רקע
ברל כצנלסון
ירים הפּוֹעל את קרן הקרנוֹת!
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל (דפוס דבר); תש"ז

(בּאסיפה למען קרן־היסוֹד, חיפה, אדר תרצ"ד)1


לא בּבת אחת כּבש לעצמוֹ ציבּוּר הפּוֹעלים את יחסוֹ להוֹן הלאוּמי כּמה שלבּים בּדבר. וּמגבּית זוֹ, שאנוּ עוֹמדים בּה, היא אחד השלבּים בּמעלה. רעיוֹן ההוֹן הלאוּמי, כּמכשיר עיקרי בּהגשמת הציוֹנוּת, בּא לעוֹלם עם הרצל. הוּא שיצר את המכשירים הפיננסיים־לאוּמיים. לרבּים היה זה ענין של בּדיעבד, בּדלֵית בּרירה. הוֹאיל ואין אמצעים אחרים לא נשארה לנוּ אלא הקוּפסה. רק הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית ראה מתחילה בּבהירוּת גמוּרה את יעוּדוֹ של ההוֹן הלאוּמי בּבנין המדינה והאוּמה כּמכשיר עיקרי, אשר בּלעדיו לא יתכן הבּנין. גם בּציבּוּר הפּוֹעלים לא נקלטה תפיסה זוֹ אלא בּאִטיוּת מרוּבּה, קמעה קמעה. זכוּרני: בּאתי פּעם מן המוֹשבה העירה ונתבּקשתי להרצוֹת בּקלוּבּ הפּוֹעלים בּיפוֹ. הדבר היה לפני כ"ג שנים בערך. אמרתי: אציע את מחשבתי על תפקידה ועל עתידה של הקרן הקימת. והימים אז ללא מעשׂה־התישבוּת וּללא סיכּוּיים. ועיקר רכוּשה של הקרן הקימת אז: חוּלדה וּבן־שמן. ניסיתי להסבּיר כּי תקוַת הפּוֹעל היא בּיצירת ישוּב עוֹבד על אדמה לאוּמית, וכי הקן הקימת, קוּפּה עניה זוֹ, נוֹעדה להיוֹת המנוֹף להתישבוּת עממית. הדברים נשמעוּ אז בּתמהוֹן. אפילוּ לא בּהתנגדוּת. רק חבר אחד ויחיד ניגש אלי וחיזק את ידי. זה היה ש. יבנאלי, שחזר אז מתימן. מאז ועד אתה זזנוּ משהוּ. רעיוֹן ההוֹן הלאוּמי לבש עוֹר ועצמוֹת. “הקוּפסה” הדלה גאלה לנוּ את העמקים הגדוֹלים ויצרה בּארץ אזוֹרים עבריים. ההוֹן הלאוּמי הסתעף: נוֹצרה “קרן־היסוֹד”, קרן להתישבוּת לאוּמית, קרן לתקציב המדינה היהוּדית בּבנינה. בּרית כּרת הפּוֹעל עם ההוֹן הלאוּמי, וּברית זוֹ היא שיצרה את ההתישבוּת העוֹבדת, את החקלאוּת המעוֹרבת, היא שאִיפשרה את התאַחזוּת הפּוֹעל בּמוֹשבה, את שיכּוּן־העוֹבדים המרוּכּז בּעיר. רעיוֹן ההוֹן הלאוּמי היה לאחד הערכים החשוּבים בּתפיסת החיים והבּנין של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית.

ואחרי כּל אלה נוֹדה: טרם תפסנוּ בּפעוּלת ההוֹן הלאוּמי אוֹתוֹ המקוֹם החלוּצי אשר תפסנוּ בּשאר שטחי הבּנין הציוֹני. כּאן גילינוּ חוּלשה. בּכיבּוּש־עבוֹדה, בּיבּוּש בּיצוֹת, בּסלילת דרכים, בּישוּב נשַמוֹת, בּבנין משק, בּפיתוּח ענפי חקלאוּת, בּהפצת הלשוֹן, בּחינוּך הנוֹער לחלוּציוּת – לא סמכנוּ על אחרים, לא חיכּינוּ לאחרים. ידענוּ כּי עלינוּ המלאכה, כּי עלינוּ להיחָלץ, כּי עלינוּ להתאַזר, כּי עלינוּ להכריע את הכּף. אך לא ראינוּ לעצמנוּ תפקיד מיוּחד בּיצירת ההוֹן הלאוּמי. כּאן הבּטנוּ אל גדוֹלים וטוֹבים ממנוּ. היינוּ נוֹטים להאמין כּי בּזה יש מסוּגלים יוֹתר ממנוּ, בּעלי־יכוֹלת גדוֹלים ממנוּ, חייבים יוֹתר ממנוּ, כּאן היינוּ מוּכנים להישאר בּקרן־זיות. כּאן הסתפּקנו בּתפקידים צנוּעים, בּאמצעים צנוּעים. אפשר יש מי שיראה בּזה גילוּי האוֹפי המעמדי של תנוּעתנוּ, גילוּי העצמאוּת המעמדית שאיננה ניתנת להיבּלע בּמפעל הלאוּמי הכּללי והיא רוֹצה בּ“קב שלה” מכּמה קבּים של “אחרים”. טעוּת היא! לא עצמאוּת מעמדית יש כּאן, אלא שׂרידים של נחיתוּת סוֹציאַלית

תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית יצאה זה כּבר מגדר עמידה בּקרן־זוית בּחיי האוּמה. היא אינה חוֹששת פּן “תיבָּלע” בּמפעל הלאוּמי הכּללי. היא יוֹדעת כּי רק לאוּמיוּת מזוּיפת, מוּחזקת בּידי אוֹיבי הפּוֹעל, רוֹאה סתירה בּין עניני כּלל־הפּוֹעלים לבין עניני כּלל־האוּמה. היא יוֹדעת כּי עתיד הפּוֹעל ועתיד כּלל־העם אחד הוּא. היא יוֹדעת את כּוֹחה ואת חיוּניוּתה ואת שליחוּתה, והיא יוֹדעת כּי אָפיה העצמאי, הוָיתה המיוּחדת, קלַסתר־פּניה הבּוֹלט לא ימָחקוּ ולא יטוּשטשוּ על ידי מה שהיא מטילה על עצמה תפקידים מכריעים בּחיי הכּלל. היא שוֹאפת לקבַרניטוּת בּעם. ואין קברניטוּת אלא שירוּת ואחריוּת. לא שירוּת לשיעוּרים ולא אחריוּת לשיעוּרים. ואם עדיין לא הטלנוּ על עצמנוּ את מלוֹא־האחריוּת, אם עוֹד יש פּינוֹת בּציוֹנוּת שאנוּ מוּכנים להשאירן כּמו שהן, ללא תיקוּן וּללא קבּלת־אחריוּת – אין זה סימן של כּוֹח, אלא של חוּלשה, של חוֹסר־בּגרוּת. גיוּס הוֹן לאוּמי הוּא מן התפקידים האוֹרגניים והמכריעים בּבּניה הציוֹנית, יש בּוֹ כּדי לקבּוֹע את קצב הבּנין ואת טיבו. הַבְדִין הוּא שנטילוֹ על זוּלתנוּ, שנסתפּק בּאפקים וּבמאמצים שגילוּ קוֹדמינוּ?

העוֹלם נתוּן עכשיו בּתוֹהוּ ובוֹהוּ, בּאפלה, בּהרס. ואנחנוּ, בּני עם הרוּס וחָרב, מצוּוים על הבּנין, ואפילוּ בּתוֹך עוֹלם המחריב את עצמוֹ. איננוּ רשאים להיכּנע בּפני כּוֹחוֹת הרֶשע והבּערוּת וההרס המחניקים את כּוֹחוֹת החירוּת והתרבּוּת והבּניה. לפני שנים מוּעטוֹת ראינוּ את תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם בּמזל התבּצרוּת ועליה. קיוינוּ כּי נוּכל להסתייע בּכוֹחה וּבעלייתה. הגוֹרל ההיסטוֹרי גזר אחרת. מעמד הפּוֹעלים נחל תבוּסה בּכמה ארצוֹת, וכל תבוּסת־פּוֹעלים בּעוֹלם הגדוֹל מעוֹררת גם אצלנוּ יצרים אפלים. יש מתקנאים בּהיטלר ויש מתקנאים בּדוֹלפוּס2. יש מוּכנים לחַקוֹת אוֹתם כּקוֹפים. עם שסוּי ואוּמלל כּעמנוּ, קרבּן־תמיד של כּל ממשלוֹת־הזדוֹן ושל כּל התנפּחוּת שוֹביניסטית, מה יש לוֹ לקווֹת מבּית־מדרשם של מחריבי העוֹבד והתרבּוּת והחירוּת? ואף על פּי כן. גם “הסב בּלאוּמים” נדבּק בּמַגפת הטירוּף העוֹלמי. גם עלינוּ עוֹברת כּוֹס ההשתוֹללוּת הבּריוֹנית. וגם אצלנוּ נכרתוּ בּריתוֹת לשבּוֹר את עוּזוֹ של הפּוֹעל, והמוֹנים משוּסים וּמוּכּי שׂנאה עיורת מפקידים את גוֹרלם בּידי השׂטן המשחית.

