א.    🔗

הרוח שנתלשה מהיערות הסמוכים טילטלה את צמרת העץ הפלוח־ברק, והערמונים המידרדרים הרעידו את הנערה.

– לך כבר!…

קוסטיק התכופף, הרים ערמון, מיעך את קליפתו, והפרי התפצל בכפו עירום ורך. פסעה כמה פסיעות אחורנית; הוא צעד אחריה, גולמי, כרוצה להחזירה לצלו של עץ מקולל זה.

– לך כבר!… לך כבר!… — סיננה מבין שיניים הדוקות,

ואצבעותיה נאחזו באלמוגים שבצווארה. גיחוך הצטלק בפניו של קוסטיק. אצבעותיו הגרומות התיקו את ידיה מהאלמוגים, והציץ לתוך פניה: דומים היו לפני מאניקין בחלון ראווה, ללא גומות, נתונים בתסרוקת חלקה, גזוזה סמוך לתנוכי האוזניים, עם גבות מדוקקות, עם עיניים תהומיות, עם פה שאינו חתום בעצב או בחיוך; עיניו שוטטו על חולצתה הסרוגה, גלשו לאורך שמלתה שבה נסתמנו רגליים גבוהות, נתונות בגרבי משי.

– אצטנן! — יבבה בקול תינוקי, ושיניה החשופות, המתחננות, כה לחות היו בליל סתיו זה, שקוסטיק חש שהן נחתכות בבשרו.

– היה זה יפה, אילו מַתְ יפה וצעירה!

קו שפתיה נתקמט משהו.

– ואתה תניח פרחים על קברי?

– יום יום! — אמר בהתלהבות.

– לילה טוב! — זרקה לו צחוק, וחמקה מצלו של העץ הפלוח ומגופו של קוסטיק, שאיים עליה כעץ אחר שהברק עוד מחלחל בו. הוא הניח לה להתחמק: הירדה עליו עצבות או אדישות פתאומית? אך לא גרע עין ממנה: הבחין את ראשה המאניקיני, את רגליה הגוזרות את האופל. בית מגולף, מטולא, שהרוח התעללה בתריסיו, בלע אותה. קוסטיק הפך את גבו לערמון המעוקל והתרחק.

הוא צעד כבדות, כאילו ירדו מחשבותיו מראשו ונשתקעו ברגליו. דילג מעל לבורות שפיהקו בחושך, פסע בחריצים שחרשו עגלות האיכרים, ונדמה היה לו, כי הוא גורר אחריו איזה מרחק. בית העלמין שירטט על שמים כתמתמים את מצבותיו העקומות, את צפצפותיו החבוטות; השתען לחומה הנמוכה, שירבב את ראשו ונשם את ריחות האזוב והחדלון; מבטו נתקל בידיו הפרושות של איזה כוהן, שניתזו כאילו מן האבן וברכו את המוות שליבלב כאן זה מאות בשנים.

קוסטיק העביר יד על עיניו: אלינה נצטיירה פתאום על רקע אבנים מחוקות אלה, כמו שראה אותה בפעם הראשונה ליד טחנת מים מדמדמת וזמורת לילך בידיה. הסיט את ראשו לכאן ולכאן, בית העלמין רישרש בכל שלדיו, כתפיו של קוסטיק נתכווצו, עצרו בצמרמורת שקילחה בגופו, ובחריקת עצמות ניתק מהחומה והטיל את עצמו לתוך הרוח.

מרחוק היבהב טור פנסים ירוקים, גגות השחיפים פחתו, ולאפו של קוסטיק הגיעו ריחות רמץ כבוי, ופסי מסילה הגיחו מתוך עננים שרבצו נמוכות. למראה פסי פלדה אלה, שזרמו מאיזה עולם אחר, נסתדקו פניו המאובנים, ורגליו, שהרוח התחבטה ביניהן, התפוקקו בכל פרקיהן, צעדו באון.

כישישה מצונפת המתינה כאן התחנה עם כדי חלב, עם לולי עופות, לאיזו רכבת לילה. קוסטיק השעין את סנטרו על גולת ברזל של החיץ ונשתקע בהזיות: ״גם אני מחכה עם תחנה זו לאיזו רכבת אלמונית…״. במרחק מה עמדו שני קרונות־משא מיותמים. ״אילו רתמו אותי לקטר”, הרהר, ״הייתי רץ כמוהם…״

גלש מעבר לחיץ ופסע בין הפסים. אבני החצץ המפוייחות דקרו את סוליות נעליו, אדני העץ הקהו את פסיעותיו, אך הוא צעד — בלוריתו סתורה, מכנסיו שורקים, חזהו מלא קיטור, חטמו נושף ועיניו דולקות.

מבקעה התרוממה חורשה, חסמה את הדרך. קוסטיק נשתהה, וראשו עיפר בחלל. אגרופיו הקפוצים נפתחו, והערמון שליקט ליד העץ המעוקל נשר. פרי זה גישר, כביכול, את המרחק שעבר. התכופף, הרימו וליטפו, משל כאילו ליטף את לחיה של אלינה. השתען לעמוד טלגרף, עצם את עיניו והניע בראשו: “לא תברח ממנה!” השתפל על הפסים ולעס בשיניים חורקות: “לא תברח, לא!״.

צפירה פילחה את החורשה. הפסים רטטו תחת קוסטיק, ראה את הקטר מסתער עליו, אבל מתוך עקשנות פראית ריתק עצמו אל הפלדה. שנאה איומה תססה בו נגד גוש איתנים זה, שפנסיו טאטאו את האופל. תנורו הלוהט היה כה קרוב, שקוסטיק חש שבשרו נכווה ואינסטינקטיבית הרתיע את עצמו הצדה. רעיון נצנץ במוחו: בקפיצה לוליינית לטפס ולעלות על גגו של אחד הקרונות האלה, ולדהור עם הקטר, כשבלוריתו תחכך את העננים הנמוכים. אך היער הסמוך קלט את הרכבת המהירה, נשתייר ממנה רק קיטור חריף, שסיחרר את ראשו.

קוסטיק התרומם. הערמון נשמט מידיו אגב טילטול, גישש אחריו, אבל האופל בלעו. כיפתר את מעילו וגלש אל העיירה.

הסימטה הראשונה הגישה לו שלט־שען שמחוגיו קבעו כאן את קצב הזמן. בסמוך לו הבחין קוסטיק במישהו יחף, מקומח שער. טפח לזה על שכמו:

– היי ברנש, תרקיד את הבית!

הלה הפך אליו פנים מסויידים, סיגריה דלוקה.

– אה, זה אתה צפור־לילה. הרוח שורקת במכנסיים, ואתה מטייל לך, אה?

– כשהרוח במכנסיים תענוג לטייל — תרגיש שהנך טס ממש, הבחור המקומח ירק על גג סמוך, התגרד ומצץ את הסיגריה:

– לץ, יכנס הרוח במכנסי מכנסיך! בוא, רד עמי למרתף. רודים את הכעכים.

הם נכנסו למסדרון, שממנו גלשו מדרגות טחובות, מוארות באור מנורה פזלנית. מן התנור קלח החום בנחשולים כבדים, גזרי העץ התנפצו בחדווה שחממה את קוסטיק: זה היה קטר אחר, שהסיע לחם טוב, לא הזוי.

– אהא, קוסטיק, אתה! — נפנה אליו בחור עקום־צוואר, שהוציא מתוך העריבה את זרועותיו המרוחות בצק. – לו היינו־הך — שרק זה מעל שפתו העליונה, השסועה — סתיו, אביב, בלבו פורחות תמיד השמלות.

זה שעמד בתוך הבור, מול לוע התנור, רדה מתוכו קרש ערוך כעכים חומים, ניערו לזווית וגרגר בטנור רצוץ “כרמן, אני אוהב אותך! כרמן!”

רגלי קוסטיק דשדשו בשלוליות אור, חום התפשט בגופו, הבריח את הרוחות השורקות. הרודה ישב על שולי הבאר, שלף מחצית סיגריה מאחרי האוזן, הציתה בגחלת ורמז לקוסטיק:

– קח כעך.

קוסטיק לעס באדישות וחייך אל האש שליחכה את דמיונו, הרדימו.

– קוסטיק — רקק הרודה לתוך האודים ושפשף חטמו המשולשל

– מה שלומה של מאנקה? מספרים — שרבב הלה את סנטרו — שבגללך חדלה להיות בתולה. אמת, קוסטיק?

הלה התנודד, מין חריקה עברה בעצמותיו, גרונו נתפוקק, פלט לזווית את פירורי הכעך הכסוסים, הרטיב אצבע וחילץ סיגריה מכיס מעילו.

– קוסטיק — מצמץ אליו הרודה בריסים מקומחים — שַׁבֵּר את הצלעות ליאנק “הרקדן״ והיה חתנה… היא גוועת אחריך, מאנקה זו. קפץ לתוך הבור והתחיל לחטט במירדותיו בלוע התנור. קוסטיק התכופף, הדליק את הסיגריה, עקר את רגליו משלוליות האור וטיפס במדרגות הטחובות.

וילון רוח, שנתלש מאיזה גג, הטיל עצמו עליו, כרכו. “מה יהיה, אם תדע אלינה שהיו לי עסקים עם מאנקה? ואולי היא יודעת כבר?” סר לסימטה, שבה היבהב פנס שנמלק; זה עורר כעס סתום, השתבר לשנים. ידו גיששה במסד של קיר רעוע, שלף לבנה וזרקה בפרצופו של הפנס: זגוגיותיו התפוצצו, האור הדלוח התפייח בחושך. וקוסטיק — גבו אל העמוד — השתקע בהרהורים. שנאה אפילה בערה בו נגד כל הבתים המחוטטרים האלה שהצטנפו בביצה, בצלו של היער הגדול.

משירד לכיכר השוק, קידמוהו השלטים שעל דלתות החנויות בקישקוש עליז. שור האיטליז המצוייר נגחו בקרניו, הטרזן שעל שילטו של החייט התגנדר לפניו במכנסיים קלופים. וקוסטיק פלט את צחוקו אל הרוח, שטאטא את השוק הישן את התריסים המוגפים, אל וילאות הפלוסין הטלואים, אל גזוזטראות העץ הרקובות, אל האבנים המתות שעל הגגות המאוזבים.

ממסדרון מפויח נזרק כלב והוטל על קוסטיק. הכלב גירד בכפותיו את כפתורי מעילו וליקק את סנטרו. קוסטיק חפן את רעמתו של הכלבי ורטן אליו בחיבה:

– אתה, טיטוס, בשעה זו?

הכלב יבב בחרטום מלוכלך, דידה על רגליו האחוריות כדי להיצמד אליו יותר.

