א

לא על מאורע ומזלו של אחד יסופר בזה, כי אם של שנים ושלושה, והם באים איש אחרי אחיו ומשולבים הם איש באחיו. יש חליפות לחיים, אולם הם בלי חידות; היד הכבדה המונחת עלינו אותה לא נסיר כל הימים.

באבי אמה אתחיל, בנתן הלוי.

נתן הלוי היה איש גדל קומה, בעל פנים כהים ומלאי-מחשבה, והוא מכובד על הבריות ונודע לאחד מן השלמים. הוא היה בן-תורה, יודע חשבון ותכונה, והיחיד בעיר שהבין את סדר-העיבּור וקידוש-החודש. גם מליץ היה, עושה חרוזים, כדרך הפייטנים, חד חידות חריפות, וכתב-ידו היה יפה עד להפליא. לו היתה נטיה וכשרון גם לציור; ורגש היופי היה ניכר גם בהידור לבושיו ולבניו, שהיה מקפיד בהם שלא כדרך היראים; בימי נעוריו הפליג בקבלה ובספרי-מחקר והגיע עד “שער היחוד”; ובימים ההם היו לו ויכוחים רבים עם אחדים מחבריו, שהתחילו להתחמץ, ולבו היה נגרש. אחר-כך, כאשר הלכו הם, אחד אחד, אל מקום שמשם לא ישובו, ועניני החיים באו להטרידו, חדל גם הוא מהענינים העיוניים והקדיש את עתותיו המעטות לתורה הגלויה, שהיא גם לחם האדם…

נתן הלוי היה רואה-חשבון בבית-אוצר-כסף של איש עברי, הרחוק מעמו והיה עושה את מסחרו גם ביום השבת. אבל לו, ליהודי האחד מהדור הישן, שכיהן שם, נתנו לשבּות את שבּתו ולשמור את ימי המנוחה, כי כבדו אותו. לחמו מצא והכניס רב יתר בערך מאשר יכניסו יהודים כגילו; אבל הוא הוציא הכל על יפוי ביתו. סביבה של כלים נאים, הנהגת-בית ביד רחבה ואיזה הד של עושר היו לו לצורך נפשי, כמו שהיה לו צורך להשכים בבוקר ולהתפלל לפני אלהיו; ב“ימי הקבל” והעיון התעצם בערך טהרה…

ולנתן היו במשך חייו שלוש נשים. אשת נעוריו חנה הרפה מתה בנעוריה והניחה לו שתי בנות יפות, את מלכה ואת פנינה. אשתו השניה, שנשא אחריה, לא היתה יפה, וגם היא לא האריכה ימים והניחה לו שתי בנות לא-יפות, ורק גדולות-קומה היו. ואשתו השלישית לא ילדה לו כלל ואהבה להתהדר הידור חיצוני ולהחליף מלבושיה, לפי המוֹדה החדשה כפעם בפעם, ולבה לא היה נתון לא לבעלה ולא לבנותיו; אולם את פניה העמידה כאילו היא דואגת להן, והיא היתה נוסעת מזמן לזמן ללוטן, עיר מולדתה, וישבה שם בבית אביה, וכאשר הגיע תור מלכה, הבת הבכירה, להינשא ותיף במראיה ובקומתה, היתה גם היא אם חורגתה, המתווכת בעניני הנכבדות, ותיעץ לבעלה כי יתן את בתו זו לבן אבשלום-מאיר בעירה.

אבשלום-מאיר, איש לוטן, היה ההפך מנתן הלוי, הוא היה מחזיק את מכס הבשר בעירו והיה עריץ במקצת. את התורה לא ידע, ובמצוות לא היה עוסק; ואולם היה איש רעים להתרועע. לו היו ארבעה בנים; הוא לא חינך אותם ברב וגם לא מצא לו פנאי להשגיח עליהם. הם למדו אצל מורים פסוק, מעט גמרא, לשון רוסית וחשבון, ובעיקר לא למדו כלום.

מאלה נוגע רק האחד, הבכור-שמואל,-ואותו אתאר. שמואל היה גבה-קומה, בעל שערות שחורות ופניו היו מלאים אבעבועות. בטבעו היה איש נמהר ולא חשב הרבה בדבר לעשותו; ואם החל לעסוק באיזה ענין נלאֶה במהרה ולא סיימו. למין הנשים לא הרגיש קירבה יתרה, וגם לא התהדר בפניהן; ובזה היה שונה לגמרי מאביו ומאֶחיו.

לוּ גם נשא שמואל בן אבשלום נערה בינונית לאשה לא היה חלקו רע. איזה חשבון היה לאם חורגת שיקח הוא דוקא את מלכה היפה איני יודע.

ומלכה לא לבד שהיתה יפה ורבת-חן, כי אם היתה גם אוּמנות במעשה-ידיה, בכל אשר עשתה וטותה היה רוח שירה. חסר היה ליפיה איזה חלום ועוז; תחת זה היה לה לב פתוח, ערפלי-מחשבה של אביה לא חדרו לנפשה, וגם לא בא בה דבר בין-הערבים של דור הולך; בוקר היה בסביבה, בלי דעת צעדה בחדר אביה, בעת באו אליו אנשים, דיבּרה ושׂחה עם רחוקים כעם קרובים לא הרגישה איך רוה כל לב למראה קומתה. ואין זאת סתירה ברוחה, כי היתה עם זאת גם יראת ה': היא ידעה קצת בלשון-הקודש לקרוא ולכתוב, למדה להתפלל, והיא נערה ולא נשואה.

כי לא שאלו את פיה בדבר הנכבדות, אף על פי שבת-ויניציה היתה – דבר זה מובן מעצמו בתנאי הימים ההם. והזכירנו את המלה ויניציה כבר יש לנו גם פתח למצוא את הפתרון איך התרצה אביה נתן, שהיה מרבה עיון בדברים ואדם לא נקל להעבירו על דעתו, לתת את בתו האהובה לו לאיש בלי מעלות יתירות. הוא ניאות לזה, יען כי חפץ שבתו תצא מעיר גדולה, ששם החלה היהדות להתפורר, ותינשא ותלד בנים בעיר קטנה, כי שם יש לעניני הדת מעמד יותר… ואם גם לא בפירוש אמר כזאת לעצמו, מכללא איתמר. ואתם אל תתמהו על זה.

ותבוא מלכה ללוטן בתור כלת אבשלום-מאיר ואשת שמואל ותשב על שולחן חמיה. וידברו כל יושבי העיר ביפיה ובמעלותיה ויהללו אותה כל רואיה; ובכל מקום אשר נראתה היתה לשיחה. גם ליושבי עיר קטנה עינים ליופי!

ושלוש שנים אחרי נישואיה כבר היו לה שתי בנות. ואז בנתה לה בית ותפתח, היא ובעלה, בדמי הנדה בית-מכולת בטבור העיר. ותהי מלכה אם ואשה, מוכרת בחנות וצופיה הליכות ביתה, וּמיפיה לא יחסר.

אמנם את בעלה, אף על פי שלא היה לו כשרון רב למלאכתו, כיבּדה, משום שהוא בעלה ואחרת לא יכלה… והוא – כאן צריך אני לגלות מעט מסתרי לבו של שמואל – הוא קינא ביפי אשתו וחשק לפעמים כי יתמעט. לוּ היתה היפה רק חלק אחד מעשרה כי אז לא חשב מחשבות רבות והיה רואה חייו במידה שההם נתונים לו; אבל את העודף לא יכול נשוֹא – ולא פעם באו בו הרהורים להשחית את תארה. עינוי רב היה לו בשעה שבא אציל לקנות סחורה בחנותו, והוא חשדוֹ כי יהנה עיניו מזיו תואר אשתו; ובצאת הקונה היה מרים את משקולת-הברזל והעמידה בחוזקה על השולחן, עד כי חרד השולחן וכל ארוני החנוּת, אש קנאת אדם אַל תהי קלה בעיניכם!

ומלכה ילדה עוד בן ובת. ההוצאות בבית גדלו והליכות החנות לא היו על נכון. חסר היה לשמואל בעלה האומץ לעמוד מול מתחריו. לא שילם חובותיו במועדם ועל כן לא הלוו לו בנפש חפצה; ובאו ימים שבחנותו, שנחשבה באיזה מידה בין הגדולות, חסרו מינים הרבה.

ובמשך הימים בא שינוי נמרץ בטבע שמואל. הוא החל לישון הרבה, יותר ממה שהיה רגיל. עצל נשה בתהלוכותיו, ולא חשב הרבה במה שבבית ובחנות; ועוד זאת, אם לא האיצו בו לאכול לא דרש אחרי מאכל. בשבת, בעמדו על מקומו בבית-התפילה, לא דּיבר עם חבריו; וקרה פעם כי עמד הקהל לתפילת שמונה-עשרה בלחש, והוא נשאר – יושב…

ואת היום הזה לא תשכח מלכה לעולם. היא שבה לפנות ערב הביתה ומצאה את בעלה יושב על יד השולחן, מתופף באצבעו ומזמר; והוא לא שעה אליה בבואה. ותגש אליו ותאמר לו: “מה לך, שמואל?” ולא ענה לה דבר. כה עמדה רגעים אחדים בתמהון ולא ידעה מה היה לו. והוא קם, פשט את מעילו ויחל לרקוד באמצע החדר. היא נבהלה לראות זאת ואין איש בבית להושיע לה. והוא מרקד סביבה, עיניו בולטות ושולח את לשונו נגדה. פחד לבה ותהי כנדהמה… ובעלה החל לצעוק: “אש! אש!” וינהם, ויתגעש. וימהרו לקול הצעקה אנשים שכנים מן החוץ, ותהי מהומה גדולה. והוא הכה כל אשר בא נגדו, ויעבתוהו בעבותים ויאסרוהו אל המיטה. ששמואל בן אבשלום-מאיר ובעל מלכה יצא מדעתו!

ב

את מלכה העניה הוציאו בחזקה מן החדר. את הבנים הובילו לבית חותנה. ושומר אחד נשאר עם המשוגע בחדר. ויבוא הלילה ויפרוש כנפיו על עיר ויושביה. בבתים רבים ישבו דריהם לאכול ארוחת-הערב, בין לגימה ולגימה שחו במאורע של שמואל. נזכרו יושבי לוטן שמעיקרא לא היה ה“זיוג” הגון, וינודו לגורל מלכה. אחרים בקשו למצוא טעם לשגעונו של שמואל; ורבים האמינו כי הרביים, או התתרים להבדיל, עוד ימציאו לו מזור.

ובשעה זו ישבה מלכה מוּטה על כסא-עץ והצער מצא פתח רחב ללבה. בפעם הראשונה בחייה חשבה על ימיה לפנים ולאחור, ואיזו שאלה נשארה תלויה בצרורות נשמתה: “מדוע יסרני ה'?” ותחשוב מחשבות על גמול שדי, על אמה שמתה ועל אודות אביה ודרכו. נדמה לה כי עוד בימי החתונה ראתה בפניו והנה אינם שלוים. מדוע היה אז לבה כבד כאבן? והיא כבת-מלך היתה ביום ההוא. שמעה אומרים מאחוריה כי “כלה” יפה כמותה עוד לא נראתה. ואיך פחדה ורעדה שעה אחרי החופה כאשר חדלה ההמולה וקולות כלי-הזמרים נדמו, והיא יושבת בחדר לבדה הרחק מן המסובים, מיטה מוצעת לבנה כשלג, ואיש קטן ממנה, הוא החתן, בפנים אי-יפים עומד בפתח, והיא לא ידעה אותו אל נכון ולא דברה עמו דבר עד היום…

והכּלוי בחדר השני החל לנהום. היא קפצה ממקומה ותחפוץ לבוא שמה ותמצא את הדלת סגורה. השעה היתה העשירית בלילה, ומורה-השעות משמיע אחת ושתים, וכל דפיקה והשמעת-קול כמו חודרת לתהום הנפש.

ותקם ותשב על המיטה ותישען, ולא פשטה בגדיה מעליה. נר-חלב דולק על השולחן, מנורה אין בימים ההם, והאופל אשר בחוץ יגיח בין החלונות. כלב נובח ברחוב ורחוק עונה לעומתו. מלכה הרימה ראשה; היא עמדה ותרכּן ראשה לדלת… הקישה באצבעה עליה; וקול לחש עונה לה מבעד לדלת: “הסי!” הוא ישן. שריד הנר הבריק. היא ישבה על חודה של המיטה וראשה בין ידיה. בכי גדול התפרץ ממנה והדמעות יורדות בלי הפוגות. היא בוכה על ימי נעוריה…

אחרי ימים הוּבא שמואל לבית חולי-הרוח אשר בעיר-המחוז הסמוכה. והקדמת מעשה זה, שפסחו על צירופי אומנות של נשים זקנות, צדיקים וקוסמים, עלתה בחלקו של אבשלום-מאיר.

שם ישב החולה ירחים שמונה. הרופאים אמרו כי אין לו תרופה. עוצב דיכּא את אור שכלו וימק בשרו. הוא לא הכיר את אביו כי בא לבקרו ושוכבת חיקו היתה לו לזרה; וכאשר באו השומרים ואמרו לו: “מלכה רעיתך מחכה לך בחצר!” ישב וגרד בכותל.

ובחודש התשיעי נפדה מעקתו. הוא התקרר בגן בית-המקלט ותאחזהו קדחת וימת. וביום מותו הובא לשם חולה אחר ויירש את מקומו…

ותישאר מלכה אלמנה. ובחנותה היו “בקיעים” הרבה. רבו החובות וכוחה לא היה עמה כמלפנים לעמוד על המצפה.

ויבוא אביה מויניציה לשבּות אצלה שבּת. ובמוצאי-שבת נפגשו ה“צדדים” יחד עוד פעם… בא אבשלום-מאיר וטען, שטוֹב לה להישאר בלוטן ולחנך את הבנים. ומלכה אמרה כי לא יכולה להישאר עוד בעיר. אביה לא ידע לשית עצות בנפשו ובתוך כך פתח את ספרי החשבונות. חשב ומנה וראה את ה“לקוי” הגדול אשר בחנות ובעסקיה, וירא כי לא תהיה לה תקומה… ובכן עלה בגורל מלכה לצאת מפה.

אביה קרא את בעלי-החובות אליו, ויוָעדו יחדיו ויתפשר עמהם. אלה קבּלו שליש מאשר נשו ואלה רבע. הסחורה נמכרה כולה, וכן נמכרו החפצים היתרים ונשאר בעד האלמנה וילדיה רק מעט.

ואז בא הגואל השני למלכה. דוֹד חשׂוך-בנים מכפר רחוק, עשיר קצת ומחזיק בית-הריחים שם; והוא, בשמעו את שמע מיתת קרובו שמואל, הציע לפניהם כי תבוא אליו עם ילדיה, והיא לא חשבה הרבה ותאמר הן. ויקח אביה את בנה אליו לחנכו, חמיה לקח אל ביתו את הבת השניה, ומלכה ושתי בנותיה הרכות יצאו מזה אל בכפר.

וילוו אותה כל השכנים והשכנות ובית חותנה, רבים נדו לה בלבם. ובעיני אבשלום-מאיר ורעיתו נראו דמעות. מלכה כיסתה בצעיף את פניה, עדי עזבה את שער העיר. אבל בחלל הרחב בין שדמות בר הוקל לה. רוח האדם יודע חליפות!

ג

הכפר אשר בו התגורר דודה של מלכה, אברהם-מאיר לבית חיים, היה נאחז ברצועה ארוכה בין שתי אחוזות של אצילים, ואיכרים בו מעט. והם לא עובדי-אדמה, כי אם חוטבי-עצים, עגלונים וגם בעלי-מלאכה. על יד הנהר הרחב, המפריד את הכפר משׂדה-מרעה רחב, עמדו ריחיים לפי תבנית ישנה, ואתם ריחיים היו שייכים להדוד לצ"ט שנה…

אברהם-מאיר היה גדל – קומה. איש פשוט ובעל לב ישר. רעיתו היתה ממשפחה יותר טובה ממנו, והיא נתחנכה ימים רבים בעיר וידעה מעט בספר וחשבון. בנים לא היו להם ואת האהבה לא ידעו, אבל בעלה כיבד אותה ויחשבה לחכמה, והיא מצאה בו איש עושה כל משאלות לבה. ובשבתם הרחק מן שאון החיים עבדו ועשו הרבה. אברהם עבד כל היום בריחים, ולפעמים גם לן שם. ושרה, כך היה שם אשתו, עבדה בבית והיתה צופיה הליכותיו. בוקר בוקר שטפה את קרקעיות החדרים, ניקתה את הכלים ותעמד הכל על מכונו. אחרי-כן הכינה את ארוחת-הצהרים; ואחרי הארוחה עבדה בקיץ בגן הקטן, המקיף את הבית, ובימות-החורף טותה ותתפור לבנים. מה מאושרה היתה אם בא אורח יהודי אליה לפרקים, והיא יכולה לשרת אותו ולהראות לו כבוד ביתה ונחלתה ולסַפר באזני אדם על דבר הוריה; אבל עוברים ושבים יהודים היו שם רק מעט; ולא יפלא כי בא כפעם בפעם רגש הבדידות, וביותר בימי מועד ושבת, לענות את הנפשות האלה קשה.

כה עלה בלבם הרעיון לקרוא את מלכה אליהם; ואם גם באֵבל ובצניף-אלמנה באה, חדר עמה רוח חיים לבית. משני נפשות חיות זו בצד זה ימים רבים נתהוותה משפחה. ומצאה מלכה את מנוחתה בבית הזה; ואם גם עזרה לדודתה בכל עבודה היו עתותיה בידה להשגיח על בנותיה הקטנות ולחנכן לפי רוחה.

הקטנה, מיכל, היתה שתקנית ועצלה מעט. אבל נעמי הבכירה היתה רבבת-חן ותעל ותגדל. כי מלאה נפשה היתה נותנת בשיר קולה ורקדה. במשך שנה למדה להלוך ברגל שלוש פרסאות הרחק מן הכפר ולא יראה מבני הכפרים; וכשעיפה ישבה על גבי סלע על אם הדרך ותסתכל בשדות ובעמקים כחולמת…

ומלכה ראתה את מנוחתה בבית הזה. דרך הנשים העבריות לשכוח את העבר ושלא לחלום קשה. בשעות הפנאי היה לה הסידור למנה, ותקרא בספריה היהודיים בפרשת השבוע ותספר מזה לקרוביה בימי שבתות, וכשישבו לאכול והסעודה ארכה. – ואם האושר לא בא בגבול נפשה, מצאה רוָחה בזה כי ראתה בדברי חכמים את אֳרחותיו של ריבון העולמים.

כה ישבה ארבע שנים בכפר ולא היה לה גם יום אחד למשא. אמנם דודה ודודתה חשבו כי טוב כי תנשא שנית, כמעשה כל בת ישראל במעמד זה; ועם כל זה היה משוש חפצם כי תרבה לשבת עמהם. לא ברור היה להם דבר.

והנה קרה אסון. הנערה הקטנה השתקנית הלכה לרחוץ בנהר, כי חם היום, ולא הגידה לאמה ותטבע. צעיר נכרי ראה מרחוק כי משכו אותה הגלים, ויקפוץ בבגדיו המימה, אבל הוא איחר לבוא. ויוציאו אותה גוֹועת מן המים ויספדו אותה ויובילו את המתה העיר וקברות. כעבור ימי ה“שבעה” החלה מלכה לחשוב מחשבות לצאת לעיר, כי לא אבתה להישאר במקום בו מצא אותה אסון.

כה נסתובב הדבר שדוקא בימי אֵבל החלה לשמוע הנכבדות אשר הציעו לפניה. היא קיבצה בכפר גם מכסת-כסף, כי סחרה את האיכרים לפרקים; והיה זה עם הסכום אשר הביאה אתה לנדה מסוים. אשה יפה מאד במיטב שנותיה, בת איש נכבד, ולה רק בת אחת כרוכה אחריה, מצאה לה גם בעל חשוב, יחסן ותורני גדול. ולוֹ רק בן ובת מאשתו הראשונה, אשר מתה עליו בנעוריה.

ד

שְׁלֵוָה היה שם העיר, אשר נישאה עתה שמה לאשה, ובה כחמש מאות משפחות יהודים. שם אישה אברהם מגיד, והוא נקרא מגיד, כי “הגיד” מזמן לזמן דברי-תוכחה בציבור, והיה חשוב ומכובד בעיר.

ויחבב אברהם את מלכה כאשר הכיר בה יותר, כי קודם החופה רק ראה אותה לרגע, כדי לקיים מצוות חכמים, וירא בה נאמנת-בית ואשה מוצאת חן בעיני כל יושבי העיר.

אברהם היה אז כבן ארבעים, בעל-בשר מעט ויודע את מעמדו ושומר את צעדיו. מלכה, שהיתה מקיפה את פניה היפים במטפחת של משי, עשתה רושם כמו רבנית; ובעלה מרגיש את עצמו כרב כשהוא עומד על הבימה ודורש לפני הקהל. ובדבר זה לקח גם את לבה.

ותתקן מלכה את כל אי-סדרים אשר באו לבית בעלה במשך ימי אַלמנותו, ותטיב לבנו ולבתו ותהי להם לאם.

שם הבן מן האשה הראשונה, והוא הבכור, היה קלוֹנימוֹס. ושם הבת רבקה. רבקה היתה ילדה בינונית בטבעה ולא מכוערה, והיא אינה נוגעת לסיפורנו. תחת זאת היה קלוֹנימוֹס נער בעל-דמיון, טוב-רואי ובעל-כשרון. הוא חיבב את הספרים ויעש חיל. ותרא אותו נעמי בת מלכה, בימים הראשונים לבואה, יושב והוגה בספר גדול בלילה לאור הנר ויקן את לבה. –

המה היו אז כבני שלוש-עשרה ויגדלו יחד, ותאהב נעמי את אחיה ולא הכעיסה ולא הרעימה אותו. כל אשר לה חילקה עמו ושמרה עליו מכל משמר.

ובהיות קלונימוס כבן חמש-עשרה היה רשמוֹ כאיש בעל מחשבות; ביום השבת לבש בגד משי ויחגור אבנט ויתפלל בסלסול ובקול נעים. ויצא שמו לעילוי וּלמושלם, כי ידע גם לכתוב היטב ולקרוא בתורה; ונברכו בו כל האמהות בשלוה.

ונעמי עלתה כפורחת. בקומתה, בקלות מהלכה וּבחנה הרב היתה מוצאת חן בעיני כל רואיה; היא גם טותה בצמר כאִמה והיתה מושלמת בכל עניני הבית.

לא יפלא הדבר כי רבים בעיר ראו בהם זיווג בבא. נעמי וקלונימוס היו נאהבים ונעימים; ובשעה שישב הוא, קורא בספר על השולחן, והיא עמדה על צידו, נשענת עליו ומטה ראשה וראשו, היתה נחת לראותם יחד.

ומלכה חשבה לא אחת ולא שתים כי יתחברו בניה יחדיו בברית; וביותר היה זה שיח-לחשה בשעת הדלקת הנרות ליום שבת. בשעה שידיה מכסות את עיניה ולבה פנוי אל צור-העולמים, אבי היתומים.

ונפלא דרך נשים כאלה. כאשר התחילו לדבר נכבדות לקלונימוס מעיר אחרת, ורצה אחד העשירים, שלו בת יחידה טובת-מראה, לקחתו לחתן ולתת אלף רו“כ נדה, וסיפר אברהם לרעיתו את הדבר הזה ויתיעץ עמה, לא אמרה”לא“; – וכאשר נגמר השידוך הזה נסעה היא עם אברהם ותעמוד לימינו כמחותנת, וכל פה יודה כי התנהגה אז כאֵם ממש. נסעו ל”ימי התנאים" גם אחיות קלונימוס רבקה ונעמי. רק את קלונימוס לא לקחו בחבורה, כי לא יֵעָשה כן בישראל בימים ההם!

ותקנא נעמי בעת הסעודה בכלה ולבבה קשה… ובשוב כל החבורה בקרון הביתה ישבה כל הדרך ושתקה… היא שבה ושלוה ופניה לא היו לה עוד…

לא אאריך, נעמי הנחמדה חלתה במחלת-הרוח. נסעו עמה, לפי מנהג המקום, אל הרבי ולא עלתה לה ארוכה. מדי פעם בפעם היתה בורחת מן הבית ותהי תועה בשדות ימים ולילות; וכשתפשוה והביאו אותה אל הבית וסגרו אותה בחדר שברה כל אשר בו לרסיסים; כּוחה התגבר, כאילו הרבה רוחות רעות עזות איוו להם את נפשה למשכן, פניה התעבו וצלם אלהים, אשר בו חוננה למרבה, לא היה לה עוד, סר מעליה.

