מפיו של נהג מונית:

“גברת, תשמעי לי, צריך לקחת את הערבים האֵלה ולתפוס אַלה גדולה ולהרביץ להם על הראש חזק, ולהרביץ, עד שיפסיקו לשנוא אותנו.”

המשפט המצוטט כאן, והוא רק אחד מני רבים בסגנון זה, הוא משפט הרבה פחות מצחיק מכפי שהוא נשמע ברגע הראשון. לא צריך להיות פסיכולוג כדי לשמוע את היאוש המשתקף ממנו: הם לא אוהבים אותנו. אנחנו רוצים שיאהבו אותנו, שיראו כמה אנחנו נחמדים, והם לא משתפים פעולה. אז נעשה מה שעושה כל ילד מופרע: נרביץ חזק, שידעו להם שאסור לא לאהוב אותנו.

לו דיברנו בנהגי מוניות בלבד, ניחא. אבל אצלנו נתפסים לאותו עניין ציבורים שלמים, מהם אמורים להיות מתוחכמים יותר מבעלי־העגלות שלנו. לא מכבר כתב משורר ערבי שיר, שבלשון המעטה אין בו אהבה יתרה לישראל. הוא אמר את אשר עם ליבו: שהיה שמח מאוד אילו התעופפנו מכאן.

חלק מאתנו קרא, ולא התרגש, או החזיר דברי כעס, לגיטימיים לגמרי. חלק אחר, ודווקא במה שקרוי חוגי שמאל, חרב עליו עולמו: איך זה שאפילו הוא, שהיה חבר שלנו, מעז בכלל שלא לאהוב אותנו? מנין לו החוצפה שלא לראות כמה אנחנו נחמדים? אם כך, הכול אבוד, אויה.

כנראה שזכות השנאה, המובנת לגמרי במקומותינו, פשוט אינה שמורה לערבים. לנו מותר לשנוא אותם, לנו מותר לתת לגיטימציה בבחירות לכנסת ישראל לאישים ותנועות המדברים על גירוש הערבים מכאן, אם לא גרוע מכך, ולהם אסור לשנוא אותנו, גם כשביתם וכליהם פרוצים לכל בועט בדלת. גם כשכל זב ומצורע בא לבעוט בילדיהם הכבולים. גם כשהמופרעים ביותר שבינינו שורפים אותם חיים בצריף.

מתקיים מפגש של אנשי חינוך בכירים, יהודים וערבים, אחד מאותם מפגשים שהם בגדר קרן אור בחיינו בימים אלה. איש חינוך ערבי מצהיר בגילוי לב על עמדתו. הוא אומר שהוא אזרח המדינה, מכיר בכל חוקיה ומשפטיה, ומתחייב לכבדם על קוצו של יו"ד, קלה כבחמורה. עם זאת הוא מודה שלאור כל המתרחש בעת האחרונה (והמלה “אור” נשמעת אירונית מאוד בהקשר האפל הזה) – אין הוא רוחש אהבה יתרה אלינו.

כמה מן המחנכים היהודים מזנקים מכסאותיהם: היתכן? היתכן?! ואם כך, אין על מה לדבר! חבל על כל פגישה! כל הערבים, איש, אשה וילד, חייבים לאהוב אותנו, ומייד; שאם לא כן, אין הם שותפים.

ואני חשבתי לתומי שעצם ההתחייבות הפומבית לשמור על חוקי המדינה היא־היא הדבר הגדול והחשוב שיכולנו לשמוע באותו מפגש, והיא־היא מבחנה העליון של האזרחות.

מה ההבדל בין שתי הגישות?

הגישה הראשונה, זו הדורשת אהבה, הנבהלת כל כך מכל גילוי של כעס או שנאה, היא גישה השייכת כל־כולה למצב של מיעוט בתוך גלות. המיעוט הגולה כל קיומו תלוי באהבתו, או בהיעדר שנאתו, של הרוב; לא כל שכן – השלטון. אם הרוב אוהב אותך, תוכל לחיות במידה סבירה של ביטחון. אם הוא שונא אותך, מצבך קשה: יפגעו בך, פיזית וחומרית, ואולי גם תגיע למצב של פוגרום. נתמזל מזלך – אתה חי בקרב “גוי טוב”, גוי אוהב ישראל, וחייך בטוחים. לא נתמזל מזלך ושונאים אותך – יש גזירות ויש פוגרומים ויש מצבי שואה.

זאת תמצית הגלות. מדינות עצמאיות אינן תלויות כלל באהבה או בשנאה. שני המושגים הללו בכלל אינם קיימים באוצר המלים שלהן. מדינות עצמאיות חותמות על הסדרים, על פי מיטב האינטרסים שלהן, ואת ההסדרים הן מקיימות; ואם אינן מקיימות, נוצר מצב צבאי ופוליטי חדש. הסדרים והסכמים נחתמו בעבר, נחתמים כל הזמן, בין מדינות שעמיהן שונאים אלה את אלה שנאה עזה. בדיוק לכך נועדו ההסכמים: כדי שהשנאה לא תהפך למלחמה. בין שני עמים אוהבים (מי מכיר הרבה כאלה?) אין משקל לחתימת הסכם, או הסדר. ההסדר הוא־הוא המסדיר את היחסים כאשר – וזה המצב הרגיל בעולם – קיים סכסוך, וכאשר הרגשות ההדדיים אינם מן הנאצלים דווקא. ההסדר, כפתרון, אינו עוסק כלל ברגשות. הוא קובע מצב קיומי: איך יחיו הצדדים מכאן ואילך. על פי אילו כללים יתנהלו חיים, שהיו עד כה חסרי כללים, ואלימים.

לא היתה בעולם מדינה שנואה יותר מגרמניה של מלחמת העולם השנייה, וניתן לומר בלב שלם שגם בצדק. בתוך זמן לא־רב היתה גרמניה לחברה בשוק האירופי המשותף, ובניה קיימו ומקיימים אימונים צבאיים משותפים במסגרות אירופה השונות עם צרפתים ועם בלגים.

כל ההסדרים הללו לא נעשו מאהבה. אפשר לומר בשקט שהם נעשו בלי שום אהבה. הם נעשו מתוך בגרות: כדי לתחום תחומים בטוחים וגבולות נכונים לצורת החיים מכאן ואילך. היום לא יעלה על הדעת מצב של מלחמה בין גרמניה, לצרפת, למשל. ואחרי סדרת אימונים אחת כזאת, חייל צרפתי צעיר, שיתאמן יחד עם גרמנים, נשאל על ידי מראיין איך הרגיש ביחס אליהם.

תשובתו היתה: לא אוהב אותם ולא שונא אותם, אבל הם יותר נחמדים מבני־מרסֵי שביחידה שלי, זה בטוח.

איש אינו יכול לתת ערובות לאהבה. אין אפוטרופוס לרגשות. אבל כאשר מדובר בהסדרים, ולא ברגשות, אפשר – ואולי גם חובה – לשאול מה הערובות. רבים שואלים: אם אכן נגיע לכלל הסדר עם הערבים – מנין לנו הביטחון שהם יסתפקו במה שנקבע בהסדר? מנין לנו שהם לא יעבדו עלינו בשלבים, בשיטת הסלאמי?

מנין לנו, באמת?

מפני שאינני מכירה אף סלאמי בעולם שיש לו נשק גרעיני, שלא לדבר על הצבא הטוב והחזק ביותר באזור כולו. אנחנו לא מיעוט, ולא סלאמי, ולא מועמדים לפוגרום. הכוח המעשי, וכוח ההרתעה של ישראל, הם הערובה הטובה ביותר שיכולה להיות. גם אם הם “רוצים”, הם לא יכולים. נקודה.

שיקול חשוב אחר הוא ה“רקורד”, תולדות קיום ההסכמים שבינינו לבין המדינות השכנות. עד היום הזה כל המדינות השכנות שלנו עמדו בהסכמים, שבכתב או שבעל־פה. ראש כל הממלכות האלה, מצרים, עמדה בהסכם השלום ככתבו וכלשונו; גם כאשר לחץ שאר מדינות ערב גרם לה לנזקים ולהפסדים כספיים אדירים; גם כאשר ישראל התכחשה להסכם מפורש של “לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים” – ופלשה ללבנון. לו חיפשה מצרים תירוץ להפר את ההסכם עמנו, לא היה לה תירוץ טוב מזה של יוני 82, כאשר הטלויזיות הערביות הראו מדי ערב בערבו את חיל האוויר שלנו כותש שכונות אזרחיות בביירות בהפצצות־רוויה. ישראל, ולא מצרים, היא אשר לא עמדה בהסכם אפילו חודשיים אחרי ביצועו. אבל מצרים, בבגרות הדיפלומטית שלה, ב“מדינתיות” הרצינית שלה, נהגה כראוי לשותף מכובד ועמדה בהסכם. היא עמדה בו, מפני שקו המדיניות הרצוי למצרים הוא, באמת, “לא עוד מלחמה”: המשאבים האדירים הדרושים למלחמה מודרנית מופנים בה לאפיקים אחרים, אפיקים קונסטרוקטיביים.

זה שנים שסוריה מקפידה על קוצו של יו“ד – לקיים את ההסכם הבלתי־רשמי עמנו בדבר אי חדירת מחבלים מגבולה. זה שנים שירדן מקפידה באותו דבר עצמו. זאת גם הסיבה שבגללה אנחנו יכולים לנסוע בביטחון בכבישי גבולנו עם ירדן ועם סוריה. ישראל, ולא סוריה, היא שהפרה את ההסכם הבלתי־רשמי, אך המחייב מאוד, כאשר בפקודתו של מר אריאל שרון, ובלי אישור הממשלה, התגרה צה”ל בסורים בעת מלחמת לבנון.

אפילו אש“ף שמר היטב על הסכם בגין־ערפאת, שנעשה באמצעות מתווך בשנת 1981. שנה שלמה שרר שקט גמור בגבול לבנון, שהיה אז גבול אש”ף; עד שנאחזה ממשלת ישראל דאז במעשה שנעשה על ידי אירגון אבו נידאל, כדי להפר הסכם שנעשה עם ערפאת, ופלשה ללבנון. השגריר שלמה ארגוב עצמו, שההתנקשות¹ בו שימשה תרוץ לפלישה, לא הסתיר את דעתו: אסור היה לישראל לעשות כן.

אם נצא ולו לרגע מן הרחמים העצמיים הישראליים, ונדבק בעובדות, נראה שישראל, ולא שכנותיה, היא שהפרה עד כה את כל ההסכמים שנעשו באמצעות המתווכים השונים אחרי מלחמת יום הכיפורים; ומדינות ערב, ולא ישראל, הן הזקוקות יותר מכול לערובה לקיום הסכמים, מצד ישראל. לא מטעמים של אהבה או שנאה. מטעמים של “מדינתיות”, של עמידה בדברים שהוסכם עליהם. ואולי הבדיחה הטראגית ביותר של דורנו היא האמירה “הליכוד הביא את השלום”. הליכוד הוא שהחמיץ את השלום, החמצה משוועת: הוא זה שהפר אותו, על ידי מלחמת לבנון האומללה, על ידי חוסר כל נכונות להמשך ההסדרים, על ידי רצון הסיפוח וההתנגדות ל“מסמך לונדון”. דומה הדבר למי שילד ילד יפה, ומייד מנע ממנו אוכל, עד שכמעט מת; ונותרו רק הצילומים. באמת צילומים יפים; אבל היכן הילד?