– די, טיטוס, די! — העמידו קוסטיק בתנועה גסה על ארבעתיו

– והיכן היית כל הימים, אה?…

השמים נסתדקו פתאום, ודליי מים הורקו לתוך השוק. גופו של קוסטיק נעשה גוש לח, והוא זקף את צווארונו וצעד במהירות לאורך החנויות. אבל הכלב התחכך בין רגליו כפקעת של סחבות. קוסטיק נפנה אליו וסינן מבין שיניו ההדוקות:

– הסתלק, טיטוס, הסתלק!

אומלל, ספוג־טחב, צנחה עליו החיה: בכפותיה הקדמיות סגרה כבמנעול את צווארו, ושפתיו ליחכו את זנב הבלורית שנדבקה למצחו. רגע שהה קוסטיק כפוף גב במשא שעיר ורוטט זה: נדמה היה לו, כי תמיד ישא בלילות־דלף גוש שעיר כזה, והרכין את ראשו בהכנעה. חזיז ברק, שהוצת בשתי וערב מעל לגגות העקומים, הוצת גם בישותו. הוא ראה את עצמו כמין צלב הנושא צלוב שעיר, ההולך ומתחתך בבשרו, בנפשו. כל עצמותיו חרקו חריקה יבשה, צרורה, הוא כפף ראשו והטיל את הכלב על גבי קיר עכור שהתפוקק בקרשיו:

– מנוול! — רטן — מנוול, מה נטפלת אלי? — וביבבה פייסנית: היכן אלינך, הא?

החיה, שהיתה תלויה רגע באוויר, נשרה על ארבע כפותיה, ומבין מלתעותיה נדחקו נביחות אֵדיות, מאיימות:

– לך לעזאזל! — נהם קוסטיק.

עיני הכלב דלקו באור כתום, הוא עיפר בבוץ ונבח באיבה. קוסטיק התרחק. הכלב נכרך אחריו. זווית של בית הושיטה לבניהּ המתפוררות. קוסטיק שלף אחת מהן, ציפרניו התכופפו, וזרקה בראש הכלב.

ההיתה זו הרוח, ששיסעה את יבבות החיה ופיזרה אותן על פני השדות? ההיה זה האופל שקבר אותן? קוסטיק לא החזיר עוד את פניו, והבליע עצמו בפרוזדור שטיט ריצפתו נדבק לסוליות נעליו. הוא גישש בידיו, תפס במנעול, הניף משהו את הדלת וקרעה מעל ציריה החורקים.

בתוך האפלולית המרובעת הבליחה מנורת נפט שהרוח חנקה.

– אהאהא… מי כיבה את המנורה? הקול היפחני יצא מאחת הפינות של האופל המרובע.

– ששש… זה אני, קוסטיק, הנה אני מדליק לך את המנורה. גפרור הוצת והאיר פנים מחודדות, מודלפות, דבלולי שיער ושתי זרועות סידיות הפליגו מתוך כסת ברודה, נפוחה.

– מה, רוח בחוץ?

– רוח וגשם — השיב קוסטיק, והבריג את הזכוכית המפוייחת במנורה.

– רוח וגשם, ואתה, קוסטיק, מטייל לך בראש יחף? האהאהא, בראש יחף!…

קוסטיק התחבט בחדר הצר, שהאפלולית המרובעת חישקה את כתליו.

– קוסטיק, היזהר, תשבֹּר לי את הונוס! — זחל הפנר מתוך השמיכה — את הונוס תשבֹּר לי!

– לא אשבֹּר אותה. ישן! למה קפצת פתאום כתרנגול!

הלה פיהק בכל שיניו הטלואות זהב, והצניח ראשו על הכר, שהשמיע הד כאבן:

– טוב שבאת, קוסטיק. חלמתי חלום איום.

קוסטיק חלץ את נעליו, מיתח את אצבעות רגליו והניד את צלו על הקיר, קיר מרופט שנתקשט ברפרודוקציות תפוחות.

– קוסטיק, איזה צל משונה יש לך.

– צל ככל הצללים — הוריד הלה את כתפיות מכנסיו.

– לא, צלך אינו דומה לכל הצללים. — והפנר חיכך את שערו בצלעותיו של קוסטיק: – כולך עצמות, קוסטיק, אבל איזה שלד — ברזל!

– יש לך סיגריה?

– על שדיה של ונוס, היהיהי…

קוסטיק נטל סיגריה מעל שד הגבס, פיחמה בשולי הזכוכית והדמים מול פני החלון שהיה מפוקק בקרטון.

– תן גם לי מציצה.

קוסטיק נשף נשיפה עמוקה, והושיט להפנר את המחצית:

– לכבות את המנורה?

– כבה, כשאתה ישן איתי אין לי חלומות, משונה.

קוביית האופל נסתגרה והתחילה לשוט בגשם. קוסטיק עצם את עיניו: פנסים ירוקים התעופפו ברוח, כלבו רדף אחריהם, ואלינה טיילה מאנקינית בגשם, המים לא שלטו בה, וחייכה אליו בשיניה, שיני־בוסר. רעם נידרדר, פילח את הערמון, את גופה של אלינה.

– קוסטיק, אתה ישן? — הגחין עליו הפנר ראש סמור.

הלה נזדעזע, קוביית האופל התנודדה.

– אהא, גם לך סיוטים! — חידד הפנר את סנטרו.

– מה אתה מאנפף שם, הא!

הלה נדחק אליו וליטף את חזהו הגרמי:

– לספר לך משהו, קוסטיק?

– שמע, האם אינך איזה בר־מינן שברח מבית העלמין, הא?

– קוסטיק, אתה מבהילני… ודאי, באת שוב מבית־הקברות… ריח מתים נודף ממך.

קוסטיק נעץ מסרק־אצבעותיו בתוך בלוריתו של הפנר.

– שוטה! נו, ספר.

הלה, מפויס, עשה תנועה גנדרנית בכתפיו.

– יודע, תיקנתי את הכינור.

– מה, את הבעל־מום הצרוד הזה?

– אל תעליב אותו.זהו עכשיו כלי וירטואוזי. סאלה מהללת אותו.

– סאלה, סאלה, מי היא? אהא, המורה למוסיקה.

– מוצאת חן בעיניך, קוסטיק?

– יודע? בתולה זקנה במקצת, אבל יש לה עיניים יפות.

– יפות — שמימיות! – יהא שמימיות!

ובקול גס:

– נו די, לישון!

– לא אוכל לישון, קוסטיק, לא אוכל, אני חולם עליה.

– אולי רוצה אתה את ונוס הגבס לתוך המיטה, אה?

– קוסטיק, אתה רשע!

הלה הפך את גבו אל הכנר, איגרף את ידיו, הסמיכן לסנטרו ובעוד רגעים מספר שקע לתוך שינה, שבה רקדו הפנסים הירוקים מסביב לאלינה לקצב יבבותיו של הכלב. הפנר, שהתגרד בכותל הלח, מלמל איזה שם, נתעייף מחדגוניותו, ולאט לאט שקע לתוך קוביית האופל.

 

ב.    🔗

קוסטיק שיפשף את עיניו: חרג של אור חתך לשניים את האפלולית, את גופה של ונוס הגבס. הוא עינב את ידיו מסביב לברכיו הזקופות ודמדם: כל ישותו דשדשה עור בסיוטי הלילה.

מעבר לכותל הסדוק חרקו מכונות תפירה, קולות משופמים של איכרים אטמו חלל רחוק וקולו החטמני של החיט נסר במשור קהה. קוסטיק הזדקף, סילק את התריס: החדר נתמלא אור־סתיו כמוש, שליטף במכחולים מלוכלכים את הרפרודוקציות, התרפק לירית על נרתיק הכינור המאובק והטליא את ונוס הגבס כתמי שחפת. — איזה יום נפלא! — התפהק בכל גופו, ומיטת הברזל החלה מפזמת.

פניו הגרמיים נתחתכו באור הקמל: ״מה עושה עכשיו אלינה?…״ ידיו גיששו בכוננית, באבריה הצוננים של הונוס: כל זכר לסיגריה: ״ודאי, מסתרקת…״ כל גופו זע מצחוק: ״האב חופר קבר למת רענן, והבת סורקת את שערה הרענן…”

הוא התלבש לאטו, חפף את ראשו, ובהתנגבו לפני שבר־ראי: ״ומנין לה לבת קברן זו — יופי זה?” — תלש מן המסרק את ספיחי שער, הדליקם בגפרור: ״כנראה שכל הבתולות שמתו בנעוריהן הורישו לה משהו מיופין. יתכן, מאוד יתכן…”

הוא נעל מאחריו את הדלת, טמן את המפתח במין ממגורה, שגדושה היתה מטריות בלות, בקבוקים מתחבקים, נעלים מרופטות שסיפרו אלה לאלה את הרפתקאותיהן.

בחוץ ליבלב הסתיו כפרח ביצות צהוב. על מפתן סדנתו עמד השען הזקן ותלש את קוצי השער בסנטרו.

– מה השעה, ר׳ שמיל?

– שוטה, דווקא אותי הוא שואל למהלך הזמן. דווקא אותי. משל אתה שואל לתוכן כוכבים על מזלו.

ונעלם. קוסטיק ראה את ראשו מבצבץ מבין טורי טבעות שקישטו חלון־ראווה, וידיו מחטטות במעיו של שעון־קיר שמוטל היה על השולחן, משקלותיו תלושים ומטוטלתו לצדו.

קוסטיק פילס לו דרך בין העגלות המסולמות, שמאלומות התבן הזדקרו שם כרבולות של תרנגולים וכרבולות של איכרות, שלעסו פת קיבר מפוטמת גבינה וקותל חזיר. הוא שלף קנה קש, נשען אל יצול והציץ מחייך לתוך פניה העגולים של איכרה צעירה, הסגורים בתוך מטפחת נקודה. זו הסמיקה כפרג, צימדה את ברכיה, צימדה את כתפיה בגנדרנות מגושמת במקצת.

“עם כזו״ — הרהר קוסטיק — “בבית מרשים, עם סוסה וסייח, עם גן־פורח, עם כמה אקרים אדמה דשנה — איזה אושר!” סירק את קנה־הקש בין שיניו, ושאלה, אגב העברת יר־על בלוריתו,

למה ממעטת היא לבוא לשוק.

היה לה פה קטן, חתך אדום בפניה העגולים:

“ומנין לו שהיא ממעטת לבוא לשוק!״ רק דופן העגלה חצץ ביניהם:

“שכן מכיר אני את כל היפהפיות מן הכפרים הסמוכים”. וידו גלשה על ברכיה, נגעה בגרביה הלבנים. ״היא באה ממרחקים״ — התכווצה לתוך התבן — “לפני חדשיים התחתנה…”

ואמנם, באותו רגע ביצבץ בעלה, איכר בגיל העמידה, מסובל שפם מאפיר, שהתנודד על רגליו הנמוכות. הסומק בפני האיכרה הצעירה התפשט והפליג לתוך חולצתה, שיניה טחנו במהירות פרוסת חזיר,

וידיה מוללו את קפלי שמלתה. קוסטיק זרק לה חיוך והתחמק.

