רקע
שולמית הראבן
אלוהים מצוי בפרטים הקטנים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

סוּפר בעיתונות: לפני זמן-מה נפגש יצחק רבין לשיחה עם קבוצה של יהודים ימניים בארצות הברית. בין שאר הנושאים, התגלגלה השיחה לנושא הכותל. יצחק רבין תיאר בפרוטרוט את הרבדים הנמוכים, הלא-גלויים, של המבנה, את גודל האבנים, את אשר נחשף שם בשנים האחרונות. אחרי צאתו אמר אחד האורחים, במורת רוח, למארח: אנחנו דיברנו על קדושה, והוא דיבר על אדריכלות ועל ארכיאולוגיה.

הטקסט הזה הוא כמעט טקסט קלאסי לקחתו לסדנת כתיבה ולנתח אותו שם: מה כאן הטקסט האמיתי ומה המזוייף?

רגש אמיתי אינו סובל הפשטות מנותקות. אפשר לדבר אלף פעם על קדושה, הערצה, חרדה, אהבה, וכיוצא בכל אלה, והדברים יישארו בגדר מה שקרוי בתורת התקשורת “רעש ריק”, אם הם לא יבואו על ביטויים בצורת ההתנהגות של המשפט, בשפת הגוף, בציון הפרט המוחשי ביותר, כזה שאפשר לגעת בו.

היה לי תלמיד שכתב כמה וכמה פעמים בטקסט שלו שהוא “אוהב אשה”, ואני הייתי מציינת: לא מאמינה לך. כתוב כך שאאמין. עד שיום אחד תפס, ובמקום לדבר על אהבה, הראה אותה: סיפר איך התרגש כששמע שהיא חולה, ורץ מהר לביתה לבשל לה מרק; סיפר איך הניח תחת לחיו בלילה צעיף שהשאירה בחדרו; איך חשב וחשב על דברים שאמרה ולא הסכים איתם, עד שהרגיש שהוא נכנע; איך צייר על טופס המשרד שבו עבד, את הצורה המיוחדת של פיה. בעצמו שם לב שבטקסט החדש לא השתמש אפילו פעם אחת במלה “אהבה”. לא היה בו צורך. הוא אהב.

שגעון-ההפשטה הזה, אולי מורשת תרבות ה“ווֹרט” של הישיבות, שכרון המלים הקרויות משום-מה “גדולות”, כשאין איתן שום פרט מעשי, הם הדברים שהפרידו תמיד בין הימין לבין השמאל, ולא רק כאן בארץ. הרטוריקה הימנית היתה תמיד נשגבה, המנהיגות כריזמטית, הטקסטים מלאים הוד והדר ושגב וקדושה. בימין תמיד “נשבעים”, תמיד גוררים לתוך הוויכוח את האבות ואת העבר ואת ההיסטוריה. השמאל דיבר על עוד עז ועוד פעוטון ועוד מסי חבר. כשדיברו על זכות האבות, הוא התגרד תחת הצווארון במבוכה. ולא, חלילה, שלא היתה רטוריקה ימנית גם בתוך השמאל, אלא שכאן מדובר בזרם המרכזי.

משהו רע קורה כאשר ההפשטה משתלטת על אורח החשיבה, על אורחות הרגש. כך, בשם הפשטה ששמה קדושת הארץ, יושבים אנשים בהתנחלות ואינם רואים את הכפר הערבי ממול: פשוט אינם רואים את האיכר היוצא לגזום גפנים, את האשה המיניקה, את סיעת הילדים. כך, בשם זכות אבות, עוד הפשטה שפורשה לא נכון בימינו, יושבת עפרה וכל רבניה על גבי בוסתנים מופקעים, ושום דבר אינו רועד תחת רגליהם. כך הם מדברים על רוחניות, ולא יצרו עדיין אפילו יצירה אחת; מדברים על אהבת הארץ, ואינם מעבדים אותה; מדברים על התיישבות, וערבים בונים להם את הבתים. למה כל זה גרם – אין צורך לחזור ולומר כאן. בגין דיבר על אויבינו הרוצים להשמידנו, על היטלר ועמלק. רבין היה שואל כמה כדורים נורו. שמיר זעק שנגדע את זרוע הרשע. רבין בדק מה גודל מחזור הגיוס הבא. ראשי הימין היום מדברים על בגידה, על מכירת הארץ, על כניעה. רבין היה מוודא עד היכן אפשר ללחוץ על ערפאת בעניין תאריכים. היהודים בברוקלין דיברו על ציונות; הוא לא הבין מדוע הם לא באים לעשות דברים בציון.

רבין לא ייצג את הכריזמה. הוא היה כמעט היפוכה. הוא לא היה נינוח כשדיברו מלים גדולות. חשדנותו לגביהן גרמה לו שלא ייתפס מהר לעניין השלום. בראשית הדברים, השלום לא היה די מוחשי עבורו. לא מיד קישר בין הרעיון לבין אפשרות הביצוע. יותר מדי שנים דיברו אצלנו על השלום כמשהו שלעתיד לבוא. אבל יצחק רבין היה איתנו בכל העשייה היומיומית, בכל הפרטים הקטנים, במשך יותר מחצי מאה. באשר נגעת – שם הוא: בלחימה, בקשירת היחסים עם ארצות הברית, בניהול הצבא, בניהול ממשלה, בכל הפרוזה והאפרוריות. אומרים היום שמה ששיכנע אותו סופית ללכת בדרך השלום לא היה חזון המזרח התיכון החדש, שאחרים ראו בבהירות לפניו, אלא מראה החיילים המשפילים ערבים במחסום. כך, אמר, זה לא יכול להימשך. למן הרגע הזה לא היה זקוק עוד לדירבון.

אלוהים מצוי בפרטים הקטנים, אמרו פעם. בתכלית. ברחל בתך הקטנה. לא במלים הגדולות, ולא בהפשטות המסוכנות, ההפשטות שמחוץ למציאות, המאבדות מהר כל כך את המימד המוסרי הבסיסי.

בסדנת המלים, הטקסט האיטי של רבין היה טקסט אותנטי. הזכה שבתפילות אותו כבר לא תחזיר.

ידיעות אחרונות, שלושים ליצחק רבין, 5.12.95

המלצות קוראים
תגיות