החלטתי לעבור ליחידה לוחמת. המי“ם-דל”ת העווה פניו לשמע הדבר.
– להיכן אתה מדחק עצמך?… שוֹהֶה-ופוֹהֶה תהיה – ומיד מקַרְקְבִים אוֹתך נָפש…
עמדתי על דעתי. יתירה מזו. בחרתי דווקא בדיביזיה הקרבית ביותר – השישית. צירפוני לאסכדרון ה-4 של גדוד-הפרשים ה-23. מפקד האסכדרון היה המסגר מבית-החרושת של בריאַנסק בַּאוּלין, נער לפי גילו, כדי שיהא מוֹראו על הבריות, גידל לו זקן. אניצים אפרוּריים נסתלסלו בסנטרו. בכ"ב שנותיו לא ידע בּאוּלין שום בהילוּת. תכונה זו, שהיא מסגולתם של אלפי בּאוּלינים, היתה פרט חשוב בסך-הכולל של נצחון המהפכה. באולין היה תקיף-בדעתו, קמצן-בדברים, עקשן. דרך-חייו נחרצה. פקפוקים בעניין אמיתוּת הדרך לא ידע. את המצוּקוֹת נשא בקלוּת. הוא ידע לישון בישיבה. בשנתו היה לוחץ יד ביד, וביקיצתו לא היה ניכר המעבר מן התנוּמה אל התעוּרה.
לשווא יצפה אדם למידת הרחמים בפיקודו של באולין. שֵׁרוּתי החל בסימן של מזל-הצלחה לפנים משוּרת הדין – נתנו לי סוס. סוסים לא היו לא בעתודותינו, לא אצל הכפריים. המקרה סייעני. הקאזאק טיכוֹמוֹלוֹב הרג על דעת עצמו שני קצינים שבויים. הוטל עליו ללווֹתם עד מטה החטיבה, הקצינים עשויים היו למסור ידיעות חשובות. טיכומולוב לא הביאם לתעוּדתם. הוחלט לדון את הקאזאק בריבטריבּוּנאל, אחר-כך נתבטל העניין. מפקד-האסכדרון באולין הטיל עונש קשה ונורא מן הטריבּוּנאל – הוא נטל מטיכומולוב את סוסו שנתכַּנָה בשם אַרגאַמאַק, ואת הקאזאק עצמו שילח לשיירת-העגלות.
תמיהני אם יש בכוחות-אֱנוֹש לעמוד ביסורים, שנתייסרתי בהם בשל ארגאמאק. טיכומולוב הוליך את סוסו עמו מטָרָק, מבית-אביו, הוא היה למוּד לרהוֹט רהיטת קאזאקים, לדהור דהרת קאזאקים מיוחדת - יובשנית, מטוֹרפת, פתאומית. צעדו של ארגאמאק היה ארוֹך, משוּך, סרבּני, בצעד-שטנים זה היה הוא משיאני מתוך השוּרות, ואני הייתי ניתק מן האסכדרון ומאין לי חוש ההתמצאות, הייתי תועה אחר-כך כמה מעת-לעת בחיפושי אחרי יחידתי, נקלע למקום מערכותיו של האויב, לן בבתרוֹנים, נטפל לגדודים לא-לי ומגוֹרש מהם. בקיאותי הקאוואלריסטית נצטמצמה בכך, שבימי המלחמה עם הגרמנים משמש הייתי בגוּנדת-תותחנים שליד הדיביזיה ה-15 של חיל-הרגלים. על-פי-הרוב היה עלי לשבת-כבוֹד על עגלת-תחמוֹשת, לפרקים נוסעים היינו במרתֶמֶת של כלי-התותח. לא היתה לי הזדמנות להתרגל לרהיטתו הקשוחה, הטלטלנית של ארגאמאק. טיכומולוב הוריש לסוסו את כל השדים-והרוחות של ירידתו. ניטלטלתי, כשק, על גבו הארוֹך, הכחוש של הסוס. חיככתי את גבּוֹ. פצעים פשטו בו. זבובים כעין המתכת אכלו בכל פה את הפצעים הללו. חישוקי דם שחור שנקרש חגרו את בטן הסוּס. מחמת פירזול של בּוּרוּת החלו רגלי ארגאמאק להתנגף זו בזו, רגליו האחורניות צבו בעצם-המברשת והיו כרגלי הפיל. ארגאמאק נכחש. עיניו נמלאו אש מיוחדת של סוס מעוּנה, אש ההיסטריה והסרבּנות. הוא לא הניח לאַכפו.
– שׂמת לאַל את הסוס, מרוּבּע-עיניים שכמותך, – אמר המי“ם-מי”ם.