אז הביאו אותה לבית אוסף לחולי-הרוח, ותשב אחרי זמן-מה שלמה ובריאה; ורק נשארה כבדת-רוח. ובימי הקיץ השני, כאשר יצאה החמה מנרתיקה ברוב עוז בתקופת תמוז, שוב נשתגעה וימסרו אותה עתה לתתרי אחד רופא חולי-רוח, היושב בכפר רחוק, ויצא שמו לתהילה. ותהי אצלו ששה שבועות ויך אותה מכות רצח ויאסור אותה בעבותים.

וחדשה באה בנעמי בימי הסתיו, היא החלה בשובה משם הביתה, לאכול דברים לא-מבושלים, ואם נתנו לה מאכל מבושל לא נגע אליו פיה. מאכלה היה מעתה תפוחי-אדמה בצאתם מן האדמה. ניטל ממנה במשך הזמן כוח-הדיבור וגם הכוח להלוך על שתים, ותהי זוחלת על ידיה ורגליה, וקולה כבהמה. קללת אלהים! כל רואיה פחדו לנפשם. על מצע של תבן שכבה בפינה של בית-המבשלות, רק כותנתה לבשרה, ושערות ראשה פרועות. וכאשר עבר הקיץ בלי שינוי ואחריו באו ימי הסתיו ואין תמורה במצב נפשה התרגלו בבית גם לדבר זה. מי אמר לאֵל אלהי העולם: מה עשית בבן-אדם?

בּוקר בּוקר העמידו לה מידת תפוח-אדמה לאכול ומים במשׂוּרה. ומדי ערב-שבת החליפו את שקה. רחצוה וניקוה מעט והלבישוה כותונת חדשה. – וכאשר חלף היום, ובכל בית ישראל היו מכינים עצמם לקבלת שבת מלכתא. לקחה אמה שני נרות תחובים בחמר ותציגם על החלון על יד פינתה, ושם ברכה עליהם לקידוש היום ותּזל דמעות לקורבן לה. ואז גם אז בא רוח חדש בקרב החולה וניסתה לשבת…

בּנפש הנדעכה של מוכּת-אלהים הזאת עוד היה חי ומעולף וצרור איזה שיור בתוך התהום… את אשר יחלום אדם אחר בבירור עלה בה רק קטעים קטעים… בחצות הלילה, כשרוח סוֹעה היה סוער והבריאה מנהמת, הרגישה כמו דג זוחל במעיה… לפעמים היא צוללת במים ולפעמים הכל מסביבה כאבן… היא ראתה פעם חיה שולחת לשון למולה, וגם היא היתה של אבן. וכשיבוא הבוקר והשמש מאיר ודוקר את עיניה הכל סובב עליה… פעם ראתה כי נשבר החלון והיא אכלה את הזכוכית… היא הושיטה את ידה ויבוא נחש לצחק בה.

ומכל האנשים אשר ידעה לפנים אינה יודעת עתה כלום, נמח כמעט כל זכר מקרבה, אינה מרגשת ישותה, אינה מרגשת קרבת האם ואינה שומעת אל דברי האָמה אשר בבית כי תדבר אליה. רק צל אחד מרדף במוחה לפעמים, והוא קרוב לדמות אחיה החורג; וכשהוא בא אל בית-המבשלות היא מתהפכת על צדה ותשא את עיניה אליו…

וקלונימוס יושב כל ימי הרעה האלה והוגה בספרים כבתחילה, החליפות אשר בבית לא שינו בו דבר ורוחו מבקש נתיבות במרומי על…

ובלילות הארוכים, בשעה שהוריו הלכו לישון בחדרם, ושאר כל בני הבית הוזים ושוכבים, הדליק הוא את הנר וישב לקרוא בספר-מחקר. ראשו מוּטה על אצילי ידיו ועיניו מחפשות. ואז קרה לפרקים כי נעמי היתה זוחלת על האַסקוֹפה ומסתכלת בנר וביושב לפניו. את יחוד האלהים בשמי מרום יבקש בכור-הבית. ושם בפנה נשמת-אדם נופלת. —

ה

עברו ימי החורף הקשים, נמס כל כפור ותיבש האדמה. העולם כמו מתעורר, ממרחק בא חולם הקיץ, ובאדם ובבהמה תבוא השאלה והתשוקה העולמית לחיים ולחביון החיים.

יהודים כי נאספים בקלויז, אינם עומדים צפופים כדרכם בין מנחה למעריב לשמוע חדשות ולשיח בעניני העולם, כי אם פותחים את חלונות בית-אל המפולשים לרחוב, או ניצבים ועומדים על המעלות ומסתכלים בשמים הטהורים ומונים מספר לכוכבים. האשה העבריה, אם גם ילדה והיניקה ששה וטרדות הבית ובית-המבשלות עולות למעלה ראש, תגנב לרגע ותעמוד על סף פתח הבית לשאוף רוח צח. עזים ופרות עומדים בחצר, מתגרדות ואוכלות מזונות הערב, פוסקות מלאכול וחושבות. –

ורוח קלונימוס לא ידע שליו זה כמה. ממרום המחשבה בא לידי מועקה, וחידת הנוער התחילה להביא בו שממה. חג החירות עם חוקיו הרבים כתב על לוח לבבו שאלות משאלות שונות… ימי הספירה נמנים: והוא סופר ומינה: יום ראשון לגאולה או לבריאה, יום שני, ולפני אלה היה עולם התוֹהוּ. —

שעות שלמות ישב לפני הגמרא ויחשוב במה למעלה ובמה לפנים. בסעודת הצהרים היה לו הכל תפל מבלי מלח, וימלח כל פרוסה וחתיכה פעמים שלוש, להניחה אחר-כך על השולחן. " קלונימוס אינו בהאי עלמא", התלוצץ בו אביו במעט כעס עצור. וכשנזדמן אורח הגון וכיבדוהו בברכת המזון פתח ואמר: “רבותי, הבה נברך!” ישב קלונימוס דומם ולא ענה דבר. כמתווכת אמרה האם החורגת: “חש בראשך אתה, קלונימוס, כי אחרת לשבת בלילה אחרי חצות, שכב על המרבד ותנוח.”

ואת המנוחה לא מצא!

כנטות צללי ערב היה סובב בכיכר הדשא אשר מאחורי העיר, והיה משׂיח עם עצמו בעניני המושכל, והשמים יליטו פניהם… על משכבו בלילות הסתבך בדמיון עליון, מחריש היה קם בהיות בוקר.

“ה' הוא רוכב בערבות”, והוא נאצל מן המציאות, נער, אשר לא כלו לו עוד שמונה-עשרה שנה. דופק על פתח העולם, והוא נלחץ אל הקיר. —

יום מעונן היה אחרי עשרים לעומר, השמש עמדה כמו תחת מחצלת של קנים. איזה כובד באויר. איחרו בתפילה של שחרית, ליאות וחוסר-פדיון החנויות ועייפות שוררת בחדרים. סדרת השבוע: וַידבּר ה' אל משה… דבּר אל אהרון אחיך… ואַל יבוא בכל עת… כי בענין ארָאה… ופרשת הגמרא סנהדרין פרק שביעי: המגדף אינו חייב, עד אשר יפרש את השם… מתגרדים המלמדים בפדחתם. יום פלאי היום!

בבית אברהם התחילה הילדה הקטנה – בינתים ילדה מלכה לאברהם – לבכות ולא יכלו להרגיע אותה. – לעומת זה היה החתול מתרחץ בקרקע ומתנבּא כי אורח יבוא גם היום. מלכה התאוננה כי אין הכל מוכן אצלה כדבעי, קלונימוס פתח מבלי-משים ספר גדול מאד, ספר “שאגת אריה”. שהיה מונח בקצה השולחן, ויסגרהו מיד, איכר מולבש אדרת-שער לבנה ומצנפת של חורף הביא בּר-אוז לבן למכירה. שכנה באה בבקשה להשאיל לה נפה לקמח, ותסתכל בעוף הבריא בקנאה. שיחה החלה ביניהן, ונודע כי אסתר בת מרים קיבלה את התנאים מהחתן בחזרה ותּיעגם. עני זר פתח את הדלת והושיטו לידו פרוטה של נחושת וילך. האָמה אשר בבית נראתה ותשאל: “מה נתנו לה עתה?” ופני מלכה קדרו…

קלונימוס לקח את ה“יורה דעה” ונכנס לחדר השני, המוכן לקבלת אורחים, להגות בו, ובין דפיו פתוח ספר קטן “עגוּלת הרעיונות”, ויעין בו, אבל האותיות כמו מרקדות לפניו. הוא פסק מלקרוא ויעמוד על יד החלון. כלב צהוב רץ לדרכו, אחריו ובוא איש פיסח נשען על מטהו, “הסיבה הראשונה היא העילה והיא המתעלה”, עולם קשה הוא עולם המוּשׂכּלוֹת!

בערב ההוא, כאשר שב קלונימוס מהקלויז מתפילת ערבית – אביו התפלל היום בבית-המדרש – ראה את החלונות בכל החדרים מוארים, כמו בליל חג. והנה גם מרכבת-כבוד עמדת לפני הבית, הוסר הרסן מפי הסוסים עומדים ואוכלים לתאבון. ריבה’לה אחותו רצה לקראתו ובישרה לו: “התדע, קלונימוס? הנה המחותן שלך בא היום”, אמו-חורגתו קוראת לו ומרמזת לו כי יתקן את מלבושיו. הוא רחץ גם את פניו ויעש את פיאותיו, לבש בגד אחר ויצעד בלב דופק אל החדר הגדול.

אדם אדמוני ועשיר, כבן ארבעים, ואיש בריא, קם ממושבו ויושט לו את ידו לשלום; ויחשוב בלבו: זה המחותן. “מה מעשיך קלונימוס? קרב נא אלי ואֶחזה בך היטב”. אברהם יושב על כסאו בקורת-רוח ואומר: “קלונימוס הוא ביישן”. מלכה באה ותביא מרקחת ומים זכים בצלוחית על טס-נחושת ותעמידם על השולחן, ובלב טוב של אם אמרה: “איך ימצא החתן חן בעיניכם, מחותן? אין לנו להתבייש בבנים”, ובלבה התרחש דבר-מה. – אברהם מחליק את זקנו והמחותן אומר: “שב לימיני, קלונימוס, אנכי חשבתיך גדול מאשר הנך, מרים כלתך היא גדולה ממך”, ולזכר השם הזה נתאדם קלונימוס וירגש כמו רגש אחוה מרחוק. המחותן הניח ידו העבה על שכמו. הם נפגשו עתה יחד; והוא לא ראה אותו בעת הנכבדות, כי אם שלח את דודו לתהות על קנקנו.

וישב האיש והתחיל לספר למחותנים את כבוד ביתו ועל דבר ההכנות, שכבר הוא עושה בעד הבנים. מלכה קמה ממושבה והוא מוסיף לדבּר ואומר: “אתם לא תדעו מה נפל בחלקכם. אלהים ואנשים מקנאים בי. מרים בצאתה הן אין ערוֹך לחנה. ובבית צופיות עיניה והיא יודעת כל מלאכה. בנות אחרות אצל בני-גילי, בהחילן להתבגר, קוראות לאב: הב! הב! ולא תדענה סיפוק בבגדים, אבל לה חביב ממוֹני; וסוף כל דבר, יחידה היא לי, בשביל מי אני מאסף וקובץ? וּלמי אעמול כל הימים?” ופתח אברהם את פיו ביהירות להלל בפניו את בנו, היושב שותק ומביט, לאמור: “זו תורה וזה שכרה! וכי מילתא זוּטרתא היא, להיות חורש בש”ס ובמפרשים ובשני חלקי יורה דעה?" והתחיל הוא בעצמו לומר חידושי תורה מעט, מאשר העלה במזלגו בימים האחרונים… וחפץ המחותן להראות כי בימי נעוריו הסתכל גם הוא ב“אותיות קטנות” וידע פירוש בגמרא. – בינתים בא חיים-משה מלמד, יהודי צנום הפנים ובעל זקן קצר; ובברכו ברכת-שלום את האורח החשוב נפנה למלכה ויאמר: “אשת רב אברהם, אשה חכמה כמובן יודעת כי אף בחול אין מברכין על המים”. שבה מלכה להביא לו יין-שרף ועוגות מתוקות, מעשה מאפה ידיה. החלה שתיה: “לחיים! שתו, מחוּתן! אכלו! הן לא באתם בצל קורתנו לרעוב ולצמוא.”

ועדיין לא דיברנו על דבר זמן החתונה. – הפסיק המחותן – ולתכלית זו באתי הנה.

עוד אין אנו חושבים בזה – השיבו אברהם ומלכה כאחד – כמדומה לנו שעוד יש פנאי לדבר.

למה תעמידו פניכם מחותנים? כשאני לעצמי הייתי רוצה שתהיה החתונה בשבת שאחרי שבועות.

קפץ אברהם ממקומו ואמר: “מה אתם חושבים, מחותן? להתל בנו באתם, תודה לאל, בני אינו יתום”. מלכה, כמשלימה תמיד עם רצון בעלה, ענתה גם היא ואמרה: “אין אנו חפצים למהר כל כך, כי עוד לא מוכן הכל”. החל משא-ומתן בין הצדדים כרגיל.

התערב המלמד בדבר ואמר: “מנהג ישן הוא בישראל לעשות פשרה אם שנים חולקים. הצד האחד אומר: שבת אחר שבועות, והצד השני רוצה לדחות לאלול או ל’שבת בראשית' מה תאמרו אם אפסוק ואומר כי תתפשרו ל’שבת נחמו'? וכפי אשר אדע, אין חתונות רבות בעיר למועד ההוא”.

וקלונימוס שומע את הדבר ומשתאה. הוא עוזב את החדר לרגע, והמחותן פונה אל אברהם ויאמר: “לא אכחד מכם: בנכם נראה לי הוגה מחשבות ביותר… מלימוד התורה לא אירא… אבל מספרי-מחקר אירא… עליכם להשגיח בזה”… אברהם חציוֹ זועם כי לא ניחא לו מה שמתערבים בחינוך בנו, וחציו מקוטע: מה שיך מחקר? הוא אדם בעל שׂכל!

בא גם כאן המלמד משה-חיים כמתווך, הוא עומד נשען על יד השולחן ואומר: “שמעו אלי, רבי שלמה! – שם המחותן היה שלמה – ידעתי את הנער ותיכּנתי את רוחו במשך שנתים, שלמד אצלי, אני אומר לכם: בעל תפיסה כמותו לא תמצאו, ואיך הוא משיג עצם הדבר. אבל הוא בעל דמיון, וגם מחזיק הוא טיבותא לנפשיה. מקצת מזה טוב לאנוש. בטוֹב תוכלו לפעול עליו. רוח היא באדם! וכך היה בכל הדורות וגם בזמן הרמב”ם… כשיגדל יקבל גם הוא עליו את העול ולא יפליג יותר, אוּכל להישבע בזקני ובפאוֹתי כי יהיה כדבר הזה. ועתה הניחו לו, הן גם בן הרב מטריסק הסתכל בימי נעוריו ב“חובת הלבבות”, ורבנו בחיי יקרא בשם ה“חסיד”… אצלי בודאי למד אך גמרא ותוספות. אנכי אומר לאברהם תמיד: לא טוב עשה שפטרוֹ מן החדר בעוד מועד ויעזבהו בין לומדי הקלויז".

קלונימוס שב לחדר. נפסקה השיחה. מלכה באה גם היא וקראה את השׂחים לסעודת-הערב. המחוּתן קם, והוא מסיח קצת עם קלונימוס בעניני-דעלמא, ושאלה על שפתיו, אף על פי שהבליע אותה: אם חביב עליו הממון? משה-חיים שואל: “אם גם אנכי קרוּא הנני?” – “בודאי”, השיבה מלכה, “נא, רחצו ידיכם, כי כבר הכל מוכן לסעודה”.

האָמה הגישה ספל מים של נחושת. רחצו את הידים וניגבו אותם במטפחת טהורה. השולחן מכוסה במפה לבנה. המלמד הוא מלא חדוה. ריח המרק החם היה לריח ניחוח. הלחם הלבן ניצץ, כמו ביום השבת. אוכלים בהרחבה ומדברים בחדשות ובגזירות על ישראל, נפתחה הדלת ויוחנן, איש גדל-קומה, מלובש בגדים פשוטים, וראשו הגיע עד התקרה, בא ומריע בקולו: “ערבא טבא!” אברהם שואל אותו " אם חפץ הוא ללכת אל מרתף פלוני לקנות יין? “ומדוע לא אלך? אצל מי אקנה, אצל דויד יעקב או אצל שמואל? ואם יין לבן או אדום אביא?” “קנו יין אדום ולבן יחד”. הוא הולך, אחריו בא השוחט-ובודק דמתא, אדם בעל-בשר וצבוּע. “שלום עליכם!” קרא ועיניו שואלות לטיב האורח. “זה המחותן שלי”, אומר אברהם, מלכה, שלא אכלה עם האורחים יחד, נכנסה להגיש את הבשר ואמרה לשוחט: “רבי משה, מה שלום זוגתכם?” “לה מיחוש בגרונה – השיב – היא התקררה; דור הוא עתה: כל אדם מתקרר”. – שבו, רבי משה. – “הלכתי מיוסל-נחמן – הוא אומר – וראיתי אור גדול בחלונכם ואמרתי, אבוא ואראה מה פה. האם נהיה קרואים בקרוב אל חתונה?” “כן, רבי משה, – ענתה מלכה – ברצון ה' בסוף הקיץ”. “ולמה זה תאחרו ולא תעשו ב’שבת נחמו'? קלונימוס – הוא פונה אל החתן – תן לי את הספר ‘פני יהושע’ לכתובות, צריך אני לעין בו דבר מה קשה-הבנה…” הוא משמיע שיעול בפיו, יוחנן כבר בא מן החוץ עם בקבוקי היין ושולי בגדיו קרועים. “כלב עז פנים קפץ עלי, בשלוה הכלבים בלילה הם בעלי-הבתים שבעיר”. נמלאו הכוסות, היין הלבן חריף הוא. המחותן מהלל ומשבח אותו. הם שוֹתים “לחיים!” והמלמד כשהוא מגיע לכוס השנית כבר הוא מבוסם ומתחיל לזמר ניגון מקוטע: “בים באם! בים באם!”

ו

לפני חצות! המסובים כבר קמו ממקום שבתם, השוחט והמלמד והשליח של היין שבו לביתם. למחוּתן פינו את החדר הגדול למשכב, ולקלונימוס הציעו את המיטה היום בחדר-האוכל. כל בני הבית ישנים. שתיקת מנוחה! אור הלילה יחדור אל החלון ולב קלונימוס הוא מלא. בקיץ הזה יחגוג את נישואיו. הוא לא יגור עוד פה, בשלוה, כי אם שם, בנהרים: הכל לו כמו בחלום. יעקב עבד בעד רחל, והיא באה עם הצאן… בקרוב יעמידו אותו תחת החופה והכלי-זמרים ינגנו… רחשי-קרבה הוא מרגיש לנפש אשר נפלה בחלקו, לכלתו; והוּא לא ראה אותה עוד. הוא פה והיא שם, ואחרי כן יהיו שניהם יחדיו…ממגילת “שיר השירים”, אשר קרא בפסח האחרון, נכנס ברוּחו המרא: "יונתי בחַגוי הסלע. ממי באו הדברים האלה?…

הוּא עומד על יד ארון-הספרים וחושב: מעשה בבן-אדם שנשבה… המוּשׂכּל הוא תוצאת השכל… הוּא ילך לנהרים, חדשה היא העיר והאנשים חדשים. – ערבוביה במוחו; הוא נזכר ב“מורה”, שכבר עמד בו בהתחלת החלק השני. היביאהו עמדו שמה? – הוא לוקח את הספר והופך בו במקום שהפסיק, לפניו ניצבות המלים לאמור: “ההקדמית, שצריך עליהם בקיום המציאות האלוה יתברך”. הוּא מעיין בנַרבּוֹני וסוגר את הספר… מוחו יעוּנה, אינו יכול להשאר עוד החדר. והוא יוצא החוצה. משתרע העולם לרום ולעומק. הכוכבים תועים… בלבו הרגש כמו נאלם פתאום הכל… בן-אדם נברא בצלם, והצלם הוא הדמות, ואינו דמות אלא בקירוב… מי אמר לתבל ותהי? מי שׂם החלקים הטבעיים לאחד? ואם האחד הוא באמת הכל? —

ולפתע עבר רעיון כברק ויאמר: מי יודע אם יש אלהים אחד? אם יש אלהים? אם יש מחויב המציאות?… הוא קפץ פסיעה לאחור, כאילו נשכוֹ נחש, והרעיון אינו סר ממנו, נורא מראהו ומשחת: אכן אין אלהים עליון במרומים, אין מרומים, והכל הוא אויר מתנועע והולך ממזרח למערב וחוזר כל הימים. – המהות היא המהות בלי מניע, והשמים עומדים מחרישים ומשתאים לעזות בר-אנוש. האדמה לא פתחה את פיה! –

בפחד מוקשה התגנב קלונימוס הביתה. פשט מהרה את בגדיו וישכב במיטה ויפרושׂ את השמיכה על פניו…

והמחשבה האיומה לא עזבה אותו ולא היתה בת-רגע כלל. הוּא נלחם עמה, הוא דחפה מאתו; את נפשו היה נותן לו היה יכול לעקור מקרבו שורש פורה-לענה זה, והוא אין-אֱיָל… הוא מרים את המכסה וישב על הכר. הכל שומם וריק. אין מחויב המציאות אתו בחדר. הוא ביקש לקפוץ מעל המיטה ולצעוק!

ז

רצוץ אברים קם קלונימוס בבּוֹקר וכמעט לא יכול להסתכל בפני איש. המחותן כבר נחפז לדרכו. הוא עומד עטוף בטלית על יד החלון, והמרכבה רתומה. אחרי התפילה הגישו לו חמין ורקיקים; ומלכה אמרה לבקש אותו שישאר עוד בביתם לארוחת הצהרים; והלז כופל ומשלש שאינו יכול לעשות כדבר הזה. אברהם יושב ומסתכל בספר במנוחה, ובלבו הוא נמלך אם יבקש הוספה לנידה של בנו… כי מאותה שעה שהגבילו את החתונה עגמה נפשו עליו, לתת בן יקירו לחוץ, מבלי מתת כפלים. –

נשאו את אמתחת המחותן אל המרכבה, והוא ניגש אל חתנו העומד בפינה. פתח את כיסו ויוצא משם שטר כסף של עשרים וחמישה רו"ב ויתנהו לו מתנה, כי יקנה לו במחירם ספרי “טורים”… ידי קלונימוס רעדו וכמעט הפיל את הכסף ארצה. מחותנו לא התבונן אל זה בטרדתו וישק לו בפניו לפרידת-שלום, ובאותו הרגע התרגש גם אותו הלב הקשה, שזה עשרים שנה רצופות לא ידע אחרת, כי אם לאסוף הון ולאסוף. ריבה’לה שעמדה נגדם אז, אמרה אחרי נסעו כי ראתה דמעות בעיניו. כן, ללב האדם אין סגוֹר!

שלושה ימים ושלושה לילות נשא קלונימוס את הגיונו המענה ופניו נשתנו, כמו ישב בתענית. בבית התפלאו על זה. ובתוך כך כבר החלה השיחה בלי הפסק על דבר ההכנות לחתונה. מלכה, כאם ממש, מוסיפה על מספר הבגדים שאומרים לתפור לחתן, ואברהם מוחק. היה כאשר ישבו שניהם בחדר, הוא ורעיתו, ודברו על ההוצאות, פסק הוא באמצע ואמר: “התדעי, כמעט לא אאמין כי אמנם חתונה קרובה לבוא בביתנו”. ותשחק מלכה לדבריו.

קלונימוס נלחם עם האפס אשר בקרבו ואינו יכול לצאת מן המבוכה. לשוא לקח בלילה את ה“מורה” ויסתכל בפרקים הבאים וישנן לעצמו את ה“מוֹפתים”… נדמה לו כי אין אלה מופתים כלל ולא נאמרו מלב אמת… הוא ניסה, בהביטו מסביב כי אין איש, לפתוח את ספר התהלים, ושם, לפי הנאמר, חומה בצורה ללב אדם, אבל הוא עומד מבחוץ…

ובימי-המצרים האלה לנפשו נזכר ברעהו מנחם, הגדול ממנו בשנתים ימים, ושגם הוא הרהיב בנפשו עוז לפעמים להסתכל ברד"ק, ותבוא מחשבה בקרבו לפתוח לפניו סגוֹר לבבו.

