(הרצאה מטעם “בּרית ראשוֹנים”¹; תל־אביב, י“ט בּתמוּז תרצ”ג)²

 

א    🔗

בּשעה שנתבּקשתי והסכּמתי, לפני כּמה שבוּעוֹת, להרצוֹת כּאן, לא ניחש לי לבּי מה עתיד לעבוֹר עלינוּ בּימים הקרוֹבים³. אילוּ ידעתי שמץ מזה, ספק אם הייתי יכוֹל להבטיח משהוּ. אבל כּיון שהבטחתי צריך אני לעמוֹד בּהבטחתי, ואני מנסה להרצוֹת כּאילוּ אנוּ ממשיכים שׂיחה שנפסקה, אף על פּי שיש בּזה משוּם “דברים שלא בּעתם”. אני יוֹדע שיש אִי־יוֹפי בּמה שאני מוֹנע את עצמי בּהכּרה גמוּרה מלדבּר על מה שמעסיק את כּוּלנוּ בימים אלה. אבל כּוּלנוּ כּאוּבים ויש פּצעים חיים שוֹתתים, אשר הנגיעה בּהם קשה, אוּלי גם מסוּכּנת. לפיכך אשתדל, עד כּמה שהדבר ניתן, לדבּר כּאילוּ אנוּ נמצאים בּאַתמוֹספירה המאַפשרת לטפּל בּשאלוֹת הציוֹנוּת בּאוֹפן רעיוֹני, ולא בּאוֹפן אֶמוֹציוֹנַלי.

תחילה היה לי יצר רע, אוֹ יצר טוֹב, לדבּר בּשאלוֹת הממשיוֹת של הציוֹנוּת, זאת אוֹמרת, לדבּר על מה שקוֹראים “תכניוֹת”. לכאוֹרה, כּבר מזמן לא היוּ לנוּ שנים כּאלה שאיפשרוּ להתחיל מחָדש להאמין בּתכניוֹת פּעוּלה, שהציוֹנוּת האמיתית מחייבת אוֹתן, כּמוֹ בּשנת תרצ"ג, לאחר כּל השנים הקשוֹת שעברוּ עלינוּ לפניה. חפצתי לקווֹת שהחדשים הקרוֹבים לקוֹנגרס יהיוּ אוּלי בּשביל כּוּלנוּ חדשים של בּירוּרים חדשים על דרכי ההגשמה הציוֹנית, של חידוּש המעוּף הציוֹני, של מציאת לבוּשים חדשים, לפי הזמן, לרעיוֹנוֹת העתיקים, לרעיוֹנוֹת אשר נגנזוּ בּצוֹק העתים. אבל כּבר מזמן מטרידה אוֹתי מחשבה אחת מרה, והיא גברה בּזמן האחרוֹן: בּטרם נוּכל לדבּר על תכניוֹת למעשׂה יש הכרח לשאוֹל את עצמנוּ, אם עדיין קיים הגוּף, העלוּל לקיים וּלבצע תכניוֹת ציוֹניוֹת? בּראשית חיבּת־ציוֹן עמדה השאלה: מי וָמי ההוֹלכים? יש הוֹלכים ממש, ויש גוּף המאַרגן את ההליכה. צריך שיהיה גוּף המסוּגל להעמיס על עצמוֹ תפקידים של האוּמה, בּלשוֹן אחרים “תפקידים ממלכתיים”. הקיים כּיוֹם הגוּף הזה, אשר הרצל יצר אוֹתוֹ? חוֹששני לוֹמר הן. אמנם, מבּחינת ההגשמה הציוֹנית, בּמוּבן הפּשוּט של המלה הזאת, בּמוּבן של ההתבּצרוּת האישית בּארץ, היוּ השנים הללוּ שנוֹת התקדמוּת, אבל מבּחינת קיוּם המנוֹף של ההגשמה הציוֹנית, מבּחינת האַתמוֹספירה ההכרחית בּשביל התנוּעה הציוֹנית המַנשימה, הדוֹרשת ליכּוּד כּוֹחוֹת האוּמה לפעוּלה משוּתפת, אשר בּלעדיה אין הגשמה ציוֹנית, מבּחינה זוֹ – דוֹמה שלא רק ירדנוּ אחוֹרנית, אלא נזרקנוּ אחוֹרנית, ואפילוּ לא מהלך של עשׂרוֹת שנים, אל לפני היוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית, כּי אם לתקוּפוֹת הרבּה יוֹתר קשוֹת, לימים אשר הקרעים בּאוּמה היוּ קשים ללא התאַחוּת.

לא הייתי רוֹצה שמישהוּ יִטעה וישׂים את חלקי עם אלה החוֹששים מאד וּמתאבּלים על כּל דיפרנציאַציה בּציוֹנוּת. האידיליה הזאת, ששׂררה בּעיירה בּראשית חיבּת־ציוֹן, שאת דמוּתה מסַמל אצל שלוֹם עליכם ר' יוֹזפא’לי, הרב החוֹבב־ציוֹן⁴, בּזמן שהויכּוּח בּעיירה היה: אם מוּתר אוֹ אסוּר להעמיד בּבית־הכּנסת קערה בּערב יוֹם־הכּיפּוּרים למען “ישוּב ארץ־ישׂראל”, – אידיליה זוֹ חלפה ללא שוּב. ל“אַחדוּת לאוּמית” זוֹ של עיירה חסרת דיפרנציאַציה חברתית אין חזרה. יש אמנם בּזמננוּ גם תפיסה חדשה של “אחדוּת לאוּמית”: אחדוּת מוּחלטת, אשר אין בּגבוּלוֹתיה שוּם זרמים, שוּם מחשבה מחוּץ למחשבה האחת, השוֹלטת בּכל אמצעי הכּפיה והדיכּוּי. אידיאל זה של “אחדוּת לאוּמית” מתגשם לעינינוּ בּצוּרה ענקית, גם בּמוֹסקבה, גם בּרוֹמא וגם בּבּרלין. אינני שוֹאף ל“אחדוּת לאוּמית” זוֹ ואני בּטוֹח שבּאחדוּת כּזוֹ, אחדוּת השעבּוּד הפּנימי, אי אפשר להגשים את הציוֹנוּת. ולכן אני מתיחס לא בּשקט גמוּר, כּי אם בּחיוּב, גם למלחמת המפלגוֹת, האינטרסים, הזרמים. לאמיתוֹ של דבר, לא ידעה הציוֹנוּת חיים שלֵוים גם בּימי לילינבּלוּם וּמוֹהליבר, גם בּימי אוּסישקין וּווֹלפסוֹן. מעוֹלם לא ידענוּ בּציוֹנוּת ימים שקטים. לא אדבּר על הויכּוּח בּעניני אוּגַנדה, אבל גם לפני כּך וגם אחר כּך ידענוּ תמיד מלחמוֹת.

הניגוּדים שישנם עכשיו בּציוֹנוּת, הניגוּדים בּשאלוֹת הבּנין, יש בּהם הרבּה מהחיוּניוּת האמיתית. יש בּהם משוּם אינטרסים מסוּימים, יש בּהם מלבטי ההגשמה. אנשים חיים תוֹך כּדי עשׂיה. אין זה אוֹתם הויכּוּחים אשר העסיקוּ את העוֹלם הציוֹני לפני עשׂרוֹת שנים, ויכּוּחים אשר, עם כּל הערך האינטלקטוּאַלי שהיה בּהם, לא שינוּ בּיוֹתר את המציאוּת היהוּדית, ואפילוּ לא את המציאוּת הציוֹנית. מי שזוֹכר את מלחמת ה“קוּלטוּרה”, את הויכּוּחים האחד־העמיים בּציוֹנוּת, יוֹדע מה מעט היוּ דברי הלכה אלה ניכּרים בּתוֹך המעשׂה הציוֹני. וגם הקשר האמיתי בּין הסבל של ישׂראל וּבין השאלוֹת החיוּניוֹת של המפעל הציוֹני לא היה כּל כּך חזק. מצד זה אין “זקנתנוּ” מביישת את ילדוּתנוּ. ויכּוּחינוּ בּציוֹנוּת בּמשך השנים האחרוֹנוֹת הם הלכוֹת חיים, הם דיני־נפשוֹת, הם נוֹגעים בּגוֹרל האוּמה ממש. והיינו רשאים לחשוֹב שכּל אוֹתן ההתנגשוּיוֹת האידיאוֹלוֹגיוֹת והריאַליסטיוֹת בּציוֹנוּת הנן התנַגשוּיוֹת, אשר את אמיתוּתן אפשר לבדוֹק לאוֹר המעשׂה. ואם כּי בּמוּבן האידיאוֹלוֹגי אין תקוּפתנוּ, שהיא תקוּפת העשׂיה, נוֹתנת כּל כּך הרבּה כּמוֹ בּימים הקוֹדמים, בּזמן הויכּוּחים בּין לילינבּלוּם, אחד־העם וּבּרדיצ’בסקי – אוּלי הכּוֹחוֹת הרוּחניים האישיים אינם מספּיקים – אין להניח שתוֹכן החיים שלנוּ עכשיו, התוֹכן המתגַלם בּגדוֹלוֹת וּבקטנוֹת, הוּא פּחוּת בּערכּוֹ מאשר בּאיזוֹ תקוּפה שהיא בּציוֹנוּת.

אוּלם בּתוֹך כּל המלחמוֹת אשר היוּ לנוּ בּציוֹנוּת היה דבר־מה אשר ליכּד ואיחד גם את כּל המתנגדים. היה שיתוּף ציוֹני. היתה אמוּנה בּ“כּלל” הציוֹני, בּכּוֹח היוֹצר של ה“כּלל” הציוֹני. עכשיו שהתנוּעה הציוֹנית התרחבה יוֹתר, שנוֹצרה תנוּעת עבוֹדה בּארץ, שנגלוּ הניגוּדים החמוּרים בּשאלוֹת עבוֹדה עברית, צוּרוֹת ההתישבוּת, יחסי־עבוֹדה – אפשר היה להניח שנגיע לאחדוּת מתוֹך ריבּוּי, ריבּוּי כּוֹחוֹת, ריבּוּי אינטרסים, ריבּוּי צוּרוֹת ההגשמה, אפשר היה לקווֹת שעם כּל הניגוּדים נגיע בּכל זאת לידי תנוּעה מדינית מאוּרגנת, בּעלת יכוֹלת, בּעלת משקל. הן הניגוּדים שלנוּ, עם כּל רצינוּתם, אינם יוֹצרים מגדר הניגוּדים הרגילים בּחיי אוּמה, אשר חפץ החיים וההכרח בּאחדוּת מצַווים למצוֹא דרך בּינוֹת לניגוּדים. והנה מי שיתבּוֹנן בּעין בּלתי־משוּחדת למה שנעשׂה אצלנו יכּיר כּי לא כן הוּא בּתנוּעה הציוֹנית. הרקע המשוּתף הוֹלך ונהרס וקנינים עיקריים אשר נוֹצרוּ עם ראשית תנוּעת השחרוּר ונעשׂוּ לקנינים משוּתפים, המוּשרשים אוֹרגָנית בּמעשׂה וּבמחשבה של התנוּעה הציוֹנית – הוֹלכים ונשלכים.

נקח, למשל, דוּגמאוֹת אחדוֹת. הציוֹנוּת, בּרצוֹתה לבנוֹת את המדינה היהוּדית העתידה, ניסתה מתחילתה ליצוֹר את “המדינה בּדרך”, את הסוּרוֹגַט של המדינה בּכל המוּבנים. הרצל לא הסתפּק בּשקל, כּי אם גם יצר את הבּנק הקוֹלוֹניאלי (“אוֹצר התישבוּת היהוּדים”), כּלוֹמר, לא רק אִרגוּן פּוֹליטי מסוּים, כּי אם גם הוֹן לאוּמי. הרצל וּממשיכיו לא היוּ סוֹציאַליסטים. הם לא האמינוּ בּהוֹן הממלכתי בּלבד, אבל הם היוּ די ריאַליים שלא להשליך את כּל יהבוֹ של ישׂראל על האינטרס של ההוֹן הפּרטי, עם כּל המרחב אשר הם היוּ מוּכנים להקצוֹת להוֹן היהוּדי שיהא צריך לזוּז וּלהעביר את עצמוֹ מהגוֹלה, בּעזרת הבּנק הליקוידציוֹני. הם הבינוּ יפה יפה, שבּלי מכשירים לאוּמיים קוֹלוֹניזטוֹריים, אשר יביאוּ את הדלוּת היהוּדית לארץ ויעשׂוּ אוֹתה נוֹשׂא להתישבוּת, אין לדבּר בּרצינוּת על שוּם הגשמה ציוֹנית. כּל מי שבּקי קצת בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת יוֹדע כּי לא פּחוֹת מאשר רעיוֹן הערוּבּוֹת הבּין־לאוּמיוֹת (“מקלט בּטוּח בּמשפּט העמים”), לא פּחוֹת מהצ’ארטר, תפס מקוֹם אצל הרצל הרעיוֹן על המכשיר הכּספי הלאוּמי, אשר לוֹ הקדיש כּוֹחוֹת לא פּחוֹת מאשר לאיזוֹ עבוֹדה פּוֹליטית שהיא (אכן, לא פּחוֹת ממה שידע הרצל כּשלוֹנוֹת בּמשׂא־וּמתן שלוֹ עם הדיפּלוֹמַטיה התוּרכּית והאירוֹפּית, – נכשל בּאי־היכוֹלת להגשים את המנוֹף הפינַנסי הגדוֹל). והנה אם נתבּוֹנן עכשיו ונראה מַהי המחשבה הציוֹנית המהלכת כּיוֹם בּחלקים שוֹנים של הציבּוּר, נמצא שרעיוֹן ההוֹן הלאוּמי בּתוֹר מכשיר רציני, בּתוֹר מכשיר הכרחי, אשר מבּלעדיו אין לתאר תכנית התישבוּתית מַקיפה וּמתאימה לצרכי ישׂראל, נמסר לאַרכיוֹן. לא רק שההוֹן הלאוּמי אינוֹ פּוֹעל עכשיו למעשׂה, שהוּא נמצא עכשיו בּמצוֹק; זאת אפשר להסבּיר אוּלי מתוֹך סיבּוֹת עוֹלמיוֹת כּלכּליוֹת, וגם מתוֹך סיבּוֹת ציוֹניוֹת־אִרגוּניוֹת, אבל אין זה ממַצה כּלל את המַשבּר העמוֹק של ההוֹן הלאוּמי. הן רוֹאים אנוּ בּין הציוֹנים חלקים גדוֹלים למדי, חלקים בּעלי משקל, השוֹללים את ההוֹן הלאוּמי. אינני רוֹצה לוֹמר שהם יתנגדוּ לקבּל הלוַאה מאת הבּנק הלאוּמי אוֹ תקציב התישבוּתי מקרן־היסוֹד – על זה לא יוַתרוּ וגם יבוֹאוּ בּטרוּניוֹת מדוּע מוֹציאים את הכּספים לא לאוֹתוֹ צוֹרך שהם היוּ רוֹצים בּוֹ. אבל אין זה מוֹנע אוֹתם מלפסוֹל מבחינה רעיוֹנית את עצם הצוֹרך בּהוֹן לאוּמי. בּרחבי העתוֹנוּת הקרוּיה ציוֹנית תמצאו לא מעט שוּרוֹת של איבה, של בּוּז לעצם הרעיוֹן של הוֹן לאוּמי. הקוֹנצפּציה של הגשמה ציוֹנית, השׂוֹררת בּחוּגים רבּים, איננה תוֹלה את מפעלי ההגשמה בּמאמצים כּלכּליים של כּלל האוּמה, לא בּכוֹח האִרגוּן המשקי שלה, לא בּיצירת המפעל הלאוּמי ההתישבוּתי, הנוֹעד לפתוֹר בּכוֹח האוּמה, על כּתפי האוּמה, שאלוֹת חיים של המוֹני ישׂראל. תעיינוּ בּ“בוּסתנאי”, בּ“ציוֹני הכּללי”, בּ“חזית העם” וּב“מטרה”⁵ – מניתי רק ארבּעה עתוֹנים; יכוֹלתי אוּלי לצרף גם את עתוֹנוּת “המזרחי” – ותראוּ שכּל אלה אוֹ שהם מכריזים על ההוֹן הלאוּמי, כּמוֹ שהכריזוּ עליו הרביזיוֹניסטים, שהוּא שקר, שיש צוֹרך לבערוֹ מן העוֹלם בּכל האמצעים של ניאוּץ וּ“בּלוֹקדה כּספּית”⁶, אוֹ (אם הם אנשים שעל פּי הטמפּרמנט, אוֹ הגיל, אינם מסוּגלים למסקנוֹת כּה חריפוֹת) שהם תוֹלים את כּל תקוָתנוּ הלאוּמית על אוֹתה העליה האנַרכית, הנרתעת ויוֹרדת מפּני פּרעוֹת ועוֹלה עם עליית המחירים בּליברפּוּל, אוֹ עם ירידת הלירה האנגלית. אינני שוֹלל שוּם מוֹמנט העלוּל לסייע לנוּ. אנוּ חייבים לענוֹת לכל פּוּרענות וגם להיבּנוֹת מכּל קטסטרוֹפה. אנוּ חייבים להשתמש גם בּגרַבּסקי וגם בּהיטלר, ולא לפחד שמא יאמרוּ עלינוּ שאנוּ חיים מפּרעות, מגזירוֹת. אבל כּלוּם זאת היא ציוֹנוּת, להאמין רק בּנחשוֹל פּרוּע ואוּמלל, מבּלי לבקש להעבירוֹ דרך כּוּר מַצרף קוֹנסטרוּקטיבי? מהגירת בּרוֹדי בּשנת 1881 ועד ההגירה של עכשיו עברוּ רבּים את הארץ, עברוּ וחלפוּ, יצאוּ כּלעוּמת שבּאוּ, והשאלה הציוֹנית היא – מה היה בּתוֹך זה החלק הבּוֹנה את הארץ? המחשבה הציוֹנית הקלַסית, עם כּל רצוֹנה לשתף את המַכּסימוּם של הוֹן יהוּדי פּרטי, ידעה יפה כּי אין למלא את התעוּדוֹת הלאוּמיוֹת רק בכּוֹח הרוַח הפּרטי בּלבד. רעיוֹן ההוֹן הלאוּמי צריך היה להיוֹת קנין משוּתף וּמאַחד חלקים שוֹנים ונפרדים סביב הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, סביב המפעל המישב. עכשיו חדל קנין זה להיוֹת קנין הכּלל הציוֹני.

היחס הזה לקרנוֹת הלאוּמיוֹת אינוֹ פּרי זלזוּל בּהוֹן כּשהוּא לעצמוֹ, וגם אינוֹ פּרי זלזוּל בּהוֹן אשר בּאוֹפן רשמי הוּא רשוּם על שם האוּמה. זהוּ פּרי שלילה של דבר־מה אחר, פּרי כּפירה וזלזוּל בּמפעל לאוּמי משוּתף. בּהזדמנוּת אחרת אמרתי כּי בּתוֹך היחסים השׂוֹררים עכשיו בציוֹנוּת, וּביחוּד בּישוּב, אילוּ בּא אלינוּ כּיוֹם הזה הפּרוֹפסוֹר הרמַן שפּירא והיה מציע ליסד עכשיו את הקרן הקימת, ודאי שההצעה לא היתה מתקבּלת. עכשיו היוּ ניגשים לשאלה בּגישה “מפוּכּחת”. היוּ שוֹאלים אם בּאמת כּדאי לפעוֹל למען גאוּלת אדמה, אשר תהיה לאוּמית דוקא, בּניגוּד לכל חוּקי הכּלכּלה שעל פּיהם חי רוֹב מנין של עם ישׂראל? היוּ שוֹאלים: וּמי יֶהנה עתה מהקרן הקימת? האם תחוּלק האדמה בּין המעמדוֹת השוֹנים לפי פּרוֹפּוֹרציה זוֹ אוֹ אחרת? היוּ חוֹששים מפּני הסכּנה שמישהוּ אחר “יקבּל”. אם עוֹד קיימים אצלנוּ עכשיו מוֹסדוֹת לאוּמיים בּעלי יכוֹלת פּעוּלה, הרי זה על חשבּוֹן האידיאוֹלוֹגיה הציוֹנית מהזמנים הקוֹדמים. אבל לבנוֹת דבר־מה חדש לפי צוֹרך הזמנים החדשים, בּמסגרת לאוּמית כּוֹללת – לכך איננוּ מסוּגלים עכשיו.

לפני שנים אחדוֹת עבר על הישוּב מַשבּר כּלכּלי קשה. העליה נפסקה וּבמשך זמן קצר עזבוּ את הארץ כּמה אלפים יהוּדים. לכאוֹרה, היה צריך הישוּב, ראשית כּל, לבקש בּתוֹך עצמוֹ כּוֹחוֹת לעשׂוֹת משהוּ, כּדי לעמוֹד בּפני המַשבּר. כּך עוֹשׂים בּמצבים כּאלה ישוּבי יהוּדים סתם, אשר אין עליהם תפקידים לאוּמיים ואינם מתימרים בּהלָך־רוּח אידיאַליסטי וּבזכוּיוֹת מיוּחדוֹת כּלפּי כּלל ישׂראל. וגם הישוּב בּארץ ידע לפנים זמנים כּאלה, מעשׂי־התאוֹששוּת עצמיים. היוּ ימי המלחמה העוֹלמית, והישוּב היה קטן וחלש, וניגוּדים רעיוֹניים וחברתיים היוּ גם אז בּינינוּ, וּבכל זאת נמצא אז בּישוּב הכּוֹח להתאַרגן לעזרה עצמית לשם עמידה בּפני המַשבּר. והנה, כּשבּא המַשבּר של שנת 1926 היוּ כּבר בּישוּב כּוֹחוֹת בּעלי־יכוֹלת, שיכלוּ לסדר מוֹסדוֹת של עזרה. הפּוֹעלים היוּ ודאי מסוּגלים ליצוֹר לעצמם מפעלי עזרה, אבל היוּ אצלנוּ אנשים תמימים. לא חפצוּ להצטמצם בּפעוּלה “פּנימית”, מעמדית בּלבד. הם הגוּ את המחשבה כּי הפּעם אוּלי אפשר יהיה לעשׂוֹת דבר־מה כּללי בּישוּב, לחַשל את המצוּקה הזאת – ולנגוֹד ממנה מנוֹף ליצירת נכס כּלכּלי של הישוּב. לשם כּך בּאה ההצעה להקים את “אוֹצר הישוּב”. איני יוֹדע אם רבּים זוֹכרים את השם הזה. הדבר גם נתקבּל להלכה בּועד הלאוּמי, אוּלם נפגש בּעתוֹנוּת ידוּעה, המבּיעה את דעוֹת הבּעלי־בּתיוּת בּארץ, בּלעג וּבחשדוֹת. השאלה הראשוֹנה היתה: מי הציע את “אוֹצר הישוּב”? בּרוּר, שאם ההצעה בּאה מאת הפּוֹעלים הרי שלטוֹבתם הם מתכּוונים, ואם זה לטוֹבתם הרי זה לרעת אחרים. בּרוּר איפוֹא שכּל הענין איננוּ כּדאי. וּמי פּתי ויסייע להקים מוֹסד שיש חשש שמא יגבּיר את תנוּעת הפּוֹעלים? התוֹצאה המעשׂית היתה שבּחוּגי עסקני הישוּב נתאספוּ ודנו אם כּדאי להמשיך, ואוּלי לא כּדאי. היתה הצעה שהפּוֹעלים אינם צריכים “להתבּלט” יוֹתר מדי בּיסוּד, בּהנהלה: יעמדוּ מהצד, יעשׂוּ, יתנוּ כּסף, אבל אַל “יוֹפיעוּ”, יהיוּ בּטלים בּששים, יסוּדר אַפּרט שלא מן הפּוֹעלים. קיבּלנוּ גם את ההצעה הזאת, וּבלבד שהמפעל יקוּם, שתיעשׂה פּעוּלה כּל־שהיא נגד המשבּר ושיוּקם לישוּב מכשיר פינַנסי משלוֹ, שיוּכל לצמוֹח ולגדוֹל וישחרר את כּנסת ישׂראל מידי אפּוֹטרוֹפּסים ואנשי־חסד. והנה עכשיו אתם יוֹדעים את גוֹרל המוֹסד הזה. אי־הרצוֹן של החוּגים הבּעלי־בּתיים בּדבר־מה משוּתף לציבּוּר כּוּלוֹ, בּדבר־מה אשר לא יהיה קנינם שלהם בּלבד, אשר יתכן ש“הצד השני” ישפּיע עליו, יֶהנה ממנוּ ושעניני הישוּב יצַווּ אוּלי על חלוּקת אמצעיו בּשיטה לא רצוּיה להם – אי־רצוֹן זה הספּיק להרוֹס ראשית מוֹסד, שנצפּנוּ לוֹ אפשרוּיוֹת חשוּבוֹת. מאז צצוּ בּארץ כּל מיני בּנקים פּרטיים, עשׂוּ להם נכסים, ניצלוּ את חסכוֹנוֹת הציבּוּר, והישוּב עדיין נשאר דל וּמחוּסר יכוֹלת ותלוּי עד היוֹם הזה בּכוֹחוֹת כּספּיים מהחוּץ.

