שער ראשון: סיפורים ראשונים (1928–1934)

מאת

מנשה לוין

שער שני: הרקדנית המעופפת (1933–1938)

מאת

מנשה לוין

---

הסוס הכחול

מאת

מנשה לוין

מכונָף זרועותיה החשופות של האקרובטית התחיל הסוס לסחרֵר את הזירה. חצוצרות התזמורת הן שנצחו עתה על קצב פרסותיו. כמו על תבליט היה גופו מפוסָל ומתוח: גזעי ודגנרטיבי. עירום היה, ללא אוכף, ללא רסן ומכונף. רק זרועות האקרובטית שחשופות היו עד ציפורניה העשויות מקושתות על גבו מן הירכיים עד הרעמה. היא היתה נתונה בטריקו של משי שחור וחיוורת גוף עד לעיניה הכחולות, עד לשערה הבלונדי המופשל על קונכיות אוזניה הבלתי נראות, עד פיה הקוסם המשוח כרמין ועד ללבה שעליו התנוססו שלוש שושנים שגביעיהן מלאים היו דם. החצוצרות הריעו בעוז כזה שחול הזירה הניתז עילף את הפנסים והסוס דהר בתוך אבק זהוב. זו היתה סופה נעימה למען הצופים, סטיכית קצת, אבל נעימה. לפתע נדמו החצוצרות והסוס דהר חרש בתוך חוג של אורצל לקצב התופים המדרדרים. איש לא ראה שרגלי הנערה רעדו זולת הרג׳יסור שעמד ליד הרמפה של פלוסין, מהודר בסמוקינג, בצחור כסיותיו, בזהב שיניו, במגלבו האלגנטי ובאכזריותו השקולה.

התופים מסרו עתה את הקצב לכינורות. אלה, שליריים היו, השרו עצבנות על הסוס, על האקרובטית, על הצופים, על הפנסים ואולי גם על הרג׳יסור שנִפנף קלות במגלבו העשוי עור תנין. הנערה חייכה למי? לאהובה האקרובט שעמד בטריקו ירוק סמוך לרג׳יסור ודהר אחריה בדמיון כשראשו הדק נטוי כזה של סוסה.

הכינורות הקסימו בינתיים את עצמם כי עברו לדרמטיות מלהיבה, ואילצו את הסוס לעלות לשיא קמרון הקרקס. זה מדורבָן על־ידי מלאכו המשי־בלונדי החל לטפס במדרונים הלולייניים שהשתרעו לפניו באוויר. פחד תקף את הצופים, כי הזירה, הסטוים, היציעים החלו להתנועע: ראו אז יד דקה שהורמה מעל קטיפה אדומה

והאהילה על עיניים, גולגולת קרחה שאמרה להינתק מעל גוף מסורבל, ראש נערה מדובלל שנשר על מסעד גלריה, וטורי עיניים מופשלות.

לעזר הכינורות באו התופים והחצוצרות. הסוס עצמו נעשה אוהב פתיטיה, קיפל לפני האקרובטית את רגליו הדקות כצבי, והגיע לרום הקרקס שממנו נשתלשלו פנסים עד לזירה. כמותו האקרובט האוהב, מתח את גופו ואמר להעפיל אל הסוס לולא הרג׳יסור שהניח על כתפיו הדקות את היד שאחזה במגלב האלגנטי.

לפתע ראו את הסוס גולש מהקמרון, מטיל את הסילואטה המשית־ורודה של האקרובטית ובורח כרוצח אל הרג׳יסור שלטפו ברעמתו המסומרה. המוסיקה נדמה כי סיימה את החזיון. האקרובטית ידיה פרושות ככנפיים שכבה גמישה על החול כשעל שפתיה מרחף חיוך, המלאכי יותר מחיוכו של מלאך. אבל אדם אחד אומלל מאוד התיפח אותו רגע. היה זה האקרובט שכרע בטריקו הירוק לפני הנערה ונשק את זרועותיה החשופות המתות.

---

בקרקס

מאת

מנשה לוין

חלל הקרקס מן הזירה עד לקמרון ספוג היה ריחות חיות הבר: של גלליהן, של אכזריותן המתורבתת ויצריהן הבראשיתיים. אורצל לפף את הטרפציות, את כורסות הקטיפה של הפרטר. והבליט את החול האדמדם של הזירה. שבה נקבעו שתי טבעות גיר דומות לאלה הסוגרות את עיני המוקיונים.

על הקירות מצויר היה ג׳ונגל מטושטש על חורשות הבמבוק, על פיליו נושאי האלונקות ועל קופיו שהשירו אגוזי קוקוס, שדמו לאבטיחים. ג׳ונגל זה נועד לצופי הגלריות: ג׳ונגל אנושי, שסייר עולם פלאים זה בתמימות חייכנית.

בינתיים ומן המסדרונות הלולייניים זרם הקהל. על במת התזמורת, שהשקיפה אל הזירה, נראו הסקסופונים והתופים הראשונים. ליד רמפת הפלוסין הופיע ברנש גברתן, לבוש שחורים. ידיו בכסיות לבנות ויהלום בעניבתו, שהצליף אור כפנס מגי; היה זה המנהל: שליט המוקיונים, האקרובטים וחיות הבר. בפרצופו אפשר היה לציין מונוקל, אוזניים מדולדלות, שפתיים משורבבות ואכזריות שנצנצה ככוהל בעיניו: כמעט טיפוס בנלי של מנהל קרקס. הוא נעלם בין וילאות שהורמו וגילו מראות ואור אדמדם בהן.

מהכיפה נשתלשל פנס גדול ככוכב, ילד קטן, שאביו הביאהו הנה כדי לשעשעהו, הרים את עיניו לכוכב זה. התזמורת היתה במלואה: שרביט המנצח הונף והסקסופונים החלו גועים, כשהתופים רודפים אחריהם; על הגלריה נראו חיילים מחוטטי פרצוף שפיצחו זירעונים: בדלת הסתופפו קהל ארחי פרחי בבלואים, שהתגנבו לקרקס כעכברים דרך חורים סמויים; זונות מהפרברים בסודיריהן, בעגיליהן ובקפיצי השער הרטובים על לחייהן, שבאו לראות את האתלט המהולל שגם יפהפה היה.

פנס אחרי פנס נשתלשל משמי הקרקס האפלים: אלה לא היו עוד כוכבים אם כי צלילי התזמורת הציתו בהם חגיגיות.

היה בקהל זה גם משורר נשען על גולת מקלו. ליריקן צהבהב זה שאף את בושם גללי חיות הבר שנתערב עם בושמי הגבירות המהודרות שהסבו בלוז׳ות בפוזות רומאיות. לא חסרה ביניהן גם יפהפייה מפונקת, המזכה את האתלט בהערצתה.

בחשאי־חשאין כהרגשות שמחותינו וצערנו נראו המוקיונים על הזירה. בני־אדם אלה, המקובלים כטרגיים מקרוב. עוררו צחוק סוער במרחק־מה. הם טיפסו על הרמפה כי חששו ללכלך את ההרמוניה שבין טבעות הגיר והחול האדמדם של הזירה, שנועדה לסוס השחור הראשון. בקולותיהם הנבחניים רטט בכי קל, שגירה דווקא את עצבי הצחוק: אחד ידע לזרוק לפנים ולאחור את מברשת בלוריתו, השני נעול היה כ׳אצבעוני׳ האגדי בסנדלים ענקיים בצורת דרקונים, השלישי ידע לנענע את אזניו כחמור: היו אלה רק שיירי מוקיונים; אינטרמצות עלובות. האימפרסריו הופיע שנית: שחור־לבן ופטליות היהלום בעניבתו והגיחוך שבפיו, המוקיונים החווירו מתחת לפודרה שסיידה את פרצופיהם. התזמורת הדהירה את כליה במרש: כמו מיער האדום של הקלעים הגיח סוס מאוכף אמזונה. הם התמזגו בשחור, בברק שבעיניים ובקלות הפגסוסית. הם הדהירו אח הזירה, טבעותיה הלבנות שגלגלו את דרדורי החופים. הסוס והאמזונה נעשו אתריים: אף משק קל של פרסות וענן אדמדם זה האופף אותם ופנסים אלה המאירים את עיניהם האפלות! באורח פלא נעלמו שתי דמויות אלה שנתמזגו לביטוי מפוסל. מכונף למאחורי הקלעים בדוהרן ממעל לראשי המוקיונים שסימרו את שערם.

אחר הוצג חזיון אהבה שמשחקיו הם קופים: כן, קופים מתורבתים ששיחקו את רומאו ויוליטה לשייקספיר.

הקהל סער מצחוק: הזונה הפחותה והחייל ההדיוט ציינו פיזית את יתרון גזעם. הקוף רומאו עיגל את זנבו ובצילינדר ביד תינה את אהבתו ליוליטה, שהסבה בכורסה ובכפותיה הארוכות הנתונות בכסיות הנידה את גולגולתה בצער. היער האפריקני בכה באביבו! אחר התנשקו ויצאו במחול כשזנבותיהם מנצחים על הקצב. הצופים התפתלו מצחוק. זו היתה היסטריה נשגבה, שאחזה את כולם. גם המוקיונים צחקו כתינוקות וגם האימפרסריו. הטרגי תמיד כבמאי האחראי לגורל משחקיו. טלטל את גופו המסורבל מצחוק.

אחר הוטל אולם הקרקס לתוך השראה פתאומית: ביאדרה רקדה עטופה בנחשה המוקסם. צופים אלה שהצחוק עוד רסס בעיניהם, כגשם קל אחרי סופה, כפפו את ראשיהם האפלוליים על המסתורין שמילא את הזירה. הביאדרה הפכה אותה למקדש: גופה שנתון היה במין רשת כסף, שדיה בשלטי כסף, רקד בריתמוס שבור לפני הנחש שתימר כקילוח מים. אנחות מלודיות זעקו מפיה. התגעגעה עליו והתעטפה בטבעותיו הגמישות כשראשו הפעוט רדם בין רווח שדיה. הודו הבודהיסטית מחקה את צחוקה הכושי והקופי של אפריקה. האקזוטיות הקדושה השפיעה התעלפות על החושים!

אחר עלו באור מסמא שדי ושדות הטרפציות. הנערות היו בלונדיניות והנערים שחורי בלורית. ששתם השתחוו לפני הקהל, והשחוק חתום בווריאציה קלה על שפתיהם כי רשת המוות פתוחה היתה לטרפציות. ואשר לאימפרסריו – הוא הקשיב להולם לבו של הקהל, שהלך וגבר. המוסיקה פסקה. כי הנערות הבלונדיניות שעפו באוויר לתוך זרועות השדים בקו אלכסוני היו מוטיבים מתחלפים של אותה סימפוניה אקרובטית. בגללן נעשה החלל שמימי, שכוכביו היו פנסים ושמלאכיו היו הן – האקרובטיות: גולמי אור נשיים, שרשת מוות פרושה היתה למענן; יותר נכון: שרשת לבבות ועיניים פרושה היתה למענן!

ששתם השתחוו שוב מעל אדמת הזירה, שלובי ידיים ושלובי עיניים ופיות שראו וטעמו את הישות שהנה ממעל לחיים ולמוות.

כחוק עליון, המציג ממול הנשגב את הראי המגחך, כן באו המוקיונים וסילפו הכול: את הנחש הבודהיסטי, את האקרובטיות שניגנה בשישה כינורות. אחר כבו פנסים אחדים בקמרון. והיהלום המגי של האימפרסריו שכפף את אפו לוורד שבדש מעילו. היתה זו הפסקה מלאת נועם. הארחי פרחי סחו על חיות הג׳ונגל, החיילים פיצחו זירעונים וצבטו לזונות, בחור צעיר קנה למען הנערה שהזמין חפיסת שוקולדה, המטרונה בלוז׳ה נפנפה את מניפתה בג׳סטה רומאית, וחול הזירה סורק למשעי למען האתלט המפואר.

מלכותי וגזעי כבן־חור נכנס האתלט כשהמנון עברי לפניו כהרולד לתוך הזירה, ושלושת הסוסים הרתומים לרכב הרומאי שוצפים באחוריהם. הנה האגדה של בן הנפח ככל האגדה של הווירטואוז היהודי. הקרקס על מוקיוניו, אנשי היום ההדיוטים, זונותיו הרומנטיות, מטרונתו הנהדרת וגנביו העצובים, סאן לקראת האתלט היהודי, שנתון היה במסגרת המוסיקה. סוסיו עם הרעמות הגזוזות וששת הלודרים.

במחי חן הסיר את גלימת הקטיפה מצבע הרימון – לודר אספה – הסיר את הקובע – לודר שני לקחו ככרבולתו – ונתגלה בטוניקת כסף. היתה לו, לבן הנפח שאהב יונים בנעוריו, גולגולת דקה עם בלורית שטופחה פיוטית. זה לא היה מתגושש השובר פרסות ברזל או את צלעות יריבו, זה היה אמן שרצה באגדת חייו האלילים משהו, מכאן חיוורון פניו. עיניו האפלות וחיוך יהיר ועייף זה על השפתיים.

על הרכב הצטופפו הלודרים, ובנוטלם את הרתמות בידיהם הדהירו את הסוסים במעגל הזירה כשהתזמורת מנפנפת לנגד עיניהם מטפחת צלילים אדומה. אבל הגיבור בטוניקת הכסף, חיוור הפנים, חסם לפניהם. את הדרך; ביד אחת אסף את מתגיהם באופן שהשיק זה לזה את ראשיהם השוצפים גזוזי הרעמות, ובפושקו את ירכיו הבזלת הרתיעם אחורנית. הלודרים הצליפו על גבי הסוסים שקרטעו, שצלצלו בכלי הרתמה והסתערו כאריות יפים על הגיבור. הלה חייך והטילם על זנבותיהם השופעים באופן שגלגלי הרכב שקעו בחול.

לרגע דמה מחזה זה בלב הזירה לתבליט יוני: כה אי־ממשי, כה מיתולוגי היה: אכל תופי התזמורת המידרדרים ומחיאות הכפיים, שהניחו זר הדסים על ראש הגיבור, עשו את המחזה לאגדה יפה של שנת 1925.

הגיבור, הרכב, לודריו נעלמו מאחורי הקלעים והמסך ירד. כי הקרקס הוא תאטרון האינסטינקטים שלא תורבתו לא על־ידי המחבר ולא על־ידי הבמאי, לכן זירתו גלויה תמיד לעיני צופי הגלריות, הלוז׳ות: מזגם הפרימיטיבי של זונות אלה, של חיילים אלה, של גרי הפרברים, המופרחים פה ושם במטרונה, בגנרל, באספורטאי, באיסטניס ובמשורר, נין ונכד של הומרוס, שאהב כה את התאבקויות האלים.

הפעם הופיע על הזירה הגיבור של הגטו הפולני באצטלתו הגזעית: שמשון אסור בנחושתיים. התזמורת אמרה את תרועת לבם של הצופים היהודים שהכירו בו את שמשון הקלסי של פוסן, שהעתקותיו הקרתניות מקשטות באורח פלא את בתיהם. הלודרים־הפלשתים כוננו את כידוניהם לשם תאטרליות מול האתלט־שמשון, שצעד בכבדות בשלשלאותיו המצלצלות. בהגיעו לטבור הזירה הגיעו סקסופוני התזמורת לנשימתם האחרונה – ואז, במותחו את חזהו האלים, התיר במחי אחד את השלשלאות מעליו – ראו את עיניו ושיניו החורקות – ובכורכו אותן מסביב לאגרופיו קרע אותן לשרשרות בודדות שזרקן להידדי התזמורת לבריוני הגלריות, ששמחו עליהן כעל קמעות יקרות.

היה זה לילה רקום פנטסטיות: המוקיונים הראו פרצופי ליצנות ליריים ביותר, סוס האמזונה הסתחרר קלות מעל לראשי הצופים, רהביאדרה רקדה כבובה למען תינוקות אלה; והנה בא בן־הנפח האקסטטי כפייטן ועיצב כמה סצנות של אגדות האלים. חיוור בטוניקת הכסף, כשצרורות פרחים בידי לודריו, ניגן עוד כמה קטעי גבורה: כפף ערבסקות מברזל, שיטח את חזהו למען אופני־אוטו, וגרפו שינה את פוזות האנדרטה החיה.

התזמורת כיבתה את סקסופוניה, את תופיה, גלימת הקטיפה מצבע הרימון עטפה את כתפי הגיבור. שיצא את הזירה מוקף הלודרים, המוקיונים, האקרובטים כשבאחת הלוז׳ות מנפנפת מכנית מטרונה אחת את מניפתה. לאט החשיך קמרון הקרקס, הג׳ונגל על הקירות. ופה ושם התכופף מישהו מעל המעקה והביט בעצב על הזירה.

---

אפריקה בלילה

מאת

מנשה לוין

שבע שעות בערב, וכבר היער האפריקני מצית את לילו ברעמות אריותיו, כנוצת תוכיו, בצחוק קופיו ובטלפי דישוניו. בושם-בר זה, הנישא מציורי הפלקט, מספר לנו על לילה רחוק המוככב יותר ושזוועותיו הן עטלפים המרפרפים ממעל לראשינו. אבל, מאחרי גבנו ליל-אביב קרוב עולה מן הים בינות לברושי המדרכות. שנינו מטיילים בין צלליו עד לאותו רגע בו תכריז אפריקה על-ידי הטם-טם את פתיחת הלילה שבשעריו מלבלבים שני דקלי כסף ענודים פתנים שחורים.

בינתיים רואים אנו, כי זהו ליל-המראות מגוון תנכי: אוטו הגולש אל האופירה שבה תפרש זמרת בנוסח כרמן כמה אריות, מוכר-כעכים המדליק את מקטרתו בכוכב מאין לו גפרור, בחורה המטיילת שלובת זרוע עם צלה הבתולי.

חלון-ראווה לאמנות-סין אומר גם כן את אביבו, שאת דובדבניו אכל לי-טי-פה עוד מלפני שלושת אלפים שנה. אני ובת לוויתי יוצאים מפגורה ומשתהים לפני וקנו החכם של קונפוציוס. משם מגיעים אנו לארנק מסוגנן: בת לוויתי מחייכת אליו בעצב, כי היופי, כאותה טבעת, טומנת רעל במשבצתה.

מסר יורד בין לילה ללילה.

הנה אנחנו מול הבד בעל ארבעת הממרים של הפנטסטיות. הוא חיוור עדיין ופולט טנגו המסתלסל בין ריחות בננות הנישאות על טסים קלועים, בין עשן סיגריות, בין תלתליה של אחת בלונדית, שברק הפלטינה להם ובין עיני קהל זה המתחיל ממדרון האולם ומסתיים בגלריה המאיימת להתמוטט כמו בכל חזיון.

הנה החושך המאפיל על העיניים והנה הבד המדמדם כמשורר: וראה פלאי. קהל סתמי זה אוהב ג׳סטות אלה של הדמיון! ראשית – נופות העולם: כגלויות התייר – בציר בסיציליה: השוורים ענורים מקלעות ענבים עד טלפיהם כפאונים, בו בזמן שכלות-הכפר, צמותיהן בגבן. מנפנפות לפניהם את שמלותיהן. מארץ זו שגפניה התערטלו עוברים אנו למערומי סיביריה. דמו, שלג לילי בסיביריה! צללים לבנים רודפים אחרי צללים לבנים, צבאי צפון נושאים בקרניהם שמש כתומה, וכל זה אפוף דממה השונה מהדממה שאנו רגילים בה. אני לוחץ את ידי הנערה: בדידותנו בארץ הקרח היא מלאת הרוה. אנו מתכופפים קצת וצללינו שטים על פני השלג שמאופקו הסירו הצבאים את השמש. הבד מחוויר שוב בחשמל. סהרורי, הוא מציץ לתוך עיני הצופים. יהי חושך חושד שמכחולו של רמברנדט מאירו לפתע!

ששש… הנה הג׳ונגל האפריקני מרשרש!…

עצי הבאובב הם כוורות, שבהן הומות כל הציפורים המפרשות באלפי ניואנסים דקים את צמאוננו למוסיקה זו המגוונת יותר מדי. מניין נחש זה המרפרף באוויר כבציור סימבוליסטי? מפחר נושרים הקופים אחד אחד כאגוזים.

על שפת אגם מתחממים תנינים כלטאות. חיות משוקצות אלה קדושות הן. יונים תמימים, בזמן שפסלתם את ההרמוניה לעג לכם השטן, שתמיד מודרני היה, והכין למען המאה העשרים את מסכות האמנות הכושית! ומפלצות אלה המפארות את המוזיאונים נעשו לסיוטינו היומיים.

אבל הנה דוהר עדר איילות שהינן מפייס את כאבנו. מעודי רגיל הייתי לראות איילה מצוירת מדלגת בין דפי שיר-השירים, אחת רובצת על אנדרטה בפתח בית-נכאות ומנמנמת שינה עמוקה וגרציוזית, ואחת חיה, בביבר שבאה ללקק את ידי מבעד לסורג; והנה עדר איילות דוהר, כל חלומותי היפים בלילה אחד! זה רב! אבל מעבי חורשת הבמבוק. כמו אצל קיפלינג, מגיח אריה. הוא תנכי ער לזנבו הקשה כארז.

אנחנו נמצאים איפוא בין האכזריות והרוך, כבחזיון טרגי. לבבותינו מתערבים בהתאבקות של שני יצרים אלה: מלאך שחור ומלאך לבן על אותה זירה.

בינתיים, והאריה מגמא את הג׳ונגל, את אור הירח או השמש, כי הזמנים הם כה מטושטשים בכל מחזה; כן, האיילה שליקקה פעם את ידי מבעד סורג ביבר נופלת תחת כפות האריה!

מזנק בפוזה של שובע, הלוע מטפטף דם, מגלגל האריה עיני זהב ששאבו את גונן מנשמת האיילה.

אבל חלומי זה מרכות האקוירלה נקם ינקם על-ידי שני אנשים היוצאים מעבר השני של חורשת הבמבוק. הם מוציאים את המקטרות מפיהם ומכוננים את רוביהם. האריה גווע מלכותית כשם שהאיילה גוועה בענוה!

שני האנשים שמים את המקטרות בפיהם ומשוחחים. קול האדם בעבי היער האפריקני! ואולי זה קול אלוהים המתהלך בהסתר ובצנעה!

מסיפון היער נושרים על שתי הגוויות נשרים, עיטים ומכערים מוות כה נהדר שמבער סדינו השחור בולטות טלפי האיילה הצחורות ורעמת האריה העמוסה זהב.

הנה השחר, השחר שבתכולו, הלילי עדיין, נמזג כבר הוורוד של זמרת הצפרים. גם הנהר שאנו רואים הוא ורוד כי כושים משים מתוכו את השמש. באור זה שטים שני האנשים תחת מטר

הפטפוטים המטפטפים ממקוריהם העקומים של התוכים: רוחות היערות האפריקנים! שחר צוחק זה אינו דומה לשחר כרכי המקיא את לילו כשיכור!

בכאן אנו צוחקים אגדית ממש; צחוקנו שט באלפי פרחים על ראי-נהר זה!

מתחיל היום: הג׳ירף מושיט את צווארו הלולייני לשמש כי ראש זעיר וטפשי לו! עופות הפלמינגו מתנוססים על גדות האגמים כגביעים דקי הגבעול: היערות מקטרים בושם ירוק: מתוך האופק, יוצאות בנות היענה: הן באות אלינו, גמלי מדבר מכונפים אלה, שמניפות נוצתן השיבו רוח על כל המלכות האסיאתיות ועל הרומנטיקאים העצובים! והקופים, הם משירים על ראשינו את כל אגוזי היערות!

פתאום, והנה כושי מן השירה מחוויר (יתכן גם צבע כזה!). קרנף גורר אחריו צנפת אבק! בשאגתו אין ברק הזהב כמו בשאגת האריה ולא הנהימה החתולית של הנמר, שאגתו’היא ירח כושי המלוכלך סיד והמעוטר נוצות דם כבשיר העם!-הקרנף נועץ את קרנו באדמה ומסתחרר עליה כאקרובט.

כדור מפלחו: הוא נעשה איום כשטפון. הקופים מייללים בתלשם את שערם הקלוש ובכוורות הבאובב נדמו כל הצפרים.

אבל אנשי המקטורת האפיים משסים בו כדור אחרי כדור ונבלת הקרנף משתרעת כהר קרוח אחרי מבול.

לאחר יום שיצריו להטו כה עזות נכנס-נא לדמדומיו מצבע האינדיגו.

הג׳ונגל הוזה כגן. באותה שעה יורדים הפילים לשתות מים אל איזה נחל. בצניעותם ישתהו שם עד שהלבנה תתפשט ותרד להתרחץ.

הלילה כבר עומד מאחרינו: עצוב כינשוף ורונן,כזמיר. מהכוכבים יורדים הגמדים. מהם מכוונים את כינורות הלילה. מהם מקימים ארמונות, מהם חוזרים על פנטומימה, ומהם רותמים את הפילים לאלונקות שבהן שוכבות בובות ילדותנו עם שערות הדבש ועיני הזכוכית!

מעבי הלילה מהבהב כלפיד עשן הטם-הטם. מוסיקה זו מפרשת אך מעט את החרוה האלילית של היער האפריקני; יותר נכון: היא מראה לנו מסכות מגור, קוסמים לבושים, כנשים. כי למיתולוגיה השחורה זרים המלאכים שמהותם השמימית מחייבת גוף לבן. אבל בעצם ליל כושי זה יופיע המלאך הבלונדי, אותו המלאך של כל הפיריות! הה, מעשיות הקולנוע! הה, תמימות אוילה ונשגבה הקרויה שעשועים!

הטרוגולודיטים מאירים את האופל בפרצופי מכשפים המסוירים, ובאודי אש. הטם-טם מכה ונותן קצב לסיוטינו הרוקדים סביב לאלילה הבלונדית. מי הביאה את זו, מצבע הירח לבין אוכלי אדם אלה מצבע הלילה? שאלו את הבמאי, האבסורדים יחולו על ראשו ולנו קסמם!

אני מבקש דימוי למענה; האם יער אפריקני זה הוא יותר ממשל דק המזוג ליריות ואירוניה?

רובנס מציע לי אחת מבכחנטותיו המצוירות על-פי הילינה פורמונט אשתו. אבל שחקנית פילם זו על רקע הטרוגולודיטים נראית לי יותר בלונדית ויותר היסטירית, שכן כוונת הבמאי לזעזע את עצבינו.

ככוונה הפוכה אנו מדלגים על השתלשלות המאורעות שזולותם עלולה לטשטש את היום והלילה שטיילנו בג׳ונגל.

הודו כי לאיילה היתה נפש צנועה בטלפיה, כי האריה הזכיר לנו את כפירי התנ״ך ולא את אריות הביברים והקרקסים כי הציפורים בשמו את עינינו בזמרתן, כי הפילים הזליפו מים על הלבנה המתרחצת, כי הקופים השתעשעו לא פחות מאתנו ומשמחה השירו אגוזים על ראשינו!

קץ לאופל המפייט! הבד הנהו עתה פסנתרן חיוור לאחר רסיטל לא בין צרורות פרחים אלא בין קליפות בננה.

אבל ברחוב מנגן האביב אינטימית, כי לכל בית חלונותיו האפלים, כי לכל עץ צלו הלירי ומרובים הם העצים המלבלבים לתוך החלונות.

אנו עוברים את כל פנסי בתי-הקפה שרוח הים ממשילם לאניות. באחת ממרפסותיהם אנו מיסבים, הסיגריות בפה, מול ים זה שאינו משול ליער כי טוב הוא ממנו.

על סף השחר של אותו לילה עמדה ציפור; בנוצתה היו כל גוני היער האפריקני שהיא פירשה אותם בהפרזה של מלודיות.

---

עורבים על הירח

מאת

מנשה לוין

האופל: פרח־ביצות ללא עציץ רועד בחלל החדר.

גיפופי רגליים, לחי מול לחי הביטו שני האחים בפרח זה שגבעולו נעוץ ביער הסמוך.

הנה הירח, כצפור, על כרכוב החלון. מעיניה דולף כחול זה לתוך החורשה המגולפת בשמשות. אף לא הגה של צפור אחרת בצרור אורנים עירומים אלה.

אבל על הקיר: כינור משתען על קשתו: וירטואוז־שווקים מרופט על כתף יתומו.

הילדים רעבים בלילה זה הנטול שמש. הירח, רחמן לפי מהותו השמימית, עובר גלגולי ארצי. דיסקוס זה, שבו אנו משחקים באהבה, הופך כיכר לחם עטורה הילת קרניים.

לחם טוב, השביע בבשרך הזורח את עיני הילדים המלאות אגדות! האח הקטן מוציא יד המפזרת משהו את האופל, משהו את השלג ונאנח:

— לשתות…

— ששש… הביט על הסייח…

הירח, גם מוקיון לפי מהותו. יוצא לזירה שמימית זו בדמות סייח שחור־הפרווה. הוא דוהר מכוכב אל כוכב ומצליף בזנבו על המזלות. רוח מן היער מטאטאת אותו מקמטיה, כמקמטי מסך, יוצאים עורְבים המתייצבים על הירח. הם מקרקרים. כל קרקור חושף מכשפה כבפנטומימה.

— למה, אבא, לא שב?…

— הוא מטייל… הוא אוהב לילות כאלה…

מתוך מסגרת עץ זורחת האם בעיניים, בצדף, באלמוגים.

יִבוּב חשאי:

— לשתות…

האח הגדול צונח מן המיטה ומתנדנד: כה רופף האופל! בעוד רגע הוא מנופף גרזן כרוצה לגדע פרח־ביצות זה מגבעולו היערי. אבל ככל הירואיקן, חלש הוא וחוצב בגרזן בחבית פקוקה כפור. ספל מים בידו, הוא חוזר אל המיטה. האח הקטן גומעו בגמיעה אחת: אלכוהוליקן זה שבעתיד!…

בינתיים והלילה זז לאטו. היער שבאופק מתפקק כשלד בכל עציו. הילדים עוצמים את עיניהם, אבל העורבים מנקרים את גרעיני השינה מבין ריסיהם. שדות השלג מתחלפים כתפאורות של מוטיב אחד: הנה צרורות צללים העונדים בקעות, נחל הנושא ברווזיו על קרחו, שלוש פרות המלחכות גבעה כשטלפיהן באוויר.

גרוד בדלת: עורב, מכשפה,.. לא. זה היה רקס שנעלם. הנידו בראשם: כלב מסכן! ירדו מן המיטה ובגרזן פתחו את דלת הלילה עד היער. צלו הגדול עישן סגולית. הכלב הצטייר על פני השדות, גיגנטי, עטוף פרוות כפור כשועל צפוני. הכניסוהו ונתקטן לרקס שמנחיריו יוצאים ציצי כפור.

מנורה מתפייחת ציינה את קונטורות פרח הביצות. בפינה, מצאו חופן נסרים. מיד השחיר עשן את חורשת האורנים הגלופה והדמיע את רקס. רצו שיספר את הרפתקאותיו, אבל רוך הבית הרדימהו. עלו על המיטה, הכלב נתכרבל לרגליהם, האש דעכה, והפרח פתח את גביעו כעטלף את כנפיו.

השדות, כסוסי הקרוסלה, כנופי אלבום, חזרו על עצמם במסעם. בינתיים והעורבים הביאו על גופם את השחר האפרי. עלי־הפרח נתכרכמו. מאחרי חורשת החלון נסעו הכפריים אל השוק כמסע כלולות, והסייחים, עירומים בשלגים אלה, הנידו את פעמוניהם כתינוקות.

הילדים הקיצו: פרח הביצות מתגולל בפינה, לכינור מיתר אחד, הקשת מדובללת כלאחר אורגיה, והאם מתה היא במסגרתה על עיניה ואלמוגיה.

הכלב לצדם, הלכו האחים מאלון לאלון שגלשו לטחנה קיטעת. שמאלה עמד היער בצמותיו המושלגות. הוליכו את עיניהם על פני השדות, בהם הגרנות: איכרים מושלגים עד מקטורותיהם, עד גבותיהם המטאטאיות, הבליטו כרסי זהב.

השתפלו על אלון גדוע והסתכלו בשמש שגלגלה את הדיסקוס שלה על השדות. באה סוסה אפורה־צדפית: באוכפה ישב אדם שהצמיד את עיניו, לורנטה כמעט, לילדים, לכלבם: שלישיית יתמות שאנדרטה שימש לה שלג זה, כה אכזרי וכה אגדי.

הסוסה, האפורה־צדפית, גלשה ליער ונעצה את פרסותיה בשמש. הילדים ירדו לשדרת הליבנים.

אף איש בין צללים אלה הדקים ככלבים גזעיים זולת וילות נעולות על פסנתריהן המתים. הילדים צעדו שפי ביניהם בעצרם בכלב שתקפו החשק לרדוף אחרי הצפורים.

בלונדית ולבושה פרוות קרקול צעדה אשה צעירה לקראת הסוסה הצדפית שהגיחה מאחד המשעולים. זה שבאוכפו שעיניו לורנטה, אלצה להזדקף. מפחד הזדקפו גם הצפורים על זנבותיהן. צחוק האשה בין ענפי הליבנים הפיליגרניים. וילה נפתחת ונסגרת כספר מוזיאלי. השדרה גולשת עד תחנת הרכבת בצורת פעמון והכלב רודף אחר הצפורים המכונפות.

סימטה הגיחה והוליכה את הילדים אל השוק. מפחד לאבד את כלבם נשאוהו חליפות. ראו סייחים מפשילים את צוואריהם על צווארי האמהות: איזה רוך אכזרי!

השמש גלגלה את הדיסקוס שלה על הגגות הנמוכים, עורבים צילמו את צלם בפיח על השלג, עיוור גישש במקלו בין דמדום לדמדום, הסייחים דהרו אחרי האמהות לאורוות המרופדות תבן חם והילדים חזרו עם כלבם לביתם.

האב נעץ כבר את פרח האופל ביער, ניפץ אליו את כינורו — מיתרו האחד מת לילי — ובנופפו בקשת:

— אנגן על כל עץ ועץ…״

---

הילד בין הנשים

מאת

מנשה לוין

[א]

שלושת החלונות הראו: פרק חרוך עציו שהסתמנו על שמי אש דם הרואיים: שדות סתיו חרושי תותחים, שמהם המריאו חסידות אחרונות ואווירונים. חצר שוממה שבה שוטטו חתולים רזים, וסוס ליד באר שגירד את שלדו. על גגו של אותו בית הזו מעשנות ירויות, שמגוחכות היו בעוצבן האדריכלי.

בלילות מוככבים נישאו מן הפרק גניחות הצבאים הדמיוניים שספדו את איילותיהם ששתתו דם על המדשאות! בימים היו רואים את הסנאים אדמדמי הזנבות מדלגים מעץ אל עץ לקצבן המונוטוני של מכונות הירייה. מזמן לזמן היתה משתררת דממה עמוקה, בראשיתית, ובתוהו זה הנידה טחנת רוח את כנפותיה הגדועות, ישיש כרסם קלח כרוב בשיניו הרופפות וילד הביט על השמש הלקויה מבעד זכוכית מפויחה.

בינתיים והפרק נתמלא צללים: אלה לבושים היו בגדי חיילים נאלחי דם, ובהיותם עייפים נחו בבקתות, ליקטו נוצות פסיון, תקעו בשופרות הציד, שתו מים מהפלגים האידיליים ושיקפו בהם את פרצופיהם – אלה היו צללים מאושרים. בחדר בעל שלושת החלונות נמצא קמין מהמאה שעברה שכתליו הראו ציורי המבול וחיות התיבה, על פיהם למד רפי את מעשה בראשית, תכונת האדם והחיה.

מעל גבי קמין זה התרומם ראי שאספקלרייתו עמומה היתה יותר מאגם רומנטי. כמה פעמים ביום היה ראי זה מקבל את פניהן של שלוש נשים שהעזו להשתקף בו כזמן כה עגום. אלה היו: סטפה – שטנית לפי גופה ומהותה; אנדה – כמושה לפי אצבעותיה הפסנתרניות – ואמו של רפי, שאורות נרות השבת של הסבתא עוד הבהבו בעיניה. גם לראי עצמו עבר מפואר; נערה צעירה שתתה לפניו רעל בכותונתה הלילית כי רצתה למות עם עצמה… כשהרימו את העיניים לכותרת הראי נתקלו בצרור לילך נובל, שזמזום התותחים הבלתי פוסק לא השירו.

בחדר זה השקיף רפי בן התשע על הגופות, על האווירונים, על הנשים. על אביו, מי שהיה מורה בבית ספר עברי, פציפיסטן מובהק, הוטל להמטיר מתוך חפירות גליציה אש על מורים גרמנים עניים, שאהבו אולי כמותו את גתה, את שילר והקימו ביחד עם קאנט סדר עולם אידאליסטי.

גם רפי שנתבגר בשלהי 1914 עקב את הרפתקאותיה של המלחמה העולמית על פי דרכו הוא. הוציא את תיבת השח של אבא, העמיד על הדף את הפיגורות הלבנות והשחורות, חנן את שני המחנות בכישרונות הרואיים דומים, וכולו ריכוז, אגודליו ברקותיו, פיו צמוד וגאה כמרס קטן, ערך את הקרב.

כמו בכל תגרת דמים היו גם בתגרת השח מנצח ומנוצח. רפי התעצב כי ראה בזה אות ציני של הגורל.

האגרופים קמוצים על ברכיו, העיניים כאנדרלמוסיית הפיגורות, שקע בהרהורים. ברצינותו דמה לפילוסוף, לפחות בכוחו הפטאלי לא לפתור כלום! אז קם וניגש לאחד החלונות: הסוס השלדי כיסה את צמרת הפרק, ציפורים הטיפו את זמרתן לתוך פיח המעשנות, והחתולים הרזים טיילו לאורך האופק הסגרירי.

בלילות היה רפי רואה מתוך מיטתו את הירח בתבנית חרמש מסעף את אמירי האורנים, האגוזים והלילך של הפרק שבני מאה היו. פחד תקפו וביקש מאמו שתסתיר את הלבנה בגבה. האם נשקה את פניו החיוורים, הציצה לתוך עיניו הבוהות, ובחושבה אותו לסהרורי באשמת סיוטי העולם, בכתה בחשאי.

[ב]

רפי מטייל על גזוזטרת העץ בין דלתה של אנדה ודלתה של סטפה. הסתיו מתערטל מעליו האחרונים ומטליא את הכחול באפור. על המעשנות הירדות מקרקרים העורכים הראשונים, ועל סף החורף עומדת ישישה קטנה בבלואים, חבילת זרדים על שכמה ופטריות היער האחרונות בידיה.

רפי דופק על דלתה של אנדה. הוא נתקל בצמותיה זהובות הקש ובקלפיה. כי היא חוקרת את הגורל ההפכפך בכל רגע ורגע. רפי צועד שפי בין האיקונין שעל הקיר, בין הפסנתר האוטם תמיד חלון אחד ובין האם הזקנה המנמנמת מול הפרק. פניה חבוקים בעשר אצבעותיה, לוחשת אנדה: ׳״הראש השחור"־ חוזר בכל פעם!׳

היא מצמידה אח בבותיה המנחשות מצבע החרסינה לרפי:

‘מי זה ״הראש השחור״, אנדה?’

עתה פרושות אצבעותיה על הקלפים כעל מנענעי פסנתרה: “הראש השחור” זה האווירון העף בלילות, העורבים המנקרים ככר את חלונותינו! רפי, אתה עצוב!׳

היא אוספת את הקלפים – אלי הפטום – ומטמינה אותם בכיס שמלתה. כל גופה אומר אביב כמישותה. כמישות בוסר זו רבוצה על כל הנמצא בחדר. היא יושבת על הספה מהוהת העור ורומזת לרפי שייגש. הם משוחחים בלחש על הציפור הכנרית שמתה. הנה כלובה מעל לסף החלון: נוצה כתומה מקשטת אותו. בקולה של אנדה רוסס הבכי:

׳רעש התותחים הרג אותו! מיותר היה בעולם מכוער זה, משוררי המסכן!׳ דמעות נתלו בעיניה. רפי מחריש לצדה כשעיניו בכלוב השומם. בצערה היא מלטפת ומנשקת את הילד ברוך היסטרי. רפי היה רוצה שתנגן, כי חכליל קל פורח עתה בלחייה.

׳הוא אילם, פסנתרי!׳

׳כך…׳

האם הזקנה נוחרת מתוך פימותיה, עציצי ההליוטרופוס שבפינות מכמישים, אנדה משטחת את הקלפים על ברכיה. ורפי מתקרב לפסנתר. במחי אחד הוא מזעזע את מנענעיו, את עצבי אנדה, את הפרק על צלליו המסתתרים בבקתות, כי גם הצלילים מכים פטלית כגמות התותחים. ׳נגני, אנדה, נגני!…׳

לרגע חוזר האביב דאשתקד. בו לבלב הפרק, בו הבטיחו הלילך והכנרייה אהבה לאגדה, ‘שקנתה לה מגבעת משי לבן, שסרט ידקו לסנטר: מאצבעותיה נושר נוקטורנו המתחלף בוולס, מרש אבל בגבוט. אחר היא בוכה כשקלפיה לרגליה, פסנתרה פתוח לדמדומים, ורפי מנושק בשפתיה הבתוליות.

[ג]

על הנזוזטרה האפלולית אור ירקרק רומז לרפי. אותו רגע הוזה אמו בצל הראי, אנדה בצל קלפיה, כיפת הפרק מתשרטטת על הכוכבים שביניהם מיילל ינשוף. רפי מתכופף מעל למעקה: שובך יונים בלילה והסוס השלדי, היחידי שלא גויס להרואיות, לועס את האופל ממול! ראינוע קטן כבוי על נברשות פנסיו, על הקאובוי ואהובתו, שפרח לבן ברקתה. בית מראות הוא לסטפה, שמדלתה זורם האור הירוק, אור ראינועי, המבליט את תפאורת הלילה.

פנים החדר מקושט היה בסטפה. שכרבלה את עצמה כחתולה. היא עישנה סיגריה ארוכה דקורה בציפורנה. היא חייכה לרפי ושלחה אליו את זרועותיה הנתונות בקרפ: היא היתה אלמנת המלחמה ואלמנת בעלה האופיצר, מכאן הציניות בבשמיה, בשמלותיה, ביינותיה, בסיגריותיה, שהגדילו את מספרן על־ידי קציני המטה הגרמני במידה שהתותחים והאווירונים הרבו להמטיר את כדוריהם ופצצותיהם. רפי יושב על פרוות שועל סמוך לחזה. היא מלטפת אותו ומפטמת אותו בטבלאות שוקולדה.

׳מלאכי היפה. נשק לי!׳

בושמה מסחרר את ראש רפי, והוא מנשק את אלמנת וזונת המלחמה.

הקירות מקושטים בסרטי ראינוע פרימיטיביים.

׳סטפה. מי זהי׳

זה היה רבו של צ׳ארלי צ׳אפלין.

׳מאקס לינדר! הוא מפליא לטפס על גגות ניו־יורק.׳

ראשו של רפי מונח עתה על ברכיה התמות של סטפה. עינו מפליגה לאורך גרביה המסתיימים בסנדלים העמוסים ציפורי קוליברי.

׳ומי זאת, סטפה?׳

׳פולה נגרי, בת הכובסת האגדית!׳

הפרק בחוץ היה כה אפל שמילא את כל החלל: חרמש הירח פוצץ כנראה על־ידי איזה תותח. רפי מציץ לתוך עיני סטפה האפלות והלחות. ׳טוב פה, מלאכי הקטן?…׳

אצבעותיו של רפי נתלכלכו שוקולדה, סטפה מלקקת אותן בלשונה. ׳סטפה, תני לי פעם לעשן מן הסיגריה!׳ היא מורידה עליו את ריסיה:

׳לא. רפי. אחה איקונין קטן!׳

׳רק פעם אחת. סטפה. רק פעם אחת!׳

השטנית מגחכת בעיניה האפלות: ׳טוב. רק פעם אחת!׳

רפי משתעל ועיניו מתמלאות עשן ודמעות. סטפה מנענעת אותו. על ברכיה. ׳ששש. מלאכי הקטן…’

בחוץ צוהל סוס. זהו הלילה הצוהל, הלילה שהתחמק מבין התותחים. אחריו צוהל צלצול דורבנות. סטפה מרתיחה: ׳צא, רפי. זהו היינץ. צא מהר!׳ רפי נדחק למעקה הגזוזטרה, לתפאורה הלילית, ומעיל כחול בדשי משי אדומים חולף לפניו ונמוג בחדרה של סטפה, המאיר לרגע סוס קשור אל פנס כבוי.

[ד]

על הליל הסגריר הממלא את החדר בעל שלושת החלונות מסתמנות הסילואטות של שלוש הנשים. הן חיוורות פנים ושותות תה חיוור.

הפרק שבו היה הצאר יורה כצבאיו, בארנבותיו, מתהולל כיער שייקספירי. שלוש הנשים מחרישות, ורפי בצלן. לסטפה יש אינסטינקטי הליידי מקבת:

׳מות הצאר. מות הדינסטיה רומאנוף. מות איוואן העריץ, איזה מחזה!׳

עיניה מתרחבות כהעגילים המתנדנדים בתנוכי אוזניה. הסופה כופפת את צמרת הפרק. אנדה מתכופפת אתה. אמו של רפי יושבת בגבה לראי, שהוא ספר היוחסין שלה. הילד מדפדף באצבעותיו הקטנות בדפי טרגדיה. בשפתיים סגריריות שותות הנשים אח התה החיוור.

׳גברת רוזין,׳ שואלת סטפה, ׳פחמים יש לך?׳

׳לא.׳

סטפה מציתה את הסיגריה הראשונה של הלילה. של סיוטיה. אנדה פורשת אצבעותיה, שעל אחת מהן מבצבצת טבעת שמילואה ריק מאבן. ׳יהא צורך שאמכור את הפסנתר. אבל למי? המוסיקה נעשתה מיותרת כהלחם.׳ סטפה רוטנת:

׳אנדז׳יו, צריך שתעשני מסיגריותי המבושמות אופיום קל. אינני מעזה להציע זאת לגברת רוזין. לה יש רפי, לנו אין כלום! אנדז׳יו, הביאי את הקלפים!׳

־סטפו, בואי אתי, הפרק מפחידניי׳

ימה יש לפחד מפני הפחד! טוב, אלך אתך…’

הן מביאות את הקלפים, והחדר מתמלא דמויותיהן. רפי נרדם לקצב הסופה השייקספירית. אמו משכיבתו כשגבה אל הפרק ופרופיל פניה אל שתי הנשים החבוקות על־ידי פרשי הקלפים בתוך עשן מבושם אופיום.

[ה]

שלג ירד. רק העורבים מחשיכים בו. הפרק יפה כאגדה צפונית. הראי דומה לאחד סבא מושלג המוציא משקו את גמדיו, ורפי משתעשע בהם. ציורי הקמין נראים בראשיתיים יותר מתמיד. חורשות הכפור המצטיירות בשלושת החלונות מאדימות ומסגילות בדמדומים. בדממה זו נדמו גם התותחים וגם האווירונים; בדממה זו מתחמק רפי מאמו ההוזה לאור האש שהודלקה בפחמי סטפה.

בחוץ השמים פתוחים על התפאורה השלגית. רפי ניצב פעם מול הפרק, פעם מול הערב הרומז לכוכביו הראשונים ופעם מול דלתה של אנדה וזו של סטפה. הוא נכנס בלאט לחדרה של אנדה. זו ייתמה את פסנתרה זולת אמה החובקת חתול. פחד תוקף את רפי משני הצללים המופרזים. הוא רוצה לברוח. אבל הם חוסמים לו את הדרך.

באותו רגע מרכיב את עצמו הירח כפרש גואל על צמרת הפרק. בינתיים הזקנה מרטטת באצבעותיה הגרומות על גופו. והחתול מגרד רכות את פניו. רפי מרים את עיניו אל הלבנה המדליקה את כל הפנסים הכבויים וצועק בבכי חנוק. בעוד רגע הוא ניצב שוב על הגזוזטרה המשקיפה אל אותו לילה ששלגו הוא כשף, דיוטות־דיוטות מתרוממים גגות העיירה. קמפנלה כופפת את צלבה כסבא את חטוטרתו. בינה ובין גגות בית הכנסת מטיילים חתולי לילה אחדים. אחריהם יורד מסך של אורנים הסוגרים אגם שבו נטמן אביב על צפרדעיו. בכסף כחול זה פחדו של רפי פג אם כי דמע קל עוד רוסס בעיניו.הוא חופן שלג שכוכבים מנצנצים בו וקולע בעורבים הדוממים כינשופים על אמירי לבנים, על האיזולטורים של עמודי הטלגרף ועל שאר כרכובי האופל; אבל בהתעופפם העורבים משנים דקורטיבית את הלילה.

רפי סר לקיטון שווילון ירוק מחייצו מן הטרקלין הקטן של סטפה. באורצל האדמדם הוא נתקל בשתי אדרות כחולות, בשתי חרבות. כמרס קטן הוא מתפרקד על האדרות כששתי החרבות לירכיו. הוא, הבן של האב האיראליסטן, הטמון בחפירות בליל שלג מוככב כזה, מלטף בחשק את נדני הניקל.

שפי הוא מסלק קמעה את הווילון: אנדה יושבת על ברכי אופיצר בצמות פזורות בין יין ועשן: סטפה שכובה על הספה בקרפ, בבושם אדי, כשרגלה האחת מגולה עד לקוקרדה הוורדית, החורזת את שולי הגרב: אופיצר שני כופף על רגל זו גולגולת בלונדית.

רפי מגיף את הווילון ונתקל בשתי החרבות המפארות בשתי וערב את האדרות־הכחולות. הוא מסלק חזרה את הווילון: זוהי אנדה שייתמה את פסנתרה, שבכתה על הציפור הכנרית, זוהי אנדה המנשקת את שפמו המסומר של אופיצר, שצלקת מחשקת את לחיו האחת כבפתיל, וזוהי סטפה הצוחקת בקול ייני ואופיומי.

הנשים היו הראשונות שגילו את אלילן הקטן. בעיני אנדה מחכלל היין את צבע החרסינה, בעיני סטפה מאפיל הלילה שטנית, ושני האופיצרים ביישרם מנקינית אח ראשיהם הבלונדיניים מצדיעים.

אלגורית, דמה אז רפי לאמור לילי, ששתי הנשים נענעוהו על ברכיהן וסחררו את ראשו בנשיקותיהן.

האופיצרים גיחכו ליד החלון שהשקיף על הפרק, פרק הפלאים של הילד.

אבל לאחר רגע דמתה סטפה לקורטיזנה ציורית עם משהו רוך, עם משהו טרגיות עצמית. הראש הבלונדי של אחד האופיצרים נח שוב על שדיה שנחו בין תחרים קרם. אותו ראש בלונדי מצולק הלחי הטיף יין מגביע זכוכית לבין שיניה שנמנמו כעיניה.

אנדה שלא הלמה כלל את הרקע הזה של ליל אדמדם, התנדנדה בצמותיה הפזורות על ברכי האופיצר השני.

בצנעה טעם רפי מן העשן, מן היינות, וליקק את שוקולדת התופינים. שמחה אפפה אותו והשתטח על פרוות השועל בצל הנשים החבוקות. ׳אנדז׳יו. הקלפים!׳ קראה סטפה מסיוטיה.

הפטום באותו לילה היתה סטפה עצמה: מסרקותיה נשירים משערה המבודר, כתפה חשופה עד שדה, סידרה את הקלפים בציפורניה המבהיקות מלכה: ׳היינץ. המוות הולך אחריך כחתול! ההה! אני מחבקת שלד הלילה…’

האופיצר פרץ בצחוק שזיעוע את הפרק על עציו, שהרתיח את הירח מעל החלון, ובשולפו את אקדחו:

׳אני יורה בך, מכשפה!׳

׳בי, באלמנת המלחמה! קדושה אני! מזוג לי היינץ כוס יין!׳ ובהצמידה את ראשו לבטנה נעצה בו את עיניה האפלות. האקדח צנח מידו, ומלא עייפות חיבק את ירכיה.

׳נחשי גם לי!׳ התחנן האופיצר השני.

׳אנדה, זו חובת לבך!׳

זו שערה שיכור, עיניה חרסינה מוארות. טרפה בידיה הרזות את הקלפים. ופתאום: הקלף האחרון, המסיים בין אצבעותיה:

׳אה, הילד ישן סמוך לאקדח!׳

ארבעתם הביטו בעניים בוהות על רפי שנרדם על פרוות השועל, האור האדמדם בפניו והאקדח למאחרי ראשו.

לרגע דמדמה הטרגיות ביין, לרגע הסתכלו הנשים בגופותיהן, לרגע רקם הפרק את אגדתו הצפונית מאשתקד.

סטפה גלשה על רגליה הגמישות, ובהתעטפה במונדיר כחול נטלה את רפי בזרועותיה, העבירתו דרך הלילה. דרך כוכביו, דרך שלגו, דרך עורביו והניחה אותו בתיק אמו שהזתה לאור האפר העומם בראי. סטפה שבה לעשן, ליינות, ובתנועה אקרובטית הציגה את גופה עירום, זולת גרבי המשי והאלמוגים השחורים מול הירח שעל החלונות, מול האופיצרים שהחווירו עד צלקותיהם ומול אנדה שנדהמה לראות כפעם הראשונה גוף עירום של אישה אחרת…

---

יהודה הלוי מול ירושלים

מאת

מנשה לוין

כשחף סב קרעה הספינה את הכחול והזהב, שנשבו מחופי אפריקה. כאלבטרוס – עננים בין צפורניו, הים בחזהו – שוטט יהודה הלוי בין מפרש למפרש: אגמים שלווים אלה.

בבואות גני קשטיליה עודן זעות על הגלים: הלוי שאף את בושמיהם, העזים בכל הצללים.

הקברניט – דיוקן שודד-ים – חשבהו לסוחר עבדי תימן, לסוחר אבני אופיר.

הוא אמר לו (ידו המקועקעת, המטובעת – לאופקים):

– בני תימן עיניהם ירוקות…

האלבטרוס חייך:

– ירוקות למה?…

הספינה עלתה על דבשת.

– כי לועסים הם הדסים…

רוחות, כסוסים, הוטלו לתוך המפרשים והדהירו את הספינה.

הקברניט אמר עוד:

– בין עבדי המשוט: פילוסוף, המאמין בצדק, בן-כליפים, כושי, הצוחק כיער-חופים…

במרחקים נופפה רודוס את מגדליה, קפריסין ריפדה את כרמיה.

הקברניט מאהיל ידו המקועקעת על גבת עינו, הקמורה ככרכוב:

– המכשפים מסובבים את גלגל הסופה!…

התרנים עמדו עירומים, כעצים בסתיו: שלכתם התעופפה בעננים, השמש – תפוח רקוב – נשר מן השמים.

לילה: אף לא כוכב בלבו של הלוי, אבל כאלבטרוס נעץ את צפורניו ברעמותיו האפלות.

השלשלאות, שברגלי עבדי המשוט, מצלצלים כרעמים: הפילוסוף שקע בהסתכלות האחרונה, בן-הכליפים רואה בהימוט מגדלים, הכושי הצטנף כקוף בצמרת הים. עם שחר שותת השמש דם, כצבי ירוי: קַשָתֵי הלילה עמדו ברוכסי האופק.

הקברניט (את טבעותיו שדדה הסופה) להלוי:

– אתה הוא זה שעמדת ליד ההגה?…

הנה מתנוססת יפו בעין-פספס: גון הצדף לה, גון הצרעת לה. הקברניט להלוי:

– שוק העבדים הוא בדמשק…

הלוי מושיט יד אל ההרים, המכחילים, המבליחים, מעבר לעיןהפספס, מעבר למסגדי דמשק…

כמלתעות סלעיות של לוויתן-בראשית, כן פערה יפו את לועה להלוי, בעמדו על החוף, האהיל על עינו והביט אל הספינה, שבה אכל את אחרון רימוני קשטיליה.

יום חורפי מגוון הסנונית רבץ על החולות: היום נשפך מן השמים, שגביעם דמה לגביע-שמי ספרד.

הלוי שכב על הקונכיות: בכל אחת המתה הילדות, המה ים זה. הביט לעבר יפו: חומה, כעדת גיבנים, הקיפתה.

הלוי קם: רק צלו נפל על הים, התמזג עם נחשולי האחלמה, שט על החול הצחור כליל קשטיליה, כשירח מנגן בגניה על קתרוס, על מניפת-שערות של נערה.

כל כיסופיו במשקל ערבי נתגלמו ביום זה במשקל עברי, העתיק יותר. הים שיבר בו את דכייו, השמים בתכול עז, ההרים באופק העלוהו במדרונותיהם, והחול זימרו באלפי גרגירים, כחרוז חוזר.

הלוי ליטף את זקנו ודמם מול בבואתו, שנעה בראי ים האחר, מן הבריכות שבחצרות קורדובה: אבל יפו פזלה לגבו כפגיון הטמון עוד בנרתיקו.

הלילה רד: מן ההרים גלש באלפי גמלים, מן הים בא כמשק הכנפיים האפלות של נשרים, והחול ריפד מרבד שחור לפני יפו, שירח הלבישה צללים.

הלוי עלה ליפו, שמבתיה הציצו ינשופים. בחומה היו פרצות: מהן גח לסטים, מצורע, בהמה.

הנה המסגד כדקל חבוט-אמיר, לא כמסגד בקורדובה, המיתמר כשודד-ים מעולף אגדות ואבנים יקרות באשנביו. באה אשה עם כדה. בא חמור וזקן על גבו, ראה את הלוי: גלימתו מרוקמת כסף, ועיניו בלילה:

– הזר, ביתי לך, נרי לך, פתי לך.

הלוי בא אל תחת סיפון ביתו המקומר. בחלון-קיר הציץ הים: ישב מולו, כשגלימתו צונחת, וידיו סוגרות את זקנו.

הזקן שם על השולחן חוצלת פירות, כד מים וגביע חימר. הלוי קילף תמר: גלעינו נשאר בפיו, כחלמיש.

הזקן מזג מים לאורחו.

– יורד-ימים?…

הלוי הפנה את ראשו מן הים אל ההרים, שהירח טייל על דבשותיהם, כגמל ללא מרדעת:

– הזקן, רחוקה הדרך לירושלים?…

– כרחוק לילה זה מיומו…

פתילי שמן הבליחו בכוכי יפו, והים התיכון נגה כאיזמרגד משובץ בין שני חצאי הטבעת של אפריקה ואסיה הליליות.

הלוי לועס תאנה וגביע המים בין אצבעותיו:

– הזקן, האין גמל בעירכם שיעלני לירושלים?…

הזקן מרטיט את ריסיו החרוכות:

– מכל נקיק-הר מציץ שודד צפעוני…

הלוי מציג על השולחן את גביע המים ומסב פניו לים.

הזקן גורר את אנפילאותיו ועולה לגג. הלוי מרים את גלימתו, מתעטף בה ויוצא.

ביפו הלילית ישנים גם חמוריה כתרנגולים. רק בגזוזטרות-מסגדה מטפסים חתולים.

הלוי גח מן החומה, שחרבות אלג׳יריות חצבו בה כקרדומות וגולש מן העיר.

הנה הוא בין ים התיכון, שזהבו וכחולו מפכפכים בו, כשני יינות מזוגים, ובין הרי האופק, המשתבצים בדמיונו טורים-טורים.

הוא – הפרש, שסוסו הירח. הוא נושם את גני קשטיליה ואת גני שיר-השירים: הרוחות דואות כה קלות הלילה.

התנים אינם מייללים – צבאים הם הדוהרים אחריו ומרפדים בטלפיהם את הסלעים. זיתים בבקעה סורקים את כסף זקנם: אלה הם פילוסופי קורדובה, דקלים מנפנפים במניפותיהם: אלה הן נשי גראנדה.

הלוי – בגלימתו המרפרפת כל צללי הלילה – צועד לקראת ההרים, המדלגים אחורנית. אם הצבאים קלים – דמיונו קל מהם! אם ההרים מדלגים – דמיונו מדלג ממעל להם! זה היה ליל המשורר!

שיבץ את הכוכבים לתמונות, עיטר אותן במזלות, וכה הפך את השמים לספר, לספרו! בדרכו על סף ההרים ננעל הספר, והלוי צלל לתוך השחר כלתוך נהר.

– האגדה, פרשי עליו את טליתך המרוקמת כסף, כאותו לילה שמרוקם היה כוכבים!

---

דוד מנגן לפני שאול

מאת

מנשה לוין

צבי ניצב על ראש גבעה שסביב לה, בין סלע לסלע, מתרוממים דקלים שכפותיהם אוספות, בין משב רוח למשנהו, צללים ראשונים של ערב שכבר מהלך חרש בפאתי השדות, כהלך יגע העמוס מחשבות שליקט בדרכים.

הצללים יורדים על קרני הצבי המציירות באוויר דמות של נֵבל; הצללים יורדים על עיני הצבי שזהבו של יום בהן והמביטות במנגן בכינור היושב חבוי בתוך אור־צל הנארגים חליפות זה בזה. פתאום ננער הצבי שדמם תחתיו, פותח את פיו ועורג כשהוא משוטט בארבע רוחותיה של הגבעה. קולו יורד לגיא שבו תועים כבשים, עולה במורדו של הר שעליו תועים כבשים, ואלה ואלה נושאים עיניים משתאות זה לזה, ועומדים תחתיהם ומקשיבים לקולו של הצבי כשראשו של זה על צווארו של זה.

המנגן היושב בירכתי החדר, בתוך טווי של אור־צל, מסב את ראשו מעם כינורו לעברו של הצבי המשוטט לאטו בארבע רוחותיה של הגבעה, כשהוא עורג אל ההלך היגע האוסף מהשדות את נגוהותיהם האחרונים ופונה והולך ללון בין ההרים. אך מקץ רגע חוזר ומסב המנגן את ראשו אל הכינור שבין יַדיו.

כי רואה הוא את עינו הימנית, הלא מוּלֶטֶת של שאול, והנה אש נפלה בה; כי רואה הוא את החנית שליד שאול, והנה אש נפלה בה, והיא כעין להבה דקה בתוך האפלולית התלויה בחלל.

---

אלמנת הטייס והשודד

מאת

מנשה לוין

שקיעה בשלושה צבעים: שולי המדרכות בדיו זורחת, העננים דשואים בסגול, בחלונות מפזם שחור סומא.

החדר פתוח כקופסת פודרה. (הוביגאן או ראשל 1) האלמנה הצעירה

— (בעלה נפל מאחד השמים כשאווירונו דולק כנר) — משלבת את ידיה (הידיים של אלמנה צעירה הן כה אווריריות) — על המשי השחור המחפה את ברכיה הוורודות והעצובות.

ברנש שברח מחמישה בתי־סוהר, (מכאן — פרצופו הרב זוויות והמגוון) קורע את שלשלאותיו וזורקן כלפי השמים שמלאכים מטיילים בהם על גבי העננים הדשואים.

האלמנה הצעירה מוחה את דמעתה האחרונה. (האם בכתה די?… המבכים אנו די את מתינו?…)

השודד קורס על גשר וטובל את פרצופו בנחל שהלילה שט בו בספינת ענקים.

