א    🔗

לפני ימים רבים, ימי הקיסר העריץ נקוֹלאי הראשון, חי בעיר ברדיטשוֹב אלוף מרומם. קצין ושוֹע, ושמו יעקב-יוסף הַלפרן. הוא היה גביר אדיר, מסחריו עלו למאות אלפים וישתרעו בכל נפות הגליל ההוא; ויצא שמו למרחוק בתור נדבן וטוֹב-לב ובתור איש שאין מספר לאוצרותיו. כמושל עברי ישב על כסאו בארמונו היפה ויסדר עסקיו הרבים והשונים; אצילים ופקידים באו אליו והשלישו ממונם בידו. סוחרים, סרסורים, קבלנים חוכרים השכימו לפתחו, לעשות עמו מסחר, ללוות מידו או להפקיד בידו. – הוא קנה יערות אין מספר. החזיק בתי-משרפות רבים ליי"ש וּלנופת. לו עבודה רבה ועל יותר ממאה בתי-ריחים גדולים נקרא שמו. דיבור אחד מפיו היה לרוח החיה בכל מסחר חדש; ולא היה דבר אשר נבצר ממנו לעשותו. הוא יסד בתי-מלוה, העמיד בתי-סוכנות, גם כונן חברות של שותפים; ובכל המסחרים הרבים האלה היה הוא הראש והמפקח. הוא האדון והוא המצַוה. לא עושרו הרב הביאוֹ עד הלום, כי אם איזה כוח פנימי יוצרי בלתי-מצוי. הוא גם לא התעלה מעלה לאט לאט, כי אם כנחל שוטף גאה פתאום, גאה ושטף ברבבותיו ובמעשיו, ויהי לנס. הוא גר כמעט בחצרות מלכים. לו עבדים ושפחות וארבעה סוסים היו עומדים באוּרווֹתיו, לו גם שתי מרכבות. בנוסעו דרך העיר היה זורק כסף לעניים בעד חלון המרכבה, ויהי מפזר על ימין ושמאל. בבואו לקיוֹב הבירה היה מבקר גם את שר הפלך ומתרגם ביניהם, מפני שלא ידע שפת הארץ. הוא היה גם אחד מן השלושה שנקראו לעיר המלוכה לחַוות דעתם בעניני שאלת היהודים; ושני חבריו באותה מועצה היו החכם הגדול רבי יוסף זכריה שטֶרן ורבּן לעדת החסידים רבי מנחם מנדיל מליבָּביץ. ליעקב-יוסף הלפרן עלה גם להתחתן במשפחה העַשרָנית והפזרנית של מלך החסידים, הוא הצדיק הגדול הרבי ברוּזין; ותהי החתונה הגדולה הזאת, שמספר המנגנים לבד היה בה יותר ממאה, ועשרים אלף איש לקחו חלק במשתה הגדול, לאחד מפלאי חבל האדמה ההיא, וישוחחו בה כל בני הדור ההוא כמו באגדת שלמה המלך, שהקריב אלף פרים ביום אחד.

מדרכו של הקצין יעקב-יוסף שלא לחשוב את חשבונותיו ולסכם הוצאותיו והכנסותיו. הוא סמך על איזה כוח נסתר אמונת בני-אדם בו. ארגז הכסף שלו היה באמת כאוצר לא יכזב. יפיוֹ, הצלחתו, קומתו ולבנת זקנו הארוך, וביותר ידיו הרכות והיפות לבלי ערוֹך, נתנו לו קסם של נשיא בעמו. עיני הנשים של האצילים הפולנים לא שׂבעו מהביט בהדרת פניו; הוא אינו רק עשיר, הוא כאחד מפקידי הארץ. הוא היה יושב בבוקר על יד שולחן מסחרו, והיום יום תשלומים של חמישים אלף רו"כ; ותיכף החלו האלפים לעוף אליו בשפע: סוחר זה בא והביא לו עשרים אלף, אחר בא והביא לו עוד יותר. הביאו לו פקדונות, ולפנות ערב סילק כל התשלומים ועוד נוסף הרבה כסף בקופה. כה היה עומד ונשען על מרום עשרו; והוא מיטיב לעניים, סומך נופלים, מנדב לצרכי עירו, ושמו מהולל בפי כל, ובאמת לא קם כמוהו שׂר ורוזן בישראל זה כמה.

