רקע
איסאק באבל
זאמוֹשץ'
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: ספרית פועלים; תש"ל 1969

המי“ם-דל”ת ומטהו רבצו בשדה-שלף במרחק ג' פרסאות מזאַמוֹשץ‘. החיילות נתעתדו להתקיף הלילה את העיר. הפקודה לצבא גזרה שנלון בזאַמושץ’, והמי“ם-דל”ת חיכה לבשוֹרוֹת הניצחון.

ירד גשם. על-פני הארץ השטופה נתעופפו הרוח והאפילה. הכוכבים כּוּבּוּ על ידי הדיוֹ המנופחת של העננים. הסוסים תַשֵׁי-הכוח נתאנחו ודשדשו תחתיהם בחשכה. לא היה מספּוא לתיתוֹ להם. קשרתי את רסן הסוס אל רגלי, נתכרבלתי בממטוֹרת ושכבתי בשוּחה המלאה מיים. האדמה שהטפיחה פתחה לי את זרועות-המרגוע של בוֹר-הקבר. הסוס מתח את הרסן ומשכני ברגלי. הוא מצא אגוּדה של עשב והחל לתולשו. אזי נרדמתי וראיתי בחלומי דיר-של-דיש ממולא שחת. מעל לדיר הָמָה אבק-הזהב של הדיש. אלומות חיטים נתעופפו בשמיים, יום של יולי היה מעריב והולך, מַעֲביות-השקיעה הפשילו ראשיהן מעל הכפר.

הייתי שרוּע על יצוע של אֵלם, ולֶטֶף השחת בשיפולי העורף הטריף דעתי עלי. אחר-כך נתפשקו דלתי-הדיר בשרֵקה. אשה, לבושה שמלחת נשף, קרבה אלי. היא חלצה שד מתחרימיה השחורים של חזיַת-שמלתה והגישתו אלי בזהירות, כמינקת את מזונה. חמימות של כּמיהה זעזעה את יסודי נפשי, ואֶגלי זיעה, זיעה חיה, מתנועעת, הרתיחו בין פיטמותינו.

“מאַרגוֹ, – ביקשתי לצעוק, – האדמה מושכת אותי בחבלי פורעניותיה, כמשוך כלב סרבּני, אף-על-פי-כן זכיתי לראוֹתך, מאַרגוֹ…”

ביקשתי לצעוק זאת, אך לסתותי, שנתחשקו בצינת-פתאום לא נפתחו.

אזי פרשה ממני האשה, וכרעה על בּרכיה.

– ישו, – אמרה, – פרוש כנפיך על נשמת הנפטר, עבדך בן אמתך… היא נתנה שני אסימונים על עפעפי וסתמה בשחת מבושמת את פתחי פי. לשווא נתחבּטה הזעקה במעגל לסתותי המחושקות, האישונים הכבים סַבּו לאיטם מתחת למטבעות-הנחושת, לא יכולתי לפתוח את ידי ו… הקיצותי.

כפרי, שזקנו מלוּבּד, שכב לפני. הוא החזיק רובה בידיו. גבו של הסוס, כקוֹרה שחורה, גזר את השמיים. בחרצובה מהודקת כיווץ. הרסן את רגלי, שהיתה מזוקרת כלפי מעלה.

– נרדמת, בר-נש, – אמר הכפרי ונתחייך בעיניו הליליות, נדודות-השינה, – הסוס משָכך כשיעור מחצית הפרסה…

התרתי את הרצועה וקמתי. בפני, המשורטות בחווחים, ניגר הדם.

על ידנו, בריחוק פסיעותיים מאתנו, רבצה השרשרת הקדומנית. ראיתי את ארובותיה של זאמושץ', את האורות הגנבניים של מיצרי הגיטו שלה ואת מגדל-הכבאים, שפנסו שבור. שחר טחוֹב ניגר עלינו כגלי הכלורופורם. זיקוקיות ירוקות המריאו מעל למחנה הפולני. הן היו מפרכסות באוויר, מתנשרות, כוורדים תחת הירח, וכבות.

ובדומיה שמעתי מַשַׁב-של-אנחה הבא מרחוק. עשן של רצח-במסתרים שוטט על סביבינו.

– מכים את מישהו, – אמרתי, – את מי זה מכּים?..

– הפּולֶני מהלך אימים, – השיבני הכפרי, – הפולני שוחט את הז’ידים…

הכפרי העביר את רובהו מימינו לשמאלו. זקנו נצטודד לחלוטין, הוא זקף בי מבט של אהבה ואמר:

– ארוכים הלילות הללו בשרשרת, אין קץ ללילות הללו. ומתאווה האדם להשיח עם משנהו, ברם, היכן ימצאנו לו למשנהו?..

הכפרי הכריחני להצית סיגרית שלי בשלוֹ.

– הז’ידים יאשמו לכל, – אמר, – גם לנו, גם לצרינו. אחרי המלחמה לא ישתייר מהם אלא שיעור מועט שבמועט. כמה מניינם של הז’ידים לפי אוֹמֶד-הדעת?

– כעשרים מיליון, – עניתי והתחלתי לתת רסן בפי הסוס.

– מאתיים אלף ישתיירו מהם, – נצטעק הכפרי ונגע בידי, בחששו שמא אסתלק. אך אני עליתי אל האוּכּף ודהרתי למקום שהותו של המַטה.

המי“ם-דל”ת כבר נתכונן לנסוע משם. הרצים עמדו לפניו במִתחוֹן-הגוף ונמנמו במעומד. אנשי האסכדרונים, שירדו מעל סוסיהם, זחלו על-פני התלוליות הרטובות.

– נתהדק עלינו הקולר, – הפטיר המי“ם-דל”ת בלחישה ונסע לו.

נסענו אחריו בדרך העולה לסִיטאַנייץ.

שוב ירד הגשם. פגרי-עכברים נראו צפים על-פני הדרכים. הסתיו שַׂם מארבים ללבּותינו, ואילנות, מתים ערטילאים, שהוצגו על רגליהם, נתנועעו בפרשות-הדרכים.

הגענו לסיטאַנייץ לעת בוקר. הייתי בצוותא עם וולקוב, שַכָּנו של המטה. הוא מצא לנו ביקתה פנויה בקצווי הכפר.

– יין, – אמרתי לעקרת-הבית, – יין, בשר ולחם!

הזקנה ישבה על הריצפה והאכילה מידיה עגלה, שהוחבאה תחת המיטה.

– ניץ נייֶמַא,1 – השיבה זו בשוויון-נפש. – איני זוכרת כלל ימים, שהיה משהו…

ישבתי אל השולחן, הסירותי מעלי את האקדוח ונרדמתי. לאחר רבע-שעה פקחתי את עיני וראיתי את ווֹלקוֹב הרכוּן על אדן החלון. הוא כתב מכתב לכלתו.

“וואליה הנכבדה מאד, – כתב הלה, – התזכריני?”

קראתי את השורה הראשונה, לאחר מכן הוצאתי קופסת-גפרורים מכיסי והצתי ערימת שחת על הרצפה. האש שֶקוֹרָא לה דרוֹר נתנוצצה וזָנקה אלי. הזקנה גהרה על האש וכיבתה אותה.

– מה אתה עושה, פאן? – אמרה הזקנה ונרתעה באימה.

וולקוב הפך פניו, זקף בעקרת-הבית עיניים ריקניות וחזר אל מכתבו.

– אני אשרוף אותך, הזקנה, – מלמלתי אגב התנמנמות, – אותך אשרוף ואת עֶגלתך הגנובה.

– צֶ’קאַי![^3] – נצעקה הזקנה בקול רם. היא רצה אל הפלוּש וחזרה, וכד חלב ולחם בידיה.

לא כילינו לאכול אפילו חצי סעודתנו, ובחצר נתקשקשו יריות. הן באו חבילות-חבילות. הן קשקשו שעה ארוכה ונתמאסו עלינו. כילינו את החלב וּווֹלוקב יצא אל החצר לברר טיבו של העניין.

– איכּפתי את סוסך, – אמר לי בעד החלון, – את שלי ניקבו ככברה על צד היותר טוב. הפולנים מציבים מכונות-יריה בריחוק מאה פסיעות.

והנה סוס אחד נשאר לשנינו. בקשיי קשיים הוציאנו זה מסיטאַנייץ. ישבתי באוכף, ווֹלקוב נצטרף מאחורי.

שיירות-העגלות רצו, שאגו וטבעו בבוץ. הבוקר היה שותת עלינו, ככלורופורם השותת על שולחן-הניתוחים.

– אתה נשוי, ליוּטוֹב? – אמר פתאום ווֹלקוב, שישב מאחורי.

– אשתי עזבתני, – השיבותי, נרדמתי לשעה-של-שלום וחלמתי שאני ישן במטה.

שתיקה.

סוסנו מתנודד.

– הסוסה תעמוד מלכת לאחר שתי פרסאות, – אמר וולקוב, היושב מאחורי.

שתיקה.

– הפסדנו המערכה, – ממלמל וולקוב ומתנחר.

– כן, – אומר אני.



  1. אין כלום. (פולנית)  ↩

המלצות קוראים
תגיות