לפני חנותה של הדודה טילדה, שמדרגותיה מפורזלות לסימן ברכה, נשתהה. ״ביום שוק כזה״ — חייך — ״הריהי צוברת זהב, מכשפה קמצנית זו!״ הסתתר במלוכסן ליד השלט שנשא אצטוונת סוכר, ומבטו נצמד, משום מה, לפרסות המזל. מגפי איכרים, נעלי איכרות קשורות בשרוכי צמר אדומים, הלמו עליהן. אחותו הגיבנת, עם הצמות היפות הקלועות על הקודקוד, עמדה לפני מאזני הפליז, שהתנודדו באור הסתיו בתנועות מגיות; הדודה טילדה, בפאתה הנכרית, הענובה בסרט קטיפה מהוה, בעגיליה הכבדים שנגעו בפימותיה, השיטה את עיני הדיה שלה בין לקוחותיה, כשידיה מונות מטבעות למלמול שפתיה הקמוטות.

״להיכנס עכשיו״ — הרהר קוסטיק—״משמע, להופיע כליסטים”. הוא הסיט את ראשו אל השוק שהמה בגווניו, שצנף בסוסיו, שקרקר בעופותיו. הוא סר לפרוזדור אפל, גישש בין חביות המליחים, שריחם סתם את נשימתו, ובא למין קיטון שהיה מחובר לחנות. שם נתקף בטלאי־אור, — חתולה צהובה ושמנה שנמנמה על שק אגוזים. הניף רגל ובעט בה: ״כלבי גווע ברעב, ואת מתפטמת פה.״ החתולה סימרה את שפמה, את זנבה, הסדקים באישוניה התרחבו והיא נעצה אותם בקוסטיק. הוא העניק לה בעיטה שניה: “רוצה להפנט אותי, אה!” החתולה יבבה, ונדחקה דרך חרך הדלת. אפלוליות הקיטון ספוגה היתה ריחות של נרות, קינמון, צימוקים, תאנים, וריחות אלה עמדו בחלל כאד דבשי שהמם את החושים. מבעד חור, כשיעור מטבע של נחושת, עקב קוסטיק אחרי הנעשה בחנות. ראה את בלוריות האיכרים הגזוזות כבגרזן, את צנצנות הסוכריות במדפים שלהטו כפרחים, את חינן הכבד של האיכרות הצעירות.

אחר כך ראה את חטוטרת אחותו מתקרבת אל הקיטון. הוא נדחק אל ארגזי הסוכר, הם חרקו חריקת כפור שהעלה ריר על שיניו. הגיבנת זקפה עיניה כלפי אחיה, קמט של יסורים נצטלק במצחה, ופניה הצחים נדלקו בסומק חולני.

– ששש, חנל׳ה! — הניח ידו הגרמית על פיה.

סילקה בכוח את ידו, וכל גופה האומלל רעד:

– מה אתה עושה פה?

פניו הרזים נתגרמו עוד יותר, והוא הידק את שפתיו. הנערה השעינה את צמותיה הקלועות לחזהו, ובהתיפחות חנוקה:

– אני אומללה מאוד בגללך. הוא נשק לה על המצח. אות־חיבה זה מהאח היחפן העלה דמעות בעיניה.

– לך עכשיו, תבוא לפנות־ערב.

היא חיטטה בסינורה והוציאה מטבע¬¬:

– זה כל מה שיש לי.

הוא לא נטל את המטבע, ורטן בפנים קודרים:

– חנה׳לה, אני זקוק לכסף.

הגיבנת הרימה את זרועותיה הצנומות:

– כסף, מאין אקח לך כסף?

נשך את שפתיו:

– ששש… הדודה עוד תשמע… שובי לחנות — וברוך דחף אותה לדלת הקיטון. בהישארו לבדו צינן את פניו הלוהטים בידיו: הרגיש את עצמו חוטא לבעלת מום זו, והרגשת החטא נתחלפה באיבה סתומה כלפי יחפנותו הארוכה, כלפי יום סתיו זה, הגורר בשובלו דלף ממושך ומכרסם, כלפי אלינה, כלפי דודה זו. מציפרני רגליו עד שורשי שער ראשו זרם הדם בקילוחים סוערים, והוא איגרף ידיו והצמיד עינו לקיר.

הדודה טילדה חייכה, חייכה בכל פימותיה. אחר־כך אמרה משהו לנערה הגיבנת, הסירה סינורה, שלפה כמה פריפות מפאתה הנכרית, נעצה אותן חזרה, העבירה את עיני הדיה שלה על השקים, החביות, ובמששה את עגיליה יצאה בצעד מהדס.

כל הדם נצטבר ברקותיו של קוסטיק; כופף את ראשו, שאף מלוא חזה את האוויר הדבשי שסימם את החושים ופרץ לחנות: רק שני איכרים בדקו בעיון קתות של מגלבים. הנערה, שהדם אזל מפניה, התחילה לרעוד בחטוטרתה, ראשה היפה נשתקע עמוק בין כתפיה.

– ששש. חנה׳לה — רטן בקול מפייס ומאיים — לא אקח הרבה. הוא משך אליו את המגרה, חפן כמה שטרות־נייר, קומץ של מטבעות. הגיבנת, שהתעוררה משיתוקה, נעצה את ציפרניה בידיו. הוא נשך שפתיו מכאב ודחפה הצדה.

—גנב, גנב! — לחשה בשפתיים צרובות.

גיחוכים צילקו את פניו כהצלפות מגלב, ובגב כפוף נדחף לעבר הקיטון. משם בא למסדרון. הריח של ציר־המליחים הממו, החריף את הכאב והחרפה של ציפרני האחות, שסימנו את ידיו.

הוא פילס את השוק ברגלים מפושקות, נסתבך בחישוק של ברזל, נתקל בעגל, שבעט באוויר, התנגף ביצול של עגלה, הפך את טנא הפיטריות על פיהו, ונדמה היה לו, כי שוק זה מסתחרר כקרוסלה, שהתזמורת שלה הם השוורים הגועים, העופות המפזמים, החזירים הנוהקים.

ליד באר, שגן הכנסיה ריפד אותה בשלכתו, נתן לקילוחי המים לצנן את ידו השרוטה, נפנף ידו כלפי הצלב העקום, הסלחני, וסר לשדרת התרזות. נשען לגדר של עץ ונשם בנחיריים רוטטות את הסתיו העשן, הרוסס. עינו העגומה תרה אחרי הווילות הנעולות, המדמדמות בין לִבְנִים צחורים. מאחד הפסנתרים החבויים בווילות אלה נתלשה אותה שעה גאמה שמנתה את דפיקות־לבו של קוסטיק.

– איזו דממה כאן! — הרהר בלבו — דממה המסיתה לרצח! הוא הושיט ידו השרוטה ומשך אליו לִבנה, תלש ממנו עלה וניתק ממקומו.

הוא סר למסבאה שרצפתה הרבודה חול־נסורת השרתה עליו שקט. ישב בצלה של תמונת צייד, והזמין יי״ש ונקניק. החדרים הקטנים היו מלאים איכרים, ריחות זפת, עטרן, אריגים צבועים, טבק וודקה. לאחר שלגם כמה כוסות, דמדם בתוך העשן שנישא מן השדות מן המקטרות. תיבת הזמרה פלטה פולקה צרודה, כוסות השתקשקו, שני שיכורים התגוששו בשפמותיהם הדוקרים, התחילו לקלל זה את זה, כמנהג שכנים ותיקים.

כשיצא קוסטיק מן המסבאה, שקעה שמש הסתיו באיזה נהר, דמדומי אפר ירדו על העצים, על האדמה. הוא חש שהשוק התרוקן מאחריו, נעשה שומם, חלול. העצב קרקר בנפשו, וברגליים מתנודדות התנהל אל בית־הקברות.

על סף הבית הקלוף מצא ישישה אוספת כלי סריגתה — הסבתא.

– אלינקה בבית? — צעק לתוך אוזניה המפוקקות.

הישישה נעצה בו חוטם מחודד, וזמזמה: — הלכה אלינקה, הלכה. קוסטיק הניף ראשו. בחלון חדרה הלילי כבר נסתמנו שתי וילאות, כתסרוקתה המפולגת של הנערה. מאחריו התרשרש בית־העלמין על צפצפותיו ומצבותיו העקומות. קטר צפר במרחקים, השריק את דמו. הוא נשען לקיר, כאילו חוסה בצל החלון — הראש שגחן אליו, ליטפו בשחורו.

פתאום נעקר ממקומו, הישישה נבלעה בחושך, וצפירות הקטר שהתקרב הצליפו על רגליו. זמן־מה שוטט בשדרת הווילות. שני טורי העצים שמשני העברים פיזמו כשני פסנתרים, והוא דרך ממש על מנענעיהם.

בעיגולו של אור פנס מצא את הכנר, נרתיק הכינור חבוק לו בזרועותיו, ואצבעותיו מיטיבות את העניבה.

– לאן, וירטואוז שלי?

– אתה הוא, קוסטיק? הבהלת אותי, ליסטים שכמוך! אנא בטובך, החזק רגע את הכלי.

קוסטיק נטל את הנרתיק, וחיוך השתפך על פניו הקודרים.

– הולך אני — אמר הפנר בחגיגיות, שסימרה קמעה את גבותיו —

אל המורה שלי. ואתה להיכן?

זה החזיר לו את הכינור. נשען אל הפנס:

– להיכן? יודע… לעזאזל.

– שמע, קוסטיק, רוצה אתה להצטרף אלי?

זה צילב נעל על נעל.

– להצטרף אליך?

– כן, המורה שלי תנגן הערב. איזו וירטואוזית!

– ואתה תכנרר, אה?

– אני — לא. היא תנגן סולו! אגב, סיפרתי לה עליך, היא חובבת מאוד טיפוסים רומנטיים.

קוסטיק הפשיל מסכה חרוקה כלפי הפנס:

– אומר אתה, שהנני טיפוס רומנטי, האהא? — וחיבק את הפנר עד כדי פקיקת עצמות.

זה מישש את הנרתיק בחרדה:

– כמעט ששיברת לי את הכלי. צבתות לך, ולא ידיים, הולכים, מה?

הם עמדו לפני בית קטן, שגגות הרעפים שלו נשתלשלו כביכול לתוך תריסיו: משעול גדור שיחים הוליך למדרגות לבנים אדומות. – שמע, קוסטיק, האינך מרגיש באטמוספירה המיוחדת במינה שמסביב לבית זה?… האריך הפנר פנים חיוורים וטפח על דבלוליו הזקופים.