אבל לא לעולם חוסן! ביום אחד נשבר כל הבנין הזה. סר צל הנדיב מעליו. החובות רבּוּ בלי מספר והמסחרים נפלו אחד אחד. התחילו לבוא תביעות מכל עבר ולא נשתלמו; פקידיו ומשרתיו ראו את המשבר וימהר כל אחד לשים בכליו בעוד מועד וירעש העולם למפלתו של יעקב-יוסף. – בעלי-החובות מהרו למקום המעשה וימנו גזבר אחד לסַדר המסחרים המתמוטטים ולאסוף את שארית הפליטה. ואת הלפרן הושיבו בבית עשיר אחד, ולא נתנו לאיש לבוא אליו. כשני ירחים ישב במסגרו, ואחר-כך נמלט וישב לביתו. בהדרת פניו הטיל פחד על הגזבר, לפנות לו עוד פעם כסאו; ויחלו האנשים עוד פעם לציית לו ולשמוע בקולו, וכרגע אמרו כי ישיב את הכל על כנו. ככה משל עוד עשרים יום; והיו הימים האלה כמאת-הימים של שיבת נפוליון לעיר הבירה פריס, לאחוז שנית בקרן ממשלתו. אבל הנה בא הדבר בערכּאוֹת, ויעקב-יוסף נמלט והיה תועה מעיר לעיר מבלי הגיד את שמו האמיתי, ונודד היה ממכיר למכיר, אשר ידע כי לא יסגירו אותו. אחר-כך נתפשׂ ויבוא במאסר, וישב שם כשנתים ימים וימת.

רכושו המעט כבר נחלק, נמכרו הבתים והארמונות, נמכרו הכלים והקרקעות ולא נותר לבני-ביתו אף מאומה, עד כי במסור פקידי בית-האסורים את גוף המת ליהודים, לא השיגה יד קרוביו לתת דמי קבורתו, ויקבר כעני מלידה על חשבון הקהל. ככה היתה בו יד ה', ואיש לא ידע דרכי ההשגחה ומסיבותיה עד היום, מדוע הרימה אותו בתחילה וככה הורידה אותו. – ואולי כל אלה לה למשחק?

וראו זה, גם ביורשיו היתה יד אלהים, ובכל אשר עשו רבצה הקללה. דלים ורשים היו וחיים רק מעזרת אחרים. ידעו מקור מוצאם וכבודם מלפנים – והשממון בנפשם גדול. כה מתו בעוני אחד אחד, וגם הלז, שמצא לו מפלט בין עדת צדיקים, אף הוא מת בלא עתו. –

 

ב    🔗

נערה קטנה בת עשר שנים מצאצאי בנו הבכור, והיא יתומה מאביה ואמה, התגלגלה אל איזה “קרוב” רחוק, שלקחה אל ביתו. והנערה יפה מאד, ותהי ככוכב שנפל מן השמים להתהלך בארץ. ובבית אשר באה לא הבינו לזה. בלב מגינה היה כמעט כעין משטמה על אבי אביה, על אשר לא הצליח בידו להתחזק ולהיות למטע עושר למשפחתו. ויקח נקם מהנפש הפורחת הזאת לענוֹתה, הוא ואשתו, לא כזרע היהודים. הנערה ניקתה את הבית, עזרה בבית-המבשלות, היא, הענוגה במבנה גוה, נשאה את העצים להסקה, שאבה מים מן הבאר. אומרים שבשביל שטוהר פניה ועבודתה הקשה היו שני הפכים, משכו את פרצופה באפר, לא רחצו אותה ולא כיבסו את בגדיה. וינהגו בה מנהג אכזריות, הכל ככתוב בספרי-עם על בנות מלכים, שנשבּו לאמות ולשפחות…

וככל אשר הוסיפו קרוביה לענוֹתה, להאכילה לחם צר וגם להשכיבה על הארץ, בלי רחם, הוסיפה היא יופי; ולמרות כותנתה המגואלה, בגדה הנושן, עשתה רושם על כל עובר. וידברו בה השכנות, ויספרו על אודותיה, ותדע כל העיר כי איזה דבר-סתר בה. לעיתים החלה שושנה, כך היה שמה, לתת בשיר קולה, וקולה היה ערב, אין זו אלא מכשפה, היו אומרים עליה קרוביה ויוסיפו לעבוד בה. החיה שבאדם איומה היא: הרע ישנא את הטוב והכּיעור יצמא לדם היופי.