יכוֹלתי להביא עוֹד כּמה דוּגמאוֹת מכּל מיני נסיוֹנוֹת לפעוּלת יצירה משוּתפת בּשטחים אחרים: תרבּוּת, המפעל הגרמני והרפּתקאוֹתיו וכדוֹמה. אוּלם יארכוּ הדברים. בּקיצוּר: כּפעם בּפעם נעשׂוּ נסיוֹנוֹת להפעיל את הישוּב, להפעיל את הציוֹנוּת. אלא שהנסיוֹנוֹת האלה בּאוּ לא מאנשים “סתם”, אלא – מעשׂה שׂטן – מחוּגי הפּוֹעלים, מאנשים הדוֹגלים בּדבר־מה מסוּים וּמוּכנים עם זה להטוֹת שכם לבנין הישוּב, למפעלים תרבּותיים, כּוֹללים. וּמשוּנה הדבר, כּל עוֹד פּנוּ האנשים למחנה שלהם היה כּוֹחם אתם לעוֹרר בּוֹ מאמצי יצירה. משפּנוּ ל“ישוּב” – לא נענוּ. למפעלים כּלליים, לאוּמיים, לא היה בּישוּב פּתוֹס של יצירה.

הגוֹרל העלוּב, אפשר לוֹמר, הגוֹרל הטרגי של כּנסת ישׂראל בּארץ, מלמד משהוּ. לפני שלוֹשים שנה ניסה כּבר אוּסישקין להקים את ארגוּן הישוּב⁷. זה לא היה נסיוֹן “פּרטי” של אוּסישקין, זה היה בּשעתוֹ נסיוֹן של התנוּעה הציוֹנית, של כּל החוּגים הפּעילים בּישוּב החדש. כּל ציוֹני בּשעתוֹ ראה בּזה אחת הדרכים של הבראת הישוּב והעמדתוֹ על רגליו. והנה לעינינוּ מפרפּר, בּמשך כּמה שנים, הארגוּן של כּנסת ישׂראל בּין החיים והמות, אף על פּי שיש אנשים הסוֹחבים בּעוֹל הזה, ללא כּבוֹד רב וּללא סיפּוּק, ללא גמוּל. איני סבוּר שהיחס המקוּבּל בּציבּוּר כּלפּי עסקני כּנסת ישׂראל הוּא מוּצדק. כּל מי ש“עשׂה חַיל” בּעסקוֹ הפּרטי, אוֹ בּמוֹסדוֹ “הפּרטי”, מבּיט בּגאוה וּבגוֹדל־לבב על ה“בּטלנים”. ואני סבוּר שהמקוֹם גוֹרם. צחיחה החלקה. לוּ הלכוּ אלה לשטחים אחרים, לא היוּ נוֹפלים מאחרים בּחריצוּתם וּבפוֹריוּת פּעוּלתם, אבל בּלי אוירה של רצוֹן ושל עזרה, בּיחס של בּיטוּל – מי גיבּוֹר ויצליח? הדיפרנציאַציה חדלה להיוֹת דיפרנציאַציה של אברים הנמצאים בּגוּף אחד, כּי אם נהפּכה להתפּרקוּת צנטריפוּגלית. אין רוֹצים בּמרכּז, אין מרגישים צוֹרך בּמרכּז, בּמסגרת מאַחדת. הפּרדסן שוֹאל: מה תתן וּמה תוֹסיף לוֹ כּנסת ישׂראל? אוּלי הוּא צוֹדק. את הקשר בּין מחירי תפּוּחי־הזהב וּבין אִרגוּן הכּנסת לא כּל כּך קל למצוֹא. ולמה לוֹ איפוֹא הצרה הזאת? למה לוֹ לשבת עם אנשים אשר כּיסיהם ריקים, וחוּצפּתם רבּה, וּלשוֹנם מדבּרת גדוֹלוֹת? והפּרדסן עוֹשׂה את חשבּוֹנוֹ לעצמוֹ: “אני שם בּמיעוּט, מצבּיעים שם לא לפי הדוּנַמים, אלא לפי מספּר הידים, ואוּלי גם יחליטוּ בּניגוּד לי, לרצוֹני, לעניני? וּכלוּם איני יכוֹל לבנוֹת את הארץ מבּלעדי ישיבה מאוֹנס אתם? כּשאני קוֹנה פּרדס, וּמוֹכר קרקע, ואני אדוֹן לעצמי, מַרויח וגם עוֹשׂה טוֹבה לאחרים, אני עוֹשׂה מפעל ישוּבי, הנני ממשי יוֹתר מכּל העסקנים הבּטלניים הללוּ”. ואין אדם צריך להיוֹת הציני בּיוֹתר בּין הפּרדסנים כּדי שיחשוֹב כּך.

הנה מדבּרים הרבּה – ורבּים עוֹשׂים להם מזה סוּסי־רכיבה בּזמן האחרוֹן – על ענין המרוּת הלאוּמית. לא אעמוֹד כּרגע על האידיאוֹלוֹגיה של המרוּת הלאוּמית. אני עוֹסק עכשיו לא בּמדרש, אלא בּמעשׂה חיינוּ. וּמי שחי בּתוֹך המסיבּוֹת הריאַליוֹת בּארץ־ישׂראל כּלוּם איננוּ רוֹאה כּיצד הוֹלכת ונעקרת הקרקע מתחת לכל מרוּת לאוּמית, כּיצד גדלוּ בּארץ כּוֹחוֹת אנַרכיים בּמוּבן הכּלכּלי וּבמוּבן הפּוֹליטי, כּוֹחוֹת אשר המרוּת הלאוּמית בּגרוֹנם וחרב פּיפיוֹת של פּירוּד מוּחלט בּידם.

כּיצד בּא הדבר הזה? האוּמנם יש בּאמת בּארץ ניגוּדים כּלכּליים מעמדיים כּל כּך חזקים העוֹשׂים את השיתוּף הלאוּמי לבלתי אפשרי, אוּלי גם לבלתי נחוּץ? אני כּוֹפר בּזה. אני אוֹמר: בּבנינה של ארץ־ישׂראל עדיין לא הגיעוּ הניגוּדים הממשיים לידי מדרגה כּזוֹ שיעשׂוּ לבלתי אפשרי את קיוּם המסגרת הלאוּמית. אני מדבּר לא על מסגרת בּמוּבן הפוֹרמַלי, כּי אם בּעלת יכולת אמיתית. הענינים המעמדיים כּשלעצמם אינם מחייבים אוֹתוֹ הפירוּד המוּחלט, השׂוֹרר בּרחוֹב היהוּדי בּוַרשה. שם יוֹתר ממה שיש ניגוּד ענינים בּין הפּוֹעל וּבעל־הבּית היהוּדי יש “בּרוֹגז־טאנץ” המתנהל עשׂרוֹת בּשנים, והוּא מלַוה את הניגוּדים וּמפיח אוֹתם יוֹתר מגדלם הטבעי. נוֹסף על ניגוּדי הענינים המעמדיים יש אצלנוּ צרוּת־עין מעמדית, קנאה עיורת.

 

ב    🔗

בֶּבֶּל⁸ הגדיר בּשעתוֹ את האַנטישמיוּת בּאִמרת־כּנף זוֹ: “הסוֹציאַליזם של השוֹטים”. אין זוֹ הלצה בּעלמא. זהוּ נסיוֹן להסבּיר את המצב המשוּנה, שהמוֹנים גדוֹלים הנתוּנים בּמצוּקה גדוֹלה אינם מוֹצאים מוֹצא אלא נאחזים בּיהוּדי, רוֹאים בּוֹ את מקור הצרוֹת, וּבאָבדנוֹ – את ישוּעתם. אינני יוֹדע אם יש איזוֹ הסבּרה רציוֹנַלית לכל החזיוֹן של האנטישמיוּת. מוֹחנוּ איננוּ תוֹפס זאת, וכל ההסבּרוֹת המדעיוֹת אינן מניחוֹת את דעתנוּ. אוּלם עוּבדה היא שהמוֹני גוֹיים כּוֹאבים, דבר־מה חסר להם והם אינם יוֹדעים מה חסר להם, והם נאחזים בּדבר־מה המַפנה את תשׂוּמת לבּם, ואחיזה זוֹ נוֹתנת, כּנראה, פּוּרקן למכאוֹביהם. שנים רבּוֹת ליגלגנוּ על כּל אוֹתם התוֹפעוֹת הציבּוּריוֹת הכּלוּלוֹת בּמוּשׂג “סוֹציאַליזם של שוֹטים”: הרגשוֹת וּתנוּעוֹת של המוֹנים אשר אינם יוֹדעים מה חסר להם וּמה נחוּץ להם, אינם מכּירים מה הם עניניהם האמיתיים, לא רק עניניהם המעמדיים, כּי אם גם עניניהם הלאוּמיים האמיתיים, – והם נאחזים בּאיזוֹ מפלצת וּמכריזים עליה מלחמה, ועל ידי זה הם הוֹרסים גם אוֹתוֹ המעט אשר יש בּידיהם. אבל עכשיו, בּשנת 1933, כּשרוּח “שטוּת” זוֹ מנַצחת בּחיי העוֹלם, רוּח־פּראים זוֹ שאין עמה דרך, אין עמה שוּם הקלת המצוּקה, אבל יש עמה הטירוּף הגדוֹל המפרק את הכּאב של ההמוֹנים, – איננוּ יכוֹלים לדבּר בּלעג על “הסוֹציאַליזם של השוֹטים”.

וּבשנים אלה נוֹכחנוּ שיש גם “ציוֹנוּת של שוֹטים”, וגם עליה אין אנוּ יכוֹלים עכשיו לדבּר בּלגלוּג קל, כּי נאלצים אנוּ לראוֹת בּה אחד האסוֹנוֹת הגדוֹלים של הציוֹנוּת. פּעם אחת, בּימי ראשית האידיאוֹלוֹגיה של המעמד הבּינוֹני בּארץ־ישׂראל, כּשיצא הקצף על הפּוֹעלים, כּתב ד"ר גליקסוֹן שצרוּת עין היא הגוֹרמת לכך. לא בּגלל זה כּוֹעסים על הפּוֹעלים שאינם עוֹשׂים מה שצריך לעשׂוֹת, אלא מדוּע הם עוֹשׂים, מדוּע בּנוּ את העמק וכוּ'. דוקא מאמצי היצירה החיוּבית של הפּוֹעלים הם המגָרים, הם המעוֹררים קנאה. מי שבּקי קצת בּספרוּת הקטיגוֹריה על הפּוֹעלים בּמשך שנים רבּוֹת יזכּוֹר את הקינוֹת הבּלתי־פּוֹסקוֹת, “שהפּוֹעלים כּבשוּ את הכּל”. בּהלצה היינוּ אוֹמרים: מוּבן מאליו, כּבשנוּ לנוּ גם את הקדחת בּחדרה, גם את הכּדוּר בּהגנה. המקטרגים אינם רוֹאים את כּיבּוּשי הפּוֹעל כּכיבּוּשים של הציוֹנוּת. אינם רוֹאים את כּל היצירה המשקית והחברתית הגדוֹלה כּפרי מאמצים עצוּמים, לשד וּמוֹח, קרבּנוֹת בּמוּבן הפּשוּט של המלה הזאת, מצוּקה, מסירוּת יוֹצאת מן הכּלל. הם רוֹאים את כּל החיל אשר עשׂינוּ כּדבר־מה אשר נעשק ממישהוּ. עד היוֹם הזה יש פּובּליציסטים ציוֹנים המחנכים את קוֹראיהם לדעה כּי כּל מה שהוּצא על ידי הקרנוֹת הוּצא “לטוֹבת” הפּוֹעלים. הלא ז’בּוֹטינסקי אינוֹ חדל לספּר: אני בּעצמי נסעתי לאמריקה ואָספתי כּסף בּשביל קרן־היסוֹדּ, “וכל זה הלך אליהם”. לשוֹן־דיבּוּר זוֹ כּמה היא מלמדת על מוּשׂגי הציוֹנוּת של בּעליה! תפיסתם מוֹדדת כּל מפעל ציוֹני חדש לא בּמידת תכליתיוּתוֹ הציוֹנית, אם הוּא עוֹזר להגשמת הציוֹנוּת, אם הוּא מוֹעיל, – כּי אם בּמידה אחרת: למי זה שייך, מי יֵהנה מזה, כּאילוּ הציוֹנוּת מעוּנינת בּכך שדוקא ראוּבן יֵהנה ולא שמעוֹן.

