בהרצאת דברים זו אני מבקשת להציג ארבעה דגמים של מנהיגות, ולהבדיל ביניהם; וקודם כל לקבוע כמה פאראמטרים.

ראשית, בדברי על מנהיגות, אין הכוונה למנהיגות בשעת משבר חריף, כמו בתנאי קרב. בתנאים כאלה אין לי שום ספק שדרושה מנהיגות כריזמטית, או כל שם שנקרא לה, אדם שהולכים אחריו באש ובמים, ומוותרים על האוטונומיה ועל השיפוט ועל הביקורת, אחרת כל אחד ישקע בפחדיו ולא יקום. ההבחנות שנעשה נוגעות, איפוא, לא למשבר חריף, זמני, אלא למנהיגות בטווח ארוך, ובראש ובראשונה מנהיגות פוליטית.

שנית, חשוב לזכור שמדובר כל הזמן במנהיגים, כלומר אנשים מסויימים שיש להם כושר להנהיג אחרים, איש בדרכו, וגם הוכיחו זאת; כלומר שאין המדובר בכלל בני האדם, אלא בסלקציה מלכתחילה. מנהיגות פוטנציאלית, שלא הגיעה לכלל הגשמה, או מנהיגות ביורוקרטית, ויש גם כזאת, איננה הנושא שלנו כאן.

שלישית, אנחנו עומדים לדון אומנם בארבעה מודלים, אבל גם זה אינו מודל סגור. בכלל אין מודל טהור, וקיימת חפיפה בין הסוגים השונים, ובעצם יש יסודות משותפים, מעורבבים כך או אחרת, במינון כזה או אחר, לכל הארבעה.

ובכן, ארבעה דגמים של מנהיגות; המנהיג הכריזמטי, המנהיג הסמכותי שאיננו כריזמטי, מנהיג שהוא בבחינת מופת תיפקוד, ROLE MODEL, ומנהיג שהוא אַפְשָר, FACILITATOR.

מנהיגות כריזמטית תחילה. אפשר לשאול כאן, ובצדק, אם יש בעולם מנהיגות שאיננה כריזמטית במידה כזאת או אחרת, ואני מבקשת להניח מראש שבכל אחת מדמויות המנהיג יש מידה כלשהי של כריזמה. אבל באמרנו מנהיג כריזמטי, הכוונה למנהיג המתבסס התבססות מרבית על הכריזמה, וזה שורש יחסיו עם הקהל.

יש מלה מוזרה ברוסית: “צֶ’רָאמיז’ניק”, ופירושה קבצן עלוב, המסכן שבפושטי היד. המלה איננה רוסית במקורה. היא באה לעולם בעת נסיגת צבאות נפוליאון מאדמת רוסיה. חיילים צרפתיים לאלפים, פצועים, נכים, כרותי גפיים, מנותקים מיחידות שכבר אינן קיימות, שכוּחי אדם ואל, נגררים בדרכים, קפואים, רעבים, נהגו לפשוט יד לעבר הרוסים שאת ארצם יצאו לכבוש, ולבקש: שֶר אָמִי, שר אמי, תן לי פרוסת לחם. הרוסים הדביקו להם את הכינוי צ’ראמיז’ניקים. את התמונה הזאת הייתי מבקשת שנזכור כל העת שבה נדבר על מנהיגות כריזמטית ועל סופה; ולוּ רק כדי לזכור שההיסטוריה מסופרת כמעט תמיד מצד הפיקוד, ולא מצד אלה שנשאו בתוצאה.

אני מבקשת לומר כאן, בחוסר אובייקטיביות גמור, שכריזמה היא אסון. היא סוג של קשר, מופרע מאוד, במידה רבה סימביוטי, בין אדם שזקוק מאוד-מאוד למחיאות כפיים ולחיזוקים מתמידים, לבין קהל המבקש לו גיבור שאפשר ליחס לו כל מיני תכונות מיתולוגיות, ומשנדמה לו שמצא כזה – להתפטר מכל אחריות, ובלבד שהמנהיג ירגש וישעשע אותו כל הזמן. מנהגי כריזמטי יוצר ברית של טומאה בינו לבין הקהל שלו; הוא נעשה להם מעין פּוּשֶר לאומי, סַפָּק של התרגשויות מתמידות, ובתמורה הוא מקבל את ההערצה הקולנית שהוא זקוק לה. אין הוא יכול בלי הקהל שלו, ואין הקהל שלו יכול בלעדיו, במין סימוּם הדדי חסר ביקורת. למנהיג מהסוג הזה אין קהל רגיל: יש לו גרוּפִּיס, מושג שאמציה פורת תרגם לעברית במונח המוצלח “כרוכיות”. קצת קשה להבין מה הקשר בין יחסים כאלה לבין מנהיגות, כזאת שמגדירה בעיות אמת ופותרת בעיות אמת. לאורך כל ההיסטוריה כולה הובילו כריזמטורים למיניהם לאסונות; ומשנעלמו מן הזירה, והם נעלמים כהרף עין, איש לא היה מסוגל להבין כעבור עשר, חמש-עשה שנה, במה היה כוחם, ובפרספקטיבה הם נראים בדרך כלל נלעגים, דיבורם ותנועותיהם מגוחכים, כשל שחקנים גרועים. אין דבר מובן פחות מן ההתרגשות המתלהמת של אתמול.

נעשה כאן אולי את ההבחנה הראשונה ונאמר שגדולי המנהיגים שבעולם לא היו כריזמטיים ולא היו כלל תלויים בהתאהבות הקהל. משה רבנו, גדול המנהיגים בכל הדורות, שגם הוציא את העם ממצרים, גם הוליכו במדבר ארבעים שנה, גם גיבש אותו כעם, גם נתן לו את התורה שעקרונותיה מחייבים עד היום הזה, לא היה אישיות כריזמטית. הוא היה איש עניו מכל אדם, כבד פה וכבד לשון, שעבד עם מתורגמן; איש שהעם כלל לא התלהב ממנו, קרא לו “זה משה האיש”, קיטר בלי הרף, ורק בקושי קיבל עליו את מרותו.