נניח לשעה את שושנה ואת עניה ולמקום אחר נשׂים פנינו.

 

ג    🔗

הקצה בעיר קדרון, במקום אשר הדרך עולה אל פרוַר הנוצרים והעין לא תפגוש מעצור כי תפנה למרחב, עומד בית אדום, שצבעו לא התחדש זה דור שלם. הגג היה מצופה רקועי פחים, החלונות שקופים אטומים ותריסין כבדים עם מטילי ברזל תלויים משני צדדי החלון. מרחוק נראה הבית כמו טירת-מושב לאחד האדונים הפולנים מימי העבר. פני הבית כלפי המגרש הרחב; והבא מן הפרוַר אל קרית היהודים וראה את הבית הזה בראשונה. מאחוריו היה נשען אל גן אילן משתרע עד הנחל הירוק והקצר, המפסיק בין עיר היהודים לנוצרים. ומפני שפרוַר הנוצרים היה בנוי על גבעה משופעה, היה נראה לעומד מאחורי הבית כאילו שם קצה בעולם. רק אם יטה אדם את אזנו היטב, בלכתו בגן, ישמע את חיות הנחל הקטן, כהברה בדממת עצב…

ובבית זה לא יגור מחזיק בית-הדואר לסוסים או חוכר-המכס, או גביר באחיו, כי אם יהונתן בן ראובן לבית רפאל, איש אמיד, הנחשב אל נגידי העיר, אם גם לא היה לו יסוד, וכל אשר לו לקח תמיד מבית אביו העשיר. מוכר-יין היה יהונתן, רוב החוזרים אצלו היו אצילים ופקידים ובעלי בתי-משרפות-הנופת אשר באגף העיר, והיה ידוע בעושרו, אבל כל כסף הפדיון עלה לצרכי ביתו; ובהגיע התור לנסוע לקישינוֹב או גם לקְרִים לא נשאר בידו אף אלף כסף לקנות את היין החדש; והיה אביו ראובן, שנתעשר באמצע חייו, נותן לבנו ממון מחדש. כן היה הדבר נוהג מימים ימימה.

יהונתן לא היה הבן היחידי של ראובן, לו היו עוד שני בנים ובת אחת; אבל את יהונתן חיבב ביותר, וגם נתקרב לו על ידי מזלו. כעשר שנים נתגלגל יהונתן עם אשתו החולה במחלת-רוח ולא יכול לגרשה, רק אחרי שהשיג, בעמל רב ובנדודים רבים, היתר של מאה רבנים, ואחרי הניחו סכום של כסף להספקתה. גם קודם שחלתה האישה שנא אותה ולא יכול דבּרה לשלום; ואת הבן היחיד שילדה לו לא ביקש לגדל בביתו ויתנהו לאחד ממקורביו לחנכו. להנער לא היה כל כשרון והבנה, פניו עבים ומגושמים ונראה כ“בעל חושים”.

וישא יהונתן אשה אחרת ושמה אביגיל, והיא היתה בת משפחה מיוחסת ואשה טובת-לב ויפת-מראה, ויאהב אותה ויחבבה מאד; בה גם מצא נוחם על ימי מריוֹ מקדם. יהונתן התגעגע שתלד לו אביגיל בן ויחכה ליום שבו יזכה לחבק פרי-בטנה; אבל ה' לא כן זמם וימנע לו בנים ממנה. אמנם אביגיל אשתו היתה טובה לו מעשרה בנים, והאור אשר בנפשה האיר לו תמיד; אבל הוא חשב בבן, שיוכל להעביר אליו את נחלתו מבנו הבכור.