מאוֹתוֹת זמננוּ. אם עוֹשׂים מפעל בּשביל יהוּדי גרמניה הרי כּמעט כּל חוּג, כּל גוּף ציבּוּרי הנוֹתן משהוּ, מַתנה תנאי: רצוֹני שהכּסף שאני נוֹתן יוּקדש בּשביל החוּג שלי. אילוּ היתה שׂוֹררת אידיאוֹלוֹגיה זוֹ בּימי חיבּת־ ציוֹן לא היוּ צריכים לתת בּשוּם אוֹפן שיבנוּ את גדרה, וּבצדק: מה הגיוֹן יש בּדבר שיקחוּ כּסף של חנוָנים ויתנוּ לאכּרים! הלא התוֹרמים ל“ישוּב ארץ־ישׂראל” היוּ חנונים ולא אִכּרים! הלא רוּבּם של יהוּדים חנוָנים הם. אבל אז עוֹד לא ידעוּ שתפקידה של הציוֹנוּת הוּא ליַצב וּלקיים בּארץ את כּל החוּגים הכּלכּליים וּמשלחי־היד שבּעיירה. אדרבּא, האידיאוֹלוֹגיה הציוֹנית של פּינסקר, אשר עוֹד לא השתמשה בּמוּנח “השׂמאל”, “אוּמשיכטוּנג”, ידעה יפה יפה שאין גאוּלה לישׂראל מן הגלוּת מבּלעדי משק לאוּמי חדש וּסטרוּקטוּרה כּלכּלית חדשה. את האסוֹן של הכּלכּלה היהוּדית הגָלותית ניסח פּינסקר בּקטוֹביץ בּצוּרה כּל כּך בּרוּרה, בּגאוֹניוּת כּזוֹ, שהבּאים אחריו בּרצוֹן לחַדש לא היה להם בּנדוֹן זה מה לחדש. רעיוֹן חידוּש הכּלכּלה היהוּדית הלא עבר כּחוּט השָני בּכל המחשבה הציוֹנית, מפּינסקר ועד הרצל ועד בּרדיצ’בסקי וספרוּת העבוֹדה בּארץ. אצל נוֹשׂאי הציוֹנוּת “הבּלתי־מעמדית”, “הצרוּפה”, איננוּ קיים. בּמקוֹם הקמת כּלכּלה לאוּמית ההוֹלמת את קליטת ההמוֹנים, שקוּעים אצלנו בּפּטריוֹטיזם של חוּגים, של מִשלחי־יד. רוֹאים תפקיד לציוֹנוּת שמנחם מנדל ישאר בּפרנסוֹתיו הבּרוּכוֹת דוקא. אינני יוֹדע אם יש בּארץ־ישׂראל מפלגה אחת היכוֹלה להבטיח לכל חנוָני בּגוֹלה שהיא יכוֹלה להעבירוֹ לארץ וגם לסדר לוֹ פּה חנוּת, אבל התעמוּלה הציוֹנית מתנהלת כּאילוּ בּידיה הדבר להבטיח. אוּלי לסרסוּרים אפשר להבטיח זאת, כּי זהוּ ענף פּרנסה אשר אין לוֹ שיעוּר, ו“הסחוֹרה” – אדמת ארץ־ישׂראל – תמיד יהיוּ לה קוֹפצים וקוֹנים מיד ליד.

קנאה מעמדית זוֹ כּלוּם אינה מַתמיהה? סוֹף סוֹף עם חכם ונבוֹן אנחנוּ. ואוֹתוֹ היהוּדי בּגוֹלה שקוֹראים לוֹ “מעמד בּינוֹני” (ולא ידוּע בּאיזה מוּבן הוּא בּינוֹני, אם בּרכוּש, אוֹ בּגיל, אוֹ בּדעוֹת), הוּא סוֹף סוֹף אב לילדים, והילדים שלוֹ גם כּשהם נמנים על מפלגה אחרת, אוֹ מעמד אחר, הם ילדים שלוֹ, והם הוֹלכים לארץ־ישׂראל. נניח רגע אחד שכּל הקטרוּג הזה על “כּיבּוּש” הוּא נכוֹן, – מה פירוּש הדבר? שבּאוּ ילדים ועשקוּ את אבוֹתיהם. אפשר יש כּאן טרגדיה של “אבוֹת וּבנים”. יהי כּן. אבל הָבֵן לא אוּכל מדוּע מחוּיב האב להילחם בּזרעוֹ למען מעמדוֹ. מנַין מוּסר מעמדי זה לאב היהוּדי? מקוּבּל כּי חוּש המשפּחה מפוּתח בּעמנוּ מאד, והנה פּתאוֹם נוֹלד לנוּ אב יהוּדי חדש, והוּא אינוֹ דוֹאג לא לעתיד בּנוֹ, אשר קשר את גוֹרלוֹ בּהתישבוּת חלוּצית וּבחיי פּוֹעל, לא לתכליתיוּת של ההתישבוּת, לא לרציוֹנַליוּת של המפעל הציוֹני, אלא דוקא לבני המעמד שלוֹ. יהוּדי חנוָני בּוַרשה אינוֹ מעוּנין לא בּילדיו שלוֹ ולא בּילדי אחיו, אלא הוּא מעוּנין בּשכנוֹ החנוָני, ואם בּנין הארץ אינוֹ נוֹח לשכנוֹ החנוָני הרי אבי הבּנים החלוּצים מיוּאש.

הפּתגם היהוּדי אוֹמר: “בּכּל אדם מתקנא, חוּץ מבּנוֹ ותלמידוֹ”. היחסים בּציוֹנוּת סוֹתרים חכמת חיים זוֹ. נניח שהבּנים הם בּנים סוֹררים, אך הם היוֹרשים. למעמד הבּינוֹני בּישׂראל אין יוֹרשים אחרים מאשר בּניו העוֹברים לחיי עבוֹדה, והוּא צריך להשלים עם יוֹרשיו. בּמקוֹם זה מַטיפים לוֹ שיתקנא ו“יתחרה” בּהם. את כּל מאמציהם ויצירתם מכריזים לענין של זרם סוֹטה, של כּת, ויוֹתר מזה: זכינוּ לכך שיוֹצרי מפעל העבוֹדה בּארץ הוּכרזוּ פּוּמבּית לאנשי “שמד” ו“יֶבסקציה”. והמַצפּוּן הציוֹני לא נזדעזע.

אינני מקבּל על עצמי לברר את המקוֹרוֹת הפּסיכוֹלוֹגיים של התנַוונוּת ציוֹנית זוֹ. חוֹששני שהתגבּשוּת מנחם־מֶנדלית, אנטי־פּוֹעלית זוֹ בּציוֹנוּת מעידה, ראשית כּל, על חוֹסר כּוֹח של אלה לבנוֹת בּארץ דבר־מה קפּיטליסטי, דבר־מה מוּצק. מתוֹך חוֹסר כּוֹח ליצוֹר דבר־מה של ממש בּתנוּעה הציוֹנית, מתוֹך חוֹסר כּוֹח למצוֹא דבר־מה, להסתגל לדרישוֹת החמריוֹת שהארץ מעמידה, פּוֹנים אל “הציוֹנוּת של שוֹטים”.

בּימי דוֹר המדבּר קם עלינוּ קוֹרח (חזיוֹן סימבּוֹלי הנלוה, כּנראה, לכל תנוּעת־שחרוּר יהוּדית). בּתקוּפת החוּרבּן ידענוּ מחוּץ לכל אוֹיב וּמחוּץ למלחמת סיעוֹת גם את בּר־קמצא, אשר מפּני שנפשוֹ חָשקה בּסעוּדה שלא הוּזמן לה, נתן יד לחוּרבּן ירוּשלים. הנטיוֹת הנרגניוֹת, הטרוּפוֹת הללוּ פּוֹעלוֹת גם הן פעוּלה איוּמה בּציוֹנוּת וּמתלבּשוֹת בּכל מיני לבוּשים. ונרגנוּת זוֹ רוֹכבת על האַוריריוּת האוּמללה של המוֹנים נטוּלי־מעמד, המוּכתרים בּתוֹאר “סתם יהוּדי”.

אף על פּי שאנוּ עוֹמדים עתה בּפני בּחירוֹת הריני רוֹאה חוֹבה לי לוֹמר דבר, אשר ודאי לא יוֹסיף לנוּ קוֹלוֹת: אין בּכוֹחנוּ, בּכוֹח הציוֹנוּת כּוּלה, לקלוֹט וּלעכּל בּארץ המוֹנים אַוריריים. עם כּל רגש ההשתתפוּת בּצערם של המוֹני היהוּדים הנמַקים והגוֹועים בּעוֹלם, עם כּל הרצוֹן להציל כּל נפש מישׂראל, אין עדיין בּידנוּ לעשׂוֹת זאת. הציוֹנוּת נמצאת עדיין בּסטַדיה זוֹ שאיננוּ יכוֹלים להרשוֹת לעצמנוּ גישה רחמנית בּלבד להגשמת הציוֹנוּת, אף על פּי שאינני אוֹהב לנקוֹט לשוֹן צבאית, אין לי הגדרה אחרת למה שנדרש לנוּ בּשנים אלה מאשר: צבא הגשמה. זהוּ מה שדרוּש לנוּ עכשיו. עדיין אנוּ חייבים להעריך כּל צעד, כּל פעוּלה, לא מבּחינת סיפּוּק רגש הרחמנוּת שלנוּ, לא מבּחינת סיפּוּק ההערכה הסוֹציאליסטית שלנוּ, לא מבּחינת הסימפּטיה הסוּבּיֶקטיבית, אלא קוֹדם כּל מבּחינה זוֹ: אם הוּא מוּנח על פּסי ההגשמה הציוֹנית. אם הוּא תכליתי מבּחינת ההגשמה.

מי שיגש לדברים מבּחינה זוֹ יצטרך להעריך כּמה דברים אחרת ממה שמעריכים אוֹתם מסביבנוּ. נקח דוּגמא קטנה מגרמניה. יתכן שצערוֹ של הפּרוֹפסוֹר הגרמני, שפּתאוֹם חרב עליו עוֹלמוֹ, הוּא גדוֹל מאד, אוּלי יוֹתר גדוֹל מצערוֹ של נער יהוּדי בּן 15 אוֹ 17. אוּלם הם יהיוּ כּספים בּידינוּ, כּלוֹמר, לא בּידי חברה רחמנית אלא בּידי האוּמה העברית, ואנוּ נדע שאין בּידינוּ להעביר את כּל יהוּדי גרמניה, ונגש לבחירה מתוֹך קריטֶריוֹן אכזרי של הציוֹנוּת, אזי נשאל, לא “לפוּם צערא”, אלא: מי עלוּל יוֹתר להיקלט בּארץ וּלהרבּוֹת את אוּכלוֹסינוּ? ואז נאמר: הילד היהוּדי־גרמני, הנער הגרמני, אין לוֹ אוּלי כּל כּך הרבּה תכוּנוֹת טוֹבוֹת כּמוֹ שישנן לדוֹר הזקן בּגרמניה, וגם חסר הוּא כּל זכוּיוֹת־העבר, אוּלם מבּחינת התכליתיוּת הציוֹנית נבכּר 5000 ילדים מגרמניה על פּני כּמה וכמה אלפים אנשים מצוּינים, הנמַקים בּעָניָם, וּודאי ראוּיים להצלה, אוּלם עדיין אין הכּוֹח לאוּמה להקליטם בּארץ. אם יש ציוֹנוּת בּלתי־מעמדית – אינני מאמין כּל כּך בּבלתי־מעמדיים, אבל אם יש אנשים אשר גם עם היוֹתם קשוּרים בּטבּוּרם למציאוּת מעמדית, הנם מסוּגלים לחַשב את חשבּוֹן האוּמה – אזי אחד הוּא הקריטריוֹן שלה בּכל שאלה, שאלת הפּוֹעל, ההוֹן הלאוּמי, התעשׂיה: בּאיזוֹ מידה הדבר מַבריא את קיוּמנוּ בּארץ, יוֹצר לבֵנים ראוּיוֹת לבּנין.