הדבר הראשון שהולך לאיבוד במנהיגות כריזמטית הן העובדות. נוצר מצב שבו אנשים בכלל אינם רוצים לראות את המציאות בצורה שיפוטית, הם כל כך זקוקים לסימביוזה הצוהלת עם המנהיג – והוא גם מטפח אותה, כמו שאבימלך אמר “עצמכם ובשרכם אני”. והנה רבים מגדולי הכריזמטורים בכלל לא היו בני העם שאותו הנהיגו. היטלר שהיפנט את גרמניה היה אוסטרי; נפוליאון היה קורסיקאי. להבדיל, לפני בחירות 77' הופץ בנחלאות כאילו מר בגין הוא בעצם יליד מרוקו, אבל שלחו אותו בנעוריו ללמוד בישיבה בפולין. כלומר, יש כאן צורך של אנשים לראות במנהיג דמות משפחתית, משלהם, דמות שאפשר להתמזג אתה, ולא חשוב מה העובדות.

למען האמת, היטלר, שעסק כל כך הרבה בתורת הגזע הארי, היה בעצמו היפוכו של טיפוס ארי: שחור, לא גבוה, צר כתפיים, היסטרי, עצבני, ואילו פגש את עצמו, מי יודע לאן היה שולח את הטיפוס החשוד הזה. שלא לדבר על שר התעמולה יוזף גבלס. אבל איש לא ראה זאת בגרמניה. ולמען האמת, נפוליאון אהוב החיילים שנא את החיילים שלו, מיעט ככל האפשר לבקר את הגייסות, ואז רק עם מטפחת מבושמת על חוטמו. כך שהמשפחתיות הזאת, הסימביוזה הזאת, כמו כל סימביוזה, קודם כל איננה מתחשבת בעובדות. ההילה שסביב המנהיג מיצרת מציאות מיתולגית, עולם שמחוץ למציאות. הכרוכיות של מר שרון, למשל, סבורים עד היום שהוא המציא את צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים, ובכך הציל את עם ישראל; הם לא ירצו לשמוע אם נספר להם שמר שרון ביצע תוכנית מטכ"לית קיימת, לפי פקודה, ויש הסבורים שלא ביצע אותה בצורה טובה. הרצון בהתמזגות חזק מכל מציאות.

אולי התופעה הקשה ביותר של מנהיגות כריזמטית היא התנערות המנהיג הכריזמטי מכל אחריות כאשר מתרחשת תבוסה – אם הוא נשאר בחיים. דומה הדבר כאילו הוא אומר: מה אתם רוצים, רציתם שאשחק לכם תפקיד, שיחקתי תפקיד; את שלכם קיבלתם; עכשיו ההצגה נגמרה ואני הולך הביתה, מה אתם רוצים ממני, אני גמרתי. וכאן בולט אולי יותר מכל יסוד התיאטרון שבמנהיגות הכריזמטית, כשהמנהיג משחק כל הזמן על בימה, והקהל מוחא לו כף, כי הוא משחק בדיוק על פי הציפיות שלו. אבל דרכן של הצגות שהן נגמרות, והשאלה מה קורה אז עם האחריות. היתה אחריות?… נשארים הצ’ראמיז’ניקים. ואז קורה פעמים רבות שבקרב קהל המעריצים של אותו מנהיג נוצר דיסונאנס קוגניטיבי – לא יתכן שהוא נטש אותנו, הוא בסדר, הוא שלנו, אבל היו בוגדים. וכל הזעם, שהיה צריך להיות מופנה כלפיו, מופנה אז לעבר הבוגדים שבדמיון או במציאות. אבא סטאלין היה בסדר, רק רופאים יהודים שבגדו. ישו היה בסדר, הוא כמעט-כמעט גאל את העולם, היה רק יהודה איש קריות המנוול, שהלשין. בגין המרוקאי היה בסדר, הוא כמעט גמר את אש"ף, רק השמאל והקיבוצניקים תקעו לו סכין בגב. ומדובר באמת באכזבה נוראה, מפני שהקהל של מנהיג כריזמטי הוא קהל שבאיזשהו מקום התגעגע כל הזמן לאיזה טוהר, אמונה, נשמה, צדק טוטאלי, דברים טהורים, והמנהיג שלו כביכול נתן לו את זה, או הבטיח לו את זה – וכריזמה היא ביסודה הבטחה שאינה מתממשת – אז מה קרה כאן? הבוגדים הם שקלקלו, ואלמלא הם, כבר היינו היום בעולם שכולו טוב.

כהערת שוליים, אולי בגלל הכמיהה הזאת לטוהר ולאמונה קשה כל כך להגדיר הגדרה הרמטית את הקהל של המנהיג הכריזמטי, מפני שאין מדובר רק באנשים מן השכבות הסוציואקונומיות הנמוכות. אחרי היטלר נהה חלק לא מבוטל של האצולה הבריטית, למשל, מפני שראו בו את התגלמות הטוהר האישי והתוֹם – ככל שהדבר לא ייאמן היום. הקיצוניות תמיד מצטיירת כ“טהורה” יותר מן הפשרה.

אפשר אולי להבין זאת רק על רקע אחד: כאשר קיימת כל הזמן הבטחה גדולה מאוד שאינה מתממשת ואיננה יכולה להתממש – החלל מתמלא בפנטזיה. כך ביחסי מנהיג-קהל, כך הורים וילדים, כך בני זוג, ומי כפסיכולוגים וכסופרים יודע כמה קשה לעמת את הפנטזיה הזאת עם המציאות.