אנחנו חיים בעידן של עשיית שלום. לא שלום מתוך אהבה: שלום של הסדרים. ברה“מ וארה”ב, שתי המעצמות הגדולות שעל פיהן ישק דבר, משמידות כמויות אדירות של נשק התקפי, ולא מפני שהתאהבו זו בזו לפתע. הקומוניזם והקפיטליזם עודם אויבים זה לזה כפי שהיו. אבל יש הסדר. אירן ועירק, אחרי שמונה שנים של מלחמה נוראה, וכמעט מיליון הרוגים משני הצדדים, חותמות בימים אלה על הסדר, וכתבים מספרים לנו על חיילים המתנשקים בגבול עם אויביהם מאתמול. לא מפני שהתאהבו אלה באלה: משמחה שלא יהרגו. מה שקרוי “הסכסוך הישראלי־ערבי”, כלומר בעיית השטחים ואוכלוסיית השטחים, הוא אחד הסכסוכים האחרונים שעוד נותרו בעולם, והוא גם אחד המיותרים שבהם. ניתן לחסלו. לא באהבה: בהסדרים.

הסדר, פירושו גבולות חדשים. מי שאינו מוכן לשנות את גבולותיו כהוא־זה במשא ומתן, הכריז בזאת כי איננו שותף להסדר. הוא שותף למלחמה הבאה. מי שרוצה לקיים את המצב הקיים, הקרוי אצלנו סטאטוס קוו, מכין את המלחמה הבאה. גם הביטוי “סטאטוס קוו” הוא חלק ממשפט שלם: “סטאטוס קוו אַנְטֶה בֶּלוּם” ־ המצב כפי שהיה לפני המלחמה. שכן אין בעולם מצב סטטי, ובוודאי לא במזרח בתיכון הרוגש. מי שסבור שאפשר להגיע לשלום באונס מתמשך, בלי הסדרים, בלי כללים, בלי לקבוע גבולות חדשים ועמידים – מרמה את הבריות. מי שסבור כי “אף שעל” הוא שיביא להסדר – מאחז עיניים. איש לא יבוא לדבר אתו נכבדות.

אם ישראל רוצה להצטרף סוף סוף למאה העשרים המסתיימת והולכת, לתור ההסדרים בעולם כולו, עליה להתחיל לחשוב במונחים של אנשים מבוגרים. והיא יכולה להרשות לעצמה לעשות זאת: יש לנו כוח הגנה די והותר, וסוגי נשק שברגע זה אינם מצויים בידי אף אחד מאויבינו. זה הזמן הטוב ביותר להודיע על נכונות להסדר, תוך תיקון גבולות, תוך השתחררות מן המועקה הקבועה של מליון וחצי אנשים המהווים משקל עודף גדול מאוד לישראל.

אי אפשר להבטיח אהבה. אפשר להבטיח את מרב הביטחון. אי־אפשר להבטיח שיום חתימת ההסכמים יהיה יום של חתונה. מדינאים אינם באים מאהבה. הם באים, מפני שכך נכון לעשות. לא יהיו נשיקות מצלצלות. תהיה התרגשות, תהיה תחושה של מעשה היסטורי. לא ימות המשיח. רק האמהות הקמות בבוקר ויודעות שיש לבניהן סיכוי טוב, טוב מאוד, לנהל את חייהם כראוי למדינה שפויה, ולא ליהרג. לאט לאט, לא בשמחה סוחפת. ארץ זו, שמעולם לא ידעה שלום מלא, לא מייד תחוש אותו במלואו. השינוי יהיה כל כך גדול, שנתקשה לקלטו מייד.

אבל תחלוף שנה, ותחלופנה שנתיים, וההסכמים יישמרו; ונתחיל לבנות מפעלים אזוריים, מפעלי מים, מפעלי חשמל, מפעלי חקלאות ותעשייה; יחלפו שלוש שנים, ובנות ירושלים תיסענה לקניות ברבת עמון, כמו שהן קונות היום בגדי עור בטלעת חַרְב בקהיר, וצעירים יטיילו בפטרה, כמו שמטיילים היום בלוקסור, וזוגות צעירים מבצרה ומדמשק יבואו להינשא במלונות ירושלים, ואבותיהם ישאלו ברופאים בתל־השומר, ואמהות תמדודנה בגדים בככר המדינה בתל־אביב, ומדריכים מעיירות הפיתוח ידריכו בתורות השקייה במדבריות ירדן.

ואנחנו נלך ברחוב, ונחזה בכל אלה, ופתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת, נחוש שבעצם אנחנו שמחים מאוד.

ידיעות אחרונות 19.8.1988

ששת השבועות של מלחמת המיפרץ העבירו אותנו במהירות שלא תשוער אל עידן חדש; והמנהיגים מכל המפלגות, אשר לא יבחינו בשינוי העצום שחל בחברה הישראלית ובסדרי הקדימות שלה, ימצאו את עצמם בלי חיילים.

המחר כבר כאן, מפני שבששת השבועות הלך לעולמו עקרון-התגמול שהיה מקודש אצלנו במשך שנים. מדובר בעצם בעקרון-למך, של “איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי”. נתברר פתאום שאפשר גם בלעדיו. נפגענו בירי הטילים, ולא היתה תגובה. יתרה מזו, למעלה משמונים אחוז מקרב אזרחי ישראל חשבו שאין להגיב במכה צבאית. ונתברר שלא כל שתיקה פירושה אובדן הרתעה, להיפך: כיוון שיכולת ההרתעה הישראלית איננה בגדר סוד, יכולה המדינה, בחלק מן המקרים, להרשות לעצמה גם להניף יד בביטול ולא להגיב.

העקרון הלמכי הזה גם לא היה מתוחכם אף פעם. פירושו היה, בעצם, שכל היוזמה כולה נתונה בידי היריב: הוא מכה – אני מגיב. חוסר התגובה הוציא אותנו באחת למצב חדש, שיש בו אפשרויות חדשות.

המחר כבר כאן, מפני שבששת השבועות נתברר לחברה הישראלית, שחיי אדם חשובים לה לאין ערוך יותר מנכסי דלא-ניידי, ואפילו יותר ממושג ה“כבוד” המצ’ואיסטי. עצם מושג ה“הגנה על הבית” עבר שינוי משמעותי: השלמנו עם נזק של 7,000 דירות פגועות, ולא הגבנו. מחלנו על הרכוש. עובדה. אילו חלילה נהרגו יותר אנשים, ייתכן שהיו פני הדברים אחרים.

לא זו בלבד: עשרות אלפי אנשים עזבו את איזור ערי החוף, משאירים אחריהם את בתיהם, ורבים מקרב אזרחי המדינה לא ראו בכך עריקה או פחיתות כבוד. נראה שמחיר חיי אדם עלה מאוד בחברה שלנו, בין אם הדבר מוצדק בכל מקרה או לאו. המציאות של 1991 היא, שאנשים רבים בישראל אכן ויתרו על נכסים ועל מה שנראה להם ככבוד מפוקפק, ולא רצו לשלם בסיכון חייהם. צריך להיות עיוור מאוד כדי לא לראות איך ישפיע השינוי הערכי הזה בעתיד על פינוי השטחים וההתנחלויות שבשטחים. האיררכיה הערכית כבר נקבעה: פיקוח נפש קודם.

המחר כבר כאן, מפני שנגמר הסיפור של “העולם כולו נגדנו”, “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”. העולם מעולם לא היה נגדנו. הוא היה מחולק על-פי אינטרסים ולא על-פי רגשות, לאלה שהם נגדנו, כאלה שהם בעדנו, והרוב הגדול שלא איכפת לו, בתנאי שלא נעשה דברים מנקרי עיניים. הפעם נוצר צומת של אינטרסים, שבו פעלה קואליציה שלמה על-פי אינטרס שהיה גם שלנו; ולא זו בלבד שלא שכנו בדד, אלא שהתחשבנו בגויים, ועוד איך. במשך ששה שבועות שלמים גילה עם ישראל שיש לו שיתוף אינטרסים עם העולם, והוא רק מתחיל.

המחר כבר כאן, מפני שנגמר גם הסיפור של “כל הערבים”. בקונסטלציה שנוצרה היה נגדנו רק סדאם חוסיין וכמה מאמיני משיח-השקר הזה בקרב הפלשתינאים. בקונסטלציה הפוליטית הזאת – לא יאומן, אבל חיילים מצריים וסעודיים לחמו בפועל, בשדה הקרב, נגד משלחי הטילים לעבר ישראל; סוריה ומרוקו התייצבו נגד סדאם; וחוסיין אומנם דיבר, אבל בפועל לא עשה ולא יכול היה לעשות דבר.

בוודאי שהשינאה לא תמה. ההפגנות שהיו בבירות ערב יוכיחו. אבל הפגנות לחוד, ומדיניות השלטון לחוד. מתברר שבשילוב מסויים של אינטרסים, קואליציות כאלה אכן יכולות להתקיים, ובהן מדינות ערביות מתונות לוחמות לצידנו ולא נגדנו; ועל אינטרסים כאלה, ולא על רגשות, עלינו לעבוד.

והמחר כבר כאן, מפני שסדאם הוכרז פושע מלחמה, והמונח המשפטי הזה חזר לאוצר המילים הפוליטי באורח מעשי מאוד. פירוש הדבר שאיש לא יוכל לבצע כאן פשעי מלחמה או מה שייראה בעולם כפשעי מלחמה, ובוודאי שלא יתאפשר בזירה הבינלאומית שום חלום עיוועים של טרנספר.

בששה שבועות של ישיבה בחדרים האטומים, כשהכל מתנהל מעל ראשינו, פשט את הרגל, כמעט בלי שהרגשנו, כל המינוח המסורתי של הימין הקיצוני. פתאום הוא כל כך לא רלוונטי, שהוא כבר מחוץ למפה. ישראל של היום איננה עוד ישראל הניצבת בפוזה מאיימת, ואף לא מיליטנטית בעקרון. אנחנו בישראל אחרת. היא מצאה שאפשר גם בלי תגמול; שהחיים חשובים מנכסי דלא-ניידי; שייכת לעולם ואינה מתבדלת ממנו; מצוייה בחזית אחת עם חלק ממדינות ערב, ולא נגדן; ורואה במו-עיניה שיש גבולות לכוח ולשימוש שרירותי בכוח.