– מרגיש, חביבי.

בפנים נהם פסנתר. הדלת נפתחה, ועל הסף עמדה אשה בלונדית, שרוייה בהרבה צללים.

– אה, אדון הפנר! יסלח לי, הייתי כה שקועה בנגינה.

הפנר שירבב את צווארו בקידה, ופיקתו ואפו נתחדדו:

– תרשה לי גברת סאלינה להציג לפניה את ידידי קוסטיק.

זו הושיטה לקוסטיק יד בשרנית משהו, לחלוחית סמוך לפרקי האצבעות.

– אם אינני טועה — ליכסנה את ראשה להפנר — הרי זה ידידו הרומנטי.

קוסטיק הצטחק¬¬:

– רומנטי, איזה טלאי — וכלפי הפנר — הוא שהדביק לי טלאי זה, הוא באצבעותיו הכנריות.

חיוך חפר גומות בלחיי המורה למוסיקה. ביקשה אותם להיכנס לחדר. פרט לפסנתר, שתפס את שליש החדר שהגיר באור המנורה ירוקת הגולה שני סולמות, שחור ולבן, נצטלבו על הקיר שממול שני כינורות חלודים מתחת לתחריט של שופן; על כוננית שממדפיה הציצו חוברות תווים עמד עציץ הליוטרופוס, וספת פלוסין מהוהה התפרקדה סמוך לחלון המוגף.

הפנר הניח בדחילו את נרתיק כינורו על הפסנתר, וקוסטיק השתפל על הספה, חש שהוודקה מתחילה להאבק עם מוחו, קושרת את עיניו בעשן סגול שמבעדו ראה במטושטש את השוק, את אלינה, את הפסנתרנית שקלעה על־ידו את שתי צמותיה הכבדות, שבצבען הקש בצבצו כבר כתמים כמושים.

קוסטיק התרומם, נחשולי הוודקה זרמו עתה לרגליו, חלץ קופסת סיגריות והושיטה לפסנתרנית, להפנר, וחזר והשתפל וישב על הספה.

– רואה אני — אמרה ורישמה בגנדרנות טבעות בסיגריתה — שאדון הפנר לא טעה. הוא עצלן כרומנטיקן מובהק. – לאו דווקא — התנצל, והעביר ידו על עיניו — ספה זו מושכת אותי, משום מה.

הפסנתרנית הידקה את חגורת הלקה שמסביב לגזרתה המסורבלת:

– ודאי. עייף?

מאוד! — השעין את ראשו לאדן החלון.

הסתכלה בו בריסים מצומדים: פסי בלוריתו היפה גלשו על לחייו הגרומות, סנטרו מעוקם היה בהעוויה אכזרית. הרתיעה את עצמה ופנתה להפנר שעמד ממול וטאטא בדבלוליו את הקיר.

– האם ניגש לשיעור?

– לא, גברת סאלינה. הרי הבטיחה לנגן?

– לנגן? — פשטה את אצבעותיה, שמהן התבלטה טבעת עם אלמוג במשבצתו — האם ידידו אוהב מוסיקה?

צפירות קטר שרקו במוחו המדמדם של קוסטיק, והוא רטן:

– לא הלילה… לא הלילה.

נתקרבה אליו בצעד כבד שהרטיט את שוקיה:

– ולמה לא הלילה?

הוא הזדקף, פניו הגרמיים חתכו את חלל החדר הזה, שהכול היה בו כמוש ומרוכרך. הציץ לתוך פניה המלאים של הפסנתרנית, שהאור הירוק שיווה להם חושניות סתווית קמלה, כזו של תפוחים בשלים מאוד. ניער את גרונו כאילו רצה לחלצו מאיזה חבל סמוי:

– יש לי רעיון: נלגום משהו. הסתיו הזה חונק אותי.

חיטט בכיסיו: שטרות הכסף הגנובים צרבו את אצבעותיו, הוציא אחד והושיטו להפנר:

– לך וקנה בקבוק וודקה, מן המשובח, ותפוחים, הפנר.

הלה נתן עיניו בפסנתרנית. זו דממה בצמרמורת בגבות־העיניים. ידו של קוסטיק ליטפה את שרוולה:

– מסכימה, גברת סאלינה? אחר כך תנגני כמלאך!

היה לה צחוק קולני, קטוע:

– כן, ולמה לא?

הפנר הניח אחריו את הפסנתר, את כינורו, את האשה בעיגול אלכוהולי, הדלת התדפקה אחריו, וקוסטיק חזר לספה.

– אדם מוזר אתה, אדון קוסטיק! — אמרה, ושילבה את ידיה על צמותיה.

– מוזר אני, גברת סאלינה?

קול זה שבצרידותו ההפקרית התנגנה איזו נימה דקה, חייכנית, הדליקה את דמה. השתענה אל הפסנתר:

– ולמה אינך רוצה לשמוע מוסיקה הלילה?

קוסטיק עצם את עיניו בכאב:

– שמעת פעם, גברת סאלינה, היאך עצי בית־עלמין מנגנים בסתיו?

ידיה נאחזו במנענעים. לא קלטה יפה את תשובתו ובהשתפלה על הדרגש:

– בכל זאת אנגן לך משהו. למשל, הנוקטורנו משופן.

וגשם רונן הותז עליו. רגע צינן זה את מוחו הקודח, אך מיד בצבצו בו יבבותיו של כלבו. הוא ניתק מהספה, צעד אל הפסנתרנית, חיבק את כתפיה והצמיד את שפתיו אל מחשוף צווארה שבין צמותיה. הפסנתר נהם בבס עמוק. ידיה כאבו תחת לחץ הגיפוף, הרתיעה אותו:

– מה זה? שיכור אתה, שיכור.

התרחק כדי פסיעה. הפכה אליו את פניה והביטה בו: חיוור היה, הבלורית דלפה לתוך עיניו.

– מה עשית?

הוא טילטל את ראשו בתנועה סוסית, פסי השער נתפלגו ובעיניו המזוגגות ראה את הירוק המרעיל שהמנורה פרשה על פניה; התקרב, ידיו הורמו והתענבו בצווארה.

– לא… לא! — חרקה בכל גופה ונשמה את הוודקה שנדפה מפיו. פסנתר שהלאקה השחורה התפצלה מדפניו, שני כינורות שהצטלבו על הקירות מרופטי מיתרים, וגולת מנורה ירוקה שהפקירה את החדר לצללים.

בידיים רועדות פירפה וחזרה וקלעה את צמותיה, ומבין שפתיה הצרובות, החרוקות נדחקה מין התייפחות:

– רומנטיקן יפה אתה!… גולם ברוטלי אתה!

משכה אליו, הושיבה על ברכיו וליטף את רגליה:

– שופן שלך אשם. למה ניגנת? רועדת לחצה את לחיה הלוהטת אל לחיו הגרומה:

– תמיד משפיעה עליך המוסיקה ברוטליות כזו?

הוריד את ראשו, עיניו גיששו במרחקים.

– הבט בי! — הפנתה את סנטרו אליה.

הביט בה.

– אני מכירה אותך מזמן, יחפן! איזו קדרות ארורה יש בך — ושיניה גרדו את פניו.

– אני יודעת, אתה מתהלך כצל אחריה, אחרי אלינקה, אחרי “נערת המוות”.

– כצל?

הביטה בו בכעס:

– פושע אתה, פושע! מקומך בבית־הסוהר.

הוא הגלישה מעל ברכיו, הזדקף וצחק:

– פושע, אמרת? פושע, האהאהא!

בחוץ חרקו העצים, דלת הגדר התדפקה ונעליו של הפנר שרטו את האבנים. קוסטיק חנק את צחוקו, והפסנתרנית הסתכלה בדיוקנו של שופן, ששני כינורות הצטלבו מתחתיו כשתי זרועות.

– מין דממה כאן — אמר והעמיד את בקבוק הוודקה על השולחן

– בעוד שבחוץ רוקדים הגגות.

קוסטיק לקח את הבקבוק. במכה אחת בכף היד נשלף הפקק. האור ציבע את הכוסות בירוק מסמם.

– לסתיו, גברת סאלינה! — הניף הפנר יד כנרית.

– אולי יש בבית הזה קלפים? — גיחך קוסטיק אל הבקבוק המתרוקן — מוכן אני להפסיד הלילה את הכול, את הכול!

היא לטשה בו עיניים:

– ואני — לזכות הלילה בכול!

הפנר דמדם לתוך כוסו:

– ולי אין מה להפסיד ואין במה לזכות.

– טועה אתה — התכופף עליו קוסטיק והידק את כתפיו — במוות אפשר תמיד לזכות.

היא נטלה את הבקבוק, פתחה תריס, זרקה אותו לתוך הסופה:

– השתכרו ומפטפטים על המוות! — אנגן לכם את סוויטת האביב של מנדלסון.

– כן, גברת סאלינה — נדנד הפנר את ראשו — נגני אותה, היא באמת אביבית סוויטה זו, היהיהי…

קוסטיק רטן:

– מה אתה צוהל, ברנש!

היא הפכה לגברים את גזרתה הכבדה, את צמותיה. ניגנה רק את הציוץ הראשון של הציפרים.

– לא יכולה לנגן הערב! — הצניחה ידיים יגעות על ברכיה. קוסטיק קם, חתך את אפלולית החדר ויצא החוצה. אותו מפלש רוח שפרץ לתוך החדר עקר גם אותה מהפסנתר, והטילה לתוך הלילה. היא רצה אחריו לאורך טור העצים החורקים, וכולה ספוגה ערפל נדחקה אליו בקצה השדרה.

– אל תלך! — יפחה וידיה גיששו בצווארו.

התיקה מעליו:

– אמרתי לך שלא תנגני הלילה!

והוא הסתבך במערבולת פסי הרכבת. קטרים צפרו בעומק החורשות, קראו לו. הוא התנדנד ברוח, הושיט ידיו אל הקטרים הצופרים, אבל אלה ברחו ממנו. גמעו את המרחקים, ובראשו זמזמה הסופה השיכורה.

בתצלובת הדרכים שנוססה פונדק הרוס עם חתולים מיבבים, ראה דמות אשה.

– אלינקה! — נדחקה שריקה מפיו.

היא דממה ליד אותו ערמון מבותק ברק, עטופה בסודר משי שחור, ריסיה מורמים והפנסים הרחוקים מהבהבים בעיניה.

– מאין את באה? — גיפף אותה.

– מהיער.

– מהיער, ובסופה זו?

סרקה באצבעותיו את שערה הרטוב:

– הנה, ראשי מלא גשם.