אגב, הכריזמטור רצוי מאוד שלא תהיה לו משפחה, או שהיא תהיה בצל, מין קבוצת תמיכה אוטומאטית, רקע נע, כמו המענטזת בלהקה של זמר. כל מי שעובד על הצד הדֶמוֹני, מוטב שיהיה בודד. לדֶמוֹן אין משפחה. ברגע שיש משפחה, הכל נעשה הרבה יותר אנושי. ג’יימס בונד לא היה ג’יימס בונד לוּ היתה לו חותנת, או תינוק שבוכה בלילה. ואם יש לו משפחה, אז אולי הוא לא כל כך “שלנו”, הוא גם של המשפחה שלו – וזאת מחשבה שאי אפשר לסבול; כמו שאמר ט.ס. אליוט: “לכו, אמרה הציפור, האנושות אינה יכולה לסבול יותר מדי מציאות”. מכל מקום, הכלל הספרותי הוא שאם אתה בונה דמות של גיבור מיתולוגי, אתה לא נותן לו משפחה.

מעניין להשוות את המנהיג הכריזמטי לדגם הבא בתור, הוא המנהיג הסמכותי שאינו בהכרח כריזמטי. הדוגמה הראשונה שעולה בדעתי היא שארל דה-גול. הוא היה בלתי פופולארי לחלוטין, בעיקר בתקופה שבה החליט, במידה רבה על דעת עצמו, על יציאת צרפת מן השטחים באלג’יריה; שאז כמעט כל הצבא היה נגדו. המרירות היתה גדולה עוד יותר, מפני שדה-גול הגיע לתפקידו הרם במידה רבה בתמיכת הצבא, ועכשיו יצא נגד כולם. היינו באותה תקופה בצרפת, ואני יכולה להעיד עדות אישית על מה שאירע בעיצומו של מה שהיה כמעט מרד בצבא. נסתיים קורס קצינים בבית הספר לצוערים בסן-סיר, ודה-גול בא לברך את המחזור. הוא עמד ונאם מול שלוש הצלעות של מגרש המסדרים, ואת העוינות אפשר היה לחתוך בסכין. סיים את נאומו, פתח בשירת ה“מרסייז” – ואיש לא הצטרף אליו. וכך הוא עמד מול המיקרופון, מול המיסדר הדומם, האיש הזקן הזה, ושר לבדו בקול צרוד שלושה בתים שלמים. לא ראיתי הרבה תופעות כאלו של אומץ בחיי. מעבר לאומץ, הוא קבע כמובן את המסגרת: אני צרפת, אני השלטון החוקי, ואתם מורדים קטנים.

אבל דה-גול היה סמכותי, והתיאטרליות שלו לא עמדה בסתירה לאישיותו האותנטית. היא גם אל עברה טוב בקהל, והוא נזקק לבמאי שיביים אותו לקראת מסיבות העיתונאים שלו, שהיו קטסטרופה. סמכותו של דה-גול לא נבעה מפופולאריות, או מהרצון שלו להיות פופולארי, אלא היתה זו סמכות של נורמות, סמכות הנובעת מסדר ציבורי, מארגון חברתי, מאָטָטיזם. הוא גער בעם, נזף בו, קרא לסדר. על פי דרכו, הוא ייצג איזה צד נורמטיבי, מחנך, האומר: זה הספר, ואתם תלכו לפי הספר. הוא היה מורה, מורה-הלכה, וכדי לייצג את הצד הזה בהצלחה, צריך שתהיה לאדם גם יוקרה אישית גבוהה מאוד, והיתה לו. מדובר במנהיג אליטיסטי, שאיננו כלל וכלל עצמו ובשרו של העם, ואין לו כוונה להיות.

אם לחזור לדמות של משה, הבלתי כריזמטי, אין ספק שגם הוא היה סמכותי מאוד בלי להיות פופולארי. גם הוא נזף בעם; והסמכות שלו נבעה מכוח הנורמה, מכוח החוק שאותו נתן, מן התפקיד שלו כמחנך, לפעמים מחנך רגזן. המנהיג הסמכותי בדרך כלל מתייחס ברצינות לנורמת החוק, לנורמות של ממלכתיות, של מדינתיות, STATENESS, – ובדרך זו הוא מציב גבולות כלשהם לאֶגו. המנהיג הכריזמטי קודם כל הורס את גבולות האגו ביחסים שבינו לבין הקהל שלו, אני אתם ואתם אני, וממילא נעלמות הנורמות, והציות לחוק נעשה לא חשוב. הדוגמאות רבות מספור. באחד הספרים האחרונים אנחנו מוצאים את אחשוורוש אומר לאסתר שלא תירא מפני החוק, כי “החוק רק להֶהמון הוא”; כלומר כל מי שאינו מן ההמון יש לו זכויות יתר. שמואל מזהיר את העם מפני המעבר משופט למלך, מלך ישראל, כי המלך יעשה כל מה שעולה בדעתו, יקח את רכושכם ואת נשיכם; בעוד שלשופט יש נורמות התנהגות הנובעות מן הסדר החברתי. למשה דיין הותר בשעתו הכול, מפני שהוא היה לדידם של כמה אנשים התגלמות הצבר המיתולוגי, עצמנו ובשרנו. וזה עלה לנו במחיר הכבד של מלחמת יום הכיפורים.

לא במקרה השתמשתי כאן במלה מיתולוגי, מפני שהמנהיג הכריזמטי עובד על מיתוסים אַמורפיים, מיתוסים קדומים, מלפני התקופה המאורגנת, מלפני היות המשפט וההתארגנות החברתית והדמוקרטיה. הוא עובד על הבלתי מרוסן, והקהל שלו סומך עליו שהוא יוביל איכשהו את חוסר הריסון, הוא נהג טוב, אפשר ללחוץ על דוושת הדלק עד הסוף, לא יקרה כלום, איזה כיף. בתאונה אף אחד לא יהיה אשם ממילא. זה מאלוהים, זה גורל.

בנקודה הזאת כדאי שנזכור את התפקיד הברור שהמיתוס ממלא בחברה. הוא ממלא תפקיד של מניעת שינוי. אולי לשם כך הוא קיים.

עד כמה משמש מיתוס מכשול בדרך השינוי אפשר אולי ללמוד מן הסיפור של ה-CARGO CULT, פולחן המטען. זה סיפור שאנתרופולוגים מספרים אותו. מתברר שמלחמת העולם השניה, שהיתה בגדר שואה לעמים שלמים, היתה בבחינת גן עדן לתושביהם של כמה איים באיי הדרום, כי נבנו בהם מסלולי נחיתה למטוסי מטען אמריקניים, ומדי פעם בפעם היה מטוס יורד משמיים ופורק על האי מכל טוב. נגמרה המלחמה, נגמרו המטענים. ישבו זקני השבט והחליטו שאם המטען אינו בא אליהם, אולי הוא כועס עליהם, יביאו איפוא הם את המטען. וכך, במשך שנים, הם נהגו לצאת אל המסלול המוזנח, להדליק גוּזניקים בתור אורות נחיתה, במקום מגדל פיקוח הקימו סוכה ובה ישב אדם אחד ועל אוזניו קליפות קוקוס, וחיכו שהמטען הטוב יבוא, ולא כל כך הבינו למה הוא לא בא, הרי הם עושים הכל נכון.

אינני יודעת כמה שנים עברו עד שתפסו לפחות כמה מבני האיים שהפולחן כנראה לא יביא להם את כל טוב הארץ, וכי צריך לעשות משהו אחר כדי להשיגו. אבל בעיני, עד היום הזה, הסיפור מסמל את תפקיד המיתוס כמונע שינוי, או לפחות מעכב אותו זמן רב.

כאשר ממשלה, או פיקוד, או כל סמכות שהיא, שוגה בקנה-מידה גדול, יש נטיה לקרוא למקום השגיאה בשם מקום קדוש, ולעלות אליו לרגל. כך עשתה ממשלת קולומביה, שלא נקפה אצבע כאשר קיבלה אזהרות על התפרצות הר געש, ואלפי אנשים טבעו בבוץ ומתו במחלות שונות. אחרי שכולם מתו, המקום הוכרז קדוש. בלי להיכנס לפרטים, גם לנו כמה מקומות “מקודשים” כאלה. מיתולוגיה מונעת עימות אמיתי עם השלטון, מפני שהיא יוצרת מצב של אין ספקות, אין ביקורת. היא שייכת לאקלים החברתי של מה שהגדרתי פעם כחברת בנים, חברה שמקור הסמכות שלה אנָכי, בא מלמעלה, לעומת חברת האחים האוטונומית והדמוקרטית, שמקור הסמכות שלה אופקי, ונובע מהסכמים חברתיים, ולכן קיים בו מושג האחריות. אגב, המלה “אחריות” נגזרת מהמלה “אחֵר”, זולת שאיננו אני. אפשר לומר שביחסי כריזמה אין אחריות, יש רק אשמה, ואילו ביחסים יותר מפותחים נכנס מושג האחריות. בכריזמה אין בכלל “אחֵר”, כולם דייסה משפחתית אחת, וכל השאר אויבים.

אפשר כמובן לטעון שגם המנהיג הסמכותי משתמש בצורה כלשהי במיתוסים, וכי “לה פראנס” של דה-גול היא מיתוס לא פחות מדוד מלך ישראל. נכון, ויש כאן חפיפה לכאורה. אבל החפיפה היא בעיקר בקהל ולא במנהיג עצמו. כשם שלמנהיג כריזמטי יש קהל בלתי אוטונומי, כך גם למנהיג הסמכותי, המורה, יכול להיות קהל חסידים שאינו אוטונומי. כך, מייד אחרי תבוסת גרמניה במלחמת העולם השניה, ידיד שלי נסע לשם, ובשובו שאלתי אותו איך הגרמנים, והוא השיב: דמוקרטים. אמרו להם להיות.

ובכל זאת לא הייתי מציעה לבלבל לגמרי בין השניים. כיון שמקור הסמכות שונה מאוד, גם ההתנהגות שונה מאוד. המנהיג המורה, בניגוד למנהיג הכריזמטי, קובע גבולות, משליט איזושהי נורמה חברתית; ונכון ששניהם משליטים, ושניהם צורה של מנהיגות סמכותנית, אבל מה שהם משליטים שונה מאד בשני המקרים. הרי טרומן, למשל, שבפרספקטיבה היסטורית היום נחשב לנשיא מצוין, פיטר את גנרל מק-ארתור, הגיבור הלאומי עטור הניצחון, בשיא תהילתו, מפני שמק-ארתור בהזדמנות כלשהי זלזל בנשיא. כלומר שגם טרומן כפה כאן משהו; אבל הוא קבע נורמה, לפיה נשיא שנבחר באורח דמוקרטי חשוב יותר מכל גנרל גיבור. וזה היה יותר חינוכי מאלף נאומי הטפה על חשיבות הדמוקרטיה, ופער גדול קיים בין זה לבין השיטה הגורסת שלגיבור שלנו מותר הכול.

שני סוגי המנהיגים, הן הכריזמטי, הן הסמכותי, מועדים לפורענות מבפנים, ובעצם הם מאוּיימים כל העת, ובדרך כלל זקוקים ל“נאמנים”, למשמר פרטוריאני שמקיף אותם ומגן עליהם מפני נסיון הפיכה, שלא פעם מסתיים בהוצאה להורג. זה המחיר של מנהיגות גורפת, הייררכית מאוד, שתמיד יימצא מי שיקרא עליה תגר וירצה להשתחרר ממנה, ולכן היא זקוקה למנגנוני הגנה אדירים.

שני הדגמים האחרים של מנהיגות, מופת התיפקוד – ROLE MODEL והאַפְשַר, ה-FACILITATOR, מאוּיימים הרבה פחות על ידי אלימות, מפני ששניהם דגמים שאינם מייצרים אלימות; ואם הם מובסים, הם מובסים בדרך כלל בהליך דמוקרטי, כי לא מסכימים איתם ועם דרכם. מופת תיפקוד כזה היה נחמן שי בימי מלחמת המפרץ, למשל. הוא האיש האומר: ניכנס עכשיו לחדר האטום, נלבש את המסכה, אל תשכחו לפתוח את המסנן, דנה אמרה אתמול ככה, כדאי לשתות כוס מים. הכול משפחתי, הכול קרוב. נחמן שי נכנס כמובן לכל אחת מהמשפחות, לתוך החדר, בקבוצה שבה הוא בן בית, וזה אחד המאפיינים של מופת תיפקוד בכלל. אילו היה נחמן שי עומד במרפסת ונואם לכיכר, המנהיגות מן הסוג הזה לא היתה תופסת. מתברר שהיא תפסה דיה שנחמן שי יהיה כעבור כמה שנים מועמד (זמני) לראשות עיריית ירושלים.

בדגם הזה , כמו גם בדגם שאחריו, האַפְשָׁר, נדמה לי שקיים הבדל משמעותי בהתייחסות בין גברים לבין נשים. אין כל מחקר בנושאים האלה, למיטב ידיעתי, ואני מדברת אך ורק מתוך הסתכלות. כיוון שנשים פועלות בדרך כלל הרבה יותר טוב ברשתות, ב -NET-WORKS , מאשר בהייררכיה גדולה; לא ייפלא שבקרב נשים חזק מאוד כל עניין המופת התיפקודי, ה-ROLE MODEL; ואשה עשויה בהחלט לראות תכונות של מנהיגות באשה אחרת, שהיא המופת שלה, ולהתייחס בספקנות לדמגוג הגדול שבכיכר. ד"ר עדה אברהם הציגה לא מזמן בירושלים מחקר בו בנים ובנות נתבקשו לצייר קבוצה, ומדובר בבנים ובנות שהיו חיצוניים לקבוצה. הבנות ציירו קבוצה קטנה, שבה כל דמות אינדיווידואלית ונבדלת בצורה, בפרטי לבוש, ובלי מנהיג. הבנים ציירו קבוצה גדולה, אלמונית, עם מנהיג.

ואם כן, המנהיג שהוא מופת תיפקודי תלוי בעצם בסוג החברה שבה הוא פועל. אין לו כמעט מקום בחברה גדולה והייררכית, ויש לו או לה מקום נכבד בחברה הבנויה רשתות, קבוצות קטנות, משפחות. לפעמים אדם בוחר לעצמו דמות של מורה ומחנך סמכותי שישמש לו מופת בחייו. אבל זה על בסיס של פרט, או של קבוצה קטנה, ולא על בסיס של כיכר. כל ימי חשבתי שאילו עשתה התנועה הפמיניסטית את מלאכתה כיאות, היא לא היתה מנסה להכניס נשים למסגרות הייררכיות גדולות, שאינן מתאימות להן; היא היתה משנה ככל יכולתה את פני החברה מאנכית לאופקית, לחברה של רשתות אוטונומיות, משתפות פעולה, תחת החברה הקיימת היום, שהיא בחלקה הגדול אנכית באופייה והסמכות בה יורדת מלמעלה למטה.

ואם כן, הדגם של “ממני תראו וכן תעשו” כנראה שהוא מקובל על נשים לא מפני שהן נשים, אלא מפני שהוא דגם של קבוצות קטנות, ונשים מעדיפות קבוצת התייחסות קטנה. אבל אני מבקשת לסייג את הדוגמאות שהבאנו. הדוגמא של נחמן שי התרחשה בשעת משבר חריף; לא ברור כלל איך הדגם המסויים הזה היה עובד בטווח ארוך ובימים רגילים. נחמן שי היה מועמד טוב לעיריה, לא בהכרח לפיקוד על חטיבה. אנחנו מכירים את הדגם לחיקוי בפירסומות, כאשר המפרסמים מקווים ששחקן כדורסל ידוע ימשוך אחריו קהל לסוג מסויים של בירה או סיגריות; אנחנו מכירים במידה מסויימת את הדגם לחיקוי כאשר צריך לשכנע נשים, למשל, ללכת לבדיקות שד פעמיים בשנה, שאז משתמשים באיזו דמות מקובלת על ציבור הנשים, האומרת שגם היא הולכת לממוגרפיה פעמיים בשנה – ואגב, הגופים העוסקים בגילוי הסרטן מצאו שכדאי לספר בכל פעם בתשדיר הטלוויזיה על תוצאה טובה, שלא נמצא דבר, כי אם מספרים שגילו משהו, גילו מוקד ממאיר אצל דמות המופת, הדבר כל כך מפחיד שהנשים חדלות לבוא.

כמובן שהדגם קיים בקבוצה קטנה, דווקא גברית למהדרין, והיא יחידה צבאית בעת קרב. כאן לא פעם נוצר בן-רגע מודל לחיקוי, הדוגמה האישית: אם הוא רץ, גם אני רץ; אם הוא מסתער, גם אני מסתער, במין תערובת טובה מאוד לשעתה של מנהיגות כריזמטית עם מופת תיפקוד. אבל מה שאנחנו מחפשים הוא המנהיגות לטווח ארוך – וכאן העניין מסובך הרבה יותר. בן-גוריון ביקש בזמנו לשמש מופת תיפקוד כאשר הלך לשדה-בוקר, וכמדומה שהוא לא הצליח למשוך איש אחריו לנגב. בגין הבטיח שיבנה את ביתו בחבל ימית, ולא קרה כלום. מסתבר שקשה מאוד לעבור מן הדגם הקיים, ההייררכי, לדגם של מופת אישי, אמיתי, של “ממני תראו וכן תעשו”. מבן-גוריון ציפו שיחליט בנושאים המדיניים השונים; איש לא ביקש ממנו לרדת בעצמו לנגב, ולא היה לדבר הד ציבורי. יש דברים שעובדים בהייררכיות, ויש דברים שמקומם אכן בקבוצה הקטנה, והמעבר מזה לזה קשה. גם מנהיג כמהטמה גנדי בהודו עורר הערצה בשיטות שנקט, אבל לא רבים הלכו בדרכו והתנזרו כליל ממין. בעניין הזה גם ישו לא הצליח משום-מה.