ואביגיל הצטערה מאד על זה. בטוהר לבה ידעה את קיפוח הצדק שבדבר ותתגנב מזמן לזמן להיטיב לנער הנידח, שלא מדעת בעלה. מזמן לזמן שלחה מתנות למחנכיו והריצה אליהם מכתבים, שישגיחו עליו ויעשוהו לאיש. כשנסעה ביֶרח אלול לבקר “קברי אבות” באה חרש אל העיר אשר הנער יושב בה ותלבישהו ותנעילהו, ותשלם גם “שכר-לימוד” בעד זמן הבא, אבל נתקיים בו ביעקב: הבוֹר ריק ואין בו מים. ויצר הדבר לאביגיל, ויצר לה מאד.

וירבו הימים ואביגיל לא ילדה, ויהונתן כבר התיאש מזה וקיבל עליו את גזר מזלו; אז החלה רעיתו להציק לו כי יקח את בנו היחיד לביתו. וימאן יהונתן לעשות את הדבר; אבל היא דיברה אליו יום יום, עד כי נתרצה לה ואמר “הן”, ולאביגיל היה יום זה יום פדוּת… היא ראתה בכל המקרים האלה יד השם ועינו הצופיה; ולוּ ידעה כי אם תלד עתה יחזור יהונתן מהסכמתו, היתה בוחרת להיות עקרה. היא הרגישה חובה להיות אֵם ואומנת ליתום הזה. הוא נפרד מאמו על ידי טירוף דעתה, אביו יקשה את לבו – מה אשם הנער? ואם הטבע גם הוא לא העניק לו מטוּבוֹ, צריכה היא, אביגיל, לתת לו מה שנחסר לו…

וכן שב הנער יעקב באחד הימים בצהרים לבית אביו. אביגיל שלחה עגלה להביאו, ויהונתן כמעט ירא להיפגש עם בן השנואה. רק ברבות הימים, כאשר ראה איך מתאמצת רעיתו להיטיב לבנוֹ ואיך היא מתחננת כי ישיב לבו אל הנער, החל להתרגל אליו. יד האהבה רב תעשה!

ואביגיל עמלה להרים את רוח יעקב ולעשותו לבן-אדם. היא הלבישה אותו בגדים נאים ותשתדל ליפותו. בבגדו התפוּר בטעם, במנעליו השחורים, במצנפתו של משי ובכותנתו החלוקה ובמקל התפארה אשר בידו תמיד, כבר הצטיין בקדרון. היא גם שכרה לו את המורים בעיר לתנ"ך וילמד גם חכמת הכתיבה ממורה מיוחד. פינו לו לנער חדר נאה, שכּלים נאים ותמונות בכל קירותיו. ויהי הדבר לחמדת עין.

 

ד    🔗

כאשר יתעמל האומן בשיש קשה, להקציעו ולשכללו ולפסלו, כן נלחמה אביגיל את הטבע ותעמד את נפשה לעשות את בנה לאיש. היא לימדה אותו הלכות דרך-ארץ, ישבה בחדרו ותדבר עמו. השתדלה לרכוש חברים ורעים ליעקב; והיה כי ביקר אותו נער אחד צהלו פניה ותקבלהו בחיבּה ותבלה גם היא בחברתו ותשיב על כל שאלה במקום בנה. היא התפקחה בזה ברוב הימים.

ובינתים היה יעקב לבן-שמונה-עשרה, כבר הגיע התור לדבּר בו נכבדות, ושדכני המקום, שידעו היטב את אביגיל ותום לבה, באו ויציעו לה שידוכים שונים בשביל בנה מארבע כנפות הארץ. שתית חמין מהולים בנוֹפת ורו“כ או חצי רו”כ היו שכר השיחה בלבד… הללו כתבו מכתבים חציים בדויים וקראו את התשובות באזני אביגיל והיא הקשיבה להן רב קשב. שדכן זה נכנס להציע בעד יעקב בת עשיר גדול וזה הציע בעדו בת רב גדול, זה הביא בידו חמדה גנוזה ממשפחה יחסנית וזה השׂיא את אביגיל עצה, שתקח לבנה כלה מכרכי הים. מדוע לא כן יהיה? והלא כל ביתה ונחלתה נתנו לנדה לנער; גם חלק גדול בירושת האב הזקן העשיר יפול בחלקו.

