המעבר בתפיסה מן הלשון ומהלך-הרוח של חברה חקלאית סגורה, אב-טיפוס של המדינה הלאומית, אל החברה הטכנולוגית הפתוחה, הוא אולי התמורה התרבותית הראשונה במעלה שמאפשרת לבני אדם לחשוב, מכאן ואילך, במונחים של שיתוף פעולה, יותר מאשר במונחי איבה ומאבק. בחברה החקלאית אנו רואים בדרך כלל משפחה מורחבת, או שבט, העובד את אדמתו וצריך להגן עליה מפני אויבים מבחוץ, החומדים אותה אדמה עצמה. המשואה פשוטה: ככל שיש לך יותר אדמה שאתה מסוגל להגן עליה, כך ייטב לך. אבל בארצות-הברית של היום רק שלושה אחוזים של האדמה כולה משמשים לצרכים חקלאיים, כאשר שיטות עיבוד מודרניות מאפשרות לשלושה אחוזים אלה להאכיל את כל תושבי ארצות-הברית יחד עם כמה מדינות אחרות. עד כדי כך נשתנה מובנו של ה“לֶבֶּנְסרָאוּם”, מרחב המחיה.

לא רק האדמה וההגנה עליה איבדו חלק גדול ממשמעותן החיונית. המעבר מצבירת קרקע לצבירת ידע הביא עימו תמורה גדולה עוד יותר בהלך הרוח שלנו. רכוש חומרי, נכסי חומר, כמו אדמה, אי אפשר לחלוק עם אחרים בלי לחוות אובדן או תחושה של חסר. חילקת את אדמתך עם אחר, יש לך פחות. לעומת זאת, את הידע ניתן לחלוק עם מיספר גדול ככל האפשר של בני אדם, בלי שום אובדן; להיפך, פיזור הידע מביא עימו הפריה של מוחות, של מחשבה, ובסופה יש לנו יותר ידע משהיה לנו מלכתחילה. אזרח העולם של היום ירצה לרכוש לעצמו עוד ועוד ידע, בכלל זה מידע ומיומנויות, יותר מאשר דונמים של אדמה. במלים אחרות, ההתחלקות עם הזולת, לאו דווקא בתוך השבט אלא מחוצה לו, נחשבת היום לדבר טוב ורצוי, המוביל להלך רוח פחות לוחמני.

חברות חקלאיות סגורות הן לרוב גם חברות פטריארכליות, שם האבות וחוכמתם משמשים מקור כמעט יחיד של חוכמה, של מידע, של הבנה, ומעמדם מקודש, כמו גם מעמד קברותיהם. היום אין האדם הצעיר תלוי עוד באביו ובסבו בכל הנוגע לידע ולעיצוב דעה אינטליגנטית; הוא משיג מידע מהימן מאוד ממקורות אחרים, כמו אמצעי התקשורת העולמיים, כמו מאגרי ידע ממוחשב בנושאים השונים, וסביר להניח שהם נרחבים יותר מכל אשר ידעו האבות המקומיים. מקורות הידע של האדם הצעיר היום אין להם גבולות: כל הכפר העולמי רואה אותו אירוע בטלוויזיה בזמן-אמת. אין בכך כדי להבטיח חוכמה, אבל יש בכך כדי לאפשר זרימה חופשית של נתונים.

לא רק הפטריארך המקומי, אלא גם האל המקומי שייך מאוד לחברה החקלאית. כאשר אדם תלוי כל-כולו במזג אוויר, במקורות מים בעתות בצורת, מתרכזת חזות-הכל שלו בכוחות-העל המקומיים, השבטיים, האתניים, שאליהם אפשר להתפלל ולבקש חסד מקומי. למעשה, עצם היכולת החילונית מאוד לפתוח את מתג מיזוג האוויר, או להניח צינור בינלאומי לאורך מאות קילומטרים, אפשר לפרשה כחוצפה כלפי האל המקומי הקנאי, שבו אין אנחנו תלויים עוד, או לא לגמרי. ולמפעלי ההנדסה המודרניים אנו זקוקים לשיתוף פעולה נרחב. בדרך כלל, המפעל הטכני המודרני אינו יודע גבולות לאומיים: המהנדסים, המדענים והעובדים עשויים להיות בני ארצות שונות, זהויות אתניות שונות, שבאו לעבוד יחד. המלים הנפוצות ביותר סביב מפעל כזה תהיינה “הערכת מחיר”, מקורות אנרגיה", “תשומה ותשואה”, “מחקר בסיסי”, “סביבה”, יותר מאשר מילים כגון גורל, חטא, חסד וגאולה.