ושני טורי שיניה דירדרו צחוק. צמרמורת עברה בגבו של קוסטיק:

– בת שדים את, אלינקה, .בת שדים!

לעיניה היה אותו אור ירקרק שבער בשולי העננים שנקרעו למטה, בצמרת היער.

– בת שדים, אמרת, אין פלא, אין פלא… — והיא רמזה בידה לצפצפות שטאטאו את המצבות. קוסטיק תפס יד זו ונעץ בה את שיניו. צעקה נפלטה מפיה, צעקה שעזה היתה מצפירות הקטרים שהתרוצצו במרחקים, וראשה צנח על כתפו. הוא נשקה מתוך טירוף. היער שנספג בגופה, בבגדיה, הצית את האלכוהול שהתאבק במוחו.

פתאום ניתקה ממנו בכוח, צעדה אחורנית אל העץ המבותק:

– לך, לך ממני! ריח של אשה אחרת נודף ממך! — כיווצה את נחיריה — חתולה אני, חתולה! מרגישה אני. איזה ריח איום! ריח של אשה בלונדית.

הוא כופף את ראשו, פסע אליה:

– אלינקה, אל תברחי, אל תברחי!

וברגע שאמר לחבקה, הוצת כבר חלונה בנר, בברק, ומתוך סודרה השחור, השמוט, הצטיירו פניה, פני מאניקין חטובים, ומעיניה התפצלו חליפות שחור וכחול. אחר, כבה החלון, האופל צבע את הגגות, אגד את העצים לגושים שחורים והגשם התחיל להצליף על קוסטיק באלפי מגלבים.

 

ג.    🔗

הצללים הכחולים הראשונים דלקו על השלג. שמש ינואר כינסה מקהלות עורבים על הגגות המחוטטרים ומקוריהם טוו מין ארג מלודי.

קוסטיק הביט לתוך השדות שחגרו את העיירה בחבל קש. הוא עמד ליד צרור אקציות עירומות, מול אבני הנחל שצלצלו בקיץ תחת פטישי העץ של הכובסות. כשהפנה את ראשו ראה את האיטליזים שגלשו במורד הסימטה מנוססים קותלי חזירים שהצטיירו על הלובן.

הדליק סיגריה ושילב רגל על רגל. בין טורי האיטליזים המודלגים אדום, עברה סטאשה צחורה יותר מן השלג, מבשר החזרזיר, רגליה היו יפות, יפות מהן היו שוקיה, שסרבולן הקל הזכיר את תנודת שוקי הסוסה. היא נעלמה סטאשה, וטרם שנעלמה חייכה לקוסטיק, שנשקה בליל קיץ בצרור האקציות; הוא שיפשף את צווארו. כאילו להטו בו עוד שיניה הדלילות והחדות.

מקהלות העורבים צימדו את מקוריהם והתעטפו בשחור לקראת הלילה.

מאחרי בית שגגו מסורק היה בצמות שלג שטפו צלילי מפוחית. קוסטיק רקק עשן והפנה את ראשו. זה היה שמוליק, גנב הסוסים, שבלבו, כבתוך תא בית־סוהר, כלואות היו נערות ההפקר של האיפרכיה. במוקי מגפיו המגוהצים שטו השמש ודגלי האיטליזים; ידיו המשברות מוטות ברזל מיתחו גמישות את המפוחית, שנחה כתכשיט על חזהו; בלוריתו השחורה נוססה בגנדרנות כובע דחוס מצבע הבז׳; צלקת כהצלפת מגלב הידקה את לחיו השמאלית ונתמזגה עם גומת הסנטר; עיניו כשני כפתורי זפת זרחו.

– עומד אתה, קוסטיק, ופוזל — סינן זה מבין שיניו הטלואות זהב. שלף יד מרצועת המפוחית וטפח בה על שכמו:

– יודע. פוזל אתה אל סטאשקה — בעל נחיריים אתה קוסטיק, אין לומר.

ובהשיקו ידו לפיו:

– שדיים אצלה, כתפוחים. אבל היזהר, קוסטיק, שאביה לא יתקע לך סכין בין הצלעות. היזהר, קוסטיק!

הלה תלש עלה אחרון מאקציה, עלה מכורכם, ופוררו בין אצבעותיו:

– אתה טועה, שמוליק, אני פוזל אל השדות.

ריח הוודקה שנדף משפמו של גנב־הסוסים המם את ראשו:

– לגמת כדבעי, שמוליק. איזה חג היום? מצוחצח, מוסיקה… הלה חרק בסנטרו, שהריץ את הצלקת בלחיו:

– מה, אינך יודע? חג הגנבים היום!

הבריג את צווארו הקצר לתוך צווארון הסודר הלבן:

– אתמול בלילה סחבתי זוג, — הצליף בידו על מוקיו — סוסי מרוץ אמתיים. שומע, קוסטיק?

ובגנדרנות כלפי שמש כה ביישנית:

– הם דוהרים כבר על האספלט של ורשה. האהאהא!

פיתל את שפמו בנחת אגב צימצום גבותיו הגדושות, חלץ בקבוק מכיס מכנסי הרכיבה והושיטו לקוסטיק:

– נא, לגום לכבוד החג!

קוסטיק גירגר קצת מן הבקבוק והחזירו לגנב הסוסים. הלה חייך בסנטר מורם, וניפצו לסלעי הנחל:

– שמע, קוסטיק, בוא הלילה למאנקה.

הלה קינח את פיו ומצץ את הסיגריה:

– למאנקה… היא תנקר לי את העיניים…

גנב הסוסים הסיט את המפוחית לצלעו, וניסר בשיניו:

– יקחנה החולירע… אם תעיז להגיד לך משהו, אשבֵּר לה את העצמות…

עיני הזפת התלהטו:

– ברנש אתה, קוסטיק, ברנש אינטליגנטי… הראשון, היית החתן שלה, בראוו!… שירבב אליו את ראשו, והצלקת בלחיו רטטה כתולעת:

– שמעתי שיש לך ענינים עם בת הקברן; גם ממנה היזהר, קוסטיק, זוהי בתולה משונה, משונה מאוד.

קוסטיק התקדר, פניו נתגרמו, וכדי להסיח את השיחה:

– ומה יהיה אצל מאנקה?

גנב הסוסים שרק:

– שתי חביות בירה, קינוח וקלפים. הלילה אני מפסיד את הסוסים של כל האורוות.

זרועו הקיפה את השדות, את היערות, את האיטליזים המורגלים אדום, את השמש שהתנוססה על גבעול דק, את העורבים הדוממים: הניף את כובעו וחזר ומיתחו על צלע הראש:

– ובכן, קוסטיק, אצל מאנקה!

גנב הסוסים נעלם בין הכחול העשן ובין בוהק השלג. קוסטיק העביר ידו על עיניו, ודימה שבעצם האביב הוא עומד: שמש זו, שגבעולה ננעץ במעשנה הרוסה, ליטפה בעלי גביעה הכתומים את לחייו הלוהטות, ולשלג היו כל הצמרמורות של עצי אביב פורחים. הוא ראה את טחנת המים, שנצטיירה על גבעה, אוורירית, אגדית, ומשהו לח רסס בין ריסיו.

אחר ירד לאטו בסימטה. השוק ריק היה כזירת קרקס, וסוס מדובלל שהזה בטבורו דמה לאריה קרוח, שחרג מאחד הבתים המחוטטרים האלה.

קוסטיק עבר לפני חנות הדודה. זו עמדה כמכשפה חורפית על סף מערה זו, הגדושה פירות אפריקה ואסיה; רמזה לו באצבע ענודה שתי טבעות משובצות יהלומים, שפירושן חלום המרחקים שלו. הוא התקרב ונעליו דרכו על פרסות הברזל המסומרות למפתן.

– כך, כך, בחור נאה — הניפה הדודה את שלוש פימותיה שכל אחת חתומה היתה יבלת שעירה — לא נמאס לך להתרוצץ עם גנבים ועם מופקרות?

– נמאס, דודה, נמאס מאוד — כופף קוסטיק את ראשו ולטש אל שק אגוזי ולש שזרחו בקיץ רחוק.

– והסוף, והתכלית? — נצנצה כיהלומי טבעותיה.

קוסטיק חייך:

– יודעת, דודה, מה שניבאה לי מנחשת קלפים?

פימותיה עלו וירדו: היא האמינה בכשפים, בקמיעות, בהשבעות: אחרת כיצד היתה צוברת זהב?

– ומה ניבאה לך הצוענית?

הוא נטל אגוז, פיצחו בין אצבעותיו ובלעסו את בשרו הדבשי:

– היא ניבאה לי, מנחשת הקלפים, שבקרוב אטייל בשוק זה מגונדר בטבעות־יהלומים על כל האצבעות… ומקל בידי, מקל עם גולת שן… כן, כן, דודה…

הצחוק מפי הדודה נדחק ועלה מתוך שלושה מרתפים:

– כך ניבאה לך הצוענית? ואתה, יחפן כמותך, מאמין לה?

הוא זרק את קליפות האגוז לטבור השוק, עד לטלפיו של הסום המדובלל.

– ולמה לא להאמין לה, דודה, למה לא?

– כן, בחור נאה, בקרוב תתרוצץ בכלוב של בית סוהר. ובשוק תטייל עם שרשרות על הידיים. כך, כך, בחור נאה…

הוא התפהק:

– יתכן דודה, מאוד יתכן. אבל לפני זה אטייל במקל עם גולת שן ובטבעות־יהלומים, כאלה שלך, על האצבעות…

אחותו הגיבנת הרימה אליו את עיניה העצובות: גם על שפתיה הדקות התחייך איזה חלום.

– ואותה — רמז קוסטיק — אוציא מכאן, שמלות יפות אקנה לה. הדודה סוככה עליה כתרנגולת:

– לך מפה, מחוצף, קלפן, נוכל!…

קוסטיק חכך את גבו במזוזת הדלת, כאילו רצה למוטט את חנות הכשפים הזו:

– הפעם, דודה, אסתפק בקופסת סיגריות, אבל מן המשובחות! פימותיה רעדו, נטלה קופסה והטילה בראשו:

– הא לך, קלפן, רודף זונות, ושיותר לא אראה את פרצופך! קוסטיק חטף את הקופסה במעופה, הגלישה לכיס מעילו, וברוך מתנגן פנה אל אחותו: — שלום, חנה׳לה!

ואגב משיכת כתפיים עקר את רגליו מפרסות הברזל ששמרו על מערת מכשפה זו.

הוא פילס את השוק, שהתחיל להאפיל בשוליו, עבר לפני הקאפלה שהצטנפה בתצלובת הרוחות שתוקת פעמון, ובא אל שדרת הלילכים. הווילות נעולות היו בשלג. עטופות באד סגול. כלב רזה שהטיל את צלו הבלונדי, ניתק כאילו מתמונת צַיד, קישקש בחגורה ונבר בחרטומו בגזעי העצים. קוסטיק הביט אחרי החיה הבלונדית, נזכר בכלבו, שאדיוט היה אבל לבו זהב.

