¹

יוֹם ליוֹם חוֹזר ואוֹמר: אכן, נתאַמתה הפּרוֹגנוֹזה הציוֹנית יוֹתר משחשבוּ בּעלי הפּרוֹגנוֹזה עצמם, אמת מה שכּתב פּינסקר בּמחבּרתוֹ ואמר בּנאוּמוֹ בּקַטוֹביץ. אך לפי שעה מתגשּמת רק מחצית הנבוּאה. בּדוֹמה לזה קרה לרעיוֹן הסוֹציאליסטי, שנתמלאה נבוּאתוֹ לגבּי התמוֹטטוּת המשטר הקפּיטליסטי, שאינוֹ מסוּגל לתת לבני־אדם מעט לחם וּמעט בּטחוֹן חיים; אבל התמוֹטטוּת זוֹ אינה מבטיחה את עצם הגשמת המשטר הסוֹציאליסטי. הציוֹנוּת ראתה את הנוֹלד, את הקטסטרוֹפוֹת העתידוֹת להתחוֹלל, אבל בּבוֹא הקטסרוֹפה לא היה בּכוֹחה לאמוֹר: בּוֹאוּ, יהוּדים, עלוּ ותיגָאלוּ. וּכשזה לא בּא – בּא היאוּש.

מה תענה הציוֹנוּת הפעם ליהדוּת גרמניה? אכן בּראוֹתנוּ מה נעשׂה בּמשך ארבּעה חדשים, ואיך נעשׂה, אפשר לבוֹא לידי יאוּש. שוּם קטסטרוֹפה אינה מסוּכּנת כּקטסטרוֹפה זוֹ של הסתלקוּת הציוֹנוּת ממעשׂה־הגאוּלה הגדוֹל. הפּעם ודאי אין הצדקה לכך. לפנים היתה ארץ־ישׂראל מדבּר שממה. ועכשיו הלא יכוֹלה ארץ־ישׂראל לענוֹת לרוֹדפינוּ וגם למתכּחשים מתוֹכנוּ: הנה יש פּינה אחת בּעוֹלם. אם לא תינתן הפּעם התשוּבה הזאת – אין כּפּרה. והתשוּבה אינה נמצאת בּלוֹנדוֹן וּבירוּשלים דוקא, אלא גם בּידינוּ, בּידי הישוּב, בּידי כּל אחד ואחד. יוֹם יוֹם אנוּ קוֹראים בּ“דבר” על יהדוּת גרמניה. רבבוֹת ילדי ישראל מנוּשלים מבּית־הספר. ילדי ישׂראל אלה – שעדיין לא חטאוּ – אילוּ קמנוּ להציל אוֹתם וּביצענוּ מפעל כּבּיר. יש שוֹאלים בּרוּגזה: מה עשׂיתם להצלת יהוּדי רוּסיה? משוּל לאוֹתוֹ עשיר הקוֹפץ את ידוֹ מעזוֹר לנצרך בּטענה חזקה, שיש לוֹ אח עני, וגם לוֹ אינוֹ עוֹזר. איש לא קם להוֹציא איזה אלפים יהוּדים מרוּסיה. זוֹהי כּלימתנוּ ואַל נעשׂה מחוּלשה זוֹ “פּטריוֹטיזם” של שבט. אילוּ היתה לפנינוּ שאלת רחמנוּת, ספק אם היא היתה נתוּנה דוקא ליהוּדי שחרב עוֹלמוֹ בּגרמניה ולא ליהוּדי הגוֹוע בּרעב בּרוּסיה. השאלה היא אחרת: בּידינוּ הפּעם להוֹציא מהגלוּת שבט יהוּדי. כּלוּם נחמיץ את השעה?

האגדה של רבּה בּר־בּר חָנא מספּרת על יוֹרדי־ים שנתעוּ לאי וּביקשוּ להשתקע בּו, לשבת בּשלוה, והנה אך העלוּ אש לבשל בּה והאי נזדעזע. לאִי־הלויתן הזה נמשלה ההיסטוֹריה היהוּדית. והקטסטרוֹפה הגרמנית פּוֹקחת את עינינוּ יוֹתר מכּל אסוֹנוֹת שקדמוּ לה בּדוֹרנוּ.

בּמה עוֹסקת הציבּוּריוּת היהוּדית? בּאוֹפן הטוֹב בּיוֹתר – הפגנת רבע מיליוֹן יהוּדים², רבּנים עם קוֹמוּניסטים, זקנים עם ילדים. מחזה שׂגיא. אוּלם האם בּהפגנוֹתינוּ יפּוֹל משטר היטלר? נַפגין, נצעק, נרעש – וזה הכּל! אני מבין לנפש הנוֹער המבקש פוּרקן לרגשוֹתיו. אבל הנוֹער המתחנך להסתפּק בּזה אינוֹ אלא ממשיך את מלחמתנוּ בּאוֹיב בּצוּרה הטרַדיציוֹנית של הכּאת המן בּפּוּרים. יש זמנים שיש ערך חינוּכי למשׂחקים אלה. יש תקוּפוֹת שחשוּבה עצם היציאָה לרחוֹב. אוּלם עַם שצריך לבנוֹת בּדם תמציתוֹ, עם שנאלץ לשלם בּעד כּל עוֹלה, בעד כּל שעל אדמה, זקוּק לחינוּך אחר. ואוּלי יש לאנשי “המדיניוּת הצרוּפה” חוֹזה עם פּילסוּדסקי לפתיחת שערי ארץ־ישׂראל?

התחילה פּעוּלה בּארץ והישוּב עדיין לא התעוֹרר. יש בּידי הישוּב לתת, לעשׂוֹת. לפי שעה נתנוּ רק בּוֹדדים בּמידה הראוּיה. וגם ציבּוּר הפּוֹעלים נתבּע לעשׂוֹת. מתוֹכנוּ נשלחוּ השליחים הראשוֹנים לגרמניה לעוֹדד, להדריך וּלנחם. בּידינוּ לקבּל ילדים למוֹסדוֹת החינוּך שלנוּ, לקלוֹט עוֹלים בּמשקים. הפּוֹעל צריך להשפּיע גם על חוּגים אחרים בּישוּב. עוֹד לא תם ערכּה של ההתנדבוּת הלאוּמית. הנה נחתמוּ 15 אלף מניוֹת “נִיר” וגם אפשר היה לעשׂוֹת הרבּה יוֹתר.

האוֹמרים בּמקוֹם קרן – מלוה לאוּמי, זוֹרקים אבן תחת לחם ועוֹשׂים את רעיוֹן המלוה פּלסתר.

בּעקב התנדבוּת גדוֹלה יבוֹא גם המלוה. תנוּעת הפּוֹעלים תוֹבעת זה שנים את המלוה. תנוּעה שהיא אכוּלה משׂנאה ואיבה אינה מסוּגלת ליצוֹר אפילוּ מפעל פּעוּט, לא כּל שכּן מלוה. העליה מגרמניה מעלה בּכל החריפוּת את שאלת החינוּך. נזכּוֹר מה היתה עליית “בּלוֹי־וייס” לפני כּמה שנים. לאחר התבּוֹללוּת בּין גוֹיים קשה להתבּוֹלל שוּב בּין יהוּדים. עלינוּ לקבּל את העליה מגרמניה בּרצוֹן וּברחמים וּבסבלנוּת, כּאשר הראה הפּוֹעל סבלנוּת לפּוֹעלים שבּאוּ עם הגדוּדים מאמריקה, אשר לא ידעוּ את לשוֹננוּ. עלינוּ לקבּל אוֹתם בּיסוּריהם וּבחוּלשוֹתיהם. הדברים אמוּרים בּיחס לכל עוֹלה וּלכל עליה.

סיון תרצ"ג

(הרצאה מטעם “בּרית ראשוֹנים”¹; תל־אביב, י“ט בּתמוּז תרצ”ג)²

א

בּשעה שנתבּקשתי והסכּמתי, לפני כּמה שבוּעוֹת, להרצוֹת כּאן, לא ניחש לי לבּי מה עתיד לעבוֹר עלינוּ בּימים הקרוֹבים³. אילוּ ידעתי שמץ מזה, ספק אם הייתי יכוֹל להבטיח משהוּ. אבל כּיון שהבטחתי צריך אני לעמוֹד בּהבטחתי, ואני מנסה להרצוֹת כּאילוּ אנוּ ממשיכים שׂיחה שנפסקה, אף על פּי שיש בּזה משוּם “דברים שלא בּעתם”. אני יוֹדע שיש אִי־יוֹפי בּמה שאני מוֹנע את עצמי בּהכּרה גמוּרה מלדבּר על מה שמעסיק את כּוּלנוּ בימים אלה. אבל כּוּלנוּ כּאוּבים ויש פּצעים חיים שוֹתתים, אשר הנגיעה בּהם קשה, אוּלי גם מסוּכּנת. לפיכך אשתדל, עד כּמה שהדבר ניתן, לדבּר כּאילוּ אנוּ נמצאים בּאַתמוֹספירה המאַפשרת לטפּל בּשאלוֹת הציוֹנוּת בּאוֹפן רעיוֹני, ולא בּאוֹפן אֶמוֹציוֹנַלי.

תחילה היה לי יצר רע, אוֹ יצר טוֹב, לדבּר בּשאלוֹת הממשיוֹת של הציוֹנוּת, זאת אוֹמרת, לדבּר על מה שקוֹראים “תכניוֹת”. לכאוֹרה, כּבר מזמן לא היוּ לנוּ שנים כּאלה שאיפשרוּ להתחיל מחָדש להאמין בּתכניוֹת פּעוּלה, שהציוֹנוּת האמיתית מחייבת אוֹתן, כּמוֹ בּשנת תרצ"ג, לאחר כּל השנים הקשוֹת שעברוּ עלינוּ לפניה. חפצתי לקווֹת שהחדשים הקרוֹבים לקוֹנגרס יהיוּ אוּלי בּשביל כּוּלנוּ חדשים של בּירוּרים חדשים על דרכי ההגשמה הציוֹנית, של חידוּש המעוּף הציוֹני, של מציאת לבוּשים חדשים, לפי הזמן, לרעיוֹנוֹת העתיקים, לרעיוֹנוֹת אשר נגנזוּ בּצוֹק העתים. אבל כּבר מזמן מטרידה אוֹתי מחשבה אחת מרה, והיא גברה בּזמן האחרוֹן: בּטרם נוּכל לדבּר על תכניוֹת למעשׂה יש הכרח לשאוֹל את עצמנוּ, אם עדיין קיים הגוּף, העלוּל לקיים וּלבצע תכניוֹת ציוֹניוֹת? בּראשית חיבּת־ציוֹן עמדה השאלה: מי וָמי ההוֹלכים? יש הוֹלכים ממש, ויש גוּף המאַרגן את ההליכה. צריך שיהיה גוּף המסוּגל להעמיס על עצמוֹ תפקידים של האוּמה, בּלשוֹן אחרים “תפקידים ממלכתיים”. הקיים כּיוֹם הגוּף הזה, אשר הרצל יצר אוֹתוֹ? חוֹששני לוֹמר הן. אמנם, מבּחינת ההגשמה הציוֹנית, בּמוּבן הפּשוּט של המלה הזאת, בּמוּבן של ההתבּצרוּת האישית בּארץ, היוּ השנים הללוּ שנוֹת התקדמוּת, אבל מבּחינת קיוּם המנוֹף של ההגשמה הציוֹנית, מבּחינת האַתמוֹספירה ההכרחית בּשביל התנוּעה הציוֹנית המַנשימה, הדוֹרשת ליכּוּד כּוֹחוֹת האוּמה לפעוּלה משוּתפת, אשר בּלעדיה אין הגשמה ציוֹנית, מבּחינה זוֹ – דוֹמה שלא רק ירדנוּ אחוֹרנית, אלא נזרקנוּ אחוֹרנית, ואפילוּ לא מהלך של עשׂרוֹת שנים, אל לפני היוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית, כּי אם לתקוּפוֹת הרבּה יוֹתר קשוֹת, לימים אשר הקרעים בּאוּמה היוּ קשים ללא התאַחוּת.

לא הייתי רוֹצה שמישהוּ יִטעה וישׂים את חלקי עם אלה החוֹששים מאד וּמתאבּלים על כּל דיפרנציאַציה בּציוֹנוּת. האידיליה הזאת, ששׂררה בּעיירה בּראשית חיבּת־ציוֹן, שאת דמוּתה מסַמל אצל שלוֹם עליכם ר' יוֹזפא’לי, הרב החוֹבב־ציוֹן⁴, בּזמן שהויכּוּח בּעיירה היה: אם מוּתר אוֹ אסוּר להעמיד בּבית־הכּנסת קערה בּערב יוֹם־הכּיפּוּרים למען “ישוּב ארץ־ישׂראל”, – אידיליה זוֹ חלפה ללא שוּב. ל“אַחדוּת לאוּמית” זוֹ של עיירה חסרת דיפרנציאַציה חברתית אין חזרה. יש אמנם בּזמננוּ גם תפיסה חדשה של “אחדוּת לאוּמית”: אחדוּת מוּחלטת, אשר אין בּגבוּלוֹתיה שוּם זרמים, שוּם מחשבה מחוּץ למחשבה האחת, השוֹלטת בּכל אמצעי הכּפיה והדיכּוּי. אידיאל זה של “אחדוּת לאוּמית” מתגשם לעינינוּ בּצוּרה ענקית, גם בּמוֹסקבה, גם בּרוֹמא וגם בּבּרלין. אינני שוֹאף ל“אחדוּת לאוּמית” זוֹ ואני בּטוֹח שבּאחדוּת כּזוֹ, אחדוּת השעבּוּד הפּנימי, אי אפשר להגשים את הציוֹנוּת. ולכן אני מתיחס לא בּשקט גמוּר, כּי אם בּחיוּב, גם למלחמת המפלגוֹת, האינטרסים, הזרמים. לאמיתוֹ של דבר, לא ידעה הציוֹנוּת חיים שלֵוים גם בּימי לילינבּלוּם וּמוֹהליבר, גם בּימי אוּסישקין וּווֹלפסוֹן. מעוֹלם לא ידענוּ בּציוֹנוּת ימים שקטים. לא אדבּר על הויכּוּח בּעניני אוּגַנדה, אבל גם לפני כּך וגם אחר כּך ידענוּ תמיד מלחמוֹת.

הניגוּדים שישנם עכשיו בּציוֹנוּת, הניגוּדים בּשאלוֹת הבּנין, יש בּהם הרבּה מהחיוּניוּת האמיתית. יש בּהם משוּם אינטרסים מסוּימים, יש בּהם מלבטי ההגשמה. אנשים חיים תוֹך כּדי עשׂיה. אין זה אוֹתם הויכּוּחים אשר העסיקוּ את העוֹלם הציוֹני לפני עשׂרוֹת שנים, ויכּוּחים אשר, עם כּל הערך האינטלקטוּאַלי שהיה בּהם, לא שינוּ בּיוֹתר את המציאוּת היהוּדית, ואפילוּ לא את המציאוּת הציוֹנית. מי שזוֹכר את מלחמת ה“קוּלטוּרה”, את הויכּוּחים האחד־העמיים בּציוֹנוּת, יוֹדע מה מעט היוּ דברי הלכה אלה ניכּרים בּתוֹך המעשׂה הציוֹני. וגם הקשר האמיתי בּין הסבל של ישׂראל וּבין השאלוֹת החיוּניוֹת של המפעל הציוֹני לא היה כּל כּך חזק. מצד זה אין “זקנתנוּ” מביישת את ילדוּתנוּ. ויכּוּחינוּ בּציוֹנוּת בּמשך השנים האחרוֹנוֹת הם הלכוֹת חיים, הם דיני־נפשוֹת, הם נוֹגעים בּגוֹרל האוּמה ממש. והיינו רשאים לחשוֹב שכּל אוֹתן ההתנגשוּיוֹת האידיאוֹלוֹגיוֹת והריאַליסטיוֹת בּציוֹנוּת הנן התנַגשוּיוֹת, אשר את אמיתוּתן אפשר לבדוֹק לאוֹר המעשׂה. ואם כּי בּמוּבן האידיאוֹלוֹגי אין תקוּפתנוּ, שהיא תקוּפת העשׂיה, נוֹתנת כּל כּך הרבּה כּמוֹ בּימים הקוֹדמים, בּזמן הויכּוּחים בּין לילינבּלוּם, אחד־העם וּבּרדיצ’בסקי – אוּלי הכּוֹחוֹת הרוּחניים האישיים אינם מספּיקים – אין להניח שתוֹכן החיים שלנוּ עכשיו, התוֹכן המתגַלם בּגדוֹלוֹת וּבקטנוֹת, הוּא פּחוּת בּערכּוֹ מאשר בּאיזוֹ תקוּפה שהיא בּציוֹנוּת.

אוּלם בּתוֹך כּל המלחמוֹת אשר היוּ לנוּ בּציוֹנוּת היה דבר־מה אשר ליכּד ואיחד גם את כּל המתנגדים. היה שיתוּף ציוֹני. היתה אמוּנה בּ“כּלל” הציוֹני, בּכּוֹח היוֹצר של ה“כּלל” הציוֹני. עכשיו שהתנוּעה הציוֹנית התרחבה יוֹתר, שנוֹצרה תנוּעת עבוֹדה בּארץ, שנגלוּ הניגוּדים החמוּרים בּשאלוֹת עבוֹדה עברית, צוּרוֹת ההתישבוּת, יחסי־עבוֹדה – אפשר היה להניח שנגיע לאחדוּת מתוֹך ריבּוּי, ריבּוּי כּוֹחוֹת, ריבּוּי אינטרסים, ריבּוּי צוּרוֹת ההגשמה, אפשר היה לקווֹת שעם כּל הניגוּדים נגיע בּכל זאת לידי תנוּעה מדינית מאוּרגנת, בּעלת יכוֹלת, בּעלת משקל. הן הניגוּדים שלנוּ, עם כּל רצינוּתם, אינם יוֹצרים מגדר הניגוּדים הרגילים בּחיי אוּמה, אשר חפץ החיים וההכרח בּאחדוּת מצַווים למצוֹא דרך בּינוֹת לניגוּדים. והנה מי שיתבּוֹנן בּעין בּלתי־משוּחדת למה שנעשׂה אצלנו יכּיר כּי לא כן הוּא בּתנוּעה הציוֹנית. הרקע המשוּתף הוֹלך ונהרס וקנינים עיקריים אשר נוֹצרוּ עם ראשית תנוּעת השחרוּר ונעשׂוּ לקנינים משוּתפים, המוּשרשים אוֹרגָנית בּמעשׂה וּבמחשבה של התנוּעה הציוֹנית – הוֹלכים ונשלכים.

נקח, למשל, דוּגמאוֹת אחדוֹת. הציוֹנוּת, בּרצוֹתה לבנוֹת את המדינה היהוּדית העתידה, ניסתה מתחילתה ליצוֹר את “המדינה בּדרך”, את הסוּרוֹגַט של המדינה בּכל המוּבנים. הרצל לא הסתפּק בּשקל, כּי אם גם יצר את הבּנק הקוֹלוֹניאלי (“אוֹצר התישבוּת היהוּדים”), כּלוֹמר, לא רק אִרגוּן פּוֹליטי מסוּים, כּי אם גם הוֹן לאוּמי. הרצל וּממשיכיו לא היוּ סוֹציאַליסטים. הם לא האמינוּ בּהוֹן הממלכתי בּלבד, אבל הם היוּ די ריאַליים שלא להשליך את כּל יהבוֹ של ישׂראל על האינטרס של ההוֹן הפּרטי, עם כּל המרחב אשר הם היוּ מוּכנים להקצוֹת להוֹן היהוּדי שיהא צריך לזוּז וּלהעביר את עצמוֹ מהגוֹלה, בּעזרת הבּנק הליקוידציוֹני. הם הבינוּ יפה יפה, שבּלי מכשירים לאוּמיים קוֹלוֹניזטוֹריים, אשר יביאוּ את הדלוּת היהוּדית לארץ ויעשׂוּ אוֹתה נוֹשׂא להתישבוּת, אין לדבּר בּרצינוּת על שוּם הגשמה ציוֹנית. כּל מי שבּקי קצת בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת יוֹדע כּי לא פּחוֹת מאשר רעיוֹן הערוּבּוֹת הבּין־לאוּמיוֹת (“מקלט בּטוּח בּמשפּט העמים”), לא פּחוֹת מהצ’ארטר, תפס מקוֹם אצל הרצל הרעיוֹן על המכשיר הכּספי הלאוּמי, אשר לוֹ הקדיש כּוֹחוֹת לא פּחוֹת מאשר לאיזוֹ עבוֹדה פּוֹליטית שהיא (אכן, לא פּחוֹת ממה שידע הרצל כּשלוֹנוֹת בּמשׂא־וּמתן שלוֹ עם הדיפּלוֹמַטיה התוּרכּית והאירוֹפּית, – נכשל בּאי־היכוֹלת להגשים את המנוֹף הפינַנסי הגדוֹל). והנה אם נתבּוֹנן עכשיו ונראה מַהי המחשבה הציוֹנית המהלכת כּיוֹם בּחלקים שוֹנים של הציבּוּר, נמצא שרעיוֹן ההוֹן הלאוּמי בּתוֹר מכשיר רציני, בּתוֹר מכשיר הכרחי, אשר מבּלעדיו אין לתאר תכנית התישבוּתית מַקיפה וּמתאימה לצרכי ישׂראל, נמסר לאַרכיוֹן. לא רק שההוֹן הלאוּמי אינוֹ פּוֹעל עכשיו למעשׂה, שהוּא נמצא עכשיו בּמצוֹק; זאת אפשר להסבּיר אוּלי מתוֹך סיבּוֹת עוֹלמיוֹת כּלכּליוֹת, וגם מתוֹך סיבּוֹת ציוֹניוֹת־אִרגוּניוֹת, אבל אין זה ממַצה כּלל את המַשבּר העמוֹק של ההוֹן הלאוּמי. הן רוֹאים אנוּ בּין הציוֹנים חלקים גדוֹלים למדי, חלקים בּעלי משקל, השוֹללים את ההוֹן הלאוּמי. אינני רוֹצה לוֹמר שהם יתנגדוּ לקבּל הלוַאה מאת הבּנק הלאוּמי אוֹ תקציב התישבוּתי מקרן־היסוֹד – על זה לא יוַתרוּ וגם יבוֹאוּ בּטרוּניוֹת מדוּע מוֹציאים את הכּספים לא לאוֹתוֹ צוֹרך שהם היוּ רוֹצים בּוֹ. אבל אין זה מוֹנע אוֹתם מלפסוֹל מבחינה רעיוֹנית את עצם הצוֹרך בּהוֹן לאוּמי. בּרחבי העתוֹנוּת הקרוּיה ציוֹנית תמצאו לא מעט שוּרוֹת של איבה, של בּוּז לעצם הרעיוֹן של הוֹן לאוּמי. הקוֹנצפּציה של הגשמה ציוֹנית, השׂוֹררת בּחוּגים רבּים, איננה תוֹלה את מפעלי ההגשמה בּמאמצים כּלכּליים של כּלל האוּמה, לא בּכוֹח האִרגוּן המשקי שלה, לא בּיצירת המפעל הלאוּמי ההתישבוּתי, הנוֹעד לפתוֹר בּכוֹח האוּמה, על כּתפי האוּמה, שאלוֹת חיים של המוֹני ישׂראל. תעיינוּ בּ“בוּסתנאי”, בּ“ציוֹני הכּללי”, בּ“חזית העם” וּב“מטרה”⁵ – מניתי רק ארבּעה עתוֹנים; יכוֹלתי אוּלי לצרף גם את עתוֹנוּת “המזרחי” – ותראוּ שכּל אלה אוֹ שהם מכריזים על ההוֹן הלאוּמי, כּמוֹ שהכריזוּ עליו הרביזיוֹניסטים, שהוּא שקר, שיש צוֹרך לבערוֹ מן העוֹלם בּכל האמצעים של ניאוּץ וּ“בּלוֹקדה כּספּית”⁶, אוֹ (אם הם אנשים שעל פּי הטמפּרמנט, אוֹ הגיל, אינם מסוּגלים למסקנוֹת כּה חריפוֹת) שהם תוֹלים את כּל תקוָתנוּ הלאוּמית על אוֹתה העליה האנַרכית, הנרתעת ויוֹרדת מפּני פּרעוֹת ועוֹלה עם עליית המחירים בּליברפּוּל, אוֹ עם ירידת הלירה האנגלית. אינני שוֹלל שוּם מוֹמנט העלוּל לסייע לנוּ. אנוּ חייבים לענוֹת לכל פּוּרענות וגם להיבּנוֹת מכּל קטסטרוֹפה. אנוּ חייבים להשתמש גם בּגרַבּסקי וגם בּהיטלר, ולא לפחד שמא יאמרוּ עלינוּ שאנוּ חיים מפּרעות, מגזירוֹת. אבל כּלוּם זאת היא ציוֹנוּת, להאמין רק בּנחשוֹל פּרוּע ואוּמלל, מבּלי לבקש להעבירוֹ דרך כּוּר מַצרף קוֹנסטרוּקטיבי? מהגירת בּרוֹדי בּשנת 1881 ועד ההגירה של עכשיו עברוּ רבּים את הארץ, עברוּ וחלפוּ, יצאוּ כּלעוּמת שבּאוּ, והשאלה הציוֹנית היא – מה היה בּתוֹך זה החלק הבּוֹנה את הארץ? המחשבה הציוֹנית הקלַסית, עם כּל רצוֹנה לשתף את המַכּסימוּם של הוֹן יהוּדי פּרטי, ידעה יפה כּי אין למלא את התעוּדוֹת הלאוּמיוֹת רק בכּוֹח הרוַח הפּרטי בּלבד. רעיוֹן ההוֹן הלאוּמי צריך היה להיוֹת קנין משוּתף וּמאַחד חלקים שוֹנים ונפרדים סביב הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, סביב המפעל המישב. עכשיו חדל קנין זה להיוֹת קנין הכּלל הציוֹני.

היחס הזה לקרנוֹת הלאוּמיוֹת אינוֹ פּרי זלזוּל בּהוֹן כּשהוּא לעצמוֹ, וגם אינוֹ פּרי זלזוּל בּהוֹן אשר בּאוֹפן רשמי הוּא רשוּם על שם האוּמה. זהוּ פּרי שלילה של דבר־מה אחר, פּרי כּפירה וזלזוּל בּמפעל לאוּמי משוּתף. בּהזדמנוּת אחרת אמרתי כּי בּתוֹך היחסים השׂוֹררים עכשיו בציוֹנוּת, וּביחוּד בּישוּב, אילוּ בּא אלינוּ כּיוֹם הזה הפּרוֹפסוֹר הרמַן שפּירא והיה מציע ליסד עכשיו את הקרן הקימת, ודאי שההצעה לא היתה מתקבּלת. עכשיו היוּ ניגשים לשאלה בּגישה “מפוּכּחת”. היוּ שוֹאלים אם בּאמת כּדאי לפעוֹל למען גאוּלת אדמה, אשר תהיה לאוּמית דוקא, בּניגוּד לכל חוּקי הכּלכּלה שעל פּיהם חי רוֹב מנין של עם ישׂראל? היוּ שוֹאלים: וּמי יֶהנה עתה מהקרן הקימת? האם תחוּלק האדמה בּין המעמדוֹת השוֹנים לפי פּרוֹפּוֹרציה זוֹ אוֹ אחרת? היוּ חוֹששים מפּני הסכּנה שמישהוּ אחר “יקבּל”. אם עוֹד קיימים אצלנוּ עכשיו מוֹסדוֹת לאוּמיים בּעלי יכוֹלת פּעוּלה, הרי זה על חשבּוֹן האידיאוֹלוֹגיה הציוֹנית מהזמנים הקוֹדמים. אבל לבנוֹת דבר־מה חדש לפי צוֹרך הזמנים החדשים, בּמסגרת לאוּמית כּוֹללת – לכך איננוּ מסוּגלים עכשיו.

לפני שנים אחדוֹת עבר על הישוּב מַשבּר כּלכּלי קשה. העליה נפסקה וּבמשך זמן קצר עזבוּ את הארץ כּמה אלפים יהוּדים. לכאוֹרה, היה צריך הישוּב, ראשית כּל, לבקש בּתוֹך עצמוֹ כּוֹחוֹת לעשׂוֹת משהוּ, כּדי לעמוֹד בּפני המַשבּר. כּך עוֹשׂים בּמצבים כּאלה ישוּבי יהוּדים סתם, אשר אין עליהם תפקידים לאוּמיים ואינם מתימרים בּהלָך־רוּח אידיאַליסטי וּבזכוּיוֹת מיוּחדוֹת כּלפּי כּלל ישׂראל. וגם הישוּב בּארץ ידע לפנים זמנים כּאלה, מעשׂי־התאוֹששוּת עצמיים. היוּ ימי המלחמה העוֹלמית, והישוּב היה קטן וחלש, וניגוּדים רעיוֹניים וחברתיים היוּ גם אז בּינינוּ, וּבכל זאת נמצא אז בּישוּב הכּוֹח להתאַרגן לעזרה עצמית לשם עמידה בּפני המַשבּר. והנה, כּשבּא המַשבּר של שנת 1926 היוּ כּבר בּישוּב כּוֹחוֹת בּעלי־יכוֹלת, שיכלוּ לסדר מוֹסדוֹת של עזרה. הפּוֹעלים היוּ ודאי מסוּגלים ליצוֹר לעצמם מפעלי עזרה, אבל היוּ אצלנוּ אנשים תמימים. לא חפצוּ להצטמצם בּפעוּלה “פּנימית”, מעמדית בּלבד. הם הגוּ את המחשבה כּי הפּעם אוּלי אפשר יהיה לעשׂוֹת דבר־מה כּללי בּישוּב, לחַשל את המצוּקה הזאת – ולנגוֹד ממנה מנוֹף ליצירת נכס כּלכּלי של הישוּב. לשם כּך בּאה ההצעה להקים את “אוֹצר הישוּב”. איני יוֹדע אם רבּים זוֹכרים את השם הזה. הדבר גם נתקבּל להלכה בּועד הלאוּמי, אוּלם נפגש בּעתוֹנוּת ידוּעה, המבּיעה את דעוֹת הבּעלי־בּתיוּת בּארץ, בּלעג וּבחשדוֹת. השאלה הראשוֹנה היתה: מי הציע את “אוֹצר הישוּב”? בּרוּר, שאם ההצעה בּאה מאת הפּוֹעלים הרי שלטוֹבתם הם מתכּוונים, ואם זה לטוֹבתם הרי זה לרעת אחרים. בּרוּר איפוֹא שכּל הענין איננוּ כּדאי. וּמי פּתי ויסייע להקים מוֹסד שיש חשש שמא יגבּיר את תנוּעת הפּוֹעלים? התוֹצאה המעשׂית היתה שבּחוּגי עסקני הישוּב נתאספוּ ודנו אם כּדאי להמשיך, ואוּלי לא כּדאי. היתה הצעה שהפּוֹעלים אינם צריכים “להתבּלט” יוֹתר מדי בּיסוּד, בּהנהלה: יעמדוּ מהצד, יעשׂוּ, יתנוּ כּסף, אבל אַל “יוֹפיעוּ”, יהיוּ בּטלים בּששים, יסוּדר אַפּרט שלא מן הפּוֹעלים. קיבּלנוּ גם את ההצעה הזאת, וּבלבד שהמפעל יקוּם, שתיעשׂה פּעוּלה כּל־שהיא נגד המשבּר ושיוּקם לישוּב מכשיר פינַנסי משלוֹ, שיוּכל לצמוֹח ולגדוֹל וישחרר את כּנסת ישׂראל מידי אפּוֹטרוֹפּסים ואנשי־חסד. והנה עכשיו אתם יוֹדעים את גוֹרל המוֹסד הזה. אי־הרצוֹן של החוּגים הבּעלי־בּתיים בּדבר־מה משוּתף לציבּוּר כּוּלוֹ, בּדבר־מה אשר לא יהיה קנינם שלהם בּלבד, אשר יתכן ש“הצד השני” ישפּיע עליו, יֶהנה ממנוּ ושעניני הישוּב יצַווּ אוּלי על חלוּקת אמצעיו בּשיטה לא רצוּיה להם – אי־רצוֹן זה הספּיק להרוֹס ראשית מוֹסד, שנצפּנוּ לוֹ אפשרוּיוֹת חשוּבוֹת. מאז צצוּ בּארץ כּל מיני בּנקים פּרטיים, עשׂוּ להם נכסים, ניצלוּ את חסכוֹנוֹת הציבּוּר, והישוּב עדיין נשאר דל וּמחוּסר יכוֹלת ותלוּי עד היוֹם הזה בּכוֹחוֹת כּספּיים מהחוּץ.

יכוֹלתי להביא עוֹד כּמה דוּגמאוֹת מכּל מיני נסיוֹנוֹת לפעוּלת יצירה משוּתפת בּשטחים אחרים: תרבּוּת, המפעל הגרמני והרפּתקאוֹתיו וכדוֹמה. אוּלם יארכוּ הדברים. בּקיצוּר: כּפעם בּפעם נעשׂוּ נסיוֹנוֹת להפעיל את הישוּב, להפעיל את הציוֹנוּת. אלא שהנסיוֹנוֹת האלה בּאוּ לא מאנשים “סתם”, אלא – מעשׂה שׂטן – מחוּגי הפּוֹעלים, מאנשים הדוֹגלים בּדבר־מה מסוּים וּמוּכנים עם זה להטוֹת שכם לבנין הישוּב, למפעלים תרבּותיים, כּוֹללים. וּמשוּנה הדבר, כּל עוֹד פּנוּ האנשים למחנה שלהם היה כּוֹחם אתם לעוֹרר בּוֹ מאמצי יצירה. משפּנוּ ל“ישוּב” – לא נענוּ. למפעלים כּלליים, לאוּמיים, לא היה בּישוּב פּתוֹס של יצירה.

הגוֹרל העלוּב, אפשר לוֹמר, הגוֹרל הטרגי של כּנסת ישׂראל בּארץ, מלמד משהוּ. לפני שלוֹשים שנה ניסה כּבר אוּסישקין להקים את ארגוּן הישוּב⁷. זה לא היה נסיוֹן “פּרטי” של אוּסישקין, זה היה בּשעתוֹ נסיוֹן של התנוּעה הציוֹנית, של כּל החוּגים הפּעילים בּישוּב החדש. כּל ציוֹני בּשעתוֹ ראה בּזה אחת הדרכים של הבראת הישוּב והעמדתוֹ על רגליו. והנה לעינינוּ מפרפּר, בּמשך כּמה שנים, הארגוּן של כּנסת ישׂראל בּין החיים והמות, אף על פּי שיש אנשים הסוֹחבים בּעוֹל הזה, ללא כּבוֹד רב וּללא סיפּוּק, ללא גמוּל. איני סבוּר שהיחס המקוּבּל בּציבּוּר כּלפּי עסקני כּנסת ישׂראל הוּא מוּצדק. כּל מי ש“עשׂה חַיל” בּעסקוֹ הפּרטי, אוֹ בּמוֹסדוֹ “הפּרטי”, מבּיט בּגאוה וּבגוֹדל־לבב על ה“בּטלנים”. ואני סבוּר שהמקוֹם גוֹרם. צחיחה החלקה. לוּ הלכוּ אלה לשטחים אחרים, לא היוּ נוֹפלים מאחרים בּחריצוּתם וּבפוֹריוּת פּעוּלתם, אבל בּלי אוירה של רצוֹן ושל עזרה, בּיחס של בּיטוּל – מי גיבּוֹר ויצליח? הדיפרנציאַציה חדלה להיוֹת דיפרנציאַציה של אברים הנמצאים בּגוּף אחד, כּי אם נהפּכה להתפּרקוּת צנטריפוּגלית. אין רוֹצים בּמרכּז, אין מרגישים צוֹרך בּמרכּז, בּמסגרת מאַחדת. הפּרדסן שוֹאל: מה תתן וּמה תוֹסיף לוֹ כּנסת ישׂראל? אוּלי הוּא צוֹדק. את הקשר בּין מחירי תפּוּחי־הזהב וּבין אִרגוּן הכּנסת לא כּל כּך קל למצוֹא. ולמה לוֹ איפוֹא הצרה הזאת? למה לוֹ לשבת עם אנשים אשר כּיסיהם ריקים, וחוּצפּתם רבּה, וּלשוֹנם מדבּרת גדוֹלוֹת? והפּרדסן עוֹשׂה את חשבּוֹנוֹ לעצמוֹ: “אני שם בּמיעוּט, מצבּיעים שם לא לפי הדוּנַמים, אלא לפי מספּר הידים, ואוּלי גם יחליטוּ בּניגוּד לי, לרצוֹני, לעניני? וּכלוּם איני יכוֹל לבנוֹת את הארץ מבּלעדי ישיבה מאוֹנס אתם? כּשאני קוֹנה פּרדס, וּמוֹכר קרקע, ואני אדוֹן לעצמי, מַרויח וגם עוֹשׂה טוֹבה לאחרים, אני עוֹשׂה מפעל ישוּבי, הנני ממשי יוֹתר מכּל העסקנים הבּטלניים הללוּ”. ואין אדם צריך להיוֹת הציני בּיוֹתר בּין הפּרדסנים כּדי שיחשוֹב כּך.

הנה מדבּרים הרבּה – ורבּים עוֹשׂים להם מזה סוּסי־רכיבה בּזמן האחרוֹן – על ענין המרוּת הלאוּמית. לא אעמוֹד כּרגע על האידיאוֹלוֹגיה של המרוּת הלאוּמית. אני עוֹסק עכשיו לא בּמדרש, אלא בּמעשׂה חיינוּ. וּמי שחי בּתוֹך המסיבּוֹת הריאַליוֹת בּארץ־ישׂראל כּלוּם איננוּ רוֹאה כּיצד הוֹלכת ונעקרת הקרקע מתחת לכל מרוּת לאוּמית, כּיצד גדלוּ בּארץ כּוֹחוֹת אנַרכיים בּמוּבן הכּלכּלי וּבמוּבן הפּוֹליטי, כּוֹחוֹת אשר המרוּת הלאוּמית בּגרוֹנם וחרב פּיפיוֹת של פּירוּד מוּחלט בּידם.

כּיצד בּא הדבר הזה? האוּמנם יש בּאמת בּארץ ניגוּדים כּלכּליים מעמדיים כּל כּך חזקים העוֹשׂים את השיתוּף הלאוּמי לבלתי אפשרי, אוּלי גם לבלתי נחוּץ? אני כּוֹפר בּזה. אני אוֹמר: בּבנינה של ארץ־ישׂראל עדיין לא הגיעוּ הניגוּדים הממשיים לידי מדרגה כּזוֹ שיעשׂוּ לבלתי אפשרי את קיוּם המסגרת הלאוּמית. אני מדבּר לא על מסגרת בּמוּבן הפוֹרמַלי, כּי אם בּעלת יכולת אמיתית. הענינים המעמדיים כּשלעצמם אינם מחייבים אוֹתוֹ הפירוּד המוּחלט, השׂוֹרר בּרחוֹב היהוּדי בּוַרשה. שם יוֹתר ממה שיש ניגוּד ענינים בּין הפּוֹעל וּבעל־הבּית היהוּדי יש “בּרוֹגז־טאנץ” המתנהל עשׂרוֹת בּשנים, והוּא מלַוה את הניגוּדים וּמפיח אוֹתם יוֹתר מגדלם הטבעי. נוֹסף על ניגוּדי הענינים המעמדיים יש אצלנוּ צרוּת־עין מעמדית, קנאה עיורת.

ב

בֶּבֶּל⁸ הגדיר בּשעתוֹ את האַנטישמיוּת בּאִמרת־כּנף זוֹ: “הסוֹציאַליזם של השוֹטים”. אין זוֹ הלצה בּעלמא. זהוּ נסיוֹן להסבּיר את המצב המשוּנה, שהמוֹנים גדוֹלים הנתוּנים בּמצוּקה גדוֹלה אינם מוֹצאים מוֹצא אלא נאחזים בּיהוּדי, רוֹאים בּוֹ את מקור הצרוֹת, וּבאָבדנוֹ – את ישוּעתם. אינני יוֹדע אם יש איזוֹ הסבּרה רציוֹנַלית לכל החזיוֹן של האנטישמיוּת. מוֹחנוּ איננוּ תוֹפס זאת, וכל ההסבּרוֹת המדעיוֹת אינן מניחוֹת את דעתנוּ. אוּלם עוּבדה היא שהמוֹני גוֹיים כּוֹאבים, דבר־מה חסר להם והם אינם יוֹדעים מה חסר להם, והם נאחזים בּדבר־מה המַפנה את תשׂוּמת לבּם, ואחיזה זוֹ נוֹתנת, כּנראה, פּוּרקן למכאוֹביהם. שנים רבּוֹת ליגלגנוּ על כּל אוֹתם התוֹפעוֹת הציבּוּריוֹת הכּלוּלוֹת בּמוּשׂג “סוֹציאַליזם של שוֹטים”: הרגשוֹת וּתנוּעוֹת של המוֹנים אשר אינם יוֹדעים מה חסר להם וּמה נחוּץ להם, אינם מכּירים מה הם עניניהם האמיתיים, לא רק עניניהם המעמדיים, כּי אם גם עניניהם הלאוּמיים האמיתיים, – והם נאחזים בּאיזוֹ מפלצת וּמכריזים עליה מלחמה, ועל ידי זה הם הוֹרסים גם אוֹתוֹ המעט אשר יש בּידיהם. אבל עכשיו, בּשנת 1933, כּשרוּח “שטוּת” זוֹ מנַצחת בּחיי העוֹלם, רוּח־פּראים זוֹ שאין עמה דרך, אין עמה שוּם הקלת המצוּקה, אבל יש עמה הטירוּף הגדוֹל המפרק את הכּאב של ההמוֹנים, – איננוּ יכוֹלים לדבּר בּלעג על “הסוֹציאַליזם של השוֹטים”.

וּבשנים אלה נוֹכחנוּ שיש גם “ציוֹנוּת של שוֹטים”, וגם עליה אין אנוּ יכוֹלים עכשיו לדבּר בּלגלוּג קל, כּי נאלצים אנוּ לראוֹת בּה אחד האסוֹנוֹת הגדוֹלים של הציוֹנוּת. פּעם אחת, בּימי ראשית האידיאוֹלוֹגיה של המעמד הבּינוֹני בּארץ־ישׂראל, כּשיצא הקצף על הפּוֹעלים, כּתב ד"ר גליקסוֹן שצרוּת עין היא הגוֹרמת לכך. לא בּגלל זה כּוֹעסים על הפּוֹעלים שאינם עוֹשׂים מה שצריך לעשׂוֹת, אלא מדוּע הם עוֹשׂים, מדוּע בּנוּ את העמק וכוּ'. דוקא מאמצי היצירה החיוּבית של הפּוֹעלים הם המגָרים, הם המעוֹררים קנאה. מי שבּקי קצת בּספרוּת הקטיגוֹריה על הפּוֹעלים בּמשך שנים רבּוֹת יזכּוֹר את הקינוֹת הבּלתי־פּוֹסקוֹת, “שהפּוֹעלים כּבשוּ את הכּל”. בּהלצה היינוּ אוֹמרים: מוּבן מאליו, כּבשנוּ לנוּ גם את הקדחת בּחדרה, גם את הכּדוּר בּהגנה. המקטרגים אינם רוֹאים את כּיבּוּשי הפּוֹעל כּכיבּוּשים של הציוֹנוּת. אינם רוֹאים את כּל היצירה המשקית והחברתית הגדוֹלה כּפרי מאמצים עצוּמים, לשד וּמוֹח, קרבּנוֹת בּמוּבן הפּשוּט של המלה הזאת, מצוּקה, מסירוּת יוֹצאת מן הכּלל. הם רוֹאים את כּל החיל אשר עשׂינוּ כּדבר־מה אשר נעשק ממישהוּ. עד היוֹם הזה יש פּובּליציסטים ציוֹנים המחנכים את קוֹראיהם לדעה כּי כּל מה שהוּצא על ידי הקרנוֹת הוּצא “לטוֹבת” הפּוֹעלים. הלא ז’בּוֹטינסקי אינוֹ חדל לספּר: אני בּעצמי נסעתי לאמריקה ואָספתי כּסף בּשביל קרן־היסוֹדּ, “וכל זה הלך אליהם”. לשוֹן־דיבּוּר זוֹ כּמה היא מלמדת על מוּשׂגי הציוֹנוּת של בּעליה! תפיסתם מוֹדדת כּל מפעל ציוֹני חדש לא בּמידת תכליתיוּתוֹ הציוֹנית, אם הוּא עוֹזר להגשמת הציוֹנוּת, אם הוּא מוֹעיל, – כּי אם בּמידה אחרת: למי זה שייך, מי יֵהנה מזה, כּאילוּ הציוֹנוּת מעוּנינת בּכך שדוקא ראוּבן יֵהנה ולא שמעוֹן.

מאוֹתוֹת זמננוּ. אם עוֹשׂים מפעל בּשביל יהוּדי גרמניה הרי כּמעט כּל חוּג, כּל גוּף ציבּוּרי הנוֹתן משהוּ, מַתנה תנאי: רצוֹני שהכּסף שאני נוֹתן יוּקדש בּשביל החוּג שלי. אילוּ היתה שׂוֹררת אידיאוֹלוֹגיה זוֹ בּימי חיבּת־ ציוֹן לא היוּ צריכים לתת בּשוּם אוֹפן שיבנוּ את גדרה, וּבצדק: מה הגיוֹן יש בּדבר שיקחוּ כּסף של חנוָנים ויתנוּ לאכּרים! הלא התוֹרמים ל“ישוּב ארץ־ישׂראל” היוּ חנונים ולא אִכּרים! הלא רוּבּם של יהוּדים חנוָנים הם. אבל אז עוֹד לא ידעוּ שתפקידה של הציוֹנוּת הוּא ליַצב וּלקיים בּארץ את כּל החוּגים הכּלכּליים וּמשלחי־היד שבּעיירה. אדרבּא, האידיאוֹלוֹגיה הציוֹנית של פּינסקר, אשר עוֹד לא השתמשה בּמוּנח “השׂמאל”, “אוּמשיכטוּנג”, ידעה יפה יפה שאין גאוּלה לישׂראל מן הגלוּת מבּלעדי משק לאוּמי חדש וּסטרוּקטוּרה כּלכּלית חדשה. את האסוֹן של הכּלכּלה היהוּדית הגָלותית ניסח פּינסקר בּקטוֹביץ בּצוּרה כּל כּך בּרוּרה, בּגאוֹניוּת כּזוֹ, שהבּאים אחריו בּרצוֹן לחַדש לא היה להם בּנדוֹן זה מה לחדש. רעיוֹן חידוּש הכּלכּלה היהוּדית הלא עבר כּחוּט השָני בּכל המחשבה הציוֹנית, מפּינסקר ועד הרצל ועד בּרדיצ’בסקי וספרוּת העבוֹדה בּארץ. אצל נוֹשׂאי הציוֹנוּת “הבּלתי־מעמדית”, “הצרוּפה”, איננוּ קיים. בּמקוֹם הקמת כּלכּלה לאוּמית ההוֹלמת את קליטת ההמוֹנים, שקוּעים אצלנו בּפּטריוֹטיזם של חוּגים, של מִשלחי־יד. רוֹאים תפקיד לציוֹנוּת שמנחם מנדל ישאר בּפרנסוֹתיו הבּרוּכוֹת דוקא. אינני יוֹדע אם יש בּארץ־ישׂראל מפלגה אחת היכוֹלה להבטיח לכל חנוָני בּגוֹלה שהיא יכוֹלה להעבירוֹ לארץ וגם לסדר לוֹ פּה חנוּת, אבל התעמוּלה הציוֹנית מתנהלת כּאילוּ בּידיה הדבר להבטיח. אוּלי לסרסוּרים אפשר להבטיח זאת, כּי זהוּ ענף פּרנסה אשר אין לוֹ שיעוּר, ו“הסחוֹרה” – אדמת ארץ־ישׂראל – תמיד יהיוּ לה קוֹפצים וקוֹנים מיד ליד.

קנאה מעמדית זוֹ כּלוּם אינה מַתמיהה? סוֹף סוֹף עם חכם ונבוֹן אנחנוּ. ואוֹתוֹ היהוּדי בּגוֹלה שקוֹראים לוֹ “מעמד בּינוֹני” (ולא ידוּע בּאיזה מוּבן הוּא בּינוֹני, אם בּרכוּש, אוֹ בּגיל, אוֹ בּדעוֹת), הוּא סוֹף סוֹף אב לילדים, והילדים שלוֹ גם כּשהם נמנים על מפלגה אחרת, אוֹ מעמד אחר, הם ילדים שלוֹ, והם הוֹלכים לארץ־ישׂראל. נניח רגע אחד שכּל הקטרוּג הזה על “כּיבּוּש” הוּא נכוֹן, – מה פירוּש הדבר? שבּאוּ ילדים ועשקוּ את אבוֹתיהם. אפשר יש כּאן טרגדיה של “אבוֹת וּבנים”. יהי כּן. אבל הָבֵן לא אוּכל מדוּע מחוּיב האב להילחם בּזרעוֹ למען מעמדוֹ. מנַין מוּסר מעמדי זה לאב היהוּדי? מקוּבּל כּי חוּש המשפּחה מפוּתח בּעמנוּ מאד, והנה פּתאוֹם נוֹלד לנוּ אב יהוּדי חדש, והוּא אינוֹ דוֹאג לא לעתיד בּנוֹ, אשר קשר את גוֹרלוֹ בּהתישבוּת חלוּצית וּבחיי פּוֹעל, לא לתכליתיוּת של ההתישבוּת, לא לרציוֹנַליוּת של המפעל הציוֹני, אלא דוקא לבני המעמד שלוֹ. יהוּדי חנוָני בּוַרשה אינוֹ מעוּנין לא בּילדיו שלוֹ ולא בּילדי אחיו, אלא הוּא מעוּנין בּשכנוֹ החנוָני, ואם בּנין הארץ אינוֹ נוֹח לשכנוֹ החנוָני הרי אבי הבּנים החלוּצים מיוּאש.

הפּתגם היהוּדי אוֹמר: “בּכּל אדם מתקנא, חוּץ מבּנוֹ ותלמידוֹ”. היחסים בּציוֹנוּת סוֹתרים חכמת חיים זוֹ. נניח שהבּנים הם בּנים סוֹררים, אך הם היוֹרשים. למעמד הבּינוֹני בּישׂראל אין יוֹרשים אחרים מאשר בּניו העוֹברים לחיי עבוֹדה, והוּא צריך להשלים עם יוֹרשיו. בּמקוֹם זה מַטיפים לוֹ שיתקנא ו“יתחרה” בּהם. את כּל מאמציהם ויצירתם מכריזים לענין של זרם סוֹטה, של כּת, ויוֹתר מזה: זכינוּ לכך שיוֹצרי מפעל העבוֹדה בּארץ הוּכרזוּ פּוּמבּית לאנשי “שמד” ו“יֶבסקציה”. והמַצפּוּן הציוֹני לא נזדעזע.

אינני מקבּל על עצמי לברר את המקוֹרוֹת הפּסיכוֹלוֹגיים של התנַוונוּת ציוֹנית זוֹ. חוֹששני שהתגבּשוּת מנחם־מֶנדלית, אנטי־פּוֹעלית זוֹ בּציוֹנוּת מעידה, ראשית כּל, על חוֹסר כּוֹח של אלה לבנוֹת בּארץ דבר־מה קפּיטליסטי, דבר־מה מוּצק. מתוֹך חוֹסר כּוֹח ליצוֹר דבר־מה של ממש בּתנוּעה הציוֹנית, מתוֹך חוֹסר כּוֹח למצוֹא דבר־מה, להסתגל לדרישוֹת החמריוֹת שהארץ מעמידה, פּוֹנים אל “הציוֹנוּת של שוֹטים”.

בּימי דוֹר המדבּר קם עלינוּ קוֹרח (חזיוֹן סימבּוֹלי הנלוה, כּנראה, לכל תנוּעת־שחרוּר יהוּדית). בּתקוּפת החוּרבּן ידענוּ מחוּץ לכל אוֹיב וּמחוּץ למלחמת סיעוֹת גם את בּר־קמצא, אשר מפּני שנפשוֹ חָשקה בּסעוּדה שלא הוּזמן לה, נתן יד לחוּרבּן ירוּשלים. הנטיוֹת הנרגניוֹת, הטרוּפוֹת הללוּ פּוֹעלוֹת גם הן פעוּלה איוּמה בּציוֹנוּת וּמתלבּשוֹת בּכל מיני לבוּשים. ונרגנוּת זוֹ רוֹכבת על האַוריריוּת האוּמללה של המוֹנים נטוּלי־מעמד, המוּכתרים בּתוֹאר “סתם יהוּדי”.

אף על פּי שאנוּ עוֹמדים עתה בּפני בּחירוֹת הריני רוֹאה חוֹבה לי לוֹמר דבר, אשר ודאי לא יוֹסיף לנוּ קוֹלוֹת: אין בּכוֹחנוּ, בּכוֹח הציוֹנוּת כּוּלה, לקלוֹט וּלעכּל בּארץ המוֹנים אַוריריים. עם כּל רגש ההשתתפוּת בּצערם של המוֹני היהוּדים הנמַקים והגוֹועים בּעוֹלם, עם כּל הרצוֹן להציל כּל נפש מישׂראל, אין עדיין בּידנוּ לעשׂוֹת זאת. הציוֹנוּת נמצאת עדיין בּסטַדיה זוֹ שאיננוּ יכוֹלים להרשוֹת לעצמנוּ גישה רחמנית בּלבד להגשמת הציוֹנוּת, אף על פּי שאינני אוֹהב לנקוֹט לשוֹן צבאית, אין לי הגדרה אחרת למה שנדרש לנוּ בּשנים אלה מאשר: צבא הגשמה. זהוּ מה שדרוּש לנוּ עכשיו. עדיין אנוּ חייבים להעריך כּל צעד, כּל פעוּלה, לא מבּחינת סיפּוּק רגש הרחמנוּת שלנוּ, לא מבּחינת סיפּוּק ההערכה הסוֹציאליסטית שלנוּ, לא מבּחינת הסימפּטיה הסוּבּיֶקטיבית, אלא קוֹדם כּל מבּחינה זוֹ: אם הוּא מוּנח על פּסי ההגשמה הציוֹנית. אם הוּא תכליתי מבּחינת ההגשמה.

מי שיגש לדברים מבּחינה זוֹ יצטרך להעריך כּמה דברים אחרת ממה שמעריכים אוֹתם מסביבנוּ. נקח דוּגמא קטנה מגרמניה. יתכן שצערוֹ של הפּרוֹפסוֹר הגרמני, שפּתאוֹם חרב עליו עוֹלמוֹ, הוּא גדוֹל מאד, אוּלי יוֹתר גדוֹל מצערוֹ של נער יהוּדי בּן 15 אוֹ 17. אוּלם הם יהיוּ כּספים בּידינוּ, כּלוֹמר, לא בּידי חברה רחמנית אלא בּידי האוּמה העברית, ואנוּ נדע שאין בּידינוּ להעביר את כּל יהוּדי גרמניה, ונגש לבחירה מתוֹך קריטֶריוֹן אכזרי של הציוֹנוּת, אזי נשאל, לא “לפוּם צערא”, אלא: מי עלוּל יוֹתר להיקלט בּארץ וּלהרבּוֹת את אוּכלוֹסינוּ? ואז נאמר: הילד היהוּדי־גרמני, הנער הגרמני, אין לוֹ אוּלי כּל כּך הרבּה תכוּנוֹת טוֹבוֹת כּמוֹ שישנן לדוֹר הזקן בּגרמניה, וגם חסר הוּא כּל זכוּיוֹת־העבר, אוּלם מבּחינת התכליתיוּת הציוֹנית נבכּר 5000 ילדים מגרמניה על פּני כּמה וכמה אלפים אנשים מצוּינים, הנמַקים בּעָניָם, וּודאי ראוּיים להצלה, אוּלם עדיין אין הכּוֹח לאוּמה להקליטם בּארץ. אם יש ציוֹנוּת בּלתי־מעמדית – אינני מאמין כּל כּך בּבלתי־מעמדיים, אבל אם יש אנשים אשר גם עם היוֹתם קשוּרים בּטבּוּרם למציאוּת מעמדית, הנם מסוּגלים לחַשב את חשבּוֹן האוּמה – אזי אחד הוּא הקריטריוֹן שלה בּכל שאלה, שאלת הפּוֹעל, ההוֹן הלאוּמי, התעשׂיה: בּאיזוֹ מידה הדבר מַבריא את קיוּמנוּ בּארץ, יוֹצר לבֵנים ראוּיוֹת לבּנין.

אנסה להגדיר בּמקצת את ההבדל בּין הציוֹנוּת שלי וּבין הציוֹנוּת של אחרים ואסתייע לכך בּהגדרוֹת מבּית־מדרש סוֹציאליסטי. כּשנתבּלטוּ בּשנים האחרוֹנוֹת כּמה ניגוּדים בּעוֹלם הסוֹציאליסטי נמצא מי שאמר: יש שני מיני סוֹציאַליזם, יש סוֹציאַליזם של צרכּנים וסוֹציאליזם של יצרנים. הצרכּן מעוּנין קוֹדם כּל בּחלוּקה, בּסידוּר חדש של חלוּקת ההנאָה מרכוּש החברה. כּך תוֹפס את הסוֹציאליזם האדם אשר איננוּ עוֹמד בּעצמוֹ בּשתי רגליו בּתוֹך המשק. אוֹתוֹ מוֹשכת החלוּקה השוה. הדרך הארוּכּה אשר בּה אפשר להגיע לכך איננה מטרידה אוֹתוֹ. את קשייה איננוּ יוֹדע. הוּא מכוון את כּל האיסטרטגיה החברתית לסוֹציאַליזם הצרכּני. אבל יש סוֹציאליזם יצרני, הרוֹאה את יסוֹד החברה בּיצרנות, המבין כּי אי אפשר לקיים משטר חדש אם היצרנוּת תהיה פּגוּמה. סוֹציאליזם זה הוּא זהיר יוֹתר, מַחמיר יוֹתר, איננוּ אָץ לפתרוֹנוֹת קלים. קוֹדם כּל הוּא רוֹאה לפניו את שאלוֹתיו ואת צרכי קיוּמוֹ של המשק היוֹצר. יתכן שגם בּציוֹנוּת יש שני מיני תפיסוֹת כּאלה. יש הרוֹצים לאלתר לאכוֹל את הפּרי של הציוֹנוּת ויש הרוֹאה את ההכרח ליַצר קוֹדם כּל את מזוֹנוֹת האוּמה. סבוּרני כּי עדיין אין אנוּ יכוֹלים לוַתר על ציוֹנוּת “יצרנית”, וּתנוּעת הפּוֹעלים היא המיצגת אוֹתה.

מלים אחדוֹת להערכת מקוֹמה של תנוּעת הפּוֹעלים בּמצב זה של הציוֹנות. אין לדוּן תנוּעה על פּי מה שהיא אוֹמרת על עצמה, כּי אם לפי מעשׂיה. זה הכּלל בּסוֹציוֹלוֹגיה: אַל תסתכּל בּקנקן. כּל הסוֹציוֹלוֹגיה מימי מַרכּס איננה אלא נסיוֹן להסיר את הלבוּשים היפים, את השמוֹת המפוֹרשים, אשר בּהם משתמשוֹת כּל מיני תנוּעוֹת “בּצאתן”, ולמצוֹא מה היא התנוּעה לאמיתה, “בּאהלה”. וגם את הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּציוֹנוּת יש להעריך לא מתוֹך זה מה הם אוֹמרים, כּל אחד על עצמוֹ וכל אחד על זוּלתוֹ, אלא מתוֹך התבּוֹננוּת בּתפקידים אשר כּל אחד ממלא בּציוֹנוּת. ואם כּכה ידוּנוּ בּדברים, אזי ימצאוּ שאָנוּ קיבּלנוּ עלינוּ תפקידים מסוּימים וּמילאנוּ אוֹתם, אם בּשלימוּת ואם בּפחות משלימוּת, אבל מילאנוּ. איני מבטל כּלל וּכלל את ערך הקשר שבּין האידיאוֹלוֹגיה וּבין המעשׂה של תנוּעה, אוּלם משוּם שאני יוֹדע שלא כּל תנוּעה תוֹכה כּברה, ושכּל סתירה בּין המדרש והמעשׂה בּתנועה ציבּוּרית היא הרת־סכּנוֹת, לפיכך אני דן על כּל תנוּעה לא לפי ה“אני מאמין” שלה, אלא לפי “אני מקיים” שלה. אילוּ בּזמן יציאת מצרים היוּ היהוּדים “מסכּימים” הסכּמה אידיאוֹלוֹגית למתן תוֹרה ועם זה לא היוּ יכוֹלים לקבּל על עצמם את ה“בּכל נפשך וּבכל מאוֹדך”, מי יוֹדע אם בּזכוּת “העמדה האידיאוֹלוֹגית” הזאת היוּ היהוּדים מגיעים לארץ־ישׂראל, ואם היה קיוּם לתוֹרה.

וגם בּיחס לציוֹנוּת יש לשאוֹל: מאימתי מתגלגל ה“אני מאמין” בּ“אני מקיים”?

אין אידיאָה מתגלמת בּתנוּעה ציבּוּרית רצינית כּל עוֹד לא מצאה את הנוֹשׂא שלה, את המַגשים שלה, כּלוֹמר, לא את מי שמוּכן וּמזוּמן לבוֹא “לכל המוּכן”, כּי אם אשר יבוֹא ויתיצב בּשוּרה ויעמוֹד בּכל התלָאוֹת ולא ירָתע מכּל המַעקשים אשר בּדרכים. גם הרעיוֹן הציוֹני חיפּשׂ את נוֹשׂאיו מימיו הראשוֹנים, מימי חיבּת־ציוֹן, וּזמן רב חיפּשׂ ולא מצא. היוּ יחידים, יחידי־סגוּלה ממש, יקרים מאד; היוּ יהוּדים אחדים מיוֹצאי אוּנגַרן וירוּשלים בּפתח־תקוה, היוּ אחדים בּיסוּד־המעלה, היה קוֹמץ של הבּיל“וּיים, היה “מנין ראשוֹן” של מתחילים אשר כּוּלנוּ עפר תחת כּפּוֹת רגליהם, אבל נוֹשׂא ציבּוּרי, נוֹשׂא בּרוֹב־עם, אשר יראה את חוֹבתוֹ הציוֹנית לא רק בּתרוּמת כּך וכך רוּבּל לשנה ל”וַעד האוֹדיסאי" ולחתימה על “השילוֹח”, אלא יטיל על עצמוֹ את חוֹבת הציוֹנוּת הקשה, – ציבּוּר יהוּדי כּזה לא היה. אחד־העם בּיקש את הנוֹשׂא הזה בּקרב בּעלי־הבּתים המשׂכּילים “טוֹבי האוּמה”, וּלשם כּך יצר את “בּני־משה”. אנוּ יוֹדעים מה פּעוּטים היוּ הקרבּנוֹת שנדרשוּ אז מבּני־משה, וּבאיזוֹ מידה הם נענוּ. מכּל הנסיוֹן הזה, אשר המסוֹרת הציוֹנית עטפה אוֹתוֹ הוֹד, יצא אחד־העם וידיו ריקוֹת. שנים על שנים בּוּקש הנוֹשׂא ולא נמצא. והנה בּא גל אחד, לא תוֹאר ולא הדר, ותמנוּ בּוֹ גם כּמה מיני חטאים (מעמדי, אי־מעשׂי – לא נתוַכּח עכשיו), אבל גל זה היה הראשוֹן בּתנוּעה הציוֹנית אשר קיבּל בּתוֹם לבב את מצוַת ההגשמה בּמוּבנה הפּשוּט בּיוֹתר והמַסקני בּיוֹתר. וזה היה גל ממש, לא יחידים, אלא ציבּוּר. בּדוֹר הקוֹדם היוּ יחידים מסוּג זה: היוּ גיבּוֹרים ושוֹמרים ראשוֹנים, היוּ אנשים אשר נעשׂוּ לחקלאים ראשוֹנים, היה יהוֹשע בּרזלי, מבשׂר “הטירוּף” החלוּצי, אשר בּזמנוֹ היה יוֹצא־דוֹפן, אבל ציבּוּר אשר יחיה בּזה, אשר לא יבקש לוֹ מנוֹס מזה, אשר יראה בּזה את שליחוּתוֹ ואת חייו יוֹם יוֹם, – ציבּוּר כּזה לא היה. והנה בּאה תנוּעתנוּ וקיבּלה עליה את זה וּמה שקיבּלה קיבּלה בּרצינוּת: כּיבּוּש עבוֹדה, שמירה, גאוּלת קרקע, התישבוּת, משק מעוֹרב, שלילת אפּוֹטרוֹפּסוּת, עבוֹדה עצמית, וגם לשוֹן עברית.

וכאן מלים אחדוֹת לענין השׂפה. יש כּמה צוּרוֹת של “קנאוּת הלשוֹן” שהן זרוֹת לפּוֹעל, וּבקהלם של כּמה קנאים לא יֵחד כּבוֹדוֹ. אבל אם העברית נעשׂתה אצלנוּ לשׂפת דיבּוּר המוֹני, אם בּארץ הוּקמה ספרוּת עברית חיה – לאחר כּל הנסיוֹנוֹת החשוּבים, שלא האריכוּ ימים, מפּינס ויעבּץ ועד “העוֹמר” – הרי כּמה ידוֹת בּזה לעוֹבד העברי. בּמידה שמוּתר ללַמד גזירה שוה בּין תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת משלנוּ וּמשלהם, אפשר להשווֹת את עמדת דוֹר העליה השניה אל הדוֹר הציוֹני שקדם לוֹ, להבדל שבּין שני הדוֹרוֹת בּאינטליגנציה הרוּסית: אנשי “שנוֹת הארבּעים” ואנשי “שנוֹת הששים והשבעים”. יתכן כּי מבּחינת עשירוּת הרוּח היוּ אנשי שנוֹת הארבּעים, דוֹרם של הֶרצן וטוּרגֶניֶב, נעלים יוֹתר מאלה שבּאו אחריהם, אבל הטיפּוּס המַסקני של האיש “ההוֹלך לעם” של הרבוֹלוּציוֹנר רב־הפּעלים, איש האוֹפי והמוּסר החמוּר, הוֹפיע רק בּדוֹר השני. תנוּעה אשר אינה מגיעה לדוֹר זה, לדוֹר מַגשימים קשי־עוֹרף, אינה קרוּיה תנוּעה.

ג

יש ציוֹנים בּמחנוֹת השוֹנים המכנים את עצמם “מַכּסימַליסטים”. שֵם כּבוֹד! מי יוֹדע מה התשלוּם אשר בּמחירוֹ מקבּלים תוֹאר־כּבוֹד זה? הנה, למשל, הציוֹנים הכּלליים בּארץ כּוּלם ציוֹנים מַכּסימליסטים! ואני מַרשה לעצמי לשאוֹל: בּמה מתגלה הציוֹנוּת המַכּסימליסטית? ואם שבע פּעמים בּיוֹם ישָבע אדם לציוֹנוּת המַכּסימליסטית בּמה הוּא מקָרב את הציוֹנוּת הגדוֹלה? הנה “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל אינם חדלים להישבע: מעמד! מעמד! וּמה ערכּם בּכיבּוּשיו של מעמד הפּוֹעלים בּארץ? היכן הוּא המַכּסימליזם הציוֹני שטרח להקים נקוּדה ישוּבית בּמזרח הירדן, שהלך לעמוֹד על משמר הצפוֹן ונתן לנוּ את תל־חי וּכפר־גלעדי? אם יש מַכּסימליזם בּלתי־מזוּיף, הרי הוּא צריך להתבּטא קוֹדם כּל בּחתירה לקראת עליה גדוֹלה. מי היא התנוּעה בּציוֹנוּת אשר מן היוֹם הראשוֹן העבירה את מרכּז הכּוֹבד לעליה והיתה אנוּסה להילָחם בּעדה לא רק עם ממשלת ארץ־ישׂראל, כּי אם גם עם ידידים, עם מנהיגי הציוֹנוּת? אכן, תנוּעת הפּוֹעלים נלחמה על העליה עם וייצמן, עם בּרנדייס, עם סאקר, עם ז’בּוֹטינסקי, בּשבתוֹ בּ“ועד הצירים”, וּמן המלחמה הזאת לא הניחה ידיה עד היוֹם הזה. לשם כּך קיימה על חשבּוֹנה מוֹסדוֹת מיוּחדים להקלטת העליה. לשם כּך נאבקה בּלי הרף עם הממשלה למען העבוֹדה העברית.

וּבמה מתבּטא המַכּסימליזם בּמדיניוּת ציוֹנית? האם בּעוֹד רזוֹלוּציה על עבר הירדן? אוֹ בּעיצוּב ישוּב יהוּדי בּתוֹר כּוֹח מדיני? בּמשך כּל השנים, מלפני המלחמה ואחרי המלחמה, בּזמן שכּוּלם בּגדוּ בּרעיוֹנוֹת הראשוֹניים הללוּ, מי הפקיר כּוֹחוֹת יצירה בּשביל אִירגוּן הישוּב? מי יצר בּתוֹך הישוּב כּוֹח מדיני ממשי? והיש בּישוּב כּוּלוֹ כּוֹח מדיני, בּעל הכּרה וּבעל רצוֹן, בּעל תכליתיוּת מדינית, כּמוֹ תנוּעת הפּוֹעלים? אילוּ היוּ מעריכים אצלנוּ תנוּעוֹת לא רק מתוֹך קנאה מעמדית, כּי אם מתוֹך השקפה ציוֹנית, כּי אז אוּלי היוּ נמצאים לנוּ בּני־פּלוּגתא אידיאוֹלוֹגיים הנלחמים אתנוּ על כּמה וכמה השקפוֹת הטעוּנוֹת אוּלי בּיקוֹרת, אבל לא היוּ יכוֹלים להפקיר את תנוּעת הפּוֹעלים ל“שבירה” וּלהתיחס לכך בּאוֹפן “הטוֹב בּיוֹתר” מתוֹך “נייטרליוּת”. לא היוּ יכוֹלים לוַתר על גוֹרם כּבּיר כּזה של מרץ ציוֹני יוֹצר. אוֹתם הכּוֹחוֹת העלוּבים אשר הקדישוּ עצמם ל“שבירה”, – כּלוּם ידם בּלבד תשׂיג לנהל את מלחמת “השבירה”? הלא צבא־השבירה, נזוֹן בּעזרה חמרית וּבעזרה ציבּוּרית של חלקים מסוּימים בּציבּוּר הציוֹני, המחכּים בּקוֹצר־רוּח: מתי יזכּו ויראוּ את תנוּעת הפּוֹעלים בּשברוֹנה.

יש אנשים שאינם מכחישים כּי אנוּ היינוּ אוּלי הראשוֹנים אשר בּמקוֹם ציוֹנוּת של “געגוּעים” הכנסנוּ לעם היהוּדי ציוֹנוּת של רצוֹן. רצינוּת הרצוֹן היא המַגדירה את הפּוֹעל, את השוֹמר, את המדינאי ואת העסקן התרבּוּתי, אשר גדלוּ בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים. אך גם אלה טוֹענים כּנגדנוּ אוֹתה טענה שטען מנהיג הרביזיוֹניסטים: “שעטנז”. אוֹמרים לנוּ: אין אתם נאמנים עלינוּ, כּי אתם חוֹרשים כּלאַים. כּל יהוּדי “סתם”, כּל פּרדסן שעוֹבד בּעבוֹדה ערבית, כּל סרסוּר שמַפקיע אדמת ארץ־ישׂראל – חזקה עליו שאין לוֹ בּחיים אלא “פּרימט ציוֹני”, “מוֹניזם לאוּמי”, אֵל אחד – הציוֹנוּת; מה שאין כּן אתם, הפּוֹעלים, אין לסמוֹך גם על הטוֹב שבּכם, כּי אתם עוֹבדים לכל מיני אלילים, וריבּוּי אלוֹהים אינוֹ אלא אלילוּת. וּבכן – אתם עוֹבדים לאלילים. מי שהמציא את הטענה הזאת לא החטיא את מטרתוֹ. זוֹהי טענה נוֹחה מאד לכל מי שנוֹח לוֹ המשטר הזה על קרבּוֹ ועל כּרעיו. הוּא יוּכל להבּיט עלינוּ בּהרגשה של עליוֹנוּת: ראה, הנה אנשים אשר אין להם האוֹמץ הנפשי והשׂכלי לעבוֹד “אֵל” אחד.

וילהלם השני היה קוֹרא לסוֹציאַליסטים של גרמניה “פאטערלאנדסלאָזע געזעלען” – בּני בּלי מוֹלדת. יש, כּנראה, גם כּמה ציוֹנים אשר תפיסתם אינה רחוֹקה מתפיסתוֹ של וילהלם, והפּוֹעל הוּא בּעיניהם “בּן־בּלי־מוֹלדת”. קא סלקא דעתך, כּי מי שאין לוֹ רכוּש בּמוֹלדת יכוֹל להיוֹת מוּשרש בּה כּבעל־הבּית? בּעל הרכוּש הוּא איש השרשים, והפּוֹעל, אפילוּ אם הוּא נאמן בּשעת סכּנה, כּלוּם תסמוֹך עליו תמיד?

אני מַרשה לעצמי לבדוֹק את עצם הרעיוֹן של “מוֹניזם לאוּמי”. מהוּ בּאמת תכנוֹ של רעיוֹן הגאוּלה העברית? האם אידיאה “מוֹניסטית” היא הציוֹנוּת, אוֹ תנוּעה לאוּמית מוּרכּבת המכילה בּקרבּה מזיגה של כּמה קנינים תרבּוּתיים, מוּסריים וחברתיים? מהוּ המוֹניזם המדוּמה של תנוּעוֹת לאוּמיוֹת? שלילת כּל תוֹכן אחר מלבד העיקרוֹן הלאוּמי? שויוֹן־נפש, נייטרליוּת לכל השאר, לכל פּרינציפּ מוּסרי אוֹ חברתי? אוֹתוֹ האיש עצמוֹ, הטוֹען בּשם “המוֹניזם” בּציוֹנוּת, הגדיר פּעם את המוֹניזם הזה בּערך כּכה: “הציוֹנוּת זה מפעל התישבוּתי־מדיני, מלבדוֹ אין כּל, אין צדק בּארץ, אין אלוֹהים בּשמים”. בּמלים אלה אני רוֹאה הגדרה קלסית של המוֹניזם הזה: אין עיקרי מוּסר, אין יוֹשר, אין צדק, אין תרבוּת אנוֹשית, – יש עיקרוֹן אחד, אשר הכּל יסגוֹד לוֹ. יש אנשים וציבּוּרים אשר להם הכּשרוֹן המיוּחד לדלדל את התוֹכן הרעיוֹני של התנוּעה שבּה הם דוֹגלים: הם מוֹציאים “צימוּק” אחד מתוֹך המסכת הגדוֹלה והעמוּקה של התנוּעה, הם מעמידים אוֹתוֹ על פּרינציפּ אחד, ואת הפּרינציפּ הזה הם סוֹרקים בּמסרקוֹת של בּרזל וקוֹרעים מעליו את עוֹרוֹ וּבשרוֹ, שׂרידי הקשר למסכת של אידיאה חיה, מפריחים את נשמתוֹ, הוֹפכים אוֹתוֹ ליצוּר שאינוֹ יוֹדע טוֹב ורע, המַתיר כּל רע, וּלמוֹלך זה מקריבים קרבּנוֹת־אדם. אם תבקשוּ לחדוֹר למוּשׂג “מוֹניזם” ציוֹני זה תמצאוּ כּי פּירוּשוֹ, קוֹדם כּל: אַמוֹרליזם לאוּמי. כּשם שיש גם בּסוֹציאליזם אַמוֹרליזם מעמדי. אנוּ חיים בּתקוּפה שבּה החזיוֹן הזה מצוּי מאד: עוֹקרים מתוֹך תנוּעה רעיוֹן אחד, ממיתים את כּל הרקמה החיה מסביבוֹ, ועל ידי זה יוֹצקים בּוֹ כּוֹח־שׂטנים איוֹם. זוֹהי מחלה עוֹלמית גדוֹלה בּימינוּ. אוּלם בּעינַי אין זה אלא פּוּלחן הערטילָאוּת של המחשבה, סטריליזַציה של האידיאה. רצוֹנכם להיוֹת בּציוֹנוּת מוֹניסטים שלמים, כּלוֹמר, לראוֹת את תנוּעת גאוּלתנוּ כּהגשמת עקרוֹן העצמאוּת המדינית ותוּ לא – כּי אז עליכם להשליך את מיטב המטען הציוֹני, מימי הֶס וּפּינסקר ועד הרצל. הם לא היוּ “מוֹניסטים”. הם מזגוּ את מיטב כּונותיהם האנוֹשיוֹת בּאידיאה של קיוּם מדיני עצמאי. המוֹניזם הלאוּמי המוּלחט, העיקרוֹן הפּוֹליטי המוּפשט איננוּ זקוּק אפילוּ לארץ־ישׂראל. דיה לוֹ טריטוֹריה סתם! אינוֹ זקוּק דוקא לעברית, אפשרית לשוֹן סתם! ואמנם פּינסקר והרצל לא ראוּ הכרח בּארץ־ישׂראל וּבעברית, הם היוּ יוֹתר “מוֹניסטים” מן התנוּעה, אבל התנוּעה ההיסטוֹרית אָכפה עליהם את רצוֹנה הבּלתי־מוֹניסטי, “השעטנזי”. עצם המחשבה שתנוּעה לאוּמית גדוֹלה יכוֹלה להיוֹת “נייטרלית” לגבּי חיי החברה, המשק והתרבּות, אינה אלא דרדקאוּת פּוֹליטית אוֹ שַרלַטַניזם. תנוּעה לאוּמית גדוֹלה רוֹצה לפתוֹר לא שאלה אחת ואינה יכוֹלה לפתוֹר שאלה אחת בּלבד: היא פּוֹעלת בּתוֹך עם חי, בּקרב אנשים חיים, וּכשם שרבּים סבלוֹת העם כּן מרוּבּוֹת הפּרוֹבּלימוֹת שלוֹ. פּתרוֹן אמיתי לחיי העם נוֹתן בּבת אחת תשוּבה על כּמה שאלוֹת. כּשם שבּשטח הלאוּמי צריכה הציוֹנוּת שלנוּ בּבת אחת תשוּבה גם לאַנטישמיוּת, גם לכּלכּלה היהוּדית, גם לגוֹרל הנוֹער, גם לשׂפה העברית, אשר נעקרה מפּי העם, גם ליהדוּת המשׂכּילה, הקרוּעה מעמה, כּך אין היא יכוֹלה לחתוֹך בּאיזמל ולוֹמר: עד כּאן הנגעים הלאוּמיים, שלהם אני מעלה ארוּכה, מכּאן ואילך – נגעים אנוֹשיים, חמריים, מוּסריים, חברתיים – לא מעניני הם. תנוּעה לאוּמית המפרידה בּין “יהדוּת ואנוֹשּיוּת”, המתכּחשת לנגעי האדם והחברה, אינה אלא תנוּעת־סרק, גם מבּחינה לאוּמית. כּל תנוּעת שחרוּר לאוּמית רצינית פּעלה בּכל השטחים: שינוּי יחסים אַגרריים, קביעת צוּרוֹת חיים דמוֹקרטיוֹת, שינוּיים סוֹציאַליים, חידוּשים תרבּותיים. ציוֹנוּת “מוֹניסטית” אפשר לה גם בּלי בּיאליק. תנוּעה כּזוֹ גם אין לה צוֹרך בּכל היצירה שנוֹצרה בּעמק. ולא רק אין לה צוֹרך, אלא אילוּ היה הדבר תלוּי בּה – לא היוּ יצירוֹת תרבּוּתיוֹת וחברתיוֹת בּאוֹת לעוֹלם. כּי זרים לה כּל המניעים הנפשיים הגדוֹלים בּחיי העם, אשר בּלעדיהם כּל הציוֹנוּת כּוּלה אינה אלא קריקטוּרה עלוּבה.

ולא רק בּשעטנז חוֹטאים הפּוֹעלים, אליבּא דזַ’בּוֹטינסקי, אלא גם בּמטריאַליזם, אליבּא דקלוֹזנר. אכן, מי עוֹד כּפּוֹעלים חשוּד על אידיאוֹלוֹגיה מַטריאַליסטית? כּל בּעל־בּית בּארץ־ישׂראל הוּא, כּידוּע, נוֹשׂא האידיאַליזם הנבוּאי, זה שתנוּעת הפּוֹעלים בּחַמרנוּתה מסַכּנת אוֹתוֹ. כּשם שידוּע כּי כּוּלם בּארץ הנם אי־מַעמדיים, כּוּלם, מלבד תנוּעת הפּוֹעלים הדוֹגלת בּשם מעמד ידוּע. וּראה זה פּלא: כּל זמן שהפּוֹעלים המעמדיים, הרעים והחטאים, “שלטוּ” בּארץ וניהלוּ את מלחמוֹתיהם, ויכּוּחיהם וּשביתוֹתיהם עוֹד אפשר היה – למרוֹת הכּל – לחיוֹת בּארץ־ישׂראל בּלי שפיכוּת דמים. אנשים התרעמוּ אמנם, היה חוֹמר ל“דוֹאר היוֹם”, לשׂיחוֹת בּעלי־בּתים, להוֹלכי־רכיל. חוֹמר לקינוֹת על כּל האסוֹנוֹת הצפוּיים מ“הבּית האדוֹם” של ההסתדרוּת אשר בּתל־אביב – לא חסר מעוֹלם. ואף על פּי כן היוּ יוֹשבים על יד השוּלחן העגוֹל, והענינים היוּ “מסתדרים”. אבל דוקא מאז גברה האידיאוֹלוֹגיה “האַל־מעמדית”, מאז הוּנפה החרב למען “שלוֹם בּית” בּארץ, למען יתגדל ויתקדש עקרוֹן “המרוּת הלאוּמית”, – מאז ניטל השלוֹם מהישוּב.

כּיון שאני מדבּר מעל הבּמה של “בּרית ראשוֹנים” אַרשה לעצמי, בּהזדמנוּת זוֹ, קצת היסטוֹריה. אוֹתנוּ מאשימים בּזה שאנוּ איננוּ רוֹצים בּשוּם אוֹפן לקבּל על עצמנוּ את “המרוּת הלאוּמית”; מתוֹך תאוַת ההתבּדלוּת אנוּ מקימים לעצמנוּ הכּל משלנוּ, – קוּפּת־ חוֹלים משלנוּ, בּנק משלנו, קרן בּיטוּח משלנו; מתוֹך תאוַת שלטוֹן – לשכּה מעמדית וכוּ'. עם ישׂראל, כּידוּע, היה מוּכן לתת לנוּ הכּל, – בּיטוּח, קוּפּת חוֹלים, לשכּה נייטרלית, בּוֹררוּת לאוּמית – אין דבר אשר עם ישׂראל חס לתת לנוּ, אבל אנוּ, האֶגוֹאיסטים המעמדיים, רוֹצים רק לקחת לנוּ משלנוּ. תסלחוּ לי, רבּוֹתי, אם אוֹמַר כּי מבּחינה סוֹציוֹלוֹגית תפיסה זוֹ קצת פּרימיטיבית, וּמבּחינה היסטוֹרית – פּשוּט מזוּיפת. וּלשם הוֹכחה – עוּבדה היסטוֹרית קטנה:

בּשנת 1914, חדשים אחדים לפני פּרוץ המלחמה, נשלחה לארץ ועדת בּיקוֹרת ציוֹנית בּהרכּב זה: סוֹקוֹלוֹב, מוֹצקין, בּוֹריס גוֹלדבּרג. כּבר אז הגיעה הצעקה לחוּץ־לארץ, שהפּוֹעלים אין הארץ יכוֹלה לשׂאת אוֹתם. ועליהם הוּטל לבדוֹק את הענינים מתוֹך מראה עינים. הבּירוּרים היוּ ארוּכּים וּמרוּבּים. ואז, לפני עשׂרים שנה, הציעוּ הפּוֹעלים לשם סידוּר הענינים: הקמת לשכּה משוּתפת, וגם בּית־דין מתַווך שיברר את כּל הסכסוּכים, “שיהיה לוֹ כּוֹח מחַייב כּלפּי שני הצדדים” – והדברים הללוּ נדחוּ על ידי בּאי־כּוֹח האִכּרים. הדרישוֹת הללוּ נחשבוּ אז לרבוֹלוּציוֹניוֹת בּיוֹתר. עצם הדבר שסכסוּך בּין אִכּר וּפוֹעלוֹ, אוֹ בּין מנהל עבוֹדה וּפוֹעליו, ימָסר לבית־דין נייטרלי, ממוּנה מטעם המוֹסדוֹת הלאוּמיים, נראָה אז כּרעיוֹן מחוּצף וּבלתי־משקי, כּהתנקשוּת בּזכוּיוֹת נוֹתן־העבוֹדה. זה היה לפני עשׂרים שנה. רצוֹנכם לדעת מי היוּ אז שליחי הצדדים שטענוּ בּפני ועדת הבּיקוֹרת הציוֹנית? בּא־כּוֹח האִכּרים היה משה סמילנסקי, בּא־כּוֹח הפּוֹעלים הייתי – אני. אם עדיין נשתמר הארכיוֹן של אוֹתה משלחת ציוֹנית אפשר למצוֹא את כּל זה. כּך עמדה השאלה לפני עשׂרים שנה. וכאן המַפתח למה שקרה מאָז. מה קרה להם לפּוֹעלים שדבקוּ כּל כּך בּלשכּה המעמדית, אשר “כּל העוֹלם” הציוֹני הטוֹב רוֹאה בּה את מקוֹר האסוֹנוֹת? ידוּע שאילמלא הלשכּה היה הכּל טוֹב בּעוֹלמנוּ. אגלה לכם איפוֹא, רבּוֹתי, שאנחנוּ רצינוּ כּמה שנים בּלשכוֹת משוּתפוֹת, בּלשכוֹת בּלתי־מעמדיוֹת. וּבשנים הראשוֹנוֹת בּארץ גם יסדנוּ לשכוֹת משוּתפוֹת. פּנינוּ לאִכּרים, לוַעדי המוֹשבוֹת, שיתנוּ ידם לדבר הזה. היינוּ הוֹלכים וּמחפּשׂים אִכּרים וּמדבּרים על לבּם שיסכּימו לישב בּלשכּה. לפעמים רחוֹקוֹת מצאנוּ מתנדבים. על הרוֹב היינוּ מעלים חרס. והסיבּה פּשוּטה מאד: האִכּר לא הרגיש בּחסרוֹן הלשכּה, הוּא לא נזקק אליה, בּשבילוֹ היה שוּק העבוֹדה פּתוּח תמיד, הפּוֹעל הוּא שנזקק ללשכּה. וּמכּיון שלא היה אוֹרגן לאוּמי אשר יִיצוֹר את הלשכּה, נדחף הפּוֹעל ליצוֹר לשכּה משלוֹ. ואגלה לכם עוֹד סוֹד: גם עכשיו יש רבּים בּתוֹך הציבּוּר הרוֹצים בּלשכּת עבוֹדה בּעלת יכוֹלת וּמרחיבה את כּיבּוּשי העבוֹדה העברית, בּכל צוּרה שתהי, אבל כּוֹפרים הם שיש אנשים המעוּנינים בּאמת בּלשכּה נייטרלית לשמה, והמסוּגלים לעשׂוֹת את הלשכּה הנייטרלית הזאת לכוֹח פּעיל בּשוּק העבוֹדה. יש די אנשים מעוּנינים בּהרס ההסתדרוּת, וּלפיכך הם מתקנאים בּלשכּה אוּמללה זוֹ, אשר אין בּה לפּוֹעל כּל ענין מעמדי, היא רק סוֹפגת את חוֹסר־העבוֹדה של הפּוֹעל. חוֹששני שרק משוּם שרוֹב האנשים מן הישוּב אינם מבינים ולא כלוּם בּשאלוֹת כּאלה, עלה הדבר לעשׂוֹת מן “הלשכּה” מין דחליל משוּנה וּלהקים מסביבוֹ צעקה גדוֹלה וּמרה: אסוֹן הישוּב! האסוֹן הוּא אחר: שאין בּישוּב, מחוּץ לפּוֹעל, כּוֹחוֹת המעוּנינים בּאמת בּהרחבת שטחי העבוֹדה העברית. יש אנשים המוּכנים “ללחוֹם” על “מרוּת לאוּמית”, – המוּכנים הם לצאת בּמשמרת על עבוֹדה עברית? איזה קרבּנוֹת הם מוּכנים להביא כּדי להשליט בּחיים את עקרוֹן “המרוּת הלאוּמית”?

רבּוֹתי! אוּלי תפתרוּ לי חידה אחת: יש עיקר אחד, קדוֹש לכל התנוּעה הציוֹנית, – העיקר של עבוֹדה עברית. כּוּלא עלמא מסכּימים כּי זהוּ היסוֹד המדיני, היסוֹד הכּלכּלי. עכשיו אין איש אשר יפקפּק בּכך, אם כּי עוֹד לפני שנים לא־רבּוֹת לא היוּ הציוֹנים חייבים בּעיקר זה, אפילוּ מן השׂפה ולחוּץ. והנה, אם הרעיוֹן הציוֹני הזה הוּא כּל כּך נכוֹן, – מי צריך היה להילָחם בּעדוֹ? האם צריכים היוּ להילחם כּל מיני אָרחי פּרחי, כּל מיני נערים, אשר זה עכשיו בּאוּ מהאניה, שתוֹרתם הציוֹנית בּאה אוּלי ממקוֹרוֹת פּסוּלים, אוֹ “טוֹבי העם”, פּרנסי העדה, העסקנים הגדוֹלים, הסוֹפרים הגדוֹלים, הגדוֹלים שבּגדוֹלים? עד היוֹם לא שמענוּ שגדוֹלי ישׂראל יסַכּנוּ את עצמם בּגלל עבוֹדה עברית. איך קרה הדבר שרעיוֹן זה, כּוּלוֹ לאוּמי טהוֹר, שכּבוֹד האוּמה תלוּי בּוֹ וחייה, שלא רק הפּוֹעל העברי מעוּנין בּוֹ, אלא גם הסוֹחר, וגם האִכּר, כּוּלם כּאחד – איך קרה הדבר שרעיוֹן זה הוּזנח לגמרי עשׂרוֹת בּשנים, וּלאחר שנגלָה שוּב לא נמצא אדם בּין כּל טוֹבי האוּמה (מחוּץ לשנַים־שלוֹשה “אידיאַליסטים” מטיפּוּסוֹ של יעקב קרוֹל), אשר יטיל על עצמוֹ את הגשמת הרעיוֹן הזה ואת המלחמה עליו, וצריך היה למצוֹא אנשים שאינם עוֹמדים בּמחיצת הגדוֹלים, והם הם שהקדישוּ לוֹ את חייהם, והם הם שהנחילוּ לוֹ את הנצחוֹן. אין בּכוָנתי לקפּח את שׂכרוֹ של כּל מי שעזר בּאיזוֹ צוּרה שהיא לפּוֹעל היהוּדי בּדבר הזה, אבל תבינוּ, רבּוֹתי, עם כּל הערך הרב שיש לאנשים היוֹשבים בּעוֹרף ותוֹמכים בּאנשי המערכה, הרי שוּם עם אינוֹ יכוֹל להגן על עצמוֹ מפּני אוֹיב אם אין לוֹ אנשים המוּכנים לעמוֹד בּחפירוֹת־ההגנה. היכן היתה בּכל רחבי הציוֹנוּת החטיבה אשר רצה לחפירוֹת־ההגנה?

מעין אוֹתוֹ הפּחד שמפחדים האנגלים מפּני העליה היהוּדית: פּן ירבּוּ, “הבה נתחַכּמה” – שׂוֹרר גם בּחוּגים ציוֹניים מפּני הפּוֹעל. אילוּ היינוּ חלשים, אילוּ היינוּ מוּעטים, אילו היינוּ בּמצב של “הפּוֹעל המזרחי”, לא היוּ מוֹנעים מאִתנוּ סימפּטיוֹת. אבל, “לאסוֹננוּ”, לא הצלחנוּ להישאר בּמצב כּזה וכוֹחנוּ מעוֹרר דאגה וּפחדים. והיוֹת שעם גידוּל הציוֹנוּת גדל ממילא כּוֹחוֹ של הפּוֹעל, הרי שמתוֹך פּחד מפּני כּוֹחנוּ – מוּכנים רבּים לפוֹרר את כּוֹחה של הציוֹנוּת.

נתבּוֹנן בּחמישים השנים האחרוֹנוֹת של שיבת ציוֹן ונעביר לעינינוּ תמוּנוֹת אחדות:

היה בּארץ ישוּב של חלוּקה. זכוּיוֹתיו ההיסטוֹריוֹת היוּ בּעבר. וּבהוֹוה? הוּא לא היה מסוּגל בּשוּם אוֹפן לקלוֹט את אנשי בּיל“וּ. הוּא פגש אוֹתם בּאיבה, בּזרוּת מוּחלטת. וּמה היוּ אנשי בּיל”וּ בּבוֹאם? אמר לי פּעם חיים חיסין, המנוֹח: “הלא אנוּ היינוּ פּראי־אדם עוֹד יוֹתר מכּם, בּחוּלצוֹת אדוּמוֹת בּאנוּ”. גם עברית לא ידעוּ, גם תוֹרה לא למדוּ. בּין חניכי “נַרוֹדנַיה ווֹליה” וּבין הישוּב המָסָרתי רבצה תהוֹם. והנה נמצא איש אחד, שהיה בּזמנוֹ בּא־כּוֹח הציוֹנוּת בּארץ: יחיאל מיכל פּינס.⁹ המרחק הדתי והתרבּוּתי והמעמדי בּינוֹ וּבין אנשי בּיל“וּ היה עצוּם. אבל הוּא הבין שזהוּ הזרע של הציוֹנוּת. והבּרית אשר בּין פּינס וּבין בּיל”וּ הצילה לנוּ לא את גדרה בּלבד, כּי אם גם את הלֶגֶנדה של בּיל"וּ. כּשבּאה העליה השניה לארץ היה מצבם בּמוּבן זה קשה בּיוֹתר. אמנם אנשי החלוּקה כּבר לא היוּ מסוּכּנים, אבל אנשי העליה הראשוֹנה לא הבינוּ לרוּח בּני העליה השניה יוֹתר ממה שאנשי הישוּב הישן הבינוּ לרוּח בּיל"וּ. פּינס חדש לא היה בּיניהם. אחר כּך נמצא חיסין, בּן גדרה לשעבר, שחזר והגיע לארץ דרך גלגוּלי חיים ונסיוֹנוֹת הדוֹר הצעיר, דרך אירוֹפּה, דרך שוייץ. והבּרית בּין חיסין וּבין העליה השניה נתנה לנוּ את עין־גנים. היוּ אנשים אשר עמדוּ בּזמנם בּין שתי העליוֹת, כּיהוֹשע בּרזלי, כּהלל יפה. זכוּתם תעמוֹד להם בּתוֹלדוֹת ישוּב. הם הצילוּ מה־שהוּא. אבל התהוֹם המרה הזאת בּין הדוֹר הראשוֹן להגשמת הציוֹנוּת וּבין הדוֹר השני מוּרגשת עד היוֹם הזה. וּממנה תוֹצאוֹת לכמה נגעי הישוּב.

אחר כּך קרה נס. הימָצאוֹ של אדם כּמוֹ רוּפּין¹⁰ בּתוֹך ההנהגה הציוֹנית היה בּוֹ משוּם נס. והבּרית בּין רוּפּין וּבין העליה השניה נתנה חלק חשוּב מאד מהיצירה הציוֹנית בּארץ. כּל אחד מאתנוּ שמע לא מעט על כּספים שבּוּזבּזוּ ועל נסיוֹנוֹת שלא הצליחוּ. כּמוּבן, שכּל אלה המדבּרים כּכה מיטיבים לדעת איך צריך ליַשב עַם חסר נסיוֹן ישוּבי והכשרה גוּפנית וחקלאית. אני מוּכן להסכּים עם כּל המבקרים, שכּל מה שנעשׂה אז היה רע וּבטלני. יהי כּן. אבל זה הקים את הציוֹנוּת. אשאל איפוֹא: האוּמנם כּל אלה לא היוּ אלא מקרים – פּינס, חיסין, רוּפּין, ואחר כּך אוּסישקין, וייצמן? כּל אלה אשר יצאוּ לא מבּית־מדרש אחד ואשר בּיניהם וּבין המחנה החלוּצי היוּ לא מעט ניגוּדים, מוּתר לוֹמר, לא פּסקוּ ניגוּדים, – מדוּע הלכוּ בּדרך הבּרית הזאת דוקא? האוּמנם רק מתוֹך סימפּטיוֹת אישיוֹת, אוֹ – כּמוֹ שאוֹמרת הנרגנוּת של יוֹשבי־קרנוֹת – מתוֹך חנוּפּה? מתוֹך התרפּסוּת בּפני כּוֹחנוּ? תפיסה כּזוֹ אינה אלא השפּלה לציוֹנוּת. לא ולא. נאמני הציוֹנוּת הבינוּ את ההגיוֹן של הציוֹנוּת, כּי אין כּל הגשמה ארץ־ישׂראלית בּלי בּרית נאמנה בּין הנהגת התנוּעה וּבין המחנה העוֹבד המקבּל עליו את הגשמת הציוֹנוּת.

לכל פּינת יצירה שתפנוּ בּארץ תמצאוּ את תוֹצאוֹת הבּרית בּין הכּוֹח הדינַמי, הפּוֹרץ גדר וּמקבּל את עוֹל ההגשמה בּאהבה, וּבין המַנהיגוּת, אשר אוֹמרים עליה כּי היא “שבוּיה”. כּלוֹמר, למרוֹת מעמדה החברתי, למרוֹת מוּשׂגיה האישיים, לא נעדרה מידה מרוּבּה של רוֹחב־דעת ורוֹחב־לב, כּדי להבין היכן הם כּוֹחוֹת היצירה הציוֹניים.

ואם תפנו לכּשלוֹנוֹת הגדוֹלים של הציוֹנוּת בּתקוּפה זוֹ תראוּ שהם שם, בּמקוֹם שכּוֹחוֹת העבוֹדה נוּפצוּ אל זרוּת השוֹלטים בּציוֹנוּת. דוּגמה קטנה: כּל בּעל־בּית בּישׂראל יוֹדע שכּל הצרוֹת של הציוֹנוּת בּאוּ בּגלל הדיקטטוּרה של הפוֹעלים, שהפּוֹעלים “שוֹלטים”, כּידוּע, בּקרן הקימת. המלה “שוֹלטים” איננה בּמקוֹמה, אבל נכוֹן הדבר: יש להם השפּעה. והשפּעה זוֹ נתגלתה בּגאוּלת העמק, מפרץ חיפה, וָדי־חוַארת¹¹. מנהיגים ציוֹניים חשוּבים, אַל־מעמדיים, לא רצוּ בּגאוּלת העמק, ולא בּמפרץ חיפה, ולא בּוָדי־חוארת. ואם עלה להתגבּר על התנגדוּת זוֹ – יש בּזה אוּלי יד גם לתנוּעת הפּוֹעלים.

אבל יש עוֹד פּינוֹת “מאוּשרוֹת” בּציוֹנוּת שיד הפּוֹעלים אינה “שוֹלטת” בּהן, למשל, הבּנקים הציוֹניים! שם נשאר המשטר הציוֹני הטוֹב, ה“אַל־מעמדי”. שם הצליחוּ לבנוֹת חוֹמה גדוֹלה, שהפּוֹעלים לא יחדרוּ אליה. אין כּוָנתי בּמסיבּה כּזוֹ לדבּר בּשאלת הבּנקים. זהוּ נוֹשׂא דליקטי ולא מקוּבּל לדבּר על זה בּקהל רחב. אבל היה כּדאי שהקהל הרחב יחשוב איזה תפקידים ציוֹניים ממלאים הבּנקים שלנוּ, אשר נוֹצרוּ בּכוֹח חלוֹמוֹ של הרצל. אוּלי נלמד מזה מה טוֹבוֹת הפּינוֹת אשר בּהן עדיין שוֹלטים הכּוֹחוֹת הראוּיים ולא, חלילה, הפּוֹעלים החשוּדים על כּל רע. בּכל חברה מהלכים הרבּה אנשים בּעלי מוּשׂגים בּהירים, מי החוּג הראוּי לשלטוֹן וּמי איננוּ ראוּי. בּאנגליה היתה סיסמה בּפי צ’רצ’יל: “הלֵיבּוֹר לא יצלח לשלטוֹן”. אוּלם מקדוֹנלד, משהעמיד עצמוֹ מחוּץ לתנוּעת הפּוֹעלים, הוֹכיח כּי “יצלח לשלטוֹן”. הרבּה ציוֹנים כּשרים מאמינים בּאמוּנת־אוֹמן כּי לא יתכן שהפּוֹעל יצלח למַנהיגוּת התנוּעה הציוֹנית. כּל אלה המוֹנים את חטאינוּ וּבקיאים כּל כּך בּכל מפעל שלנו שלא הצליח, לא יזכּרוּ לנוּ את המפעלים הגדוֹלים שהצליחוּ. מי ציוֹני וידע מה עשׂה מרכּז העבוֹדה של ההסתדרוּת בּשביל הרחבת העליה לארץ? אבל עד היוֹם הזה יזכּרוּ לנוּ לגנאי מפעל כּבּיר, יוֹצר וּמחפּשׂ, אשר נפל בּמצוּקה כּספּית בּשעת המַשבּר הגדוֹל. איש, כּמוּבן, אינוֹ מזכּיר את כּל הכּספים הלאוּמיים שהלכוּ לטמיוֹן בּאוֹתן השנים בּמפעלים פרטיים, וּמפעלים אלה לא לימדוּ חלוּצי ישׂראל עבוֹדה. אין דעתי פּנוּיה עכשיו להיוֹת מזכּיר עווֹן. הייתי מיעץ את הציוֹנים הדוֹגלים בּשם ה“אֶפישינסי” וכשרוֹן המעשׂה, שלא יסתפּקוּ בּמימרוֹת של יוֹשבי־קרנוֹת.

שאלתי: אם יש מפלט מההתפּוֹררוּת? איני יוֹדע אם מוּתר לי בּרגע זה להבּיע איזוּ תקווֹת אוֹפּטימיסטיוֹת, אם מצבנוּ בּשעה זוֹ, בּערב כ' תמוּז תרצ"ג, יכוֹל לתת בּלבּנוּ תקווֹת להתגבּרוּת על ההתפּוֹררוּת. אגיד רק את הרגשתי הסוּבּיֶקטיבית. ידעתי בּחיי בּארץ הרבּה נסיוֹנוֹת קשים. בּשביל אנשי העליוֹת המאוּחרוֹת היוּ מאוֹרעוֹת אב¹² קשים מאד. ולא היה נסיוֹן זה קשה כּל כּך בּשבילי, בּאוֹפן פּרטי, כּי עמדתי בּפרעוֹת מאי 1921, שהיוּ לי קשים יוֹתר. בּטבעי הנני ציוֹני מאמין. עוֹד בּעלוּמַי כּבשתי לי את אמוּנתי. לא על נקלה. דרך יאוּש, דרך כּפירה כּבשתי לי את אמוּנתי. אבל אם בּאוּ לי ימים אשר העמידוּ את אמוּנתי בּציוֹנוּת בּנסיוֹן קשה מאד, הרי הם הימים האלה. הציוֹנוּת שלי לא היתה מעוֹלם ערטילָאית, כּי אם ציוֹנוּת אנוֹשיתּ, המאמינה בּקדוּשת חיי עם וחיי אדם, המבקשת לחנך את האדם מישׂראל למאמצי עבוֹדה ויצירה, לכבוֹד אדם, לחירוּת ולשלוֹם עמים. מעוֹלם לא הוּעמדתי בּפני בּחינה ציוֹנית גדוֹלה כּמוֹ שאני רוֹאה את עצמי בּימים האלה. לפיכך איני יכוֹל לסיים עכשיו את דברי בּאִמרי תנחוּמים. איני יוֹדע מהי הדרך בּה תלך הציוֹנוּת בּקוֹנגרס הבּא. יוֹדע אני רק מה הדרך בּה היא צריכה ללכת אם פּניה לגאוּלת העם. בּרוּר לי כּי רק אז נדע שהציוֹנוּת של הרצל היתה לא חלוֹם־שוא, ולא לשוא היוּ כּל הקרבּנוֹת של הציוֹנוּת, מהפּוֹעל הראשוֹן שנפל בּנס־ציוֹנה ועד חיים אַרלוֹזוֹרוֹב, – אם הציוֹנוּת תהיה תנוּעת־שחרוּר סינתיטית, תנוּעה פּרוֹגרסיבית, תנוּעת יצירה ושלוֹם, אשר הבּסיס שלה יהיה העוֹבד העברי, המלוּכּד וּמאוּרגן, והנהגתה והגשמתהּ של התנוּעה יקָבעוּ על ידי בּרית נאמנה וּמַתמידה של כּל מחנה העבוֹדה עם שאר הכּוֹחוֹת היוֹצרים בּציוֹנוּת.

(בּאסיפה למען קרן־היסוֹד, חיפה, אדר תרצ"ד)¹

לא בּבת אחת כּבש לעצמוֹ ציבּוּר הפּוֹעלים את יחסוֹ להוֹן הלאוּמי כּמה שלבּים בּדבר. וּמגבּית זוֹ, שאנוּ עוֹמדים בּה, היא אחד השלבּים בּמעלה. רעיוֹן ההוֹן הלאוּמי, כּמכשיר עיקרי בּהגשמת הציוֹנוּת, בּא לעוֹלם עם הרצל. הוּא שיצר את המכשירים הפיננסיים־לאוּמיים. לרבּים היה זה ענין של בּדיעבד, בּדלֵית בּרירה. הוֹאיל ואין אמצעים אחרים לא נשארה לנוּ אלא הקוּפסה. רק הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית ראה מתחילה בּבהירוּת גמוּרה את יעוּדוֹ של ההוֹן הלאוּמי בּבנין המדינה והאוּמה כּמכשיר עיקרי, אשר בּלעדיו לא יתכן הבּנין. גם בּציבּוּר הפּוֹעלים לא נקלטה תפיסה זוֹ אלא בּאִטיוּת מרוּבּה, קמעה קמעה. זכוּרני: בּאתי פּעם מן המוֹשבה העירה ונתבּקשתי להרצוֹת בּקלוּבּ הפּוֹעלים בּיפוֹ. הדבר היה לפני כ"ג שנים בערך. אמרתי: אציע את מחשבתי על תפקידה ועל עתידה של הקרן הקימת. והימים אז ללא מעשׂה־התישבוּת וּללא סיכּוּיים. ועיקר רכוּשה של הקרן הקימת אז: חוּלדה וּבן־שמן. ניסיתי להסבּיר כּי תקוַת הפּוֹעל היא בּיצירת ישוּב עוֹבד על אדמה לאוּמית, וכי הקן הקימת, קוּפּה עניה זוֹ, נוֹעדה להיוֹת המנוֹף להתישבוּת עממית. הדברים נשמעוּ אז בּתמהוֹן. אפילוּ לא בּהתנגדוּת. רק חבר אחד ויחיד ניגש אלי וחיזק את ידי. זה היה ש. יבנאלי, שחזר אז מתימן. מאז ועד אתה זזנוּ משהוּ. רעיוֹן ההוֹן הלאוּמי לבש עוֹר ועצמוֹת. “הקוּפסה” הדלה גאלה לנוּ את העמקים הגדוֹלים ויצרה בּארץ אזוֹרים עבריים. ההוֹן הלאוּמי הסתעף: נוֹצרה “קרן־היסוֹד”, קרן להתישבוּת לאוּמית, קרן לתקציב המדינה היהוּדית בּבנינה. בּרית כּרת הפּוֹעל עם ההוֹן הלאוּמי, וּברית זוֹ היא שיצרה את ההתישבוּת העוֹבדת, את החקלאוּת המעוֹרבת, היא שאִיפשרה את התאַחזוּת הפּוֹעל בּמוֹשבה, את שיכּוּן־העוֹבדים המרוּכּז בּעיר. רעיוֹן ההוֹן הלאוּמי היה לאחד הערכים החשוּבים בּתפיסת החיים והבּנין של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית.

ואחרי כּל אלה נוֹדה: טרם תפסנוּ בּפעוּלת ההוֹן הלאוּמי אוֹתוֹ המקוֹם החלוּצי אשר תפסנוּ בּשאר שטחי הבּנין הציוֹני. כּאן גילינוּ חוּלשה. בּכיבּוּש־עבוֹדה, בּיבּוּש בּיצוֹת, בּסלילת דרכים, בּישוּב נשַמוֹת, בּבנין משק, בּפיתוּח ענפי חקלאוּת, בּהפצת הלשוֹן, בּחינוּך הנוֹער לחלוּציוּת – לא סמכנוּ על אחרים, לא חיכּינוּ לאחרים. ידענוּ כּי עלינוּ המלאכה, כּי עלינוּ להיחָלץ, כּי עלינוּ להתאַזר, כּי עלינוּ להכריע את הכּף. אך לא ראינוּ לעצמנוּ תפקיד מיוּחד בּיצירת ההוֹן הלאוּמי. כּאן הבּטנוּ אל גדוֹלים וטוֹבים ממנוּ. היינוּ נוֹטים להאמין כּי בּזה יש מסוּגלים יוֹתר ממנוּ, בּעלי־יכוֹלת גדוֹלים ממנוּ, חייבים יוֹתר ממנוּ, כּאן היינוּ מוּכנים להישאר בּקרן־זיות. כּאן הסתפּקנו בּתפקידים צנוּעים, בּאמצעים צנוּעים. אפשר יש מי שיראה בּזה גילוּי האוֹפי המעמדי של תנוּעתנוּ, גילוּי העצמאוּת המעמדית שאיננה ניתנת להיבּלע בּמפעל הלאוּמי הכּללי והיא רוֹצה בּ“קב שלה” מכּמה קבּים של “אחרים”. טעוּת היא! לא עצמאוּת מעמדית יש כּאן, אלא שׂרידים של נחיתוּת סוֹציאַלית…

תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית יצאה זה כּבר מגדר עמידה בּקרן־זוית בּחיי האוּמה. היא אינה חוֹששת פּן “תיבָּלע” בּמפעל הלאוּמי הכּללי. היא יוֹדעת כּי רק לאוּמיוּת מזוּיפת, מוּחזקת בּידי אוֹיבי הפּוֹעל, רוֹאה סתירה בּין עניני כּלל־הפּוֹעלים לבין עניני כּלל־האוּמה. היא יוֹדעת כּי עתיד הפּוֹעל ועתיד כּלל־העם אחד הוּא. היא יוֹדעת את כּוֹחה ואת חיוּניוּתה ואת שליחוּתה, והיא יוֹדעת כּי אָפיה העצמאי, הוָיתה המיוּחדת, קלַסתר־פּניה הבּוֹלט לא ימָחקוּ ולא יטוּשטשוּ על ידי מה שהיא מטילה על עצמה תפקידים מכריעים בּחיי הכּלל. היא שוֹאפת לקבַרניטוּת בּעם. ואין קברניטוּת אלא שירוּת ואחריוּת. לא שירוּת לשיעוּרים ולא אחריוּת לשיעוּרים. ואם עדיין לא הטלנוּ על עצמנוּ את מלוֹא־האחריוּת, אם עוֹד יש פּינוֹת בּציוֹנוּת שאנוּ מוּכנים להשאירן כּמו שהן, ללא תיקוּן וּללא קבּלת־אחריוּת – אין זה סימן של כּוֹח, אלא של חוּלשה, של חוֹסר־בּגרוּת. גיוּס הוֹן לאוּמי הוּא מן התפקידים האוֹרגניים והמכריעים בּבּניה הציוֹנית, יש בּוֹ כּדי לקבּוֹע את קצב הבּנין ואת טיבו. הַבְדִין הוּא שנטילוֹ על זוּלתנוּ, שנסתפּק בּאפקים וּבמאמצים שגילוּ קוֹדמינוּ?

העוֹלם נתוּן עכשיו בּתוֹהוּ ובוֹהוּ, בּאפלה, בּהרס. ואנחנוּ, בּני עם הרוּס וחָרב, מצוּוים על הבּנין, ואפילוּ בּתוֹך עוֹלם המחריב את עצמוֹ. איננוּ רשאים להיכּנע בּפני כּוֹחוֹת הרֶשע והבּערוּת וההרס המחניקים את כּוֹחוֹת החירוּת והתרבּוּת והבּניה. לפני שנים מוּעטוֹת ראינוּ את תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם בּמזל התבּצרוּת ועליה. קיוינוּ כּי נוּכל להסתייע בּכוֹחה וּבעלייתה. הגוֹרל ההיסטוֹרי גזר אחרת. מעמד הפּוֹעלים נחל תבוּסה בּכמה ארצוֹת, וכל תבוּסת־פּוֹעלים בּעוֹלם הגדוֹל מעוֹררת גם אצלנוּ יצרים אפלים. יש מתקנאים בּהיטלר ויש מתקנאים בּדוֹלפוּס². יש מוּכנים לחַקוֹת אוֹתם כּקוֹפים. עם שסוּי ואוּמלל כּעמנוּ, קרבּן־תמיד של כּל ממשלוֹת־הזדוֹן ושל כּל התנפּחוּת שוֹביניסטית, מה יש לוֹ לקווֹת מבּית־מדרשם של מחריבי העוֹבד והתרבּוּת והחירוּת? ואף על פּי כן. גם “הסב בּלאוּמים” נדבּק בּמַגפת הטירוּף העוֹלמי. גם עלינוּ עוֹברת כּוֹס ההשתוֹללוּת הבּריוֹנית. וגם אצלנוּ נכרתוּ בּריתוֹת לשבּוֹר את עוּזוֹ של הפּוֹעל, והמוֹנים משוּסים וּמוּכּי שׂנאה עיורת מפקידים את גוֹרלם בּידי השׂטן המשחית.

אילוּ היה מחנה אוֹיבי הפּוֹעל מצטרף רק מתוֹך אלה אשר עניני כיסם משׂניאים עליהם את מעמד הפּוֹעלים, לא היה המחנה כּל כּך רב. דא עקא, שאלה אשר בּצעם וּמעמדם מסתכּנים בעקב גידוּלוֹ והתגבּרוּתוֹ של מעמד הפּוֹעלים, אלה יוֹדעים למשוֹך לצדם גם רבּים אחרים. דא עקא, שבּמחנה האוֹיב נמצאים גם רבּים, אשר למענם, למען בּניהם ואחיהם, עמל וסוֹבל ונלחם הפּוֹעל. למענם הוּא הוֹלך ל“משמרוֹת”, לבית־הסוֹהר, למענם הוּא נלחם על תנאי חיים אנוֹשיים להמוֹנים, על זכוּת עבוֹדה לאדם מישׂראל, למענם הוּא סוֹלל דרכים לעבוֹדה וּלהתישבוּת. והם לא ידעוּ. הם אחוּזים רגשוֹת זרים, פּחד, קנאה. גדוֹלה קנאה מעמדית, שהיא גוֹברת אפילוּ על אינטרסים חיוּניים, שהיא מַאפילה על אינטרסים של המוֹנים. רבּים המקנאים בּפּוֹעל: מקנאים השבעים והשאננים, אשר עיניהם לבצעם ואשר אינם יכוֹלים לסלוֹח לפּוֹעל את עווֹן חלוּציוּתוֹ, כּיבּוּשיו החברתיים, עמדתוֹ הציבּוּרית, זקיפוּת קוֹמתוֹ. עם בּוֹא הפּוֹעל הראשוֹן, “היחף”, כבר הרגיש עצמוֹ בּעל־הבּית הארץ־ישׂראלי נעלב. ועם ריבּוּי מספּרנו גדל מספּר הנעלבים. אך לא רק זה. הצלחתוֹ הציבּוּרית של כּלל־הפּוֹעלים “מנקרת את העינים” לרבּים. כּל לא־יוּצלח פּרטי וציבּוּרי, המוּכן לתלוֹת את הקוֹלר בזוּלתוֹ, נאחז בציבּוּר, הפּוֹעלים, המלוּכּד והמאוּחד, ורוֹאה בּוֹ את מקוֹר תקלוֹתיו. שכבוֹת ציבּוּריוֹת דלוֹת־מעשׂ ומעוּטוֹת שרשים בּמשק וּבתרבּוּת מבקשוֹת לעצמן פּיצוּי בשׂנאת הפּוֹעלים. מרי־נפש, אוֹהבי טרוּניוֹת, חוֹמדי אוֹפּוֹזיציוֹניוּת עקרה, נוֹטים למרדנוּת לשמה – רוֹאים בּמבצרי הפּוֹעלים את “השלטוֹן”, את התקיף, את האוֹיב. הם שׂוֹנאים את הפּוֹעל לא בּגלל חסרוֹנוֹתיו, אלא בגלל יתרוֹנוֹתיו. כּוֹעסים עליו לא בּעד מה שאיננוּ ממלא, אלא בּעד מה שהוּא יוֹצר ועוֹשׂה. ולעזרתם חשים כל מיני פּליטים³ וּמוּמרים לתיאָבוֹן וּלהכעיס, אנשי “מקרים בּלתי־טהוֹרים” המוּכנים לטהר עצמם ולעשׂוֹת קַריֶרה ציבּוּרית על ידי זריקת אבנים בּפּוֹעלים. וכיון שאין להפריד בּין הפּוֹעלים לבין העליה החלוּצית וּלבין ההתישבוּת הכּללית הלאוּמית – יצא הקצף גם על אלה. מכּאן החזיוֹן האָפיָני כּל כּך בשביל הימים האלה בּציוֹנוּת: התנַכּרוּת חוּגים בּעלי־בּתיים לקרנוֹת הלאוּמיוֹת. ההתנכּרוּת מתגלה בּחוּגים בּעלי־בּתיים בּצוּרה של אדישוּת גלוּיה וסַבּוֹטז’ה מסוּתרת. אצל “המזרחי” קיבּל הדבר צוּרה בּוֹלטת יוֹתר: מתמיכה “על תנאי” עד להחרמה, פּעמים בּיישנית פּעמים גלוּיה. ואצל הרביזיוֹניסטים ניצחה הסיסמה הבּריוֹנית: בּלוֹקדה על הקרנוֹת! שם הוּכרז החרם כּמצוה לאוּמית, כּתפקיד חינוּכי. אוֹיבי הפּוֹעל אינם יכוֹלים להשלים עם כּך שההוֹן הלאוּמי ישמש את העבוֹדה העברית, את ההתישבוּת העוֹבדת, שהוּא יבצר ויגבּיר את כּוֹחוֹ של העוֹבד. לפיכך הם נוֹהגים בּהוֹן הלאוּמי סַבּוֹטז’ה, החרמה וּבּלוֹקדה. מתוֹך שׂנאת הפּוֹעל הם מגיעים לידי בּגידה לאוּמית.

מה צריכה להיוֹת תשוּבתוֹ של הפּוֹעל לברית זוֹ של סַבּוֹטז’ה והחרמה וּבּלוֹקדה? הוּא צריך להכּיר הכּרה מלאה בּקשר הגוֹרלי שבּינוֹ לבין ההוֹן הלאוּמי. הוּא צריך לדעת כּי מעתה הוּטל עליו התפקיד לחַזק את ההסתדרוּת הציוֹנית וּלהגדיל את ההוֹן הלאוּמי. הוּא צריך להיכּוֹן לקראת מלחמה קשה וּממוּשכת על מקוֹמוֹ של הפּוֹעל בּתנוּעה הציוֹנית בּפני כּל הקמים להוֹרידוֹ וּלהפּילוֹ. הוּא צריך לבחוֹן את נשקוֹ. והוּא צריך להכּיר, בּלי כּל מוֹרך־לבב, כּי על המכשירים העיקריים בּדרך הפּוֹעל ונצחוֹנוֹ נמנוֹת הקרנוֹת הלאוּמיוֹת. האוֹיב מגנה את הקרנוֹת בּהכריזוֹ כּי הן עוֹמדוֹת לשירוּתוֹ של מעמד הפּוֹעלים. אנחנוּ נרוֹמם את הקרנוֹת עם הכּרת תפקידן בּהקמת המעמד העוֹבד העברי בּארץ.

וזהוּ החידוּש המתגלם בּמגבּית זוֹ של קרן־היסוֹד בּקרב ציבּוּרנוּ: עוֹד לפני שנים מוּעטוֹת לא הוּבאנוּ בּחשבּוֹן לגיוּס כּספים ציוֹניים. אנחנוּ היינוּ “המקבּלים” ואחרים היוּ “הנוֹתנים”. והנה נשתנה המצב שינוּי ניכּר. הפּוֹעל מכּיר בּחוֹבתוֹ וּביכלתוֹ, והוּא מטיל על עצמוֹ גם תפקיד זה – הגדלת ההוֹן הלאוּמי. כּבר ניכּר פּרי המאמצים הללוּ של תנוּעתנוּ. את אבלנוּ הגדוֹל לא הוֹצאנוּ לבטלה. את חרוֹננוּ וזעמנוּ הפכנוּ למפעל ישוּבי.

וגם את מלחמתנוּ בּריאַקציה ניצוֹק לא רק בּדפוּסים פּוֹליטיים, אלא גם בּמַטבּעוֹת ישוּביוֹת. אנוּ נוֹכיח כּי אין אנוּ רק נאה דוֹרשים, אלא גם נאה מקיימים.

(נאוּם)¹

כּשאתה מאזין לויכּוּח הכּללי הזה מתעוֹררת בּך על כּרחך השאלה: מה טעם לויכּוּח וּלשם מה הוּא בּא? לפני הקוֹנגרס שמענוּ אוֹמרים שזה זמן רב לא עמדוּ לפני הציוֹנוּת תפקידים פּוֹליטיים גדוֹלים וחשוּבים כּאשר בּקוֹנגרס הזה, שזה זמן רב לא ניתנה הזדמנוּת לגוֹלל כּכה את שאלת היהוּדים לכל עוּמקה, לקרוֹא את העם למעשׂים גדוֹלים ולחשׂוֹף את כּל תכנה הפּוֹליטי של הציוֹנוּת. אבל ויכּוּח כּללי זה שלפנינוּ חסר כּל תוֹכן פּוֹליטי. שאלת יהוּדי גרמניה איננה מוּצגת מבּחינה ציוֹנית, מבּחינה ארץ־ישׂראלית; אדרבּא, הדיוּן בּה רחוֹק מאד מתפיסה ציוֹנית. או נקח שאלה שניה, שהיא גדוֹלה וחשוּבה – שאלת העליה, יציאת־מצרים החדשה. האין זה לעג מר שאנוּ, אנשי ההסתדרוּת, המינימַליסטים בּעיניכם, היינו נאלצים כּל השנים שלאחר המלחמה לנהל מלחמה בּכם עצמכם להרחבת העליה? ועכשיו, בּתקוּפת רוָחה לארץ־ישׂראל, כּשיש מחסוֹר בּאנשים עוֹבדים, והמצב הפּוֹליטי נחשב לשעת־כּוֹשר, אם עכשיו לא נמנע את עוֹשק זכוּיוֹתינוּ לעליה, הרי אנוּ מחלישים בּזה את אפשרוּיוֹתינוּ הפּוֹליטיוֹת וּמסַכּנים את עמדוֹתינוּ הממשיוֹת. הממשלה המַנדטוֹרית, המכריזה על אדיקוּתה בּעיקר של יכוֹלת הקליטה, אינה נוֹתנת לנוּ אלא שליש מן הסרטיפיקטים המגיעים לנוּ לפי יכוֹלת הקליטה הכּלכּלית של ארץ־ישׂראל. ולפגיעה גסה זוֹ בּעיקרי העליה, שהם מוּגבּלים מאד גם בּלָאו הכי, לא הקדיש הקוֹנגרס עד עכשיו כּל תשׂוּמת־לב.

מי וָמי ההוֹלכים

ימים רבּים היוּ השאלוֹת הפּוֹליטיוֹת שלנוּ נקשרוֹת תמיד בּאיש אחד; המלחמה בּאיש הזה היוּ האָלף והתיו של כּל הויכּוּח הפוֹליטי. עכשיו, משניטלה אפשרוּת זוֹ, מוּפנית חזית ההתקפה מוּל גוּף אחר: הפּוֹעלים. ואם יש ערך כּלשהוּ לויכּוּח הכּללי, הרי זה רק משוּם שהוּא מַבהיר לנוּ מַהי התנוּעה הציוֹנית כּיוֹם. מי וָמי ההוֹלכים? היש עוֹד כּוֹחוֹת המוּכשרים להתלכּד לחטיבה אחת? אם לדוּן את הויכּוּח הכּללי לפי נאוּמיהם של שני שליחים טיפּוּסיים של הציוֹנוּת הכּללית, ד“ר סטיפן וייז וד”ר בּוֹגרשוֹב, תהיינה המסקנוֹת עגוּמוֹת מאד: יש שליחים חשוּבים של הציוֹנים הכּלליים, שכּל עיקר מטרתם בּקוֹנגרס הזה הוּא להעמיק את התהוֹם בּיניהם לבין תנוּעת הפּוֹעלים וליטוֹל כּל אפשרוּת של קשר־אמת לשם יצירה פּרוֹדוּקטיבית.

רדיקל בּצאתך וריאַקציוֹנר בּאהלך

ד“ר וייז הוּא אישיוּת מפוּרסמת וקוֹלוֹ החזק איננוּ זקוּק למיגַפוֹן. אוּלם אם הקוֹל החזק הזה אינוֹ משמש למעשׂה טוֹב, אלא להפצת מוּשגים כּוֹזבים, הרי זה מעציב מאד. ציוֹני אחד, חכם מאד, אשר שמוֹ מרחף על פּני האוּלם הזה מבּלי שינשׂא על השׂפתים, אמר פּעם: “יש אצל היהוּדים אישים גדוֹלים וחכמים המקדישים את כּל חכמתם לזרים. לנוּ, ליהוּדים, הם מביאים את מעט הטיפּשוּת שבּהם”. לגבּי ד”ר וייז הייתי רוֹצה לשנוֹת קצת מן הנוּסחה הזאת. יש יהוּדים ציוֹנים שהם רדיקלים מאד, מתלהבים מאד לחוֹפש, לקדמה, לזכוּיוֹת פּוֹעלים וּלדמוֹקרטיה, אלא שכּל הרדיקליזם שלהם וכל מוּשׂגיהם הפּרוֹגרסיביים מצוּמצמים בּעוֹלם הגוֹיים. בּעוֹלמנוּ אנוּ הם בּני־בּרית נאמנים לריאַקציה השחוֹרה. כּשהם בּאים אלינוּ הרי הם שוֹכחים את המוּשׂגים הפּשוּטים בּיוֹתר של עבוֹדה מאוּרגנת ושל זכוּיוֹת סוֹציאַליוֹת. לגבּי אמריקה נוֹהג ד“ר וייז להיוֹת איש מתקדם מאד. שם היה ודאי בּוֹש לקבּל מחיאוֹת כּפּים מן האגף הזה², שהמטיר עליו כּאן תשוּאוֹת־חן בּלי הרף. בּאמריקה לא יתוֹאר שד”ר וייז יהיה המליץ לכוֹחוֹת השחוֹר. כּאן אפשרי הדבר. אצלנוּ יתכן שאנשים שהם “כּמעט” סוֹציאליסטים בּעוֹלם הכּללי, יתנוּ יד אפילוּ ל“אגוּדת ישׂראל” ולרביזיוֹניסטים. לגבּי אמריקה יוּדע ד"ר וייז היטב את פּירוּשה של עבוֹדה מאוּרגנת וּמה פּירוּשה של הפרת שביתוֹת, וּמה זאת אחדוּת הפּוֹעל, וּמה מלחמת הפּוֹעל על זכוּת בּחירה. לגבּי אירוֹפּה יוֹדע הוּא היטב מה זה היטלריזם. אבל משהוּא עוֹלה על הבּמה הציוֹנית – מיד נשכּחת ממנוּ כּל תוֹרתוֹ האמריקאית והאירוֹפּאית.

הצדק הסוֹציאַלי להלכה וּלמעשׂה

מוּזר הדבר, כּמה מרבּה כּל ציוֹני כּללי הגוּן להכריז בּכל הזמדנוּת שהוּא בּעד צדק סוֹציאלי בּארץ­ישׂראל. כּי למה מחייבת הכרזה זוֹ להילחם לצדק סוֹציאלי בּעתיד? ידוּעה בּתוֹכנוּ החלטת פּיטסבּוּרג. גם גרוֹסמן³ קישט את תכניתה של ה“יוּדנשטאטספּארטיי” החדשה בּמלים “צדק סוֹציאלי”. אך מה הם פּני הצדק הסוֹציאלי הזה למעשׂה? – למעשׂה אין ד“ר וייז מבין מדוּע קוֹראים למפירי־שביתה – מפירי־שביתה, מדוּע אנוּ מתקוֹממים כּשבּאים להרוֹס את אִרגוּן הפּוֹעלים. למעשׂה נוֹתן ד”ר וייז יד לאלה הרוֹצים לצמצם את זכוּת הבּחירה של העוֹבד על ידי קביעת צֶנז כּספּי ולדחוֹק את רגלי הפּוֹעל מן העמדוֹת הסוֹציאליוֹת שכּבש לוֹ. ד“ר וייז, הרדיקל המכבּד את דגל העבוֹדה והחוֹפש, מוֹפיע בּכל קוֹנגרס יד אחת עם אנשים המכנים את דגל הפּוֹעלים, את הדגל האדוֹם, בּשם “סמַרטוּט אדוֹם”. והן האנשים הללוּ, הקוֹראים “סמרטוּט אדוֹם”, יוֹצרים בּארץ־ישׂראל אוֹתה אוירה שיצר היטלר בּגרמניה. ד”ר וייז איננוּ מבין מה זאת אחדוּת העוֹבד. אדם כּמוֹהוּ, העוֹמד זמן רב כּזה בּתנוּעה הציוֹנית, איננוּ תוֹפס שבּארץ שיש בּה ניצוּל איוֹם של עבוֹדה ערבית זוֹלה, שאין בּה כּל הגנה לעוֹבד מצד הממשלה, אין לפּוֹעל אלא דרך אחת להגנה עצמית – אחדוּתוֹ ואִרגוּנוֹ. נדמה שכּל ציוֹני הגוּן היה צריך לראוֹת זאת לחוֹבתוֹ לתמוֹך בּפּוֹעל היהוּדי בּמלחמתוֹ הקשה על אפשרוּת־קיוּם מינימַלית, על כּבוֹדוֹ האנוֹשי; נדמה שהיוּ צריכים להיוֹת ידידים להסתדרוּת העוֹבדים ואוֹיבים לכל הרוֹצה להחריבה. אבל ד"ר וייז איננוּ מבין זאת. הן היה מחוֹבתוֹ לשקוֹל אם יש בּארץ, מבּחינה ציוֹנית, כּוֹח אחר זוּלת ההסתדרוּת שנלחם כּמוֹה לעליה ולעבוֹדה עברית, המכריח את הממשלה לתת עבוֹדה לפּוֹעלים יהוּדים, שיצר מכשיר פּוֹליטי עצוּם אשר כּל ציוֹני בּעל כּרחוֹ יכּיר בּערכּוֹ, לפחוֹת מבּחינה לאוּמית בּלבד. הלא היה מחוֹבתוֹ להכּיר כּי עלינוּ להילחם בּארץ־ישׂראל, לפחוֹת מבּחינה לאוּמית בּלבד, להסתדרוּת עוֹבדים אחת וּלהרחיק כל מלחמת אחים מבּין הפּוֹעלים. וּמוּשׂגים פּשוּטים אלה, המוּבנים לכל בּר־בּי־רב, אינם מוּבנים לאדם רדיקל ודמוֹקרט כּרבּי וייז.

הבּמה הציוֹנית הפקר

אבל עלי עוֹד להוֹסיף, לצערי: לא רק עוֹל מוּשׂגים פּוֹרק אדם ציוֹני בּשעה שהוּא בּא לדוּן בּשאלוֹת יהוּדיוֹת, גם עוֹל כּבד וחשוּב מזה – עוֹל רגש האחריוּת הפּשוּט בּיוֹתר. ד“ר וייז, לאחר שהשמיע כּאן שוּרה של דיבּוֹת שקלט מפּי שקרנים ורוֹדפי־רוּח, הכריז ואמר שהוּא מוּכן וּמזוּמן לשמוֹע ידיעוֹת נכוֹנוֹת מאלה וּלשנוֹת את דעתוֹ. הלא יכוֹל היה על נקלה לשמוֹע ידיעוֹת אחרוֹת בּטרם נאם. הן אפשר היה למצוֹא בּקוֹנגרסים מישהוּ מן האנשים האלה, שעליהם קיבּל את הידיעוֹת ה”נכוֹנוֹת" שהשמיע בּרמה. בּרצוֹן טוֹב אפשר להשׂיג ידיעוֹת אלוּ בּדרך הקצרה בּיוֹתר. ואני שוֹאל: אילוּ היה ד“ר וייז צריך, למשל, לעלוֹת על אחת הבּמוֹת בּוַשינגטוֹן, האם היה מַרשה לעצמוֹ לדבּר על ענינים שאין לוֹ בּהם ידיעה מספּיקה? המוּתר בּימים כּבדי־אחריוּת וּבענינים מכריעים לדבּר כּאשר דיבּר ד”ר וייז? אלא שאם רשאי אדם להשאיר את הרדיקליזם לגוֹיים ולהיוֹת בּן־בּרית לכוֹחוֹת השחוֹר בּישׂראל, הריהוּ רשאי להניח בּגוֹיים גם את הצוֹרך בּידיעה וּלהשמיע בּאזני עם ישׂראל דברים מתוֹך בּוּרוּת גמוּרה.

לוּ רצה ד“ר וייז בּאינפוֹרמציה על הסתדרוּת העוֹבדים הלא היה לפחוֹת קוֹרא את תקנוֹתיה. הוּא אוֹמר שההסתדרוּת מקבּלת רק סוֹציאליסטים, שהיא מבכּרת פּוֹעלים ערבים על פּני יהוּדים שאינם סוֹציאליסטים. בּפנקס החבר של ההסתדרוֹת כּתוּב מפוֹרש: חבר בּהסתדרוּת יכוֹל להיוֹת כּל החי על עבוֹדה עצמית ואינוֹ מנצל עבוֹדת זוּלתוֹ, בּלי הבדל השקפה פּוֹליטית, דתית אוֹ אחרת. אך גם דבר פּשוּט כּמוֹ תקנוֹת ההסתדרוּת לקבּלת חברים אין ד”ר וייז יוֹדע בּשעה שהוּא עוֹלה על הבּמה הציוֹנית!

ולא רק אינפוֹרמַציה תיאוֹרטית אלא גם מעשׂית יכוֹל היה להשׂיג אילוּ שאל, למשל, מפּי בּא־כּוֹח הנוֹער הציוֹני הכּללי, שאינם סוֹציאליסטים אלא חברי סיעתוֹ, והם משתייכים להסתדרוּת העוֹבדים. ההכריח אוֹתם מישהוּ לקבּל על עצמם עוֹל המפלגה הסוֹציאליסטית? לוּ חקר היה נוֹדע לוֹ שאפילוּ אגוּדה מקצוֹעית של מנַקרים שוַדאי אינם סוֹציאליסטים, שייכת להסתדרוּת. בּתוֹך ההסתדרוּת, על ארבּעים אלף חבריה, יש אוּלי פוֹעלים דתיים יוֹתר מאשר בּכל יתר האגוּדוֹת הציוֹניוֹת הדתיוֹת. והנה בּא אדם כּד"ר גרינבּוֹים מוינה ושוֹאל: “מַדוּע אינכם מדבּרים על פּרוֹגרמה קוֹנסטרוּקטיבית?” איך אפשר לדבּר בזה? הן צריך תחילה לפזר את רשת השקרים והעלילוֹת שנרקמה כּאן, הן אנוּ חייבים תחילה לתת כּאן שיעוּרים בּאלפא־בּיתא ציוֹנית!

חזוֹן וּמעשׂה

ד"ר וייז אוֹמר אמנם שהוּא מכבּד את פּעלנוּ, אלא שליקוּי אחד שיש בּנוּ פּוֹגע בּוֹ – חסר לנוּ החזוֹן הגדוֹל. והוּא דיבּר על העזה פּוֹליטית גדוֹלה. הוּא גם הוֹדיע שאין הוּא רוצה בּציוֹנוּת אוּטוֹפּית. אַקדים מלים אחדוֹת על ההעזה הפּוֹליטית שלנוּ ואחר כּך אדבּר על העזתם של ידידינוּ האמריקאים.

אוֹמרים עלינוּ שאנחנוּ הננוּ כּמעט “חוֹבבי־ציוֹן”, שלמדוּ תוֹרה בּ“חדר” של לילינבּלוּם ואוּסישקין; ואחרים קוֹבלים עלינוּ שהננוּ חסידי העבוֹדה יוֹתר מדי: העבוֹדּה היא אמנם דבר גדוֹל, אך בּה אין ליצוֹר תנוּעת־שחרוּר גדוֹלה. ואני אשאל את האנשים המדבּרים על מַעללים פּוֹליטיים גדוֹלים, הקוֹראים לעצמם מַכּסימַליסטים פּוֹליטיים, שאין דעתם נוֹחה מזה שאין לנוּ החלטוֹת פּוֹליטיוֹת חזקוֹת, – היכן מַעלליהם הפּוֹליטיים הגדוֹלים בּארץ שהם יוֹשבים בּה, שיש להם השפּעה בּה? עד היכן הגיעוּ בּכיבּוּש דעת הקהל בּאירוֹפּה וּבאמריקה? לפני ארבּע שנים, כּשעברו עלינוּ בּארץ־ישׂראל ימים קשים וּמרים, כּשהיה עלינוּ להסבּיר תוֹך מלחמה קשה לעוֹלם המתקדם, שלא נישלנוּ ערבים, שעבוֹדתנוּ היא עבוֹדה של קִדמה, שאין בּה נזק לשוּם איש – היכן היתה אז השפּעתם של ידידינוּ בּאמריקה? האם רכשוּ למפעלנוּ את אַהדת “ניישן”, “ניוּ־רפּוּבּליק” והחוּגים הרדיקליים שבּאמריקה? מה עשׂיתם אתם, אנשי החזוֹן הגדוֹל וההעזה הפּוֹליטית הגדוֹלה, שעבוֹדתנוּ בּארץ־ישׂראל היא עבוֹדת ננס בּעיניכם, מה עשׂיתם אתם בּשטח הפּוֹליטי בּארצותֹ שבּהן יש לכם השפּעה? אנוּ נלחמנוּ לעניננוּ בּתוֹך האינטרנציוֹנל הסוֹציאַליסטי ורכשנוּ לנוּ ידיד־אמת כּמוֹ וַנדרוֶלדה, לוֹנגה ורבּים אחרים, שעמדוּ בּנאמנוּת לימיננוּ בּשעוֹת הקשוֹת ביוֹתר. זאת עשׂינוּ אנחנוּ בּעבוֹדתנוּ יוֹם יוֹם, עבוֹדה פּעוּטה שאין זיו נאוּמים יפים חוֹפף עליה.

אוּטוֹפּיה וּמציאוּת

ד“ר וייז אוֹמר שהוּא רוֹצה רק בּארץ־ישׂראל ואילוּ אנחנוּ רוֹצים בּשני עוֹלמוֹת: בּארץ־ישׂראל וּבאוּטוֹפּיה. אשאל אוֹתוֹ, מַהי האוּטוֹפּיה שלמענה אנוּ עמלים? האם זאת העבוֹדה העברית? אכן, לפני שנים רבּוֹת היתה העבוֹדה העברית בּחזקת אוּטוֹפּיה. אחד־העם בּכבוּדוֹ וּבעצמוֹ הכריז לפני 22 שנה על הרעיוֹן של יצירת מעמד פוֹעלים עברי בארץ־ישׂראל כּעל אוּטוֹפּיה. אבל אנחנוּ הפכנוּ את האוּטוֹפּיה למציאוּת. או אוּלי חושב ד”ר וייז לאוּטוּפּיה את הרעיוֹן שהפּוֹעל צריך להיוֹת מאוּרגן, מלוּכּד ואיתן ולשאוֹף להשפּעה עליוֹנה בּחיים הפּוֹליטיים והתרבּוּתיים וּבמוֹסדוֹת הלאוּמיים? אוּלי זוֹהי האוּטוֹפּיה המזיקה בּעיניו ואין הוּא רוֹאה בּה אלא שאיפה לשלטוֹן? אם כּך הוּא הדבר, הרי אנוּ מוֹדיעים שהגשם נַגשים גם את האוּטוֹפּיה הזאת. אוֹ שמא הוּא רוֹאה אוֹתנוּ כּאוּטוֹפּיסטים על שוּם שאנוּ מבקשים שאדמת ארץ־ישׂראל תהיה קנין לאוּמי ודוֹרשים משוּם כּך שהקרן הקימת תהא היסוֹד להתישבוּת הציוֹנית? הרי בּעצם קיבּלוּ ציוֹני אמריקה בּועידתם בּפּיטסבּוּרג רזוֹלוּציה יפה ורדיקלית מאד בּשאלת הקרקע, אלא שתחת הקרן הקימת נתנוּ ציוֹני אמריקה את “קהילית ציוֹן”.

אוֹמרים שאנוּ עוֹסקים בּציוֹנוּת בּדברים של מה בּכך ואין בּנוּ חזוֹן. אם יש בּציוֹנוּת כּוֹח פּוֹליטי שיצר עמדוֹת פּוֹליטיוֹת ממשיוֹת הרי זוֹ ההסתדרוּת בּארץ־ישׂראל. ואם יש בּעם היהוּדי חזוֹו מרחיק ראוֹת הרי זוֹ תנוּעת החלוּץ. זהוּ חזוֹן החזוֹנוֹת אשר לעם ישׂראל בּדוֹרנוּ.

מי מעכּב

יצוּין הדבר, שאף על פּי ששאלת וייצמן איננה קיימת בּקוֹנגרס הזה, היוּ בּכל זאת כּמה נאוּמים שהשׂנאה אליו בּקעה מהם והגיעה לאזנינוּ. מוּזר הדבר שדמוּת המנהיג הנעדר מרחפת כּצל מעל לאוּלם הזה. ד“ר וייז ואנשים כּערכּוֹ אמרוּ לנוּ: “היינוּ הוֹלכים אתכם, אבל מה נעשׂה ואתם נאחזים בּוייצמן?” זה שנים רבּוֹת שאנוּ יוֹשבים בּקוֹנגרס מעבר מזה לבּריקדוֹת ואַתם מעבר מזה. והן היוּ שנים ששאלת וייצמן לא עמדה על הפּרק. היתה שנת 1920, בּשעה שדנוּ על קניית העמק. אז היינוּ אנחנוּ עם אוּסישקין. אבל ד”ר וייז היה עם אחרים. היוּ ימים של “סטוֹפּ אימיגריישן”; אנחנוּ היינוּ אז בּעד עליה חפשית, ידידינוּ האמריקאים – בּעד הפסקת העליה. אנחנוּ הננוּ עם ד"ר רוּפּין, האמריקאים – נגדוֹ. אינני בּטוּח אם עכשיו היוּ הדברים משתנים, ולוּ גם לא היתה התנגדוּת זוֹ לפּרוֹ־וייצמניוּת שלנוּ. לוּלא וייצמן היוּ נמצאוֹת ודאי מחיצוֹת אחרוֹת.

מי הרעיל את האַתמוֹספירה

ועוֹד מלה מרה אחת: חילקוּ היוֹם מחמאוֹת לאַרלוֹזוֹרוֹב המת ואלה שיש להם חלק בּאשמת המות מחאוּ כּף עם כּל הקהל. ארלוֹזוֹרוֹב המת איננוּ מסוּכּן עוֹד, אבל תנוּעת הפּוֹעלים החיה היא מסוּכּנת. ד"ר בּוֹגרשוֹב⁴ אמר שאנחנוּ יצרנוּ את האַתמוֹספירה שגרמה למוֹתוֹ של ארלוֹזוֹרוֹב. אלה הם דברים כּבדי־משקל שיש לזכּוֹר אוֹתם היטב. ראוּי הדבר לציוּן שציוֹני כּללי מכריז שמוֹתוֹ של ארלוֹזוֹרוֹב הוּא פּרי אַתמוֹספירה מסוּימת. אבל מה פּירוּש דבריו: “אַתם יצרתם את האַתמוֹספירה הזאת!” המכוֹוָנים הדברים למיסדי ההסתדרוּת, ללוֹחמי כּיבּוּש העבוֹדה, ליוֹצקי היסוֹד להתישבוּת הלאוּמית? האם הם הם שיצרוּ אַתמוֹספירה זוֹ של שׂנאה? יאָמר נא גלוּי אם טוֹבי תלמידיו, חניכי הגימנסיה, הם שיצרוּ זאת, – יקוּם נא ויאמר. ודאי, אילמלא היינוּ אנחנוּ בּארץ־ישׂראל לא היה ארלוֹזוֹרוֹב נרצח, גם לא טרוּמפּלדוֹר ולא בּרנר. אילמלא היינוּ אנחנוּ היוּ החיים יפים וּשלוים, אֶפֶנדים יהוּדים היוּ יוֹשבים שאננים מפּחד, לא היתה עבוֹדה עברית מאוּרגנת, אז היוּ לנוּ גם הקוֹנגרסים שקטים. בּהרעלת האַתמוֹספירה אשמים גם אַתם, הציוֹנים הכּלליים!

לפני שש שנים

לפני שש שנים חלה בּחגיגת שׂמחת־תוֹרה אחת הפרעה קטנה. קבוּצת בּית"רים התנפּלה על קלוּבּ “פוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל. אז כּתבנוּ אנחנוּ: האנשים הללוּ שהחלוּ בּהחרבת קלוּבּ ימשיכוּ בּדרכּם ויהיוּ מחר למפירי־שביתה וּמחרתים – רוֹצחים פּוֹליטיים. כּך כּתבנוּ לפני שש שנים. שאלתי אז את הציוֹנים הכּלליים: “הרוֹצים אתם לשׂים קץ לסכּנה זוֹ?” אבל אתם תמכתם כּל השנים בּידי האנשים הללוּ ואימצתם את ידיהם, והדברים התפּתחוּ בּדרכּם. וּכשילדי פּוֹעלים בּתל־אביב עברוּ בּחנוּכּה בּתהלוּכה וּדגלים אדוּמים בּידיהם, התנפּלוּ עליהם אוֹתם האנשים וקרעוּ את הדגל. היכן היתה אז האינטליגנציה היהוּדית הרדיקלית? מדוּע החרישה? וּכשהחלה בּארץ־ישׂראל הפרת־שביתוֹת מאוּרגנת עצמוּ הציוֹנים הכּלליים את עיניהם, ולא רק אלה המכריזים על עצמם בּגלוּי שהם בּאי־כּוֹח האֶפנדים. האם לא הבנתם שהפרת־שביתוֹת בּארץ־ישׁראל תעוֹרר מלחמה לחיים ולמות, שהפרת־שביתוֹת בּארץ־ישׂראל פּירוּשה מלחמת אזרחים, שתוֹצאוֹתיה יכוֹלוֹת להיוֹת איוּמוֹת בּהשפּעתן על כּל הציוֹנוּת? הנטיוֹת המעמדיוֹת עיורוֹ את עיניכם, כּי האוּמנם עלה על דעתכם שתנוּעת הפּוֹעלים תוֹשיט את צוארה לשחיטה, תוַתר ללא מלחמה על כּיבּוּשיה?

למה לנוּ חינוּך מיוּחד?

בּוֹגרשוֹב זרה מלח על פּצענוּ. הוּא קוֹבל שאנחנוּ רוֹצים בּבתי־ספר משלנוּ, וזה משמש מכשוֹל על דרך האחדוֹת הלאוֹמית. אפשר היה להסיק מדבריו, כּי בּארץ־ישׂראל שׂוֹררת שיטת קסַרקטינוּת פּרוּסית וכל היהוּדים נהנים מחינוּך עממי שוה. לפי תפיסתוֹ הסוֹציאלית של בּוֹגרשוֹב, אין בּתי־ספר אזרחיים פּרטיים נחשבים לסטיה משיטת החינוּך הלאוּמית. ל“תלמוּד תוֹרה” יש זכוּת קיוּם, אבל לפּוֹעלים אין צוֹרך בּחינוּך משלהם. הוּא מוֹכיח שגם ילדי חברינוּ לוֹמדים בּגימנסיה שלוֹ. לא אתעכּב עתה על פּירוּש התוֹפעה הזאת, שחברינוּ אינם מוֹצאים לפניהם דרך אחרת מאשר לשלוֹח את בּניהם לבית־ספר של ד"ר בּוֹגרשוֹב. יש לנוּ על כּל פּנים בּזה שיעוּר־הסתכּלוּת מצוּין ממצב הדברים. ואם יש מי שלא הבין את השאלה כּל צרכּה, יבין אוֹתה אוּלי מעכשיו. שנה שנה אתם מעכּבים את פּתיחת בּתי־ספרנוּ וּמוֹנעים מאתנוּ את התקציב הדרוּש. בּנהלל וּבעין־חרוֹד אין אתם יכוֹלים לבטל אוֹתנוּ, אבל בּתל־אביב נלחמתם בּבית־ספרנוּ בּכל מיני תחבּוּלוֹת רעוֹת, אף על פּי שזה היה אוּלי הטוֹב שבּבתי־הספר וזכה אפילוּ לפרס ראשוֹן של הנציב העליוֹן. והנה אתם בּאים ושוֹאלים אוֹתנוּ, מדוּע אין אנחנוּ שוֹלחים את בּנינוּ לבתי־ספרכם!

האוּמנם אפשר להכניס את כּל חלקי העם היהוּדי לארצוֹתיהם, לתרבּוּיוֹתיהם וללשוֹנוֹתיהם בּמיטת־סדוֹם של חינוּך לאוּמי אָחיד? עוול גדוֹל יעשׂוּ ליהוּדי החרד אם יכריחוּהוּ לשלוֹח את בּנוֹ לבית־הספר של ד"ר בּוֹגרשוֹב. על כּן תמכתי בּשנת 1920 בּדרישת “המזרחי” להרשוֹת לוֹ לקיים מוֹסדוֹת חינוּך משלוֹ. לא היתה לי בּדבר כּל כּוָנה פּוֹליטית צדדית, אלא מכּיר אני בּזכוּת אשר לחוּגים הדתיים לשמוֹר על המסוֹרת. אבל תוֹבע אני אוֹתה מידת הכּבוֹד לא רק למסוֹרת הישנה, אלא גם למסוֹרת החדשה שנוֹצרה בּארץ־ישׂראל. ואם אנחנוּ בּאים עתה ואוֹמרים כּי בּית־הספר הישן שלכם – שהיה לפני שלוֹשים שנה בּית־ספר מוֹדרני וחשוּב, סלל את הדרך בּפני השׂפה העברית ועשׂה גדוֹלוֹת בּכמה שטחים לאוּמיים אחרים – איננוּ הוֹלם עכשיו את צרכי הארץ, כּי יש בּוֹ לאוּמיוּת רשמית ורוּח בּעל־בּיתית והוּא חסר כּל תוֹכן סוֹציאלי, כּי הישוּב איננוּ יכוֹל לשלוֹח את ילדיו ללוֹנדוֹן לשם השתלמוּת אלא חייב לחנכם לעבוֹדה בּארץ – אם אנוּ תוֹבעים שהחינוּך יוּתאם לצרכים הללוּ, אתם מרעישים עלינוּ שמים וארץ. אנחנוּ יצרנוּ את בּית־הספר החדש של העבוֹדה, משוּם שאין אנוּ רוֹצים ליצוֹר חַיִץ בּין אבוֹת לבנים. כּיהוּדי חרד כּן זקוּק גם הפּוֹעל לבית־ספר שלוֹ בּשביל ילדיו. אני מסכּים לחינוּך לאוּמי אחיד, אבל בּתנאי שעל תכנוֹ יחליט הקוֹנגרס. אם רוֹצים אתם בּאחידוּת לאוּמית בּחינוּך, עליכם ליצוֹר גוּף לאוּמי אחיד אשר יבטיח לכל הילדים אפשרוּיוֹת חינוּך שווֹת. כּל זמן שמקיימים בּארץ־ישׂראל את כּל צוּרוֹת החיים הקפּיטליסטיוֹת וּמשתדלים להחזיק את הפּוֹעלים בּעוֹל הקפּיטליזם, יוֹסיפוּ הפּוֹעלים להילחם על קיוּם צוּרוֹת החיים התרבּוּתיוֹת הסוֹציאַליסטיוֹת שלהם.

לא בּסוֹכנוּת האשם

שמענוּ כּאן בּיקוֹרת בּעלת כּוָנה דמוֹקרטית על הסוֹכנוּת היהוּדית, וכל לבב פּוֹעל יעלוֹץ למשמע הגעגוּעים העזים האלה לדמוֹקרטיה. מהוּ מקוֹם התוּרפה שבּהסכּם הסוֹכנוּת⁵? העוּבדה שההסתדרוּת הציוֹנית מסרה חלק מהשפּעתה לידי אחרים שאינם עוֹמדים תחת בּיקרתה. נכוֹן מאד. אבל אשאל: אוֹתם האנשים הדוֹאגים כּאילוּ שלהסתדרוּת הציוֹנית יהא השלטוֹן על כּל הנעשׂה בּארץ־ישׂראל, על כּל החיים הפּוֹליטיים והמשקיים, הפעלוּ הם עצמם בּהתאם לדבריהם אלה? האם הסוֹכנוּת היא שהוֹציאה מתחת חוּג השפּעתנוּ ענינים עיקריים כּגוֹן אלה, אוֹ אוּלי אתם עצמכם הייתם ראשוֹנים לעשׂוֹת זאת? מי שרוֹאה את הנעשׂה בּארץ־ישׂראל בּמשך השנים האחרוֹנוֹת הרגיש ודאי שכּל “אשר אלוֹהים בּלבבוֹ” השתדל לקרוֹע מידי המוֹסדוֹת הציוֹניים חלקה אחר חלקה משטח השפּעתם. וכך קמוּ בּקרבּנוּ דיקטטוֹרים משקיים עוֹד בּטרם נוֹצרה הסוֹכנוּת היהוּדית, כּך יצרוּ ידידינוּ האמריקאים – המזלזלים כּל כּך בּקרן־היסוֹד וּמחשיבים כּל כּך “שיטוֹת־עבוֹדה מעשׂיוֹת” – את “הועד הכּלכּלי הארץ־ישׂראלי”. האין גם זאת סוֹכנוּת יהוּדית? היש להסתדרוּת הציוֹנית השפּעה עליה? היש בּידינוּ להחליט מה עליה לעשׂוֹת בּארץ־ישׂראל בּמשך השנים הקרוֹבוֹת?

מוּזר הדבר: טוֹענים לדמוֹקרטיה בּציוֹנוּת, מתנגדים לסוֹכנוּת היהוּדית, מבקשים כּל השלטוֹן להסתדרוּת הציוֹנית – ויוֹצרים עם זה “שטיבּלעך” לחוּד בּמקוֹם הקרן הקימת וּבמקוֹם קרן־היסוֹד. תחליטוּ בּקוֹנגרס אשר תחליטוּ, בּארץ־ישׂראל יש שוּרה ארוּכּה של גנרלים סיניים. לכל אחד מהם בּנק משלוֹ, קוּפּה משלוֹ, כּל אחד הוּא בּא־כּוֹח איזוֹ חברה אמריקאית, כּל אחד מלך בּזעֵיר־אַנפּין, מַנדרין עצמאי, וכוּלם יחד הם אדוֹני הארץ. לאָשרנוּ יש עוֹד התסדרוּת שאיננה מקבּלת בּאהבה את הכּל; אילמלא כּך היינוּ שבים זה מזמן למצבוֹ של הישוּב בּימי הפּקידוּת הרוֹטשילדית.

אינני יוֹדע אם יש כּאן בּאוּלם בּא־כּוֹח הלא־ציוֹנים בּאֶכּסקוּטיבה של הסוֹכנוּת, הייתי רוֹצה מאד שישמע את דברי. אני, כּאחד החסידים של הסוֹכנוּת היהוּדית המוּרחבת, יש לי כּמה וכמה טענוֹת נגד הסוֹכנוּת, לא כּל כּך בּשטח הפּוֹליטי כּאשר בּשטח המשקי. כּל הפּחד שהטילוּ עלינוּ, שהסוֹכנוּת היא סכּנה פּוֹליטית לנוּ, נתגלה כּפּחד שוא. אדרבּא: מבּחינה פּוֹליטית הרוַחנוּ. כּי בּמשך ארבּע השנים הקשוֹת שלאחר ציריך היה זה חשוּב מאד לקיים, לפחוֹת כּלפּי חוּץ, בּאוּת־כּוֹח מאוּחדת. ואם קם מתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים איש כּארלוֹזוֹרוֹב, שניהל את מלחמתנוּ הפּוֹליטית בּגאוֹן וּבכבוֹד, לא הפריעה לוֹ הסוֹכנוּת היהוּדית המוּרחבת כּלל וּכלל.

פּרשת קרן העזרה

החששוֹת שלי הן ממין אחר לגמרי. אין אני דוֹאג גם לתקווֹת הכּספּיוֹת שעלוּ בּתוֹהוּ. אכזבה זוֹ יש אוּלי לזקוֹף על חשבּוֹן המצב הכּלכּלי הקשה. אני מֵצֵר יוֹתר על כּך שהאדוֹנים הללוּ לא רחשוּ די כּבוֹד לדבר שהוּפקד בּידם. ניתנה להם הזכוּת הגדוֹלה לעבוֹד אתנוּ וּלהכריע אתנוּ. זכוּת כּזאת מחַייבת. הם לא ידעוּ לכבּדה. על הסוֹכנוּת היהוּדית הוּטלוּ תפקידים שוֹנים, שהיוּ למעלה מכּוֹחוֹת הציוֹנים בּלבד. היא רצתה ללכּוֹד את כּל הגוֹרמים למפעל ישבני גדוֹל. ולזה לא זכינוּ. מה היה, למשל, בּסוֹפה של “קרן העזרה”, שנוֹצרה על ידי חברי הסוֹכנוּת וּבכוֹחוֹתינוּ אנוּ? אינני מדבּר על התוֹצאוֹת הישוּביוֹת, אף על פּי שגם הן עלוּבוֹת למדי. הוּקמה אמנם בּאר־טוֹביה, נבנוּ בּתים, אבל מה קטנים ודלים המעשׂים הללוּ לעוּמת האפשרוּיוֹת הגדוֹלוֹת שלא נוּצלוּ! המרגיז שבּדבר איננה רק העוּבדה שלא השתמשוּ בּכּסף בּדרך פּרוֹדוּקטיבית למדי, כּשם שהיה צריך להשתמש בּוֹ על יסוֹד נסיוֹנוֹתינוּ בּמשך שנים, אלא שעצם הקרן הוּצאה מידי הסוֹכנוּת היהוּדית. הנהלתוֹ פּרקה מעליה כּל עוֹל של משמעת והכריזה על עצמה בּארץ־ישׂראל כּעל ממשלה בּתוֹך ממשלה.

כּשנוֹסדה קרן העזרה נמסרה הנהלתה בּידי שלוֹשה: קיש⁶, רוּטנבּרג⁷ והכּסטר⁸. היוּ חיכּוּכים וּמחלוֹקת. וּבבוֹקר בּהיר אחד אין עוֹד קיש בּהנהלה, וּבבוֹקר בּהיר שני – נעלם גם רוּטנבּרג. כּדברים האלה יִקרוּ אצלנוּ. נהוּג בּמוֹסדוֹת ציבּוֹריים שאם חבר מסתלק מהנהלה בּא אחר בּמקוֹמוֹ. אבל בּענין פּרטי, כּשהדבר נוֹגע לשׂדה־נחלה של גבּאים, אין איש בּא בּמקוֹם היוֹצא. כּל הנשאר הוּא השליט. והענינים בּקרן העזרה התנהלוּ כּדרך שמתנהלים הענינים בּעיריית נשאשיבּי שבּירוּשלים: היהוּדים מוֹחים, היהוּדים מתפּטרים, אבל עוֹלם כּמנהגוֹ נוֹהג. כּך בּדיוּק היה גם בּקרן העזרה. קיש מחא, רוּטנבּרג מחא, אבל הכּסטר הוֹסיף לשלוֹט. הוּא לא הבין שחבר האֶכּסקוּטיבה של הסוֹכנוּת היהוּדית איננוּ צריך להתיר לעצמוֹ מנהג שכּזה.

והנה אנוּ שוֹמעים דבר חדש: “אמיק”א“, תרכּוֹבת של יק”א וקרן העזרה. ודאי דבר גדוֹל הוּא, אם הצליחוּ למשוֹך את יק“א לעבוֹדה התישבוּתית. עשׂרוֹת בּשנים נאבקוּ הציוֹנים לשוא על משיכת לב יק”א. עכשיו, לאחר שבּיזבּזה מיליוֹנים על פּני שׂדוֹת שוֹנים וּמשוּנים, היא בּאה אלינוּ. האם אין האנשים מבינים שאי אפשר לשבת בּתוֹך הסוֹכנוּת, בּתוֹך המרכּז של כּל העבוֹדה ההתישבוּתית בּארץ־ישׂראל, וּבה בּשעה לסדר מפעלים ישוּביים מחוּץ לסוֹכנוּת? זה מעלה על הדעת את הבּדיחה המפוּרסמת על בּן כּפר שבּא לעיירה, לבית יהוּדי. הגישוּ בּקערה גדוֹלה אוֹכל לכל בּני המשפּחה. הבּחוּר מילא קוֹדם את צלחתוֹ והעמיד אוֹתה הצדה ושב מיד לאכוֹל עם כּוּלם מן הקערה הכּללית. וּכששאלוּהוּ: היתכן? אמר: “האוֹכל שלי יעמוֹד בּינתים עד שיצטנן”. כּן עוֹשׂים גם אנשי הסוֹכנוּת. אך בּדרך זוֹ אפשר רק לשׂים את הסוֹכנוּת לבוּז.

“אבל אשמים אנחנוּ”

אך אם יחשוֹב אדם שרק אנשי הסוֹכנוּת הם האשמים בּדבר – איננוּ אלא טוֹעה. לוּ היתה תנוּעתנוּ קוֹנסטרוּקטיבית ולא קרוּעה וּשסוּעה על ידי כּוֹחוֹת הרס מבּפנים – היינוּ עוֹמדים בּכוֹחוֹת אחרים גם מוּל אנשי הסוֹכנוּת. אביא רק דוּגמה אחת איך מסרנוּ בּעצמנוּ לידי פילַנטרוֹפּים את האפשרוּיוֹת שהיוּ לנוּ. הנה בּא האסוֹן הגרמני הגדוֹל, וכל העוֹלם ראה בּעליל שאם יש תשוּבה לוֹ, אין זה בּרזוֹלוּציוֹת של מחאה וּבמלחמה חדשה של אמַנסיפּציה בּגוֹלה, אלא אך ורק בּציוֹנוּת. אם יש טעם לציוֹנוּת לא יתכן שלא יהיה בּידה פּתרוֹן לאסוֹן זה. היה צריך לרכּז את הכּוֹחוֹת לא למַגבּיוֹת שוֹנוֹת, שאפשר בּנקל להוֹציאן אל הפּוֹעל, אלא בּמפעל ציוֹני התישבוּתי גדוֹל. עלינוּ היתה החוֹבה להיוֹת היוֹזמים. וּמה קרה למעשׂה? קרנוֹתינוּ נמוּ את שנתן, מנהיגינוּ לא הגיעוּ לכלל דעה אחת, וּכשפּוֹעלי ארץ־ישׂראל קראוּ את הסיסמה: להפוֹך את יציאת גרמניה לשיבת ציוֹן, אוֹ לפחוֹת להציל משם את הנוֹער ואת האנשים המוּכשרים לעבוֹדה ולהביאם לארץ־ישׂראל, לא היה מוֹסד אשר יגשים את הסיסמה הזאת. וּמפעל גדוֹל כּזה היה יכוֹל לשנוֹת את מצבנוּ הפּוֹליטי בּארץ־ישׂראל וּלהרים את כּבוֹד הציוֹנוּת בּעיני כּל העוֹלם היהוּדי. היכן היוּ אז כּל ידידינוּ הגדוֹלים? היכן היוּ מנהיגי הציוֹנוּת? אַיה היה הנשׂיא? התחילה המלחמה האישית המבישה וכל הענין נפל בּידי הפילנטרוֹפּים.

הסיוּט הגדוֹל

אין לי בּקוֹנגרס זה אפשרוּת לדבּר על ענינים קוֹנסטרוּקטיביים שאנוּ חיים בּהם יוֹם יוֹם, ולָאו דוקא מקוֹנגרס לקוֹנגרס. ד"ר גרינבּוֹים שאל מיוֹאש: “היכן הפּרוֹגרמה של המפלגה הגדוֹלה?” שאלה זוֹ מעידה שאין הוּא יוֹדע את המצב בּציוֹנוּת כּיוֹם. ודאי טוֹב לבוֹא לקוֹנגרס בּתכניוֹת גדוֹלוֹת פּוֹליטיוֹת וכלכּליוֹת. אבל לא אשמתנוּ היא שלא יכוֹלנוּ לבוֹא לקוֹנגרס זה בּתכניוֹת כּאלוּ. הציוֹנוּת נפלה לתוֹך אסוֹן גדוֹל כּזה, שאין לבוֹא בּתכניוֹת קוֹנסטרוּקטיביוֹת כּל זמן שלא שוּחררנוּ ממוּעקת האסוֹן הזה. תנוּעתנוּ היא תנוּעת שחרוּר. בּרגע שנכתמה בּדם אין היא מוּכשרה לעבוֹדה קוֹנסטרוּקטיבית. ואדם כּאוּסישקין, החוֹשב יוֹם יוֹם על עבוֹדה קוֹנסטרוּקטיבית, הוֹדיע בּישיבת הועד הפּוֹעל שאין הקוֹנגרס יכוֹל לעסוֹק בּשוּם דבר אחר, כּי יש דבר אחד המַפנה אליו את כּל הלבבוֹת.

הסירוּ את הטוּמאה מקרבּנוּ

מצער מאד שהצירים יוֹדעים כּל כּך מעט על ארץ־ישׂראל הממשית ועל ציוֹנוּת ממשית. לוּ קראתם את עתוֹני ארץ־ישׂראל, לָאו דוקא את “דבר”, אלא את “הארץ” הליבּרלי אוֹ את “דוֹאר היוֹם” הבּעל־בּיתי, כּי אז הייתם מבינים שאין הקוֹנגרס יכוֹל לגשת לשוּם פּעוּלה בּטרם יסיר מעליו את החרפּה הגדוֹלה. בּימי הבּית הראשוֹן קרה אסוֹן גדוֹל: שפכוּ את דמוֹ של זכריהוּ הנביא. הדם תסס ורתח עד שבּא האוֹיב בּימי החוּרבּן ושחט עליו את קרבּנוֹתיו. אני מקַוה שהציוֹנוּת לא תחכּה לנבוּזראדן, אלא שהיא עצמה תטהר את התנוּעה.

תנוּעה איננה מוּרכּבת רק מבּחירוֹת וּמנשׂיאוּת. תנוּעה זקוּקה לאנשים, לרוּח, למוּסר וּלתרבּוּת. ואם בּקוֹנגרס זה יוֹשב אדם, שבּשמוֹ נתפּרסמה היוֹם בּעתוֹן “הארץ” תעוּדה שבּה נאמר, כּי המלחמה בּהסתדרוּת צריכה להיוֹת לא בּדברים וּבהחלטוֹת אלא בּבָּריַקדוֹת, שבּה נאמר “בּדם ואש יהוּדה תקוּם, תחי הדיקטטוּרה הלאוּמית” – אם דברים כּאלה מתפּרסמים והאדם שכּתב אוֹתם יוֹשב כּאן בּתוֹרת ציר לקוֹנגרס, איך יתכן לדבּר על עבוֹדה פּוֹליטית, על שלוֹם ועל אַחדוּת? לא רציתי לדבּר בּזה מעל בּמה זוֹ. הבלגנוּ כּל הזמן. תדעוּ לפחוֹת לכבּד זאת. אנוּ רוֹאים כּל רגע של המשך המצב הזה לא רק כּסכּנה לנוּ כּבני־אדם וכתנוּעת פּוֹעלים – כּי התיזוּ מאתנוּ ראש אחד ואין איש אשר יערוֹב שמחר לא יוּתז מאתנוּ שני – אלא סכּנה גדוֹלה לטהרתה של תנוּעת השחרוּר היהוּדית. אם לא יעָקר האסוֹן מתוֹכנוּ עם כּל שרשיו אין כּל טעם לעבוֹדתנוּ וּלכל חזוֹננוּ הלאוּמי. על כּן ראשית מעשׂה של הקוֹנגרס הזה היא לשחרר את הציוֹנוּת מן הסיוּט האיוֹם הזה.

אלוּל תרצ"ג.

(ירוּשלים, ט' בּניסן תרצ"ד)¹

לעתים יכוֹל אדם להתיאש מן הדיבּוּר בּמסיבּוֹתינוּ. אוּלם צו הגוֹרל הוּא כּי נשב יחד על אף כּל ניגוּדינוּ. זוֹהי צוָאַת הרצל. ואף על פּי שרבּוּ בּימינוּ הכּוֹפרים בּמכשירים שיצר הרצל, בּין בּמכשיר הפּוֹליטי וּבין בּמכשירים הפינַנסיים הלאוּמיים, מתוֹך שהם מקַוים לבצע את שלטוֹנם בּעם על ידי התחמקוּת מן ההסתדרוּת הציוֹנית אוֹ על ידי שבירת ההסתדרוּת הציוֹנית, הרי אנוּ, שאיננוּ מאמינים כּי ארץ־ישׂראל תיבּנה בכוֹחוֹת אנַרכיים, אין לנוּ אלא דרך זוֹ: לבקש לקיים את ההסתדרוּת הציוֹנית ולשמוֹר על אַחדוּתה ועל כּוֹשר פּעולתה כּל כּמה שידנוּ מַגעת, עד הרגע האחרוֹן.

קרקע

אתחיל מן הדבר הקרוֹב ללבּי בּיוֹתר ואשר איננוּ מוֹצא אזנים קשוּבוֹת בּקוֹנגרסים וּבישיבוֹת הועד הפּוֹעל – קרקע. דיבּר אתמוֹל בּזה מר אוּסישקין, ואף על פּי כן תרשוּני להוֹסיף משהו. הגענו כּמעט לידי חוֹסר אפשרוּת של רכישת קרקע. מדוּע? לא מפּני הגזירוֹת, הן קשוֹת, אך לא מכריעוֹת, אלא מפּני מצב הפעוּלה הציוֹנית וּמפּני חוֹסר תפיסה ציוֹנית בּעניני קרקע. זוֹהי עכשיו הטרגדיה שלנוּ: על עליה של רבבוֹת אנוּ עוֹנים בּקניוֹת של דוּנמים בּוֹדדים. ואליבּא דאמת, גם זאת איננוּ יכוֹלים לעשׂוֹת. וכאן אנוּ יוֹצרים לעצמנוּ מקוֹר של טרגדיוֹת לימים הבּאים. שוּם דבר איננוּ עלוּל להציג תחוּמים לגידוּלנוּ וּלהתפּתחוּתנוּ כּתחוּם זה שאנוּ מציגים בּמוֹ ידינוּ.

זה שנים אחדוֹת שבּציוֹנוּת נשמע קוֹל בּרמה, קוֹל שאינוֹ פּוֹסק, כּי עבר זמנוֹ של ההוֹן הלאוּמי. הזלזוּל האידיאוֹלוֹגי הזה שנפוֹץ מעל בּמוֹת ציוֹניוֹת בּמשך כּמה שנים הוּא שהכין את הקרקע ל“החרמה”. השנה “זכינוּ” לכך שבּערב יוֹם הכּיפּוּרים השליכוּ אנשים הקרוּיים ציוֹנים את “קערוֹת” הקרן הקימת, אוֹ העמידוּ כּנגדן קערוֹת של התחרוּת. לכך אפשר היה להגיע רק לאחר חינוּך ממוּשך, לאחר חתירה רעיוֹנית בּמשך שנים. חתרוּ רבּים. לא רק אלה שהכריזוּ בּגלוּי על “בּלוֹקדה כּספית”. על אלה אינני מדבּר. לאלה יש זכוּיוֹת מיוּחדוֹת אצלנוּ. הנה בּאוּ הנה וקראוּ לפנינו הצהרה השוֹללת את עצם חברוּתם בּהסתדרוּת הציוֹנית, הפּוֹרקת כּל חוֹבה, ואלה מחנכים זה כּמה שנים להחרמת הקרנוֹת. אך כּלוּם רק אלה? והלא כּמה מן “הציוֹנים הטוֹבים”, בּעלי עמדה בּתנוּעה וּבני בּריתם של היוֹשבים כּאן, וכמה עתוֹנים ציוֹנים רשמיים, – עשׂוּ הכּל כּדי לבטל את ערכּם של המוּשׂגים: קרקע לאוּמי והוֹן־התישבוּת לאוּמי. גם בּעצם שנה זוֹ, לכבוֹד יוֹבלוֹ של אוּסישקין, הרבּוּ לכתוֹב וּלהוֹכיח כּי חוֹטאת הקרן הקימת וחוֹטא אוּסישקין בּזה שהם עוֹסקים בּגאוּלת הקרקע. קרקע צריך לקנוֹת ולמכּוֹר. הלא יוֹם יוֹם הטיפוּ להמוֹנים הציוֹנים כּי כּספּי הקרנוֹת הוֹלכים לטמיוֹן, וּמה שעוֹשׂים בּכּספים אין זה למען “העם”, אלא לאחרים. וכל זמן שלא יקחוּ את החנוָני היהוּדי וישלחוּ אוֹתוֹ לבית־שאָן וּלעמק חפר – אין “לעם” ענין בּזה. וכך הביאוּ את הקרנוֹת למצבן כּיוֹם, ולפיכך אנוּ עוֹמדים עכשיו בּמצבנוּ הקרקעי האוּמלל.

בּשנת המַשבּרים הפּוֹליטיים והכּלכּליים עוֹד הספּקנוּ להכין משהוּ: את אדמת מפרץ־חיפה ואת ודי־חוארת, אוּלם עתה, בּשנוֹת הפּריחה הגדוֹלה, אין לאֵל ידנוּ אלא לרכּוֹש פּירוּרים.

איני צריך להסבּיר כּי מצב זה שוֹלל כּל תקוה להמשך רציני של יצירה חקלאית. אך האם תקוּם בּתנאים אלה תעשׂיה עברית? היהיה קיוּם לפוֹעל עברי? איך יוכל בּעל התעשׂיה להתחרוֹת בּשוּק, אם יצטרך לשלם לפּוֹעל שׂכר־עבוֹדה כּזה שיספּיק לוֹ לשׂכר הדירה, אשר עוֹד ילך ויעלה? איך יוכל פּוֹעל עברי להתקיים בּמושבה, כּשאנחנוּ לא נוּכל להעמיד לרשוּתוֹ לא רק קרקע למשק־עזר, אלא אפילוּ מגרש בּשביל העמדת אוֹהל? בּלי קרקע אין ציוֹנוּת ואין ישוּב, בּלי הרחבת אדמתנוּ לא נוכל לקלוֹט עליה. ואם המצב הזה ימָשך – תהא בידי הממשלה טענה חדשה וחזקה נגד העליה: הפּוֹעל היהוּדי אינוֹ יכוֹל להתקיים כּאן, ואין לו אפילוּ מקוֹם לדירה.

הסיבּה העיקרית היא שהתנוּעה הציוֹנית בּכללה עוֹד אינה מרגישה בּחיוּניוּת הדבר, וכל כּמה שאנשים מדבּרים גדוֹלוֹת ותוֹפסים את המרוּבּה בּ“מדיניוּת” הנם מסתפּקים בּמוּעט בּמוּשׂגיהם בּעניני קרקע. לא פּיתחוּ בּקרב המחנה הציוּני את החוּש לקרקע.

מי עוֹבד למען הקרן הקימת? תינוֹקוֹת של בּית רבּן. אם תמנוּ בּאצבעוֹתיכם לא תמצאוּ מנין של ציוֹנים אשר מחשבתם נתוּנה לקרקע, לא לקרקע לשם רוָחים בּשבילם, אלא לשאלת־השאלוֹת: כיצד מגדילים את שטח הקרקע של עם ישראל למען התאַחזוּתוֹ. המעט שנעשׂה בּשנים האחרוֹנוֹת לא היה נעשׂה אילמלא עזרתם של יחידים אחדים, שעמדוּ לימין הקרן הקימת, ושלא כּרגיל אצלנוּ שמוֹתיהם אינם ידוּעים. הם עוֹזרים ועוֹמדים בּצל.

לכאוֹרה, אינני יכוֹל להתאוֹנן על חברי בּדירקטוֹריוֹן של הקרן הקימת. אין חלקי עם אלה האנשים היוֹשבים בּאֶכּסקוּטיבה וּבמוֹסדוֹת עליוֹנים אחרים, וּבצאתם לקהל הנם מתכּבדים בקלוֹן חבריהם היוֹשבים אתם. ועם כּל הכּבוד לחברַי ולמוֹסד אוֹמַר: כּל ישיבה היא בּשבילי שפיכת־דמים. רוֹאה אני יוֹם יוֹם ענינים שבּהם תלוּי גוֹרל העוֹבד העברי, נקוּדוֹת בּעלוֹת ערך איסטרטגי ממדרגה ראשוֹנה, נקוּדוֹת בּעלוֹת ערך משקי וּמדיני, ואנחנוּ קצרה ידנוּ מעשׂוֹת דבר. איננוּ חוֹרגים מן המסגרת הקטנה.

התנוּעה הציוֹנית לא חינכה לראוֹת את דבר הקרקע כּפּרוֹבּלימה בּוֹערת ודוֹחקת. רגילים לוֹמר אצלנוּ כּי הזמן העוֹמד לרשוּתנו הוּא קצר. כּבר הפכה זוֹ למימרה שגוּרה, שאין מרגישים בּה. אבל לפנים דיבּרנוּ על 15 ועל 20 שנה והתכּוַנוּ להתפּתחוּת נוֹרמַלית של הארץ. וּמבּחינה זוֹ היה הספק מוּצדק. אבל עכשיו אין אנוּ עוֹמדים בּפני פּרוֹבּלימוֹת של התפּתחוּת כּלכּלית וּפוֹליטית פּנימית בּלבד. קיימים גוֹרמים חיצוֹניים כּבּירים בּמזרח וּבמערב, והם יכוֹלים להתערב כּאן כּל יוֹם. ואין אנוּ יוֹדעים מתי תפרוֹץ השעה החמוּרה. וּמה אנוּ עוֹשים כּדי להתכּוֹנן אליה?

יש הנחה מקוּבּלת אצל טוֹבי הציוֹנים, בּעלי תפיסה משקית בּריאה, אשר כּל עוֹד לא נשתחרר הימנה לא נצא לפעוּלה קרקעית רחבה. סבוּרים כּי אפשר לקיים את גאוּלת הקרקע בּכספים הנמצאים בקוּפּה בּעין וּבמידת הכּספים הנמצאים בּעין. אם קוֹנים אדמה בּהקפה, על חשבּוֹן ההכנסוֹת העתידוֹת, הרי זה נחשב למשגה כּבד בהנהלת עסקים. אוּלם, כּל עוֹד נהגוּ בּשיטה זו לא גאלוּ כּמעט כּלוּם. מאמינים אנוּ כּי התנוּעה הציוֹנית עוֹד תגדל, וגם כּוֹח הקרנוֹת יגדל, ולמרוֹת הסַבּוטז’ה היוֹם יעלה כּבוֹד ההוֹן הלאוּמי, ימָצאוּ לוֹ נוֹשׂאים חדשים ונאמנים, וּכספים רבּים יזרמוּ לקוּפּת הקרן הקימת. מה יסכּוֹן לנוּ אז הכּסף הזה אם לא נוּכל לעשׂוֹת בּו דבר? אילמלא רכשנוּ בּהקפה, למרוֹת התנגדוּת רבּים וטוֹבים, את מפרץ חיפה ואת ודי־חוארת, מה היינוּ עוֹשׂים עכשיו בּכסף שהיה נצבּר בקוּפּתנו? אפשר היוּ לנוּ אז פּחוֹת חוֹבוֹת, אך האם היינוּ משׂיגים אוֹתם עכשיו? בּציוֹנוּת רגילים להתפּאר בּגישה מסחרית, “אֶכט־קוֹיפמניש”, ושוֹכחים דבר אחד ראשוֹני: אדמה אינה סחוֹרה רגילה, הנתוּנה לחוּקים מסחריים רגילים. רכישת קרקע בּארץ־ישראל הנָה מפעל מדיני, אוּלי המפעל המדיני החשוּב בּיוֹתר. וּלפיכך היא נתוּנה לכמה חוּקים אחרים. מי שאיננוּ מבין זאת מפסיד את שעת־הכּוֹשר וּמכין לוֹ תבוּסה.

עלי לוֹמר כּי כּמה אֶכּסקוּטיבוֹת ציוֹניוֹת שאתם הייתם מרוּצים מהן, הבינוּ מעט מאד וּפעלוּ מעט מאד למען גאוּלת הקרקע. ואני פּוֹנה לחברי הועד הפּוֹעל וּלחברינוּ בּמוֹסדוֹת העליוֹנים של התנוּעה הציוֹנית: התאַזרוּ למאמץ יוֹצא מן הכּלל, פּן נאחר. אינני מתכּוון למגבּית נוֹספת, אלא למפעל אַשראי שישחרר את הקרן הקימת מהלוָאוֹת לזמנים קצרים ויאַפשר לה לגשת למעשׂה קרקעי נוֹעז, שיהא בּו פּתח תקוה לעוֹלה החדש, מעין העמק בּשעתוֹ. אם דבר זה לא יעָשׂה אהיה חוֹשב את תקוּפת שירוּתכם לאבוּדה. למרוֹת נסיוֹנוֹת רבּים וּקלוּשים שלא הצליחוּ, למרוֹת הקוֹשי שבּדבר, עלינוּ לשוּב לשאלת המלוה הפּנימי, שיוֹציא אוֹתנוּ ממצב דוֹאגים לתשלוּם שטרוֹת ויתן אפשרוּת לעשׂוֹת מפעל קרקעי הגוּן, אוּלי המפעל האחרוּן בּתחוּמי ארץ־ישׂראל הקצוּצה. המעשׂה אפשרי. וגם אוֹתוֹ “טרַנספֶר²” אוּמלל, שירוּ בּו כּל כּך הרבּה חצים, יכוֹל לשמש מכשיר למלוה קרקעי. אין לנוּ להתחרט על הטרנספר. בּעזרתו הצלנוּ יוּתר מעשׂרת אלפים יהוּדים לבנין הארץ. אנו חייבים לעזוֹר להעלאת יהוּדי לארץ, בּין שהוּא בּגדר החוֹק וּבין שהוּא עוֹמד מחוּץ לחוֹק. כּן אנוּ חייבים לעזוּר להצלת כּל פּרוטה יהוּדית המכוּונת להשקעה בּארץ, בּין שהיא לפי שוּרת איזה חוּק, בּין שהיא לִפנים משוּרת החוֹק.

התישבוּת

אוּסישקין העריך בדבריו את המצב הכּללי בּישוּב ואת הרוּחוּת השוֹלטוֹת, הרוֹצוֹת ליצוֹר כּאן גיטוֹ כּלכּלי, העתיד לקעקע את עתידנוּ. אוּלם בּתיאוּר שנתן חסרה תמוּנת הפרוֹצסים ההתיישבוּתיים החדשים בּארץ. אין כּוֹתבים עליהם דברי הלל בּעתוֹנוּת הציוֹנית. מעט מאד יוֹדעים עליהם, אוּלם הם קיימים. בּתוֹך כּל התמוּנה העגוּמה של ספסרוּת ושל בּזבּוּז איוֹם של ממוֹן ישׂראל יש גם מגמות בּריאוּת, היוֹצרוֹת לעינינוּ נכסים לאוּמיים חשוּבים.

אוּסישקין אמר כּי אז – לפני חמישים ולפני עשׂרים שנה – “היה רעיוֹן ועכשיו אין רעיוֹן”. ודאי שזה נכוֹן לגבּי חלקים גדוֹלים של העליה, אבל ההפרזה הכּוֹללת אינה מוּצדקת (מבּין עוֹלי גרמניה נמצאים בּקיבּוּץ המאוּחד בּלבד כּ־600 איש). והאם ידעוּ הציוֹנים כּי בּעצם שנוֹת המַשבּר הפּוֹליטי הגדוֹל, בתקוּפה שבּה הוּכרז כּי אמצעי הלחץ הטוֹב בּיוֹתר נגד הממשלה הוּא “פַּאוּזה” (כּלוֹמר, הפסקת הפּעוּלה), בּזמן של דלדוּל הקרנוֹת – התחילוּ הפּוֹעלים בּארץ בּמפעלים התיישבוּתיים עצוּמים, הקשוּרים גם בּפעוּלה קרקעית חדשה וגם בּהלוָאוֹת וּבעזרה לקרן הקימת? ואִרגוּניהם? הפּוֹעלים עשׂוּ זאת על ידי חסכוֹנוֹתיהם, על ידי קיבּוּציהם, על ידי המרכּז החקלאי, בּנק הפּוֹעלים ו“ניר”. בּתקוּפה קצרה זוֹ נוֹצרוּ כּמה עשׂרוֹת נקוּדוֹת חדשוֹת שהמפּה הגאוֹגרפית של ארץ־ישׂראל אינה יוֹדעת אוֹתן וגם ציוֹנים אינם מתחנכים על ידיעתן. משקים הוּקמוּ בּעזרה מינימלית של הוֹן ציבּוּרי, וגם בּלי עזרה, ויוֹתר מזה – המתישבים בּעצמם שנעזרוּ על ידי הקרן הקימת שיתפוּ את הוֹנם הדל בּגאוּלת הקרקע.

אוּלם תשׂימוּ לב: לאן נעלמוּ כּל אוֹתם הדיבּורים שהיוּ מזמזמים בּחלל ישיבוֹתינוּ על הגרעוֹנוֹת של הקיבּוּצים ועל חוֹסר “אֶפישנסי”, וּבטלנוּת ואי־משקיוּת של משקי העוֹבדים? פּתאוֹם, בּיוֹם אחד, חדלוּ הדיבּוּרים! ואוֹתוֹ פּוֹעל עברי, אשר התזכּיר ההולנדי איננוּ מאמין בּפַּטריוֹטיוּתוֹ, הוֹלך והוֹפך את שׂכר־העבוֹדה שלוֹ למקוֹר יצירה של נכסים לאוּמיים חשוּבים. מבּחינה זוֹ אנוּ עוֹמדים בּפרק התישבוּתי אשר עוֹד לא היה לנוּ כּמוֹתוֹ. ואנוּ קוֹצרים את אשר זרענוּ בּמשך חמישים שנה. לעינינוּ נפתרה השאלה החמוּרה: כּיצד הוֹפכים את העוֹלה־הבּטלן, האינטליגנט, בּן החנוָני – לקוֹלוֹניזטוֹר, לאיש עבוֹדה וּמשק. היא נפתרה פּתרוֹן מזהיר. תעלוּ נא על אדמת עמק חפר ותראוּ שם קיבּוּצים וארגוּנים אשר קיבּלוּ את האדמה לפני שנה וחצי ואפילוּ לפני שמּונה חדשים, בּלי תקציבים ואפילו בּלי אשראי לאוּמי, ותמצאוּ שם אדמוֹת מעוּבּדוֹת, נטיעוֹת, גינוֹת־ירק, מַשתלוֹת וּבנינים. מעוֹלם עוֹד לא גילינוּ יכוֹלת משקית כּזאת. זה עשה המתישב. ואילוּ הגבּרנוּ וּפיתחנוּ בּמידה מקבּילה גם את הצד השני שבּתנוּעתנוּ, את הצד המיַשב, כּי אז היינו יכולים להתבּרך בּתוֹצאות מכריעות.

אגב, בּא־כּוֹח “הפּוֹעל המזרחי” השמיע כּאן טענוֹת חמוּרוֹת נגד הקרן הקימת, שהיא כּאילוּ מַפלה לרעה את “הפּוֹעל המזרחי” בּשעת חלוּקת קרקעוּת. רשאי אני לדבּר בּשאלה זוֹ בּגילוּי־לב, בּאשר בּכל פּעם שעמדה בּקרן הקימת הצעה למתן קרקע להתישבוּת “הפּוֹעל המזרחי” הייתי תוֹמך בּה, ואפילוּ בּמקרים שבּאי־כּוֹח הציוֹנים הכּלליים היוּ מתנגדים לכך מטעמים כּספּיים. כּן אני וכן חברי י. וילקנסקי, השקענוּ אלפי לירוֹת בּשֵיך־אַבּריק³ בּלבד. וּבכרכּור קיבּל מוֹשב “הפּוֹעל המזרחי”⁴ תנאים יוֹתר טוֹבים מכּל ארגוּן אחר. מה מוּזר אחרי כּל אלה לשמוֹע את הטרוּניוֹת. מה מוּזר ואַנטי־ישוּבי הוּא מהלך מחשבה זה, האוֹמר לחלק את הארץ לא לפי מתישבים, אלא לפי מפלגוֹת. כּאילוּ צריכה היתה התנוּעה הציוֹנית להוֹביר את אדמוֹת דגניה וּמרחביה, נהלל ועין־חרוֹד עד שיבוֹא “הפּוֹעל המזרחי” לארץ, ועד שיקים טיפּוּס של מתישב. לא הייתי רוֹצה לדבּר בּגנוּתוֹ של מישהוּ. אוּלם דברי בּא־כּוֹח “הפּוֹעל המזרחי” מכריחים אוֹתי לכך. רק בּימים האלה בּיקרתי את אדמוֹת הקרן הקימת בּעמק חפר שחוּלקוּ למתישבים, וראיתי אדמוֹת שבּמשך הזמן הזה נעשתה בּהן מלאכה גדוֹלה, ורָאיתי גם אדמוֹת שוֹממות שעדיין לא נעשה בּהן כּלוּם. וגם בּאדמוֹת המעמד הבּינוֹני ראיתין. ולא בּי האשם אם חלקות “המזרחי” הן המעוּבּדוֹת פּחוֹת אוֹ בּלתי־מעוּבּדוֹת כּלל. ולא בּי האשם אם אדמת המעמד הבּינוֹני של “המזרחי” עוֹמדת בּשממוּתה, בּשעה שעל אדמוֹת המעמד הבּינוֹני המעוּבּדוֹת על ידי “יכין”⁵ משׂגשׂגים מאוֹת דוּנמים פּרדס, וּמאוֹת משפּחוֹת מתאַחזוֹת על ידיהם בּאדמתנוּ. לא מצבה של הקרן הקימת ולא הרעב הגדוֹל לקרקע אינם מרשים שאדמתנוּ תעמוֹד בּוּר, מפּני שהיא ניתנה לנחלה לאיזה ארגוּן פּוֹליטי. הקרן הקימת תצטרך להכריז כּי מי שקיבּל אדמה מהקרן הקימת ולא עיבּד אוֹתה – חייב להחזירה. ומעציב הדבר כּי תחת להתנצל על דלוּת הפּעלה העצמית בּאים לגוֹלל אשמה על הקרן הקימת.

הפּעוּלה המדינית

אציין, ראשית, כּי גם עתוֹנוּת המפלגוֹת הציוֹניוֹת וגם בּנאוּמי האוֹפּוֹזיציה מתנהלת ההתקפה המדינית בּקוֹל ענוֹת חלוּשה. לאן נעלם אוֹתוֹ סגנוֹן פּוֹליטי הכּוֹבש כּיבּוּשים בּהבל־פּה, המתקיף וּמרעיש עוֹלמוֹת וּמבטיח לתקן וּלהציל הכּל, אם רק ינתן לוֹ לנהל את הענינים? הרביזיוֹניסטים עסוּקים בּדברים אחרים: בּמקוֹם מלחמה בּממשלה הבּריטית הם נלחמים בּנוּ. וּמרוֹם האוֹפּוֹזיציה הפּוֹליטית מתבּטא עכשיו בּמה שקוֹראים “פּטיציה”. ודאי יש הסבּרה לכך. אנשים עסוּקים בּפּרוֹספֶּריטי, וּתקוּפה זוֹ אינה מאַפשרת אוֹתה ההתעסקוּת הפּוֹליטית המופרזת ששלטה אצלנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת. אינני רוֹצה לוֹמר בּזה כּי מצבנוּ הפּוֹליטי הוּטב. אדרבּא, סבוּרני כּי מטבע הדבר הוּא שכּל מה שנגבּר ונגדל כּאן נרגיש יוֹתר בּרוֹע המצב הפּוֹליטי, נרגיש יוֹתר בּתחוּמים שנתחמוּ לפעוּלתנוּ. איש לא גילה לנוּ את סוֹדוֹתיה של הממשלה הבּריטית. אין בּידנו שוּם תעוּדה על כּונוֹתיה. וּסבוּרני כּי שוּם אֶכּסקוּטיבה שלנוּ לא חדרה לכּבשוֹנה של ממשלת המנדט. כּל עוֹד היינוּ כּאן מוּעטים ודלים וגידוּלנו היה פּעוּט אי אפשר היה לנוּ להיתקל בּתחוּמים שנתחמוּ לנוּ. וּבימי פלוּמר⁶, כּשנשמר הבּטחוֹן בּארץ וניתנה עזרת־מה לחוֹסר־עבוֹדה, ראינוּ בּו נציב של חסד. אוּלם כּל מה שעלייתנוּ פּוֹרצת וגוֹברת, כּל מה שיכלתנוּ עוֹלה וגם צרכינוּ מתרבים – נהיה אנוּסים לבוֹא בּקוֹנפליקטים ונרגיש את כּל הפּרוֹבּלימַטיוּת של עמדתנוּ המדינית.

אינני יוֹדע אם יש חכם בינינוּ, גם בּקרב אנשי האוֹפּוֹזיציה וגם בּין היוֹשבים בּשלטוֹן, אשר יש לוֹ פּתרוֹן פּוֹליטי לבעיה זוֹ: כּיצד לדוּן עם התקיף בּשעה שאנוּ עדיין איננוּ תקיפים. כּל השנים מלגלגים אצלנוּ על האוֹפּטימיוּת הרשמית של בּאי־כּוֹחנוּ המדיניים. אוּלם מי שהתבּוֹנן לפּעוּלה המדינית בּכל חילוּפי המשמרות יכּיר כּי אין לך טרגיוּת גדוֹלה בּכל פּעוּלתנוּ מטרגיוּתה של הפּעוּלה הפּוֹליטית. לעתים קרוֹבוֹת היא נראית כּמלאכתוֹ של סיזיפוּס. ראיתי את חברי ארלוֹזוֹרוֹב בּמצבים שונים. ואוֹתוֹ ארלוֹזוֹרוֹב אשר ידע תמיד ללמד סבלנוּת וּמתינוּת פּוֹליטית, ראיתיו בּמצב של אדם המטיח את ראשוֹ בּכּוֹתל, בּמצב שנדמה כּי כּל המאמצים לשוא. לעוּמת טרגיוּת זוֹ – מה זוֹלה ועלוּבה היא הגבוּרה מילוּלית, המכריזה בּגוֹדל לבב: היא, האֶכּסקוּטיבה, לא הצליחה ואנחנוּ יוֹדעים כּיצד להצליח.

ואיך נגיע לנצחוֹן בּמלחמה הקשה הזאת, אם חוּגים רחבים בּציוֹנוּת וּבישוּב אינם עוֹזרים אלא מפריעים, אם מתוך המחנה הציוֹני תוֹחבים סכּין בּגב האֶכּסקוּטיבה וּבגב ההסתדרוּת הציוֹנית כּולה. מה כּוֹחנוּ בּמלחמה על העליה אם בּישוּב גוּפוֹ, בּין בּני הבּרית שלכם, כּוֹתבים וּמדבּרים נגד העליה, נגד יסוֹד היסוֹדוֹת של העליה – עבוֹדה עברית. ואתם, הציוֹנים הכּלליים, אין לכם פּנאי להתקוֹמם נגד זה, מפּני שלבּכם נתוּן לדאגוֹת אחרוֹת, לפחד הפּוֹעלים. בּמלחמתנוּ על העליה אנוּ נתקלים, ראשית כּל, בפסיביוּתם המוּחלטת של חלקים גדוֹלים בּישוּב.

הם לא ימָנעוּ מלהצטרף למחאה נגד האֶכּסקוּטיבה בּעניני העליה, אבל אין להם חלק בּמלחמה אַקטיבית למען העליה, למען קליטתה. וישנם חוּגים בּישוּב האוֹמרים: אין לנוּ צוֹרך בּעליה! לפני ּכשמוֹנה שנים, כּשדרשנוּ עליה, כּתב משה סמילנסקי ונאם בּאסיפת הנבחרים, כּי אין מקום לעליה חדשה, אלא צריך עוֹד להוֹציא פּוֹעלים מן המוֹשבוֹת. והבּוֹקר נדפּס בּ“דוֹאר היוֹם” מאמר פּרוגרמַתי המַכתיב תנאים לועד הפּוֹעל הציוֹני, וּבו נאמר שוּב כּי קרוֹב היום שבּו יצטרכוּ להוֹציא פּוֹעלים מן המוֹשבוֹת, אם לא יעשׂה רצוֹנוֹ של מר סמילנסקי, אשר לוֹ הזכוּת להחליט מי צריך לעלוֹת לארץ ולמצוֹא בּה עבוֹדה. וכשמר ז’וכוביצקי⁷ פּונה לנציב העליוֹן בעניני עליה, שוֹאל אוֹתוֹ הנציב אם הוּא קוֹרא את מאמרי סמילנסקי, והוּא מעיד עליהם כּי הם “ראוּיים לתשׂוּמת־לב”. אבל לתשׂוּמת־לבּם של ציוֹנים חשוּבים אינם ראוּיים, כּנראה, כּי לא שמענוּ ולא ראינוּ מכּם שּום תגוּבה על כּך.

וגם הצעת החוֹק החדש נגד המשמרוֹת ודאי אינה ראוּיה לתשׂוּמת־לבּכם, הסוֹכנוּת הטלגרפית ודאי לא הוֹדיעה לכם כּי הממשלה החליטה להתערב בּמלחמה על עבוֹדה עברית ולמנוֹע בּכוֹח החוֹק את משמרוֹת הפּוֹעל העברי התוֹבע לוֹ זכוּת לעבוֹדה. החוֹק הארץ־ישׂראלי מתיר משמרוֹת פּוֹעלים שקטוֹת בּמקרה שביתה אוֹ סכסוּך עבוֹדה. ההצעה החדשה מתקנת את החוֹק וּמוֹציאה את המשמרת לתביעת העבוֹדה העברית מכּלל המשמרוֹת המוּתרוֹת. אוּלי תחפּצוּ לדעת מנין בּאה הממשלה לידי תיקון זה? האם זוֹהי חכמתה שלה? לא. יש מיכניסמוּס ציבּוּרי בּארץ, שלוֹ זכוּת האיניציאַטיבה להגן על העבוֹדה הערבית בּמשק היהוּדי. קיימת וַעדה ממשלתית לתחוּקת־העבודה; ועדה זוֹ לא הספּיקה הרבּה להגן על העוֹבד. וקיימת התאַחדוּת האכּרים, וּבין חבריה ציוֹנים כּלליים ורביזיוֹניסטים וּמזרחים, והתאחדוּת זוּ פּנתה בּתזכּיר לוַעדה הממשלתית כּי תביעת עבוֹדה עברית אינה נכנסת בּגדר סכסוּכי עבוֹדה. כּי סכסוּך עבוֹדה יתכן רק בּמקום שהפּוֹעל עוֹבד והוּא נמצא בּסכסוּך עם המעביד. מה שאין כּן הפּוֹעל העברי, הנמצא מחוּץ למקוֹם, וּדרישתוֹ לעבוֹדה אינה כּלוּלה בּמוּשׂג סכסוּך עבוֹדה. וּלפיכך אסוּר לוֹ ליהנוֹת מן הרשוּת להעמיד משמרת. והתזכּיר עשׂה את שליחוּתוֹ. והממשלה נענתה וּמיהרה לעשׂוֹת רצוֹנם של אהוּביה, הכּוֹתבים דברים “הראוּיים לתשׂוּמת־לב”. לא שמעתי שהציוֹני הכּללי יתקוֹמם נגד תביעה יהוּדית להגנה חוּקית על עבוֹדה ערבית. ועם זה אתם דוֹרשים “מלחמה תקיפה” על עליה. אין עליה בלי עבוֹדה עברית.

הקוֹראים אתם עתוֹנים עברים והיוֹדעים אתם כּי בּמוֹשבוֹת יש מחסוֹר קשה בּידים עוֹבדוֹת? וּבתקופה זוֹ שמציינים אוֹתה כּמחוּסרת חלוּציוּת ואידיאַליזם, וּבציבּוּר הפּוֹעלים שאתם מקוֹננים על מַעמדיוּתוֹ, נמצאים מאוֹת פּוֹעלים המסוּדרים בּבנין וּבחרוֹשת והם משׂתכּרים 50 ו־60 גרוּש ליוֹם, והם עוֹזבים – לפי קריאת ההסתדרוּת – את מקוֹמוֹת עבוֹדתם ואת שׂכרם הטוֹב והוֹלכים לנוּע על המוֹשבות, ועוֹבדים בּ־20 גרוּש ליוֹם. ואוּלי שמעתם כּי גם תלמידי בּתי־הספר בּמחלקוֹת העליוֹנוֹת נקראוּ לקצץ בּלימוּדים וּבחוֹפש ולצאת לעזרת המוֹשבוֹת העבריוֹת, לשמוֹר על עמדוֹת העבוֹדה העברית שלא תישָמטנה עד שיבוֹאוּ עוֹלים חדשים. ונקראוּ לא על ידי מישהוּ, כי אם על ידי הנהלת הסוֹכנוּת והנהלת הועד הלאוּמי. מה ערך לדבר זה בעיני פּטריוֹטים, וּמה המקוֹם שהוּקצה לכך בּעתוֹנוּת הציוֹנית הכּללית? והלא אנוּ עוֹמדים עכשיו בּסכּנה כּזוֹ לעבוֹדה עברית אשר עוֹד לא היתה כּמוֹה. כּלוּם יש סכּנה יוֹתר גדוֹלה לעבוֹדה העברית מאשר אי־אפשרוּת להשיג פּוֹעלים עברים? זכוּרני, בּשנוֹתי הראשוֹנוֹת בּארץ היוּ האכּרים אוֹמרים: כּיצד אתם דוֹרשים מאתנוּ שנעבוֹר לעבוֹדה עברית, כּלוּם יש לכם פּוֹעלים יהוּדים? אם נרצה לעבוֹר לעבוֹדה עברית היספּיקוּ לנוּ ידים? השתדלנוּ כּל השנים לבטל טענה זוֹ בּכוֹח העליה. עכשיו בּאה הממשלה ויוֹצרת בּידיה מצב כּזה שלא תהיינה ידים יהוּדיות לדרישת המשק היהוּדי. וכל כּמה שהמשק פּוֹרח יוֹתר – הסכּנה גדוֹלה יוֹתר.

דוֹמה שיש כּאן פּרובּלימה ציוֹנית רצינית. והיכן היא הציוֹנוּת הכּללית, היכן פּתרוֹנה, היכן קריאתה, מי מתוֹכה התיצב בּשוּרה? ציוֹני כּללי, ממחנכי הדוֹר⁸, שהרעים מבּמת הקוֹנגרס נגד החינוּך המעמדי, נתן מוֹפת לחינוֹך ציוני: ערך בּעצם ימי הקטיף “טיוּל” לתלמידיו. והיתה כּאן בּאמת קוֹאַליציה לבבית של כּמה מפלגוֹת בּציוֹנוּת, של כּל מי שאינו חשוד בּמעמדיוּת וּבשׂמאליוּת. יתכן שיחידים ממפלגוֹת אחרוֹת הלכוּ לעבוֹדוֹת הקטיף. לא נקפּח את שׂכרם. אבל היכן היו המפלגוֹת והכּוֹחוֹת הציבּוּריים?

הוכּוּח הדתי

מבקש אני מאת “המזרחי” שיאמרוּ במפוֹרש מה הם רוֹצים מאתנוּ בּנדוֹן זה. אם רוֹצים הם שכּל יהוּדי יהיה שוֹמר מצוה ודת – הרי זוֹ זכוּתם הגמוּרה. אבל מה הם רוֹצים מאת ההסתדרוּת הציוֹנית שנוֹסדה על ידי הרצל, ושבּה היו זכויוֹת שווֹת לחרדים וּלשאינם חרדים. מבין אני לכל מאמץ הבּא להעמיק את ההכּרה וההרגשה הדתית אוֹ להגבּיר את כּוֹחה של המסוֹרת התרבּוּתית והדתית בּחיים. אבל מה אפשר להשׂיג על ידי ויכּוּח זה?

אין בּכוֹחוֹ של “המזרחי” להטיל על הישוּב את הדת בּכפיה. אבל יש ויש בּכוֹחוֹ לכפּוֹת עלינוּ את הויכּוּח על הדת. מחלוֹקת בּעניני הדת – לטוֹבת מי זה, לטוֹבת הציוֹנוּת אוֹ לטוֹבת הדת? ואם זה חשוּב, הרי חשוּב שגם אנשי הדת יזכּרוּ את הפּסוּק: “מִדבַר שקר תרחק”, ואנחנוּ ראינוּ כּיצד רחקוּ רבּנים. ורצוּי גם שרבּנים יתרחקוּ מאבק רכילוּת. הנה הרב בּרלין סיפּר לנוּ שיש מכנים לנקוּדת פּוֹעלים אחת בּשם בּירוֹבּיג’ן, באשר שם אין נוֹתנים להקים בּית־כּנסת, והסתמך גם על דברַי. רצוֹני איפוֹא להעמיד את הדברים על דיוּקם. אמנם, בּאוֹתה נקוּדה היתה זמן־מה מנסרת המגמה למנוֹע בּנין בּית־כּנסת. ונגד המגמה הזאת דיבּרתי. אוּלם המגמה ההיא בּוּטלה, בּוּטלה לפי דרישת הסתדרוּת העוֹבדים, בּוּטלה מתוֹך הכּרת חברי השכוּנה. וּבינתים הכּה הענין גלים. ועסקה בּזה ועידת האכּרים, שכּידוּע עניני הדת קרוֹבים מאד ללבּה, וניתן מזוֹן לעתוֹנוּת, אשר רגשוֹתיה הדתיים עמוּקים בּיוֹתר. והנה אני שדיבּרתי בּגנוּתה של אוֹתה נקוּדה מעיד לפניכם, חקרתי את הענין. היה לי ענין מיוּחד בּזה. רגילים אנוּ בּכל קבוּצה וקיבּוּץ וּמוֹשב שבּמידה שיש אנשים שיש להם צוֹרך בּבית־כנסת אוֹ מטבּח מיוּחד, הם מקבּלים את האפשרוּת לכך, ואילו היתה אצלנוּ מגמה אחרת היה זה בּעינַי דבר שבּשלילה, שיש להילחם נגדוֹ. הלכתי איפוֹא לאוֹתה נקוּדה ושׂוֹחחתי עם אנשי המקוֹם והוּברר לי שמגמה זוֹ אינה קיימת⁹, ואליבּא דאמת אין הויכּוּח עכשיו אלא באיזה רחוֹב להקצוֹת את המגרש. וּשני הרחוֹבוֹת השנוּיים בּמחלוֹקת סמוּכים זה לזה. ודאי, גם מחלוֹקת כּזאת אינה מרחיבה את הדעת, אבל אין לזה כּל קשר עם פּוּלמוּס דתי. וכיצד קוֹראים בּשם גנאי למקוֹם זה, שהוּשקע בּו הרבּה מרץ חלוּצי, שהוּא סוֹלל דרך לשיכּון של אלפים. ושהציבּוּר בּמקוֹם מחזיק בּכספּוֹ מוֹסדוֹת חינוּך ותרבּוּת ועזרה הדדית?

וּשאלה אחת: על מי תחוּל מרוּת הועד הפּוֹעל הציוֹני בּעניני דת, האם רק על עניים אוֹ גם על עשירים? ואם על כּולם – אשאל שוּב: הרב בּרלין שראה טיוּל לתל־חי בּיום ו' בּשעה מאוּחרת כתב מכתב לועד הלאוּמי ודרש את התפּטרוּתוֹ. הנה שמע אתמוֹל מאוּסישקין על ליל סילוֶסטר ואילן קדוֹש ואכילת חזיר בּתל־אביב. כּלוּם לא היה מקוֹם להרב בּרלין, לפי הגיוֹן זה, לדרוֹש ממר דיזנגוֹף או מחבר למפלגתוֹ מר פּינקס שיתפּטר מהעיריה? (אינני חוֹשש להגיד שכּמה דברים מן המסוֹרת הדתית שלנוּ הם בעינַי קנינים לאוּמיים חשוּבים. ואינני רוֹאה בּהשקפתי זוֹ שוּם פּגם בּהכּרתי הסוֹציאליסטית… ולפיכך יכוֹל אני לתאר לעצמי, שעַם אשר מלחמת החירוּת שלו בימי החשמוֹנאים היתה קשוּרה בּהתנגדוּת לאכילת בּשׂר חזיר, אשר סבל לא מעט בּמשך אלפַּים שנה על שלא נכנע למי שרצה להאכילוֹ בּשׂר־חזיר, יהא נוֹהג כּבוֹד בּמנהג־קדוּמים זה, ושהעיר העברית תאסוֹר בּתחוּמיה מכירת בּשׂר־חזיר). אך לא שמעתי שיבוֹא בּדרישת התפּטרוּת לאנשי עיריית תל־אביב. והדבר מוּבן, היוֹת והרב אוֹסטרוֹבסקי שוֹקד על שלוֹם בּישוּב ורכש לוֹ אֵמוּן בּציבּוּר הפּוֹעלים, לפיכך מן הראוּי שיתפּטר, והיוֹת שמר פּינקס עוֹמד בּקשרי מלחמה עם הפּוֹעלים מן הראוּי שישאר על כּנוֹ.

רצוֹני לוֹמר גלוּיוֹת היכן הקוֹשי המיוּחד שבּעצם דיוּן זה. יש מוּכנים לקיים כּמה דברים מן המסוֹרת היהוּדית, בּמידה שהם רוֹאים בּהם קנינים בּעלי חשיבוּת לאוּמית כּללית. אצלכם אין המצווֹת ניתנוֹת לשיעוּרים. הגידוּ איפוֹא בּרוּרוֹת, מה אתם דוֹרשים ומה אין אתם דוֹרשים. הדרישה לשבּוֹת מחריש ומקציר – מתקבּלת בּרצוֹן על ידי כּולם. אך דרישה לשבּוֹת מאַספּוֹרט וטיוּלים – זה ענין אחר.

ועוֹד מלה אחת: מזמן אפשר היה לתקן הרבה, אילמלא נתכּוַנתם לפּוֹליטיקה בּקוֹנגרס וּלהרעשת העוֹלם בּהחרמת הקרנוֹת, אלא “לתכלית”. הנה ישבנוּ פּעם עם “הפּוֹעל המזרחי” וקבענוּ הסכם חלקי בּענין קוּפּת־חוֹלים: חברי “הפּוֹעל המזרחי” נכנסוּ לקוּפּת־חוֹלים וקוּפּת־חוֹלים התחייבה להנהיג כּשרוּת גמוּרה בּכל מוֹסדוֹתיה. קוּפּת־חוֹלים מילאה וּממלאה את התחייבוּיוֹתיה בּשלימוּת. זכה איפוֹא “הפּוֹעל המזרחי” וזיכּה את הרבּים. מדוּע הושׂג הסכם כּזה? מפּני שלא היתה בּכך “פּוליטיקה”. אילוּ בּא “הפּוֹעל המזרחי” ואמר: יש לכם מטבּחים ואנוּ רוֹצים לאכוֹל בּהם, סדרוּ אוֹתם כּכה שנוּכל ליהנוֹת מהם. – כּי אז בּטוּח אני שהועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת היה רוֹאה לוֹ חוֹבה לישב וּלסדר את הענין. אין צוֹרך להרעיש על זה את העוֹלם וּלהעסיק בּזה את הקוֹנגרס. אבל לשם כּך דרוּשים יחסי כּבוֹד והבנה ואחדוּת־פּוֹעלים, ולא דרכי כּפיה וחתירה. אי אפשר לנהל פּוֹליטיקה נגד הפּוֹעל בּכל הענינים החיוּניים לוֹ, אי אפשר לחתוֹר בּעיריית תל־אביב תחת עמדוֹת הפּוֹעל, אי אפשר ללכת יד בּיד עם הרביזיוֹניסטים – ולדרוֹש עם זה מן הפּוֹעל שיהיה טוֹב ואחראי ויהא נתוּן לדאגה אחת, כּיצד לגרוֹם נחת־רוח ל“מזרחי”.

יחסים בּציוֹנוּת וּבישוּב

מוֹשב זה של הועד הפּוֹעל עוֹמד כּוּלוֹ בּסימן שאלה זוֹ. הכּל תוֹבעים עתה מלה אחת: שלוֹם. אבל מי שרוֹצה בּשלוֹם יסתלק נא מחלוֹם “השבירה”. אין שלוֹם ולא יהיה שלוֹם על בּסיס של שבירת תנועת העבוֹדה. את רעיוֹן השבירה חייב כּל ציוֹני וכל “מזרחי”, ואפילוּ כל רביזיוֹניסט, להוֹציא מראשוֹ.

יש בּעוֹלם תנוּעוֹת מסוּג ידוּע, היוֹדעוֹת בּרגעים ידוּעים להתלבּש בּעוֹר של כּבשׂ ולמשוֹח את לשוֹנן בּשמן. שליחיהן מוֹפיעים כּשׂוֹנאי אַלָמוּת, כּמוּכּים ונרדפים, נעלבים ואינם עוֹלבים. ויש עוֹד בּעוֹלם די תמימים המאמינים לדבריהם. דברים מסוּג זה שמענוּ פּה היוֹם, דוּגמה למוֹפת: בכיוֹת על גזל עבוֹדה, על מוּכּים וחוֹלים שאין רוֹצים להגיש להם עזרה רפוּאית. דברים המעוֹררים רחמים. מתקבּל רוֹשם שבּקבוּצוֹתינוּ מגרשים אנשים על השקפוֹתיהם.

אַרשה לעצמי אֶכּסקוּרסיה קטנה בענין האַלָמוּת. יש אדם אחד בּישוּב, תלמידוֹ של אחד־העם, המתעב, כּידוּע, כּל אַלָמוּת, המטיף שבוּע שבוּע נגד אַלמוּת. מי עוֹד כּמשה סמילנסקי אַבּיר־לוֹחם נגד כּל אַלָמוּת? והרי הוּא גם יוֹדע מי הכניס לעוֹלמנוּ צרה זוֹ. מוּבן: ההסתדרוּת. והוּא יוֹדע גם את התאריך: מלפני עשׂר שנים. אבל משה סמילנסקי איננוּ רק מטיף וּמוֹכיח בּשער, כי אם גם כּוֹתב זכרוֹנוֹת. כּמוֹכיח הוּא מתעב אַלמוּת, כּכוֹתב זכרונות הוּא יוֹדע לחבּב אַלָמוֹת. אמנם לא אַלמוּת של בּני העליוֹת המאוּחרוֹת, אלא של בּני העליה הראשוֹנה. וּכשאִכּרי ראשוֹן־לציוֹן התקוֹממוּ נגד אוֹסוֹביצקי ושברוּ דלתוֹת וחלוּנוֹת – מקדיש סמילנסקי לכך שוּרוֹת של הערצה. וּכשעֶקרוֹן מוֹרדת בּפקידוּת ושוּב מגיעים הדברים לידי אַלמוּת ולידי הבאת חיילים תוּרכּים למוֹשבה – הרי הם גיבּוֹרים וּראוּיים לכל שבח בּפי משה סמילנסקי. אבל כּשצריך להציג את הסתדרוּת הפּוֹעלים לעיני כּל העם כּאחראית לסגנוֹן האַלָמוּת בּחיינוּ – מוּתר גם לזייף את ההיסטוֹריה וּלהתעלם מכּמה וכמה חזיוֹנוֹת בּציבּוּריוּת הארץ־ישׂראלית, וּבלבד שיתקבּל רוֹשם כּי בּטרם בּאוּ אלה “הפּוֹרעים בּמכנסים קצרים” היה הכּל בּסדר וּבשלוֹם. יכוֹלתי לספּר כּמה דברים לא רק מספרוּת הישוּב אלא מה שראוּ עינַי, כּיצד היוּ פּוֹעלים בּארץ קרבּנוֹת של מעשׂי אַלָמוּת. הנה יוֹשב כּאן נשׂיאנוּ מר סוֹקוֹלוֹב, שבּא לפני עשׂרים שנה בּמשלחת מטעם ההסתדרוּת הציוֹנית לבדוֹק את המצב ואת יחסי העבוֹדה בּארץ (שאר חברי המשלחת, ליאוֹ מוֹצקין וּבוֹריס גוֹלדבּרג, הלכוּ לעוֹלמם). אני הייתי אז בּא־כּוֹח הפּוֹעלים החקלאים בּפני אוֹתה משלחת. וּמר סוֹקוֹלוֹב יזכּוֹר ודאי כּיצד פּגשוּ אוֹתוֹ ואת חבריו בּזכרוֹן־יעקב. כּיצד פּיזרוּ אסיפה והעניקוּ מכּוֹת לפּוֹעלים. מה היה אז “כּוֹח” הפּוֹעלים?

וגם פאשיזם טרם יהיה בּעוֹלם, אבל בּארץ כּבר היה קיים ארגוּן “גדעוֹנים”¹⁰, שהיוּ לוֹ כּמה סגוּלוֹת של ארגוּן פאשיסטי. כּבר אז ידעוּ להפריע אסיפוֹת וּלהכּוֹת. ההיסטוֹריה של הישוּב שוֹתקת על זאת, כּי גם כּותבי ההיסטוֹריה הם בּשׂר ודם. והאוֹיבים בּנפש של האַלָמוּת נוֹהגים לפרקים להתעלם ממנה, כּשהדבר נוֹגע אל עצמם ואל בּשׂרם. לא אֶמנה עכשיו כּל מיני גילוּיי אַלָמוּת שניחתוּ בּנוּ מצד תקיפים בּישוּב וּבפּקידוּת, בּימי המלחמה וּלאחריה, אבל אזכּיר אך את המעשׂה בּפתח־תקוה, בּשעת קבּלת הפּנים לחיים נחוּם (החכם בּאשי הקוּשטאי): הפּוֹעלים הניפוּ בתהלוּכה דגל ציוֹני, ודגל ציוֹני עדיין היה אסוּר אז אצל תקיפי הישוּב. אז התנפּלוּ על הפּוֹעלים, הכּוּ אוֹתם וקרעוּ את הדגל. אך מי היסטוֹריוֹן וזוֹכר זכרוֹנוֹת בּישוּב ויחטט בּנוֹשנוֹת כּאלה. הלא יש בּזה משוּם חילוּל הקוֹדש.

כּן, היה היוּ בּישוּב כּמה וכמה מעשׂי אַלָמוּת וזדוֹן ורשע, אך כּל אלה מקרים בּוֹדדים. מאימתי היוּ הדברים לשיטה, לשיטת מלחמה פּוֹליטית־פּנימית, לשיטה חינוּכית? מיוֹם שבּא ז’בּוּטינסקי לארץ וכינס את הנוֹער בּאסיפה סגוּרה, בּאוּלם “עדן” בּתל־אביב, והטיף להם כּיצד צריך להילָחם לרעיוֹן. הוּא ציוה עליהם ללמוֹד מדרך הסוּפרז’יסטיוֹת:¹¹ יש דיוֹתוֹת בּעוֹלם, יש צנצנוֹת ויש אבנים. כּל אלה יסכּנוּ למלחמת דעוֹת. לא היוּ עד אז בּארץ שוּם מפלגה ושום זרם אשר העיזוּ להטיף לשיטת מלחמה ציבּוּרית כּזוֹ. ולא שמענוּ אז שמשה סמילנסקי, הלוֹחם האמיץ נגד אַלָמוּת, יצא בּתוֹקף נגד ההטפה הזאת ונגד השחתת הנוֹער הציוֹני.

והמעשׂה הראשוֹן, הבּוֹלט, פּרי החינוּך הזה, היה בּשׂמחת־תוֹרה, לפני כּשש שנים: התנפלוּת על קלוּבּ “פּוֹעלי־ציוֹן”, ניפּוּץ שמשוֹת וּזריקת אבנים פּנימה. מתעבי האלמוּת לא השמיעוּ את קוֹלם. סוֹף סוֹף פּגעה האַלָמוּת רק בּ“פוֹעלי־ציוֹן”…

וסכסוכי עבוֹדה היוּ בּארץ, ומהם שבּלויתם בּאוּ גם מעשׂי־אַלָמוּת. אוּלם בּרוֹב המקרים היוּ אלה לא מצד הפּוֹעלים אלא נגד הפּוֹעלים. כּשפּוֹעלוֹת יהוּדיוֹת שבתוּ בּזכרוֹן־יעקב אצל פּיק“א¹², והוּבאה משטרה, והפּוֹעלוֹת הוּכּוּ, וכשפּוֹעלים שוֹבתים הוּכּוּ בּ”נוּר“¹³ – לא התעוֹררוּ על כּך מתנגדי האַלָמוּת המוּשבּעים. אך הרוֹב העצוּם של סכסוּכי העבוֹדה עבר בּלי אַלָמוּת ונגמר בּהסכמים. תראוּ נא, הנה עוֹבדים אנחנוּ זה עשׂר שנים ויוֹתר עם “נשר”, עם רוּטנבּרג, עם נוּבוֹמייסקי, עם שֶנקר, – עם כּל אבּירי התעשׂיה בּארץ – ללא הפרעוֹת. ויש לנו חלק לא קטן בּהקמת המפעלים האלה וּביצירת היחסים בּתוֹך המפעלים, ואם פּוֹרץ סכסוּך הנהוּ מתישב. אין אנוּ עוֹסקים בּסכסוּכי עבוֹדה לשמם, אלא לשם השבּחת תנאי העבוֹדה והתקנת יחסים מסוּדרים, במשׂא־וּמתן הדדי, בּבוֹררוּיוֹת. הם חדלוּ להסתדר בּשלוֹם מעת שהוֹפיע בּית”ר. זאת הדגיש אוּסישקין בּנאוּמוֹ: לוּלא עמדוּ מאחוֹרי בּית“ר כּוֹחוֹת תקיפים אחרים – לא היוּ הדברים בּארץ כּל כּך מסוּכּנים. אבל הבּרית בּין הפּרדסנים והבּית”ר היא היוֹצרת אַלָמוּת. בּית"ר עצמוֹ, שרצוֹנוֹ בּאלמוּת וגידוּלוֹ מתוֹך אַלָמוּת, לא היה יכוֹל לבצע את מזימוֹתיו, לוּלא בּרית זוֹ עם התקיפים.

לא גירשנוּ אנשים מתוֹכנוּ על עניני דעוֹת ולא שללנוּ משוּם אדם זכוּת עבוֹדה. זוֹכר אני את הקבוּצה הראשוֹנה של הרביזיוֹניסטים שבּאה לארץ – “מנוֹרה” מלַטביה. הם היוּ חברים בּהסתדרוּת. היוּ בּאים אלי בּשׂיחוֹת ידידותיוֹת. איש לא הרחיק אותם מההסתדרוּת. בּקוּפּת־חוֹלים עבד אצלנו ד"ר וַיינשל הרביזיוֹניסט. הוּא היה ציר, נבחר על ידי חבריו הרביזיוֹניסטים לועידת ההסתדרוּת. איש לא הפריע אוֹתוֹ. אבל משנוֹכחוּ הרביזיוֹניסטים כּי קצרה ידם מלכבּוֹש את הפּוֹעל בּדרך של הוֹכחה ותעמוּלה, וכי תנוּעת הפּוֹעלים עוֹמדת להם למעצוֹר על דרכּם לשלטוֹן בּהסתדרוּת הציוֹנית, נקבּע הקוּרס של “שבירה”: לשבּוֹר את ההסתדרוּת, וּבכוֹח שבירה זוֹ לכבּוֹש את השלטוֹן הציוֹני. שיטה בּרוּרה היא, וכל מי שמכּיר את השאלוֹת הפּוֹליטיוֹת שבּימינוּ יוֹדע היכן שרשה של שיטה זוֹ, ועל איזוֹ משפּחה היא מתיחסת.

אמרתי בּכל הזדמנוּת בּפנים המחנה, ואוֹמַר זאת גם פּה: את נגע האַלָמוּת צריך לעקוֹר מחיינוּ בּכל כּוֹח. האַלמוּת היא אסוֹן כּללי, למוּכּה ולמַכּה גם יחד. מקרים שמעשׂי־אַלָמוּת נעשׂים מצד הפּוֹעלים רוֹאה אני כּאסוֹן לתנוּעת הפּוֹעלים (רק אנשי בית"ר הם נשמוֹת זכּוֹת אשר לא טעמוּ מעוֹלם טעם מעשׂי־אַלמוּת, וּמעוֹלם לא התנצלוּ. לאחר שביעי של פּסח פּירסמה מוֹעצת פּוֹעלי תל־אביב גילוּי־דעת¹⁴, שבּו הבּיעה את צערה על שנמצאוּ חברים שעשׂוּ מה שעשׂוּ. בּשעת השביתה האחרוֹנה בּרחוֹבוֹת¹⁵ הוֹציאה מוֹעצת פּוֹעלי רחוֹבוֹת כּרוּז נגד מעשׂי־אַלמוּת מצד חברינוּ. הרבּים הם בּין מַטיפי המוסר המוּשבּעים היוֹצאים בּגָלוּי נגד החטאים של חבריהם שלהם?). וּבהטפת מוּסר בּלבד לא תוּסר אַלָמוּת. שׂאוּ עיניכם וּראוּ בּאיזה עוֹלם אנוּ חיים. הלא האנוֹשוּת כּוּלה, זה עשׂרים שנה, עוֹבדת לאליל האַלמוּת. האַלָמוּת הפכה לענין של פּוּלחן ואמוּנה. הדוֹר שלאחר המלחמה מאמין בּתוֹם לבּוֹ כּי בּכוֹח האַלמוּת עוֹשׂים היסטוֹריה. ולא רק עוֹשׂים היסטוֹריה, אלא דוֹחקים את הקץ, משׂיגים את השאיפה המבוּקשת. כּזה הוּא האויר שמסביבנוּ. ואם בּדוֹר אשר כּזה יש תנוּעוֹת מאוּרגנוֹת הלוֹקחוֹת אנשים צעירים וּמחנכוֹת אוֹתם “לשבּוֹר” את המתנגד, לפוֹצץ את אסיפוֹתיו, לזרוֹק קוּפסאוֹת חוֹל בּמנהיגיו – מה פּלא אם בּמחנה שכּנגד, הנוֹשם את האויר הזה, אף על פּי שחוּנך חינוּך אחר, יש “יוֹצאים מן הכּלים”?

אוּלם יש משהוּ שנראה לי מסוּכּן עוֹד יוֹתר ממעשׂי־אַלָמוּת אלה. נמנענוּ כּאן מלדבּר על זאת. אך מכריחים אוֹתנוּ. אוֹמרים: אנוּ האשמנוּ מפלגה שלמה בּרצח. אין מפלט מפּני סירוּסים. יוֹשבים פּה חברי וַעדת החקירה, שהוֹפעתי לפניהם. לא דיבּרתי אף מלה אחת על הנאשמים בּבית־הדין. אוּלם דיבּרתי על הרצח הנעשׂה לא על ידי יחידים, אלא על ידי מפלגה שלמה. על ידי אישיה ומנהיגיה: רצח הציבּוּריוּת הציוֹנית. אם בּמשך שנים כּותבים על מנהיגי התנוּעה הציוֹנית ועל חלוּצי העם העברי “סַנבּלַטים”, אם את שמוֹ של ארלוֹזוֹרוֹב כּתבוּ בּזדוֹן שיטתי לא בּאָל“ף אלא בּעי”ן, אם בּיוֹם הירָצחוֹ פּוּרסם מאמר על בּרית אַרלוֹזוֹרוֹב־סטאלין־היטלר, אם בּימי חוֹסר־העבוֹדה שיסו את הפּוֹעלים בּבן־גוּריוֹן וּבכּצנלסוֹן “שהם משמינים” מכּספּי הפּוֹעל, אם על בּ. כּצנלסוֹן מסַפּרים שהוא יוֹשב בּ“ארמוֹן” ועל בּן־גוּריוֹן שהוּא “בּעל פּרדס”, אם כּכה מחנכים את הנוֹער בּגוֹלה, אם יוֹצרים ספרוּת פּוֹרנוֹגרפית שלמה המחנכת לציוֹנוּת מדינית על ידי זה שהוֹפכת לקריקטוּרוֹת את אנשי ההסתדרוּת ואת וייצמן, סוֹקוֹלוֹב ואוּסישקין – האין זה רצח של תנוּעה, של יחסי ציבור אנוֹשיים? ועכשיו הם בּאים אלינוּ ומדבּרים כּמוכּים ונרדפים, ומעוֹררים רחמים וּמסתירים את הצפּרנים. מה עשׂיתם מ“בּרית החַייל”¹⁶ ולמַה הפכתם את האסיפוֹת הציוֹניוֹת? כּלוּם לא היוּ לפני היות הרביזיוֹניסטים מלחמוֹת קשוֹת בּציוֹנוּת? אך מעוֹלם לא השתמשוּ בּאמצעים כּאלה, ולא היה צוֹרך להתגוֹנן מפּניהם. את כּיבּוּשנוּ אנוּ בּציוֹנוּת כּבשנוּ בּכוֹח האמת שבּנוּ, בּכוֹח הרעיוֹן, בּכוֹח מאמצינוּ ּהחלוּציים. לא היינוּ זקוּקים למעשׂי־אַלָמוּת, ולא קיוינוּ מעוֹלם להיבּנות מהם. אבל אתם ששרתם הימנוֹן לגוֹרגוּלוֹף, רוֹצח הפּרזידנט הצרפתי, אתם שחינכתם נוֹער על ספרוּת כּזאת, מה אתם מעמידים פּנים של השתוֹממוּת עכשיו? לא זהוּ העיקר מי וָמי עשׂה. כּולנוּ היינוּ שׂמחים וּמאוּשרים אילוּ נתבּרר הדבר כּי כּאן מעשׂה־אסוֹן סתם, ושאירע לאחד מבּחירי העם, ולא יוֹתר מזה. אבל אין לשחרר אתכם מאחריוּת להשחתה שיטתית של הנוֹער וחתירה עמוּקה תחת ציבּוּריוּתנוּ והרס כּל שיתוּף בּין־מפלגתי.

וּבקו הזה אתם ממשיכים. אם חוֹששים אתם שמא עוֹמדים חברינוּ וחבריכם לבוֹא לידי הסכּם בּאיזוֹ מוֹשבה, הרי אתם מוֹפיעים “מן המרכּז” כּדי למנוֹע את הפּוֹעלים שלכם מהסכּם. אצלנוּ המצב הוא בּדיוּק ההיפך. אין הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת חוֹשש להיראוֹת כּ“פַשרן” והוּא מונע בּכל כּוֹחוֹ התפרצוּיוֹת וּמרסן את היצרים המוּצתים בּאשמתכם. אוּלם אין אתם בּוֹדדים בּמלאכת ההצתה. רבּים עוֹזרים לכם. וּבעתוֹן “הציוֹני הכּללי” בּארץ־ישראל נדפּס מאמר אשר המערכת מעידה על כוֹתבוֹ כּי הוא מ“טוֹבי” הציוֹנים, ושֵם המאמר: “יחי האגרוֹף!” יחי – אם אך הוּא בּא לשבּוֹר את ההסתדרוּת האדוּמה. מאמר זה, והשיסוּי הרביזיוֹניסטי הנמסר בּהתמדה בּצינוֹרוֹת של העתוֹנוּת הציוֹנית הכּללית, הם המעידים על טיבה של אוֹפּוֹזיציה זוֹ אשר נגדנוּ, ועל תפקידה בּהשכּנת שלוֹם וּבהרגעת הרוּחוֹת. כּבר אמר לכם אּוסישקין “האוֹפּוֹזיציה שלכם אינה ראוּיה לאנשים מכובּדים”. והאוֹפּוֹזיציה שלכם אינה רק אוֹפּוֹזיציה נגד הקרנוֹת ונגד ההנהלה הציוֹנית (דוקא אוֹפּוֹזיציה זוֹ יש לה גם צד חיוּבי לגבּינו, צד מחנך. לפנים היינו סבוּרים כּי תפקידנוּ הוּא ליבּש בּיצוֹת ולעבוֹד בּמוֹשבה ולכבּוֹש אדמוֹת ולשמוֹר וּלהגן. האמַנוּ בּהוֹן הלאומי, אבל לא האמַנוּ בּכוֹחנוּ אנוּ לפעוֹל למענוֹ. היינוּ סבוּרים כּי זהוּ ענין לבעלי־בּתים, לבעלי “עמדה מכוּבּדת” בּחברה. משגיליתם את כּוֹחכם בּהסתלקוּת מפּעוּלה וּבהחרמה ונוֹכחנוּ כּי אין איש – התחלנוּ מתחנכים גם בּמצוה זוֹ. וּמה שעשׂינוּ השנה בּמפעל ארלוֹזוֹרוֹב, בּארץ וּבגוֹלה, מה שפּעלנוּ עכשיו למען קרן־היסוֹד בּארץ – מגבּיר בּנוּ את האמוּנה כּי גם בּזה עוּד נצפנוּ לנוּ עתידוֹת). האוֹפּוֹזיציה שלכם היא המסייעת לכך שמעשׂי־אַלָמוּת לא יחדלוּ. יוֹדעים “הבּריוֹנים” ו“אנשי האגרוֹף” כּי ילדי־שעשועים הם לכם, בּהם תוּלים את תקותם כל אלה הרוֹצים לשבּוֹר את ההסתדרוּת שׂנוּאת נפשם.

ואם מדבּרים אתם לשלוֹם, אַל תשׂאוּ את שם השלוֹם לשוא. אין זוֹ שאלה של צירוּף עוֹד מי־שהוּא לאֶכּסקוּטיבה. דבר זה כּשהוּא לעצמוֹ הנהו בּעינַי קל מאד. אין עיני צרה בּכם. אדרבּא, יהא גם לכם חלק בּאוֹתוֹ “כבוֹד” גדוֹל שאַתם חוֹלקים לחברי ההנהלה כּל הימים. יהא גם לכם חלק בּ“תענוג” הזה. אבל אין שלוֹם אלא אם כּן יקיף את כל שטחי החיים בּישוּב וּבציוֹנוּת. כּיצד יֵשבו בּהנהלה אחת שני אנשים, אשר האחד רוֹצה לקיים את תנוּעת העבודה והשני רוצה “לשבּוֹר” אוֹתה? מה בּצע בּישיבה זוֹ? אין בּה צוֹרך.

אתם טוֹענים כּנגד הרכּבת הנהלה בּכוֹח הרוֹב בּלבד. אך לא כּל שלטוֹן רוֹב אתם פּוֹסלים. אמר הרב בּרלין: יש רוֹב ויש רוֹב. הרוֹב שלנוּ איננוּ מהוּדר. הוא לא יצלח. אבל רוֹב של אחרים, שָאני, הוּא מהוּדר. הוּא יצלח. בּציוֹנוּת דרוּש דוקא הסכם. אין אתם רוֹאים צוֹרך בּהסכּם בּעיריית תל־אביב, שלאחר הצֶנז וההגבלוֹת יש לפּוֹעלים שליש בּמוֹעצת העיר, והרבּה יוֹתר משליש בּעיר גוּפא. שם אפשר ואפשר לנהל את העיריה בּהסכּם הכּל מחוּץ לפּוֹעלים. אוּלי מתוֹך נטיה לשלוֹם וּלהסכּם וליחסים טוֹבים תסכּימוּ לשתף את הפּוֹעלים בּהנהלת העיריה? אני הוּא שהלכתי לדיזנגוֹף ואמרתי לוֹ: יוֹדע אתה כּי אין לי צורך בּכסא וּבתיק. אבל עשׂה למען טוֹבת העיר, למען פּוֹריוּת העבוֹדה בּעיריה, למען יחסים טובים בּישוּב, למען כבוֹדך אתה שלא תהיה ראש קוֹאַליציה אַנטי־פּוֹעלית, אלא ראש העיר כּוּלה – והרכּב הנהלת עיריה בּשיתוּף עם הפּוֹעלים. הוא הבּיע לי את נכוֹנוּתוֹ, אבל אתם, הציוֹנים “הכּלליים”, החלטתם אחרת.

לא אַרבּה מלים על הצוֹרך בּשלום, אבל מתיחס אני לשאלה בּכל הרצינוּת. אגדת החוּרבּן מספּרת על קמצא ובר־קמצא. סיפּוֹר סמלי. לא חשוּב כּלל שאחד מהם היה אדם נכבּד והשני נרגן, מלשין. מי שאיננוּ מוֹנע את החוּרבּן נעשׂה שוּתף לוֹ.

מאמין אני שאפשרי שלוֹם בּין כּל חלקי הציוֹנוּת הקוֹנסטרוּקטיבית. אוּלם לשם כּך צריך לעקוֹר מן הלב טעוּת אחת, והיא: ארץ־ישראל תיבּנה בּזמן מן הזמנים בּמזל של דוֹלפוּס. יש כמה דוֹלפוּסים קטנים בּארץ הרוצים לבנוֹת את ארץ־ישראל על ידי שבירת ההסתדרוּת. כּל עוֹד תשׂרוֹר מחשבה זוֹ לא יהיה שלוֹם. רבּים להוּטים אצלנוּ אחרי אנלוּגיוֹת, אחרי גזירוֹת שווֹת. להוּטים צעירים וגם זקנים, פּוֹעלים וגם בּוּרגנים. אך עם כּל חשיבוּתן של האנלוֹגיוֹת אין הנמשל דוֹמה בּכּל למשל. רבּים היו סבוּרים, גם בּמחנה הפּוֹעלים, כּי מה שהיה בּבּרלין יהיה בּוינה, וטעוּ¹⁷. ומי שסבוּר כּי כּמעשׂה וינה יעשׂו בּנוּ, כּאן – טוֹעה טעוּת עמוּקה. למדנוּ גם מבּרלין וגם מוינה. ותדעוּ גם זאת, לאחר כּל דיבּוּריכם על “מַרכּסיסטים” ועל “הסתדרוּת אדוּמה” – אין אנחנוּ גידוּלי חוּץ. הננוּ בּני בּרית לתנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם, חוֹלמי סוֹציאליזם וּמַגשימיו, ועם זה הננוּ בּני בּניהם של הקנאים, יוצריה וחניכיה של ההגנה העברית ודוֹר שני ל“השוֹמר”. אל כּוֹח זה ינוּפּץ כּל יצר שבירה! אנוּ לא בּאנוּ אל הארץ בּמחשבוֹת של שבירה ושל חוּרבּן. מיוֹם בּוֹא העוֹלה הראשוֹן של תנוּעתנוּ, לפני שלוֹשים שנה, ועד היוֹם הזה, בּאנוּ ואנוּ בּאים לשם בּנין. בּכוֹח זה יצרנוּ מה שיצרנוּ וכבשנוּ מה שכבשנוּ. כּוֹחנו גדוֹל יוֹתר ממה שאתם חוֹשבים, וגם בּקרבּכם יש אנשים הרוֹאים בּנוּ את הסכּנה, משוּם שאנוּ כּאלה, משוּם ש“הבּרכה שוּרה בּמעשׂי ידינוּ”. ואכן, מאמין אני בּזה. בּרכּת הדוֹרוֹת שוֹרה בּמעשׂי ידינוּ. אנחנוּ רוֹאים את עצמנוּ כּיוֹרשים, ירשנוּ מאבוֹתינוּ את הכּוֹח של קידוּש השם. ואנחנוּ מוּכנים לקידוּש השם על תקומת העם וּבנין הארץ, ועל כבוֹד תנוּעתנו. בּגויוֹתינוּ נעמוֹד בּפני כּל נסיוֹן “לשבּור”.

אין אני מתעלם משגיאוֹתינוּ. מצטער אני שהמתגָרים בּנוּ מצליחים לפעמים להוֹציא אוֹתנוּ מהכּלים, מביאים אוֹתנוּ לידי מעשׂים שאינם הוֹלמים אוֹתנוּ, אוּלם אנחנוּ נאַמץ את כּל כּוֹחנוּ שלא להיכּשל בּפּח שטוּמנים לנוּ.

אנוּ מוּכנים לשלוֹם, כּל יוֹם. אך לא על יסוֹד של צֶנז ושל בּיטוּל זכוּיוּת הפּוֹעל, אלא על יסוֹד של שיווּי־זכוּיוֹת בּעבוֹדה וּבציבּוּריוּת לכל אדם מישׂראל, על יסוֹד של התישבוּת לאוּמית והוֹן לאוּמי. על יסוֹד חירוּת וכבוֹד וּבנין.

(בּאסיפת מחאה בּתל־אביב כּ“ד בּאייר תרצ”ד)

יתכן כי ישאלוּנוּ: מה הצעקה? העליה היא המוֹנית, הארץ פּוֹרחת, ורבּים בּישוּב יבּיטוּ עלינוּ כּעל צעקנים סתם. רבּוּ השאננים בּציוֹן, ולהם עלינוּ להגיד: גם אילוּ היו דרישוֹתינוּ לעליה מכוּפּלוֹת וּמשוּלשוֹת, גם אם היוּ הדרישוֹת רק פּרי תאבוֹננוּ הגדוֹל– גם אז היינוּ רשאים לתבּוֹע. עדיין לא היוּ לנוּ ימים רעים כּימים האלה. היוּ גירוּשים, ערכוּ בּנוּ טבח, אוּלם בּארצוֹת ההן גרים היינוּ. ואת הארץ הזאת הרוינוּ בּדמנוּ. איך אפשר לשקוֹט וּלהשלים? הרי כּל זאת בּאה לנוּ בּגלל צרוּת עינה של הממשלה. פּשע כּבד רוֹבץ עליה. היא מחניקה את גידוּלנוּ בּניגוּד להתחייבוּיוֹתיה כּלפּי אוּמוֹת העוֹלם. לפנים נלחמנוּ על הגבּרת העליה כּדי לפתח אפשרוּיוֹת קליטה חדשות וּלהציל עד כּמה שאפשר את שארית הפּליטה בּגוֹלה, אוּלם עכשיו אי אפשר לנוּ לסַפּק ידים עוֹבדוֹת למשקים הקיימים מכּבר. היוּ ימים שראינוּ בּכל גזירת עליה חדשה חוֹסר רצוֹן טוֹב מצד הממשלה. בּסין מנעילים את רגלי הצעירוֹת בּנעלים מיוּחדוֹת המעכּבוֹת את גידוּלן, – אוֹתנוּ הכניסוּ כּאן לתוֹך נעלי־סין, לא רק את רגלינוּ, אלא את כּל גוּפנוּ. בּחינת גנן חסר הבנה ורצוֹן טוֹב, המקצץ בּנטיעוֹת. אך כּל זה היה לפנים. הנעשׂה עכשיו – זוֹהי עקירת שרשים, מניעת הכּוֹחוֹת המַזרימים חיים לתוֹך אברינוּ. תמיד היינוּ עניים בּארץ. בּקוֹשי יצרנוּ משק, צמאנוּ למעט הוֹן. פּוֹעלים היוּ לנו וכסף בּשביל יצירה משקית לא היה. עתה יש עוֹדף גדוֹל של הוֹן וחוֹסר בּידים עוֹבדוֹת. הדיספּרוֹפּוֹרציה הזאת יוֹצרת סכּנוֹת איוּמוֹת בּמשק העברי בּארץ. זוֹהי הכנה למשבּר הגדוֹל, העתיד לבוֹא.

צאוּ נא מתל־אביב וּראוּ את הנעשׂה בּכל פּינה, בּשרוֹן, בּקבוּצה, בּעמק. בּכל מקוֹם סוֹבל המשק, העץ, ההשקאה, הפּרדס, הרפת והלוּל מחוֹסר עוֹבדים. ראיתי חזיוֹנוֹת מוּזרים בּאחת מקבוּצוֹת הפּוֹעלים, בּעלת משק משלה ועבוֹדוֹת חוּץ. כּל יום עבוֹדה בּחוּץ היה נוֹתן לה אפשרוּת להגדיל את המשק שלה, להקים עוֹד צריף נוֹסף. עתה היא מסתלקת מעבוֹדוֹת חוּץ, איננה יכוֹלה לסַפּק אפילוּ את צרכי משקה היא. לפנים רדף כּל פּוֹעל אחרי עבוֹדה בּמשק קבוּע, וכיוֹם מוּרגשת הזנחה בּכל מקוֹם. חברת החשמל, עוֹמדת להקים תחנה חדשה בּחיפה, נכרתוּ חוֹזים עם ההסתדרוּת, והבּנין אינוֹ מוּצא לפוֹעל מפּני חוֹסר עוֹבדים. לא לחינם מסַפּרים בּהלצה כּי כּשפּוֹנים לפּוֹעל וּמציעים לוֹ עבוֹדה אצל רוּטנבּרג, עוֹנה הפּוֹעל: “כּלוּם חלוּץ אני?” כּאן מקוֹר הסכּנה, העלוּלה להפוֹך את אֳפי ישוּבנוּ בּארץ. וכי על מה היתה גאוָתנוּ כּאן בארץ? כּלוּם רק על זאת שיהוּדים יוֹשבים בּה? גם בּרדיצ’ב היא עיר יהוּדית, גם וַרשה, גם בּרוֹנזויל וּבּרוּקלין שבּניוּ־יוֹרק, וגם שם טרחוּ יהוּדים ועמלוּ, אלא שכּאן שינינוּ את מערכוֹת הכּלכּלה העברית. לא רק סנדלרים וחייטים יש לנוּ כּאן, אלא כּל העבוֹדוֹת היסוֹדיוֹת נעשׂוּ בּידינוּ. כּאן קיוינוּ ליצוֹר ישוּב יהוּדי מרוּכּז מבּחינה גיאוֹגרפית וּמשקית. והנה העמדוֹת הללוּ הוֹלכוֹת ונשמטוֹת. פּוֹעלינוּ נגררים אחרי שׂכר יוֹם גבוֹה, המוֹשבה מתרוֹקנת. הכּפר העברי עוֹמד בּפני סכּנה מוּחלטת. התאמצנוּ לחדוֹר לעבוֹדוֹת הממשלה, לרכּבת, לטלפוֹן, למשטרה. בּקרוֹב לא ישאר שם שׂריד לפוֹעל העברי. כּנראה, שכחוֹ רוֹב החברים את תקוּפת 1925. גם אז היתה גיאוּת בּבנין, אוּלם גיאוּת זוֹ עברה והפּוֹעלים התחילוּ מבקשים הזדמנוּת להיקלט בּמוֹשבה. לא מתוֹך שוּביניזם אנוּ שוֹאפים לשמוֹר על עמדת הפּוֹעל העברי, ולא מתוֹך מלחמה ּבּפּוֹעל הערבי. כּלום התימַרנוּ לחדוֹר למשקי תוּל־כּרם אוֹ שכם? אבל את בּניננוּ אנחנוּ אמרנוּ להקים על יסוֹד עבוֹדה שלנוּ. הנה הוֹלכים וּמשתנים גם פּני תל־אביב. כּיוֹם עוֹבדים בּה 1500 ערבים. מה יהיה בּעוֹד שנתים? מה יהיה אָפיה של העיר וּמצב בּטחוֹנה? לפנים לא היה פּוֹעל העיר מרגיש את עצמוֹ מבוּסס, עד שיצא להתישבוּת. כּך קמוּ נקוּדוֹת ישוּביוֹת כּגוֹן עין־ורד, כּפר־חירוּת, כּפר־הֶס. עזבוּ את העיר, יצאוּ לשממה והכּוּ בּה יתד. חוֹששני מאד, אילוּ יצאנוּ עתה אל פּוֹעלי העיר עם תכנית התישבוּת חדשה – מי יוֹדע אם בּתקוּפת־ירידה זוֹ היוּ הפּוֹעלים נענים לקריאה. וּמה נעשׂה אם הממשלה תתחכּם לנוּ ותאמר עכשיו: הבוּ לנוּ פּוֹעלים יהוּדים, אנוּ מוּכנים לקבּל אוֹתם? מי יבוֹא? עיריית חיפה הוֹדיעה שהיא מוּכנה למסוֹר עבוֹדה גדוֹלה לפּוֹעלים עברים, והנה מחוֹסר פּוֹעלים אי אפשר לבצע אוֹתה.

חוּקי העליה של הממשלה עוֹקרים אוֹתנוּ מן המשק וּמחזירים אוֹתנוּ לגיטוֹ. שערי העליה פּתוּחים בּשביל החוֹרנים בּלבד, ההוֹלכים וּמשתרשים בּעיר וּבכּפר ונהפּכים לגוֹרם חשוּב בּמשק. המשק היהוּדי נבנה בּדם וּבזיעה של יהוּדים, יש לנוּ הצדקה לתבּוע בּו עבוֹדה עברית מלאה. היוֹם שכחנוּ כּבר לדרוֹש חדירה לפתח־תקוה וּליתר הנקוּדוֹת המחרימוֹת משכּבר את הפּוֹעל העברי. איננוּ דוֹרשים את זכוּיוֹתיו אלא בּאוֹתם המקוֹמוֹת, שעד לפני זמן קצר היוּ מעוּבּדים בּידים עבריוֹת ושלעינינוּ נהפּכת נחלתנוּ לזרים.

חוֹק המשמרוֹת יצר מצב חדש. אם בּנמל חיפה מתקוֹטטים הפּוֹעלים הערבים עם החוֹרנים הרי זה כּשר לפי החוֹק, כּי זהוּ סכסוּך עבוֹדה; אוּלם המשמרוֹת בּשרוֹן הן בּגדר עבירוֹת על החוֹק, משוּם שאוֹתן קבע החוֹק כּסכסוּכים גזעיים. והרי מספּיק שהפּרדסן המתנכר ובעל התעשיה יכניסוּ למשקיהם ערבי אחד, וּמיד נהפּכים סכסוּכי העבוֹדה בּמשקים ההם לסכסוּכים גזעיים. והרי זאת ידענוּ מראש. תמיד הכרזנוּ, שהעסקת הבית"רים על יד אוֹתוֹ סוּג של “ציוֹנים” איננה אלא התחלה. סוֹפה להביא לידי עבוֹדה זרה. יֵדע הציבּוּר העברי: לא ממשרדי הממשלה יצא הרעיוֹן הנפלא הזה, הטבוּע בּחוֹק המשמרוֹת: ראש התאחדוּת האכּרים רמז לה על כּך. בּמאמריו הסבּיר שמשמרוֹת כּפר־סבּא אינן משמרוֹת אמיתיוֹת. לא הפּוֹעל העוֹבד בּתוך הפּרדס עוֹמד בּמשמרת, אלא אנשים מן החוּץ. הממשלה הבינה את הרמז והוֹציאה את החוֹק החדש. וּמה פּירושה של התיאוֹריה על רוֹב מכריע של עבוֹדה עברית?

הנה הגענוּ לידי כּך שבנימינה, אשר נבנתה רק לפני שנים מספּר על ידי אכּרים צעירים והבטיחה להעסיק רק פּוֹעלים עברים – מעסיקה היום 6 אחוּזים עבוֹדה עברית. וּבנס־ציוֹנה הפּוֹרחת – 13 אחוז, וּבזה נכללים גם המשקים הבּנויים על עבוֹדה עברית טהוֹרה.

וּכדי ללַמדנוּ עד היכן צוֹעניוּתנוּ מגעת ניתנה לישוּב דוּגמה אחרת בּימים האלה. תעשיה גדוֹלה, שנבנתה בּארץ־ישראל בּמשך שבע שנים על ידי פּוֹעלים עברים, נעקרת מכּאן לקפריסין¹. ואין כּוֹאב ואין מוֹחה. אוּלי נמכּוֹר בּסוֹף הימים בּמקח השוה את כּל “הבּית הלאוּמי” בּכּל מכּל כּל ונתחיל לבקש לנוּ מקלט חדש?

מלחמתנוּ עכשיו איננה יכוֹלה להיוֹת מלחמה אַפּלָטוֹנית. אנוּ צריכים להוֹכיח למשק היהוּדי, שלא נתן לוֹ לעבוֹר לעבוֹדה ערבית. גם בּבנין וגם בּתעשיה צריך לדעת: בּלי עליה – אין תקוּמה. איננוּ רוֹצים בּערביזציה של המשק העברי.

אין פּוֹעל העיר רשאי לעמוֹד מן הצד בּשעה זו. בּין המתגַייסים לשרוֹן ראיתי חברים הנמצאים בּארץ שלוֹשים שנה. הם עזבוּ את משקיהם ואת משפּחוֹתיהם ויצאוּ למשמרת. איננוּ יכוֹלים להסתפּק בּהחלטת המוֹעצה החקלאית על גיוּס נוסף של 300 חבר. אין זה מספּיק כּדי למלא את כל הצרכים. יש סכּנה פּן יבוֹא המבּוּל ויציף את כּוּלנוּ. יש לחנך את הישוּב, לעוֹרר את מַצפּוּנוֹ. אם יאסרוּ עלינוּ את ההגנה על העבוֹדה העברית נלך כּולנוּ לבית־הכּלא, נלך לעבוֹדת־פּרך – ולא נוַתר! הוֹכחנוּ שאין בּנוּ איבה מפלגתית. בּחזית המשמרוֹת על העבוֹדה העברית הננוּ עוֹמדים יחד עם “אגוּדת ישׂראל”, עם “הפּוֹעל המזרחי” ואפילוּ עם בּית"ר. העמידה בּמשמרוֹת איננה רוֹמנטית, היא משעממת וּמיגעת עד מאד. אוּלם זהוּ נשקנוּ האחרוֹן, מבצר מבצרנוּ. אשר היתה לנוּ תל־חי בּשעתה, אשר היתה וינה לסוֹציאליזם העוֹלמי – הנהוּ השרוֹן היוֹם לתנוּעה הציוֹנית. מבצר אחרוֹן הוּא לנוּ. לא נמסרנוּ. נילָחם נגד הממשלה ונגד האכּרים ונגד כּל המתנכּרים והמתנקשים מבּפנים. ולא לנוּ בּלבד היא המלחמה הזאת. מלחמה היא של העם העברי כּוּלוֹ.

“דבר”, גליוֹן 2732, כ“ו בּאייר תרצ”ד, 11.5.1934.

(מוֹעצת ההסתדרוּת, י“ז בּאב תרצ”ד, 5.8.1934)

ההסתדרוּת קיבּלה על עצמה לערוֹך הקיץ מגבּית מיוּחדת לטוֹבת הקרן הקימת, על שם מנחם אוּסישקין. הועד הפּוֹעל החליט להקדיש את שעת פּתיחת המוֹעצה לדברי הסבּרה על המפעל.

חוֹששני כּי בּשעה טרוּפה זוּ, כּשהלבבוֹת נתוּנים למערכה שכּפוּה עלינוּ, לא קל להקשיב לדברים שאין בּהם משוּם חידוּש וגם לא מקצב השעה הרוֹתחת. ואף על פּי כן, ואוּלי משוּם כּך, תנוּעה של בּנין אנחנוּ. ואין אנוּ רשאים להיבּטל ממלאכת הבּנין.

בּין התקלוֹת החמוּרוֹת הנגרמוֹת לתנוּעת הפּוֹעלים על ידי האוֹיב, המבקש להשמידה, יש גם זוֹ – ואפשר היא התקלה הקשה בּיוֹתר – שהיא מבטלת אוֹתנוּ ממלאכת הבּנין. מחמת הגירוּיים הקשים הניתכים עלינוּ בּלי הרף, מחמת המזימוֹת הרבּוֹת והשוֹנוֹת הפּעוּרוֹת לפנינוּ, ואוּלי גם מחמת היוֹתנו נוֹחים להגָרר אַחרי תרוּעת מלחמה, שהיא קלה יוֹתר וּמַסעירה יותר ממלאכת הבּנין, אָנוּ נוֹפלים קרבּן לסכּנה זוֹ: אָנו מַפנים את לבּנוּ לבטלה מן המלאכה, מאוֹתה מלאכה שבּה מקור כּוֹחנוּ ותקוַת צמיחתנוּ.

התגוֹננוּתנו בּפני האוֹיב בּל תבטל אוֹתנוּ ממלאכת הבּנין

וּכשם שאנחנוּ מתגוֹננים ומתקוֹממים נגד האוֹיב, ועוֹד יוֹתר מזה, חייבים אָנוּ לשמוֹר על נפשנוּ, לבל תילכד בּפח זה הטמוּן לנוּ. בּהסיחנוּ את דעתנוּ ואת עשׂייתנוּ מן הבּניה עצמה הננוּ עוֹשׂים רצוֹנוּ של האוֹיב, הננוּ מצמצמים את כּוֹח גידוּלנוּ וּמַסגירים לידיו את עמדוֹתינוּ.

הנסיוֹנוֹת הנעשׂים בּועידוֹתינוּ וּבמוֹעצוֹתינוּ לדבּר על בּדק הבּית ועל התקלוֹת המתגלוֹת בּמחנה בּעקב מה שקוֹראים “גיאוּת” – אינם מספּיקים. הצמצוּם המלָאכוּתי של העליה בּתקופת הגיאוּת כּופה עלינוּ סכּנוֹת משקיוֹת וסוֹציאליוֹת עצוּמוֹת, מבריח אוֹתנוּ מעֶמדוֹת־כּלכּלה ראשוֹניוֹת ויסוֹדיוֹת בּמשק האָרץ ועשׂוּי להרוֹס את הרכּבה המקצוֹעי והחברתי של תנוּעת הפּוֹעלים וּלהמית את רוּחה. לא תהא בּזה הפרזה אם אוֹמַר, כּי כּל הסכּנות מצד המתנכּלים “לשבּור” אוֹתנוּ אינן שקוּלוֹת כּנגד פּוּרענוּיוֹת אלוּ, שאין הלבבוֹת מתגעשים עליהן. פּוּרענוּיוֹת אלוּ אינן בּאות עלינוּ בּסופה וּבסערה, ואף לא בּקנטוּר וּבגרימת צער. הן חוֹדרוֹת אלינוּ בּחשאי, אפשר לוֹמר – בּניחוּתא, בּלבוּש נוֹח וּמפתה, פּעמים מתוֹך ריבּוּי שיפּוּרים ונוֹחיוּת בּחיים, פּעמים מתוֹך הרמת שׂכר־העבוֹדה. הן מביאוֹת לנוּ את חוּרבּננוּ, את חוּרבּן תנוּעת הפּוֹעלים, את חוּרבּן עתידנוּ, כּשהוּא עטוּף בּנייר־ממתקים צבעוֹני.

כּאן, בּעמידה בּפני פּוּרענוּיוֹת אלה, נקוּדת ההכרעה. כּאן יֵחָתך גוֹרלנוּ, וגם גוֹרל כּל מלחמוֹתינוּ המדיניוֹת, בּחוץ וּבבּית, יֵחָתך לא על פּי טכסיסים ולא על־פּי תרוּעוֹת־מצבּיאים והכרזוֹת נצחוֹן אוֹ תבוּסה. גוֹרלנוּ יֵחָתך לפי פּעוּלוֹת וּמאמצים, שאינם מכוּוָנים בּמישרין אל מוּל פּני האוֹיב, ולא רבּים מרגישים בּערכּם המכריע.

אַרשה לעצמי להזכּיר, כּי לילה זה שאנוּ פּוֹתחים בּו את מוֹעצתנוּ הוּא ליל־תאריך. בּיוֹם זה לפני חמש שנים התחוֹללוּ מאוֹרעוֹת אָב. אָפיָני למצב הענינים והרוּחוֹת בּארץ שיוֹם זה עבר עלינוּ כּיוֹם־חוּלין רגיל. מן הראוּי שיוֹם זה יהיה לנוּ יוֹם של חשבּוֹן־הנפש.

יתכן כּי בּשביל החברים הצעירים אשר נוֹספוּ עלינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת, אין יוֹם זה אלא תאריך מדברי הימים. אך בּשביל אלה שחיוּ את ימי אָב הרי זה יוֹם שעבר כּחתך דרך בּתרי לבּם, מאוֹתם ימי־נסיוֹן אשר בּהם מוּצג הישוּב פּנים אל פּנים מוּל אימת ההשמדה, ואשר כּל אָדם מן הישוּב רוֹאה את עצמוֹ שוּב כּמי שעליו הוּטל מתן התשוּבה לשאלת הגוֹרל: להיוֹת אוֹ לחדוֹל. מי שיוֹצא מימי־נסיוֹן אלה “בּשלוֹם”, כּלוֹמר, מבּלי שאיבּד את חייו אוֹ את אמוּנתוֹ ואת הרגשת צדקתנוּ, הרי הוּא אָדם שצבר בּקרבּוֹ כּוֹחוֹת גנוּזים. בּאוֹתם הימים, לפני 5 שנים, והימים שבּאוּ אַחריהם, נראה היה מפעלנוּ תלוּי על בּלימה. לא מעטים היוּ קטני־אמוּנה וגם אוֹבדי־אמוּנה אשר היו מוּכנים ללמוֹד מפּגישה זוֹ עם השוֹאָה כּי נגזרה תקותנוּ. בּלילה זה נזכּוֹר את אבידוֹתינוּ: אבידת הרבּה עשרוֹת נפשוֹת. אנשים ישרים, אנשי עמל וּשאר־רוּח, אַנשי הגנה וכבוֹד. מאוֹת פּצוּעים, אלמנוֹת ויתוֹמים. אך לא הקטנה בּאבידוֹתינוּ היא זוֹ: ההזדעזעוּת הנפשית של הישוּב, של ילדי הישוּב, ההזדעזעוּת שעברה וּפגעה בּגוֹלה ועקרה רבבוֹת נפשוֹת צעירוֹת, חסרוֹת משען פּנימי, שלא הספּיק להן כּוֹחן להאמין ולשמוֹר אמוּנים בּיום רעה. עכשיו, לאחר חמש שנים, יוֹדעים וּמוֹדים אוּלי גם קטני־האמוּנה: עברנוּ. לא נפלנוּ. לא בּפּוֹגרוֹם הגוּפני ולא בּפּוֹגרוֹם המשפּטי, שנערך עלינוּ אַחת וּשתים ושלוֹש כּהמשך למאורעות אָב. ואלה שעמדוּ בּמערכת ההגנה בּעצם ימי אב וּבמערכת המדינית שלאַחריהם, אלה שעמדוּ על המשמר וחיזקוּ את הידים הרפוֹת ולא נתנוּ למחנה שיתפּזר לכל הרוּחוֹת, אלה ששקדוּ על כּך שהמפעל לא יפּסק, ושהעוֹבדים יאמינוּ בּצדקתם וּבכוֹחם – רשאים עכשיו לשאוֹב כּוֹח מעמדתם אז לגבּי הנסיוֹנוֹת שאנוּ מתנסים ועוֹד עתידים להתנסוֹת בּהם.

אָז רבּו המתנבּאים שהסתפּקוּ בּמוּעט שבּמוּעט, ואפילוּ אם המוּעט הזה – שבּא לפייס את האוֹיב – לא מצא לו שוֹמעים. עכשיו כּשארץ־ישׂראל היתה ל“מדינה”, כּשיש בצע באָרץ, יש רוָחים ויש חיים קלים בּאָרץ – רבּו המתנבּאים המדבּרים בּגוֹדל־לבב על הגדוֹלוֹת שהגענוּ אליהן, על תקיפוּתנוּ וּבטחוננוּ ורוֹב עשרנוּ. אך כּשם שלא היה ממש רב בּדברי מי שהספּיד אותנוּ בּאותם הימים, כּך אין ממש רב גם בּאוירת־אַל־דאָגה המַקיפה אוֹתנו בּימים אלה וּבצלילי הרהב והתקיפוֹת הנישׂאים עכשיו מכּאן לרחבי־עוֹלם.

אם השׂמחה היא לכך שרבבוֹת אחדוֹת מישׂראל מתפּרנסים כּאן בּרוַח, הרי נכוֹן הדבר. ויש בּזה משוּם נצחוֹן לארץ־ישׂראל. חדל הישוּב להיוֹת יתוֹמוֹ של כּלל ישׂראל. יתוֹם זה היה אמנם מעוֹרר רחמים וּנדיבוּת, אך גם יחסי־בּוז לנצרך וּרצוֹנוֹת של אפּוֹטרופּסוּת וגַבּאוּת. הימים ההם חלפוּ. ארץ־ישׂראל התבּצרה. הישוּב יכוֹל להתקיים בּלי עזרת הגוֹלה. וּבינתים גם הגוֹלה ניטל ממנה כּוֹחה לפרנס את ארץ־ישׂראל.

ודאי יש בּזה משוּם בּשׂוֹרה, שארץ־ישׂראל כּשלעצמה עוֹמדת על רגליה, ואף מתחילה להחזיר משהוּ לגוֹלה החרבה שבּנתה את שממוֹתינוּ. גם אוֹתה ארץ גדולה וּרחבה שהתעמוּלה הציוֹנית אסוּרה בּה, אשר בּעווֹן נאמנוּת לארץ־ישׂראל משתלחים שם אנשים לארץ־גזירה ונכלאים בּפּוליט־איזוֹלַטוֹרים, גם לשם חוֹדרת עכשיו בּשׂוֹרת ארץ־ישׂראל. ומי מנהל אוֹתה? הטוֹרגסין¹. “כּל לירה שנשלחת על ידי הטוֹרגסין עוֹשׂה תעמוּלה חיה לארץ־ישׂראל” – אָמר לי אָדם שהגיע משם. אבל שמחה זעירה על נצחוֹנוֹת זעירים שלנוּ אַל תביא אוֹתנוּ לידי אוֹנאָה עצמית. עוֹד רחוֹקים אָנוּ מאד מאד מהתגשמוּת המגמוֹת אשר למענן קמה וּלמענן הביאָה קרבּנוֹת רבּים תנוּעת הפּוֹעלים בּאָרץ. וימי הגיאוּת האלה, שאנחנוּ גאים עליהם וּשׂמחים בּהם, אינם מקרבים אוֹתנוּ אלא מרחיקים.

“אינפלַציה” של דמי העוֹלה

הכּספים הנכנסים אלינוּ בּשפע מוֹצאים כּכה שבּחלקם הגדוֹל הם לרוֹעץ לנוּ. הרוֹב הגדוֹל של “האוֹפּרציוֹת” הקרקעיוֹת בּאָרץ אינוֹ מוֹסיף לנוּ כּמעט דוּנם חדש. הן מגלגלוֹת וּמעבירוֹת את אוֹתוֹ הדוּנם עשׂר פּעמים מיד ליד. ועשׂר פּעמים הן משלמוֹת בּעדו לממשלה דמי העברה, ועשׂר פּעמים משתלמים עליו דמי סרסרוּת ורִוחי “בּעלים”. מבּחינה לאוּמית־פיננסית אין זוֹ אלא “אינפלציה”, הוֹרדת ערך המטבּע. אלא מטבּע של מי? של העוֹלה היהוּדי. שְוי הסחוֹרה שהעוֹלה היהוּדי יכוֹל לרכּוש בּכספּוֹ הוֹלך וּפוֹחת הוֹדוֹת למאמצי “הבּנין” שלנוּ. עשׂרה סרסוּרים ועשׂרה בּעלים ארעיים “נבנים” על חשבּוֹנוֹ של היהוּדי העוֹלה, אשר הוֹנוֹ הוֹלך ומתנדף. לפנים היה יהוּדי המביא אתוֹ אֵילוּ מאוֹת לירוֹת נחשב לבעל־הוֹן. היה יכוֹל להתנחל אוֹ לפחוֹת לרכּוֹש לו מגרש ולבנוֹת בּית. עכשיו איננוּ יכוֹל לחלוֹם על כּך. טיב עבוֹדת “הבּנין” שלנוּ הוּא בּזה שאָנוּ נבנים על ידי השמטת הקרקע מרגלי העוֹלים.

איני מתכּוון להטפת מוּסר. מאז כּתב אחד־העם את “אמת מארץ־ישׂראל” ועד דברי הפּרידה של בּיאליק² ועד דבריו של אוּסישקין לפני ארוֹנוֹ של פּינסקר – נהגוּ טוֹבי הציוֹנוּת להשמיע כּפעם בּפעם דברי זעם וּכאב על נגע הספסרוּת. הנגוּעים וּמפיצי הנגע לא נרתעוּ. הם בּשלהם עד היוֹם הזה. ערכּם של הדברים היה חינוּכי בּלבד: הם עזרוּ לחנך את היסוֹד האנוֹשי אשר בּחל בּחיי הספסרוּת וּביקש ליצוֹר עוּבדוֹת חיים אחרוֹת. אילוּ היוּ עוּבדוֹת אלוּ חזקוֹת למדי היוּ הן מצילוֹת אותנוּ מנגעי הספסרוּת.

אוּלם העוּבדוֹת הללוּ אינן חזקוֹת כּלל, וּמאידך, מחנה הספסרוּת שוֹרץ וּפוֹרה. לפנים עוֹד היתה הספסרוּת ענין לכנוּפיוֹת קטנוֹת. עכשיו נגוּעים בּה חלקים גדוֹלים בּישוּב, וגם ציבּוּר הפּוֹעלים לא ניקה. גידוּל העליה מרחיב את אפשרוּיוֹת ההנאָה מן הספסרוּת, מרבּה את מספּר הנהנים ממנה, ולוּ גם הנאָה חוֹלפת, אַרעית. והתוֹצאָה אינה זוֹ בּלבד שההון היהוּדי מאבּד את ערכּו, אלא שאדמת ארץ־ישׂראל נעשׂית חתוּמה בּפנינוּ בּשבע חוֹתמוֹת, אפשרוּת ההתנַחלוּת ניטלת מרבבוֹת, ורוּח הישוּב יֹורדת פּלאים.

הקרן הקימת – התריס העיקרי בּפני נגע הספסרוּת

ואם אין אנוּ מאמינים בּתוֹעלת של הטפת מוּסר בּפני נחשוֹל הבּצע המחריב את עמדוֹת העם העברי בּארץ, אין לנוּ אלא להגבּיר את כּוֹחוֹ של אוֹתוֹ הגוֹרם הבּא להציל – כּכל האפשר – את הפּוֹעל ואת המתישב משיני הספסרוּת.

והגוֹרם העיקרי הזה שמוֹ: הקרן הקימת. אילמלא הקימה התנוּעה הציוֹנית את הקרן הקימת, ואילמלא כּיונה הקרן הקימת את מיטב פּעולוֹתיה ליצירת ישוּב חקלאי עוֹבד, לא היינוּ אנחנוּ היוֹם מה שהננוּ. לא היוּ אפשריים לא התנוּעה הקיבּוּצית, לא מוֹשב העוֹבדים, וּממילא גם לא “תנוּבה” וּשאר מוֹסדוֹתינוּ הכּספיים והישוּביים. אפשר שבּוֹדדים מבּין הפּוֹעלים היוּ חוֹדרים דרך סדקים ומתאחזים בּאמצעי מוֹסדוֹת פילַנתרוֹפּיים, אבל כּל אוֹתה יצירה ישוּבית כּבּירה, הישוּב העוֹבד, שׂיא ההישׂגים וּמשׂגב הכּוֹח של תנוּעת הפּוֹעלים, היתה בּלתי אפשרית. הקרן הקימת נתנה לעוֹבד את הקרקע, בּשני המוּבנים: את שטח האדמה ממש ואת הקרקע הרחב שעליו אפשר היה להקים את משק־העבוֹדה.

כּזה היה מפעלה של הקרן הקימת בּשנים הקוֹדמוֹת, כּשהמכשוֹלים העוֹמדים בּפני יצירת ישוּב עוֹבד עוֹד לא היוּ כּל כּך עצוּמים, כּשהאדמה עוֹד לא היתה כּל כּך יקרה – עד לידי שגעוֹן – ומעוּטה עד לידי יאוּש; כּשהספסרוּת עוֹד לא הרימה כּל כּך ראש, כּשהיתה מנחם־מנדלית בּלבד ולא רחבת־מידוֹת ורבּת־אמצעים כּמו שהיא היוֹם.

מצבנוּ הקרקעי בּארץ

עכשיו, בּסיטוּאציה החדשה, החמיר המצב פּי כּמה. למרוֹת עלייתנוּ באוּכלוּסים, אנוּ יוֹרדים, ירידה יחסית, מבּחינת מצבנוּ הקרקעי בּארץ. לפני שנים אחדוֹת אפשר היה למנוֹת כּששה דוּנם אדמה חקלאית על כּל נפש יהוּדית. עכשיו – כּארבּעה וחצי. בּשלוֹש השנים האחרוֹנוֹת רכשה הקרן הקימת כּחמישים וארבּעה אלף דוּנם, כּלומר, כּ־18.000 דוּנם לשנה. אין לי מספּרים מדוּיקים על הפּעוּלה הקרקעית של ההוֹן הפּרטי, אך מקוֹרוֹת נאמנים מעידים שההוֹן הפּרטי לא הוֹסיף אדמה לישוּב אפילוּ בּמידה זוֹ. וּפּיק"א? יש שהיא מוֹכרת מקרקעוֹתיה, אוּלם רישוּמה חדל זה מזמן להיוֹת ניכּר בּרכישת קרקעוֹת. אַל נשכּח: כּל חוֹדש מביא לנוּ, למרוֹת העליה הקצוּצה, אַלפי פּוֹעלים חדשים. הם מתוספים על רבבוֹת הפּוֹעלים חסרי־קרקע אשר בּאוּ לפניהם. שוּב משתלחת בּנוּ המאֵרה הגָלוּתית: אָנוּ צפוּיים להיוֹת גם כּאן, כּמוֹ בּכל העוֹלם, עם נטוּל־קרקע.

שוּם אנטי־ציוֹני, שוּם כּוֹפר בּתקות הציוֹנוּת לא היה יכוֹל לחזוֹת לנוּ חזוֹן־אימים זה, כּי בּעצם תרוּעת־הנצחוֹן של הציוֹנוּת, בּעצם ימי הגיאוּת והפּריחה והבּנין תהיינה הוֹלכוֹת ונכרתוֹת מאתנוּ שתי התקווֹת העיקריוֹת שבּלעדיהן כּל חזוֹן הציוֹנוּת אינוֹ אלא מקסם־שוא: אָנוּ הוֹלכים וּמפסידים יוֹם יוֹם עמדוֹת־עבוֹדה ראשוֹניוֹת, אנוּ חוֹזרים כּאן לקיוּם כּלּכלי־גָלוּתי וכל חוֹדש מוֹסיף וּמשנה לרעה את ההרכּב הסוֹציאלי של הישוּב, ואָנוּ הוֹלכים ונעשׂים כּאן – על אדמת המוֹלדת – עם מחוּסר־קרקע, עם המאַבּד לעוֹלמים את תקוָתוֹ להיגָאל מן התלישוּת והאַוריריוּת.

אין בּדברַי שוּם חידוּש. אף לא התכּוונתי להשמיע חדשוֹת. יש נוֹשנוֹת שאין אנוּ פּטוּרים מלשוּב ולחזוֹר עליהן. כּל תנוּעה של ממש יש לה הנחוֹת־אב הטבוּעוֹת בּדמה. ואם אינן הנחוֹת־שוא הרי היא מאמתת אוֹתן בּחלבה וּבלשדה.

תנוּעת הפּוֹעלים והוֹן לאוּמי

בּמשך שנים רבּוֹת שילבה תנוּעתנו את יצירתה בּרעיוֹן וּבמעשׂה של ההוֹן הלאוּמי, לא בבת אחת הגענוּ לכך. העליה השניה התחילה כתנוּעת פּוֹעלים שׂכירים. לנקוּדת־המוֹצא שימש לה הפּרדסן הנתבּע להעסיק פּוֹעלים עברים. רק לאחר שנות נסיוֹנוֹת הגענוּ לרעיוֹן התישבוּת עצמית, קרקע לאוּמי והוֹן ציבּוּרי. משהגיעה תנוּעת הפּוֹעלים לידי תפיסה זוֹ עשׂתה לא מעט להרמת קרנן של הקרנוֹת הלאוּמיוֹת.

ועדיין לא עשׂה הפּוֹעל בּשביל ההוֹן הלאוּמי מה שיש בּכוֹחוֹ לעשׂוֹת. עדין לא הגיעה תנוּעת הפּוֹעלים לידי הכּרה מלאָה ׂשל כּל חיוּניוּת הקשר שבּין גוֹרל הפּוֹעל וגוֹרל מפעלוֹ לבין גוֹרל ההוֹן הלאוֹמי. יש כּאן משהוּ מפגר בּחיי הנפש של החבר הבינוֹני. הוּא סוֹמך על אחרים שהם יעשׂוּ למען ההוֹן הלאוּמי את האפשר והדרוּש, והוא נוֹטה לסלק את חוֹבוֹ לקרנוֹת ולהתרכּז בּפּעוּלוֹת שאין להן גוֹאל מבּלעדי הפּוֹעל. תפיסה זוֹ לא היתה מוּצדקת גם מלכתחילה, אבל היתה מוּבנת. הפּוֹעל עוֹד היה חלש בּיכלתוֹ, עמד בּעצם הנחת יסוֹדוֹת ראשוֹנים לבנינוֹ וּלארגוּנוֹ, ו“המרכּז” הציוֹני היה חזק וּבעל יכוֹלת, חוּנך על אידיאוֹלוֹגיה כּל־לאוּמית, היה מחבּב וּמוֹקיר את כּל מכשירי הבּניה הלאוּמית ונוּשׂא בעוֹל הקיוּם הכּספּי של התנוּעה הציוֹנית וּמפעליה הישוּביים.

מאז שׂוּדדוּ המערכוֹת. בּאו חליפוֹת רבּות, גבר הפּוֹעל, נתעצם כּוֹחוֹ ונתעמקה הכּרת קשריו עם כּלל התנוּעה הציוֹנית ואחריוּתוֹ לגוֹרלה וּלהנהגתה. וּמחנה המרכּז הציוֹני נתרוֹפף ונתפּוֹרר. נחלש כּוֹחוֹ וּרצוּנוֹ. גברוּ בּו מגמוֹת מעמדיוֹת אנטי־פּוֹעליוֹת. חלקים ניכּרים מתוֹכוֹ אינם עוֹשׂים את חשבּוֹן האוּמה, אלא את חשבּוֹן מעמדם, והם רוֹאים אוּתוֹ בּסתירה לבּניה הלאוּמית אשר הפּוֹעל בּונה. התחילה אפילוּ התנכּרוּת להוֹן הלאוּמי, כּיון שהוּא גוֹרם להתבּצרוּת הפּוֹעל. וּבחסוּת הדגל הלאוּמי התחילוּ מפוֹררים את סמכוּת המוֹסדוֹת הלאוּמיים וּמחריבים את הקרנוֹת הלאוּמיוֹת.

מה שעבר עלינוּ בּשנה זוֹ אוֹמר בּרוּרוֹת להיכן הדברים מגיעים. מפלגה כּ“המזרחי”, אשר ישוּב ארץ־ישׂראל היא בּשבילה גם מצוה דתית, ואשר חבריה יוּשבים בּהנהלת הקרן הקימת, ניהלה בּערב יוּם־כּיפּוּרים זה מלחמה בּקופסאוֹת המסרתיוֹת של הקרן הקימת, הציגה נגדן “קערוֹת” מתחרוֹת. מפלגוֹת ציוֹניוֹת אשר השתתפוּ בּהחלטת הקוֹנגרס – פּה אחד – על מפעל ארלוֹזוֹרוֹב, כיון שהן מלאוֹת “פּרטנסיוֹת” להנהלה הציוֹנית – התכּחשוּ להחלטוֹת הקוֹנגרס, נמנעוּ מלעשׂוֹת את חוֹבתן והפריעוּ את העבוֹדה.

ואחרוֹן אחרוֹן, אוֹתה מפלגה ציוֹנית הדוֹגלת בּשם “ממלכתיוּת” יהוּדית, והעוֹשׂה כּל מה שבּכוֹחה כּדי להרוֹס וּלהחריב כּל ניצן של חיים עצמאיים יהוּדיים, והמשמשת בּכוֹח איבתה לתנוּעת הפּוֹעלים – הנוֹשׂא העיקרי של חיים ממלכתיים יהוּדיים בּארץ – אבן־שואבת לכמה חוּגים בּציוֹנוּת וּבישוּב, מחנכת זה כּמה שנים את נעריה בּשׂנאָה וּבוּז להוֹן הלאוּמי. גיבּוֹרה וּמחַנכה הרוּּחני מתפּאר בּזה שגנב לצרכיו פּרוּטוֹת מקוּפסת הקרן הקימת. בּשנה זוֹ הגיעה תנוּעה זוֹ בּהתפּתחוּתה לידי המסקנה ההגיוֹנית והאחרוֹנה: חרם הקרנוֹת וחינוּך הנוֹער לשבירת הקוּפסאוֹת של הקרן הקימת.

אם כּל מה שעשׂוּ הקרנוֹת עד עכשיו אין בּזה כּדי להעמיד כּל פּוֹעל על הקשר האמיץ שבּין ההוֹן הלאוּמי וּמפעל הישוּב העוֹבד, תבוֹא השׂנאָה לקרנוֹת מצד אוֹיבי הּפוֹעל ותעמיד אוֹתוֹ על כּך. מי שאיננוּ עבד לטרמינוֹלוֹגיה מעמדית מסולפת־המשמעוּת אי אפשר לוּ שלא יכּיר בּדבר כּי כּל אוֹיבי הפּוֹעל, כּל המתפּללים לכשלוֹנוֹ והחוֹתרים “לשבּוֹר” את הסתדרוּתוֹ, בּחרוּ – מתוֹך חוּש מעמדי – בּהון הלאוּמי כּמטרה לחציהם.

אפשר כּי לַמדני השוּלחן־ערוּך המעמדי יטענוּ כּי בּשוּם ספר־לימוּד על מלחמת המעמדוֹת וּבשוּם ספר על הפאשיזם לא מצאנוּ שיהיוּ מוֹנים בּין אמצעי המלחמה נגד הפּוֹעלים גם את החרמת הקרן הקימת. הרי שאין זה נוֹגע בּנוּ. אוּלם נראה שאוֹיב הפּוֹעלים היהוּדי איננוֹ זקוּק לעיין בּספרי־הוֹראָה פאשיסטיים והוּא מחדש לוֹ חידוּשים מקוֹריים בּמלחמתוֹ בּפּוֹעל היהוּדי.

אוּלי יקח לקח גם הפּוֹעל וידע כּי בּמלחמתוּ הוּא אינוֹ צריך להיוֹת משוּעבּד לנוּסחאוֹת מקוּבּלוֹת, אלא עליו לעמוֹד על תוֹכן הדברים ועל אָפיָם, גם כּשהם נתוּנים בּלבוּש יהוּדי מיוּחד.

פּרשת המפעל

ועכשיו מלים אחדוֹת על המפעל עצמוֹ. בּקוֹנגרס האחרוֹן הוּחלט פּה אחד על מפעל אוּסישקין. כּל הכנסת המפעל מוּקדשת לגאוּלת הקרקע. מפּני האוירה הנחמדה השׂוררת עכשיו בּתנוּעה הציוֹנית לא נעשׂתה הפּעוּלה על ידי כּל חלקי התנוּעה הציוֹנית בּבת אחת. הציוֹנים הכּלליים הבטיחוּ להם את “חלקם” ואת עוֹנת פּעוֹלתם. עכשיו הגיע זמן פּעוּלתנו אנוּ. כּל הכּספים אשר יכּנסוּ על ידי חוּגי ארץ ישׂראל העוֹבדת יהיוּ מוּקדשים לרכישת קרקע בשביל התישבוּת עוֹבדת, חלוּצית־הסתדרוּתית. זהוּ הצד הכּללי שבּמפעל זה. ויש כּאן גם נוֹפך מיוּחד: התביעה להשתתף בּמפעל, הנוֹתן כּבוֹד למנחם אוּסישקין.

בּתביעה זו יש בּחינה ציוֹנית־פוֹרמלית ויש בּחינה אישית. אנוּ תוֹבעים מכּל חלקי התנוּעה הציוֹנית ציוּת מלא להחלטוֹת הקוֹנגרס וּתמיכה ממשית בּכל המפעלים המוּכרזים על ידי המוֹסדוֹת העליוֹנים של התנוּעה הציוֹנית. אנוּ מוֹקיעים כּל השתמטוּת. בּיקרנוּ קשה את התנהגוּת המפלגוֹת שהשתמטוּ ממפעל ארלוֹזוֹרוֹב. כּלוּם נהיה כּמותם? אוּמרים כּי אנוּ שׂבעים מַגבּיות, עייפים ממַגבּיוֹת. אך אנוּ התוֹבעים תמיד מאחרים, והרוֹצים לשמש דוּגמה של נאמנוּת, כּלום לא נהיה נאמנים להחלטוֹת שאנחנוּ החלטנו?ּ

ויש גם בּחינה אישית בּדבר. מפעל זה ערוּך לכבוֹד אישיוּת ציוֹנית שאיננוּ נמנה על המחנה המסוּים שלנוּ, אלא נחשב, וּבצדק, כּנחלת התנוּעה הציוֹנית כּוּלה. עם מנהיגי הציוֹנוּת אנוּ פּוֹעלים יחד בּעבודה משוּתפת פּעמים כּידידים וּכחברים, פּעמים כּמתנגדים וּבני־פלוּגתא, פּעמים מתוֹך היאָבקוּת קשה.

זה האיש מנחם אוּסישקין אתוֹ עוֹבד הפּוֹעל בּארץ מראשית “העליה השניה”. ועוֹד קדמוּ לכך ימי המלחמה נגד אוּגנדה, ימי “הפּרוֹגרמה שלנוּ”³, כּשבּרוּכוֹב נמנה בּין שליחיו ועוֹזריו של אוּסישקין להצלת השׂרידים האחרוֹנים של הציוֹנוּת הארץ־ישׂראלית משיני הכּפירה הטריטוֹריאַליסטית. וּבכל הימים האלה לא תמיד עבדנוּ אתוֹ בּשלוֹם. הוּא אינוֹ מן הרכּים והנוֹחים. וגם אנחנוּ קשים ועזים. יש בּינינוּ צדדים מרוּבּים של שיתוּף ויש גם היאָבקוּת. אנוּ נפגשים מתוֹך רצוֹן משוּתף והבנה הדדית. דרכּנוּ היא לפרוֹשׂ בּגלוּי את כל הניגוּדים ולא להטמין אוֹתם, ויתכן שימָצאוּ פּוֹעלים אשר טינה בּלבּם על אוּסישקין בּעד מעשׂה פּלוֹני אוֹ אַלמוּני, והם יקשוּ לשאוֹל: למה וּמדוּע תחלוֹק תנוּעת הפּוֹעלים כּבוֹד לאוּסישקין, אשר היוֹם אוֹ מחר נעמוֹד אתוֹ בּקשרי מלחמה? ויש שישאלוּ: למה לנוּ להקים יד למי שאיננו מ“אנ”ש"?

ונמצאים גם ישרי־לב ואצילי־רוּח, אשר ידעוּ להסבּיר לפּוֹעל מדוּע עושׂה זאת ההסתדרוּת. אוּסישקין סיפּר לי לפני נסיעתוֹ כּי אחד מ“הצד שכּנגד” אמר לוֹ: “עכשיו אני יוֹדע למה לא חתמת על הכּרוּז להגנת סטבסקי⁴. לא חפצת להפסיד את השתתפוּת הפּוֹעלים בּמפעלך”. סיפּר לי זאת כּדוגמה לאוֹתה שפלוּת האוֹפפת אוֹתנוּ, ואשר איננה יכוֹלה לתאר לעצמה לא את התנהגוּתוֹ של אוּסישקין בּשאלת־מַצפּוּן ולא את התנהגוּתה של ההסתדרוּת בּמפעל בּנין אלא כּקנוּניה שפלה, בּחינת “שמוֹר לי ואשמוֹר לך”. למחרת בּא לידי עלוֹן של מפלגת פּוֹעלים “שׂמאלית” ושם אוֹתה ההסבּרה: ההסדרוּת עוֹשׂה את מפעל אוּסישקין כּגמוּל על אשר לא חתם. יש, כּנראה, שהקצווֹת מאוּחדים בּ… שפלוּתם.

וחפצתי כּאן להסבּיר מפוֹרש, מדוּע זכה אוּסישקין שציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ ונאמני ארץ־ישׂראל העוֹבדת בּגוֹלה ישתתפוּ בּמפעל הכּבוֹד לשמוֹ בּלב שלם, בּלי היסוּסים. יעברוּ ימים והויכּוּחים והניגוּדים החוֹלפים ישָכחוּ מלב, וישארוּ לזכּרוֹן של קיימא הקוים העיקריים, הקוֹבעים את ערך המעשׂים והאישים. ואז אם ישאלוּ לשמוֹת האנשים שחלקם רב בּביצוּר הישוּב העוֹבד בּארץ – יוּזכּר שמוֹ של אוּסישקין בּין הראשוֹנים. הוּא מעוֹלם לא היה חבר למפלגת פּוֹעלים, אך פּעלוֹ של אדם אינוֹ נערך על פּי כּרטיס־החבר שבּכיסוֹ. יש אנשים שעל פּי שייכוּתם המעמדית והמפלגתית הם זרים לפּוֹעל, אוּלם לפי מפעל חייהם הם קרוֹבים לוֹ מאד. וכן יתכן שאדם יחזוֹר בּלי הרף “מעמד, מעמד, מעמד”, כּמי שאומר “קדוֹש, קדוֹש, קדוֹש”, מבּלי שידע לעשׂוֹת משהוּ למען מעמד הפּוֹעלים.

יש חזיוֹן ההוֹלך ונשנה בּתנוּעה הציוֹנית. ודאי שאיננוּ דבר שבּמקרה: נקוּדת־המוֹצא של מנהיגי הציוֹנוּת ועוֹשׂי דברה לא היתה סוֹציאליסטית. אבל על הבּמה הלאומית הם נפגשו בּפּוֹעל. והצו ההיסטוֹרי לוֹחש להם: אין אתם יכוֹלים לבנוֹת את ארץ־ישׂראל בּנין של ממש, אלא אם כּן תוֹשיטו יד לתנוּעת־הפּוֹעלים החלוּצית. מה יכריע אצלם את הכּף, האם הפּניות והמוּשׂגים והאינטרסים המעמדיים אוֹ ההכרח הציוֹני? בּזאת יבָּחנוּ. בּראשית העליה השניה היה הכּל נגדנוּ. גם אחד־העם. ואוּסישקין, בּעל הבית, השמרני, הבין אז לערך העבוֹדה העברית, הבין לערך הפּוֹעל, החלוּץ, השתתף בּיסוּד עין־גנים, תמך בּ“השוֹמר”. רצה בּעליה חלוצית.

ושוּב נפגש הפּוֹעל עם אוּסישקין בּשנים שלאחר המלחמה. הוּא הגיע לארץ מרוּסיה שלאחר המהפּכה הסוֹביטית. רבּים מחבריו, ליבּרלים וּמתקדמים לשעבר, נעשׂוּ ל“אֶמיגרנטים”, וּתפיסתם הציוֹנית נעשׂתה אֶמיגרנטית. הפּחד מפּני הפּוֹעל הביא אוֹתוֹ לזרוֹעוֹת הרביזיוֹניזם. גם עם אוּסישקין לא היו הפּגישוֹת הראשוֹנוֹת קלוֹת. הוא פּחד מפּני הזרמים החדשים בּציבּוּר הפּוֹעלים. ואין ספק, אילמלא היה אוּסישקין איש־הציוֹנוּת, איש החוּשים לקרקע ולעבוֹדה, אילמלא גבר בּו רצוֹן ההגשמה הציוֹנית על יחסיו וּמוּשׂגיו המעמדיים – לא היתה נמצאת לנוּ לשוֹן משוּתפת.

ועכשיו: תעברוּ על פּני העמק, מיגוּר ועד בּית־אַלפא, תלכוּ לעמק חפר, תפנוּ לקרית־חיים, תעברוּ על פּני מחנוֹת הקיבּוּצים בּמוֹשבוֹת וּבנקוּדוֹת התישבוּת האלף – וּתהא זוֹ חוֹבת יוֹשר מצדכם להכּיר, כּי רק בּשיתוּף הגדוֹל אשר בּין הפּוֹעל־החלוּץ לבין נשיא הקרן הקימת בּא כּל זה לעוֹלם.

חוֹבת היוֹשר וחוֹבת הכּבוֹד היא לזכּוֹר זאת ולא רק בּשעת חגיגת יוֹבל, אלא גם בּשעה של היאָבקוּת. חוֹבת הכּבוֹד היא לתנוּעה להכּיר מי הם בּני־בּריתה וּמי הם בּני־הפּלוּגתה המכובּדים שלה והיקרים עליה. בּשעת ויכּוּח וּפלוּגתה הכּרנוּ בּו את האָדם הישר, שכּשהוּא תוֹמך בּנוּ הנהוּ תוֹמך בּיוֹשר־לבב וּכשהוּא מתנגד לנוּ הוּא מתנגד בּגָלוּי וּביוֹשר.

והוּא, אשר סימפּטיוֹת עמוּקוֹת שמוּרוֹת לוֹ בּלבּוֹ לתפיסה הרביזיוֹניסטית, הוּא העוֹין את הדגל האדוֹם, ואשר חששוֹת רבּים יש לוֹ לגבּינוּ, ידע גם בּשעת־נסיוֹן לוֹמר דברים אמיצים ונוֹעזים, מתוֹך שאיפה לטהרת הציוֹנוּת, כּוָנתי לדבריו של אוּסישקין בּמושב הועד הפּוֹעל הציוֹני בּפּראג, כּתוֹצאה מעבוֹדתוֹ בּ“ועדת החקירה”, שנבחרה לבירוּר ההאשמוֹת שמפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל האשימה את החוּגים הבּריוֹניים בּרביזיוֹניזם. הדברים היוּ מחרידים בּמכאוֹבם וּבאמיתם. והם היוּ נשׂגבים בּשאיפתם לקיים את התנוּעה הציוֹנית בּטהרתה.

המַגבּית וערכּה

משהוּ על פּעוּלת המגבּית: יש מתרעמים אצלנוּ על שפע המַגבּיוֹת. יש מרחמים על הפּוֹעל הכּוֹרע תחת הנטל הקשה של המסים והתרוּמוֹת. אין חלקי עם הרחמנים הללוּ. אין לנוּ להתבּייש בּ“מעמסוֹת” הללוּ. לא חסד עוֹשׂה הפּוֹעל עם זּולתוֹ בּתרוּמוֹתיו, אלא גוֹמל חסד לעצמוֹ. אם עוֹד יש הצדקה לרמת החיים הגבוֹהה בּארץ, לשׂכר העבוֹדה הגבוֹה, לבּזבּוּז הדבק גם בּשכבות פּוֹעלים מסוּימות, הרי היא זוֹ: יצירת נכסים ציבּוּריים. מהם יצמח כּוֹחוֹ של הפּוֹעל, מהם ישתפּרוּ חייו, והם יעמדוּ לוֹ בּשעת צרה. כּל פּרוּטה המוּשקעת בּמפעל ציבּוּרי נאמן משתלמת פּי שבעים ושבעה. כּל בּנין, כּל צריף, כּל מפעל תרבּוּתי, כּל משק הנוֹסף לציבּוּר ישמוֹר עליו ממַזיקים, יעזוֹר להשיב התנקשוּיוֹת אָחוֹר. החינוּך לנתינה, לנתינה בּאהבה, הנהוּ חלק חשוּב בּכל תנוּעה רעיוֹנית. והחבר צריך לדעת כּי מס ציבּוּרי וּתרוּמה ציבּוּרית אינם קרבּן אלא חסכוֹן של קיימא.

וּמלה אחת על הערך הציבּוּרי־המדיני של השתתפוּתנו בּקרנוֹת. אנחנוּ התנוּעה שבּידה ההגה של המפעל הישוּבי, של המדינאוּת העברית. אנחנוּ מוֹפיעים בּפני העם השכן וּבפני ממשלת המנדט. בּעיני המוני ישׂראל אנוּ נוֹשׂאים בּזכוּת וגם בּחוֹבה. בּחוֹבה יוֹתר מאשר בּזכוּת. משסים בּנוּ, משׂטינים עלינוּ, אך אנחנוּ מאַחריוּת לא נברח. מעשׂינוּ צריכים לשׂים לאַל את אשמוֹת השקר. עלינוּ לפקוֹח את עיני העם וּלהוֹכיח בּרוּרוֹת מה עוֹשׂה הפּוֹעל בּהיוֹתוֹ אוֹחז את ההגה של ההנהגה הציוֹנית בּידיו. וּמעיקרי הפּעוּלה בּימי “שלטוֹננו” – להרים את קרן ההוֹן הלאוּמי.

למרוֹת ההחרמה ולמרוֹת הבּיטוּל השיטתי מצד “אנשי־המעשׂה”, נמצא עכשיו ההוֹן הלאוּמי שוּב בּמעלה. עוֹלוֹת התרוּמוֹת, ועוֹלה גם האשראי הלאוּמי. ענין המלוה חדל להיוֹת חלוֹם. מאמין אני כּי בּעוֹד זמן־מה נעמוֹד בּפני אפשרוּיוֹת מוּרחבוֹת. ואז – אַל יבוֹא הפּוֹעל כּחלוּץ וּכבעל תכניוֹת בּלבד. יבוֹא גם כּנוֹתן, כּתוֹרם וּמַתרים, כּעוֹשׂה וּמעַשׂה. הפּוֹעל צריך לכבּוֹש לוֹ בּמעשׂיו, בּכל מעשׂיו, את זכוּתוֹ להנהגת העם.