כך, בעת ובעונה אחת עם תמורה חשובה זו, עברו גם התפיסות שלנו ואוצרות המלים שלנו שינוי צורה. כמאמרו של ויטגנשטיין, גבולות לשוני הם גבולות עולמי. כמעט בלי שחשנו בכך, איבדה כל תפיסת הגבולות הלאומיים שלנו מחשיבותה; היום אין אנחנו טסים עוד ממצרים דרך דנמרק לקנדה, אלא מקהיר לקופנהגן ולטורונטו, מפני שכלי התעופה חוצים גבולות לאומיים בנקל, ובלי להרגיש, והעולם נעשה עולם מקושר אחד שבו ערים שונות. ערים, לאו דווקא מדינות. סוכנויות הנסיעות הבינו זאת מזמן. הגבולות נחצים היום בנקל, לרוב בליווי תנועת יד של “קדימה” שאותה מסמן השוטר; מה שחשוב הוא מה שמתרחש בתוך הגבולות, יותר מן הגבולות עצמם, שהם ברוב המקרים גבולות פתוחים, ורחוקים מאוד מן התפיסה הישנה של גבול לאומי סגור הרמטית. גם ההתקשרות אל מעבר לגבול וההתגברות על מרחק חדלה להיות בעיה כאשר אנחנו יכולים, בנעלי בית ועם כוס קפה הבוקר לצדנו, לשלוח פקס מן הבית לסין ולקבל מענה בתוך דקות.

כאשר מלח בריטי שאונייתו נטרפה הגיע אל חופי יפן הרחוקה, לפני שנים רבות, לא היתה לו כל דרך לחזור הביתה אי-פעם, והוא נשאר שם והתבולל בתרבות המקומית והיה לשוגון. הציפיה הסבירה היום היא שאותו מלח יוחזר הביתה בתוך יום; והדבר מאיר לא רק את העובדה עצמה, אלא גם את השינוי בתפיסה; המרחק חדל להיות מאיים ואינו זהה עוד עם גורל. העובדה שכל שומעי כאן יודעים על מה אני מדברת, מבהירה גם שכולנו קוראים אותם הספרים, או כמעט כולנו; עוד תזכורת באשר להפחתת ערכם של גבולות.

לא רק המיומנויות הטכניות החדשות, אלא גם מינוח חדש עוזר לנו באקלים הנוכחי של שיתוף פעולה הבא במקום מאבק. בתחילת המאה היה רווח מאוד ברוב הדיסציפלינות המונח “פתרון סופי”. הרפואה חיפשה פתרון סופי לשחפת, ומשטר מסויים באירופה דיבר על פתרון סופי לקיומם של יהודים. היום אנחנו יודעים שאין פתרון סופי, לעולם; שאם קיים סכסוך חייבים לנהל אותו בתבונה – וזה מונח מודרני אחר, ניהול של סכסוך, הגבלת סכסוך, ניהול משבר, בקרת משבר, ולא פתרון סופי ואלים. אנחנו מדברים היום על איתור משברים, איתור סכסוכים, על הגבלת הסכסוך בגבולות מסויימים – בקיצור, ניהול מצב. גם הפסיכולוגיה המודרנית לימדה אותנו “לעבוד על זה” בדרכי שלום, להפעיל את המוּדעות ואת האכפתיות יותר מאשר כוחניות ולוחמנות, המבקשת “לחסל הכל, זבנג וגמרנו” – רצון שאינו ניתן למימוש.

עצם הגישה החופשית למידע, שהיתה לפני כן זכותן הנשמרת היטב של ממשלות, איפשרה לנו גם לתת משמעות חדשה לגמרי למושגי המלחמה הצודקת והבלתי-צודקת. המונח היה ידוע לרומאים וליוונים הקדומים ולפילוסופים מאוחרים יותר כגון ארסמוס. לרוב פירושה היה מלחמת התקפה מול מלחמת הגנה. אבל הנתונים שיכלו לאפשר ליחיד להחליט בעצמו אם המלחמה היא אכן מלחמת הגנה עצמית אם לאו, מעולם לא היו נחלת הציבור.

היום ההבדלה בין מלחמה צודקת ובלתי צודקת, או בלתי מוצדקת, נעשית על ידי היחיד, היודע שזכותו וחובתו לבקר את הממשלה שלו, וקני המידה שלו לשפיטה מתוחכמים הרבה יותר. אם יש לנו עיתונות חופשית ושופעת מידע, אנו מסוגלים לשפוט בעצמנו, ואיננו חייבים להיות תלויים תלות עיוורת במה שהשליט אומר לנו. אזרח בעל מידע עשוי בהחלט להתנגד ליציאה למלחמה בגלל מחלוקת שנראית לו, או לה, מחלוקת שאינה מצדיקה מצב של מלחמה. אזרח כזה עשוי גם להפגין נגד המלחמה – עמדה שלא מזמן פירושה היה בגידה במולדת. המילון האנטי-מלחמתי במקרה כזה יכלול מחאה נגד “מחיר המלחמה” במונחים אנושיים, ובכלל זה ספירת אבידות, או אפילו “אבידות מיותרות” – מצב רחוק מן הגישות הפטאליסטיות של ראשית המאה הזאת, כאשר מיליונים נהרגו במלחמות עולם. מלים כגון “אחריות” או “תיפקוד לקוי” תישמענה היום יותר מן המלה “טרגדיה”. התוצאה היא ששליט בן-זמננו חייב להיזהר מאוד בדעת אזרחיו, ובמה שהם יראו כמלחמה שאינה מוצדקת ואבידות מיותרות, כיון שיש ברשותם מידע, ולכן אין הם עוד, אוטומאטית, “נתיניו הנאמנים” כבמאות שעברו.

בקיצור, בתקופה שבה גישות פטריארכליות, היירארכיות ופטרוניות איבדו מחשיבותן, כאשר אין אנו מקבלים עוד פטרונות של תרבות אחת על משניה, הנשים אינן יצורים נחותים כפי שנהגו בהן פעם, ולילדים זכויות משלהם – הניהול ושיתוף הפעולה גוברים על המלחמה. החברה האופקית של שווים, חברת האחים, יותר מחברת הבנים המאונכת של קבוצות היירארכיות; החברה היוצרת רשתות יבשתיות או עולמיות – היא חברת השלום. קבוצות מיעוט הנאבקות שיכירו בהן לימדו אותנו שהעמידה על שלך היא תכונה טובה, בעוד התוקפנות מסוכנת; שהקניית סמכות – empowerment – היא טובה, בעוד ששימוש בכוח יכול להמיט אסון; שאין להשלים עם אפליה. היום אנחנו מתארים מצבים, לאו דווקא מאשימים קבוצות. כל אלה יצרו מילון מונחים חדש, שבחלקו לא היה ידוע לאבות אבותינו.

החיים המודרניים הביאו עימם גם את ההכרה בלגיטימיות של ההווה. יותר ויותר יצירות אמנות בעולם כוללות סצינות הכתובות בזמן ההווה. חלק מזה נובע אולי מהשפעת הטלוויזיה, המביאה לנו אירועים בזמן ההתרחשות, כלומר בהווה. אבל נראה שיש בכך רובד עמוק יותר. יתכן שעם שקיעתה של החברה הפטריארכלית, שחררנו את עצמנו גם מעריצוּת העבר, ואיננו חייבים להעדיף את העבר על פני ההווה, הכאן-והעכשיו. הדבר נעשה בולט מאוד בעברית, שבה הכתיבה בזמן הווה נחשבה לסגנון קלוקל עוד לפני מחצית המאה, והיא רווחת מאוד היום, כמעט כלשון-מחאה. גם לשונות אחרות עברו אותו תהליך: העבר, שקודם לכן שימש בעיקר את לשון העגה ואת שפת הרחוב, הוא היום לגיטימי לגמרי בספרות, ולא במקרה. אנחנו חשובים; הכאן-והעכשיו חשוב; אין לנו עוד צורך לציית ציות עיוור לעליונות העבר. אין לנו חובה גם לקבל את גזירת המקום: השכנים האמיתיים שלנו הם האנשים שאיתם אנחנו מדברים בטלפון, יותר מאשר השכנים שמעבר לכביש. במלים אחרות, הברירה בידינו היום שלא להיות מוגבלים על ידי עריצות הזמן או המקום, המיקום שלנו, שעוד לפני שנים היה זהה עם הגורל. אנחנו משוחררים מביטויים כגון סכסוך נצח – היום, כשהסחר החופשי והרצון הכללי להעלאת רמת החיים שחררו אותנו מנבואה קודרת זו ביחס לנצח שלנו. סטריאוטיפ קבוצתי אף הוא אינו מקובל עוד בחברה מחונכת, על אחת כמה וכמה כאשר המסעות הנרחבים בעולם מביאים אותנו במגע עם עוד ועוד “אחרים”, המאבדים בכך לא מעט מן “האחרוּת” שלהם.

אחת מתוצאות צמיחתה של כלכלה חוצה-גבולות, כאשר המדינה הלאומית איננה עוד צורת הקיום היחידה, היא הטיפולוגיה הפוליטית של מלים מסויימות ותכיפות השימוש בהן. אדם שמרני ישתמש במונחים “לאומי” ו“פטריוטי” יותר מאדם מודרני; זה האחרון ישתמש במלים כגון “סביבתי”, “יחסי גומלין”, ו“דו-שיח”. היום אנחנו יכולים להבחין באידיאולוגיה המונחת ברקע טקסט, או נאום. שום ליבראל המכבד את עצמו לא ישתמש בחופשיות במלים “אויב”, “לחסל”, או “לנקום” – מלים שפונדמנטליסט מצוי אינו יכול בלעדיהן. פיתחנו זהירות ביחס למלים מסוימות, וזו משפיעה על בחירת אוצר המלים שלנו. הלשונות חסרות-המין, כגון אנגלית, מתקשות היום להתאים עצמן למונח הפמיניסטי, “צ’ייר-פרסון” במקום “צ’ייר-מן” המקובל; בעוד שלשונות מוגדרות-מין, כגון עברית, ערבית או ספרדית, אין להן בעיה כזאת, והאדם היושב ראש יהיה יושב או יושבת ראש. במאמר מוסגר, שמעתי באחרונה בארצות הברית את הדרישה לומר “סְנוֹ-פרסון”, אדם-השלג, במקום איש השלג המסורתי.