ערב שבת! יום הכנה וטרדה. גם תינוק לא ינוח בעריסתו. חתול הבית יגורש ממקום למקום, עופות מבושלים. חלות נאפות. דגים מטוגנים. מכינים את היין ליום השבת וטומנים החמין לשבת. כל יד עוסקת כל פה קורא או עונה. גם המסחר והלימוד נעשים בקיצור. אין פנאי! זה צריך להשחיז את הסכינים וזה ליטול את ציפורניו, או גם לגוז שערות ראשו. בבית-המרחץ מזיעים בני-אדם על האיצטבות העליונות, כמו בגיהינום תחתון, ואף על פי כן קוראים לזה גן-עדן. איש איש לובש אחר – כך בלבנים, משחיר מנעליו ומחליף את בגדיו עם ישראל מכין עצמו לקראת מלכו, מלכו של עולם!

קלונימוס ומנחם מטיילים לפני בוא השבת, לבושים בגדי שבת, מסביב לקלויז, שעומד בירכתי העיר, ומסיחים. קלונימוס רוצה להגיד לרעהו דבר-מה, והוא חוזר ומחניק את המלה שבלבבו בטרם יוציאה. מות וחיים ביד הלשון! אולם הוא אינו יכול לעצור עוד ברוחו וקורא לרעהו, עם דמדומי חמה: “מנחם! דבר לי לגלות לך, עמוד עמי רגע. החילותי לפקפק, לפקפק במציאות השם…”

ופני מנחם עוּותו ויוציא קול משונה, ויברח ממנו הלוך וקרוא באזני האיש הראשון מאנשי הקלויז שנפגש עמו: “קלונימוס בן אברהם אינו מאמין במציאות השם! הוא הגיד לי עתה כזאת, באזני שמעתי כאלה!” נתאספו אליהם עוד אחרים ותצילינה אזניהם משמוע זאת. התפשט הדבר מהרה בכל הקלויז ומסביב, והתגעשו האנשים, ספקו כף, השתוממו ופחדו לנפשם. המאחרים לבוא מוצאים עוד את העמוד ריק, וכנופיות כנופיות עומדות ומשיחות ודנות במאורע האיום. ואחרים גם עומדים אילמים מבלי דבּר. קטרוג גדול יבוא על העיר בלי ספק. מלאכי השלום, פניכם מה חפו!

קלונימוס שב נדהם הביתה. אביו קידש על היין יחידי, ומלכה ישבה בבית-המבשלות, על יד הנרות הדולקים בפינת ביתה השוממה, ובכתה חרש…

וממחרת היום עוד נתגדל רושם המאורע ולא שקטה המהומה. אברהם לא דיבר עם רעיתו על אודות זה. אבל היא הרגישה כי נושא הוא בלבו דבר-מה. הוא התיעץ בחוּבּו אם ללכת להתפלל או לא. ויתגבר על דעתו וילך. שום איש בקלויז לא נועז להסתכל בפניו, ובכל עת התפילה עמד וטליתו על ראשו כביום הכפורים…

כנזוף ישב קלונימוס בסעודה השניה, אחרי אשר הפצירה בו אמו-חורגתו לבוא אל השולחן. אין דובר ואין מוציא הגה. מלכה תנסה להוציא איזה דבר מפיה, כדי להתיק את הדומיה הכבדה, ולא יכלה. שבּת כבדה. יום מעונן. גם איש אחד בעיר לא ישן היום שנת צהרים.

ובצאת השבת, והבדיל אברהם על הכוס כחוק, מצא אמתלה לשלוח את מלכה וריבה’לה לבית שכן אחד במלאכות איזה דבר. ובצאתן עלה הגגה ויקח חבל עב כאצבע איש, שהיה מונח שם, ויעש בו קשרים וירד ויבוא אל החדר הגדול, שבו ישב קלונימוס על המרבד וראשו שקוע בין כתפיו; וירם את החבל בכעס עצור ויחל להכות בלי חמלה בבנו וימטר את המכות על ראשו ועל פניו ועל גבו ועל ידיו. הוא מכה בכל כוחו בלי הרף; והמוכה נושא את עוונו ומדביק שיניו אלה אל אלה, שלא לצעק מכאב. ועצירה זו עוד הוסיפה חמת אביו וישלך את החבל מידו ויכהו בידיו, תלש בשערות ראשו וינע את גבו באש קנאתו. נוקם הוא את נקמת האל, ושכח כי בתורת חכמיו נאמר: אל תכה את בנך הגדול.

מלכה שבה הביתה ותרא את הדבר ותהי נבהלה. —

ח

מוכה ופצוע עמד קלונימוס למחרת היום, לבש את בגדיו ומבלי משים עזב את הבית דרך מבואו מאחוריו, השמש מכוסה, פעמון המגדל של בית-תפילת-הנוצרים משמיע קול, – יום שבתון ומנוחה להם.

הוא עבר את המגרש הרחב אשר מאחורי העיר. העשב הירקרק עוד רטוב הוא. צפור יחידה תחצה את האויר במעופה. הריחים של רוח, הנשענים על ארבעה עמודי-עץ, לא יניעו היום את כנפיהם. משם והלאה משתרע שדה-המתים לנוצרים. במקום מצבות ליהודים עומדים פה צלבים של עץ ואבן דוממים.

הוא חושב באלעזר בן חנוֹך, ששלחו בית-דין והניחו אבן על ארונו. אליעזר בן הורקנוס לא קם בפני חבריו. ביקשו לנדות את רבי עקיבא, גם את רבי מאיר. אין תקומה; הוא הולך הלאה, כבר התרחק מן העיר פרסה. תמונת אבנר, זה התלמיד הרשע של הרמב"ן, ניצבת לנגד עיניו ומענה אותו קשה. כנגד מי התקינו תפילת “ולמלשינים”?

הוא יברח מכאן, הוא ילך לעיר פלונית וישכיר את עצמו לעבודה. יהיה לבעל-מלאכה, לשמש. פאתי הדמיון שלו נקצצו. הוא כאדם שסר רוחו.

הוא סר מן הדרך וישב על גבעה קטנה לנוח. רעב הוא ללחם, לוקח הוא אבן חדה, שמונחת לנגדו, ומנקה בה את נעלו האחת ומטיט שדבק בה.

שורה של עגלות טעונות שקים, רתומות לפרים, עוברות, איכרים אחדים קוראים באזניו דבר-מה, והוא לא יבין לשונם… שממון במוחו, הוא לא ידע אנה יסור עתה וילך, לימין או לשמאל, לדרום או לצפון. הוא מנסה לחשוב על דבר חייו, לבקר אחרי בני עירו ודרכם. – כרגע התעורר. וברגע השני הוא כבר בלי אונים. מצא עמק לפניו והשתרע עליו, הוא שוכב נשען על שתי ידיו ופניו למטה. אופל מסביבו, הוא בוכה חרש…

וכאשר היום הלך ורד וקלונימוס לא נמצא בבית התחילו לחפש אחריו במפח-נפש. הקול יצא בעיר כי בן אברהם נעלם, ויתלקטו נערים פוחזים לדלוק אחריו ולבקשו בכל עבר. באו איזה קרובים לאברהם, לדבר עמו. אמו-חורגתו, מלכה, עמדה על הסף ומעטפה לצוארה. סביבה נשים רחמניות, ששאלו את פיה על אודות המאורע עם בנה ונדו לה.

בינתים מצא נער אחד את קלונימוס תועה בשדות ויודיע לחבריו, ותשמע מלכה ותצא אחריו ותפצר בו עד בוש כי ישוב הביתה, וישע בקולה וישב עמה העירה.

נערים הולכים חלוצים לפניהם ואחרים מלוים אותם מאחור. ובעברם את השער ויהיו כמעט למחנה קטנה. כל עובר עומד ורואה, מביטים דרך החלונות, בלב קלונימוס מעין אותו רגש של חוטא בימי-הבינים. בעוד יד הקהל עוד תקיפה, והוא מוּבל בקלון. —

ואחרי שבוע ימים, בערב אחד, בא שליח מנהרים לשלוח ובידו צרור חתום. ואת הנמצא בו הלא תבינו: בו היו מונחות המתנות לכלה. שלחו אותן בחזרה. בו היו כרוכים גם ה“תנאים”…

ט

סר וזעף התהלך קלונימוס מעתה. הוא התרחק מחבריו והתרחקו גם הם ממנו. הוא לא שח עם אביו ואביו לא שח עמו. גם ארוחת-הצהרים לא יאכלו יחד בימות החול. עקת רוח תמלא את הבית!

אברהם לא יתמהמה בקלויז אחרי התפילה. אינו מתוַכּח בקול רם כמנהגו וחדל להיות מוכיח. ומלכה לא תציע גם היא דברי מועצות לשכנותיה. גם ריבה’לה אינה רצה לרעוֹתיה. בבית-המבשלות שורר משטר וניקיון. האָמה מרגשת דבר-מה באויר להתגבר על הדולק ידיה מלאות עבודה. חדל השוחט לבוא לבית אברהם, משה-חיים המלמד אינו נכנס עוד לאכול סעודת מלוה-מלכה במוצאי-שבת.

קלונימוס שב ללימודיו, אבל הוא עזב את המחקר העיוני ויחל להשתקע בעניני תכונה וחשבון. שקידתו היא עצומה עתה. הוא ממלא גליונות במספרים ותוים שונים, אבל לא ידבּר על אלה.

נכבדות חדשות לא דיברו בו, ועל לב שום שדכן לא עלתה המחשבה לגוֹל את האבן הזאת. ואביו, גם אם החל לשיח עמו מעט, התיאש מלבנות עתיד לו ויניחהו לנפשו. קלונימוס היה נזוף ויגַדל גם שערות ראשו; לא הקפיד מעתה על מלבושיו, זקנו החל לצמוח ובלכתו תפושׂ בשרעפיו ומצנפתו הישנה נוטה הצידה עשה רושם משונה.

וחדשה הנה באה. במשך הימים שקלונימוס נבדל מן החברה שבעיר וחי בעצמו, נעשה איזה שינוי בנעמי אחותו החורגת. היא התחילה לאכול מזונות מבושלים. היא יושבת כבר ולא רק שוכבת תמיד. לפעמים תנסה גם לקום, תתמוך ידיה בכותל ועושה איזה פסיעות, קולה אינו עוד כקול חיה, ניסו בני הבית לשים על כותנתה מעיל עליון והיא אינה מוחה בזה. האָמה תסרק שערותיה ותקלע אותן. היא כבר שוכבת על המיטה לישון ויושבת ביום על צידי המיטה. השמש יאיר לה! החתול הלבן שבבית יושב לנגדה והיא מחליקה בידה על גבי ראשו. אמה באה לבית-המבשלות לשאוב בצלוחית מים מן החבית, והיא פנתה אליה ותאמר: “אֵם!” בא גד! שב לה, לאומללה כוח הדיבור. –

נעמי למדה ללכת מעתה ולהתלבש כראוי. היא עזבה את פינת בית-הבישול ותשב מעתה בחדר, כבר שבה לדעת את אנשי הבית ויכלה מקץ ימים לעשות איזו שירוּת. סרה ממנה היד הקשה והיא שבה למין האדם…

החייטת באה לבית אברהם ותפרה לה בגד חדש, הסנדלר עשה נעלים לרגליה. ובנעלה נעמי את אלה עשתה את שערותיה ותצא אחרי הפסקה של איזו שנים על סף הבית. התפלאו האנשים ברחוב ולא הכירוה. פניה מוצקים וגופה התעבה, והיא עמדה מול מרחבי יה, ראתה את השמים הטהורים. נפשה בריאה, ואולם מעופה אין אִתה.

ואמנם נשארה נעמי מוגבלה בשכלה, במשך ימי עלטת רוחה לא למדה דבר בחיים. היא תעשה מלאכה בבית ובבית-המבשלות ואוהבת היא את השתיקה. כשהיא פנויה מעבודה היא יושבת בפינה ועוסקת במעשה-יד.

י

ואת סוף המעשה הלא תבינו. עברו איזו שנים בלי תמורות, ורק זאת שאברהם נתגלגל במצבו. קלונימוס כבר היה לבן עשרים וחמש ועוד לא נשא אשה. ונעמי – השם הנעים זהו האחד שנשאר לה מימי עלומיה – היא כבת עשרים וארבע ומראֶיה כאשה. הם נועדו שניהם לחופה!

את החתונה חגגו בכפר סמוך, בלי כלי זמר ובלי מצלתים ובלי שום הכנות ל“משוש חתן עם כלה”. הכל היה כאשר יקדש אלמן אלמנה, וכל קישור הברית הוא בן שעה מעטה, נעשה במנין מצומצם. שבו נמנה גם בעל המלון הבּור ומשרתו.

ביום ראש חודש אלול היו הנשואים, יום מעונן וזועף; ובקרוא הרב את הכתובה ובירך בשם ומלכות: “אשר ציונו וכו' ואסר לנו כו' והתיר לנו”, נשמע כעין קול דופק בחלון; מיהרו לצאת וביקשו בכל עבר וללא מצאו דבר. מלכה נזכרה ביום-חופתה היא ודמעה נתלתה בעפעפיה; ואברהם, אם כי לבוש היה מלבוש משי שחור של שבת, בלבו כמו שבת-חזון… החתן עומד דומם בלי נוֹע ופני הכלה מכוסים, אם גם ירימו את הצעיף, מי זה יקום עתה ויברך: “אחותנו את היי לאלפי רבבה”?!

כל ימות-החורף ישב הזוג על שולחן הוריהם. אמרו על קלונימוס כי התחיל לעסוק ב“תשובת המשקל”; והוא ישב בכל לילה ולילה עד אחרי חצות על ספריו, ולפעמים גם ישן הוא בבית-המדרש. הוא קם ורוחץ את פניו במים של הרבים ונשאר עד ארוחת הצהרים. הכל סגור בקרבו ולא יבקש חבר…

וכשהיגיעו ימי האביב פסקו המזונות. שכר לו קלונימוס מעון במדור תחתון ברחוב משופל בעיר ונעשה למלמד. ואנשי שלוה, היותר העניים, שאין להם עסק בנסתרות, כמעט שכחו את מריוֹ לפנים ושלחו לו את עולליהם.

ימי דור שלם ישב קלונימוס במעון זה וילמד לנערי בני-ישראל בלב מת מקרא וגמרא. גם הורה להם מעט כתיבה וחשבון, ונעמי אשתו אופה ומבשלת לפי מיעוט צרכיהם. וזה את זה לא צרו.

ויום יום לפנות ערב, בעזוב התלמידים את החדר והלכו לביתם, נשען המורה באצילי ידיו על השולחן. החלל ריק… ונעמי, היא ישבה בחדר-המבשלות, בכלות מלאכתה, והביטה על הקיר, – אופל החיים!

א

לפני ימים רבים, ימי הקיסר העריץ נקוֹלאי הראשון, חי בעיר ברדיטשוֹב אלוף מרומם. קצין ושוֹע, ושמו יעקב-יוסף הַלפרן. הוא היה גביר אדיר, מסחריו עלו למאות אלפים וישתרעו בכל נפות הגליל ההוא; ויצא שמו למרחוק בתור נדבן וטוֹב-לב ובתור איש שאין מספר לאוצרותיו. כמושל עברי ישב על כסאו בארמונו היפה ויסדר עסקיו הרבים והשונים; אצילים ופקידים באו אליו והשלישו ממונם בידו. סוחרים, סרסורים, קבלנים חוכרים השכימו לפתחו, לעשות עמו מסחר, ללוות מידו או להפקיד בידו. – הוא קנה יערות אין מספר. החזיק בתי-משרפות רבים ליי"ש וּלנופת. לו עבודה רבה ועל יותר ממאה בתי-ריחים גדולים נקרא שמו. דיבור אחד מפיו היה לרוח החיה בכל מסחר חדש; ולא היה דבר אשר נבצר ממנו לעשותו. הוא יסד בתי-מלוה, העמיד בתי-סוכנות, גם כונן חברות של שותפים; ובכל המסחרים הרבים האלה היה הוא הראש והמפקח. הוא האדון והוא המצַוה. לא עושרו הרב הביאוֹ עד הלום, כי אם איזה כוח פנימי יוצרי בלתי-מצוי. הוא גם לא התעלה מעלה לאט לאט, כי אם כנחל שוטף גאה פתאום, גאה ושטף ברבבותיו ובמעשיו, ויהי לנס. הוא גר כמעט בחצרות מלכים. לו עבדים ושפחות וארבעה סוסים היו עומדים באוּרווֹתיו, לו גם שתי מרכבות. בנוסעו דרך העיר היה זורק כסף לעניים בעד חלון המרכבה, ויהי מפזר על ימין ושמאל. בבואו לקיוֹב הבירה היה מבקר גם את שר הפלך ומתרגם ביניהם, מפני שלא ידע שפת הארץ. הוא היה גם אחד מן השלושה שנקראו לעיר המלוכה לחַוות דעתם בעניני שאלת היהודים; ושני חבריו באותה מועצה היו החכם הגדול רבי יוסף זכריה שטֶרן ורבּן לעדת החסידים רבי מנחם מנדיל מליבָּביץ. ליעקב-יוסף הלפרן עלה גם להתחתן במשפחה העַשרָנית והפזרנית של מלך החסידים, הוא הצדיק הגדול הרבי ברוּזין; ותהי החתונה הגדולה הזאת, שמספר המנגנים לבד היה בה יותר ממאה, ועשרים אלף איש לקחו חלק במשתה הגדול, לאחד מפלאי חבל האדמה ההיא, וישוחחו בה כל בני הדור ההוא כמו באגדת שלמה המלך, שהקריב אלף פרים ביום אחד.

מדרכו של הקצין יעקב-יוסף שלא לחשוב את חשבונותיו ולסכם הוצאותיו והכנסותיו. הוא סמך על איזה כוח נסתר אמונת בני-אדם בו. ארגז הכסף שלו היה באמת כאוצר לא יכזב. יפיוֹ, הצלחתו, קומתו ולבנת זקנו הארוך, וביותר ידיו הרכות והיפות לבלי ערוֹך, נתנו לו קסם של נשיא בעמו. עיני הנשים של האצילים הפולנים לא שׂבעו מהביט בהדרת פניו; הוא אינו רק עשיר, הוא כאחד מפקידי הארץ. הוא היה יושב בבוקר על יד שולחן מסחרו, והיום יום תשלומים של חמישים אלף רו"כ; ותיכף החלו האלפים לעוף אליו בשפע: סוחר זה בא והביא לו עשרים אלף, אחר בא והביא לו עוד יותר. הביאו לו פקדונות, ולפנות ערב סילק כל התשלומים ועוד נוסף הרבה כסף בקופה. כה היה עומד ונשען על מרום עשרו; והוא מיטיב לעניים, סומך נופלים, מנדב לצרכי עירו, ושמו מהולל בפי כל, ובאמת לא קם כמוהו שׂר ורוזן בישראל זה כמה.

אבל לא לעולם חוסן! ביום אחד נשבר כל הבנין הזה. סר צל הנדיב מעליו. החובות רבּוּ בלי מספר והמסחרים נפלו אחד אחד. התחילו לבוא תביעות מכל עבר ולא נשתלמו; פקידיו ומשרתיו ראו את המשבר וימהר כל אחד לשים בכליו בעוד מועד וירעש העולם למפלתו של יעקב-יוסף. – בעלי-החובות מהרו למקום המעשה וימנו גזבר אחד לסַדר המסחרים המתמוטטים ולאסוף את שארית הפליטה. ואת הלפרן הושיבו בבית עשיר אחד, ולא נתנו לאיש לבוא אליו. כשני ירחים ישב במסגרו, ואחר-כך נמלט וישב לביתו. בהדרת פניו הטיל פחד על הגזבר, לפנות לו עוד פעם כסאו; ויחלו האנשים עוד פעם לציית לו ולשמוע בקולו, וכרגע אמרו כי ישיב את הכל על כנו. ככה משל עוד עשרים יום; והיו הימים האלה כמאת-הימים של שיבת נפוליון לעיר הבירה פריס, לאחוז שנית בקרן ממשלתו. אבל הנה בא הדבר בערכּאוֹת, ויעקב-יוסף נמלט והיה תועה מעיר לעיר מבלי הגיד את שמו האמיתי, ונודד היה ממכיר למכיר, אשר ידע כי לא יסגירו אותו. אחר-כך נתפשׂ ויבוא במאסר, וישב שם כשנתים ימים וימת.

רכושו המעט כבר נחלק, נמכרו הבתים והארמונות, נמכרו הכלים והקרקעות ולא נותר לבני-ביתו אף מאומה, עד כי במסור פקידי בית-האסורים את גוף המת ליהודים, לא השיגה יד קרוביו לתת דמי קבורתו, ויקבר כעני מלידה על חשבון הקהל. ככה היתה בו יד ה', ואיש לא ידע דרכי ההשגחה ומסיבותיה עד היום, מדוע הרימה אותו בתחילה וככה הורידה אותו. – ואולי כל אלה לה למשחק?

וראו זה, גם ביורשיו היתה יד אלהים, ובכל אשר עשו רבצה הקללה. דלים ורשים היו וחיים רק מעזרת אחרים. ידעו מקור מוצאם וכבודם מלפנים – והשממון בנפשם גדול. כה מתו בעוני אחד אחד, וגם הלז, שמצא לו מפלט בין עדת צדיקים, אף הוא מת בלא עתו. –

ב

נערה קטנה בת עשר שנים מצאצאי בנו הבכור, והיא יתומה מאביה ואמה, התגלגלה אל איזה “קרוב” רחוק, שלקחה אל ביתו. והנערה יפה מאד, ותהי ככוכב שנפל מן השמים להתהלך בארץ. ובבית אשר באה לא הבינו לזה. בלב מגינה היה כמעט כעין משטמה על אבי אביה, על אשר לא הצליח בידו להתחזק ולהיות למטע עושר למשפחתו. ויקח נקם מהנפש הפורחת הזאת לענוֹתה, הוא ואשתו, לא כזרע היהודים. הנערה ניקתה את הבית, עזרה בבית-המבשלות, היא, הענוגה במבנה גוה, נשאה את העצים להסקה, שאבה מים מן הבאר. אומרים שבשביל שטוהר פניה ועבודתה הקשה היו שני הפכים, משכו את פרצופה באפר, לא רחצו אותה ולא כיבסו את בגדיה. וינהגו בה מנהג אכזריות, הכל ככתוב בספרי-עם על בנות מלכים, שנשבּו לאמות ולשפחות…

וככל אשר הוסיפו קרוביה לענוֹתה, להאכילה לחם צר וגם להשכיבה על הארץ, בלי רחם, הוסיפה היא יופי; ולמרות כותנתה המגואלה, בגדה הנושן, עשתה רושם על כל עובר. וידברו בה השכנות, ויספרו על אודותיה, ותדע כל העיר כי איזה דבר-סתר בה. לעיתים החלה שושנה, כך היה שמה, לתת בשיר קולה, וקולה היה ערב, אין זו אלא מכשפה, היו אומרים עליה קרוביה ויוסיפו לעבוד בה. החיה שבאדם איומה היא: הרע ישנא את הטוב והכּיעור יצמא לדם היופי.

נניח לשעה את שושנה ואת עניה ולמקום אחר נשׂים פנינו.

ג

הקצה בעיר קדרון, במקום אשר הדרך עולה אל פרוַר הנוצרים והעין לא תפגוש מעצור כי תפנה למרחב, עומד בית אדום, שצבעו לא התחדש זה דור שלם. הגג היה מצופה רקועי פחים, החלונות שקופים אטומים ותריסין כבדים עם מטילי ברזל תלויים משני צדדי החלון. מרחוק נראה הבית כמו טירת-מושב לאחד האדונים הפולנים מימי העבר. פני הבית כלפי המגרש הרחב; והבא מן הפרוַר אל קרית היהודים וראה את הבית הזה בראשונה. מאחוריו היה נשען אל גן אילן משתרע עד הנחל הירוק והקצר, המפסיק בין עיר היהודים לנוצרים. ומפני שפרוַר הנוצרים היה בנוי על גבעה משופעה, היה נראה לעומד מאחורי הבית כאילו שם קצה בעולם. רק אם יטה אדם את אזנו היטב, בלכתו בגן, ישמע את חיות הנחל הקטן, כהברה בדממת עצב…

ובבית זה לא יגור מחזיק בית-הדואר לסוסים או חוכר-המכס, או גביר באחיו, כי אם יהונתן בן ראובן לבית רפאל, איש אמיד, הנחשב אל נגידי העיר, אם גם לא היה לו יסוד, וכל אשר לו לקח תמיד מבית אביו העשיר. מוכר-יין היה יהונתן, רוב החוזרים אצלו היו אצילים ופקידים ובעלי בתי-משרפות-הנופת אשר באגף העיר, והיה ידוע בעושרו, אבל כל כסף הפדיון עלה לצרכי ביתו; ובהגיע התור לנסוע לקישינוֹב או גם לקְרִים לא נשאר בידו אף אלף כסף לקנות את היין החדש; והיה אביו ראובן, שנתעשר באמצע חייו, נותן לבנו ממון מחדש. כן היה הדבר נוהג מימים ימימה.