בפני היו הקאזאקים שותקים, שלא בפני חָרשו עלי, כחיות-טרף, באפס-ניע נמנמני ובוגדני. אפילו לכתוב מכתבים מפיהם לא ביקשוני…
חיל-הפרשים כבש את נוֹבוֹגראַד-ווֹלינסק. הוצרכנו לעשות ששים, שמונים קילומטר במעת-לעת. היינו קרֵבים לרוֹבנא. חניות-היום היו חטופות. לילה-לילה ראיתי אותו חלום עצמו. אני נישא בריצה על גבי ארגאמאק. בצידי הדרך בוערות מדורות. הקאזאקים מבשלים תבשיליהם. אני נוסע על פניהם, הם אינם נושאים עיניהם אלי. קצתם מברכים לשלום, השאר אינם מביטים, אין לבּם אלי. מה פשר הדבר? אדישותם פירושה שאין שום יציאת-דופן בדרך-ישיבתי, אני רוכב ככל אדם, אין עילה להסתכל בי. אני דוהר לדרכי והנני מאוּשר. צמאון המנוחה והאושר לא נשבר בהקיץ, מתוך כך ראיתי חלומות.
טיכומולוב נתעלם מן העין. הוא אָרב לי אי-בזה בשולי המסע, בזנבותיהן כבדי-התנועה של העגלות, הבלוּמות בבלואים.
יום אחד אמר לי המי“ם-מי”ם:
– פאשקא מתייגע לתהוֹת על קנקנך…
– וכי מה צורן הוא מצטרך לי?
– ניכר הוא, שמצטרך…
– מן-הסתם, סבור הוא, שעלבתיו?
– ושמא לא כן, לא עלבתוֹ…
שנאת פאשקא הילכה אלי דרך יערות ונהרות. הייתי חש אותה בעור-בשרי ומתכווץ. עיניים מלאות דם היו כרוּכות בעקבותי.
– למה עשית לי אויב-בנפש? – שאלתי את באולין.
המי“ם-מי”ם עבר על פני ברכיבה ונתפהק.
– לא צרתי שלי היא, – השיב, בלי הסב פניו, – צרתך שלך היא…
פצעי גבו של ארגאמאק היו מתיבשים קמעא וחוזרים ומתגלעים. הייתי מציע תחת האוכף שלושה מרבדים, אף-על-פי-כן לכלל נסיעה נכונה לא הגעתי. הצלקות לא העלו ארוכה. מחמת הידיעה, שאני יושב על פצע מגוּלה, נעשה בשרי חידודים-חידודים.
קאזאק אחד ממחלקתנו, ביזיוּקוֹב שמו, היה בן-מולדתו של טיכומוֹלוב, הוא ידע את אביו של פאשקא שם, על נהר טרק.
– אביו של הלז, של פאשקא, – אמר לי ביזיוּקוֹב באחד הימים, – מגדל סוסים היה מתוך אַוות-נפש… רכּב עזוז-ונורא, בעל–אברים… יבוא למקווה-הסוסים – מיד הבוּ לו לברירה… מביאים. יעמוד כנגד הסוס, יפשק רגליו – ומביט… מה חפצך?.. וחפצו הוא זה: ינופף כּוּרמיזא שלו, יהלום אחת בינות לעיניים – ושבק חיים הסוס. אתה, קאַליסטראַט, מה טעם קטלת לה לבהמה?.. בחִשקי, אומר הוא, כי עז, חוּלין הוא לי לרכוב על סוס זה… אני סוס זה לא נתחשק עלי… אני, אומר הוא, עזה כמוות אַוות-נפשי… רכּב עזוז-ונורא, אין להכחיש.
והנה ארגאמאק זה, שאביו של פאשקא דן אותו לחיים ובחר בו מכל סוס, נפל בחלקי. מה אעשה, איפוא? טיקסתי בלבי עצות למכביר. המלחמה פטרתני מן הדאגות.
חיל-הפרשים נסתער על רוֹבנא. העיר נכבשה. עשינו בה שני מעת-לעת. בליל המחרת הדפונו הפולנים. הם אָסרו קרב זה, כדי שיוכלו להעביר את יחידותיהם הנסוגות. הטכסיס עלה יפה. חיפוי לפולנים היו רוח-זלעפוֹת, גשם צולפני, סוּפת-קיץ קשה, שנתרגשה על העולם בזרמי מיים שחורים. פינינו את העיר למעת-לעת. בקרב הלילי הזה נפל הסרבי דוּנדיץ', שאין כמותו לאומץ-הלב. בקרב זה נשתתף גם פאשקא טיכומולוב. הפולנים באו כחתף על שיירת-העגלות שלו. המקום היה כולו מישור, ללא מחסה. פאשקא ערך את עגלותיו במערך קרבי, שאין איש יודעו אלא הוא לבדו. כך, מן -סתם, ערכו הרומאים את מרכבותיהם. נמצא, כי יש מיקלע לפאשקא. יש לשער, שהוא גנבוֹ וטמנו על כל צרה שלא תבוא. במיקלע זה הדף טיכומולוב את תוקפיו, הציל את הציוד וחילץ את כל שיירת העגלות כולה, פרט לשתיים, שסוסיהן נהרגו.
– למה תְעַנָה דינם של אנשי-המלחמה, – אמרו לבאולין במטה החטיבה כמה ימים לאחר אותו קרב.
– מן-הסתם צורך בכך, אם מעַנֶה-דין אני…
– הזהר, פן תצא בשן ועין…
חנינה לא ניתנה לפאשקא, אך ידענו, כי הוא יבוא. הוא בא יחף, וערדליים לרגליו. אצבעותיו היו גדומות, סרטים של גַזָה שחורה נשתלשלו מהן. הסרטים נגררו אחריו, כשולי גלימה. פאשקא בא לכפר בּוּדיאַטיצ’י אל הכיכר שמוּל הקוֹשׂטיול, שליד הכַּלְנָס הועמדו שם סוסינו. באולין ישב על מדרגות הקוֹשׂטיול והִבֵּל את רגליו בגיגית. אצבעות רגליו נרקבו מעט. הן היו וורדרדות, כוורדוּת הברזל בראשית חיסוּמוֹ. אניצים של שערות-קש של בחרוּת נתדבקו במצחו של באולין. החמה ליהטה על גבי הלבֵנים והרעָפים של הקוֹשטיוֹל. ביזיוקוב, שעמד על-יד מפקד-האסכדרון, תקע לו פאפירוֹסה בפיו והציתה. טיכומולוב גרר את גלימתו הקרועה והגיע אל הכלנס. ערדליו היו מדַרדסים. ארגאמאק פשט את צווארו הארוך והצהיל לקראת בעליו, הצהיל בקול חרישי ויבבני, כסוס במידבר. על גבו נתקרזלו מי-פצע כעין הסלסלה בין רצועות הבשר הקרוע. פאשקא עמד ליד הסוס. הסרטים הצוֹאים נחו על האדמה בבלי נוע.
– בכן, כך העניין, - הגה הקאזאק בחשאי.
יצאתי לקראתו.
– נעשה שלום, פאשקא, אני שמח, שהסוס הולך אליך. לא אוכל לו… נעשה שלום, לא כן?..
– עוד לא נכנסה פסחא, שנהא עושים שלום, - המי“ם-מי”ם היה מגולל פאפירוסה מאחורי גבי. סרבליו לא חגורים היו, כותנתו פתוחה על חזהו הכחוש, הוא ישב לפוש על מדרגות הקושׂטיול.
- התנשקו נשיקה משוּלשת1, פאשקא, – הרטין ביזיוּקוֹב, בן-מולדתו של טיכומולוב, שידע את קאליסטראט, אביו של פאשקא, – מתאווה הוא להתנשק עמך…
הייתי בודד בקֶרֶב האנשים האלה, שאת ידידותם לא הצלחתי לרכוש.
כנטוּע עמד פאשקא לפני הסוס. ארגאמאק, שנשם נשימה עזה וחופשיה, היה פושט אליו את זרבּוּבו.
– בכן, כך העניין, – כפל הקאזאק אמירתו, הפך פניו אלי בפתע והטיח בפני: – לא אעשה שלום עמך.
בגשישת ערדליים נסתלק והלך בדרך אבני-הגיר, שצרָבן השרב, ואגדיו מטאטאים את אבק הכיכר הכפרית. ארגאמאק הלך אחריו, ככלב. הרסן נתנודד תחת זרבובו, צווארו הארוֹך נשתפל. באוּלין לא זז מלשפשף בגיגית את רקבון-רגליו הברזלני, האדמדם.
– אויב-בנפש עשית לי, – אמרתי לו, – וכי מה אַשמָתי בדבר הזה?
מפקד האסכדרון הגביה ראשו.
– אני רואה אותך, – אמר, – לפני-ולפנים אני רואה אותך… להיות שרוי בלא אויבים אתה משתדל… כל שקידתך על כך – בלא אויבים…
– התנשק עמו, – הרטין ביזיוקוב ופנה עורף.
במצחו של באולין הוטבע כתם של אש. לחיו נתפרכסה.
– יודע אתה, מה היוצא מזה? – אמר ונלאה ליַשֵׁב נשימתו, – שעמום הוא היוצא מזה… כַּלַך מאצלנו לכל הרוּחות הסרוּחות…
אנוס הייתי להסתלק. עברתי לאסכדרון ה-6. שם נשתפרו ענייני. על-כל-פנים, לימדני ארגאמאק את אומנות-הרכיבה נוסח טיכומולוב. עברו חדשים. חלומי נתקיים בי. הקאזאקים חדלו ללוות במבטיהם אותי ואת סוסי.
-
בראשון של פסחא היה מנהגם של הפראבוסלאבים להתנשק נשיקה משולשת לברכת–החג. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.