רקע
מנשה לוין
יערות ביערים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

לנדסכרגר הביט אחרי הרכבת. שהיער האפלולי גמעה:

האם לא שכח בה משהו? נפנף יד לסרט העשן, שהידק צרורות של לבנים:

מאומה, מלבד איזה לילה אחרון? התכופף מעל למעקה הגשר המתולע, השעיר, והציץ לתוך הנחל, שבמימיו רטטה צמרת יערות אלה שחסמו את האופקים. אחר כך ירד לאטו לבאר התחנה, שסוס שחור חרטום ליקק שם קילוחי מים מסיר של כלב ברזל. לנדסברגר הצניח את תרמילו, השיק יד ליד, חפן מים ורחץ את פניו מאבק הלילה, מפיח הקטר, ושתה מבאר ראשונה זו מלוא לוגמיו. המים הדיפו ריחות גרגרי בר, ריחות שועלים:

זה היה בושם האביב! הסוס, שהמים זינקו מנחיריו הרוטטים, היה רתום לעגלה מסולמת. בעל הסוס הזדקר מן הדשא: גזוז שער, חטוב שפם. ‘רחוק לברדובקה?׳ שאל לנדסברגר וקינח את המים מריסי עיניו. הסוס צנף והסיט את העגלה. האיכר משכו במתגו והחזירו למקומו: ׳כתשעה מיל.׳ ובגרדו את גבותיו – אלומות תבן לא גזוזות:

׳ברכבת בא?׳ לנדסברגר פתח לפני האיכר נרתיק של סיגריות עשוי ניקל. האיכר חייך בלסתותיו המגולחות, המצופדות ושלף סיגריה: בוהן ידו הימנית קטועה’ היתה. כשהעשן חפף את שפם העץ שלו, סיפר כי הגשמים סחפו את הגשרים בעיניו המימיות עוד הצטלבו הברקים). גם עליו לחזור לכפרו בעקיפין. ורמז בבוהן הקטועה לעבר יער אלונים. עינו של לנדסברגר שוטטה בנחל, שהקיא את צפרדעיו וחרק באבני לסת איומות., ׳ודאי בא לציד אווזי בר?׳ שמע את קולו השפמי של האיכר. נזכר, משום־מה, בכל תמונות הציד עם הדיאנות ובלעדיהן, וחייך לעצמו: ׳מן הפילוסופיה – לאווזי הבר!׳ ולפני שגלש האיכר בעגלתו המסולמת לאחד היערות – זרק לו: ׳אם ייפול הלילה – ילון בליפשוק… משם לברדובקה – טיול של יום ראשון.׳ עתה הצטייר אדם יחידי על רקע היערות. אבל פסי פלדה הפליגו מהם אל הכרך, שאפר כחלחל היה זרוע על רחובותיו, על נשיו. פסי פלדה אלה, הרהר לנדסברגר, מפליגים, בעצם, ממני ומרתקים אותי… עשה תנועה הרואית כלפי היערות: לנתקם! בבואת הכרך עוד הבהבה רגע והתנדפה. לנדסברגר כיתף את תרמילו ונכנס לתוך חורשת אשוחים. הוא פסע על חול אדמדם, בתולי: אפילו טלפי ארנבות לא גירדוהו. סמוך לגזעי העצים צצו פטריות. איזו לבנים הטליאו את מערומיהם בעלים. הוציא אולר מכיסו (זה נקנה בשוק הישן הנפתח לוויסלה). ברק סייף את האורצל וכרת בו ענף. אגב הליכה עמעם את חטטיו: מקל זה שהיער מנדב לי – סמל הוא. החורשה ננעלה אחריו. שדה כוסמת גלל את מטפחתו, תרזות הוקאו מאדמה מתולמת ועל רכס גבעה טחן חרגול את אור היום. גלגלי עגלה דחסו את החול וסוס צנף. לנדסברגר חש את הריר מטפטף מפיו של זה והפך את ראשו: לברכיו של העגלון התכרבלה נערה, וצמותיה בין שדיה. ׳לאן?׳ טאטא הבחור את הבלורית מעין אחת לשנייה. ׳לליפשוק.׳ ׳טפסו. נוסעים למרקובה. משם – שעתיים ברגל.׳ לנדסברגר ישב על קצה היצול. ומקלו נגרר אחרי העגלה. מאחריו פעפע ‘צחוק מהול בצוויחות קטועות. בעיקולי המשעולים היה רואה את הסוס: חום כערמון, מנומר פסים לבנים בירכיו וזנבו קלוע. פתאום חש נשימה רוססת והפך פניו לאחוריו: כמסגרת המטפחת. המצוירת דובדבנים, היו פני הנערה דשנים. חוטמה מופשל. שפתיה לחות. ועיניה — דגניות לוהטות. מיד השתרבב אחרי ראש הנערה ראשו של הבחור: ׳יש אולי סיגריה?׳ ובלסתותיו הגרמיות חריקה, כבמנעול.