״היכן עכשיו טיטוס המסכן?״ — מיעך סיגריה בין אצבעותיו — ״ודאי נדד למרחקים, לא כמוני.״

מאחת הווילות התפצלה אשה צעירה מצבע כלבה, צעדה כמה צעדים בפרוות הקראקול ושרקה. שריקה זו בשדרה המושלגת, המדמדמת, הרתיחה את דמו של קוסטיק. הוא הביט באיבה גלומה על אשה זו, שליטפה את חוט שדרתו של הכלב הגנדרן, שסירק בחרטומו את ברכיה.

“הייתי חונק אותה!” — הרהר, וידיו נתכסו זיעה, ״הבט, הלילה יורד, יורד לתוך לבי… ולה יש הכול. כלב, וילה, פסנתר, אש בתנור…״ הוא השתעל בקול: ההד היה מחריד. האשה הבלונדית הפנתה את פניה, פנים קטנים גלופים יפה. קוסטיק, ידיו גלושות בכיסיו, צעד אליה כשעיניו מחטטות בעיניה: “גם בדמה נתעוררו תשוקות אפלות… להירצח בליל שלג כזה על־ידי אלמוני — איזו תאווה שקספירית…״

בינתיים נעלמה עם כלבה. הלילכים התחילו ליבב, הצליפו על לבו. זמן מה הביט על וילה נעולה זו. שנשאה צריח רעפים מחודד, ושכלאה חלום אפל ובלונדי, כסס את שפתיו וניתק.

בעוד רגעים אחדים לפני בית הפסנתרנית. עלוב היה עם תריסיו המקולפים, עם מרזביו המקומטים. “גם היא בלונדית!״ — נצטלק גיחוך בפניו. בהיכנסו מצאה מכורבלת על ספת הפלוסין, ועשן מתאבך משערותיה. לפתה בצווארה והסתכל בה:

– כן, גם את בלונדית!

נחלצה מגיפופו ונידחקה אל הקיר:

– מה הכוונה, שגם אני בלונדית?

הניח ידו על שוקיה:

– מבינה: את בלונדית מז׳ור, ויש בלונדיניות במינור…

– ובאיזה סוג אתה בוחר? — שילבה את אצבעותיה באצבעותיו.

– אני אוהב מוסיקה חזקה: כשאת מנגנת פיאניסימו, יש לי הרושם שתתעופפי מבעד המעשנה כמו בבלט, אף שאין בך הקלות של רקדנית..

– וכשאני מנגנת פורטה?

– כשאת מנגנת פורטה — כל החדר מתבשם ממך, כן מתבשם: סחרחורת ראש תוקפת אותי, כן…

מתוך התפנקות הטילה את עצמה עליו:

– יחפן ארור, למה אתה בא הנה?

נשק את צווארה נשיקה חריפה, חורפית:

– ולאן ללכת ביום כה רומנטי, אם לא אליך?

– אל בת השדים שלך!

פניו נתארכו.

– אל בת השדים שלי! היא לא לי ולא לעצמה.

ובצחוק מעומעם:

– היא כלת השדים, כן!

הפסנתרנית הזדקפה, ישבה ישיבה תורכית, מיתחה את שערה:

– יודע אתה שאינני סובלת אותך, ובכל זאת…

– מה בכל זאת?… — תפסה בזרועותיה. היא נשמה כבדות, הסתערה עליו, נשכה אותו וגמגמה:

– פושע ארור אתה, ארור!

הלילה חייץ את החדר לשחור הפיח, לשלג שהפסנתר מיזגם. קוסטיק הדליק סיגריה: גם פניו מחוייצים היו. סאלינה, שכל אבריה רעדו כפסי מסילה לאחר שעברה עליהם רכבת אטומה, קודרת, ניגשה למנורה.

– אל תדליקי!

מקולו התנדפה הוודקה שחשה בנשיקותיו, וצמרמורת כירבלה את גופה. היא גיששה בשחור הפיח, והפסנתר התחיל ליבב ככלב רחוק. אותו רגע פילסה סילואטה את השלג הפוספורי. זה היה קוסטיק.

– ולאן אתה הולך?

הוא נשתהה רגע, הסיגריה חרכה את האפלולית, אחר סינן מבין שיניו ההדוקות:

– לשחק בקלפים.

והדלת נסגרה על הפסנתר, שמנענעיו ציננו את בשרה הלוהט של האשה הצעירה.

קוסטיק צעד בשדרת הלילכים, גרר אחריו את צלו של בית הרעפים; הווילות הנעולות גרדו את דמו, ובשלשלו את סנטרו דחס גסות את השלג, התיז ממנו את יהלומיו. הוא עמד לפני בית מרשים, שהפקיר את עצמו לשדות, שהתפרקדו תחת הכוכבים. אור זרם מחלונות הבית הפוזלים, כמעיניהם הפוזלות של אורחיו. קוסטיק חלץ את ידיו מכיסיו, שפשפן זו בזו וטיפס במדרגות העקומות, שזרועות היו חתוליה של מאנקה.

– קוסטיק, ה־ה־ה!… שכל הצועניות הזקנות ירקדו בחתונתך? ה־ה־ה!…

שמוליק התקרב אליו במגפיים מפושקים, בכרס עמוסה מפוחית, בפנים משולקים, בשפם לח:

– מנוול שכמותך, חצי חבית לגמנו כבר. איפה היית? הי, “יאן הרקדן”, מזוג לו כד!

.״יאן הרקדן” פישט את פרצופו המקומט כתפוח אפוי, הרכין קמעה את ראשו, ובתנועה סוסית הפשיל בלורית חול מרופטת וצלע כאווז קיטע אל חבית הבירה. – קוסטיק מפלרטט עם בתולות הגונות! — שירבב ״בעל השינל” פיקה חדה.

שתי הנשים שישבו על ברכיו צחקו צחוק צרוד, התנודדו והנידו את רגליהן.

– חצי שנה עם עכברי בית הסוהר — פיזם ״בעל השינל״ — וקוסטיק יהיה ברנש משלנו.

לרגע צפה לעיני קוסטיק בבואת בית הרעפים, שטמן פסנתר מיבב, אבל הצחוק החלוד של נשי ההפקר ניסרו, פיזרו על השדות המושלגים, והוא ראה את שולי התסרוקות הגזורים כנייר תחרים על מצחן, את עגיליהן המתנודדים. עשן הצריד את גרונו, עשן הרווי בירה חמוצה, שום הנקניק, צואת עכברי בית־סוהר, בושם זול ומיוזע של בתי־שחי, גללי סוסים הצונפים בלילות רחוקים — חושיו נתהדקו, גופו נתגרם וגיחוך הולל התפשט בפניו.

״יאן הרקדן״ הושיט לו כד בירה. קוסטיק הניפו בג׳סטה, שהקסימה את הכנופיה:

– ללילות החורף!

ולגם את הבירה באטיות, בצמאון, כאילו גמע את אור השלג, את אפלוליותן של נפשות אלה.

– בראוו, קוסטיק, בראוו! — טפח לו שמוליק — אתה כבר ברנש משלנו!

פנה לאחת הנשים, תפסה בקיבורת הזרוע, וניתקה מברכי”בעל השינל״:

– מאנקה, התפייסי עם קוסטיק!

שערה היה משהו חום כשעורה גשומה, הבליעה את בטנה בהבליטה את שדיה הקטנות וסיננה¬¬:

— לא!

שפמו של גנב הסוסים גישש בפניה כקרני עכביש:

— מאנקה, אם לא תתפייסי איתו, תפזלי אצלי עד, עד…

אותו רגע דחפה “בעל השינל” על קוסטיק, הכד שביד קוסטיק התנודד, והבירה נשפכה על שמלתה. היא יפחה בשיניה, כרכה זרועותיה מסביב לצווארו, וכססה ככלבלב את פניו.

– הוררה, הוררה! — צרחו הגנבים והזונות. ראשו של קוסטיק נסתחרר, דימה שהוא ונערת ההפקר חבוקים כבאותו ליל קיץ שגרנות דלקו בו כאבוקות, שבצמותיה דלקו שני סרטי פרג, שהצפרדעים פיזמו נעימה מלנכולית וחד־קולית, והוא נשם את ריח הדבש מגוף חרוך זה.

– די, מאנקה! — סטר שמוליק על אחוריה — תזללי אותו. — והתחיל לקמט את המפוחית. זו היתה פולקה שרקנית. שמלות התנפנפו וטאטאו את הלילה, את עיניהם של הגנבים.

היחידי שלא רקד היה קוסטיק. הוא עמד ליד החלון והביט על השלג, שעליו הסתחרר בית גנבים זה. הוא חש על צווארו נשימה חמה, הריח ונפנה. הפולקה נשתתקה, על המיטות היתה מערבולת גופים, המפוחית המקומטת הזתה באמצע הרצפה כמנגן עיוור, ומאנקה העבירה את ידה על שערו בתנועת חן ששמרה מהכפר:

– קוסטיק!

הציץ לתוך עיניה: הראה בהן ליל־דליקה, יער גשום, מבושם פטריות וגרגרים, של ראשית אהבתם? הגליש ידיו על כתפיו וגיפפה: בלחייה, שהפודרה התקלפה מהם, ביצבצו שני כתמים אדומים.

– מאנקה, בואי!

זה היה קולו הנושף של ״בעל השינל״, שטילטל את ראשו המגולח, הסירי, ומשכה אחריו. היא הסתובבה, קיפלה את זרועותיה ומיתחה את אגרופיה בחזהו שהשמיע הד:

– לך לעזאזל!

“בעל השינל״ התנודד, נפל על המפוחית וזו התייבבה.

– ואתה? — נלחצה אל קוסטיק.

– לא! — הניע את ראשו בעקשנות. ועיניו שוטטו בשלגים.

– יודעת — סיננה — יש לך אחרת.

הידק את שיניו, סנטרו רעד; רצה לסטור לה, התאפק, נטל את הכד ומצץ את הבירה הצוננה.

– אל הקלפים!

שמוליק קם, בלוריתו בעיניו, שיני הזהב עמומות.

– מאנקה — צבת את זרועה של הנערה והסתכל בה בעיניים עקומות מן הנעליים עד תחרים השער שעל המצח, — לשם, אל הנשים!

ובטלטלה אחת השליכה על המיטה. “בעל השינל״ התרומם והסתער עליה. היא צווחה, רגליה בגרבי המשי השחורים התנפנפו באוויר. הבליטות בפני קוסטיק נתגרמו כברזל, ובראש כפוף ניגש אל ״ בעל השינל״, חפן את צווארונו והתיקו מעל הנערה:

– עזוב אותה!

