בסרגלית הסאניטארית גוֹוע שֶבֶלֵב, המפקד הגדוּדי. אשה יושבת מרגלותיו. לילה, שנצנוּצי אש-של-תותחים פולחים אותו, נתקמר מעל הגוֹוע. ליוֹבקא, עגלונו של המי“ם-דל”ת, מחמם תבשילו בפינָך. בלוריתו של ליובקא תלויה מעל המדורה, הסוסים הרגולים משמיעים קול חריקה ורשרוש בשיחים. ליובקא בוחש בענף את התבשיל שבפינך ואומר לשֶבָלֵב הסרוח בסרגילית הסאניטארית:
-עובד הייתי, חַבְרוּרי, בטוּמְרֵיק, בעיר, עובד הייתי ברִכְבָּה פּאַר-פורס,1 וכן אתלט של משקל קל. העיירה, כמובן עשויה לשומם נפשן של נשים, ראוני מטרוניות, מקרקרות קיר… לייב גאַבריליץ' אל-נא יסרב לקבל קינוח-סעודה אֲ-לאַ קאַרט, לא יהא מיצר על אבידת הזמן שאינה חוזרת… סרנו עם פלוֹנית לפונדק. מבקשים בשר-עגל שתי מנות, מבקשים חצי-לוֹג, יושבים טנדו בשוּפי-ונחת, לוגמים לגימה… רואה אני – תוקע עצמו אלי אדון פלמוני, מלובש כדבעי, קו-ונקי, אך בהכרת-פניו רואה אני רחשי-לב גדולים, והוא עצמו בגילופין…
“סליחה, – אומר הוא, – איזוהי, בדרך-אגב, הלאומיות של מר?”
“בסיבת מה, – שואלני, – ממשמשני אדוני בלאוּמיותי שלי, כשאני שרוי, מכל שכן, בחברת אשה?”
…והוא:
“וכי איזה, – אומר הוא, – אַתלט הוא… בהתגוששות הצרפתית עושין מכיוצא בזה שֶכֶב שאין לו תקומה עולמית. יוֹכיחני נא את הלאוֹם שלו…”
… נו, אף-על-פי-כן, עדיין איני קוצצו.
“לשם מה, – אומרני, – פלוֹני בן פלוני, משַבֵּש הוא מין שָׁבֶּשתָּא, שכיוון שהיא עולה, בהכרח אנוס כאן מישהו ללכת לאבדון לאלתר, לשון אחר, ליפול למשכב עד יציאת-הנשמה?” עד יציאת הנשמה… – כופל ליוֹבקא אמירתו בדביקות יתירה ופושט ידיו כלפי שמיא, בעטרו את הלילה כמין הִלָה לעצמו.
רוח שאינו יודע ליאות, רוח-לילה צח אומר שירה, נמלא צליל ומנופף הנשמות. הכוכבים לוהבים באפילה, כטבעות-קידושין, הם נופלים על ליוֹבקא, נאחזים בשערותיו ודועכים בראשו המדובלל.
– ליוֹב, – מלחש לו פתאום שֵׁבֶלב בשפתים כחולות, – בוא הנה. הזהב שבעין – לסאשקה, – אומר הפצוע, – הטבעות, כלי הריתמה, הכל לה. חיינו כמיטב יכולתנו… אתן לה את גמוּלהּ. הלבושים, התחתונים, האורדן על גבורה שבמסירות-נפש – לאמא שעל נהר טֶרק. שלח בצידו מכתב וכתוב באותו מכתב: “דרש המפקד שלומך הטוב, ואל תבכי. הביקתא – לך, הזקנה, חיי. אם יגע בך איש, חוּשי אל בוּדיוֹני: אני – אמו-הורתו של שבלב…” את הסוס אַבּרַמְקָא אני מנדב לגדוד, את הסוס מנדב אני לעילוּי נשמתי…
– הבינותי בעניין הסוס, – ממלמל ליוֹבקא ומנפנף בידיו. – סאש, – קורא הוא אל האשה, – השמעת דבריו?.. בפניו התוודי: תתני לזקנה את אשר לה, או לא תתני?..