בהקשר הזה כדאי להזכיר את התמורה האדירה שעבר בית המלוכה הבריטי. ראשיתו במלוכה אבסולוטית; ומשהוצבו לו גבולות קונסטיטוציוניים, הוא הפך להיות מופת תיפקוד לכל דבר. במלחמת העולם השניה, כאשר צ’רצ’יל סיפק את המנהיגות הצבאית, היה בית המלוכה הבריטי, המשפחה, מופת תיפקוד לכל משפחה אנגלית: סבתא, אב ואם שלא נמלטו מלונדון, שתי הבנות הקטנות, דגם מובהק של “ממני תראו וכן תעשו”.

ואם כן, קשה לבדוק מקרוב את המנהיגות של המופת התיפקודי מפני שיש לנו מעט מאוד ניסיון בקיומה; ויש לנו מעט ניסיון, מפני שההיסטוריה הקיימת היא היסטוריה כתובה ומתועדת של שלטון הייררכי, ונסיון הקבוצות הקטנות עדיין איננו משמעותי.

הדגם המנוגד קוטבית, אבל ממש קוטבית, למנהיג הכריזמטי הוא דגם המנהיג האַפְשָר, וגם כאן אנחנו בסוג חדש של מנהיגות. אני מבקשת להעיר קודם כל שאין הכוונה למדריך קבוצות שהוא אַפְשָר, ובעצם מאפשר לקבוצה להתבטא. אנחנו מדברים על מנהיג, על אישיות מובילה לעבר מטרה מוגדרת; אבל הוא מוביל בצורה אחרת לגמרי. הוא רחוק מאוד מלהתקרב לקהל, או להתמזג אתו; אין לו סימביוזה עם הקהל; להיפך, הוא יוצר מרחב, SPACE בינו לבין הקהל, אותו חלל מבורך, שבו יכולים להתרחש דברים. מי שאיננו מבין שניתנה לו המתנה הגדולה של מרחב, עלול בהחלט להתאכזב מצורה זו של מנהיגות. היא נראית לו רחוקה מדי, לא די רגשית; אדם מרגיש כאילו לא מוחזק, אז נדמה שהאדם הזה בעצם לא מנהיג, הוא מאכזב, הוא אולי אפילו לא אמין, כי יש כאן איזו כמיהה להתמזגות, ואין לה במה להיאחז. מי שאיננו מכיר מרחב ואת הצורך במרחב, עלול לחשוב שמפילים אותו. דגם כזה בן זמננו הוא שמעון פרס. מי שמחפש סימביוזות, זה לא המנהיג בשבילו. אבל זו צורת המנהיגות המובילה פחות מכולן לשפיכות דמים.

אפשר להדגים את השוני שבין ארבעת סוגי המנהיגים בצורה הבאה: הכריזמטור יגיד “אני איטיב עם העם” (או “אנחנו ניטיב עם העם”)– ויקצור מחיאות כפיים. המורה הסמכותי יגיד: יש ספר ובו כתוב מה טוב לעם, אתם תלכו אתי בעל כורחכם על פי הספר כדי שיהיה טוב לעם. המופת התיפקודי יגיד: עשו כמוני, כי יש לי היידע והניסיון האישי לדעת מה טוב; ואילו דגם האַפְשָר יגיד: הגעתי למסקנה מה טוב לעם, בואו נשב לשוחח ואנסה לשכנע אתכם. וכיוון שהדגם הזה של מנהיג אומר בואו נשב, ואינו אומר רוצו אחרי, אין לו גם שום סיכוי לקצור מחיאות כפיים קצובות בכיכר. נורא קשה להגיד לאנשים בואו נשב ונחשוב רגע. זה נחשב כמעט לא-מנהיגותי. כביכול, מנהיג צריך תמיד להריץ.

אבל אם נשאל את עצמנו מה צריך לעשות מנהיג, מן הסוג של מנהיג אַפְשָר, התשובה די ברורה: מנהיג צריך קודם כל להגדיר הגדרה נכונה את היעדים העומדים בפנינו. לאחר מכן, עליו לסדר אותם בסדר הקדימויות הנכון. אחרי שעשה כל אלה, עליו להשיג מֵרב של הסכמה הן להגדרות, הן לסדר שקבע; אחרי שהשיג את ההסכמה באחוזים סבירים, עליו לפתור את הבעיות אחת לאחת לפי הסדר שקבע, ובנחישות. אבל בכל שלב ושלב הוא צריך להשיג את ההסכמה, עוד לפני שלב הביצוע; כלומר שאין זהות או הידבקות בינו לבין הקהל שלו, או אנשי מפלגתו, ויש מרחב שבו אנשים יכולים להסכים או לא להסכים. באחת: הוא מנהיג-מנהל, אפילו מנהל גדול; לא מאצ’ו-מפקד.

האַפְשָר הוא גם היחיד שמנהל דו-שיח; כל האחרים הם מונולוגיים. אפשר לומר שהמנהיג האַפְשָר הוא קודם כל מנהיג לאנשים מבוגרים, לאנשים אוטונומיים. הוא גם קשוב להם. אם הוא שומע שמטרה מסויימת שלו אינה נראית, הוא נסוג ממנה; אם הוא שומע שהקהל שלו רוצה בכל תוקף מטרה אחרת, או סדר קדימות אחר, הוא קשוב לוֹ. הוא משנה את דעתו לא פעם, לא מפני שאין לו דעה, אלא מפני שהוא קשוב לדעות אחרות, ובלי קונסנזוס איננו יכול להתקדם. בודאי שעליו להוביל כדי להשיג קונסנזוס; וכאן נבחנת מידת השפעתו האישית. אבל לכפות את דעתו מלכתחילה איננו יכול, לפחות לא בדגם הזה. המנהיג האַפְשָר הוא ביסודו של דבר אדם שנטל על עצמו את מיגבלות החברה הדמוקרטית, ולקח אותן ברצינות. ושוב: כיוון שהדגם הזה של מנהיג דמוקרטי הוא עניין כל כך חדש, אנחנו באמת יודעים עליו מעט. הדגמים השמרניים נוסח א' ו-ב' – עליהם אפשר להגיד הרבה יותר, כי יש מיצבור של הסתכלויות. ג' ו-ד' הם עדיין בשלב של עשייה וטעייה.