יתרה מזו: היא חזתה, הפעם כמשקיפה מן היציע, במלחמה באיזור שלנו שבה ניצח הניהול הנכון, ולא דווקא הכוח הצבאי לבדו. בוש ניצח תחילה במשחק הפוליטי, לפני שחיל האוויר שלו וחייליו ניצחו בשדה המערכה; הוא ניצח קודם כל בהרכבת הקואליציה, ביצירת התנאים, ובהשגת תמיכה פוליטית בקשת רחבה מאוד. רק אחר כך פעל צבאית, ופעל בצורה מחושבת ומוגבלת יחסית: כנגד יעדים מוגדרים בלבד. קשה לתאר נצחון טוב, מחושב ואינטליגנטי יותר מזה.

בעיצומה של מלחמת השחרור כתב חיים חפר שיר יפה ונוסטאלגי, שבו נאמר: “הן אפשר, הן אפשר, שיהיה זה פשוט כבר מחר”. כמה שנים מאוחר יותר כתבה נעמי שמר: “כל זה יבוא מחר, אם לא היום, ואם לא מחר, אז מחרתיים”. במשך 43 שנים, שבמהלכן איבדנו 12 אלף הרוגים וחיים עמנו עשרות אלפי נכים ופצועים, דיברנו על ההסדר במונחים של מחר.

בין אמצע ינואר לבין ראשית מארס 1991 המחר הזה כבר הגיע. הוא כבר יושב בינינו, בתוך הבית. ולא נותר לפוליטיקאים שלנו, אם לא נשארו בוהים אי-שם ביום אתמול כי עבר, אלא לקום לקראתו, ולומר את המלה המתבקשת: שלום.

ידיעות אחרונות, מארס, 1991

השלום יצא לדרך.

אפשר להניח שבין המלים הרבות אשר תישפכנה בימים הקרובים נשמע הרבה את המלה “לאומי” ו“לאומיות”, לעומת “לא לאומי” או “בגידה לאומית”.

כדאי לדעת כבר מעתה שמדובר בשקר גמור. קו פרשת המים אינו עובר עתה בין יהודים כיהודים, כלאום, לבין ערבים – כערבים, כלאום. הקיטוב איננו בכלל בין עמים. הקיטוב המתרחש לעינינו הוא הקיטוב שבין אנשים שפויים המבקשים לסיים את הסכסוך, משני הצדדים, לבין אנשים קיצונים שאינם שוחרי שלום, גם הם משני הצדדים. האינטרס המשותף היום הוא בין ישראלים ופלשתינים שפויים מכאן, לבין ארגוני הסירוב ומועצת רבני יש"ע מנגד. נוצר מגע בין השפויים, אולי בפעם הראשונה מראשית הסכסוך הארוך הזה, מגע שמגמתו שלום. יש אנשים שהם בעדו, ויש אנשים שהם נגדו. זאת החלוקה, ולא שום חלוקה על פי לאום. ועל פי חלוקה זו יתנהל הכל בתקופה הקרובה.

הדיבור על “בגידה לאומית” גם הוא הבל ורעות רוח. בוגד בלאום הוא מי שבוגד באינטרס הלאומי. האינטרס הלאומי, למעלה מכל ספק, הוא השלום, קץ שפיכות הדמים, או צמצום גדול מאוד שלה, קץ העוינות, תחילתה של כלכלה משגשגת ופריחה אזורית וכל הבא בעקבותיה. אין, ולא היתה מעולם, דרך אחרת להגיע לאפשרות הזאת אלא באמצעות הסכמות בינינו לבין המנהיגות הפלשתינית. דרך המלחמה והסירוב נוסתה כבר, הרבה מאוד שנים, וכולנו יודעים לאן היא הביאה אותנו ומה היה המחיר. עייפה הנפש להורגים, משני הצדדים, והאינטרס הלאומי הברור ביותר כרגע הוא ההסכם. מי שפועל נגד האינטרס הזה, מן הראוי שישאל את עצמו שמה הוא-הוא הבוגד בלאום.

דווקא מפני שאנחנו יוצאים בימים אלה – סוף סוף – מן ההגדרה הלאומנית-הקיצונית, יהיו בשני הצדדים אנשים שיבקשו להחזיר אותנו אליה על ידי מעשי טרור מתוכננים. לו אני שירותי הבטחון, הייתי שומרת היום מכל מישמר, למשל, על מסגדי הר הבית. פגיעה בהם מצד המטורפים שלנו תיתכן מאוד: מדובר ביעד שבו, אם יותקף, לא ייפגעו יהודים, אבל הפגיעה תתרום בלי ספק להפסקת התהליך, לזמן מה לפחות. באותה צורה עצמה ניתן לצפות לפגיעות טרור חמורות ביעדים ישראליים אזרחיים, שדעת הקהל לא תוכל לעבור עליהן בשתיקה. כולם טעונים מעתה שמירה בשבע עיניים. התקופה הקרובה תהיה תקופה של מלחמת חורמה בטרור, ולא משנה מאיזה צד הוא יבוא. ומידת הקנאות והטירוף שבו תהיה שווה בשני הצדדים.

האדונים המתקראים רבני יש“ע מאיימים עלינו במלחמת אזרחים. הם מכנים אותה, אגב, בשם “מלחמת אחים”, כי המושג “אזרח” אינו קיים אצלם: הוא נטול מתחום הדמוקרטיה, הוא כולל גם מי שאינם יהודים, הוא בכלל חשוד באיזו מודרניות חילונית ר”ל.

ובכן: לא תהיה מלחמת אזרחים. תהיה רק בעיה אג“מית לאג”ם פיקוד מרכז. ולא תהיה גם מלחמת אחים, כי מי שיהין להרים יד על תקוות השלום איננו אחינו, גם אם כל תעודותיו עמו בדבר אמהותיו היהודיות עשרה דורות לאחור. הוא יהיה פושע ועובר על החוק וטרוריסט רגיל, ויטופל על ידי מערכות הבטחון והמשפט הרגילות.

לפני כשש שנים הביא שמעון פרס לממשלה את מיסמך לונדון. לו חתמנו עליו אז, היתה נחסכת מאיתנו כל האינתיפאדה, עליית החמאס, והרבה מאוד שפיכות דמים. הליכוד טירפד את המהלך, והדברים ידועים. עתה מביאה הממשלה לאישור הכנסת את מיסמך ההסכמים עם המנהיגות הפלשתינית. הפעם הוא לא יטורפד.

מתחילים לראות את סוף הסכסוך. האוויר רועד. מעברים מעדין לעידן לעולם אינם קלים; אבל הם מתרחשים. מי שמחמיץ היום את התחושה הבלתי מעורערת של יקיצה מסיוט ארוך, של תקווה, שדברים זזים סוף סוף, שמותר, מותר לשמוח – פשוט החמיץ את ההיסטוריה. לא יהיה לו את מי להאשים אלא את עצמו ואת אלה שהוליכו אותו באף לאורך כל כך הרבה שנים של שפיכות דמים וייאוש.

ידיעות אחרונות, 31.8.93

תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני הן תולדות של שתי חברות אנשים במצוקה קיצונית; מי שמדבר אך ורק על המצוקה הישראלית, משקר בדיוק באותה מידה כמי שמדבר אך-ורק על המצוקה הפלסטינית.

יתכן מאוד שהסכסוך עצמו היה בלתי נמנע בתנאים שהיו. הצדדים היו בחרדה עמוקה, ועל כן מחופרים בעמדותיהם. בל נשכח שאנחנו עוסקים בתקופה שבה דובר עדיין על “פתרונות סופיים”, לכאן או לכאן, והמושג “יישוב סכסוכים” לא היה מושג חשוב בשיח הבינלאומי באותה מידה שהוא חשוב היום, בוודאי לא מופנם. הכורח להכריע את גרמניה הנאצית היה מרכזי וברור, ושלט בהשלכות שונות בכל החשיבה של התקופה. רוח של “או אנחנו – או הם”, בלי פשרות, שררה אז באירופה, ובחלקים גדולים של העולם. האירועים הקובעים היו מלחמת העולם הראשונה, שבה לעיתים נהרגו עשרות אלפי איש לאורך שנים בכתישה הדדית על שלושה מטרים של אדמה; המהפכה הקומוניסטית, שלא ידעה פשרות; וודאי – עליית הנאציזם ומלחמת העולם השניה. רוח הרפאים של “פתרון סופי” הילכה בכל החשיבה של המחצית הראשונה למאה.

אולי יכול היה האיזור שלנו להשתחרר מן החשיבה השלטת, אולי לא. אי אפשר לשחק את המישחק בדיעבד, בחוכמה שלאחר מעשה, אבל גם אי אפשר לדבר על סטטיסטיקות ומיספרים בלי להתייחס למכלול המצוקה האנושית; או, בהשאלה, לשאול את החובשים.

עד כמה, אם בכלל, היסטוריה של מסמכים היא היסטוריה של מלחמה? השאלה נשארה פתוחה. ההיסטוריון ישאל, במידה רבה של צדק, על מה עליו להסתמך אם לא עם מסמכים כתובים, שהרי ב“היסטוריה שבעל-פה” אנו מוצאים לא פעם סיפור שאדם סיפר לעצמו, ומאמין באמיתותו, אך הסיפור אינו תואם את שאר הפרטים הידועים.

אבל גם השימוש במסמכים מחייב גישה זהירה מאוד, ובוודאי בדיקה מתודית קפדנית, בכל מקרה לחוד. האם המסמך בכלל חייֵב מישהו למעשה, האם ירד לדרגי שדה, האם מישהו נהג לפיו? מלחמת השחרור, על כל אי הסדר שאיפיין אותה, היא דוגמה מובהקת לאירוע היסטורי שבו הזהות בין מה שנכתב במסמכים, לבין מה שהיה ידוע בשטח, קטנה מאוד. זו היתה מלחמה מפוזרת ומבוזרת, מבולבלת, שבה אנשים אילתרו ברדיוס קטן מאוד סביבם, כמיטב יכולתם; היו הוראות של שר הביטחון שאפילו הרמטכ“ל לא שמע עליהן; הסמכות למתן הוראות היתה לא פעם בעייתית, ובוודאי היו דברים שנאמרו בישיבות הסוכנות שלא חייבו איש זולת אומרם הנמלץ, ובשטח, אם נודעו בכלל, עוררו רק גיחוך. מה שאמר בזמנו יצחק גרינבוים על העולים, התבטא בשטח בערך כמו הדברים שכתב מנחם בגין על “כיבוש” בוינגראד בירושלים: שניהם הזיית הכותב. בפועל, בהרבה מקומות היתה זו מלחמה נקודתית, מלחמה של תיכוניסטים, עם מפקדים בוגרים מהם בשנה-שנתיים – ומדובר כרגע בצד הישראלי בלבד. עד היום מתווכחים על משמעותה של תנועת היד המפורסמת של בן-גוריון כאשר נִשאל מה לעשות בערבים תושבי רמלה ולוד הכבושות, ואם נתכוון באמת לגרש את כולם, או שהיתה זו יוזמתו המקומית של מפקד, שבחר לפרש את התנועה כך ולא אחרת. מאוחר יותר ניטש ויכוח כיצד צריכים היו הכוחות בכפר קאסם לפרש את “אללה ירחמום” האומלל של ישכה שדמי. ועובדה: המפקח פרנקנטל, שסירב לפגוע בנער ערבי, והמ”מ גבי דהאן, שפתח באש על משאית מובילה פועלות, פירשו את שתי המלים כל אחד בצורה אחרת והפוכה.