– ערוות-אמכם, – משיבה סאשקה ופורשת לשיחים, זקופה, כמקל של סומא.
– התתני לאלמנה את נחלתה? – משיגה ליובקא ואוחזה בגרונה. – בפניו הגידי…
– אתן. הנח!
ואז, משכפאה להתוודות, הסיר ליוֹבקא את הפינך מעל המדורה והחל לצקת את התבשיל לתוך פיו המאובן של הגווע. חמיצת-הכרוב היתה שותתת מפיו של שֶׁבָלב, הכף קשקשה בשניו המתות, המבהיקות, וביתר עצמות וביתר שאת נשתוֹררו הכדורים במרחבי הלילה הדחוסים.
– ברובים מרביץ הוא, השרץ, – אמר ליוֹבקא.
– הנה עיסוק של טמטום, – השיב שבלב. – במקלעים מחשף אותנו באגף הימני…
ובעצימת עיניים, חגיגי כבר-מינן על-גבי השולחן, החל שבלב לשמוע אל הקרב, באוזניו, אוזני-השעווה הגדולות. על ידו היה ליוֹבקא לועס בשר בקול חריקה וקול נשיפה. משכּילה את הבשר, לִקְלֵק ליובקא את שפתיו, וגרר את סאשקה לתוך חריץ.
– סאש, – אמר והיה מפרפר, מגהק ומטרף בידיו, – סאש, סהדי במרומים, שממילא מלוּפפת אַת, כבחזזית… אין אדם נופח נפשו פעמיים. השמעי לי, סאש, אגמול עליך אפילו בדם-הנפש… קצוֹ בּא, סאש, וימי-האלוהים לא נגרעו…
הם ישבו על העשב הגבוה. לבנה עצלנית הגיחה מאחורי העננים ונשתהתה על ברכה החשופה של סאשקה.
– מתחממים, – הרטין שבלב, – והוא, הנה, את הדיביזיה הארבע-עשרה הריץ…
ליוֹבקא השמיע בשיחים קול חריקה וקול נשיפה. לבנה עלוטה נשתרכה על-פני השמיים, כקבצנית… קול יריות הבא מרחוק ניסר בחלל האוויר. המַלְענִיעֵל רשרש על-פני האדמה, שנחרדה משלוותה, ולתוך העשב נשרו כוכבי אבגוסט.
לאחר מכן חזרה סאשקה למקומה הקודם. היא החלה להחליף את תחבושותיו של הפצוע והגביהה פַנָסוֹן מעל לפצע הנָמֵק.
– למחר תסתלק, – אמרה סאשקה, בנגבה את שבלב, שנשטף בזיעה צוננת. – למחר תסתלק, הוא במעיך שלך, המוות…
ובאותה שעה ניחתה ארצה מכה רבת-קולות, אטומה. ארבע חטיבות חדשות, שהוכנסו לקרב בפיקודו המאוחד של האויב הטילו אל בּוסק את הפגז הראשון, ובפוֹצצן את קווי-תחבורתנו, העלו באש את קו פרשת מימיו של הבּוּג. תבערות צייתניות קמו בשיפולי-הרקיע, העופות הכבדים של יְרי-התותחים פרחו מתוך האש. בּוסק עלתה באש, וליוֹבקא היה מגמא את היער במרכבתו המיטלטלת של המי“ם-דל”ת 6. הוא מתח את הרצועות, שצבען כעין הפטל, והאופנים, המשוחים בלכּה, נתנגפו בסדני-עצים. הסרגלית של שבלב נישאה אחריו, סאשקה הנהיגה בשימת-לב את הסוסים, שהיו מקפצים מתוך ריתמתם.
כך הגיעו עד עיבּוּרו של היער, שבו עמד בּית-הֶחָבשית. ליוֹבקא התיר את הסוסים מריתמתם והלך אל המנהל לבקש אבּרזין. הוא הלך ביער המלא עגלות. גופיהן של הסאניטאריות נשתרבבו מתחת העגלות, שחר הססני פרפר מעל לעורות-הכבשים של החיילים. מגפיהם של הישֵׁנים הוטלו במפוּשׂק, אישוֹניהם זקופים השמימה, הבורות השחורים של הפיות מעוּותים.
האברזין נמצא אצל המנהל; ליוֹבקא חזר אל שבלב, נשקו על מצחו וכיסהו מעל לראשו. אזי ניגשה אל הסרגלית סאשקה. היא קשרה את כנפות מטפחתה מתחת לסנטרה וניערה את הקש מעל שמלתה.
– פאבליק, – אמרה, – משיחי שלי, – ושכבה על המת במצודד וכיסתו בגופה הגמלוני.
– מידכדכת, – אמר אז ליוֹבקא, – אין להכחיש, טובים היו חייהם. מכאן ואילך שוּב תהא שקוּדה תחת כל האסכדרון כולו. לא ימתקו חייה…
והוא נסע הלאה לבּוסק, שבה נשתכן מטה הדיביזיה ה-6.
שם, בריחוק עשר פרסאות מן העיר, ניטש קרב עם הקאזאקים של סאַבינקוֹב. הבוגדים נלחמו בפיקודו של הייסאוּל יאַקוֹבלב, שהסגיר עצמו לפולנים. הם נלחמו בגבורה. זה המעת-לעת השני שהמי“ם-דל”ת היה שרוי עם החיילות, וליוֹבקא, כיוון שלא מצאוֹ במטה, חזר אל ביקתתו, ניקה את הסוסים, התיז מיים על אופני המרכבה, ושכב לישון בדיר-הדיש. הדיר היה מלא וגדוש חציר חדש, המדליק כמי-בוֹשם. ליובקא ישן כל-צורכו וישב לאכול פת-צוהריים. עקרת-הבית בישלה לו תפוחי-אדמה, הציפתם בקוּם. וכבר היה ליוֹבקא מסב אל השולחן, ובחוץ נשמעו קול קינותיהן של חצוצרות וקול שעטן של פרסות למכביר. אסכדרון, ובראשו בעלי חצוצרות ובעלי דגלים, עבר על-פני הרחוב הגאליצי העקלקל. גוויתו של שבלב, שהונחה על מרכב-של-תותח, היה מכוסה יריעות-דגלים. סאשקה נסעה אחורי הארון, רכוּבה על סוסו של שבלב, שירת קאזאקים פכפכה ובאה מן השורות האחרונות.
האסכדרון עבר ברחוב הראשי ופנה אל הנהר. יחף, גלוי-ראש פרץ אז ליוֹבקא במרוצה אחרי הפלוגה המסתלקת ואחז ברסן-סוסו של מפקד האסכדרון.
לא המי“ם-דל”ת, שנעצר על אם-הדרך והצדיע למפקד המת, ולא אנשי מטהו לא שמעו מה אמר ליוֹבקא למפקד-האסכדרון.
–…תחתונים… – הביא אלינו הרוח קרעי דברים. – אמא על נהר טָרָק… – שמענו את קריאותיו המקוטעות של ליוֹבקא.
מפקד האסכדרון לא הקשיב לו עד תום, חלץ את רסנו והורה בידו כלפי סאשקה. האשה נענעה בראשה והמשיכה לנסוע. אזי קפץ ליוֹבקא על אוכפה, תפשה בשערותיה, הטה ראשה לאחוריה ומחץ פניה במכּת-אגרוף. סאשקה מחתה הדם בשוליה והמשיכה לנסוע. ליוֹבקא ירד מעל האוכף, הפשיל בלוריתו וחגר למותניו רדיד אדום. ובעלי-החצוצרות המייבבים הוליכו את האסכדרון הלאה, אל הקו הזוֹהר של הבוג.
ליוֹבקא חזר אלינו במהרה ונצטעק בנצנוץ-עיניים:
– פצפצתי אותה למשעי… אשלח, אומרת היא, לאמו, בשעת הצורך. את זכרו, אומרת היא, זוכרת אני בעצמי. ואם זוכרת את, אל תשכחי, איפוא, זר-השפיפון… ואם תשכחי – נשוּב ונזכירך. תשכחי בשנית – בשנית נזכירך.
-
רכבּה להטוטית עם מכשוֹלים בקרקס. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.