האם קיים גבול שממנו ואילך רשאי אזרח להפר את חובת הציות לממשלתו הנבחרת?
כן. הגבול הזה מופיע כאשר הממשלה הנבחרת מנצלת את עובדת היבחרה באורח דמוקרטי כדי להפוך לשלטון עריץ, שאינו מקיים את מערכת העיצורים והאיזונים של הדמוקרטיה.
במה דברים אמורים?
אזרח שאינו מסכים עם מדיניות ממשלתו, או חושב שנעשה לו עוול, פתוחות לפניו כמה וכמה דרכים:
הוא יכול לפנות לבית־המשפט, והממשלה מחוייבת לציית לפסיקתו. הוא יכול לפנות לעיתונות, שהיא פתוחה וחופשית; והוא יכול להביע את דעתו, להפגין ולשכנע, על מנת להחליף בבוא העת את המפלגה השלטת. אלה כללי המשחק.
במשטר טוטאליטארי כל הזכויות האלה נמחקות עד מהרה. אחד הדברים הראשונים שאותם עושה שלטון עריצות הוא פוליטיזציה של בתי המשפט, כדי שיהיה ברור לכל שופט, גם בערכאה הגבוהה ביותר, לאיזה צד עליו להטות את הדין, אם רצונו בחיים. עד מהרה משתלטת הממשלה העריצה גם על העתונות, לעתים תוך החלפת מרבית אנשי המערכת, ומכתיבה – או שר ההסברה שלה מכתיב – מה ייכתב ומה לא ייכתב מחר. ידועים היטב אותם משטרים שבהם ראש הממשלה, או אחד משריו, מכתיב באישון לילה לעתון את הכותרת הראשית שלו שצריכה להופיע למחרת היום, ומה עליו להעלים מקוראיו, את מה לפרסם ואת מי לא.
גם זכות ההפגנה והבעת הדיעה האישית קורסת, והאזרח המפגין נחשב ל“אויב העם” ונכלא בלי חשבון, שלא לדבר על סנקציות אחרות כלפיו וכלפי משפחתו.
כל שלושת המהלכים הללו בוצעו, לדוגמא, על ידי היטלר, אשר נבחר באורח דמוקרטי בגרמניה, אבל מהר מאד הפר את כל מערכת הבלמים והאיזונים, והפך את המשטר למשטר טוטאליטארי אימתני. אולי אשמתה הגדולה ביותר של מרבית האינטליגנציה והרוב הגדול של האליטות1 בגרמניה – שהניחו לכל אלה להתרחש לנגד עיניהם, ולא הבינו שהם נותנים להפוך אותם עצמם מאזרחים לנתינים חסרי כוח וחסרי זכויות אלמנטריות.
שכן עיקרה של דמוקרטיה איננו רק בהטלת הפתק לקלפי אחת לכך־וכך שנים; כל עיקרה הוא בקיום אותה מערכת המגבילה את עריצות השלטון בשנים שאחר כך, וברגע שזו קורסת, אבדה החירות. חובת הציות של אזרח לממשלתו הנבחרת מסתיימת, איפוא, כאשר מתבצעת פוליטיזציה של מערכת המשפט, נגזל חופש העתונות, ומוטלות סנקציות על הבעת הדיעה וההפגנה. ברגע כזה קיימת לא רק זכות, אלא ממש חובה לחדול לציית, ואפילוּ לרדת למחתרת כדי להחזיר לאזרחי אותה ארץ את חירותם בבוא העת.
מתוך ההן נשמע הלאו. כל עוד בית המשפט הוא א־פוליטי, ושיקוליו מקצועיים טהורים, כל עוד העתונות פתוחה וממלאה את חובתה כמבקרת השלטון, ואינה עושה דברו, כל עוד נשמרת זכות הבעת הדיעה (להבדיל מהסתה), אין לו לאזרח שום תואנה לחדול מן הציות ולעשות דין לעצמו. כאן בדיוק עובר הגבול בין מחאה לגיטימית, לבין פינוק, נוסח “שברו את הכלים”.