יהונתן לא היה הבן היחידי של ראובן, לו היו עוד שני בנים ובת אחת; אבל את יהונתן חיבב ביותר, וגם נתקרב לו על ידי מזלו. כעשר שנים נתגלגל יהונתן עם אשתו החולה במחלת-רוח ולא יכול לגרשה, רק אחרי שהשיג, בעמל רב ובנדודים רבים, היתר של מאה רבנים, ואחרי הניחו סכום של כסף להספקתה. גם קודם שחלתה האישה שנא אותה ולא יכול דבּרה לשלום; ואת הבן היחיד שילדה לו לא ביקש לגדל בביתו ויתנהו לאחד ממקורביו לחנכו. להנער לא היה כל כשרון והבנה, פניו עבים ומגושמים ונראה כ“בעל חושים”.

וישא יהונתן אשה אחרת ושמה אביגיל, והיא היתה בת משפחה מיוחסת ואשה טובת-לב ויפת-מראה, ויאהב אותה ויחבבה מאד; בה גם מצא נוחם על ימי מריוֹ מקדם. יהונתן התגעגע שתלד לו אביגיל בן ויחכה ליום שבו יזכה לחבק פרי-בטנה; אבל ה' לא כן זמם וימנע לו בנים ממנה. אמנם אביגיל אשתו היתה טובה לו מעשרה בנים, והאור אשר בנפשה האיר לו תמיד; אבל הוא חשב בבן, שיוכל להעביר אליו את נחלתו מבנו הבכור.

ואביגיל הצטערה מאד על זה. בטוהר לבה ידעה את קיפוח הצדק שבדבר ותתגנב מזמן לזמן להיטיב לנער הנידח, שלא מדעת בעלה. מזמן לזמן שלחה מתנות למחנכיו והריצה אליהם מכתבים, שישגיחו עליו ויעשוהו לאיש. כשנסעה ביֶרח אלול לבקר “קברי אבות” באה חרש אל העיר אשר הנער יושב בה ותלבישהו ותנעילהו, ותשלם גם “שכר-לימוד” בעד זמן הבא, אבל נתקיים בו ביעקב: הבוֹר ריק ואין בו מים. ויצר הדבר לאביגיל, ויצר לה מאד.

וירבו הימים ואביגיל לא ילדה, ויהונתן כבר התיאש מזה וקיבל עליו את גזר מזלו; אז החלה רעיתו להציק לו כי יקח את בנו היחיד לביתו. וימאן יהונתן לעשות את הדבר; אבל היא דיברה אליו יום יום, עד כי נתרצה לה ואמר “הן”, ולאביגיל היה יום זה יום פדוּת… היא ראתה בכל המקרים האלה יד השם ועינו הצופיה; ולוּ ידעה כי אם תלד עתה יחזור יהונתן מהסכמתו, היתה בוחרת להיות עקרה. היא הרגישה חובה להיות אֵם ואומנת ליתום הזה. הוא נפרד מאמו על ידי טירוף דעתה, אביו יקשה את לבו – מה אשם הנער? ואם הטבע גם הוא לא העניק לו מטוּבוֹ, צריכה היא, אביגיל, לתת לו מה שנחסר לו…

וכן שב הנער יעקב באחד הימים בצהרים לבית אביו. אביגיל שלחה עגלה להביאו, ויהונתן כמעט ירא להיפגש עם בן השנואה. רק ברבות הימים, כאשר ראה איך מתאמצת רעיתו להיטיב לבנוֹ ואיך היא מתחננת כי ישיב לבו אל הנער, החל להתרגל אליו. יד האהבה רב תעשה!

ואביגיל עמלה להרים את רוח יעקב ולעשותו לבן-אדם. היא הלבישה אותו בגדים נאים ותשתדל ליפותו. בבגדו התפוּר בטעם, במנעליו השחורים, במצנפתו של משי ובכותנתו החלוקה ובמקל התפארה אשר בידו תמיד, כבר הצטיין בקדרון. היא גם שכרה לו את המורים בעיר לתנ"ך וילמד גם חכמת הכתיבה ממורה מיוחד. פינו לו לנער חדר נאה, שכּלים נאים ותמונות בכל קירותיו. ויהי הדבר לחמדת עין.

ד

כאשר יתעמל האומן בשיש קשה, להקציעו ולשכללו ולפסלו, כן נלחמה אביגיל את הטבע ותעמד את נפשה לעשות את בנה לאיש. היא לימדה אותו הלכות דרך-ארץ, ישבה בחדרו ותדבר עמו. השתדלה לרכוש חברים ורעים ליעקב; והיה כי ביקר אותו נער אחד צהלו פניה ותקבלהו בחיבּה ותבלה גם היא בחברתו ותשיב על כל שאלה במקום בנה. היא התפקחה בזה ברוב הימים.

ובינתים היה יעקב לבן-שמונה-עשרה, כבר הגיע התור לדבּר בו נכבדות, ושדכני המקום, שידעו היטב את אביגיל ותום לבה, באו ויציעו לה שידוכים שונים בשביל בנה מארבע כנפות הארץ. שתית חמין מהולים בנוֹפת ורו“כ או חצי רו”כ היו שכר השיחה בלבד… הללו כתבו מכתבים חציים בדויים וקראו את התשובות באזני אביגיל והיא הקשיבה להן רב קשב. שדכן זה נכנס להציע בעד יעקב בת עשיר גדול וזה הציע בעדו בת רב גדול, זה הביא בידו חמדה גנוזה ממשפחה יחסנית וזה השׂיא את אביגיל עצה, שתקח לבנה כלה מכרכי הים. מדוע לא כן יהיה? והלא כל ביתה ונחלתה נתנו לנדה לנער; גם חלק גדול בירושת האב הזקן העשיר יפול בחלקו.

ויהונתן לא התערב בדבר, כל הדברים מסורים רק בידי רעיתו. היא אמרה שכלת יעקב צריכה להיות יחידה במינה וכל כּופר לא נחשב בעיניה למאומה!

ובעת שמבקשים נערה מצוינה על ימין ועל שמאל, נודע לה לאביגיל מציאת נפש-פלאי של שושנה בעיר רחוקה מהלך חמישים מיל מקדרון. ותרץ כמו על כנפי נשרים אל העיר ההיא, בראותה את הנערה פנים אל פנים שקלה זהב מחירה. בשעות מעטות נעשה כל הדבר. וקרובי שושנה לא היה פנאי לחשוב בענין. למראה ברק הזהב על שולחנם וההבטחות הנמרצות היו כנדהמים. ואביגיל גם לקחה את הנערה עמה מיד, כי רוּחצה למשעי, ותמהר אתה לעזוב את העיר. ואושר האם אין קץ!

ובבואן קורדוֹנה וַתהום כל העיר. שכרו מעון לנערה אצל החזן דמתא. ה“תנאים” נכתבו בהילולא ביום המחרת. ואביגיל היא ה“אם” משני הצדדים. “המגיד מראשית אחרית הוא יתן שם טוב ושארית!” – וכך היתה שושנה היפה בבנות כלתו של יעקב. אל תשאלו לפשר המזל, הוא יחוּד לנו חידות.

את החתונה, שנעשתה בקרוב, חגגו בפאר ובהדר ובכרות גדולות לעניים ולעשירים. שושנה לבושה כבת-מלכים, ותפליא כל עין. גם הפולנים, חוֹרי הארץ ואדוניה, שבנותיהם נודעות בהדרן, השתוממו על יפיה של הכלה היהודית ואמרו, אין זו בת-אדם, כי אם אגדה.

ושושנה היא כחולמת מבלי דעת אשר סביבה. אצל מעניה לפנים למדה על ידי עבודתה הקשה לדעת את העולם המוחשי, אבל מאז הוסר שבט מוּסר מעליה ונכנסה בקרבת בני-אדם היה לה הכל כמו בחזון. קדרון העיר, הבית שבו תגוּר ויושביה יחד כמו צללים בעיניה והיא אינה מבינה טיב כל אלה. בגן הבית ישבה כמעט כל היום ותבקש את המלכות שבנפשה. –

אביגיל שמרה את שושנה כאישון בת עינה; ויהונתן כמעט קינא בה. כל בני הבית נכנעים לה. איש איש עמל לשרת בת-אלים.

ה

בסתר כל אדם יושב איזה דבר אשר לו לבדו הוא, אלהים דיבּר ויעמוד, הוא חילק את הנשמות גזעים גזעים, והוא לוקח אחת מהנה ויעטרה הוד מלכים. סוד שׁדי הוא!

והן צל אדם גם מלַוה את שושנה תמיד, והיא יראה ממנו. עם החתן יעקב תיסגר בחדר אחד, עליו לדבּר עמה, ככל אשר תלמדהו אמו, והנערה גם אינה שומעת. מה טיבו של זה בגבולה? אחרי גמגמו שתים מלים הוא יושב ומסתכל בה בעינים כחיה…

גם יעקב מפחד לראות את קלסתר הפנים, שגם באוֹפל הליל הוא מאיר. – והן עוד לפני שבועים לא היתה במחיצתו, והוא מתחיל לתאוה תאוה. וגם מזה יראה.

מתלחשים כל בני הבית, האמהות והשפחות, אביגיל הסירה עדיה מעליה. ל“חיה” שבאדם לא היה מרגוע. –

שמים וארץ, כּסו על עלבוני!

ו

מחלה מתדבקת התהלכה בקדרון העיר. בימי הסתיו מתו ילדים הרבה, מתו אנשים, הירחים שנַים עלה מספר המתים כמעט לעשרים נפש והעיר לבשה עצבת. גזרו תענית, נאמרו מזמורי תהילים ובקשות ותחנונים. נעשה לשם סגולה בגחלת קו שחור מסביב לכתלי הבתים, כדי להבריח על ידי זה את מלאך-המות.

היה ערב שבת מעונן, יום קר ולח. ביום הזה מת איש אחד ושני ילדים; וכיון שניתן רשות למשחית הלך ושׂם ידו המגואלה גם בפלאות העיר.

וצעקה גדולה מחרדת אזנים נשמעה מבית יהונתן. כל אנשי הרחוב הרימו תאניה. נשים סופדות, אנשים רצים ונרעשים; שושנה היפה מתה! עוד לפני ימים ראו אותה בחלון הבית, אתמול נפלה למשכב והיום שבקה חיים.

והפחד עוד יגדל, כי נשמע לאמור: הנה שושנה הרה ללדת.

יודעים אתם כי לא יקברו בישראל אשה הרה, שמתה בטרם ילדה.

עברו שעה ושתים, הנה כבר השעה השלישית בצהרים; באו מילדות ונשים זקנות בקיאות בדברים האלה. שׂמו את הגוף הטהור באמבטי של מים חמים, הניעו ונידנדו אותו. שושנה המתה לא תוציא את הילד.

היום קצר והזמן אץ, וּמדברים על לבה של שושנה והיא אינה שומעת. מי פילל לעקשנות כזו.

הגיעה השעה הרביעית. מקבלים את השבת בשעה חמישית וחצי. והנה אבי יהונתן, ראובן הזקן, עומד על יד שושנה, שמונחת על מרבד מכוסה סדין לבן, ומדבר אליה: “שמעי נא בתנו, למה נחלל את השבת ומצאָנו עווֹן. הוציאי פרי בטנך ונקברך”. והנה דבריו לא נשמעים, גם אליו לא תשמע. עוד שעה אחת נשארה לעניני הקבורה, חרדת-השבת מרחפת על כל יושבי העיר. המעט חטאים בעיר, כי יבוא גם זה ונוסף עליהם.

אל אלהים! הנה גם שעה זו פוחתת, פוחתת והולכת. הרב דמתא ושאר “כלי-הקודש” אנוסים להשתמש בכלי-זינם. – באו הרב ובית-דינו עטופים בטליתותיהם לבית יהונתן וּמתוֹ והשופר בידם! והנה ניגש מאריה דאַתרא אל המתה וידבר אליה רכות, כי תרחם על עדת ישראל ותלד מהר את הילד, ובשכר זה יתפללו על נשמתה וימציאו לה מנוחה; ושושנה גם לאבי בית-הדין לא תשמע, אזניה נאטמו. החל בעל החוקים והתורות לדבּר קשות, כי יחרים אותה, והוא מתרה בה לבל תמרה את פיו. השטן עומד לראשה.

ויתאזר הרב עוז ויקח את השופר בידו ויתקע תקיעה אחת ויחרד כל הבית ויחרדו האנשים שנתאספו מבית ומבחוץ. ותפול עליהם אימה ופחד. קץ העולם בא!

ומקול השופר חרדה שושנה גם היא: חצי שעה לפני קבלת-שבת ילדה המנודה ילד מת. והילד כמעט שחור ככושי. וימהרו הנשים לטהרה עוד הפעם וירחצו את בשרה במים. התכריכים היו כבר תפורים מבעוד יום. ה“מיטה” מוכנת גם היא והקבר הנה נחצב… וארבעה אנשים אמיצי כוח לקחו את ה“מיטה” עם האם והבן וישאו אותם מבית יהונתן לבית-הקברות. שאון ורעש. אביגיל נפלה מתעלפת על הסף.

למרות קרבת השבת רבה הלוָיה. היום כבר רד. הקבוּרה היתה מהירה וחטוּפה. והקדיש נפסק. הבכיות והיללות גם כן פוסקות… מהרו, בני-ישראל! עם רב שב מבית-המועד לכל חי, רוחץ את ידיו ורץ לבית-התפילה.

קבלת-שבת. רוצו לקראת כלה! – עלה המות בחלונינו.

א

עוֹלִים וְיוֹרְדִים

עולם הפוך ראיתי בלודיזינה, עליונים למטה ותחתונים למעלה. גלגל חוזר! בעלי-הבתים והנגידים, החסידים וטוֹבי העיר, שעמדו זה דור שלם במדרגה עליונה – והם היו הנדיבים היראים הפרנסים והגבאים, הם היו הממנים את הרבנים והשוחטים, והם כאשר בא רבי לעיר, היו הראשונים לרואי-פניו, בקצרה, אנשי הקלויז ירדו רובם מנכסיהם. חדלו עסקות “הטחינות הגדולות” עם משלוח הקמחים למרחקים, תמה חכירת בתי-המשרפות יין-דגן, בטלה החזקת הריחים וסרסרות הנופת, חדלו ההלוָאות, שהיו עושים בעיר הגדולה הסמוכה, חדלה גם החשיבות בעיני האצילים הפולנים, שהם המושלים בכיפה בכל הכפרים מסביב. עוד איזה פליטה נשארה לנשואי-קרתא אלה: לזה נשארו עוד איזו כפות ומזלגות של כסף; לזה עוד כוס משובחה וקידוש והדס, עשוי מעשה רשת, להבדלה; לזה עטרה מתנוצצת על גבי טליתו ובגדי - שׂער, אשר בטרם התחילו שערותיו נושרות עלה בדמים כך וכך; לזה עוד מרכבה ישנה, העומדת בחצר מאחרי הפרגוד, ואצל זה – עוד איזה אילנות בודדים וערומים, העומדים ברשותו. הכלב הגדול והלבן, שהיה אסור בשלשלת לפני הפרוזדור של בית הגביר, הלך לעולמו, והגביר שמת לא היה עוד גביר… סוד זה גלוי הוא לכל…

איה הם בעלי-הכרשׂ? אנה פנו הפוּזמקאות הלבנים, הפיאות המסוּלסלות והירמוּלקאוֹת לשם גיאוּת? איה האבנטים של משי, ואיה אותה החדוה הידועה בשעת התפילה, שהיתה סימן לפרנסה ברוַח? איה הן הנשים הנגידות והעשירות, שהיו יוצאות בשבת במלבושים יקרים ובנטיפות וחרוזים של מרגליות על צוארן? איה האברכים הרכים, שהיו יושבים בבית חותניהם, בהיותם בני י“ז או י”ח והיו אוכלים עם נשיהם הצעירות על שולחנם כיד המלך? – כתלי הקלויז לא טוחו זה ימים רבים; הספרים בארונות בלו ונקרעו; תנורי-החורף נתקלקלו, ולפעמים אין גם במה להסיק בהם! חייך קודמים, ואם בבית גופו כבר חסרים עצים, בקלויז מנין?

ובוא וראה: באותה מידה שיד אלהים היתה בחשובי העיר, להשפילם ולהביאם לידי חיי צער ומחסור. – במידה זו היתה ידו להיטיב עם האנשים הפשוּטים שבעיר, הלא המה אלה שעמדו עד עתה בדיוֹטה התחתונה ויחוּסם ליקירי-קרתא היה עד אז כיחסו של הבר העב, המוּשם מעבר הפנימי של הבגד, אל הצמר אשר ממעל… חוטבי-עצים ושואבי-מים מלפנים, סוחרי-סוסים ומוכרי-זפת, נושאי-סבל ומוכרי-קדירות, אנשים לא קריין ולא כתבין, שגם את ה“עברי” הם אומרים בכבדות, והתחילו לעלות בסולם הפרנסה, לחיות ברוַח ולקבץ ממון. לזה כבר יש חמש מאות רו“כ במזומנים. ורכושו של זה עולה גם לשבע מאות. את הונו של שלמה-דב כבר מעריכים לאלף רו”כ; ועל נתן הבּלן אומרים כי עשרוֹ עוד רב מזה…

אמנם לא ניכרים עוד בחיצוניותם; בימיות-החול הם עוד לובשים בגדים פשוטים, ואין להם פנאי להתיהר– אבל הנה ביתם מלא. הבתים מיופים ונקיים, גם החלונות כבר נפתחים.

ואלה, שלפני כמה היו לגבי העומדים על גבם בבחינת “גבעונים” שבעיר, המה עתה כמעט יסוד הקהל ותומכי הקופה של העיר. בית-המדרש הישן והרעוע, שהיו מתפללים בו, נתחדש וקירותיו שוחים בסיד. החזן עובר לפני התיבה גם אצלם ולא אך בקלויז, כאשר עשה לפנים; השוחטים באים גם לביתם המועדים וימים-טובים; ובבוא רבי לעיר הלא זה דרכו מאז לבקר גם אותם.

בקצרה, לבני ההמון פשוט עתה הגדולה והגבורה, להם העושר וההרחבה, אם כי ידיהם עוד עבות ולא יתבישו גם עתה לחפור באדמה מסביב לביתם, או לשאת שק קמח על כתפם. במידות היראה וגוף המצווֹת, שהחזיקו בהן ישראל, לא נשתנה דבר; אלהים הוא אחד גם בקלויז וגם בבית המדרש. אבל דבר אחד נשתנה בו… הוא חדל מהיות רק רוכב בערבות הוא מסתופף עתה לא רק במקום הספירות והעולמות הנאצלים, כי אם גם בבתי-ישראל פשוטים אנשי ההמון אינם צריכים לנפלאותיו של רבי יוסף דילה-רֵינה, ותוכחות ה“שבט מוּסר” ו“שער קדושה”, להלכות “כּלבּוֹ” וה“אור זרוע”, להרי“ף עם נושאי-כליו; הם אינם צריכים לבן ציצית-הכסת, ולרבי שמעון בן יוחאי ולמהר”ל מפראג; די להם שמשה רבנו, שהיה ודאי איש ישר ונבון, כתב את התורה, ושגם הם קרואים עתה לעלות לתורה ולברך עליה. וכי נודרים בשבת משלמים הם לגבאי מה שמנדבים אותו אותו שבוע, בלי דחיות, כמו שעושים אנשי הקלויז וכמו שעשו גם בימי עמדתם… לההמון יש מוסר אחר.

ועוד אחת, העיר בעצמה נתרחבה עתה. פשוט, לפני, בשעה שהעליונים היו עוד מעלה, אז היה הדבר מובן מאליו, שבמקום אחד הנה תמיד טבור העיר ושבקצה הנה סוף העיר. ועכשיו שהדבר כך, בודאי אי אפשר שיהיה באופן אחר… העם פרה ורבה ויהי לו צורך בכל פעם בדירות חדשות; אבל מעולם לא עלה על דעת אחד לקנות לו קרקע בתולה מחוץ לעיר ולבנות לו שם בית; כי אם בנו אגפים בתוך המגרשים הנושבים והוסיפו על יד הבתים הישנים חלקים חלקים, עד שהגיע בית בבית וחלון בחלון. אמות אחדות של קרקע נחשבו היו לנידה, מכל אוּרוה או בית - אוצר לתבן עשו חנות או דירה לשבת בה. כך היה העולם נוהג מקדמת דנא. אבל כיון שירדו המיוחסים מעל הבימה, ועל מקומם עלו בני-ההמון, שׂמו עיניהם אל הככר הרחבה הפּנויה אשר מסביב לעיר; ויקומו לבנות שם בתים והעמידו שם גם חנויות. שׂחקו להם היהודים לאמור: מי סכל לבנות בית ולהוציא הוצאות לבנין עומד רחוק מן העיר? ואולם בעלי-ההמון לא שעו אליהם ויבנו שם בתים חדשים שוּרוֹת שוּרוֹת;לא עברו ימים רבים והנה עיר חשה ויפה ורחבה עומדת על תלה. ולא עוד אלא שהקונים מבני חוץ, שהיו אנוסים לקנות מימים ימימה את צרכיהם בטבור העיר הצר, החלו לקנות עתה בסביבות העיר, והחנויות אשר בתוך העיר גופא נשארו שוממות ונתרוקנו אחת אחת לתמהון החנוַנים, שחשבו אתן אותן למקור עפרות-זהב לעולמי-עד, גלגל חוזר!

והאיבה השוררת בין שני המעמדים האלה מדור דור, עוד גדלה, המיוחסים חשבו את הדבר לחילול-השם, שאַריה ליבּ בן פסח השומר הוא עתה קצין העיר או שגם שלמה בּיק הבּור, הוא הנותן בכל יומא דשוקא “גמילות-חסד” לאנשים מחוסרי כסף, דבר שעשו הנגידים מאז, ולהיפך, שונאים שלמה בּיק ואריה-ליבּ בן פסח ודומיהם את ה“קצינים”. כביכול, הלובשים עוד בגדים של משי ביום השבת, בעוד שהכוּתוֹנת מטוּלאה מה שיֶחרה להם שעוד היום בני הנגידים שעברו מונים את עצמם לחשובים לפני ה', יען כי צועדים הם פסיעות קטנות ומדודות, כשהם נראים בחוץ, וּמתפללים באריכות מעט, וּמה שיֶחרה להם עוד יותר הוא זה שגם להם לעצמם יש איזה “דרך-ארץ” לפני נגיד וחשוב כזה מאז. נבהלים הם קצת אם יקרה הדבר שאחד מאלה ניגש אליהם… הן בידם עתה פרנסות העיר; אבל בסתר נפשם ירגישו שחסר להם איזה דבר הנתון לבני מעלה, דבר שאי אפשר להם להביע אותו ואת מהותו בפיהם – וזה ממרמר אותם מאד. למשל, ניגש היורד אל העולה וקורא אותו לוי סתם, או איצי, שמעון, נחמן, והם משיבים

ואומרים: רבי שמחה, רבי אברהם, רבי מוטיל, רבי חיים… אמנם להם עתה הכסף והכוח, -אבל הכנוי “רבי” זה דבר הנופל בירושה…

ובתוך כך הם, הפשוטים, חיים ברוַח, אוכלים שותים כבני-אדם, בעוד שבעלי התואר “רבי” מלאים דאגות. "חיים מן האויר, ואין להם על מה שיסמכו. – ורובם אין שום מסחר, והעוסקים גם הם אינם עושים מעשיהם בעוז ובבטחה.

כשרוַח בא לעיר יעלה בגורל בעלי העיר החדשה. כשגשמים יורדים בעתם ושנה היא שנת שׂובע גם אז אנשי העיר הישנה אינם מבורכים. ובבוא השמש, הפרות שבות מן המרעה ועטיניהן מלאים חלב – הן משׂמאילות, ועיני יושבי הימין רואות וכלות…

ב

בעברך את העיר החדשה אל המורד המוביל עד הגשר הגדול אשר לרוחב הנהר, וראית מעבר השני גבעה רחבה ועליה בנוי הכפר, וקמת ועברת והנה ניצב שם בית טוּח לבן וגגו עשוי ברזל. במעלות-אבן עולים אליו, ובעמדך עליהן ועיניך נטוּיות אל העיר והנה הכל כתמונה רבתי כאשר יראֵה אותה הציור. לב עובר-אורח, אשר לא ידע את חיי יושבי העיר הזאת ואת גודל מושביה ימָלא מהמחזה. אַל תראוני מקרוב – ראֵני מרחוק.

