רקע
שולמית הראבן
יחצ"נות למוות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

האם התאבדויות החיילים במשחקי נשק למיניהם הן בבחינת חריגים באתוס החברתי הישראלי, או שמא הן מעשים קונפורמיים, תואמים להפליא, ועולים בקנה אחד עם המסרים והצפנים שהחברה שלנו משדרת?

סוציולוג העתיד, שיחקור את התקופה, ימצא בלי ספק תמונה מוזרה מאוד של התייחסות למוות בישראל בשנים אלו. אצלנו מדברים על “קדושת החיים”, אבל המונח “קדושים” שמור למתים. אצלנו, ורק אצלנו, קיים המינהג המוזר של פירסום מודעות אבל בעיתונים, כל המרחיב הרי זה משובח, כאילו כבודו של אדם נמדד על פי אינצ’ים של מודעות לזכרו. מינהג זה אינו קיים בשום מקום, לא במערב ולא במזרח, בארה"ב כמו באנגליה, כמו ברוסיה, מודיעים על מות אדם בכרוניקה אלפביתית של שתיים-שלוש שורות; ואם מדובר באדם בעל תרומה ייחודית, מישהו כותב עליו מאמר הספד קצר. אין כל קשר בין מוות לבין יחסי ציבור ומחלקת המודעות. רק אצלנו יש.

אצלנו מדברים על קדושת החיים, אבל הטקסטים מדברים בעד עצמם: “חגיגות מוות” של ארבעה עמודי עיתון ויותר, ומעולם לא ראינו עיסוק דומה וזמן שווה במקרה של הצלת חיים, כגון חילוץ מסוכן בהליקופטר, או השתלת כבד שהצליחה. אם אתה חי, אינך “סלבריטי”. רק במותך, מן הסתם, אתה הופך להיות מפורסם, משפחתך וחבריך מצוטטים בעיתון, ואת הקלישאות של הכתב אפשר כמעט לכתוב מראש: “מתקשים לעכל את החוויה”, “בשורת איוב” (!), “הוא תמיד עזר לחברים”, “הבחור הכי טוב בכיתה” – אמירות טקסיות-כמעט, שבכולן יסוד חזק של הפיכת אבל פרטי, אמיתי, כואב, בעל לשון פרטית וייחודית, לחשיפה ציבורית רדודה. ורק אצלנו נאלצת משפחה לבקש במיוחד שלא יצלמו את הלוויה בטלוויזיה, כאילו מובן מאליו שהדמעות הן נחלת הציבור כולו. שום תחנת טלוויזיה בעולם אינה מצלמת לוויה, אלא אם כן מדובר בראש ממשלה, או בשחקן ידוע. המסר התקשורתי ברור: במותך אתה אישיות ציבורית.

אצלנו, ורק אצלנו, מגדלים דורות של “טוב למות בעד ארצנו”, משפט שטרומפלדור כנראה לא אמר מעולם. שום מנהיג לא אמר שטוב לחיות. אצלנו מתחנכים על מיתוס ההתאבדות של מצדה; ובמקומות מסויימים – על “מסדה, יודפת, ביתר” – כלומר שהמוות איננו רע, רע הכרחי לפעמים, אלא שהוא כמעט משאת-נפש, כאילו טוב למות. אין שקר גדול מזה.

המתגייסים של היום גדלו עם זיכרון מוחשי וקרוב של מלחמה מיותרת, ואף על פי כן מישהו רצה בה, ונהרגו בה כמעט 700 איש. הם גדלו עם רעיונות שלפיהם שטחי אדמה, גם כאלה שאינם דרושים לבטחון, הם “קדושים” ומן הסתם שווים יותר מחיי אדם, משהו מסוג “אמא לא מוכרים”, כלומר שאת הבנים – כן. הם עדיין משרתים בשטחים, 26 שנה אחרי המלחמה ההיא, מפני שפוליטיקאים משני הצדדים טרם הגיעו להסכם; כלומר שחייהם אינם שווים הרבה בבורסה הפוליטית, משני עברי המיתרס. רק במותם הם גדולים: שאהידים משם, קדושים מכאן. נציג הממשלה המגיע לקבורתם, ספק אם היה מגיע לחתונתם.

הבה נאמר ברור: בני ה-18 נכנסים לצבא עם מישקע לא מבוטל של פולחן המוות – להבדיל ממציאות המוות, הרעה, הבנאלית, המיותרת הרבה פעמים. עובדה שבמלחמה, כאשר אתה מותקף, אין משחקי נשק ואין כמעט התאבדויות. כי מדובר ב“תכלית” ולא במיתולוגיה. נכון שעוד לא הגענו ל“ויוָה לה מוּאֶרְטֶה” הפשיסטי של מלחמת האזרחים בספרד, אבל לפעמים אדם נחרד לראות כמה קרובים אנו לכך, שלא במתכוון. רוב האזכרות מסתירות את האימה, רוב סיפורי מורשת הקרב שלנו אינם מספרים על הייאוש הנורא שמאחורי הרבה מעשי גבורה. יאוש, פחד, אכזבה, תחושה של בגדו-בי או אני בגדתי, רציונלית או לאו – כל הלחץ הנפשי המקרב להתאבדות. אצלנו מעדיפים להציג את התמונה הכוזבת של אדם בלי חת, וכמעט שום גיבור אינו מסוגל, בדיעבד, לעמת את עצמו ואת מה שהרגיש באמת עם התדמית הציבורית שמיהרו לבנות לו.

באחת: יש לו למוות יח“צנות הרבה יותר מדי טובה אצלנו. ולא רק למוות. יש לנו מסורת של מחיאות כפיים להתגרות במוות, כלומר פרחחות שהצליחה. היא מתַגְמלת. ולא רק במשה דיין מדובר. אדם בכיר מאוד במדינה נהג לעשות אווירובטיקה מסוכנת מעל בית חברתו, ופעם, לשם התערבות, ירד בג’יפ במדרגות הכרמל. ההנחה היא ש”לי לא יקרה כלום, כי אני מיומן, אני מוכשר, המוכשרים יודעים איך להתגרות במוות בזריזות ולא קורה להם כלום". ואנחנו מוחאים כף: איזה שובב.

בוודאי שאפשר להבין את המניע להתגרות “עד הסוף”, את ההליכה על הסף, את האמביציה, את הטריפ המסחרר שבעשיית הבלתי-אפשרי. אבל ההבדל בין אישיות אינפנטילית לבין אישיות בוגרת הוא בדיוק בכך שאדם יודע לזהות את דחפיו, ולעצור אותם במידת הצורך; ובעיקר – לזהות בדיוק את האלימות הסמויה כלפי עצמו וכלפי הסביבה. מי שסיפר לחבריו על משחק-איציק, מן הסתם דיבר במונחים תחרותיים מפתים: זה מסוכן, רק הטובים ביותר, המיומנים ביותר, שורדים. הוא לא שאל: האם אתה באמת רוצה למות? להיקבר באדמה? לא לחיות עוד? לעשות את זה למשפחה שלך?… והרי זה ההבדל בין שפיות לבין הדחה לאי-שפיות.

בימים אלה בודקים אנשי מקצוע את עניין משחקי ההתאבדות בצה“ל, ובוודאי שאין ברצוני לפלוש לתחומם. לי ברור רק דבר אחד: שעל החברה הישראלית לשנות את כל יחסה למוות. לחדול מכל הפולחניות, מזיבחי המתים, מן המוות-באותיות-גדולות. לשים את המוות במקומו הנכון ובפרופורציה הנכונה לחיים. לדעת שהוא רע. להקטין את היחצ”נות שלו. את המיתוס. כמאמרו של דילן תומס: שלא תהיה למוות ממשלה.

אולי אז נדע גם להתייחס ביתר טוב-לב לחיים.

ידיעות אחרונות 8.6.93

המלצות קוראים
תגיות