יש איזו אינפנטיליות מפונקת בסירוב קבלת הדין במשטר דמוקרטי, רק מפני שמעשה השלטון אינו מוצא חן בעיני מישהו. יש כאן יסוד מובהק של חוסר בגרות, אישית ואזרחית – ואזרחות בכלל היא עניין לאנשים בעלי מידה סבירה של בגרות, כיון שהיא מבוססת על הסכמה מחייבת. מי שנהנה במשך שנים מכל פירות הדמוקרטיה ומכל יתרונותיה העצומים, קם פתאום ושובר את הכול, או מבקש לשבור את הכול, לעצמו ולכולם, רק מפני שמשהו לא מצא חן בעיניו, תיסכל אותו, וכל המחויבות שלו היתה כלא היתה.
ההתרגזות הזאת יכולה פתאום ללבוש סממנים מיתולוגיים: אני שובר את הכלים, מפני שלא עושים מה שאני רוצה, ולכן תקרה כאן שואה (לא פחות!). אני שובר את הכלים מפני שקמה כאן איזו עבודת אלילים והשלום אינו אלא עגל זהב (נו באמת, מר קצובר). אני שובר את הכלים מפני שמדובר בקדושת האדמה (אדם נברא בצלם, ולא אדמה). וחוץ מזה, הממשלה היא סטרא אחרא (לא פחות, נעמי פרנקל?)
כשהרוגז גדול באמת, הוא מביא את המתרגז לחשיבה במונחים של מיתוס, המגמד את כל השאר. אלא שמנגד עומדת המציאות: במצבה הבטחוני הריאלי של ישראל אין כל אפשרות של שואה, אלא להיפך, היא מסוגלת להמיט שואה על אחרים. השלום לא זו בלבד שאיננו אלילות, אלא שהוא אחד מערכיה החשובים והבסיסיים ביותר של היהדות; ואשר לקדושת האדמה – לא היה דור ביהדות אשר לא העלה עליה את קדושת חיי האדם.
עצם הטיעון בנקודה זו אינו יהודי ומעולם לא היה יהודי, אלא הוא נחלתם של עמים וגויים, לא מן המתוקנים שבהם דווקא. אולי גב' דניאלה וייס רוצה להעלות מקברם את כל היהודים לדורותיהם ולקבל את החלטתם – כפי שדרש גם איש החמאס מקרב המגורשים ביחס לדורות האיסלאם, ממש אח תאום שלה. תחית המתים היא עניין לביאת המשיח, כידוע; לנו יש אפשרות אחרת – לבדוק מה אמרו, מה חשבו ומה פעלו היהודים לדורותיהם, ואנו למדים שלכל אורך ההיסטוריה קדמו חיי אדם וקדם פיקוח נפש לכל נושא אחר. קוראים לזה מורשת, גב' וייס, והיא המאפשרת לנו לדעת את החכמה המצטברת של היהדות, או, כפי שאת רוצה, לדעת מה הם היו אומרים. הם כבר אמרו.
אלה בדיוק ההבדלים וההגזמות בסגנון מיתולוגי שאליהם מביא התיסכול והרוגז, ואשר מביאים לטשטוש גמור של תנאי המציאות הקיימת. בימים אלה נשמעה אפילו הטענה שהדמוקרטיה איננה ערך עליון, וכי שלטון ישראל בשטחים חשוב ממנה.
ובכן: דמוקרטיה בכלל איננה ערך. היא צורת שלטון, שעם כל המאמצים, עדיין לא נמצאה טובה ממנה. לעומת זאת, עליונות החוק היא ערך; והערך הזה לא רק חשוב, אלא בעל ערך קיומי־ממש, במדינה שהיא ביסודה חברת מהגרים מארצות שונות, מתרבויות שונות.
החברה הישראלית אכן מורכבת מהרבה מאד מהגרים, מהם מקרוב־באו. מהגרים מביאים אתם מארצות המוצא לא רק חוקים ותפיסות שונות מהו חוק, אלא גם נורמות התנהגות שונות בתכלית זו מזו. באחת מן התרבויות יכולה להיות נורמה של התנהגות, לפיה מביאים מתנות ומעשרות לנציגי השלטון. בתרבות אחרת זהו שוחד. בתרבות מסויימת רצח אשה על כבוד המשפחה הוא ענין חיובי ורצוי; באחרת הוא רצח. בחברה אחת נהוג להתאכזר מאד לילדים, כי רק בדרך זו הם מתחנכים; בחברה אחרת התעללות בילד היא עבירה פלילית. חברה אחת מתירה פוליגמיה, או נישואין תמורת תשלום עם ילדה בת תשע, או נקמה פרטית בכל מקרה של סכסוך, וזה הדבר הנחשב טוב ונכון, וההיזקקות לשלטון המרכזי היא־היא הבושה והדבר שלא ייעשה. תרבות אחרת חושבת שכל אלה פשעים.