אנסה להגדיר בּמקצת את ההבדל בּין הציוֹנוּת שלי וּבין הציוֹנוּת של אחרים ואסתייע לכך בּהגדרוֹת מבּית־מדרש סוֹציאליסטי. כּשנתבּלטוּ בּשנים האחרוֹנוֹת כּמה ניגוּדים בּעוֹלם הסוֹציאליסטי נמצא מי שאמר: יש שני מיני סוֹציאַליזם, יש סוֹציאַליזם של צרכּנים וסוֹציאליזם של יצרנים. הצרכּן מעוּנין קוֹדם כּל בּחלוּקה, בּסידוּר חדש של חלוּקת ההנאָה מרכוּש החברה. כּך תוֹפס את הסוֹציאליזם האדם אשר איננוּ עוֹמד בּעצמוֹ בּשתי רגליו בּתוֹך המשק. אוֹתוֹ מוֹשכת החלוּקה השוה. הדרך הארוּכּה אשר בּה אפשר להגיע לכך איננה מטרידה אוֹתוֹ. את קשייה איננוּ יוֹדע. הוּא מכוון את כּל האיסטרטגיה החברתית לסוֹציאַליזם הצרכּני. אבל יש סוֹציאליזם יצרני, הרוֹאה את יסוֹד החברה בּיצרנות, המבין כּי אי אפשר לקיים משטר חדש אם היצרנוּת תהיה פּגוּמה. סוֹציאליזם זה הוּא זהיר יוֹתר, מַחמיר יוֹתר, איננוּ אָץ לפתרוֹנוֹת קלים. קוֹדם כּל הוּא רוֹאה לפניו את שאלוֹתיו ואת צרכי קיוּמוֹ של המשק היוֹצר. יתכן שגם בּציוֹנוּת יש שני מיני תפיסוֹת כּאלה. יש הרוֹצים לאלתר לאכוֹל את הפּרי של הציוֹנוּת ויש הרוֹאה את ההכרח ליַצר קוֹדם כּל את מזוֹנוֹת האוּמה. סבוּרני כּי עדיין אין אנוּ יכוֹלים לוַתר על ציוֹנוּת “יצרנית”, וּתנוּעת הפּוֹעלים היא המיצגת אוֹתה.

מלים אחדוֹת להערכת מקוֹמה של תנוּעת הפּוֹעלים בּמצב זה של הציוֹנות. אין לדוּן תנוּעה על פּי מה שהיא אוֹמרת על עצמה, כּי אם לפי מעשׂיה. זה הכּלל בּסוֹציוֹלוֹגיה: אַל תסתכּל בּקנקן. כּל הסוֹציוֹלוֹגיה מימי מַרכּס איננה אלא נסיוֹן להסיר את הלבוּשים היפים, את השמוֹת המפוֹרשים, אשר בּהם משתמשוֹת כּל מיני תנוּעוֹת “בּצאתן”, ולמצוֹא מה היא התנוּעה לאמיתה, “בּאהלה”. וגם את הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּציוֹנוּת יש להעריך לא מתוֹך זה מה הם אוֹמרים, כּל אחד על עצמוֹ וכל אחד על זוּלתוֹ, אלא מתוֹך התבּוֹננוּת בּתפקידים אשר כּל אחד ממלא בּציוֹנוּת. ואם כּכה ידוּנוּ בּדברים, אזי ימצאוּ שאָנוּ קיבּלנוּ עלינוּ תפקידים מסוּימים וּמילאנוּ אוֹתם, אם בּשלימוּת ואם בּפחות משלימוּת, אבל מילאנוּ. איני מבטל כּלל וּכלל את ערך הקשר שבּין האידיאוֹלוֹגיה וּבין המעשׂה של תנוּעה, אוּלם משוּם שאני יוֹדע שלא כּל תנוּעה תוֹכה כּברה, ושכּל סתירה בּין המדרש והמעשׂה בּתנועה ציבּוּרית היא הרת־סכּנוֹת, לפיכך אני דן על כּל תנוּעה לא לפי ה“אני מאמין” שלה, אלא לפי “אני מקיים” שלה. אילוּ בּזמן יציאת מצרים היוּ היהוּדים “מסכּימים” הסכּמה אידיאוֹלוֹגית למתן תוֹרה ועם זה לא היוּ יכוֹלים לקבּל על עצמם את ה“בּכל נפשך וּבכל מאוֹדך”, מי יוֹדע אם בּזכוּת “העמדה האידיאוֹלוֹגית” הזאת היוּ היהוּדים מגיעים לארץ־ישׂראל, ואם היה קיוּם לתוֹרה.

וגם בּיחס לציוֹנוּת יש לשאוֹל: מאימתי מתגלגל ה“אני מאמין” בּ“אני מקיים”?

אין אידיאָה מתגלמת בּתנוּעה ציבּוּרית רצינית כּל עוֹד לא מצאה את הנוֹשׂא שלה, את המַגשים שלה, כּלוֹמר, לא את מי שמוּכן וּמזוּמן לבוֹא “לכל המוּכן”, כּי אם אשר יבוֹא ויתיצב בּשוּרה ויעמוֹד בּכל התלָאוֹת ולא ירָתע מכּל המַעקשים אשר בּדרכים. גם הרעיוֹן הציוֹני חיפּשׂ את נוֹשׂאיו מימיו הראשוֹנים, מימי חיבּת־ציוֹן, וּזמן רב חיפּשׂ ולא מצא. היוּ יחידים, יחידי־סגוּלה ממש, יקרים מאד; היוּ יהוּדים אחדים מיוֹצאי אוּנגַרן וירוּשלים בּפתח־תקוה, היוּ אחדים בּיסוּד־המעלה, היה קוֹמץ של הבּיל“וּיים, היה “מנין ראשוֹן” של מתחילים אשר כּוּלנוּ עפר תחת כּפּוֹת רגליהם, אבל נוֹשׂא ציבּוּרי, נוֹשׂא בּרוֹב־עם, אשר יראה את חוֹבתוֹ הציוֹנית לא רק בּתרוּמת כּך וכך רוּבּל לשנה ל”וַעד האוֹדיסאי" ולחתימה על “השילוֹח”, אלא יטיל על עצמוֹ את חוֹבת הציוֹנוּת הקשה, – ציבּוּר יהוּדי כּזה לא היה. אחד־העם בּיקש את הנוֹשׂא הזה בּקרב בּעלי־הבּתים המשׂכּילים “טוֹבי האוּמה”, וּלשם כּך יצר את “בּני־משה”. אנוּ יוֹדעים מה פּעוּטים היוּ הקרבּנוֹת שנדרשוּ אז מבּני־משה, וּבאיזוֹ מידה הם נענוּ. מכּל הנסיוֹן הזה, אשר המסוֹרת הציוֹנית עטפה אוֹתוֹ הוֹד, יצא אחד־העם וידיו ריקוֹת. שנים על שנים בּוּקש הנוֹשׂא ולא נמצא. והנה בּא גל אחד, לא תוֹאר ולא הדר, ותמנוּ בּוֹ גם כּמה מיני חטאים (מעמדי, אי־מעשׂי – לא נתוַכּח עכשיו), אבל גל זה היה הראשוֹן בּתנוּעה הציוֹנית אשר קיבּל בּתוֹם לבב את מצוַת ההגשמה בּמוּבנה הפּשוּט בּיוֹתר והמַסקני בּיוֹתר. וזה היה גל ממש, לא יחידים, אלא ציבּוּר. בּדוֹר הקוֹדם היוּ יחידים מסוּג זה: היוּ גיבּוֹרים ושוֹמרים ראשוֹנים, היוּ אנשים אשר נעשׂוּ לחקלאים ראשוֹנים, היה יהוֹשע בּרזלי, מבשׂר “הטירוּף” החלוּצי, אשר בּזמנוֹ היה יוֹצא־דוֹפן, אבל ציבּוּר אשר יחיה בּזה, אשר לא יבקש לוֹ מנוֹס מזה, אשר יראה בּזה את שליחוּתוֹ ואת חייו יוֹם יוֹם, – ציבּוּר כּזה לא היה. והנה בּאה תנוּעתנוּ וקיבּלה עליה את זה וּמה שקיבּלה קיבּלה בּרצינוּת: כּיבּוּש עבוֹדה, שמירה, גאוּלת קרקע, התישבוּת, משק מעוֹרב, שלילת אפּוֹטרוֹפּסוּת, עבוֹדה עצמית, וגם לשוֹן עברית.

וכאן מלים אחדוֹת לענין השׂפה. יש כּמה צוּרוֹת של “קנאוּת הלשוֹן” שהן זרוֹת לפּוֹעל, וּבקהלם של כּמה קנאים לא יֵחד כּבוֹדוֹ. אבל אם העברית נעשׂתה אצלנוּ לשׂפת דיבּוּר המוֹני, אם בּארץ הוּקמה ספרוּת עברית חיה – לאחר כּל הנסיוֹנוֹת החשוּבים, שלא האריכוּ ימים, מפּינס ויעבּץ ועד “העוֹמר” – הרי כּמה ידוֹת בּזה לעוֹבד העברי. בּמידה שמוּתר ללַמד גזירה שוה בּין תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת משלנוּ וּמשלהם, אפשר להשווֹת את עמדת דוֹר העליה השניה אל הדוֹר הציוֹני שקדם לוֹ, להבדל שבּין שני הדוֹרוֹת בּאינטליגנציה הרוּסית: אנשי “שנוֹת הארבּעים” ואנשי “שנוֹת הששים והשבעים”. יתכן כּי מבּחינת עשירוּת הרוּח היוּ אנשי שנוֹת הארבּעים, דוֹרם של הֶרצן וטוּרגֶניֶב, נעלים יוֹתר מאלה שבּאו אחריהם, אבל הטיפּוּס המַסקני של האיש “ההוֹלך לעם” של הרבוֹלוּציוֹנר רב־הפּעלים, איש האוֹפי והמוּסר החמוּר, הוֹפיע רק בּדוֹר השני. תנוּעה אשר אינה מגיעה לדוֹר זה, לדוֹר מַגשימים קשי־עוֹרף, אינה קרוּיה תנוּעה.

 

ג    🔗

יש ציוֹנים בּמחנוֹת השוֹנים המכנים את עצמם “מַכּסימַליסטים”. שֵם כּבוֹד! מי יוֹדע מה התשלוּם אשר בּמחירוֹ מקבּלים תוֹאר־כּבוֹד זה? הנה, למשל, הציוֹנים הכּלליים בּארץ כּוּלם ציוֹנים מַכּסימליסטים! ואני מַרשה לעצמי לשאוֹל: בּמה מתגלה הציוֹנוּת המַכּסימליסטית? ואם שבע פּעמים בּיוֹם ישָבע אדם לציוֹנוּת המַכּסימליסטית בּמה הוּא מקָרב את הציוֹנוּת הגדוֹלה? הנה “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל אינם חדלים להישבע: מעמד! מעמד! וּמה ערכּם בּכיבּוּשיו של מעמד הפּוֹעלים בּארץ? היכן הוּא המַכּסימליזם הציוֹני שטרח להקים נקוּדה ישוּבית בּמזרח הירדן, שהלך לעמוֹד על משמר הצפוֹן ונתן לנוּ את תל־חי וּכפר־גלעדי? אם יש מַכּסימליזם בּלתי־מזוּיף, הרי הוּא צריך להתבּטא קוֹדם כּל בּחתירה לקראת עליה גדוֹלה. מי היא התנוּעה בּציוֹנוּת אשר מן היוֹם הראשוֹן העבירה את מרכּז הכּוֹבד לעליה והיתה אנוּסה להילָחם בּעדה לא רק עם ממשלת ארץ־ישׂראל, כּי אם גם עם ידידים, עם מנהיגי הציוֹנוּת? אכן, תנוּעת הפּוֹעלים נלחמה על העליה עם וייצמן, עם בּרנדייס, עם סאקר, עם ז’בּוֹטינסקי, בּשבתוֹ בּ“ועד הצירים”, וּמן המלחמה הזאת לא הניחה ידיה עד היוֹם הזה. לשם כּך קיימה על חשבּוֹנה מוֹסדוֹת מיוּחדים להקלטת העליה. לשם כּך נאבקה בּלי הרף עם הממשלה למען העבוֹדה העברית.

וּבמה מתבּטא המַכּסימליזם בּמדיניוּת ציוֹנית? האם בּעוֹד רזוֹלוּציה על עבר הירדן? אוֹ בּעיצוּב ישוּב יהוּדי בּתוֹר כּוֹח מדיני? בּמשך כּל השנים, מלפני המלחמה ואחרי המלחמה, בּזמן שכּוּלם בּגדוּ בּרעיוֹנוֹת הראשוֹניים הללוּ, מי הפקיר כּוֹחוֹת יצירה בּשביל אִירגוּן הישוּב? מי יצר בּתוֹך הישוּב כּוֹח מדיני ממשי? והיש בּישוּב כּוּלוֹ כּוֹח מדיני, בּעל הכּרה וּבעל רצוֹן, בּעל תכליתיוּת מדינית, כּמוֹ תנוּעת הפּוֹעלים? אילוּ היוּ מעריכים אצלנוּ תנוּעוֹת לא רק מתוֹך קנאה מעמדית, כּי אם מתוֹך השקפה ציוֹנית, כּי אז אוּלי היוּ נמצאים לנוּ בּני־פּלוּגתא אידיאוֹלוֹגיים הנלחמים אתנוּ על כּמה וכמה השקפוֹת הטעוּנוֹת אוּלי בּיקוֹרת, אבל לא היוּ יכוֹלים להפקיר את תנוּעת הפּוֹעלים ל“שבירה” וּלהתיחס לכך בּאוֹפן “הטוֹב בּיוֹתר” מתוֹך “נייטרליוּת”. לא היוּ יכוֹלים לוַתר על גוֹרם כּבּיר כּזה של מרץ ציוֹני יוֹצר. אוֹתם הכּוֹחוֹת העלוּבים אשר הקדישוּ עצמם ל“שבירה”, – כּלוּם ידם בּלבד תשׂיג לנהל את מלחמת “השבירה”? הלא צבא־השבירה, נזוֹן בּעזרה חמרית וּבעזרה ציבּוּרית של חלקים מסוּימים בּציבּוּר הציוֹני, המחכּים בּקוֹצר־רוּח: מתי יזכּו ויראוּ את תנוּעת הפּוֹעלים בּשברוֹנה.

יש אנשים שאינם מכחישים כּי אנוּ היינוּ אוּלי הראשוֹנים אשר בּמקוֹם ציוֹנוּת של “געגוּעים” הכנסנוּ לעם היהוּדי ציוֹנוּת של רצוֹן. רצינוּת הרצוֹן היא המַגדירה את הפּוֹעל, את השוֹמר, את המדינאי ואת העסקן התרבּוּתי, אשר גדלוּ בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים. אך גם אלה טוֹענים כּנגדנוּ אוֹתה טענה שטען מנהיג הרביזיוֹניסטים: “שעטנז”. אוֹמרים לנוּ: אין אתם נאמנים עלינוּ, כּי אתם חוֹרשים כּלאַים. כּל יהוּדי “סתם”, כּל פּרדסן שעוֹבד בּעבוֹדה ערבית, כּל סרסוּר שמַפקיע אדמת ארץ־ישׂראל – חזקה עליו שאין לוֹ בּחיים אלא “פּרימט ציוֹני”, “מוֹניזם לאוּמי”, אֵל אחד – הציוֹנוּת; מה שאין כּן אתם, הפּוֹעלים, אין לסמוֹך גם על הטוֹב שבּכם, כּי אתם עוֹבדים לכל מיני אלילים, וריבּוּי אלוֹהים אינוֹ אלא אלילוּת. וּבכן – אתם עוֹבדים לאלילים. מי שהמציא את הטענה הזאת לא החטיא את מטרתוֹ. זוֹהי טענה נוֹחה מאד לכל מי שנוֹח לוֹ המשטר הזה על קרבּוֹ ועל כּרעיו. הוּא יוּכל להבּיט עלינוּ בּהרגשה של עליוֹנוּת: ראה, הנה אנשים אשר אין להם האוֹמץ הנפשי והשׂכלי לעבוֹד “אֵל” אחד.

וילהלם השני היה קוֹרא לסוֹציאַליסטים של גרמניה “פאטערלאנדסלאָזע געזעלען” – בּני בּלי מוֹלדת. יש, כּנראה, גם כּמה ציוֹנים אשר תפיסתם אינה רחוֹקה מתפיסתוֹ של וילהלם, והפּוֹעל הוּא בּעיניהם “בּן־בּלי־מוֹלדת”. קא סלקא דעתך, כּי מי שאין לוֹ רכוּש בּמוֹלדת יכוֹל להיוֹת מוּשרש בּה כּבעל־הבּית? בּעל הרכוּש הוּא איש השרשים, והפּוֹעל, אפילוּ אם הוּא נאמן בּשעת סכּנה, כּלוּם תסמוֹך עליו תמיד?

אני מַרשה לעצמי לבדוֹק את עצם הרעיוֹן של “מוֹניזם לאוּמי”. מהוּ בּאמת תכנוֹ של רעיוֹן הגאוּלה העברית? האם אידיאה “מוֹניסטית” היא הציוֹנוּת, אוֹ תנוּעה לאוּמית מוּרכּבת המכילה בּקרבּה מזיגה של כּמה קנינים תרבּוּתיים, מוּסריים וחברתיים? מהוּ המוֹניזם המדוּמה של תנוּעוֹת לאוּמיוֹת? שלילת כּל תוֹכן אחר מלבד העיקרוֹן הלאוּמי? שויוֹן־נפש, נייטרליוּת לכל השאר, לכל פּרינציפּ מוּסרי אוֹ חברתי? אוֹתוֹ האיש עצמוֹ, הטוֹען בּשם “המוֹניזם” בּציוֹנוּת, הגדיר פּעם את המוֹניזם הזה בּערך כּכה: “הציוֹנוּת זה מפעל התישבוּתי־מדיני, מלבדוֹ אין כּל, אין צדק בּארץ, אין אלוֹהים בּשמים”. בּמלים אלה אני רוֹאה הגדרה קלסית של המוֹניזם הזה: אין עיקרי מוּסר, אין יוֹשר, אין צדק, אין תרבוּת אנוֹשית, – יש עיקרוֹן אחד, אשר הכּל יסגוֹד לוֹ. יש אנשים וציבּוּרים אשר להם הכּשרוֹן המיוּחד לדלדל את התוֹכן הרעיוֹני של התנוּעה שבּה הם דוֹגלים: הם מוֹציאים “צימוּק” אחד מתוֹך המסכת הגדוֹלה והעמוּקה של התנוּעה, הם מעמידים אוֹתוֹ על פּרינציפּ אחד, ואת הפּרינציפּ הזה הם סוֹרקים בּמסרקוֹת של בּרזל וקוֹרעים מעליו את עוֹרוֹ וּבשרוֹ, שׂרידי הקשר למסכת של אידיאה חיה, מפריחים את נשמתוֹ, הוֹפכים אוֹתוֹ ליצוּר שאינוֹ יוֹדע טוֹב ורע, המַתיר כּל רע, וּלמוֹלך זה מקריבים קרבּנוֹת־אדם. אם תבקשוּ לחדוֹר למוּשׂג “מוֹניזם” ציוֹני זה תמצאוּ כּי פּירוּשוֹ, קוֹדם כּל: אַמוֹרליזם לאוּמי. כּשם שיש גם בּסוֹציאליזם אַמוֹרליזם מעמדי. אנוּ חיים בּתקוּפה שבּה החזיוֹן הזה מצוּי מאד: עוֹקרים מתוֹך תנוּעה רעיוֹן אחד, ממיתים את כּל הרקמה החיה מסביבוֹ, ועל ידי זה יוֹצקים בּוֹ כּוֹח־שׂטנים איוֹם. זוֹהי מחלה עוֹלמית גדוֹלה בּימינוּ. אוּלם בּעינַי אין זה אלא פּוּלחן הערטילָאוּת של המחשבה, סטריליזַציה של האידיאה. רצוֹנכם להיוֹת בּציוֹנוּת מוֹניסטים שלמים, כּלוֹמר, לראוֹת את תנוּעת גאוּלתנוּ כּהגשמת עקרוֹן העצמאוּת המדינית ותוּ לא – כּי אז עליכם להשליך את מיטב המטען הציוֹני, מימי הֶס וּפּינסקר ועד הרצל. הם לא היוּ “מוֹניסטים”. הם מזגוּ את מיטב כּונותיהם האנוֹשיוֹת בּאידיאה של קיוּם מדיני עצמאי. המוֹניזם הלאוּמי המוּלחט, העיקרוֹן הפּוֹליטי המוּפשט איננוּ זקוּק אפילוּ לארץ־ישׂראל. דיה לוֹ טריטוֹריה סתם! אינוֹ זקוּק דוקא לעברית, אפשרית לשוֹן סתם! ואמנם פּינסקר והרצל לא ראוּ הכרח בּארץ־ישׂראל וּבעברית, הם היוּ יוֹתר “מוֹניסטים” מן התנוּעה, אבל התנוּעה ההיסטוֹרית אָכפה עליהם את רצוֹנה הבּלתי־מוֹניסטי, “השעטנזי”. עצם המחשבה שתנוּעה לאוּמית גדוֹלה יכוֹלה להיוֹת “נייטרלית” לגבּי חיי החברה, המשק והתרבּות, אינה אלא דרדקאוּת פּוֹליטית אוֹ שַרלַטַניזם. תנוּעה לאוּמית גדוֹלה רוֹצה לפתוֹר לא שאלה אחת ואינה יכוֹלה לפתוֹר שאלה אחת בּלבד: היא פּוֹעלת בּתוֹך עם חי, בּקרב אנשים חיים, וּכשם שרבּים סבלוֹת העם כּן מרוּבּוֹת הפּרוֹבּלימוֹת שלוֹ. פּתרוֹן אמיתי לחיי העם נוֹתן בּבת אחת תשוּבה על כּמה שאלוֹת. כּשם שבּשטח הלאוּמי צריכה הציוֹנוּת שלנוּ בּבת אחת תשוּבה גם לאַנטישמיוּת, גם לכּלכּלה היהוּדית, גם לגוֹרל הנוֹער, גם לשׂפה העברית, אשר נעקרה מפּי העם, גם ליהדוּת המשׂכּילה, הקרוּעה מעמה, כּך אין היא יכוֹלה לחתוֹך בּאיזמל ולוֹמר: עד כּאן הנגעים הלאוּמיים, שלהם אני מעלה ארוּכה, מכּאן ואילך – נגעים אנוֹשיים, חמריים, מוּסריים, חברתיים – לא מעניני הם. תנוּעה לאוּמית המפרידה בּין “יהדוּת ואנוֹשּיוּת”, המתכּחשת לנגעי האדם והחברה, אינה אלא תנוּעת־סרק, גם מבּחינה לאוּמית. כּל תנוּעת שחרוּר לאוּמית רצינית פּעלה בּכל השטחים: שינוּי יחסים אַגרריים, קביעת צוּרוֹת חיים דמוֹקרטיוֹת, שינוּיים סוֹציאַליים, חידוּשים תרבּותיים. ציוֹנוּת “מוֹניסטית” אפשר לה גם בּלי בּיאליק. תנוּעה כּזוֹ גם אין לה צוֹרך בּכל היצירה שנוֹצרה בּעמק. ולא רק אין לה צוֹרך, אלא אילוּ היה הדבר תלוּי בּה – לא היוּ יצירוֹת תרבּוּתיוֹת וחברתיוֹת בּאוֹת לעוֹלם. כּי זרים לה כּל המניעים הנפשיים הגדוֹלים בּחיי העם, אשר בּלעדיהם כּל הציוֹנוּת כּוּלה אינה אלא קריקטוּרה עלוּבה.