בבית היפה הזה, בכפר, יושב איש עברי, שמו אייזיק הירש, ובכתב עמים יכָּתב: אייזיק הירש חָרין.

מקצה העיר יצא זה להשׂתרר, והוא גבר אַלים, איש תקיף בדעתו. אביו נפח היה ובית-עבודתו בכפר. גם הוא למד את המלאכה לעשות פרסות-ברזל לסוסי האכרים ולהכות בפטיש, אבל לבו נשא אותו הלאה. הוא החל גם לסחור בסוסים ויעשׂ עושר גם בהיתר וגם באיסור… במות אביו קנה לו את כל החלקה מאת אחיו, שהיה היורש השני עמו, הרס את בית-המלאכה ויבן לו במקומו את הבית הזה. הוא בעצמו עשה בחומר ובלבנים הקציע אבנים ועשה את היסוד אבני-גזית.

הוא היה גם המצביא על הנגרים והכל נעשה בטעם ובשכלול. כאשר עלה במעמדו הזיל מכיסו גם לתיקון בית-המדרש, גם נדב לבית-האלוהים את הבימה העשויה ברזל. אולם את כל יראי-השמים שנא. הוא שנא את האנשים המביטים לארץ בלכתם ואת היגעים בחיים. – חולנית היתה אשתו והוּא לא שם לבו. כשבריאה היתה עבדה כשפחה חרופה מהבוקר עד הערב. כשהיה פנוי היה דרכו לשבת על המעלות שלפני ביתו ולהביט לפניו. – וכשקצרה לו השעה אסר את סוסו וירכב עליו איזה מילים רחוק מן העיר, בלי כל מטרה. נראב הדבר שכאשר ישב על אוכף סוסו על בדמיונו הרעיון הזר: להביא את בנו הבכור גדליהו, בּור גמור, אם גם למד בחדר, עם בתו הרכה והיפה של מנשה-שלמה לבית טוֹביה.

ומנשה-שלמה יחסן בן יחסן היה וחתן גביר-העיר מלפנים. גם הוא ירד מנכסיו, ולולא בית-החומה שנשאר לו בירושה, המוּשׂכּר עתה לבית חולים לנוצרים, היה מחוסר לחם. הוא בעצמו מתגורר באגף קטן בחצרו. עוד נשארה במעונו שארית מן הימים שעברו: שולחן גדול עגול ממלא כמעט את שליש החדר, ומכסהו הלבן יורד עד הקרקע, ושלושה כסאות גדולים עטופים לבנים עוטרים אותו ונזקפים עד למחצית החלונות. נמצא בחדר גם ארון-של-ספרים סגור ומורה-שעות מן הימים הקודמים תלוי על הקיר, והעצב הדומם על פני כולם הביע דבר מימי קדם…

לפני ימים ישב בבית הגדול, הבית היה פתוח לרוָחה ואנשי העיר רגילים אצלו, באים אליו לשתות חמים, או ללוות מעות ב“גמילות חסד”. ביתו היה מבוא ל“חדשות”, לסיפורים על דבר צדיקים או על דבר פזרנות של אצילים. – הימים ההם היה מנשה נוסע במרכבה רתומה לשני סוסים והיה מבקר גם את פקידי הארץ. היה לו אז משא-ומתן מַלוי אוּמַן, אומן! זו גולת-הכותרת של ערי אוקריינה, עיר היושבת על ההר ונשקפת מרחוק עם ארמנותיה, מגדליה וטירותיה כמלכת-אגדה. מנשה היה הראש והראשון בכל דבר שבעיר. בשעת הפנאי גם למד גמרא עם הרב, בו נתקיים: תורה וגדולה במקום אחד!

ועתה מה נשתנו הדברים! אשתו, שלומית נדיבת-הלב, מתה בנעוריה. אשתו השניה היא מרת-נפש. בניו עזבוהו. בנותיו נלקחו בקושי לאנשים והצעירה, נערה בתומת יפיה ויתומה חיה, יושבת בביתו.

בית-החולים עם החיים המוזרים נוטע בשכנים רגש של תמהון. הדוחק אשר בבית אביה ימלא אותה רוח חרישית. רגשי רחמים מתעוררים בלבה כשהיא רואה את אביה לוקח מתוך ארונו ספר גדול כרוך בעור אדום, פותחו ויושב לפניו… האם החורגת עובדת בבית, והיא גם עוזרת על ידה, אבל כמעט לא תדברנה יחד…

אייזיק חרין ראה את הנערה, בעברו עלפני הבית, והיא יושבת על הספסל הארוך אשר לפני השער המוכן לחולים, המיחלים אל הרופא, וירא כי טובה היא. אחרי ירחים שלושה או יותר עלתה המחשבה על לבו, לקחת את הנערה הזאת לאשה לבנו, ויתהולל ברעיון הזה. הוא ידע את התהום הרובץ בינו ובין מנשה, וכי קשה יהיה להוציא את הדבר אל הפועל, -אבל הוא רצה בזה וגמר אומר להשיג את הדבר. —

ג

אֶנְקַת אַסִּיר

ימים רעים באו אז למנשה. חובותיו עצמו וכבדו עליו. ביתו נתון בערבון, ושכר-דירה לא היה מספיק ללחם ולריבית הקצוצה. אמנם הנושים חמלו עליו ולא הזידו לקחת ממנו את המקור האחרון למחיתו ולקפד בפתיל את חייו; אבל הנה האיש אשר לו היה חייב את רוב הכספים מת, ויורשו לא ידע את כבודו לפנים ויחל לתבוע ממנו בחזקה תשלום החוב ויאַיים עליו להשמיטו מעל נחלתו.

והרעיון שהיה מוכרח לעזוב את מקום מפלטו החריד אותו עד מות. – והוא אז למעלה מחמישים שנה וכבר שיבה נזרקה בו.

אתם הצעירים לימים, שדרככם לנסוע ממקום למקום, מעיר לעיר, לא תרגישו מה זאת לאיש בן חמישים לצאת ממקום אשר חי בו יותר משלושים שנה רצופות, מיום בואו מעיר-מולדתו בתור חתן הדומה למלך, שנות אושר ושנות רעה. אמנם הוא ירד מנכסיו, אולם המקום שהוא גר בו עדין שלו הוא. על השולחן העגול, העומד על יתידות לפני הפרוזדור, שותה הוא חמים בימות-הקיץ, וזה ממלא עוד היום מקום גן. – הנה מאחורי ביתו חַיץ וגדר גבוה מבדילה בין רשותו ומגרש הפנוי לימי השוק; ידיו לא תעשנה עוד במסחר וקנין; אבל אפס-מעשה יתן לו גם איזה מרגוע. כשאין לאדם במה לעסוק עוד עושה הוא את חשבון הנפש. – יש פנאי למנשה להתפלל בדחילו וּרחימו ולטפל גם בלימוד הגמרא. הש“ס שלו הוא מדפוס ז’יטומיר, וכאשר יפתח את הגמרא היפה וחוזר על דברי אביי ורבא, רבי יוחנן וריש לקיש, יש לו קורת-רוח. המורים הללו היו חכמים גדולים ומוּפלגים בדעת. והוא, מנשה בן ראובן, יושב כאלף שנים אחריהם או יותר (במהלך הדורות לא היה בקי הרבה) בקצה העיר לודיזינה ולומד מה שאמרו הם עם פירוש רש”י…

ובוא וּראֵה, גם התורה אינה מגינה ביום עֶברה.

המועד האחרון לשילום החוב הגיע ובידו אין מאומה. אנה יפנה עתה? ואיה ילון עם בני ביתו ברב חייו! – רוחו מרה עליו, הוא ראה עמל הרבה, בהילקח ממנו עשרוֹ חלק חלק, במות עליו אשת נעוריו ובנו הבכור; אבל בעיניו הכל רק מזל רע… יד אדוֹני היתה בו… ואולי גם חטא לפני השם יתברך ולא התנהג כהוגן. מי בן-אדם יתכּן את דרכו ויאמר “ישרה דרכי”? אבל עתה הרגיש כי לא המזל הרע, כי אם דבר אחר ירע ויציק לו. יד דם בו, יד קשה-לב. – אמנם חייב הוא כסף לאחר, אבל הבית ביתו… גזילה הוא רואה בזה, לקיחת כבשׂת הרש…

הוא נסע לעיר אוּמַן, לדבר עם בני שיפמַן. מה נשתנו עתה פני העיר! רחובות חדשים יפים, והוא הולך לאטו. בני שיפמן מתגוררים לא הרחק מגן סוֹפיה המהולל בהדרו, ומסביב לעציו הרעננים אין מקום ואנקת בני-אדם…

ד

יַחַד נִפְגֶשׁוּ

ותשתומם העיר לקול השמועה ולא אבו לתת אמון בזה. האמנם יאָרשׂ בן אייזיק-הירש את בת מנשה לבית טוביה? האומנם כן יהיה הדבר? –

בכל פינות העיר עומדות חבורות אנשים בעיגול ומדברות ומתוַכּחות. העיר כמרקחה. לא שיער בן-אדם כזאת מראש.

ואנשי הקלויז נבהלים. היה היה הדבר כמו גזר-דין קשה נחרץ פתאום. ספר-תורה כי נפל לארץ ויתענו כל אשר היו אז באותו מעמד ארבעים יום וכּוּפר להם; אבל מי יקים את סוּכתם הנופלת?

ומנשה מוכה בשממון. בשעה שחרב חדה היתה מונחת על צאורו אנוס היה לומר הן;

ובאמת גאל אותו אייזיק-הירש מעקה רבה, כי הלוה לו דמי-החוב, אבל נפשו פרועה. התולעת שבלב אוכלת, אוכלת את הנפש ואת הבשר. שעות שלמות הוא יושב מַשמים בלי דבּר דבר. כל הנותן את בתו לעם-הארץ הקדוש-ברוך-הוא כופתו ואליהו רוצעו,

ורוצעו!…

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - – - - - - - - – - -

הוא קם בבוקר אחד משנתו והיה כאילו רק בחלום היה הדבר, רק בחלום אירס את בתו, חלום רע הפחידהו. השמש היה בוער בעד החלון, הוא נגאל…

יודע הוא היטב כי בבתו יחידתו לא נתארסה לבנו של אייזיק-הירש, אבל איזה רגש יעצור בו מהגיד זאת בגלוי.בחוץ עוד מאמינים בזה וישחקו לו. מה לו ולהם? די לו שהוא יודע את האמת. רגשי תודה בלבו להשם יתברך, שחלץ אותו מידי צר; אבל נשמר הוא מלהתערב עם אנשים.

ימי-הנישואין ממשמשים ובאים, ההכנות לחתונה כבר התחילו, והוא באחת: חלום היה הדבר, חלום ודמיון שוא. יושבים החייטים בביתו ותופרים את המלבושים לכלה והוא מתפלא על זה. השתומם עוד יותר בראותו ב“שבת שלפני המחול” אנשים באים לביתו ושותים יי"ש ואוכלים מטעמים. מתירא הוא לברר להם את טעותם…

כמדומה ש“חתונה” בביתו. – והוא יודע אשר לא כן – אשר לא כן הוא…

יום החתונה בא! כל היום מנשה הוא כמתמיה, קול המנגנים ישָמע… וייקץ… אאמנם… אמנם כן.. ראש חודש היה, ופסוק עולה על לשונו: יקר בעיני אדני המותה לחסידיו…

הוא פתח את תיק הטלית והתפילין שלו, ויקח משם את באבנט המשזר ואת סידורו להתוַדות… אחרי כן עלה הגגה. בן אדם צו לביתך!…

א

מלאכתו, מלאכת המסַפרים, היא ברוב לשיח על דרכי האהבה ועל קשרי הנוער, בעוד שבחלל החיים גם הפירוד והריחוק יכבשו להם מקום וארחותם הם בני-חזוֹן. ואכן כדאי הוא לראות ולהתבונן לנפתולי בר-אנוֹש המלחמות חייו, וּלתגרת האדם באדם ולכל אשר בין אחים יפריא…

בעיר אחת אשר ברוסיה הדרומית חי לפני ימים איש זקן ונשוא פנים, ושמו משולם-יהודה לבית יעקב, והיה ידוע בקהילתו בתור אחד מנגידיה, שוֹעיה וחכמיה, כי נוסף לעשרת אלפי השקל שלו (בסכום זה ערכו את עשרו) וביתו הגדול והרחב עם הגג הגדול והכבד, שנראה למרחוק כמו גבעה בהתאדם דשאה בחום הקיץ, היה משולם. – או כמו שקראו אותו במלואו; רבי משולם-יהודה. – איש חכם ויודע תורה ומבין גם במחקר ולשון. הוא היה עוסק בההלואות ב“ריבית-אצילים”, אבל הכל עשה אך במידה אחוזה, בלי לטמא נפשו. – יחד את סחר-הכסף, בתור יסוד האדם וחייו, עסק גם בשכלול רוחו ובהטבת מעשיו, וידע כי לא דבר ריק הוא מאדם להיות חי משכיל ולצעוד במסילת יושר ודעת.

גווֹ החזק, זקנו הגדול, חדריו המשוכללים, הרוחב שבכיס, וביותר אוצר ספרי-העיון מימים שעוד ידעו בני-ישראל מדברי חכמה והגיון, נתנו לו איזה הרמה על שאר בני עירו. הוא חיבּב את התורה הכתובה וכיבּד כל נקודה ממנה, אבל כבר עמד למליץ לה הרד“ק בביאוריו הישרים. מספרי הלכה ביכר את בנין משׂכּיותיו של הארדיכל הגדול משה בן מימון; וכשהיה מעיין בדברי אגדת-חכמים לא היתה נפשו סולדת גם מדברי ה”בונה"… ואל תאמינו כי רופפו בזה עמודי אמונתו אף במה. לא כן! הוא עמד על עמוד חזק וישר; ואם הסיר איזה אמונה תפלה מלבו, היה זה כאשר נסיר מאילן חזק איזה עלים כמושים – ושורשיו יכו עמוק בארץ, והוא עוד יגדל ויעשה צמח.

ומה שמר עוד יותר את רוחו ונתן לו אותו האומץ, שניכר במהלכו ובדיבורו עם הבריות, היה הסדר והמשטר בטבעו, זו המתינות הנראית בו ומשקל-הנפש בכל אשר עשה, אם דבר קטן או גדול. כל ימיו התרחק מהפסד וגם משׂכר בּהוּל. לא עשה דבר היום מה שיכול הוא לעשותו למחר; אבל גם לא דחה דבר שצריך לעשותו מיד. הוא לא פיזר ברב, ורחק היה מהוציא כסף על מותרות. אבל בהכנת צרכי הבית אהב את המרחב. למשל כשהיו מסיקים אצלו בימות-החורף את התנורים בששת חדריו, היה משגיח על זה שלא יבעירו עצים יותר מן השיעור. אבל בחצרו היו מוכנות שדרות שדרות עצים להסקה, שהיו מספיקים להחם בית גדול שנים רבות! ואם נאכל מהם הרבה בימות-החורף הקשים, מלא חסרונם בימי הקיץ. בעומק המרתף שלו היו קבורים הרבה בקבוקי יין, אם גם יותר מ“קידוש” ו“כוסות” לא שתה מימיו. פרותיו היו שמנות ובריאות ובחלבן רב עושר, שני סוסים להובלת מים מן הבאר היו עומדים באוּרוה שלו. וכל אחד מהם עבד בשעתו. גם בחצרו היו גם לוּלים של תרנגולות, פינות לאוַזים ובנות-אוז, אוצר שלם של תפוחי-אדמה , פירות מכל המינים, נופת ודבש היה מוכן אצלו. – ולא תאמר האָמה לקנות כל דבר מצרכי הבית יום יום!

ובבית גופא עומדים כלים מכלים שונים. מארונות של זכוכית נשקפים כלי-כסף מעשה חול וקודש. כלי-נחושת וסירי-נחושת תלויים על הקירות. – בכל אשר נפנה נראה שכלול וסדר. ועוד זאת, מלבד הכסף העובר מיד ליד, לוֹ צרור מטבעות ושטרי-כסף בתיבה מיוחדת של עשת; מונחים המה לכאורה לבטלה, כי אינם עושים פירות, אבל את החיזוק שיתנו לנפש יודע רק מי שמפתחם בידו…

וזה הדבר: משולם-יהודה היה לא רק בעל איזה אלפים שקל, כאחד מבני הדור הזה, שבן-אדם יושב כאן עם ממונו ולמחרת יקח את צרור הכסף בידו, או בשטר, ויריק ללכת, כעצם מטוטל ממקום למקום הוא היה דר בעירו וגדל בעירו, וכל אשר רכש היה קיים ואיתן. הוא “עמד באמת על רגליו”, והנחלה, אשר בירכו בה השם, היתה לו למעוז נפש, הוא היה “חי בעד עצמו ובעד אחרים”, חי למקום ולבריות, ולא עברה רשות אחת את חברתה. בבּוקר הלוה סכום כסף בדעה צלולה ומיושבת לאציל אחד בטוח, בעל נכסים רבים, התנאים היו מדויקים והכל כתוב ומפורש בשטר מיוחד; אחר-כך הלך להתפלל בבית-המדרש, שעמד על מקומו הקבוע ודייק בביטוי המילים, לפי חוקי הלשון, שלא זרים הם לו, ונתן ליושב עולמים וּמצוַה על התפילה את שלו ברוב חפץ. אחר-כך שב לביתו, אכל סעודת-צהרים מספקת ויברך כהוגן לפניה ואחריה. נח כשעה על מרבד רך, קם ונטל ידיו, שתה חמין מצלוחית זכה, הסתכל כשעות שתים בפנקסי חשבונותיו… סגרם ונטל בנטות היום את ספר ישעיה עם המלבי“ם ולמד בו פרשה, עמד על “ביאור המלות” ועל “ביאור הענין”; אחר-כך הלך עוד פעם אל בית-המדרש להתפלל תפילת מנחה וערבית מרוחב לב, דיבֹר שם עם איזה אנשים מעט במילי דעלמא ובעניני חכמה, שב לביתו, שתה צלוחית חלב ואכל רקיק קל, כן מעשהו יום יום. ובלילה, כשאנשי הבית כבר היו פנויים ממלאכתם, לקח ספר עיוני והיה מעין בו בדבר ה”גרמים השמימיים" או בדבר ה“שכל הנאצל”…

אשתו מרים ממשפחה ידועה היתה; וגם היא צופיה הליכות ביתה ביושר ובתום, ותכבד את בעלה כמלאך אלהים.

ובנים להם שנים: בן ובת. שניהם כבר נשואים היו, ואחרים לא נולדו להם עוד, הם גם תכלית סיפורנו.

ב

הבן הבכור של משולם-יהודה מנחם שמו, ושם אחותו דבורה. מנחם היה נוטה לצד אמו, כי נחל ממנה איזה רוֹך, וגם בלבנת פניו מעין קלסתר פני אשה; ולהיפך נחת על דבורה מעין רוח אביה, ותהי מוצקה בגופה וידעה מה הוא היקום לאדם עלי אדמות… למנחם נתנו אשה מבית רבנים; ודבורה נישאה לבן-אמידים, שאמנם ידע גם הוא בתורה בימי נעוריו, אבל ידע גם לסגור את הספר לאורך ימים, ולעשות תחת זה עושר. שמו היה חיים-נתן.

עוד בשבת שני הזוגות אל שולחן אחד לאכול לחם היה האח עוין את אחותו ובעלה. חיים-נתן התעמל לקנו לב חותנו וגיסו הלך בו רכיל, חדריהם היו סמוכים זה אצל זה, גג אחד משופע על שניהם והלבבות רחוקים.

בבית-המדרש התפלל מנחם על יד אביו בכותל המזרח והיה מתערב בכל דבר ובכל מאורע בעיר; הוא היה נוח והתפעל ומסתמך על אביו. תחת זה התפלל חיים-נתן גיסו בצד דרום, גומר את הנאמר בתוך הסידור ושב לביתו ולמעשהו. מנחם הוציא הרבה ולא ידע בעמל הכסף; וחיים-נתן סופר ומונה רו“כ לרו”כ, עשרה לעשרה מאה למאה. הוא ידע כי סייג לעושר שתיקה , והיסוד לאדם נעשה בחשאי ולא ברעש.

ותלדנה הנשים בשתי הפינות: אשת מנחם ילדה בן ושתי בנות, והבן הנולד אחריהן לא ראה מהעולם כי אם את עריסתו למשך שלושה ימים, ויעזוב אחר-כך את החלל הצר וילך למקום אַל-מות. ותלד דבורה גם היא בת אחת ושני בנים. בת הרב חלתה תמיד איזה ירחים לפני הלידה ואחריה, וציריה קשים עליה: עליה להביא לתחומי ההוָיה חי מדַבּר, ולה אין אונים. לאידך, עשתה דבורה את שלה מבלי טענות ומענות. כאשר אכלה ומחתה פיה כן ילדה, ותביא את פרי-בטנה לעולם, וניצבה אחרי שמונת ימים קוממיות – ועוסקת במעשיה.

מנחם יושב בחדרו כל הימים באין תכלית לפניו. פתאום תבוא הרוח עליו לשנות את סדרי הכלים, והוא קורא לאָמה ולשפחה לעזור לו. אשתו החלשה, היושבת על יד החלון וטוֹוה פוזמקאות, תקום ממושבה, לפעמים יקראו גם שכן קרוב להשתתף בדבר. – מסיעים ארון כבד ממקומו, כל אחד מחזיק בקצהו והחזה נושם בחזקה. זה הדומם יסודו מעץ, גדול הוא על כולם וחזק מכולם. ואחר-כך כאשר יעמידו אותו בפינה חדשה והחבורה מתפרדת, חושב מנחם בלבו: למה היה כל העמל הזה? רוחו מפעם בקרבו כאיש שתעה מני דרך; והוא מתחיל להתוַכּח את פלג-גופו על אודות בני-אדם שלא ידעו תפקידם, מדבּר סרה באביה, שלא ידאג לה, וחושב ש“העולם הבא” שלו כבר פוטר אותו מכל חובותיו לה. לפתע יקום ויחל ללמד את בנו יחידו ובכורו ברכאל את החומש…

הוא מגביה קולו ומושך בשפתיו את המילים אחת אחת. הנער הנחמד עומד ומסתכל בו וירא לנפשו; וכשהאב חוזר בביאור מילה קשה, והוא לא יבינה, יתפרץ בבכי, אמו קמה אז ואומרת: “מה לך, מנחם, לעמוס עליו כל כך, בּבּא עוד ילמד תורה”. בכעס עצור עוזב מנחם את החדר, יוצא החוצה ויחל לדבר עם מי שעובר לפניו בחוץ על אודות מיקח החיטים והשעורים, שעלה היום בשער ולמחר ירד. – ירד עד חלק שלישי ממש; ובני-עלמא סכלים המה, חוטפים וקונים. וכורים בזה קברים לעצמם…

אתם לא תדעו מה ביכולת מנחם לעשות, לו רק צייתו לו ושמעו בקולו. הוא היה מעריך את כל המיקחים. במסחר העצים הוא יודע, במיני לבד וצמר הוא בקי, בעסקי הלוָאות מי ישוה לו? הוא נותן עצות לצאת מכל מיצר; יודע הוא למי נוכל להאמין על דברו ולמי לא נוכל להאמין; ואף על פי כן הוא בעצמו אינו יכול להרויח כלום… הוא מקדים לעשות ונמצא מאַחר. הוא חשב בדבר היטב מרישא לסיפא, ודוקא בזה שקרה ואָתא לא חשב מראש. הוא האמין לשותפו ואין אֵמון בו. באותו בוקר, שצריך היה להשכים ולנסוע לכפר לרגלי איזה עסק, הוא ישן דוקא ושנתו ערבה לו. את שלו לא יחטפו ממנו – וחטפו את זה. כה הלכה וחלפה שנה אחר שנה. הוא כבר כבן שלושים, ופניו וגופו כבן ארבעים. הוא אינו מכניס ומוציא לביתו. חי הוא לכאורה ברוַח. גם חלק מהון אביו יספיק ואמידוּת הגונה, אבל אותה אמידות אינה כמו זר שנעמול לה… ומנחם, האם לא עמל הוא בכלל? האם לא טרוד הוא, גם בלכתו כפועל בטל? לו אין פנאי תמיד, הוא קם והולך, משׂיח עם אנשים ומפסיק, כי עליו לעשות מה; ובאמת לא עשה דבר מימיו, ואף אם התחיל מה לא סיים. שמא תאמרו, לא היתה כאן אהבת-ממון, שאלו אותו לערך העבודה ויגיד לכם על אחת שבע ויבאר לכם הכל. בעיקר איש נבון הוא, וגם חושב ודן על אודות מעשי אחרים. את אביו ודאי כּיבד, אבל באיזה צד גם זה הוא ענין… למשל, יכול הוא לצייר בדמיונו שהלז כבר הלך לעולמו. הוא בן שבעים עכשיו, יחיה עד שבעים – יאריך ימים עדי עד, בלבו אין גם חפץ כל שהוא כי יפָנה לו אביו מקום, -אבל סוף כל אדם למות. רואה אתה גם את הזקן שומר את המפתחות – וביום אחד יובל לקבורות. והמה ישארו תועים לשעה, באין להם מנהיג,,, אז יקום הוא ויקחם לידו! ואת אחותו והעלה ישליך אז החוצה. משומדים וכלבים הם אלה. שעל פי דינא הם בבחינת עצמו ובשרו. אומרים על שנַים שהם קרובים יחד, כי הן אם אחת ילדה אותם, ומה רחוקים הם! כל אחד בעיר קרוב הוא לו ומנחם יותר מאחותו ובעלה. נקעה נפשו מהם! מתועבים המה בעיניו! לחנק אותם הוא רוצה! היתכן כי איש יהודי יקום ויעשה רצח, הידיו תגוֹאלנה בדם? אבל שנאה שבלב מי יעצור בעדה? מי לא ישנא בני-אדם כאחותו וגיסו, שבלבבם אך החפץ להתעשר ולהרבות את הונם בכּל. גם את יוצאי חלציהם הוא מתעב, גם את הנפש הרכה והתמה, את בתם היחידה אלישבע.-הוא רוקע ברגליו אם רואה הוא כי מתרועעים הילדים שבבית יחד…

ובימים כאלה ישבו חיים נתן ורעיתו דבורה בחדרם וחשבו לתכליתם… חיים נתן לא היה מבני-אדם אלה הבהולים על ממונם, וגם לא מאלה הזהירים בממונם, אבל מן אלה היודעים טעם הממון והחיזוק שבממון. הוא לא הלך לאט לאט, בדרך הכבושה, כחוֹתנוֹ, כי אם נטה לפעמים גם הצידה והכניס תחת זה כפלים. – ה“מחשבה” שבממון לחוד וה“עסק” לחוד. נפתחו לפניך תאי נפש איש, כשהוא נצרך לך ולקופתך, הנהו בידך כחומר ביד היוצר, ומִשחק הן לך גדולתו ויראתו גם יחד. ממון מושך ממון וכסף כסף. זהו הכוח הפנימי המושל. והרי הכל שלך – והוא נתון בידי אחרים. אנשים מחוצה לך הם שומרי כספך בפירותיו ובפירות-פירותיו. היש דרך מסוכן מזה?ואף על פי כן אתה הולך בו בקורת-רוח ובלי עקימת פנים. אומר הלווה לדמותך. בונה לו בנינים; ואתה הינך יושב בביתך ויודע את אשר יאָרג בלבו. הבא לעשות עסק אתו ידבּר. לפתע יפסיקו ושואל לו לדבר שלא מן הענין, ונבהל הלז והשיב דוקא מן הענין… חיים נתן לא היה מַלוה, כי אם חוקר-דין. הוא בנה את היכל מעמדו אבן לאבן ויסוד ליסוד. שטרותיו היו לו מעין וגם אוצר: כל חתימה וחתימה על טופס של שטר היא רבת-ענין. לא אותיות מתות הן אלה ולא דבר ריק כתוב על גליון נייר בגושפנקא דמלכא: אנכי החותם מטה חייב לפלוני ופלוני, ואני הנני אותו פלוני. אני אדונכם ואתם עבדי!