אילוּ היה מחנה אוֹיבי הפּוֹעל מצטרף רק מתוֹך אלה אשר עניני כיסם משׂניאים עליהם את מעמד הפּוֹעלים, לא היה המחנה כּל כּך רב. דא עקא, שאלה אשר בּצעם וּמעמדם מסתכּנים בעקב גידוּלוֹ והתגבּרוּתוֹ של מעמד הפּוֹעלים, אלה יוֹדעים למשוֹך לצדם גם רבּים אחרים. דא עקא, שבּמחנה האוֹיב נמצאים גם רבּים, אשר למענם, למען בּניהם ואחיהם, עמל וסוֹבל ונלחם הפּוֹעל. למענם הוּא הוֹלך ל“משמרוֹת”, לבית־הסוֹהר, למענם הוּא נלחם על תנאי חיים אנוֹשיים להמוֹנים, על זכוּת עבוֹדה לאדם מישׂראל, למענם הוּא סוֹלל דרכים לעבוֹדה וּלהתישבוּת. והם לא ידעוּ. הם אחוּזים רגשוֹת זרים, פּחד, קנאה. גדוֹלה קנאה מעמדית, שהיא גוֹברת אפילוּ על אינטרסים חיוּניים, שהיא מַאפילה על אינטרסים של המוֹנים. רבּים המקנאים בּפּוֹעל: מקנאים השבעים והשאננים, אשר עיניהם לבצעם ואשר אינם יכוֹלים לסלוֹח לפּוֹעל את עווֹן חלוּציוּתוֹ, כּיבּוּשיו החברתיים, עמדתוֹ הציבּוּרית, זקיפוּת קוֹמתוֹ. עם בּוֹא הפּוֹעל הראשוֹן, “היחף”, כבר הרגיש עצמוֹ בּעל־הבּית הארץ־ישׂראלי נעלב. ועם ריבּוּי מספּרנו גדל מספּר הנעלבים. אך לא רק זה. הצלחתוֹ הציבּוּרית של כּלל־הפּוֹעלים “מנקרת את העינים” לרבּים. כּל לא־יוּצלח פּרטי וציבּוּרי, המוּכן לתלוֹת את הקוֹלר בזוּלתוֹ, נאחז בציבּוּר, הפּוֹעלים, המלוּכּד והמאוּחד, ורוֹאה בּוֹ את מקוֹר תקלוֹתיו. שכבוֹת ציבּוּריוֹת דלוֹת־מעשׂ ומעוּטוֹת שרשים בּמשק וּבתרבּוּת מבקשוֹת לעצמן פּיצוּי בשׂנאת הפּוֹעלים. מרי־נפש, אוֹהבי טרוּניוֹת, חוֹמדי אוֹפּוֹזיציוֹניוּת עקרה, נוֹטים למרדנוּת לשמה – רוֹאים בּמבצרי הפּוֹעלים את “השלטוֹן”, את התקיף, את האוֹיב. הם שׂוֹנאים את הפּוֹעל לא בּגלל חסרוֹנוֹתיו, אלא בגלל יתרוֹנוֹתיו. כּוֹעסים עליו לא בּעד מה שאיננוּ ממלא, אלא בּעד מה שהוּא יוֹצר ועוֹשׂה. ולעזרתם חשים כל מיני פּליטים3 וּמוּמרים לתיאָבוֹן וּלהכעיס, אנשי “מקרים בּלתי־טהוֹרים” המוּכנים לטהר עצמם ולעשׂוֹת קַריֶרה ציבּוּרית על ידי זריקת אבנים בּפּוֹעלים. וכיון שאין להפריד בּין הפּוֹעלים לבין העליה החלוּצית וּלבין ההתישבוּת הכּללית הלאוּמית – יצא הקצף גם על אלה. מכּאן החזיוֹן האָפיָני כּל כּך בשביל הימים האלה בּציוֹנוּת: התנַכּרוּת חוּגים בּעלי־בּתיים לקרנוֹת הלאוּמיוֹת. ההתנכּרוּת מתגלה בּחוּגים בּעלי־בּתיים בּצוּרה של אדישוּת גלוּיה וסַבּוֹטז’ה מסוּתרת. אצל “המזרחי” קיבּל הדבר צוּרה בּוֹלטת יוֹתר: מתמיכה “על תנאי” עד להחרמה, פּעמים בּיישנית פּעמים גלוּיה. ואצל הרביזיוֹניסטים ניצחה הסיסמה הבּריוֹנית: בּלוֹקדה על הקרנוֹת! שם הוּכרז החרם כּמצוה לאוּמית, כּתפקיד חינוּכי. אוֹיבי הפּוֹעל אינם יכוֹלים להשלים עם כּך שההוֹן הלאוּמי ישמש את העבוֹדה העברית, את ההתישבוּת העוֹבדת, שהוּא יבצר ויגבּיר את כּוֹחוֹ של העוֹבד. לפיכך הם נוֹהגים בּהוֹן הלאוּמי סַבּוֹטז’ה, החרמה וּבּלוֹקדה. מתוֹך שׂנאת הפּוֹעל הם מגיעים לידי בּגידה לאוּמית.