ויהונתן לא התערב בדבר, כל הדברים מסורים רק בידי רעיתו. היא אמרה שכלת יעקב צריכה להיות יחידה במינה וכל כּופר לא נחשב בעיניה למאומה!

ובעת שמבקשים נערה מצוינה על ימין ועל שמאל, נודע לה לאביגיל מציאת נפש-פלאי של שושנה בעיר רחוקה מהלך חמישים מיל מקדרון. ותרץ כמו על כנפי נשרים אל העיר ההיא, בראותה את הנערה פנים אל פנים שקלה זהב מחירה. בשעות מעטות נעשה כל הדבר. וקרובי שושנה לא היה פנאי לחשוב בענין. למראה ברק הזהב על שולחנם וההבטחות הנמרצות היו כנדהמים. ואביגיל גם לקחה את הנערה עמה מיד, כי רוּחצה למשעי, ותמהר אתה לעזוב את העיר. ואושר האם אין קץ!

ובבואן קורדוֹנה וַתהום כל העיר. שכרו מעון לנערה אצל החזן דמתא. ה“תנאים” נכתבו בהילולא ביום המחרת. ואביגיל היא ה“אם” משני הצדדים. “המגיד מראשית אחרית הוא יתן שם טוב ושארית!” – וכך היתה שושנה היפה בבנות כלתו של יעקב. אל תשאלו לפשר המזל, הוא יחוּד לנו חידות.

את החתונה, שנעשתה בקרוב, חגגו בפאר ובהדר ובכרות גדולות לעניים ולעשירים. שושנה לבושה כבת-מלכים, ותפליא כל עין. גם הפולנים, חוֹרי הארץ ואדוניה, שבנותיהם נודעות בהדרן, השתוממו על יפיה של הכלה היהודית ואמרו, אין זו בת-אדם, כי אם אגדה.

ושושנה היא כחולמת מבלי דעת אשר סביבה. אצל מעניה לפנים למדה על ידי עבודתה הקשה לדעת את העולם המוחשי, אבל מאז הוסר שבט מוּסר מעליה ונכנסה בקרבת בני-אדם היה לה הכל כמו בחזון. קדרון העיר, הבית שבו תגוּר ויושביה יחד כמו צללים בעיניה והיא אינה מבינה טיב כל אלה. בגן הבית ישבה כמעט כל היום ותבקש את המלכות שבנפשה. –

אביגיל שמרה את שושנה כאישון בת עינה; ויהונתן כמעט קינא בה. כל בני הבית נכנעים לה. איש איש עמל לשרת בת-אלים.

 

ה    🔗

בסתר כל אדם יושב איזה דבר אשר לו לבדו הוא, אלהים דיבּר ויעמוד, הוא חילק את הנשמות גזעים גזעים, והוא לוקח אחת מהנה ויעטרה הוד מלכים. סוד שׁדי הוא!

והן צל אדם גם מלַוה את שושנה תמיד, והיא יראה ממנו. עם החתן יעקב תיסגר בחדר אחד, עליו לדבּר עמה, ככל אשר תלמדהו אמו, והנערה גם אינה שומעת. מה טיבו של זה בגבולה? אחרי גמגמו שתים מלים הוא יושב ומסתכל בה בעינים כחיה…

גם יעקב מפחד לראות את קלסתר הפנים, שגם באוֹפל הליל הוא מאיר. – והן עוד לפני שבועים לא היתה במחיצתו, והוא מתחיל לתאוה תאוה. וגם מזה יראה.

מתלחשים כל בני הבית, האמהות והשפחות, אביגיל הסירה עדיה מעליה. ל“חיה” שבאדם לא היה מרגוע. –

שמים וארץ, כּסו על עלבוני!

 

ו    🔗

מחלה מתדבקת התהלכה בקדרון העיר. בימי הסתיו מתו ילדים הרבה, מתו אנשים, הירחים שנַים עלה מספר המתים כמעט לעשרים נפש והעיר לבשה עצבת. גזרו תענית, נאמרו מזמורי תהילים ובקשות ותחנונים. נעשה לשם סגולה בגחלת קו שחור מסביב לכתלי הבתים, כדי להבריח על ידי זה את מלאך-המות.

היה ערב שבת מעונן, יום קר ולח. ביום הזה מת איש אחד ושני ילדים; וכיון שניתן רשות למשחית הלך ושׂם ידו המגואלה גם בפלאות העיר.

וצעקה גדולה מחרדת אזנים נשמעה מבית יהונתן. כל אנשי הרחוב הרימו תאניה. נשים סופדות, אנשים רצים ונרעשים; שושנה היפה מתה! עוד לפני ימים ראו אותה בחלון הבית, אתמול נפלה למשכב והיום שבקה חיים.

והפחד עוד יגדל, כי נשמע לאמור: הנה שושנה הרה ללדת.

יודעים אתם כי לא יקברו בישראל אשה הרה, שמתה בטרם ילדה.

עברו שעה ושתים, הנה כבר השעה השלישית בצהרים; באו מילדות ונשים זקנות בקיאות בדברים האלה. שׂמו את הגוף הטהור באמבטי של מים חמים, הניעו ונידנדו אותו. שושנה המתה לא תוציא את הילד.

היום קצר והזמן אץ, וּמדברים על לבה של שושנה והיא אינה שומעת. מי פילל לעקשנות כזו.

הגיעה השעה הרביעית. מקבלים את השבת בשעה חמישית וחצי. והנה אבי יהונתן, ראובן הזקן, עומד על יד שושנה, שמונחת על מרבד מכוסה סדין לבן, ומדבר אליה: “שמעי נא בתנו, למה נחלל את השבת ומצאָנו עווֹן. הוציאי פרי בטנך ונקברך”. והנה דבריו לא נשמעים, גם אליו לא תשמע. עוד שעה אחת נשארה לעניני הקבורה, חרדת-השבת מרחפת על כל יושבי העיר. המעט חטאים בעיר, כי יבוא גם זה ונוסף עליהם.

אל אלהים! הנה גם שעה זו פוחתת, פוחתת והולכת. הרב דמתא ושאר “כלי-הקודש” אנוסים להשתמש בכלי-זינם. – באו הרב ובית-דינו עטופים בטליתותיהם לבית יהונתן וּמתוֹ והשופר בידם! והנה ניגש מאריה דאַתרא אל המתה וידבר אליה רכות, כי תרחם על עדת ישראל ותלד מהר את הילד, ובשכר זה יתפללו על נשמתה וימציאו לה מנוחה; ושושנה גם לאבי בית-הדין לא תשמע, אזניה נאטמו. החל בעל החוקים והתורות לדבּר קשות, כי יחרים אותה, והוא מתרה בה לבל תמרה את פיו. השטן עומד לראשה.

ויתאזר הרב עוז ויקח את השופר בידו ויתקע תקיעה אחת ויחרד כל הבית ויחרדו האנשים שנתאספו מבית ומבחוץ. ותפול עליהם אימה ופחד. קץ העולם בא!

ומקול השופר חרדה שושנה גם היא: חצי שעה לפני קבלת-שבת ילדה המנודה ילד מת. והילד כמעט שחור ככושי. וימהרו הנשים לטהרה עוד הפעם וירחצו את בשרה במים. התכריכים היו כבר תפורים מבעוד יום. ה“מיטה” מוכנת גם היא והקבר הנה נחצב… וארבעה אנשים אמיצי כוח לקחו את ה“מיטה” עם האם והבן וישאו אותם מבית יהונתן לבית-הקברות. שאון ורעש. אביגיל נפלה מתעלפת על הסף.

למרות קרבת השבת רבה הלוָיה. היום כבר רד. הקבוּרה היתה מהירה וחטוּפה. והקדיש נפסק. הבכיות והיללות גם כן פוסקות… מהרו, בני-ישראל! עם רב שב מבית-המועד לכל חי, רוחץ את ידיו ורץ לבית-התפילה.

קבלת-שבת. רוצו לקראת כלה! – עלה המות בחלונינו.