רקע
ברל כצנלסון
המפעל המרכּזי בּשעה זוֹ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל (דפוס דבר); תש"ז

(בּועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, תשוּבה לויכּוּח)1


הייתי בּוֹחר לשמוע דברי־בּיקוֹרת קשים כּנגד השקפוֹתי והצעוֹתי, מאשר דברי־הסכּמה פּוֹשרים. כּדי להגשים את מה שתבעתי יש להתגבּר על כּמה וכמה מכשוֹלים וּמעצוֹרים, חיצוֹניים וּפנימיים. לשם כּך דרוּש היה הויכּוּח והבּירוּר. בּנוּסח של “אפשר לקבּל את הדברים הללוּ”, “מי יתנגד לכך” – אין לבצע את הדבר.

כּל מי שניסה להכניס איזה חידוּש בּחיי הציבּוּר, בּחיי הסביבה, יוֹדע בּאיזוֹ מידה הדברים נתקלים בּאינרציה, בּחוּלשה, בּפּסיביוּת וּבמוֹרך־לב. לפיכך אין כּל בּטחוֹן שהחלטה חיוּבית תמלא מה שחסר לנוּ. לפיכך חפצתי שכּל הקשיים שבּדבר יצוּפוּ למעלה, שכּל הניגוּדים האפשריים בּינינוּ בּשטח זה יתגלוּ בּמלוֹאם, שניאָחז בּקרני הניגוּדים, נתנגש, ואין דבר אם לשעה קלה נסתער זה על זה בּחמת־רוּח; העיקר שהדברים יתפּרשוּ והחוֹם הגנוּז הדרוּש להגשמה יתפּרץ. בּהסכּמה בּלבד לא סגי. הבּירוּר בּועידה צריך להביא את הציבּוּר לחשוֹב על הענינים בּמוּשׂגים החדשים שהוּבררוּ. רק אז נגבּר על המפריעים.

בראשוֹנה אשיב על טענוֹת שנשמעוּ נגד דברים שלא דיבּרתי. יש דברים שבּאמת לא התעכּבתי עליהם בּמתכּוון. ש. דיין טען, מדוּע לא הבלטתי את הישׂגינו בּהתישבוּת. הנה ניצחנוּ – אוֹמר הוּא – את כּל מתנגדינוּ וּמבקרינוּ, מדה־לימה ועד סאקר2, וּכשהתאספנוּ פּעם בּכמה שנים לועידה אין המַרצה רוֹאה צוֹרך לספּר על הישׂגינו. נכוֹן. לא ראיתי צוֹרך לדבר כּאן על הישׂגינוּ. עת היינוּ “תשע אַמוֹת בּאדמה”3 היה צוֹרך לנחם את עצמנוּ וּלהראוֹת לעצמנוּ את הישׂגינוּ. אבל להתכּנס עכשיו כּדי לאמוֹר: שׂישׂוּ בּני מעינוּ, החקלאוּת התבּצרה, המשק התגבּר, הקבוּצה ניצחה את מבקריה – איני רוֹאה בּזה תפקיד לועידתנוּ. זאת עלינוּ לספּר בּצאתנוּ, ולא בּאהלינוּ. על זאת ודאי מדבּרים הרצפלד, בַּרץ וּמֶרמינסקי בּגוֹלה. תפקידי היה לדבּר על מה שלא השׂגנוּ.

טענוּ נגדי על שלא נכנסתי בּעצם הפּרוֹבּלימוֹת ההתישבוּתיוֹת: לאיזה אֵזוֹר עלינוּ לפנוֹת עכשיו, אֵזוֹר החוֹף או אֵזוֹר אחר? מַאי עדיף: משק תפּוּחי־זהב אוֹ משק מעוֹרב? גם בּטענה זוֹ יש משוּם אי־הבנה של אפי ועידתנוּ והפּרוֹבּלימוֹת העוֹמדוֹת לפניה. אכן מכּיר אני חברים שאין להם תענוּג יוֹתר גדוֹל מאשר חישׂוּף ניגוּדים אוֹ יצירת ניגוּדים בּקרבּנוּ, נפשם לא תדע שׂבעה בּויכּוּחים נצחיים על קבוּצה אוֹ על מוֹשב, על “משק פּתוּח” אוֹ “סגור”, על חקלאוּת של אֶכּספּוֹרט אוֹ חקלאוּת מעוֹרבת. זוֹהי נשמת חייהם. אי אפשר להם להתכּנס לועידה מבּלי שיֵהָנוּ בּעצמם מדיבּוּרים אלה ויהַנוּ את האחרים, בּכל מסיבּה, בּין מסיבּה קיבּוּצית וּבין ועידת המפלגה אוֹ ועידת ההסתדרוּת. אין מבדילים אצלנוּ בּין פוֹרוּם אחד לשני וּמעלים בּועידת מפלגה ויכּוּחים טכניים שלא כּאן מקוֹמם. הויכּוּח המענין מַאי עדיף – אם גן־שמוּאל אוֹ נהלל, איננוּ ענין שועידת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל רשאית לטפּל בּוֹ. מה שלא תהא מוּמחיוּתם של הצירים לדוּן בּשאלוֹת כּאלה, אין זה מהענינים התלוּיים בּהצבּעה. סוֹף סוֹף חייבים אנוּ ללמוֹד כּי לועידוֹת אנחנוּ בּאים כּדי לעשׂוֹת איזה דבר ולא כּדי לספּק את תאוַת הויכּוּח. יש הרבּה ויכּוּחים מענינים, יש הרבּה דברים מענינים, שאפשר להעלוֹת אוֹתם על הבּמה ולאחוֹז בּגללם איש בּשׂערוֹת רעהוּ וּלזעזע את האויר מסביב. אבל גם ויכּוּח נפלא מסביב לשאלוֹת אלוּ לא יוֹציא אוֹתנוּ מן המיצר ולא ישנה את המציאוּת. דוֹמה שכּבר התבּגרנוּ עד כּדי כּך שנבקש בּויכּוּחינוּ לא מטרה דיאַלקטית, כּי אם מטרה תכליתית.


 

גם אדמת חוֹל איננה אדמת חוּלין

שלא בּרצוֹן אני נכנס כּאן לאחד מהויכּוּחים הללוּ, שיצא לגמרי מתחוּמי הרצאתי. אני מתכּוון לאוֹתוֹ סגנוֹן דיבּוּר המקדש גלילוֹת מסוּימים בּארצנוּ ורוֹאה בּאזוֹרים אחרים חוּלי־חוּלין. היוּ ימים שההבדלים בּין אֵזוֹר אחד לשני בּארץ־ישׂראל היוּ לא רק גיאוֹגרפיים בּלבד. בּראשית העליה השניה ידענוּ כּי בּין יהוּדה וּבין הגליל יש הבדלים עמוּקים, לא רק רוֹמַנטיים, כּי אם גם מבּחינת האוֹפי הישוּבי. משך אוֹתנוּ הגליל, משוּם שמשק האִכּר הגלילי היה לא משק קפּיטליסטי, אלא משק של משפּחה עוֹבדת. יוֹתר ממה שמשכוּ המעדר והמַזמרה והאלוּנקה משכוּ המחרשה והפּרדוֹת והסוּסה. ההליכה גלילה היה בּה משוּם מרד נגד המציאוּת החברתית של יהוּדה. הקסם של הגליל היה קוֹדם כּל קסם של כּיבּוּש פּינה יוֹתר נידחת, יוֹתר פּראית, יוֹתר קרוּעה מן הישוּב, כּמוֹ שאנחנוּ נמשכים בּלבּנוּ היוֹם אל עבר־הירדן והחוֹרן. היה בּזה גם חלוֹם של ישוּב יוֹתר קרקעי, של ישוּב שיש בּו פּחוֹת ניגוּדים בּין האִכּר וּבין הפּוֹעל, שיש בּו יוֹתר תקווֹת לעוֹבד העברי. וּבמידה שהיינוּ עדיין מוּעטים, וּבמידה שלא היתה עדיין עלינוּ האחריוּת למצב הארץ כּוּלה וּלכל ההמוֹנים הדוֹפקים על שערי הארץ, בּמידה שכּוֹחוֹתינוּ לא הספּיקוּ אלא לכבּוֹש פּינוֹת בּוֹדדוֹת בּארץ, הרי כּל מה שקרא לעמדה יוֹתר קשה, יוֹתר מסוּכּנת ויוֹתר רחוֹקה מן הישוּב, היה בּוֹ לא רק מן הקסם אלא גם מן התוֹעלת מבּחינת חינוּך התנוּעה וליכּוּדה וּמבּחינת בּנין הישוּב. אבל מה טעם וּמה מוּסר, מה לאוּמיוֹת וּמה הגיוֹן וּמה חקלאוּת יש כּרגע בּהבחנה זוֹ בּין אֵזוֹר יוֹתר חשוּב ואֵזוֹר פּחוֹת חשוּב, בּין אֵזוֹר שחוֹפפת עליו קדוּשת מעמד הפּוֹעלים וּבין אֵזוֹר שהוּא זר למעמד הפּוֹעלים? על פּי מה נמדוֹד את הדבר הזה? האם נשוּב לאוֹתם הימים התמימים שבּהם הבּיטוּ על הפּוֹעל העוֹבד בּתפּוּחי־זהב, אוֹ על הפּוֹעל הרוֹצה להכניס עצי־פּרי לעמק הירדן, כּעל פּוֹעל ממדרגה שניה? לימים כּשפּוֹעל “שַאטר”4, פּוֹעל הגוּן בּיהוּדה, לא ידע ולא בּיקש לעבוֹד אלא בּמעדר, והפּוֹעל ההגוּן בּגליל גם בּמעדר לא רצה, אלא בּפרדה דוקא – סמל החקלאוּת “האמיתית” בּימים ההם? עתה, בּזמן שהמשק שלנוּ בּכל ענפיו החשוּבים פּוֹנה לאֶכּספּוֹרט, בּזמן שאין משק־עבוֹדה בּארץ־ישׂראל שאיננוּ רוֹאה את עתידוֹ בּמים, בּזמן שאין משק אחד בּקרבּנוּ המוַתר על אפשרוּת של נטיעת אֶשכּוֹליוֹת, – מה טעם לאוֹתה התגדרוּת אַנַכרוֹניסטית בּמשק אחד וּלאוֹתוֹ זלזוּל יהיר בּמשק שני?