מה צריכה להיוֹת תשוּבתוֹ של הפּוֹעל לברית זוֹ של סַבּוֹטז’ה והחרמה וּבּלוֹקדה? הוּא צריך להכּיר הכּרה מלאה בּקשר הגוֹרלי שבּינוֹ לבין ההוֹן הלאוּמי. הוּא צריך לדעת כּי מעתה הוּטל עליו התפקיד לחַזק את ההסתדרוּת הציוֹנית וּלהגדיל את ההוֹן הלאוּמי. הוּא צריך להיכּוֹן לקראת מלחמה קשה וּממוּשכת על מקוֹמוֹ של הפּוֹעל בּתנוּעה הציוֹנית בּפני כּל הקמים להוֹרידוֹ וּלהפּילוֹ. הוּא צריך לבחוֹן את נשקוֹ. והוּא צריך להכּיר, בּלי כּל מוֹרך־לבב, כּי על המכשירים העיקריים בּדרך הפּוֹעל ונצחוֹנוֹ נמנוֹת הקרנוֹת הלאוּמיוֹת. האוֹיב מגנה את הקרנוֹת בּהכריזוֹ כּי הן עוֹמדוֹת לשירוּתוֹ של מעמד הפּוֹעלים. אנחנוּ נרוֹמם את הקרנוֹת עם הכּרת תפקידן בּהקמת המעמד העוֹבד העברי בּארץ.

וזהוּ החידוּש המתגלם בּמגבּית זוֹ של קרן־היסוֹד בּקרב ציבּוּרנוּ: עוֹד לפני שנים מוּעטוֹת לא הוּבאנוּ בּחשבּוֹן לגיוּס כּספים ציוֹניים. אנחנוּ היינוּ “המקבּלים” ואחרים היוּ “הנוֹתנים”. והנה נשתנה המצב שינוּי ניכּר. הפּוֹעל מכּיר בּחוֹבתוֹ וּביכלתוֹ, והוּא מטיל על עצמוֹ גם תפקיד זה – הגדלת ההוֹן הלאוּמי. כּבר ניכּר פּרי המאמצים הללוּ של תנוּעתנוּ. את אבלנוּ הגדוֹל לא הוֹצאנוּ לבטלה. את חרוֹננוּ וזעמנוּ הפכנוּ למפעל ישוּבי.

וגם את מלחמתנוּ בּריאַקציה ניצוֹק לא רק בּדפוּסים פּוֹליטיים, אלא גם בּמַטבּעוֹת ישוּביוֹת. אנוּ נוֹכיח כּי אין אנוּ רק נאה דוֹרשים, אלא גם נאה מקיימים.


  1. (בּאסיפה למען קרן־היסוֹד, חיפה, אדר תרצ"ד). חוֹברת “הפּוֹעל העברי וקרן־היסוֹד”. הוֹצאת המחלקה למגבּית קרן־היסוֹד בּין ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, תשרי תרצ"ה. הנוּסח שבּפּנים הוא מתוֹך דפּים של החוֹברת עם תיקוּנים קלים בּסגנוֹן רשוּמים עליהם בּכתב־ידוֹ של בּרל.  ↩

  2. ראש הממשלה האוֹסטרית הדיקטטוֹרית; היה הגוֹרם להתקוֹממוּת הפּוֹעלים בּפברואר 1931, והוּא שדיכּא אותה. נרצח לבסוֹף בּידי קוֹשרים נַאציים.  ↩

  3. פליטים – אנשים שעזבו את תנועתם ועברו למחנה מתנגדיה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות