רקע
שולמית הראבן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

השלום יצא לדרך.

אפשר להניח שבין המלים הרבות אשר תישפכנה בימים הקרובים נשמע הרבה את המלה “לאומי” ו“לאומיות”, לעומת “לא לאומי” או “בגידה לאומית”.

כדאי לדעת כבר מעתה שמדובר בשקר גמור. קו פרשת המים אינו עובר עתה בין יהודים כיהודים, כלאום, לבין ערבים – כערבים, כלאום. הקיטוב איננו בכלל בין עמים. הקיטוב המתרחש לעינינו הוא הקיטוב שבין אנשים שפויים המבקשים לסיים את הסכסוך, משני הצדדים, לבין אנשים קיצונים שאינם שוחרי שלום, גם הם משני הצדדים. האינטרס המשותף היום הוא בין ישראלים ופלשתינים שפויים מכאן, לבין ארגוני הסירוב ומועצת רבני יש"ע מנגד. נוצר מגע בין השפויים, אולי בפעם הראשונה מראשית הסכסוך הארוך הזה, מגע שמגמתו שלום. יש אנשים שהם בעדו, ויש אנשים שהם נגדו. זאת החלוקה, ולא שום חלוקה על פי לאום. ועל פי חלוקה זו יתנהל הכל בתקופה הקרובה.

הדיבור על “בגידה לאומית” גם הוא הבל ורעות רוח. בוגד בלאום הוא מי שבוגד באינטרס הלאומי. האינטרס הלאומי, למעלה מכל ספק, הוא השלום, קץ שפיכות הדמים, או צמצום גדול מאוד שלה, קץ העוינות, תחילתה של כלכלה משגשגת ופריחה אזורית וכל הבא בעקבותיה. אין, ולא היתה מעולם, דרך אחרת להגיע לאפשרות הזאת אלא באמצעות הסכמות בינינו לבין המנהיגות הפלשתינית. דרך המלחמה והסירוב נוסתה כבר, הרבה מאוד שנים, וכולנו יודעים לאן היא הביאה אותנו ומה היה המחיר. עייפה הנפש להורגים, משני הצדדים, והאינטרס הלאומי הברור ביותר כרגע הוא ההסכם. מי שפועל נגד האינטרס הזה, מן הראוי שישאל את עצמו שמה הוא-הוא הבוגד בלאום.

דווקא מפני שאנחנו יוצאים בימים אלה – סוף סוף – מן ההגדרה הלאומנית-הקיצונית, יהיו בשני הצדדים אנשים שיבקשו להחזיר אותנו אליה על ידי מעשי טרור מתוכננים. לו אני שירותי הבטחון, הייתי שומרת היום מכל מישמר, למשל, על מסגדי הר הבית. פגיעה בהם מצד המטורפים שלנו תיתכן מאוד: מדובר ביעד שבו, אם יותקף, לא ייפגעו יהודים, אבל הפגיעה תתרום בלי ספק להפסקת התהליך, לזמן מה לפחות. באותה צורה עצמה ניתן לצפות לפגיעות טרור חמורות ביעדים ישראליים אזרחיים, שדעת הקהל לא תוכל לעבור עליהן בשתיקה. כולם טעונים מעתה שמירה בשבע עיניים. התקופה הקרובה תהיה תקופה של מלחמת חורמה בטרור, ולא משנה מאיזה צד הוא יבוא. ומידת הקנאות והטירוף שבו תהיה שווה בשני הצדדים.

האדונים המתקראים רבני יש“ע מאיימים עלינו במלחמת אזרחים. הם מכנים אותה, אגב, בשם “מלחמת אחים”, כי המושג “אזרח” אינו קיים אצלם: הוא נטול מתחום הדמוקרטיה, הוא כולל גם מי שאינם יהודים, הוא בכלל חשוד באיזו מודרניות חילונית ר”ל.

ובכן: לא תהיה מלחמת אזרחים. תהיה רק בעיה אג“מית לאג”ם פיקוד מרכז. ולא תהיה גם מלחמת אחים, כי מי שיהין להרים יד על תקוות השלום איננו אחינו, גם אם כל תעודותיו עמו בדבר אמהותיו היהודיות עשרה דורות לאחור. הוא יהיה פושע ועובר על החוק וטרוריסט רגיל, ויטופל על ידי מערכות הבטחון והמשפט הרגילות.

לפני כשש שנים הביא שמעון פרס לממשלה את מיסמך לונדון. לו חתמנו עליו אז, היתה נחסכת מאיתנו כל האינתיפאדה, עליית החמאס, והרבה מאוד שפיכות דמים. הליכוד טירפד את המהלך, והדברים ידועים. עתה מביאה הממשלה לאישור הכנסת את מיסמך ההסכמים עם המנהיגות הפלשתינית. הפעם הוא לא יטורפד.

מתחילים לראות את סוף הסכסוך. האוויר רועד. מעברים מעדין לעידן לעולם אינם קלים; אבל הם מתרחשים. מי שמחמיץ היום את התחושה הבלתי מעורערת של יקיצה מסיוט ארוך, של תקווה, שדברים זזים סוף סוף, שמותר, מותר לשמוח – פשוט החמיץ את ההיסטוריה. לא יהיה לו את מי להאשים אלא את עצמו ואת אלה שהוליכו אותו באף לאורך כל כך הרבה שנים של שפיכות דמים וייאוש.

ידיעות אחרונות, 31.8.93

המלצות קוראים
תגיות