ובדבורה רעיתו לו אשה כערכו. שנים, כי יתחברו ולהם דרך אחת. יעשו יותר מאחד. אהבה, תאמרו, קיום המין. אולי כאן גם מושג זכר ונקבה. אבל יותר הוא חפץ לעשות כסף רוח אחד בגופים שונים. –

והתגלגלו שתי המכונות. זו בפינה אחת של הבית, ולה מעשה ארג ועסק עם רוב אנשי העיר. ועומתה זו בפינה השניה, משמיעה קול ניחר… ובשתי הפינות חורשים רעה האחד על השני. למה לזכר תרבו נחלתו? – ולאידך, למה יעשר אלה גם בלי נחלה?

כה התבצר באותו בית על יד ה“גרמים השמימיים” מצד אחד ורוך נפשות פורחות מצד שני, ענין-חיים פשוט וכל ההתפרצות שבחיים. –

ג

מות! מעומק המות רב-פלאים החלו לדפוק על דלת הבית הזה, והקריאה היא לראש המשפחה. איש קרוב לשבעים ואזרח הגון העיר, איש יושב בין אוצרי קניניו, אשר אסף והניח אחד אחד, נזכר פתאום בשינוי יסודי תהומי… מדברים החכמים בספריהם על מות המות, וזהו גם בגדר השכל האנושי ומן המעשים בכל יום; אבל כל זה כאין הוא מול זה המות, הקרוב לך ממש, וחרבו שלופה בידו…

משולם-יהודה, איש מוצק כארז וחושב שעוד ימים רבים יחיה, התקרר ועלה בלי רצון על מיטתו. ביום הראשון לחליו התנחם ויאמר: גם זה יעבור. הוא הסתכל באצילי ידיו, בשכבו רק בכותנתו לבשרו, וירא עדי הבשר ויאמר, מוג לב הוא זה שיפחד כמעט קט, אבל ביום המחרת כבר נחלש, באמת כבדות ואי-מנוחה שגווֹ ואגלי זיעה יורדים ממצחו… בעיני שממון מביט הוא על קירות החדר ועל התקרה, והנה אינם בתמול-שלשום.. מקנח הוא את הזיעה, ולפתע הבריק בו רעיון נבהל לאמור: אלה הם אגלי שאול!

מות! זה דבר אחד מן האמירות התדירות בימים הנוראים: מי בקצו ומי לא בקצו! ולוקחים בלי רחם את האדם מעל פני האדמה, יובילו גופו למקום חושך, ואת הנשמה מביאים לפני כסא-המשפט, מביאים את המשכיל והמשיג לפני הנאצל הראשון, שליח מחשבה תפיסא ביה, ותופסים בו ובאים עמו בחשבון… הולך הולך לו הפרט למשכיות נצח. ופה בארץ מטה באים יוצאי חלציך ללחך את אשר אספת בעמל בתור בן-חומר ונצים הם על כל כלי וכלי, על כל כוס וגביע; והיה נותר בהאי עלמא למהומת אחים. מירוק העוון! תשובה מן הלב בנשף החיים, חרטה ועיון בכל מעשיך בעולם, שאך דרך כסל לו, תובעים במרומים על כל מעשה ועל כל מחשבה; ואלה מטה מתכנשׂים לקרוע אבר אבר, אבר מן החי ואבר מן המת…

וכך היה. מלאכי-המות לא עזבו את המיטה ריקם. ששה ימים סבבו אותה ועמדו על המשמר. לא עשב וענף היה לקטוף פה, כי אם להסיע אילן ולעקור אותו משרשו. בא הרופא ואמר להמציא לחולה תרופה בסמיו היה גם ביקור-חולים כדבעי. אנשים יוצאים ובאים, אפילו התפללו על החולה ואמרו תחנונים בעדו; וביום השביעי בבּוֹקר כבר מונח מת על הקרקע, ונרות דולקים למראשותיו ומרגלותיו. הכינו עצמכם ללוָיה וּלצידוק-הדין!

ומנחם הבכור הוא עתה העסקן והאָבל הראשי. הלא הוא אומר ה“קדיש”! הלא הוא הבן והוא היורש! ה“מנין” בימי השבעה בבית מרובה הוא באוכלוסין: מת איש שוֹע ונכבד ליהודים. הכל מספרים בשבחו של המת; שָמִים בדיוק את ההון הנשאר, וכל אחד ואחד מצדיק את השערתו בעקשנות מרובה. מנחם מוקף מלחכי פנכּה, אנשים מתראים כאוהבים לו ויועציו האמיתיים. דבוֹרה רוצה גם היא חלק הגון בנחלה, עוד יותר ממשפט הבנות, והיא גם עצם מעצם המת ובשר מבשרו; ומנחם ממאן בזה ומתרגש. הוא נרעש מן השינוי בגבולו ואינו יכול לקשר את רעיונותיו ולהסב אותם למטרה אחת; הוא רץ מחדר לחדר, פותח כל ארגז וארון וסוגרו מיד, מטפס הוא גם על עלית הבית, יורד למרתף; בכל ישים עינו, אבל חסר לו ההיקף. האָמה מודיעה לו כי בא הרב דמתא לבקרו, באו גם השו"בים ושאר נכבדים לשיח עמו וגם לתווך בינו ובין אחותו. דבורה אומרת להגיש הדבר לערכּאוֹת, ובני העיר אינם רוצים כי יבוא לידי חילול-השם…

והריב התפרץ. פעם אחת בין ערבּים חדרה דבורה לחדר האוצר והשכינה אצלה כל כלי-הכסף והתכשיטין שבבית; קפץ מנחם וקרא כי יפוצץ את מוחה אם לא תשיב את הגזילה מיד, וישבּר ראי החדרה. שומעים את הקללות ברחוב. הריב מתגלע בכל כיעורו.

לא אאריך, במשך חודשים אחדים אכלו המדנים האלה שני הצדדים ויערבבו גם את לבות בני העיר ויושביה. עסק רב ואהבת הנצחון. קנאה ואיבה קרובים, עצמותיו של מת מתנועעות ונגררות על פני קרקע…

עזבו דבורה וחיים-נתן בעלה חדר מושבם וישכרו להם בית מיוחד, כבתה האש המרכזית הבוערת בכל יום ונשארו גחלים עוממות… כחולמים חלום קשה עומדים הכּלים הכבדים בכל החדרים, יתמי דיתמי ואין כוח מניע, אין עוד גם שאון החלוקה. בגוף סידור עניני הכסף לא ידע מנחם כּלכל דבריו. הוא מאסף את החובות – הוא מונה וחושב, ובינתים הוא גם מוציא הרבה לצרכיו. מציעים לפניו הצעות למעשים ולמסחרים שונים. ואינו שב מבית-התפילה יחידי בלי לוָיה של איזה סרסור, עליו אך לומר “הן”, אבל עוד מסופק הוא בדבר. המסחר הוא קרוב לשכר ורחוק מהפסד, אבל עוד היום גדול; כל הממהר סופו להכשל, אדם שכמותו צריך לעיין עוד בדבר ולחשוב היטב. כה עברה עליו שנה תמימה לא עבודה מסוימת. ומי יודע אם הגיע לזה, לוּ לא הראו לו אויביו, אחותו וגיסו, את הדרך.

דבורה ונתן כוננו להם על יד סחר הריבית חנות גדולה לצמר ולפשתים, למשי ולאדרות-שער בטבור העיר, והיתה החנות, הנועדה בעיקר בשביל אצילים, לכסות- העינים וגם לאמצעי רב לסחרם מכבר. – מה עשה מנחם? הלך ופתח לו גם הוא חנות כזאת מעבר לרחוב… פיזור-נפשו מצא עתה שוב נקודה חיה. ואמנם המעשים התכופים: שכירת החנות, הנסיעה לעיר הגדולה לקנות סחורה, הבאת הסחורות וסידורן, כמו שינו את טבעו. תוכן ביקש למחצית ימי חייו והנה כזה עתה לו. הוא משכים ומעריב לחנותו, עומד על המעלות ומחכה לקונים ומדבר עם קונים. גם אשתו החולנית באה אחרי הצהרים החנותה. לפעמים יאכלו שניהם בחנות גם את ארוחת-הצהרים. בקיצור, מנחם הוא חנוָני כדת והוא גם מוכר כדת. אנשים שכיבדו את אביו חוזרים על חנותו. מנחם לא רמאי הוא: ואם מחזק הוא את דבריו בשבועה אין זה רחוק מאמת. מה שהקניט אותו במלאכתו היה דבר התחרות את אחותו וגיסו. הוא לא בא להסיג גבולם, כי אם הם מתחרים עמו. הוא רואה בכל מעשיהם מעין מזימה נגדו; וכל קונה שצעד על סף חנותם נחשב בעיניו לגזול מאתו. חדל מנחם להיות צופה בדברי חנותו ותהלוכותיה כלפי חוץ. – הוא, שכמעט זה עתה התחיל ללכת בחיים, חפץ לחתור חתירה תחת רגלי אנשים, ההולכים לבטח דרכם ויודעים מה התווּ להם. צפור דרור נלחמת את בני הנשר!

עברו ימים והנה החלו גיסו ואחותו לעסוק גם בענף מסחרי אחר: הם הקימו להם מחסן של קרשים ושל עצים לבנין, מה עשה מנחם? השתתף עם איש אחד וגמר להתחרות עמהם גם בסחר עצים. אצל נתן ודבורה סובב ומסב מסחר את מסחר, כשן גלגל את חברתה במכונה חיה. לעומת זה החריב מנחם את חנותו, בהעבירו חלק מממונו למסחר החדש. אל תבקשו חשבונות, לדבורה ונתן שוחק המזל, ולמנחם אין מזל… גיסו ואחותו עוד מַלוים כסף לאחרים, ועליו ללוות כסף כדי להחזיק מעמד. לרשעים ואכזריים – רק בשם זה כּינה אותם – תבוא ההצלחה במעשיהם. עולם אי-צדק! ואתה אינך יכול לשנות בזה. אם גם תקרא לאל – מרומים ואם גם נפשך סובלת.

ובתוך כך גדלו בניהם של אלה, אלישבע וברכאל; ופה נראתה יד אחרת – שיווי - משקל שרר מעבר מזה ומזה. אלישבע, הבת הבכירה של נתן ודבורה, כל רואיה יהללוה. נערה בריאה ויפה עומדת לפנינו, והיא בעלת-בינה. נסו נא לשוחח אִתּה והיא תשיב לכם על אחת שבע; וכי תצהיל פניה ותמַלא שחוק פיה ונעו שערותיה האדומות כזהב, חי אלהים, אם ישאר ענו בחביון לבּכם! עלה הקיץ גם בסביבה מלאה רק עבודת הממון. וברכאל שאר-בשרה, הבן הבכור לדודה, גם לו נתן הטבע תרומה. אל תביטו לאמו, המתנוונת והולכת, לאביו, האוכל את בשרו בשנאה ובאיבה. – זה נער-החמד ממין אחר הוא, הוא בעל קומה ולו לב משכיל. בעיני מנחם היתה בת-אחותו מכשפה קטנה, ולא יכול לראותה בשלום, וגם דבורה עוֹינה את ברכאל. צללי משטמה יקיפו את הנפשות הזעירות, והן תשגשגנה ותגדלנה…

ברכאל, בשמעו בכל סעודה וסעודה חרפת דודו, כמעט נשאהו לבו להאמין גם הוא באלה, אם גם בסתר פשו התאוה שתהיה אלישבע אחותו ותשב עמו… ואלישבע, היא גם היא לא מאסה בברכאל, אבל עמדה על יד אִמה במלחמתה את אחיה, מלחמת-מגן ומלחמת-תגרה. תום ואהבת הורים! דודה נכשל פעם אחת באבן והלך איזה זמן כחיגר מעט; ובכל עת ראתה אותו צולע על רגלו חשבה כי חורש הוא רעה על אביה. אמנם גם היא בחזון נפשה חשבה: לוּ היה ברכאל אחיה, כי אז דברה עמו הרבה ושאלה ואותו דברים רבים…

ד

האֶמנה את המאורעות אחת אחת? מנחם ניסה להטות לו לב המשרת אשר עבד אצל אחותו ולשכרו לחנותו, למען ידע על ידו צפונות אנשי ריבו. וגם הצד השני חרש לו רעה. פעם בא הדבר, כאשר בגד קונה ותיק בחנותו של מנחם והתחיל לקנות בחנות אחותו, לידי מהלומות. מהלומות במשפחת נגידים ולא בין המון-העם. הדבר היה לשיחה במלוא העיר.

שנאה בין אחים, הדרך לא סלולה, זה עולה וזה יורד. כי קמו נתן ורעיתו בבוקר למעשיהם ידעו כי הכל נכון לפניהם; ומנחם נלחץ תמיד אל הקיר…

והנה באו גם לנתן ודבורה השלוים ימי עֶברה וזעם. אלישבע, הבת הנחמדה מחמד נפשם, נפלה למשכב. בתחילה אמרו אין דבר ועסקו רק ברפואת-בית. אבל היא חלתה מאד; ויחישו את הרופא, וישכם ויערב ולא עצרו סמיו כוח להושיע לה. אמרו “תהלים” בציבור; שלחו “פדיון” לרבי; מדדו את בית-העלמין בפתילות ועשו מהן נרות לבית-המדרש חילקו צדקה ברבים; התנפלו גם לפני “ארון-הקודש”, ויללו ובכוּ לפני יושב-מרום. זה ימים שלא דרכה כף רגלם החנות. “משוש חייהם” צפוי למות. למה להם הונם גם רכושם? –

ובבית שוררת מהומה. הדלת נפתחה בכל פעם, שכנות באות לעוץ עצות וגם לנוד ראש. הרופא ישרשן בחמתו על אשר יפריעו את מנוחת החולה – ואין שומע לו. פני דבורה נפלו מאד; ונתן, בעל הלה העז, נמס, ובמסתרים הוא מוריד דמעות ובוכה כילד…

הסכנה הגיעה עד למעלה ראש. ניטל כוח-הדיבּור מאלישבע, ותבערת הקדחת בוערת בה בלי הרף. מלאכי-מרום. בקשו רחמים לפני אֵל שדי ואַל תתנו לקדוח את הנשמה בת-יונים! רצו את בית מנחם ובקשו ממנו מחילה על עלבון הריב המגונה, שעשה שַמות בשני הבתים, התרפסו לרגליו; ורצה דבורה גם היא לשם. בלב דבורה הבריק רעיון, כי אם יסלח לה אחיה הפעם אז יסור שבט אלוה מאת בתה ותיחָלם.

בליל סגריר וקר באה האחות עטופה לבית אחיה ואיש מלחמתה. מי האמין כי כזאת עשה תעשה, ותבקש ותתחנן לפני מנחם כי ישלים עמה ולא יטוֹר לה. ותישבע האשה ששבועת אמונים כי תתעמל מעתה לישר ההדורים, אם אך יאמר סלחתי. ומנחם עמד על יד השולחן, הסתכל בה בעינים מוּזרות ורוחו סוער. בידו היא עתה, אם לשבט אם לחסד. אחותו שהיה מוכן שבע פעמים ביום לרצחה נפש, אותה ואת בעלה, ניצבת עתה לפניו. והוא לא יכול לסלוח לה. נמאסים אתם לי ונתעבים, קרא בלבו, זה חצי דור שהם לוחצים אותו, את בלעוֹ מוציאים מפיו. הוא נולד לעמל והם אשמים בדבר, הם. אחותו תפשה אותו בבגדו, היא לא תרף ממנו אם לא יאמר שלום. האם אין אלהים מזימותיו? האם לא אב אחד לילדם? “מנחם, אחי, מנחם, אל נא תדחה את אחותך מאתך, רחם עלי, עלינו!” ולב מנחם התרכּך; פתאום התחיל לקרוא בקול משונה: “הרפיני, הרפיני ועזבי אותי, לעולם לא אתן לכם ידי!” קולה רתת: “תגרשני מביתך, אותי – את אחותך?” – “לכי מזה, לכי מכאן!” הוא קורא. עיניו מלאו דם, הוא מלא חימה וזעם. אם עוד רגע תשאר בבית אז לא יעצור ברוחו עוד. “לכי מכאן”, הוא חוזר על דבריו. “סורי מזה”. דבורה עמדה שוממה ורגליה מעדו. אחר זה פנתה ותעזוב את החדר בפחי-נפש. הנה רוח חזק ינשב בחוץ ובבית מנחם עקה חשאית. הוא יושב על הכסא וראשו נשען על ידיו. רעיתו פתחה את הדלת ותאמר: “מנחם. מה עשית?” והוא לא ענה לה. צללים שחורים הוא רואה. —

לאחר שבעת ימים שבקה אלישבע, בת-רננים זו, חייה ונקטפה באבּה, ותהי תאניה ואניה בכל הרחוב. כל אנשי העיר דברו באותו מאורע; וכולם נדו בראשם ויאמרו: קשה-לב כזה עוד לא היה בישראל!

גם בלב ברכאל בא מאז פרץ ושעמום. שעות שלמות היה יושב בחדר וחושב. בעת הסעודה היה כמבולבל ושותק; אביו מדבר אליו והוא איננו שומע…

ה

יום ירדוף יום ושנה שנה. והחימה העצורה אוכלת משני העברים, אמנם על הפרצה בחומה האחת עלה לכאורה איזה קרום; אין פנאי לחשוב על כך בימי המעשה, בעת שגלגלי המסחר מתנועעים. הם גם יעשרו ויתעצמו מיום ליום, אבל בעומק הלב בוער הכאב. אין סליחה. ומנחם בודאי לא ידע סלוח. מי אשם במזלו? מי שם בסד רגלו, ואין מוצא ואין מבוא, אם לא הם. חנות עומדת מול חנות! למתחריו ואויביו בנפש מביאים בכל פעם סחורות חדשות, ופרקו מעל העגלות את הצרורות הכבדים, תאוה לעין; ואצלו הכל-כסתיו ארוך… כבכוכי-קברים מונחים בחנותו הצמר והפשתן. ואת הכל יכסה האבק… חדלו הקונים לבוא אליו זה כבר. מוחרם אתה מה' ואדם. קום וחצוב לך גם אתה קבר בחיים!

לא הוא לא יתן למוֹט רגלו! הוא ינקום משוטניו את נקמת חייו, הוא יצית אש בביתם ובחנותם, יקעקעם, ירמסם. תנו לו כוחות שבעתים מאשר לו. הוא מכה בידו על השולחן בעת יזכור שמם. שנאתו עוברת כל גבול!

מנחם ירד עוד מטה. את ביתו כבר נתן בעבוֹט, חנותו ממושכּנת אצל אחרים. נתרוקן מכל כלי-הכסף והתכשיטין. לחייו נמַקוּ ועיניו בולטות. ומלבושיו אינם מחודשים זה ימים רבים. כצל הוא מתהלך עלי אדמות. אין צדק בעולם, בני-אדם יעוותו משפט, איזה ערך יש לעולם זה? מנחם, הוא מנחם בן משולם-יהודה, בין עניים יתחשב, ושונאיו בנפש עולים מעלה. השמעתם ממין משטר כזה? בוּשה היא. בעלי-חובותיו יאיימו עליו כי יניחו חותם על חנותו. נוגשׂ אחד הציע לו שישכיר לו ביתו, ושהוא יסתפק במדור התחתון…את דמו מוצצים ממנו, בבית-המדרש הוא שומע כי מתלחשים על אודותיו. הוא ומצבו הם לשיחה בפי הבריות!

בא אחד מקרוביו והזיד ליעץ אותו כי ישלים את אחותו, אולי יבָּנה, -ויירק בפניו מרוב כעס. מי שמע עזות נוראה כזאת? הוא יצעד על סף הזדים! הוא יעשה כזאת! מוטב לו לחזור על הפתחים; וידעו כל באי-עולם לאיזו מדרגה הביאו אותו קרוביו. מי שהגה ברוחו את הרעיון הזה מוּתר לקרעו כדג. הא, הא, הא! צחוק פרוע התפרץ מפיו. בלילה על משכבו הוא יושב במיטתו ורואה בחזון, היעקור את שנאתו מחוּבּוֹ ויכּנע. בשעת עמידת האדם לפני התהום גם בקעי מחשבה כאלה עולים בו. אופל מסביבו. אופל ותמהון גם יחד…

סוף דבר היה שחנותו של מנחם נסגרה. וביתו, בית אביו, שבנה לדורי-דורות, עמד על השער להמכר ולצאת לרשות אחר. סאת עני-נפשו נתמלאה ואחזוֹ השבץ, וירד שאולה עני ומת – ואינו עוד בן חמישי. -

בטבור העיר עמד בית וחנות-מכולת של פינחס “נאמן”, ונראה היה למרחק בכתליו הלבנים ובגנו הירוק. הבית טפל היה לחנות, ובו אך שלושה חדרים קטנים; תחת זאת החנות רחבה היתה ורוָחה בה. אך באיזה מעלות עולים אליה; ובבוא אדם פנימה ראה מיד את החיים השוררים בה. פינחס “נאמן” היה “בעל-שפע מימים ימימה, אבל מתינותו לא עזבתו וברוח שקט היה מוכר ומודד לקונים, לא דיבר הרבה, אך הידים עסקניות. סחורתו אשר מכר היתה טובה ומשובחה, משקו צדק והן שלו צדק; על כך כינהו “נאמן”. הוא היה גבה-קומה וצנום-פנים. על מלבושיו היה מונח אבק הקמח – גם מיני קמחים היה מוכר, - מנעליו ישנים, לו אין הצטרכות… בששת ימי-המעשה עמד בחנותו מבוקר עד ערב, תפילתו ואכילתו היו בקצרה, לא שהה באכילתו, ולא ולא היה עסק הרבה אפילו עם פלג-גופו, הלא היה חיה, חיה’לה הגבאית שבעיר. והיא אשה קטנה היתה וכעורת-הפנים; היא הסירה מעליה זה רבות בשנים את עול הבית והחנות גם יחד; סובבת כל היום בעיר, לבושה בגד של משי שחור ועטופה מטפחת ירוקה ככרֵתי, לאסוף נדבות ולחלקן. היא מאספת ממון ל”תלמוד תורה“, ל”הקדש" ולתמחוי; מגדלת יתומים, משִׂיאָה בנות עניים שהגיעו לפרקן, ואין לה שום רעיון אחר במוחה, מלבד קבוֹץ צדקה ועשוֹת חסד. ולהיותה חוזרת לאלה בכל יום נהגו בה גם קלות-ראש; אבל היא לא השגיחה על כבודה, וליום מחרת כבר דפקה על דלת אותו בית, שעוד ביום אתמול השיבו שם את פניה ריקם.

לפינחס וחיה’לה היה רק בן יחיד, ושמו ישעיה-דוב. ובנים אחרים לא נולדו להם.

ישעיה-דוב גר מימי נשואיו בבית מיוחד, ולו בנות רבות ובן אחד, וכל יהבוֹ על אביו. הוא גם סייע בעניני החנות והיה בעל-שכל, אבל איש נמהר ויהיר. לא גדל-הקומה היה, אבל יפה-עינים ובעל זקן עגול ושחור – לאביו היה, בטרם זרקה שיבה בו, זקן אדום – והיה לבוש בטעם ונוהג סלסול בעצמו. הוא התוַכּח גם עם הרב, התקוטט עם השו"בים דמתא, ואת משכילי העיר התחרה בידיעה מעטה בתכונה וחשבון. גם היה יודע נגן מעט, מחבב את קולו והיה גם בעל-תפילה משובח. יש שעבד יָרח שלם בחנות ויכלכל הכל במשפט, ואחר-כך בטל ממלאכתו וישב בבית-המדרש ללמוד ולהתפלפל עם הבחורים והאַברכים. הוא לא היה איש נאמן כאביו, מתרחק היה מן האמת ומעיד על דברים שלא קרו מעולם; אבל לא מצד חיבת השקר עשה כזאת, כי אם מצד הדמיון וצד החירות, שיש בכגון דא על דברים אמיתיים מוגבלים… לו היתה אשה נאָה, נאָה מאד, ולה טעם וסדר בהנהגת הבית ובהעמדת הכלים בשורה. כל מי שנכנס לחדריה הרגיש מיד מעין הד שירה. בבית ישעיה-דוב ורעיתו פריל היו גם מקבלים בסבר פנים יפות את כל המבקר אותם. עונג היה לשתות שם חמים מהמיחם הנוצץ ומצלוחיות מאירות כבדולח. ואז היה ישעיה-דוב, בעל-בית משׂיח בלי הרף ומרחף ממעשה לדמיון. - - -

ובנו יחיאל, בנו יחידו של ישעיה-דוב, לא היה בעל-דמיון כלל. בו היה מהיבשות של אבי אביו, גם גבה-קומה היה כמוהו. אבל רוחו עיקש. תשוקת אביו היתה לעשות אותו ללמדן; והוא לא אהב את הלימוד, אבל נמנה בין הבחורים החשובים. ביד ישעיה-דוב עלה להביאו בברית עם בת איש אמיד אחד, ויקבל נדה אלף וחמש מאות רו"כ, סכום גדול בעיירות אלה! אמנם הכלה לא היתה יפה כל כך, קטנה היתה וגם שחצנית. אבל לא זהו העיקר.

לא אאריך, יחיאל ישב שנתים ימים אחרי נישואיו על שולחן חותנו ושנה אחת על שולחן אביו. לו כבר כסף שני אלף רו"כ ויותר, ועליו להתחיל במסחר; רב בעדה לא יהיה, זה ראו כּוּליה עלמא, ולמה יבלה זמנו לריק?

ובימים ההם כבר זקן פינחס, והנה על בנו ישעיה-דוב לקבל עליו את עול החנות כולו, על החנות לפרנס שני בתים והצרכים מרובים. עניני החנות התהלכו בטוֹב. משכימים הקונים ובאים אליה בחפץ. אבל חסרו שם לרוב מינים הרבה. אחרי יום מבורך בפדיון מתרוקנים הארונות, כי לא רבו הסחורות בהם. לקנות סחורה במידה גדולה דרוש כסף הרבה, וכסף מזומן לא היה לבעלי החנויות. זה כבר תבינו. - - -

כה הכניס יחיאל את כספו, בהגיע מועדו לעסוק במסחר ובקנין, אחרי התיעצות ארוכה עם חותנו, לחנות אביו וזקנו ונעשה שותף שלישי…

ולחנות אורה ורוָחה. תיקנו הבקעים, ליבּנוּ את הכתלים, ריצפו גם את המגרש לפני החנות; וקנו הפעם סחורות חדשות מכל המינים; ולא אך לעיר המחוז הסמוכה נסעו כמו עד עתה, כי גם עד בּרדיטשוֹב באו.

ויחיאל, שמעולם לא ישבה הרוּחניוּת שלו בלבו, למד להיות חנוני בזמן קצר, פשט את מלבושיו החמודים, לבש בגדים פשוטים ועמד כל היום בחנות, מהבוקר עד הערב; ורעיתו למדה את המלאכה, למכור ולשקול ולדבר תכופות אל הקונה. המה שׂכרו להם מעון קטן בשכונה וישבו שניהם כל היום בחנות. גם ארוחת צהרים אכלו במקום ההוא ולא הסיחו את דעתם מצרכי החנות אפילו שעה אחת.

לא עברו ימים רבים והנה החדשים האלה, שמקרוב באו, אמרו גם להיות אדוני החנות בכל. – בקול הזקן חדלו לשמוע ויהי בעיניהם ל“משרת” ולא כיבדוהו; וזה נשא הכל בחוּבוֹ והצדיק עליו את הדין. אבל גם על אביו החל יחיאל לחרוש רעה. עינו צרה ויתלחש תמיד עם רעיתו, עם ראה אביו נוטל כסף מן החנות לצרכיו.

והנה החלו דברי ריבות. יחיאל דרש מאביו כי כל ההוצאות תהיינה לשיעורין ושהכל יהיה נכתב בפנקס ויעלה בחשבון, וישעיה-דוב טען ואמר: אין בן-חורין נעשה עבד ואין בן פטרון למולידו. לקחו חלק בזה גם אחרים מתושבי העיר ויאמרו לתווך בין המתקוטטים ולא עלתה בידם. יחיאל ורעיתו מוצאים בכל יום תואנות חדשות. – ציירו לעצמכם האב הזקן, שחמישים שנה רצופות נתן את נפשו, גווֹ ורוחו לחנות, אינו מבין להתהלך את הקונים; ואלה בני-הצאן, שעוד לפני זמן מה לא ידעו אף את האלפא-בּיתא בקניה ומכירה, המה ילַמדו אותו בינה… יחיאל מוכיח גם את אביו ומתוַכח עמו קשה. האיש שהיה בנך, הלקית אותו ברצועה, חינכתוֹ ולימדתוֹ והיה ברשותך ימים רבים ונכנע, יחל למרוד בך, חושב עצמו ליותר מבין ממך והוא אדון לך, מי יכול לראות כאלה? הגידו בעצמכם.

לשוא שפך ישעיה-דוב את מרי-שיחו, בתחילה אך לפני רב העיר, ואחר-כך לפני מתי-סודו ואחר-כך לכוליה עלמא… אין שומע לו. בן מורד באביו, כּלה בחמוֹתה! אשתו של ישעיה-דוב שלחה את האָמה החנותה לקחת איזו ליטרות נופת ולא רצו לתת לה. שערוריה, ישעיה-דוב התעבר ויאמר כי יגרש את עז-הפנים מן החנות, ובנו טוען: אני אדון החנות, לי הכסף ולי שייך הכל! הוא כבר החזיק במפתחות. הוא פותחה בבוקר והוא סוגרה בערב ואוצר הפדיון בידו תמיד. – נסו נא לגדור הדרך בעדו ולא להניחו לעשות כזאת.

והנה הגיע התור אצל ישעיה-דוב לשדך בת אחת. עליו היה להבטיח נדה, לתת מתנות ולהכין דברי הנישואין, כי בגרה הנערה. הוא יחשוב ובנו ישים מעצורים לפניו ואומר להעמיד את כל ההוצאות האלה על שליש, גם את חלק הרוַח שעולה על חשבון אביו – ומאז הכניסו את הממון החדש בחנות עלתה ותביא גם רוַח רב – חשב לגזילה. ואם תטען עמו ותוכיח לו כי לא לו הצדקה, יקללך בפניך. אולם לבו… האב והבן כבר לא ידברו ולא ישיחו יחד. פני הזקן שחורים מעצב, אם גם מַחשה הוא. אומרים בעיר שפעם חפץ יחיאל, בעת התקצף, להרים ידו ברביו. השמעתם כדבר הזה בין יהודים?

ובימי מחלוקות אלה נפלה מלה אחת בחנות – לא ברור מי הוציאה בראש – והיא אומרת: יחלוקו! אין אפשרות לשני הצדדים לחיות עוד יחד בחנות אחת ואם יחלוקו יקח הלז מה שהכניס ויצא וישארו אלה בחנותם כבתחילה.

יחלוקו! אבל כשיצא יחיאל יצא עמו גם ממונו, יצאו עמו רוב בנין ורוב מנין של סחורות החנות ושני כוחות חרוצים חסרים. יחלוקו! ולאידך, מה יעשו אלה בממונם או גם בסחורתם בלי חנות. יושבים ושוקלים בדבר מעבר מזה ומעבר מזה. יחיאל אינו איש כזה שאפשר לסדר עמו ענין; ונפשו של ישעיה-דוב מרה עליו. בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי. האם לא נתקיים בו מקרא זה במלואו?

וסוף-כל-סוף היה שחלקו במוסד. יחיאל שכר לו חנות אחרת, ויחל להוציא את שלו ולהסיע סחורות רבות לנחלתו. ובא אביו ובני ביתו ולא הניחו אותו לעשות זאת; גם הזקן השותק תמיד נשתנה היום ויקרא לנכדיו: “הרף! מרבים אתם לקחת”. התערבו השכנים בדבר ותהי מהומה רבה. שוד בצהרים! נושאים תיבות תיבות מלאות סחורות. נערים וכל עובר ושב מתקבצים לראות במחזה. ישעיה-דוב רודף אחרי נושא סבל ומשליך תיבה מעל שכמו, והסחורה נשפכת לארץ. דברי קצף וקללות! אם לא יפרידו בין הקרובים תהיה יד איש באחיו. מיום שעמדה העיר על תלה לא היתה שערוריה כזאת, -

בלב מלא בושה השכים ישעיה-דוב ביום-המחרת, בשבות הריב והפירוד הגדול כבר יצא אל הפועל, וירא בחורבן החנות, אין תיבה שלא נתרוקנה. אין בקבוק עומד על עמדו. לקוח לקח יוצא-חלציו את כל המוכן ואותו הציג ככלי ריק. – ובאותה שעה החל בנו לסדר את הסחורות בחנות השכורה לו; אבל עייף הוא וקולו ניחר מאתמול. לא שלם גם הוא ברוחו, בּוּר גמור הלא אינו ועל כיבוד אב נאמר בספרים…

אמנם רעיתו ניסתה להשתיק מוּסר כליותיו; והלא בימים הראשונים לשכלול החנות טרדה יתירה וה“מוח חושב” בדברים שונים: צריך לבוא ביחס עם פלוני ועם אלמוני; צריך לרכוש קונים חדשים; חנותו של פינחס הנאמן ידועה היא וחנותו של יחיאל חדשה היא מקרוב באה. –

והבריות דרכם לבוא במקום שכבר רגילות הן. בחנות הנאמן ובנו יש קונים למרבה, אבל אין סחורה למדי; וכאן הנה סחורה רבה וקונים רק מעט מזער… אנשים רבים בעיר שהרשיעו את יחיאל על מעשיו נגד אביו וחשבו לחובה לפסוח על חנותו. גם האכרים מסביב והפקידים המעטים באו לחנות האב ויזנחו את הבן.

אבל מה יתנו רוב החוזרים לקנות אם כמעט אין מה למכור. מכל סחורה נדרשה יש רק מעט, והכסף עובר למַלוה בעיר ההיא אין; ובעיר המחוז אין נותנים סחורה בהקפה רק במידה מעטה. צריך אתה “לשבור את מוחך” בכל יום. להשיג סכום כסף, וגם זה לא יספיק. סדר לא טוב בעולם! כה מתנהל הענינן היגיעה שבוע שבוע. ישעיה-דוב לווה לפעמים גם סחורה משכניו ו“משחיר את פניו”. הוא מנסה להחזיק מעמד, וגם יחזיק. – ובנו לא יחזיק, אם גם יסודו עמו. מה תועיל הסחורה הרבה וסדורה במשטר אם אין קונים דיים, אם אתה מכין למדי בכל עת ואין פדיון כראוי. עונש אלהים הוא זה! אמנם רעיתו אינה מאמינה בכאלה, אבל בבוא יום-השוק וכל החנוָנים מוכרים הרבה והיא אך היא מוכרת מעט. חושבת גם היא בזה. מי יודע תהלוכות מעלה? בספרי התפילות יש רמז על זה… לוּ לא היו עקשנים היו מתרפסים לפני בעל-ריבם. אבל המה, שלהם הרכוש וחנות מלאה, עשׂה יעשו כזאת?

כה עברו שלוש שנים. הסחורות נתקלקלו מרוב שביתה, הקונים אצלם אך מעטים היו, סרה ההצלחה מעליהם. וסוף הדבר שבא המשבר להם. הזקן מת בינתים והלך לעולמו.

וישעיה-דוב סלח להם. מה יעשה עם בנו-יחידו, שהגיע אל מעמד ללא לחם? נתקבל הוא ורעיתו שוב בחנות להיות לעזר ומשכורת להם. האבות שונים הם מהבנים!

כשאנו, יושבי הכרכים, עוברים ברחובות קריה ואנו רואים את הבתים הגדולים, בתי- חומה, בעלי עליות רבות, - הלא כמצודות בעלות חלונות הרבה הם בעינינו. גם לעין היותר בהירה קשה להפלות בין בית לביתו בין שער לשער. תכנית אחת לכולם. כולם נבנו על פי מידה אחת וסדר אחד, בלי עצמיות מיוחדת ובלי נפש, גם שוכרי הבתים, שוכרי הדירות בתים באים ויוצאים חליפות, זה יגור שנה וזה שנתים ימים; במקום שגר איש בעל בנים יגור אחר- כך חשׂוך בנים במעון זה גרה אלמנה ושתי בנותיה, אשר נהגו מיגיע כפיהן ותחיינה בשלום ועתה הוא משכן למשפחה שחצנית וצעקנית. בעליה זו פרחה תומת נערה יפה, פרחה הילדות, ועתה יושב שם איש זקן, שהוא למשא על בניו... גם ליושבי המעונות והדירות בעצמם קשה להטביע חותמם על משכנם מספר חדרים עושה דירה אחת החלונות שוים, הקירות שוים, התקרות והרצפות שוות, במה איפוא יעשה היחיד את ביתו ששונה מחברו? –

אחרת היא העיר הקטנה, שם השמים רבים והאויר רחב. אין בית דבק בחברו, אין רחוב מאפיל על חברו, איש איש בונה בשלו, ברשותו – כחפצו. לפי צורת הבית ואופן בניתוֹ כבר נדע את היושב בו. ואפילו בעיירות קטנות, מושבות בני- ישראל, ששם אין עושר ויכולת חומרית גדולה, אלא מסורה רבה ודברים משותפים יהודיים הרבה, אפילו בעיירות קטנות יש לכל אחד ואחד פנאי לתת מעט עצמיות לביתו, זה ניכר בגנו וזה בחצרו, זה בחלונותיו וזה בדלתותיו, זה במעלות של אבן או של עץ וזה במעקהו או בכרכובו, זה יצפה גנו ברזל אדום, שחור או ירוק וזה ברעפים אדומים או נסרים קטנים. זה עושה אותו תבן וזה סוף, זה אוהב את הצבע הלבן וזה את הכחול או את הירוק והאדמדם. ואם תראה איש שטרוד הוא בבית- המדרש בעניני התפילה, טליתו על ראשו ועיניו לספר התהילים, או להפך, תראה איש שקוע בעניני דארעא, רץ ברחובות למכור או לקנות, ללווֹת או לשלם, ובכלל לעשות מסחר ולהביא לחמו, אל תאמין שכולו נתון לדברים הללו ולא נשארה בו איזה מחשבה בדבר שכלול ביתו ועצמיותו. ואפילו זה שאינו מקפיד על בגדיו ליפוֹתם מיפה הוא את ביתו; ואפילו זה שחושב כל קישוט למעשה “יצר- הרע” מקשט הוא את ביתו, ודוקא בלי יצר הרע, כי אם במעט יצר טוב…

הרחוב האוּמַני בעיר מולדתי גלונה היה חביב עלי ביותר. משם עולה דרך המלך לעיר- המחוז, והוא גם הרחוב האחד ששם ניתן לו ונקרא בשם. –

הרחוב הזה היה משכן נגידי העיר, וכל מי שממונו עובר או עבר את האלף השני שׂם שׁם קנוֹ, לא רב הוא מספר הבתים, העומדים בשתי שורות, זו כנגד זו, אבל מרחב בין בית לבית, ומרגישים אנו שאין שם זרת בערכך אַמה. אין מסחר ברחוב זה, אין בו גם פינה אחת לחנות, ואיזו מנוחה חופפת עליו תמיד. יחס אותו רחוב לשאר חלקי העיר הוא כיחס שבתות השנה לימות- החול. ואם אמנם הרחוב הזה אינו מרוצף אבנים, קרקעו מוקשה ועליו מפוזר חול, והיה כי ירד הגשם עוד יוסיף לו נקיון.

הרחוב האומני הוא רחוב הטיול לאנשי גלונה. ואם חפץ אתה להינות ממלוא זיוו כונן צעדך שם בלילה, בשעה שכל החלונות מאירים והפנסים לפני בית- החולים ולפני בית- המרקחת דולקים. לבבי היה הולך שבי אחרי בית הגביר יחזקאל, שהציץ מבין האילנות הגבוהים בעלי הענפים הרחבים, שרידי היער, שהיה לפנים במקום ההוא ועתה בו מושב לבני- אדם.

ויהי לי הבית הזה וסתריו בגעגועי נפשי כאגדה מיטיבה לרוח באמצע עייפות הלימוד בבית רבי…

ובאחרית הימי החילותי להתחקות גם על ביתו של שמעון איש- שלום, בית שמשונה היה תבניתו משאר אֶחיו בזה, שאורך כולם לאורך הרחוב, והוא פונה אל הרחוב ברחבו וכל ארכו נבלע בחצר גדולה; בעוד שגני הבתים האחרים מכוסים ברזל או פחים, או גם אבן טיח, גג הבית הזה הגדול ומשופע מצופה טבלאות קטנות, ששחרוּ ואזוב עלה בהן מזוקן. הדלת מצד הרחוב ישנה ושני חלונותיו מימינו ומשמאלו מכוסים תמיד וילון לבן וחיץ קטן מעצים דקים גזורים עגולים ממעל, ולפני דור שלם היו משוחים, מבדיל את הבית מהרחוב. נוסף לאלה, אין הבית עומד בשורה שוה עם יתר הבתים, כי נוטה הוא כאַמה וחצי לפנים. וכל אלה יתאחדו לרושם דמיוני, שיבוא בלב כל עובר; ואם זר הוא ישאל: למי הבית הזה? –

ואני גם את פנים הבית ידעתי אם הלכתי בשליחות אבי או ענין אחר הביאַני שמה – איני זוכר; אבל זוכר אני כי כמו חלום בהקיץ היה לי כאשר נפתחה הדלת ואני באתי לחדר גדול ונמוך, ששולחנו וספסליו וכסאותיו מכוסים ומעוטפים תכריכים לבנים ושני ארונות כבדים עשויים עץ שחור עומדים בירכתים והרצפה חלקלקה ושחורה, וכמעט שנשקפים הפנים בה. שם ראיתי גם ארון זכוכית, בו כלי- כסף הרבה נוצצים סמוכים זה לזה, ועל הארון ממעל ארבע או חמש קדירות נחושת קלל עומדות בשורה וכיוֹר צהוב עם כּנו ושני לוחות- ראי שם ותמונה של קן- ירק ארוגה משי, גם “מזרח” מרוקם במסגרת- זהב סדוקה תלוי על הקיר. – אבל החידוש היותר גדול בעיני היה העמוד העגול של שיש כּהה, כעין אותו שנוהגים לקחת למצבת בן או בת שנקטפו באִבּם, והוא עומד בקרן- זוית. ניגשתי אליו ומששתי אותו מכל צד, והיתה לי קרירותו כמגע בעולם שלא ידעתי פירושו… ואשאל את פי נפתלי חברי, בן הבית, ויספר לי כי עמוד זה בא במתנה לאביו מאת האציל פוֹטוֹצקי משכבר הימים. ויספר לי את כבוד עושרו של אביו בימים ההם. כשהיה המנהל של בית- משרפות- היי"ש של האציל הזה בכפר טלושה, ושׂכר אז אותם לעשר שנים וירויח לאלפים ויהיו להם סוסים ומרכבה וכל תענוגות בני- האדם. –

והאציל הפולני פוטוצקי ידוע לנו מבית חדרנו בארמונו הנפלא, במוצאי עיר שירנַבקי, שבו מאתים חלונות, והוא ואוּרווֹתיו עתה למושב שדים… הוא האציל, שהיו לו עשרת אלפים נושאי סבל ויעבדו באבן ועץ עשרים שנה רצופות לשכלל ולנטוע את גן- הקסם סוֹפיה בעיר המחוז אוּמַן. והגן הוא אחד מפלאי אוקריינה, ועוד היום יחריש וישתאה כל הבא שעריו ולא יאמין כי הוא רואה כזאת עלי אדמות. הוא, פוטוצקי, שכפריו ונחלותיו בכל חבל הארץ עלו למספר אלף שלם וימכור אחד מאלה לאחרים, לפי שמספר אלף יאָמר בנשימה אחת, לא כן המספר תשע מאות תשעים ותשעה…

וגם זאת שמעתי, כי לאותו אומן מצוין, שעשה כּוָנים למטעי הגן ולתכניתו ניקרו אחר- כך שתי עיניו, למען יהיו מעשי ידיו להתפאר רק פעם אחת בעולם ואין דומה להם. - - -

ותתערבנה במוחי כל האגדות האלה על דבר האציל הפולני עם כבוד עושרו הרב של שמעון איש- שלום מלפנים. יחד עם ארמונו המלא כלי- כסף ויתר החמודות שבביתו, והיו לאגדה אחת חיה. ואבקש למצוא בתוי הפנים שלפנַי את חידת האיש הזה. ואמנם שמעון איש- שלום היה נשוא- פנים ומכובד על הבריות, אם גם הוּרע מעמדו כבר ובמספר העשירים בעלי המזומן לא ימָנה.

בזקנו הקצר, שכבר זרקה בו שיבה בהליכתו האטית ובדיבורו המתון לקח לב. דרכו היה שלא להתערב בעניני העיר, כגדול וכקטן; הוא היה באמת איש- שלום. בבית- המדרש הוא יושב לו תמיד על מקומו ליד ארון- הקודש, עטרת טליתו על ראשו ומתפלל בנחת, בלי אשר ישׂיח שיחות- חולין. איש לא יזיד להפריעו ולבלבלו, ולא מיבעי – לכבדו אחרי התפילה בכוס של “תיקון” מ“הזכרת נפשות”… מעולם לא קרה שישדי תגרא, כי ידברו עליו אנשים סרה, כי ימנו את חובותיו ויאמדו את את מעמדו. הוא אינו הולך ל“שמחות” ואינו קורא עליו אנשים ב“ימים טובים”, לבד שכן אחד או שנים. את הרב דמתא יבקר רק פעם אחת בשנה, ב“ערב פסח” בבוקר, כדי למכור את חמצו, כלומר, לתת לו חצי שקלו דמי הרֶגל… גם אז הוא עושה רק את שלו לא ישתמש בשעת- הכושר לטייל את הרב הטרוד בשיחות ארוכות וקצרות כנהוג. שמעון איש- שלום אינו יודע ספר;

ואם מבין הוא מעט ב“פירוש המלות” אין זה אלא בקושי גדול, אבל על דעת כל איש לא יעלה לחשוב אותו ל“עם הארץ” ושלא לנהוג בו כבוד חברים, לא פעם ושתים קרה שבדברי ריבות גדולים וסכסוכי נחלאות ו“ירושות” פנו אליו שני הצדדים ויבקשו ממנו שיפשר ביניהם, בסומכם על יושר לבו יותר מעל “דין תורה”, והוא לא ניאוֹת לקחת דבר זה על עצמו, וגם זאת לא עשה ברמוּת- לבו באיזו יוהרה, כי אם בענוה ובלי דברים הרבה. לא אחת ושתים ביקשו למנותו ל“גבאי” להשליש בידו כסף הקהילה, דבר חשוב לגבי כל איש גלוני, ודוקא בשביל שאין החשבה לקהל באותו משקל כלקיחה, והוא ניער חצנוֹ מזה… ואם הגביר דמתא מאסף לו רוב דעות לאיזה דבר, שהתעקש בו, ועושה כל אחד מאנשי בעיר כמו שנוֹח לו לגביר בזה, בשמעון איש- שלום לא ינסה דדון לבו. ואם “רבי” בא לעיר ומבקש לו תגבורת, ידוע הוא כי שמעון הולך לו בדרכו. – שמעון הלא בודאי מן החרדים היה ולא פעם אחת שמעתיו בוכה בתפילתו, ובכל זאת לא הוציא מפיו גם נדנוד רע נגד ה“חדשים”, בעת שהחלו למרר את לב אנשי העיר בתהלוכותיהם, שלא נשמעו עד אז. על נקודת מבט המשכיל דמתא, שכפר בכּל והיה מוחרם ושנוא לכל, בודאי לא עמד, ובכל זאת דיבר עמו בשוּבה ונחת…

איש- שלום היה בעל אשה פשוטה. אשה שניה היא לו, והיא גבוהה ממנו ודקת- בשר. שקועה תמיד בחליבת פרותיה האדומות ובעשית הגבינה והחמאה, וגם לפעמים – דבר שאינו לכבוד כלל – במכירת אלה לאחרים… בניו, מלבד נפתלי שהזכרתי, פשוטים היו ובנותיו פשוטות וחתניו לוקחי בנותיו פשוטים. כולם היו טוחנים בריחים, מוכרי קמח ודגן ו“אנשי שוק” בפה מלא. אין גם אחד מבניו שעומד על ימינו במזרחו של בית- המדרש, ושיהיה ראוי לכך; אין גם אחד שטיפל שמעון בחינוכו ובנישואיו בחיבּה יתרה, ואין אחד בהם ששואל את פי אביו במעשיו.

בגלונה אומרים: שמעון איש-שלום אינו “מוצלח” בבניו מאשתו השניה. שמע מינה, שבבני אשתו הראשונה ראה ברכה. ובזה יכוונו דבריהם על בנו הבכור ידידיה, מושלם ועשיר מעט וגדול מאחיו, והעיקר שמקום מושבו היה בקיוב. - -

אנו, שכבר ראינו עיירות גדולות וארצות שונות, בודאי השם קיוב אינו אצלנו מפלאי תבל. אבל ציירו לעצמכם אנשי גלונה הקטנה, פינה בירכתי הארץ המופרשה מן העולם הגדול; ציירו לכם אנשים שעיר- המחוז היא בעיניהם המדרגה היותר גבוהה ביופי ובעושר, וכל מי שבו לשם ליום אחד יש לו לספר נפלאות לחודש ימים; ציירו לכם עיר שאין גם אחד בה אשר הרחיק לנסוע יותר מעשרים מיל. ומסילת- ברזל לא היתה בימים ההם, גם היציאה לאמריקה לא נודעה, שם ארגנטינה לא נשמע עוד, וארץ- ישראל אך כאגדה רחוקה היתה: שם ישבו האבות ודויד המלך, והיום יושבים בה גם איזה יהודים ספרדים, שנושאים מצנפת אדומה על ראשם ומדבּרים בלשון הקודש…

וקיוב היא בירת שר- הפלך. מִשנה- למלך יושב בארמון של נחושת ודרכי חייו כמלך. אלפים רחובות בעיר, ומגדלים רבים ובתי- מקלט ובתי- תפילות שגגיהם מצופים זהב. שם רחוב אחד נפלא מאד ביפיו ואסור ליהודי לצעוד בו; ואשר ימרה את הפקודה הזאת דמו בראשו. שם יושבים כל פקידי הארץ וחשובי המלכות. שם בבתי- המשפט העליונים וראשי הצבא והרופאים לומדים חכמת הרפואה וכוהני הנוצרים לומדים את תורת דתם, ובימי התעניות ינהרו הולכי- רגל לאלפים ולרבבות להשתטח שם על קברות הקדושים…

ונהר גדול ורחב יחצה את העיר הפלאית הזאת, ועליו גשרי- ברזל תלויים באויר ואניות עוברות מתחת להם. האניות הולכות למרחקים, אל הים הגדול, ומשם אל ים אוקינוס, שמעבר השני ארצות ומלכויות שונות, וגם שם מלכים ושׂרים מדבּרים בלשונות שונות, הכל ככתוב בספרי דברי- הימים…

וקיוב ידועה לנו גם מזכרונות בני- ישראל, ממלכי הכּוּזרים ופליטיהם ומהמקרא שנאמר אז: כי מקיוֹב תצא תורה! ובקריה זו יושב ידידיה בן איש- שלום, ולבוש הוא חדשים ובא לגלונה אחת לשלוש שנים ליום- שבת אחד, לבקר את אביו. - - -

והיה לי היום הזה, מדי בואו לעירנו ליום אַגדי רב ברחשי לבי, ולא מַשתי מבית- המדרש כל השעה ההיא מחזוֹת פני הגר הזר, היושב על יד אביו ושפתותיו נעות כמתפלל, ואני מביט בו ומבקש לעמוד על אָפיוֹ.

ושמעתי אומרים, כי מידי בוא בנו זה לאביו יסגרו יחד בחדר הגדול, הנקרא אוּלם הבית, ושם ישוחחו כל היום, ואיש לא ידע מה הם משוחחים…

ושמעתי אומרים, כי ידידיה זה לא ישעה אל אֶחיו ואין לו דבר עם אחיו, גם מתנות לא יביא זולתי לילדים קטנים שבבית.

ושמעתי אומרים, כי “יראת הרוממות” לאב ביחס אל בנו הגדול. והנה זה יושב בקיוב ומדבּר בשפת הארץ, והלז בגלונה.

ושומר הוא ידידיה את מועדו לבוא לעיר אביו אחת לשלוש שנים. וכל דבר שבעולם לא יעצרהו.

ומעשה שהיו גשמים מרובים, ארובות השמים נפתחו ויהי כמבול על פני האדמה והנהרות עברו על גדותם וישטפו חבל אדמה גדול ויקלקלו את הדרכים. – וידידיה היה אז בדרך, והוא נוסע אל אביו וישלם חמישה- עשר רו“כ במחיר מרכבה וצמד סוסים, אשר הביאוהו לגלונה; ובשלוש פעמים חמישה- עשר רו”כ כבר משיאים בגלונה הערה יתומה…

וכאשר מתה אשתו הראשונה של ידידיה ונשא אשה חדשה, שיוצאת וראשה פרוע, שלא כדת ישראל, וביקשה אשה זו למנוע את בעלה, שלא יסע מקיוב לאביו הישיש, לא שמע ידידיה בקולה.

מי הוא ידידיה? מי הוא שמעון איש- שלום? מה קשר את האב והבן יחדיו? מה נושאים הם בחוּבּם כל הימים ומה ישָמר בלבם?

הבה אספר לכם.

בעוברנו את גבול פלך קיוב ונבוא אל אדמת פוֹדוֹליה ונעבור את עיר המחוז הקרובה רייסין הלאה לעבר הבּוּג, נבוא לעיר רדוזין, היא עיר בינונית, יושביה כשמונה מאות משפחות עבריות וגם נוכרים בה מעט. סחר העיר הוא קטן, אבל התושבים לא יכּתבו בכתב עניים. יען יש שם גם עשירים, ופינת- בית קטנה ומעט פרנסה, אשה ובנים כבר עושים את האדם לאמיד שם. מעין רוח אילמי שורר בכל העיר, אין פרץ, אין מקרים גדולים. והדבר הזר האחד שם הוא, מה שעוד רבים שם היום מחסידי ה“בחור”. ואת ה“בחור” הלא תדעו, הוא היה בחור מגושם ונושא- סבל בריחים, וגם את ה“אלף- בית” לא ידע וייקץ בבוקר אחד משנתו, כי לן בבית- הריחים לשומרו, ותהי עליו רוח חדשה ויחל להתפלל וללמוד, ויהי מקהיל קהילות ברבים ודורש, ויתפרסם ויעש נפלאות ויהי לצדיק מפורסם – למנוד לב הצדיקים בני- אבהן, שדיברו בו סרה. - -

ועוד אחת, לפני ימים רבים חי שם מעבר לנהר בפרוַר רון עשיר יחיאל מרגלית, שהחזיק בית- משרפות- היי“ש ויעשה עושר ויהי כרוזן ויפזר כסף לכל צד, בניו ובנותיו ומוּנים עלי תולע ואשתו כשרה. ואז היתה הכיכר ההיא חיה ומלאת חיים: סוחרים, עגלונים, סרסורים וגם פקידים ממונים על המס היו יוצאים ובאים. בית- המשרפות הזה לא פסק מעבודתו יומם ולילה ויעש יי”ש הרבה, והוא נתון בחביות גדולות וטעון על עגלות, שמובילות אותו למקומות הקרובים והרחוקים. ככל אשר הוסיף יחיאל להרויח כן הוסיף לפזר, אין כסף נחשב בעיניו למאומה. בבית הזה היו אצילוּת ונדיבות כאחת, שפחות ומשרתות רבות, הכל פתוח לרוָחה וכל הרוצה ליטול בא ונוטל, כרעב כשׂבע! ובית- תפילה מיוחד בנה לו יחיאל בפרורו ולוֹ מנין מיוחד, ומנגנים באים אליו בכל מוצאי- שבת וילָווּ לרוב את המלכה בתופים ובמצלתים.

ולכּל זמן. אין דבר העומד מתחת השמש! באחד הימים נשבר מעמד כל הבית הזה, באין חשבון מוֹנה הוצאותיו והכנסותיו, אכלו ביה ביחיאל קוּרצא, כי מעלים הוא המס ונתפשׂ בעוונו ונסתם המעין. ויבואו בעלי- החובות לגבות את שלהם ולא מצאו ויתמרמרו ויביאו את הדברים בערכּאות. כל קניני יחיאל נמכרו בפומבי והוא הושם במאסר, עד כי יצא דינו – ובצאתו לחופשי אחרי שנה וירחים שלושה, לא נישאר לו כי אם עורו על בשרו. רעיתו ושלוש בנותיו שראו עוני לא הבינו טיבו ותתמהנה תמוה על חזות קשה זאת, שלא ידעו פשרה…

ולשמעון איש- שלום היתה אז משׂרה קטנה בבית- משרפות- היי"ש וגם ידע לכתוֹב, ויהי עובד את אדוניו באמונה וישמור על כל שהיה תחת ידו ולא ידע כי כל הסחר הגדול עומד על עברי פי פחת. – ובבוא יום המשבר הגדול השתומם גם הוא למראה עיניו, אבל תחת להימלט מן המהפכה, כשאר העובדים הגדולים והקטנים, נשאר הוא קרוב לבית היורד וירחם את האשה ואת הבנות ואת אדוניו במאסרו, ויפקוד אותו מדי פעם בפעם.

ובאחד הימים נשא את הבכירה לאשה, כאשר מת אביה בקשי- לבו, והיא האמינה בו כי יהיה לה לבעל.

לפני שלוש שנים לא פילל איש כי יהיה כדבר הזה. וכעבור עוד שלוש שנים כבר הגיע שמעון למעמד נכון בחיים וההצלחה האירה לו פנים.

וכעבור עוד שלוש שנים נתמנה להיות המנהל בבית- משרפות- היי"ש של האציל פוֹטוֹצקי, בכפר טלושה, ואז נטע ביתו בגלונה הקרובה, אותו בית אשר נדע עתה בחדריו ובכליו; הוא כבר החזיק את בית- המשרפות והוא הרויח הרבה והוציא הרבה.

שמעון לא היה פזרן בטבעו, רק אוהב חשבון, אבל על יד חוה אשתו הרגיש כמו טבע אחר בנפשו.

חוה צריכה היתה לראות אצלו חיים, כמו אלה שראתה אצל אביה. הוא מכבּד אותה ואת אביה באיזו יראה עילאה, והוא נושא בחוּבּו על ידי בואו בברית עמה איזו ירושה מאביה.

וחוה בחלום יפיה ירשה דבר- מה מאביה. היא אשה יושבת בגלונה ונחשבת למשפחת העשירים, והבלתי- מבינים אולי לא ידעו להבדיל בינה לבין רעוֹתיה, אך בקרב לבבה היתה כמלכה…ימי הגדולה של אביה הכּוּ שורשים בלבה וימי- המשבר הוסיפו לה, כאמור, איזה תמהון ויפי. אם הרגישה הנפש הזאת אהבה או רק קרבה לשמעון, - מי זה יבין ללב בת- ישראל מהימים ההם ומהדור הצנוע שעבר. נפשות כאלה הנן מקצת חלום בהקיץ, מקצת אגדת- עם שקרמה בשר, ובביתם שוררים חוקים ישראלים של כשר וטריפה, של חג המצות ושאר ימים טובים ושבתות. והבעל בעל ואוהב אותה בערכה; והנה גם בן להם והבן הולך ובא אל החדר, גדל ונעשה יפה. גם בידידיה, בנה היחיד, ניצוץ מאבי אמו!

ימי קיץ ושובע.

והימים ההם הו פסגת הצלחתו של איש- שלום. עשרת אלפים רו“כ הרויח באותו זמן, כי עלה השער ולו הרבה יי”ש באסמיו. ואז יִפּה את ביתו מבית ומחוץ, וגם השלים את ארון כלי- הכסף היקרים, שהיו משוֹשוֹ ומשוֹש חולמת הבית. - -

עד הימים ההם היה רגיל לשבת בטלושה כל ימות החול ולבוא לביתו בגלונה כל ערב- שבת. ובהרחבת דעתו גדלו גם געגועיו ויבוא לבקר את נוהו גם באמצע השבוע, או שלח את מרכבתו להביא את חוה הכפרה עליו, והיא שמחה לסובב ולראות בחמדת הכפר, שיושב בשיפולי נהר ואיזו שלוה ונועם מרחפים עליו.

שם באגף השמאלי של חומת בית- משרפות- היי"ש פינו לה חדר מלבב, לשבת בו במנוחה, ושמעון, כשהיה מכלה עבודתו, יושב עמה ומדבר בנחת. החלון פתוח למרחבי הקיץ והמיחם של נחושת מעלה אור ומבשל את המים לחָמים.הגחלת בוערת ומאירה…

מנוחה של אושר, תומת נפש של אשת- פלאים; ולב שמעון נמלא איזה רגש של מציאות, שלא ידעו אותה אבותיו ואבות אבותיו. איש אסיר בחבלי דת, יהודי יושב על אדמת נכר לפנינו, וחוקי החיים לא ידעו פדות ונותנים לכל נשמה את שלה. -

היה יום חם ויפה, יום רביעי לשבוע. שמעון ציוה לרתום את המרכבה, להביא את חיה הכפרה. הרַכב כבר ישב על מושבו ויחזק ברסן הסוסים ויקפוץ שמעון לתוך העגלה לנסוע גם הוא לקחתה עליו. ארכה לו השעה, קלים היו הסוסים, ומהרה באו לגלונה. וחוה שׂמה עליה את מטפחת- הקיץ ותעל על העגלה בשמחת לב, והסוסים הפכו את פניהם טלושה. ובצאתם משער העיר והאויר קליל והשדמות נותנות ריח זחה דעתו של שמעון עליו ויצו לעגלון לפנות לו את מקומו; והוא לקח את רסן הסוסים בידו וישרוק להם וַירוֹמוּ רגליהם ויטושו כנשרים, ושמעון מרגיש מרוֹם כוחו, כברק רצה המרכבה ותיכשל באבן במורד הדרך ותיהפך ותישבר. ויפלו היושבים בה. וחוה נפלה על מפרקתה והנפילה היתה חזקה ותפוצץ את חייה…

ויחרדו הנוסעים עד להוּמם, ויתחזקו וירימו את המרכבה וישכיבו בה את החולה, וישָאר שמעון אִתּה והרַכּב התיר סוס אחד וירכב עליו העירה, להבהיל את הרופא, והבעל כורע לשמרה. צללי ערב! וכוכב אחד עולה ברקיע ומביט לארץ בהוד עצב. חידת עולמים!

וממחרת היום כבר נחשבה חוה במתים. ויהי אֵבל גדול ובכי רב בין השכנות ורעש בעיר. טהרה! לוָיה! קבר ישראל! יתגדל ויתקדש שמיה רבא! – ושמעון הלך אחרי המיטה ונשא את צערו בדממה. אין מילים כנגד מר המות!

ומהימים ההם סר או הסיר שמעון איש- שלום הצלחתו ממנו בידים. הוא לא חידש את שכירת בית- המשרפות, כאשר כלה המועד; וסחרו החל להתמעט ולהתקטן, עד כי כמעט חדל.

אמנם הוא נשא אשה אחרת, כדרך היהודים, ויוֹלד בנים ובנות, אבל בקרבו פנימה לא ידע נחמה, וחדר אחד בלבו סגר בעד האחרים, וישם שם זכרונות למשמרת…

בניו גדלו ויעשו איזה שינויים בקצה הבית הארוך שבתוך החצר, אבל בחדר הגדול, הפנוי אל הרחוב, לא נתן לנגוע, ויהי הכל שם מצבה לחוה. –

הוא גידל את בניו, שנולדו לו מאשתו השניה, כדרך כל הארץ אשר בגלונה, רק בידידיה היתום בחר וישלחהו לקרוב אחר, ללמדו מסחר.

וידידיה למד ועשה חיל וישא אשה ויתישב בקיוב, ובין קיוב וגלונה, הרחוקות זו מזו, קשר חיי המתה.

שמעון האב נשא בחוּבּוֹ את זכרון אשת נעוריו ובת אדוניו, וידידיה הבן, שהיה כבן שתים- עשרה שנה במות אמו, נושא את זכרונה בשאון מעשיו וסחרו.

ושניהם לא למדו ספר ושניהם לא ידעו כי על פי דינא גזירה היא על המת שישתכח מן הלב!

גזירה היא על המת שישתכח מן הלב. וצללי העבר חיים בלב שניהם, ושומרים אותם שניהם. והם מזדמנים פעם בשלוש שנים שניהם יחדיו, והצער ירים אותם ויקדש אותם. - - -

כמעט בכל שנה ושנה בבוא הקיץ, עלה המות בחלוני שלמה-נחמן לבית נתן אברהם בעיר כפולת ויקח לו ילד או ילדה מבניו או בנותיו הקטנים. בית שלמה נחמן וסחר העצים והקרשים שלו היו בקצה העיר, הגדר משתרעת עד חלקת בית- המועד לכל חי, והחומה פרוצה…

שלמה נחמן טרוד כל הימים במסחריו, לקנות ולמכור, ללוות ולשלם ולמלא מזמן לזמן את ה“חור” הגדול בכיסו על ידי הוצאות ביתו הרבות. בין עשירי העיר הוא נמנה כל הימים, בעלותו גם הרדתו, וביתו לא ידע זעם.

אשתו שולמית בצניעות יפיה שומרת היא בבית ותשא אֵבל בלבה על פרי-בטנה הנקטפים בלא עתם. היא מאמנת בתהלוכות ההשגחה העליונה בצדק ובמשפט ולמדה בספר “צאינה וראינה” לא אחת ולא שתים את המקרא: ה' נתן וה' לקח! אבל נפש האֵם לא ידע מנוחה. עינים הללו, ששנפתחו לראות את העולם, למה יכבו? בתינוקות הללו מה חטאו?

ותהר ותלד, ותהר ותלד ותינק את הולָד, ובעוד שנה או שנתים הכריע המות את החיים הרכים ויעש את מלאכתו באמונה. אם רחמים בלבו או משפט, הוא עושה את תפקידו.

ותהר עוד פעם ותקש בלדתה. שלושה ימים ושלושה לילות נאבקה עם צירי הלידה, ובאחרים המליטה בת בטוֹב. שתיהן נגאלו.

ותגדל הילדה בירחים הראשונים, ותאמרנה כל השכנות שכמוה לא ראו ליופי.

ושולמית מתפללת על חיי הילדה ואריכות ימיה, כי דבקה נפשה לאהבה אותה יתר שאת על כל הנפשות ההולכות לפניה; ותאמר בלבה, אם יזכני ה' לגדלה וידעתי כי נרצה עווֹני.

וה' לא נרצה לה. כעבור שנתים ימים נפלה למשכב ותחלה. והרופאים אמרו נואש לחייה. ותבך שוּלמית מרה ותפול לרגלי המיטה ותאמר: בתי, בתי, מי יתן מוּתי תחתיך! וישָמע הדבר במרום ויכּתב לזכרון בספר…

ותקום הילדה ותחיה לשמחת כל הבית; והם לא ראו את הצל המסתתר. - - -

ויהי מקץ שנה ויבוא מלאך-המות וגבות את חובו. גם לבבו חרד לָמראה הנורא – וגזול את האם מהבת. אבל מה יעשה? שלוח הוא ממרום.

טהרה! נושאי המיטה עושים תפקידם. תיבת הצדקה מקשקשת. חמש ושלושים שנה של חיי אשה יורדות דומה. צידוק הדין! ימי אבלות! והאבל כבד מאד בלב שלמה-נחמן ובלב כל אנשי הבית.

וידור שלמה-נחמן נדר בלבו על קבר אשתו הראשונה, שלא לישא אשה שניה, וישמור את הדבר.

ותגדל היתומה הקטנה ותיף בהדרה לשמחת כל רואיה ולמנוד ראש, כי כן יתומה מאמה היא.

בהיותה בת עשר שנים לא שבאו העינים לראות את יפי הנערה, ובהיותה בת ארבע עשרה שנה כל רואיה יעמדו ויאמרו: הזאת בת שלמה- נחמן, שכנסיכה מלידה היא צועדת…

ושלמה-נחמן חי רק בעבורה, וכל משאלות נפשה לא מנע ממנה. בכל עת יבוא הביתה יביא לה מתנה ולא יעזוב את הבית בטרם ישקנה. ברכת נפשה בלבבו תמיד, ובחשבו בה גם במעשהו ישכיל. בשכבו ובקומו רק תמונתה לנגד עיניו , ובנוּחוֹ מטרדת העסקים יחלום עתידותיה: בן מלך יתן לה לבעל או בן עשיר מופלג.

שׂישׂי ושׂמחי‘, בת כפולת! שלמה-נחמן שידך את יתומתו העדינה לבן יחיד אחד ממשפחת נַתַּנזוֹן המפורסמת, אזרחים נאמנים הם לדורותם ושותפים הם לבית- חרושת הסוּכר הגדול. זהו השידוך היותר גדול ש“עשתה” כפולת באחת מבנותיה. וידבר כל העם בהצלחת שלמה-נחמן. ה’ לא יקפח שכר של שבר-ודם. ובידו האחת החסיר אותו ובידו השנית ימלא את החסרון…

חלמא טבא חזית, שלמה-נחמן, חלמא טבא חזית.

ויחוגו חג ה“תנאים” בשמחה ודיצה, ולעניי כפולת היתה אורה וּרוָחה.

וישחטו עֶגלה אחת לסעודה ושנים כבשים ועופות עשרים, ויין ושכר נשפכו כמים וישתו לשכרה וישתוללו.

“כלי זמר” נקראו, התופים מכים, כמו בחתונה, ותּיבקע הארץ לקולם. כפולת צהלה ושמחה!

והכלה הדסה כמלכת-השבּת בשמלת-המשי הלבנה ובפניה המאירים כאור הירח. כחולמת היא השאון הגדול ונפשה שומעת ענני שמיא רוכבים מרחוק. - - -

ותרא את ה“חתן” יושב בראש הקרואים ותשתומם, כי לא ידעה איש.

ותבוא אמה אליה בחלום הליל ופניה כנזעמים. – ותיקץ הכּלה בבוקר בהכנות המחותנים לדרכם ותאמר: ראשי, ראשי!

מי יפתור את החידה? מי ידע פשר מסיבת ההשגחה? הכלה מתה לפנות ערב, כי אחזה השבץ, וירד שלמה-נחמן ביגון שאוֹלה. - -