בחנייתנו בכפר בּוּדיאַטיצ’י עלתה בחלקי בעלת-בית מרשעת. היא היתה אלמנה, היא היתה עניה; מנעולים רבים שיברתי במזוויה, ומִחְיָה לא מצאתי בהם.
לא היתה לי ברירה אלא להערים, והנה פעם אחת, בחזירתי הביתה בשעה מוקדמת, לפני דמדוּמי-הערב, ראיתי, שבעלת הבית מצמידה מִכְסֵה אל-פי התנור, שלא הוּצן. בביקתה עלה ריח של חמיצת-כרוב, וייתכן שבאותה חמיצה היה בשׂר. ריח בשר עלה באפי מחמיצת-הכרוב של נוות-הבית והנחתי את אקדוחי על השולחן, אך הזקנה הכחישה, העווית נראתה בפניה ובאצבעותיה השחורות, פניה הקדירו, ועיניה הביטו אלי באימה ובשנאה משוּנה. אך שום דבר לא היה מצילה, הייתי מכניעה באקדוחי, אילמלא הפריעני בדבר סאשקא קוֹניאייב, או בכינוי-שמו סאשקא כריסטוּס.
הוא נכנס לביקתה, והמפוּחית תחת בית-שחיו, רגליו היפות-להפליא ניטלטלו במגפיים מדושדשים.
– נזמר זמירות, – אמר ותלה בי עיניים, שגושי-קרח כחולים עלופי-תנומה נערמו בהן. – נזמר זמירות, – אמר סאשקא, בשבתו על הספסל, וניגן ניגון של פתיחתא.
פתיחתא חוֹלמנית זו כביכול באה מרחוק, הקאזאק הפסיקה, ועיניו הכחולות נשתעממו. הוא הפך פנים ממני, ובדעתו במה יפיק רצוני, פתח בזמר קובאני.
"כּוֹכַב-שָׂדוֹת – פצח בזמר, – כּוֹכב-שדוֹת מעַל בֵּית-אַבָּא, וכַף הַעִצָבוֹן אֲשֶׁר ליַד אִמִי…”
אהבתי זמר זה. סאשקא ידע זאת, לפי ששנינו – הוא ואני – שמענוהו לראשונה בשנת הי"ט בזרועות הדון שליד הסטאניצה קאַהאַלניציקאַיה.
צייד פלוני, שעסק במלאכתו במיים המשוּמרים, לימדנו זמר זה. שם, במיים המשוּמרים, מטילה הדגה ביציה, וענן של עופות מצוי שם. הדגים שורצים בזרועות-הנהר בשפעה רבה עד אין לתאר, אפשר לגורפם במשאבים ובמו ידיים בתכלית הפשטות, ומָשוֹט כי יוצג במיים, ועמד זקוף כמקל, – הדגה מחזיקה המשוט ונושאתו עמה. ראינו זאת במו עינינו, לא נשכח לעולם את המיים המשומרים שליד קאַהאַלניצקאיה. כל השלטוֹנים היו אוסרים את הצייד שם, – זהו איסור שטעמו-ונימוקו עמו, אך בשנת הי"ט היתה בזרועות-הנהר מלחמה אכזרית, והצייד יאקוב, שעסק לעינינו במלאכתו הגנוּבה, נתן מפוחית, מתנת לא-יֶחְרַץ, לזמר האסכדרון שלנו סאשקא כריסטוֹס. הוא לימד את סאשקא את זמירותיו; רבות מהן היו בלחן הלבבי של הקדמוֹנים. בזכות זה סלחנו הכל לצייד הנוֹכל, לפי שזמירותיו נתבקשו לנו: איש לא ראה אז קץ למלחמה, וסאשקא לבדו ריפד בצליל ובדמע את נתיבות-דרכינו המיגעות. עקבות של דם נתמשכו בנתיבות-הדרכים הללו. הזמר נתעופף מעל עקבותינו. כך היה בקוּבֹאן ובמסעי “הירוקים”,1 כך היה באוּראַלסק, ובעיבּוּרם של הרי קאווקאז, והנה – עד עצם היום הזה. הזמירות מתבקשות לנו, אין איש רואה קץ למלחמה, וסאשקא כריסטוֹס, זַמַר האסכדרון, עדיין לא מלאו ימיו למות…
והנה גם בערב זה, כשנכזבה תוחלתי לחמיצת-הכרוב של עקרת-הבית, הפיס סאשקא את דעתי בקולו המנודד והממועך-קמעא.
“כּוֹכַב-שָׂדוֹת – שר הוא – כּוֹכַב שָׂדוֹת מעַל בֵּית אַבָּא, וכַף הָעִצָבוֹן אֲשֶׁר ליַד אִמִי…”
ואני הקשבתי לו סָרוּחַ בקרן-זווית על המצע הֶעָבֵש. ההזיה שברה עצמותי, ההזיה זעזעה תחתי את השחת שנתמקמק, מבעד לחשרתה הלוהטת הבחנתי-לא-הבחנתי בזקֵנה, שתמכה בידה את לחיה הנבוּלה, בהשפָלת ראשה המעוּקץ, עמדה זו ליד הקיר בבלי נוע ולא משה ממקומה לאחר שסיים סאשקא את נגינתו. סאשקא סיים והניח את המפוחית הצידה, הוא נתפהק ונצטחק כלאחר שינה ממושכה, ואחר-כך, למראה שממוֹנה של ביקתת-האלמנוּת שלנו, ניער את הפסולת מעל הספסל והביא דלי-מיים לביקתה.
– רואה אתה, רחימאי, – אמרה לו עקרת-הבית, גירדה גבה בדלת והצביעה כלפי, – הנה מפקדך בא, גער בי גערות נמרצות, רקע ברגליו, נטל המנעולים של משק-ביתי וכלי-משחית שלף כנגדי… חטא לשמיים הוא – לשלוף כלי-משחית כנגדי: הרי אשה אנוכי…
חזרה ונתגרדה בדלת והחלה להטיל אדרות-שער על בנה. בנה ניחר מתחת לאיקונין על גבי מיטה גדולה, המכוסה ערימה של סחבות. הוא היה ילד אילם, בעל ראש צבוּי, נפוח, ופיסות-רגליים גמלוֹניות כשל איכר מגודל. אמו גרפה חוטמו הזב וחזרה אל השולחן.
– נוות-הבית הנלבבה, – אמר לה סאשקא ונגע בכתפה, –אם חשקה נפשך, אני פוקד אותך לטובה…
אך הזקנה כביכול לא שמעה את דבריו.
– זכר לחמיצת-כרוב לא ראו עיני, – אמרה, בתמכה את לחייה, –נסתלקה, נסתלקה לה חמיצת-הכרוב שלי; אין הבריות מראים לי אלא כלי-משחית בלבד, ואיש בעל-חסדים כי יזדמן לי, וזכות להתעלס עמו תתגלגל לידי, הנה נתנוולתי כל-כך, שלא אזכה לשמח לבי בעבירה…
היא משכה תלונותיה בהגה-והי ואגב ריטון הסיטה אל הכותל את הילד האילם. סאשקא שכב עמה על יצוע-הסחבות, ואני ניסיתי להירדם והתחלתי לבדות לי חלומות מלבי, כדי שאֵרדם מתוך הרהורים טובים.
-
פלוגות של כפריים פרטיזאנים, שהיו מסתתרים ביערות (מכאן שמם) ובהרים של גלילות הים–השחור, קובאן וקרים. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.