לנדסברגר פתח לפני הבחורה את נרתיק הניקל. זו סירבה בחייכה בשיניים שכאבו לבשר – מכאן לסתותיו החורקות של הבחור. הסוס קישת את צווארו וצנף: בצל תרזה עמדה סוסה כבולת רגליים וצחורת פרווה. הבחור התחיל להצליף על הסוס ביד מגוידת, באיבה.

׳מדוע אתה מכה אותו?׳ אגרפה הבחורה את השוט.

הבחור ניערה לתוך התבן ומיתג את סוסו. לימין גלש משעול אל בתים פזורים בצורת גרזן וקתו. ׳מכאן,׳ פנה אל לנדסברגר. ׳שעתיים לליפשוק.׳ לנדסברגר ירד. הודה. הידק את תרמילו. רפרף רגע בדגניות של הנערה, ולאחר שהעגלה ירדה מגובנת במשעול, הושיט את מקלו ופסע. חסידות נתלשו מן האדמה, הגביהו אל השמים. לנדסברגר הרהר בנערה. דמות אישה ראשונה מנוף זה. שאור זר לו פידר את לחייה: אולי ברחתי מתאטרון אחד לשני. אה? – צחק בקול וליטף את לחייו הלא מגולחות: משולות הן לאדמה זו… כן. האביב צומח בהן… לפעמים הנמיכו החסידות בטיסתן. כאילו הגיחו מדמיונו: אגדל לי זקן. הרהר, היערות דורשים זאת… – אלה עשנו מפוחמים באופק. האדמה המפולחת, השמים הרוססים, הסנוניות המצייצות, העורבים המקרקרים, העצים הנובטים, הדשאים הבוקעים. גביעי הפרחים הפעורים – מכל אלה פרצה שאגת רעב. צמרמורת עברה בגופו של לנדסברגר: הריחות והקולות רמשו בדמיו. צצה אבן, אבן עוברי הדרכים. שעשבים השתרגו סביבה. לנדסברגר השתפל עליה. התיר תרמילו והוציא ממנו פרוסות לחם מרוחות כחמאה ומפוטמות בגבינה וכרסמן: ידי אמא פרסו לחם זה. מרחו חמאה זו באותה תנועת חן שהעיניים לא עייפו לראותה עשרים שנים רצופות… שבע ודומם כעץ הצית סיגריה: היכן תמולי, המכונים עבר? עשן הסיגריה לא ליפף ראי בית קפה, התמזג כזנב סנונית עם אור אביב זה. צמא אני! דיבר אל עצמו בשפת הגוף. כמרחק של טיסת דבורה בצבץ בית מרישים, שעל גג הקש שלו היה מוטל גלגל לא מפורזל. אנשים טובים אלה. המכינים קן לחסידה – ייתנו לי מים. שלוליות של זבובים זחלו בחלונות, בין בקיעיהן הבחין איקונין של האם הקדושה, שהטחב פרח כלחייה בשחפת. לנדסברגר הפך אליה את גבו וראה באר, אבל לא ראה דלי. והנה יצאה מן הרפת אישה זקנה ודלי חלב בידה. איתנה היתה. רגליה היחפות מעוקלות. האצבעות דשדשו בבוץ. ׳בוקר טוב!׳ אמר לנדסברגר והשעין סנטרו על מקלו. ׳בוקר טוב!׳ העמידה הזקנה את הדלי סמוך לבהונות רגליה. משהו מן האיקונין הטחוב היה בה, גם בשערה היה האפר מרובה על הגחלים. לנדסברגר התכופף על דלי החלב המקציף: ׳צמא אני!׳ ׳מן הדלי הרי לא תשתה… אביא ספל.׳ והיא נכנסה ל׳כאטה׳ עטורה זבובים. פני אם, הרהר לנדסברגר והתיק משולי הדלי גבעולי שחת. הזקנה שבה ושאבה ספל. הוא גמע את החלב בגמיעה אטית: דשן היה החלב, וחמימות התפשטה כגופו. שצמרמורת הלילה והיום חלחלה בו. ׳אולי גם פרוסת לחם?׳ מעיניה שרק איזה צער אימהי, ׳לחם טרי, רדוי מן התנור!׳ היא הביאה פת קיבר, שגרעיני חיטה בצבצו ממנה. שאבה עוד ספל חלב והושיטה לו. הוא ישב על סדן של אלון, לעס את הלחם והציץ לתוך הרפת! פרה שחורת עור ונמוכת גב הראתה לו את עטיניה הוורודים. מכין צרור תרזות, שקוקיות קיננו בצמרותיהן הדולפות, יצא בחור ומפוחית בין זרועותיו. גבוה, דק. נעול מגפיים דחוסים. חולצתו מרוקמת, וזנב בלורית לו על עינו. נשתהה רגע במגפיים מפושקים. הגמיש את גופו, ואצבעותיו רקדו על כפתורי המפוחית. המנגינה נאחזה בגג הקש, הציתתו, התפרצה לתוך הרפת – הפרות שרבבו ראשן והטילו ריק החוצה – ולנדסברגר הפנה ראשו אל המנגן, שפסע באלכסון במכנסי הרכיבה הצהובים אל עבר ה׳כאטה׳. ׳סטיפן. אתה?׳ סטיפן, אתה?׳ הזקנה עמדה על המפתן, התנודדה, הבחור קפץ אליה וגיפפה.. הבן החוטא, השב! הרהר לנדסברגר וקם. רצה להודות על הכנסת האורחים, אבל התייפחות האם הטילה מבוכה בלבו, מצמץ בעיניו אל המפוחית, שנסרחה על מותני הבחור, לפת את מקלו במין כאב וחמק. הוא הלך במשעול, שזרם לפניו בין שדות חיטה נובטים, בהרהרו בבחור בעל המפוחית: שמא זה ראש כנופיית הלסטים? והוא בא מן היערות כדי לנשק את אמו. חיכך את גב ידו בלחיו הדוקרת – ואתה סבור היית כי הכפר הוא פחות רומנטי מהכרך?

מקלו ננעץ באדמה והוא נשתהה. מאחורי גבעה נופפה כנסיית העיירה בצריחה. הנוף התגוון בכמה עצי דובדבנים, שהשירו את פקועותיהם הלבנות: בסוסים רועים, שהטליאו את אור השמש; בטחנת רוח, שסחררה את השמים; באישה שחלצה את נעליה, קשרה אותן בשרוכיהן ותלתה אותן על כתף; במדונת עץ, שהושיטה לשדות את ילדה, שהגשמים החלידו אותו. העיירה התקרבה כגילוף עץ. בגגות הקש שלה עוד טמון היה החורף, בחלונותיה העקומים פזל האביב, קילונות בארותיה הניפו דליים מטפטפים, מעשנותיה ענבו סרטים כחלחלים לערמוניה העירומים. ׳הילדות! הילדות!׳ צלצל לבו של לנדסברגר. גבעה התרוממה והאפילה על הילדות. הוא פסע במשעול. שהסתלסל כזנבה של פרה, צנומה ומלוכלכת גללים. מרכס הגבעה גילה את העיירה מצטנפת בשפלה: חגורת נהר. שגלגל טחנה דובב את מימיו. בגולשו מן הגבעה, השתפכו השדות, שמחרשות הכו בהם נחשולים חומים. גושי היערות משכו אליהם את השמים, הטילו בהם מאפלוליותם, והסנוניות שמיהרו לקניהן צייצו את הלילה. לנדסברגר פסע אל העיירה, שנפתחה לפניו כפונדק דרכים עם ריחות לחם; עם שלטי חנויות, שדמויותיהם חייכו אליו; עם כרסי נשים מבורכות, עם צמות בחורות חפופות, עם צפרדעים, ששיננו בחלילי קש סרנדה, עם סיעות יונים, שטוו ברגליהן האדומות חוטים סיגליים מעל הגגות, שתחתיהם ילון לילה ראשון.

המלצות קוראים
תגיות