כיון שהחודשים הקרובים יעמדו, ככל הנראה, בסימן ויכוח על גבולות מדיניים, כדאי שניתן דעתנו על כל עניין הגבול.

איפה אין גבולות?

אין גבולות לתרבות. אין גבולות לחלקים רבים של הכלכלה, ושווקים נוצרים גם מעבר לגבולות המסומנים. אין גבולות לתקשורת, בעידן הלווינים, כאשר אירוע במקום אחד נצפה בו־בזמן על־ידי רוב העולם. אין גבולות למדע ולמחשבה, בעידן של כנסים ופרסומים בינלאומיים, ולהבדיל – אין גבולות לפגעי טבע ובעיות אקולוגיות. גם מדינות שאינן מצויות ביחסי שכנות מוסדרים זו עם זו, מקיימות הסכמים בעניינים שבאקולוגיה, כמו הסכם המלחמה בארבה שבינינו לבין ירדן.

אין גבולות בינלאומיים גם בתעופה האזרחית. אדם אינו רוכש לעצמו כרטיס בקו ישראל־בלגיה־דנמרק־ארה"ב, אלא הקו הוא תל־אביב־בריסל־קופנהגן־לוס אנג’לס, כאילו מדובר בעולם חסר מדינות, שיש בו ערים שונות.

בעידן הטלפון, אין ערך לגבולות אפילו בתקשורת הפשוטה שבין אדם לרעהו. פעם היו רוב חבריו של אדם בתוך אותה שכונה, או אותה עיירה. היום השכנים האמיתיים שלנו הם החברים שבטווח צלצול הטלפון, ויש לנו שכונה טלפונית, שכלל אינה חופפת את גבולות השכונה בה אנו גרים בפועל.

בקיצור: ככל שהטכנולוגיה משתכללת, היא מאפשרת לנו לבטל יותר ויותר גבולות בינלאומיים; והצד הרע שבדבר, כפי שנוכחנו אך לפני זמן קצר, הוא שגם הטיל ארוך־הטווח עובר מעל גבולות כאילו אינם קיימים.

איפה יש גבולות, אבל הם כמעט חסרי משמעות?

למשל – בין מדינות מערב אירופה. מדובר לכל היותר בחותמת בדרכון, בצריף שבצד הכביש, בידי שוטר משועמם, שבקושי מביט לעברך. השינוי הזה התרחש זמן לא רב, יחסית, אחרי שהמדינות הללו לחמו זו בזו מאות בשנים, בלי לחשוב כלל שיתכן ביניהן שלום.

בוודאי שמדובר עדיין בשפות לאומיות שונות, במטבע שונה, בחוק שאינו זהה בדיוק ממדינה למדינה; אבל השוק המשותף ביטל כמעט כליל את חשיבותו של הגבול הבינלאומי. הוא נעשה דומה לגדר בין חצרות שכנים, לשמור על שכנות טובה, ותו לא. אדם שעבר את הגבול בטעות, יוחזר אחר כבוד בנפנוף יד אחד אל הכביש הנכון.

איפה יש ויכוח על גבולות, המגיע לפעמים לכלל מלחמה? באותם אזורים שבהם קיימת מידה גדושה של תוקפנות וחשדנות בין חברות לאומיות שונות. כאן גם אסור לחצות את הגבול אפילו בטעות. עוד לפני שנים אחדות היה המבקש לדלג מעל חומת ברלין נורה למות; שלא לדבר על מחבל החודר את גבולנו. כיוון שקיימת סכנה, או חשד סכנה, הגבול נעשה לא רק חשוב בפני עצמו, אלא שהוא גם מודגש בגדרות תיל, מערכות אלקטרוניות, איסור חציה, מיקוש, שילוט ברור, וכיוצא באלה.

אבל אין שום קדושה במושג הגבול עצמו, והוא יכול, כפי שראינו, גם להתבטל מן העולם. הדגש איננו על עצם הגבול, אלא על רגשות הצדדים, שלפיהם נעשה הגבול רגיש – כמו בינינו לבין ירדן – או בלתי רגיש, כמו בין צרפת לגרמניה. טול את העוקץ מן הסכנה והחשד, ואפשר להתחיל להוריד את התיל. אין גבול קדוש.

גבולות ישראל מעולם לא היו קדושים, אלא נקבעו על־ידי תנאים גיאו־פוליטיים. על־פי ההבטחה, עבר הגבול מן הפרת עד היאור. בימי ירבעם ועוזיה לא נכללו בגבולות הארץ מיפרץ חיפה של היום, ואף לא אשדוד, אשקלון ועזה. בתקופת המשנה ובמלכות הורדוס לא נכללו בגבולותינו בית־שאן, החוף צפונית לקיסריה, ואף לא אשקלון. אף על פי כן התנהלו בארץ חיים יהודיים במלוא פריחתם.

היום אנחנו חיים בגבולות זמניים, שנקבעו אחרי מלחמת השחרור, בשטח גדול משהיה בתכנית החלוקה המקורית; ותכנית החלוקה הוכרה בשעתה על־ידי בן־גוריון כבסיס ריאלי. יש אנשים בינינו החיים באשליה כאילו תחום ישראל כולל את השטחים; אבל ישראל מעולם לא החילה את החוק הישראלי על השטחים ולא סיפחה אותם, להוציא את רמת הגולן ושטחים שבמזרח ירושלים.

אנחנו יושבים בשטחים זה 23 שנים במעמד של כובש, ולא במעמד של ריבון, והגבול הבינלאומי שלנו, כמו גבול החוק הישראלי, אינו עובד בקו הירדן. כדאי לזכור שבשנים הראשונות אחרי ששת הימים, הכל היה פתוח לשיחות ולהסדר, ורק טעויות המנהיגים הערבים הן שגרמו להנצחת המצב הארעי, והגרוע מאוד. אבל 23 שנים הן מעט מאד זמן ביחסים שבין מדינות. הכל ניתן עדיין לתיקון ולשינוי.

כאן מתבקשת שאלה מכרעת: האין קשר בין גבול לבין בטחון? קל להבין את המונח “גבול בטחון”: כל העובר את הגבול הזה ייחשב כמסכן את בטחוני, ויביא על עצמו תגובה ביד חזקה. אבל האם גבול בטחון זהה בכל מקרה לגבולה הבינלאומי של מדינה?

בשום פנים לא. גבול הבטחון הצפוני של ישראל, למשל, אינו עובר בגבולה הבינלאומי עם לבנון, אלא 20 ק"מ צפונה ממנו, בקצה איזור הבטחון. דוגמא אחרת: מתחילת מלחמת המפרץ דאגה ישראל להבהיר בדרכים שונות שהיא רואה כגבול הבטחון שלה את גבול עיראק ירדן, המצוי מאות קילומטרים מכאן. ואם גבול זה ייחצה על־ידי כוחות עירקיים, תראה בכך ישראל סכנה לבטחונה ועילה למלחמה.

כיבוש כווית על־ידי עיראק נחשב בעיני הקהילה הבינלאומית כמסכן את שלום העולם, וכחוצה את גבול בטחונן הכלכלי של מדינות רבות ורחוקות מן האיזור; אשר על כן באו לכאן ממרחק רק להילחם על כווית.

אין, איפוא, קשר הכרחי בין גבול בינלאומי לבין גבול הבטחון של מדינות. אנו רואים זאת היטב היום בגבול ישראל מצרים, כאשר מעבר הגבול הבינלאומי מאילת לטאבה אינו כרוך אפילו בויזה. והרי עוד לא חלפו 20 שנה מאז מלחמת יום הכיפורים.

לעומת זאת, איסור כניסת עובדים ערבים מן השטחים אל תוך ישראל, הפך את הקו הירוק לגבול לכל דבר, כאילו יצרה ישראל במו ידיה גבול בינלאומי בלב מה שממשלתה־היא מגדירה כתחום ארץ־ישראל.

אנו רואים, אם כן, שלעתים יש באמת זהות בין גבול בטחון לבין גבול בינלאומי מסומן, אבל בהרבה מאוד מקרים אין שום זהות כזאת, ואפשר להסכים גם אחרת. אפשר לומר: הקו מכאן לכאן הוא הגבול הבינלאומי שבינינו, גבול המדינות; אבל אני, ישראל, אראה את גבול הבטחון שלי בקו שונה לגמרי, שעליו יוסכם בהסדר – וכך נהוג בעולם.

יש הרואים את מושג הגבולות כתואם את הסנטימנט שלהם. גם זה עניין שאינו תופס, הגם שקל להבינו. בחתימה אחת בקמפ־דיוויד ויתרה ישראל על סיני, מקום מתן תורה, אולי המאורע החשוב ביותר בתולדות העם. ומה אירע? שאנחנו ממשיכים לבקר בסיני, עם חותמת בדרכון, ובלי בעלות.

יש הטוענים על בעלות הכרחית על קברי האבות; קצת קשה להבין הכיצד ויתרו אלה על ערש הולדתם של האבות, כלומר על אור־כשדים. ואם בסנטימנט אנו עוסקים, מדוע לא נהרדעא ופומבדיתא, מדוע לא קורדובה, או קהיר של הרמב"ם?

כותבת זו, למשל, היתה שמחה מאד להזדהות עם מקום פעולתם של הרב ששפורטש, יריבה הגדול של משיחיות השקר; או ר' מנדל מקוצק, ענק המחשבה; אבל אין פירושו של דבר שצה"ל צריך “לשחרר” את אמסטרדם או את ביאלורוסיה. הבאים להשתטח על קברו של הרב אבו־חצירא בדמנהור, עושים זאת היום עם ויזה מצרית, ואינם ניזוקים. ואין לי כל ויכוח עם הטוענים, בצדק, שעד למלחמת ששת הימים לא היתה לנו גישה לכותל ולעיר דוד, ובאמת אי אפשר לנתק שום עם מלב־לבו, אבל בעיקרון, אין זיקה הכרחית בין רגש לבין בעלות. אפשר לנסוע למערת המכפלה עם חותמת בדרכון. אברהם הוא גם אבי ישמעאל.

דווקא האנשים חסרי הגבולות ונעדרי הסייגים שבינינו, כמו מר שרון, או מר זאבי, הם המבקשים היום, בקולי קולות, למקד את תשומת הלב על עניין הגבולות – שאינם העיקר. יש חשיבות לגבולות רק כאשר השכנים מצויים ביחסי איבה וחשדנות אלה כלפי אלה. ככל שמפרקים את גורמי הסכסוך, ככל שמנמיכים את רמת האיבה, ככל שמסירים את הסיבות לחשדנות ההדדית, כך נעשה עניין הגבול פחות ופחות חשוב. אם לא יפורקו גורמי הסכסוך בינינו לבין הערבים, שום גבול לא יהווה ערובה בטוחה מפני שפיכות דמים נמשכת. יהיו לנו גבולות “יותר בטוחים”, או “פחות בטוחים”; לא יהיה לנו בטחון מוחלט.

אם השיחות עם מר בייקר, או אישים אחרים, תתמקדנה על נושא הגבולות, תהיה זו החמצה משוועת של ההזדמנות להסדר היסטורי. הדבר הראשון שיש לעשותו הוא להגדיר בבירור את נושאי הסכסוך, והם – בראש ובראשונה – רצונם של הפלשתינאים בהגדרה עצמית, וזכותם של הישראלים לחיות בבטחון אישי ולאומי מוחלט.

אפשר לדון מהי הדרך הנכונה ביותר לפתרון כזה. אפשר לדבר על בחירות, על אוטונומיה, ועידה בינלאומית, על הסכם לונדון, על תכנית השלבים החכמה של שמואל טולידאנו, המאפשרת להפחית בהדרגה את החשדנות ההדדית. אבל שום תכנית לא תהיה טובה ומועילה אם לא תתמקד בגורמי הסכסוך עצמו, והתכנית הגרועה ביותר תהיה זו שתעלה על סדר היום, קודם כל, את נושא הגבולות, ותטעה את כולנו לחשוב כאילו הפתרון באיזור נעוץ בשאלה היכן בדיוק יעבור קו־הגבול ברמת־הגולן.

בתקופה הקרובה נהיה ודאי עדים לפולחן של מקומות, אתרים, שליפת קושאנים ושאר עבודת אלילים, דתית וחילונית כאחד. נהיה עדים לביקורים הפגנתיים באותם אתרים, כמו מסעות יו"ר הכנסת, ולנאומים טלוויזיוניים של בעלי בלוריות מתנפנפות ברוח על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן בשטחים. כל אלה נועדו להסיט את תשומת לבנו מן העיקר הדרוש לנו בהזדמנות היסטורית נדירה זו, ולמקד אותה על הטפל והבלתי רלוואנטי ביותר.

הגבולות שיקבעו את עתידנו אינם הגבולות הגיאוגרפיים. הם גבולות ההתנהגות, שלנו ושל שכנינו. הם הידיעה שיש גבול לכוח, וההסכמה לשים גבול לתוקפנות. השליטה הדרושה לנו על־מנת להגיע להסדר באיזור המסוכסך הזה אינה שליטה בנכסי דלא־ניידי. דרושה לנו שליטה עצמית, לנו ולשכנינו. הכבוד הדרוש לכולנו איננו כבוד־מנצחים בנשק: הוא כיבוד זכויות הזולת. ולא ארץ־ישראל השלמה היא משאת נפשנו, כי אם ארץ־ישראל השלמה ברוחה, השלמה עם עצמה.

ידיעות אחרונות, 15.3.91