האלמנה הצעירה גונחת: פרפר או אווירון מזמזם על זגוגית החלון. צמרמורת חולפת בגופה והיא מתירה את ידיה מעל גבי ברכיה הוורודות והעצובות.

היה זה ראשו של השודד שנגח את הזגוגית: כשגופו מתוח באוויר. והוא מצייץ:

— פתחי לי את החלון… אם לאו אפול כאבן!

מיכנית (הצער עשאה למכונת צער) פותחת האלמנה את החלון— (הרי לא תכביד את לבה באבן שניה).

אך נכנס השודד לחדר, הניף את ידיו: — הה, קן המרופד חיוכים ופודרה!

האלמנה הצעירה מתבוננת לזקנו האדום והפרוע.

— מפחדת, נחמודת שלי? — מעווה הוא את פרצופו המצולק.

— מי אתה?

— אני?… הה, נחמודת, שודד מפורסם בלי מוניטין!

והוא ממצמץ בעיני החפרפרת.

— הגידי, נחמודת, מה ברגע זה: יום או לילה?… אינני מבחין יותר בין אור לאור.

רשרוש שמלת האבל שלה.

— אה! — מלטף הוא את זקנו האדום — אלמנה את!… הה, הצבע היפה!

וידיו הגרומות מרפרפות על המשי של האשה הצעירה.

— אל תגע בי!

הוא מצמיד את ראשו לכתפיו (האם לא אמרנו שגולגלתו ערופה היתה?), מפשיל את ריסי עיניו (בשמש האפלה של בתי־הסוהר צמחו

איומות), ועיניו מזילות אור ירוק:

— קדושות הן ידי!

והוא פורשן.

היא מסתכלת בידיו שאצבעותיהן מטובעות סיגופים. וסהרוריות משוטטות ידיים אלה על גבה של האלמנה הצעירה:

— בשרך רך יותר אפילו מסיוטי!

היא מחייכת ברחמים:

— שודד מסכן!

הוא מסיר את ראשו מעל כתפיו, מניחו על השולחן ככובע. כורע וחובק את ברכיה:

— הה, כלה שלי המלוכלכת כפטריה בלילותי האזוביים!

היא רועדת:

— אל תשחק את הקדוש! שים חזרה את ראשך, הבלורית שלך היא כה מסולסלת!

הוא מציית. ושיניו שורקות בעליזות:

— מילא, אני יכול להיות לא קדוש!

היא מדליקה את החשמל, ורק גופה בשחורים מרהט את חלל החדר. האורח מתלהב מכל חפץ וכלי: העציצים בפינות. מבשמים אותו באביב, צלוחיות הבושם מספרות לו על עור האשה הצעירה, ממחטה המתגוללת תחת כיסא מספרת לו על לבה הרב־קמטים.

פגישה עם צילום שעל הקיר, עם פניו החיוורים של הטייס (אין

פלא: סירנות האוויר מצצו את דמו). השודד מלטף את פרצופו הוא שעכבישים ארגו בלחייו זקן סבוך.

האלמנה הצעירה: ורודה־שחורה, מפנקת את קולה:

— אל תסתכל בו!

מאחרי גבו של השודד מרקד צלו של הטייס ההרוג והמרומה: וריקוד זה מדריך את מצפונו.

הוא משתפל על כיסא ומתחיל לזלול את התפוחים המונחים לילות על לילות על השולחן.

היא משלבת את ידיה על ברכיה ומביטה בו בעיניים תמוהות: זמן רב שלא ראתה גבר אוכל ממולה בחשקנות.

ובקול שנצטרד מעסיס התפוחים, הוא שואל:

— ואם בעלך יכנס?

היא מחייכת בציניות:

— המתים המסכנים, מתו לתמיד!

השודד לופת את צווארה:

— אין לך לב!

היא נועצת את צפרניה בידיו:

— מנוול! לי אין לב?… והוא הטייס שלי, לא בגד בי עם נשי המלאכים!… (היא מתייפחת) טוב עשו. שהפילו אותו על האדמה!

הוא מלטף את ברכיה:

כן, צודקת את, יקירה!

והוא מרים את האשה הזו העשויה משחור, מוורוד, מבכי ומשכיבה על המיטה שצלו של מת פרוש עליה.

עירומה, מוצפת אור פנסי הסתיו, היא מתפנקת:

— נמר אתה, אהובי!

והוא נוהם:

— בחשק רב הייתי בולעך… אטייל לי ברחובות כשאשה ורודה בגופי, —

היא נושכת לו תנוך אוזן:

— רוצה דווקא לשאת אותי תמיד בך?…

— תמיד… את תחייכי בחיוך ורוד כשידי יחניקו צווארה של זקנה עשירה…

היא מתרחקת ממנו, נופלת תקופת סחרחורת לתוך הלילה:

— נורא אתה!

הוא דולה אותה מתוך הלילה בשערה המזוייף, בגופה הלא מזוייף:

— מפחדת, נחמודת שלי?… תליין שמימי אני!

היא נלפתת אליו:

— למה באת ללכלך את אלמנותי באדום כה אפל?

הוא רוטן:

— וכי הייתי צריך לשוב לכלתי הבלונדית שהכושים השחירוה? היא מנשקת את פרצופו המצולק:

— טוב עשית שבאת אלי!

עכשיו רוטן הוא ביתר נעימות:

— כבר על קיר בתי־הסוהר היית רוקדת בחצות לילה לבושה ככרמן!

היא: בתמימות דבשית:

— לבושה ככרמן?

פתאום: צמרמורות בזגוגיות החלון. היא צועקת תקופת אימה:

— רעידת אדמה! מן השמים מענישים אותי!…

השודד מזדקף כלפי החלון:

— מלאך ירוק. בחסדך השלך את האדמה הזו כדג לתוך לוע של לוויתן!

האלמנה מתחמקת מתפילתו של השודד וצורחת:

— אתה המלאך הירוק! צא מכאן!

השודד תופסה בשערותיה שלפני רגע ליטפו ברוחות טובות את ידיו העייפות:

— מנוולת, לחיות את רוצה, אה?

היא קורסת ומתייפחת:

— הה בעלי, עפת לנשי המלאכים כדי שאיזה שודד יתלוש את שערי שכה אהבת!

ברגע זה מתפוצצות זגוגיות החלון והטייס קופץ לתוך החדר:

— הנני, אשתי היקרה!

היא נופלת על חזהו:

— זה אתה בעלי? אתה ולא אחר?

השודד. מתנודד על רגליו, רגלי צפור לילה:

— אל תגעי בו! זהו צל, זהו שלד!

הטייס: פורש את ידיו ככנפי אווירונו השרופות:

— מנוול, זהו אתה השלד! אני מכירך היטב מבית־הקברות! השודד חורק בשיניו:

— טייס עלוב שכמותך, אני מפזר את עצמותיר כגפרורים!

ושני השלדים מסתערים זה על זה. האלמנה המסכנה (האלמנה הכפולה) מסתכלת במחזה הזה מטורפת מקנאה.

ושני השלדים החבוקים מתעופפים דרך החלון הפרוץ לתוך ליל הסתיו ששרשרת פנסים מתהדקת סביבו.

והאשה הצעירה (המרומה פעמיים) בוכה מול ירח שעלה לטאטא את הגגות.

---

הגנב בעל העין האחת

מאת

מנשה לוין

כשצללים טובים יורדים על הגגות — נדלקים פנסים בעינו האחת של הגנב.

והוא מפריח את דש מעילו באקדח של ניקל.

אותה שעה: הוזה מנהל הבנק(אוריון) תחת ברוש המפוסל בבדיל. אהובתו(סיציליאנית) עירומה כמעט, צובטת גיטרה לרגליו. והגנב פוזל אליה, מעל להרים, מעל לחוטי הטלגרף, מעל לאווירונים.

וממולו מתרומם הבנק (אוריון) ועליו מתנוססים חיילי עופרת. מנהל הבנק מתאנח: מגולגלתו הפתוחה(ג׳ורג׳ גרוס הוא שפתחה), מתעופפים טנקים, תותחים מקושטים יונים ורודות.

והוא אומר בחיוך לנערה מסיציליה:

— צריך לנעוץ פנינה בשערותיך!

והגנב לירח הדבוק לחלון־ראוה:

— צפור שלי, עלי על קרחתי, וזמרי!

עובר שוטר, כרסתן ומגהק.

הגנב מיתמם, מוריד אפו לאקדח־הפרח ומריח.

זוהי השעה שאווירון מדפיס באוויר ריקלמות באותיות גוטיות. והגנב קוראן בקול מילודי בשביל המשוררים צרודי הקול: הסבון ״מיקא״ מבשם את גופנו הטמא:

משחת השיניים ״אודיאון״ מנקה את פינו המלא קללות! המכונית ״פיג׳ו״ מוליכה אותנו לנופות הקוטב!

— די! — צועק מנהל הבנק לסיציליאנית — את צורמת את עצבי!

הגנב מרכין את ראשו ומלקט את שייר הסיגריה שנשמט מפיו של המנהל.

וזונה מדליקה לו גפרור:

— יפהפה שלי, עינך האחת צורבת אותי!

והנה שוב הבנק שבו נובל הזהב ככרוב.

והגנב מפזם:

— גן נעול באלפי מפתחות!

— בתולה טהורה מאוד!

מנהל הבנק מטלטל את אבריו המבושמים: איזו שן אלמונית נושכת אותו.

והסיציליאנית מחייכת:

— יודעת אני פתגם נגד עין רעה!

והמנהל גונח:

— הגידי את הפתגם!

והיא מתרוממת על בהונות רגליה ונופלת עליו כגשם של מאי. ובמפתח זעיר פותח הגנב את אלפי הדלתות של הבנק (המספר אינו מדויק).

את מראהו של בנק בלילה ימצאו הקוראים בסרטים הצבעוניים. והגנב שלנו שורק: כנופיות עכברים מגיחים מחוריהם והולכים אחריו.

ומנהל הבנק: הוא יורק את סיוטיו על מימיו האפלים של ים התיכון.

והסיציליאנית מתעופפת (אין זה פנטסטי כלל!) ומטילה את עצמה על צווארו של הגנב, צוואר של תלוי שנשמט מכל החבלים:

— אהובי, בעל עין הקטיפה האחת!

והוא מפשיל בשערותיה המקורזלות (אביה היה רועה כבשים) פנינים צחורות.. (רואה אני: הנשים היפות מחווירות בשנתן). ועם שחר של צדף הם בורחים לאי קטן המבורך בבננות־בר מתוקות.

והעכברים עם מסכות המשי על פרצופיהם נועלים אחריהם את אלפי הדלתות של הבנק.

וכשהשחפים מתחילים לטאטא את ים התיכון מקיץ המנהל והוא צועק אל השמש:

— שוּדדתי!

ומישהו מתקן:

— העולם שודד!

ולאחר לילה זה מתרוצצת קריקטורה זו של גרוס ברחובות ופושטת יד וצחוקה המטורף הוא המענה אותנו.

---

שלוש כלות

מאת

מנשה לוין

גדישי חיטה: ישישים חגורים אבנטי קש, הסורקים בליל קיץ את זקניהם, הקלועים דגניות ופירורי לחם.

והן צועדות — שלוש הכלות היחפות — על הגבעולים הגדועים, על הקמשונים הצורבים.

הכלה הראשונה: גופה נלוש מפת קיבר חמוצה, ושערותיה דולפים ירוקים על כתפיה הרזות.

הכלה השנייה: גופה רקוב מגשמים וצמותיה מוטלות על קודקדה, כחלות לא אפויות.

הכלה השלישית: גופה מזכוכית אטומה, מפזמת בשיניה, היפות עדיין.

ושלוש הכלות יושבות על שפת נחל, המנענע את האדמה הרופפת כל־כך.

הכלה הראשונה מפשילה את שמלתה על שוקיה ואומרת:

— האם נסתבכו אווירונים בבלורית חתני כעטלפים (בלורית זו, שהייתי חופפת ליד הבאר בין שמש ורוח), והוא מפחד, בחורי המסכן?

הכלה השנייה, מרכינה את ראשה, ושערותיה דולפות על הנחל, הנפוח צפרדעים מתות, ואומרת:

— האם שִיבֵּר תותח את שיני חתני, והדם מטפטף מפיו שנשק לי?

הכלה השלישית זורה את צחוקה כגרגרי שעורה ואומרת:

האם כותב חתני מכתב (הוא, שידו כבדה כגרזן) על גבי העננים?

דממה.

ינשוף נוקב את הדממה במקורו.

הכלה הראשונה מתאנחת:

— אביא לחתני סל תפוחים!

הכלה השניה מאגדת את שערותיה:

— ואני אביא לחתני שזיפים בתוך המטפחת היפה, שנתן לי במתנה!

הכלה השלישית, בחיוך עם סומק דובדבנים:

— ואני אביא לחתני חמניה!

והלילה מתנפץ לרסיסים. ועל גגות הכפר מדדה תרנגול של אש וצורח.

הכלה הראשונה אומרת:

— אם רעב הוא, חתני המת, יאכל את גופי!

הכלה השנייה אומרת:

— אם רעב הוא, חתני המת, יאכל את שדי הקטנים!

הכלה השלישית אומרת:

— אם קר לו, לחתני המת, יגפף את בטני!

והישישים, החגורים אבנטי קש, מרימים עליהן מקלות מסוקסים:

— הבחורות עם שער הפשתן, מה לכן פה?

ושלוש הכלות מצטנפות בשמלותיהן הכבדות:

— סבים, אנו מנענעות את חתנינו המתים על ברכינו האומללות!

---

לילה במדריד

מאת

מנשה לוין

קאַלוואַדוס — שם יקר! חמורי קורדובה האפורים עם האוזניים המטולאות שחור, אינם שותים יותר מאגן המזרקה — התכשיט היחידי בפונדק זה! בחללך, קאלוואדוס, אינם מתבשמים יותר ריחות השום של הצלי, ריחות הזיעה של האבירים הנודדים, של הטוראדורים, של הג׳יטאַנות! בכוכיך מצטופפים צללים שפרצופיהם חבושים מסכות גאז ומביטים בי בעיניים שרופות!

— פדרו, הבא יין באותו כד מאורי עם האמייל המקולף, עם הפה הרצוץ משיניהם החורקות של הגיטריסטים ומשיניהן הצוחקות של המאַנולאַס!… הבא יין פדרו, אם הוא עור מצוי בספרד…

פדרו מנענע את נזמיו, את רעמתו המלאה אפר הקתדרלות הבוערות:

— יש עוד יין בספרד, סיניור!… תמיד יהיה יין בספרד!…

והוא מעמיד לפני כד יין מאַלאַגה שבושמו מרקיד את הלב ומצית את המוח.

שומם היה הפונדק: חתול צהוב שהתכרבל על שובך יונים רעוע התשרטט על שמי לילה צבועים אותו אודם המותז מבדיו של פרנציסקו גויא.

אני משעין את ראשי לקיר צונן שרוחות הפירניאים ספונות בו.

— הבט, סיניור — מחייך פדרו בשפה תחתונה שסועה — אין אף אווירון…

כן, אותו לילה היה כה אידילי, שהאוזן דמתה לקלוט את זמירות נזירי האינקויזיציה והעין דמתה לראות את כבינותיהם, את צלביהם ואת נרותיהם השחורים.

— אמרת, פדרו, שאין אף אווירון…

מן האופל התפצלה, אותו רגע, דמות אשה שטפפה בסנדלי זעפרן עקומים, שנפנפה בשמלה מוחרזת מלמלה פרומה ומלוכלכת,

כמניפה קרועה, בתסרוקת הרוסה.

— שמי, קונשיטה! חייכה בהתפנקות וסנטרה הזעיר עם הגומה נבלע בפניה. ובראותה את הכד:

— יין, סיניור, יין!…

סודר התחרים המסורתי נשמט מכתפיה, גזרתה נשתברה, חטפה את גביע הבדיל והפשילה את ראשה: צווארה היה דקיק ומפוייח.

— עוד גביע, סיניוריטה?

היא ישבה על קצה שרפרף, גופה נעשה זוויתי, ועם כל לגימה נפלטה גניחה מחזה.

— קונשיטה, את כאן?…

פדרו הגיח מאיזה כוך וידיו משולשלות בכיסי מכנסיו האדומים. האשה הצעירה הזדקפה והשיקה את גביע הבדיל לסיפון:

— הלילה, פדרו, אני רוקדת בקאלוואדוס!

— הלילה. קונשיטה — התגרד הפונדקאי בפדחתו — ואם האווירונים יזרקו אפונה?…

— ראה, פדרו — גיפפה אותו האשה בחגורת הפיפים — ראה כמה שקטים הכוכבים הלילה!

כאפרוחים ממש!… והתרנגולת־הירח מנמנמת כה מתוקות!… ארקוד, פדרו!… ואם יזרקו אפונה, אמעך אותם בסנדלי!…

והיא הפשילה קמעה את השמלה וחשפה גרבי משי שחורים שסועים פה ושם.

הנידה בחן את ראשה, פרפה את שיניה, את ריסיה:

— להתראות, סיניור!

— מי היא, פדרו?… שאלתי בעיניים מגששות אחר הסלואטה השחורה שטפפה מנודנדת מותניים על רקע וילון אדום.

— מי היא. סיניור? (פרצופו של פדרו נעשה שעיר) קונשיטה ולא יותר… די אם אגיד לך שהטוראדורים היו הורגים את השוורים בנשיקה כשקונשיטה חייכה אל הזירה… שכל הגיטרות של אנדלוזיה היו מנגנות תחת חלונה… ששמה רקום בכל הפזמונות… הוריד את ראשו והלך לו בגררו גלימת ארגמן סמוייה שסימאה עיני שור זירה שרקק כדורים באופק.

דמדמתי על היין המפולפל ואורחים באו להסב אתי בפונדק זה.

היה זה סרוונטס הגידם שהוליך בשלשלאות את דון קישוט שלדי, הירואי. מעיניו תימרו גאזים מרעילים ופיו השבור דיקלם שירי רועים.

הושטתי לו גביע יין. הוא פרש תיאטרלית את זרועותיו.

— אתה, הזר, אל תחלל את נזירותי!

היה זה גריקו שצעד בקתדרלה גוטית שכרכוביה עמוסים, נזירות היסטריות, נזירים אפילפטיים. הוא שתה מייני:

— ספרד — אמר בחיוכו הקפוא — שפכה תמיד את יינותיה לא לתוך הגרונות אלא על המוקדות!

היה זה פרנציסקו גויא שנשא על כתפיו גולגולת סאטיר: שלושים ושתים השינים חרקו:

— רעב אני!… את הפירניאים הייתי מכרסם!… צמא אני!… את הגואדאלכביר הייתי גומע!…

והוא גמע את שארית היין מכד החמר המצוייר מאגנוליות מקולפות. ואגב פטפוט עם הצללים על טחנות הרוח שנמכרו למוזיאונים, על מדונות השעוה, שנעשו רקדניות רומבה — הופיעה קונשיטה לבושה שמלת פאלבלות ששוליה חרוזים תחרים המקציף כיין לבן, נעולה אנפילאות אדומות עם אבזמי כסף, תסרוקתה בנוייה שלוש דיוטות־מסרקות, נזמי הבדולח המשתלשלים מאוזניה מטאטאים את כתפיה העירומות בשלושה מיני אש, ובידיה מניפת הנוצות הלטפנית כה למען פניהם הלוהטים של הטוראדורים והמשוררים.

— זוהי אחת היפהפיות שלי! צעק גויא — היא ברחה מן הפראדו!…

— לא, הזדקף דון קישוט, זוהי דולציניאה שלי!… הה, חמדת לבי!…

— שתוק, דון־קישוט, שתוק! — רטן גויא. דולציניאה שלך היתה מכוערת!…

ואל הרקדנית:

— רקדי, דולורס! הא, שמך דולורס?…

— לא, שמי קונשיטה, — הנידה בחן את מתניה.

— זה היינו־הך! העיקר — הקסטנטים, המסרקות, המניפה, העיניים והרגליים!… ורקדי!… אוי לה לספרד אם תחדל לרקוד!…

והיא רקדה טנגו אנדלוזי. כל בחורי ספרד הניחו ודאי אותו רגע את

רוביהם, וידיהם משולבות על בטנם כמו בשבתם ביציעי הזירה הסתכלו ברגליה של קונשיטה שיפות היו מכל התותחים, הטנקים והאווירונים.

— ועכשיו, רעם גויא — רקדי את הקאסטילה שלי! אבל בנוסח קלסי!…

וקונשיטה דלתה מקמטי שמלתה שני זוגות קסטנטים, השמלה עשתה גיגית מסחררת ורגליה הדון־ז׳ואניות התחילו לגרות את ספרד הלילית.

אותו רגע נשמע זמזום צרוד שנסתיים בתהפוצצות שהקפיצה את הקסטנטים מאצבעותיה של קונשיטה.

ודממה.

כשפקחתי את עיניי ראיתי את הצללים בורחים עם הרקדנית לעבר רוכסי ההרים.

---

הרקדנית המעופפת

מאת

מנשה לוין

מהפסנתר נדרדרה הרפסודיה השנייה של ליסט.

בשתי המראות ששיחקו באולם־המרתף, האריכוהו לקילומטרים, צימצמוהו למרובע של נייר נוצץ — פיטפטו הרקדניות.

— אחת שתים! אחת שתים!

הפסנתרנית הראתה את גלאי הגב זרוע סובין וצמה מקופלת שמסרק נשכה.

— אחת שתים! אחת שתים!

הרקדנית הראשית שרטטה בקו מלוכסן, בידיים מונפות עיגול שהלך ונצטמצם לנקודה.

הרקדניות בשתי המראות, לבושות “שורט״, השדיים מעונבות בסודרים צבעוניים, טילטלו את ראשיהן לכאן ולכאן.

— אחת שתים! אחת שתים!

ובחוץ עמד האביב כעץ אחד.

שתי המראות ניערו מעליהן את הרקדניות, הרפסודיה רדפה אחריהן, ובסחרחורת הקציפו שערות, עיניים עלו וירדו, זרועות עירומות השיטו את החלל והרגליים חילקוהו לצורות גיאומטריות.

— אחת שתים! אחת שתים!

פתאום נדחקו לקירות: הפסנתר נכנם לתוך אזור הסופה. ובתוך הסופה הסתחררה גֶרדה כגבעול, כגבעול, שביר; היא עברה את כל הספיראלים של תקליט הסופה, וכשחזרה למרכז המערבולת, התמודדה, נפלה, והפילה את הסולמות הצועניים שהפסנתר שילח בחלל.

כשהשכיבוה על הדרגש היה גופה של גרדה מתוח בחיוך. שאר הרקדניות נפנפו עליה בידיה, ראו שקונטורות גופה מסומנות באיזה קו גיר זורח.

והרקדנית הראשית, שבחשה בחיבה בשערותיה של גרדה, שאֵדיות היו:

— אַת מעופפת היום!

ואחת, בשיניים דקיקות, ארסיות:

— היא תתעופף הערב אל הקהל!

גניחה קימטה את גוף השוכבת, אותה הגניחה השזורה ברפסודיה:

— כן, אני מעופפת היום!

ובחוץ עמד האביב כעץ אחד וריחותיו קלים.

★

תחת הצמרת הארוכה של עצי האורן המתין מישהו לגרדה, שכרך בעצבנות את עניבתו האדומה על אצבעותיו.

היא באה חגורה פס שמש צבעונין, שלבה מסביב לצווארו את זרועותיה השבירות ודממה כמונפת על־ידי האור.

— מה לך היום? —חיבק את גזרתה.

— אינני מרגישה היום את האדמה תחת רגלי.

ובצחוק ביישני:

— אני מעופפת היום…

צללי ענפי האורן הוסיפו קדרות לקדרותו של הבחור:

— ואת נוסעת מחר?

— לא נוסעת אלא טסה! — הורמו עיניה לחלל שנשפך בסחרחורת.

הם הגיעו לים, הרקדנית פרשה זרועותיה:

— חבל שאי־אפשר לרקוד על במה זו!

והאביב התרומם מעל הים בצורת מפרש שהתחכך בקלעי האופק.

★

ולילה היה. תפאורה אחרי תפאורה מרוקמות רקדניות פעם בנוסח הלירי של מנדלסון, פעם בנוסח הקודר של קטה קולויץ, פעם בנוסח הצועני של ליסט.

וכמוטיב ראשי היתה אותו לילה גרדה. אסור להמשיל גוף לגמישותו של גבעול פרח — ובכל זאת, אפילו במוחו של ההדיוט שבקהל עלה דימוי זה.

לשוא ניסו שאר הרקדניות להאפיל עליה — היא הותזה מתוך כל אפלולית כזרקור.

כשירד המסך ראה עוד הקהל את דמויותיה מפלסות את החלל

בשתי וערב, בעיגולים, באליפסות: וגרדה, ששכבה רצוצה בתא־האיפור, שאפה מצרורות הפרחים שמישהו הניח סמוך לראשה, מין נרקוזה שמשכה אותה לתהומות.

גניחה עמוקה טלטלה את גופה, פקחה עיניים אפרוריות וראתה את זה שהמתין לה היום תחת צמרת עצי האורן.

— מה לך? — שאל.

ריסיה נסגרו בחיוך:

— טסתי כה גבוה, כה גבוה!

ובחוץ עמד האביב כעץ אחד וריחותיו כבדים.

★

ובוקר היה. בעמקים שרו הפרדסים בירוק עז. תחת רגלי גרדה נתקפל מרובע אחרון של אספלט. שערותיה מבודרות היו, סרוקות על־ידי הפסנתר של אמש. ואווירון כמין פרפר צחור התרומם עם גרדה והפך לאטו בדיוטות החלל לעיט־פלדה נוצץ.

ופרח נשר מצמרת־האוויר ונח לרגלי הבחור שהרימו, הפשילו בדש מעילו, הסתכל באווירון־העיט ששיסע את הכחול, התכרבל בשמים, חג כשיכור, השתלהב כפנס אדום ונשפך כאפר לתוך הרים רחוקים.

---

חמישה עצים בבוקר חורף

מאת

מנשה לוין

דבשת סמוך לדבשת רובצים ההרים וטלפיהם טובלות בוואדי. אמש, בחצות, נפל הירח לתוך מערה וגשם חפף את רעמותיהם, רעמות השחם.

והשמים עולים מן הבקעות, עולים כעננים ומקמרים כיפה שקופה. בדרום — מתגבבות כוורות־חמר: — צרעות שחורות מזמזמות בהן; בצפון — מתעטפים אוהלים בגלימות לבנות, גלימות שהירח סרקן, שהגשם כיבסן, שהשמים סיידום בכחול רוטט.

חמישתם יצאו. חמישתם יצאו מקפלי הגלימות הלבנות: והם כה שתילים שאך השגיאו לעצים בבוקר חורף זה! שלושה שחורי ראש עם בלוריות נאות שרוח תמול טאטאה בהן, הטילה פס על הרקה, גיבבה גבשושיות על הקודקוד; שנים הם בהירי שער עם צבע שקדים קלופים.

חמורון אפור נוער ליד דלי מים. חמוד הוא חמודון זה, כי הילדים מלטפים את עורו הצוחק, את אוזניו הטובות.

החמישה משוטטים בין האוהלים — בהם טמנו חלום אחרון, בהם טמנו ספר עם שריג פלפל כריח וכסימן בין דפיו, בהם טמנו דיוקן־אם במסגרת קטיפה מהוהה, בהם טמנו דיוקן־נערה המסתרקת בבוקר חורף זה מעבר להרים, בהם טמנו מנדולינה מעונבת קוקאַרדה כחולה, בהם טמנו מכתבים באותיות זרות שהכחילו כאן, בהם טמנו צרור שנים עם פקועות חתומות.

וכמטחוי עין — רובצים ההרים. דבשת סמוך לדבשת. העצובה עינם של החמישה? החרש הבוקר קמטים רעים במצחם? הם משוטטים בין האוהלים, כל אחד עם צלו, עם צל שתיל שאך השגיא לעץ, כדי שיאוגדו לחורשה, לחורשה שצמרתה תסער את כחול השמים, שעפר רענן יחגור את שורשיהם.

לכל אחד מהחמישה היה בבוקר־חורף אחרון זה דו־שיח עם עצמו,

עם הנערה שלו, כי כל אדם צעיר היוצא לדרך מחייך חיוך אחרון לדיוקן שבלב.

אחד אמר — הוא הדליק סיגריה ועיפר בנעל:

״לפני שלושה חודשים את באת להרים אלה, לאוהלים אלה…״

השני אמר וידו גיפפה איקליפטוס מגובן:

״בשבת נטפס על ההר שמנגד, זה ששתי דבשות לו… תראי להקות לטאות רוקדות…”

השלישי אמר, וקולו היה רונן:

״כל הלילה הקשבתי לסופה, לגשם… זה לי ליל החורף הראשון בין הרים אלה…”

הרביעי אמר וסרק את בלוריתו באצבעותיו:

״באביב נרד ברגל לעמק… (וכאילו נענע לפני ראי עם בבואה רחוקה) ראית פעם אביב בעמק?…״

החמישי אמר ונשך את שפתו התחתונה:

״יכולה את לגמור את הספר בלעדי… אבל את ענף הפלפל אל תוציאי מבין הדפים…״

והחמישה עמדו בצל הנערות עם החיוך השרוי באיזו גומות הפנים, עם החיוך התופר קלות את הריסים, עם החיוך המחריף את הסנטר. וההרים התפרקדו עם גשם בשלדיהם, עם עשבים בין צלעותיהם. והחמישה — טוריה ומעדר על הכתפיים הלכו מן האוהלים, הלכו מן הנערות שהניחו אינסטינקטיבית יד על לב צבוט, הלכו מן הילדים שצהלו מסביב לחמורון חמוד אפור, הלכו מחבריהם שרתמו פרד לעגלה, שבקעו גזעי איקליפטוסים, שטלטלו ערמות אספסת לאורוות, הלכו מן הפרות שהושיטו אליהם חרטומים לועסים עם ריר דביק כדבש, הלכו מן הימים ומן הלילות שהיו מעגלים לבנים בתוך מעגלים כחולים.

כוורות החמר בררום עישנו, עישנו פיח ירוק. העמקים השתפכו, התגלגלו במדרונות, גמלים מדובללים השתרכו במשעולים עם פעמונים חלודים, כבשים התכרבלו על גבעות רעננים ורגליים יחפות של רועה הבהיקו בין סלעים.

והחמישה צעדו כשתילים שאך השגיאו לעצים, צעדו מאוגדים על־ידי צל אביב אחד.

מפרק לפרק התבוננו מסביבם: הרים זרמו אל האופק, בקעות שהשתפכו במדרונות עם זיתים מעוקלים, עם חתימות דשא, עם שקדיות עירומות.

האחד אמר בקול שרקני שהיה בו משקיפות האוויר:

״יפה בוקר חורף זה!״

והחמישה פילסו ואדי עם סכין מים מושחזת.

השני אמר:

“את כל הסלעים האלה הייתי מפורר לאדמה טובה!״

והחמישה טיפסו במדרון מחוספס:

השלישי אמר: ״חורשת הברושים כבר רומזת לנו!״

והחמישה גלשו לבקעה.

הרביעי אמר:

״עד חצות היום נעדור את מחצית השטח!”

והחמישה נכנסו לתוך דממת ההרים שלא היו לה אלא השמים השקופים מאוד.

החמישי אמר:

״הנה, אחים, חורשת הברושים… ידי נטעוה אשתקד!”

והחמישה נשתהו מאוגדים בצל אביב אחד. גבם אל הבקעות, גבם אל השמים, נעצו מעדר וטוריה באדמה הטרושה.

חמש שריקות הגיחו מאחורי קיר הסלעים, מאחורי הברושים, פילחו את האוויר הזגוגי, והחמישה נצמדו בפניהם אל האדמה הטרושה, הגשומה מאמש.

בוקר חורף ושקוף, אתה ראית את הדם שהנץ כפרחי פרג מרקותיהם, מלבם!

גמלי שחם, אל תצלצלו בלילות בפעמוניכם החלודים, למען לא תרד שנתם!

ברושים, ארגו בפלכיכם דממה כחולה, למען יערב חלומם!

שער שלישי: טחנת מים באביב (1937–1942)

מאת

מנשה לוין

---

טחנת־מים באביב

מאת

מנשה לוין

א.

הרוח שנתלשה מהיערות הסמוכים טילטלה את צמרת העץ הפלוח־ברק, והערמונים המידרדרים הרעידו את הנערה.

– לך כבר!…

קוסטיק התכופף, הרים ערמון, מיעך את קליפתו, והפרי התפצל בכפו עירום ורך. פסעה כמה פסיעות אחורנית; הוא צעד אחריה, גולמי, כרוצה להחזירה לצלו של עץ מקולל זה.

– לך כבר!… לך כבר!… — סיננה מבין שיניים הדוקות,

ואצבעותיה נאחזו באלמוגים שבצווארה. גיחוך הצטלק בפניו של קוסטיק. אצבעותיו הגרומות התיקו את ידיה מהאלמוגים, והציץ לתוך פניה: דומים היו לפני מאניקין בחלון ראווה, ללא גומות, נתונים בתסרוקת חלקה, גזוזה סמוך לתנוכי האוזניים, עם גבות מדוקקות, עם עיניים תהומיות, עם פה שאינו חתום בעצב או בחיוך; עיניו שוטטו על חולצתה הסרוגה, גלשו לאורך שמלתה שבה נסתמנו רגליים גבוהות, נתונות בגרבי משי.

– אצטנן! — יבבה בקול תינוקי, ושיניה החשופות, המתחננות, כה לחות היו בליל סתיו זה, שקוסטיק חש שהן נחתכות בבשרו.

– היה זה יפה, אילו מַתְ יפה וצעירה!

קו שפתיה נתקמט משהו.

– ואתה תניח פרחים על קברי?

– יום יום! — אמר בהתלהבות.

– לילה טוב! — זרקה לו צחוק, וחמקה מצלו של העץ הפלוח ומגופו של קוסטיק, שאיים עליה כעץ אחר שהברק עוד מחלחל בו. הוא הניח לה להתחמק: הירדה עליו עצבות או אדישות פתאומית? אך לא גרע עין ממנה: הבחין את ראשה המאניקיני, את רגליה הגוזרות את האופל. בית מגולף, מטולא, שהרוח התעללה בתריסיו, בלע אותה. קוסטיק הפך את גבו לערמון המעוקל והתרחק.

הוא צעד כבדות, כאילו ירדו מחשבותיו מראשו ונשתקעו ברגליו. דילג מעל לבורות שפיהקו בחושך, פסע בחריצים שחרשו עגלות האיכרים, ונדמה היה לו, כי הוא גורר אחריו איזה מרחק. בית העלמין שירטט על שמים כתמתמים את מצבותיו העקומות, את צפצפותיו החבוטות; השתען לחומה הנמוכה, שירבב את ראשו ונשם את ריחות האזוב והחדלון; מבטו נתקל בידיו הפרושות של איזה כוהן, שניתזו כאילו מן האבן וברכו את המוות שליבלב כאן זה מאות בשנים.

קוסטיק העביר יד על עיניו: אלינה נצטיירה פתאום על רקע אבנים מחוקות אלה, כמו שראה אותה בפעם הראשונה ליד טחנת מים מדמדמת וזמורת לילך בידיה. הסיט את ראשו לכאן ולכאן, בית העלמין רישרש בכל שלדיו, כתפיו של קוסטיק נתכווצו, עצרו בצמרמורת שקילחה בגופו, ובחריקת עצמות ניתק מהחומה והטיל את עצמו לתוך הרוח.

מרחוק היבהב טור פנסים ירוקים, גגות השחיפים פחתו, ולאפו של קוסטיק הגיעו ריחות רמץ כבוי, ופסי מסילה הגיחו מתוך עננים שרבצו נמוכות. למראה פסי פלדה אלה, שזרמו מאיזה עולם אחר, נסתדקו פניו המאובנים, ורגליו, שהרוח התחבטה ביניהן, התפוקקו בכל פרקיהן, צעדו באון.

כישישה מצונפת המתינה כאן התחנה עם כדי חלב, עם לולי עופות, לאיזו רכבת לילה. קוסטיק השעין את סנטרו על גולת ברזל של החיץ ונשתקע בהזיות: ״גם אני מחכה עם תחנה זו לאיזו רכבת אלמונית…״. במרחק מה עמדו שני קרונות־משא מיותמים. ״אילו רתמו אותי לקטר”, הרהר, ״הייתי רץ כמוהם…״

גלש מעבר לחיץ ופסע בין הפסים. אבני החצץ המפוייחות דקרו את סוליות נעליו, אדני העץ הקהו את פסיעותיו, אך הוא צעד — בלוריתו סתורה, מכנסיו שורקים, חזהו מלא קיטור, חטמו נושף ועיניו דולקות.

מבקעה התרוממה חורשה, חסמה את הדרך. קוסטיק נשתהה, וראשו עיפר בחלל. אגרופיו הקפוצים נפתחו, והערמון שליקט ליד העץ המעוקל נשר. פרי זה גישר, כביכול, את המרחק שעבר. התכופף, הרימו וליטפו, משל כאילו ליטף את לחיה של אלינה. השתען לעמוד טלגרף, עצם את עיניו והניע בראשו: “לא תברח ממנה!” השתפל על הפסים ולעס בשיניים חורקות: “לא תברח, לא!״.

צפירה פילחה את החורשה. הפסים רטטו תחת קוסטיק, ראה את הקטר מסתער עליו, אבל מתוך עקשנות פראית ריתק עצמו אל הפלדה. שנאה איומה תססה בו נגד גוש איתנים זה, שפנסיו טאטאו את האופל. תנורו הלוהט היה כה קרוב, שקוסטיק חש שבשרו נכווה ואינסטינקטיבית הרתיע את עצמו הצדה. רעיון נצנץ במוחו: בקפיצה לוליינית לטפס ולעלות על גגו של אחד הקרונות האלה, ולדהור עם הקטר, כשבלוריתו תחכך את העננים הנמוכים. אך היער הסמוך קלט את הרכבת המהירה, נשתייר ממנה רק קיטור חריף, שסיחרר את ראשו.

קוסטיק התרומם. הערמון נשמט מידיו אגב טילטול, גישש אחריו, אבל האופל בלעו. כיפתר את מעילו וגלש אל העיירה.

הסימטה הראשונה הגישה לו שלט־שען שמחוגיו קבעו כאן את קצב הזמן. בסמוך לו הבחין קוסטיק במישהו יחף, מקומח שער. טפח לזה על שכמו:

– היי ברנש, תרקיד את הבית!

הלה הפך אליו פנים מסויידים, סיגריה דלוקה.

– אה, זה אתה צפור־לילה. הרוח שורקת במכנסיים, ואתה מטייל לך, אה?

– כשהרוח במכנסיים תענוג לטייל — תרגיש שהנך טס ממש, הבחור המקומח ירק על גג סמוך, התגרד ומצץ את הסיגריה:

– לץ, יכנס הרוח במכנסי מכנסיך! בוא, רד עמי למרתף. רודים את הכעכים.

הם נכנסו למסדרון, שממנו גלשו מדרגות טחובות, מוארות באור מנורה פזלנית. מן התנור קלח החום בנחשולים כבדים, גזרי העץ התנפצו בחדווה שחממה את קוסטיק: זה היה קטר אחר, שהסיע לחם טוב, לא הזוי.

– אהא, קוסטיק, אתה! — נפנה אליו בחור עקום־צוואר, שהוציא מתוך העריבה את זרועותיו המרוחות בצק. – לו היינו־הך — שרק זה מעל שפתו העליונה, השסועה — סתיו, אביב, בלבו פורחות תמיד השמלות.

זה שעמד בתוך הבור, מול לוע התנור, רדה מתוכו קרש ערוך כעכים חומים, ניערו לזווית וגרגר בטנור רצוץ “כרמן, אני אוהב אותך! כרמן!”

רגלי קוסטיק דשדשו בשלוליות אור, חום התפשט בגופו, הבריח את הרוחות השורקות. הרודה ישב על שולי הבאר, שלף מחצית סיגריה מאחרי האוזן, הציתה בגחלת ורמז לקוסטיק:

– קח כעך.

קוסטיק לעס באדישות וחייך אל האש שליחכה את דמיונו, הרדימו.

– קוסטיק — רקק הרודה לתוך האודים ושפשף חטמו המשולשל

– מה שלומה של מאנקה? מספרים — שרבב הלה את סנטרו — שבגללך חדלה להיות בתולה. אמת, קוסטיק?

הלה התנודד, מין חריקה עברה בעצמותיו, גרונו נתפוקק, פלט לזווית את פירורי הכעך הכסוסים, הרטיב אצבע וחילץ סיגריה מכיס מעילו.

– קוסטיק — מצמץ אליו הרודה בריסים מקומחים — שַׁבֵּר את הצלעות ליאנק “הרקדן״ והיה חתנה… היא גוועת אחריך, מאנקה זו. קפץ לתוך הבור והתחיל לחטט במירדותיו בלוע התנור. קוסטיק התכופף, הדליק את הסיגריה, עקר את רגליו משלוליות האור וטיפס במדרגות הטחובות.

וילון רוח, שנתלש מאיזה גג, הטיל עצמו עליו, כרכו. “מה יהיה, אם תדע אלינה שהיו לי עסקים עם מאנקה? ואולי היא יודעת כבר?” סר לסימטה, שבה היבהב פנס שנמלק; זה עורר כעס סתום, השתבר לשנים. ידו גיששה במסד של קיר רעוע, שלף לבנה וזרקה בפרצופו של הפנס: זגוגיותיו התפוצצו, האור הדלוח התפייח בחושך. וקוסטיק — גבו אל העמוד — השתקע בהרהורים. שנאה אפילה בערה בו נגד כל הבתים המחוטטרים האלה שהצטנפו בביצה, בצלו של היער הגדול.

משירד לכיכר השוק, קידמוהו השלטים שעל דלתות החנויות בקישקוש עליז. שור האיטליז המצוייר נגחו בקרניו, הטרזן שעל שילטו של החייט התגנדר לפניו במכנסיים קלופים. וקוסטיק פלט את צחוקו אל הרוח, שטאטא את השוק הישן את התריסים המוגפים, אל וילאות הפלוסין הטלואים, אל גזוזטראות העץ הרקובות, אל האבנים המתות שעל הגגות המאוזבים.

ממסדרון מפויח נזרק כלב והוטל על קוסטיק. הכלב גירד בכפותיו את כפתורי מעילו וליקק את סנטרו. קוסטיק חפן את רעמתו של הכלבי ורטן אליו בחיבה:

– אתה, טיטוס, בשעה זו?

הכלב יבב בחרטום מלוכלך, דידה על רגליו האחוריות כדי להיצמד אליו יותר.

– די, טיטוס, די! — העמידו קוסטיק בתנועה גסה על ארבעתיו

– והיכן היית כל הימים, אה?…

השמים נסתדקו פתאום, ודליי מים הורקו לתוך השוק. גופו של קוסטיק נעשה גוש לח, והוא זקף את צווארונו וצעד במהירות לאורך החנויות. אבל הכלב התחכך בין רגליו כפקעת של סחבות. קוסטיק נפנה אליו וסינן מבין שיניו ההדוקות:

– הסתלק, טיטוס, הסתלק!

אומלל, ספוג־טחב, צנחה עליו החיה: בכפותיה הקדמיות סגרה כבמנעול את צווארו, ושפתיו ליחכו את זנב הבלורית שנדבקה למצחו. רגע שהה קוסטיק כפוף גב במשא שעיר ורוטט זה: נדמה היה לו, כי תמיד ישא בלילות־דלף גוש שעיר כזה, והרכין את ראשו בהכנעה. חזיז ברק, שהוצת בשתי וערב מעל לגגות העקומים, הוצת גם בישותו. הוא ראה את עצמו כמין צלב הנושא צלוב שעיר, ההולך ומתחתך בבשרו, בנפשו. כל עצמותיו חרקו חריקה יבשה, צרורה, הוא כפף ראשו והטיל את הכלב על גבי קיר עכור שהתפוקק בקרשיו:

– מנוול! — רטן — מנוול, מה נטפלת אלי? — וביבבה פייסנית: היכן אלינך, הא?

החיה, שהיתה תלויה רגע באוויר, נשרה על ארבע כפותיה, ומבין מלתעותיה נדחקו נביחות אֵדיות, מאיימות:

– לך לעזאזל! — נהם קוסטיק.

עיני הכלב דלקו באור כתום, הוא עיפר בבוץ ונבח באיבה. קוסטיק התרחק. הכלב נכרך אחריו. זווית של בית הושיטה לבניהּ המתפוררות. קוסטיק שלף אחת מהן, ציפרניו התכופפו, וזרקה בראש הכלב.

ההיתה זו הרוח, ששיסעה את יבבות החיה ופיזרה אותן על פני השדות? ההיה זה האופל שקבר אותן? קוסטיק לא החזיר עוד את פניו, והבליע עצמו בפרוזדור שטיט ריצפתו נדבק לסוליות נעליו. הוא גישש בידיו, תפס במנעול, הניף משהו את הדלת וקרעה מעל ציריה החורקים.

בתוך האפלולית המרובעת הבליחה מנורת נפט שהרוח חנקה.

– אהאהא… מי כיבה את המנורה? הקול היפחני יצא מאחת הפינות של האופל המרובע.

– ששש… זה אני, קוסטיק, הנה אני מדליק לך את המנורה. גפרור הוצת והאיר פנים מחודדות, מודלפות, דבלולי שיער ושתי זרועות סידיות הפליגו מתוך כסת ברודה, נפוחה.

– מה, רוח בחוץ?

– רוח וגשם — השיב קוסטיק, והבריג את הזכוכית המפוייחת במנורה.

– רוח וגשם, ואתה, קוסטיק, מטייל לך בראש יחף? האהאהא, בראש יחף!…

קוסטיק התחבט בחדר הצר, שהאפלולית המרובעת חישקה את כתליו.

– קוסטיק, היזהר, תשבֹּר לי את הונוס! — זחל הפנר מתוך השמיכה — את הונוס תשבֹּר לי!

– לא אשבֹּר אותה. ישן! למה קפצת פתאום כתרנגול!

הלה פיהק בכל שיניו הטלואות זהב, והצניח ראשו על הכר, שהשמיע הד כאבן:

– טוב שבאת, קוסטיק. חלמתי חלום איום.

קוסטיק חלץ את נעליו, מיתח את אצבעות רגליו והניד את צלו על הקיר, קיר מרופט שנתקשט ברפרודוקציות תפוחות.

– קוסטיק, איזה צל משונה יש לך.

– צל ככל הצללים — הוריד הלה את כתפיות מכנסיו.

– לא, צלך אינו דומה לכל הצללים. — והפנר חיכך את שערו בצלעותיו של קוסטיק: – כולך עצמות, קוסטיק, אבל איזה שלד — ברזל!

– יש לך סיגריה?

– על שדיה של ונוס, היהיהי…

קוסטיק נטל סיגריה מעל שד הגבס, פיחמה בשולי הזכוכית והדמים מול פני החלון שהיה מפוקק בקרטון.

– תן גם לי מציצה.

קוסטיק נשף נשיפה עמוקה, והושיט להפנר את המחצית:

– לכבות את המנורה?

– כבה, כשאתה ישן איתי אין לי חלומות, משונה.

קוביית האופל נסתגרה והתחילה לשוט בגשם. קוסטיק עצם את עיניו: פנסים ירוקים התעופפו ברוח, כלבו רדף אחריהם, ואלינה טיילה מאנקינית בגשם, המים לא שלטו בה, וחייכה אליו בשיניה, שיני־בוסר. רעם נידרדר, פילח את הערמון, את גופה של אלינה.

– קוסטיק, אתה ישן? — הגחין עליו הפנר ראש סמור.

הלה נזדעזע, קוביית האופל התנודדה.

– אהא, גם לך סיוטים! — חידד הפנר את סנטרו.

– מה אתה מאנפף שם, הא!

הלה נדחק אליו וליטף את חזהו הגרמי:

– לספר לך משהו, קוסטיק?

– שמע, האם אינך איזה בר־מינן שברח מבית העלמין, הא?

– קוסטיק, אתה מבהילני… ודאי, באת שוב מבית־הקברות… ריח מתים נודף ממך.

קוסטיק נעץ מסרק־אצבעותיו בתוך בלוריתו של הפנר.

– שוטה! נו, ספר.

הלה, מפויס, עשה תנועה גנדרנית בכתפיו.

– יודע, תיקנתי את הכינור.

– מה, את הבעל־מום הצרוד הזה?

– אל תעליב אותו.זהו עכשיו כלי וירטואוזי. סאלה מהללת אותו.

– סאלה, סאלה, מי היא? אהא, המורה למוסיקה.

– מוצאת חן בעיניך, קוסטיק?

– יודע? בתולה זקנה במקצת, אבל יש לה עיניים יפות.

– יפות — שמימיות! – יהא שמימיות!

ובקול גס:

– נו די, לישון!

– לא אוכל לישון, קוסטיק, לא אוכל, אני חולם עליה.

– אולי רוצה אתה את ונוס הגבס לתוך המיטה, אה?

– קוסטיק, אתה רשע!

הלה הפך את גבו אל הכנר, איגרף את ידיו, הסמיכן לסנטרו ובעוד רגעים מספר שקע לתוך שינה, שבה רקדו הפנסים הירוקים מסביב לאלינה לקצב יבבותיו של הכלב. הפנר, שהתגרד בכותל הלח, מלמל איזה שם, נתעייף מחדגוניותו, ולאט לאט שקע לתוך קוביית האופל.

ב.

קוסטיק שיפשף את עיניו: חרג של אור חתך לשניים את האפלולית, את גופה של ונוס הגבס. הוא עינב את ידיו מסביב לברכיו הזקופות ודמדם: כל ישותו דשדשה עור בסיוטי הלילה.

מעבר לכותל הסדוק חרקו מכונות תפירה, קולות משופמים של איכרים אטמו חלל רחוק וקולו החטמני של החיט נסר במשור קהה. קוסטיק הזדקף, סילק את התריס: החדר נתמלא אור־סתיו כמוש, שליטף במכחולים מלוכלכים את הרפרודוקציות, התרפק לירית על נרתיק הכינור המאובק והטליא את ונוס הגבס כתמי שחפת. — איזה יום נפלא! — התפהק בכל גופו, ומיטת הברזל החלה מפזמת.

פניו הגרמיים נתחתכו באור הקמל: ״מה עושה עכשיו אלינה?…״ ידיו גיששו בכוננית, באבריה הצוננים של הונוס: כל זכר לסיגריה: ״ודאי, מסתרקת…״ כל גופו זע מצחוק: ״האב חופר קבר למת רענן, והבת סורקת את שערה הרענן…”

הוא התלבש לאטו, חפף את ראשו, ובהתנגבו לפני שבר־ראי: ״ומנין לה לבת קברן זו — יופי זה?” — תלש מן המסרק את ספיחי שער, הדליקם בגפרור: ״כנראה שכל הבתולות שמתו בנעוריהן הורישו לה משהו מיופין. יתכן, מאוד יתכן…”

הוא נעל מאחריו את הדלת, טמן את המפתח במין ממגורה, שגדושה היתה מטריות בלות, בקבוקים מתחבקים, נעלים מרופטות שסיפרו אלה לאלה את הרפתקאותיהן.

בחוץ ליבלב הסתיו כפרח ביצות צהוב. על מפתן סדנתו עמד השען הזקן ותלש את קוצי השער בסנטרו.

– מה השעה, ר׳ שמיל?

– שוטה, דווקא אותי הוא שואל למהלך הזמן. דווקא אותי. משל אתה שואל לתוכן כוכבים על מזלו.

ונעלם. קוסטיק ראה את ראשו מבצבץ מבין טורי טבעות שקישטו חלון־ראווה, וידיו מחטטות במעיו של שעון־קיר שמוטל היה על השולחן, משקלותיו תלושים ומטוטלתו לצדו.

קוסטיק פילס לו דרך בין העגלות המסולמות, שמאלומות התבן הזדקרו שם כרבולות של תרנגולים וכרבולות של איכרות, שלעסו פת קיבר מפוטמת גבינה וקותל חזיר. הוא שלף קנה קש, נשען אל יצול והציץ מחייך לתוך פניה העגולים של איכרה צעירה, הסגורים בתוך מטפחת נקודה. זו הסמיקה כפרג, צימדה את ברכיה, צימדה את כתפיה בגנדרנות מגושמת במקצת.

“עם כזו״ — הרהר קוסטיק — “בבית מרשים, עם סוסה וסייח, עם גן־פורח, עם כמה אקרים אדמה דשנה — איזה אושר!” סירק את קנה־הקש בין שיניו, ושאלה, אגב העברת יר־על בלוריתו,

למה ממעטת היא לבוא לשוק.

היה לה פה קטן, חתך אדום בפניה העגולים:

“ומנין לו שהיא ממעטת לבוא לשוק!״ רק דופן העגלה חצץ ביניהם:

“שכן מכיר אני את כל היפהפיות מן הכפרים הסמוכים”. וידו גלשה על ברכיה, נגעה בגרביה הלבנים. ״היא באה ממרחקים״ — התכווצה לתוך התבן — “לפני חדשיים התחתנה…”

ואמנם, באותו רגע ביצבץ בעלה, איכר בגיל העמידה, מסובל שפם מאפיר, שהתנודד על רגליו הנמוכות. הסומק בפני האיכרה הצעירה התפשט והפליג לתוך חולצתה, שיניה טחנו במהירות פרוסת חזיר,

וידיה מוללו את קפלי שמלתה. קוסטיק זרק לה חיוך והתחמק.

לפני חנותה של הדודה טילדה, שמדרגותיה מפורזלות לסימן ברכה, נשתהה. ״ביום שוק כזה״ — חייך — ״הריהי צוברת זהב, מכשפה קמצנית זו!״ הסתתר במלוכסן ליד השלט שנשא אצטוונת סוכר, ומבטו נצמד, משום מה, לפרסות המזל. מגפי איכרים, נעלי איכרות קשורות בשרוכי צמר אדומים, הלמו עליהן. אחותו הגיבנת, עם הצמות היפות הקלועות על הקודקוד, עמדה לפני מאזני הפליז, שהתנודדו באור הסתיו בתנועות מגיות; הדודה טילדה, בפאתה הנכרית, הענובה בסרט קטיפה מהוה, בעגיליה הכבדים שנגעו בפימותיה, השיטה את עיני הדיה שלה בין לקוחותיה, כשידיה מונות מטבעות למלמול שפתיה הקמוטות.

״להיכנס עכשיו״ — הרהר קוסטיק—״משמע, להופיע כליסטים”. הוא הסיט את ראשו אל השוק שהמה בגווניו, שצנף בסוסיו, שקרקר בעופותיו. הוא סר לפרוזדור אפל, גישש בין חביות המליחים, שריחם סתם את נשימתו, ובא למין קיטון שהיה מחובר לחנות. שם נתקף בטלאי־אור, — חתולה צהובה ושמנה שנמנמה על שק אגוזים. הניף רגל ובעט בה: ״כלבי גווע ברעב, ואת מתפטמת פה.״ החתולה סימרה את שפמה, את זנבה, הסדקים באישוניה התרחבו והיא נעצה אותם בקוסטיק. הוא העניק לה בעיטה שניה: “רוצה להפנט אותי, אה!” החתולה יבבה, ונדחקה דרך חרך הדלת. אפלוליות הקיטון ספוגה היתה ריחות של נרות, קינמון, צימוקים, תאנים, וריחות אלה עמדו בחלל כאד דבשי שהמם את החושים. מבעד חור, כשיעור מטבע של נחושת, עקב קוסטיק אחרי הנעשה בחנות. ראה את בלוריות האיכרים הגזוזות כבגרזן, את צנצנות הסוכריות במדפים שלהטו כפרחים, את חינן הכבד של האיכרות הצעירות.

אחר כך ראה את חטוטרת אחותו מתקרבת אל הקיטון. הוא נדחק אל ארגזי הסוכר, הם חרקו חריקת כפור שהעלה ריר על שיניו. הגיבנת זקפה עיניה כלפי אחיה, קמט של יסורים נצטלק במצחה, ופניה הצחים נדלקו בסומק חולני.

– ששש, חנל׳ה! — הניח ידו הגרמית על פיה.

סילקה בכוח את ידו, וכל גופה האומלל רעד:

– מה אתה עושה פה?

פניו הרזים נתגרמו עוד יותר, והוא הידק את שפתיו. הנערה השעינה את צמותיה הקלועות לחזהו, ובהתיפחות חנוקה:

– אני אומללה מאוד בגללך. הוא נשק לה על המצח. אות־חיבה זה מהאח היחפן העלה דמעות בעיניה.

– לך עכשיו, תבוא לפנות־ערב.

היא חיטטה בסינורה והוציאה מטבע¬¬:

– זה כל מה שיש לי.

הוא לא נטל את המטבע, ורטן בפנים קודרים:

– חנה׳לה, אני זקוק לכסף.

הגיבנת הרימה את זרועותיה הצנומות:

– כסף, מאין אקח לך כסף?

נשך את שפתיו:

– ששש… הדודה עוד תשמע… שובי לחנות — וברוך דחף אותה לדלת הקיטון. בהישארו לבדו צינן את פניו הלוהטים בידיו: הרגיש את עצמו חוטא לבעלת מום זו, והרגשת החטא נתחלפה באיבה סתומה כלפי יחפנותו הארוכה, כלפי יום סתיו זה, הגורר בשובלו דלף ממושך ומכרסם, כלפי אלינה, כלפי דודה זו. מציפרני רגליו עד שורשי שער ראשו זרם הדם בקילוחים סוערים, והוא איגרף ידיו והצמיד עינו לקיר.

הדודה טילדה חייכה, חייכה בכל פימותיה. אחר־כך אמרה משהו לנערה הגיבנת, הסירה סינורה, שלפה כמה פריפות מפאתה הנכרית, נעצה אותן חזרה, העבירה את עיני הדיה שלה על השקים, החביות, ובמששה את עגיליה יצאה בצעד מהדס.

כל הדם נצטבר ברקותיו של קוסטיק; כופף את ראשו, שאף מלוא חזה את האוויר הדבשי שסימם את החושים ופרץ לחנות: רק שני איכרים בדקו בעיון קתות של מגלבים. הנערה, שהדם אזל מפניה, התחילה לרעוד בחטוטרתה, ראשה היפה נשתקע עמוק בין כתפיה.

– ששש. חנה׳לה — רטן בקול מפייס ומאיים — לא אקח הרבה. הוא משך אליו את המגרה, חפן כמה שטרות־נייר, קומץ של מטבעות. הגיבנת, שהתעוררה משיתוקה, נעצה את ציפרניה בידיו. הוא נשך שפתיו מכאב ודחפה הצדה.

—גנב, גנב! — לחשה בשפתיים צרובות.

גיחוכים צילקו את פניו כהצלפות מגלב, ובגב כפוף נדחף לעבר הקיטון. משם בא למסדרון. הריח של ציר־המליחים הממו, החריף את הכאב והחרפה של ציפרני האחות, שסימנו את ידיו.

הוא פילס את השוק ברגלים מפושקות, נסתבך בחישוק של ברזל, נתקל בעגל, שבעט באוויר, התנגף ביצול של עגלה, הפך את טנא הפיטריות על פיהו, ונדמה היה לו, כי שוק זה מסתחרר כקרוסלה, שהתזמורת שלה הם השוורים הגועים, העופות המפזמים, החזירים הנוהקים.

ליד באר, שגן הכנסיה ריפד אותה בשלכתו, נתן לקילוחי המים לצנן את ידו השרוטה, נפנף ידו כלפי הצלב העקום, הסלחני, וסר לשדרת התרזות. נשען לגדר של עץ ונשם בנחיריים רוטטות את הסתיו העשן, הרוסס. עינו העגומה תרה אחרי הווילות הנעולות, המדמדמות בין לִבְנִים צחורים. מאחד הפסנתרים החבויים בווילות אלה נתלשה אותה שעה גאמה שמנתה את דפיקות־לבו של קוסטיק.

– איזו דממה כאן! — הרהר בלבו — דממה המסיתה לרצח! הוא הושיט ידו השרוטה ומשך אליו לִבנה, תלש ממנו עלה וניתק ממקומו.

הוא סר למסבאה שרצפתה הרבודה חול־נסורת השרתה עליו שקט. ישב בצלה של תמונת צייד, והזמין יי״ש ונקניק. החדרים הקטנים היו מלאים איכרים, ריחות זפת, עטרן, אריגים צבועים, טבק וודקה. לאחר שלגם כמה כוסות, דמדם בתוך העשן שנישא מן השדות מן המקטרות. תיבת הזמרה פלטה פולקה צרודה, כוסות השתקשקו, שני שיכורים התגוששו בשפמותיהם הדוקרים, התחילו לקלל זה את זה, כמנהג שכנים ותיקים.

כשיצא קוסטיק מן המסבאה, שקעה שמש הסתיו באיזה נהר, דמדומי אפר ירדו על העצים, על האדמה. הוא חש שהשוק התרוקן מאחריו, נעשה שומם, חלול. העצב קרקר בנפשו, וברגליים מתנודדות התנהל אל בית־הקברות.

על סף הבית הקלוף מצא ישישה אוספת כלי סריגתה — הסבתא.

– אלינקה בבית? — צעק לתוך אוזניה המפוקקות.

הישישה נעצה בו חוטם מחודד, וזמזמה: — הלכה אלינקה, הלכה. קוסטיק הניף ראשו. בחלון חדרה הלילי כבר נסתמנו שתי וילאות, כתסרוקתה המפולגת של הנערה. מאחריו התרשרש בית־העלמין על צפצפותיו ומצבותיו העקומות. קטר צפר במרחקים, השריק את דמו. הוא נשען לקיר, כאילו חוסה בצל החלון — הראש שגחן אליו, ליטפו בשחורו.

פתאום נעקר ממקומו, הישישה נבלעה בחושך, וצפירות הקטר שהתקרב הצליפו על רגליו. זמן־מה שוטט בשדרת הווילות. שני טורי העצים שמשני העברים פיזמו כשני פסנתרים, והוא דרך ממש על מנענעיהם.

בעיגולו של אור פנס מצא את הכנר, נרתיק הכינור חבוק לו בזרועותיו, ואצבעותיו מיטיבות את העניבה.

– לאן, וירטואוז שלי?

– אתה הוא, קוסטיק? הבהלת אותי, ליסטים שכמוך! אנא בטובך, החזק רגע את הכלי.

קוסטיק נטל את הנרתיק, וחיוך השתפך על פניו הקודרים.

– הולך אני — אמר הפנר בחגיגיות, שסימרה קמעה את גבותיו —

אל המורה שלי. ואתה להיכן?

זה החזיר לו את הכינור. נשען אל הפנס:

– להיכן? יודע… לעזאזל.

– שמע, קוסטיק, רוצה אתה להצטרף אלי?

זה צילב נעל על נעל.

– להצטרף אליך?

– כן, המורה שלי תנגן הערב. איזו וירטואוזית!

– ואתה תכנרר, אה?

– אני — לא. היא תנגן סולו! אגב, סיפרתי לה עליך, היא חובבת מאוד טיפוסים רומנטיים.

קוסטיק הפשיל מסכה חרוקה כלפי הפנס:

– אומר אתה, שהנני טיפוס רומנטי, האהא? — וחיבק את הפנר עד כדי פקיקת עצמות.

זה מישש את הנרתיק בחרדה:

– כמעט ששיברת לי את הכלי. צבתות לך, ולא ידיים, הולכים, מה?

הם עמדו לפני בית קטן, שגגות הרעפים שלו נשתלשלו כביכול לתוך תריסיו: משעול גדור שיחים הוליך למדרגות לבנים אדומות. – שמע, קוסטיק, האינך מרגיש באטמוספירה המיוחדת במינה שמסביב לבית זה?… האריך הפנר פנים חיוורים וטפח על דבלוליו הזקופים.

– מרגיש, חביבי.

בפנים נהם פסנתר. הדלת נפתחה, ועל הסף עמדה אשה בלונדית, שרוייה בהרבה צללים.

– אה, אדון הפנר! יסלח לי, הייתי כה שקועה בנגינה.

הפנר שירבב את צווארו בקידה, ופיקתו ואפו נתחדדו:

– תרשה לי גברת סאלינה להציג לפניה את ידידי קוסטיק.

זו הושיטה לקוסטיק יד בשרנית משהו, לחלוחית סמוך לפרקי האצבעות.

– אם אינני טועה — ליכסנה את ראשה להפנר — הרי זה ידידו הרומנטי.

קוסטיק הצטחק¬¬:

– רומנטי, איזה טלאי — וכלפי הפנר — הוא שהדביק לי טלאי זה, הוא באצבעותיו הכנריות.

חיוך חפר גומות בלחיי המורה למוסיקה. ביקשה אותם להיכנס לחדר. פרט לפסנתר, שתפס את שליש החדר שהגיר באור המנורה ירוקת הגולה שני סולמות, שחור ולבן, נצטלבו על הקיר שממול שני כינורות חלודים מתחת לתחריט של שופן; על כוננית שממדפיה הציצו חוברות תווים עמד עציץ הליוטרופוס, וספת פלוסין מהוהה התפרקדה סמוך לחלון המוגף.

הפנר הניח בדחילו את נרתיק כינורו על הפסנתר, וקוסטיק השתפל על הספה, חש שהוודקה מתחילה להאבק עם מוחו, קושרת את עיניו בעשן סגול שמבעדו ראה במטושטש את השוק, את אלינה, את הפסנתרנית שקלעה על־ידו את שתי צמותיה הכבדות, שבצבען הקש בצבצו כבר כתמים כמושים.

קוסטיק התרומם, נחשולי הוודקה זרמו עתה לרגליו, חלץ קופסת סיגריות והושיטה לפסנתרנית, להפנר, וחזר והשתפל וישב על הספה.

– רואה אני — אמרה ורישמה בגנדרנות טבעות בסיגריתה — שאדון הפנר לא טעה. הוא עצלן כרומנטיקן מובהק. – לאו דווקא — התנצל, והעביר ידו על עיניו — ספה זו מושכת אותי, משום מה.

הפסנתרנית הידקה את חגורת הלקה שמסביב לגזרתה המסורבלת:

– ודאי. עייף?

מאוד! — השעין את ראשו לאדן החלון.

הסתכלה בו בריסים מצומדים: פסי בלוריתו היפה גלשו על לחייו הגרומות, סנטרו מעוקם היה בהעוויה אכזרית. הרתיעה את עצמה ופנתה להפנר שעמד ממול וטאטא בדבלוליו את הקיר.

– האם ניגש לשיעור?

– לא, גברת סאלינה. הרי הבטיחה לנגן?

– לנגן? — פשטה את אצבעותיה, שמהן התבלטה טבעת עם אלמוג במשבצתו — האם ידידו אוהב מוסיקה?

צפירות קטר שרקו במוחו המדמדם של קוסטיק, והוא רטן:

– לא הלילה… לא הלילה.

נתקרבה אליו בצעד כבד שהרטיט את שוקיה:

– ולמה לא הלילה?

הוא הזדקף, פניו הגרמיים חתכו את חלל החדר הזה, שהכול היה בו כמוש ומרוכרך. הציץ לתוך פניה המלאים של הפסנתרנית, שהאור הירוק שיווה להם חושניות סתווית קמלה, כזו של תפוחים בשלים מאוד. ניער את גרונו כאילו רצה לחלצו מאיזה חבל סמוי:

– יש לי רעיון: נלגום משהו. הסתיו הזה חונק אותי.

חיטט בכיסיו: שטרות הכסף הגנובים צרבו את אצבעותיו, הוציא אחד והושיטו להפנר:

– לך וקנה בקבוק וודקה, מן המשובח, ותפוחים, הפנר.

הלה נתן עיניו בפסנתרנית. זו דממה בצמרמורת בגבות־העיניים. ידו של קוסטיק ליטפה את שרוולה:

– מסכימה, גברת סאלינה? אחר כך תנגני כמלאך!

היה לה צחוק קולני, קטוע:

– כן, ולמה לא?

הפנר הניח אחריו את הפסנתר, את כינורו, את האשה בעיגול אלכוהולי, הדלת התדפקה אחריו, וקוסטיק חזר לספה.

– אדם מוזר אתה, אדון קוסטיק! — אמרה, ושילבה את ידיה על צמותיה.

– מוזר אני, גברת סאלינה?

קול זה שבצרידותו ההפקרית התנגנה איזו נימה דקה, חייכנית, הדליקה את דמה. השתענה אל הפסנתר:

– ולמה אינך רוצה לשמוע מוסיקה הלילה?

קוסטיק עצם את עיניו בכאב:

– שמעת פעם, גברת סאלינה, היאך עצי בית־עלמין מנגנים בסתיו?

ידיה נאחזו במנענעים. לא קלטה יפה את תשובתו ובהשתפלה על הדרגש:

– בכל זאת אנגן לך משהו. למשל, הנוקטורנו משופן.

וגשם רונן הותז עליו. רגע צינן זה את מוחו הקודח, אך מיד בצבצו בו יבבותיו של כלבו. הוא ניתק מהספה, צעד אל הפסנתרנית, חיבק את כתפיה והצמיד את שפתיו אל מחשוף צווארה שבין צמותיה. הפסנתר נהם בבס עמוק. ידיה כאבו תחת לחץ הגיפוף, הרתיעה אותו:

– מה זה? שיכור אתה, שיכור.

התרחק כדי פסיעה. הפכה אליו את פניה והביטה בו: חיוור היה, הבלורית דלפה לתוך עיניו.

– מה עשית?

הוא טילטל את ראשו בתנועה סוסית, פסי השער נתפלגו ובעיניו המזוגגות ראה את הירוק המרעיל שהמנורה פרשה על פניה; התקרב, ידיו הורמו והתענבו בצווארה.

– לא… לא! — חרקה בכל גופה ונשמה את הוודקה שנדפה מפיו. פסנתר שהלאקה השחורה התפצלה מדפניו, שני כינורות שהצטלבו על הקירות מרופטי מיתרים, וגולת מנורה ירוקה שהפקירה את החדר לצללים.

בידיים רועדות פירפה וחזרה וקלעה את צמותיה, ומבין שפתיה הצרובות, החרוקות נדחקה מין התייפחות:

– רומנטיקן יפה אתה!… גולם ברוטלי אתה!

משכה אליו, הושיבה על ברכיו וליטף את רגליה:

– שופן שלך אשם. למה ניגנת? רועדת לחצה את לחיה הלוהטת אל לחיו הגרומה:

– תמיד משפיעה עליך המוסיקה ברוטליות כזו?

הוריד את ראשו, עיניו גיששו במרחקים.

– הבט בי! — הפנתה את סנטרו אליה.

הביט בה.

– אני מכירה אותך מזמן, יחפן! איזו קדרות ארורה יש בך — ושיניה גרדו את פניו.

– אני יודעת, אתה מתהלך כצל אחריה, אחרי אלינקה, אחרי “נערת המוות”.

– כצל?

הביטה בו בכעס:

– פושע אתה, פושע! מקומך בבית־הסוהר.

הוא הגלישה מעל ברכיו, הזדקף וצחק:

– פושע, אמרת? פושע, האהאהא!

בחוץ חרקו העצים, דלת הגדר התדפקה ונעליו של הפנר שרטו את האבנים. קוסטיק חנק את צחוקו, והפסנתרנית הסתכלה בדיוקנו של שופן, ששני כינורות הצטלבו מתחתיו כשתי זרועות.

– מין דממה כאן — אמר והעמיד את בקבוק הוודקה על השולחן

– בעוד שבחוץ רוקדים הגגות.

קוסטיק לקח את הבקבוק. במכה אחת בכף היד נשלף הפקק. האור ציבע את הכוסות בירוק מסמם.

– לסתיו, גברת סאלינה! — הניף הפנר יד כנרית.

– אולי יש בבית הזה קלפים? — גיחך קוסטיק אל הבקבוק המתרוקן — מוכן אני להפסיד הלילה את הכול, את הכול!

היא לטשה בו עיניים:

– ואני — לזכות הלילה בכול!

הפנר דמדם לתוך כוסו:

– ולי אין מה להפסיד ואין במה לזכות.

– טועה אתה — התכופף עליו קוסטיק והידק את כתפיו — במוות אפשר תמיד לזכות.

היא נטלה את הבקבוק, פתחה תריס, זרקה אותו לתוך הסופה:

– השתכרו ומפטפטים על המוות! — אנגן לכם את סוויטת האביב של מנדלסון.

– כן, גברת סאלינה — נדנד הפנר את ראשו — נגני אותה, היא באמת אביבית סוויטה זו, היהיהי…

קוסטיק רטן:

– מה אתה צוהל, ברנש!

היא הפכה לגברים את גזרתה הכבדה, את צמותיה. ניגנה רק את הציוץ הראשון של הציפרים.

– לא יכולה לנגן הערב! — הצניחה ידיים יגעות על ברכיה. קוסטיק קם, חתך את אפלולית החדר ויצא החוצה. אותו מפלש רוח שפרץ לתוך החדר עקר גם אותה מהפסנתר, והטילה לתוך הלילה. היא רצה אחריו לאורך טור העצים החורקים, וכולה ספוגה ערפל נדחקה אליו בקצה השדרה.

– אל תלך! — יפחה וידיה גיששו בצווארו.

התיקה מעליו:

– אמרתי לך שלא תנגני הלילה!

והוא הסתבך במערבולת פסי הרכבת. קטרים צפרו בעומק החורשות, קראו לו. הוא התנדנד ברוח, הושיט ידיו אל הקטרים הצופרים, אבל אלה ברחו ממנו. גמעו את המרחקים, ובראשו זמזמה הסופה השיכורה.

בתצלובת הדרכים שנוססה פונדק הרוס עם חתולים מיבבים, ראה דמות אשה.

– אלינקה! — נדחקה שריקה מפיו.

היא דממה ליד אותו ערמון מבותק ברק, עטופה בסודר משי שחור, ריסיה מורמים והפנסים הרחוקים מהבהבים בעיניה.

– מאין את באה? — גיפף אותה.

– מהיער.

– מהיער, ובסופה זו?

סרקה באצבעותיו את שערה הרטוב:

– הנה, ראשי מלא גשם.

ושני טורי שיניה דירדרו צחוק. צמרמורת עברה בגבו של קוסטיק:

– בת שדים את, אלינקה, .בת שדים!

לעיניה היה אותו אור ירקרק שבער בשולי העננים שנקרעו למטה, בצמרת היער.

– בת שדים, אמרת, אין פלא, אין פלא… — והיא רמזה בידה לצפצפות שטאטאו את המצבות. קוסטיק תפס יד זו ונעץ בה את שיניו. צעקה נפלטה מפיה, צעקה שעזה היתה מצפירות הקטרים שהתרוצצו במרחקים, וראשה צנח על כתפו. הוא נשקה מתוך טירוף. היער שנספג בגופה, בבגדיה, הצית את האלכוהול שהתאבק במוחו.

פתאום ניתקה ממנו בכוח, צעדה אחורנית אל העץ המבותק:

– לך, לך ממני! ריח של אשה אחרת נודף ממך! — כיווצה את נחיריה — חתולה אני, חתולה! מרגישה אני. איזה ריח איום! ריח של אשה בלונדית.

הוא כופף את ראשו, פסע אליה:

– אלינקה, אל תברחי, אל תברחי!

וברגע שאמר לחבקה, הוצת כבר חלונה בנר, בברק, ומתוך סודרה השחור, השמוט, הצטיירו פניה, פני מאניקין חטובים, ומעיניה התפצלו חליפות שחור וכחול. אחר, כבה החלון, האופל צבע את הגגות, אגד את העצים לגושים שחורים והגשם התחיל להצליף על קוסטיק באלפי מגלבים.

ג.

הצללים הכחולים הראשונים דלקו על השלג. שמש ינואר כינסה מקהלות עורבים על הגגות המחוטטרים ומקוריהם טוו מין ארג מלודי.

קוסטיק הביט לתוך השדות שחגרו את העיירה בחבל קש. הוא עמד ליד צרור אקציות עירומות, מול אבני הנחל שצלצלו בקיץ תחת פטישי העץ של הכובסות. כשהפנה את ראשו ראה את האיטליזים שגלשו במורד הסימטה מנוססים קותלי חזירים שהצטיירו על הלובן.

הדליק סיגריה ושילב רגל על רגל. בין טורי האיטליזים המודלגים אדום, עברה סטאשה צחורה יותר מן השלג, מבשר החזרזיר, רגליה היו יפות, יפות מהן היו שוקיה, שסרבולן הקל הזכיר את תנודת שוקי הסוסה. היא נעלמה סטאשה, וטרם שנעלמה חייכה לקוסטיק, שנשקה בליל קיץ בצרור האקציות; הוא שיפשף את צווארו. כאילו להטו בו עוד שיניה הדלילות והחדות.

מקהלות העורבים צימדו את מקוריהם והתעטפו בשחור לקראת הלילה.

מאחרי בית שגגו מסורק היה בצמות שלג שטפו צלילי מפוחית. קוסטיק רקק עשן והפנה את ראשו. זה היה שמוליק, גנב הסוסים, שבלבו, כבתוך תא בית־סוהר, כלואות היו נערות ההפקר של האיפרכיה. במוקי מגפיו המגוהצים שטו השמש ודגלי האיטליזים; ידיו המשברות מוטות ברזל מיתחו גמישות את המפוחית, שנחה כתכשיט על חזהו; בלוריתו השחורה נוססה בגנדרנות כובע דחוס מצבע הבז׳; צלקת כהצלפת מגלב הידקה את לחיו השמאלית ונתמזגה עם גומת הסנטר; עיניו כשני כפתורי זפת זרחו.

– עומד אתה, קוסטיק, ופוזל — סינן זה מבין שיניו הטלואות זהב. שלף יד מרצועת המפוחית וטפח בה על שכמו:

– יודע. פוזל אתה אל סטאשקה — בעל נחיריים אתה קוסטיק, אין לומר.

ובהשיקו ידו לפיו:

– שדיים אצלה, כתפוחים. אבל היזהר, קוסטיק, שאביה לא יתקע לך סכין בין הצלעות. היזהר, קוסטיק!

הלה תלש עלה אחרון מאקציה, עלה מכורכם, ופוררו בין אצבעותיו:

– אתה טועה, שמוליק, אני פוזל אל השדות.

ריח הוודקה שנדף משפמו של גנב־הסוסים המם את ראשו:

– לגמת כדבעי, שמוליק. איזה חג היום? מצוחצח, מוסיקה… הלה חרק בסנטרו, שהריץ את הצלקת בלחיו:

– מה, אינך יודע? חג הגנבים היום!

הבריג את צווארו הקצר לתוך צווארון הסודר הלבן:

– אתמול בלילה סחבתי זוג, — הצליף בידו על מוקיו — סוסי מרוץ אמתיים. שומע, קוסטיק?

ובגנדרנות כלפי שמש כה ביישנית:

– הם דוהרים כבר על האספלט של ורשה. האהאהא!

פיתל את שפמו בנחת אגב צימצום גבותיו הגדושות, חלץ בקבוק מכיס מכנסי הרכיבה והושיטו לקוסטיק:

– נא, לגום לכבוד החג!

קוסטיק גירגר קצת מן הבקבוק והחזירו לגנב הסוסים. הלה חייך בסנטר מורם, וניפצו לסלעי הנחל:

– שמע, קוסטיק, בוא הלילה למאנקה.

הלה קינח את פיו ומצץ את הסיגריה:

– למאנקה… היא תנקר לי את העיניים…

גנב הסוסים הסיט את המפוחית לצלעו, וניסר בשיניו:

– יקחנה החולירע… אם תעיז להגיד לך משהו, אשבֵּר לה את העצמות…

עיני הזפת התלהטו:

– ברנש אתה, קוסטיק, ברנש אינטליגנטי… הראשון, היית החתן שלה, בראוו!… שירבב אליו את ראשו, והצלקת בלחיו רטטה כתולעת:

– שמעתי שיש לך ענינים עם בת הקברן; גם ממנה היזהר, קוסטיק, זוהי בתולה משונה, משונה מאוד.

קוסטיק התקדר, פניו נתגרמו, וכדי להסיח את השיחה:

– ומה יהיה אצל מאנקה?

גנב הסוסים שרק:

– שתי חביות בירה, קינוח וקלפים. הלילה אני מפסיד את הסוסים של כל האורוות.

זרועו הקיפה את השדות, את היערות, את האיטליזים המורגלים אדום, את השמש שהתנוססה על גבעול דק, את העורבים הדוממים: הניף את כובעו וחזר ומיתחו על צלע הראש:

– ובכן, קוסטיק, אצל מאנקה!

גנב הסוסים נעלם בין הכחול העשן ובין בוהק השלג. קוסטיק העביר ידו על עיניו, ודימה שבעצם האביב הוא עומד: שמש זו, שגבעולה ננעץ במעשנה הרוסה, ליטפה בעלי גביעה הכתומים את לחייו הלוהטות, ולשלג היו כל הצמרמורות של עצי אביב פורחים. הוא ראה את טחנת המים, שנצטיירה על גבעה, אוורירית, אגדית, ומשהו לח רסס בין ריסיו.

אחר ירד לאטו בסימטה. השוק ריק היה כזירת קרקס, וסוס מדובלל שהזה בטבורו דמה לאריה קרוח, שחרג מאחד הבתים המחוטטרים האלה.

קוסטיק עבר לפני חנות הדודה. זו עמדה כמכשפה חורפית על סף מערה זו, הגדושה פירות אפריקה ואסיה; רמזה לו באצבע ענודה שתי טבעות משובצות יהלומים, שפירושן חלום המרחקים שלו. הוא התקרב ונעליו דרכו על פרסות הברזל המסומרות למפתן.

– כך, כך, בחור נאה — הניפה הדודה את שלוש פימותיה שכל אחת חתומה היתה יבלת שעירה — לא נמאס לך להתרוצץ עם גנבים ועם מופקרות?

– נמאס, דודה, נמאס מאוד — כופף קוסטיק את ראשו ולטש אל שק אגוזי ולש שזרחו בקיץ רחוק.

– והסוף, והתכלית? — נצנצה כיהלומי טבעותיה.

קוסטיק חייך:

– יודעת, דודה, מה שניבאה לי מנחשת קלפים?

פימותיה עלו וירדו: היא האמינה בכשפים, בקמיעות, בהשבעות: אחרת כיצד היתה צוברת זהב?

– ומה ניבאה לך הצוענית?

הוא נטל אגוז, פיצחו בין אצבעותיו ובלעסו את בשרו הדבשי:

– היא ניבאה לי, מנחשת הקלפים, שבקרוב אטייל בשוק זה מגונדר בטבעות־יהלומים על כל האצבעות… ומקל בידי, מקל עם גולת שן… כן, כן, דודה…

הצחוק מפי הדודה נדחק ועלה מתוך שלושה מרתפים:

– כך ניבאה לך הצוענית? ואתה, יחפן כמותך, מאמין לה?

הוא זרק את קליפות האגוז לטבור השוק, עד לטלפיו של הסום המדובלל.

– ולמה לא להאמין לה, דודה, למה לא?

– כן, בחור נאה, בקרוב תתרוצץ בכלוב של בית סוהר. ובשוק תטייל עם שרשרות על הידיים. כך, כך, בחור נאה…

הוא התפהק:

– יתכן דודה, מאוד יתכן. אבל לפני זה אטייל במקל עם גולת שן ובטבעות־יהלומים, כאלה שלך, על האצבעות…

אחותו הגיבנת הרימה אליו את עיניה העצובות: גם על שפתיה הדקות התחייך איזה חלום.

– ואותה — רמז קוסטיק — אוציא מכאן, שמלות יפות אקנה לה. הדודה סוככה עליה כתרנגולת:

– לך מפה, מחוצף, קלפן, נוכל!…

קוסטיק חכך את גבו במזוזת הדלת, כאילו רצה למוטט את חנות הכשפים הזו:

– הפעם, דודה, אסתפק בקופסת סיגריות, אבל מן המשובחות! פימותיה רעדו, נטלה קופסה והטילה בראשו:

– הא לך, קלפן, רודף זונות, ושיותר לא אראה את פרצופך! קוסטיק חטף את הקופסה במעופה, הגלישה לכיס מעילו, וברוך מתנגן פנה אל אחותו: — שלום, חנה׳לה!

ואגב משיכת כתפיים עקר את רגליו מפרסות הברזל ששמרו על מערת מכשפה זו.

הוא פילס את השוק, שהתחיל להאפיל בשוליו, עבר לפני הקאפלה שהצטנפה בתצלובת הרוחות שתוקת פעמון, ובא אל שדרת הלילכים. הווילות נעולות היו בשלג. עטופות באד סגול. כלב רזה שהטיל את צלו הבלונדי, ניתק כאילו מתמונת צַיד, קישקש בחגורה ונבר בחרטומו בגזעי העצים. קוסטיק הביט אחרי החיה הבלונדית, נזכר בכלבו, שאדיוט היה אבל לבו זהב.

״היכן עכשיו טיטוס המסכן?״ — מיעך סיגריה בין אצבעותיו — ״ודאי נדד למרחקים, לא כמוני.״

מאחת הווילות התפצלה אשה צעירה מצבע כלבה, צעדה כמה צעדים בפרוות הקראקול ושרקה. שריקה זו בשדרה המושלגת, המדמדמת, הרתיחה את דמו של קוסטיק. הוא הביט באיבה גלומה על אשה זו, שליטפה את חוט שדרתו של הכלב הגנדרן, שסירק בחרטומו את ברכיה.

“הייתי חונק אותה!” — הרהר, וידיו נתכסו זיעה, ״הבט, הלילה יורד, יורד לתוך לבי… ולה יש הכול. כלב, וילה, פסנתר, אש בתנור…״ הוא השתעל בקול: ההד היה מחריד. האשה הבלונדית הפנתה את פניה, פנים קטנים גלופים יפה. קוסטיק, ידיו גלושות בכיסיו, צעד אליה כשעיניו מחטטות בעיניה: “גם בדמה נתעוררו תשוקות אפלות… להירצח בליל שלג כזה על־ידי אלמוני — איזו תאווה שקספירית…״

בינתיים נעלמה עם כלבה. הלילכים התחילו ליבב, הצליפו על לבו. זמן מה הביט על וילה נעולה זו. שנשאה צריח רעפים מחודד, ושכלאה חלום אפל ובלונדי, כסס את שפתיו וניתק.

בעוד רגעים אחדים לפני בית הפסנתרנית. עלוב היה עם תריסיו המקולפים, עם מרזביו המקומטים. “גם היא בלונדית!״ — נצטלק גיחוך בפניו. בהיכנסו מצאה מכורבלת על ספת הפלוסין, ועשן מתאבך משערותיה. לפתה בצווארה והסתכל בה:

– כן, גם את בלונדית!

נחלצה מגיפופו ונידחקה אל הקיר:

– מה הכוונה, שגם אני בלונדית?

הניח ידו על שוקיה:

– מבינה: את בלונדית מז׳ור, ויש בלונדיניות במינור…

– ובאיזה סוג אתה בוחר? — שילבה את אצבעותיה באצבעותיו.

– אני אוהב מוסיקה חזקה: כשאת מנגנת פיאניסימו, יש לי הרושם שתתעופפי מבעד המעשנה כמו בבלט, אף שאין בך הקלות של רקדנית..

– וכשאני מנגנת פורטה?

– כשאת מנגנת פורטה — כל החדר מתבשם ממך, כן מתבשם: סחרחורת ראש תוקפת אותי, כן…

מתוך התפנקות הטילה את עצמה עליו:

– יחפן ארור, למה אתה בא הנה?

נשק את צווארה נשיקה חריפה, חורפית:

– ולאן ללכת ביום כה רומנטי, אם לא אליך?

– אל בת השדים שלך!

פניו נתארכו.

– אל בת השדים שלי! היא לא לי ולא לעצמה.

ובצחוק מעומעם:

– היא כלת השדים, כן!

הפסנתרנית הזדקפה, ישבה ישיבה תורכית, מיתחה את שערה:

– יודע אתה שאינני סובלת אותך, ובכל זאת…

– מה בכל זאת?… — תפסה בזרועותיה. היא נשמה כבדות, הסתערה עליו, נשכה אותו וגמגמה:

– פושע ארור אתה, ארור!

הלילה חייץ את החדר לשחור הפיח, לשלג שהפסנתר מיזגם. קוסטיק הדליק סיגריה: גם פניו מחוייצים היו. סאלינה, שכל אבריה רעדו כפסי מסילה לאחר שעברה עליהם רכבת אטומה, קודרת, ניגשה למנורה.

– אל תדליקי!

מקולו התנדפה הוודקה שחשה בנשיקותיו, וצמרמורת כירבלה את גופה. היא גיששה בשחור הפיח, והפסנתר התחיל ליבב ככלב רחוק. אותו רגע פילסה סילואטה את השלג הפוספורי. זה היה קוסטיק.

– ולאן אתה הולך?

הוא נשתהה רגע, הסיגריה חרכה את האפלולית, אחר סינן מבין שיניו ההדוקות:

– לשחק בקלפים.

והדלת נסגרה על הפסנתר, שמנענעיו ציננו את בשרה הלוהט של האשה הצעירה.

קוסטיק צעד בשדרת הלילכים, גרר אחריו את צלו של בית הרעפים; הווילות הנעולות גרדו את דמו, ובשלשלו את סנטרו דחס גסות את השלג, התיז ממנו את יהלומיו. הוא עמד לפני בית מרשים, שהפקיר את עצמו לשדות, שהתפרקדו תחת הכוכבים. אור זרם מחלונות הבית הפוזלים, כמעיניהם הפוזלות של אורחיו. קוסטיק חלץ את ידיו מכיסיו, שפשפן זו בזו וטיפס במדרגות העקומות, שזרועות היו חתוליה של מאנקה.

– קוסטיק, ה־ה־ה!… שכל הצועניות הזקנות ירקדו בחתונתך? ה־ה־ה!…

שמוליק התקרב אליו במגפיים מפושקים, בכרס עמוסה מפוחית, בפנים משולקים, בשפם לח:

– מנוול שכמותך, חצי חבית לגמנו כבר. איפה היית? הי, “יאן הרקדן”, מזוג לו כד!

.״יאן הרקדן” פישט את פרצופו המקומט כתפוח אפוי, הרכין קמעה את ראשו, ובתנועה סוסית הפשיל בלורית חול מרופטת וצלע כאווז קיטע אל חבית הבירה. – קוסטיק מפלרטט עם בתולות הגונות! — שירבב ״בעל השינל” פיקה חדה.

שתי הנשים שישבו על ברכיו צחקו צחוק צרוד, התנודדו והנידו את רגליהן.

– חצי שנה עם עכברי בית הסוהר — פיזם ״בעל השינל״ — וקוסטיק יהיה ברנש משלנו.

לרגע צפה לעיני קוסטיק בבואת בית הרעפים, שטמן פסנתר מיבב, אבל הצחוק החלוד של נשי ההפקר ניסרו, פיזרו על השדות המושלגים, והוא ראה את שולי התסרוקות הגזורים כנייר תחרים על מצחן, את עגיליהן המתנודדים. עשן הצריד את גרונו, עשן הרווי בירה חמוצה, שום הנקניק, צואת עכברי בית־סוהר, בושם זול ומיוזע של בתי־שחי, גללי סוסים הצונפים בלילות רחוקים — חושיו נתהדקו, גופו נתגרם וגיחוך הולל התפשט בפניו.

״יאן הרקדן״ הושיט לו כד בירה. קוסטיק הניפו בג׳סטה, שהקסימה את הכנופיה:

– ללילות החורף!

ולגם את הבירה באטיות, בצמאון, כאילו גמע את אור השלג, את אפלוליותן של נפשות אלה.

– בראוו, קוסטיק, בראוו! — טפח לו שמוליק — אתה כבר ברנש משלנו!

פנה לאחת הנשים, תפסה בקיבורת הזרוע, וניתקה מברכי”בעל השינל״:

– מאנקה, התפייסי עם קוסטיק!

שערה היה משהו חום כשעורה גשומה, הבליעה את בטנה בהבליטה את שדיה הקטנות וסיננה¬¬:

— לא!

שפמו של גנב הסוסים גישש בפניה כקרני עכביש:

— מאנקה, אם לא תתפייסי איתו, תפזלי אצלי עד, עד…

אותו רגע דחפה “בעל השינל” על קוסטיק, הכד שביד קוסטיק התנודד, והבירה נשפכה על שמלתה. היא יפחה בשיניה, כרכה זרועותיה מסביב לצווארו, וכססה ככלבלב את פניו.

– הוררה, הוררה! — צרחו הגנבים והזונות. ראשו של קוסטיק נסתחרר, דימה שהוא ונערת ההפקר חבוקים כבאותו ליל קיץ שגרנות דלקו בו כאבוקות, שבצמותיה דלקו שני סרטי פרג, שהצפרדעים פיזמו נעימה מלנכולית וחד־קולית, והוא נשם את ריח הדבש מגוף חרוך זה.

– די, מאנקה! — סטר שמוליק על אחוריה — תזללי אותו. — והתחיל לקמט את המפוחית. זו היתה פולקה שרקנית. שמלות התנפנפו וטאטאו את הלילה, את עיניהם של הגנבים.

היחידי שלא רקד היה קוסטיק. הוא עמד ליד החלון והביט על השלג, שעליו הסתחרר בית גנבים זה. הוא חש על צווארו נשימה חמה, הריח ונפנה. הפולקה נשתתקה, על המיטות היתה מערבולת גופים, המפוחית המקומטת הזתה באמצע הרצפה כמנגן עיוור, ומאנקה העבירה את ידה על שערו בתנועת חן ששמרה מהכפר:

– קוסטיק!

הציץ לתוך עיניה: הראה בהן ליל־דליקה, יער גשום, מבושם פטריות וגרגרים, של ראשית אהבתם? הגליש ידיו על כתפיו וגיפפה: בלחייה, שהפודרה התקלפה מהם, ביצבצו שני כתמים אדומים.

– מאנקה, בואי!

זה היה קולו הנושף של ״בעל השינל״, שטילטל את ראשו המגולח, הסירי, ומשכה אחריו. היא הסתובבה, קיפלה את זרועותיה ומיתחה את אגרופיה בחזהו שהשמיע הד:

– לך לעזאזל!

“בעל השינל״ התנודד, נפל על המפוחית וזו התייבבה.

– ואתה? — נלחצה אל קוסטיק.

– לא! — הניע את ראשו בעקשנות. ועיניו שוטטו בשלגים.

– יודעת — סיננה — יש לך אחרת.

הידק את שיניו, סנטרו רעד; רצה לסטור לה, התאפק, נטל את הכד ומצץ את הבירה הצוננה.

– אל הקלפים!

שמוליק קם, בלוריתו בעיניו, שיני הזהב עמומות.

– מאנקה — צבת את זרועה של הנערה והסתכל בה בעיניים עקומות מן הנעליים עד תחרים השער שעל המצח, — לשם, אל הנשים!

ובטלטלה אחת השליכה על המיטה. “בעל השינל״ התרומם והסתער עליה. היא צווחה, רגליה בגרבי המשי השחורים התנפנפו באוויר. הבליטות בפני קוסטיק נתגרמו כברזל, ובראש כפוף ניגש אל ״ בעל השינל״, חפן את צווארונו והתיקו מעל הנערה:

– עזוב אותה!

– די! — הצליף קולו של שמוליק כמגלב — די, כנופיה! אל הקלפים!

איגרף את ידיו, והתקרב לנשים:

– לסתום את הפה, בנתן!

ובהבריגו את ראשו לתוך כתפיו:

– יאן, מזוג בירה!

הלה אסף כדים ריקים וצלע אל החבית.

ישבו על שרפרפים מסביב לשולחן העגול, שעמוס היה שיירי אוכל. שמוליק טאטאם בשרוולו על הרצפה, חלץ סדר קלפים מכיס מכנסי הרכיבה, ובדחפו במרפקו את ״בעל השינל״ שעינו האחת ופיקתו פיזלו בשנאה אל קוסטיק:

– שמע, ברנש, אני משבר לך את הפנס שלך. קוסטיק הוא ידידי, בנת!

“יאן הרקדן״ העמיד את כדי הבירה, הנשים סידרו את תסרוקתן, את שמלותיהן, הצטנפו על שולי המיטה, הדליקו סיגריות ודממו. שמוליק טרף את הקלפים והניח שלושה לפני קוסטיק. הלה תופף עליהם באצבעותיו וחייך:

– אני אביון כאנטק הקדוש!

מאנקה התירה את ידיה המשולבות מעל בטנה וזקפה את כתפיה:

– קוסטיק, אני אלווה לך.

עשה תנועת סירוב. זו נשכה את שפתה התחתונה.

– שמע, קוסטיק, — רטן שמוליק — יודע, אתה תשחק על

הסוסה הלבנה של פאנניה סטאכה היפהפיה.

לנגד עיני קוסטיק הצטיירה הווילה הנעולה, צללים בלונדיים של אשה וכלב על השלג.

– אם תפסיד את הסוסה — משך שמוליק את-ריטונו ובלוריתו בברק כחלחל, תגנוב אותה.

– את הסוסה?

– אפילו את הבתולה.

הנשים דירדרו צחוק.

– הי, פרות — חרקו שיני הזהב של שמוליק — מה אתן צורחות? רמשים זחלו בדמו של קוסטיק, ועיניו האפורות גיששו בעיני הזפת של הגנב:

– ואם אזכה בסוסה?

– אם תוכה בה, אני אגנוב אותה, ואתה תקבל בעדה”מצלצלים״. מסכים, מה?

ובטפיחת אגרוף על השולחן, שהרקיד את כדי הבירה, את מנורת הלוכס, את לבבות הנשים.

– ועכשיו — לקלפים!

הדביק סיגריה לשפתו התחתונה, ואצבעותיו השעירות, המטובעות, חילקו את הקלפים.

הדממה היתה כה חנוקה, שנשמעו גניחות הנהר הסגור בקרח.

– זכית בפרסות! — גיחך שמוליק, והוורידים בצווארו התנפחו. עורבים הסתחררו מעל הגג וצרחו. מאנקה הצטלבה בזרועות רועדות.

– זכית בזנב! — נהם שפמו של שמוליק, ובקול שנצטרד — יאן, מלא את הכדים!

מוחו של קוסטיק נצטלל כאילו דלקה בו מנורת הלוכס שנשתלשלה מן הסיפון; היערות האפלים באופקים, שדות השלגים שחזרו על מוטיב אחד, צרור ראשי הנשים הכפוף אל שולחן־ המשחק, נצנוצי הטבעות באצבעותיו העצבניות של שמוליק, גזרי העצים שהתפרקדו באנחה בתנור, עשן הסיגריות שפייח את הפרצופים — כל אלה עשו את ליל חורף זה ללילה גדול, בירכו את ידיו בקלות גורלית כמעט, חיוך דיקק את גבותיו, הפשיר את הגיחוך בזוויות שפתיו.

– לעזאזל, זכית ברעמה! — רטן שמוליק.

הנשים התקרבו יותר ויותר אל השולחן.

– מה אתן פוזלות, הא? — נגחן שמוליק בכתפיו. משולבות נסוגו בבת אחת, אבל עיניהן, לא חדלו לברך את ידיו של קוסטיק.

– זכית בריתמה! — נשך שמוליק את שפמו, וגמע גמיעה גסה. קוסטיק הרים את עיניו אל החלון: עץ עקום פשט את ענפיו על השלג, מנורת הלוכס שבמוחו התחילה להתפייח קצת.

– הפסדת את הריתמה, קוסטיק! — צהל גנב הסוסים ופיתל את שפמו.

קוסטיק הרים שנית את עיניו אל החלון: העץ העקום נעלם. לבו חזר לתיקתוק הקודם, וידיו נעשו שוב ברוכות.

– איי, ליסטים, שוב זכית בריתמה ובארבע טלפיים.

ובלכסנו את ראשו אל הנשים¬¬:

– מקללות אותי, המכשפות!

הן התרפקו זו על זו בהתפנקות, כשלוש נערות המהרהרות בבחיר לב אחד.

– משחק שדים אתה משחק איתי — נשך הגנב את שפמו — יאן, בירה!

קוסטיק הרים בשלישית את עיניו אל החלון: צל כחול השתרטט על השלג. הקלף הסתמר בידו.

– נו, זרוק כבר, מה אתה פוזל לשם? ודאי רואה כבר את הסוסה, אה?

“יאן הרקדן״ הניד את בלוריתו החבוטה וצנף צחוק. שלוש הנשים קבעו עיניים מזוגגות בחלון, ולא ראו מאומה מלבד שלג המסמא את הלב.

אבל קוסטיק ראה, וקלף עיוור נשר מבין אצבעותיו.

– אתה תפזול אל הסוסה — מיתח שמוליק את צווארו — ואני ארכב עליה.

קוסטיק איגרף את כד הבירה, גמע גמיעות חנוקות ולנגד עיניו רקדו לבבות הקלפים בשרשרת.

– קוסטיק — דירבן אותו “בעל השינל״ — החזק את הסוסה בזנבה, היא בורחת, הארורה.

בחזה הנשים חילחלה אנחה.

– גונחות הקדושות — פישק להן שמוליק את שיני הזהב — קוסטיק, אנחנו גומרים או לא גומרים את משחק השדים הזה? לרקוד אני רוצה. סוליות המגפיים מדגדגות אותי.

– גומרים. גומרים — נהם קוסטיק.

והפנה את ראשו לחלון: כן, הצל היה אלינה. כעץ דק השתרטטה על הלילה המושלג. “למה באה אל הבית הזה?״ התיק עיניו מהחלון וקבען בפני נשי ההפקר: ״הן והיא!” נתפשט גיחוך כחתך־סכין בלחייו. רגע ניטשטשו פנים אלה המכורסמים פודרה, הוללות, והפכו לדיוקן אחד, דיוקנה של אלינה.

– הטויז האדום בידי, קוסטיק! דקרו הגנב במצחו השוורי. — יאן, מזוג בירה! מה, אתה נוחר, נבלה שכמותך!

הקלפים בידי קוסטיק נעשו מקוללים: עיני הנשים שוב לא ברכו אותם. זיעה לחלחה את מצחו, רקותיו הלמו והפך את פניו לחלון. אלינה עמדה עוד כשעיניה מורמות אל החלון המעושן כפור. קוסטיק זרק את הקלפים ונעקר ממקומו.

– לאן זה? פלט שמוליק את זנב הסיגריה. גם הנשים קבעו בו את עיניהן המזוגגות שמנורת הלוכס סיידן.

– אני חוזר מיד!

והוא גלש מהמדרגות העקומות אל השלג.

– אלינקה!

היא חייכה אליו. גיפפה ומשכה לעבר הנהר הכלוא בקרח.

– מה עשית פה? — התפצל מלבו קול אחר.

– הבטתי בחלון.

הסתכל בה: לא, היא אינה סהרורית. מכורבלת באיזה פרווה קרוחה, ברט שמוט על שערה, תלתה בו את עיניה הזורחות.

– ולמה הבטת בחלון?

כרכה ידיה מסביב לצווארו:

– כדי לראות אותך!

הוא סילק את הפרווה והביט בגופה הסגור בשמלה הדוקה, שהבליטה את אבריה:

– וראית אותי?

היא רצה בשלג, עירכבה את צללי העצים וצחקה. כשהשיגה צנחה על השלג: – איזה עשב רענן!

גחן אליה, הרימה והצמיד את שפתיו החרוכות לפיה הרענן והקר.

– אתה נפלא הלילה — אמרה בנשימה חנוקה.

– משום ששיחקתי בקלפים עם גנבים?

– לא — ליטפה חתולית את פניו — אינך גנב. ליסטים אתה, ליסטים מהיער ההוא. ובהפשילה קמעה את הפרווה, השיטה את צלה על השלג. קוסטיק רץ אחריה, האמין שבת שדים זו תתרומם באוויר, הכחול יגמע אותה. חלפה טחנת המים שתלוייה היתה בחלל. כעטלף ענקים, והיער הסמוך פתח את אלפי דלתותיו, אורניו הישישים, נאנקו, ודאי סחו על נעוריהם, על אביב עם זמירים. שלוש אבנים הזדקרו, סוככו כגג על מערה, ואלינה נשתקעה לתוכה בחן טרגי, כאילה המוקפת עיגול שופרות תוקעים, עיגול כלבים סמורי אוזניים, ובהרימה את זרועותיה קראה לקוסטיק:

– הצייד, הגנב, הליסטים.

ד.

בעומדו בשוק הזרוע גללי סוסים, פסולת התכשיטים של תגרני הירידים, היה קוסטיק מחייך אל קלפי האור הצבעוניים שהשמש החורפית היתה משטחת על הגגות המחוטטרים. באו דמדומי אפר, שטאטאו את הקלפים לתוך המעשנות, מיד קפצו על שוליהן עורבים שהכריזו בנפנוף כנפים על הלילה. מצונף בתוך מעילו הדק, כשצמרמורת מכה על סולם אבריו, הרים את עיניו אל שלושה חלונות מוארים. חלונה של הפסנתרנית הודלק בירוק, משמע: עציצים צנועים בזוויות החדר, כנורות מצולבים תחת דיוקנאות מתים, פסנתר שכמוש היה יותר אבל לא עצוב יותר מגופה הבלונדי של סאלינה — זו היתה מוסיקה שהגיעה לנפש, אבל לא הגיעה לאוזן.

קוסטיק היה חורק בנעליו על האבנים שהכפור השחיזן: “אינני יכול לשאת אלפי וריאציות עדינות ומתות״ — פניו נתגרמו — “אינני יכול…״

אז הודלק לנגד עיניו חלון אחר. בחלון זה נתחלפו הפרצופים. פעם היה זה פרצופו של שמוליק, עם שפמו הדוקר, עם המצח השוורי, עם הבלורית המפוסקת, ודומה היה לו לקוסטיק כי מאות סוסים ליליים צונפים באוזניו: ״הם והקטרים – איזו סופה בדם!…”

או היה זה פרצופו המקומט, האפוי, עם בלורית החול המרוטה, של יאן הצולע: ״איזה רקדן, יאן זה!…״ חייך ולא היה תמה כלל לראות את הבתים המגובנים של השוק מתנועעים בגזרתם לצריחות של העורבים.

או היה זה פרצופו המחודד כמסמר של ״בעל השינל”, שנבר בסנטרו בזגוגית: ״בסנטר כזה אפשר לנקוב את קירות כל בתי־הסוהר.״ או היו אלה פניה של מאנקה, שביצבצו מתוך ענפי אשוח שהכפור צייר על הזגוגית. הוא הציץ לתוך פנים שהאלכוהול כרסם את צבע הדגניות של העיניים, חרך את השער מצבע הקש הקצור, הפריח פרגי שחפת בלחיים. אינסטינקטיבית נסוג לקיר, ובשרו קלט חודי מסמרים חלודים.

בתנועת יד סיחרר את השוק: סימטה הגיחה ממנו. הוא הלך תחת פנסיה שפייחו את השלג בראש מוברג לתוך הכתפיים, כששיניו חותכות את הרוח.

כשפסי המסילה זרמו אליו — הוקאה מפיו כל צנפת הרוח שגמע. גחן וליטף בידיים רועדות את הברזל הצונן, נשם בחשקנות את ריח הפחמים הכבויים, את ריח הקטרים, את ריח המרחקים.

היה משוטט בין הפסים לאורם של אותות האזהרה הסגולים והאדומים — הכוכבים היחידים בלילות אלה. משהגיע לכפר הראשון שהתכרבל כתרנגולת בנוצות קש — שיסה בו היער רכבת מהירה שטאטאה אותו באכזריות מעל הפסים.

אז היה צוחק. כל גופו רעד כקטר מצחוק. ובאגרפו את ידיו שרק כמאות סוסים כלואים אל המרחקים, אל השלגים, אל היערות. כשהצחוק צלל בו, נפלה עליו אימה, ובראש מורכן היה רץ על אבני החצץ המפוחמות אל חלונה של אלינה.

חלונה היה מואר תמיד. היא המתינה לו מסתרקת, או חורזת את אלמוגיה על פתיל ירוק, או משטחת קלפים על מפת השולחן הרקומה, או שכובה על הספה ורגליה בגרבי המשי השחורים משולבות.

היא לא תמהה לראותו נושם בחזקה, מדיף את כל ריחות ליל החורף ומעפר בראשו את ברכיה הצרות.

– בת שדים! — היתה נפלטת יבבה מבין שיניו ההדוקות.

– אתמול היית פחות פרא! — היתה מגלישה את אצבעותיה בשערותיו.

או שהיה שורט בציפרניו את הסיפון הנמוך:

– אהרוג אותך, אלינה!

גופה הצעיר היה מצטנף, ובחיוך אדיש:

– ולמה אינך עושה זאת?

אז היה נופל עליה מן הספון, נשאר תלוי מעל לגופה כמין עוף לילי, כשעיניו מגששות בעיניה המוגפות.

וכך הסתחררו לילות החורף, עד שבא האביב.

לאט לאט הסתמנו היערות בירוק. תחת שמש אפריל שגילחה את השלג מעל הגגות, הובל שמוליק בשלשלאות, בלוריתו היפה חבוטה על עיניו, שיניו הזהב חרוקות, הדם מטפטף על מוקי מגפיו המצוחצחים, ולהקת עורבים מנגנת לו את הפולקה החביבה עליו. וטחנת המים פתחה את כל סכריה. המים פיזמו באוזניו של קוסטיק. שעמד בין צרור ליבנים שהתגלפו בחלל, וחייך אל האשדות שבאו ללחך את רגליו.

ביום מאי זה עשה קוסטיק את תיגלחתו מול משולש־שמים שבו נתחתכו שולי תחרים העץ של גגות בית־הכנסת הישן המטולאים אזוב מלבלב, המצויירים ערבסקות יונים. התער שבין אצבעותיו גילחה קטעי כחול מהחלל, גירדה את פניו הגרומים.

הפנר שישב על קצה המיטה ופירק את כינורו בצל הקיר, שהחורף קישטו בפטריות טחב, הרים אל קוסטיק את ראשו המדובלל, וסינן מבין שיניו שהידקו מיתר:

– היי, תחתוך לך את הגרגרת!

קוסטיק חייך בפנים מצומדים וכאובים:

– בין התער והגרון יש תמיד מרחק גדול… לא מרחק אלא מרחקים…

הפנר מיתח את המיתר.

– קוסטיק, אתה משחק עם עצמך כעם קלפים.

קוסטיק סגר את התער ובדק את פניו בראי: – משחק ומשחק ואינני מפסיד את עצמי.

– בר־מזל אתה קוסטיק, אם לאחר לילות חורף כאלה אתה זוכה עוד לקבל את האביב.

קוסטיק גחן מבעד החלון, והושיט את ידיו אל גגות בית־הכנסת שהתכרבלו עתה כשמלות קטיפה מעוכות, מרופטות מסמאות בטלאיהן:

– יום נפלא, יום מאי זה, אה?

ואגב הסתרקות:

– מה שלומה של סאלינה?

בראי ראה את גבותיו המסומרות של הפנר, את דבלולי שערו הרוטטים, את שפתיו הצמודות.

– שמעתי שאתם מנגנים כבר דואט.

דממה. קוסטיק קשר את שרוכי נעלי הזמש, מיתח על גופו את חליפת החג, וענב את העניבה הירוקה — ג׳סטה כלפי יום המאי. הפנר הזדקף, סבב את השולחן הצולע ונעץ את עיניו באצבעותיו העצבניות של קוסטיק:

– מה, אתה נוסע?

הגיחוך הרגיל הצטלק בפני קוסטיק, האריכם, הבליט את גרמיהם הדוקרים, הרצחניים:

– אולי…

קולו היה שרקני, מצליף על הקירות הכפופים האלה, על ונוס הגבס שהמאי עטה אותה בירוק נובל וסגר אחריו את הדלת בחבטה. הוא ירד אל השוק. החנווניות הכרסתניות שישבו סמוך לשלטים הקלופים, קיפלו את סינוריהן וזרקו אחריו:

– הצטחצח, הגנב!

בנותיהן, שעמדו על ספי החנויות, באלומות אור, הסמיקו, שלפו את מסרקותיהן ועיניהן שרפו את צלו השחצני.

לפני חנות הדודה נשתהה, תחב את אגודליו בדשי המעיל, ועיניו גיששו בין הבלוריות הגזוזות של האיכרים, בין המטפחות הצבעוניות של האיכרות, אחרי אחותו.

מובלעת היתה בין שקי האגוזים, אצטוונות הסוכר, צנצנות השוקולדה, מחרוזות הפטריות, תיבות התה, חביות המליחים, ובין עגיליה וטבעותיה של הדודה טילדה. שפאתה הנכרית הצהובה זרחה כחמניה רקובה.

קוסטיק הפך לאטו את פניו החרוקים, נעקר ממקומו, ובהשאירו אחריו את השוק שהתפהק בכל בתיו המחוטטרים, סר לשדרת הלילכים.

כלבים דניים התרוצצו מאחורי הגדרות, נדנדות התרוממו אל השמש, ומעליהן התנפנפו השמלות הלבנות הראשונות.

בין הנשים הצוחקות, המוצללות, רצה קוסטיק להבחין את זו שראה בדמדומי ינואר, אבל ביום מאי זה היו כולן אווריריות, וכמעט בלתי נתפסות לחושים.

סמוך לפנס שהזדקר בפרשת המשעולים כפף בד לילך, הוא כופפו עד לאדמה, העץ גנח, ובידו השניה תלש ממנו את אשכולותיו. הוא נשא את אלומות הלילך כטנא — אליה, אל אלינה. הסגול הציפו, מאות פקעות חתומות צייצו בישותו. הוא הלך לאורך פסי המסילה כמין קטר מפורח שעשן כחול מיתמר ממנו, המפליג לאביב רחוק.

אלינה המתינה לו ליד החלון, שמשובץ היה בין צפצפות חבוטות, בין מצבות גחונות על עצמן, בתוך אור רוטטני העלול להיקרע.

– אה — הושיטה את ידיה — איזה צרור!

הוא הטיל את הצרור בפניה, עטף את גופה בזמורותיו:

– את, המאי, המאי!

היא צייצה מתוך חורשת הפקעות:

– אני, המאי, המאי?

הושיבה על ברכיו, הניח ידו על בטנה הרוטטת והסתכל בה כאילו הסתכל בעץ צעיר המתנוסס לבדו בשדה.

– למה אתה מביט בי כך? — חייכה בעיניה שהיו גולות זורחות שהאור לא השתבר בהן, בלחייה הארוכות שפלומתן הדקה גירתה את שיניו: מלק את ראשה על חזהו, וגניחתה היתה חלשה מצויחת חוגה ובין נשיקה לנשיקה סינן:

– את המאי, המאי!

פתאום ניתק ממנה, התרומם:

– אנחנו הולכים לטחנת המים! בקולו המם כבר ערבול אשדותיה. היא מיתחה את שערה, את חולצתה, ושאלה בהכנעה:

– לקחת את הצרור?

– לא — אמר בקול עמום — יהא מתנה לחדרך, לחלונך.

היא הלכה אחריו בין התרזות העירומות, בין צללי הווילות, בין השדות שהיערות הציפום בירוק אפלולי, בין רוחות קלות שנדדו כמנגנים אביונים ומפוחיות בקפליהן.

בהגיעם אל טחנת המים שירקה שלושה אשרות שנקלעו לצַמת מים כבדה, פרופה ענפי אשוח, קליפות ערמונים — לפת את ידה. זמן מה עמדו חבוקים, וסרקו בעיניהם את צמת המים.

– למה באנו הנה? — שאלה בלחש, וראשה נשר על כתפו.

הוא הפנה את ראשו: בסוף הקמל, קשורה לגזע אלון, הסתתרה סירה.

– נשוט! — אמר בקול צוהל.

הורידה לתוך הסירה, התיר את החבל, ובנטלו את המשוטים הרחיקה מן היערות, מן השדות, מהעיירה המחוטטרת, מפסי המסילה עם פנסיהם הכבויים, מן הלילך המביט אליהם מחלון רחוק, ממאי זה שרנן בחלל, והשיטה לתוך אביב אחר שאורו וצלליו מימיים.

---

יערות ביערים

מאת

מנשה לוין

לנדסכרגר הביט אחרי הרכבת. שהיער האפלולי גמעה:

האם לא שכח בה משהו? נפנף יד לסרט העשן, שהידק צרורות של לבנים:

מאומה, מלבד איזה לילה אחרון? התכופף מעל למעקה הגשר המתולע, השעיר, והציץ לתוך הנחל, שבמימיו רטטה צמרת יערות אלה שחסמו את האופקים. אחר כך ירד לאטו לבאר התחנה, שסוס שחור חרטום ליקק שם קילוחי מים מסיר של כלב ברזל. לנדסברגר הצניח את תרמילו, השיק יד ליד, חפן מים ורחץ את פניו מאבק הלילה, מפיח הקטר, ושתה מבאר ראשונה זו מלוא לוגמיו. המים הדיפו ריחות גרגרי בר, ריחות שועלים:

זה היה בושם האביב! הסוס, שהמים זינקו מנחיריו הרוטטים, היה רתום לעגלה מסולמת. בעל הסוס הזדקר מן הדשא: גזוז שער, חטוב שפם. ‘רחוק לברדובקה?׳ שאל לנדסברגר וקינח את המים מריסי עיניו. הסוס צנף והסיט את העגלה. האיכר משכו במתגו והחזירו למקומו: ׳כתשעה מיל.׳ ובגרדו את גבותיו – אלומות תבן לא גזוזות:

׳ברכבת בא?׳ לנדסברגר פתח לפני האיכר נרתיק של סיגריות עשוי ניקל. האיכר חייך בלסתותיו המגולחות, המצופדות ושלף סיגריה: בוהן ידו הימנית קטועה’ היתה. כשהעשן חפף את שפם העץ שלו, סיפר כי הגשמים סחפו את הגשרים בעיניו המימיות עוד הצטלבו הברקים). גם עליו לחזור לכפרו בעקיפין. ורמז בבוהן הקטועה לעבר יער אלונים. עינו של לנדסברגר שוטטה בנחל, שהקיא את צפרדעיו וחרק באבני לסת איומות., ׳ודאי בא לציד אווזי בר?׳ שמע את קולו השפמי של האיכר. נזכר, משום־מה, בכל תמונות הציד עם הדיאנות ובלעדיהן, וחייך לעצמו: ׳מן הפילוסופיה – לאווזי הבר!׳ ולפני שגלש האיכר בעגלתו המסולמת לאחד היערות – זרק לו: ׳אם ייפול הלילה – ילון בליפשוק… משם לברדובקה – טיול של יום ראשון.׳ עתה הצטייר אדם יחידי על רקע היערות. אבל פסי פלדה הפליגו מהם אל הכרך, שאפר כחלחל היה זרוע על רחובותיו, על נשיו. פסי פלדה אלה, הרהר לנדסברגר, מפליגים, בעצם, ממני ומרתקים אותי… עשה תנועה הרואית כלפי היערות: לנתקם! בבואת הכרך עוד הבהבה רגע והתנדפה. לנדסברגר כיתף את תרמילו ונכנס לתוך חורשת אשוחים. הוא פסע על חול אדמדם, בתולי: אפילו טלפי ארנבות לא גירדוהו. סמוך לגזעי העצים צצו פטריות. איזו לבנים הטליאו את מערומיהם בעלים. הוציא אולר מכיסו (זה נקנה בשוק הישן הנפתח לוויסלה). ברק סייף את האורצל וכרת בו ענף. אגב הליכה עמעם את חטטיו: מקל זה שהיער מנדב לי – סמל הוא. החורשה ננעלה אחריו. שדה כוסמת גלל את מטפחתו, תרזות הוקאו מאדמה מתולמת ועל רכס גבעה טחן חרגול את אור היום. גלגלי עגלה דחסו את החול וסוס צנף. לנדסברגר חש את הריר מטפטף מפיו של זה והפך את ראשו: לברכיו של העגלון התכרבלה נערה, וצמותיה בין שדיה. ׳לאן?׳ טאטא הבחור את הבלורית מעין אחת לשנייה. ׳לליפשוק.׳ ׳טפסו. נוסעים למרקובה. משם – שעתיים ברגל.׳ לנדסברגר ישב על קצה היצול. ומקלו נגרר אחרי העגלה. מאחריו פעפע ‘צחוק מהול בצוויחות קטועות. בעיקולי המשעולים היה רואה את הסוס: חום כערמון, מנומר פסים לבנים בירכיו וזנבו קלוע. פתאום חש נשימה רוססת והפך פניו לאחוריו: כמסגרת המטפחת. המצוירת דובדבנים, היו פני הנערה דשנים. חוטמה מופשל. שפתיה לחות. ועיניה — דגניות לוהטות. מיד השתרבב אחרי ראש הנערה ראשו של הבחור: ׳יש אולי סיגריה?׳ ובלסתותיו הגרמיות חריקה, כבמנעול.

לנדסברגר פתח לפני הבחורה את נרתיק הניקל. זו סירבה בחייכה בשיניים שכאבו לבשר – מכאן לסתותיו החורקות של הבחור. הסוס קישת את צווארו וצנף: בצל תרזה עמדה סוסה כבולת רגליים וצחורת פרווה. הבחור התחיל להצליף על הסוס ביד מגוידת, באיבה.

׳מדוע אתה מכה אותו?׳ אגרפה הבחורה את השוט.

הבחור ניערה לתוך התבן ומיתג את סוסו. לימין גלש משעול אל בתים פזורים בצורת גרזן וקתו. ׳מכאן,׳ פנה אל לנדסברגר. ׳שעתיים לליפשוק.׳ לנדסברגר ירד. הודה. הידק את תרמילו. רפרף רגע בדגניות של הנערה, ולאחר שהעגלה ירדה מגובנת במשעול, הושיט את מקלו ופסע. חסידות נתלשו מן האדמה, הגביהו אל השמים. לנדסברגר הרהר בנערה. דמות אישה ראשונה מנוף זה. שאור זר לו פידר את לחייה: אולי ברחתי מתאטרון אחד לשני. אה? – צחק בקול וליטף את לחייו הלא מגולחות: משולות הן לאדמה זו… כן. האביב צומח בהן… לפעמים הנמיכו החסידות בטיסתן. כאילו הגיחו מדמיונו: אגדל לי זקן. הרהר, היערות דורשים זאת… – אלה עשנו מפוחמים באופק. האדמה המפולחת, השמים הרוססים, הסנוניות המצייצות, העורבים המקרקרים, העצים הנובטים, הדשאים הבוקעים. גביעי הפרחים הפעורים – מכל אלה פרצה שאגת רעב. צמרמורת עברה בגופו של לנדסברגר: הריחות והקולות רמשו בדמיו. צצה אבן, אבן עוברי הדרכים. שעשבים השתרגו סביבה. לנדסברגר השתפל עליה. התיר תרמילו והוציא ממנו פרוסות לחם מרוחות כחמאה ומפוטמות בגבינה וכרסמן: ידי אמא פרסו לחם זה. מרחו חמאה זו באותה תנועת חן שהעיניים לא עייפו לראותה עשרים שנים רצופות… שבע ודומם כעץ הצית סיגריה: היכן תמולי, המכונים עבר? עשן הסיגריה לא ליפף ראי בית קפה, התמזג כזנב סנונית עם אור אביב זה. צמא אני! דיבר אל עצמו בשפת הגוף. כמרחק של טיסת דבורה בצבץ בית מרישים, שעל גג הקש שלו היה מוטל גלגל לא מפורזל. אנשים טובים אלה. המכינים קן לחסידה – ייתנו לי מים. שלוליות של זבובים זחלו בחלונות, בין בקיעיהן הבחין איקונין של האם הקדושה, שהטחב פרח כלחייה בשחפת. לנדסברגר הפך אליה את גבו וראה באר, אבל לא ראה דלי. והנה יצאה מן הרפת אישה זקנה ודלי חלב בידה. איתנה היתה. רגליה היחפות מעוקלות. האצבעות דשדשו בבוץ. ׳בוקר טוב!׳ אמר לנדסברגר והשעין סנטרו על מקלו. ׳בוקר טוב!׳ העמידה הזקנה את הדלי סמוך לבהונות רגליה. משהו מן האיקונין הטחוב היה בה, גם בשערה היה האפר מרובה על הגחלים. לנדסברגר התכופף על דלי החלב המקציף: ׳צמא אני!׳ ׳מן הדלי הרי לא תשתה… אביא ספל.׳ והיא נכנסה ל׳כאטה׳ עטורה זבובים. פני אם, הרהר לנדסברגר והתיק משולי הדלי גבעולי שחת. הזקנה שבה ושאבה ספל. הוא גמע את החלב בגמיעה אטית: דשן היה החלב, וחמימות התפשטה כגופו. שצמרמורת הלילה והיום חלחלה בו. ׳אולי גם פרוסת לחם?׳ מעיניה שרק איזה צער אימהי, ׳לחם טרי, רדוי מן התנור!׳ היא הביאה פת קיבר, שגרעיני חיטה בצבצו ממנה. שאבה עוד ספל חלב והושיטה לו. הוא ישב על סדן של אלון, לעס את הלחם והציץ לתוך הרפת! פרה שחורת עור ונמוכת גב הראתה לו את עטיניה הוורודים. מכין צרור תרזות, שקוקיות קיננו בצמרותיהן הדולפות, יצא בחור ומפוחית בין זרועותיו. גבוה, דק. נעול מגפיים דחוסים. חולצתו מרוקמת, וזנב בלורית לו על עינו. נשתהה רגע במגפיים מפושקים. הגמיש את גופו, ואצבעותיו רקדו על כפתורי המפוחית. המנגינה נאחזה בגג הקש, הציתתו, התפרצה לתוך הרפת – הפרות שרבבו ראשן והטילו ריק החוצה – ולנדסברגר הפנה ראשו אל המנגן, שפסע באלכסון במכנסי הרכיבה הצהובים אל עבר ה׳כאטה׳. ׳סטיפן. אתה?׳ סטיפן, אתה?׳ הזקנה עמדה על המפתן, התנודדה, הבחור קפץ אליה וגיפפה.. הבן החוטא, השב! הרהר לנדסברגר וקם. רצה להודות על הכנסת האורחים, אבל התייפחות האם הטילה מבוכה בלבו, מצמץ בעיניו אל המפוחית, שנסרחה על מותני הבחור, לפת את מקלו במין כאב וחמק. הוא הלך במשעול, שזרם לפניו בין שדות חיטה נובטים, בהרהרו בבחור בעל המפוחית: שמא זה ראש כנופיית הלסטים? והוא בא מן היערות כדי לנשק את אמו. חיכך את גב ידו בלחיו הדוקרת – ואתה סבור היית כי הכפר הוא פחות רומנטי מהכרך?

מקלו ננעץ באדמה והוא נשתהה. מאחורי גבעה נופפה כנסיית העיירה בצריחה. הנוף התגוון בכמה עצי דובדבנים, שהשירו את פקועותיהם הלבנות: בסוסים רועים, שהטליאו את אור השמש; בטחנת רוח, שסחררה את השמים; באישה שחלצה את נעליה, קשרה אותן בשרוכיהן ותלתה אותן על כתף; במדונת עץ, שהושיטה לשדות את ילדה, שהגשמים החלידו אותו. העיירה התקרבה כגילוף עץ. בגגות הקש שלה עוד טמון היה החורף, בחלונותיה העקומים פזל האביב, קילונות בארותיה הניפו דליים מטפטפים, מעשנותיה ענבו סרטים כחלחלים לערמוניה העירומים. ׳הילדות! הילדות!׳ צלצל לבו של לנדסברגר. גבעה התרוממה והאפילה על הילדות. הוא פסע במשעול. שהסתלסל כזנבה של פרה, צנומה ומלוכלכת גללים. מרכס הגבעה גילה את העיירה מצטנפת בשפלה: חגורת נהר. שגלגל טחנה דובב את מימיו. בגולשו מן הגבעה, השתפכו השדות, שמחרשות הכו בהם נחשולים חומים. גושי היערות משכו אליהם את השמים, הטילו בהם מאפלוליותם, והסנוניות שמיהרו לקניהן צייצו את הלילה. לנדסברגר פסע אל העיירה, שנפתחה לפניו כפונדק דרכים עם ריחות לחם; עם שלטי חנויות, שדמויותיהם חייכו אליו; עם כרסי נשים מבורכות, עם צמות בחורות חפופות, עם צפרדעים, ששיננו בחלילי קש סרנדה, עם סיעות יונים, שטוו ברגליהן האדומות חוטים סיגליים מעל הגגות, שתחתיהם ילון לילה ראשון.

---

תשרי

מאת

מנשה לוין

אבא דישן בהיסח-דעת את הסיגארה. מיד האפיר השחר בחלונות. אבל אני עוד פרשתי עלי את וילון הלילה, שפיפיו אפלים ומלטפים.

אבא כיבה את הנר בפמוטו, ושלכת אפר התרוממה במשעול שבין חורשת התוספות ושדה הגמרא. ראשית-סתיו היתה – מכאן הזהב העמום שעל גבי הש״ס הצפופים בארון, כאילנות.

ידי סבתא, הידיים האוהבות, סילקו מעלי את הווילון אגב דגדוג חייכני. פקחתי את עיני: השחר כה בוסר היה, כה ירוק. אבל מעיני אבא הציץ בשל וזהוב. נאחזתי באבנטו, שבו רגיל הייתי להשיר מעל הארון את קופסת האתרוג ותרמיל האגוזים.

השארנו את סבתא בתוך הפלוסין, המשי, העגילים, עיניה הכחולות, סידורה עם מנעולו השבור, והסטנו את הבית לתוך הערפל.

תרנגול קרא מעל ארובת-גג והתנודד בכנפיים פרושות, כלוליין על גבי חבל. כיכר-השוק הסתובבה מסביב לבארה. דרך הסימטאות הגיעו געיות הפרות, שהעלו גירה את השחר, צניפות הסוסים, שצהלו באורוותיהם לקראת השמש, וריחות הלחם של הגרנות המלאות. עברנו את ספי החנויות, שנדרסו במגפי האיכרים. הרימותי ראשי אל השלטים ונשתוממתי: סוז׳טים של שאגאל התנוססו עליהם. אך ביתר פשטות.

בינתיים בלעו השמיים את כוכביהם, ואפר הסיגארה של אבא נשר על שרוולי.

״אבא, תפארתו של האתרוג במה הוא?”

״בגונו, בתוארו, בני, אין תפארת אלא בהם״.

״אבא, אני אוהב את ריח האתרוג! מאוד אוהב אני את ריחו״.

הנה מרתף המאפייה. כיכרות-הלחם, המכורכמות ומבוזקות כמון, הולכות ונשנות על גבי המירדות, כימינו השלווים והשבעים.

״וענבים, אבא, גפניהם היכן?״

פרה יוצאת מרפת כאשה כבודה מעזרת-נשים.

״הרי כתוב: ׳איזו ארץ משתבחת בגפנה׳…״

לנגד עיני: שתי קלתות – אחת שופעת אשכולות ענבים סגולים, והשנייה אגוזים זהבוניים. ביניהן ילדה המטלטלת את זנב הארנבת המפצחת. אני נוגע בקוֹקארדה, מצבע הפרג המופשל ממעל לרקתה, שהמסרק טיאטא את שערה. כזה הוא החג על שולחננו המכוסה מפה עתיקת-יוחסין עם שולי זהב.

אני מסב את הראש: ילדותי המתולתלת מציצה מכל חלון וחלון.

הנה חצר בית-הכנסת ודמויותיה. הפנסים שבידיהן מציגים אותן באורצל. באורצל זה אציג כמה מהן.

הנה ר׳ פייבל: בין נברשת-הכסף שהדליקה את נרותיה בשמש השוקעת בחלונות ובין ריח השיבוטות הוא מכניס במיפלש הדלת את זקנו התיישי, שצחוק נתלה בקצותיו, ואת הקנקן, שהיין מצבע העינבר מתנדנד בו כמים בפלג. הקאפוטה מתכרבלת מסביב לגופו, כשטיח מעוך המודלף חלב. הוא נועץ משפך בבקבוק הנתון בידי ומוזג את הנוזל המשכר.

״היין הזה מהיכן, ר׳ פייבל?״

זקנו מניע את קרניו הצוחקות. מפקק את הקנקן ותוחב את המשפך לתוך קאפוטתו:

״מצימוקים. ואלה באים מקרים…״

לא פושקין ולא מיצקביץ׳ לא סיפרו לי על קרים יותר מר׳ פייבל, שאסף לתוך קנקנו את האיזמרגד של כרמיה. זה היה הדיאלוג הראשון ביני ובין הליריקה.

הנה משה גוטהילף: הוא שען. הוא מרשה לי לענוד על האצבעות את כל הטבעות המוחלדות המתגוללות על שולחן עבודתו (הגם הזהב מחליד?!), להגיש לאוזני את השעונים השתוקים. בחגים הוא מחלק לנו, הילדים, אגוזים מכיסיו האלכסוניים ונועץ בנו את עיניו, כשודד-ים את פגיוניו.

כתום המלחמה יסע לאמריקה. עצוב היה, כי הניח אחריו כלות רבות שלא זכו עדיין לענוד את טבעותיו, בית-קברות של שעונים ואגוזי החגים, שהיה מחלק לילדים, כי ערירי היה.

הנה משה׳ל המשוגע: כדיוגנס התגורר זמן רב בתוך חבית בקירבת ברווזים. ׳׳בני-אלמוות הם״, היה אומר, ״לפי ששוטים הם״. והיה מקלל את עשירי-העיירה במליצות תנ״כיות. הדור הצעיר נתחנך עליו. גולגלתו היתה קרוחה ובנויה תל על גבי תל. והוא תירץ את האדריכלות המשונה הזאת: ״המלאכים אשמים בכך…׳׳

והיה מתייחד עם הכומר הישיש בסוכת-זרדים ומתווכח עמו בנוסח ימי הביניים. היה יוצא מעל פניו עם צלצול פעמון הכנסייה, ועם שוב העדרים.

״נו, משה׳ל הוא יתייהד?..׳׳

והוא מרים עיניו ומשיב בחיוך:

״מסכים, בתנאי שימנוהו רב בק״ק…״

הנה מוטילי הספקן: חטוטרתו דמתה למלתחה, זקנו מרוט מחמת הגשמים המצליפים, כי היה מודד כשעליו את פולין על עיירותיה ויערותיה ובערבי החגים מנער את אבק נעליו לפני סף ביתנו.

בקופסת הטאבאק האינטימית שלו היה מביא צעצועים פילוסופיים, צובט לי ומפייט, כי בושמי הדרכים דבקו בו: ״הצדיק מ… לובש כלי אטלס לבן. ובשבת הוא מקדש על גביע-של-יין, הדומה למיגדל שלמה, ופנינים באשנביו…״ או: ״בין גשם לגשם אכלתי אצל פונדקית אחת בולבוסין עם בארשטש של שום… היהיהי…״

מתוך ספקנות היה מסכר את התה במלח.

״מוטילי, זה למה?״

״וכי למאי נפקא מינה, בני, הסוכר נמס והמלח נמס, היהיהי!״

וצובט לי צביטה שטנית.

בינתיים הוארו הצבאים שבחלונות בית-הכנסת. אם כי צרים וקמורים היו, זקפו בהם הצבאים את קרניהם המפצילות. זה היה סודו של הצייר.

הסיגארה של אבי השירה כעץ את שלכתה עד תומה, ומשהו כחול החל רוסס באוויר. פנסים עברו, פנסים הגוררים אחריהם שלוליות של אור. מארובת ה״מקווה״ הגיחה לילית מכורבלת עד זרועותיה הערומות בפרוות-

סנאים גנובה והעבירה צמרמורת על פני השדות. מכאן הכפור הדק בראשית-סתיו זו.

בין הווילאות הכבדים והנרות הכבדים שבחדר הרבנית שוחחו במה נשים מיוחסות-כרס, פימות ונזמים, על ההפקרות של ה׳׳ניימאדישקייטן״, ר״ל, בעוד שמעבר לקירות ישנו בנותיהם בכותנות-לילה חרוזות סלסלות-קרם וחייכו לחלומותיהן.

הנה יורד הרב מן המדרגות הלולייניות של ביתו, ופנסו המודלף של השמש לפניו. הרב פוסע כמה פסיעות עד לסף היום; כי פנסו של השַמש נגה ככוכב-בוקר, ולילית כבר היתה מאחרי כל היערות.

הרב מנענע גופו כלולב, וזנבות השטריימל דומים לשועלים בכרמי שלמה. את מי השביע? את הטל, שירד על גגות ישראל המוריקים מאזוב, כקאפוטת האטלס שלו? את הגשמים שישרו עצבות, את התפוחים שיגדשו את עליות הגננים עד לאשנבים המזוגגים קורי עכביש?

הרב הכניס ידיו לתוך שרווליו המרופטים ונשתתק.

בבית-הכנסת כבר רנו הסנוניות מתחת לסיפון המצוייר עננים מגובבים. ראינו חסידה, שיצאה מתוך צמרת היער והחלה להסיר ברגליה האדומות את הערפל הירוק מעל פני השדות.

רבנו ליטפני בידו הימנית. היתה זו יד פסנתרן, כי אצבעותיה הארוכות ניגנו – עוני קדוש: כי זנבות השטריימל דמו לשועלי שלמה, בקאפוטתו השחוקה נשתקפו כל קבצני העיר; גלות קדושה: כי דמה לירמיהו של לסר אורי; בדידות קדושה: כי התגורר מול היערות הדוממים; טאבאק קדוש: כי היה זה שעשועו היחידי בהאי עלמא; חכמה קדושה: פרנסי-עירו העלילו עליו, כי הוא שוטה, רחמנא ליצלן…

הצצתי לתוך עיניו, שגבות מדובללות סוככו עליהן כשולי-גג; מעורפלות היו אלו העיניים, כאותם הבקרים שהשכימו להאפיר בהן.

כשני אבנטים נשתלבה שיחה בין אבא והרב. צלליהם, שכה טלולים היו, עטפוני; רגע עצמתי עיני מנועם. כשפקחתין, ראיתי את היערות, המפולחים על ידי רכבת מהירה, ואת כוכב הבוקר, שהיבהב בפנסו של השַמש בדרך לבית-הכנסת, שחשף את גגותיו בכפור עמום ככסף תכשיטיו.

על הסף מברכות אותי היונים המפוסלות שעל ארון-הקודש.

הן ערות כבר בעוד האריות, הרובצים על המדרגות, מנמנמים, ופניהם ברעמותיהם.

הרב מתייחד בין שני הצבאים שבכותל המזרחי, המגשרים את רגליהם הקדומניות מעל לראשי; אבא מעיין ברמב׳׳ם רב-מידות, מעוך-כנפות, קרוע-גב, הדומה ללמדן מופלג ואב¬ יון, שמבין בלואיו מבהיק מצחו.

אני מתהלך בין העמודים התומכים בעזרת-הנשים. שם מרובים החלונות, קמורי-המשקוף, המצויירים ציורי חיות בסגול ובירוק. מבעד צלליותיהן השקופות רואה אני את שדות ילדותי לוהטים ודמיוניים. מבין גלילי עזרת-הנשים מציצים שביסי הזקנות, הדומים לכרבולות.

אלה בשבתות החורף: עורבי השוק מהודרים במשי. בחלונות פורחים עציצי כפור עם פרגי שמש. מסימטה יוצאות השושבינות מעוטפות אדרות קטיפה, וביניהן כלת-השבת היפה מאד כי פניה מפודרים בצחות השלג, ומיצעדה קל בנעלי הלאכה שאבזמיהן זורחים. אחריה סרח של נערות קטנות: כלות מיניאטוריות, המחזיקות בידיהן תרמילים, ובהם: אגוזי וולש, צימוקים כחולים, מארמלאדות בצורת סהרונים – כל אלה יומטרו על ראשו של החתן המתנוסס מעל האלמימר – יחד עם התינוקות ילקטו אגוזים וממתקים גם הצבאים החולמים, היונים הכשרות והאריות המנמנמים – כי גם החיות לקקניות הן.

בינתיים מתעטפות הדמויות בין חלון לחלון בטליתות המצוייצות עוני. הסנוניות דואות על ענני הסיפון, שהשמש, היוצאת מבין עננים אחרות, לא מצויירות, מוורידה עליהן. אותה שמש, המשולה למרכבה, נכנסת לשנים-עשר המזלות, שצייר אלמוני העלה אותם, כפרימיטיביסטן מבורך, על כותלי עזרת-הנשים.

הנה מזל דלי! זו באר ילדותי, שדובדבנייה סדוקת-ברק פרשה עליה את נופה בעומק החצר, שממנה הישקה יעקוב אבינו את צאן רחל, שלתוכה זרקתי אבנים, כדי לגרש את השדות הצוהלות מארמונה הירוק.

הנה מזל גדי! לא גדי – אלא גדיים שניים אפורים, שרגליהם עמדו על בלימה בתוך השחר.

והנה מזל עקרב, הדומה לחיפושית זהב והזוחל על יוסף הנער, בעוד השמש סורקת צמותיה העבותות של מזל בתולה. שפתיה של זו חייכו, משולות להדסים, וריסיה הכבדים הורמו מעל לגופה.

מאין רימונים, הטילה השמש על הכפות של מזל מאזניים את מזל דגים, ששטו תאומים בתוך חשרת מים שקופים: ראש כנגד זנב, זנב כנגד ראש.

צייר זה, שראה רק אריות מצויירים וחתולים חיים, שיווה למזל אריה דיוקן אנדרוגינוס.

מי היה צייר זה של המזלות, שהשמש עברה בהם באלכסון, בדילוג, והשתפכה לתוך קיפלי ווילונות הקטיפה אשר חיברו את סטווי עזרת-הנשים? צייר זה לא היה בר-מזל – מכאן עצבות זו בעיני מזלותיו. הוא בא מאמשינוב. מאמשינוב זו שאיכריה דיקוראטיביים כמו בבאלט הפולני, שאבנטי חסידיה נגררים על האדמה. הרבי – אלון-יער עתיק – העיד על הצייר הנ״ל, כי יש בו ניצוץ מרוח הקודש של בצלאל ע״ה.

אני ראיתיו: בוהימי וותיק עם פיאות-זקן מכסיפות, שנתפס בטעות לקוביזם מזוייף. בעינו ובקולו עוד התרונן התמד, הנשפך במועדים בחצר הרבי בפכפוך עמוק.

עיני עוזבות את פני הצייר וחוזרות אל שנים-עשר מזלותיו: מוזיאון ילדותי!

בינתיים כיבתה השמש בהסח-דעת את הנרות, את חיות- החלונות. כשעמדתי עם אבא על סף בית-הכנסת, נפתח היום ירוק, מעורב בזהב, שהאתרוג בישמהו מבעד למוך, והאגוזים נידרדרו בו בעצב צוהל.

שער רביעי: שלושה מלאכים מושלגים (1971–1963)

מאת

מנשה לוין

---

בתחילת קציר שעורים

מאת

מנשה לוין

שלוש נשים בלילה

במואב הלכו השואבות אל הבארות בין שִקְמוֹת מחשיכות, בין קולותיו הדועכים של היום – ושלוש הנשים הלכו אל הלילה בלי כדים וראשיהן שחוחים. במואב עמדו נשים בפתחי בתיהן ופניהן בשמש השוקעת שוחקות אל בעליהן השבים מהשדות – ושלוש הנשים הלכו גלמודות ופניהן לוטות דמדומים. במואב הלכו, בין חלילים הומים, כלות לקראת חתנים – ושלוש הנשים הלכו דמוּמוֹת ואלמנות לקראת הלילה.

בנקיקי ההרים החלו תנים ליַלֵל, כי ירח בוסר כבר שט בשמים כאבטיח. על ראשי גבעות, בנגוהות היום האחרונים, חיבקו צבאים בצוואריהם את צווארי איילותיהם. אד כחלחל עלה מכרמי השקדים, ושלוש הנשים ירדו במשעול עקלקל, אשה אחרי רעותה. הר טיפס ועלה על הר, שדה השתפך לתוך שדה, אופל הציף את הגיאיות והלילה החל להלך חרש אחרי שלוש הנשים.

פתחה ערפה את פיה ואמרה:

״צל הולך אחרַי… צל אישי כליון…״

ענתה רות אחריה:

״אף אחרַי הולך צל… צל אישי מחלון…״

ונעמי החרישה: כי צל אישה אלימלך היה בה, כי צללי שני בניה היו בה, כצללי העפאים של שקמה רבת־ימים החבויים בגִזעהּ. הלילה גח עתה מכל חגו של סלע, מכל שיח של אטד, של רותם, מכל עין של ינשוף, ושלוש הנשים נשתהו בבקעה: שלוש דמויות אילמות על סדן של חוחים ודרדרים.

״פה נלון…״ אמרה נעמי.

כבכרות עייפות קרסו תחתיהן שתי הנשים הצעירות. נעמי עמדה והביטה בהרים הסובבים את מואב ומציבים את הלילה בין תמולהּ למחרהּ, וישבה אף היא תחתיה. הצניחה ערפה את ראשה המחופה

אלומה גזוזה של שער אדום. על ברכיה של רות:

״התזכרי את ליל כלולותינו?… כל הגנים הזילו את בשׂמיהם… הגשם צהל בגפני הכרמים… צלצלי הנחושת רעמו בין לפידים עשנים… והנחשים הקדושים התפתלו מסביב לבטנה הכושית של עשתורת…״

רות ליפפה בידיה את אלומת השער האדומה:

״הה דומי, ערפה, דומי!…״

אך שפתיה של ערפה, לחשו עוד:

״וכה אמר אלי אישי כליון: ׳הו רעיה, יפה את מהאלילה… יפה את ממנה!׳…״

הרימה ראשה:

“ועתה, צל הוא אישי… צל ההולך אחרי!…״

והיא בכתה.

פרשה נעמי ידיה כפרוש חסידה עזובה את כנפיה השבורות:

״בנותי, הֵמֵר לי שדי מאוד!״

עוד היה נועם לקולה, אך פיה מר היה כבאר שמימיה עבשו:

״באתי למואב עמוסה כעגלה העמוסה תבואת־שדה מבורכת…״ הניעה ערפה ראשה:

״אכן, כסף היו הכלים בהם אכלתם, כסף היו הכלים בהם שתיתם… ושני בניך היו שני ברושים בירח האביב…״ אמרה נעמי:

״חשק בני כליון בך, ערפה…״

ערפה משפילה את ריסיה המכוחלים.

״כי צעד האיילה לרגלֵךְ… כי צהלת המעין לקולךְ… כי נאה מסרק הזהב לשערך…״ ואל רות:

״ובני מחלון חשק בך, רות…״

רות משפילה את עיניה המשוקדות.

“כי חן צמרת־האגוזה לראשך… כי צנוע צחוקך מקול הגשם הראשון… כי נאה צווארך בלי חרוזים…״ נאנחת:

״הוריק הזהב והפך לנחושת… מת אישי אלימלך, ארז עקרתו

רוח־סערה… מת בני מחלון, צבי פילחו החץ… מת בני כליון, ברוש הכהו הרעם… נשארתי, בנותי, שקמה זקנה שתאניה לא יחנטו עוד…״

היא קמה:

״שובנה, בנותי, שובנה אישה לפלכה, אשה לתכשיטי נעוריה…״ ושלוש נשים חבוקות עמדו מול ההרים שסגרו על תמולן ובכו. והלילה לילה היה: סלעים דממו, אוח ילל, רוח שוטטה ללא־קול בבקעה, ושלוש הנשים עמדו ובכו לתמולן.

כשהירח התחבא בין צוקי ההרים, קמה ערפה, נשקה לחמותה, נשקה ליבמתה שהצטנפה ככבשה, ונשאה רגליה וברחה מהנשים השתיים ומתמולן; ברחה לתוך לילה אחר ששלווים זימרו בשיחיו, שעשתורות של אבן שחורה רבצו על כל גבעותיו.

כשהלילה צנח מדבשות ההרים, העבירה נעמי את ידה על שער ראשה של רות שטלול וכחלחל היה כאור הבוקר:

״בתי, הנה שבה ערפה… שבה לשים עיניה בפוך… שבה לשים אצעדות ברגליה… שבה להשקיף מחלון בית אמה אל הבחורים… שובי, גם את, בתי…״

רות קמה. היה בקולה שחם והיו בו גם מים המפכים ברוך:

״אל אשר תלכי — אלך!״

״בתי, רק קוצים ודרדרים דרכי…״

״כעשבים יהיו תחת כפות רגלַי!״

״בתי, ליומי אין צל, ללֵילִי אין מחסה…״

״באשר תלוּני – אלון!״

״בתי, שבה אני אל עמי שהוא לא כעמך…״

״עמך – עמי!״

״בתי, יקרת לי עד מאוד!״

ושתי הנשים נפלו זו על צווארה של זו ובכו בכי רב בשחר זה בו התעופפו להקות יונים מכרמי הזיתים וחוגות זרו את ציוציהן על פני שדות־השעורה שהוריקו בבקעות כאגמים.

שתי הנשים בבית־לחם

בסמטאות המתפתלות אחת לתוך חברתה, לחכו גמלים אזובים

שבקירות, צהלו עיירים אל חלונות ירוקים. טפפו נערות, כד על כתף, אל הבארות, ונשים שלשו בצק, שבישלו נזיד על הגגות, אמרו אשה לשכנתה, למראה שתי דמויות שעלו דמומות בדרך בית־לחם:

״הנה נעמי השבה משדה מואב…״

יצאה אחת, יצאה שנייה, יצאה שלישית, יצאו כל נשי העיר לקראת שתי הדמויות ההולכות ובאות יחפות באבק בין־הערביים:

״הזאת נעמי?…״

ישישים שעונים על מקלותיהם הנידו בראשיהם:

״הזאת נעמי?…״

שפחה זקנה, כושית, טפחה בשתי ידיה על ראשה הלבן כמלח:

״הזאת גבירתי נעמי?…״

החרישה נעמי, נאנחה ואמרה:

״אל תקראנה לי נעמי…״

ובהביטה על התאנות העמוסות פרי לעייפה והעוֹטרות כברכות את הבתים, על אגודות שיבולי השעורה העוטרות את הקירות, על שפעת הטף העוטרת את האִמהות:

״קראנה לי מרה, כי המר שדי לי מאוד…״

השפילו הנשים עיניהן המבוהלות ושתקו, כל אחת לעצמה וכולן יחדיו.

ובתוך השתיקה הזו שאל בחור מבחורי המקום:

״ומי הנערה אשר עמה?״

ענתה לו פלונית או אלמונית:

״כלתה היא… כלתה המואביה…״

״את כל הון ביתי אתן בעדה…״ אמר הבחור.

״הון ביתך,״ קפצה כנגדו השפחה הכושית, ״הוא כד שבוּר וגמל סתוּם עין אחת כמוך!״ והיא ניגשה אל הנשים השתיים:

״נעמי גבירתי, במלונתי תגורי, את וכלתך… מִפִתי תאכלי, את וכלתך… כל אשר לי לך הוא, לך ולכלתך…״ ושתי הנשים קמו והלכו אחריה.

שיבולים בשדה

קשרה נעמי את מטפחת צמר־העזים השחורה לראשה של רות

והלכה עמה עד מפתן המלונה:

״בתי, שתי שיבולים תלקטי, שלוש שיבולים לא תלקטי…״

בוקר היה ורוחות קלות הוליכו מעץ ומשיח את המיית התור ואת צפצוף הדרור אל רוכסי ההרים האוחזים בחוג השמים. מעוטפת במטפחת השחורה הצונחת עד קרסוליה, הביטה רות מפתח המלונה לתוך הבוקר שזיו לו שלא היה לבוקר של תמול ושל שלשום. עמדה השפחה הכושית בצל המלונה ואמרה:

״בתי, במשעולים תלכי… כדרך הבתולות תלכי…״

יצאה רות לאיטה אל השדות, באו לקראתה מדרוני גבעות מכוסים ענני־כבשים, בקעות רפודות גפנים מתולתלות, חורשות זיתים עוטי שיבה ובינת־ימים, גינות רימונים הצוחקים בחן חכלילי. שדות השעורה זרמו אליה כנחל אחר נחל. והנה הם הקוצרים: בהנף מגל שיככו את השיבולים המאוושות כשכך הנף רוח גלים עומדים. והנה הן המאלמות: רגל על אלומה והידיים עונבות אותה כאם העונבת תינוק. והנה הן המלקטות העניות: עורבות שחוחות המדלגות הנה והנה.

התכופפה רות בסתר מטפחתה והרימה שיבולת שנפלה גלמודה מידו של קוצר.

אחת המלקטות נופפה לנגד עיניה את אלומתה הצנומה:

״שלוש שנים ידענו רעב… שלוש שנים…״

ומלקטת שנייה אמרה לה:

״את הנכריה, אחת תלקטי, שתיים לא תלקטי…״

אחד הקוצרים מציב את מגלו לרגליו:

״מואביה זו, החן איילה לה או חן צביה?״

קוצר שני עונה לו:

״גם חן איילה וגם חן צביה!״

אחת המאלמות מצלצלת בצמידיה, מצלצלת בעיניה:

״זרה היא, לכן יפה היא…״

קוצר שלישי עונה לה:

״יפה היא, לכן זרה היא!״

והנה בא בועז: הבא רכוב על פרד ומרדעת הפרד רקומה כסף… או ברגל בא ואבק הדרך על נעליו?… אך את נערו שאול ישאל:

״למי הנערה הזאת?…״

והנער יענהו:

״נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדה מואב…״

קם בועז וניגש אליה, תלה בה עיניו ואמר:

״היי ברוכה, בתי, כי לא הלכת ללקוט בשדה אחר…״

מכורבלת במטפחת צמר־העזים השחורה עמדה רות ודממה ובידיה אגודת־שיבולים שליקטה.

לאחר שהוסיף ואמר לרות מה שאמר, האם עלה בועז על פרדו ודהר לתוך השדות ואדרתו מבודרת ברוח… או נשא רגליו והרחיק לתוך השדות וזקנו השחור מבודר ברוח?…

כשהכבשים ירדו מהגבעות לשתות בשקתות, וצללי ההרים פשטו בבקעות, שבה רות ומטפחתה כבדה על שכמה.

ושתי הנשים הזקנות עמדו על מפתן המלונה וידיהן סוככות על עיניהן הצופות ברות ההולכת ובאה ופניה נוגהות בשמש השוקעת. והשפחה הכושית אמרה:

״בתי, מטפחתך מבורכת כבטן האשה ההרה…״

בגורן

תנים יִללו במקשאות ובכל הבארות דלק הירח.

נעמי יצקה שמן־המור לתוך כפותיה של הכושית והיא סכה בו את גופה של רות:

״רך בשרך, בתי, כבשר התאנה…״

אמרה נעמי:

״וריחו טוב כריח הכלה…״

השפחה סרקה את שערה של רות שבשחורו נצץ כחול הלילה:

״שערך, בתי, גשם בירח ניסן…״

וקלעה בו פרחי הדס:

״כה ייעשה, בתי, בבית־לחם, לנערה בליל כלולותיה…״

לבושה שמלת־רקמה, צמותיה על שכמה, יצאה רות אל השדות שאור־לא־אור וצל־לא־צל נחו עליהם. ושתי הנשים הזקנות עמדו

בפתח המלונה ופשטו ידיהן לתוך הלילה:

״ברוכה את, כלה!… ברוכה את, כלה!…”

רות הלכה במשעול־עקלתון שעלה על גבעה וירד לבקעה. בדרך, הושיטו אליה שיחי־ורדים את צרורות פקעיהם, ברושים יפי־קומה הביטו אחריה, וחלילו המפכה של זמיר ליווה אותה עד הגורן. ובגורן היתה הדממה גדולה כרוח שאולמה לאלומות. ועל האלומות שכב בועז: עיניו עצומות וזקנו שחור. דמומה עמדה רות והביטה בבועז: אליל־אבן השוכב על האלומות וזקנו שחור.

פניה מוּלטות באפלולית הגורן, צנחה למרגלותיו.

ההיה זה ריח הכרמים שעלה ברוח הלילה, או ריח זר שנשב מן ההרים… האיש פקח את עיניו:

״מי את?…״

רות קמה:

״אמתך, רות המואביה…״

בועז ננער וקם: דומם עמד מול המואביה וזקנו השחור הבליח כלפיד בוער.

הכוכבים נשרו כגרעיני שעורה, כי הירח קצרם בחרמשו. ההרים התקרבו והטילו את צלליהן על הגורן.

בין הכחול הדועך של הלילה ובין אפרורית השחר העושים גבע לגיא וגיא לגבע, יצאה רות מהגורן ושיבולים אחוזות בצמותיה. בועז הביט אחריה ושיבולים אחוזות בזקנו השחור.

על מפתן המלונה עמדו שתי הנשים הזקנות. כצל אחרון של הלילה הלכה ובאה רות.

והנשים השתיים פשטו לקראתה את ידיהן:

״ברוכה את, כלה!… ברוכה את, כלה!…״

---

תזמורת החצרות

מאת

מנשה לוין

ריבוע של שמיים, ריבוע, של זכוכית מפוייחת, קבוע בתוך ריבוע של גגות.

בלי שציפור כלשהי תדדה על המעקות החלודים של הגזוזטראות, בלי שציפור כלשהי תתרוצץ (עם כתם של שמש על ראשה) מגג אל גג, בלי שציפור כלשהי תתנודד על הצמרות המרוטות של שלושה יעצי לילך ללא-אביב העומדים באמצעיתו של הריבוע, כשלושה אביונים רצוצים-ועייפים, המסיחים זה עם זה:

על חצר זו, חצר אחת מני חצרות רבות, שחלונות רבים מקובעים בה בארבע רוחותיה. חלונות שהיו מציצים אלה לתוך אלה, חלונות החתומים עתה, בתוך אי-הממשות של הזמן, ביממה-של-סוּפה.

זוהי חצר יהודית, אחת מני חצרות רבות במטרופולין של פולין, שברחוב פלוני או אלמוני, חצר סתמית שבה אתה מוצא שוליה-של-נחתום, פרצופו מקומח עד למעלה מעיניו, כומתת-נייר על בלוריתו השחצנית, עומד בפתחה של מאפיה המדיפה ריחות חמימים של לחם רדוי, ומחייך אל חלון המדוחק בשולי הגג, חלון שמתוכו מחייכות אליו פנים עגולות זקנטרניות של נערה, שעל ראשה כרוכות שתי צמות הקלועות קליעה של חלות.

חצר סתמית שחוצה אותה, לעת-בוקר או לעת-ערב, בהילוך זהיר וצלייני, ישישה גוצה המכורבלת בסודר מהוּה מצבע הזעפרן, ושתי ידיה הרוטטות מצמידות סידור בכריכת-עור שחוקה אל סנטרה המצומק שנשתמרה בו גומת-חן.

חצר סתמית, שבה צץ, כמו מתוך האדמה, ברנש שמצחיית הלאכה של כובעו משוכה על עיניו, שעל אחת מהן תבלול, ודווקא זו מבלשת את כל החלונות בפזיזות של גנב מתחילתו של הראינוע; ותוך כדי בילוש משמט הוא עצמו החוצה בפזיזות של הגנב האמור.

חצר סתמית שבה מפסיעים בניחותא שני יהודים סתמיים: אפשר שהם מגלגלים שיחה-של-כלום, ואפשר שהם מגלגלים שיחה-של-פרקמטיה שעניינה יער אלונים העומד לגדיעה, או בתי-קומה של איזה גביר בעמיו שפשט את הרגל, או פלטרין העומד למכירה באספמיה – וכיוון שמדובר בפרקמטיה-של-כישוף, נעשים המקלות שבידיהם (על דרך-הכישוף) לוליינים המרקדים על חבלים התלויים על בלימה; וגם אפשר שהם חוזרים בצוותא על ניגון אחרון ששמעו על שולחנו של הרבי, וכיוון שכך מסתמרות גבותיהם מחמת דבקות, אש נדלקת בזקנו השחור של זה ובזקנו הצהוב של זה, ובעיניים מעוצמות מהלכים הם כאילו בתוך החלל כשמקלותיהם מתנועעים אילך-ואילך לקצב הניגון.

חצר סתמית שבה מזדמנת, מזמן לזמן, צועניה מפוחמת פנים ועיניים, המניפה אל החלונות ידיים מקועקעות האוחזות קלפים מנחשי-גורל, אלא שאין אף נפש אחת הרוצה לדעת את גורלה. צועניה!

ולתוך חצר אחת כזו, חצר אחת מני חצרות רבות, נכנסו אותו יום שלושה נגנים:

הללו, ייתכן שיצאו, מעשה-צללים, מתוך הסימטאות העקלקלות והמפותלות זו בזו של הגיטו העתיק החבוי בתחתית העיר מאז ימי-הביניים, וייתכן שהם ווירטוּאוזים עלומי-שם מרחוב דז’יקא או מרחוב סמוצ’א שהשעה לא שיחקה להם, לפיכך עשו את החצרות היהודיות לבמותיהם, במות להן לא זכה שום ווירטוּאוז שהשעה כן שיחקה לו.

והם:

מנגן באבּוּב, שקאפליוּש אפור ומעוך מלוכסן על ראשו בגינדור של אפאש מאופרטה של גולדפאדן, שאפודה מצבע קפה עכור, מכופתרת על כפתור יחיד, לופפת את מכנסיו המשובצים; ופיקה לו בצוארו שהוא בולעה וזוקרה לסירוגין, תוך שמחייך חיוך מלבב המבצבץ. משפמו הצהבהב והחרוך מעשן של טאבאק, ומנצנץ מעיניו שהיי”ש שיווה להן ברק זגוגי.

כּנר: שלא היה מבייש בדמותו את דמוּתו של פאגאניני: לא במסכת-הפנים שכולה בליטות ושקערוריות, לא בגוף המטיל צל צנום ומכופף, גוף המהודר בזיג שחור, מעוגל-כנפות, שדהה עליו מחמת-יושן או שקנהו כמות שהוא מכנר כיוצא בו; ואת הזיג הזה, שבאחד מדשיו נעוּץ היה בדל-פרח (ללא שם), השלים בנוי קאפליוּש שחור, מכודר, מקומט-דפנות ומלופף סרט משי מדובלל.

השלישי מנגן בחליל היה: דמותו של זה יצאה כאילו מתחת מכּחולו של יענקל אדלר, שכן לא מצויירת היתה אלא מכויירת היתה: בין כתפיים שמוטות של גוף קצר, גושי, ישב ישיבה קוביסטית ראש חבוש קאפליוּש ירקרק, מצועצע, של ליצן והבליט פנים תפוחות וחיוורות – פני ילד ספק חייכניים ספק בכייניים.

מחמת עצבותו של היום (הם באו בשלהי הסתיו והביאו עמהם את שלכתו של הכרך, ואת היתמות המהלכת על פני הוויסלה שעל גשריה עומדים מתאבדים ומהססים בין שמיים עכורים לבין מים עכורים), נדחקו בחשאי לתוך החצר והלכו והתייצבו בביישנות, ;שלושת אביוני-הלחן, ליד האילנות האביונים שפשטו אליהם ענפים מסוקסים ועירומים ששיירי עלים קמולים ריטטו עליהם.

שעה קלה עמדו במקום שעמדו כשמביטים זה בזה בעיניים תוהות: לנגן או לא לנגן לפני חלונות אלה אשר שמשותיהם ריקות מכל דמות-אדם. לומר שדיירי החצר, או צלליהם, יבואו להאזין תוך כדי נגינה? הכנר הניד את ראשו: בוא יבואו. הוא התיר במתינות את שני כפתורי הזיג, חילץ את כינורו והתחיל לכוון את המיתרים המרופים של הסטראדיבאריוּס, אשר נתגלגל לידיו מידי אביו שהוליך בו לחופתן כלות אין-ספור. כן, יאה הוא שם מיוחס זה לכלי נגינה זה שצורתו נתעקמה מחמת רוב טילטולים שניטלטל מחתונה לחתונה, שנצטרד מרוב בכי שבכו כלות יהודיות תחת הינומות לבנות, לאורם של נרות צבעוניים קלועים שהבליחו ופייתו בחדווה אל שמיהן המכוכבים או המקושרים עננים של עיירות פולין.

כשהיה פלוני מאושפיזי חתונה זו או זו שואל:

“מניין לו, לכּלזמר זה, מנגינה זו המכלה לך את הנפש מרוב עצבות-שבשמחה ומרוב שמחה-שבעצבות?”

היה אלמוני מאושפיזי חתונה זו או זו משיב: “פשיטא, מיי”ש! שניהם, הכּלזמר והכלי-זמר שלו, הם תמיד בגילופין…”

הכלזמר היה שומע מה שהבריות אומרים ושותק לפי ששתקן היה: (שידבר בעדו כינור-הפלאים שלו!) אבל כשהיה באמת בגילופין (מה שאירע לו בכל יום שני וחמישי), והניגונים היו שופעים מכינורו ומלבים את העיניים ואת הנרות הדולקים שדלפו בהתלהבות על קאפוטות האטלאס השחורות, על השטיריימלין, היפים, ועל שמלות השיראין, היה הוא ממלמל בינו לבין עצמו:

“מניין לי נגינה זו?.. אדרבא, שישאלו את הכלות הבוכות תחת חופתן את בכיין המתוק ביותר של חייהן! אדרבא, שישאלו את היערות שאני עובר בדרכי מחתונה לחתונה! אדרבא, שישאלו את הרוחות ואת הגשמים המלווים אותי מעיירה לעיירה! אדרבא, שישאלו איני יודע את מי…” ולאחר שכינור זה הוליך כלות אין-ספור לחופותיהן, הריהו כאן, והוא עייף נע-ונד זה, קולו צרוד (ואין פלא!) – ואף-על-פי-כן עדיין כוחו עמו לשעשע את הלב ולבייש הרבה כינורות יפי-ניגוּן, שכן.עומדת לו זכותו של פאגאניני יהודי מחתונות יהודיות. אלא שבינתיים אין לה לתזמורת זו קהל אחר זולת הצללים המאזינים מאחרי החלונות הבוהים מארבע רוחות החצר, ושלושת אילני-הלילך המוכנים-ומזומנים להאזין בכל ישותם האילנית.

ואתה, המטייל לרוח היום, בשעת דמדומים כזו, בשוּלי עירך הצופה את פני הים התיכון, עמוד תחתיך והאזן גם כן לנגינתם של שלושת הווירטואוזים היהודיים מחצרות וורשה! עמוד תחתיך והסתכל כצלליהם הנעים על פני הגלים כצלליהם של מלחים שירדוּ תהומה; הם נעים צללים אלה, בין שחור לתכלת, והם מנגנים, אלא שהקול של כלי-הנגינה שלהם אינו נשמע: הים, הים הוּא המהסה אותם…

הם פותחים במנגינה עליזה, כיאה לפתיחה (הלחנים הנוגים יבואו אחר-כך). הכנר גוהר כמעט במחצית גופו יעל כינורו; האבּוּבן מיישר את הקאַפליוּש המלוכסן ונושף בכוח רב; החלילן מנפח את לחייו התינוקיות ומשלח לחלל החצר סיעות של ציוּצים, משום שאין שם ציפורים.

ואף-על-פי שהכנר יודע שאין שמחה זו יפה ליום זה שכולו שלכת, בכל זאת אומרות תנופות קשתו:

אין דבר, שיהא לפי שעה קצת אביב!

ומאחר שגון של לילך הוטל בכל השמשות הקודרות של חלונות החצר, אז למה לא תחלום מאחריהן איזו בתולה זקנה (המפדרת למשמע מוסיקה זו את לחייה הכמושות בפוּדרה וורוּדה ומסמקת את שפתיה הקמולות בסומק דובדבני) – על חתנה העלוּם היוצא בשעה זו מתוך סבך הרחובות, והולך ובא אליה מהודר בחליפה מצבע הבּז’, כשהוא מחזיק בשתי ידיו צרור של פרחים (שושנים או חרציות) ומחייך בעיניים מושפלות? אלא שצלילים אלה המתכוונים לאביב: למשל, לשלושה ליבנים, יפי-קומה ויפי-עלים, המאוושים בפאת שדה-חיטה שירקותו משתפכת אל יער, – מוציאים מתוך מרתפי החצר הטחובים את ילדי הסתיו:

חבושים קאסקטים מגוּשמים כקדרות חרס, שמצחיותיהם השבורות סוככות על פרצופים שצבע הסיד שולט בהם, לבושים אפודות בלוּיוֹת-מטולאות, הנגררות ויורדות להם כמעט עד הקרסוּליים, גחים הם אחד-אחד, מתחככים לאורך הקירות המקולפים, הולכים ומצטופפים ליד שלושת האילנות, סביהם האביונים, ויד חובקת יד או לופתת כתף, עומדים ומאזינים לשמחת האביב המתייפחת ויוצאת מחלילו של זה שפני ילד בכייניים לו.

סיימו לחן זה, תולים שלושת הווירטואוזים את עיניהם (שהיו כל עת הנגינה תלויות בנוף אחר) בחלונות ששמשותיהם ריקות כקודם, וחיוך משונה מצלק את פניהם:

משמע, זה כל הקהל: זאטוטים אלה בבלוֹאים, העומדים ושורפים אותם בעיניים שאש זרה של רעב בוערת בהן!

לא: כי לחצר זו, המפולשת מזה ומזה לתוך רחובות סואנים, מזדמן לפרקים פלוני או אלמוני התולש את עצמו, או הנתלש ממהומת הפרקמטיה, והוא משתהה לשעה קלה מאד ומאזין (לשם פיזור-דעת ושמא לשם הנאה בעלמא) לשלושת הנגנים ומטיל מטבע לתוך המטפחת האדומה, קרועת-השוליים, המשוטחת לרגליהם.

למשל: יהודי זה, הבא בהילוך איטי ומהורהר מרחוב מאריאנסקה, שם קנה שעון של זהב (שווייצארי) לבחוּר העומד להיות חתנוֹ, שייתכן שהוּא למדן מופלג ועוקר-הרים וייתכן שלא; ומאחר שדעתו נוחה מהמתנה שקנה, נוחה דעתו גם לשלושת הברנשים המכלזמרים (הנראים לו כליצנים של פורים), והוּא משתהה רגע (רק רגע), מאזין-ולא-מאזין, שוֹלה מטבע מתוך כיסו, מטילה לתוך המטפחת האדומה, והולך לו כשמנענע סתומות בראשו.

או למשל: יהוּדיה זו, שהפאה הנכרית שבראשה, פאה צהובה כקש, מעוטפת רדיד שחור של תחרים (רדיד השבת), והיא באה מרחוב נאלבקי, כשחבילה כחולה תחת זרועה, בה ארוז אטלאס לבן משופרא-דשופרא למען שמלת-החופה של בתה (זיוותנית או ירקרקת עם חוט של חן); והיא משתהית רגע (רק רגע) ומאזינה לשלושת הנגנים (שרחמנות עליהם), מוציאה מטבע מארנקה, מניחתה באנחה כבושה במטפחת האדומה והולכת לדרכה בלב צבוט ובעיניים מקושרות בדמעות לפי ששמעה בנגינתם של הללו את הניגונים שינוגנו בחתונת בתה.

או למשל: יהודי גברתן זה, שכוחו עומד לו לטלטל בית על גבו, המפסיע ובא ברגליים כבדות ומעוקמות קצת מרחוב פשיכוֹדני, שלתוך חנויותיו פרק זה עתה משאוי שלושה קרונות של פירות מארצות המזרח; והוא משתהה (יותר מרגע, לפי שאוהב אהבת-נפש נגינה!), משכל את זרועותיו, עוצם קימעה את עיניו, ועומד ומאזין; ועם שהוא עומד נודפים ממנו ריח ירקרק של תה (מציילון!), ריח חום של קאקאו, ריח דבוּש של תאנים ושל תמרים, ריח מהמם של קפה קלוי וריח בשוּם, מסחרר, של שנף. אך כיוון שהשעה דוחקת לו (המזרח הרחוק והקרוב ממתינים לו ברחוב פשיכוֹדני, שעצבות תמוהה תלויה תמיד בחללו), חוֹפן הוא מטבעות אחדות, זורקן לתוך המטפחת האדומה שבה מונחות שתי מטבעות יתומות, צובט צביטה של חיבה את לחייו המנומשות של החלילן, והולך לו.

מאחר שאלה הם כל עוברי-האורח אותו יום, מקטע הכנר את הלחן שהוּא מסלסל ומניף את קשתו הנף של רוגז: “והיכן הדיירים של החצר?.. הם כולם עקרו מכאן?..”

האבוּבן מנענע בראשו ובולע בעצבנוּת את פיקתו: “אבל צלליהם נשארו…”

“רואה אני שאתה מטושטש עוד מאשתקד…” מפוקק הכנר את אצבעותיו אחת-אחת. “היכן אתה רואה צללים, שוטה?.. “ הלה מצית סיגריה ששלפה מהכיס העליון של אפודתו: “היכן?.. הרי הם מציצים מכל החלונות…”

הכנר מדחק בכתפיו וזוקף עיניו בחלונות: הם בוהים אליו בשמשות ריקות, כשמשות של חורבות, מארבע רוחות החצר. הוא מצדד את ראשו אל החלילן, שצידד את עיניו אל ילדי המרתפים:

“גם אתה רואה צללים?..”

זה, כיוון שיותר משמורגל היה לדבר מורגל היה לצייץ בחלילו, נעשתה לשונו הססנית:

“אני… אני רואה אותם… ולא רואה אותם…”

“אם כך, אז נלך לנגן בחצר השנייה…”

“גם שם אין אלא צללים…”

זה היה קולו של האבּוּבן: קול אטום שעשן הסיגריה פיעפע בו.

“יוצא, שאין ברירה אלא לנגן לפני אלה ולפני אלה…” פשט הכנר את הקשת כלפי שלושת האילנות שעמדו רכונים ושתקו מבויישים, וכלפי חבורת הזאטוטים שצימצמו עצמם בצילם של האביונים האלה: בכובעיהם היושבים על ראשיהם, כקדרות חרס מעוכות ובאפודותיהם התלויות עליהם כשקים, ושרפו את הנגנים בעיניהם שאש זרה של רעב בערה בהן. “ומדוע לא, אישי הווירטוּאוֹז?..”

קול זה שנימה של תרעומת ונימה של פיוּס שימשו בו בערבוביה, גישש והלך לפני איש שיצא אותה שעה מתוך השער המקומר והאפלולי של החצר. היה זה איש צנום, לבוש מעיל חורפי (מחמת חשש לצינת היום), מכופתר בכל כפתוריו הרופפים עד לשיפולי הצואר, שאותו הידק צוארון שמובלע היה בעניבה שחורה ורחבת-כנפיים; שערו הארוך והאפרוּרי נמתח לעורפו ממצח שנזדקר כמין גבעה, ושהימנוּ נשתפעוּ פנים גרומות, גדורות משקפיים אחוזים בפתיל שחור, משקפיים שרכבו על חטוטרתו של אף דק שנראה כמגולף. “ומדוע לא, פאגאניני של חצרות-וורשה היהוּדיות?..”

חזר ושאל כשמתייצב מול הכנר שהוכה תדהמה, משל כאילו ראה בפתע-פתאום דיוקן-מישנה שלו.

“רואה אני, אישי הכנר”, נטל לו הלה חיוך התלני, “שאין אתה יודע מי זה פאגאניני!.. ובכן, להווי ידוע לך, שאתה הנך הגילגול שלו…”

ובשרבבו אצבע כלפי ידו של הנגן שלפפה את צואר הכינור: “איזה נוֹי ווירטוּאוז ליד הזו… רק לפאגאניני היו ידיים כגון אלה…”

משאמר מה שאמר, דלה מתוך אחד הכיסים העמוקים של מעילו קופסת סיגריות ובז’סטה נלבבת הושיטה לכנר שנתחייך בכל השקערוריות שבפניו ונטל אחת; אף האבובן נתחייך בשפמו הגדוש והחרוך ונטל אחת; אך משביקש החלילן ליטול אחת, לא הניחו האיש:

“לא! לילד-פלא שכמוך אסור לעשן!”

התכופף ונישקו על שתי לחייו החיוורות:

“ברוך תהיה, נעים-נגינות ממרתפי העוני של סמוצ’א!” וכשמיטיב על אפו את משקפיו שנשמטו: “דעו לכם, רבותי הווירטואוזים, שאני מכתת את רגלי מחצר לחצר (והחצרות בוורשה רבות ומרובות הן), כדי למצוא אתכם…” השלושה תלו עיניים תוהות באיש תמהוני זה: הם כבר ראו באיזה מקום את דיוקנו של זה או העתק ממנו, אבל היכן? ומשעמד הלה על תמיהתם, גיחך:

“אתם מבקשים מן-הסתם לדעת מי אני, אה?”

כן, פניהם אמרו שהם מבקשים מאד לדעת מי הוא, אך כיוון שראו שהוא נוטל לו שהות של שתיקה (כאילו תהה בעצמו לדעת מי הוא), שתקו אף הם.

“ייתכן שאני בן-אומנות שלכם…” אמר לבסוף. ובהרימו יד ארכנית, שאצבעותיה מעוקמות היו לא מחמת אחיזת קשת של כינור אלא מחמת אחיזת קולמוס, יד שראשי אצבעותיה מוכתמים היו דיו:

“רצוני לומר שפייטן אני… פייטן בשפה העברית!.. נין ונכד ליהודה הלוי…”

הוריד את ידו ונטל לו פוֹזה של טרוּבּאדוּר יהודי מימי-הביניים: היינו, עמד וציפה שבת-השיר תבוא ותניח את ידה על שיער ראשו המאובק אבק של דורות, ולא יצאה שעה קלה והיא באה, בת-השיר, והניחה את ידה על ראשו; ואז ננער האיש ובקול שהיתה בו משאגה של אריה ומהמיה של יונה קרא לפני שלושת הנגנים, שאף דיוקנאותיהם לקוחים מתוך אלבום שנשרף לאפר, את הפסוקים הבאים:

“אוֹח סומא מנגן לי בלילות, עלי קתרוֹס ללא נימין, בּאלאדה על יעלת-חן, שהירח מצייר על קרעי-עננים, את האיקוֹנין שלה לפי איקוֹנין עתיק שבשיר-השירים…”

“יפה…”, מילמל החלילן ומחה בגב ידו דמעה מעיניו התמימות, “יפה ועצוב…”

“ילד-פלא זה מבין משהו בפיוט…” קפץ האיש ונישקוֹֹ שנית על לחייו החיוורות.

השקיעה שמישמשה ובאה מעבר הוויסלה המגלגלת את מימיה העכורים לאורך עיירות יהודיות העומדות בשלכת, הציתה אש בכל שמשות החלונות, ושיוותה לחצר מראה אימתני של חורבה שתבערה מפעפעת בה.

“אמרתי, רבותי, שאני מכתת רגלי מחצר לחצר”, המשיך האיש, “כדי למצוא אתכם… וזה משני טעמים. טעם אחד: כדי לשמוע מוסיקה שנסתלפה על-ידי כל הווירטואוזים בעלי-המוניטין ונשתמרה בכל בראשיתה באורח הנגינה שלכם…”

שלושת הנגנים קדו לעומתו קידות-ראש של חן רב.

“טעם שני: כדי למצוא לחן לבאלאדה… לבאלאדה שפסוקים אחדים ממנה שמעתם לפני שעה קלה מפי…”

ובקול שנעשה פתאום רועם:

“ונגזר עלי להעלות באלאדה זו על הכתב, אתם שומעים!..” באצבעות מעוקמות ואחוזות-רעד הסיר את משקפיו ונעץ עיניו, עיניים של פייטן סגי-נהור, בשלושת הנגנים שנרתעו רתיעה של אימה סתומה לעבר שלושת האילנות.

“אנא, ידידי, נגנו…” הנמיך את קולו לנימה של פיוס, “הרי דורות של מוסיקה מקופלת בכליכם, ווירטואוזים חלכאים של חתונות יהודיות… ובאוצר בלום זה מצוי בלי-כל-ספק לחן למען הבאלאדה שלי…”

חזר ושם את משקפיו על חטוטרת אפו, שיכל את זרועותיו, הרכין את ראשו ועמד והמתין. הכנר חילץ את הכינור מתוך בית-החזה של זיגו, זיקף את מלוא קומתו הרצוצה והתחיל להוליך אילך-ואילך את קשתו על גבי המיתרים המרופטים של הסטראדיבאריוס של אביו, שצרידותו הפכה לנהימה גנחנית של צ’לו עייף, משל כאילו שׂשׂ היה להוליך בעצבות כפולה-ומכופלת (לאחר שהוליך לחופותיהן כלות אין-ספור) פייטן עברי.צפון אל יעלת-החן שלו (שדיוקנה מצוייר על עננים).

בינתיים דעך היום והלך בכל החלונות שבארבע רוחות החצר, ובתוך החשיכה שגיששה ובאה, ראה הפייטן שהוא עומד לבדו מול שלושה אילנות העומדים שחוחים תחת גשם ערפילי. הוא העביר את ידו, פעמים אחדות על עיניו: היכן הם שלושת הכלזמרים, ומדוע נדמו הכינור והאבוב והחליל ולא נדם הלחן שניטלו ממנו הכינור והאבוב והחליל, והוא מנסר והולך בתוך ריבוּע זה של קירות מחשיכים? דומה היה עליו כי זה ימים על ימים.ולילות על לילות ושנים על שנים עומד הוא כאן, בתוך ריבוע. זה של שמיים דולפים, עומד ומאזין ללחן שכלי-נגינה מנגנים במרחקי-מרחקים למען באלאדה שנגזר עליו להעלות על הכתב באותיות עבריות, באלאדה שתהא משוטטת ערטילאית בחללו של הגיטו-הזה.

---

שלושה מלאכים מושלגים

מאת

מנשה לוין

בתי-עץ מחוטטרים, שעונים זה על כתפו של זה, חובקים זה את זה בבריחים חלודים, בשברי-כלונסאות, בשברי-קרשים, נושאים מעשנות ללא עשן שמלכסנות צללים על גגות שלוגים, ששמש של שלהי טבת שוטחת עליהם כחול חיוור: בתים מוגפים ודמומים, האחוזים זה בזה כמעגל של אביונים סומים סחור-סחור לכיכר השוק שיש לה בטבורה באר ישנה-נושנה, מוקפת ליבנים שאדמומית של שקיעה הממשמשת ובאה סומקת בענפיהם החשופים ובגזעיהם העקמומיים. סיעה של עורבים, שנתלשו מצמרת של יער המסגילה מעבר לטחנת-מים היושבת שבורת צלעות על גבעה, מתייצבים על המעשנות הכבויות ותוהים במקורים משורבבים על השוק השומם מסוסיו הצונפים, מתגריו ואיבריו הצווחניים, ורק איזה תיש מטייל בו טיול של ניחותא כשהוא זוקף מפרק לפרק פרצוף גחכני ומנענע בזקנו כאומר: איזו שלווה, איזו שלווה!

גץ של אור שניתז מגגות אלה הבקיע חלון, ששמשותיו מכוסות דוק של כפור, נע אילך-ואילך בחללו של חדר השרוי באורצל, שגוני ירוק ואדום של פלוסין שימשו בו בערבוביה, ביתר באלכסון לוח של אורלוגין מימות סוביאסקי שהזמן כירסם את מחוגיו וסיפרותיו, אשר משקולותיו נגררות לו עד שיפוליו, חיטט בשני גביעי כסף שעמדו על קמטר בין פנכות גדושות פירות מצויירים, ריצד על בּי-טאבּאקי של חרסינה מצהיבה, טיפס על מגדל-בשמים מפוסל בעץ-זית שבצריחו העליון מקובעת גולת זכוכית, בה טמון מראה קברה של רחל אימנו, ליטף את האתרוג של אשתקד שבהק,כזהב עתיק ליד פרוותו הקרוחה של השטריימל של סבא הישן שינה של שבת בקיטון הסמוך, ונח לבסוף על שנצות המשי החומות של שביסה של סבתא טולצה שישבה בכורסת-פלוסין אדומה והביטה בעיניים של נים-ולא-נים בתמונה, מעשה-ידיו של צייר יהודי אלמוני מגיטו ווניציה, תמונת-תחריט ששובצה בדף הטייטש-חומש שמונח היה על ברכיה ושהראתה את שרה אמנו עומדת אצל דקל ומצותתת לשלושת המלאכים המשוחחים עם אישה אברהם. הזקנה ניענעה את ראשה ניענוע של תמיהה: לומר שדמות”דיוקנה של נערה זו, ששתי צמות כבדות עוטרות את ראשה, היא באמת דמות-דיוקנה של שרה אמנו שכבר אשה לא צעירה לימים היתה בעת ההיא שעליה מדובר בפרשה זו של הטייטש-חומש? חיוך פשט בקמטי פניה של סבתא טולצה, שבחיטובם עוד מוצנע היה נוי נעורים רחוק: אותו צייר יהודי מווניציה יפה עשה שצייר את דמותה של שרה אמנו בדמות של כלה נאה, במעין דמות של נכדתה, שהיא הוליכתה הבוקר לבית-הכנסת לתפילת שבת ראשונה; והיא, הנכדה, כלה מעוטפת באדרת של קטיפה כחולה ככחול היום, ראשה מצונף ברדיד סלסלות, כחול אף הוא, השיטה צל לילכי של איזה פרח חורפי על פני השלג, שריפד את השוק ואת כל הסימטאות היורדות לחצר בית-הכנסת. אור היום שנתעמעם הלך ועימעם אח דמות האשה שבתחריט והלחן החשאי שמטוטלת האורלוגין תלתה בחללו של החדר, הישרו תנומה על הזקנה. החתול שרבץ על ספת-הפלוסין הירוקה ופרוותו הצהובה אספה את כל בבואות-האור שהיבהבו על הפמוטות של נברשת הנחושת המשתלשלת מהתקרה האפלולית, פתח פתאום את סדקי עיניו ופילבל בהם כנגד שמשות החלון: הוא ראה צל הולך ובא, צלו של יאקי, יאקי שואב-המים. החתול קפץ מהספה והלך והצטנף ליד קפלי שמלתה של סבתא טולצה כשמשמיע ריטונים ארוכים; אך פניה של הזיקנה, מובלעים בתוך צוארון המלמלה, חייכו מנומנמות אל התחריט הווניציאני שעל צמרת הדקל המשתרטט בו מונחים היו משקפיים שצנחו מאפה. אותו רגע נתחרקה דלת הכניסה; וליד האורלוגין נסתמנה דמותו של יאקי. גופו המרובע, המסותת כאילו באבן, זקנו האדמוני שגידש את כל פרצוף פניו עד הגבות העבותות הסוככות על עיניים ירוקות – כל-כולו אמר שתיקת המים: כי זה שנים על שנים שהוא מוליך בשני דלייו נהרות של מים אל כל החביות של בתי העיירה. עתה עומד הוא ליד האורלוגין, ללא אסל על כתפיו, ללא דליים בידיו האבניות, ללא חבל מסביב לחמילתו, אלא מלובש קאפוטה-של-שבת מוריקה, המאובנטת אבנט מרופט והיורדת לו עד קצות מגפיו המרוחים עיטרן. שעה קלה עמד תחתיו, משיט את מבטיו לכאן ולכאן: על נברשת הנחושת משושת הפמוטות, הנוצצת יפה כל כך מול הגגות המושלגים, על דברי הנוי שעל הקמטר, על החתול הצהוב, על שביסה של הזקנה שריטט ריטוטים קלים, ולא ידע איך לומר מה שיש לו לומר. אגודליו באבנטו, עמד וכסס את זקנו ואת שתיקתו. אלא שעם שהוא עומד כך נתאנח משום-מה האורלוגין ומשך צליל מתוך מעמקיו, צליל שהיתה בו מתיקותו של ניגון שהביא לידי ניגון אורלוגינים אחרים החבויים בתוך הבתים הסובבים את השוק. כיוון שכך, ננער יאקי ונטל לו קול צפצפני צרוד ואמר: “שבת שלום, מרת טולצה!”

הזקנה ננערה אף היא, זקפה את ראשה וצידדה פנים תמהות כלפי שואב-המים:

“אה, יאקי! שבת שלום!.. מה… מים… היום?..”

הלה, המורגל באלם שלמדו מהמים אותם הוא יוצק ימים על ימים בדליים אין-מספר לתוך החביות עד שעקרות-הבית אומרות לו: ‘די, יאקי, די!’ מגמגם מתוך עבי זקנו:

“שלושה אנשים, מרת טולצה, כן, שלושה אנשים שואלים עליך…” ידה של הזקנה מגששת אחרי משקפיה שצנחו על התחריט הווניציאני, מאחיזה את ידיותיהם בשנצות שביסה ומסתכלת בשואב-המים:

“שלושה אנשים, יאקי, מי הם שלושה אנשים אלה?..”

הלה תולה עיניו בלוח האורלוגין ומדחק בכתפיו:

“קשה לדעת, מרת טולצה… הם אנשים לא מכאן… מן-הסתם עוברי-אורח…”

“הם אנשים-יהודים, יאקי?”