בכל זאת יש דבר אחד או שניים שאפשר להגיד אפילו עכשיו על דגם המופת התיפקודי, ובעיקר על דגם האַפְשָר. האַפְשָר, בניגוד גמור למנהיג הכריזמטי, מחשב את המחיר ואת התוצאה של כל מעשה וכל מחדל, ומי יצטרך לשלם אותו בסופו של דבר. אצל מנהיג אַפְשָר אין צ’ראמיז’ניקים. זה לא בסכימה. הכריזמה, שהקשר שלה לעקרון המציאות בכלל רופף מאוד, איננה רוצה ואיננה מסוגלת לחשב מחירים ותוצאות. ואולי כאן המקום לספר שכאשר נתקבלה ההחלטה בדבר יציאה למלחמת לבנון, הממשלה לא שאלה וממילא גם לא קיבלה כל מידע בדבר המספר המשוער של הרוגים ופצועים, ושרים החליטו בלי לדעת את המחיר. קרה גם ששר בטחון טען כאילו אומדן של אבידות ישפיע לרעה על המוראל. באחת: כריזמה מתעבת שמזכירים לה את המחיר, כי מחיר שייך למציאות, לאחריות, לעובדות, ולכריזמה אסור לבלבל את המוח עם עובדות.

אם אנחנו מסתכלים על מנהיגות מדינות ערב בזמננו, הרי עבד א-נאצר תאם להפליא את דגם הכריזמטור, האיש “משלנו”, שגם דיבר ערבית כפרית ולא ערבית של משכילים. חוסיין הוא הדגם הסמכותי, מדבר ופועל בשם המדינה והארגון המדיני, ובוודאי אינו סוחף מחיאות כפיים. הערבית שלו קלאסית. מובארק הוא תערובת מעניינת של האַפְשָר והאיש המדינתי, הסמכותי. הוא מדבר ערבית מודרנית ממוצעת.

בצורה גסה מאוד, ואולי אפילו מאוד לא מדויקת, אפשר לחלק את ארבעת הדגמים הבסיסיים שלנו לפי תפיסות גבריות ותפיסות נשיות, ואני ערה מאוד לבעייתיות של הגדרות כאלו. יש יסוד מצ’ואיסטי, הייררכי, פטריארכאלי במפורש, בשני הדגמים הראשונים. לעומת זאת יש יסוד של יחסים פרגמאטיים, ושל יתר אינדיווידואציה, בשני הדגמים השניים, יסוד המאפיין יותר חלק מהנשים; ולא פלא שבסקרי דעת הקהל הן עדלי סטיבנסון, הן שמעון פרס, נהנו תמיד מתמיכה מאסיבית יותר של נשים. כולנו זוכרים גם את הגראפיטי נוסח “ינוחמן בעלי” בעת מלחמת המפרץ. אני מדברת על התקופה הזאת, סוף המאה הנוכחית, כאשר אפשר לדבר על הבחנה כזאת, מפני שחלק מרוח הזמן הוא שנשים נעשו רגישות מאד לעניין האוטונומיה האישית. בראשית המאה בוודאי שהיה יותר קשה לדבר על מאפיינים נשיים להבדיל ממאפיינים גבריים, לאשה לא היתה כביכול זכות לדעה נפרדת, ונשים העריצו את היטלר לא פחות מגברים; כשם שלהבדיל, ישו היה מוקף נשים מעריצות שניגבו את רגליו בשיער ראשן. אבל היום נדמה לי שהאשה שהשיגה אוטונומיה גם לא תוותר עליה כל כך מהר, והיא תהיה זהירה מאוד בעניין אחיזת עיניים. האשה המודרנית איננה בדיוק אשה מעריצה, והיא בוודאי ביקורתית. בין אם נחלק את הדגמים כך או אחרת, נושא הביקורת הוא מבדיל חשוב מאד בין שני הדגמים הראשונים לשנִיים. את הכריזמה אסור לבקר, בוודאי לא בקול רם, כי זה מתפרש מיד כמשהו בלתי לויאלי, משהו מאיים. רק הכריזמטור יודע כמה קל בעצם להפיל אותו. ביחסים האלה אין גם אפשרות להבדיל בין ביקורת לגיטימית, עניינית, לבין נושא רגשי, והתגובה היא תמיד בנוסח “אתה שונא אותו”, גם כאשר מדובר בהצגת עובדות.

וכאן נשאלת שאלה חשובה ביותר: כיצד קורה הדבר שמנהיג כריזמטור מצליח לגבור על אמצעי הבקרה הקיימים בחברה, כגון עליתות, בתי משפט, עיתונות, אקדמיה, אינטליגנציה מקצועית וכיוצא באלה, ולהשתיק אותם כליל?