השאלה עוֹמדת מבּחינת הציוֹנוּת ולא מבּחינת הרוֹמנטיקה. הרוֹמנטיקה הפּלחית מקוֹמה הוֹלך וּמצטמצם בּחקלאוּת חדשה. עם הקוֹמבּיין והטרקטוֹר הוֹלכים וגזים כּמה דברים. וּמאידך גיסא, יהוּדה שלנוּ עם משקי־העבוֹדה הזרוּעים על פּניה היא כּבר כּלל וּכלל לא יהוּדה זוֹ שבּה היה הפּוֹעל נחנק, שלפּוֹעל לא היתה שוּם סביבה שלוֹ, שאחרי כּמה שנים של מוּמחיוּת לא היתה לפּוֹעל דרך אחרת מאשר ליהפך למשגיח על עבוֹדה ערבית ולנשוֹם את ריח החצר בּבית אדוֹנוֹ, עם הנשים והטף מבּני ערב. יש כּבר, בּרוּך השם, יהוּדה אחרת: תעברוּ נא על פּני נקוּדוֹתינוּ הפּזוּרוֹת בּכל יהוּדה והשרוֹן, מבּאר־טוֹביה ועד גן־שמוּאל. וּמבּחינת אֳפי המשק ואֳפי החברה, כּלוּם יש הבדל יסוֹדי בּין בּית־חנן לבין מוֹשב בּעמק?

והשאלה היא יוֹתר חשוּבה מאשר שאלת העילָאוּת של יהוּדה והגליל. לרבּים מאתנוּ יש זיקה נפשית עמוּקה להרי הגליל, לכנרת, לקִני הקנאים, אבל מה שאנחנוּ עוֹשׂים בּארץ איננוּ עוֹשׂים להנאתנוּ בּלבד. אפילוּ לא רק להנאתנוּ הרוּחנית העילָאית. אינני גוֹרס כּמי שאמר שכּל מה שאנוּ עוֹשׂים איננוּ עוֹשׂים אלא לשם העליה בּלבד. החיים שבּחרנוּ בּהם יש בּהם גם תכלית לעצמם, הנאה נפשית והנאה חברתית, אידיאה וטעם. ואת הטעם אנוּ מבקשים בּגדוֹלוֹת וּבקטנוֹת, וגם בּבחירת קרקע לרגלינוּ. אבל כּשאנוּ מדברים בּדרכי ההסתדרוּת והתנוּעה קיימת לפנינו שאלה אחת: מה מחיש וּמה מעכּב את פּתרוֹן שאלת היהוּדים? האם מה שאנוּ עוֹשׂים עוֹזר לגאוֹל את המוֹני ישׂראל מגלוּתם? ואם כּן, בּאיזוֹ מידה? נעלה יחד על העצמוֹן אוֹ על החרמוֹן, אבל כּמה שלא יגדל הכּוֹח המוֹשך שבּהם, אם לא נוּכל לאמוֹר לעצמנוּ: כּאן עתידים להתערוֹת המוֹני ישׂראל – לא נרכּז בּזה את מאמצינוּ הישוּביים. וּכנגד זה – חוֹלוֹת עלוּבים, אם רק אפשר לבנוֹת עליהם בּתים וּלהחיוֹת בּעיבּוּדם אנשים, וּלהציל בּהם המוֹנים מן הגוֹלה – החוֹלוֹת האלה יעמדוּ אצלנוּ בּמרכּז ענינינוּ.

והענין הזה של הצלת האוּמה גם בּוֹ חל חשבּוֹן של הכנסה והוֹצאה. ואם בּמקוֹם אחד בּארץ יש לך האפשרוּת להתפּרנס בּקוֹשי וּבדוֹחק משׂכר העבוֹדה וּדרוּשים לך רק מאה פוּנטים כּדי שתשתרש בּקרקע ותתחיל בּמוֹ ידיך לבנוֹת את משקך, וּבמקוֹם אחר דרוּשים לשם כּך ארבּע מאוֹת פוּנטים, הרי אני עוֹשׂה את החשבּוֹן. אפשר שאמצא נימוּקים שוֹנים, פּוֹליטיים, איסטרטגיים, נימוּקי גבוּלוֹת, נימוּקי עתידוֹת, לטוֹבת המשק בּן ארבּע המאוֹת, אוּלם בּרגע זה, בּתנאים שלנוּ כּאן, בּציווּי העליוֹן להרבּוֹת את אוּכלוֹסינוּ בּארץ וּלהציל מכּלָיה בּגוֹלה כּל מה שניתן להציל בּהקדם, – לא אזלזל בּאפשרוּת לישב ארבּע משפּחוֹת תחת האחת. וחשבּוֹן זה שליט כּל עוֹד אמצעינוּ יהיוּ דלים וּצרכינוּ יהיוּ מרוּבּים, אם לא מסיבּוֹת מיוּחדוֹת ויוֹצאוֹת מהכּלל יצווּ עלינוּ פּתאוֹם להתרכּז בּאחד האזוֹרים בּכל מחיר. יוֹם יוֹם מגיעוֹת אלינוּ שמוּעוֹת מחרידוֹת מן הגוֹלה, וּכלוּם יתכן הדבר שאנשים אשר חייהם קשוּרים בּעמם וּבמפעל גאוּלתוֹ יגשוּ לפּרוֹבּלימוֹת התישבוּתיוֹת לא מבּחינה זוֹ, בּאיזוֹ מידה זה מחיש להציל את היהוּדים מן האש, כּי אם מבּחינה אֶסתטית אוֹ גם מבּחינת הנבוּאה לעתיד לבוֹא, שטיפּוּס פּלוֹני של משק יהיה מחוּסן יוֹתר בּפני פּוּרענוּת עוֹלמית? יכוֹלים לדעת את כּל דברי הבּיקוֹרת האלה וּלעיין בּהם וגם למנוֹת בּהם נקוּדוֹת אמת, אבל לא יתכן מצדנוּ זלזוּל כּל־שהוּא בּאיזוֹ אפשרוּת התישבוּתית שהיא, בּכפר אוֹ בּעיר, העלוּלה כּרגע להרבּוֹת את אוּכלוֹסינוּ ולפּתוּח אפילוּ לא שערים, אלא סדקים נוֹספים לעליה. וּלפיכך, כּל כּמה שכּל אחד מאתנוּ קשוּר בּלבּוֹ לגבוּל המזרחי של ארץ־ישׂראל של היוֹם, וכמה שכּל אחד ידאג לגבוּלנוּ הצפוֹני וידע שבּגלילים וּבעמקים צפוּנוֹת לנוּ אפשרוּיוֹת גדוֹלוֹת, – לא יעלה על דעתנוּ להזניח את אֵזוֹר החוֹף, אשר לוֹ – יוֹתר מלאזוֹרים אחרים – אוֹרבת הסכּנה שישָמט מידינוּ (לא רק מידי התישבוּת עוֹבדת, אלא גם מידי עבוֹדה עברית), אם לא נקים שם ישוּבי עוֹבדים, מבצרים חזקים לעוֹבד העברי, אשר בּעצם קיוּמוֹ וּבכוֹבד משׂאוֹ יציל את האדמה הזאת בּשביל ההמוֹנים העברים. לא יתכן שלא נבין את הערך הציוֹני הכּבּיר של הפּעוּלה עתה בּאֵזוֹר החוֹף, בּאוֹפן מַקבּיל לזרימת ההוֹן הפּרטי בּאֵזוֹר הזה, שבּוֹ יתרכּזוּ התעשׂיה והמסחר היהוּדי וּבוֹ כּבר נמצא הרוֹב המכריע של האוּכלוֹסים היהוּדים בּארץ. בּשתי הערים בּלבד ישנם כּשמוֹנים אלף יהוּדים. כּמה יש לקרן הקימת אדמה בּאזוֹרים אחרים וכמה בּאדמת החוֹף? הלא עד שרכשה הקרן הקימת את וָדי־חוארת היה רכוּשנוּ בּאזוֹר החוֹף דל וזעוּם. יש מקוֹמוֹת שצריך להציל אוֹתם כּרגע מן הדליקה. מקוֹם כּזה הוּא אֵזוֹר החוֹף.