– די! — הצליף קולו של שמוליק כמגלב — די, כנופיה! אל הקלפים!

איגרף את ידיו, והתקרב לנשים:

– לסתום את הפה, בנתן!

ובהבריגו את ראשו לתוך כתפיו:

– יאן, מזוג בירה!

הלה אסף כדים ריקים וצלע אל החבית.

ישבו על שרפרפים מסביב לשולחן העגול, שעמוס היה שיירי אוכל. שמוליק טאטאם בשרוולו על הרצפה, חלץ סדר קלפים מכיס מכנסי הרכיבה, ובדחפו במרפקו את ״בעל השינל״ שעינו האחת ופיקתו פיזלו בשנאה אל קוסטיק:

– שמע, ברנש, אני משבר לך את הפנס שלך. קוסטיק הוא ידידי, בנת!

“יאן הרקדן״ העמיד את כדי הבירה, הנשים סידרו את תסרוקתן, את שמלותיהן, הצטנפו על שולי המיטה, הדליקו סיגריות ודממו. שמוליק טרף את הקלפים והניח שלושה לפני קוסטיק. הלה תופף עליהם באצבעותיו וחייך:

– אני אביון כאנטק הקדוש!

מאנקה התירה את ידיה המשולבות מעל בטנה וזקפה את כתפיה:

– קוסטיק, אני אלווה לך.

עשה תנועת סירוב. זו נשכה את שפתה התחתונה.

– שמע, קוסטיק, — רטן שמוליק — יודע, אתה תשחק על

הסוסה הלבנה של פאנניה סטאכה היפהפיה.

לנגד עיני קוסטיק הצטיירה הווילה הנעולה, צללים בלונדיים של אשה וכלב על השלג.

– אם תפסיד את הסוסה — משך שמוליק את-ריטונו ובלוריתו בברק כחלחל, תגנוב אותה.

– את הסוסה?

– אפילו את הבתולה.

הנשים דירדרו צחוק.

– הי, פרות — חרקו שיני הזהב של שמוליק — מה אתן צורחות? רמשים זחלו בדמו של קוסטיק, ועיניו האפורות גיששו בעיני הזפת של הגנב:

– ואם אזכה בסוסה?

– אם תוכה בה, אני אגנוב אותה, ואתה תקבל בעדה”מצלצלים״. מסכים, מה?

ובטפיחת אגרוף על השולחן, שהרקיד את כדי הבירה, את מנורת הלוכס, את לבבות הנשים.

– ועכשיו — לקלפים!

הדביק סיגריה לשפתו התחתונה, ואצבעותיו השעירות, המטובעות, חילקו את הקלפים.

הדממה היתה כה חנוקה, שנשמעו גניחות הנהר הסגור בקרח.

– זכית בפרסות! — גיחך שמוליק, והוורידים בצווארו התנפחו. עורבים הסתחררו מעל הגג וצרחו. מאנקה הצטלבה בזרועות רועדות.

– זכית בזנב! — נהם שפמו של שמוליק, ובקול שנצטרד — יאן, מלא את הכדים!

מוחו של קוסטיק נצטלל כאילו דלקה בו מנורת הלוכס שנשתלשלה מן הסיפון; היערות האפלים באופקים, שדות השלגים שחזרו על מוטיב אחד, צרור ראשי הנשים הכפוף אל שולחן־ המשחק, נצנוצי הטבעות באצבעותיו העצבניות של שמוליק, גזרי העצים שהתפרקדו באנחה בתנור, עשן הסיגריות שפייח את הפרצופים — כל אלה עשו את ליל חורף זה ללילה גדול, בירכו את ידיו בקלות גורלית כמעט, חיוך דיקק את גבותיו, הפשיר את הגיחוך בזוויות שפתיו.

– לעזאזל, זכית ברעמה! — רטן שמוליק.

הנשים התקרבו יותר ויותר אל השולחן.

– מה אתן פוזלות, הא? — נגחן שמוליק בכתפיו. משולבות נסוגו בבת אחת, אבל עיניהן, לא חדלו לברך את ידיו של קוסטיק.

– זכית בריתמה! — נשך שמוליק את שפמו, וגמע גמיעה גסה. קוסטיק הרים את עיניו אל החלון: עץ עקום פשט את ענפיו על השלג, מנורת הלוכס שבמוחו התחילה להתפייח קצת.

– הפסדת את הריתמה, קוסטיק! — צהל גנב הסוסים ופיתל את שפמו.

קוסטיק הרים שנית את עיניו אל החלון: העץ העקום נעלם. לבו חזר לתיקתוק הקודם, וידיו נעשו שוב ברוכות.

– איי, ליסטים, שוב זכית בריתמה ובארבע טלפיים.

ובלכסנו את ראשו אל הנשים¬¬:

– מקללות אותי, המכשפות!

הן התרפקו זו על זו בהתפנקות, כשלוש נערות המהרהרות בבחיר לב אחד.

– משחק שדים אתה משחק איתי — נשך הגנב את שפמו — יאן, בירה!

קוסטיק הרים בשלישית את עיניו אל החלון: צל כחול השתרטט על השלג. הקלף הסתמר בידו.

– נו, זרוק כבר, מה אתה פוזל לשם? ודאי רואה כבר את הסוסה, אה?

“יאן הרקדן״ הניד את בלוריתו החבוטה וצנף צחוק. שלוש הנשים קבעו עיניים מזוגגות בחלון, ולא ראו מאומה מלבד שלג המסמא את הלב.

אבל קוסטיק ראה, וקלף עיוור נשר מבין אצבעותיו.

– אתה תפזול אל הסוסה — מיתח שמוליק את צווארו — ואני ארכב עליה.

קוסטיק איגרף את כד הבירה, גמע גמיעות חנוקות ולנגד עיניו רקדו לבבות הקלפים בשרשרת.

– קוסטיק — דירבן אותו “בעל השינל״ — החזק את הסוסה בזנבה, היא בורחת, הארורה.

בחזה הנשים חילחלה אנחה.

– גונחות הקדושות — פישק להן שמוליק את שיני הזהב — קוסטיק, אנחנו גומרים או לא גומרים את משחק השדים הזה? לרקוד אני רוצה. סוליות המגפיים מדגדגות אותי.

– גומרים. גומרים — נהם קוסטיק.

והפנה את ראשו לחלון: כן, הצל היה אלינה. כעץ דק השתרטטה על הלילה המושלג. “למה באה אל הבית הזה?״ התיק עיניו מהחלון וקבען בפני נשי ההפקר: ״הן והיא!” נתפשט גיחוך כחתך־סכין בלחייו. רגע ניטשטשו פנים אלה המכורסמים פודרה, הוללות, והפכו לדיוקן אחד, דיוקנה של אלינה.

– הטויז האדום בידי, קוסטיק! דקרו הגנב במצחו השוורי. — יאן, מזוג בירה! מה, אתה נוחר, נבלה שכמותך!

הקלפים בידי קוסטיק נעשו מקוללים: עיני הנשים שוב לא ברכו אותם. זיעה לחלחה את מצחו, רקותיו הלמו והפך את פניו לחלון. אלינה עמדה עוד כשעיניה מורמות אל החלון המעושן כפור. קוסטיק זרק את הקלפים ונעקר ממקומו.

– לאן זה? פלט שמוליק את זנב הסיגריה. גם הנשים קבעו בו את עיניהן המזוגגות שמנורת הלוכס סיידן.

– אני חוזר מיד!

והוא גלש מהמדרגות העקומות אל השלג.

– אלינקה!

היא חייכה אליו. גיפפה ומשכה לעבר הנהר הכלוא בקרח.

– מה עשית פה? — התפצל מלבו קול אחר.

– הבטתי בחלון.

הסתכל בה: לא, היא אינה סהרורית. מכורבלת באיזה פרווה קרוחה, ברט שמוט על שערה, תלתה בו את עיניה הזורחות.

– ולמה הבטת בחלון?

כרכה ידיה מסביב לצווארו:

– כדי לראות אותך!

הוא סילק את הפרווה והביט בגופה הסגור בשמלה הדוקה, שהבליטה את אבריה:

– וראית אותי?

היא רצה בשלג, עירכבה את צללי העצים וצחקה. כשהשיגה צנחה על השלג: – איזה עשב רענן!

גחן אליה, הרימה והצמיד את שפתיו החרוכות לפיה הרענן והקר.

– אתה נפלא הלילה — אמרה בנשימה חנוקה.

– משום ששיחקתי בקלפים עם גנבים?

– לא — ליטפה חתולית את פניו — אינך גנב. ליסטים אתה, ליסטים מהיער ההוא. ובהפשילה קמעה את הפרווה, השיטה את צלה על השלג. קוסטיק רץ אחריה, האמין שבת שדים זו תתרומם באוויר, הכחול יגמע אותה. חלפה טחנת המים שתלוייה היתה בחלל. כעטלף ענקים, והיער הסמוך פתח את אלפי דלתותיו, אורניו הישישים, נאנקו, ודאי סחו על נעוריהם, על אביב עם זמירים. שלוש אבנים הזדקרו, סוככו כגג על מערה, ואלינה נשתקעה לתוכה בחן טרגי, כאילה המוקפת עיגול שופרות תוקעים, עיגול כלבים סמורי אוזניים, ובהרימה את זרועותיה קראה לקוסטיק:

– הצייד, הגנב, הליסטים.

 

ד.    🔗

בעומדו בשוק הזרוע גללי סוסים, פסולת התכשיטים של תגרני הירידים, היה קוסטיק מחייך אל קלפי האור הצבעוניים שהשמש החורפית היתה משטחת על הגגות המחוטטרים. באו דמדומי אפר, שטאטאו את הקלפים לתוך המעשנות, מיד קפצו על שוליהן עורבים שהכריזו בנפנוף כנפים על הלילה. מצונף בתוך מעילו הדק, כשצמרמורת מכה על סולם אבריו, הרים את עיניו אל שלושה חלונות מוארים. חלונה של הפסנתרנית הודלק בירוק, משמע: עציצים צנועים בזוויות החדר, כנורות מצולבים תחת דיוקנאות מתים, פסנתר שכמוש היה יותר אבל לא עצוב יותר מגופה הבלונדי של סאלינה — זו היתה מוסיקה שהגיעה לנפש, אבל לא הגיעה לאוזן.