התשובה היא שיותר משהוא משתיק אותם, הם משתיקים את עצמם, ובחדווה; וזו סכנתה הגדולה ביותר של הכריזמה. ראוי להזכיר כאן את עבודתו של ד"ר אריק כרמון על קריסתה של אוניברסיטת היידלברג, פאר האוניברסיטאות הגרמניות, וכיצד הפכה זו בתוך זמן קצר למשרתת המשטר הנאצי – בלי שמנהיג כלשהו תבע זאת ממנה. הקריסה היתה כל כולה פנימית. שום מנהיג כריזמטי, בראשיתו לפחות, אינו תובע בפה מלא להשתיק כליל ביקורת עיתונאית. לפעמים עושים זאת עוזריו; אבל בדרך כלל, במדינות טוטאליטאריות, העיתונות עצמה מוותרת על חופש הביקורת שלה, לפעמים תוך כדי חילופי אישים, והופכת להיות שופרו של השלטון. אותו רצון לדבוק במנהיג ולהאמין בו, האוחז בקהל הכיכרות, אוחז לעתים גם בעליתות, בעיתונות, אפילו בבתי המשפט, כפי שראינו באירופה של שנות השלושים, והם מבטלים עצמם מפני המנהיג גם בלי שהוא עצמו אומר מלה אחת. ההתבטלות העצמית הזאת, הנעשית בדרך כלל בסחף ובחדווה, ולא רק מטעמי כדאיות, מתרחשת במהירות עצומה, והיא-היא הסכנה הגדולה ביותר שבכריזמה. בגללה גם אין חשיבות מיוחדת לתכונותיו האישיות של מנהיג; הוא יכול להיות גם פסיכופת מסוכן, או נוכל; ברגע בו גורמי האיזון, הבלימה והבקרה מנטרלים את עצמם, היציאה אל מחוץ למציאות נעשית טוטאלית.

בדגם המורה הסמכותי יש ביקורת, אבל באי חשק גדול, כי המנהיג חושש מאוד פן תיפגע יוקרתו. הוא לא יקבל ביקורת מלמטה בכלל; הוא יקבל אותה, לעתים רחוקות, מפי אנשים שהוא רואה אותם כגדולים – בליגה שלו. אזרח לא יכול היה לבקר את דה-גול ולצפות שביקורתו תתקבל ברצינות. דה-גול היה מיד מעמיד אותו על קטנותו, בסרקאזם הכבד שלו; האדון התת-פרֶפֶא מכפר מגדלי הלפת מואיל בטובו לחשוב ש… את דה-גול יכול היה לבקר, בדוחק, איזה פילוסוף בעל שם עולמי, ורק בתנאי שהיה לו נוֹבֶּל. ולמותר כמעט לומר ששני הדגמים האחרונים שלנו, המופת התיפקודי והאַפְשָר, מהיותם דגמים דמוקרטיים, לא רק פתוחים אלא גם פרוצים לביקורת, ולא פעם אנחנו עדים להתנפלות של ממש על מנהיג מן הדגם הדמוקרטי ולוּ רק מפני שלא פוחדים מפניו. לעומתו, קיימת מימרא ברוסית האומרת שצאר שאיש אינו פוחד מפניו איננו צאר – וראינו עד כמה גורבצ’וב לא היה צאר, ואנשים לא ידעו אם זה טוב או רע, כי על פי המסורת ההיא ממנהיג צריך לפחד.

והרי גורבצ’וב היה אַפְשָר מובהק. הוא איפשר את המעבר מהריכוזיות של הקומוניזם לעבר חבר העמים הרוסי, והוא עשה זאת בלי שנשפכה טיפה אחת של דם. אצל מנהיג כריזמטי קרוב לוודאי שהמהפכה הזאת לא היתה עוברת בלי מאות אלפי הרוגים ברחובות העיר.

מובן מאליו שתכונת המנהיג-האַפְשָר של שמעון פרס היא שהובילה להסכמים הנוכחיים.

דיברנו עד כה על ארבעה דגמִים של מנהיג, וניסינו לתת פתחון פה כלשהו גם לקהל של כל אחד מהם. מפי ידידי המדריכים קבוצות למדתי שכל קבוצה, בכלל, קטנה כגדולה, היא רגרסיבית לעומת שיח שבין שניים או שלושה אנשים לכל היותר, וכי בקבוצה כולם מתנהגים בפחות בגרות ובפחות שיקול דעת משהם מסוגלים לגלות בשיח אישי. מפי ידידי הפסיכולוגים למדתי שבכל מקום שיש בו רגרסיה, צריך לשאול עד היכן הרגרסיה. יורשה-נא לי איפוא להביע השערה.

נדמה לי שבדגם המנהיג הכריזמטי אנחנו עדים לרגרסיה העמוקה ביותר, הרחוקה ביותר, המתייחסת לגיל המוקדם ביותר. בדגם הסמכותי הרגרסיה מתייחסת לתקופה מאוחרת יותר, תקופה שכבר יש בה חיברוּת, מצפון חברתי, הכרה – אולי באי רצון, אבל הכרה – שקיימות גם איזשהן חובות חברתיות. בדגם המופת התיפקודי אנחנו אומנם בתוך חיקוי, אבל לא חיקוי אוטומאטי, אלא שיש כאן מידה מסויימת של בחירה, אנחנו בוחרים את מי אנו רוצים לחקות, ואנחנו גם שומרים לעצמנו את הזכות להפסיק לחקות את האדם המסויים הזה, אם הסיפור שלו אינו עונה עוד על צרכינו. אז אנחנו אולי עדיין לא מקוריים, אבל לפחות בעלי יכולת בחירה ונטישה.

ביחס לאַפְשָר, אינני בטוחה שאנחנו בתוך רגרסיה בכלל; אולי להיפך. האַפְשָר דורש מאיתנו להיות עצמאיים, בעלי חשיבה אוטונומית, להיות ביקורתיים, בעלי ראש פתוח; במלים אחרות, הוא דורש מאיתנו שלא נהיה נתינים במשטר נאור פחות או נאור יותר, אלא אזרחים; וזה לפעמים תהליך כואב, כי דעת הטוב והרע פירושה גם גירוש מגן העדן של הילדוּת. אבל אם לא נצא מגן העדן הזה, לעולם לא נוכל לתקן דבר ולשנות דבר במציאות שבה אנו חיים – ובסופו של דבר אולי לא נהיה שונים כל כך מהאנשים באיי הדרום, המדליקים עד היום הזה גוזניקים במסלולי הנחיתה, ומצפים לטוב.

ידיעות אחרונות, 6.10.93