 

היכן המכשיר ההתישבוּתי של ההסתדרוּת?

אנחנוּ מדבּרים בּזה כּעל אחד החזיוֹנוֹת הטרגיים בּתנוּעתנוּ. הבלגתי בּהרצאתי על רגשי המרירוּת נגד עצמנוּ על חוּלשוֹתינוּ וּזניחוֹתינוּ. אוּלם הדברים שנאמרוּ היוֹם בּויכּוּח גילוּ טפח. אנחנוּ עוֹמדים כּעניים בּפּתח בּפני כּל תכנית התישבוּת. בּזמן האחרוֹן גברה החוּצפּה, המדבּרת אל המתישב שלנוּ כּמוֹ שדיבּרוּ בּימים הטוֹבים של פּקידוּת הבָּרוֹן. וזה בּשעה שהמשקים שלנוּ עלוּ מעלה מעלה, בּזמן שהפּוֹעל גילה את הכּשרוֹן ליצוֹר משׂכר־עבוֹדה של 17־20 גרוּש ליוֹם אמצעים לרכישת קרקעוֹת, להלווֹת עשׂרוֹת אלפים לירוֹת לקרן הקימת לשם רכישת קרקעוֹת. הרי זה היה מתקבּל קוֹדם כּדבר־טירוּף לוּ אמרוּ שהפּוֹעל יַלוה כּסף לקרן הקימת על מנת שהיא תקנה קרקע בּשבילוֹ. כּ־1500 משפּחה, מחנה רב של קיבּוּצים וארגוּנים, עלוּ על האדמה5, מבּלי שהדברים יתפּרסמוּ כּדבעי בּרבּים! לפנים היתה כּל עוּבדה של יצירת נקוּדה חדשה מעסיקה את הדמיוֹן הציוֹני בּמשך שנים. כּמה כּתבוּ וחזרוּ וכתבוּ ודיבּרוּ בּימי חוֹבבי־ציוֹן על גן־שמוּאל, שהכיל אז שבעים דוּנם פּרדס? 6 כּמה כּתבוּ בּשעתם על “בּנוֹת זכרוֹן־יעקב”, על בּת־שלמה וּשפיה, שהכילוּ משפּחוֹת בּוֹדדוֹת. והנה בּשנים הללוּ נוֹצרוּ על אדמת הקרן הקימת, בּאיניציאַטיבה של תנוּעתנוּ, בּמאמצים וּבכּספים של המתישבים, נקוּדוֹת גדוֹלוֹת רבּוֹת אוּכלוֹסין.

וּבשעה זוֹ עוֹמדים אנחנוּ, לחרפּתנוּ וּלבשתנוּ, בּתוֹר כּלל, בּלתי מצוּידים לפעוּלה זוֹ, חסרי כּלים להתישבוּת. בּמשך הזמן הזה עשׂה הפּרט שלנוּ גדוֹלוֹת. בּאמרי פּרט אינני מתכּוון ליחיד בּלבד. גם הקיבּוּץ והאִרגוּן אינם יוֹתר מפּרט כּל זמן שהקיבּוּץ הוּא קיבּוּץ לעצמוֹ, בּין אם הוּא “פּתוּח” אוֹ “סגוּר”. אני רוֹצה שגם הכּלל עצמוֹ יהיה חזק ועשיר, שיהיוּ לוֹ כּלי־עבוֹדה. אם יש אצלנוּ חברים הקוֹלטים עליה תבוֹא עליהם בּרכה. אם הקבוּצוֹת בּעמק הירדן הפרישוּ מאדמתן בּשביל התישבוּת קיבּוּץ “השוֹמר הצעיר” מכּנרת – יבוֹרך פּעלן. ואם כּפר־מל"ל הסכּים להפרשת קרקע בּשביל אִרגוּן חדש, ואם המוֹשב הקטן בּכרכּוּר, לאחר שנמצאוּ שם מים, הסכּים להפריש קרקע לשם קליטת חברים חדשים, הרי זה חשוּב מאד, הרי זה מעיד על כּוֹחה המוּסרי של ההסתדרוּת. אוּלם גם אם כּל “פּרט” בּהסתדרוּת יהיה עשיר וחזק ונענה לתביעת הכּלל, אלא שהכּלל עצמוֹ יהיה מחוּסר אמצעים, הרי גם הפּרט עני. אין הכּלל יכוֹל לעמוד לוֹ בּשעת דחקוֹ, אין כּוֹח בּידי הכּלל להרבּוֹת בּתוֹכוֹ פּרטים (משקים) נוֹספים. אין כּוֹח בּידי הכּלל לכיבּוּשים חדשים בּשבילוֹ וּבשביל חבריו המתוספים. מניתי אמנם בּהרצאתי את ההוֹן העצמי של ההסתדרוּת, אבל הוּא שקוּע כּוּלוֹ בּידי כּלים־מסייעים להתישבוּת. גם הכּלים האלה, לצערנוּ הרב, אין מַדלים אוֹתם בּמידה הדרוּשה למען יוּכלוּ לקיים את התקווֹת שתלינוּ בּהם. אבל אם איננוּ רוֹצים ליהפך לקבוּצת איים בּוֹדדים על מַפּת הארץ וגם על מפּת הישוּב העברי, כּי אז עלינוּ למצוֹא את היכוֹלת לגשת לשאלוֹת הקרקע, המים וההתאַחזוּת כּכלל בּעל־אמצעים. מוּנצ׳יק תבע יד מרכּזת של ההסתדרוּת לגבּי מוֹסדוֹתינוּ המשקיים. טבּנקין מצא בּדברַי שעשיתי את תפקיד הפּיקוּח של “ניר” טפל לתפקיד המישב. חיפּשׂתי בּדברי ולא מצאתי כּזאת. אוּלם הגעתי לידי הכּרה, כּי רק היכוֹלת הישוּבית והמשקית היא היא שתוּכל לעשׂוֹת את הפּיקוּח ההסתדרוּתי לדבר שיש בּוֹ ממש. אַל יראה החבר בּהסתדרוּת את הרב הקפּדן והמחמיר, התוֹבע עם השוֹט בּידוֹ את קיוּם כּל המצווֹת של השוּלחן־ערוּך, אלא יד־אחים, יוֹעצת, תוֹמכת, מסייעת וּמצילה בּעת צרה. תוֹרת החיים של ההסתדרוּת כּלוּלה בּעזרה זוֹ.

אם חברינוּ אינם מסתפקים בּזכוּיות העבר, ואם יש להם עינים לראוֹת את המתרחש וּמשתוֹלל סביבנוּ, כּי אז היוּ צריכים להוֹציא לקח אפילוּ ממה שראינוּ בּימי תיירות האביב. לכאוֹרה היתה לנוּ יד כּל־שהיא בּהתנַערוּת זוֹ שבּארץ וּבציוֹנוּת. לא נתַנוּ לציוֹנוּת ליפּוֹל עם המַשבּר של העליה הרביעית. בּניגוּד לכל מה שלימדוּ אוֹתנוּ מלוֹנדוֹן וּמניוּ־יוֹרק וּמבּרלין החזקנוּ את ציבּוּר הפּוֹעלים לבל יתפּזר לכל רוּח. בּתקוּפת המַשבּר הפּוֹליטי לא נתנוּ לציוֹנוּת שתברח מן המערכה, נלחמנוּ נגד הכּפירה בּציוֹנוּת שהתפּשטה מכּל עבר. גם ה“רביזיה” היא אחד מגילוּיי הכּפירה הזאת. גרמנוּ לכך שהציוֹנוּת תחזיק מעמד ותגיע לימים יוֹתר טוֹבים. והנה בּאו עוֹלים חדשים. כּלוּם הרגישוּ בּכך שקיימת הסתדרוּת עם עשׂרוֹת אלפי חברים, עם משקים וּמוֹסדוֹת, עם עבר חשוּב, עם כּוָנוֹת טוֹבוֹת לעתיד? היכן היינוּ? מה הגשנוּ להם? מזימוֹת אוֹיבים אינן מפחידות אוֹתי. איני חוֹשש להתנכּלוּת של פרוּמין, לארגוּן של מפירי־השביתה ואף לא לחרם מצד התאחדוּת האכּרים. הם לא יוּכלוּ לנוּ. בּנוּ כּשלוֹננוּ. הסתדרוּת שלא תוּכל לישב את חברה החלוּץ, שלא תדע להוֹשיט יד־עזרה לעוֹלה הקרוּי “מעמד בּינוֹני”, שתעכּב את כּל פּעוּלוֹת הכּיבּוּש הישוּבי והמשקי בּארץ מפּני שהיא תלוּיה בּדעתם של אחרים, – הסתדרוּת כּזאת תידחק לקרן־זוית עלוּבה, ואוּלי גם תימחק מתחת שמי הארץ. היא תיהפך אוּלי לכת חסידית, המקיימת כּמה מצווֹת נאוֹת בּמשקיה, אוֹ לקבוּצת פּוֹעלים מסוּדרים הגאים בּהישׂגיהם המקצוֹעיים לעצמם וּבאמוּנתם הסוֹציאַליסטית הקפוּאה. אבל לא תתקיים כּתנוּעה בּעלת יעוּד היסטוֹרי, כּכוֹח השוֹאף למלא שליחוּת וּלהטבּיע את חוֹתמוֹ על ההיסטוֹריה העברית החדשה.

מה שמצער אוֹתי הרבּה בּמצב תנוּעתנוּ כּיוֹם הזה הוּא שחסרה בּה הדאגה הגדוֹלה לכיבּוּש עמדוֹת חדשוֹת להגשמת הציוֹנוּת וּלהבטחת מקוֹמוֹ של העוֹבד בּן־החוֹרין בּהגשמה זוֹ. חוֹששני כּי חסרה ההכּרה שעלינוּ מוּטלת הדאגה לכך שיקוּם בּארץ כּוֹח אשר יְיַשב המוֹנים, לא כּעבדים לפּלוֹני־אלמוֹני הבּנקאים, לא כּנתינים הנתוּנים לחסדי מיטיביהם, לא כּבני השכוּנוֹת המפוּרסמוֹת (“שכוּנת־מוֹהל”, “שכוּנת־יעקב”7 וכיוֹצא בּאלוּ), המתיסדוֹת בּלי פּרספּקטיבה משקית, בּלי חיי חברה, בּלי כּוֹח יצירה. למצב זה יגיע החלוּץ, המתישב, אם לא יהיה בּידי ההסתדרוּת המכשיר שלה להתישבוּת. להכּרה זוֹ אני מַטיף זה עשׂר שנים. זהוּ עיקר הרעיוֹן של “ניר”. ואידך – פּירוּש. כּל השאר יש לוֹ ערך רק אם יקוּם לנוּ הכּוֹח הזה. כּל עוֹד ההסתדרוּת לא תקח בּידה את גוֹרלוֹ של המתישב אין תוֹעלת בּויכּוּחים שמסביב, כּי לא אנחנוּ ננהל את הענינים, אלא הסטיכיה תגרוֹף אוֹתנוּ.


 

ההוֹן הלאוּמי וההוֹן הפּוֹעלי

החבר אליעזר שוֹחט, שקיבּל בּרצוֹן את הצעוֹתי, ראה צוֹרך להוֹסיף וּלהזהיר לבל נזניח את הקרנוֹת. אני מקבּל בּרצוֹן כּל תביעה נוֹספת לחיזוּק הקרנוֹת. ואם אני תוֹבע מעשׂים להגשמת המלוה הלאוּמי, הרי בּזה בּלבד אני מחייב את הגבּרת הקרנוֹת. בּלי חיזוּק הקרנוֹת לא יהא לנוּ מלוה לאוּמי: וּמאידך, המלוה הלאוּמי הוּא הוּא שירים את קרן הקרנוֹת. רק בּרגע שההוֹן הלאוּמי יוּכל להתמסר להתישבוּת המוֹנית ולא יצטמצם בּאֵזוֹר אחד, אלא יפעל בּכל האזוֹרים, רק אז ישתנה מצב הקרנוֹת. הן תהיינה פּטוּרוּת מלשׂאת בּעוֹל הצרכים התקציביים של הישוּב ותהיינה קוֹדש לצרכי עליה והתישבוּת.

מאידך, שמעתי היוֹם בּנאוּם אחד נימה אחרת, מעין דברי נבוּאה שחוֹרה על עתידן של הקרנוֹת. נשאיר את הנבוּאוֹת השחוֹרוֹת הללוּ לאחרים. האוֹריֶנטציה שלנוּ לא היתה מעוֹלם אוֹרינטציה על ירידה של הציוֹנוּת. כּשאמרוּ לנוּ לפני כּמה שנים: למה לכם לקנוֹת עכשיו קרקע, תחכּוּ בּחכמה עד שהמחירים ירדוּ, – היינוּ עוֹנים: פּניכם כּלפי ירידת הציוֹנוּת, לפיכך אתם מקַוים שהמחירים ירדוּ, פּנינוּ כּלפּי עליית הציוֹנוּת ואנוּ רוֹאים את המכשוֹלים שיצמחוּ מתוֹך העליה. לפיכך אנוּ מאיצים. ואם, חלילה וחס, נגזרה גזירה על הקרנוֹת שירדוּ, כּי אז אין לתאר שהגזירה תצוּמצם בּקרנוֹת בּלבד. אַל יאמר אדם: “המבּוּל יעשׂה את שלוֹ ואני וּביתי נינצל, אמנם הקרנוֹת תרדנה, המעמדיוּת הבּעל־בּיתית העקָרה תשתלט בּציוֹנוּת, אבל בּנוּ יקוּים הפּסוּק: ואעשׂה אוֹתך לגוֹי גדוֹל, אנחנוּ נמצא מפלט בּמוֹסדוֹתינו החדשים ונעשׂה בּהם גדוֹלוֹת”. מי שמתבּוֹנן למצב הציוֹנוּת בּתקוּפוֹת העליה והירידה שלה יכּיר שכּל מפעלי הציוֹנוּת, הכּלליים, הפּוֹעליים והבּעלי־בּתיים, שייכים בּכל זאת למערכה אחת של “צינוֹרוֹת שלוּבים”, בּלשוֹן הפיזיקה. כּשהמים יוֹרדים הרי הם יוֹרדים לגוֹבה אחד בּכל הצינוֹרוֹת.


 

“פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל והיצירה המעמדית

מי לנוּ עוֹד חפשי מכּל קשר, חלילה, עם מוֹסדוֹת לאוּמיים כּ“פוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל? הרי הם אינם תלוּיים, חלילה, בּבּוּרז׳וּאַזיה היהוּדית, הם מתפּללים בּמנין מיוּחד ואינם מתערבים עם בּני מעמד אחר, כּל האידיאוֹלוֹגיה שלהם קיימת על שלילת כּוֹח היצירה של תנוּעה לאוּמית בּימינוּ. בּיחס של בּיטול לקרנוֹת הלאוּמיוֹת הם קדמוּ לכל האידיאוֹלוֹגים של “היזמה הפּרטית”. והנה, תתבּוֹננוּ מתי נשמעוֹת מצהלוֹת־חג בּרחוֹבם של “פּוֹעלי־ציוֹן”? מתי מתגבּרת אצלם תשוּקת העליה? האם תלוּי הדבר בּכּוֹחוֹת הפּנימיים המתגלים בּתוֹכם, כּהתפּרצוּת־פּתאוֹם של כּוֹחוֹת מעמדיים איתנים, אוֹ שזה בּא כּתוֹפעת־לוָאי, בּשעה שבּרחוֹב הציוֹנוּת כּוּלה “נעשׂה יוֹתר שׂמח”? תבדקוּ את הכרוֹנוֹלוֹגיה ותיוָכחוּ כּיצד כּל עליה של מניוֹת הציוֹנוּת משפּיעה בּקלוּבּ “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל בּוַרשה. כּל עליה בּמצב הציוֹנוּת וּבכּוֹח המוֹשך של ארץ־ישׂראל מגיעה גם לפּינוֹת הנידחוֹת. וכל ירידה יסוֹדית, אם בּמצב הארץ ואם בּמצב המוֹני ישׂראל בּגוֹלה (מַשבּר וכוּ׳), לא תנַקה גם את החוּגים הסרים להשפּעתנוּ.

אין חלקי עם הממַעטים את דמוּתה ואת כּוֹחה ואת סיכּוּייה של ארץ־ישׂראל העוֹבדת, אבל אזהיר ואזהיר מפּני ההשקפה הכּוֹזבת האוֹמרת להעמיד חלק מן העם בּמקוֹם העם כּוּלוֹ. אמנם יש בּכוֹחוֹ של חלק אחד להיחָלץ, להסתער, להתנדב, אבל אין בּכוֹחוֹ של חלק אחד לבוֹא בּמקוֹם העם, למלא את כּל תפקידי העם. וכל מי שאינוֹ מסתפּק בּציוֹנוּת קצוּצה וּבמרכּז רוּחני – ולוֹ גם סוֹציאליסטי – וּמי שסבוּר כּמוֹנוּ, שאין כּל טעם לפעוּלתנוּ אם כּאן לא יתרכּזוּ המוֹני ישׂראל, זה לא יסכּים בּשוּם אוֹפן להחליש בּמידה כּל־שהיא אוֹתם השרשים, אשר מבּלי היוֹתם לא תגדלנה גם ההרכּבוֹת הצעירוֹת שאנוּ מרכּיבים על הגזע הכּללי.

אני מאמין שעוֹד נעשׂה גדוֹלוֹת. אבל איני מאמין שנעמיד את עצמנוּ בּמקוֹם כּנסת ישׂראל, בּמקוֹם האוּמה, בּמקוֹם ההסתדרוּת הציוֹנית. הפּוֹרש מכּלל האוּמה מאבּד מה שיש לוֹ. עוּבדה אחת: מיד לאחר המלחמה, כּשמשלחת “פּוֹעלי־ציוֹן” ישבה על המדוּכה בּשאלת ההוֹן הלאוּמי (הדבר היה עוֹד בּטרם נוֹצרה קרן־היסוֹד, והקרן הקימת לא היתה עדיין אלא קוּפה קטנה), נשמעוּ בּקרבּנוּ הקוֹלוֹת הראשוֹנים של “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל. כּנגדנוּ, שקבענוּ אז את ההוֹן הלאוּמי – העתיד להיוָצר – כּיסוֹד עיקרי בּהגשמת הציוֹנוּת, העמידוּ הם את חזוֹן ההוֹן המעמדי. בּעמדתנוּ ראוּ הם בּגידה בּעניני המעמד: “הלא יש כּוֹח למעמד־הפּוֹעלים היהוּדי. ואתם, בּמקוֹם שתעוֹררוּ אוֹתוֹ לפּעוּלה עצמית, הנכם מסגירים את עצמכם לידי הבּוּרז׳וּאַזיה”. סיסמתם היתה: היבּדלוּ מעל חלוֹם הפּעוּלה המשוּתפת עם שאר המעמדוֹת בּעם. הקימוּ את ההוֹן הפּרוֹליטרי של מעמד־הפּוֹעלים היהוּדי.

מאז הויכּוּח ההוּא עברוּ שתים־עשׂרה שנה. עכשיו אנחנוּ יכוֹלים לעשׂוֹת את החשבּוֹן, מה פּעלוּ אלה שהעמידוּ את ההוֹן הפּרוֹליטרי בּמקוֹם ההוֹן הלאוּמי, ומה פּעלוּ אלה שראוּ בּהוֹן הפּוֹעלים מילוּאים להוֹן הלאוּמי? אוּלי תראוּ לי על הנכסים המעמדיים ועל הכּוֹח האִרגוּני הפּוֹעלי שיצרוּ אלה הנשבּעים שבע בּיוֹם בּשם מעמד הפּוֹעלים. מה העזרה לבנין המשק הפּוֹעלי שניתנה על ידי הזרם הזה, מה הגיוּס של כּוֹחות המוֹני הפּוֹעלים היהוּדים בּעוֹלם שנעשׂה על ידי אלה? על טיב השתתפוּתם בּמכשירי ההוֹן המעמדי, שיצרנוּ אנחנוּ, נאמני הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, יעידוּ עוּבדוֹת אחדוֹת: כּשהתחלנוּ לעבוֹד בּאמריקה בּשביל בּנק־הפּוֹעלים ראוּ צוֹרך להריץ אחרינוּ מכתבים וּמאמרים לבל יעזרוּ לנוּ, ראשית, מפּני שאנחנוּ “הֶבּרַאיסטים”, ושנית, מפּני שאיננוּ מוּכנים לקבּל בּמוֹסדוֹתינוּ את מרוּתם של החברים בּגוֹלה. בּפּוֹלין זכינוּ לכך שהוּכרזה קפּא"י “מיוּחדת” של “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל. אספוּ אפילוּ כּספים בּשביל הקרן הזאת, עד שאבד זכרה. אתם ודאי מכּירים את היצירוֹת הפּרוֹליטריוֹת אשר הוּקמוּ על ידי הקרן הזאת? מטעמי אידיאוֹלוֹגיה פּרוֹליטרית פּסלוּ “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל את מגבּית הגֶוֶרקשפטן שאינה די כּשרה בּמוּבן המעמדי. כּזאת היא העזרה שניתנה על ידי “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל ליצירת ההוֹן המעמדי של הפּוֹעל העברי בּארץ. מכּאן אתה לָמד על כּוֹח היוֹצר של אוֹתה אידיאוֹלוֹגיה מעמדית התלוּשה מכּל מציאוּת, שמעמידה את המעמי לא בּתוֹך העם, אלא בּניגוּד לעם, בּזרוּת לכּוֹחוֹת היצירה הצפוּנים בּשכבוֹת שוֹנוֹת שבּעם.

אני מוּכן גם להוֹדוֹת על חטאים, אבל חטא אחד אין בּי – אינני “שׂוֹנא־בּצע”. נלחמתי על הוֹן פּוֹעלים לפני שנים רבּוֹת. נזכּר אני בּשׂיחה אחת בּיני וּבין בּרנר, בּשנה הראשוֹנה לעלוֹתי. זה היה בּחוֹרף הראשוֹן לקיוּם קלוּבּ הפּוֹעלים בּפתח־תקוה. בּפּרוּטוֹת המעטוֹת שאספנוּ בּינינוּ קיימנוּ אוֹתוֹ. היתה זאת בּשבילנוּ נקוּדת־אוֹר. אמרתי אז לבּרנר: אם יעלה בּידינוּ לאסוֹף את שלוֹש מאוֹת (רוּבּלים אוֹ פרנקים – איני זוֹכר) הראשוֹנים – תראה מה נעשׂה. זה היה אז סכוּם פַנטַסטי. בּרנר צחק ולא האמין, כּמוּבן, ש“אפילוּ” בּסכוּם הזה אפשר להתגבּר על העגמה והקדרוּת שבּחיי הפּוֹעל בּמוֹשבה. מזכּירים לי כּי בּיני וּבין מיסדי קפּא"י התנהלה מלחמה. אבל המחלוֹקת בּיני וּבינם היתה לא בּשאלת הצוֹרך בּהוֹן פּוֹעלים, כּי אם למי תהיה הבּעלוּת על ההוֹן הזה: לגלוּת או לארץ־ישׂראל, למפלגה אוֹ להסתדרוּת. גם אז, בּשעה שהיינוּ רק איזה מאוֹת פּוֹעלים, העזתי לחשוֹב שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל אינה צריכה לקבּל מרוּת מן החוּץ ושההגמוֹניה מגיעה לארץ־ישׂראל.

החבר בּרוֹמבּרג שמע משוּם מה בּדברַי את המימרה: “התעשרוּ!” מעֵין: איש לאוֹהליך, חברי ההסתדרוּת! רשאי אני לתמוֹה, כּיצד מזדהה תביעתי להקים מיד וּלאַלתר את המוֹסד המישב העצמאי וליצוֹר הוֹן של כּלל הפּוֹעלים – עם קריאת ההפקר. אך יתכן שיש בּאמת איזה הבדל בּזה בּיני וּבין כּמה חברים. ואני מעמיד איפוֹא את הדגש בּמקוֹמוֹ. דיבּרתי בּכבוֹד רב על יצר ההתישבוּת. אמרתי כּי בּמידה שאין ההסתדרוּת עוֹזרת לחבר לסַפּק יצר זה בּתחוּמיה, היא מביאה אוֹתוֹ לידי עבירה, שיחפּשׂ את סיפּוּקוֹ בּכל מיני דרכים כּשרוֹת וּבלתי־כּשרוֹת. אמרתי כּי יוֹתר ממה שחייב אוֹתוֹ חבר הפּוֹנה לדרכים פּסוּלוֹת, המוּכן להשליך מאחוֹרי גווֹ את כּרטיס־ההסתדרוּת שלוֹ כּדי שיזכּה להתישבוּת אצל “בּני בּנימין” וכוּ׳, חייבים אנחנוּ שלא עשׂינוּ דיינוּ כּדי שימצא את התישבוּתוֹ בּתוֹכנוּ. אפשר ימצאוּ חברים שדברַי אלה עלוּלים להביא לידי מטמוּט המוּסר ההסתדרוּתי. אוּלם הלא קראתי לא להשלמה עם המצב אלא להפכוֹ. משנקים את מוֹסדוֹתינוּ כּהוֹגן, בּרגע שכּל חבר השוֹאף להתישבוּת ימצא בּהסתדרוּת את החרדה הגדוֹלה, את הדאגה וּתשׂוּמת־הלב הדרוּשה ואת הכּוֹח להדריכוֹ ולעזוֹר לוֹ, אזי נמצא בּקרבּנוּ את הכּוֹח לחדש בּציבּוּרנוּ מוּסר חמוּר לגבּי ההתישבוּת כּמו בּימי העליה השניה, שרבּים מטוֹבי חברינוּ היוּ דוֹחים את הצעוֹת ההתישבוּת שבּאוּ מצד הפּקידוּת הבּרוֹנית. עכשיו יצרנוּ בּעצמנוּ אתמוֹספירה מרוֹפפת המאַיימת להביא את ההסתדרוּת כּוּלה לידי מַיִט.

חוֹבתנוּ לעקוֹב וּללַווֹת את צרכיו ההתישבוּתיים של החבר, והם שוֹנים, וּמחשבתוֹ של העסקן היא לא תמיד גמישה למדי. התזכּרוּ את הויכּוּחים בּדבר שכוּנוֹת פּוֹעלים8? אוֹ את סַרבּנוּתוֹ של הרצפלד למשקי־עזר בּמוֹשבוֹת? מתוֹך רצוֹנוֹ העז להתישבוּת מלאה בּאֵזוֹר המטעים התנגד לכל מיני דברים, שאינם “לא דא ולא הא”. בּכל המערכוֹת הפּנימיוֹת הללוּ אינני גוֹרס כּלשוֹן הפּיוּט “אַל תפֶן ליצר”. אַדרבּא, אל נתעלם מן היצר. מחוֹבתה של התנוּעה לכבּוֹש את היצרים שבּתוֹכה וּלכוון אוֹתם לתוֹך אפיק יצירה. יצר ויצירה הם, כּידוּע, בּני שוֹרש אחד. אלא שרבּים הכּוֹחוֹת היוֹצאים לחוּרבּן, אם אין עליהם כּוֹח עליוֹן המַפנה אוֹתם ליצירה.


 

הענין המרכּזי

זהוּ, לדעתי, הענין המרכּזי בּשעה זוֹ בּתנוּעת הפּוֹעלים. אם הועידה תבין שזהוּ הענין המרכּזי, ואם למחרת הועידה בּאסיפוֹתינוּ וּבמשקינוּ יבינוּ שזהוּ הענין המרכּזי, אזי יבוֹא המעשׂה. אזי יקוּם “ניר”. שתים הן הפּעוּלוֹת להקמת “ניר”. ראשית: הגדלת ההוֹן היסוֹדי של “ניר”. בּרכישת מניוֹת חברים של “ניר” חייבים עד עכשיו רק חברי ההסתדרוּת החקלאית. את שאר חברי ההסתדרוּת לא חייבנוּ בּזה. וגם צימצמנוּ את “ניר” בּתוֹר ענין התישבוּתי. לכל הענין של שכוּנוֹת־עוֹבדים וּמשקי־עזר לא קם עדיין גוֹאל. אנחנוּ מחזיקים טוֹבה לכל מי שטרח בּזה, אם בּמרכּז החקלאי ואם בּמרכּז שכוּנוֹת־העוֹבדים. אוּלם הענין עשׂוּי לחרוֹג מהמסגרת הצרה. השאיפה החקלאית גדוֹלה עתה מאד בּין פּוֹעלי העיר. אני רוֹאה דבר גדוֹל בּזה שהרבּה מאנשי העיר משתתפים בּחסכוֹנוֹתיהם בּאִרגוּני ההתישבוּת, בּיניהם מוֹרים, פּקידים וּפּוֹעלים. זהוּ חזיוֹן חיוּבי, אם גם לא תמיד יעלה בּידינוּ להכניסוֹ בּמסגרת השוּלחן־ערוּך שלנוּ. הם הסתגלוּ, אנחנוּ נסתגל – וּבלבד שנכניס יוֹתר ויוֹתר המוֹנים לתוֹך המשק הארץ־ישׂראלי.

את המניוֹת של “ניר” נפיץ לא רק בּין החקלאים, מניוֹת־בּכוֹרה יקח גם מי שאיננוּ חבר להסתדרוּת החקלאית. כּיוֹם הזה עוֹמד “ניר” בּרכוּש של חמשת אלפים לא"י דמי מניוֹת (נוֹסף לזה תרוּמוֹת הליגוֹת9, בּערך 15 אלף לא"י). אילוּ היינוּ עוֹמדים בּהוֹן מניוֹת עצמי לפי מספּר חברי ההסתדרוּת היינוּ יוֹצרים בּזה בּסיס של ממש למשׂא־וּמתן עם מוֹסדוֹת אשראי לצרכינוּ ההתישבוּתיים.

על החלק השני של הפּעוּלה המוּצעת, על תכנית המלוה העממי ל“ניר”, לא אַרבּה עכשיו דברים. בּשעה זוֹ יש צוֹרך להסיר מכשוֹלים חיצוֹניים. אליעזר שוֹחט אמר כּי טוֹב שלא התחלנוּ קוֹדם בּ“ניר”, שמא לא היינוּ עדיין מוּכנים לכך. אינני סבוּר כּמוֹהוּ. צריך להימנע משגיאוֹת תוך כּדי עשיה, אבל לא מתוֹך דחיית המעשׂה לעידן ועידנים. על כּמה דברים אנוּ אוֹמרים: חבל שלא נעשׂוּ קוֹדם. גם על האיחוּד אני מצטער שהתמהמה, ואני גם מצטער שלא הקימוֹנוּ את “ניר” לפני הרבּה שנים. אוּלי החמצנוּ אפשרוּיוֹת רבּוֹת. החמצנוּ כּספּי פּוֹעלים. רבבוֹת לירוֹת, שהיוּ עשׂוּיוֹת להיכּנס בּבנין משקנוּ, הוּצאוּ לדברים אחרים. בּינתים נערמוּ כּמה מעצוֹרים על דרכּנוּ.

מלוה עממי ל“ניר” פּירוּשוֹ שנפנה, למשל, לאוֹתם “חמישים אלף עניים בּישׂראל” אשר עליהם דיבּר לביא. נפנה אליהם לא בּדרישת השקעה גדוֹלה, ולא בּהטלת התחייבוּיוֹת לחמש־עשׂרה שנה, כּי אם בּדבר מוּעט בּערך וּבתשלוּמים לשנה או לשנתים. כּל הכּסף יוּתן לנוּ על מנת להחזיר. וההשתתפוּת בּמלוה תקנה לבעליה זכוּת הנאה בּמפעל, הנאה לא לעתיד לבוֹא, אלא בּשנים הקרוֹבוֹת בּיוֹתר. דוֹמה שזהוּ מאוֹתוֹת זמננוּ, שאין אנשים מבקשים נכסי צאן בּרזל לאחר זמן. לא מקרה הוּא שבּימינוּ פּוֹרחוֹת הגרלוֹת. פּסה אמוּנה בּניירוֹת־ערך. תבטיח לאדם דברים סוֹלידיים והגוּנים לאחר כּמה שנים, למען הוֹריש לצאצאיו, ספק אם ילך אחרי הדבר הזה. וגם בּיצר זה צריך להשתמש בּצוּרה רציוֹנלית וּבריאה.

ואשר לשאלת המלוה הלאוּמי – אַל נא נשׂים אנחנוּ, לפחוֹת אנחנוּ, אבני־נגף על דרכּוֹ. אַל נא יבוֹאוּ אלינוּ בּשאלוֹת־חיינוּ החמוּרוֹת בּיוֹתר בּנימוּקים מוּסריים ואֶסתטיים, כּביכוֹל, שאינם אלא נחלת פּיליסטריוּת שעבר עליה כּלח. אנשים רציניים בּתקוּפוֹת רציניוֹת לא ינַמקוּ את התנגדוּתם לכך בּזה שאין הדבר לפי טעמם הטוֹב, אוֹ שהם לא הביאוּ מעוֹלם לביתם פּיגוּל אשר כּזה. השאלתם את עצמכם, כּמה כּספּי יהוּדים וכמה כּספּי פּוֹעלים יהוּדים מוּזלים להחזקת הגרלוֹת של חברוֹת קפּיטליסטיוֹת ושל ממשלוֹת זרוֹת? מדוּע לא יהא נאה לנוּ מה שנאה לרפּוּבּליקה הרדיקלית של אירלָנד כּדי להחזיק בּתי־חוֹלים שלה, מה שעוֹשׂה הממשלה הפּוֹלנית, מה שמציעה עכשיו תנוּעת הפּוֹעלים בּגרמניה, כּדי להציל את הפּוֹעל הגרמני מחוֹסר־עבוֹדה, מה שעוֹשׂה הממשלה הסוֹביטית כּדי להקים את משקה? הלא תבינוּ שכּל זה איננוּ דבר שבּמקרה, סימן שיש דבר־מה בּמציאוּתה של תקוּפה זוֹ המכריחה ממשלוֹת ועמים לעשׂוֹת את הדברים האלה. לפני זמן־מה נתכּנסה מוֹעצה של פינַנסיסטים גדוֹלים בּאנגליה. אנגליה היא, כּידוּע, ארץ שכּוּלה “מוּסרית”. ואף הגרלוֹת אסוּרוֹת בּה מטעמים מוּסריים (וּלפיכך אסר הרבּרט סמוּאל אצלנוּ הגרלוֹת לטוֹבת מוֹסדוֹת־חסד, וּלפיכך… נמכּרים בּארץ לרבבוֹת ניירוֹת ההגרלה האירית וּקרדיט פוֹנסיֶה). והנה מוֹעצה זוֹ של הפיננסיסטים האנגלים החליטה שבּשביל החזקת בּתי־החוֹלים בּאנגליה יש צוֹרך לסדר הגרלה בּחוּץ־לארץ. ואנחנוּ, עם עשיר וּמאוּשר, הלהוּט בּכל מקוֹם אחרי הזכיה בּגוֹרל, אצלנוּ פּוֹסלים כּל צוּרת מלוה, לבנין המשק, להצלת בּתי־ספרנוּ, אם רק ריח של הגרלה נוֹדף ממנה. כּל כּך חזקים אצלנוּ עיקרי המוּסר והאֶסתטיקה כּשהדברים נוֹגעים להצלת הכּלל.

אַל יסיקוּ מדברי שאני מתיר להשתמש בּאמצעים פּסוּלים. אני פּשוּט אינני מבין מה הפּסוּל בּאמצעי זה. תשלוּם ריבּית זהוּ דבר העוֹמד ודאי בּסתירה למוּסר הסוֹציאליסטי, ואף על פּי כן לא קם אצלנוּ אדם שיאסוֹר עלינוּ להקים את בּנק הפּוֹעלים, על יסוֹד של תשלוּמי ריבּית. ההתנגדוּת לריבּית יש בּה יסוֹד יוֹתר עמוֹק מאשר המלחמה בּהגרלה. הגרלה אינה בּעצם אלא הסכּם: האחד מוַתר על חלקוֹ (ולפעמים רק על חלקוֹ בּריבּית) בּשביל שהשני יזכּה. מה העוול שבּדבר? אלא שיש בּעוֹלם מוֹנאקוֹ, ויש מעשׂי תרמית והאזארד, ואנשים מבזבּזים את כּל הוֹנם מתוֹך גירוּי יצר הזכיה? אין זה ענין לכך.

תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת נתקלוֹת לעתים קרוֹבוֹת בּמשפּטים קדוּמים. והיוֹת וּבציוֹנוּת יש נוֹטַבּלים מחַוי־דעה, “היכוֹלים לחיוֹת גם בּלי זה”, יש חשש שלקראת כּל הצעה רצינית יקוּם איזה נוֹטבּל בּבּרלין, בּלוֹנדוֹן אוֹ בּניוּ־יוֹרק, ויגיד: אינני מסכּים! אוּלם תנוּעת הפּוֹעלים אינה רשאית לטבּוֹע בּיון של כּל מיני מוּשׂגים שעבר זמנם. נהיה שוּתפים למעשׂה פּשע אם המוּשׂגים הללוּ יעכּבוּ את תנוּעתנוּ מללחוֹץ על הנהלוֹת הקרנוֹת שיכשירוּ את הקרקע ויעשׂוּ את פּעוּלוֹת ההכנה הדרוּשוֹת.

ועוֹד שתי מלים לענין “ניר”: הרבּה דברים החמצנוּ, אבל כּמה דברים גם עשׂינוּ. כּפשׂע בּין עשׂיה ולא־עשׂיה. יש שפּסיעה אחת היתה מכריעה לחיוּב אוֹ לשלילה. היוּ רגעים שעמדנוּ ערב המעשׂה והיינוּ עוֹמדים כּבר כּמעט מעבר לגבוּל, אבל לא עשׂינוּ את הצעד האחד הזה, וּמה שנעשׂה נעשׂה בּנס: מישהוּ הכריע את הכּף לצד העשׂיה. תהיה איפוֹא ועידת מפלגתנוּ המכריעה את הכּף לצד העשׂיה.



  1. לפי הסטינוֹגרמה של י. מימוֹן. “דבר” גליוֹן 2269, ח' בחשוָן תרצ“ג, 7.11.1932. הנוּסח שבְּפנים הוא מתוֹך גליון ”דבר" עם ציוּני תיקוּנים קלים בּסגנוֹן רשוּמים בּכתב־ידוֹ של בּרל.

    בּתזכּיר מיוּחד לועידת המפלגה וּבדבריו בּועידה הציע ש. לביא יסוּד חברה על ידי ההסתדרוּת לחסכוֹנוֹת עממיים, על מנת שתמוּרתם תוּחזר לחוֹסכים בּנכס התישבוּתי: בּית או מטע. עיין כּתבי ש. לביא, עמוּדים 159–180. כאן ניתן הקטע מדברי התשוּבה של בּרל בּויכוּח, הנוֹגע להצעתוֹ של לביא, שלא הוּבא בַּפּנים. מקוֹמוֹ – בּעמוּד 44, לפני הפרק: היכן המכשיר ההתישבוּתי של ההסתדרוּת?

    "לשוא התרעם ש. לביא שבּהרצאתי לא התעכּבתי על תכניתוֹ. לא מתוֹך יחס של בּיטול נהגתי כּך. אינני מוּמחה לתכניוֹת וּלבדיקת מספרים, וכמה שאלוֹת משקיוֹת וטכניוֹת סתוּמוֹת בּשבילי. והעיקר, שאינני חוֹשב כּי ועידה היא מוּמחית לשאלוֹת משקיוֹת וטכניוֹת. תפקידה של ועידה לברר ולקבּוֹע את עיקרי הדרך וליצוֹר כלים – לפיכך דיבּרתי בשאלוֹת הוֹן לאוּמי והוֹן פּרטי, המעמד הבּינוֹני והקמת כּלים ליצירת ישוּב עוֹבד. כּשהועידה תדע בּרוּר את דרכּה ואת רצוֹנה תדע להחליט על יצירת הכלים הדרוּשים. כּשהכּלים יהיוּ מוּכנים, וימצאוּ בידי אוּמנים טוֹבים, יביאו לפניהם את התכניוֹת והם ידעוּ מה לקרב וּמה לרחק.

    קראתי בּעיוּן את דברי לביא ולא ראיתי תוֹעלת לגוּף הענין בּבירוּר מעל בּמת הועידה. דעתי היתה, שכּל זמן שההסתדרוּת לא תקים כּלי עצמאי בּעל יכוּלת לא יהיוּ כּל התכניוֹת המוּצעוֹת אלא מזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא, לדידי, שיר על לב רע. ולא חשוּב כּלל איזו תכנית תנצח בּויכוּח זה. אף נקוּדה אחת בגוֹרל מפעלנו לא תשתנה על ידי זה. לדרישת ש. לביא אני מוּכן להסבּיר, מבּלי כּל מוּמחיוּת, את יחסי הבּיקרתי לתכניתוֹ. מה תמצית תכניתו? הוא מציע חברת־בּיטוּח של כּלל ישׂראל. בּיטוּח לא בכסף, כי אם בהתישבוּת. כּל אדם מישׂראל (לביא: כּל עני בּישׂראל) יהיה חבר בּחברת־הבּיטוח. יהי כן. לביא מסתפּק ב־50 אלף עניים בּישׂראל. חמש־עשרה שנים ישלמוּ לירה אחת לחוֹדש. שלוֹש שנים ישלמו ולא יקבּלו שוּם דבר. מהשנה הרביעית יכוֹל אדם לקבּל את פּרס הבּיטוּח: פּרדס או בּית. מי שיזכּה – יקדים. המאחר – יקבּל בּשנה האחרוֹנה. זהוּ הרעיוֹן.

    ובכן לפנינוּ הצעת מפעל קוֹאוֹפּרטיבי, שיבטיח לחבריו את התישבוּתם בּארץ־ישׂראל. אילוּ היתה זוּ הצעה של קוֹאוֹפּרטיב התישבוּת בּגוֹלה למאה אוֹ לאלף משפחה היה בּזה משוּם פּשטוּת יתרה, ולא היה נשאר לנוּ אלא למסוֹר למוּמחים את קביעת מידת התשלוּמים, זמניהם וכו'. אולם לביא מציע את הרעיוֹן הזה בּתוֹרת פּתרוֹן אחד כּוֹלל, אוּניברסלי, לכל עני בּישׂראל וּלכל ארץ בּתפוּצוֹת, גם לאיש מן הארץ וגם לאיש מן הגוֹלה, גם לפּוֹלין וגם לאמריקה, ודוקא לחמישים אלף איש (מדוּע לא מאה אלף איש?). לדידי אין הועידה מוּכנה לבדוֹק הצעה כּזאת.

    אין לי עסק בּמספרים וּבחשבּוֹנוֹת לבדוֹק אם הם “תוֹאמים ושכּוּלה אין בּהם”. נניח שכּן, אוּלם יש לי שאלוֹת מאוֹפי כּללי. שאֵלָתי הראשוֹנה היא, אם עניי ישׂראל, שאליהם מתכּוון לביא, ירצוּ ויוּכלוּ לקיים מפעל זה: לשלם לירה לירה לחוֹדש במשך 15 שנה. אינני בטוּח כּי המצב הכּלכּלי כּרגע של המוֹני ישׂראל הוּא נוֹח להתקשרוּת יציבה כּזאת בּסכוּם כּזה וּלאוֹרך שנים. בּזה לביא דורֹש אמוּנה. אם אני מאמין בּאפשרוּת של היהוּדים לעמוֹד בּתשלוּמים כּאלה, הרי אני מאמין בּציונות, ואם לא – אמוּנתי הציוֹנית פּגוּמה. לא הייתי מיעץ לזרוֹק סתם כּכה את המלה אמוּנה. יכוֹל אדם שיהא מאמין באמוּנה שלמה בּציוֹנוּת רבּתי ובאפשרוּיוֹת הגנוּזוֹת בּה, מבּלעי שיהא מאמין בּכל תכנית המוּגשת לפניו. ענין האמוּנה חל על רעיוֹן. הצעה ותכנית טעוּנוֹת בּדיקה והוֹכחוֹת מעשיוֹת. מנין ללביא, שהמוֹני ישׂראל – לא חוּגים מסוּימים – יכוֹלים לעמוֹד בתשלוּמים אלה? אני, למשל, שאינני מחוּסר־עבוֹדה, אעיז לגלוֹת, אם כּי חוֹששני שגילוּי־לב זה יזיק ל“עמדתי בחברה”, כּי איני מאמין שתהא לי אפשרוּת של חסכוֹן לירה לחוֹדש. לא, אין אפשרוּת כזאת. אוֹ נשאל את חברינוּ במשקים. התוּכל דגניה לשלם לנוּ לתכנית זוֹ בּכל חוֹדש 75 לא"י, לפי מספּר בּוֹגריה? חברי הקבוּצוֹת, המוֹשבים הקוֹאוֹפּרטיביים, שכוּנוֹת־העוֹבדים. ואם תאמר דגניה תשלם בּעד מספּר מצוּמצם של חברים – לא אמרת כּלום. הרי זה כּאילוּ הוצאת שכבה זוֹ מן הכּלל.

    ועוֹד שאלה: תכנית כּזאת לא די לה בּזה שיאמרוּ, כּי מספּרי ההכנסוֹת וההתחייבוּיוֹת שקוּלים. לא די אפילוּ בּזה שנדע כּי הענינים יתנהלוּ בּיוֹשר וּבחריצוּת, וכי הכספים יוּשקעו בּדברים בּטוּחים. כאן יש התחייבוּיוֹת מיוּחדוֹת בּמינן. התוּכל החברה לעמוֹד בּהן? החברה מתחייבת להמציא לחמישים אלף יהוּדים 5 דוּנם לכל אחד, כּלאמר רבע מליוֹן דונם. כּולנו מאמינים שעוֹד תהיה לנוּ אדמה להתישבוּת כּהנה וכהנה. אבל יש הבדל בין תנוּעה ששוֹקדת בּלי הרף על הרחבת רכוּשה הקרקעי הלאוּמי וּבין חברה המבטיחה ללקוֹחוֹתיה, החוֹתמת להם שטרוֹת, המתחייבת להמציא להם במוֹעדים מסוּימים אדמה, אדמה לאוּמית, אדמה של מטעים וּבשטח לא קטן. צריך לעיין בּדבר אם רשאית החברה לקבּל על עצמה התחייבוִּיִוֹת כּאלה בּפני חמישים אלף אנשים עניים, השׂמים בּזה את כּל תקותם. איננו מבוּטחים מכּל מיני גזירוֹת. אמנם נילָחם כּנגדן בּכל כוֹחנוּ ואנוּ מאמינים שנגבּור עליהן. אוּלם מה נעשׂה אם בּינתים הגיע תוֹרוֹ של היהוּדי לקבּל את פּרדסוֹ ואיננוּ. אפשרוּת הנטיעה וּזמנה אינם תלוּיים רק בּחשבון הכּסף ובנאמנוּתנוּ הכּספּית. כּלוּם אפשר על יסוֹדוֹת כּאלה להתקשר עם המוֹנים רחבים?

    ועוֹד. אוּניברסליוּת ורוֹחב מידוֹת יש בּהן יוֹפי. אבל המציאוּת היהוּדית אינה מעוֹר אחד. היא משתנה עם הארצוֹת וּמצביהן הכּלכּליים והמדיניים. תכנית ההוֹלמת ארץ אחת יתכן שלא תהיה הוֹלמת כּל עיקר את הארץ השניה. אני מניח שבעד אמריקה תהיה טוֹבה תכנית של התישבוּת עממית שתארך שבע־שמוֹנה שנים. אני בכלל בעד תכניוֹת קצרוּת־שנים. היהוּדים הם קצרי־רוּח וכספם קצר־ימים. ואם נקבּל את התכנית ונכפּיל את גוֹבה התשלוּם, נוּכל אוּלי לקצר את הזמָן עד החצי, ויתכן שתכנית כזוֹ תהיה הוֹלמת את יהוּדי אמריקה,אבל האם כאמריקה פּוֹלין?

    היוֹצא מדברַי: בּיטוּח עממי לשם התישבוּת ויצירת נכסים בּארץ־ישׂראל – זה הגרעין החשוּב שבּהצעת לביא. אבל מגרעין חשוּב ועד לתכנית מעוּבּדת שאפשר להביא לפני כּל ועידה על מנת לקבּל אוֹתה –רבּה הדרך. כּל כבוֹדי ליקוֹד שבּרצוֹן לביא, שהפרה לא פּעם את תנוּעתנו, אך אין לכפּוֹת על הציבּוּר הר כּגיגית – תכנית בּלתי־בּשלה. והבשלת התכנית אינה נעשׂית בּועידה. כּל חקלאי יודע שאי אפשר לזרוֹע עצים גמוּרים, אלא זוֹרעים גרעינים (לביא: יכוֹלים לנטוֹע עצים מוּרכּבים, בּני 4–5 שנים). אבל גם אוֹתם זוֹרעים ומטפחים בּמשתלה. רשאי בּעל תכנית “להתאהב” בּתכניתוֹ, אבל אל יאסרוּ עלינוּ את הגישה הבּיקרתית. טוֹעה ש. לביא, אם הוּא סוֹבר כי בּו בּרגע שניצנץ הרעיוֹן בּמוֹחוֹ, ישמש, בּלי כּל בּירור יסוֹדי, למשענת הועידה כּוּלה. אם הועידה שוֹמעת ורוֹצה להבין ואם לא הגיעה לידי היאחזוּת בּרעיוֹן זה, הרי שיש לסבּוֹל ולעיין, ואוּלי להגישוֹ במהדוּרה מתוּקנת. אם יש בּו ממש לא ילך לאיבוּד.

    מה שלביא מציע איננוּ – אפילוּ מבּחינה רעיוֹנית – מכשיר התישבוּתי של ההסתדרוּת. זהוּ קוֹאוֹפּרטיב עצוּם, אשר תפקידוֹ להעמיד לנוּ חמישים אלף מתישבים חדשים (בּשאלת טיבה של התישבוּת זוֹ איני נכנס). על המעוּף והגוֹדל שבּהצעה כזאת לא יוּכל שוּם אדם לערער. אבל גם עם כּל זה תישאר ההסתדרוּת ריקה ודלה בּלי כּלים משלה להתישבוּת חבריה, שלא יהיוּ חברים בקוֹאוֹפּרטיב זה. והרי יש עוֹד הרבה חלוּצים בּישׂראל שיש להם צוֹרך בּקרדיט משקי וּבכיבוּשים חדשים, ונחוּץ שההסתדרוּת תדאג לכך".  ↩

  2. עיין כּרך ג‘, עמוּדים 163 ,255, 287; כּרך ד’, עמוּדים 45, 71, 76, 79.  ↩

  3. בעקבוֹת בּיטוּי בּאידיש, כּלוֹמר, כּשמצבנוּ היה רע מאד.  ↩

  4. שאטר – בּערבית בּן־חיל.  ↩

  5. מכוּוָן למפעלי התישבוּת־הפּוֹעלים בּאֵזוֹר המטעים – “התישבוּת האלף”, עמק חפר וסביבת מוּשבוֹת יהוּדה ושוֹמרוֹן – אשר בּוּצעוּ בּרוּבּם בּשנוֹת תרפ“ח־תרצ”ב.  ↩

  6. גן־שמוּאל – גן אתרוֹגים ותפּוּחי־זהב, נוֹסד בּשנת תרנ"ו על ידי חוֹבבי־ציוֹן על שם הרב שמוּאל מוֹהליבר. בּשנת 1909 הוּעבר הגן לקרן הקימת, וּבשנת 1913 מסרה זוֹ אוֹתוֹ, בּצירוּף עוֹד כּמאתים דוּנם זיתים, לקבוּצת פּוֹעלים, אשר פּיתחה מאז את המקוֹם, בּעזרת המוֹסדוֹת המישבים, כּמשק חקלאי מעוֹרב, לאחר שנוֹספה לוֹ עוֹד אדמה.  ↩

  7. שכוּנת־יעקב, שכוּנת פּוֹעלים מבּני העדה הגוֹרג'ית, אשר נוֹסדה ליד בּנימינה בּשנת 1929 על ידי ע. נ. מוֹהְל, מטעם “החברה הכּלכּלית לארץ־ישׂראל” שבּאמריקה, על אדמת פּיק"א.  ↩

  8. עיין עמוּדים 67, 68, 89.  ↩

  9. ליגת־החבֵרוֹת, “למען החלוּצוֹת”, בּאמריקה, שנוֹצרה בּשנת 1928, תמכה בּסכוּמי כּסף בּהקמתם וּפיתוּחם של משקי הפּוֹעלוֹת בּארץ. הכּספים האלה אשר הגיעוּ בּשנת 1930 ל־15.000 לירוֹת נרשמוּ בּזמן ההוּא על שם חברת “ניר”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות