תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני הן תולדות של שתי חברות אנשים במצוקה קיצונית; מי שמדבר אך ורק על המצוקה הישראלית, משקר בדיוק באותה מידה כמי שמדבר אך-ורק על המצוקה הפלסטינית.

יתכן מאוד שהסכסוך עצמו היה בלתי נמנע בתנאים שהיו. הצדדים היו בחרדה עמוקה, ועל כן מחופרים בעמדותיהם. בל נשכח שאנחנו עוסקים בתקופה שבה דובר עדיין על “פתרונות סופיים”, לכאן או לכאן, והמושג “יישוב סכסוכים” לא היה מושג חשוב בשיח הבינלאומי באותה מידה שהוא חשוב היום, בוודאי לא מופנם. הכורח להכריע את גרמניה הנאצית היה מרכזי וברור, ושלט בהשלכות שונות בכל החשיבה של התקופה. רוח של “או אנחנו – או הם”, בלי פשרות, שררה אז באירופה, ובחלקים גדולים של העולם. האירועים הקובעים היו מלחמת העולם הראשונה, שבה לעיתים נהרגו עשרות אלפי איש לאורך שנים בכתישה הדדית על שלושה מטרים של אדמה; המהפכה הקומוניסטית, שלא ידעה פשרות; וודאי – עליית הנאציזם ומלחמת העולם השניה. רוח הרפאים של “פתרון סופי” הילכה בכל החשיבה של המחצית הראשונה למאה.

אולי יכול היה האיזור שלנו להשתחרר מן החשיבה השלטת, אולי לא. אי אפשר לשחק את המישחק בדיעבד, בחוכמה שלאחר מעשה, אבל גם אי אפשר לדבר על סטטיסטיקות ומיספרים בלי להתייחס למכלול המצוקה האנושית; או, בהשאלה, לשאול את החובשים.

עד כמה, אם בכלל, היסטוריה של מסמכים היא היסטוריה של מלחמה? השאלה נשארה פתוחה. ההיסטוריון ישאל, במידה רבה של צדק, על מה עליו להסתמך אם לא עם מסמכים כתובים, שהרי ב“היסטוריה שבעל-פה” אנו מוצאים לא פעם סיפור שאדם סיפר לעצמו, ומאמין באמיתותו, אך הסיפור אינו תואם את שאר הפרטים הידועים.

אבל גם השימוש במסמכים מחייב גישה זהירה מאוד, ובוודאי בדיקה מתודית קפדנית, בכל מקרה לחוד. האם המסמך בכלל חייֵב מישהו למעשה, האם ירד לדרגי שדה, האם מישהו נהג לפיו? מלחמת השחרור, על כל אי הסדר שאיפיין אותה, היא דוגמה מובהקת לאירוע היסטורי שבו הזהות בין מה שנכתב במסמכים, לבין מה שהיה ידוע בשטח, קטנה מאוד. זו היתה מלחמה מפוזרת ומבוזרת, מבולבלת, שבה אנשים אילתרו ברדיוס קטן מאוד סביבם, כמיטב יכולתם; היו הוראות של שר הביטחון שאפילו הרמטכ“ל לא שמע עליהן; הסמכות למתן הוראות היתה לא פעם בעייתית, ובוודאי היו דברים שנאמרו בישיבות הסוכנות שלא חייבו איש זולת אומרם הנמלץ, ובשטח, אם נודעו בכלל, עוררו רק גיחוך. מה שאמר בזמנו יצחק גרינבוים על העולים, התבטא בשטח בערך כמו הדברים שכתב מנחם בגין על “כיבוש” בוינגראד בירושלים: שניהם הזיית הכותב. בפועל, בהרבה מקומות היתה זו מלחמה נקודתית, מלחמה של תיכוניסטים, עם מפקדים בוגרים מהם בשנה-שנתיים – ומדובר כרגע בצד הישראלי בלבד. עד היום מתווכחים על משמעותה של תנועת היד המפורסמת של בן-גוריון כאשר נִשאל מה לעשות בערבים תושבי רמלה ולוד הכבושות, ואם נתכוון באמת לגרש את כולם, או שהיתה זו יוזמתו המקומית של מפקד, שבחר לפרש את התנועה כך ולא אחרת. מאוחר יותר ניטש ויכוח כיצד צריכים היו הכוחות בכפר קאסם לפרש את “אללה ירחמום” האומלל של ישכה שדמי. ועובדה: המפקח פרנקנטל, שסירב לפגוע בנער ערבי, והמ”מ גבי דהאן, שפתח באש על משאית מובילה פועלות, פירשו את שתי המלים כל אחד בצורה אחרת והפוכה.