מונח תרבותי אחר שאיבד ממשמעותו הוא “צדק מוחלט”. קלייסט הסב את תשומת לבנו למחיר של “ייעשה צדק ויאבד העולם”: מיכאל קולהאס שלו הוא גלגול של הרבה טרוניות היסטוריות, הנמשכות עד היום בחלקים שונים של אירופה, ובכולן צפונה דרישה לעשיית צדק מוחלט; עניין שהיום אנו מכירים בחוסר הממשות שבו. אחרי אושוויץ, אין משמעות לצדק מוחלט; משפטי נירנברג לא החזירו לחיים אף ילד אחד שנרצח. היום אין לנו ציפייה לצדק מוחלט, או לכל מוחלט אחר. המונח השימושי היום יהיה “צדק מועיל”, הצדק שיועיל ביותר לכל המעורבים בדבר. ניהול סכסוך או בקרת סכסוך לימדו אותנו שהגשת רשימות של עוולות אלה לאלה לא תביא עימה שום צדק בכלל, וכי עלינו לשאוף למה שאפשר לעשות לאפשרי ולא למוחלט. השומע הקשוב יבין כמובן שברגע בו אנחנו משתמשים במונחים כמו שיתוף פעולה ובקרת סכסוכים, ויתרנו על המילון המרקסיסטי הישן, או הניאו-מרקסיסטי, שבו מאבק הכוח הוא המניע האנושי-היחיד.

כך משמשים שינויי הלשון, ההרגלים הסמנטיים החדשים, שושבינים לתקופה החדשה. אין היא משוחררת מטרגדיות ומטעויות אפשריות. אין היא אידיאלית, או נעדרת פגם. בעידן של כלכלת השוק והפרטה אינטנסיבית איננו יודעים עדיין מה יקרה לזולתנות, להצטיינות היחיד, לגבורה, לרחמים, לעומק תרבותי ולתחושה הטראגית של החיים; להמשכיות רגשית, לרצף ולהתמדה; ללשונות ולתרבויות המקומיות, כמה מהן מפותחות מאוד-מאוד. בעידן של דרישת השוק, כיצד נבטיח את הישרדותו ואת כבודו של אותו אדם, שערכיו האמנותיים והאישיים אינם מוכתבים על ידי השוק דווקא. כיצד נימנע מבנאליות בעידן שבו נורמות מוכתבות על ידי דרישת הציבור. איך נזהה, שלא לומר איך נשבח, את היוצא דופן. איך נקשיב לאותו אדם חשוד אשר, כמאמר הרומאים, אינו נראה לעתים קרובות “בכיכר השוק, בתיאטרון ובמיקדש”.

פוקויאמה דיבר, כידוע לנו, על קץ ההיסטוריה – כאשר ההיסטוריה שלו היא זו המוכתבת על ידי מלחמה וכיבוש, מנצחים וקורבנות, סוג ההיסטוריה המוכתב על ידי החברה הפטריארכלית ההיירארכית, אשר רק לעתים רחוקות הביאה בחשבון את החיים הרגילים, את היצירה, את התרבות על רבדיה, את הספרות, את הרעיונות, כל מה שאירע בין המלחמות. אבל קץ ההיסטוריה פירושו ראשית האקולוגיה, במובנה הרחב, ובמובן הראשוני של המלה היוונית “אוֹיְקוֹס”, שפירושה בית. בתקופה הנוכחית אנחנו מתרכזים בבית ובסביבתו, ברשתות ובשותפויות ובשיתוף הפעולה, לטובת הכול. ברגע שבו אנשים יבינו שהמלחמה איננה רק כשלונו המוחלט של השכל הישר, אלא גם המעשה האנטי-אקולוגי ביותר שניתן לתאר, אנחנו בדרך לשלום המועיל והשפוי ביותר שאפשר להשיג. הסמנטיקה שלנו כבר מאפשרת לנו ללכת בדרך הזאת. הפוליטיקה תיטיב לעשות אם תלך בעקבותיה.

דברים בכנס שולחן עגול מטעם אונסק"ו, “השלום ביום שלמחרת”, שנערך בגרנדה, ספרד, ב- 3.12.93.