רקע
שולמית הראבן
המחר כבר כאן

ששת השבועות של מלחמת המיפרץ העבירו אותנו במהירות שלא תשוער אל עידן חדש; והמנהיגים מכל המפלגות, אשר לא יבחינו בשינוי העצום שחל בחברה הישראלית ובסדרי הקדימות שלה, ימצאו את עצמם בלי חיילים.

המחר כבר כאן, מפני שבששת השבועות הלך לעולמו עקרון-התגמול שהיה מקודש אצלנו במשך שנים. מדובר בעצם בעקרון-למך, של “איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי”. נתברר פתאום שאפשר גם בלעדיו. נפגענו בירי הטילים, ולא היתה תגובה. יתרה מזו, למעלה משמונים אחוז מקרב אזרחי ישראל חשבו שאין להגיב במכה צבאית. ונתברר שלא כל שתיקה פירושה אובדן הרתעה, להיפך: כיוון שיכולת ההרתעה הישראלית איננה בגדר סוד, יכולה המדינה, בחלק מן המקרים, להרשות לעצמה גם להניף יד בביטול ולא להגיב.

העקרון הלמכי הזה גם לא היה מתוחכם אף פעם. פירושו היה, בעצם, שכל היוזמה כולה נתונה בידי היריב: הוא מכה – אני מגיב. חוסר התגובה הוציא אותנו באחת למצב חדש, שיש בו אפשרויות חדשות.

המחר כבר כאן, מפני שבששת השבועות נתברר לחברה הישראלית, שחיי אדם חשובים לה לאין ערוך יותר מנכסי דלא-ניידי, ואפילו יותר ממושג ה“כבוד” המצ’ואיסטי. עצם מושג ה“הגנה על הבית” עבר שינוי משמעותי: השלמנו עם נזק של 7,000 דירות פגועות, ולא הגבנו. מחלנו על הרכוש. עובדה. אילו חלילה נהרגו יותר אנשים, ייתכן שהיו פני הדברים אחרים.

לא זו בלבד: עשרות אלפי אנשים עזבו את איזור ערי החוף, משאירים אחריהם את בתיהם, ורבים מקרב אזרחי המדינה לא ראו בכך עריקה או פחיתות כבוד. נראה שמחיר חיי אדם עלה מאוד בחברה שלנו, בין אם הדבר מוצדק בכל מקרה או לאו. המציאות של 1991 היא, שאנשים רבים בישראל אכן ויתרו על נכסים ועל מה שנראה להם ככבוד מפוקפק, ולא רצו לשלם בסיכון חייהם. צריך להיות עיוור מאוד כדי לא לראות איך ישפיע השינוי הערכי הזה בעתיד על פינוי השטחים וההתנחלויות שבשטחים. האיררכיה הערכית כבר נקבעה: פיקוח נפש קודם.

המחר כבר כאן, מפני שנגמר הסיפור של “העולם כולו נגדנו”, “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”. העולם מעולם לא היה נגדנו. הוא היה מחולק על-פי אינטרסים ולא על-פי רגשות, לאלה שהם נגדנו, כאלה שהם בעדנו, והרוב הגדול שלא איכפת לו, בתנאי שלא נעשה דברים מנקרי עיניים. הפעם נוצר צומת של אינטרסים, שבו פעלה קואליציה שלמה על-פי אינטרס שהיה גם שלנו; ולא זו בלבד שלא שכנו בדד, אלא שהתחשבנו בגויים, ועוד איך. במשך ששה שבועות שלמים גילה עם ישראל שיש לו שיתוף אינטרסים עם העולם, והוא רק מתחיל.

המחר כבר כאן, מפני שנגמר גם הסיפור של “כל הערבים”. בקונסטלציה שנוצרה היה נגדנו רק סדאם חוסיין וכמה מאמיני משיח-השקר הזה בקרב הפלשתינאים. בקונסטלציה הפוליטית הזאת – לא יאומן, אבל חיילים מצריים וסעודיים לחמו בפועל, בשדה הקרב, נגד משלחי הטילים לעבר ישראל; סוריה ומרוקו התייצבו נגד סדאם; וחוסיין אומנם דיבר, אבל בפועל לא עשה ולא יכול היה לעשות דבר.

בוודאי שהשינאה לא תמה. ההפגנות שהיו בבירות ערב יוכיחו. אבל הפגנות לחוד, ומדיניות השלטון לחוד. מתברר שבשילוב מסויים של אינטרסים, קואליציות כאלה אכן יכולות להתקיים, ובהן מדינות ערביות מתונות לוחמות לצידנו ולא נגדנו; ועל אינטרסים כאלה, ולא על רגשות, עלינו לעבוד.

והמחר כבר כאן, מפני שסדאם הוכרז פושע מלחמה, והמונח המשפטי הזה חזר לאוצר המילים הפוליטי באורח מעשי מאוד. פירוש הדבר שאיש לא יוכל לבצע כאן פשעי מלחמה או מה שייראה בעולם כפשעי מלחמה, ובוודאי שלא יתאפשר בזירה הבינלאומית שום חלום עיוועים של טרנספר.

בששה שבועות של ישיבה בחדרים האטומים, כשהכל מתנהל מעל ראשינו, פשט את הרגל, כמעט בלי שהרגשנו, כל המינוח המסורתי של הימין הקיצוני. פתאום הוא כל כך לא רלוונטי, שהוא כבר מחוץ למפה. ישראל של היום איננה עוד ישראל הניצבת בפוזה מאיימת, ואף לא מיליטנטית בעקרון. אנחנו בישראל אחרת. היא מצאה שאפשר גם בלי תגמול; שהחיים חשובים מנכסי דלא-ניידי; שייכת לעולם ואינה מתבדלת ממנו; מצוייה בחזית אחת עם חלק ממדינות ערב, ולא נגדן; ורואה במו-עיניה שיש גבולות לכוח ולשימוש שרירותי בכוח.

יתרה מזו: היא חזתה, הפעם כמשקיפה מן היציע, במלחמה באיזור שלנו שבה ניצח הניהול הנכון, ולא דווקא הכוח הצבאי לבדו. בוש ניצח תחילה במשחק הפוליטי, לפני שחיל האוויר שלו וחייליו ניצחו בשדה המערכה; הוא ניצח קודם כל בהרכבת הקואליציה, ביצירת התנאים, ובהשגת תמיכה פוליטית בקשת רחבה מאוד. רק אחר כך פעל צבאית, ופעל בצורה מחושבת ומוגבלת יחסית: כנגד יעדים מוגדרים בלבד. קשה לתאר נצחון טוב, מחושב ואינטליגנטי יותר מזה.

בעיצומה של מלחמת השחרור כתב חיים חפר שיר יפה ונוסטאלגי, שבו נאמר: “הן אפשר, הן אפשר, שיהיה זה פשוט כבר מחר”. כמה שנים מאוחר יותר כתבה נעמי שמר: “כל זה יבוא מחר, אם לא היום, ואם לא מחר, אז מחרתיים”. במשך 43 שנים, שבמהלכן איבדנו 12 אלף הרוגים וחיים עמנו עשרות אלפי נכים ופצועים, דיברנו על ההסדר במונחים של מחר.

בין אמצע ינואר לבין ראשית מארס 1991 המחר הזה כבר הגיע. הוא כבר יושב בינינו, בתוך הבית. ולא נותר לפוליטיקאים שלנו, אם לא נשארו בוהים אי-שם ביום אתמול כי עבר, אלא לקום לקראתו, ולומר את המלה המתבקשת: שלום.

ידיעות אחרונות, מארס, 1991

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47799 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!