מה האמת?

בנקודה זו יבוא ההיסטוריון ויאמר: נכון, ולכן אני בודק מסמכים ותעודות ופרוטוקולים של ישיבות כדי לדעת מה היתה הכוונה המדינית, ומה הקו שהינחה את מרבית האנשים, גם אם לא את כולם.

וכאן בדיוק טמונה אפשרות השגיאה. כאשר מתלקח סכסוך דמים גדול, קשה, רב-אבידות, עד מהרה לא הקו המנחה של הפוליטיקאי הוא הקובע את מה שקורה בשטח, אלא המצוקות ותחושת החולשה, בכל נקודה ונקודה בנפרד; כי במלחמה לא הניירות הם שנלחמים, אלא בני אדם, והם מפוחדים, מבועתים, לפעמים רעבים, לפעמים מלאים רגשי נקם, והרבה פעמים שוגים שגיאות קשות. רק עכשיו, במלאת חמישים שנה לפלישת בנות הברית בחוף נורמנדי, נתבשרנו שמיספר ההרוגים בקרב כוחות בנות הברית מירי עצמי, בימים הראשונים לנחיתה, עלה בהרבה מאוד על מיספר ההרוגים מירי האוייב. הדבר עצמו אינו מפתיע אם חושבים עליו: הונחת בבת אחת מיספר עצום של אנשים, היתה תנועה צפופה של יותר ממיליון איש, והתקלות היו בלתי נמנעות. אבל שום היסטוריון לא בא היום חשבון עם המפקדים של אז: חמישים שנה לאחר מעשה, המצוקה בתנאים הקיימים מובנת לגמרי. רק היסטוריון רוויזיוניסטי אחד, ולא חכם במיוחד, האשים באותה הזדמנות את צ’רצ’יל על… שלא התפשר עם גרמניה, ולא מנע את המלחמה נגדה. מה היה קורה אילו נהג צ’רצ’יל כך, לא היה מעניינו של אותו היסטוריון.

שימוש בעייתי אחר הוא השימוש בדיעבד בסטטיסטיקה, כדי להבין מצבים. הסטטיסטיקה יכולה בקלות להיות מפלטו האחרון של האנטי-הומניסט. כאשר מספרים לנו שבמהלך מלחמת העצמאות היו הכוחות היהודיים והערביים כמעט שקולים, ולקראת סופה היה אפילו יתרון מיספרי ליהודים – אינך יודע אם לבכות או לצחוק. אם, בירושלים, היינו מופגזים קשה, צמאים ומורעבים על ידי כוחות עודפים בהרבה באנשים ובסוגי נשק, מה אכפת לנו שבגוש דן היה ליהודים יתרון מיספרי סטטיסטי? והוא הדין בנגבה, בכפר עציון, בגליל, בעשרות מקומות שבהם התנהלה המלחמה בפועל, בכל זוועתה, נקודה-נקודה, אדם-אדם. בנקודה זו, אגב, אפשר לטעון שעצם הסטטיסטיקה שגויה: אין בכלל אפשרות להשוות את יחסי הכוחות בשטח אלה לאלה, מפני שמדינות ערב שלחו חילות משלוח, והיה להן פוטנציאל ו“הינטרלאנד” לגייס מיספר גדול יותר של אנשים ומשאבים בהמשך המלחמה; ליהודים לא היה שום “הינטרלאנד”, משאבינו הפוטנציאליים נכחדו בשואה רק שלוש או ארבע שנים קודם לכן, וכוח המח“ל – המתנדבים מחו”ל – לא היה משמעותי.