הלה חוזר ותולה עיניו באורלוגין: אך הוא שותק, איצטגנין זה, הוא יודע ושותק:

“הם יהודים-ולא-יהודים, מרת טולצה, אם אפשר לומר כך… אבל הם על-כל-פנים יהודים לא מכאן…”

הזקנה מסירה את משקפיה, חולצת מחגורת שמלתה ממחטת באטיסט דקה, מעבירתה על עיניה התכולות, וחוזרת ומסתכלת באיש זה, שאין יודעים מי הוא ומה הוא, ומה טעם מתגורר הוא עם בתו היתומה בביקתה רעועה ליד הנחל. אומרים שהיתה לו אשה יפת-תואר, שהטביעה את עצמה בנחל זה, ומאז הוא שותק ומתגורר בסמוך לנחל כדי להיות קרוב אל אשתו. “מה משמע, יאקי, יהודים-ולא-יהודים, ולא מכאן?” נהימות עמומות בוקעות מתוך סבך זקנו האדמוני של זה. כיצד יסביר הוא, גולם-מים, למרת טולצה, אשה זו שחכמתה ידועה ומפורסמת בכל העיירה כולה, את פשר המראה שהוא ראה בחוץ: מראה של שלושה גמלים, כעין הגמלים המצויירים על אחד מכותלי בית-הכנסת, עומדים במבואו של השוק, עומדים בממש כדרך שעומדים סוסים, ועליהם יושבות שלוש דמויות-אדם, ואחת משלוש הדמויות האלה פונה אליו, אל יאקי, שהלך, כמנהגו, בשלהי יום השבת, לבית-המדרש, ושואלת אותו: שמא יודע הוא היכן מצוי כאן ביתה של מרת טולצה.

“לא, הם לא יהודים מכאן, לא…” – אומר הוא כשעוקר עצמו מאצל האורלוגין, מפסיע פסיעה במגפיו הכבדים ומשתהה מול החלון המאיר את זקנו המונף כלשהו. הזקנה מנענעת בראשה: למה יצא זה פתאום משתיקתו? הרי שתק אפילו כאשר הביא יום אחד להראות את בתו היתומה: ילדה עם צמות של אש, עם פני חרסינה מנומשות ועיניים כדגניות: כשמלטף ביד מגושמת את ראשה של הילדה, שהחזיקה בשתי ידיה בובה מטושטשת פרצוף ולבושה שמלונת קרועה-בלויה, עמד ושתק בעיניים ירוקות שחייכו מתחת לגבות עבותות. ועתה, פתח את פיו ומדבר. מלובש,בקאפוטה ארוכה של שבת, עומד הוא ומדבר דברים תמוהים כלפי נברשת הנחושת:

“והם שלושה, מרת טולצה… שלושה הם ורוכבים על מיני בהמות הדומות לגמלים… כן, ממש לגמלים…”

חיוך קל עולה בפניה של הזקנה:

“וכי ראית מימיך גמלים, יאקי?..”

הלה משפיל את ראשו. ידיו תלויות לו-לצדדין עומד הוא ושותק. שהות-מה: אך ידע שאין זו שעה יפה לשתיקה, אף כי הוא למוד לשתוק שתיקה הנמשכת כמים אלה המהלכים בנחל; לפיכך חזר וזיקף את ראשו, אלא שזקנו האדמוני מעוקם היה מחמת איזו עווית ואש משונה רשפה בעיניו:

“כן, מרת טולצה, ראיתי גמלים מצויירים על כותל של בית-הכנסת… וראיתי גמלים רקומים על בד… גמלים שרקמה אשתי עליה השלום בחוטים אדומים וירוקים… אדומים וירוקים… הם תלויים אצלי בבית, גמלים אלה…”

מבטה של הזקנה נפל על התחריט שנתבלט ככתם של אור וצל בתוך הדף האפלולי של הטייטש-חומש: מאחורי הדקל, שם עמדה שרה אמנו, נראו באמת צלליות של-גמלים משרבבי צוארים, שהצייר מגיטו ווניציה הוסיפם כדי ליתן נוי יתר לנוף. התמונה.

“ושלושה עוברי-אורח אלה שואלים עליך, מרת טולצה…” מעין אימה ירדה על הזקנה; היא מיששה משום-מה את העגילים שבתנוכי אזניה, התכופפה ונטלה את הסודר התורכי שמונח היה על מסעד הכורסה ונתעטפה בו:

“ולא שאלת אותם, יאקי, למה הם שואלים עלי?..” הלה נרתע קצת מהחלון, שכל כך הרבה שלג האירו, ובקול שגם בו חילחלה אימה קלה:

“לא שאלתי אותם, מרת טולצה…אין שואלים אנשים-כגון אלה… הם שאלו אותי… וכך שאלו: יאקי (מניין להם ששמי יאקי?), היכן גרה כאן סבתא טולצה?”

הזקנה תלתה עיניה באורלוגין: איצטגנין זה של הבית שאינו מפענח מאומה, ובצדדה ראשה אל שואב-המים:

“והגמלים של האנשים האלה הם באמת גמלים של ממש, יאקי?”

נימה של רוגז היתה עתה בקולו של זה:

“לפי מראית העין שלי, מרת טולצה, הם באמת גמלים של ממש, ולא גמלים מצויירים…”

הזקנה שתקה. כורכת את פיפי סודרה על אצבעותיה, הירהרה: שמא כל זה אינו אלא מעשה-כשפים?.. מי יודע… ותוך שמהרהרת כך, ראתה את עצמה מציצה לתוך ראי שתלוי יהיה מעל לקמטר. היה זה ראי עגלגל נתון במסגרת עץ דהויה, שהזכוכית שלו ניטשטשה כולה מחמת זוקן, ראי שאין מציצים בו עוד זה שנים, התלוי על הקיר בזכות הדמויות המתות שהוא אוצר בו; וראי זה שאור צהוב וכמוש עמד בו, החזיר עתה לזקנה את בבואת דיוקנה, שנראה לה דיוקן לא שלה אלא של איזו סבתא שאגדת הדורות ציירה אותו.

“יאקי, לומר שגמלים אלה ואנשים אלה באים מארץ הקודש?..”

צמרמורת עברה בזקנו האדמוני של שואב-המים; הרים ידיו והשיקן לרקותיו: משל כאילו נתפענח לו, ליאקי, העומד בשבתות, לעת מנחה, ליד דלת בית-המדרש, ומאזין נים-ולא-נים לדברי האגדה שאומרם ר’ גודיל – יהודי צנום מאד שהכל בו מחודד: המצח הבולט מתחת לכובע הסאמט המוסט כלשהו לאחור, החוטם הגבנוני הנושא בקצהו משקפיים קשורים בפתיל שחור, והזקן המתפלג החל מהסנטר, לשתי שיבלים, אחת קצרה ואחת ארוכה – לפני מניין יהודים עבדקנים היושבים מזה ומזה לשולחן ארוך המכוסה מפה צרה ואפורה, יהודים בעלי-עגלות המאזינים, נים-ולא-נים, בעוד שאלפי פרסאות של דרכים מתמשכות, הלוך וחזור, בתוך ראשיהם הכבדים והרכונים:

“ודאי, מרת טולצה, ודאי, מארץ הקודש…”

שתיקה: זהו האורלוגין השותק ותוהה.

“יאקי, ומה מראה יש-להם לשלושת האנשים האלה?” שואב-המים מושך בכתפיו כשתולה עיניו בנברשת הנחושת התלויה כאילו על בלימה מחמת האפלולית שמחקה את התקרה: “מה מראה יש להם? - נדמה לי שאין להם כלל מראה… או שמא לא ראיתי יפה בשל השלג… הם בכל אופן לא מכאן, מרת טולצה, והם מבקשים לראותך… כי השעה דוחקת עליהם, כך אמרו…”

הזקנה ליפפה את ידיה בקצות הסודר התורכי, נתכרבלה בו היטב ותלתה עיניה בחלון: דומה שהשוק מסתחרר עתה סחור-סחור לעצמו כשבתיו המחוטטרים, החבושים גגות מרופדים שלג כחול, מרקדים תחתיהם בחשאי כאילו הקבילו פניהם של אורחים!, לומר שהם, מקבילים פניהם של עוברי-אורח אלה שהטילו על יאקי, אילם-מים זה, לבשר את בואם לאיזו עיירה נידחת, היושבת בצלו של יער המלא אימים אפילו ביום-שבת .הדור-נאה זה של חודש טבת! היא מושכת אנחה מלבה, מפנה את ראשה אל שואב-המים ואומרת בניגון בו נוהגים לקרוא את הטייטש-חומש:

“יאקי, לך ואמור לשלושת האנשים שיואילו בטובם להיכנס!”

אף האורלוגין מלווה באנחה את יאקי היוצא: ידידו הוותיק לדליית הזמן, המשול למים, ולהרקתו לתוך האין.

הבתים שהסתחררו במעגל נשתהו תחתיהם, וכל חלונותיהם הסומים מביטים אחרי שואב-המים המפסיע במגפיו הכבדים אל מישור הנפתח והולך, מישור שגוון ענברי של חול לו. תחת שמש חורפית שצורת חמנית לה, מישור שבו מתנועעים דקלים לקולן של פעמוניות התלויות בצואריהם של גמלים היוצאים מתוך חוג-האופק ונכנסים לאיטם לכיכר-השוק של העיירה ומשתופפים ליד הבאר המאוזבת כדרכם של גמלים מימי קדם.

“שבת שלום, סבתא טולצה, שבת שלום!”

שלושת-עוברי-האורח עומדים עתה ליד האורלוגין: מעוטפים גלימות תרוגות היורדות עד כפות רגליהם, ראשיהם חבושים צניפים לבנים, עומדים הם ושותקים כדרך ששותקים אושפיזין הבאים ממרחקי-מרחקים ומרוב יגיעות ומראות-הדרך קשה עליהם הדיבור; אך לאחר שעה קלה של שתיקה, הם חוזרים ואומרים בקול-לא-קול:

“שבת שלום, סבתא טולצה, שבת שלום!”

אלא שגם הזקנה שרויה בשתיקה, בשתיקה אחרת, זו של שעת הלטת הפנים בידיים שהדליקו נרות השבת ושלהבותיהם מבליחות בקנקנית היין של זכוכית לטושה ובגביע הכסף העומדים מול שתי החלות המוצנעות תחת מפית רקומה אותיות זהב.

אותו רגע עולה ומנסר בחלל החדר קולו של יאקי (מניין לו, לאילם-מים זה, קול מזמר כל כך?):

“מרת טולצה, האורחים אומרים לך: שבת שלום!”

היא מוסיפה להביט בעיניים בוהות בחלון שממולה, לפי שמתייראה לצדדן אל האושפיזין, אך עם זאת אומרת היא בניגון הקודם:

“שבת שלום לאורחים היקרים והחביבים! אמור להם, יאקי, שיואילו לשבת”.

משביקש הלה להעתיק אל האורלוגין את הדרגש הכבד, המחופה קטיפה ירוקה מהוהה, שעמד ליד הקמטר, הניפו השלושה את ידם הימנית והרמיזו לו שלא יטריח את עצמו, וכיוון שהוא למד מרימוז זה כי השעה דוחקת עליהם, נשאר עומד במקום שעמד.

הזקנה המישה קימעה-קימעה את עיניה מהחלון והסתכלה באורחים במצודד: לכאורה, דומה לבושם ללבושם של ישמעאלים (היכן ראתה היא ישמעאלים מימיה? – מן-הסתם בטייטש - חומש ); אך פניהם שלהם אינם פנים של ישמעאלים, לא! עיניים כשרות ויפות אלה המציצות מבין ריסים הסגורים כמעט, לחיים אלה שיש בהן רמז של סומק, המעוטרות: או זקן ולו גוון של משי שחור, או זקן ולו גווךזהבהב של פקולין שעוטפים בו את האתרוג, או זקן ולו גוון של קנמון(שכן דומים ולא דומים היו זה לזה) ופה החתום חן חייכני כזה – אין להם לישמעאלים, לא!

“יאקי, אנא, שאל את האורחים החביבים אם יואילו להתכבד במשהו: יש בבית אגוזים, ויש אפילו מאראנצן…”

בת-צחוק עלתה בפניהם של האורחים:

“חן-חן, סבתא טולצה”, אמר אחד מהם, “פירות אנו מביאים לך… הרי לשם כך באנו…”

אש ניצתה בלחייה הקמוטות של הזקנה; היא חילצה את ידיה מהסודר התורכי והשיקתן ללחייה: האש אחזה גם בידיה. היא הרימה את עיניה וגיששה בהן במצודד (כדי שלא להביט מישרין באושפיזין) אחר עיניו של שואב-המים, שניענע לעומתה ראשו ניענועים של תמהון.

“שי של פירות מאותה צדקת…” אמר זה שדיבר קודם לכן.

אף הזקנה ניענעה בראשה ניענועים של תמהון ושאלה מעבר לנברשת הנחושת את יאקי:

“ולשם כך הטריחו אורחים טובים אלה את עצמם ובאו ממרחקי-מרחקים?..”

הלה פרש את ידיו לצדדין ודיחק את ראשו לבין כתפיו: מניין שיידע הוא, שואב-מים פשוט?..

“כן, כי זה היה רצונה של אותה צדקת…” – אמרו שלושת עוברי-האורח בקול אחד.

עם שהם אומרים מה שאומרים, נתנו את ידיהם בכיסי גלימותיהם התרוגות והעלו מתוכם שקיות של בד לבן רקומות חוטי-זהב בשוליהן – ועד שהיתה שהוּת ליער הסמוּך לספר לאלוניו הישישים שסנאיות נמות בזקניהם העבותים; ולשֵדים ולִילין שלו שכבר הכינו את החינגה הלילית, את דבר בואם של שלושת האושפיזין שהביאו על גמליהם פירות. שאין האילנות שבכאן עושים לא באביבם, לא בקיצם ולא בסתוום – הריקו הללו משקיותיהם הרקומות חוטי זהב בשוליהן על גבי מפת השבת הלבנה של סבתא טולצה: ערימה של תמרים מוארכים שעוקציהם עודם בראשיהם וכחלחלות חבויה בקימוטיהם, ערימה של תאנים עגולות כאבני-ריחיים קטנות ומבוזקות לבנוּנית, ערימה של שקדים צהבהבים וחלקים כשַחם, ערימה של אגוזים אדמומיים וזאטוטיים, וערימה של צימוקים שקופים כדבש.

שואב-המים מתגבה על קצות מגפיו המגושמים ומביט בעיניים דהומות בפירות אלה הנראים ממשיים ולא ממשיים, וצחוק צוהל כמים עולה ומחלחל בו, מרתיח את זקנו האדמוני ומניף את ידיו המשתרבבות אל תלוליות הפירות אך נרתעות מניה וביה לאחוריהן כאילו נתביישו מפני האורחים.

הסודר התורכי נושר מכתפיה של הזקנה וצונח על התחריט שבטייטש-חומש; היא קמה ומצדדת עתה את כל פניה המשולהבות אל הפירות הפלאיים, שעוברי-האורח הביאו לה שי מאותה צדקת… ובעוד שהיא עומדת ומביטה בהם בעינים דמועות ובשפתיים רוחשות, נמשך והלך בחללה של כיכר-השוק לחן שאין בו מעצבותו של יום טבת המעריב והולך אלא משלווה זו של פעמוניות המתנודדות בצואריהם של גמלים הבוססים בשלג בתוך מעגל הבתים הנרתע לצדדין ומניח להם לצאת מתוך תחומה של העיירה ולפסוע אל מרחקים רחוקים, לפסוע אל אוהלים שיריעותיהם משחירות בינות דקלים שבפתחו של אחד מהם עומדת אשה זקנה ומאהילה בשתי ידיה על עיניה.

“היכן האורחים, יאקי?..”

היה זה האורלוגין שהתעורר הראשון מהתרדמה; והוא נתרעש בסבך גלגליו, במטוטלתו ובמשקולותיו, ברעש של יער שנתייתם פתאום מצבאיו היפים, ומשך אנחות שהרעידו את הזקנה שחזרה ושאלה בקול אימה: “היכן האורחים, יאקי?..” שואב-המים, שהצחוק הטוב אזל ממנו בבת-אחת, סבב את ראשו אילך-ואילך וענה בפה שנתעקם מצער:

“הלכו להם, מרת טולצה, הלכו להם..”

ותוך שאמר מה שאמר, עקר בבהלה ממקומו ויצא החוצה,

לפי שדימה לראות את צלליהם של הגמלים נעים על פני שיפועי הגגות השלוגים.

“היי!” – צעק שואב-המים כשהוא חוצה בפסיעות גסות את כיכר-השוק, שמתוך בתיו המוגפים בקעו ניגונים אחרונים שאחזו כביכול בשובלה של המטרוניתא שבת ולא הניחו לה לחזור ליער שהשמש השוקעת הבעירה בו בערה גדולה, בעוד שחרמש של ירח כבר תלה את עצמו מעל לגגו של בית-הכנסת.

“היי!” צעק שואב-המים כשהוא רץ בידיים פשוטות אחרי צלליהם של הגמלים, שדימה לראותם מפליגים והולכים על פני השדות הלבנים לעבר היער הבוער.

“היי!” – צעק שואב-המים שנשתהה כבד-נשימה וכוסס את זקנו האדמוני ליד הבית האחרון של העיירה, בית ללא דיירים אשר גגו שמוט לו לתוך חלונותיו הפרוצים. אך היתה זו צעקה שהקול כבר ניטל ממנה, משום שהיער הבוער אשר בלע את צללי הגמלים הפך לאפר, שהתפשט והלך על פני הגגות המחוטטרים של כיכר-השוק.

---

דמדומים

מאת

מנשה לוין

המטוס שהגיח, מן־הסתם, מבין רוכסי ההרים הליליים והרחוקים ועשה את דרכו אל הים שהמה חרישית בחללו של הרחוב, פרץ לתוך תחומו האפל של החדר והתרוצץ בו אילך־ואילך כשמטרטר נוגות ועמוקות בכל מיתריו של קונטרבס.

המרחק האינסופי בא להידחק דווקא לבין ארבעת הקירות שלי — אמר לעצמו, רפאל גדיש, ד״ר לפילוסופיה, כשהוא תומך סנטרו בשתי ידיו ועיניו נוהות אחרי ליבוטיו הלולייניים של המטוס שנלכד בין ארבע זוויות של ריבוע פשוט ומסתורי. רפאל ניענע בראשו: ״ההנדסה והאסטרולוגיה, איזה זיווג מופלא!”

הוא הרגיש שצינה סטרטוספירית מתפשטת ומחלחלת בכל גופו. ידו גיששה אחרי קופסת הסיגריות, הצית אחת וכשמחמם באישהּ את אצבעותיו הקפואות שאל את הטייס האלמוני: ״עד איזה גובה מיטפיסי מסוגל האדם לטפס?״

הוא לא נענה כיוון שהמטוס השכיל בינתיים להיחלץ מתוך הריבוע המכושף ונסק בבת־אחת אל גלגל־המזלות. והנה מרפרף הוא, מעשה־פרפר, על פני מזל עקרב המציץ לתוך אופלו של החדר בעיניים שגון־זהב להן. רפאל הבחין יפה בכתב־הנוטריקון שהתנוסס בין שתי עיניו של העקרב, אך נבצר היה ממנו לפענחו. לא יצאה שעה קלה ומחמת סיחרורו של הגלגל נקלע המטוס לתוך תחומו של מזל מאדים. צמרמורות סרקו את בשרו של רפאל למשמע תרועות החצוצרות הווגנריות שהקבילו את פניהם של כוהני ווטאן שעלו מתוך השאול עטויים גלימות אדומות ובידיהם קרדומות וגביעי דם. המטוס לא נשתהה זמן רב בתוך תפאורה אימתנית זו: הירח הוא שהרמיזו לצאת מהים הצפוני ולחזור לים התיכון כשמורה לו את הדרך אל מול בתולה. כבציור עתיק המצויר על זכוכית־צבעונין עמדה בתולה ארוכת־צמות זו ליד באר

ושאבה מים לאורחות גמלים שקרסו לרגליה, טורים־טורים, בחוג השמים.

קירות האופל שסגרו על החדר נסתדקו פתאום כאילו עשויים היו טבלאות של זכוכית דקה. היה זה צחוק שסודקם, צחוקם של בחור ובחורה העומדים ומלחשים תחת עץ האזדרכת המרשרש שלוותה בסמוך למרפסת. באיזו שפה קמאית מתלחש זוג זה העומד כביכול תחת זה האילן מקדמות הזמנים?

צפירות קטועות של מכוניות שיסעו מפרק־לפרק את הדממה שהתהלכה בחשאי ברחובות העיר. באשמורה זו של הלילה כבר הגיעו לקיצן כל עלילות־האהבה על מסכי הקולנוע, ורק כאן תחת צמרתה של אזדרכת, עומדים בחור ובחורה ומחייכים זה אל זו חיוכים של בתול ובתולה קדומים לנגד עיניו של הטייס הגלמוד המביט מרום תהומי על ידיהם המשולבות.

רפאל הצית סיגריה בסיגריה שנטתה לדעוך ותהה אם להדליק את מנורת השולחן החבושה מצנפת של נייר איפול. בתוך החושך מאזין לשתיקה ששותקים הרחובות זה לתוך זה, לקול צעדיו של אדם אלמוני המשוטט משום־מה יחידי במבוך זה של קוביות־בתים שגגותיהן מסוידים אור ירח.

לבסוף, כיוון שהמטוס חילץ את עצמו מתוך גלגל־המזלות וחזר אל רוכסי ההרים לאחר שתר זמן־מה אחרי צוללות המסתתרות בקיפוליו של הים. כיוון שהזוג הקמאי נטש את עץ־האזדרכת והלך לו לתוך הלילה, כיוון שהרחובות נתרוקנו מקול צעדיו של האדם האלמוני שמצא את ביתו והניח אחריו עיר דמומה לחלוטין, נתעצמה והלכה החשיכה בחללו של החדר ורפאל פשט ידו והדליק את המנורה המואפלת שהפיצה אור דל, אור של עששית, על פני ספר זה שמונח היה על השולחן ליד מאפרה מלאה גפרורים חרוכים ובדלי סיגריות. הוא נטל ספר זה שמכורך היה כריכת עור מרופטת, ותוך שמעלעל בדפיו שהדיפו עובש חריף של מרתפי בתי־עקד, הירהר במחברו: אותו יהודי מפרובאנס, נוסטרדמוס, שיצק בלי כל ספק מים על ידיהם של מקובלי ספרד הגולים. רפאל השהה מבטו על תחריט הדיוקן המהוה שנקבע בשער הספר: איצטגנין זה ידע מה שניבא: המפלצת האפוקליפטית, רעמתה

פרועה, נחיריה נושפים אש, מתרוצצת עתה, לילה־לילה, על פני השמים.

רפאל הקיש באצבעותיו על גבי השולחן שהשמיע לו, מעשה אוב ספיריטיסטי, את התנודות הגיאולוגיות של הרוח האנושית, את להגם האידיוטי של הוגי־הדעות הטבטוניים שהעמידו את צלמו של היטלר. וקולו של אותו אוב הוסיף בפתטיות:

“בראבו, נביאו של האדם העליון בראבו!״

רפאל חש שתקרת החדר מתנמכת והולכת ומעיקה על ראשו, משל היתה זו התבונה המעוותת של האנושות, הוא הצית עוד סיגריה שעשנה נתערב בעשן האפוקליפטי שהתפשט והלך בחלל החדר ובו דימה לראות חזיון־בלהות: לאורך שורות אין־קץ של בתים מחוטטרים, הרחק־הרחק מליל ים־תיכוני זה, השתרכו שורות אין־ קץ, כבתמונותיו של מינקובסקי, הצייר החרש־אילם של מוראות הפוגרומים, דמויות דוויות של יהודים ושל נשיהם ושל טפם, דמויות שעין אפר להן. אימה גדולה ירדה על רפאל: מה פירושו של חזיון־זוועות זה שהעשן האפוקליפטי מצייר לנגד עיניו? הוא הצמיד את ידיו הקפוצות לרקותיו וחש שאם לא יכבה עששית זו מימי־הביניים הדולקת על השולחן ויימלט עצמו החוצה, יפרוץ בזעקה שתמוטט את שלוותו של ליל ים תיכוני זה.

שעה ארוכה עמד ליד עץ האזדרכת כמאזין מתוך דמדום החושים לאיוושת גלים רוגעת שבאה לסירוגין מבין מפלשי הסימטאות שחסמו את הים. עקר ממקומו והתחיל להלך אילך־ואילך על הכביש השומם: לאחר שהות־מה חזר לעץ האזדרכת ותלה את עיניו בבניין תמהוני שעמד בעבר השני של הכביש, במצודד, כמנוזר מהסביבה, בין איקליפטוסים מעוטפים בלואי ענפים מדולדלים: בניין שהוקם בשעתו על־ידי אדריכל תמהוני שביקש לשוות לעיר נוי של עתיקות, לפיכך שיבץ בה בחזיתו מעין מגדל גוטי וחיגרו סמוך לגגו כגזוזטרה כדי שהאמלט פלוני־אלמוני ישוטט כה בלילה כגון לילה זה וישוחח עם הים על כבשונו של עולם.

ועם שהוא עומד ותוהה על מגדל זה שרוחות החורף ליכסנו קמעה את קומתו וכירסמו את טיח קירותיו ועשאוהו עתיק־ימים וראוי

לתעודתו, קלטה אוזנו קול קצוב ותיאטרלי:

“ערב טוב, אדוני הפילוסוף!…״

חלחלה עברה ברפאל, משל שומע היה קול־רפאים מתגלגל ויורד מגזוזטרת המגדל. הוא צידד את ראשו: לפניו עמדה דמותו הכבדה והמרובעת של השחקן ישפה שחייך אליו חיוך ספק בכייני ספק בדחני כשמביט בו בעיני חולד מעוצמות למחצה.

“ערב טוב, מר ישפה… ודאי מהתיאטרון בשעה מאוחרת זו?״.

הלה, מחמת שנתהרהר בינו לבין עצמו, צימצם את עיניו צימצום יתר ולא שייר מהן אלא סדקים דקים באופן שלנגד רפאל נסתמנה מסכה רחבת־לסתות, פחוסת־חוטם כלשהו, מטושטשת־שפתיים שדמתה גם למסכת חרסינה סינית מתקופת שושלת ט׳אנג וגם למסכת גבס יוונית מתיאטרונו של אריסטופנס.

״ודאי, דוקטור… וכי מהיכן יבוא אדם כמוני בשעה זו אם לא מקרשי הבמה…״

רפאל חזר ותלה עיניו בגזוזטרה שהסתובבה סחור־סחור למגדל כמונולוג שאין לו קץ.

״ובאיזה מחזה שיחקת הערב, מר ישפה?״ בפני הדונג של השחקן נתחתכה עוויה מוקיונית של תרעומת ושל תמיהה: ״בקומדיה, דוקטור… בקומדיה של מולייר…״

כן, פרצופו של זה דומה היה עתה דמיון מובהק למסכת חרסינה סינית שהצהיבה מיושן ושנסתדקה מחמת עצבות לאורך הלחיים ובזוויות העיניים: ובעוד שמסכה זו בשפתיים מטושטשות על ריבוי האנפין של הקומדיה, נהה מבטו של רפאל אחרי צל תיאטרלי אחר שהתהלך סמוי בגזוזטרת המגדל: ״האין אתה סבור, מר ישפה, שטרגדיה שקספירית היתה הולמת יותר מהותם של לילות אלה?…״ וכשתופס מניה־וביה, נימה פייסנית: “כמדומה לי, שכוחך יפה גם בזו…”

רפאל ראה באור הקלוש שעמד ברחוב היאך מסכת החרסינה, שבפני השחקן מתבקעת והולכת ונושרת שברים־שברים, והיאך במקומה נחשפות והולכות לחיים רופסות, חתומות קוצי זקן, שמהן נשתרבב סנטר מחודד ורגזני:

“טרגדיה שקספיקרית בלילות אלה, לא!… לא! ולא!…״

וכשמסמיך פיסת ידו הימנית ללחיו הימנית, תנועה רבת־רזים, שיצאו לה מוניטין ושמבקרים תיאטרוניים שנוני מחשבה וקולמוס טרחו לפענחה:

״בני־אדם זקוקים עכשיו להיסח־דעת, לפיזור־דעת ולבידוח־דעת, וכל זה אי אתה מוצא, לפי עניות דעתי, אלא בקומדיה הראויה לשמה, היינו — מוליירית…״

שעה קלה עמד ושתק כשמנענע בראשו ניענועים סתומים ומביט לתוך הלילה בעיני חולד עצובות. משפרש לדרכו, נשתייר רפאל לגמרי לבדו בתוך מבוך זה של רחובות דמומים שהפליגו ובאו אליו מארבע רוחות העיר, לבדו מול גזוזטרת המגדל התלויה על בלימה והצופה ללא כל צל של איצטגנין או של שואל לנתיבות עולם אל הים שבאספקלריה שלו השתקף אגן־ירח שלוו ומטיל אימים.

הוא חזר לאטו לחדרו, כמתיירא מפני העשן האפוקליפטי העומד בין ארבעת קירותיו ושבו משתרכות בשיירות אין־קץ דמויות היהודים הדוויות של הצייר החרש־אילם.

★

חרגי אור של שמש חורפית בקעו מבין חרכי התריס, נפלו על כתלים אפורים שביניהם התלבט אמש מטוס אלמוני לבטים מיטאפיסיים, והאירו במטושטש את כריכת העור המרופטת של ספר החזיונות לנוסטרדמוס המונח בשולי השולחן ליד ערימה של אפר סיגריות.

בחוץ מעבר לתריס המוגף, נטוש היה דו־שיח נסער בין רוכל פירות לבין פסנתרנית שניגנה את הקרנוול של שומן. הרוכל הילל בסלסולי לחן שובה־לב את יפי התפוזים והבננות שבעגלתו, והפסנתרנית הטילה בהם, בידיים וירטואוזיות, מטחי צלילים זועמים. רפאל פשט ידו לקופסת הסיגריות, שלף אחת, האחיז בה אש והאזין לפולמוס הזה שבין מזרח למערב. הרוכל המסכן ניסה להגביר את קצב סלסוליו, אך דעתו חלשה עליו משום־מה, והוא עימעם את קולו, בעוד שהפסנתרנית הוסיפה להטיל לתוך הרחוב את כל המסכות עזות־הגוונים והמעוותות של אנסור, וכאילו לא היה די בכך, החלה התקרה לזוע מעל לראשו של רפאל: מישהו

כינרר בקומת הגג והצלילים בקעו ועברו שלושה משטחים של ביטון מפורזל. רפאל ידע היטב שבסמטת מוסיקאים הוא מתגורר, אך טריו זה שנצטרף מלחנו הבכייני של הרוכל, מהסקרצו הצוהל של קרנוול ומהאדג׳יו הברהאמסי הנוגה עשוי היה אותו בוקר להטריף את דעתו ואת לבו המסויטים מאמש. הוא קם, הניף ידיו וביקש לצעוק:

״הפסיקו!… אתם מסכסכים לי את חוקי ההרמוניה!…”

וכשעווית גחכנית מצטלקת בפניו הטיח קושיה תהומית כלפי פלוני בר־סמכא הסמוי מן העין: ״מאסטרו סטראווינסקי לפי איזה סולם יש לתזמר את שעטת המפלצת של אפוקליפסה זו?…״

לאחר שהתלבש, יצא למרפסת. שמים של זכוכית כחולה וקרה תלויים היו מעל לרחוב שבו לא מצוי היה אלא רוכל הפירות. היו לו לזה פנים ארוכות, מגולפות כאילו באבן, שחומות עם כתמים נחושתיים, פנים שהועתקו מתבליט־קיר אשורי, עתה נסתברה לרפאל התוגה הקמאית שבסלסולי הלחן שלו.

“צפרא טבא, אדוני הדוקטור!”

ברכה זו בארמית העבירה בו חלחלה, משל הגיעה מעבר לזמן שהימנו בא רוכל יהודי זה העומד כאן, ליד כריי הפירות שבדוכנו; וכשמצדד ראשו כלפי מגבעת לבד שחורה, כלפי עיניים חומות וחייכניות, כלפי זקנקן אפור העשוי בנוסח זקנקנו של נחום סוקולוב:

“צפרא טבא, אדוני מנהל הבנק!״

הלה עצם קמעה את עיניו ובנימה של טרוניה:

״מתלוצץ, דוקטור, אה? וכי מותר לשטות באיש זקן?”

רפאל ראה שצל קודר פשט בפניו של בן־שיחו, פנים מובהקות של בר־אוריין, שבקיאותו בספרות ההשכלה על אסכולותיה היא רבה יותר מבקיאותו בתכסיסי בנקאות:

״משטה? חס־וחלילה! וכי בנק שמניותיו מצויות הן בידי בריונים והן בידי רמאים אינו קרוי בנק? אדרבה, יעיין מר בחוק…״ הלה משך אנחה מלבו, וכשסורק מהורהר את זקנו:

״היודע אתה, דוקטור, למה ממשיל הייתי את הבנק שלי באלה הימים?…״

הסיט כלפי פדחתו את כובע הלבד השחור שקמט של גינדור באמצעיתו, ובחיוך שמרירות וליצנות שימשו בו בערבוביה: “לתריאטר, דוקטור, לתריאטר לכל הלכותיו ודקדוקיו…” ולאחר אתנחתה קלה:

״רואה אני, דוקטור, שאתה יורד ואין אתה יורד לסוף דעתי… מילא, נניח לכך… מוטב שאספר לך קורותיו וגלגוליו של קונטרס שירים ישן־נושן, כמעט אכול עש, שמצאתי בארגזיו של מו״ס בטלן והמיוחס לפייטן אלמוני, בן ארצו של רמח״ל… מחרוזת של מרגליות אמיתיות… עוד לא בא כבושם הזה….״

דעתו של רפאל הוסחה לרוכל הקורדי שארבע נשים זקנות הקיפו עכשיו במרובע גרוטסקי את דוכנו ועירערו בידיהן הנברניות את תפוזיו שמסודרים היו בכריים נאים: והרוכל דחה וחזר ודחה את הידיים החטטניות כשהוא אומר וחוזר ואומר:

״גברת, זאת לא דגים… זאת פירות…״

יד רכה, חמה, אבהית, עצבנית כלשהי, נגעה בידו של רפאל: “רואה אני, דוקטור, שאין לבך נוטה עתה לדברים שבפיוט… אני, מבין ומבין… אגב, מה אומרת הפילוסופיה על האנדרלמוסיה המתחוללת עתה בעולם בעטיו של אותו שחיק־עצמות היטלר?… הרי היא, כביכול, כל־יודעת, הפילוסופיה…״

סיוטי האפוקליפסה מאמש שנתעממו באורו של היום החורפי הנאה, חזרו ונתלבו לנגד עיניו של רפאל:

״מן הראוי היה להעלות באוב את רוחו של בעל ׳ביקורת התבונה הצרופה׳ כדי שיסביר בכוח הגיונו הגרמני את הסתבבות השתלטותו של גורף־ביבין זה על עמו הנאור…”

שניהם עמדו ושתקו בהשפל ראש שתיקה שהפליגה והלכה למרחקים אפלים. לאחר זמן־מה שהיה באותה שעה מחוץ לכל ממד של זמן, שמע רפאל את בן־שיחו אומר:

“לפילוסופיה הגרמנית היה תמיד ריח־לווי של קסרקטין… וחוץ מזה, כלום יש בכוחה של הפילוסופיה להשפיע תבונה על הבריות… היה שלום, ידידי…”

וכשמניף הנף קל את מגבעת הלבד השחורה שבראשו, עקר ממקומו והמשיך דרכו: סילואטה כפופת גב כלשהי של תלמיד־

חכם כבד מחשבות, שנטשטשה והלכה לאורכו של קו הבתים. ״תראה, אדון, איזה יופי!…”

מול מבטו הבוהה של רפאל היבהב זהבו הירקרק של אשכול בננות שהגיש לו הרוכל באצבעות מטובעות כסף ובחיוך החנוט בשקערוריות לחייו הנחושתיות.

לאחר ששילם לו לזה, חזר רפאל לחדרו והניח את האשכול על גבי סלסלה צבעונית קלועה: הבושם הדק שעלה מפירות המוז העלה חיוך בפניו — מעין בבואה מחיוך־הקדומים שחייך אליו הרוכל היהודי מאשור.

אחר־כך, משעמד בחדר האמבטיה ועשה את תגלחתו, שמע תוך ערפל תהיותיו ציוצו של פעמון הדלת. ציוץ חד וטורדני, שהתחבט בין קירות המסדרון ונפל לבסוף לתוך הראי.

כשהלך ופתח את הדלת, ראה לפניו תימני זקן, מקל בידו ותרמיל על שכמו, שפתח בלי שהיות, בפסוק נאה:

“כתוב — המתדפק, נענה!”

רפאל הצניע מטבע בכף ידו שכולה אצבעות גרומות:

“אך לא כתוב, סבא, שהמצלצל נענה”.

הלה, דעתו לא הלכה ממנו, שכן החויר מניה־וביה:

“אין בין זה לזה אלא שינוי שם בלבדי.״

רפאל עמד ותהה: שמא אין לפניו אלא אביון למראית עין. שמא אין זקן זה עולה ויורד דיוטות אין־ספור אלא כדי לומר לבריות פסוקים נאים, שכן בקמטי פניו, פני אתרוג שחום ומצומק, חבויה היתה עליצות מומוסית של בדחן חתונות נע־ונד.

“כמה ימי שני חייך, סבא?”

הלה השפיל את ראשו וכששוחק בביישנות לתוך פקעות זקנו הדלילות והאפורות:

“אשר לחכמה, הריני כבן שבעים”.

ובנימה של יוהרה, כשזוקף את מקלו המסוקס:

״אבל מעולם לא עשיתי את החכמה קרדום לחפור בו!”

ואף־על־פי־כן נדלק זיק של עצבות בעיניו הליצניות: “לא נשכרתי מכך, לא!… כי להווי ידוע לד, בחור, שהעניות מידה יפה היא אלא שאין תועלת רבה ממנה…”

הסיט את תרמילו מכתף אל כתף, הפטיר שלום קטוף ועלה בפזיזות במדרגות, מעשה מטפס הרים ותיק ורגיל.

רפאל חזר לסיים את תגלחתו; כשהציץ בראי, ראה בו מסכה משונה, מסכה מגחכת, כמעט לא שלו, כאילו נתחוורה לה לזו איזו סוגיה סתומה, שנויה במחלוקת.

כשיצא לבסוף לרחוב כשעם דעתו ללכת לבית־הקפה הסמוך, הרי הדבר הראשון שקידם את פניו היה המגדל התמהוני; כן, הוא עמד על תלו, ואף כי היה עתה באורו של היום מקולף כולו מטיחו ומהמיתוס הלילי שלו, היה חוט של מסתורין משוך עליו. רפאל, לא עשה אלא דרך מועטת כשנזדמן לו מכר פלוני־אלמוני: בלוריתו מבודרת ופרועה כמזגו וכדמיונו, סיגריה עוממת צמודה לשפתו התחתונה, עמד זה ושלף מתוך כיסיו מעשה־קוסם קרקסאי, ידיעות־סתרים מכל מערכות וחזיתות המלחמה. כיוון שראה את עצמו איסטרטג מובהק ודיפלומט מובהק, דיבר בפסקנות שאינה סובלת ערעור כלשהו; יתר על כן: הבדותות שאילתר תוך כדי עמידה עשויות היו לגרום קורת־רוח אפילו לברון פון מינכהאוזן. כשהלך לו, סוף סוף, סוער, רוקק לצדדין ומסיח עם עצמו, בא לקראת רפאל משוגע הרחוב שהתפלמס, אגב הליכה, בנענועי ידיים ובשלוש שפות בבת־אחת עם בר־פלוגתא נעלם. אך מיד לאחריו עברה בשולי המדרכה נערה צעירה ומלובלבת כפרח חורפי. כל ישותה של זו — החיוך שבלחייה הוורודות, שערה הערמוני הנופל על כתפיה, טפיפת רגליה, הארנק הנוצץ שהשתלשל מפרק ידה — אמרה שאין מלחמה בעולם, שאין אנדרלמוסיה בעולם, שקיימים רק היא וזיוו של יום זה היאה לה. אלא שזמן־מה לאחריה עברה ברוחבה של המדרכה חבורה צוהלת של חיילים אוסטרליים שלא ידעו כלל שנופו הצהוב של מדבר לוב כבר ניבט מעיניהם הכחלחלות. ובקרן־זווית של הרחוב עמד לו זאטוט בבלואים והכריז בקול אכסטטי עולה ויורד על צרורות חרציות שקמלו על גבי מטפחת צבעונית דהויה שהוא שיטח לרגליו.

בבית־הקפה קידמה את פניו של רפאל מלצרית בלונדית שהחויקה בזרועותיה חתלתול שחור כפחם:

״ד״ר, יהיה טוב?…״

״ודאי, ודאי! אלא שצריך לענוב לחתלתול סרט ורוד…״

היא חייכה בריסי עיניים ארוכים ועצובים של מי שהביאה עמה מווינה אגדה של פסנתרנית עם הילה של תהילה.

תוך שלוגם לאטו את הקפה השחור ומבטיו משוטטים על פני כותרות העיתונים שמהן עלו ונצטיירו, כביומן קולנועי, מראות של ערים העומדות בלהבות, מראות של אניות היורדות מצולות, מראות של מטוסים הנושרים כלפידים עשנים, נכנסו כאילו מתוך התוהו של הזמן, שתי דמויות של בחור ובחורה. בצעדים ביישניים, אצבעות ידיהם משולבות, תרו בעיניים מושפלות אחרי פינה מוצנעת. אין כל ספק: זה היה הזוג הקדמון שהתלחש אמש תחת עץ האזדרכת. לא, הם לא היו מחוץ לזמן; הזמן הוא שהיה מחוץ להם.

בתוך עשן הסיגריות שהצית וחזר והצית צף ועלה לנגד עיניו של רפאל עשן האפוקליפסה מליל אמש והוא טישטש ועירפל את אור האביב הבלתי־ממשי שעמד בחוץ. דעתו מדומדמת עליו מחמת הערבוביה של עשן בתוך עשן שהתאבך והלך מסביבו, קם ויצא מבית־הקפה; וכשהוא פוסע במורדו של הרחוב שנתמלא והלך צללים של לילה הממשמש ובא, אמר לעצמו:

״נלך לראות את הים… הוא קורא לי היום באלפי קולות…״.

---

לילה מלילות תל־אביב העתיקה

מאת

מנשה לוין

מתוך שתי סימטאות, סמוכות זו לזו, השרויות בשינה עד למעלה מגגות בתיהן, השרויות בחול עמוק שעליו מטילים את צלליהם הליליים עץ קיקיון בודד או עץ אקליפטוס בודד, יוצאות בעת ובעונה אחת, עם חצות, שתי דמויות של בחורים צעירים שמחמת הדמיון הרב שהלילה משווה להן הריהן דומות לדמות אחת שהתפצלה משוּם-מה לשתיים.

שני הבחורים מנענעים ראשיהם זה לזה, מחייכים זה לזה בחיוך של תמול ושל שלשום, חוצים בצוותא את הכביש השומם מאדם ומבהמה וחותרים והולכים אל כיכר-השוק שבה מצטופפים בכעין חצי”גורן כתריסר צריפים מטולאים טלאי* קרשים ומסוגרים על מנעול ובריח. השניים משתהים שעה קלה כשהם תולים עיניהם זה בפניו של זה כאילו רואים היו, לאורו הצהוב של פנס הדולק בפינת הרחוב, את בבואות דיוקנותיהם. ותוך שהם עומדים ותוהים זה על זה, אומר אחד באקסטאזה חשאית:

“אתה שומע את ריחו הטוב של לחם החבוי באחד הצריפים האלה?”

“כן, אני שומע ריח טוב זה שכבר יש בו. שמינית של עובש… אבל אולי יש לך סיגריה?”

“לא, אין לי…”

הם משתפלים ויושבים בניחותא, כאילו התקינו עצמם לליל שימורים, על גבי שני ארגזים ריקים ופושטים רגליהם המסונדלות סנדלים מרופטים כלפי הרחוב’ האפלולי הגולש ויורד אל הים הסמוי מן העין וההומה באוזן בקצב אדוותיו השלוות.

“דרך-אגב, במה סעדת את לבך הערב?”

הנשאל מעביר ידו על בלוריתו הגדושה והנאה ברעמת סוס שהחמסינים האביביים והסתוויים שקפחו עליה במחצבות ועל גבי פיגומים לא חרכו אותה אלא זעיר פה זעיר שם: “בקלח אחד של תירס… ואתה?..”

בלחייו השקערוריות והלא-מגולחות של השואל, המסתיימות בסנטר חד, מתחתכים חיוכים:

“בשיריו של מאיאקובסקי…”

“אה, מומוס זה של קרקס!.. אני מעדיף על חצוצרתו הצרחנית חליל ענוג יותר…”

חברו מתופף באצבעותיו, תיפוף של טרוניה, לרוחב הקרשים הרופפים של ארגז העץ:

“משום שרוח התקופה אינה לפי רוחך…”

“חדל לתופף!.. ואמור לי אם אין אדם רשאי לבור לו רוח תקופה שתהא לפי רוחו?”

“הנח לי להרהר בכך…”

ועם שהם יושבים ובוהים לתוך הרחוב הדמום שרוחו של הים משוטטת בו על בהונותיה; בקע ויצא מאחד הבתים. המתמשכים לכאן ולכאן בכיו של תינוק: היה זה בכי שעלה וירד לסירוגין לאורך סולם של עצבות ושמחה, כאילו ביקש אותו תינוק אלמוני להאזין בדממת-הלילה לכל הגאמות העצורות בו ובקולו.

“לא, אין אדם רשאי לבור לו רוח תקופה שתהא לפי רוחו… אבל אולי יש לך סיגריה?”

“לא, אין לי… ולהווי ידוע לך שאין דעתי מסכימה עם דעתך בסוגיה זו, אלא שאיני מסוגל עתה להתפלמס אתך משום שהריח המעובש של הלחם היוצא מאחד הצריפים האלה מערפל לי את המוח ומסכסך לי את כל האסכולות של הפיוט…”

מתוך גוש של אופל שרבץ לא הרחק מבתי הרחוב, בצורת פרדס או בצורת כרם, הגיח ילל של תנים, ילל.שהיתה בו תוגה מדברית אימתנית כל-כך, שהתינוק האלמוני נתפחד והצניע כהרף-עין את בכיו הטוב.

“והיכן היית כל היום?”

“היכן?.. ישבתי על שפת הירקון בצלו של עץ עב-צמרת והסתכלתי בבבואה שלי שצפה על האיספקלריה של מימי הנהר…”

“אין לומר, מלאכה נעימה יותר מאשר טילטול סידרות לבנים ודליי חצץ על פיגומים…”

“וודאי!.. אלא שתוך כדי הסתכלות זו באתי לידי מסקנה מתמיהה ומביכה…”

“כלומר?”

“שכל המראות סילפו את דמות דיוקני…”

התנים הקיפו והלכו את תחומי העיר בלהקות של זמרים בדווים שסילסלו בערבוביה של קולות לחן ישימון קדום.

“…באופן שעכשיו שוב איני יודע מי אני…”

“ולפני ההסתכלות באיספקלריה של הירקון ידעת מי אתה?..”

“עתים כן ועתים לא… אדרבה, שמא תאמר לי אתה מי אני…”

בין הזמרים הבדווים היו כפי הנראה גם-ליצנים שכן שירבבו לתוך הלחן הנוגה נימות של צחוק לעגני.

“שוטה, כל ימיו התלבט אותו חכם סוקראטס בקושיה זו והעלה חרס, ודווקא ממני אתה מבקש שאתרצנה לך מניה-וביה…”

חברו השפיל ראשו וחזר והזקיפו לאחר שהות-מה:

“כיוון שכך, שמא הולך אני אצל בעלת-האוב שברחוב שבזי שתקבע לי את זהותי…” “הבלים! יכול אדם להתקיים גם בלי שתהא לו זהות… מוטב שתקשיב לזימרתם של התנים… היא מעבירה צמרמורת בבש-

רי, זימרה זו שיש בה מאורו של ירח אדום כנחושת השט מעל מדבריות ליליים, בראשיתיים! אולי יש.לך בכל זאת סיגריה… פשפש-נא בכיסיך…”

“לא, אין לי… אבל רואה אני שהולך ובא ידידנו השוטר, מי שהיה עילוּי ועוקר-הרים בישיבת סלובודקה… לו יש מן-הסתם סיגריות…”

לא יצאה שעה קלה ולכיכר-השוק התקרב בהילוך של מתינות בחור ארוך וצנום ביותר שנתון היה ברישול במדי חאקי.

“לילה טוב, רבותי הפילוסופים…”

“לילה טוב, צורבא מרבנן בדמות שוטר עברי!.. טעות בידך:

לא פילוסופים אנו אלא סוללי-כבישים השוגים בהוויות עולם בעיתות של אבטלה או בטלה..,שמא יש לו למר סיגריה?” “לא, אין לו למר סיגריה כיוון שמר צמחוני הוא…” “אם כך, שמא יגיד לי מר אם רשאי אדם להתקיים בלי שתהא לו זהות?.. הרי מר מצוי אצל החוק…”

הלה הסיט לאחור את כובע.השרד, ובהניחו ידו על מצח רחב, מקומר ומקומט כלשהו של תלמיד-חכם, עמד, והירהר רגע:

“זוהי קושיה משונה, משונה מאד, והיא צריכה עיון רב…” “מילא, נניח לה עד שיבוא התשבי… העיקר, מה שלום העיר ומה שלום תושביה?..”

חיוך של קורת-רוח נתפשט בפניו הדאוגות של השוטר, קרן מעיניו החומות שעצבות-מה, שהביא מעיירתו, עוד היבהבה בהן, וכשמושך את מצחת כובעו עד לגבותיו:

“גם העיר וגם תושביה ישנים שינה מתוקה, כשחלונות הבתים פתוחים והדלתות. לא נעולות וגנב יהודי הוא בבל יימצא… רבותי, פחד הוא להיות שוטר, בעיר שאיו בה גנבים…”

“מדבריו של מר אני נמצא למד שאיזהו גנב הגונב דברים של ממש, כגון ממון, תכשיטים וכיוצא בזה… אבל הגונב את דעת הבריות, או את דעת המקום, או את דעת השירה, או את דעת האמנות, או את דעת החכמה, האם הוא לדעתו של מר, בחזקת גנב או לא?..”

השוטר תלה במקשן מבט ספק בדוח ספק רגוז:

“אתה משטה בך או אתה משטה בי?”

“חס-וחלילה… האין, זו קושיה העשויה לטרוד את מנוחתו של כל אדם ושר?..”

“וודאי! אלא, לצערי, אין בסמכותי לתרצה ואני גם אץ לדרכי או דרכי אצה לי… היו שלום, רבותי…” משנדם מדרך נעליו המסומרות של השוטר והדממה חזרה ונתלתה בחלל הרחוב:

“אתה שומע את איוושת הים?..”

“כן, אני שומע… קימעה-קימעה מתפענחת לי מהות ניגוניו של יער זה…”

. “העיירות שעזבנו מוקפות היו מיתוס יערי שאמר עצבות ואימים… כאן פותח, לפנינו ים-יער זה מיתוס האומר חדווה שכולה זהב ותכלת, בלי צל של מליצה…”

בינתיים נשתתקו והלכו מקהלות התנים: האם חזרו למדבר או שהם יושבים על גבעות-חול ומוזרות באלאדות בלבנה.

“אבל עדיין הומה בי יער-הילדות על כל אילנותיו וסופותיו!”

“רצית לספר לי את המעשה בז’ בטלריש לר’ נחמן מבראצלאב…”

“באין,סיגריה אין השראה, ובאין השראה אין סיפורי-מעשיות…”

ואף-על-פי-כן נצטייר פתאום ליל חורף. מושלג על רקעו של ליל הקיץ הים-תיכוני ולתוך תפאורה זו נכנסה צללית של גמל, צללית שיצאה בחשאי מתוך מבוך הסימטאות של יפו.

“אתה רואה, האגדות של הילדות סוגרות עלינו…”

“ייתכן… אבל הגמל הזה הוא גמל של ממש הנושא על דבשתו משא של אבטיחים…”

שעה ארוכה נהו בעיניים של פליאה אחרי צללית הגמל שחצה שפי את הכביש והפליג כמין ספינת”קדומים אל מרחבי החולות כשהוא מושך אחריו צללית של חמור שנשא על גבו ערבי מכורבל בעבאיה.

“דע. כל גמל הוא דמות מתוך אלף-לילה-ולילה אפילו הוא נושא על דבשתו משא של אבטיחים ולא את שחרזאדה…”

ועם שהם יושבים ומסיתים בקסמיו של המזרח שאת בשמיו וניחוחיו הביאה רוח קלה משוקי יפו הסמוכים, נפלי לתוך אזנם קול רועם, קול של מתכת שיפה היה לדיקלום שיריו של מאיאקובסקי בזירת קרקס:

“היי, פילוסופים-של-חצץ, פייטנים-של-כבישים, מבלי-עולם, בולעי-רוק”של-תעניות, גואלי-עם-ואדם, מה שלומכם לכל אלפי רוחות?..”

זרועותיו הכבדות כמוטות ברזל משוכלות על גבי סדן חזהו, פניו הקלויות מחייכות במסגרת של שפעת שיער בהיר ומקורזל, עמדה לפניהם דמותו המרובעת של סאשה שנתקרא “שאליאפין” בקרב סוללי-הכבישים, על שום הבאס הרועם והצרוד שלו שהיה הולך למרחקים ומעמעם את הולם הפטישים שבידי הבחורים והבחורות שפיצח’ו גושי-אבנים לכריי-חצץ.

“שלומנו טוב, מאשה, אלא שאין לנו סיגריה… שמא יש לך?”

“וודאי שיש, רחימאים, וודאי…” שלף מכים מכנסיו הקצרים קופסת-סיגריות ומצית והושיטן לזה ולזה; אחר-כך גרר ברגלו ארגז ריק, צימצם את עצמו וצנח עליו כשסוקר במבט מלוכסן, לאור היבהוב האש בסיגריות, את לחייהם הרזות של הבחורים ששאבו ברעבתנות את העשן. שעה קלה שתק בינו לבין עצמו, ולבסוף, כשקוצב דבריו בבאס החם שנדחק מגרונו הקצר:

“שמעו, רחימאים, במקום לבלוע רוק ולדשדש. עד-אין-קץ בבעיות של בוקי-סרוקי, בואו ורדו עמי לים המלח…” וכשתולה בפניהם הסגופות, המהורהרות, את עיניו שניצנצו כשני כתמי זרחן:

“אתם מבקשים מן-הסתם לדעת לשם מה אני מזמינכם לרדת עמי לים המלח בעיצומו של חודש תמוז?..”

התנים שישבו על גבעות-חול סחור-סחור לעיר החלו לדקלם ביבבות קטועות את הבאלאדות שזמרו קודם לכן בשתיקה.

“לשם מה באמת, מאשה, לשם מה?..”

החיוך ההרפתקני שהלה הביא מעיירתו שעל גדות הדנייפר, קרן עתה מפניו ששמש הערבה קלתה אותם יפה-יפה: “כדי לשלות את האוצרות שהטמין בו שלמה המלך…” משב-רוח הביא משוקי יפו בליל ריחות מתקתקים של ענבים מרקיבים ושל תאנים מתליעות.

“רעיון נאה, סאשה, מאד נאה… אבל מדוע דווקא בעיצומו של חודש תמוז?..”

סאשה הצית לעצמו ‘סיגריה, נשף נשיפות עשן אחדות לשם שיקול-תשובה, כשעוויה גחכנית מעקמתיאת שפתו העליונה: “לפי שבחודש זה זוכה אדם ליהנות שם מאשו של גיהנום שהוא פרוזדור לגן-עדן…”

קם ממקומו, השליך את הסיגריה לעבר הכביש, זקף את ראשו ותפס עמידה ולשון פתיטית:

“להווי ידוע לכם, רחימאים, שרק בבקעת ים המלח מגיע אדם לידי התפשטות הגשמיות, לידי הזדככות נפש אמיתית, לידי התאפסות האני שלו, לידי נירוואנה…” לתוך דבריו נכנסה שיירה של גמלים שלא באו מאופיר אלא יצאו מסימטאותיה של יפו עמוסי שקי-תבואה וחצו את העיר החדשה בפסיעות פזיזות בשהמצילות שבצואריהם משמיעות המולה של שווקים.

סאשה הנמיך בשל כך את קולו:

“ואשר לאוצרותיו של שלמה המלך, הרי שיש דעות לכאן ודעות לכאן: יש סוברים שהם אוצרות של ממש והם גנוזים במעמקי ים המלח, ויש סוברים שהם אוצרות של אגדה ורק רוחות הערבה יודעות את מקום גניזתם… אבל בין שהם של ממש ובין של אגדה, מן הראוי לחפשם… הצטרפו אלי… מחר אני יורד לשם…”

“יפה, סאשה, ומה יהא על הקדחת המחלחלת בעצמותינו?..”

“היא מחלחלת גם בעצמותי… זה שנים אחדות שהיא עצורה בי כמין אש-תמיד… הלא היא אות האצילות של היהודי החדש בארץ זו… אבל יודע אני שהשמש של בקעת ים המלח תשרוף אותה כליל… אתם שומעים, כליל! ..”

“לא, סאשא, לא כעת… אולי בסתיו הבא, אולי באביב הבא…”

הלה הניד את בלוריתו הפרועה והחרוכה ואמר בחיוך עגמומי:

“האמן האמנתי שסוללי-כבישים פיוּטיים כמוכם, שרוקדי-הורה אקסטאטיים כמוכם, שבעלי-חלומות שאין-להם-תקנה כמוכם, תראו בחיפושי אחרי אוצרות של אגדה הרפתקאה שאין כמותה לרומאנטיות… ואגב-כך תזכו גם לראות מדי שחר בשחר היאך השמש עולה בכל זיווה והדרה מבין רוכסי הרי מיואב… או…”

“או… היאך לבנה במלואה שופכת אורה על צמד של צבי וצבייה העומדים יעל צוק תלול ומביטים לתוך התהום שלרגליהם…”

חלחלה עברה בסאשה: מי זה ממשיך את דבריו… מניין הקול הזה האומר בניגון של עצבות את אשר הוא עצמו ביקש לומר… הרי אין כאן אישי מלבד שני הבחורים היושבים ושותקים שתיקה אחת… אבל כשהסב את ראשו – ראה לפניו אדם שרגליו יחפות כפי שיחפות רגליו של נזיר מדברי, שמכנסיו המרופטים מהודקים בחגורה מהוהה ללא אבזם, שחולצתו הדהויה פרומה על חזהו, ששערו הארוך יורד פרע על כתפיו, שזקן עבות מעטר כחבילת-קוצים את פניו עד שתי עיניו היוקדות והצורבות את מאשה השואל בתדהמה:

“מי אתה רחימאי?..”

הלה עמד ושתק. מעין עווית לעגנית ליכדה זו לזו את גבותיו הסמורות, צימדה את שפתיו הסדוקות וזחלה בסבך הקוצים של זקנו. ופתאום יצא מתוך שתיקה זו, שנתמשכה כאילו שעות, קול תקיף ותובעני:

“קודם-כל, תן סיגריה…”

מאשה הוציא מכיסו חפיסת-הסיגריות, שלף הימנה אחת ואמר להושיטה לאלמוני, אלא שתוך כדי-כן עקרה זה מידו והשליכה בכעס לרחוב:

“ניכר בך שהדיוט גמור אתה בהילכות נימוסין… וכי מה אני בעיניך, פושט-יד או חברך להשקפות עולם שלבך גס בו?.. אורח שלך אני הבא מדרך רחוקה ואתה חייב לנהוג בי כבוד…”

פניו הזיוותניים בפראותם אמרו יוהרה שנפגעה, יוהרה של בר-אבהן שנתהפך עליו הגלגל, באופן שסאשה מצא את עצמו ממלמל בצער:

“סלח לי, רחימאי, לא נתכוונתי חלילה לפגוע בכבודך…”

והושיט לו את החפיסה בחיוך פייסני. האלמוני חילץ מתוכה, בשתי אצבעות מגודלות צפורניים, סיגריה אחת ועמד על כך שבעל-החפיסה יצית בה אש. אחר-כך נצטודד קימעה ועישן מתוך ריכוז-המוחין כשמעביר מפרק לפרק את ידו על זקנו הקוצני.

ולאחר שעה קלה, כאדם שבא באמת מדרך רחוקה-רחוקה: “כמדומה לי שביקשת לדעת מי אני?..” “כן, רחימאי…”

“כמוני כמוך, ידידי… זה שנים על שנים שאני שואל את עצמי מי אני ואיני מקבל תשובה מעצמי.,. אגב, הלכתי לשאול בעניין זה את בעלת-האוב מרחוב שבזי… אמנם, אין לה לזו מיופיה שלי מלכת שבא אבל מקצת מחכמתה יש לה…”

שני הבחורים שלא גרעו עיניים של חיבה מהאלמוני שאלו בזה אחר זה: ‘

“ומה היא אמרה לר, פרופסור?..”

הלה דיחק בכתפיו השמוטות:

“דברי-הבאי!.. היא אמרה שכיוון שדמויות רבות משמשות בי בערבוביה ואחת מטשטשת את השנייה, הרי שלמעלה מכוח בינתה הוא לקבוע איזו מהדמויות האלה היא דמותי האמיתית…”

צחק לעצמו צחוק עמום, קטוע: “אבל במה גרועה אשה זו מחוקרי-הנפש כביכול הדוחקים תלי-תלים של פלפולי-סרק לתוך כרכים כרסתנים היפים למאכל עכברים…”

זרק את שייר הסיגריה:

“לפחות יש לה לבעלת-אוב זו עיניים יפות ומסתוריות להפליא, הייתי אומר עיניים קדמוניות…”

“אולי עוד סיגריה, רחימאי?..”

הלה עשה תנועת לאו בידו ויצא שנית לדרך רחוקה של שתיקה, אלא שלאחר שהות-מה חזר הימנה במעין קפיצת-הדרך:

“ומי אני באמת?.. ייתכן שאני פילוסוף שאין לו שיטה וממילא הרעיונות והמחשבות משטים בי מעשה-ליצנים… ייתכן שאני פייטן אלא שמחמת איסטניסות סולד אני מעשיית שירים המוציאים את הנפש מרשות-היחיד לרשות-הרבים לשם בצע כבוד… ייתכן שאני גם… חבל, נשתכח ממני ברגע זה מה אני עוד…”

לפת בידו הימנית את זקנו שעשה עטרת-קוצים לפניו הנזיריים:

“אתה מבין, לעתים, מרוב צלילות-הדעת, דעתי מתערפלת

עלי…”

וכשמצדד ראשו כלפי שני הבחורים:

“שמא יודעים אתם מה אני עוד?..”

לאחר הרהור-מה, ענה אחד מהם בשמו שלו ובשם חברו: “פרופסור, אתה מיטיב לדעת מאתנו מה אתה עוד… היזכר-נא, כוח זכרונך הוא מופלא, פרופסור!..”

הלה עמד ושתק כשמתנועע אילך-ואילך, ופתאום ננער וטפח בשני אגרופיו על גבי מצחו:

“וודאי, נזכרתי!.. אני גם מלך-אביון!.. בימי-הביניים היו לי פלטינים באספמיה וטירות בקשטיליה, ועתה ירדתי מכל נכסי, מכל נכסי, רבותי, ולא נשתייר לי אלא הים התיכון…” וכשמניף שתי ידיים סגפניות ואקסטאטיות:

“הים התיכון רב-הזיו-והחן באביבו, בקיצו, בסתוו, ובחורפו!”