אם מכל הערב־רב הזה צריכה לצמוח חברה בעלת לכידות כלשהי – אין ברירה אלא להשליט על כולם חוק אחד, ונורמה של ציות גמור לחוק הזה, שהוא עליון על כל הנורמות המפוזרות, ומחייב את כולם. אם לא כן – לא זו בלבד שאיש את אחיו חיים בלעו, אלא שהחברה תחזור ותתפצל למרכיביה השונים, לתפיסות השונות של טוב ורע, ויצרנו במו ידינו נורמה של לבנון, אם לא גרוע מכך.
במציאות הישראלית, זאת ולא אחרת הסכנה הקיומית. מבקשי רעתנו לא יצטרכו לטרוח הרבה אם ישראל תחדל להיות חברה אחת, ותתפצל לכל גורמיה האפשריים, שגם יילחמו זה בזה. הציות לחוק, במדינה מורכבת כישראל, היא איפוא אחד הנתונים הבסיסיים של עצם הקיום. הדבר הזה היה נכון גם לו דובר על מדינה המחויבת, למשל, לחוקי התורה. כיון שאצלנו רוב האזרחים חילוניים, ואינם מקבלים עליהם עול זה, אין מוצא אלא לחייב את הכל לציות גמור לדינא דמלכותא; ומי שאינו מציית, מטעמי מצפון, צריך להיות מוכן לתת את הדין ולשבת בכלא, בלי להתחמק. זאת הדרך היחידה כשנוצר קונפליקט בין מצפון לבין חוק.
זאת הסיבה שבגללה סרבני השירות בשטחים היו מוכנים לשבת בכלא, שוב ושוב, ולא ברחו מפני הדין. וזאת גם הסיבה שגם אלה שהתנגדו בשעתם התנגדות עזה למלחמת לבנון, נלחמו בה, מהם נפצעו ונהרגו, כאשר הם שונאים את המלחמה הזאת מראשיתה, מתנגדים לה, אינם מאמינים בה – אבל הם מצייתים לחוק מדינתם ולצו הממשלה הלגיטימית. המחיר הנפשי היה עצום, אבל החברה לא התפוררה. השמאל גילה בגרות: הוא ציית, הוא לא נתפס לאלימות, והביע את דעתו בהפגנות לגיטימיות, כחוק.
היום פני הדברים אחרים לגמרי. ההתנגדות להסכמה הלאומית, תחושת המרי, היא בצד ימין של קשת הדיעות, והימין מעולם לא היסס להשתמש באלימות. הצירוף של הרבה תיסכול, הרבה היסטריה והרבה נשק הוא צירוף מסוכן. כבר בהפגנה הראשונה לפני כעשרה ימים ליד משרד ראש־הממשלה נפצעו כמה אנשים מאבנים, וילדה בת שמונה נפגעה בעינה מביצה שנזרקה לעברה. ה"ה ברוך מרזל ואליקים העצני משמיעים דברים של הסתה לכל דבר, שהם לבדם צריכים היו לגרום לשלטונות לחשוב ברצינות על מעצרי מנע.
הדברים צריכים איפוא להיאמר, לפחות כאזהרה, פעם ופעמיים: במדינה הזאת שוררת דמוקרטיה. בתי המשפט שלה אינם פוליטיים, העתונות שלה חופשית, ולכל אדם זכות הבעת דיעה, הפגנה ושיכנוע. בתנאים האלה חובת הציות היא חובה מוחלטת.
מי שאינו מקבל עליו את החובה הזאת, יישא בתוצאות; ואולי ילמד בדרך הקשה שהדמוקרטיה, בניגוד לנדמה לו, איננה משטר חלש, אלא להיפך: היא החזק במשטרי העולם, וכשתקום במלוא עוזה, ירעדו אמות הספים.
ידיעות אחרונות, 10.9.93
-
במקור “העליתות”— תוקן ל–“האליטות” —הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.