בוודאי שאין ברצוננו, או באפשרותנו, ליטול מן ההיסטוריון את כליו המקצועיים, שלא פעם הוכיחו עצמם כטובים ויעילים. השאלה בעינה נשארת: פרט לסופר גדול, או להיסטוריונית-סופרת מסוג ברברה טוכמן, מי מסוגל לצייר תמונת מצב אנושית של התקופה, שאינה מקוממת את עדי הראיה; מי יכול להתמקד במצוקות שני הצדדים, בלי לבגוד ולוּ באחת מהן?

לומר על הציונות שהיתה “קולוניאליסטית” – אפשר. הציונות אינה קדושה ואיננה מחוץ לביקורת. בכמה ממעשיה היו גם סממנים קולוניאליסטיים. השטות היא רק בהחלת מושגים של תקופה אחת על תקופה אחרת, כאותו היסטוריון הכועס על צ’רצ’יל שלא מצא דרכים להתפשר עם היטלר. הקולוניאליזם הוא מושג רחב מאוד; למן הקולוניאליזם הרומאי, שלא התערב כמעט במנהגי המקום ולא הכחיד את אלי המקום, ועד לקולוניאליזם האיסלאמי, שהיה דתי במהותו, בדיוק כמו הספרדי, וכפה על אנשים שלטון אכזרי ודת אחרת. בן-גוריון הגה אומנם פעם רעיון לגייר את בדואי הנגב, אבל היה זה רק אחד מן הרעיונות הרבים שהאיש השמיע, ואיש לא העלה בדעתו להוציאם אל הפועל. אז אפשר בהחלט לומר שהמצוקה הנוראה של הצלת אנשים מן התופת, והבאתם ארצה, על אפם ועל חמתם של יושבי הארץ באותה תקופה, היתה צורה של קולוניאליזם. הרבה פנים למושג, כלכליים ואחרים, והרבה עמים יכולים היום, בהגדרה של ימינו, להחשב בדיעבד קולוניאליסטיים, נאורים יותר או פחות.

אבל הצורה הנכונה להתייחס לדברים, כמדומה, איננה באמצעות “איזמים” שהגדרתם משתנה, אלא – מה שקראנו, בתחילת הדברים, לשאול את החובשים. החובשים רואים את הניצחון ואת התבוסה מזווית אחרת לגמרי משרואים אותה הפוליטיקאים וחוקרי המסמכים. ולא רק הם. צריך לשאול מה היתה המצוקה, באותו זמן ובאותו מקום. להבין שגופות של חברים שמוחזרות ואברי המין הכרותים בפיהן, הן מצוקה נוראה; כמו הפעוט שהוגלה מכפרו והתמוטט מצמא ומעייפות, כשאמו תולשת שערותיה כי אין לה לאן ללכת, והיא צועקת: “בידנאש נהג’אר” (לא רוצים להגר) – וגם היא מצוקה נוראה, וחלק ממצב בלתי אפשרי. להבין גם את האימה של אנשים המנסים לעלות על סירת הצלה, שעוד נותר בה מקום, וגם את הבְּעתה של יושבי הסירה שמא ישתלטו הבאים החדשים עליהם ויזרקו אותם החוצה. מה מיפלס הפחד. למה הוא גורם. האם בכלל ניתן היה לעשות את הדברים אחרת. האם, בהתלקחות מן הסוג הקיצוני הזה, אפשר היה אחרת. לשקול זה מול זה את הפחד מפני כליון פיסי, שחיטה ואונס המוני, מול הפחד מפני עקירה מאדמה ומבית, פליטות, כליון ואובדן זהות. יותר מכל: להבין שיותר משמדובר כאן בכוח מול כוח, מדובר בחולשה מול חולשה, כאשר לכל אורך הסכסוך כל אחד מהצדדים מרגיש חלש בהרבה מיריבו, ומתנהג בהתאם. להבין שלא היה כאן רק “צדק יהודי”, כפי שאמרה פעם גולדה מאיר באחד מרגעיה החכמים-פחות, ולא רק “צדק ערבי”, טיעון שגם לו יש סינגורים, אלא שתי טראומות עמוקות מים, שהיום צריך להתחיל לבנות עליהן חיים חדשים לגמרי, עולם חדש ותקווה אחרת.

מי צריך לגלות את עינינו ביחס למה שאירע לצד-שכנגד באותו “רשומון” היסטורי? גם ההיסטוריונים, בהחלט; אבל כיון שהם עוסקים בכוחות ולא במצוקות, אין במעשה שלהם הרבה קתרזיס. המפגש הנכון אינו יכול להתרחש בין יהודים לבין עצמם, או בין ערבים לבין עצמם. המפגש הנכון – והיו דברים מעולם – הוא בין יהודים לבין ערבים, המכירים אלה את אלה, במסגרות אישיות לא גדולות, כאשר כל צד מספר בכנות מה היו מצוקותיו ופחדיו, מה חש, הוא ומשפחתו, כאשר אירעו הדברים כפי שאירעו. ההלם במפגשים כאלה גדול מאוד. אנשים לומדים דברים שלא ידעו, או הדחיקו, או מנהיגיהם ומוריהם לא סיפרו להם, מפני שלא העזו לשבור את השתיקה, ולא רק מפני שהיו להם כוונות זדון. מתגלה אמת אחרת, ולא במסמכים: מסמכים אינם מדברים, אדם מדבר, משפחה מדברת. ואז קורה משהו: אנשים שהכירו אלה במצוקותיהם של אלה הם אנשים המסוגלים לעשות שלום. אנשים המכירים במצוקות צד אחד בלבד, נשארים בעבר, שנעשה פחות ופחות רלוונטי ככל שהשנים עוברות, הוא וססמאותיו.

הסופר הקובאני אלֶחוֹ קרפנטייה כתב ספר ששמו “הנֵבל והצל” המתאר את קולומבוס, על פי מיטב ההיסטוריה הרוויזיוניסטית של ימינו, כחצרן נקלה ותככן אכזר, קולוניאליסט שרק הרווח לנגד עיניו, שהמיט אסון על כל מקום שבו דרכה כף רגלו. הכול יש בספר הזה, להוציא דבר אחד: אין בו ים. אף טיפה אחת של מים מלוחים. אין בכלל מסע שמעטים היו כמוהו בעולם, אין ניווט גאוני, אין שליטה בצוות מתמרד, אין אפילו אותה הוראה של קולומבוס להתייחס בכבוד ל“מקומיים”. לא נשקלה אפילו האפשרות שקולומבוס, משהפכו אותו נגד רצונו למושל איים רחוקים, תפקיד שבשום פנים לא הלם אותו, פשוט לא ידע איך לנהוג מחוץ לממלכתו-שלו, הים, ויתכן מאוד שנעשה פאראנואידי.

קולומבוס בלי ים הוא בדיוק כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני בלי המצוקות: ניסיון להלביש על תקופה אחת ועל תנאים מסויימים מושגים של תקופה אחרת. יותר מכך: זהו ניסיון שאין בו כל תועלת. אנו עוסקים היום בשתי חברות שאינן זקוקות לשום חיטוט נוסף בעבר, ולא להצגה כזאת או אחרת של מה שהיה, ולא לבדיקה דקדקנית של פרוטוקולים ומסמכים; הן זקוקות רק לדבר אחד – למרפא. ומי שלא בא להביא את המרפא, לתרום להחלמה, לחבוש, להגיע אל המשותף – מוטב לו בימים אלה שלא ירים את קולו.

ידיעות אחרונות, 29.7.94