וכשמסב ראשו כלפי הרחוב היורד אל החולות היורדים אל הים, עמד דמום כאילו מאזין היה לניגון המאווש במרחק-מה או בחוג-האופק.

. “היו שלום! אני הולך באמת לראות את פניו היפים והליליים.”

אמר לעקור ממקומו, אך נשתהה משום-מה ופנה לסאשה: “שמעתי, בחור, שאתה הולך לחפש את אוצרותיו של שלמה המלך…”

הלה ניענע בראשו ניענוע של הן.

“ובכן, בחור, לשווא כל הטירחה שתטרח… כי אני הרפתקן זריז ממך… אני מצאתי את האוצרות וגנזתי אותם…” סאשה קפץ תחתיו כאילו הכישו ינחש:

“מה, אתה גנזת אותם!.. היכן?..”

הפרופסור סרק בניחותא את זקנו וכשתולה בשואל המבוהל את עיניו העצובות שחייכו מתחת לגבותיו הסמורות: “אתה שואל, ידידי, היכן גנזתי את האוצרות של החכם מכל אדם… וכי יודע אני? ייתכן שאי-שם במדבר: במעון-תנים או במאורתו של ליש… ייתכן שבין דפיו של איזה ספר… וייתכן שהפקדתי אותם בידיו הנאמנות של הארכיליסטיס אשמדי… מכל מקום, יפה עשיתי שגנזתי אותם מעיניהם החמדניות של הבריות… היה שלום, הים התיכון מחכה לי…” משהלך כפי שבא, חשאי כצלו של עצמו, דומה היה שהלילה נתערטל מאגדותיו.

סאשה שיצא לאיטו מתוך התדהמה, שאל:

“מי הוא?..”

“אין יודעים… הוא עצמו אינו יודע… לשם-מה לדעת?” “נניח לו! בואו ורדו עמי לים המלח כי השעה דוחקת…” “הרי שמעת, מאשה, מה שאמר הפרופסור בעניין האוצרות…”

“הוא מטורף, פרופסור זה, מטורף גמור!.. האוצרות טמונים בים המלח, אתם שומעים!..”

“אין אנו יודעים למי להאמין, לו או לך…”

“עליכם להאמין לי, כי יש לי חוש-ריח ארכיאולוגי לגבי אוצרות שירדו לטמיון או שנגנזו…”

“ייתכן… אבל לא נוכל לרדת עמך. עלינו לשבת בלילות בכיכר השוק, משום שלפעמים מזדמן לכאן שוטר תלמיד-חכם שמנוחתו מוטרדת על-ידי סוגיה חמורה שלא ניתרצה לו בנעוריו… או פלוני קשה-גורל שמחמת צלילות-דעת יתירה נשתבשה עליו דעתו, או קשה-רוח כיוצא בו…” “מילא, כרצונכם… ייתכן שאתם מפסידים את ההרפתקאה היפה ביותר בחייכם… וכיוון שגם לי אצה הדרך, אז שלום ולהתראות!..”

שעה קלה לאחר שהלה הלך, אמרו שני הבחורים זה לזה:

“אשמורת הלילה האחרונה הגיעה משום שהאופים ושוליותיהם כבר חוזרים לבתיהם עייפים, מקומחים, רדומים ומריחים ריח טוב של לחם חם שנרדה זה עתה מהתנורים… הבה ונלך גם אנו לראות את הים התיכון באורו של השחר…”

---

הטרובדור היהודי מספרד או האיקונין של בת־ישראל מפולין

מאת

מנשה לוין

קריאת השכוי

״את רואה, גראציה, את החושך העוטף בליל-אביב זה כל בית ובית שבגטו?…״ ראשה של הנערה הנתון בכבנה של גלימת-משי שחורה נצטדד כלפי פקעת הסמטאות שהתפתלו זו בתוך זו בתחתיתה של הגבעה:

״כן עמנואל, אני רואה את החושך הזה…״ עטלפים התעופפו מצמרתו העבותה של העץ שתחתיו עמדו ונפלו לתוך בקעת-העיר שנהר ליחך את שוליה.

״וחושך זה גראציה, רובץ בי כאבני הבתים האלה…״

״אבל, עמנואל, ראה את הפלא: בית-הכנסת שלנו עומד כולו באור!״

ואמנם, הירח שעלה אותה שעה מבין רוכסי ההרים הדליק נרות בכל החלונות המקומרים של בית-הכנסת שהתגלף בטורי עמודיו כעין בסיליקה בכיכר האמצעית של הגטו.

אך בעת שעמדו והסתכלו בנוגה הכחלחל שהיבהב בזגוגיות הצבעונין של בית-התפילה הגיחו ובאו צללים וכיבו את הנוגה היפה הזה, היו אלה צלליהם של צלבי-הכנסיות שנזדקרו מתוך הבקעה סחור-סחור לגטו.

״ראית, גראציה, את החזיון הזה?… דעי שזהו אות לבאות…״ היא חיבקה את ידיו שצוננות היו והצמידה אליהן את לחייה: ״אביב, הלילה, עמנואל, ואנחנו שנינו בסימן האביב ולמה העצבות רבה כל כך בלבנו?…״

באחד הבוסתנים שבמבואות העיר החלה ציפור, שהקדימה משום-מה את השחר, לסלסל לחן של מתיקות רבה. ״כי אין האביב של הגויים, גראציה, האביב שלנו…״ ״למה, עמנואל?… האין גנים אלה נותנים את ריחם הטוב גם לנו…

האין ציפור אלמונית זו שרה גם לנו?…״

הוא שתק כשמלטף תלתל שנשתרבב מכבנת גלימתה על מצחה.

״עמנואל, אני רואה תרמיל על גבך ומקל בידך…״

ברוגזה קלה זיקף את ראשו שרכון היה אל הנערה וכומתתו הרתיעה אגב-כך ענף מענפי העץ שאיוושתו העבירה צמרמורת בגופה.

״קראת לי, עמנואל, והנה באתי בשעה זו של הלילה…״

״ברוכה תהיי!…״ אמר כשמניח ידיו על כתפיה, ״רואה אני בעיני רוחי היאך חמקת-עברת כצל שלא מכאן בסימטאות הגטו המוגפות בשעת לילה זו דלתות-ובריח-וחושך-ודממה-ואימה, משל היו סימטאות של עיר רפאים…״

״אבל, עמנואל, מה פשר התרמיל שעל גבך והמקל שבידך?…״ הוא הוליך את מבטו על צלבי הברזל והנחושת של הכנסיות שדקרו את הירח ששט לו בשלווה בשמים הכחולים, והִשהה אותו על כיפת-האבן של בית-הכנסת, כיפת-אבן גלמודה ומכונסת בתוך עצמה: ״עם שחר אני יוצא לדרך…״

היא לפתה את ידיו ששמטו מכתפיה ובקול שנשמעה בו בת-קול רחוקה של בכי:

״עמנואל, הרי הכול מוכן-ומזומן ליום כלולותינו… המנגנים העומדים לבוא מפדואה, הינומת-החופה שהשושבינות שלי רקמו בחוטי כסף וזהב, שמלותי במשי ובקטיפה שהובאו מפראנציה…״

״עם שחר אני יוצא לדרך…״ חזר ואמר כשמחלץ ידיו מידיה.

היא התכרבלה היטב-היטב בגלימתה מחמת צינה שאחזה בה:

״לאיזו דרך, עמנואל, לאיזו דרך?…״

הוא פשט את ידו כלפי ההרים שריחפו מעבר לנהר כערפילים שחורים:

״לדרך הסובבת כנחש הקדמון את הגלויות שבארצות הגויים… לדרך של חושך שתוליכני אולי למקום שבו גנוז אור המבשר את קץ הפלאות…״

״עמנואל, מי אמר לך לצאת לדרך זו?…״

פניו החיוורות והסגופות שחתומות היו זקן שחור ורך כעשב צעיר לא משו מעם ההרים האווריריים התלויים מעבר לנהר:

״החלום… החלום הנשנה לילה-לילה, הנשנה יום-יום…״

היא נעתקה ממקומה והלכה והתייצבה בינו לבין ההרים האלה המיוערים אופל רב:

״איזה חלום, עמנואל?… הרי אני חלומך, אני!…״

דומה היה שהציפור האלמונית שהסתתרה באחד הבוסתנים ידעה זאת, שכן ציירה עתה בסלסולי קולה את חן יופיה של נערה יהודיה בגטו העומדת להיכנס לחופה. אך הוא:

״הו, גראציה, לא תביני את הסודות הצפונים בחלום הזה… רבות דיברתי על כך עם חכם אברבנאל…״

כבנת גלימתה צנחה על שכמה ורוח של טרם-שחר ניפנפה בשערה הקלוע בצמות רופפות:

״אבל, עמנואל, מה אתה רואה בחלום ההוא?…״

הוא שתק, ולאחר ששתק אמר:

״איקונין אני רואה בו…”

״איקונין של מי, עמנואל?…״

הציפור האלמונית נשתתקה כאילו אמרה לעצמה שאין זמרתה יפה לשעה זו.

״איקונין של בת-ישראל היודעת את אותות קץ-הפלאות…״

הרוח של טרם-שחר הניחה לשערה של הנערה והשיבה צינה קלה על שתי לחייה האחוזות סומק: ״האם יפה היא אותה בת-ישראל שבאיקונין?…״

״אין אני יודע, כי מעורפלת היא באספקלריה של החלום… אבל עתים היא דומה אלייך ועתים לא…״

״והיכן מצויה היא, עמנואל?…״

״באחת המדינות שהיא מעבר להרים אלה, מעבר לנהרות רבים וליערות רבים…״

״ואיקונין זו שכולה ערפל הולך אתה לחפש במרחקים?…״

״גזירת החלום היא…״

״ונוטש אותי ערב יום כלולותינו שאורחים נכבדים מגראנדה ומקורדובה עתידים היו לשמוח בו ולשמח אותנו…״

״גזירת החלום היא…״ ״וגזירת החלום היא שהינומת-החופה שלי שנרקמה בידי שושבינותי בכסף ובזהב תיהפך לצעיף של אבל?…״

דממה. דממה שבה עומדת נערה זו המצניעה את צמותיה היפות בכבנת גלימתה ותולה עיניים מקושרות בדמעות בחתנה העומד מול הרים אפלים אלה ותרמיל על גבו ומקל נדודים בידו:

״עמנואל, מה אמר חכם אברבנאל על החלום הזה?…״

עמנואל מסב את פניו אל בית-הכנסת הנושא על גגו כיפת-אבן גלמודה:

״לאחר תעניות רבות והגות רבה בספרים הקדושים לילות-על-לילות עד שאור נר השעווה שדלק לפנינו היה מתערב באורו של השחר, אמר אלי חכם אברבנאל: ׳בני, רואה אני שמן השמים נגזר עליך ללכת למרחקים ולמצוא את פשרו של חלום-רזים זה׳…״

הקול לא היה קולה של הנערה אלא קול-נכאים של כינור יהודי שצריך היה להוליכה לחופתה:

״ואימתי תחזור, עמנואל, אימתי?…״

״אל תחכי לי, נערה, אל תחכי לי… הקימי בית בגטו כדרך בנות-ישראל זה דורי דורות…״

״חכה אחכה לך, עמנואל, כי האיקונין שאתה הולך לחפש במרחקים הוא לפניך…״

הוא אסף לתוך ידיו את ידיה הצוננות ונשקן:

״אולי אשוב, נערה, אולי…״

״יוצא אתה לדרך ארוכה, עמנואל, איך תמצא בה את לחמך?…״

״קתרוס בתרמילי ושירים רבים בפי ויהודים מצויים בכל ארצות הגויים והם מעמידים בגטאות חופות לבניהם ולבנותיהם…״ היא כבשה את פניה בידיה ובכתה:

״בלילי קיץ ובלילי חורף אשב ליד חלוני ואקשיב לקול קתרוסך ולקול זמרתך שיבואו ממרחקים…״

״הו, נערה. אל תחכי לי… כי יודע אני יום לכתי מכאן אך לא אדע יום שובי לכאן…״

״חכה אחכה לך, עמנואל, עד שאפר הזיקנה יכסה צמות שחורות אלה, כי יודעת אני ששוב תשוב אלי, אל חלומך…״

בבת-אחת קרע קולו של השכוי את הלילה מעל כתפי ההרים, מעל פניו של הנהר שנרדם בין גדותיו, מעל הבוסתנים שצצו ועלו כעציצים מפורחים בשוליה של בקעת-העיר.

למראה תמונת-שחר זו, אמר עמנואל:

״הדור-נאה הוא האביב האנדאלוזי, אך לא שמחה אלא עצבות נותן הוא בלבו של טרובדור יהודי היוצא למרחקים…״

״הנח לי, עמנואל, להילוות אליך למרחקים אלה…״

הוא נשק את שערה שהריח ריח של טל ושל לילך-בר:

״היי שלום, אחותי כלה, היי שלום!…״

ההרים שנתערטלו מעט-מעט מערפיליהם, פתחו לפני עמנואל יערות שהתהלכו בהם כל אגדות ימי-הביניים המספרות על נימפות יפות הרוכבות על צבאים יפי קרניים ועל מכשפות כעוּרוֹת היוצאות במחול עם ליסטים וסיקריקין.

והיא, בת-הגטו, עמדה שעה ארוכה בתוך אלומת-אור שבקעה מבין ענפי העץ ונפלה על גלימתה השחורה, על מצחה ועל ריסי עיניה המקושרים בדמעות, עמדה והביטה אחרי חתנה המפסיע והולך, קתרוס בתרמילו ומקל-נדודים בידו, בתוך היערות העבותים האלה הסוגרים עליו.

הזקן והבריון

יום-קיץ אחד בדרכי-נדודיו ישב עמנואל לפוש לעת-צהרים בצִלו של אלון ישיש, מעוקל גזע וצמרת, שהשקיף מרוּמוֹֹ של תֵל על שדות-תבואה המאוושים ברוח, עם שישב והביט בטחנות-הרוח שסובבו בעצלתיים את כנפיהן ובעדרי-עננים צחורים שנהו בשמים נמוכים אחרי עדרי-כבשים שרעו בפאתי חורשות, – הרגיש שיד כבדה כאבן נחה על כתפו, הוא צידד לאטו את ראשו: גחון כלשהו, עמד לפניו ברנש משונה בכל מראהו: עגילי הזהב שבתנוכי אוזניו, שער ראשו של פשתן דהוי המגוזז כעין קפלט, ולבושו – זיג אדום מהוה היורד על מגפיים צהובים, העידו בו שמשתייך הוא לאותם ארחי-פרחי שרצוי לא להימצא במחיצתם:

״מי אתה?…״ שאל הזר כשממיש מכתפו של עמנואל את ידו שחמש אצבעותיה ענודות היו טבעות-כסף שצורתן צורת קמיעות. ״ולא ליסטים הזומם לשים בתרמילו אחת מטחנות-הרוח האלה?״ ״כלום פנים של ליסטים לי?…״

מבטו של הזר נפל על השער הערמוני הארוך של עמנואל ועל כלי נגינה שמונח היה בדשא בסמוך לו:

״מן הראוי יותר לומר שפרצוף של זמר-נודד לך וכמותו כליסטים לפי שאתה מלסטם את לבבותיהן של נערות פתיות בשיריך ובניגוניך… אבל שמא יש בתרמילך לחם ושמא גם יין?״

״יש בתרמילי גם לחם וגם יין…״

ועם שהאלמוני נוגס מהלחם ולוגם מהיין שהושיט לו עמנואל:

“ומאיזו ארץ אתה בא?…״

״מאנדלוזיה שבספרד…״

״ארץ יפה, אלא לי לא הראתה פנים יפות בשל מעשים שהיו יפים בעיני ולא יפים בעיניה, שתי פעמים ניצלתי שם, בדרך-נס מהגרדום…״

״הואיל ומר שואל לטיבי, הרשאי גם אני לשאול לטיבו?…״

״בחור נאה מאנדלוזיה, זה שנים רבות-רבות שאין אני שואל עוד מי אני ומה טיבי… ייתכן שאסטרולוגוס אני המשבש את הגיון-המחשבות של הפילוסופוס שבי, או להפך – פילוסופוס אני המשבש את נבואות האסטרולוגוס שבי… יתכן שקוביוסטוס אני שהפסיד מלכות שלימה ומכל תפארתי נשתיירו עלי בלויי סחבות אלה… ייתכן שמוקיון אני ששיעשע בדברי-בדיחותא תפלים את כל נסיכי וחשמני אירופה… יתכן שסתם ביריון אני שניחא לו בהפקרות… מכל מקום, ראוי אני להיות נפש פועלת במחזה-מהתלות שנוהגים להעלות בתיאטראות…״

וכשתולה עיניים גחכניות בעמנואל:

״ואתה, זמר-נודד, לאן מגמת פניך?…״

״הולך אני,״ ענה עמנואל כשמבטו נוהה אחרי החוגות המתרוצצות במרחב-השדות ומסייעות לרועים השרועים ליד כבשיהם להוציא מחליליהם הפשוטים ציוצים דקים-מן-הדקים. ״הולך אני למצוא מעבר ליערות ולנהרות איקונין של נערה אחת…״ ״רואה אני שגם אתה ראוי להיות נפש פועלת בחזיון-בדים… אבל הואיל ונזדמן לי בדרך זמר-נודד מספרד, אז אולי תעשה לי נחת-רוח ותשיר משירי אנדלוזיה שכבר שמעתי בפונדקים ובמרתפי-יין מפיהם של צוענים…״

״אשיר לך ואנגן לך כי אורחי אתה ורוחי נפעמת מתמונת-הטבע שלפנינו שצייר-אמן היה מתברך לצייר את דוגמתה…”

גחן לדשא ונטל את הקתרוס. דק-גו. קצוות שערו נופלות לפניו המסוגרות בפלומת זקן ערמונית, עמד ונתן קולו בשיר.

משננערו, לאחר זמן-מה, טחנות-הרוח מהכישוף שנזרק בהן וחזרו לסובב את כנפיהן, וסיעות-סיעות של חוגות שהתחבאו בחורשות חזרו להתרוצץ ולצייץ – אמר האלמוני:

״טרובדור יפה, מדוע יש עצבות רבה כל כך בזמרתך ובכלי-הנגינה שלך?…״

עמנואל שתק, ולבסוף השיב:

״משום שטרובדור יהודי אני…״

לו היה נחיל של צרעות עוקצו או צפע מכישו, לא היה האלמוני מרתיע ומזדעזע ומתחלחל כל כך:

״יהודי!… אמרת, יהודי?…״

״כן, זמר-נודד יהודי אני!… אבל מדוע נשתנו בפתע-פתאום פניך ועיניך?… כאילו ניטל ממך צלם-של-אדם ולבשת מדעת או שלא מדעת צלם של…״

״צלם של בן-בנם של צלבנים… צלם של ישועי הצמא לדמו של כופר… דע לך כי ברגע שראיתיך היה גמור עמי למכור אותך לערביאים או לתוגרמים משום שאני נצרך לכסף, אבל כיוון שיהודי אתה מסיתני הרוצח הוותיק שבי ליטול את נשמתך…״ ״ליטול את נשמתי?… לפני שעה קלה אכלת מפתי, שתית מייני, התענגת על שירתי ועל נגינתי, ועכשיו מבקש אתה ליטול את נשמתי… מדוע?…״

״שאל את האפיפיורים… שאל את האינקוויזיציה הקדושה… יהודי אתה ולכן דמך הפקר…״

״אתם שומעים, שמי קיץ יפים! נוף רב זיו! בריון-בן-בריונים זה אומר הואיל ויהודי אני לכן דמי הפקר!…״ שניהם. עמנואל והבריון, עמדו מול השדות בהם סובבו טחנות-רוח אט-אט את כנפיהן כאילו טוות היו שירי-רועים, ושלווה הילכה על פני הקמה המאוושת ועל פני האספקלריות המאירות של האגמים. ושעה ששניהם עמדו זה מול זה, עמנואל – בידו הקתרוס האנדלוזי שעל גבו מצויר טווס ססגוני, והבריון – בידו פגיון ששלפו מקיפולי זיגו המרופט – עבר במרחב השדות קול של רעם, קול ששיבר את האספקלריות המאירות של האגמים והיסה את הציפורים שצייצו את שלוות היום:

״תיבש ידך, גוי רשע!…״

ובעוד שהבריון הופך ראשו לכאן ולכאן לפי שלא ידע מהיכן בא הקול שכן בא מארבע רוחות-השמים, ראה והנה איש זקן שכל מראהו לבן כשלג, אדרתו, שער-ראשו הארוך, זקנו הארוך, ועיניו בוערות כגחלי-אש – הולך וקרב אליו.

״השטן!… היהודי הנודד!…״ זעק הבריון כשידו האוחזת בפגיון שומטת וכולו מרעיד מאימה עקר ממקומו וברח.

עמנואל ניגש לאיש הזקן ונשק את ידיו שטובות היו וחמות היו ומנחמות היו כידיו של חכם אברבנאל:

״אבי, הנה ראית את טיבם ורשעותם של הגויים… האם לא הגיעה השעה להיגאל מהם?…״

האיש הזקן שתק כשעיניו שנתמלאו עצבות רבה מביטות אל השדות שחזרו ונתעטפו בשלוותם הקיצית. לאחר שעה קלה יצא משתיקתו ובהניחו את ידיו על ראשו של עמנואל:

״ברוך תהיה, בני. בדרך החלומות והיסורים והנסיונות שאתה הולך בה… מי יתן ותעמוד בכל אלה…״

״אבי, לא ירדתי לסוף דעתך…״

״היום פונה לערוב, בני… בוא ואורך את הדרך לעיר הקרובה בה תמצא אכסניה אצל יהודי המקום…״

ועם שהם הולכים ושותקים נעלם בפתע-פתאום האיש הזקן בינות לצללים שיצאו מהיערות ושירדו מהגבעות.

בעלת המגדל המכושף

״דע לך, טרובדור, שאסיר-עולמים אתה במגדל הזה…״

כיוון שנדמה היה לו לעמנואל שקול זה שהוא שומע בוקע ויוצא מתוך אספקלריות הארד המקובעות סחור-סחור לו בקירות המגדל, אמר לזה הקול:

״אנא, אדונית, החזירי לי את הקתרוס והניחי לי ללכת לדרכי…”

“לאן תלך, טרובדור?… להנעים זמירות בשווקים לאספסוף של ימי-הביניים?… כאן תהא מזמר למעני וכאן תהא מנגן למעני…״

עתה, כיוון שנדמה היה לו לעמנואל שהוא רואה באספקלריות את דמותה של האשה שציוותה למשרתיה לחוטפו ולכולאו במגדל הזה, אמר לדמות הזו:

“אנא, אדונית, הניחי לי ללכת לדרכי כי הזמן רוחק ודרכי היא דרך ארוכה מאוד…״

״טרובדור, במגדל הזה הסגור-ומסוגר בתוך עצמו הזמן אינו קיים וכל הדרכים מגיעות בו לקצן…״

״אדונית, הזמן שלי קיים כי הוא מחוץ לזמן ואין דרכי ככל הדרכים…״

באספקלריות עבר רחש של שיראין ושל בושם שיש בו כמה וכמה בשמים, רחש שסבב הלך במעגל:

״טרובדור, מדוע אין אתה מסתכל בי?… האם המראות האלה מסתירות את קלסתר פני?…״

עמנואל צידד את ראשו לכאן ולכאן: האין בקירות המגדל הזה אף חלון אחד כדי להציץ הימנו לתוך היום או לתוך הלילה:

״אסור לי להסתכל בך אדונית…״

מעין חיוך הבהיק בארד האפלולי של האספקלריות:

“מדוע, טרובדור? האם נתונות עיניך לדיוקנה של אשה אחרת?״

״כן, אדונית…״

״האם צעירה היא לימים ויפה היא בתואר ובמראה?…״

״כן, אדונית…״

״ואין עיניך, עיני טרובדור, מטעות אותך?…״

״לא אדונית…״ מניה-וביה נעלמו האספקלריות ובמקומן צץ על קירות-המגדל גן מצויר ובין אילנותיו, ליד ערוגת-ורדים מלובלבים, עמדה בעלת המגדל, אף היא מלאכת-מכחול, מלאכת צייר מאיטליה או מפלאנדאריה שידיו אמונות בצורות ובסממנים – והיא אמרה:

״הסתכל בי היטב, טרובדור, ואמור את האמת: אותה אשה יפה היא ממני?…״

״כן, אדונית.״

״איזו סגולות יופי יש בה שאין בי?…״

״אור של נרות שבת בעיניים… עצבות מוצנעת בחיוך… חן עתיק בגומות הלחיים…״

“מליצות, טרובדור, מליצות!… תאר בממש את גון שערה, את גון פניה, את גון קולה, את חיטוב קומתה, את אופן הילוכה.״

״לא אוכל, אדונית, כי רק בבואה מדמותה של אותה נערה ראיתי בחלום…״

מעוצם הצחוק שצחקה בעלת-המגרל נתחלחל המגדל והתחיל להתנועע אילך-ואילך:

״טרובדור, לא ראית מדמותה של אותה נערה אלא בבואה, ואף זו רק בחלום, ואתה אומר שהיא יפה ממני!…״

״כן, אדונית, כי בבואה של דמות היא מהותה האמיתית של הדמות, וכיוון שהבבואה שראיתי היא כלילת-יופי, הרי שהדמות היא כמותה…״

בעלת-המגדל פתחה את מניפת-התחרים השחורה שבידה כדי להשיב מעט רוח על פניה שאדמומית של כעס עלתה בהם:

״שמע-נא, טרובדור, האין אתה מתלמידיו של אותו שוטה דון קיחוט שסופר ספרדי גידם הוציא לו מוניטין?…״

״אין אני יודע, אדונית… יודע אני שזמר-יהודי-נודד אני שנגזר עליו למצוא במרחקים נערה יהודיה לפי איקונין שראה בחלום…״

״כלום אין בנות נאות בגטאות היהודים שהולך אתה לחפש במרחקים נערה מדומה לפי איקונין מדומה שראית בחלום מדומה?… שמא משטה בך חלום מדומה זה?…״

״לא, אדונית, יש ממש בחלום הזה אף כי הוא חתום בשבעים ושבעה חותמות של מסתורין… אנא, הניחי לי ללכת לדרכי…״ ״לבי לבי לך, טרובדור יהודי!…״ מיד אראה לך שהחלום הזה משטה בך… שא עיניך והבט! מה אתה רואה בין עצי הגן הזה!… אתה שותק… ובכן, דע לך שאתה רואה בין העצים האלה נחל שמימיו זכים ובנחל רוחצת אשה עירומה ויפה… אשה זו אני היא… בוא וחבקני כי אני האיקונין שאתה מחפש…״

״את טועה, אדונית. אין אני מחפש את האיקונין של לילית…״

״לילית… כבר שמעתי דימוי זה מפיהם של מתחסדים רבים… סבורה הייתי שאין אתה כמותם, שאתה כטרובדור בעל-טעם תדע להעריך כערכה אשה יפה ונדירה כמוני…״

״אנא, אדונית, הניחי לי ללכת לדרכי…״

״לא תצא מכאן… כלוא תהיה במגדל זה עד שתעמוד על טעותך ועד שתשכיל להבין כי באשה הרוחצת בנחל שבין עצי הגן הזה בה יש ממש, ולא באיקונין מדומה של נערה מדומה שבחלום מרומה… אחכה לך, טרובדור, עד שתקרא לי…״

והיא נעלמה ועמה נעלם הגן המצויר על הקירות ששייר בחלל ריח של נחל. כיוון שהזמן במגדל זה דומה לאורלוגין שהזמן נשתבש בו, לא ידע עמנואל כמה זמן שרוי הוא במעגל האספקלריות האפלות שחזרו למקומן, והנה בתוך זמן זה שאינו זמן ראה פתאום אלומת-אור מנצנצת במעמקי החושך הסובב אותו, ובתוך אלומת-אור זו הולך ובא, מעוטף אדרת-שער אותו זקן שהצילו מידי הבריון. קפץ עמנואל ממקומו ורץ בידיים פשוטות להקביל את פניו של הזקן:

״ידעתי, אבי, שבוא תבוא להוציאני מהמגדל הזה…״

״שאינו אלא משל ונסיון בני… אחוז באדרתי ונצא מכאן לראות את השחר עולה…״

״השחר, אבי, השחר של קץ הפלאות!…״

״בני, צער רב אתה מצערני…״

וכשמצויים היו מחוץ למגדל:

״יהי רצון, בני, שתגיע בכוח חלומך למקום שאתה מבקש להגיע…״

שעה ארוכה מהלכים היו בתוך ערפל של בוקר שתלוי היה בין שמים וארץ; ועם שהם מהלכים ושותקים הסב עמנואל את ראשו וראה ששוב אין האיש הזקן מהלך לצדו.

האיקונין שהיה לאפר

לימים הגיע למדינת פולין.

משנכנס לתחומה של מדינה זו קידם את פניו יער שעמד בסתיו, וכיוון שתוך כדי הליכה ביער לחש לו כל אילן מאילנותיו את עצבותו, אמר עמנואל לעצמו: ״שמא אני מנגן לו ליער זה?״ הוציא את הקתרוס מתרמילו וניגן. מיד נתרעשו האילנות באימה גדולה כאילו אחזה סופה בצמרותיהם וניענעתם בזעם כאומרת לעקרם ממקומם. משראה עמנואל כך, חדל לנגן וברח.

משברח מהיער פגע בנהר שהוליך על מימיו שמי-חשוון קודרים כל כך שעמנואל אמר לעצמו: ״שמא אני מנגן לו לנהר זה?״ נטל את קתרוסו וניגן. מיד נתגעש הנהר ושילח את נחשוליו למוטט את הכלונסאות הרעועות של הגשר שעליו עמד. משראה עמנואל כך חדל לנגן וברח.

משברח מהנהר, נקלע לתוך סימטאותיה השוממות של עיירה מעיירות יהודיות. ושם שוב לא אמר עמנואל לעצמו: ״שמא אני מנגן להן לסימטאות אלה?” – כי בתיהן המחוטטרים והרכונים זה על גבו של זה שתקו בקולי-קולות בעוד שעל מפתניהם ישבו חתולים ויבבו ללא-קולות. שעה ארוכה השתרך מסימטה לסימטה כשאחריו משתרכים צללים חשאיים ומכל העברים בוהים אליו חלונות קסומים. לבסוף הגיע לחצר של בית-כנסת. באמצעיתה של החצר על גבי אבן, ישב איש זקן מכורבל באדרת שער קרועה וראשו שחוח. ניגש אליו עמנואל ואמר לו שלום ולא החזיר לו הזקן שלום. נשתפל עמנואל ליד האבן ותלה עיניו בבית-הכנסת העומד על בלימה, קירותיו קורסים תחתיהם וגגו המאוזב שמוט על האדמה. משיצא הזקן משתיקתו, אמר:

״רואה אני, בני, שאתה בא מדרך רחוקה…״

״מדרך מאוד רחוקה, אבי…״

“ודאי עייף אתה מהדרך, בני?…״

״כן, אבי… וזה זמן רב שאתה יושב כאן על האבן הזו, אבי?״

״זה ימים אחדים. או זה שנים רבות…״

״רואה אני, אבי, שנגזר היה שהאיקונין של הנערה יישרף בסימטאות אלה ויהיה לאפר…״

שתק הזקן ועמנואל כבש פניו בידיו ושתק אף הוא.

ולאחר זמן מה:

״ומה שומה עלי לעשות, אבי?…״

״לשמור עמי על בית-הכנסת הזה, בני…״

בינתיים שקעה שמש-רפאים לתוך היער העומד בסתיו ורוחות-רפאים החלו לשוטט על מימיו הקודרים של הנהר.

״קום, בני, ונתפלל כי הלילה ממשמש ובא…״

ידו של הזקן אוחזת בידו של עמנואל, ניגשו אל בית-הכנסת העומד על בלימה, הצמידו מצחם לכותל מכתליו והתפללו בלחש.

שער חמישי: גולם משיחי (1981)

מאת

מנשה לוין

---

שלוש כלות־של־עץ

מאת

מנשה לוין

שלוש כלות-של-עץ (לפי שבעץ משתייר תמיד ריחם של שדות, של בוסתנים, של יערות) יושבות בשמלות-מלמלה לבנות ובהינומות-מלמלה לבנות (ללא קישוטים ועדיים, זולת נוי הלאכה הבוהקת של צואריהן, זולת סומק הדובדבן של שפתיהן וצחות השעווה של לחייהן) בתוך חלון-ראווה שברחוב אליעזר בן-יהודה, מול הים הרוגש. מאחורי מפלצת בטון בבניינה הדומה לחיה אפוקליפטית.

יושבות הן שלוש הכלות-של-עץ בעיצומו של יום קיץ ומסתכלות מתוך חלון-הראווה בזרם העוברים-והשבים (האפור והססגוני) עם שהן מסיחות ביניהן בקולות חשאיים ובלשון העברית, כי על כן ברחוב אליעזר בן-יהודה יושבות. אומרת זו שפאה-נכרית זהבהבת בראשה ושיש לה משום-מה גומת-חן בלחיה השמאלית:

“מדוע עוברים כל התיירים מחו”ל דווקא בזה הרחוב?” אומרת זו שפאה נכרית שחמחמת בראשה ושיש לה משום-מה גומת-חן בלחיה הימנית:

“משום שהם רוצים לראות כלות אכסוטיות כמונו… ” אומרת זו שפאה נכרית אדמדמת בראשה ושיש לה משום-מה גומת-חן בסנטרה:

”באיי באהאמה ובאיים כיוצא בהם יש כלות שהן אכסוטיות פי אלף משלושתנו…”

וכדי שלא תיפול חלילה ביניהן מהומה של דעות, לפי שנגזר עליהן לשבת בצוותא יומם-ולילה בחלון-הראווה, הריהן תופסות שתיקה לשעה קלה, ולשם היסח-דעת נטפל מבטן לשתי נשים סתמיות: אשה כרסתנית ששערה המדובלל מיופה בסרט כחול והיא מטלטלת כשואבת-מים שני סלים גדושים פירות וירקות, ואשה דקיקה ואוורירית הטופפת לצדה של קודמתה בפזיזות ובחן כשהיא גוררת ברצועה אדומה פודל המסופר תספורת-קיץ מצועצעת.

ומבטן מניח לשתי נשים סתמיות אלה ונח על זוג העומד לו בצלו של עץ דל-צמרת ולוקק מתוך ניחותא גביעי גלידה. הן מלכסנות עיניהן זו לזו ולוחשות:

“מי בעצם בזוג הזה זכר ומי נקבה?”

תמיהתן תמיהה היא: לפי שלשני בני-הזוג שיער ארוך הצונח על הכתפיים ושניהם נתונים במכנסי ג’ינס משופשפים ומהוהים.

שלוש הכלות מנענעות כביכול ראשיהן ומגחכות: “אולי נתבטלו בינתיים המינים בעולם ואין אנו יודעות…”

זה כלל לא איכפת לזוג זה של היפיס שבא מהפיורדים הקרים וטוב להם כאן תחת שמי התכלת של תמוז הלוטף בידיים של אש את שער הפשתן הגולש מראשיהם על חולצות פרומות. ושלוש הכלות טוות את חוט מחשבתן:

“משמע שאין יותר זכר ואין יותר נקבה, שאנדרוגינוסים מתהלכים בעולם…”

והן מושכות אנחות מלבן, אנחות חורקניות שרהיטים אכולי-עש משמיעים בלילות לאחר חצות. ועם שמתאנחות, הן אומרות זו לזו:

“ואנחנו, דוגמניות מטופשות, יושבות בחלון-ראווה זה ימים על ימים ומחכות בכליון-עיניים לחתנים…”.

וכשנועצות עיניהן הזגוגיות והיפות בנחילי-האנשים העוברים לכאן ולכאן על המדרכה:

”נכון, בני-אדם, שאנדרלמוסיה נוראית השתררה בעולם?..” והן חוזרות ושותקות ותוהות על מהותו של רחוב זה ההומה ורוחש אוטובוסים המתרוצצים אילך-ואילך כשוורי-אצטדין עם שפולטים סילונות-פיח לתוך פניהם של הבריות, לתוך פניהם של חלונות-הראווה ואפילו לתוך פניה של השמש; ואין הם לבדם בזירה: מכוניות מכל הסגנונות משתחלים בינות לאוטובוסים בזריזות מוקיונית כשצופרים בחוצפה ומוסיפים נופך של בושם בנזין לבושם הפיח; ויש עוד לודרים בזירה: אופנועים בריוניים הנושאים על גבם שני ברנשים פרומי חולצות ומדוהני-בלוריות, והם מתעופפים כביכול בטרטורי-טרטורים מעל למכוניות ומעל לאוטובוסים כאילו דימו את עצמם בתמונותיו של שאגאל; ואם לא די בכך, משייט לו מעל לראשו של רחוב מסוק, משייט לו במין תמימות אידילית ובנהימות אלפי צרצרים משל היה כלי-שיט ראשון שהמציא דה-ווינצ’י; מחייכות שלוש הכלות זו לזו:

“איך אמר אותו שכספיר: ‘הגיהנום ריק, כי כל השדים כאן!'”

אבל ראו שני פלאים:

פלא אחד: בתוך המהומה הגיהנומית הזו משתרכת לה גרוטאה מוזיאלית בצורת עגלה הרתומה לסוס (שהוא ללא ספק סוס אליגורי) המשתרך אף הוא עקב בצד אגודל (לפי שעיתותיו עמו); ועל העגלה הזו יושב לו עגלון יהודי שעיניים צוחקות לו ושפם עבות והוא מעשן לו בניחותא סיגריה ומפריח עשן לגלגני כלפי כל העדר המוטורי הסובב אותו ורוטן:

“בהמות מטומטמות, אצה להן הדרך, אין להן פנאי אין להן… צורחות, צורחות, רועשות… יש עול שמיים למעלה, שמיים יפים של חודש תמוז”.

ופלא שני: בתוך המהומה שלעיל מהדסת לה על גבי המדרכה ילדונת כבת חמש-שש; היא מהדסת לה כשאוחזת בידה פרח, סתם פרח ומפזמת לעצמה שיר כלשהו כשעיניה מחייכות לצמרות העצים העומדים בשולי המדרכה,.לפלאקאטים הציבעו- ניים המתנוססים על האוטובוסים המתרוצצים ולשמש המסנוורת את עיניה שלה ואת עיניהן עזל שלוש הכלות המביטות אחריה ברוך והאומרות:

“טוב לה לחמודה הזו בגיהנום הזה… אולי, כשהיא תגיע לפרקה יהיה העולם יפה יותר משהנהו…”

ובינתיים, הנהו הרחוב מה שהנהו: עקרת-בית פלונית יוצאת מחנות מכולת כשכשתי ידיה שתי רשתות גדושות-מיצרכי-מזון בעוד ששערה פרוע מחמת כעס ופניה סמוקות מחמת כעס (שרק היא יודעת פשרו): לעומתה טופפת לה בחורה צעירה בשמלת מיני פרחונית, שערה מבודר לה בחן על כתפיה,

סובבת אילך-ואילך את צוארה הענוד שלוש מחרוזות אלמוגים ועיניה הקרועות בפוך נחות בתהייה על שלוש כלות-העץ שעצבות פתאומית יורדת עליהן והן אומרות זו לזו:

“אם העולם נעשה עולם של אנדרוגינוסים, אז לשם מה יושבות אנחנו כאן ומחכות… מחכות למי… נשבור את השמשה של חלון-ראווה זה ונצא החוצה… אולי…”

אלא שקול רועם ולעגני לא הניח להן לסיים את פסוקן: היה זה קולו המאנפף של שדרן הראדיו שבישר לכל הרחוב מתוך כל החלונות הפתוחים:

“הערב, בשמונה, ישודר מחזה בשלוש מערכות מאת מחבר אלמוני, מחזה בשם: ‘שלוש כלות-של-עץ מחפשות שלושה חתנים-של-עץ’”.

שלוש הדוגמניות שעיטרו את ראשיהן בהינומות-מלמלה לבנות מסתכלות זו בזו בכאב ובכלימה: לעשות אותן לחוכאואיטלולא בפומבי!

ועיניהן היפות של זכוכית תכולה, אפורה וחומה מתקשרות בדמעות שהן כמעט דמעות של ממש.

ומי, בתוך כל ההמון הנוהר על המדרכה, רואה את עיניהן המקושרות בדמעות? – אותה ילדה מהדסת, עם הפרח ביד, החוזרת עתה משיעור במוסיקה. היא בלבד משתהית אצל חלון-הראווה, תולה מבטה בעלובות אלה ומקשיבה לבכיין החשאי. ועם שנושפת על אצבעותיה הכאובות קצת מהנקישות על מנענעי הפסנתר, מנענעת היא בראשה וממלמלת: “מסכנות… מסכנות…”

זה כל מה שהיא מסוגלת לומר להן ופונה לדרכה כשחובקת בשתי ידיה את תיק התווים.

ולאחר שזו הלכה לה וגם הדמעות הלכו להן, אומרות שלוש הכלות זו לזו:

“ושמא הדין עם שדרן-בדרן זה מהראדיו שקבע אותנו כדמויות במחזה?.. שמא נגזר עלינו באמת לשבת בחלון-ראווה זה ולשמש דוגמאות של נוי וחן לכל הנערות שבעיר זו שהגיעו לפרקן?..”

צמרמורות סורקות את גופות-העץ שלהן והן מבקשות לצווח שכל הרחוב הזה ישמע:

“יופי של גורל!.. יופי של גורל!..”

אך הואיל והן יודעות שרחוב זה, הצופר והצוות והצורח באלפי קולות חרש הוא כקדירה-של חרם, כובשות הן את צעקתן ומוסיפות להסיח את צערן זו בפני זו: “לשבת כאן בשמלות מלמלה לבנות האכולות אבק ובהינומות-מלמלה האכולות עש ולהסתכל יומם ולילה במפלצת בטון אפוקאליפטית זו המסתירה לנו את הים…” והן מתאנחות:

-“אה, הים היפה!.. הים היפה!.. אילו יכולנו לראותו באורה של חמה ובאורו של ירח!..”

והן חוזרות ומתאנחות:

“אילו, לפחות, היה מזדמן לכאן לאחר חצות-לילה איזה זמר מאחד המועדונים ושר לנו, בליווי גיטארה, שירי פלאמנקו או סתם שירים ליריים, עצובים…” ..

והן מחייכות בחיוך הדק והקוסמני המיוחד יהן לדוגמניות של בשר-ודם והן לדוגמניות של עץ: “אם לא זמר צועני, אז שיזדמן לכאן איזה משורר ממשוררי העיר הזאת ויקרא לנו מיצירותיו, משום-שאנחנו מתות אחרי קצת פיוט… אבל, אין זה אלא חלום…”

לא, אין זה חלום…

כי בתוך ההמון האץ על המדרכה לעיסוקיו ולטרדותיו, מהלך לו בנחת, בין עץ לעץ (כמי שעיתותיו הן באמת בידיו ולא בידי השטן) ברנש הדומה לפי כל הסממנים לפייטן, היינו: לפי שערו וזקנו שניכרת בהם סלידה ממסרק ולפי לבושו שיש בו מן הרישול והטרזון היאים לבן-המוזות. הוא נעצר פתאום תחתיו, זורק בכעס את בדל הסיגריה העשנה הצמודה לשפתו התחתונה, משכל את ידיו על חזהו ושואל את הרחוב: “כיצד אפשר להזות בתוך המהומה המכוערת הזו על.עץלילך למשל, על עץ-לילך העומד במלוא לבלובו?..” ותוך שעוקר ממקומו מחמת האקסטאזה שגברה עליו ופוסע כסהרורי לעבר חלון”הראווה:

“או על ירח השט לו כברבור על פני אגם-השמיים הלילי?..” “אבל אפשר להזות עלינו!..” לוחשות אליו בביישנות שלוש הכלות.

המשורר משתהה ומשתאה: למצוא ברחוב זה של פרקמטיות שלוש בחורות (שתהיינה של עץ) הלבושות במלמלה לבנה ושיש להן גומות-חן בסנטרים וסומק כזה של תום בלחיים! “וודאי שאפשר להזות עליכן, וודאי!.. והריני מנשק את כפות ידיכן החטובות והענוגות’ בעד השמשה החוצצת ביני וביניכן…”

“רב תודות לך, אתה הזר המופלא!”..

“אבל מי אתן?..”

“עיניך הרואות: שלוש כלות-של-עץ…”

“אם כך, אהיה אני השושבין שלכן ביום כלולותיכן…”

“ולמה שלא תהיה חתן לשלושתנו?..”

“חתן, אמרתן?.. חס-וחלילה!… מה תגיד לכך המשטרה?.. מה תגיד לכך הביקורת הספרותית?.. מה תגיד לכך אשתי?..” וכשסורק באצבעות שתי ידיו את בלוריתו לכאן ולכאן: “אבל שושבין לכלולותיכן מוכן-ומזומן אני להיות!.. שושבין, שושבין!.. החשות אתן בלחן העתיק הטמון במלה זו: שושבין?..”

ועם שמצית סיגריה חדשה בבדל הסיגריה הצמוד לשפתו התחתונה,’ מתכנס הוא בתוך שתיקה משל מצוי היה בחורשת אורנים ולא ברחוב של תיירים ופרקמטיה. וכיוון שהוא מאריך בשתיקה, מבקשות כלות”העץ להעמידו על טעותו ושואלות: “במה אתה מהרהר, שושבין שלנו?”

והוא: כשזוקף בהן עיניו שנעשו זגוגיות חלומות בעיניהן: “בגורלכן אני מהרהר, בגורלכן…”

והן: בביישנות ספק פילוסופית ספק אירונית: “ואנחנו סבורות היינו שאם אתה עומד ומהרהר, הרי מן-הסתם מהרהר אתה בגורלו של העולם…”

הוא פוכר ידיו ומניע ראשו בעצבות: ’’

“אתן גורלו של העולם, אתן!..”

ימי זה חוזר וצוחק ומשבש את ההארמוניה של צפירות האוטובוסים המנסרות בחללו של רחוב זה? לומר שזה אותו שדרן-בדרן של הראדיו? או שמא זה פייטן אחר שהוא כפילו של הפייטן שלנו שנשתהה ליד חלון-הראווה שבו יושבות שלוש כלות”העץ? בכל אופן, משפסק הצחוק האלמוני, הן אומרות:

“כלל וכלל לא ידענו שאנחנו חשובות כל כך… שאנחנו כביכול גורלו של העולם…”

“וודאי! וודאי! כי בפתרון גורלכן תלוי פתרון גורלו של העולם…” .

“גורלנס אישי הפייטן, כבר נחרץ!..”

“אם כך, אז ייתכן שגם גורלו של העולם כבר נחרץ?..” “זאת חייב אתה לדעת, כי אתה כותב שירים…” “אם אני כותב שירים, איצטגנין אני?..”.

“איצטגנין אין אתה חייב להיות, אבל בעל-סיוטים בהקיץ אתה כן חייב להיות שכן נטלת לך איצטלה של,משורר…” “לא נטלתי לי איצטלה זו, הטילו אותה על כתפי… בעל סיוטים בהקיץ, אמרתו!.. פיענחתן לי מניה”וביה קושיה שאני מתלבט בה זה שנים-על-שנים… בחורות, אני יוצא מדעתי!..” “זה דווקא לא כדאי לך… והנח לעבור לגברת מפורכסת זו עם כלבה המפורכס… אתה תופס בפאתוס שלך את כל המדרכה…”

“טוב! טוב!.. אבל אתן יודעות לפחות שיש בכן בינה בשירה יותר מאשר לכל הפרופסורים לספרות שבאוניברסיטאות

שלנון..”

“ומה סבור היית, שאנחנו סתם דוגמניות-של-עץ?..” . “חס”וחלילה! אני יודע שאתן מגלמות סמלים, ולא סתם סמלים אלא סמלים מיתיים… למן הרגע שראיתיכן יושבות בחלון-ראווה זה, יפות כל-כך, .עצובות כל-כך, אמרתי לעצמי: הנה שלוש אחיות לגורל…”

“ואנחנו, כשראינו אותך פוסע והולך אלינו סהרורי כל כך, מוסח-דעת כל כך מהרחוב ומעצמך, אמרנו זו לזו: הנה הולך ובא אחינו לגורל…”

הפייטן ליטף את זקנו וחייך:

“איך. אומר פתגם עתיק: טורא בטורא לא פגע אבל גורל בגורל פגע… אגב, בחורות, אתן מעשנות?”

“לא… אמרת קודם-לכן שאנחנו מגלמות סמלים, למה נתכוונת?”

.. “הו, בחורות, הניחו לי! נורא חם לי ואני רוצה לעשן סיגריה”.

“נניח לך לעשן סיגריה, אבל לא נניח לך לדחות אותנו בקש, אתה שומע, פייטן! אמור אילו סמלים. מיתיים אנו מגלמות?..” הוא נטל לו שהות של שתיקה כדי לעיין במיתולוגיות, תוך שמרתיע לכאן ולכאן כדי להניח לאיזה פרחח להסיע את אופניו באמצעיתה של המדרכה; ולבסוף, בקול חגיגי:

“הבה ונגיד שאתן מסמלות שלוש ונוסות, שלוש אפרודיטות, שלוש נימפות, שלוש עשתורות…”

הן חייכו כשסומק ביישני צץ בלחיי הלאכה שלהן: “דימויים די מחמיאים לגבי שלוש בתולות זקנות של עץ…” מאחר שהניח את דעתן, הדליק סיגריה ועמד ועישן במצודד כשעיניו בוהות לתוך הרחוב שנראה לו כאילו הוא מסיע ‘את עצמו אילך-ואילך על כל רכבו המוטורי ואנשיו; ופתאום, כשהחזיר ראשו לחלון-הראווה:

“בחורות, מה לפי עניות דעתכן חושבים עלי העובריםוהשבים הרואים אותי עומד ומגלגל שיחה עמכן?..” “שאתה משוגע, פשוט משוגע!.. אז מה יש? האם לא כבוד הוא להיות המשוגע של רחוב אליעזר בן-יהודה?..” ‘.’והמשטרה, בחורות? היא אינה עשויה חלילה לחשוד בי?..” “לחשוד בך, פייטן שוטה(סלח לנו על הביטוי!), שאתה זומם לגנוב אותנו?.. הרי אין עלינו אפילו תכשיטים של פח מוזהב או יהלומים של זכוכית…”

.”אף-על-פי-כן, בחורות…” .

“מה אף-על-פי-כן?.. תגנוב אותנו ותמכור אותנו לאיזה אספן של מומיות מצריות או להרמונו של איזה שייך בסעודיה?..”

הוא ניגב בגב ידו את מצחו:

“שהעוברים-והשבים ברחוב הזה חושבים אותי למשוגע, זה לא איכפת לי… אבל שהמשטרה תחשוב אותי.לגנב או לאיש העולם התחתון, זה כן איכפת לי…”

והוא ניער בכעס את האפר שנשר מהסיגריה על חולצתו. והן, בחיוכן הקוסם:

“אין אנו מתכוונות חלילה לפגוע בך אישית, אבל האם לא ייתכן שאיש-הפיוט יהיה גם איש העולם התחתון?.. בתולדות הספרות יש כמה וכמה דוגמאות לכך…”

“בחורות, אתן מביאות אותי לידי בלבול-המוחין…”

והן בקצב של מקהלה בטראגדיה יוונית:

“וכי לא מן המפורסמות הוא שפייטנים נוהגים לגנוב זה מזה, לשדוד זה את זה ממש כאנשי העולם התחתון?..” והוא, כשמנענע את ראשו בתקיפות לכאן ולכאן: “אני. איני גונב מפייטנים אחרים, לא ולא! אמנם אני גונב אבל מהירח, מהים, או שואב השראה מדברים של מה בכך, כגון ממטרייה מרופטת שבידי אשה זקנה, משלט שרוח מתופפת עליו, ממנעול חלוד התלוי על דלתו של צריף עזוב, מגשם המזמר מתוך מרזבים ומהמון דברים אחרים, אבל מפייטנים אחרים לא ולא!..”

והן, באותו קצב יווני עצוב:

“משום שאין אתה פייטן-מקצוען, משום שאתה פייטן שלא מן המניין… הקולמוס שלך מעלה מן-הסתם על הנייר איזה ארבעה שירים במשך השנה… אבל נניח לשטויות אלה… אתה רואה, במרחק-מה ממך, נער עם קמיע של זהב על צוארו המחזיק בידו זר שושנים אדומות מעוטף בצלופן, זר של כלולות, והוא מביט על סביביו כאילו מחפש כתובת?.. אולי מיועד זר-כלולות זה לנו?.; אנא, גש ושאל אותו…” מניה-וביה עקרי הפייטן ממקומו, קפץ קפיצה של צבי ומצא את עצמו חוסם דרכו של נער-הפרחים התוהה:

“בחור, רואה אני שאתה מחפש איזו כתובת… אולי מתכוון אתה לשלוש היפהפיות היושבות בחלון-ראווה זה והממתינות לפרחי-כלולות?”

הנער-השליח שניכר היה בו שהשעה דוחקת עליו, טיאטא לאחור ביד אחת את בלוריתו המשולשלת לתוך עיניו, ואת היד השנייה שהחזיקה את זר-השושנים הניף הנף מאיים על הפייטן: ” ‘סתלק, מטומטם אחד! אתה משוגע על כל הראש!..” ומחמת עצבנות געה בצחוק קולני; ועם שצוחק יירד מהמדרכה והפסיע בזריזות לוליינית בינות- לכלי-הרכב הדוהרים כשמחזיק מעל לראשו את זר השושנים האדומות שניצנצו בשמש כפרחי-אש.

כשמדחק בכתפיו מרוב תמיהה חזר הפייטן לחלון-הראווה:

“בחור תמהוני! לא האמין שאתן כלות ככל הכלות…” “יום-יום עוברים על פנינו עם זרי-כלולות ומתעלמים מאתנו. יום-יום…”

“אבל מדוע ולמה?..”

“משום שרואים בנו בתולות זקנות שנגזר עליהן להיות דוגמניות של עץ…”

“בעיני אין אתן בתולות זקנות… יש בכן עלומים נצחיים…”

“אתה מלהג כפייטן…”

והן נתכנסו לתוך שתיקה; כל אחת שתקה את גורלה שלה. והפייטן עמד ושתק עמהן. אלא שלאחר שעה קלה הדליק סיגריה ואמר בקול פייסני:

“אין בי צל של ספק שעוד-ארקוד בחתונות שלכן…”

“הלוואי!.. מצא לנו חתנים…”

“וכי שדכן אני?”

“ולמה שלא תהיה שדכן? פייטן-שדכן, זה כמעט מתחרז… הראשון מזווג מלים שאין ביניהן כלום והאחרון מזווג בחור ובחורה שאין ביניהם כלום…”

“אבל למה להוטות אתן כל-כך להיכנס לחופה?.. כלום לא טוב שבעתיים לשבת בחלון-ראווה ולהסתכל בעולם היפה העובר אילך-ואילך ברחוב הזה?..”

“עולם יפה, אמרת?..”

“וודאי! עולם הדור-נאה! אדרבה, הסתכלו בזוג ההוא הפוסע בשילוב-ידיים ובשילוב-שתיקה על המדרכה הסואנת הזו, והם יפים כשני פסלי ארד עתיקים: הוא בראש הקוקוס המחוטב והמקורזל, והיא בשמלת המאקסי בתקופת תמוז זו ובמחרוזות אלמוגי אילת שעל צוארה… אני מכיר אותם: רקדנים הם ועניים הם, ואף-על-פי-כן מהלכים הם בחדווה חשאית במרחבי השמש…”

“עצור בעדם, פייטן!.. בפאתוס שלך אתה עלול להצעידם תחת גלגליו של אוטובוס דוהר…”

“טוב שהזהרתן אותי… אם כך, אז תסתכלו בזקנה ההיא העומדת לה במרחק-מה מהקיוסק ומלקקת לסירוגין משני גביעי גלידה שמחזיקה בשתי ידיה הרועדות… איזה אור חייכני קורן מקמטי פניה! איזו לשון וורדרדת של זאטוטית היא משרבבת לתוך הגביעים! אבל מדוע אוכלת היא את הגלידה בחפזון כזה?..”

“משום שהיא חוששת, המסכנה, שמא יצוץ איזה בריון ויחטוף ממנה את הגביעים…”

“ועכשיו, בחורות, הסתכלו בברנש ההוא עם התיק הכבד הפוסע לו בניחותא על המדרכה כשמגרד מפרק לפרק את סנטרו ומחייך אל עצמו. לכאורה, אין בו שום דבר יוצא דופן, קצת קרחת, קצת כרם, ואפילו לא מעשן… אף-על-פי-כן…”

“מה אף-על-פי-כן?..”

“כי ייתכן שהוא טיפוס קפקאי, היינו: גם אפור וגם מסתורי. ייתכן שהתיק הכרסתני שהוא מחזיק, מכיל: או סמים מתוחכמים, או שטרות-כסף מזוייפים של ממלכת מונאקו, או כתב-יד הדן בהבדלים הטראנסצנדנטאליים שבין המוסיקה הטרוםקלאסית לבין המוסיקה הדודקאפונית, או מחקר סודי על הבעיות הגיאו-אסטראליות הכרוכות בסלילת כביש דו-סיטרי לירח…”

“אתה לץ, פייטן, אתה לץ…”

“נניח לטיפוס הקפקאי הזה שקשה לפענחו וניתן מבט בבחורה ההיא הטופפת בחן שהיה לה לשעבר: הכל בה אומר שאלן היא צעירה ביותר ושהיא גם רווקה: עצבות מרירה זו שבזוויות הפה, שכבת הפודרה העבה המרוחה על פניה עד תנוכי האזניים, הילוכה המהוסס וארנק קש מרופט זה שבידה. רגע! היא מתקרבת לחלון-הראווה כדי להסתכל בכן, כלות-של-עץ! אף עוויה קלה שבקלה של ליגלוג כלפיה, אתן שומעות!.. אני אסיט עצמי הצידה כדי להניח לעלובה זו להציץ, ולו לשעה קלה, לתוך איספקלריה כשפנית, היינו: לראות את עצמה בדמותן של שלוש כלות נאות שזיו אביב שורה עליהן…”

ואמנם, האלמונית, שסרט כחול ודהוי קצת ליפף את שערה הבלונדי והדהוי קצת ניגשה בצעדים ביישניים, כשהיא מסתכלת לצדדין, אל חלון-הראווה ונשתהתה שם למעלה משעה קלה. וזה למה: לפי שכלות-העץ חייכו אליה חיוכים כה מלבבים, כה חלומיים, שהיא הרגישה בעליל היאך יד כשפנית נוטלת ממנה את צורתה, צורת רווקה זקנה שאין לה אלא ארנק קש מרופט היקר לה מכל יקר משום שבו מוצנעים מתחת לערימה של פתקאות בלות וקמוטות צילומים מימי בחרותה היפים – ומלבישתה צורה של כלה נאה שחופה רחוקה מזומנת לה.

לבסוף, כשהאלמונית עקרה ממקומה והלכה רכונת-ראש כשבת-צחוק מופלאה חתומה על שפתיה היבשות, הגיח הפייטן ממחבואו, ספק את ידיו ואמר לכלות-העץ:

“בחורות, קניתן את עולמכן בשעה אחת! אי אתן יודעות איזו קורת-רוח גרמתן לעלובה זו…” .

והן בנימה של רוגז:

“אבל אי אתה יודע איזו אי-קורת-רוח גרמה לנו עלובה

זו…”

“מדוע, בחורות, מדוע?..”

“כי היא נטלה מאתנו (בשביל האלבום הבלה שלה) את דמותנו המדומה של כלות צעירות ונאות והשאילה לנו את דמותה היא, דמות בתולה זקנה שאפילו אשמדי, שאינו בררן ביותר, לא יזכה אותה במבט… ואתה אשם בכך! אתה קראת אותה לכאן…”

“אני אשם, אני?..”

שלוש כלות-העץ כיוון שנתפסו לכעס, נתפסו ללשון שאינה הוגנת להן:

“אתה, אתה מטומטם ואידיוט! אתה באת לחולל מטאמורפוזות פיוטיות ברחוב הזה?..”

“ששש!.. למה אתן צורחות כל כן?.. אתן רוצות דווקא בהתקהלות של כל מיני טיפוסים?..”

“אז שתניח לרחוב הזה להיות כמות שהוא, אתה שומע! רחוב שכל הרומאנטיות שלו הם אילנותיו המצומקים ומרוטיהצמרות העומדים באביונים ביישניים בשולי המדרכות; רחוב שאפילו העולם התחתון מוקיר רגליו ממנו פשוט משום שהוא מתייחם בחשדנות לאותנטיות הפרקמטיה שלו, והדין עמו: אדרבא, לך ושדוד פרוות שאי אתה יודע אם הן של ברדלסים או של חתולים, יאו לך ושדוד פנינים יאפאניות העשויות זכוכית, אוי תכשיטי זהב העשויים פלאסטיק, או מזכרות קיטש מצחיקות… לפיכך אל תקסום כאן, מעשה-אוב, בפעלולים פיוטיים… והעיקר אל תביא לחלון זה בתולות זקנות, אתה שומע, פייטן!..”

מחמת הכעס ששינק את קולו גימר עישונה של סיגריה במהירות מאראתוניית, ולבסוף פרצה מפיו מעין צעקה חנוקה: “מרושעות שכמותכן!.. מה עלובה זו נטלה מכן?.. חלום עלוב על שמלת-כלולות מבאטיסט, על הינומה של אטלס, על יופי של לאכה! התביישו לכן!..”

“ששש! לא כדאי לך לצאת מן הכלים בגלל איזו בתולה בלה ואלמונית…”

כשמנענעיראשו ואינו גורע עיניו מעיני הזכוכית הזכות והבוהות-של שלוש הכלות:

“סבור הייתי שעניין לי עם שלוש מוזות שרחוב אליעזר בן-יהודה ראוי להן…”

“והתאכזבת; אישי הפייטן?..”

“לצערי, כן: כי רואה אני שעניין לי עם שלוש בובות מיופיפות, צרות-עין ורעות לב…”

“ייתכן שהצדק עמך, אבל להווי ידוע לן-, הולך-בטל, ארובה מעשנת וצייד חרוזי”סרק, שהמוזות עברו ובטלו מן העולם…” והוא, בקול עמום מחמת כעם כבוש:

“אם אין מוזות בעולם, אז מה אתן עומדות בחלון-ראווה זה ומאחיזות עיניהן של נערות תמימות המאמינות שלא שקר היופי ולא שקר החן… למה שלא תעשו עצמכן תגרניות בשוק הכרמל, או זמרניות בראדיו, או בדרניות במועדוני יפו, או שחקניות-של-עץ בתיאטראות שלנו, או אפילו עקרות-בית?..” “וכי אין אתה יודע שאין אנו -עומדות בחלון-ראווה זה מדעת עצמנו?.. העמידו אותנו, אז אנו עומדות… אדרבה, אתה שהנך , מעין צפנת-פענח, שמא תסביר לנו את טעם עמידתנו כאן?..” “אולי תרשו לי קצת מדיטאציה בשאלה ששאלתן?” “למה לא?”

השפיל ראשו, הרים ראשו, תלה עיניו בחלל הרחוב והירהר; לאחר שהירהר אמר:

“טעם עמידתכן בחלון-ראווה זה הוא להוכיח לעולם שאין הוא יכול להתקיים בלי מיתוסים…”

הן, באירוניה דקה-מן-הדקה:

“אתה מתכוון לומר בזה שאין הוא יכול להתקיים בלי פייטנים ובטלנים כמוך ובלי מוזות-של-עץ כמונו?..” “לכך אני מתכוון… אבל רגע אחד, בחורות, רגע אחד…” “אתה מבהיל אותנו! האם קרה משהו?”

“אני רואה את המשוגע מרחוב-דיזנגוף הולך ובא לכאן… איני רוצה בשום פנים ואופן להיתקל בו… הוא אמר לי פעם בגילוי-לב שאין הוא רואה בעין יפה שני משוגעים מתנבאים ברחוב אחד…” הן בחיוך של שובבות:

“משוגע הנתקל בפייטן, או פייטן הנתקל במשוגע – הרי זה זימון נדיר ומופלא!..”

הוא: חיוור, לא כסיד, אבל חיוור:

“בחורות, אם הוא ייתקל בי, תהא זו התנגשות אפוקליפטית… אתן מבינות?..”

הן: הפעם, בחיוך של תמיהה:

“התנגשות אפוקליפטית!.. האין אתה מפריז?..” הוא: בניענוע ראש ובסימור גבות:

“לגמרי לא מפריז… משום שזימון כזה עלול לגרום לעצירת התנועה בכל הרחוב הזה וממילא להתהוות פקקים בעיר כולה וממילא. בארץ כולה וממילא לעיכוב הפלגת אניות ולעיכוב המראת מטוסים… הוא שאמרתי: הפגישה בינינו עלולה להיות אפוקליפטית…”

הן: שמעין בהלה מהבהבת בעיניהן:

“אבל מדוע ולמה?..”

הוא: כשמעשן לכאורה בעצבנות אך קולו שקט: “פשוט מאד!:. משום שכל הנוסעים באוטובוסים ונהגיהם (שלא לדבר. על הנוסעים במכוניות פרטיות) יקפצו החוצה ויבואו לשמוע ולראות איך אני והמשוגע מרחוב דיזנגוף מתווכחים ומתנגחים ומתפלמסים ומתנצחים בסוגיות ובהלכות שירה מודרנית… דרך אגב, הוא בעד הריסת המחיצות שבין כל האסכולות שמקדמת דנה ועד עתה ומזיגתן לאסכולה ניאו-קלאסית שתהלום את הזמן שלנו… אתן- תופסות לאיזה שעטנז הוא חותר משוגע זה…”

הן: ספק מיתממות ספק לא:

“ואנחנו סבורות היינו.שהוא גורם דווקא שירה דודקאפונית…”

הוא: בגיחוך סלחני:

“אז טעות בידכן, בחורות… הוא אמנם משוגע, אך יש שיטה המלטית בשגעונו…”

הן: בתמימות תמימה:

“מי זה המלט זה?..”

הוא: מוכה-תדהמה:

“מה, לא שמעתן על המלט, הפייטן מאלסינור?..”

הן: בעצבות:

“תתפלא, לא שמענו…”

הוא: כשתדהמתו גוברת והולכת:

“אם כך, אז ייתכן שגם לא שמעתן על סאלוואדור דאלי, אויבו בנפש של פאבלו פיקאסו?..”

הן: “תתפלא, גם עליו לא שמענו…”

הוא: כשמניף ידיו הנף של יאוש:

“משמע שגם לא שמעתן על הצייר שלום זייגרמאכר מצפת השקול אולי כנגד שני הספרדים האלה בזכות תמימותו?..” הן: “לצערנו, לא שמענו גם עליו…”

כאן נתגדשה סאת תדהמתו של הפייטן (שלנו); הוא הפסיע בעצבנות אילך-ואילך לפני חלון-הראווה, אדיש לשאונו של הרחוב, לסקרנותם של העוברים-והשבים; לבסוף נעצר לפני שלוש הדוגמניות ואמר:

“אז לשם מה, כלות-של-עץ שכמותכן, עומדות אתן בפרשת-דרכים אינטלקטואלית זו, אם אין אתן יודעות ולא כלום על מיתוסים הידועים לכל בר-בי-רב?..”

הן: בתרעומת:

“הרי כבר אמרנו לך שלא מדעת עצמנו אנו עומדות כאן… מישהו: הגורל, או סוחר בשמלות-חופה, או קוסם-שוטה, העמיד אותנו בחלון-ראווה זה, ממילא אנו עומדות בו… אבל הנח לכל הפילפול הסבוך-והמסובך הזה! היכן המשוגע שלך מרחוב דיזנגוף?..”

מחמת מבוכה עמד ושתק שעה קלה כשהוא מפלבל בעיניו ומדחק בכתפיו; לבסוף תפס לשון של תמיהה: “היכן הוא באמת משוגע זה?.. ייתכן שברגע שהשגיח בי, נטל רגליו והסתלק… וייתכן שהיה נדמה שאני רואה אותו הולך ובא, ולמעשה היתה זו רק בבואתו, משום שהוא עצמו אינו זז בדרך-כלל מתחומי רחוב דיזנגוף, והסיבה לכך: הוא מרגיש נפלא בתוך ערב-רב זה של חתיכות ופסבדו-חתיכות, של ספסרים במטבעות-חוץ, בערכי-פלסתר, באידיאות שחוקות, של שחקנים-ושחקניות-עץ, של במאים ומחזאים ספק מטומטמים ספק אידיוטים, של אנשי עולם-תחתון ומעשניסמים שבאו לכלל החלטה שמקומם דווקא, והדין עמהם, בקרב הבוהימה… בחורות, אני אומר לכם שנם הוא שאותו משוגע לא בא לכאן, כי הפגישה בינינו עלולה היתה, חלילה, ליהפך להתנגשות,אפוקאליפטית, ואני יודע מה שאני סח…” ועם שהוא מצית סיגריה ומעשן ומשיט אגב-כך אילך-ואילך עיניים מהורהרות כדי לאתר כביכול את בבואתו של המשוגע בתוך ההמון הנוהר על המדרכה, הגיחה בחשאי, מאי-שם, ילדה בסנדלים אדומים, בשיער חלק המסורק לזנב-סוס ונעמדה לה, כמנהגה יום-יום, לפני חלון הראווה ותלתה עיניים סקרניות, בפעם המי-יודע-כמה, בשלוש כלות-העץ היפות בתמול-שלשום והעצובות כתמול-שלשום.

בינתיים סילק הפייטן את מבטו מאדנו של חלון סמוך שעליו ישב חתול מצונף והאזין מתוך נים-לא-נים לצליליו של פסנתר שאצבעות ווירטואוזיות הטילו בזריזות לתוך הרחוב, והחזיר את ראשו לחלון-הראווה ונתקל במחזה משונה: זאטוטית לועסת מסטיק ושפנים ציילניות לה עומדת ותוהה עלי יופיין, עצבותן וחיוכן המסתוריים של שלוש כלות-העץ. נפעם כולו ממחזה זה, נרכן הפייטן אל הילדה האלמונית וכשידו מרפרפת על ראשה, שאל:

“היית רוצה להיות כלה כמו הכלות האלה?..”

רטט עבר בין כתפיה הרזות של הילדה: לעתים קרובות (בדרכה לבית-הספר, או לחנות-המכולת הסמוכה, או לשיעור בפסנתר או כבאלט) משתהית היא שהות-מה לפני חלון-ראווה זה כדי להציץ הצצה.קלה בבובות יפהפיות אלה המחזירות לה חיוך לחיוכה, ופתאום; היום, צץ פרא-אדם אחד פרוע”שיער, עב-גבות ומשונה-עיניים ושואל אותה מין שאלה…

היא ברחה כצפור מבוהלת, אך קודם שברחה ליכסנה קימעה את ראשה כלפי הפייטן והטילה בכעס לתוך פניו: “משוגע אחד!..”

הלה פרץ בצחוק מקוטע שטילטל את כל גופו שהיה לשעבר מסוגף ושנסתרבל.מחמת זלילת שירים, משל אחרים ומשל עצמו:

“האם נתכוונה פרחחית זו אלי או למשוגע מרחוב דיזנגוף?..”

אף-על-פי ששלוש הכלות לא יכלו לשתף עצמן בצחוקו של הפייטן משום שהיו של עץ, העלו בכל זאת חיוך בפניהן, פני הלאכה הוורודים.

“וכי אין אתם, כלומר: הוא ואתה, זהים זה לזה?..”

גם זהים וגם לא זהים… אך לא בשל זהות זו צחקתי, אלא בשל הפליאה שלאיזו ילדה פלונית-אלמונית בסנדלים אדומים ששערה מסורק לזנב-סוס והיא לועסת מסטיק ניתנה אינטואיציה ששמץ הימנה לא ניתן לכל בעלי-הקתדרות לספרות… דרך-אגב, מיהי זאטוטית זו?..”

“מיהי?.. אין אנו יודעות. היא באה לעתים קרובות לחייך אלינו, לומר לנו בעיניה השותקות שאנחנו חמודות נורא, שאנחנו לבושות.יופי ושהיא אוהבת אותנו נורא…” “הוא שאמרתי: ילדה בלתי-רגילה, – ילדה פאנטאסטית… ועכשיו, בחורות, עלי ללכת…”

“כבר?..”

“לצערי, כן… הים מחכה לי…”

“הים מחכה לך?… לשם מה הוא מחכה לך?..”

“לשמוע את מחזור הבאלאדות שכתבתי…” “והים הוא הקהל שלך?..”

“כן. מנהג בידי זה שנים על שנים לקרוא בפניו כל שיר שאני מעלה על הכתב, כי לפי המיית גליו יודע אני אם הוא עלה יפה…”

“אולי תקרא גם לנו את הבאלאדות שלך?..”

“השתגעתן!.. בעיצומו של יום שרב של תמוז!.. בתוך המהומה הגיהנומית של רחוב זה!.. וכי מה אני בעיניכן, מלחין דודקאפוני!… ששש, בחורות, שוטר מתקרב…”

ואמנם: סתם שוטר עבר לו לתומו על המדרכה, וכיוון שתוך כדי הילוכו הפזיל מבט חשדני כלפי חלוךהראווה וכלפי הפייטן שעמד עמידה מיתממת בסמוך לו, אמר לעצמו: ברנש זה לא נראה לי לא כייס ולא גנב ולא פורץ, אם כי כל חזותו אומרת שהוא משתייך לאיזה עולם תחתון… כן, הוא משתייך לעולם התחתון של הבוהימה… לא נורא! הוא רוצה דווקא להסתכל ביפהפיות פלאסטיק אלה בלָבן לשם קבלת השראה, מילא שיסתכל לו ויבושם לו!.. אבל שלא יעלה על דעתו לדקלם להן את הקישקושים הפיוטיים שלו!.. כאן לא קארנוואל או משהו כזה, כאן רחוב תיירים, רחוב של פרוות, של יהלומים ומזכרות… שיזכור זאת-ברנש מחוספס זה!..

לאחר שהשוטר הלך לו, פנה הפייטן אל שלוש הכלות: “אתן רואות איזה אסון עלולותיהייתן להמיט עלי!… וודאי שמעתן מה שהשוטר אמר לעצמו?..”

“שמענו… אבל מה יש לו נגדך? וכי אתה בריון או מה?..” הלה משך אנחה של אמת מלבו: “כבר מאז אפלטון אין המשטרה רואה בעין יפה את הפייטנים!”

“מדוע?”

הוא חייך ולא חייך:

“היא חוששת שאנחנו זוממים לגנוב את הירח, לקעקע את המימסד ולחולל מהפכה עולמית כדי לאלץ את האנושות לדבר בחרוזים…” “מדבריך אנו לומדות, אם אין אתה משטה בנו, שאתם הפייטנים מהווים כת”סתר של סיקריקין או של אנרכיסטים…” “כך סובר אותו חכם מאתונה…”

וכשהוא נושף בעצבנות פקעות העשן של הסיגריה: “אתן מבינות,–הם, הפילוסופים מטפסים אילך-ואילך על גבי סולמות התלויים על בלימה ומאמינים בתמימותם שמצאו את ההרמוניה, הרמוניה קרה בגיאומטריה, בתוך האנדרלמוסיה… ואילו אנחנו הפייטנים מטפסים על סולמות שאינם תלויים אפילו על בלימה ומאמינים בתמימותנו שמצאנו מעט יופי בתוך האנדרלמוסיה…” “אין אנו יורדות לסוף דעתך…” “אין דבר, גם אני עצמי איני יורד לסוף דעתי”. ועכשיו, בחורות, עלי ללכת…”

“הישאר עוד קצת, כל-כך עצוב לנו ברחוב זה…” “לבי לבי לכן, אבל לא אוכל להשתהות עוד, הים מחכה

לי…”

“אבל חלילה לך לקרוא לו- את שיריך בליל-ירח: כל הנימפות ממפרץ יפו תבואנה גם להאזין וגם לזמר… ודע לך שקולן עדיין ערב מאד ומושך לתהומות…”

“אני יודע גם יודע…”

“דרך-אגב, מה שמך?..”

“מה אתן שואלות פתאום לשמי? נניח שאין לי שם ונניח ששמי יקנה’ז…”

“יקנה’ז… שם של תמיהה.” מילא יהא כך, בוא מזמן לזמן לבקר אותנו…”

“וודאי, וודאי…”

וכשמנפנף בידו:

“להתראות לכן, כלות-של-עץ!”

והן: כשמחייכות בעיניהן, עיני זכוכית יפות ועצובות: “להתראות לך, פייטן-של-עץ!”

---

גולם משיחי בעליית הגג של בית־הכנסת הישן

מאת

מנשה לוין

¹ עיניו בשדות הליליים שבהם נסתמנו לפרקים צלליות של עצים באורו החיוור של ירח השט בין קרעי-עננים; הקשיב גליצנשטיין בתאו, ידיו שמוטות על ברכיו, לדהרתה העמומה של הרכבת הבינלאומית. הוא חייך חיוך של ליאות: היתה בו. ההרגשה שהוא והקטר, השועט עתה כסוס מירוץ בשולי אגם שבהק כעין איספקלריה אפלה, הם היחידים הערים באשמורה זו של הלילה שבחללו עמדה דממה מסתורית של טרם-שחר שעלתה מהאדמה, מהגבעות המיוערות. ואין לתמוה על תחושה זו: כי בקרון שכל חלונותיו מוגפים היו, שרויים היו אותה שעה בשנת-ישרים קוביוסטוסים בינלאומיים למיניהם: אפוטרופסים לשלומה של האנושות, קולמסני העיתונות המסכסכים מדינה במדינה, עכברושי הספסרות של שוקי ההון, וייתכן שביניהם מצויים היו, באורח-מקרה או לשם נוי, אנשי בוהימה שזכו לפירורי הנאות ולמוניטין.

גליצנשטיין דחק כלפי מעלה את האשנב: ריחות חריפים של עצי-אורן, של בצעי-מים מכוסי-ירוקה, של רגבי אדמה תחוחים פרצו לתוך התא. לאחר שהניח, לשעה קלה, לצינת השחר שהפציע משיפולי, השמיים להציף את פניו, נזדרז מחמת צמרמורת שעברה בגופו וחזר והוריד את האשנב. לכאורה לא היה ליל-אביב זה לגביו, המורגל להיטלטל ברכבות ליליות ממטרופולין למטרופולין שבאירופה, אלא סתם-לילה במסעות-נדודיו. אך משום-מה, ככל שנתקרבה הרכבת שגמאה את מרחקי בוהמיה לגבול הפולני, גברה והלכה בו אי-מנוחה סתומה. הוא העביר ידו על גבותיו, הגלישה לזקנקנו ונתהרהר עם שמביט בשדות המשירים מעליהם קימעה-קימעה את ערפילי לילם. חייב להיות פשר לאי-מנוחה זו שקפצה עליו. צפירתו של הקטר החרידה מצמרת של עצים את להקות הציפרים הראשונות. .גליצנשטיין פשט ידו לאדרתו התלויה מאחוריו, הוציא מאחד מכיסיה נרתיק ומצית של כסף; פתח את הנרתיק ונטל מתוכו סיגאר דק ובהיר גוון; מלק בשיניו את קצהו המחודד של הסיגאר והאחיז בו אש: סלילי עשן בשום שהתאבכו. הימנו גם הפיגו וגם החריפו את עייפותו, על גבי לוח השולחן שלפניו מונחים היו גליונות-נייר פזורים, שגדושים היו שורות צפופות שנתרחקו ונתקרבו אלה לאלה לסירוגין, שורות המאוכלסות. אותיות מעוגלות האוחזות.זו בזו כחוליות של שרשרת שאין לה גמר. בתוך עשן הסיגאר שצרב את עיניו הליאות, חזר ועיין במה שהעלה על הכתב: היה זה פרק ממחקר על משנתו וחייו של ברון שפינוזה, מחקר שעל כתיבתו הוא שוקד למקוטעין, זה שנים על שנים, בלילות-שימורים כגון אלה.

עם שמסיר מהוו הסמוך את אדרתו ומתכרבל בה, משך בזהירות מאחד מכיסיה ספרון עבה מכורך בכריכת עור חום ומרופט שקצותיו מקושטים משולשי-כסף מעשה פיליגראן: תכשיט ביבליופילי זה היה ספר המידות לשפינוזה במקורו הלאטיני שסוחר-עתיקות יהודי מאמסטרדאם עשה לו שי. “עותק יקר-מציאות זה המתין כביכול לך”, אמר לו הלה כשחיוך קורן בקלסתר-פניו הגרמי של אנוס פורטוגזי בתוך האורצל שעמד בחנותו מקומרת”הזוויות” שמדפיה עמוסים תכשיטי-קדושה עתיקים מקהילות הולאנד וקירותיה גדושים תמונות-הווי של ציירים פלמיים עלומי שם. גליצנשטיין פתח את לוח-הכריכה: בדף השער טבוע היה תגליף מדיוקנו של הפילוסוף שהזמן דיהה את תוויו, שיווה לתלתליו גון אפרורי ולא שייר אלא את העצבות בעיניו. שעה קלה הסתכל בדיוקן כאילו ביקש לפענח את מהותה של עצבות זו לאורו של השחר שהפציע ועלה על פני שדות אביביים המרוקמים כשטיח עממי טחנות-מים, חורשות, פרות רועות והרחוקים. כל-כך מנוף השדות של אותו לוטש יהלומים המרחפים ערטילאיים בתוך מרחבים ערטילאיים.

היסט של דלתות לאורך מסדרון הקרון העביר רעד קל בגליצנשטיין שסגר את הספר וטמנו יחד עם הגליונות הכתובים בתוך תייק של עור תנין מחוספס; אגב-כך גיחך לעצמו: ‘הקוביוסטוסים הבינלאומיים כבר קמים משנתם העריבה…’ משך אנחה מלבו: ‘משמע, שלא תהא לי שהות אפילו לחטוף תנומה קלה…’ וכשמזדקף ומשיק מצחו לזגוגית האשנב כשמבטו נוהה אחרי ישיש מזוקן המפסיע לאיטו בתוך הדשאים: ‘מילא, הרי אני מורגל בכך…’ ועם שמעלה במדומדם לנגד עיניו את זירת הקרקס של בירת פולין שבה עתיד הוא בערבו של יום זה לשאת את דברו בפני קהל רב של יהודים עצוב-עיניים שבאו לשמוע מפיו בשורות של גאולה כשטרפציות של לוליינים מעל לראשו וזרקורים מאירים את החלל שריחות של חיות”בר עומדים בו, נזכר במימרה שליצני הדור בידו עליו: שמסוגל הוא לעמוד על דוכן ולנאום שעה מופלגת ולנמנם תוך כדי נאומו. חיוך פשט בשקערוריות לחייו, נאחז אפילו בשפמו. התכופף והוציא מתוך התיק מברשת קטנה והעבירה על שערו ועל-זקנקנו האפרוריים. משהחזיר את המברשת למקומה, תיקן את עניבתו ויצא לשוטט במסדרון הקרון. טיול שחרית במרחבי שדות שעדיין שרויים היו בין לילה ליום, העלה בו פחד סתום, פחד מפני מיתה חטופה ברכבת בינלאומית מעין זו שתטלטל. את גווייתו בשדות-שחר מעין אלה. ועם שמביט בציפוף גבות בטורי העצים העוברים על פניו דמומים, מעוטפים עוד בצלליהם, אמר לעצמו: ‘שלוחי מצווה אינם ניזוקים’. לאחר שעה קלה עקר ממקומו וחזר לתאו. תוך כדי הילוכו נשתהה מחמת פיזור דעת לפני לוח התחנות הקבוע בקיר הקרון. אי-המנוחה שהטרידתו קודם לכן חזרה ונתעוררה משום-מה למראה שמותיהן של ערים אלה. לאחר השתהות-מה, חזר לתאו, הצטנף בזווית הספסל ליד החלון, הצית את הסיגאר שכבה בין אצבעותיו ובעד העשן שהתאבך ממנו ונאחז בקרעי-הערפל שריחפו על פני השדות, צצו ועלו לנגד עיניו קטעי נוף של עיירתו. שנשתבצו כביכול מעשה-פסיפס בתוך הנוף הדוהר מחוץ לרכבת: עצי-ערמון המשירים חיפושיות בתקופת אביב ועצי-לילך המחייכים לאורך רחוב, הגולש מאי-שם ויורד לטחנת-מים משותקת המשקפת את בבואתה בפלג מים שצפרדעים מקרקרות בו את סלסול הלחנים של אביב, קיץ וסתיו. גליצנשטיין עצם את עיניו העייפות; משפקחן ראה בתוך כר-מרעה מוקף לבנים את כיכר השוק של עיירתו עם ערוב היום ובה עומד תיש-הקהל השחור ולועס שיירי-ירקות כשתולה את עיניו הגחכניות במשוגע העיר המתפלמס עמו בעניינים העומדים ברומו של עולם. משנבלע כר-המרעה בתוף המרחקים נשתרטטו באופק גבעות שמהן נזדקרו טירות בוהמיה מימי הביניים ונצטרפו למעין מרבד כפרי צבעוני. אחריהן באו שדות שוממים שבהם דימה גליצנשטיין לראות את בית-הכנסת. הישן של עיירתו שבעליית הגג שלו מחומשת חלונות צרים ופרוצים שבעדם מתרוצצים בלילות עטלפים, טמון לפי אגדות הילדות, גולם משיחי. גליצנשטיין העביר ידו על עיניו כאילו ביקש לסלק את עשן הסיגאר ואת הערפל הבוקר? כדי שייטיב לראות את נוף עיירתו. מי בדא גולם זה הטמון כביכול תחת ערימות ספרי קודש בעליית הגג של בית-כנסת זה שקירותיו מפוייחים עשן של נרות ורוויים בכיות וצקון תפילות. וכשמבטו באגם שהשתטה כעין איספקלריה בתוך השדות עם להקת ברווזים על רקעה האפלולי: לומר שבדא אותו משוגע העיירה, שנתקרא בפי הבריות אלימלך היפה על שום פניו הזיוותניים והסגופים והמעוטרים זקן זהבהב כשהיה עומד בשוק ומנבא ליהודים טרודים את קץ הפלאות הממשמש ובא. צינת לילה שנשבה מיער אורנים שדהר עם הרכבת העבירה צמרמורות בכתפיו של גליצנשטיין שתהה תוך שמולל באצבעותיו את שיירי הסיגאר אם אין הוא דומה לאותו משוגע מתנבא, אלא שבמקום שוקהעיירה מנבא הוא ליהודים את קץ הפלאות בזירות של קרקסים, ובאולמות של תיאטראות. בינתיים הגיע יער האורנים אל קצו. מבטו של גליצנשטיין נהה שהות-מה אחרי אפלוליותו של יער זה – אפלולית קמאית, פאגאנית, שבבוקר זה של ראשית אביב משוטטים בו מךהסתם שעירים ופאונים. משנעלם יער זה כעין קטע מדומדם משיריו של אובידיוס, הסב גליצנשטיין את ראשו כלפי השדות שזרמו אליו, ותוך שעיניו מגששות בקרעי הערפילים המרחפים עליהם דימה לראות דמות המפסיעה בניחותא לעבר הרכבת הדוהרת. צמרמורת עברה בגבו: דמות ערטילאית זיו שהפסיעה אליו על התלמים התחוחים לבשה והלכה ממשות כזו, בכיפוף הכתפיים, בשירבוב הראש, בידיים הפשוטות, שצעקה קלה פרצה מבין שפתיו. זיעה ביצבצה..על מצחו של גליצנשטיין והליט לרגע בידו את עיניו העייפות; משחזר ופקחן ראה שהמרחק בין הרכבת הדוהרת לבין הדמות הערטילאית הפוסעת לא נתרחב ולא נצטמצם. -משמע, אמר לעצמו, שגם מרחק השנים בעינו עומד בינו לבין דמותו של רע נעוריו שעמה משוטט היה ימים על ימים בסימטאות המעוקלות, של העיירה ובסיומו של כל שיטוט היו- מוצאים את עצמם, מעשה כישוף, משתהים לפניי עליית-הגג מחומשת-האשנבים של בית-הכנסת העתיק שבה טמון כביכול תחת ערימות של תשמישי-קדושה וספרי-תפילה בלים גולם משיחי שלאחר שכיתת רגליו דורות-על-דורות בכל גיטאות היהודים בא לפוש דווקא בעליית-גג זו. שעה ארוכה משתהים היו מול האשנבים שזגוגיותיהם נסתמאו מחמת אבק של שנים-ושקבועים היו בשוליו של גג משופע המרופד אזוב שהצהיב. לבסוף, כשהרגישו שהאגדות שנקשרו בכתלים מגובנים משתרגים והולכים סביבם כקוצים וחרולים, היו עוקרים עצמם ממחיצתו של הגולם העייף והרדום בשינה עמוקה וחוזרים לשוטט בסימטאות העיירה הנפתחות פה ושם לנוף של נחל המנצנץ בין שדות, לנוף של יער רחוק המטיל צל עב בשיפולי השמיים.

הדמות הערטילאית שהפסיעה בדידוי משונה על גבי התלמים התחוחים נתחלפה בדמותו של איכר יחף שהילך, חבוש כובע שחור רחב-תיתורה, אחרי מחרשה רחומה לשני שוורים. במבט דהום, משל ראה חזיון-פלא, נהה גליצנשטיין אחרי יוגב זה. המהלך בשלווה כמעט אגדתית אחרי שני שווריו ששמש אביבית מטליאה את עורם החום בכתמים עליזים. ועם שמאחיז אש בסיגאר חדש שמע את קולה של בתו, שנכנסה אותה שעה לתאו והניחה ידה על זרועו:

“בוקר טוב, אבא. נדמה לי שאנחנו כבר בתחומה של פולניה… איני רואה עוד את טירות ימי-הביניים על הגבעות של בוהמיה…”

מרחק משונה עמד בינו שעדיין שרוי היה בדמדומי ליל-השימורים ובין הקול הזה, קול משוך וזמרני כלשהו.

“כן, חווה”, ענה מהורהר, “אנחנו מצויים עכשיו במישוריה של פולין…”

פיזר בידו את עשן הסיגאר ותלה את עיניו בבתו שנתיישבה ממולו תוך שמצדדת את ראשה אל הנוף המפליג-עובר מעבר לחלון: שיער רך, כגון האגוז, שהתקפל קיפולים קלים בסמוך לרקות ומסרק הידקו על העורף,. הבליט פנים ארוכות-לחיים (כפניו שלו). ‘לא נאה ולא כעורה’ אמר לעצמו, ‘אך יש בה חן רב, חן המוצנע בחיוך הלעגני משהו, בגילוף השפתיים הדקות ובעיניים האפרפרות, הקורנות בשובבות גנדרנית…’ “נוף היאה למכחולו של פיסארו או אפילו של קורו, לא כן, חווה?” אמר בנימה של גינדור כאילו ביקש להראות לציירת זו שקבעה לה מושב במונמארטר, שהוא הטרוד ומיטורד בהוויות מדיניות, יודע גם פרק באסכולות הציור.

כשאצבעותיה הדקות שצהיבות של עשן סיגריות בקצותיהן אוחזות במחרוזת אלמוגי הענבר שבצוארה, חייכה: “מן הראוי לומר שנוף זה שכולו אומר ליריזם פולני רדוד יאה יותר למכחולו של קוז’אק…”

היא שלפה סיגריה מתוך נרתיק של עור, והציתה בסיגאר של אביה. כשהם מביטים בעד מסך העשן בצלליות’ של עצים, בצלליות של פרות המסתחררות בתוך קטעי-שדות חולפים, אמר גליצנשטיין:

“האין את סבורה, חווה, שהקיץ הקץ על האימפרסיוניזם שהוא לפי עניות דעתי שירת הברבור של הציור?..” עצבות היתה בקולה, עצבות שיש בה טרוניה קשה: “כן, הקוביזם השכלתני הולך ודוחק רנסאנס מופלא זה לתוך

המוזיאון…”

גליצנשטיין הבחין בטרוניה זו שצימצמה את גבותיה וחרשה שני קמטים במצחה הגרמי כלשהו, מצחו שלו, עצבות שלא-מדעת על נעורים שהקיץ עליהם הקץ בתוך האנדרלמוסיה הקוסמופוליטית של המונמארטר, בתוך לבטי-ציור מדומים ולא מדומים. –

“לפעמים, אבא, עולות דמעות בעיני למראה צרור הפרחים שאני שמה בכד כדי לציירם, לפי שאני אומרת לעצמי: פרחים עלובים, אתם שייכים לאסכולה שעבר זמנה…” כדי לטשטש את החיוך המר שעלה על שפתיה הדקות שאלה, תוך שמצדדת את ראשה כלפי השדות השוטפים עוברים מעבר לחלון:

“אבא, ישנת קצת?.. מן-הסתם לא, כמנהגך במסעות…” הוא ענה בתנועת-יד סתמית כשעשן הסיגאר מפעפע ויוצא ‘מפיו בטבעות עבות, עצבניות:

“אבל מה משמע שהקיץ הקץ על האימפרסיוניזםן.. הרי זה כאילו נגזרה בלייה על נוי השדות לעונותיהם, על זיוום ישל האילנות הן בלבלובם והן בשלכתם, או על יופיים של הפרחים…”

עיניו האפרוריות שהיה בהן גוון של צדף באורו החריף של הבוקר חייכו באירוניה:

“נמצא שמכאן ואילך אסור לעיניים ולנפש ליהנות מכל הדברים הבאנאליים האלה אלא אם כן הם מוגשים באיספקלריה קוביסטית…”

ולאחר שתיקה קלה, באותה נימה לגלגנית:

“ומי גזר בלייה זו?.. אותו לוליין ספרדי פיקאסו המהפנט כנופיות של חקיינים וקהל נבער בתעלולים ולהטים של מאטאדור… וחייטי הביקורת והשוליות שלהם גמרו ופסקו שהוא רב-מג, שהוא גאונו של הדור… גם וולאסקז לוליין היה, או גויא… ושמא רמבראנדט, ואפילו סזאן שאיני כלל מחסידיו…” הלגלוג שבקולו נתגלגל תוך כדי דיבור לרוגזה שלא-מדעת, רוגזה שסימרה כלשהו את גבותיו העבותות. הבת שלא גרעה מבטה המצודד מקלסתר פניו של אביה שהיה בו דמיון, בשל הזקנקן האפרורי שהאריכו, לדיוקנאותיו של אל-גריקו, שמעה בתוך נימת הרוגזה שבקולו תרעומת חבויה כלפיה, תרעומת כלפי רווקותה המתמשכת בעטיו שיל ליקוילהמאורות באמנות. היא שתקה, הפכה את ראשה לחלון והביטה בעיניים בוהות בשדות האביביים כשכוססת את שפתה התחתונה. הוא קם ממקומו, הניח יד פייסנית על כתפיה: “חווה, נניח לפולמוס הזה… הרבה התחבטתי בסוגיה זו של אסכולות הן באמנות והן בפילוסופיה… נלך לשתות קפה…” בקרון-האוכל כבר מסובים היו הקוביוסטוסים של הדיפלול סטיה, של הקולנוע ושל הבורסה לשולחנות הקטנים שבטבורם בין כלי פת השחרית התנוסס פרח בתוך גביע עץ צבעוני. הם פילבלו עיניים ליליות, ינשופיות כלפי השדות הירוקים וחייכו חיוך של פליאה: משמע שיש אביב בעולם!

לאחר שגליצנשטיין ובתו נתיישבו ליד שולחן מדוחק בפינת הקרון ומרוחק מרחק-מה ממחיצתם של הקוביוסטוסים שליהגו בבליל לשונות וגמרו לאכול פת-שחרית קלה, הצית הוא סיגאר והיא הציתה סיגריה נעוצה בקנה ארוך של ענבר. ועם שמעשנים ושותקים, אמר גליצנשטיין כשמושך חוט סמוי של מחשבה:

“חווה” נזדמן לך פעם.לראות את תמונותיו היהודיות של מאוריצי גוטליב?..”

היא נתהרהרה רגע וכשמפזרת את עשן הסיגריה מעם עיניה:

“הוא היה תלמידו של מאטייקו, לא כן?..”

מאי-שם הגיח פתאום יער שהפליג אל הרכבת והטיל את צלו על זגוגית החלון, על מחצית פניה של האשה הצעירה שגליצנשטיין דימה לראות בהם עודה קלה של ביטול. הוא החליק בידו את זקנקנו:

“פעמים יפה כוחו של התלמיד מכוחו של הרב… מכל מקום במותו של מאוריצי גוטליב שנקטף בבחרותו אבד לו לציור היהודי הקלסיקון המובהק שלו…”

ומניה-וביה, כשמפלבל בעיניו העייפות מחמת עשן הסיגריות העומד בחלל הקרון: .

“כמובן אחר יוסף ישראל’ם המקיים במכחולו את המסורת הרמבראנדטית ואת הזיו המסתורי של בתי-הכנסת באמסטר-

דאם…”

היא הפנתה מבטה מהשדות שבחוץ ותלתה אותו בקלסתר פניו המצודד של אביה: היא לעולם לא תפענח את החכמה הגנוזה בדיוקן זה .הדומה לדיוקנו של פילוסוף יהודי מימי-הביניים שלא צוייר בידי שום צייר:

“אבא, אמרת קודם לכן שהתלבטת הרבה בסוגיה של התמורות באסכולות האמנות… לאיזו מסקנות הגעת?..”

הוא דיחק בכתפיו וחייך:

“ייתכן שאין כלל מסקנות… על כל פנים זוהי סוגיה סבוכה ומסובכת…”

וכשמנמיך קולו ומרמז בתנועת-ראש קלה כלפי דמות אלמונית; דמותו של גבר בגיל-העמידה בעל בלורית שחורה עבותה ופאות-זקן עבות שזורקה בהן שיבה קלה כאילו לשם נוי ושאשה בלונדית צעירה ונאה השחילה פרח בדש מעילו אמר בחיוך:

“רואה את, חווה, איש זה הוא פסנתרן שיצאו לו מוניטין בינלאומיים לא בפירוש האלגנטי שהוא מפרש את שופן, את מוצארט ואפילו את בטהובן אלא גם בגינוניו היפים; בלבושו הטרזני ובחדוות החיים שלו… הלה אינו מתלבט, הוא נהנה ומהנה מן ההפקר… הרבה .תהיתי על בעיה זו של פרשניםקוביוסטוסים אלה, שהם בחזקת כוהנים הנוטלים מעשר מעמל הצער והייסורים של אחרים…”

בחוץ, עטף שובל של עשן שנזרק מארובת הקטר את השדות המנומרים כחול דגניות ואדום פרגי-בר. משנתפזר העשן, נראתה רועה קטנה, מקל בידה, רודפת אחרי פרה לבנה שהתגרתה בה כבמזיד בריצת עקלתון.

הם קמו וחזרו לתאם. גליצנשטיין התכרבל באדרתו, הסמיך את ראשו לדופן הקרון ועצם את עיניו. היא הוציאה מארנקה פנקס-סקיצות, עפרון, ורישמה בשירטוטים פזיזים קטעי-נוף חולפים.

דממה של מרחבי-שדות שטופים אוך לילכי שנשתסעה מפרק לפרק על-ידי שריקותיו של הקטר הדוהר. גליצנשטיץ שנתנמנם בתוך דממה זו נתעורר לאחר שעה קלה בטילטול ראש כמתוך סיוט, לילי ותוך שבוהה לשדות כמתאמץ לקבוע את הזמן והמקום שבהם הוא שרוי: “חווה…”

היא צידדה את ראשה ותלתה מבטה.בפניו החוורייניות של אביה.

“חווה, יש בדעתי לעשות שעות אחדות בעיירת-מולדתי… הרכבת תגיע לשם בעוד זמן-מה.. .”

חיוך של שמחה נדלק בעיניה:

“אבא, אני מצטרפת אליך… עיירתנו על סימטאותיה ודמויותיה זכורה לי מהילדות כעין תגליף מטושטש, אם כי אני מושכת.ממנה, שלא מדעת, השראה עד היום הזה… הייתי מאד רוצה לחזור ולראותה בממש”.

הוא ליטף את ידה הדקה שנחה על גבי פנקס-הסקיצות: “טוב ויפה, חווה, שהשראה זו מלווה אותך בתוך הקוסמופוליטיות של פאריס… יש בה, בהשראה זו, מאורם של נרות שבת… נחזור פעם יחד לשוטט בסימטאותיה של עיירה זו שיצאה-ולא-יצאה מהווייתי… אימתי?”

משך אנחה מלבו:

“כשאשתחרר לזמן-מה מעולה של המנהיגותי ומפולמוסי-הסרק והמליצות הנבובות והתככים וכיוצא באלה שרצים התלויים בה… אבל הפעם רוצה אני לשהות בעיירתי ביחידות… חובה עלי לראות שם ידיד-נעורים ששלושים שנה של ריחוק חוצצות בינינו…”

ועם שמנענע ראשו כלפי הדמות הערטילאית שחזרה והפסי-

עה בשדות הדשואים והשטופים אור לילכי:

“את מבינה, חווה, הנחתיו להתלבט לבדו בין משנתו של ניטשה ובין תורת הקבלה…”

וכשמאחיז את מבטו בקו האופק המיוער:

“ביום אביב דומה הפקיד ידיד-נעורים זה בידי קונטרס שירים שכתובים היו בנוצה ובאותיות מסולסלות…” הוא צידד את פניו כלפי הנוף שבחוץ ששר בפשטות קמאית את האביב: בגבעותיו, העמוסות חורשות אפלוליות, ביובליו הבוהקים, בסייחיו המתרוצצים באור. פאסטלי : המתוק לעיניים:

“בוסר וגאוניות שימשו בערבוביה בשירים אלה כיאה לעילוי של עיירה קטנה… זוכר אני היטב את שיחתנו האחרונה על גשר עץ רעוע מאוזב ומותלע שנטוי היה על פלג דל ועל נעורינו… אחר-כך עמדנו ושתקנו שעה ארוכה כשעינינו’נוהות אחרי להקת היונים של בן-הנחתום הגוי שרדפה אחרי להקת היונים של בן-הנחתום היהודי… קונטרס השירים שידידי הפקיד אותה שעה בידי פתיל כחול הידקו בשתי-וערב…” עווית קלה של עצבנות עברה בפניו העייפות: “זה שלושים שנה שלא ראיתיו ושאני חושש לראותו…” “בשל אותו-קונטרם שירימו..” שאלה בהנמך קול. הוא ניענע ראשו:

“כך בשל אותו קונטרס שירים שהשעה לא שיחקה לו ובשל סוגיה משיחית שעדיין תלויה”ועומדת בינינו…” קטר הרכבת שביקש כביכול לסיים מסע זה דהר במשנה-מהירות כשנושף נשיפות עצבניות וסוחף לתוך, ריקוד מסחרר שדות, צרורות אילנות, פרות רועות, סוסים חורשים ושברי* ראי מנצנצים של בצעי-מים.

“אני חייב לראותו, חווה… זה שנים-על-שנים שאני דוחה פגישה זו עם ידיד נעורי השבוי בידי-גולם משיחי…” היא לא ירדה לסוף דעתו אבל ראתה את העצבות הרבה בעיניו ואת קמטי הצער שבזוויות פיו:

“ואולי עקר בינתיים מהעיירה?..”

הוא דישן ברוגז-מה את האפר מהסיגאר שכבה:

“לא, לא עקר משם… לא זו בלבד.שהוא שבוי בידי גולם משיחי אלא גם מטופל בבת בלתי-שפויה…”

בבת-אחת נפסק מעבר לחלון הרכבת מחולו המסחרר של הנוף: הקטר המיוגע השתרך עתה בניחותא בתוך שדות דמומים. “שעה שנפרדנו אחז בידי ואמר: ‘אתה רואה את היונים היהודיות הרדופות על ידי היונים הגוייות? הן מתייראות לצאת מתחום שמיה וגגותיה של העיירה כאילו אחוזות היו איזה כישוף…’ ופניו המסוגפות של בן סופר סת”ם מוארות היו אור משונה…”

גליצנשטיין העביר שתי ידיו לאורך פניו ושילבן תחת סנטרו:

“על קונטרס השירים שהפקיד בידי שתק שתיקה גמורה. וזה שלושים שנה שאני שומע שתיקה זו…”

הוא הדליק אש בסיגאר הכבוי ועישן שהות-מה לתוך השתיקה הזו התלויה כביכול בחלל השדות.

“אנחנו מתקרבים אל גשר העץ המאוזב… אני מניח שלא התמוטט בינתיים…”

שלף מכיס חזייתו שעון כסף מגושם מעוטר חריטי ערבסקות, מתנת סבו שהיה למדן מופלג, חריף ועוקר-הרים, הציץ בו ואמר:

“חווה, נתראה בערב בוורשה… תגידי לידידינו שימתינו לי מן-הסתם בתחנת-הרכבת, שנאם אנאם, כדרכי, בשעה הקבועה… ושיהא הכל מוכן לעצרת-העם בקרקס…”

ובחיוך שעיקם קימעה את שפמו העב:

“כמובן בלי ליווי של מוקיונים בזירה…”

כשמרמז כלפי עצמו בסיגאר העשן המשיר את אפרו על מעילו:

“משום שסגי במוקיון אחד…”

ולאחר שתיקה קלה:

“פעמים רבות תוהה אני על טיבם של שני אלה… במוקיון של קרקס יש לפחות מעין יופי טראגי, ומה יש בפרנס של ציבור מלבד קופה של שרצים?..”

דיחק בכתפיו כשמצדד את ראשו כלפי אורלוגין של עץ שמקובע היה בחזיתו של בניין שחוח וחבוש גג של רעפים אדומים שנתקרב והלך אל הרכבת שנתאטטה והלכה. שני המחוגים קצוצי-הקצוות השרועים על גבי, לוח האורלוגין הראו שעה קמאית כביכול, שעה שעמדה מלכת ביום דומה ליום זה לפני שלושים שנה. מנגךאקורדיאון נכה-רגליים שישב ברציף התחנה, בסמוך לאורולוגין, הקביל את הרכבת הבינלאומית שנעצרה לשעה קלה במטחי צלילים עליזים.

גליצנשטיין נטל את מקלו העשוי עץ-הבנה, נשק לבתו ועם שיורד מהרכבת:

“נתראה עם ערב במלין ‘בריסטול’…”

דעתו מטולטלת עליו, אפר הסיגאר העשן שבפיו נושר על דשי מעילו נהו עיניו אחרי הרכבת.שעקרה בינתיים ממקומה ונבלעה והלכה כקו עקלתון בתוך הערפל הירוק של השדות. צידד את ראשו ומצא את עצמו עומד, עולודרגל יחידי,.מול אורלוגין-העץ שמחוגיו הקצוצים עדיין מורים כמלפני שלושים שנה על נתיבות המפליגות למרחקים סמויים ומופלאים. גחן, הטיל מטבע לתוך פנכתו של מנגן-האקורדיאון הנכה שקיטע משום-מה את נגינתו ועזב לאלטו את רציף התחנה.

משיצא מתחומם של המרחקיםשמקופלים בהם יערות וכרכים מסתוריים ונכנס לתוך תחומה של העיירה, הקביל את פניו ממש על הסף עץ-ערמון ישיש מעוקל-גזע שבצמרתו המדובללת תלוי היה שובך, השובך מימי הילדות, שנתייתם בינתיים מימיו היפות. אילן זה שעוד עמד מעוטף בעלווה אביבית הטיל את צלו על כרכרה מעוכת”דפנות שנשתיירה כאן כביכול אף היא מאותם הימים: וסום”הרפאים האפור שהיה. רתום לכרכרה הזקיף את ראשו מתוך דלי עץ והביט זמן”מה אחרי גליצנשטיץ בשתי עיניים עצובות ותוהות כשסילוני מים דקים מנטפים מלסתותיו הנפולות.

כשעבר גשר-עץ צר ורעוע שקישר שתי גדותיה של תעלה צחיחה, ראה לפני בית נמוך שגגו נשתרבב לתוך חלונותיו המקומחים איש זקן יושב על שרפרף, רגליו. משוכלות, ומעשן בניחותא מקטרת. גליצנשטיין הכיר בו את בנו של הנחתום הגויי: הבריון האגדי מימי הילדות שהיה גונב את סוסיהם הגנובים של צוענים שהיו קובעים בעיבורה. של העיירה אכסניה-של-ארעי; שהיה מאלף את יוניו, היפות ביותר באיפרכיה, לפתות יונים אחרות לשובכו שלו: שהיה מלסטם בימי השוק בתכסיסי-חן-ואימים איכרים קשישים ואיכרות צעירות ושהיה תולש יצול מאחת העגלות המסולמות ומבריח בו כת של שוטרים שהוזעקו ליישב עליו את דעתו. עתה לא נשתייר מבריון זה אלא גוי זקן, שחוח וקרות, שמתוך שפמו הקלוש והסרוח לצדדין ביצבצה מקטרת מפוחמת שסליל עשן רזה עלה הימנה. היכן בלורית הפשתן היפה שלו והיכן יוניו היפות שהיה מפריח בשמי העיירה?..

גליצנשטיין פנה לאחת הסימטאות הצדדיות. האביב ליבלב שם על גגות מאוזבים, חייך בבהרות אור על גבי. קירות מקולפים, דלק באשכולותיו הדלים של עץ-לילך שנתגלגל באורח-פלא לסימטה זו והציץ בשובבות מתוך זגוגיות החלונות הפתוחים שסינוורו זו את זו. על אחת הגזוזטראות שנראו כתלויות על בלימה הבחין גליצנשטיין בדמותו של ישיש שעמדה שעונה למעקה ובהתה לתוך האביב הזה. כיפת משי שחורה ומהוהה חבשה את ראשו המחודד בעוד שאת גופו הצנום עטף חלוק חורפי מרופט של פלוסין ירוק. בעד הדלתות הפתוחות של הגזוזטרה הציצה מתוך אורצל דמות-משנה שלו: קונטראבאס בא בימים שנשתייר בו מיתר אחד מדולדל. גליצנשטיין נשתהה רגע תחתיו: האין זה קלמן כלזמר שמוניטין יצאו לו על שום שהיה מפליא לנגן בחתונות בארבעה כלי”ניגון’ לסירוגין? וודאי! וודאי! הוציא מפיו את הסיגאר העשן וקד בראשו כלפי הווירטואוז הזקן שמכל החתונות נותר עם קונטראבאסינכה ועם חוחית מרוטת-נוצה שצייצהי בקול שבור בכלוב התלוי על הקיר. הזקן הניף יד כפופה, רועדת, האהיל בה.על גבותיו, צימצם את עיניו באיש הזר והחזיר לו ניענוע-ראש. תקוף משום-מה רגש סתום של אשמה המשיך גליצנשטיין את דרכו בעיקוליה של הסימטה. ועם שהוא מהלך מהורהר כשנתקל כפעם בפעם בנעל בלויה שהושלכה לאמצעיתה של המרצפת, בחתול שהתחמם על אדנו. של חלון ליד ישישה בשביס שישבה וסרגה כשממלמלת לעצמה בסנטר רוטט, בעז שכוססה ברעבתנות קלח רקוב של כרוב ליד זאטוט קרוּע-בלוא שהידס סמוק-לחיים בתוך שלולית של שמש, בנערה שחומת-שיער וצחורת-פנים שעמדה כעין איקונין במסגרתו של חלון ונהתה בעיניים הוזות אחרי סיעה, של אנקורים שהתרוצצו אילר-ואילך; כרוח-שדות שנדחקה בין מפלשי הבתים ושוטטה בתוך הסימטה כשהיא מלחשת ואומרת שיש אביב בעולם! – הגיח מתוך פרוזדור אפלולי של בית מעוקם-קירות ברנש יכל כך משונה ומוזר’ במראהו שגליצנשטיין נרתע לאחוריו אחוז בהלה קלה. הלה, מזוקן זקן שחור מטולא טלאים אפורים, נרתע אף,הוא למראהו של הזר; אלא שמניה-וביה התאושש מתמהונו, ניתר ממקומו ותקע את עצמו מול גליצנשטיין, כאומר לחסום בפניו את הדרך ועמד ותהה עליו תהייה, של סקרנות פלאית ונוקבת כאילו ביקש לזהות את פרצוף-פניו. של איש זה עם דיוקך-שניצנץ ועלה אותו רגע במוחו; ועם שהוא חולץ לאיטו את ידיו מתוך החבל הגס שאיבנט את מעילו המרופט והנטול כפתורים שירבב את ראשו החבוש קאפליוש מעוך ומאובק וצווח לעומתו בכעס: “אין גואלים את מי שאינו רוצה להיגאל!..”

כמאובן עמד גליצנשטיין במקום שעמד. העייפות של ליל: השימורים ברכבת הבינלאומית, כל העייפות של עשרות שנות טילטולים ומסעות התפשטה עתה בכל ישותו וריתקה אותו לאבניה המעוכות של סימטה זו: מיהן ברנש זה שזקן עב כסבך של דרדרים מעטר את פניו המסוגפות? האין הוא גילגול של אותו גולם משיחי שאגדת עם טמנה בעליית-הגג של בית-הכנסת הישן?.. היכל ייתכן בסימטה זו השרויה כביכול, על בתיה המעוקמים והמחוטטרים, ביום אביב הדור-נאה, בימי הביניים… תוך כדי כך נצטודד קימעה הברנש התמהוני מעם גליצנשטיין וכשמלכסן ראשו כלפי יון ויונה שטיילו על גבי הגגות המרופדים אזוב רקוב, הניף שתי ידיים גרומות ומממשות ומשך. מתוך סבך דרדרי זקנו קול מלא נועם של קונטראבאס צרוד של חתונות:

“איזו שלוווה על גגות העיירה!.. איזו שלווה על גגות הגיטו!…”

עם שאינו גורע את מבטו מהמשוגע ששרוי היה במעין אכסטאזה חילץ גליצנשטיין את מקלו שחודו נתקע בין שתי אבנים ואמר לעקוריממקומו. המשוגע שהרגיש בכך צידד אליו מבט תוהה ובראותו את הסיגאר שבפיו של גליצנשטיין, סיגאר דק וצחור שהימנו הסתלסל סליל דק של עשן כחלחל, נתעקמו פניו בעווית של תמיהה וצחוק צרוד פרץ מתוך סבך הדרדרים של זקנו, צחוק שנתגלגל והלך בתוך חללה הדמום של הסימטה:

“העיירה בוערת והוא מעשן לו בשלווה סיגאר ריחני!..”

חיוך מבודח פשט בפניו של גליצנשטיין, חיוך שדעך מניהוביה למראה עיניו הרושפות והזועמות של המשוגע, ועם שהוא מרתיע שלא-מדעת אל הקיר המקולף של הבית המחוטטר חש בפניו חבטה, חבטה של קול שהוטח בו כאבן:

“תן את הסיגאר, משיח שקר!..”

צמרמורת- עברה בגופו של גליצנשטיין, ועד שהיתה לו שהות לעמוד על משמעותו של הפסוק שנזרק מפיו של המשוגע, קפץ הלה קפיצה לוליינית, שירכב יד גרומה וחטף את הסיגאר מבין שפתיו וברח. הוא לא יברח: דומה יהיה שהתעופף-במעילו המרופט והמבודד מעל לגגות הסימטה המאוזבים.

דעתו מטולטלת עליו, עמד גליצנשטיין ונהה. אחרי הצל ששייר המשוגע, צל שאינו מש ממנו זה שנים על שנים. מחלון פתוח של אחד הבתים בקע קולו הצרוד של אורלוגין שספר את השעות בניגון איטי ועצוב. גליצנשטיין נתחלחל, לפת את מקלו ועקר ממקומו. הסימטה שהפליגה והלכה בעיקוליעיקולים, כאילו נשתלשלו ממנה כל הסימטאות של עיירות פולין, הביאתו לבסוף לביתימגוריו של ידיד נעוריו שתקוע היה בראשו של תל. הוא זיהה אותו לפי העליה המשולשת שרכבה על גגו ולפי עמוד-הפנס שעוד עמד בסמוך לו, פנס שלאורו המבליח היו מסיחים שעות על שעות בלילי חורף מושלגים, מכוכבים. עייף מכיתות רגליים, עייף ממראות הסימטה, השעין את גבו לעמוד”פנם זה ועצם את עיניו, תוך שמהרהר בזירת הקרקס המזומנת לו במטרופולין, זירת-קרקם שטופת-אור- בתוד עיגול שרוי בחשיכה של דיוטות”דיוטות יציעים גדושות דמויות קשובות של יהודים שעיניהם הוזות ורושפות בתוך האפלולית התלויה מעליהם. הסימטה שבה עמד וזירת-הקרקס הרחוקה נתחלפו זו יבזו לסירוגין כסיוט בתוך סיוט.

כשהעביר גליצנשטיין ידיו מעל פניו וקרע את עפעפיו הכבדים, נדהם לראות עיל גבי ספסל של אבן משופע ומוצנע בין ענפיו העבותים של עץ-ערמון, דמותה של נערה שמשולי שמלתה הארוכה ביצבצו כפות רגליה היחפות. כיוון שישבה רכונת-ראש כשידיה מלטפות חתול אפור המונח על ברכיה, לא ראה אלא את שערה האדום שבהק באור המועט שהסתנן יבין ענפי האילן ושהיה מבודר פרוע על כתפיה הרזות. גליצנשטיץ חש בחיוך של כאב המעקם את שפתיו: בדמויות כאלה. מקבילה עיירתו את פניו? ותוך שעומד ותוהה על שייכות משוערת של נערה זו לעליית-הגג של הבית הסמוך שאדריכל אלמוני דחפו לראש התל, חש שמשהו גושי פולח את האוויר ממש בסמוך לעיניו. אחוז חלחלה קלה הרתיע אל עמוד-הפנס: היה זה החתול האפור שנתלש מברכיה שלי הנערה וקפץ קפיצת-עקלתון על גג-שחיפים של אורווה שמתוך חרכי קירותיה הגיחו מפרק לפרק סנונית או אנקור ובמקורם גרגר שעורה שגנבו מאבוסם של הסוסים. ושעה שהחתול הפסיע, מקושת-גב, על גבי הגג תוך שאורב לציפור שתזדמן לשם, נזדקפה הנערה באורצל של צמרת הערמון. שערה המבודר הטיל גוני נחושת על פניה החיוורים והמנומשים, מחרוזת שבה שימשו בערבוביה אלמוגים וכפתורי צדף תלויה היתה בצוארה הרזה. היא עמדה דמומה, מצודדת ראש, אצבעות ידיה משולבות והביטה לתוך החלל בעיניים בוהות, ירוקות-אפרפרות, עיניים שהיו מוכרות לו לגליצנשטיין. הוא חש פתאום שינוק בגרונו: האין נערה זו שמשיפולי שמלתה הדהויה מבצבצות רגליה היחפות, שארשת חולה, הזויה, חתומה בפניה, בתו של ידיד נעוריו?.. היא התירה בינתיים את ידיה המשולבות, הניפתן. הנף איטי וסוככה בהן על,עיניה שתרו כביכול אחרי דמות המצויה אי-שם במרחק, מעבר לתל, בתוך מעגל הבתים שבכיבר-השוק של העיירה, או אי-שם בשדות המשובלים הזורמים אל היער שבאופק, או בתוך האפלולית העוממת של היער. שפתיה נעו כאילו דיברה אל ליבה. ידיה שסוככו על עיניה שמטו לצדדיו, וכשמתנועעח אילך-ואילך החלה לפזם מעין לחן של שיר-ערש:

“הוא יחזור יונתן שלי… הוא יחזור… הוא יחזור…” נשתתקה פתאום, ליכסנה את ראשה כלפי גליצנשטיין, הסתכלה בו בעינוים דהומות וסנטרה ריטט: כששאלה בנימה של כעס:

“מי אתה, איש שלא מכאן?..”

בלי להמתין לתשובה נטלה בזרועותיה את החתול האפור שחזר בינתיים מגג האורווה וחמקה בפזיזות למאחרי עץ הערמון. אותו רגע בקע ויצא מעליית-הגג של הבית שישב מכופף בראש התל קול צרוד, קול שמעבר לשנים רבות, קול שהעביר צמרמורת בגופו של גליצנשטיין: “מרים, עם מי דיברת?.. היכן את, מרים?..”

גליצנשטיין אימץ את עיניו כדי לראות באורצל האזובי שעמד בחללה של הסימטה את הראש שנשתרבב החוצה.

“מרים, עלי הביתה… עלי, בתי… אה!.. אדם זר כאן… למי אתה שואל, אדוני?..”

גליצנשטיין עקר ממקומו, עבר בסמוך לספסל-האבן שנתייתם מדמותה של הנערה אדומת-השיער והפסיע לעבר הראש שנשתרבב מתוך אשנב צר של עליית-הגג שעל כרכובו הדלה עץ-הערמון ענף כבד:

“לך אני שואל, שרגא, לך…”

מהבלורית הפייטנית והשופעת שעיטרה לשעבר ראש זה, בלורית שהילכה קסם על נערות-העיירה ועל רוחות הסתיו, לא נשתיירו אלא אניציםקלושים, מדובללים ומאפירים. אך הקול שירד מעליית-הגג לא נשתנה כל-עיקר: נשתיירה בו אותה נימה מתכתית עמומה:

“אדם זר, אתה קורא לי בשמי… מניין לך שמי?.. מי אתה?..”

גליצנשטיין חש פתאום בכאב-החריכה שנחרכו אצבעותיו באשו של הסיגאר ברגע שהמשוגע שימטו מידו והוא.שמע את עצמו שואל:

“האין אתה זוכר אותי, שרגא?.. האין אתה זוכר את קולי?..”

דומה היה שהזמן עמד רגע מלכת, ובדממה שנתלתה בחללה של הסימטה דיברו ציוציהם של. האנקורים ואיוושתו של עץ-הערמון על אביב שהוא כביכול מחוץ לזמן. והקול שירד מעליית-הגג תרעומת קשה היתה בו:

“אדם זר, אתה בא בפתע-פתאום מאי-שם ומטיל לכאן קול אלמוני! קול ממרחקי-מרחקים…”

דמעות שינקו את גרונו של גליצנשטיין:

“שרגא, נשתכחתי. לגמרי מזכרונו?..” גליצנשטיין ראה שהראש המשורבב מתוך האשנב של עליית-הגג מאזין, תוהה כמגשש בתוך צללים; ולאחר שהות-מה:

“לומר שזה קולו של ידיד נעורי, קולו של אריה גליצנשטיין הנודע בשערי תהילה?.. וודאי!.. וודאי!.. איך לא עמדתי מיד על טיבו של קול זה… אנא, המתן, אני יורד להקביל את פניך…”

לא יצאה שעה קלה ובפתחו של פרוזדור הבית נסתמנה דמותו של איש קשיש, כפוף כלשהו, מעוטף בחלוק מרופט שנגרר על רגליו. גליצנשטיין ניתק ממקומו ורץ לקראתו. איש עליית-הגג נפל לתוך זרועותיו כבד כאבן וקל כצל. “אה, זה באמת אתה, אריה!..”

הם עמדו ושתקו שעה קלה תחת עץ-הערמון המאווש בנועם כשמביטים זה בזה בפנים חייכניות שעווית של בכי עצור נצטלקה בהם.

“לא יכולתי קודם לכן להבחין את פניך, אריה, משום שהנחתי את משקפי ולא נמצאו לי…”

“אתה זוכר, שרגא, שבשל הנף-יד שבשוגג הפלתי פעם את משקפיו שנפלו על אבן ונשברו… טיילנו אז עם דמדומי היום ליד טחנת-המים שאבנים רבות מצויות היו בסביבתה…” איש עליית-הגג גיחך:

“כבר אז, אריה, רגיל היית בז’סטות פתיטיות של נואם ומטיף לעתיד לבוא…”

ובנימה של תרעומת פתאומית כשהוא זוקף בו את עיניו האפורות והתוהות שנראו סגי-נהוריות בעד הזגוגיות העבות של משקפיו:

“באיזה אורח-פלא נזדמנת לכאן לאחר שנים רבות כל כך?..”

גליצנשטיין הרכין ראשו ושתק שהות-מה, ומשהרימו ראה כמעט בעליל שידידו, דייר עליית-הגג, עומד לא בצלו של עץ-הערמון אלא מרחק ת”ק פרסה של זמן, כשפניו מצודדות כלפי נוף הגגות של העיירה שאור לילכי חיווריון מלטף את שחיפיהם המאוזבים. הוא תהה על פנים מסוגפות אלה שיש בהם מצביונו של נוף זה ושבמקום אזוב מלופפות היו עד מחצית לסתותיהם אניצי שיער אפרוריים. שנתלכדו לזקנקן מדובלל:

“שאלת, שרגא, באיזה אורח-פלא נזדמנתי לכאן… קושיה פשוטה וגם חמורה… אבל, אולי נשב, משום שאני וודאי עייף ושמא גם אתה… רואה אני מעין ספסל אבן תחוז עץ-הער-

מון…”

משנתיישבו על האבן המחוספסת והקרירה שמוטלת היתה על שתי כלונסאות. עץ מגושמות ומעוקמות, שיטח גליצנשטיין את כף ידו על גב היד המגויידת והמנומשת של ידידו:

“הזוכר אתה, שרגא, שיום אחד טיילנו טיולנו האחרון לתחנת הרכבת?.. זה היה ביום סתיו סגרירי שבו מקופלת היתה כל עצבות הדורות של העיירה…”

איש עליית-הגג הניע את ראשו:

“הוא יזכור לי יפה אותו יום של סתיו… הלכנו כל הדרך דמומים כאילו מאזינים היינו ללחן של דלף-הדורות וכאילו כבר חצצו בינינו המרחקים שאמרת להפליג אליהם…”

“ואתה, שרגא, הפקדת אז בידי קונטרס שירים שקשור היה בפתיל כחול…”

איש עליית-הגג משך את ידו מתחת ידו של גליצנשטיין וחייך חיוך מסוגף אל גגות העיירה המאוזבים שמטולאים היו אותה שעה טלאים לילכיים:

“קונטרס שירים, אתה אומר, אריה, קונטרס שירים מקושר פתיל כחול?..”

צרידות של אדם ששתק לילה תמים מול נוף של יערות אפלים ושל שדות אפלים שהשתרעו בתוך מרחקים מסתוריים, ריטטה בקולו של גליצנשטיין: “ואני נטלתי על עצמי להוציא לשירים אלה מוניטין…” כשאינו ממיש את עיניו הכמעט סגי-נהוריות מסיעות הציפרים ששוטטו אילך-ואילך מעל גגות העיירה בעיגולי-חן של מחול שתק איש עליית-הגג כיוון שמלומד היה בשתיקות. אף-על-פי-כן צידד לאחר שעה קלה את ראשו כלפי ידידו ושאל בנימה של בדיחות-הדעת:

“והיכן הם השירים, אריה?.. השירים ולא המוניטין?..” הוא ידע, אריה גליצנשטיין, שנים על שנים ידע, שבוא יבוא יום שבו יצטרך לתת תשובה על שאלה זו. הוא לא השפיל את עיניו, אלא הביט לתוך חלל העיירה בעיניים בוהות כמביט בתוך איספקלריה עמומה שבה דימה להבחין בבואה של דיוקן-נעורים מטושטש, שהיה ספק דיוקן שלו ספק דיוקן האיש הזקן שישב לצדו תחת עץ-הערמון:

“הרי אתה יודע, שרגא, מה עלה בגורלם של השירים האלה… כתבתי לך בשעתו ארוכות על כך…”

איש עליית-הגג בהה בעיניו הכמעט סגי-נהוריות לתוך החלל הכחול שהתקמר מעל לעיירה וכשמנענע את ראשו: “אני מבין, אריה, גם בשוק הפיוט צריך לדעת היכן להעמיד את הדוכן והיאך למכור את הפרקמטיה…”

ולאחר שהליט את פניו בשתי ידיו הרזות והרועדות ושתק שעה קלה שתיקה שהיתה שתיקה של שנים-על-שנים: “אריה, ראיתי פעם יונה יפה חגה בשמיים כגון אלה של היום, שבויה כביכול במין חינגת אביב שאין לצאת ממנה… ובפתע-פתאום החלה יונה יפה זו לפרפר ולצנוח למטה: אבן שנקלעה מקלעו-של איזה בריון אלמוני פגעה בה…” אלומת אור שבקעה בעד העלווה העבותה של עץ-הערמון שיוותה לפניו של איש עליית-הגג מסכה של ספק עצבות ושל ספק שמחה, לפי שחפן בידו את זקנקנו הדליל ואמר: “אף-על-פי שבדיונים קולעים אבנים ביונים יפות עדיין הן מעופפות מעל הגגות המאוזבים של בתי העיירה המחוטטרים הנשענים זה על כתפו של זה ומספרים זה לזה סיפורי-מעשיות שריחות של דורות מבשמים אותם… עדיין יש נערות זיוותניות בעיירה ההולכות בלילות-ירח לתהות על בבואתו במימי הנחל הסובב את טחנת-המים של ברוך-לייב הטוחן: מי יודע, שמא נימפות הן?.. עדיין…”

זקף את ראשו ותלה עיניו בגליצנשטיין:

“אריה, האם כדי לדבר עמי על גורלו של קונטרס השירים ההוא הטרחת את עצמך לכאן?..”

גליצנשטיין שתק: הוא שתק במשך שעה קלה את השתיקה ששתק שנים על שנים איש עליית-הגג. לבסוף אמר: “גם לשם כך, שרגא…” ובהטעמה: “וגם כדי לראות אותך ולחזור ולראות בך את דיוקן נעורי…”

וכשמחלץ מכיס מעילו נרתיק-סיגארים של כסף המקושט ריקמת ערבסקות:

“וגם כדי לדעת אם אותו גולם משיחי שנתגלגל לכאן מימי-הביניים עדיין רדום בשינה בעליית-הגג של בית-הכנסת הישן… כמדומה לי, שרגא, שנוהג היית לעשן?..”

הלה ליכסן את מבטו אל טור הסיגארים יפי הצורה והגוון שמונחים היו תחת פתיל משי ירוק כתוך הנרתיק הפתוח: “כן, אפילו במידה מופלגת… אבל מנוזר אני לחלוטין מהעישון זה שנים אחדות… אף-על-פי-כן, אעשן סיגאר לכבודו של אורח יקר שבא ממרחקים לחפש דיוקנאות שכוחים…”

ושני הידידים ישבו על ספסל האבן ועישנו דמומים כשמאזינים לצניפות הסוסים שבקעו מהאורווה הסמוכה, לציוצי הציפרים, לאיוושת הצמרת של עץ-הערמון שסיפרה על יום אביב הדור-נאה בבחרות רחוקה.

“אתה זוכר, שרגא, אילו סיגריות של זיבורית מעשנים היינו בימים ההם?..”

וכשהוא תוהה בעד העשן הכחלחל והבשום שהתפצל מהסיגארים על פניו הסגופות של ידידו: “יפה עשית, שרגא, שהחלפת את הפייטן בפילוסוף…” איש עליית-הגג גיחך כשמצמצם גבותיו ומדשן בצפורן זרתו את מצנפת האפר מהסיגאר שלו:

“וגם לזה לא יצאו מוניטין…”

גליצנשטיין עשה בידו תנועה של עצבנות:

“שרגא, שמא גורמת לכך ענוותנותך היתירה… אסור להיות עניו כל כך בהאי עלמא..”

קם מחמת עייפות, מחמת עצבנות, וכשמשכל שחי ידיו על גבי גולת מקלו:

“למה בעצם יושב אתה בעיירה נידחת זו?..”

איש עליית-הגג השפיל ראשו ושתק כשממעך את שייר הסיגאר בשוליו המחוספסים של ספסל-האבן; לאחר שהות-מה הזקיף את ראשו:

“כמה וכמה טעמים לכך, אריה… שוק הקולמסנים בפיט ובהגות המכריזים בקולי-קולות עלהפרקמטיה שלהם מעורר בי סלידה… שנים על שנים מורגל אני בדממה של בדידות השורה כאן, שהיא דממה של שדות, של יערות ודממה של בית-כנסת עתיק העומד ומהרהר זה מאות בשנים בחלונותצבעונין מאובקים… חוץ מזה יאה עניותא לסילוסופוס בישראל. כעצבות-הדורות הפרושה על הגגות המאוזבים של בתי העיירה המחוטטרים. חוץ מזה…”

העביר שתי ידיו על רקותיו ועל לחייו השקערוריות: “כמדומה לי, אריה, שדיברת לפני שעה קלה עם בתי?..” צמרמורת קלה עברה בגליצנשטיין: נזכר בנערה אדומתהשיער השופע והפרוע שמצאה יושבת על ספסל זה וחתול על גבי ברכיה:

“בתך, שרגא?..”

איש עליית-הגג התיר וחזר וקשר באצבעות עצבניות את האבנט המרופט של חלוקו הדהוי והדברים שאמר נדחקו מתוך גרונו המשונק צרודים, קטועים: “צעירה… רבת-חן… ונפשה, נפשה חולה…”

פשט ידו, תלש מענף מדובלל של עץ-הערמון קומץ עלים והסתכל בהם ארוכות בעיניים סגי-גהוריות ומקושרות בדמ”. עות. גליצנשטיץ שישב ושתק עמו דימה לשמוע בתוך ליאותו את דידוי האנקורים ליד האורווה ואת משק הרכבת הלילית שדהרה לא בתוך שדות אפלים אלא על גבי הגגות המשופעים של בתי העיירה. תוך כדי כך יצא איש עליית-הגג מתוך שתיקתו, ליכסן את ראשו^כלפי עיקולה של הסימטה וקרא: “מרים!.. מרים!.. איפה את?..”

כאילו ממתינה היתה לקולו של אביה צצה מיד דמותה של הנערה אצל עמוד הפנס המלוק כשמחזיקה בזרועותיה המשוכלות יונה. משהשגיחה תוך הילוכה המהורהר בגליצנשטיין נרתעה רגע דהומה לאחוריה, אך תוך שיקול של מניה”וביה עקפה את ספסל”האבו ונשתהתה במרחק-מה מאביה.בראש מורכן. לאחר רגע של שתיקה הניפה את היונה בשתי ידיה ושילחה אותה אל סיעת יונים ששוטטו על מדרונו של גג האורווה. חזרה והרכינה ראשה ואמרה בקול איטי, זמרני ונוגה:

“אבא…”

עווית נתחתכה בפניו של איש עליית-הגג:

“כן, בתי…”

“ראיתי את יונתן שלי… .היה לילה, לילה עם ירח;” הוא טייל ליד טחנת-המים והחזיק בידיו צרור לילך… חיוור היה יותר מהירח, ולא ראה אותי אבל חייך אלי…” כבשה פניה בידיה ודומה היה שהיא בוכה ללא קול. האב שמורגל היה בהזיותיה, קם וליטף את ראשה:

“מרים, אמרי שלום לידיד נעורים שבא ממרחקים לראות אותנו… הוא יקנה לך מחרוזת אלמוגים…”

סילקה ידיה מפניה, .חייכה בעיניים דמועות ומילמלה: “אלמוגים… אלמוגים אדומים… יונתן,שלי אוהב שאני מקושטת באלמוגים אדומים ובפרח אדום בשערות… “

רגליה היחפות מבצבצות משולי שמלתה הדהויה, עיניה עצומות. אצבעות ידיה משולבות כבתפילה, פניה הארוכות והחיוורות שרויות באורצל של חלום, גילמה דמות של חן ושכול, דמות שהיא מעבר להווייתה, דמות כמעט ערטילאית של בתולת הגיטו.

איש עליית-הגג משך אנחה עמוקה מלבו, פשט ידו ונגע בידיה המשולבות של בתו:

“מרים, לכי להסתרק, להתלבש ונלך לקנות לך מחרוזת אלמוגים…”

פקחה את עיניה וכשמלכסנת מבט בוהה כלפי גליצנשטיין עקרה ממקומה והפסיעה לאיטה לעבר פרוזדור הבית כשהחתול האפור שזינק אותו רגע מגג האורווה מהלך אחריה.

“יונתן”, אמר האב לאחר שהנערה נעלמה, “חתנה היה… בחור נאה, ‘בר-אוריין ובעל מידות תרומיות שעמד להיכנס עמה לחופה… .ימים אחדים לפני החתונה ירד לרחוץ בנחל וטבעי במערבולת שליד טחנת-המים… כמו בבאלאדה עממית נתקנאו הנימפות, המצויות שם כביכול, בבתי ומשכו את חתנה לתוך התהום… אסון זה סמוך לחופתה החליאה כל כך ששכלה נשתבש עליה והיא שרויה בתוך מציאות שהיא מעבר למציאות…”

דומה היה שעץ-הערמון כבש כל איוושה שבשפעת עליו ושתק עם איש עליית-הגג שישב ובהה אל נוף גגות העיירה שאביב חולה ליבלב על אזובם.

“שרגא…”

נבוך, כוסס את שפתו, הגביה ‘גליצנשטיין קימעה את קולו:

“שרגא, האין אתה סבור שרצוי היה להכניס את הנערה לאיזה מוסד…”

“הנח, אריה, הנח…” צידד הלה את ראשו צידוד של כעס. “המאמין אתה שחכמת הנפש העלובה של פסיכיאטר פלוני או אלמוני מסוגלת להבריא את בתיי.. אין היא בלתי-שפויה, היא אוהבת צל שאינרמש ממנה, צל שנעשה מהות,ממהותה…” גליצנשטיין הניח יד פייסנית על ידו הגרומה ואחוזת הרעד של ידידו:

“הדין עמך, שרגא, ואל תתרעם עלי…”

ובנימה של לימוד זכות על עצמו:

“איני מבין כאן.הרבה דברים… מאז,שדרכו רגלי בסימטה זו שרוי אני במעין סיוט. סיוט שמראות ודמויות קמאיות משמשות בערבוביה עם פנס זה, עם יונים אלה, עם בתים אלה, עם יום זה-של אביב…”

וכשמושך ידו ומושך אנחה מלבו:

“עייף אני, שרגא, עייפות של גוף, ועייפות של נפש…” איש עליית-הגג תלה באורחו עיניים תוהות: ראה את גון השעווה של לחייו הרופסות השוקעות לתוך זיפי זקן מאפיר, ראה מצחו החרוש קמטים מרקה אל רקה ודיחק בכתפיו: “מי הטיל עליך קופה זו של שרצים הקרויה מנהיגות?.. האם לא היה לך די בקולמוס הסופר?..”

וכיוון שראה שהלה שותק שתיקה. שניתנה. להתפרש לכמה וכמה פנים עם שממולל באצבעותיו עלה. שנשר מעץ-הערמון, אמר:

“אריה, אולי נעלה לשעה קלה למעוני…”

גליצנשטיין טיפס אחרי ידידו בגרם-מדרגות שעלה בעקלתון אל פרוזדור מגובב גרוטאות. איש עליית-הגג שהפסיע לפניו דחף דלת שחבויה היתה במשקע שבסופו של הפרוזדור; ועד שהיחה שהות לגליצנשטיין להיזכר היכן ראה גרם מעלות דומה המטפס לוליינית אל רומוי של געדל אסטרולוגי או פילוסופי, נמצא עומד בחדר. שצורתו היתה ספק צורת מרובע ספק צורת משולש שאור היום הציץ לתוכו בעד שלושה חלונות צרים ומאובקים שקבועים היו בשלושה קירות שנתערטלו מצבע וורדרד שנמרח עליהם לפני שנים רבות. בטבורו של החדר, על גבי שולחן שכרעיו נתעקמו תחתיו מחמת כובד השנים ושעליו מגובבים היו ערימות של ספרים, הבהיקה ליד דיותה עגולה, מגושמת, צנצנת של זכוכית ירקרקה שהימנה ביצבץ צרור של לילך.

“בתי היא הדואגת שפרחים יהיו מצויים תמיד על שולחני”, אמר איש עליית-הגג כשמלטף בחיבה את פקעות הלילך הקמולות. “היא סבורה שעדיין פייטן אני… אנא, שב, אריה”, הורה בידו על כורסה רעועה שבריפודה נשתיירו’ בהרות מהוהות של קטיפה אדומה.

“בר², זה זמן רב שאתה מתגורר כאן?” שאל גליצנשטיין כשמשתפל בזהירות לתוך הכורסה ומשיט בהצנע את מבטו על גושים של קורי-עכבישים שתלויים היו מטליות-מטליות בכל פינות החדר.

הלה עקר ממקומו, התהלך שעה קלה אילך-ואילך כאילו ביקש ליישב את התהיות שעוררה בו השאלה ששאל האורח, וכשחזר שיכל את זרועותיו ואמר:

“אתה שואל, אריה, מאימתי אני מתגורר כאן?.. ייתכן שמדורי-דורות… ואין פליאה בכך שאיני זוכר, משום שלגבי פילוסוף יהודי היושב בעיירה נידחת ומחשב את הקץ סדרהזמנים משובש הוא…”

שעה שהלה דיבר תלה גליצנשטיין את עיניו בחרג של אור מאובק שבקע מאשנב מוצנע בסמוך לתיקרה ונפל נפילה אלכסונית על גבי תחריט דהוי, תחריט שהראה את דיוקנו של שפינוזה, שתלוי היה על קיר שממול לאשנב; וכשצידד קימעה את ראשו ראה שחרג אור ניתז מתלתליו המצהיבים ומפניו הסגופות של הפילוסוף מאמסטרדאם ונופל נפילה אלכסונית על פניו השקערוריות של דייר עליית-הגג. גליצנשטיין נתחלחל למראה דמיון העצבות הטבועה בתוויהם של שני הדיוקנאות. וכדי לשכך את הצמרמורות שעברו לסירוגין בגופו העייף, הדליק סיגאר חדש ובתוך העשן שעירפל כביכול את הכל שמע .את עצמו שואל מתוך טישטוש המוחין ושלא לעניין:

“ופרנסתך מצוייה לך, בר?..”

דייר עליית-הגג הסיט את ראשו לאיטו מחרג-האור הצהוב, צימצם גבותיו, חייך ואמר.

“לי, אריה, דייני בקב חרובים מערב שבת לערב שבת… בתי היא הנוהגת קצת בזבוז על קניית מחרוזות של פניני-זכוכית וסרטי-משי לשערה כדי להתנאות בפני חתן-הרפאים שלה… והמעט הזה משתכר אני מהמאמרים שאני מפרסם מזמן לזמן בכתבי-העת…”

שניהם שתקו שעה קלה, בהשפל-ראש, כל אחד בינו לבין עצמו.

“אני קורא וותיק שלך, בר… מקובל וחביב עלי זיווג זה של הגות ופיוט…”

סומק-מה עלה בלחייו של בעל עליית-הגג. וגליצנשטיין שכיבה את הסיגאר לפי שעשנו הביא את ידידו לידי השתעלות:

“והעצבות, בר?.. איך אתה עומד בעצבות זו העומדת כאן, כביכול, זה דורי-דורות?..”

הלה יצא מתוך חרג”האור שנתלכסן כלפי שעון-קיר שמחוגיו עצרו את מהלך הזמן, שוטט שהות-מה אילך-ואילך בשיכול-זרועות ומשחזר אל כורסתו של גליצנשטיין היה חיוך של שמחה בפניו הסגופות:

“טועה אתה, אריה: אין זו עצבות, אלא זהו ניגון העומד כאן… וזהו ניגון רב-פנים משום שכמה וכמה לחנים משמשים בו בערבוביה: כגון לחן השדות והיערות שמסביב לכאן בכל תקופות השנה: כגון לחן לימוד הגמרא של הרב דמתא, שהוא אביון וענוותן, באשמורת הבקרים; כגון לחן הציפרים בצמרתו של עץ-הערמון שבסמוך לביתי: כגון לחן השירים שבתי מפזמת לעצמה…”

חרג-האור המאובק שנתיקלש והלך פילג עתה את החדר לשניים: דחק כביכול לתוך אפלולית הזמן את דיוקנו של שפינוזה והטיל את צהיבותו על צלם-פניו החד והבוהה של פילוסוף העיירה.

גליצנשטיין ביקש לקום מהכורסה הרעועה ולברוח מחדר גוטי זה שעכבישים טווים בו צער-דורות, אך מחמת עייפות ומחמת דמדום-הימוחין לא עמד בו הכוח לחלץ עצמו מצער זה שנהם באמת כעין ניגון חשאי תחת התקרה הנמוכה. הוא נשך את שפתיו ואמר:

“בר, שמא בכל זאת, תשנה את אורח חייך?.. תעקור מכאן למטרופולין, לוורשה, ותטפל שם בהוצאת כתביך…”

ובהשפל-עיניים-וקול:

“והתהילה סופה לבוא…”

איש עליית-הגג דחק את משקפיו מעל לגבותיו העבותות, צידד את ראשו כלפי גליצנשטיין ותלה בו עיניים בוהות של סגי-נהור. עם שעמד ושתק שימט תוך פיזור-דעת את משקפיו על חוטמו, עקר ממקומו והתהלך שעה קלה אילך-ואילך מדיוקנו של שפינוזה אל קצהו של חרג-האור הצהוב שהתנפץ עתה כעין יהלום בחלון מאובק שהשקיף אל הנוף האביבי. לבסוף נשתהה-מול ידידו ופתח ואמר בנימה ספק פתיטית ספק ליצנית:

“רואה אני, אריה, שאתה מבקש לפיתות אותי !.. ובכן, להווי ידוע לך, שהשטן היה-כאן אורח תדיר.” עכשיו מוקיר הוא את רגליו מעליית-גג זו, לפי שהייתי אומר וחוזר ואומר לו: ‘טועה אתה, אישי מפיסטו: אין פאוסט!.. נשתבשו עליך התקופות והאסכולות הפיוטיות…’ והוא, כל אימת שהיה בא: ‘אתה טועה, אישי הפילוסוף! אתה שרוי בכל הווייתך בתקופת ימי-הביניים! הכל מעיד על כך: הגגות המאוזבים של העיירה שאפילו זיוו של האביב נובל עליהם, העצבות שמשרה בעליית-גג זו דיוקנו של אותו איש מנודה ומוחרם מאמסטרדאם, הווילאות הגוטיים שרוקמים העכבישים בזוויות הקירות… ברח עמי מתוך גיטו זה שניטל ממנו כל שייר של חן…’ ואני: ‘ולאן תוליכני, אישי מפיסטו? לגיטו אחר שגם חולין אין בוז או שמא לאותם‘מקומות שהולכת לפנים את פאוסט?..’ והוא היה שותק. משלא היה לו כח להשיב היה מתכנס בשתיקה וחומק לו בחשאי. אך יום אחד כשחזר, ביישן וחייכן כדרכו, הנחתי בכעס את הקולמוס .מידי, קפצתי ממקומי ואמרתי לו: .’יפה, אישי מפיסטו, אלך אתך, אבל בתנאי שבתי תצטרף אלי… אתה, מפיסטו, תהיה ווירגיליום ותורה אתי הדרו לכל מדורי-הגיהנום של הכבוד והתחרות והקנאה וקטנות-המוחין ואפסות המחשבה ושממון הנפש, ואני’ובתי הלא-שפויה נלך אחריך…’ מששמע את התנאי הזה החוויר, הוא השטן החוויר ושתק וחמק ויצא. מאז הוא מוקיר את רגליו מעליית-גג זו…” ידיו משולבות זו בזו עמד ושתק! לאחר שעה קלה תלה את עיניו הסגי-נהוריות באורחו:

“סוף התהילה לבוא!.. כך אמרת, אריה?.. מה פירושה של מליצה שדופה זו?…”

גליצנשטיין חש שלחייו לוהטות, שרקותיו הולמות; ראה את עצמו לכוד בתוך קוריו של סיוט שקפץ עליו ברכבת הבינלאומית ששעטה בין שדות ליליים מעוטפים ערפילי אביב מסתורי וקמאי, סיוט שהוליכו לעיירת מולדתו החבוייה בין ‘גבעות מיוערות, והביאו לבסוף לעליית-גג גוטית זו. הוא ענה בקול מגומגם:

“לא נתכוונתי, בר, אלא לחלץ אותך מבדידות זו..”

איש עליית-הגג התהלך אילך-ואילך כשגורר אחריו כמין גלימה את הצללים שהטילו עליו ארבעת הקירות שנדחקו כביכול לאמצעיתו של החדר; ומשנשתהה מול אורחו אמר: “אריה, אין לאדם כמוני אלא ד’ אמות של בדידות שהיא מהותה של ההוויה הפיוטית או.של ההוויה הפילוסופית…” וכשמגביה כתפיו שנתחדדו בחלוקו המרופט: “משורר-שהוא-תגר או פילוסוף-שהוא-תגר – כל-כולי סולד מכך…”

גליצנשטיין ניענע בראשו האפור:

“אין לך תקנה, בר… אתה מצוי מחוץ להוויה של המציאות…”

איש-עליית-הגג צידד את עיניו כלפי אורחו ששיכל את ידיו על גבי ידית הכסף של מקלו הנאה. הוא גיחך: כל דמותו של זה עטופה היתה הילה סמויה של מוניטין ופומביות, והוא עומד ודורש לפניו בהלכות בדידות. נימה של טרוניה נתמלטה מפיו:

“אריה, למה באת לכאן?..”

גליצנשטיין תלה בידיד נעוריו עינילם עייפות שהיתה בהן עצבות רבה:

“כדי לחזור ולראות בך את דיוקני הקמאי, את דיוקני האמיתי… אילו ידעת כמה בודד אני בתוך המולת הפומביות, מחבלי שתהא לי שלוות הבדידות שלך…”

הלה, כשסורק באצבעותיו את זקנו הקלוש ומגחך בכל הקמטים שבפניו ובמצחו:

“ואני סבור הייתי שניחא לך באיצטלה של פרנס-ציבור, של דבר-האומה…”

נזיר זה, שהוא צל רחוק שלו, חייב את גליצנשטיין בלימוד סניגוריה על עצמו:

“בר, להווי ידוע לך שאיצטלה זו הטילו על כרחי על כתפי וקשה לפשטה..”

איש עליית-הגג השיט שלא מדעת את מבטו על חלוקו המרופט מצוארונו עד שוליו:

“לפי שבינתיים נעשית יאה לאיצטלה והיא נעשתה יאה לך…”

גליצנשטיין משך אנחה מלבו:

“הדין עמך, בר; ואין הדין עמך… ואין זו שעה יפה להרחיב את הדיבור על כך…” שתיקה ירדה עליהם, שתיקה מאותן השתיקות שהיו יורדות עליהם, לשעבר, בטיוליהם בחצות-לילה בכיכר-השוק שבתיה המחוטטרים שרויים היו בנים-ולא-נים כאילו מתייראים מהיערות האפלים הסובבים אותם, או םחור-סחור לבית-הכנסת הישן שאדריכלו האלמוני שיווה לו משום-מה דמות של פאגודה וקבע בו חלונות ארוכים ששמשותיו המאובקות היו קורנות כאבנים יקרות באור ירח, או ליד טחנת-המים שבפרבר העיירה העומדת שוממה מאז שבתו של הטוחן תלתה את עצמה מעל לאבני-הריחיים והטחנה נעשתה פונדק ללילין ולשדים.

לתוך שתיקה זו שבה איוושה עתה חרישית’ צמרתו של עץ-הערמון נדחק ונכנס על בהונותיו חתול הבית האפור. הוא הפסיע אט-אט לאורך הקירות. נשתהה רגע, זקף עיניו הפוספוריות בשני הזקנים השותקים, זה בישיבה וזה בעמידה, נהם נהימה של תרעומת ויצא.

“הוא מחפש את בתי”, אמר איש עליית-הגג.

צמרמורת עברה בגופו של גליצנשטיין: הרי זה אותו חתול מוזר שדילג מעל לראשו במבואה של הסימטה תוך כדי קפיצה מגגה המשופע של האורווה והוליכו אל נערה יחפת-רגליים שישבה על ספסל-של-אבן בצלו העב של עץ-ערמון מעוקם גזע, נערה עם פני איקונין חיוורות ומנומשות שתלתה בו עיניים- אפרפרות והזויות… אימה ירדה עליו: חש שאם לא יתגבר על עייפותו המחזירתו לקדמות מסוכנת ויחלץ עצמו ללא שהיות נוספות מתוך עליית-גג זו שוב לא יחלץ עצמו הימנה לעולם. ועם שקם מהכורסה הרעועה העביר ידו על עיניו ושאל את עצמו: אולי בכל זאת יעלה בידו לחלץ את הנזיר הזה מתוך הווילאות של קורי העכבישים, מתוך סבך זה של בעיות פילוסופיות התלויות פקעות-פקעות בחלל מאובק ומדומדם של ימי-הביניים…

“בר, עקור מכאן, עקור מכאן…”

הלה כבש פניו בידיו, עמד ושתק מדוחק כולו בתוך מרחק של זמן בתוך מרחק של מקום. לאחר שעה קלה, משסילק ידיו מעם פניו וזקף את ראשו מילמל בקול צרוד:

“אריה, להיכן אתה רוצה שאלך עם בת בלתי-שפויה, להיכן?..”

עקר ממקומו וחצה בהילוך מהיר אילך-ואילך את המרחב של עליית-הגג כאולו נרדף על-ידי סופה רחוקה, ומשנשתהה ליד האורח:

“אריה, מקומנו, מקומי שלי ומקומה של בתי הוא, מכוח גזירה שאין פשר לה, בחורבן הממשמש ובא על עיירה זו ועל אחיותיה היהודיות בפולין העומדות בדרך-נס על תלן זה מאות בשנים…”

“חורבן הממשמש ובא… מה אתה סח, בר?..”

“כך אומר משוגע-העיר, והוא איצטגנין, אריה!..” גליצנשטיין לפת בשתי ידיו את גולת מקלו:

“משוגע-העיר?.. בעל זקן שחור ופרוע ועיניים בוערות?..” “וכי אתה מכיר אותו, אריה?”

גליצנשטיין ניענע בראשו:

“בדרכי לכאן הגיח ברנש זה מתוך פרוזדור של. איזה בית, חטף מידי את הסיגאר שעישנתי וצעק: העיירה עולה בלהבות והוא, פרנס הציבור, מעשן לו בניחותא סיגאר ריחני!..” פניו של איש-עליית-הגג לבשו סבר של קדרות ושל חומרה: “כך צעק!.. ובכן, דע לך, אריה, שאין זו צעקה בעלמא…” גליצנשטיין ידע שלא דק פורתא, שאותו מטורף צעק “משיח שקר” והוא חש מעין טעם של אפר בפיו:

“מיהו משוגע זה שאתה רואה בו איצטגנין כביכול?..” הלה דיחק בכתפיו כשעווית של גיחוך מעקמת כלשהו את שפתיו:

“מיהו, אתה שואל?.. מאד ייתכן שהוא אחד מאותם הגאונים האלמונים שדורות-על-דורות מתהלכים הם כנשמות ערטילאיות בין חומות הגיטאות וכיוון שאין הם מוצאים תיקון לעצמם סופם שדעתם משתבשת עליהם… לפעמים הוא נכנם לכאן בחשאי, הולך ותוקע את עצמו לפני דיוקנרשל שפינוזה, ושתי ידיו בתוך החבל המאבנט את מעילו המרופט, עומד ומביט שעה ארוכה בדיוקן ולבסוף הוא פונה ויוצא כשמדבר אל עצמו בניגון אקסטאטי: ‘איזו שמחה של עצבות יש בעיניו! איזו שמחה של עצבות!’..”

ולאחר אתנחתה קלה:

“ולפעמים הוא נכנס לכאן בפנים מחייכות, בזקן מחייך, והולך ויושב לו ‘בפינה ושותק עם שמאזין’ בשרבוב ראש לציוצי הציפרים שבצמרתו של עץ-הערמון, לחריקת קולמוסי על גבי הנייר ולשתיקתו של הזמן השקוע כאן בשינה עמוקה. ובפתע-פתאום הוא הורם את השתיקה הזו בצחוק פראי כשמעקם את פניו בעוויות.משונות כאילו.מלגלג היה לבבואתו שלו המציצה אליו מתוך ראי רחוק ובורח בבהלה…”

גם עליו לברוח מכאן, אמר גליצנשטיין לעצמו כשכוסם בעצבנות את אניץ השיער שמתחת לשפתו התחתונה: במטרופולין של פולין מחכה לו קרקס שיציעיו השרויים בחצי-אופל יתמלאו בלילה המוני יהודים,שיחכו ממנו, שיעמוד בטבורה של הזירה באורו המתנדנד של זרקור המאיר בכל לילי השנה את פרצופיהם המסויידים של ליצנים ‘ולוליינים, שיבשר להם בשורות של גאולה…’.

“ויש והוא מביא צרור של פרחי-בר שקטף מן-הסתם בשדות ומניחו -בקידה עמוקה לרגליה של בתי היושבת כהרגלה על ספסל-האבן שתחת עץ-הערמון… מניח את הצרור ובורח…”

בקולו הצרוד -של איש-עליית-הגג עלה וירד מעין חרחור שהיה ספק-צחוק ספק-בכי:

“איזה זיווג מן השמיים – הוא ובתי!.. אתה משיג זאת, אריה?”

גליצנשטיין שלף מכים חזייתו שעון כסףוכשמציץ בו באור . האפוקליפטי שבא מהחלונות המאובקים של עליית-הגג אמר בנימה של עצבנות:

“אין אני יכול להתמהמה עוד, בר, השעה דוחקת עלי… רוצה אני לקנות מתנה כלשהי לבתך… היכן היא?..” הלה הסיט את משקפיו כלפי גבותיו ובשתי ידיו הקפוצות מחה דמעה משתי עיניו הכמעט סגי”נהוריות:

“היכן היא?.. היא ממתינה לנו מן-הסתם בחצר…” ואמנם: משירדו מהמדרגות הלולייניות שנשתלשלו מעליית-הגג החבויה כביכול אי-שם בגיטו של,ימי-הביניים מצאו את הנערה יושבת על ספסל האבן בצל עלוותו הכבדה של עץ-הערמון. מקושטת היתה בשמלת קטיפה כחולה ומהוהה, רגליה היחפות נתונות היו בסנדלים. צהובים ומעוקמים, ובשערה הערמוני הקלוע עתה לשתי צמות עבותות מושחלים היו סרטים אדומים. אביב חולה קרן מפני האיקונין המנומשות שלה, מעיניה האפרפרות שבהו אל השדות שמעבר לגבעה שבהם זימר בקולות חשאיים אביב אחר.

האב ניגש אל בתו וליטף את ראשה:

“בואי, מרים… הולכים לקנות לך מתנה…”

הנערה קמה לאיטה,; מהורהרת, וכשלבה ידיה הפסיעה בראש מושפל אחרי שני הזקנים. .

משהניחו מאחריהם את הסימטה התלולה הלך ונפתח לפניהם נוף העיירה: גגות משופעים נוסח ציוריו של ריבאק התגובבו סחור-סחור לכיכר-השוק שערבוביה של קולות וערפל נוצץ ושקוף, ערפל של אבק, עמדו בחללה, שכן אותו יום יום של יריד היה. עליצות משונה ירדה על גליצנשטיין למראה נוף ילדותו שדדום היה בזכרונו ונתגלה לנגד עיניו בכל ססגוניותו, שיותר שיש בה מהממשות יש בה מההזיה. מבטו.נהה אחרי שיירות העגלות המסולמות שנהרו ובאו מהכפרים הרחוקים החבויים אי-שם בקיפולי השדות והן רתומות לצמדי סוסים אפורים, חומים או בגוני-שעטנז, שברעמותיהם מושחלים צרורות-לילך, ולצדיהם שועטים סייחים בצניפות שובבניות. “בר, השען הזקן, צבי-הירש החקרן, עוד חי?”. שאל גליצנשטיין את ידידו עם שמצית אש בסיגאר שמוצנע היה בכיס מעילו.

איש”עליית-הגג שאנוס היה לכסות בידו את משקפיו מחמת האור שניתז-עליהם משלוש צלחות נחושת שתלויות היו מעל משקוף חנותו של גלב והעלה חיוך סמוק בלחייה החיוורות של הנערה, ענה:

“הוא נפטר אשתקד…”

בשולי הדרך, לאורך העגלות המסולמות שנהרו לכיכר-השוק עמוסות חזירים נואקים, עגלים עקודים ומעים, תרנגולות ואווזים, ואיכרים שתקנים המקטרים מקטרות מפוחמות, ואיכרות קשישות פטפטניות ואיכרות צעירות וצחקניות המטומנות בתוך שמלות מסורבלות וצבעוניות – השתרכו לאיטם שני יהודים, קאפוטותיהם וכובעיהם מקומחים, מקלותיהם תלויים להם על כתפיהם כשהם מסיחים זה עם זה בחשאי. אף הם, מהלכים.היו ליריד,. אלא שבשולי הדרך התנהלו, כשמדדים מזמן. לזמן מעל לשלוליות שנשתיירו מגשם של תמול”שלשום, וכל מטענם מקלות דהויים ועייפים.

גליצנשטיין, שלא המיש את מבטו המהורהר מהיהודים השניים שהפסיעו סהרורים בשולי היום הסואן והצוהל, אמר: “משמע, בר, שהעיירה נתייתמה מבעל-המוחין שלה… אתה זוכרי באיזו שנינות מדהימה מערער היה את שיטתו של קופרניקוס… ובאיזו בקיאות: ווירטואוזית מתקן היה את שגיאותיו האיסטרטגיות של נאפוליאון…”

חיוך נתחתך בלחייו השקערוריות של איש-עליית-הגג, חיוך שדמה לעווית של כאב:

“ייתכן ששען-חקרן זה היה גאון באיתכסיא, מי יודע… ייתכן שהיה מאותם הגאונים שבעיירות היהודיות העוקרים הרים וטוחנים,זה בזה עד שנעשים אבק…”

בתו שפסעה דמומה במרחק-מה ממנו נשתהתה פתאום ליד אילן מעוקל צמרת וגזע מחמת רעם שהכהו. היא עמדה ליד האילן והביטה בעיניים של פליאה אחרי זוג של לוליינים שהלכו לשעשע את באי היריד: הוא, גבר גבהן ודק בכלונס, לבוש טריקו שחור, זרועותיו החשופות מקועקעות, צילינדר שחור מרופט-תיתורה ומעון–דפנות בראשו, וסולם ירוק מתנודד על כתפו הימנית; היא, נערה צנומה בטריקו צהוב עם פני ילדה מנומנמות, צמיד של פליז בשערה הפשתני הגולש על שכמה, הפסיעה לצדו בטיפוף.חתולי כשמחזיקה בשתי ידיה גלגל של עץ צבוע באודם עז.

גליצנשטיין דישן את אפר הסיגאר ואמר:

“לא פאגאניני אחד בדמותו של כלזמר יהודי יפה-בלורית וקצת בגילופין מנגן היה בחתונות יהודיות…” קימעה-קימעה התרחקו מהדרך הסואנת שעלעולי-אבק רקדו בה בין העגלות המאתרות ששעטו אל השוק, וירדו לתוף סימטה רדומה שנתמשכה לעבד בית-הכנסת שנסתמן מרחוק בגגו המשופע והמחופה אזוב. עם שהם מהלכים בסימטה זו שבחללה ניסרו בערבוביה בכיו המקוטע של תינוק, ציוצו העליז של אנקור, פעייתה של עז ושיקשוקה של מכונת-תפירה, השגיחו בעד מפלש של קבוצת אלונים בדמות אדם היושב על גבי גדר של אבנים רעועות שצרורות עשבים ביצבצו מבין סדקיהן, ומעיין בספר. שני הידידים נשתהו דהומים. הלה קפץ מניה-וביה מהגדר והפסיע אליהם כשדוחק את הספר לתוך כיס מעילו המרופט והמאובנט בחבל. הוא נעצר, השתען לגזעו של אחד האלונים, הסתכל ארוכות בגליצנשטיין, ניענע בראשו ואמר:

“העיירה עולה בלהבות ופרנס הציבור מעשן סיגארים משופרא דשופרא!..”

רעד עבר בפניו האפרוריות והעייפות של גליצנשטיין שבלי-משים שימט מידו את הסיגאר העשן ותלה עיניים תוהות בידידו, איש-עליית-הגג, כאילו ביקש ממנו שיפענח לו את דבריו האפוקליפטיים של המשוגע שניתר אותו רגע ממקומו, גהר על הסיגאר המוטל על האדמה ועם שמניפו ומשליכו בתנועה של זעם לתוך,שלולית סמוכה שהעלתה ירוקה צרח. כלפי גליצנשטיין:

“פרנס ציבור, אין גואלים את מי שאינו רוצה להיגאל!..” דממה שמעבר לזמן פשטה בחללה של הסימטה, כאילו היה אותו יום אביב מנותק ממהלך הימים; דממה שבה קלטה האוזן ניגונו הצרוד של איזה אורלוגין ישיש המסתתר באחד הבתים המחוטטרים האלה, ניגון שהעיד שכאן הזמן מנותק באמת מהזמן המהלך בשדות, ביערות.

המשוגע שעמד ונהה אחרי סיעות זדונים שהתעופפו אילך-ואילך מעל גגו המאוזב של בית-הכנסת צידד לאיטו את ראשו לעבר גליצנשטיין ושאל אותו בעצבות רבה:

“פרנס ציבור, אם נגזר על העיירה ליחרב, מה יהא על שכינת-הגלות שהתגוררה בה דורות-על-דורות?..” ותוך כדי כך, כשמצדד ראשו כלפי הנעלה מעליית-הגג שעמדה בריחוק-מה מאביה וכל זיוו של היום, שיום אביב היה, בשערה הערמוני הקלוע בשתי צמות מעונבות בסרטים אדומים והמוטלות על כתפיה הצנומות, בעיניה הבוהות והחייכניות, בפניה הצרות, החיוורות והמנומשות, במחרוזת פניני הזכוכית המנצנצות שבצוארה, בנעליה הצהובות והמעוקמות שברגליה, חזר ושאל באותה עצבות רבה:

“ומה יהא על שולמית זו, בממש ובמשל, המתגוררת אף היא דורות-על-דורות בעיירה?..”

הסיר את הקאפליוש המאובק ומעוך התיתורה והדפנות שרכב באלכסון על סבך שער ראשו, קד קידה עמוקה לעומתה ואמר בקול זמרני:

“ליבבתיני אחותי כלה, ליבבתיני בחינך, החן העתיק של הגיטו!..”

החזיר את הקאפליוש לראשו, נתהרהר רגע ולבסוף עקר ממקומו ונעלם בין האלונים מדובללי-הענפים שעשו מעין פרגוד של נוי לסימטה הענייה; אלא.שלא יצאה שעה קלה והוא חזר כשנושא בידו זמורת-לילך וכשפניו המסועפות המוקפות זקן דרדרים שחור ועבות קורנות בשמחה עילאית ניגש אל הנערה שעמדה בעיניים מושפלות ושם בדחילו-ורחימו את צרור הלילך בין ידיה המשולבות; ועם שמרתיע לאחוריו הזקיף את ראשו ואמר בקול הזמרני הקודם:

“זה כל מה שיש לאל ידו של משוגע כמוני, והוא כל זיוו של יום אביב בגיטו, לתת לאחותו-הכלה, אחות לעצבות ולשגעון!..” הליט את פניו בשתי ידיו, התנועע אילך-ואילך כאילו עמד והתפלל; ופתאום, לתדהמתה של הנערה שהשיקה לחיה לזמורת-הלילך, עקר ממקומו וברח כשצלו המבוהל רודף אחריו.

גליצנשטיין לפת את זרועו של איש-עליית-הגג משום שחש שיתמוטט תחתיו בסימטה זו מחמת עייפות הגוף ודכדוך-הנפש, והוא שאל:

“בר, האין משוגע זה גלגולו של אותו גולם משיחי הטמון, לפי אגדת ילדותנו, בעליית-הגג של בית-הכנסת הישן, תחת ערימה של ספרים קרועים-בלואים?..”

הלה דיחק בכתפיו כשמביט בבתו המלטפת בפנים חייכניות את הפקעות הכחולות של זמורת-הלילך:

“מי יודע, אריה, מי יודע?.. ייתכן שהוא עצמו הוא אותו גולם משיחי הלובש דמות ופושט דמות זה דורי-דורות בעיירה פלונית או אלמונית… השמעת מה שאמר בעניין הגאולה?..” גליצנשטיין משך אנחה מלבו:

“הדין עמו, בר, אלא…”

קולו נעשה קשה, צרוד, מתכתי:

“אלא שגאולה יש לכפות…”

מעין עווית נתחתכה בפניו של איש-עליית-הגג: “כיצד כופים גאולה, אריה, כיצד?..”

גליצנשטיין שתק. הוא הוציא מכיס מעילו את נרתיק- הסיגארים, נטל אחד, הצית בו אש ועמד -ועישן. בעד סלילי העשן שהתפשטו בחללה של הסימטה האפוקליפטית ראה המוני-המוני עיניים יהודיות, עיניים שדווי בהן, שאדישות בהן, שערגה בהן, מביטות מתוך אפילת יציעים של קרקס, אל אמצעיתה של הזירה שבה עומד הוא על גבי דוכן המואר בזרקור, משל היה לוליין, ומדבר ומדבר ומדבר. ופתאום, עם שעומד ומדבר אל עיניים אלה המהבהבות בתוך הערפל של עשן הסיגאר, דימה לשמוע את קולו הרועם והצרוד של המשוגע, קול שיצא מתוך סבך של זקן דרדרים: ‘פרנס ציבור, אין גואלים את מי שאינו רוצה להיגאל!’ צמרמורות סרקו את בשרו של גליצנשטיין, צמרמורות של לילות ללא-שינה ברכבות בינלאומיות, צמרמורות של דרשן וותיק ועייף, והוא נתקף שלא-מדעת בזעם על המשוגע והשליך מידו את הסיגאר העשן. מיד דעך הזרקור בזירת הקרקס וחזר ונחשף לפניו נוף הסימטה שאביב לא לה חייך על הגגות המאוזבים של בתיה המחוטטרים. גליצנשטיין יחש סחרחורת ומחשש שיתמוטט תחתיו פשט ידיו ולפת את כתפיו הגרומות של ידיד נעוריו, איש-עליית-הגג:

“בר, אני עייף… עייף מאד…”

“כמוני כמוך, אריה, אלא שהעייפות שבי מהותה היא קצת אחרת…”

אף כי עדיין לא יצא אלא חצי היום כבר גחו ובאו מתוך היערות שבשולי השדות האביביים צללי בין-ערביים ופשטו בחשאי על גגות הסימטה ונגעו בגליצנשטיין שנתנמנם נים של כלום. הוא התעורר בבהלה, שימט את ידיו מכתפיו של ידידו ועמד והסתכל כמתוך סיוט בדיוקן-המשנה שלו שהיה: פנים מסוגפות ומעושבות שיער. אפרורי, עיניים כמעט סגי-נהוריות העצובות יותר מגגות הסימטה, אלא שהגבות הסוככות עליהן הן עבותות יותר מגבותיו שלו:

‘ “בר, אני חב מתנה לבתך…” הלה ניענע בראשו כשחיוך משונה מעקם את שפתיו הדקות: “מתנה לבתי, אריה?.. שום מתנה לא תשווה בעיניה לזמורת-הלילך שנתן לה אותו משוגע…”

“אני יודע, בר, אני יודע… אף-על-פי-כן… “

במרחק-מה ממנו,- באורצל מחמת תרים תלוי-ועומד בין קיר לחלון, עמדה הנערה כשבידיה המשולבות זמורת-הלילך, סומק של אכסטאזה בפניה החיוורות והמנומשות, ושפתיה הצרובות נעות כבצקון-תפילה.

“כיוון שאתה עומד על כך, אריה, אז נלך לחנותו של הירש-יוסיל גומפריץ…”

“שם משונה… מי הוא?..”

“לכאורה, גלגולו של השען הזקן שהלך לעולמו, וכמוהו פילוסופוס עוקר-הרים…”

עם שהם יוצאים מתחומה של הסימטה ונכנסים לתחומה של סימטה סמוכה שגם בה רדפו זאטוטים אחרי עז וישישה מכורבלת בסודר משי דהוי ישבה על,מפתן ביתה וחייכה לאנקורים המדדים על גבי אבנים המזדקרות כחטוטרות מתוך האדמה, נזכר גליצנשטיין במשהו שהעלה חיוך בפניו העייפות: “אתה זוכר, בר, את קופסת-הטאבאקי של כסף, מלאכת-מחשבת מגולפת בערבסקות של צורף ויניציאני שאותו שען זקן היה מראה לנו מזמן לזמן בעיניים נוצצות, ושלפי דבריו נתגלגלה לידו בדרך-פלאים מידו של המגיד מקוז’ניץ שקיבלה במתנה מידו של נאפוליאון בכבודו ובעצמו לאחר שיחה ארוכה שגילגל עמו הקיסר על-ידי מתורגמן בעת שנזדמן לקוז’ניץ בחצותו את פולין עם גייסותיו.בדרכו למוסקבה?..” אף איש-עליית-הגג חייך:

“כן, .אריה, היא זכורה לי היטב קופסת-טאבאקי קיסרית זו… אם כל הגלגולים שעברו עליה גלגולי, אמת הם – לאגדה פתרונים או לאותו שען זקן שמוחזק היה בעל דמיון מופלג…” בינתיים הגיעו לחנותו של השען גומפריץ שמעל משקופה התנוסס שלט מקולף מצבעו שנשתיירה על רקעו צורה מטושל טשת של אורלוגין-קיר. הם מצאו את השען הישיש יושב מכופף על סדנת”שולחנו שעליו התגובבו בערבוביה גרוטאות-שעונים וגרוטאות-תכשיטים,

“ברוכים הבאים!”, הפטיר השען באי-רצון בלי לצדד כלפי הנכנסים את ראשו החבוש כיפת קטיפה שחורה ומהוהה, “רשאים אתם לשבת, אם כי הזמן עצמו עומד כפי שעיניכם רואות…”

ועד שהיתה שהות לנכנסים לעמוד על פליאה זו, תפס הלה נימה של קריאת תגר:

” להווי ידוע לך, ר’ אריה גליצנשטיין, שחולק אני על דעתך בעניין הפילוסוף ברוך ד’אשפינוזה…”

וכשמזקיף קימעה את ראשו ותולה בגליצנשטיין שתי עיניים מעורפלות של מי שמחטט ונובר זה עשרות בשנים בשבילי תת-הזמן קבע בעוויה של פסקנות:

“יפה עשו רבני אמסטרדאם שהטילו בשעתם חרם נידוי על אותו שפינוזה…”

גליצנשטיין שתק ועם שהסתכל בפניו של השען הישיש המעוטרות אניצים מדובללים של זקן לבן ומוארות ירקות אפלולית שנפלה מצמרתו של איזה אילן אלמוני שעמד במרחקמה מול החלון, פנים שהזכירו דיוקן מדיוקנאותיו של ישראל’ס ושמא של שאגאל, שמע את איש-עליית-הגג אומר בתרעומת: “ר’ הירש גומפריץ, וכי זו שעה יפה לפולמוס בסוגיה רחוקה ותמורה כל כך?..”

הישיש פשט את ידיו וכשמתנועע אילך-ואילך ענה: “דווקא שעה זו היא יפה לכך!.. וכי אימתי זוכה אני לראות בחנותי אורחים ממעלתכם… ברגיל מתפלמס אני עם עצמי, היינו, יוצא מתוך פולמוס אחד ונכנס לתוך פולמוס שני וחוזר חלילה ואיני בא לשום מסקנה שהיא… ועכשיו…” אך משהשגיח בחיוך של קוצר-רוח בפניהם של אורחיו: “אלא שמניח אני שר’ אריה גליצנשטיין לא בא מכרכי העולם לכאן כדי להתנצח בענייני פילוסופיה עם שען זקן וחקרן…”

וכשמלכסן עינו הימנית, העצומה למחצה, כלפי הנערה שעמדה בריחוק”מה, זמורת-הלילך בין שתי ידיה, ומשימה עיניים קסומות על פניהם המטושטשים של האורלוגינים השונים-והמשונים שבחריקות צורמניות של שלשלאות חלודות, בניענועים מנומנמים של מטוטלות שנתקלף מהם ציפוי הנחושת, בזחילות עצלניות של מחוגים מעוקמים, טוו כביכול מחוץ לזמן את קורי הזמן על גבי קיר שנתקרח מסידו הכחול, אמר:

“משער אני שאתם מבקשים לקנות מתנה נאה לנערה נאה זו…”

ומניה-וביה הסיט את עצמו מעם השולחן ושלף ממנו מגירה כבדה שגדושה היתה פקעות-פקעות של תכשיטים; ושעה שהוא חיטט באצבעות מגויידות ורועדות בתוך ערבוביה של עגילים, טבעות, סיכות ומחרוזות פנינים ויהלומים, גילתה הנערה על גבי מדף שמוצנע היה בפינה, בין זוג פמוטות של כסף שבחריציהם הוריקו שיירי חלב שדלף מהנרות שדלקו בהם לפני עשרות-עשרות בשנים, חפץ-פלאים שהעלה בפניה העצובות חיוך שלא עלה בהם זה זמן רב: היה זה מגדל צר של עץ כהה שבכרכובו העשוי כעין ריקמת-תחרה מקובע היה שעון מרובע נטול מחוגים שעל לוחו התנוססו ספרות בולטות עשויות אמייל; ולמטה, בין מפלשי עמודיו הסתובבו הלוך-וחזור, מן-הסתם בכוח מנגנון חבוי בגוף השעון, ארבעה זוגות, זכר ונקבה; של בובות-עץ מחוטבות ומגולפות מעשה-אמן שסימלו בבגדיהן הססגוניים, בכובעיהן, במנעליהן, בארשת פניהן, בעיניהן הזכוכיות את טיבן ומהותן של ארבע עונות השנה.

השען שהשגיח בכך, ניענע ראשו ואמר: “רואה אני שנערה זו מבינה בסמלים… שעון משונה זה הוא מלאכת-מחשבת של עושה-שעונים ואיצטגנין שווייצארי מימי-הביניים… הוא סגי-נהור זה כבר מאות בשנים, אבל באורח פלא ובזכות מפתח שהתקנתי למנגנון סודי הטמון בו, מוסיפות הבובות להסתובב, כאילו מבקשות לומר: הזמן אמנם אוזל והולך אבל ארבע עונות- השנה קיימות ועומדות:.. היאך הוא נתגלגלילידי, שעון משונה זה?..”

הוא תלה עיניים כמעט נטולות ריסים וחייכניות בגליצנשטיין:

“זהו סיפור שמקופלים בו כמה וכמה סיפורים שכל אחד מהם ראוי לקולמוסו של סופר…”

וכשמרמז בצידוד-ראש כלפי בתו של איש-עליית-הגג שעמדה ונהתה כאחוזת-כישוף אחרי ארבעה זוגות בובות-העץ המגולפות והססגוניות המטיילות אילך-ואילך זה מאות בשנים. בתוך הימים והלילות, על חוגותיהם ושמחותיהם, של. ארבע תקופות השנה, אמר:

“בשום הון-שבעולם.לא אמכור שעון איצטגניני זה… מוטב שהנערה’תבור לעצמה איזה תכשיט מאוצר התכשיטים שלי…” היא הניחה לאביה להתיקה משעון-פילאים זה, ניגשה.עמו לערימת גרוטאות-התכשיטים שהשען שיטח על גבי שולחנו, ולאחר תהייה קלה דלתה מתוך הערימה מחרוזת אלמוגים שדוק האבק שחפף עליהם לא טישטש את גונם הייני ואת יפי ליטושם.

“הוא שאמרתי”, מילמל השען, “נערה זו מבינה בסמלים… אין זו סתם מחרוזת אלמוגים נאה, היא קישטה בשעתה את צוארה של הרבנית שלנו עליה השלום שקיבלה אותה מתנת-חתונה מאמה הרבנית עליה השלום ונתנה אותה מתנת-חתונה ליתומה ענייה שעבדה שנים רבות בביתה וכיוון שבעלה הלך לו לעולמו מקץ שנים אחדות לנישואים הוצרכה העלובה כדי לתת לחם לשלושת ילדיה למכור את המחרוזת לאיזה מלווה- בריבית ומידו נתגלגלה המחרוזת לידי…”

גליצנשטיין שמע במדומדם את להגו של השען: הוא ראה.. צללי-בין-ערביים מגיחים ויוצאים מתוך סימטאות העיירה ומגששים סומים על גבי הלוחות המאובקים של האורלוגינים המשבשים עליו את סדר-הזמנים, אינם מניחים לו לצאת מתוך יום זה. עצבנות ירדה עליך.שילם בחפזון את מחירה של מחרוזת האלמוגים, אמר שלום לישיש התמהוני והצטרף אל איש-עליית-הגג ובתו שפנו אל פתח החנות, אלא שתוך כדי הילוכו נשתהה משום מה תחתיו, כאילו שכח משהו, חזר אל השען ושאל אותו בהשפל-קול:

“שמא יודע מר, מה עלה בגורלה של אותה קופסת כסף של טאבאקי שנאפוליאון קיסר נתן בשעתו למגיד מקוז’ניץ?..” השען לפת את סנטרו, התנועע מהורהר אילך-ואילך ושתק: לבסוף, כשתולה בשואל את עיניו הכחולות שדהו מחמת התבוננות של שנים-על-שנים במנגנונות מהלכו של הזמן, אמר בקול עמום:

“ייתכן, שאותה .קופסת כסף של טאבאקי שנתן הקיסר בונאפארטה למגיד הקדוש מקוז’ניץ, אינה אלא משל… וחבל… וכי דבר של מה בכך הוא שי של קיסר…”

וכשמושך אנחה עמוקה מלבו:

“מכל מקום, עלה בגורלה מה שעולה בגורלן של כל האגדות…”

חיוך שהיתה בו עצבות רבה פשט בפניו של גליצנשטיין, חזר ואמר שלום לישיש, איצטגנין ופילוסופום של העיירה, ויצא.

איש-עליית-הגג ובתו, שקשרה בינתיים את מחרוזת האלמוגים לצוארה, המתינו לו במבואו של השוק, ליד פעמון הנחושת המצומד לגזעו המעוקל של עץ מוכה-רעם והמיועד לבשר דליקות. אור היום כבר דימדם בזגוגיות החלונות האפלוליות של טור הבתים הנדחקים זה אל זה במעגל, באזוב המצהיב המרפד טלאים-טלאים את גגותיהם המשופעים, במיסיהם של שני דליים מגושמים ומעובשי-דפנות המתנודדים כשני קצות אסל המונח על כתפיו המעוקמות של שואב-המים האילם המפסיע כביכול בהילוך זה של גולם מהבאר הציבורית אל בתי העיירה זה דורות-על-דורות.

מעין אפר כחלחל תלוי בחלל השוק שנתרוקן משאון הסוסים הצונפים, מקולותיהם הצרודים של האיכרים המבוסמים, ולא נשתיירו בו אלא יונים בודדות ששוטטו אילך-ואילך וליקטו גרגרירחיטה שנשרו מהעגלות המסולמות, שתיים-שלוש עזים שכירסמו בניחותא ובעיניים גחכניות קלחי-כרוב פגומים וליצן-הירידים שהניח את הצילינדר על הקרקע, הושיב את בתו הקטנה על גבי אבן, הוציא מכים מכנסיו השחורים שני תפוחים, נתן אחד לילדה, קיפל תחתיו את רגליו הארוכות ושניהם ישבו וכוססו את התפוחים בעייפות ובעצבות כשעיניהם נוהות אחר יהודי שפסע במרחק-מה לאיטו, רכון-ראש, מהורהר, מקומח קאפוטה ועייף ועצוב כמוהם. “בר, מתי נחזור ונתראה?..”

תוך שחוצה, בלוויית איש-עליית-הגג ובתו, את כיכר-השוק שכל בתי העיירה הטילו בה את צלליהם המחוטטרים, חש גליצנשטיין בעליל שעם סגירת מעגלו של יום זה של שלהי אביב, נסגר והולך מעגל של דור, מעגל של דורות. “מתי נחזור ונתראה, מי יודע, אריה, מי יודע…” מתוך היערות האפלוליים שקירבו את האופק אל העיירה בקעה צפירה יללנית של רכבת דוהרת, צפירת-אימים כביכול של שדים ולילין המתייראים מהלילה הממשמש יובא. איש-עליית-הגג נעצר תחתיו כשהוא נוהה בעיניו הסגי-נהוריות אחרי הרכבת הסמויה המפלחת את היערות:

“אריה, היום, למן הרגע שראיתיך, חזרה ופתחה עצבותי את כל תהומותיה…”

גליצנשטיין החוויר: לפת את זרוע ידידו ומילמל: “חייב הייתי לבוא ולראותך לאחר שנים רבות כל כך של שכחה. דע לך, בר, שעצבותך. על כל תהומותיה היתה תמיד עצבותי שלי, אם אתה יורד לסוף דעתי…”

רכוני”ראש ושותקים, כשמאחריהם מפסיעה הנערה כצל חשאי מאד, נכנסו לסימטה שהוליכה לתחנת-הרכבת. מאחד הבתים, בעד רווחי-תריס שמוגף היה במלוכסן, בקעו צלילים קטועים וצרודים שלי כלי-נגינה (שמא.מכינורו הרעוע של כנר-החתונות הזקן) ורדפו אחרי סיעה של יונים שטסו ללא משק כלשהו מעל לגגות. פתאום נשתהו שני הידידים תחתיהם, זקפו ראשיהם הרכונים והסתכלו זה בזה: עיניהם מקושרות היו בדמעות.

ואיש-עליית-הגג אמר:

“מדבריך, אריה, אני לומד שאני מעיןדמות-משנה שלך…”

הלה ניענע בראשו:

“כן, בר, מעין דמות-משנה שלי. תמהני שזו תמיהה בעיניך…”

הרכבת שנחלצה מתוך גוש היערות שכבר ליליים היו, התנהלה עתה בקצב רגוע, בצפירות של שמחה כביכול בין מישורי-שדות שעל פני שיבליהם הירוקות שרוח קלה ניפנפה בהן גררה לאיטה את שובלה שמש שוקעת.

משהגיעו לרציף התחנה נתבשרו על ידי המחוגים הקטועים של אורלוגין העץ המקובע.בחזית הבניין שבעוד זמן-מה תיכנס הרכבת הבינלאומית לתחומיה של העיירה.

הם עמדו ושתקו את שתיקתם האחרונה בנעילת יום זה, יום הדור-נאה של שלהי אביב, שמקופלת בו מסכת-זמן שהוא מעבר לזמן. גליצנשטיין שחש שמעגל השתיקה האחרונה הזו הולך וסוגר עליו, התנער בטילטול כתפיים ופנה ואמר לידיד נעוריו:

“בר, שמא, בכל זאת, תעקור מכאן?..”

פניו הסגופות של איש-עליית-הגג חתומות היו באלם של שנים, משקפיו הסגי-נהוריים בהו לתוך מרחקי”השדות, בבואה צהובה מאורו של היום הדועך נפלה על שערו הארוך והאפרורי, על זקנו הלא-סרוק ושיוותה לו מעין מראה מיסטי. אלא שלבסוף תלה עיניו בגליצנשטיין ואמר:

“לא, אריה, לא אעקור מכאן… מחמת כמה וכמה טעמים: אסור לי לעזוב בבדידותו את הגולם המשיחי הרדום בשינה בעליית-הגג של בית-הכנסת הישן… עלי לקבל את פניהם של אושפיזין הבאים מזמן לזמן לעליית-הגג שלי, אושפיזין הלובשים לבוש של פילוסופים, לבוש של מקובלים, לבוש של פייטנים, אושפיזין שלא יבואו לבקרני בשום מקום אחר אלא כאן… אני יודע, אריה, שאתה אוהב את המרחקים הפלאיים: כמוני כמוך, אלא שהמרחקים הפלאיים שלי מקופלים בעיירה זו התלויה על בלימה זה מאות-מאות בשנים כמין ישות שהיא ספק ערטילאית ספק ממשית, ישות שאותו משוגע שחטף מידך את הסיגאר הבוער מנבא את כליונה…”

נשתתק משום שאותו רגע נכנסה לרציף הרכבת הבינלאומית כשכל קרונותיה מוארים אור. חריף ושחצני משל באה מהילולה ואצה להילולה, וכשהיא נושמת נשיפות של קוצררוח לא נשתהתה אלא שהות-מה בתחנה.אמונית זו, שהות-מה כדי להניח לשני’הידידים לומר שלום זה לזה בקול-ללא-קול.

פניו חיוורות, צמרמורות בגופו עמד גליצנשטיין שעה ארוכה בחלון התא של הרכבת שהפליגה אל שדות אביב ליליים. ראשו מצודד כלפי העיירה שגלשה-שקעה על מעגל גגותיה לתוך הבקעה, דימה לראות את צל ידידו, צל-המשנה שלו, פוסע בסימטאות מדומדמות המטפסות אל עליית-גג שבראש גבעה, כשלצדו מהלך צל בתו המחייכת בחיוך של איקונין אל זמורת-לילך שבידיה, זמורת-לילך שנתן לה משוגע אפוקליפטי.