מה האמת?

בנקודה זו יבוא ההיסטוריון ויאמר: נכון, ולכן אני בודק מסמכים ותעודות ופרוטוקולים של ישיבות כדי לדעת מה היתה הכוונה המדינית, ומה הקו שהינחה את מרבית האנשים, גם אם לא את כולם.

וכאן בדיוק טמונה אפשרות השגיאה. כאשר מתלקח סכסוך דמים גדול, קשה, רב-אבידות, עד מהרה לא הקו המנחה של הפוליטיקאי הוא הקובע את מה שקורה בשטח, אלא המצוקות ותחושת החולשה, בכל נקודה ונקודה בנפרד; כי במלחמה לא הניירות הם שנלחמים, אלא בני אדם, והם מפוחדים, מבועתים, לפעמים רעבים, לפעמים מלאים רגשי נקם, והרבה פעמים שוגים שגיאות קשות. רק עכשיו, במלאת חמישים שנה לפלישת בנות הברית בחוף נורמנדי, נתבשרנו שמיספר ההרוגים בקרב כוחות בנות הברית מירי עצמי, בימים הראשונים לנחיתה, עלה בהרבה מאוד על מיספר ההרוגים מירי האוייב. הדבר עצמו אינו מפתיע אם חושבים עליו: הונחת בבת אחת מיספר עצום של אנשים, היתה תנועה צפופה של יותר ממיליון איש, והתקלות היו בלתי נמנעות. אבל שום היסטוריון לא בא היום חשבון עם המפקדים של אז: חמישים שנה לאחר מעשה, המצוקה בתנאים הקיימים מובנת לגמרי. רק היסטוריון רוויזיוניסטי אחד, ולא חכם במיוחד, האשים באותה הזדמנות את צ’רצ’יל על… שלא התפשר עם גרמניה, ולא מנע את המלחמה נגדה. מה היה קורה אילו נהג צ’רצ’יל כך, לא היה מעניינו של אותו היסטוריון.

שימוש בעייתי אחר הוא השימוש בדיעבד בסטטיסטיקה, כדי להבין מצבים. הסטטיסטיקה יכולה בקלות להיות מפלטו האחרון של האנטי-הומניסט. כאשר מספרים לנו שבמהלך מלחמת העצמאות היו הכוחות היהודיים והערביים כמעט שקולים, ולקראת סופה היה אפילו יתרון מיספרי ליהודים – אינך יודע אם לבכות או לצחוק. אם, בירושלים, היינו מופגזים קשה, צמאים ומורעבים על ידי כוחות עודפים בהרבה באנשים ובסוגי נשק, מה אכפת לנו שבגוש דן היה ליהודים יתרון מיספרי סטטיסטי? והוא הדין בנגבה, בכפר עציון, בגליל, בעשרות מקומות שבהם התנהלה המלחמה בפועל, בכל זוועתה, נקודה-נקודה, אדם-אדם. בנקודה זו, אגב, אפשר לטעון שעצם הסטטיסטיקה שגויה: אין בכלל אפשרות להשוות את יחסי הכוחות בשטח אלה לאלה, מפני שמדינות ערב שלחו חילות משלוח, והיה להן פוטנציאל ו“הינטרלאנד” לגייס מיספר גדול יותר של אנשים ומשאבים בהמשך המלחמה; ליהודים לא היה שום “הינטרלאנד”, משאבינו הפוטנציאליים נכחדו בשואה רק שלוש או ארבע שנים קודם לכן, וכוח המח“ל – המתנדבים מחו”ל – לא היה משמעותי.

בוודאי שאין ברצוננו, או באפשרותנו, ליטול מן ההיסטוריון את כליו המקצועיים, שלא פעם הוכיחו עצמם כטובים ויעילים. השאלה בעינה נשארת: פרט לסופר גדול, או להיסטוריונית-סופרת מסוג ברברה טוכמן, מי מסוגל לצייר תמונת מצב אנושית של התקופה, שאינה מקוממת את עדי הראיה; מי יכול להתמקד במצוקות שני הצדדים, בלי לבגוד ולוּ באחת מהן?

לומר על הציונות שהיתה “קולוניאליסטית” – אפשר. הציונות אינה קדושה ואיננה מחוץ לביקורת. בכמה ממעשיה היו גם סממנים קולוניאליסטיים. השטות היא רק בהחלת מושגים של תקופה אחת על תקופה אחרת, כאותו היסטוריון הכועס על צ’רצ’יל שלא מצא דרכים להתפשר עם היטלר. הקולוניאליזם הוא מושג רחב מאוד; למן הקולוניאליזם הרומאי, שלא התערב כמעט במנהגי המקום ולא הכחיד את אלי המקום, ועד לקולוניאליזם האיסלאמי, שהיה דתי במהותו, בדיוק כמו הספרדי, וכפה על אנשים שלטון אכזרי ודת אחרת. בן-גוריון הגה אומנם פעם רעיון לגייר את בדואי הנגב, אבל היה זה רק אחד מן הרעיונות הרבים שהאיש השמיע, ואיש לא העלה בדעתו להוציאם אל הפועל. אז אפשר בהחלט לומר שהמצוקה הנוראה של הצלת אנשים מן התופת, והבאתם ארצה, על אפם ועל חמתם של יושבי הארץ באותה תקופה, היתה צורה של קולוניאליזם. הרבה פנים למושג, כלכליים ואחרים, והרבה עמים יכולים היום, בהגדרה של ימינו, להחשב בדיעבד קולוניאליסטיים, נאורים יותר או פחות.

אבל הצורה הנכונה להתייחס לדברים, כמדומה, איננה באמצעות “איזמים” שהגדרתם משתנה, אלא – מה שקראנו, בתחילת הדברים, לשאול את החובשים. החובשים רואים את הניצחון ואת התבוסה מזווית אחרת לגמרי משרואים אותה הפוליטיקאים וחוקרי המסמכים. ולא רק הם. צריך לשאול מה היתה המצוקה, באותו זמן ובאותו מקום. להבין שגופות של חברים שמוחזרות ואברי המין הכרותים בפיהן, הן מצוקה נוראה; כמו הפעוט שהוגלה מכפרו והתמוטט מצמא ומעייפות, כשאמו תולשת שערותיה כי אין לה לאן ללכת, והיא צועקת: “בידנאש נהג’אר” (לא רוצים להגר) – וגם היא מצוקה נוראה, וחלק ממצב בלתי אפשרי. להבין גם את האימה של אנשים המנסים לעלות על סירת הצלה, שעוד נותר בה מקום, וגם את הבְּעתה של יושבי הסירה שמא ישתלטו הבאים החדשים עליהם ויזרקו אותם החוצה. מה מיפלס הפחד. למה הוא גורם. האם בכלל ניתן היה לעשות את הדברים אחרת. האם, בהתלקחות מן הסוג הקיצוני הזה, אפשר היה אחרת. לשקול זה מול זה את הפחד מפני כליון פיסי, שחיטה ואונס המוני, מול הפחד מפני עקירה מאדמה ומבית, פליטות, כליון ואובדן זהות. יותר מכל: להבין שיותר משמדובר כאן בכוח מול כוח, מדובר בחולשה מול חולשה, כאשר לכל אורך הסכסוך כל אחד מהצדדים מרגיש חלש בהרבה מיריבו, ומתנהג בהתאם. להבין שלא היה כאן רק “צדק יהודי”, כפי שאמרה פעם גולדה מאיר באחד מרגעיה החכמים-פחות, ולא רק “צדק ערבי”, טיעון שגם לו יש סינגורים, אלא שתי טראומות עמוקות מים, שהיום צריך להתחיל לבנות עליהן חיים חדשים לגמרי, עולם חדש ותקווה אחרת.

מי צריך לגלות את עינינו ביחס למה שאירע לצד-שכנגד באותו “רשומון” היסטורי? גם ההיסטוריונים, בהחלט; אבל כיון שהם עוסקים בכוחות ולא במצוקות, אין במעשה שלהם הרבה קתרזיס. המפגש הנכון אינו יכול להתרחש בין יהודים לבין עצמם, או בין ערבים לבין עצמם. המפגש הנכון – והיו דברים מעולם – הוא בין יהודים לבין ערבים, המכירים אלה את אלה, במסגרות אישיות לא גדולות, כאשר כל צד מספר בכנות מה היו מצוקותיו ופחדיו, מה חש, הוא ומשפחתו, כאשר אירעו הדברים כפי שאירעו. ההלם במפגשים כאלה גדול מאוד. אנשים לומדים דברים שלא ידעו, או הדחיקו, או מנהיגיהם ומוריהם לא סיפרו להם, מפני שלא העזו לשבור את השתיקה, ולא רק מפני שהיו להם כוונות זדון. מתגלה אמת אחרת, ולא במסמכים: מסמכים אינם מדברים, אדם מדבר, משפחה מדברת. ואז קורה משהו: אנשים שהכירו אלה במצוקותיהם של אלה הם אנשים המסוגלים לעשות שלום. אנשים המכירים במצוקות צד אחד בלבד, נשארים בעבר, שנעשה פחות ופחות רלוונטי ככל שהשנים עוברות, הוא וססמאותיו.

הסופר הקובאני אלֶחוֹ קרפנטייה כתב ספר ששמו “הנֵבל והצל” המתאר את קולומבוס, על פי מיטב ההיסטוריה הרוויזיוניסטית של ימינו, כחצרן נקלה ותככן אכזר, קולוניאליסט שרק הרווח לנגד עיניו, שהמיט אסון על כל מקום שבו דרכה כף רגלו. הכול יש בספר הזה, להוציא דבר אחד: אין בו ים. אף טיפה אחת של מים מלוחים. אין בכלל מסע שמעטים היו כמוהו בעולם, אין ניווט גאוני, אין שליטה בצוות מתמרד, אין אפילו אותה הוראה של קולומבוס להתייחס בכבוד ל“מקומיים”. לא נשקלה אפילו האפשרות שקולומבוס, משהפכו אותו נגד רצונו למושל איים רחוקים, תפקיד שבשום פנים לא הלם אותו, פשוט לא ידע איך לנהוג מחוץ לממלכתו-שלו, הים, ויתכן מאוד שנעשה פאראנואידי.

קולומבוס בלי ים הוא בדיוק כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני בלי המצוקות: ניסיון להלביש על תקופה אחת ועל תנאים מסויימים מושגים של תקופה אחרת. יותר מכך: זהו ניסיון שאין בו כל תועלת. אנו עוסקים היום בשתי חברות שאינן זקוקות לשום חיטוט נוסף בעבר, ולא להצגה כזאת או אחרת של מה שהיה, ולא לבדיקה דקדקנית של פרוטוקולים ומסמכים; הן זקוקות רק לדבר אחד – למרפא. ומי שלא בא להביא את המרפא, לתרום להחלמה, לחבוש, להגיע אל המשותף – מוטב לו בימים אלה שלא ירים את קולו.