קוסטיק היה חורק בנעליו על האבנים שהכפור השחיזן: “אינני יכול לשאת אלפי וריאציות עדינות ומתות״ — פניו נתגרמו — “אינני יכול…״

אז הודלק לנגד עיניו חלון אחר. בחלון זה נתחלפו הפרצופים. פעם היה זה פרצופו של שמוליק, עם שפמו הדוקר, עם המצח השוורי, עם הבלורית המפוסקת, ודומה היה לו לקוסטיק כי מאות סוסים ליליים צונפים באוזניו: ״הם והקטרים – איזו סופה בדם!…”

או היה זה פרצופו המקומט, האפוי, עם בלורית החול המרוטה, של יאן הצולע: ״איזה רקדן, יאן זה!…״ חייך ולא היה תמה כלל לראות את הבתים המגובנים של השוק מתנועעים בגזרתם לצריחות של העורבים.

או היה זה פרצופו המחודד כמסמר של ״בעל השינל”, שנבר בסנטרו בזגוגית: ״בסנטר כזה אפשר לנקוב את קירות כל בתי־הסוהר.״ או היו אלה פניה של מאנקה, שביצבצו מתוך ענפי אשוח שהכפור צייר על הזגוגית. הוא הציץ לתוך פנים שהאלכוהול כרסם את צבע הדגניות של העיניים, חרך את השער מצבע הקש הקצור, הפריח פרגי שחפת בלחיים. אינסטינקטיבית נסוג לקיר, ובשרו קלט חודי מסמרים חלודים.

בתנועת יד סיחרר את השוק: סימטה הגיחה ממנו. הוא הלך תחת פנסיה שפייחו את השלג בראש מוברג לתוך הכתפיים, כששיניו חותכות את הרוח.

כשפסי המסילה זרמו אליו — הוקאה מפיו כל צנפת הרוח שגמע. גחן וליטף בידיים רועדות את הברזל הצונן, נשם בחשקנות את ריח הפחמים הכבויים, את ריח הקטרים, את ריח המרחקים.

היה משוטט בין הפסים לאורם של אותות האזהרה הסגולים והאדומים — הכוכבים היחידים בלילות אלה. משהגיע לכפר הראשון שהתכרבל כתרנגולת בנוצות קש — שיסה בו היער רכבת מהירה שטאטאה אותו באכזריות מעל הפסים.

אז היה צוחק. כל גופו רעד כקטר מצחוק. ובאגרפו את ידיו שרק כמאות סוסים כלואים אל המרחקים, אל השלגים, אל היערות. כשהצחוק צלל בו, נפלה עליו אימה, ובראש מורכן היה רץ על אבני החצץ המפוחמות אל חלונה של אלינה.

חלונה היה מואר תמיד. היא המתינה לו מסתרקת, או חורזת את אלמוגיה על פתיל ירוק, או משטחת קלפים על מפת השולחן הרקומה, או שכובה על הספה ורגליה בגרבי המשי השחורים משולבות.

היא לא תמהה לראותו נושם בחזקה, מדיף את כל ריחות ליל החורף ומעפר בראשו את ברכיה הצרות.

– בת שדים! — היתה נפלטת יבבה מבין שיניו ההדוקות.

– אתמול היית פחות פרא! — היתה מגלישה את אצבעותיה בשערותיו.

או שהיה שורט בציפרניו את הסיפון הנמוך:

– אהרוג אותך, אלינה!

גופה הצעיר היה מצטנף, ובחיוך אדיש:

– ולמה אינך עושה זאת?

אז היה נופל עליה מן הספון, נשאר תלוי מעל לגופה כמין עוף לילי, כשעיניו מגששות בעיניה המוגפות.

וכך הסתחררו לילות החורף, עד שבא האביב.

לאט לאט הסתמנו היערות בירוק. תחת שמש אפריל שגילחה את השלג מעל הגגות, הובל שמוליק בשלשלאות, בלוריתו היפה חבוטה על עיניו, שיניו הזהב חרוקות, הדם מטפטף על מוקי מגפיו המצוחצחים, ולהקת עורבים מנגנת לו את הפולקה החביבה עליו. וטחנת המים פתחה את כל סכריה. המים פיזמו באוזניו של קוסטיק. שעמד בין צרור ליבנים שהתגלפו בחלל, וחייך אל האשדות שבאו ללחך את רגליו.

ביום מאי זה עשה קוסטיק את תיגלחתו מול משולש־שמים שבו נתחתכו שולי תחרים העץ של גגות בית־הכנסת הישן המטולאים אזוב מלבלב, המצויירים ערבסקות יונים. התער שבין אצבעותיו גילחה קטעי כחול מהחלל, גירדה את פניו הגרומים.

הפנר שישב על קצה המיטה ופירק את כינורו בצל הקיר, שהחורף קישטו בפטריות טחב, הרים אל קוסטיק את ראשו המדובלל, וסינן מבין שיניו שהידקו מיתר:

– היי, תחתוך לך את הגרגרת!

קוסטיק חייך בפנים מצומדים וכאובים:

– בין התער והגרון יש תמיד מרחק גדול… לא מרחק אלא מרחקים…

הפנר מיתח את המיתר.

– קוסטיק, אתה משחק עם עצמך כעם קלפים.

קוסטיק סגר את התער ובדק את פניו בראי: – משחק ומשחק ואינני מפסיד את עצמי.

– בר־מזל אתה קוסטיק, אם לאחר לילות חורף כאלה אתה זוכה עוד לקבל את האביב.

קוסטיק גחן מבעד החלון, והושיט את ידיו אל גגות בית־הכנסת שהתכרבלו עתה כשמלות קטיפה מעוכות, מרופטות מסמאות בטלאיהן:

– יום נפלא, יום מאי זה, אה?

ואגב הסתרקות:

– מה שלומה של סאלינה?

בראי ראה את גבותיו המסומרות של הפנר, את דבלולי שערו הרוטטים, את שפתיו הצמודות.

– שמעתי שאתם מנגנים כבר דואט.

דממה. קוסטיק קשר את שרוכי נעלי הזמש, מיתח על גופו את חליפת החג, וענב את העניבה הירוקה — ג׳סטה כלפי יום המאי. הפנר הזדקף, סבב את השולחן הצולע ונעץ את עיניו באצבעותיו העצבניות של קוסטיק:

– מה, אתה נוסע?

הגיחוך הרגיל הצטלק בפני קוסטיק, האריכם, הבליט את גרמיהם הדוקרים, הרצחניים:

– אולי…

קולו היה שרקני, מצליף על הקירות הכפופים האלה, על ונוס הגבס שהמאי עטה אותה בירוק נובל וסגר אחריו את הדלת בחבטה. הוא ירד אל השוק. החנווניות הכרסתניות שישבו סמוך לשלטים הקלופים, קיפלו את סינוריהן וזרקו אחריו:

– הצטחצח, הגנב!

בנותיהן, שעמדו על ספי החנויות, באלומות אור, הסמיקו, שלפו את מסרקותיהן ועיניהן שרפו את צלו השחצני.

לפני חנות הדודה נשתהה, תחב את אגודליו בדשי המעיל, ועיניו גיששו בין הבלוריות הגזוזות של האיכרים, בין המטפחות הצבעוניות של האיכרות, אחרי אחותו.

מובלעת היתה בין שקי האגוזים, אצטוונות הסוכר, צנצנות השוקולדה, מחרוזות הפטריות, תיבות התה, חביות המליחים, ובין עגיליה וטבעותיה של הדודה טילדה. שפאתה הנכרית הצהובה זרחה כחמניה רקובה.

קוסטיק הפך לאטו את פניו החרוקים, נעקר ממקומו, ובהשאירו אחריו את השוק שהתפהק בכל בתיו המחוטטרים, סר לשדרת הלילכים.

כלבים דניים התרוצצו מאחורי הגדרות, נדנדות התרוממו אל השמש, ומעליהן התנפנפו השמלות הלבנות הראשונות.

בין הנשים הצוחקות, המוצללות, רצה קוסטיק להבחין את זו שראה בדמדומי ינואר, אבל ביום מאי זה היו כולן אווריריות, וכמעט בלתי נתפסות לחושים.

סמוך לפנס שהזדקר בפרשת המשעולים כפף בד לילך, הוא כופפו עד לאדמה, העץ גנח, ובידו השניה תלש ממנו את אשכולותיו. הוא נשא את אלומות הלילך כטנא — אליה, אל אלינה. הסגול הציפו, מאות פקעות חתומות צייצו בישותו. הוא הלך לאורך פסי המסילה כמין קטר מפורח שעשן כחול מיתמר ממנו, המפליג לאביב רחוק.

אלינה המתינה לו ליד החלון, שמשובץ היה בין צפצפות חבוטות, בין מצבות גחונות על עצמן, בתוך אור רוטטני העלול להיקרע.

– אה — הושיטה את ידיה — איזה צרור!

הוא הטיל את הצרור בפניה, עטף את גופה בזמורותיו:

– את, המאי, המאי!

היא צייצה מתוך חורשת הפקעות:

– אני, המאי, המאי?

הושיבה על ברכיו, הניח ידו על בטנה הרוטטת והסתכל בה כאילו הסתכל בעץ צעיר המתנוסס לבדו בשדה.

– למה אתה מביט בי כך? — חייכה בעיניה שהיו גולות זורחות שהאור לא השתבר בהן, בלחייה הארוכות שפלומתן הדקה גירתה את שיניו: מלק את ראשה על חזהו, וגניחתה היתה חלשה מצויחת חוגה ובין נשיקה לנשיקה סינן:

– את המאי, המאי!

פתאום ניתק ממנה, התרומם:

– אנחנו הולכים לטחנת המים! בקולו המם כבר ערבול אשדותיה. היא מיתחה את שערה, את חולצתה, ושאלה בהכנעה:

– לקחת את הצרור?

– לא — אמר בקול עמום — יהא מתנה לחדרך, לחלונך.

היא הלכה אחריו בין התרזות העירומות, בין צללי הווילות, בין השדות שהיערות הציפום בירוק אפלולי, בין רוחות קלות שנדדו כמנגנים אביונים ומפוחיות בקפליהן.

בהגיעם אל טחנת המים שירקה שלושה אשרות שנקלעו לצַמת מים כבדה, פרופה ענפי אשוח, קליפות ערמונים — לפת את ידה. זמן מה עמדו חבוקים, וסרקו בעיניהם את צמת המים.

– למה באנו הנה? — שאלה בלחש, וראשה נשר על כתפו.

הוא הפנה את ראשו: בסוף הקמל, קשורה לגזע אלון, הסתתרה סירה.

– נשוט! — אמר בקול צוהל.

הורידה לתוך הסירה, התיר את החבל, ובנטלו את המשוטים הרחיקה מן היערות, מן השדות, מהעיירה המחוטטרת, מפסי המסילה עם פנסיהם הכבויים, מן הלילך המביט אליהם מחלון רחוק, ממאי זה שרנן בחלל, והשיטה לתוך אביב אחר שאורו וצלליו מימיים.