ולא רק בּשעטנז חוֹטאים הפּוֹעלים, אליבּא דזַ’בּוֹטינסקי, אלא גם בּמטריאַליזם, אליבּא דקלוֹזנר. אכן, מי עוֹד כּפּוֹעלים חשוּד על אידיאוֹלוֹגיה מַטריאַליסטית? כּל בּעל־בּית בּארץ־ישׂראל הוּא, כּידוּע, נוֹשׂא האידיאַליזם הנבוּאי, זה שתנוּעת הפּוֹעלים בּחַמרנוּתה מסַכּנת אוֹתוֹ. כּשם שידוּע כּי כּוּלם בּארץ הנם אי־מַעמדיים, כּוּלם, מלבד תנוּעת הפּוֹעלים הדוֹגלת בּשם מעמד ידוּע. וּראה זה פּלא: כּל זמן שהפּוֹעלים המעמדיים, הרעים והחטאים, “שלטוּ” בּארץ וניהלוּ את מלחמוֹתיהם, ויכּוּחיהם וּשביתוֹתיהם עוֹד אפשר היה – למרוֹת הכּל – לחיוֹת בּארץ־ישׂראל בּלי שפיכוּת דמים. אנשים התרעמוּ אמנם, היה חוֹמר ל“דוֹאר היוֹם”, לשׂיחוֹת בּעלי־בּתים, להוֹלכי־רכיל. חוֹמר לקינוֹת על כּל האסוֹנוֹת הצפוּיים מ“הבּית האדוֹם” של ההסתדרוּת אשר בּתל־אביב – לא חסר מעוֹלם. ואף על פּי כן היוּ יוֹשבים על יד השוּלחן העגוֹל, והענינים היוּ “מסתדרים”. אבל דוקא מאז גברה האידיאוֹלוֹגיה “האַל־מעמדית”, מאז הוּנפה החרב למען “שלוֹם בּית” בּארץ, למען יתגדל ויתקדש עקרוֹן “המרוּת הלאוּמית”, – מאז ניטל השלוֹם מהישוּב.

כּיון שאני מדבּר מעל הבּמה של “בּרית ראשוֹנים” אַרשה לעצמי, בּהזדמנוּת זוֹ, קצת היסטוֹריה. אוֹתנוּ מאשימים בּזה שאנוּ איננוּ רוֹצים בּשוּם אוֹפן לקבּל על עצמנוּ את “המרוּת הלאוּמית”; מתוֹך תאוַת ההתבּדלוּת אנוּ מקימים לעצמנוּ הכּל משלנוּ, – קוּפּת־ חוֹלים משלנוּ, בּנק משלנו, קרן בּיטוּח משלנו; מתוֹך תאוַת שלטוֹן – לשכּה מעמדית וכוּ'. עם ישׂראל, כּידוּע, היה מוּכן לתת לנוּ הכּל, – בּיטוּח, קוּפּת חוֹלים, לשכּה נייטרלית, בּוֹררוּת לאוּמית – אין דבר אשר עם ישׂראל חס לתת לנוּ, אבל אנוּ, האֶגוֹאיסטים המעמדיים, רוֹצים רק לקחת לנוּ משלנוּ. תסלחוּ לי, רבּוֹתי, אם אוֹמַר כּי מבּחינה סוֹציוֹלוֹגית תפיסה זוֹ קצת פּרימיטיבית, וּמבּחינה היסטוֹרית – פּשוּט מזוּיפת. וּלשם הוֹכחה – עוּבדה היסטוֹרית קטנה:

בּשנת 1914, חדשים אחדים לפני פּרוץ המלחמה, נשלחה לארץ ועדת בּיקוֹרת ציוֹנית בּהרכּב זה: סוֹקוֹלוֹב, מוֹצקין, בּוֹריס גוֹלדבּרג. כּבר אז הגיעה הצעקה לחוּץ־לארץ, שהפּוֹעלים אין הארץ יכוֹלה לשׂאת אוֹתם. ועליהם הוּטל לבדוֹק את הענינים מתוֹך מראה עינים. הבּירוּרים היוּ ארוּכּים וּמרוּבּים. ואז, לפני עשׂרים שנה, הציעוּ הפּוֹעלים לשם סידוּר הענינים: הקמת לשכּה משוּתפת, וגם בּית־דין מתַווך שיברר את כּל הסכסוּכים, “שיהיה לוֹ כּוֹח מחַייב כּלפּי שני הצדדים” – והדברים הללוּ נדחוּ על ידי בּאי־כּוֹח האִכּרים. הדרישוֹת הללוּ נחשבוּ אז לרבוֹלוּציוֹניוֹת בּיוֹתר. עצם הדבר שסכסוּך בּין אִכּר וּפוֹעלוֹ, אוֹ בּין מנהל עבוֹדה וּפוֹעליו, ימָסר לבית־דין נייטרלי, ממוּנה מטעם המוֹסדוֹת הלאוּמיים, נראָה אז כּרעיוֹן מחוּצף וּבלתי־משקי, כּהתנקשוּת בּזכוּיוֹת נוֹתן־העבוֹדה. זה היה לפני עשׂרים שנה. רצוֹנכם לדעת מי היוּ אז שליחי הצדדים שטענוּ בּפני ועדת הבּיקוֹרת הציוֹנית? בּא־כּוֹח האִכּרים היה משה סמילנסקי, בּא־כּוֹח הפּוֹעלים הייתי – אני. אם עדיין נשתמר הארכיוֹן של אוֹתה משלחת ציוֹנית אפשר למצוֹא את כּל זה. כּך עמדה השאלה לפני עשׂרים שנה. וכאן המַפתח למה שקרה מאָז. מה קרה להם לפּוֹעלים שדבקוּ כּל כּך בּלשכּה המעמדית, אשר “כּל העוֹלם” הציוֹני הטוֹב רוֹאה בּה את מקוֹר האסוֹנוֹת? ידוּע שאילמלא הלשכּה היה הכּל טוֹב בּעוֹלמנוּ. אגלה לכם איפוֹא, רבּוֹתי, שאנחנוּ רצינוּ כּמה שנים בּלשכוֹת משוּתפוֹת, בּלשכוֹת בּלתי־מעמדיוֹת. וּבשנים הראשוֹנוֹת בּארץ גם יסדנוּ לשכוֹת משוּתפוֹת. פּנינוּ לאִכּרים, לוַעדי המוֹשבוֹת, שיתנוּ ידם לדבר הזה. היינוּ הוֹלכים וּמחפּשׂים אִכּרים וּמדבּרים על לבּם שיסכּימו לישב בּלשכּה. לפעמים רחוֹקוֹת מצאנוּ מתנדבים. על הרוֹב היינוּ מעלים חרס. והסיבּה פּשוּטה מאד: האִכּר לא הרגיש בּחסרוֹן הלשכּה, הוּא לא נזקק אליה, בּשבילוֹ היה שוּק העבוֹדה פּתוּח תמיד, הפּוֹעל הוּא שנזקק ללשכּה. וּמכּיון שלא היה אוֹרגן לאוּמי אשר יִיצוֹר את הלשכּה, נדחף הפּוֹעל ליצוֹר לשכּה משלוֹ. ואגלה לכם עוֹד סוֹד: גם עכשיו יש רבּים בּתוֹך הציבּוּר הרוֹצים בּלשכּת עבוֹדה בּעלת יכוֹלת וּמרחיבה את כּיבּוּשי העבוֹדה העברית, בּכל צוּרה שתהי, אבל כּוֹפרים הם שיש אנשים המעוּנינים בּאמת בּלשכּה נייטרלית לשמה, והמסוּגלים לעשׂוֹת את הלשכּה הנייטרלית הזאת לכוֹח פּעיל בּשוּק העבוֹדה. יש די אנשים מעוּנינים בּהרס ההסתדרוּת, וּלפיכך הם מתקנאים בּלשכּה אוּמללה זוֹ, אשר אין בּה לפּוֹעל כּל ענין מעמדי, היא רק סוֹפגת את חוֹסר־העבוֹדה של הפּוֹעל. חוֹששני שרק משוּם שרוֹב האנשים מן הישוּב אינם מבינים ולא כלוּם בּשאלוֹת כּאלה, עלה הדבר לעשׂוֹת מן “הלשכּה” מין דחליל משוּנה וּלהקים מסביבוֹ צעקה גדוֹלה וּמרה: אסוֹן הישוּב! האסוֹן הוּא אחר: שאין בּישוּב, מחוּץ לפּוֹעל, כּוֹחוֹת המעוּנינים בּאמת בּהרחבת שטחי העבוֹדה העברית. יש אנשים המוּכנים “ללחוֹם” על “מרוּת לאוּמית”, – המוּכנים הם לצאת בּמשמרת על עבוֹדה עברית? איזה קרבּנוֹת הם מוּכנים להביא כּדי להשליט בּחיים את עקרוֹן “המרוּת הלאוּמית”?

רבּוֹתי! אוּלי תפתרוּ לי חידה אחת: יש עיקר אחד, קדוֹש לכל התנוּעה הציוֹנית, – העיקר של עבוֹדה עברית. כּוּלא עלמא מסכּימים כּי זהוּ היסוֹד המדיני, היסוֹד הכּלכּלי. עכשיו אין איש אשר יפקפּק בּכך, אם כּי עוֹד לפני שנים לא־רבּוֹת לא היוּ הציוֹנים חייבים בּעיקר זה, אפילוּ מן השׂפה ולחוּץ. והנה, אם הרעיוֹן הציוֹני הזה הוּא כּל כּך נכוֹן, – מי צריך היה להילָחם בּעדוֹ? האם צריכים היוּ להילחם כּל מיני אָרחי פּרחי, כּל מיני נערים, אשר זה עכשיו בּאוּ מהאניה, שתוֹרתם הציוֹנית בּאה אוּלי ממקוֹרוֹת פּסוּלים, אוֹ “טוֹבי העם”, פּרנסי העדה, העסקנים הגדוֹלים, הסוֹפרים הגדוֹלים, הגדוֹלים שבּגדוֹלים? עד היוֹם לא שמענוּ שגדוֹלי ישׂראל יסַכּנוּ את עצמם בּגלל עבוֹדה עברית. איך קרה הדבר שרעיוֹן זה, כּוּלוֹ לאוּמי טהוֹר, שכּבוֹד האוּמה תלוּי בּוֹ וחייה, שלא רק הפּוֹעל העברי מעוּנין בּוֹ, אלא גם הסוֹחר, וגם האִכּר, כּוּלם כּאחד – איך קרה הדבר שרעיוֹן זה הוּזנח לגמרי עשׂרוֹת בּשנים, וּלאחר שנגלָה שוּב לא נמצא אדם בּין כּל טוֹבי האוּמה (מחוּץ לשנַים־שלוֹשה “אידיאַליסטים” מטיפּוּסוֹ של יעקב קרוֹל), אשר יטיל על עצמוֹ את הגשמת הרעיוֹן הזה ואת המלחמה עליו, וצריך היה למצוֹא אנשים שאינם עוֹמדים בּמחיצת הגדוֹלים, והם הם שהקדישוּ לוֹ את חייהם, והם הם שהנחילוּ לוֹ את הנצחוֹן. אין בּכוָנתי לקפּח את שׂכרוֹ של כּל מי שעזר בּאיזוֹ צוּרה שהיא לפּוֹעל היהוּדי בּדבר הזה, אבל תבינוּ, רבּוֹתי, עם כּל הערך הרב שיש לאנשים היוֹשבים בּעוֹרף ותוֹמכים בּאנשי המערכה, הרי שוּם עם אינוֹ יכוֹל להגן על עצמוֹ מפּני אוֹיב אם אין לוֹ אנשים המוּכנים לעמוֹד בּחפירוֹת־ההגנה. היכן היתה בּכל רחבי הציוֹנוּת החטיבה אשר רצה לחפירוֹת־ההגנה?

מעין אוֹתוֹ הפּחד שמפחדים האנגלים מפּני העליה היהוּדית: פּן ירבּוּ, “הבה נתחַכּמה” – שׂוֹרר גם בּחוּגים ציוֹניים מפּני הפּוֹעל. אילוּ היינוּ חלשים, אילוּ היינוּ מוּעטים, אילו היינוּ בּמצב של “הפּוֹעל המזרחי”, לא היוּ מוֹנעים מאִתנוּ סימפּטיוֹת. אבל, “לאסוֹננוּ”, לא הצלחנוּ להישאר בּמצב כּזה וכוֹחנוּ מעוֹרר דאגה וּפחדים. והיוֹת שעם גידוּל הציוֹנוּת גדל ממילא כּוֹחוֹ של הפּוֹעל, הרי שמתוֹך פּחד מפּני כּוֹחנוּ – מוּכנים רבּים לפוֹרר את כּוֹחה של הציוֹנוּת.

נתבּוֹנן בּחמישים השנים האחרוֹנוֹת של שיבת ציוֹן ונעביר לעינינוּ תמוּנוֹת אחדות:

היה בּארץ ישוּב של חלוּקה. זכוּיוֹתיו ההיסטוֹריוֹת היוּ בּעבר. וּבהוֹוה? הוּא לא היה מסוּגל בּשוּם אוֹפן לקלוֹט את אנשי בּיל“וּ. הוּא פגש אוֹתם בּאיבה, בּזרוּת מוּחלטת. וּמה היוּ אנשי בּיל”וּ בּבוֹאם? אמר לי פּעם חיים חיסין, המנוֹח: “הלא אנוּ היינוּ פּראי־אדם עוֹד יוֹתר מכּם, בּחוּלצוֹת אדוּמוֹת בּאנוּ”. גם עברית לא ידעוּ, גם תוֹרה לא למדוּ. בּין חניכי “נַרוֹדנַיה ווֹליה” וּבין הישוּב המָסָרתי רבצה תהוֹם. והנה נמצא איש אחד, שהיה בּזמנוֹ בּא־כּוֹח הציוֹנוּת בּארץ: יחיאל מיכל פּינס.⁹ המרחק הדתי והתרבּוּתי והמעמדי בּינוֹ וּבין אנשי בּיל“וּ היה עצוּם. אבל הוּא הבין שזהוּ הזרע של הציוֹנוּת. והבּרית אשר בּין פּינס וּבין בּיל”וּ הצילה לנוּ לא את גדרה בּלבד, כּי אם גם את הלֶגֶנדה של בּיל"וּ. כּשבּאה העליה השניה לארץ היה מצבם בּמוּבן זה קשה בּיוֹתר. אמנם אנשי החלוּקה כּבר לא היוּ מסוּכּנים, אבל אנשי העליה הראשוֹנה לא הבינוּ לרוּח בּני העליה השניה יוֹתר ממה שאנשי הישוּב הישן הבינוּ לרוּח בּיל"וּ. פּינס חדש לא היה בּיניהם. אחר כּך נמצא חיסין, בּן גדרה לשעבר, שחזר והגיע לארץ דרך גלגוּלי חיים ונסיוֹנוֹת הדוֹר הצעיר, דרך אירוֹפּה, דרך שוייץ. והבּרית בּין חיסין וּבין העליה השניה נתנה לנוּ את עין־גנים. היוּ אנשים אשר עמדוּ בּזמנם בּין שתי העליוֹת, כּיהוֹשע בּרזלי, כּהלל יפה. זכוּתם תעמוֹד להם בּתוֹלדוֹת ישוּב. הם הצילוּ מה־שהוּא. אבל התהוֹם המרה הזאת בּין הדוֹר הראשוֹן להגשמת הציוֹנוּת וּבין הדוֹר השני מוּרגשת עד היוֹם הזה. וּממנה תוֹצאוֹת לכמה נגעי הישוּב.

אחר כּך קרה נס. הימָצאוֹ של אדם כּמוֹ רוּפּין¹⁰ בּתוֹך ההנהגה הציוֹנית היה בּוֹ משוּם נס. והבּרית בּין רוּפּין וּבין העליה השניה נתנה חלק חשוּב מאד מהיצירה הציוֹנית בּארץ. כּל אחד מאתנוּ שמע לא מעט על כּספים שבּוּזבּזוּ ועל נסיוֹנוֹת שלא הצליחוּ. כּמוּבן, שכּל אלה המדבּרים כּכה מיטיבים לדעת איך צריך ליַשב עַם חסר נסיוֹן ישוּבי והכשרה גוּפנית וחקלאית. אני מוּכן להסכּים עם כּל המבקרים, שכּל מה שנעשׂה אז היה רע וּבטלני. יהי כּן. אבל זה הקים את הציוֹנוּת. אשאל איפוֹא: האוּמנם כּל אלה לא היוּ אלא מקרים – פּינס, חיסין, רוּפּין, ואחר כּך אוּסישקין, וייצמן? כּל אלה אשר יצאוּ לא מבּית־מדרש אחד ואשר בּיניהם וּבין המחנה החלוּצי היוּ לא מעט ניגוּדים, מוּתר לוֹמר, לא פּסקוּ ניגוּדים, – מדוּע הלכוּ בּדרך הבּרית הזאת דוקא? האוּמנם רק מתוֹך סימפּטיוֹת אישיוֹת, אוֹ – כּמוֹ שאוֹמרת הנרגנוּת של יוֹשבי־קרנוֹת – מתוֹך חנוּפּה? מתוֹך התרפּסוּת בּפני כּוֹחנוּ? תפיסה כּזוֹ אינה אלא השפּלה לציוֹנוּת. לא ולא. נאמני הציוֹנוּת הבינוּ את ההגיוֹן של הציוֹנוּת, כּי אין כּל הגשמה ארץ־ישׂראלית בּלי בּרית נאמנה בּין הנהגת התנוּעה וּבין המחנה העוֹבד המקבּל עליו את הגשמת הציוֹנוּת.

לכל פּינת יצירה שתפנוּ בּארץ תמצאוּ את תוֹצאוֹת הבּרית בּין הכּוֹח הדינַמי, הפּוֹרץ גדר וּמקבּל את עוֹל ההגשמה בּאהבה, וּבין המַנהיגוּת, אשר אוֹמרים עליה כּי היא “שבוּיה”. כּלוֹמר, למרוֹת מעמדה החברתי, למרוֹת מוּשׂגיה האישיים, לא נעדרה מידה מרוּבּה של רוֹחב־דעת ורוֹחב־לב, כּדי להבין היכן הם כּוֹחוֹת היצירה הציוֹניים.

ואם תפנו לכּשלוֹנוֹת הגדוֹלים של הציוֹנוּת בּתקוּפה זוֹ תראוּ שהם שם, בּמקוֹם שכּוֹחוֹת העבוֹדה נוּפצוּ אל זרוּת השוֹלטים בּציוֹנוּת. דוּגמה קטנה: כּל בּעל־בּית בּישׂראל יוֹדע שכּל הצרוֹת של הציוֹנוּת בּאוּ בּגלל הדיקטטוּרה של הפוֹעלים, שהפּוֹעלים “שוֹלטים”, כּידוּע, בּקרן הקימת. המלה “שוֹלטים” איננה בּמקוֹמה, אבל נכוֹן הדבר: יש להם השפּעה. והשפּעה זוֹ נתגלתה בּגאוּלת העמק, מפרץ חיפה, וָדי־חוַארת¹¹. מנהיגים ציוֹניים חשוּבים, אַל־מעמדיים, לא רצוּ בּגאוּלת העמק, ולא בּמפרץ חיפה, ולא בּוָדי־חוארת. ואם עלה להתגבּר על התנגדוּת זוֹ – יש בּזה אוּלי יד גם לתנוּעת הפּוֹעלים.

אבל יש עוֹד פּינוֹת “מאוּשרוֹת” בּציוֹנוּת שיד הפּוֹעלים אינה “שוֹלטת” בּהן, למשל, הבּנקים הציוֹניים! שם נשאר המשטר הציוֹני הטוֹב, ה“אַל־מעמדי”. שם הצליחוּ לבנוֹת חוֹמה גדוֹלה, שהפּוֹעלים לא יחדרוּ אליה. אין כּוָנתי בּמסיבּה כּזוֹ לדבּר בּשאלת הבּנקים. זהוּ נוֹשׂא דליקטי ולא מקוּבּל לדבּר על זה בּקהל רחב. אבל היה כּדאי שהקהל הרחב יחשוב איזה תפקידים ציוֹניים ממלאים הבּנקים שלנוּ, אשר נוֹצרוּ בּכוֹח חלוֹמוֹ של הרצל. אוּלי נלמד מזה מה טוֹבוֹת הפּינוֹת אשר בּהן עדיין שוֹלטים הכּוֹחוֹת הראוּיים ולא, חלילה, הפּוֹעלים החשוּדים על כּל רע. בּכל חברה מהלכים הרבּה אנשים בּעלי מוּשׂגים בּהירים, מי החוּג הראוּי לשלטוֹן וּמי איננוּ ראוּי. בּאנגליה היתה סיסמה בּפי צ’רצ’יל: “הלֵיבּוֹר לא יצלח לשלטוֹן”. אוּלם מקדוֹנלד, משהעמיד עצמוֹ מחוּץ לתנוּעת הפּוֹעלים, הוֹכיח כּי “יצלח לשלטוֹן”. הרבּה ציוֹנים כּשרים מאמינים בּאמוּנת־אוֹמן כּי לא יתכן שהפּוֹעל יצלח למַנהיגוּת התנוּעה הציוֹנית. כּל אלה המוֹנים את חטאינוּ וּבקיאים כּל כּך בּכל מפעל שלנו שלא הצליח, לא יזכּרוּ לנוּ את המפעלים הגדוֹלים שהצליחוּ. מי ציוֹני וידע מה עשׂה מרכּז העבוֹדה של ההסתדרוּת בּשביל הרחבת העליה לארץ? אבל עד היוֹם הזה יזכּרוּ לנוּ לגנאי מפעל כּבּיר, יוֹצר וּמחפּשׂ, אשר נפל בּמצוּקה כּספּית בּשעת המַשבּר הגדוֹל. איש, כּמוּבן, אינוֹ מזכּיר את כּל הכּספים הלאוּמיים שהלכוּ לטמיוֹן בּאוֹתן השנים בּמפעלים פרטיים, וּמפעלים אלה לא לימדוּ חלוּצי ישׂראל עבוֹדה. אין דעתי פּנוּיה עכשיו להיוֹת מזכּיר עווֹן. הייתי מיעץ את הציוֹנים הדוֹגלים בּשם ה“אֶפישינסי” וכשרוֹן המעשׂה, שלא יסתפּקוּ בּמימרוֹת של יוֹשבי־קרנוֹת.

שאלתי: אם יש מפלט מההתפּוֹררוּת? איני יוֹדע אם מוּתר לי בּרגע זה להבּיע איזוּ תקווֹת אוֹפּטימיסטיוֹת, אם מצבנוּ בּשעה זוֹ, בּערב כ' תמוּז תרצ"ג, יכוֹל לתת בּלבּנוּ תקווֹת להתגבּרוּת על ההתפּוֹררוּת. אגיד רק את הרגשתי הסוּבּיֶקטיבית. ידעתי בּחיי בּארץ הרבּה נסיוֹנוֹת קשים. בּשביל אנשי העליוֹת המאוּחרוֹת היוּ מאוֹרעוֹת אב¹² קשים מאד. ולא היה נסיוֹן זה קשה כּל כּך בּשבילי, בּאוֹפן פּרטי, כּי עמדתי בּפרעוֹת מאי 1921, שהיוּ לי קשים יוֹתר. בּטבעי הנני ציוֹני מאמין. עוֹד בּעלוּמַי כּבשתי לי את אמוּנתי. לא על נקלה. דרך יאוּש, דרך כּפירה כּבשתי לי את אמוּנתי. אבל אם בּאוּ לי ימים אשר העמידוּ את אמוּנתי בּציוֹנוּת בּנסיוֹן קשה מאד, הרי הם הימים האלה. הציוֹנוּת שלי לא היתה מעוֹלם ערטילָאית, כּי אם ציוֹנוּת אנוֹשיתּ, המאמינה בּקדוּשת חיי עם וחיי אדם, המבקשת לחנך את האדם מישׂראל למאמצי עבוֹדה ויצירה, לכבוֹד אדם, לחירוּת ולשלוֹם עמים. מעוֹלם לא הוּעמדתי בּפני בּחינה ציוֹנית גדוֹלה כּמוֹ שאני רוֹאה את עצמי בּימים האלה. לפיכך איני יכוֹל לסיים עכשיו את דברי בּאִמרי תנחוּמים. איני יוֹדע מהי הדרך בּה תלך הציוֹנוּת בּקוֹנגרס הבּא. יוֹדע אני רק מה הדרך בּה היא צריכה ללכת אם פּניה לגאוּלת העם. בּרוּר לי כּי רק אז נדע שהציוֹנוּת של הרצל היתה לא חלוֹם־שוא, ולא לשוא היוּ כּל הקרבּנוֹת של הציוֹנוּת, מהפּוֹעל הראשוֹן שנפל בּנס־ציוֹנה ועד חיים אַרלוֹזוֹרוֹב, – אם הציוֹנוּת תהיה תנוּעת־שחרוּר סינתיטית, תנוּעה פּרוֹגרסיבית, תנוּעת יצירה ושלוֹם, אשר הבּסיס שלה יהיה העוֹבד העברי, המלוּכּד וּמאוּרגן, והנהגתה והגשמתהּ של התנוּעה יקָבעוּ על ידי בּרית נאמנה וּמַתמידה של כּל מחנה העבוֹדה עם שאר הכּוֹחוֹת היוֹצרים בּציוֹנוּת.