ידיעות אחרונות, 29.7.94

המעבר בתפיסה מן הלשון ומהלך-הרוח של חברה חקלאית סגורה, אב-טיפוס של המדינה הלאומית, אל החברה הטכנולוגית הפתוחה, הוא אולי התמורה התרבותית הראשונה במעלה שמאפשרת לבני אדם לחשוב, מכאן ואילך, במונחים של שיתוף פעולה, יותר מאשר במונחי איבה ומאבק. בחברה החקלאית אנו רואים בדרך כלל משפחה מורחבת, או שבט, העובד את אדמתו וצריך להגן עליה מפני אויבים מבחוץ, החומדים אותה אדמה עצמה. המשואה פשוטה: ככל שיש לך יותר אדמה שאתה מסוגל להגן עליה, כך ייטב לך. אבל בארצות-הברית של היום רק שלושה אחוזים של האדמה כולה משמשים לצרכים חקלאיים, כאשר שיטות עיבוד מודרניות מאפשרות לשלושה אחוזים אלה להאכיל את כל תושבי ארצות-הברית יחד עם כמה מדינות אחרות. עד כדי כך נשתנה מובנו של ה“לֶבֶּנְסרָאוּם”, מרחב המחיה.

לא רק האדמה וההגנה עליה איבדו חלק גדול ממשמעותן החיונית. המעבר מצבירת קרקע לצבירת ידע הביא עימו תמורה גדולה עוד יותר בהלך הרוח שלנו. רכוש חומרי, נכסי חומר, כמו אדמה, אי אפשר לחלוק עם אחרים בלי לחוות אובדן או תחושה של חסר. חילקת את אדמתך עם אחר, יש לך פחות. לעומת זאת, את הידע ניתן לחלוק עם מיספר גדול ככל האפשר של בני אדם, בלי שום אובדן; להיפך, פיזור הידע מביא עימו הפריה של מוחות, של מחשבה, ובסופה יש לנו יותר ידע משהיה לנו מלכתחילה. אזרח העולם של היום ירצה לרכוש לעצמו עוד ועוד ידע, בכלל זה מידע ומיומנויות, יותר מאשר דונמים של אדמה. במלים אחרות, ההתחלקות עם הזולת, לאו דווקא בתוך השבט אלא מחוצה לו, נחשבת היום לדבר טוב ורצוי, המוביל להלך רוח פחות לוחמני.

חברות חקלאיות סגורות הן לרוב גם חברות פטריארכליות, שם האבות וחוכמתם משמשים מקור כמעט יחיד של חוכמה, של מידע, של הבנה, ומעמדם מקודש, כמו גם מעמד קברותיהם. היום אין האדם הצעיר תלוי עוד באביו ובסבו בכל הנוגע לידע ולעיצוב דעה אינטליגנטית; הוא משיג מידע מהימן מאוד ממקורות אחרים, כמו אמצעי התקשורת העולמיים, כמו מאגרי ידע ממוחשב בנושאים השונים, וסביר להניח שהם נרחבים יותר מכל אשר ידעו האבות המקומיים. מקורות הידע של האדם הצעיר היום אין להם גבולות: כל הכפר העולמי רואה אותו אירוע בטלוויזיה בזמן-אמת. אין בכך כדי להבטיח חוכמה, אבל יש בכך כדי לאפשר זרימה חופשית של נתונים.

לא רק הפטריארך המקומי, אלא גם האל המקומי שייך מאוד לחברה החקלאית. כאשר אדם תלוי כל-כולו במזג אוויר, במקורות מים בעתות בצורת, מתרכזת חזות-הכל שלו בכוחות-העל המקומיים, השבטיים, האתניים, שאליהם אפשר להתפלל ולבקש חסד מקומי. למעשה, עצם היכולת החילונית מאוד לפתוח את מתג מיזוג האוויר, או להניח צינור בינלאומי לאורך מאות קילומטרים, אפשר לפרשה כחוצפה כלפי האל המקומי הקנאי, שבו אין אנחנו תלויים עוד, או לא לגמרי. ולמפעלי ההנדסה המודרניים אנו זקוקים לשיתוף פעולה נרחב. בדרך כלל, המפעל הטכני המודרני אינו יודע גבולות לאומיים: המהנדסים, המדענים והעובדים עשויים להיות בני ארצות שונות, זהויות אתניות שונות, שבאו לעבוד יחד. המלים הנפוצות ביותר סביב מפעל כזה תהיינה “הערכת מחיר”, מקורות אנרגיה", “תשומה ותשואה”, “מחקר בסיסי”, “סביבה”, יותר מאשר מילים כגון גורל, חטא, חסד וגאולה.

כך, בעת ובעונה אחת עם תמורה חשובה זו, עברו גם התפיסות שלנו ואוצרות המלים שלנו שינוי צורה. כמאמרו של ויטגנשטיין, גבולות לשוני הם גבולות עולמי. כמעט בלי שחשנו בכך, איבדה כל תפיסת הגבולות הלאומיים שלנו מחשיבותה; היום אין אנחנו טסים עוד ממצרים דרך דנמרק לקנדה, אלא מקהיר לקופנהגן ולטורונטו, מפני שכלי התעופה חוצים גבולות לאומיים בנקל, ובלי להרגיש, והעולם נעשה עולם מקושר אחד שבו ערים שונות. ערים, לאו דווקא מדינות. סוכנויות הנסיעות הבינו זאת מזמן. הגבולות נחצים היום בנקל, לרוב בליווי תנועת יד של “קדימה” שאותה מסמן השוטר; מה שחשוב הוא מה שמתרחש בתוך הגבולות, יותר מן הגבולות עצמם, שהם ברוב המקרים גבולות פתוחים, ורחוקים מאוד מן התפיסה הישנה של גבול לאומי סגור הרמטית. גם ההתקשרות אל מעבר לגבול וההתגברות על מרחק חדלה להיות בעיה כאשר אנחנו יכולים, בנעלי בית ועם כוס קפה הבוקר לצדנו, לשלוח פקס מן הבית לסין ולקבל מענה בתוך דקות.

כאשר מלח בריטי שאונייתו נטרפה הגיע אל חופי יפן הרחוקה, לפני שנים רבות, לא היתה לו כל דרך לחזור הביתה אי-פעם, והוא נשאר שם והתבולל בתרבות המקומית והיה לשוגון. הציפיה הסבירה היום היא שאותו מלח יוחזר הביתה בתוך יום; והדבר מאיר לא רק את העובדה עצמה, אלא גם את השינוי בתפיסה; המרחק חדל להיות מאיים ואינו זהה עוד עם גורל. העובדה שכל שומעי כאן יודעים על מה אני מדברת, מבהירה גם שכולנו קוראים אותם הספרים, או כמעט כולנו; עוד תזכורת באשר להפחתת ערכם של גבולות.

לא רק המיומנויות הטכניות החדשות, אלא גם מינוח חדש עוזר לנו באקלים הנוכחי של שיתוף פעולה הבא במקום מאבק. בתחילת המאה היה רווח מאוד ברוב הדיסציפלינות המונח “פתרון סופי”. הרפואה חיפשה פתרון סופי לשחפת, ומשטר מסויים באירופה דיבר על פתרון סופי לקיומם של יהודים. היום אנחנו יודעים שאין פתרון סופי, לעולם; שאם קיים סכסוך חייבים לנהל אותו בתבונה – וזה מונח מודרני אחר, ניהול של סכסוך, הגבלת סכסוך, ניהול משבר, בקרת משבר, ולא פתרון סופי ואלים. אנחנו מדברים היום על איתור משברים, איתור סכסוכים, על הגבלת הסכסוך בגבולות מסויימים – בקיצור, ניהול מצב. גם הפסיכולוגיה המודרנית לימדה אותנו “לעבוד על זה” בדרכי שלום, להפעיל את המוּדעות ואת האכפתיות יותר מאשר כוחניות ולוחמנות, המבקשת “לחסל הכל, זבנג וגמרנו” – רצון שאינו ניתן למימוש.

עצם הגישה החופשית למידע, שהיתה לפני כן זכותן הנשמרת היטב של ממשלות, איפשרה לנו גם לתת משמעות חדשה לגמרי למושגי המלחמה הצודקת והבלתי-צודקת. המונח היה ידוע לרומאים וליוונים הקדומים ולפילוסופים מאוחרים יותר כגון ארסמוס. לרוב פירושה היה מלחמת התקפה מול מלחמת הגנה. אבל הנתונים שיכלו לאפשר ליחיד להחליט בעצמו אם המלחמה היא אכן מלחמת הגנה עצמית אם לאו, מעולם לא היו נחלת הציבור.

היום ההבדלה בין מלחמה צודקת ובלתי צודקת, או בלתי מוצדקת, נעשית על ידי היחיד, היודע שזכותו וחובתו לבקר את הממשלה שלו, וקני המידה שלו לשפיטה מתוחכמים הרבה יותר. אם יש לנו עיתונות חופשית ושופעת מידע, אנו מסוגלים לשפוט בעצמנו, ואיננו חייבים להיות תלויים תלות עיוורת במה שהשליט אומר לנו. אזרח בעל מידע עשוי בהחלט להתנגד ליציאה למלחמה בגלל מחלוקת שנראית לו, או לה, מחלוקת שאינה מצדיקה מצב של מלחמה. אזרח כזה עשוי גם להפגין נגד המלחמה – עמדה שלא מזמן פירושה היה בגידה במולדת. המילון האנטי-מלחמתי במקרה כזה יכלול מחאה נגד “מחיר המלחמה” במונחים אנושיים, ובכלל זה ספירת אבידות, או אפילו “אבידות מיותרות” – מצב רחוק מן הגישות הפטאליסטיות של ראשית המאה הזאת, כאשר מיליונים נהרגו במלחמות עולם. מלים כגון “אחריות” או “תיפקוד לקוי” תישמענה היום יותר מן המלה “טרגדיה”. התוצאה היא ששליט בן-זמננו חייב להיזהר מאוד בדעת אזרחיו, ובמה שהם יראו כמלחמה שאינה מוצדקת ואבידות מיותרות, כיון שיש ברשותם מידע, ולכן אין הם עוד, אוטומאטית, “נתיניו הנאמנים” כבמאות שעברו.

בקיצור, בתקופה שבה גישות פטריארכליות, היירארכיות ופטרוניות איבדו מחשיבותן, כאשר אין אנו מקבלים עוד פטרונות של תרבות אחת על משניה, הנשים אינן יצורים נחותים כפי שנהגו בהן פעם, ולילדים זכויות משלהם – הניהול ושיתוף הפעולה גוברים על המלחמה. החברה האופקית של שווים, חברת האחים, יותר מחברת הבנים המאונכת של קבוצות היירארכיות; החברה היוצרת רשתות יבשתיות או עולמיות – היא חברת השלום. קבוצות מיעוט הנאבקות שיכירו בהן לימדו אותנו שהעמידה על שלך היא תכונה טובה, בעוד התוקפנות מסוכנת; שהקניית סמכות – empowerment – היא טובה, בעוד ששימוש בכוח יכול להמיט אסון; שאין להשלים עם אפליה. היום אנחנו מתארים מצבים, לאו דווקא מאשימים קבוצות. כל אלה יצרו מילון מונחים חדש, שבחלקו לא היה ידוע לאבות אבותינו.

החיים המודרניים הביאו עימם גם את ההכרה בלגיטימיות של ההווה. יותר ויותר יצירות אמנות בעולם כוללות סצינות הכתובות בזמן ההווה. חלק מזה נובע אולי מהשפעת הטלוויזיה, המביאה לנו אירועים בזמן ההתרחשות, כלומר בהווה. אבל נראה שיש בכך רובד עמוק יותר. יתכן שעם שקיעתה של החברה הפטריארכלית, שחררנו את עצמנו גם מעריצוּת העבר, ואיננו חייבים להעדיף את העבר על פני ההווה, הכאן-והעכשיו. הדבר נעשה בולט מאוד בעברית, שבה הכתיבה בזמן הווה נחשבה לסגנון קלוקל עוד לפני מחצית המאה, והיא רווחת מאוד היום, כמעט כלשון-מחאה. גם לשונות אחרות עברו אותו תהליך: העבר, שקודם לכן שימש בעיקר את לשון העגה ואת שפת הרחוב, הוא היום לגיטימי לגמרי בספרות, ולא במקרה. אנחנו חשובים; הכאן-והעכשיו חשוב; אין לנו עוד צורך לציית ציות עיוור לעליונות העבר. אין לנו חובה גם לקבל את גזירת המקום: השכנים האמיתיים שלנו הם האנשים שאיתם אנחנו מדברים בטלפון, יותר מאשר השכנים שמעבר לכביש. במלים אחרות, הברירה בידינו היום שלא להיות מוגבלים על ידי עריצות הזמן או המקום, המיקום שלנו, שעוד לפני שנים היה זהה עם הגורל. אנחנו משוחררים מביטויים כגון סכסוך נצח – היום, כשהסחר החופשי והרצון הכללי להעלאת רמת החיים שחררו אותנו מנבואה קודרת זו ביחס לנצח שלנו. סטריאוטיפ קבוצתי אף הוא אינו מקובל עוד בחברה מחונכת, על אחת כמה וכמה כאשר המסעות הנרחבים בעולם מביאים אותנו במגע עם עוד ועוד “אחרים”, המאבדים בכך לא מעט מן “האחרוּת” שלהם.

אחת מתוצאות צמיחתה של כלכלה חוצה-גבולות, כאשר המדינה הלאומית איננה עוד צורת הקיום היחידה, היא הטיפולוגיה הפוליטית של מלים מסויימות ותכיפות השימוש בהן. אדם שמרני ישתמש במונחים “לאומי” ו“פטריוטי” יותר מאדם מודרני; זה האחרון ישתמש במלים כגון “סביבתי”, “יחסי גומלין”, ו“דו-שיח”. היום אנחנו יכולים להבחין באידיאולוגיה המונחת ברקע טקסט, או נאום. שום ליבראל המכבד את עצמו לא ישתמש בחופשיות במלים “אויב”, “לחסל”, או “לנקום” – מלים שפונדמנטליסט מצוי אינו יכול בלעדיהן. פיתחנו זהירות ביחס למלים מסוימות, וזו משפיעה על בחירת אוצר המלים שלנו. הלשונות חסרות-המין, כגון אנגלית, מתקשות היום להתאים עצמן למונח הפמיניסטי, “צ’ייר-פרסון” במקום “צ’ייר-מן” המקובל; בעוד שלשונות מוגדרות-מין, כגון עברית, ערבית או ספרדית, אין להן בעיה כזאת, והאדם היושב ראש יהיה יושב או יושבת ראש. במאמר מוסגר, שמעתי באחרונה בארצות הברית את הדרישה לומר “סְנוֹ-פרסון”, אדם-השלג, במקום איש השלג המסורתי.

מונח תרבותי אחר שאיבד ממשמעותו הוא “צדק מוחלט”. קלייסט הסב את תשומת לבנו למחיר של “ייעשה צדק ויאבד העולם”: מיכאל קולהאס שלו הוא גלגול של הרבה טרוניות היסטוריות, הנמשכות עד היום בחלקים שונים של אירופה, ובכולן צפונה דרישה לעשיית צדק מוחלט; עניין שהיום אנו מכירים בחוסר הממשות שבו. אחרי אושוויץ, אין משמעות לצדק מוחלט; משפטי נירנברג לא החזירו לחיים אף ילד אחד שנרצח. היום אין לנו ציפייה לצדק מוחלט, או לכל מוחלט אחר. המונח השימושי היום יהיה “צדק מועיל”, הצדק שיועיל ביותר לכל המעורבים בדבר. ניהול סכסוך או בקרת סכסוך לימדו אותנו שהגשת רשימות של עוולות אלה לאלה לא תביא עימה שום צדק בכלל, וכי עלינו לשאוף למה שאפשר לעשות לאפשרי ולא למוחלט. השומע הקשוב יבין כמובן שברגע בו אנחנו משתמשים במונחים כמו שיתוף פעולה ובקרת סכסוכים, ויתרנו על המילון המרקסיסטי הישן, או הניאו-מרקסיסטי, שבו מאבק הכוח הוא המניע האנושי-היחיד.

כך משמשים שינויי הלשון, ההרגלים הסמנטיים החדשים, שושבינים לתקופה החדשה. אין היא משוחררת מטרגדיות ומטעויות אפשריות. אין היא אידיאלית, או נעדרת פגם. בעידן של כלכלת השוק והפרטה אינטנסיבית איננו יודעים עדיין מה יקרה לזולתנות, להצטיינות היחיד, לגבורה, לרחמים, לעומק תרבותי ולתחושה הטראגית של החיים; להמשכיות רגשית, לרצף ולהתמדה; ללשונות ולתרבויות המקומיות, כמה מהן מפותחות מאוד-מאוד. בעידן של דרישת השוק, כיצד נבטיח את הישרדותו ואת כבודו של אותו אדם, שערכיו האמנותיים והאישיים אינם מוכתבים על ידי השוק דווקא. כיצד נימנע מבנאליות בעידן שבו נורמות מוכתבות על ידי דרישת הציבור. איך נזהה, שלא לומר איך נשבח, את היוצא דופן. איך נקשיב לאותו אדם חשוד אשר, כמאמר הרומאים, אינו נראה לעתים קרובות “בכיכר השוק, בתיאטרון ובמיקדש”.

פוקויאמה דיבר, כידוע לנו, על קץ ההיסטוריה – כאשר ההיסטוריה שלו היא זו המוכתבת על ידי מלחמה וכיבוש, מנצחים וקורבנות, סוג ההיסטוריה המוכתב על ידי החברה הפטריארכלית ההיירארכית, אשר רק לעתים רחוקות הביאה בחשבון את החיים הרגילים, את היצירה, את התרבות על רבדיה, את הספרות, את הרעיונות, כל מה שאירע בין המלחמות. אבל קץ ההיסטוריה פירושו ראשית האקולוגיה, במובנה הרחב, ובמובן הראשוני של המלה היוונית “אוֹיְקוֹס”, שפירושה בית. בתקופה הנוכחית אנחנו מתרכזים בבית ובסביבתו, ברשתות ובשותפויות ובשיתוף הפעולה, לטובת הכול. ברגע שבו אנשים יבינו שהמלחמה איננה רק כשלונו המוחלט של השכל הישר, אלא גם המעשה האנטי-אקולוגי ביותר שניתן לתאר, אנחנו בדרך לשלום המועיל והשפוי ביותר שאפשר להשיג. הסמנטיקה שלנו כבר מאפשרת לנו ללכת בדרך הזאת. הפוליטיקה תיטיב לעשות אם תלך בעקבותיה.

דברים בכנס שולחן עגול מטעם אונסק"ו, “השלום ביום שלמחרת”, שנערך בגרנדה, ספרד, ב- 3.12.93.

אלפי האנשים, רובם חילוניים גמורים, אשר הפגינו באותה שבת בכיכר למען השלום ונגד האלימות, היו – מכל בחינה ערכית שהיא – יהודים לאין ערוך יותר מחובש הכיפה יגאל עמיר.

היהדות האורתודוקסית מעולם לא הבינה, כי השינוי שהתחולל בדורות האחרונים התחולל בתוך היהדות, ולא מחוצה לה. המעבר מאורח החיים הדתי לאורח החיים החילוני, המתרחש זה כמה דורות בקרב יהודים באשר הם, איננו מעבר מ“רוחניות” ומ“ערכיות” אל משהו “גשמי” או נטול ערכים: הוא שינוי בסדר הקדימויות הערכי. במידרג הערכי החדש, זה הקרוי חילוני, אין קדימות גבוהה לתפילין או נרות או כשרות; הקדימות נתונה לשלום, לכבוד האדם, לתיקון האפליה, למידות הקרויות אזרחיות. אפשר לומר, אם רוצים, שהיום ניתנת קדימות נמוכה לדברים שבין אדם למקום, ותשומת הלב מתמקדת במה שבין אדם לחברו.

ואם כן, מי היהודי שבתוכנו – זה שיהדותו היא היהדות הגסטרונומית, זו המתמקדת בתכולת הסיר ובמאכלי הפסח, או זה שנותן את חייו על הדין, האמת והשלום? היכן הרוחניות, והיכן חוסר המימד הרוחני? במה הציות העיוור לרב, שיכול להיות אדם נמוך מאוד, כאותם רבנים של “דין רודף”, עולה על ציות לחוק המדינה, שלא פעם מיטב המוחות של בית המשפט העליון נתנו לו את הפירוש המעשי? מה היתרון הערכי של מתנחל הורג ילד ערבי וכיפה לראשו, על מי שמעייניו במניעת שפיכות דמים, או בהגנה על הדמוקרטיה, שאלמלא מוראה, איש את אחיו חיים בלעו? ובמה, כבוד הנשיא, נופלים הילדים המלאים שמחת חיים, שאוכלים המבורגר ורוקדים לצלילי “משינה”, מן הנכנסים לטראנס של “עוד אחינו חי” לזכר אותו גולדשטיין?

בראשיתה היתה היהדות – יהדות של קורבנות ופולחן. משחרב בית המקדש, הוחלף הקורבן בתפילה ובטקס קבוע. ודאי נמצאו אז אנשים שאמרו: איך תיתכן יהדות בלי מקדש, בלי קורבנות?… באותה צורה עצמה יש שאומרים היום: איך תיתכן יהדות בלי כשרות, בלי תפילין?… ואינם מבינים שמדובר בתמורה מהותית בדיוק כמו קודמתה, בתחום הרוח, ולא בהבלי עולם, בלב לבה של היהדות. לא שיינקין ופופ הם העומדים מול האורתודוקסיה, כשם שאין האורתודוקסיה מיוצגת דווקא על-ידי תרנגול כפרות ואפר פרה אדומה, אלא ערכיוּת אחת מול ערכיוּת אחרת, שאולי פשטה את הרגל, כי אינה מתנחלת עוד בלבבות.

ידיד שומר מצוות אמר לי פעם: מפרידה בינינו השבת, אבל מחבר בינינו השלום. מאז שנינו באותו צד של קו ההפרדה בחברה הישראלית, נפגשים באותן הפגנות. את קו ההפרדה הזה הגדרתי פעם במונח “משיח או כנסת”: חברה שהיא ביסודה חברת-בנים, המצפה למוצא פיו של אב ותלויה בו בכל, מול חברת-אחים, חברה אוטונומית, הבונה בעצמה את עולמה ואת חוקיה, ואינה כבולה בעריצות העבר, כי מי שנתן לשכווי בינה, מן הסתם נתן אותה גם לבני אדם.

העבר הוא שותפי. אין הוא מושל בי. מפני שהעבר הוא שותפי, אין לי תרבות בלי עברית ובלי מקורות העברית. זאת המולדת שלי, וכל השאר תוספות. מפני שהעבר הוא שותפי, אני חיה כאן, בין אבני ירושלים, כותבת בעברית בתוך התרבות המתמשכת, ויודעת מבשרי מה הם פירות הקיץ, השמן והזית, הטרשים והבאר, הדוכיפת והירגזי.

מפני שהעבר אינו מושל בי, לא אתרגש במיוחד אם אצטרך לנסוע לחברון עם ויזה. אין לי צורך בתרבות ה“שוּל” של היהודי בברוקלין, שאינו יודע עברית, ומשום כך אינו מסוגל לדרוש מדרש חדש, או להעלות בדעתו יהדות אחרת משלו. אני בטוחה שאני יהודית יותר מ“זו ארצנו”, השמה מכשולים בדרך השלטון החוקי בישראל, מקהילה קהילות, מחציפה, וקושרת קטגוריה, כשבכיסי רבים מאד מחבריה דרכון אמריקני, כי כנראה גם זו ארצם, והם כותבים אל ראש ממשלת ישראל באנגלית.

ודאי שאני יהודיה יותר מאותו אברך-משי הצועק מולי “שא-בעס!”, כאילו להדגיש את ההבדל שבין שאבעס לבין שבת, שהוא בצעקותיו ובאבנים שלו מחלל אותה יותר ממני, ומישהו בחו"ל מפרנס אותו, כדי שיעשה כן. אני יהודיה יותר ממנו, מפני שהיהדות שלי לא קפאה ומתה, ומפני שביסודו של דבר, המשטר הדמוקרטי, השלום וכבוד נברא בצלם, נסמכים על יסודות יהודיים עמוקים, אינטלקטואליים ורוחניים, יותר מן הריטואל האוטומטי, הפוחד פחד מוות מכל חידוש, שעצם הכפייתיות שבו דומה יותר ויותר לעבודה זרה, וכבר הביאה אנשים עד אש זרה.

יצחק רבין, קרקפתא דלא מנח תפילין, שהחליט לעשות שונאיו לאוהביו, היה יהודי יותר מרבני מועצת יש"ע. כל השאר פירוש.

ידיעות אחרונות, 17.11.95

סוּפר בעיתונות: לפני זמן-מה נפגש יצחק רבין לשיחה עם קבוצה של יהודים ימניים בארצות הברית. בין שאר הנושאים, התגלגלה השיחה לנושא הכותל. יצחק רבין תיאר בפרוטרוט את הרבדים הנמוכים, הלא-גלויים, של המבנה, את גודל האבנים, את אשר נחשף שם בשנים האחרונות. אחרי צאתו אמר אחד האורחים, במורת רוח, למארח: אנחנו דיברנו על קדושה, והוא דיבר על אדריכלות ועל ארכיאולוגיה.

הטקסט הזה הוא כמעט טקסט קלאסי לקחתו לסדנת כתיבה ולנתח אותו שם: מה כאן הטקסט האמיתי ומה המזוייף?

רגש אמיתי אינו סובל הפשטות מנותקות. אפשר לדבר אלף פעם על קדושה, הערצה, חרדה, אהבה, וכיוצא בכל אלה, והדברים יישארו בגדר מה שקרוי בתורת התקשורת “רעש ריק”, אם הם לא יבואו על ביטויים בצורת ההתנהגות של המשפט, בשפת הגוף, בציון הפרט המוחשי ביותר, כזה שאפשר לגעת בו.

היה לי תלמיד שכתב כמה וכמה פעמים בטקסט שלו שהוא “אוהב אשה”, ואני הייתי מציינת: לא מאמינה לך. כתוב כך שאאמין. עד שיום אחד תפס, ובמקום לדבר על אהבה, הראה אותה: סיפר איך התרגש כששמע שהיא חולה, ורץ מהר לביתה לבשל לה מרק; סיפר איך הניח תחת לחיו בלילה צעיף שהשאירה בחדרו; איך חשב וחשב על דברים שאמרה ולא הסכים איתם, עד שהרגיש שהוא נכנע; איך צייר על טופס המשרד שבו עבד, את הצורה המיוחדת של פיה. בעצמו שם לב שבטקסט החדש לא השתמש אפילו פעם אחת במלה “אהבה”. לא היה בו צורך. הוא אהב.

שגעון-ההפשטה הזה, אולי מורשת תרבות ה“ווֹרט” של הישיבות, שכרון המלים הקרויות משום-מה “גדולות”, כשאין איתן שום פרט מעשי, הם הדברים שהפרידו תמיד בין הימין לבין השמאל, ולא רק כאן בארץ. הרטוריקה הימנית היתה תמיד נשגבה, המנהיגות כריזמטית, הטקסטים מלאים הוד והדר ושגב וקדושה. בימין תמיד “נשבעים”, תמיד גוררים לתוך הוויכוח את האבות ואת העבר ואת ההיסטוריה. השמאל דיבר על עוד עז ועוד פעוטון ועוד מסי חבר. כשדיברו על זכות האבות, הוא התגרד תחת הצווארון במבוכה. ולא, חלילה, שלא היתה רטוריקה ימנית גם בתוך השמאל, אלא שכאן מדובר בזרם המרכזי.

משהו רע קורה כאשר ההפשטה משתלטת על אורח החשיבה, על אורחות הרגש. כך, בשם הפשטה ששמה קדושת הארץ, יושבים אנשים בהתנחלות ואינם רואים את הכפר הערבי ממול: פשוט אינם רואים את האיכר היוצא לגזום גפנים, את האשה המיניקה, את סיעת הילדים. כך, בשם זכות אבות, עוד הפשטה שפורשה לא נכון בימינו, יושבת עפרה וכל רבניה על גבי בוסתנים מופקעים, ושום דבר אינו רועד תחת רגליהם. כך הם מדברים על רוחניות, ולא יצרו עדיין אפילו יצירה אחת; מדברים על אהבת הארץ, ואינם מעבדים אותה; מדברים על התיישבות, וערבים בונים להם את הבתים. למה כל זה גרם – אין צורך לחזור ולומר כאן. בגין דיבר על אויבינו הרוצים להשמידנו, על היטלר ועמלק. רבין היה שואל כמה כדורים נורו. שמיר זעק שנגדע את זרוע הרשע. רבין בדק מה גודל מחזור הגיוס הבא. ראשי הימין היום מדברים על בגידה, על מכירת הארץ, על כניעה. רבין היה מוודא עד היכן אפשר ללחוץ על ערפאת בעניין תאריכים. היהודים בברוקלין דיברו על ציונות; הוא לא הבין מדוע הם לא באים לעשות דברים בציון.

רבין לא ייצג את הכריזמה. הוא היה כמעט היפוכה. הוא לא היה נינוח כשדיברו מלים גדולות. חשדנותו לגביהן גרמה לו שלא ייתפס מהר לעניין השלום. בראשית הדברים, השלום לא היה די מוחשי עבורו. לא מיד קישר בין הרעיון לבין אפשרות הביצוע. יותר מדי שנים דיברו אצלנו על השלום כמשהו שלעתיד לבוא. אבל יצחק רבין היה איתנו בכל העשייה היומיומית, בכל הפרטים הקטנים, במשך יותר מחצי מאה. באשר נגעת – שם הוא: בלחימה, בקשירת היחסים עם ארצות הברית, בניהול הצבא, בניהול ממשלה, בכל הפרוזה והאפרוריות. אומרים היום שמה ששיכנע אותו סופית ללכת בדרך השלום לא היה חזון המזרח התיכון החדש, שאחרים ראו בבהירות לפניו, אלא מראה החיילים המשפילים ערבים במחסום. כך, אמר, זה לא יכול להימשך. למן הרגע הזה לא היה זקוק עוד לדירבון.

אלוהים מצוי בפרטים הקטנים, אמרו פעם. בתכלית. ברחל בתך הקטנה. לא במלים הגדולות, ולא בהפשטות המסוכנות, ההפשטות שמחוץ למציאות, המאבדות מהר כל כך את המימד המוסרי הבסיסי.

בסדנת המלים, הטקסט האיטי של רבין היה טקסט אותנטי. הזכה שבתפילות אותו כבר לא תחזיר.

ידיעות אחרונות, שלושים ליצחק רבין, 5.12.95

כאשר אנחנו אומרים “משיח או כנסת”, לא אמרנו בזאת “דת נגד מדינה”, ולא אמרנו “הלכה נגד דמוקרטיה” – ואני יודעת שגם קולות כאלה נשמעו באחרונה. אין סתירה הכרחית בין דת לבין מדינה, יש רק שאלה של ארגון המסגרת, חלוקה ברורה מי עושה מה; וגם אין סתירה עקרונית בין הלכה ודמוקרטיה, מפני ששתיהן מקבלות עליהן את עליונות החוק ואת העקרונות הבסיסיים של מוסר חברתי. יש בהלכה די והותר אפשרויות לחיות עם חוק המדינה, והתרגום מחוק להלכה ומהלכה לחוק איננו תרגום קשה. אפשר, למשל, לכנות את החוקים המתקבלים בכנסת בשם “תקנת קהל”, ועל פי ההלכה זו תקנה מחייבת. הלכה יכולה לחיות עם דמוקרטיה, ודמוקרטיה יכולה לחיות עם הלכה, כאשר קיימת מטרה משותפת של תיקון עולם ונוהג מוסרי, והיו דברים מעולם. באוגוסט 1939, אחרי פרסום הספר הלבן, כאשר ארגוני הימין בארץ פתחו בשורה של מעשי טרור נגד אנגלים, ערבים ויהודים, יצא קונטרס בשם “נגד הטרור”, קובץ מאמרים שכאילו נכתב אתמול, וחתומים עליו כל המי-ומי בישוב אז, למן הרבנים הראשיים, גרשום שלום, עגנון, אביגדור המאירי, עד יעקב ריפטין איש השומר הצעיר. עיקר המסר הוא ש“לא תרצח” אינו ניתן לפירושים והוא צו מוחלט. מה שמדהים בקונטרס הזה הוא מספר הרבנים החתומים עליו, גם פועלי אגו’י, מקיר לקיר; והרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל אומרים במפורש: “חלילה וחלילה לשום אדם מישראל אפילו להעלות על לבו מחשבת פיגול של נקם בלי משפט”. אז איפה, איפה הם הרבנים האלה, למה כבר לא שומעים אותם. הקונטרס הזה מהווה עדות להסכמה לאומית רחבה ביותר, נגד כל פעולת טרור שהיא, בין נגד היהודים, בין נגד ערבים ואחרים, בלי שום הבדלה, וזאת היתה אז דעת חכמים ומורי הלכה.

שונים פני הדברים כאשר מדובר בניגוד בין משיח לבין כנסת. זה הניגוד האמתי וזו הסתירה האמתית, מפני שהדבר הראשון שהתפישה המשיחית מבטלת אותו הוא עקרון המשפט ושלטון החוק. אם אכן אנחנו מצויים בימות המשיח, ראשית צמיחת גאולתנו, מששת הימים ואילך, קרה כאן “נס נסתר”, עם ישראל נתקדש קדושה יתרה, הארץ נתקדשה קדושה יתרה – דרך אגב, מה שקרוי “א’י השלמה” הוא א’י בגבולות המנדט הבריטי, גבול שאין בו שום קדושה מיוחדת, – אבל נניח לזה. העיקר: מי שהוא קדוש, הוא מעבר לטוב ולרע, מעבר למוסר, מעבר לתחושת חטא, ובעצם הוא פטור מהתנהגות יהודית ואנושית נורמטיבית. ואם עם ישראל קדוש, כי אז הגויים אינם קדושים, ו“לא תרצח” לא חל עליהם בכלל, להיפך, זו מצווה להרוג גויים – בל אחטא בשפתי. על הרקע הזה צמח ארגון הטרור היהודי, ואותו גולדשטיין, כאילו עשו דבר שעוזר למשיח להגיע, “בעתה אחישנה”. לעומת זאת היינו עדים לכך שאנשי ארגון הטרור, משנתפשו, הודו מהר מאד במעשיהם בפני חוקרי המשטרה והשב’כ, כי גם החוקר היהודי קדוש וגם הוא חלק מהתכנית האלהית הגדולה.

במצב כזה אין חוק ואין משפט, ודאי לא חוק השווה לכל אזרח, וגם ההלכה מתפרשת על פי רצונו של רב כזה או אחר, כיון שאתחלתא דגאולה מבטלת את החוק. אגב, הקונטרס משנת 39 קורא לזה “אתחלתא דפורענותא”.

יצחק רבין לא נרצח כתוצאה של הליך חוקי כזה או אחר, לא דין תורה ולא דין חילוני. יצחק רבין נרצח בלי שהתקיים הליך משפטי מכל סוג שהוא, גם לא סנהדרין. האיש לא נתבע, לא הושמע כתב אישום, לא היתה סניגוריה, לא נחקרו עדים, לא היה ערעור לערכאה גבוהה יותר, לא ישב בית דין בכלל. אדם אחד, או אדם פלוס, בהתיעצות עם אחר, או אחר פלוס, הוציא עליו חוזה, החליט שהוא התובע, השופט והתליין בגלגול אחד, ורצח נפש. לדידו, ראש הממשלה פשוט הפריע לתהליך המשיחי, ולכן יש לסלקו מהדרך; ואשר לחוק – מה זה חוק לעומת פעמי משיח?

התפיסה המשיחית הזאת איננה נחלתו של כל הציבור הדתי. היא שייכת לחלק ממנו, אותו חלק שגדל באופוריה המשיחית של מרכז הרב, ועדיין קשה לו להבין שהמשיח לא בא ולא טלפן, ואולי בכלל יש כאן גאולה קמעא-קמעא, בהיסח הדעת, ולא זבנג וגמרנו, ואולי בכלל צדק הרמב’ם כאשר אסר בכלל לחשב קיצין ואמר ש“ימות המשיח הוא העולם הזה, ועולם כמנהגו נוהג, אלא שמלכות תחזור לישראל… אל יעלה על הלב שבימות המשיח ייבטל דבר ממנהגו של עולם… ואליהו (המבשר) אינו בא לטמא הטהור ולא לטהר הטמא, אלא לשים שלום בעולם”. יש בינינו ציבור של אנשים שאינו מקבל את הפן הזה של הרמב’ם, והוא סבור שצריך לעזור קצת למשיח, וכאן מתחילה הסטיה לא רק מהיהדות, אלא מעצם שפיות הדעת. איך יכול להיות “דין מוסר” למי שמייצג את הרוב, ובוודאי את השלטון? למי בדיוק הוא “מוסר”? איך אפשר לדבר על “דין רודף”, מצב של סכנה מיידית ודחיפות מיידית, כאשר לשיטתם – ואני אומרת כאן דבר מַקברי – לא היתה שום דחיפות, ואפשר היה כביכול לבצע את המעשה הזה גם בעוד חודש-חודשיים? איפה כאן האלמנט של “רודף” וסכין שלופה בידו?

אבל נניח לשגעון המשיחי, ונחזור אלינו. מדוע כל כך חשוב שלטון החוק, ובעיקר בארץ כמו שלנו? מפני שהארץ הזאת היא ארץ הגירה, או עליה, אם נרצה; יש בה שבעים לשון ושבע מאות ושבעים נורמות של התנהגות חברתית, יש בה יהודים וערבים ודרוזים ואחרים, יש בה אנשים שבאו מרקע דמוקרטי ואנשים שבאו ממקום טוטאליטארי או פונדמנטליסטי, אנשים שהעיקר אצלם משפחה או חמולה ואנשים שלוחמים על זכויות הפרט ואנשים שהשוחד הוא אצלם חלק מאורח החיים – ואני מסכימה שהשוחד הוא הרבה יותר שוויוני מפרוטקציה, למשל, אבל גם לזה יש גבולות; ויש שמצדיקים רצח מפאת כבוד המשפחה, ואם לא יהיה כאן משפט אחד לכל, לאזרח ולגר ולתושב, דם יישפך ברחובות, וזו לא גוזמה. בלי חוק לא תהיה כאן חברה ולא יהיה ארגון חברתי ולא תהיה מדינה, ומי שאינו מקבל עליו את שלטון החוק ועושה מעשים המנוגדים לחוק, אסור לנהוג בו ברחמים.

מדי פעם שואל מישהו, לתומו או לא כל כך לתומו, מהו גבול הציות לחוק, ומה צריך לעשות אם הממשלה מעבירה בכנסת-חוק בלתי דמוקרטי, כגון טרנספר. לאלה התשובה היא שבדיוק לשם כך קיים הבג’ץ, שאיננו פוליטי, ואצלנו השופטים אינם מינוי פוליטי, בניגוד להרבה דמוקרטיות אחרות, – והבג’ץ רשאי ויכול לבטל כעפרא דארעא את החלטת הכנסת אם ימצא שהיא נוגדת חוק יסוד, למשל את חוק כבוד האדם וחירותו. זה הנכס הגדול שיש לנו, בית משפט שיכול לרסן את השלטון, ולכן רק הפוליטיזציה של בית המשפט משחררת אדם מן החובה לציית לחוק, כי אם מישהו ימנה את משה לוינגר לנשיא ביה’ד העליון, או את בני אלון, ואת נדיה מטר לשופטת מחוזית, אז נדע שכל המערכת הדמוקרטית קרסה. אגב, פוליטיזציה של בתי המשפט היא בדיוק מה שהיטלר עשה עם עלייתו לשלטון. הוא נבחר באורח דמוקרטי, אם כי לא ברוב אלא הצליח להרכיב קואליציה; ומאותו רגע דאג להסיר ממשרותיהם את כל בעלי המשרות בממשל, בבתי המשפט, בעליתות, במערכת החינוך, במערכות העתונים, והכניס לשם את אנשיו במפלגה הנאצית; וכאן בדיוק התרחשה קריסת הדמוקרטיה, כאשר כל מערכת העיצורים והאיזונים נהרסה בתוך זמן קצר, וחלק ממנה אפילו עשה זאת בחדווה. לא הבחירה הדמוקרטית היא שגרמה למה שאירע בגרמניה הנאצית, אלא הרס המערכת; כמה חודשים אחרי שהיטלר עלה לשלטון כבר איש בגרמניה לא יכול היה לתבוע אותו בפני בג’ץ או כל מערכת משפטית אחרת, כי כבר ישב שם איש שלו. גם אי אפשר היה להביע דיעה בעתון או בהפגנה.

אני רוצה לחזור לנושא הרבנים. לכל אורך ההיסטוריה היהודית נהנו הרבנים ממעמדם מפני שהיו מלומדים, ומפני שרב נחשב לאישיות מוסרית במיוחד. קצת מוזר לראות איך הענין הזה הידרדר היום. באורח פרדוקסלי, ברגע בו ניתנה סמכות יתר לרבנים – ויש בתוכנו ציבור שאכן נתן סמכות יתר לרבנים שלו – מאותו רגע אבד כאן היסוד של מוסר אישי. כאשר נתגלה ארגון הטרור היהודי, מי שנתן את הדין היו אלה שביצעו בפועל; הרבנים שנתנו את ברכתם התחמקו. כך גם היום, כאשר שומעים את הפחדנות הזאת של לא אמרתי, לא עשיתי, פירשו אותי לא נכון, מחוץ להקשר – ואיש אינו מתיצב ואומר: נכון, אמרתי, חטאתי, עויתי, שגיתי – יש כאן איזו קריסה מוסרית. מי שלא חשב שלרצוח ערבים זה חטא, שהפקעת אדמות זה חטא, היום איננו חושב שלשקר למערכת המשפט זה חטא.

אומרים שצריך אחדות בעם, צריך ללכד את השורות. יפה מאד. אני רק מבקשת להזכיר כאן שנרצח ראש מדינה, ולא ראש היהודים בעולם, ודאי לא ריש גלותא. לכן אם מדובר בסולחה כללית, פנימית, בין יהודים, אין לי מה לחפש בה, מפני שהדברים רק יחזרו על עצמם שוב ושוב. אם מדובר באחדות על בסיס של ציות גמור לחוק, של שוויון כל האזרחים בפני החוק – יש על מה לדבר. לכן, כאשר מקיימים מפגשים, אני אישית הייתי שואלת רק שאלה אחת קודם: רבותי, האם אתם מכירים בשלטון החוק בישראל או לאו? ואם התשובה היא לאו, או שהיא מתחמקת, כדרך הימים האלה, – אלה בדיוק האנשים שאיתם מעולם לא היה לי על מה לדבר, ואין לי גם היום, ואלה האנשים שאנחנו חייבים לבודד ולהשאיר מחוץ לכל הסכמה לאומית או חברתית, מחוץ לכל דיון פוליטי, כי רֶשע זה לא כאן, ופֶשע זה לא כאן, ואם הברירה היא משיח או כנסת, אנחנו אומרים כנסת, וכאן יהיה דין ותהיה אמת ויהיה שלום, כאן ועכשיו.

(דברים בכנס ‘שלום עכשיו’ במלאות שלושים לרצח ראש הממשלה).