(בּאסיפת מחאה בּתל־אביב כּ“ד בּאייר תרצ”ד)

יתכן כי ישאלוּנוּ: מה הצעקה? העליה היא המוֹנית, הארץ פּוֹרחת, ורבּים בּישוּב יבּיטוּ עלינוּ כּעל צעקנים סתם. רבּוּ השאננים בּציוֹן, ולהם עלינוּ להגיד: גם אילוּ היו דרישוֹתינוּ לעליה מכוּפּלוֹת וּמשוּלשוֹת, גם אם היוּ הדרישוֹת רק פּרי תאבוֹננוּ הגדוֹל– גם אז היינוּ רשאים לתבּוֹע. עדיין לא היוּ לנוּ ימים רעים כּימים האלה. היוּ גירוּשים, ערכוּ בּנוּ טבח, אוּלם בּארצוֹת ההן גרים היינוּ. ואת הארץ הזאת הרוינוּ בּדמנוּ. איך אפשר לשקוֹט וּלהשלים? הרי כּל זאת בּאה לנוּ בּגלל צרוּת עינה של הממשלה. פּשע כּבד רוֹבץ עליה. היא מחניקה את גידוּלנוּ בּניגוּד להתחייבוּיוֹתיה כּלפּי אוּמוֹת העוֹלם. לפנים נלחמנוּ על הגבּרת העליה כּדי לפתח אפשרוּיוֹת קליטה חדשות וּלהציל עד כּמה שאפשר את שארית הפּליטה בּגוֹלה, אוּלם עכשיו אי אפשר לנוּ לסַפּק ידים עוֹבדוֹת למשקים הקיימים מכּבר. היוּ ימים שראינוּ בּכל גזירת עליה חדשה חוֹסר רצוֹן טוֹב מצד הממשלה. בּסין מנעילים את רגלי הצעירוֹת בּנעלים מיוּחדוֹת המעכּבוֹת את גידוּלן, – אוֹתנוּ הכניסוּ כּאן לתוֹך נעלי־סין, לא רק את רגלינוּ, אלא את כּל גוּפנוּ. בּחינת גנן חסר הבנה ורצוֹן טוֹב, המקצץ בּנטיעוֹת. אך כּל זה היה לפנים. הנעשׂה עכשיו – זוֹהי עקירת שרשים, מניעת הכּוֹחוֹת המַזרימים חיים לתוֹך אברינוּ. תמיד היינוּ עניים בּארץ. בּקוֹשי יצרנוּ משק, צמאנוּ למעט הוֹן. פּוֹעלים היוּ לנו וכסף בּשביל יצירה משקית לא היה. עתה יש עוֹדף גדוֹל של הוֹן וחוֹסר בּידים עוֹבדוֹת. הדיספּרוֹפּוֹרציה הזאת יוֹצרת סכּנוֹת איוּמוֹת בּמשק העברי בּארץ. זוֹהי הכנה למשבּר הגדוֹל, העתיד לבוֹא.

צאוּ נא מתל־אביב וּראוּ את הנעשׂה בּכל פּינה, בּשרוֹן, בּקבוּצה, בּעמק. בּכל מקוֹם סוֹבל המשק, העץ, ההשקאה, הפּרדס, הרפת והלוּל מחוֹסר עוֹבדים. ראיתי חזיוֹנוֹת מוּזרים בּאחת מקבוּצוֹת הפּוֹעלים, בּעלת משק משלה ועבוֹדוֹת חוּץ. כּל יום עבוֹדה בּחוּץ היה נוֹתן לה אפשרוּת להגדיל את המשק שלה, להקים עוֹד צריף נוֹסף. עתה היא מסתלקת מעבוֹדוֹת חוּץ, איננה יכוֹלה לסַפּק אפילוּ את צרכי משקה היא. לפנים רדף כּל פּוֹעל אחרי עבוֹדה בּמשק קבוּע, וכיוֹם מוּרגשת הזנחה בּכל מקוֹם. חברת החשמל, עוֹמדת להקים תחנה חדשה בּחיפה, נכרתוּ חוֹזים עם ההסתדרוּת, והבּנין אינוֹ מוּצא לפוֹעל מפּני חוֹסר עוֹבדים. לא לחינם מסַפּרים בּהלצה כּי כּשפּוֹנים לפּוֹעל וּמציעים לוֹ עבוֹדה אצל רוּטנבּרג, עוֹנה הפּוֹעל: “כּלוּם חלוּץ אני?” כּאן מקוֹר הסכּנה, העלוּלה להפוֹך את אֳפי ישוּבנוּ בּארץ. וכי על מה היתה גאוָתנוּ כּאן בארץ? כּלוּם רק על זאת שיהוּדים יוֹשבים בּה? גם בּרדיצ’ב היא עיר יהוּדית, גם וַרשה, גם בּרוֹנזויל וּבּרוּקלין שבּניוּ־יוֹרק, וגם שם טרחוּ יהוּדים ועמלוּ, אלא שכּאן שינינוּ את מערכוֹת הכּלכּלה העברית. לא רק סנדלרים וחייטים יש לנוּ כּאן, אלא כּל העבוֹדוֹת היסוֹדיוֹת נעשׂוּ בּידינוּ. כּאן קיוינוּ ליצוֹר ישוּב יהוּדי מרוּכּז מבּחינה גיאוֹגרפית וּמשקית. והנה העמדוֹת הללוּ הוֹלכוֹת ונשמטוֹת. פּוֹעלינוּ נגררים אחרי שׂכר יוֹם גבוֹה, המוֹשבה מתרוֹקנת. הכּפר העברי עוֹמד בּפני סכּנה מוּחלטת. התאמצנוּ לחדוֹר לעבוֹדוֹת הממשלה, לרכּבת, לטלפוֹן, למשטרה. בּקרוֹב לא ישאר שם שׂריד לפוֹעל העברי. כּנראה, שכחוֹ רוֹב החברים את תקוּפת 1925. גם אז היתה גיאוּת בּבנין, אוּלם גיאוּת זוֹ עברה והפּוֹעלים התחילוּ מבקשים הזדמנוּת להיקלט בּמוֹשבה. לא מתוֹך שוּביניזם אנוּ שוֹאפים לשמוֹר על עמדת הפּוֹעל העברי, ולא מתוֹך מלחמה ּבּפּוֹעל הערבי. כּלום התימַרנוּ לחדוֹר למשקי תוּל־כּרם אוֹ שכם? אבל את בּניננוּ אנחנוּ אמרנוּ להקים על יסוֹד עבוֹדה שלנוּ. הנה הוֹלכים וּמשתנים גם פּני תל־אביב. כּיוֹם עוֹבדים בּה 1500 ערבים. מה יהיה בּעוֹד שנתים? מה יהיה אָפיה של העיר וּמצב בּטחוֹנה? לפנים לא היה פּוֹעל העיר מרגיש את עצמוֹ מבוּסס, עד שיצא להתישבוּת. כּך קמוּ נקוּדוֹת ישוּביוֹת כּגוֹן עין־ורד, כּפר־חירוּת, כּפר־הֶס. עזבוּ את העיר, יצאוּ לשממה והכּוּ בּה יתד. חוֹששני מאד, אילוּ יצאנוּ עתה אל פּוֹעלי העיר עם תכנית התישבוּת חדשה – מי יוֹדע אם בּתקוּפת־ירידה זוֹ היוּ הפּוֹעלים נענים לקריאה. וּמה נעשׂה אם הממשלה תתחכּם לנוּ ותאמר עכשיו: הבוּ לנוּ פּוֹעלים יהוּדים, אנוּ מוּכנים לקבּל אוֹתם? מי יבוֹא? עיריית חיפה הוֹדיעה שהיא מוּכנה למסוֹר עבוֹדה גדוֹלה לפּוֹעלים עברים, והנה מחוֹסר פּוֹעלים אי אפשר לבצע אוֹתה.

חוּקי העליה של הממשלה עוֹקרים אוֹתנוּ מן המשק וּמחזירים אוֹתנוּ לגיטוֹ. שערי העליה פּתוּחים בּשביל החוֹרנים בּלבד, ההוֹלכים וּמשתרשים בּעיר וּבכּפר ונהפּכים לגוֹרם חשוּב בּמשק. המשק היהוּדי נבנה בּדם וּבזיעה של יהוּדים, יש לנוּ הצדקה לתבּוע בּו עבוֹדה עברית מלאה. היוֹם שכחנוּ כּבר לדרוֹש חדירה לפתח־תקוה וּליתר הנקוּדוֹת המחרימוֹת משכּבר את הפּוֹעל העברי. איננוּ דוֹרשים את זכוּיוֹתיו אלא בּאוֹתם המקוֹמוֹת, שעד לפני זמן קצר היוּ מעוּבּדים בּידים עבריוֹת ושלעינינוּ נהפּכת נחלתנוּ לזרים.

חוֹק המשמרוֹת יצר מצב חדש. אם בּנמל חיפה מתקוֹטטים הפּוֹעלים הערבים עם החוֹרנים הרי זה כּשר לפי החוֹק, כּי זהוּ סכסוּך עבוֹדה; אוּלם המשמרוֹת בּשרוֹן הן בּגדר עבירוֹת על החוֹק, משוּם שאוֹתן קבע החוֹק כּסכסוּכים גזעיים. והרי מספּיק שהפּרדסן המתנכר ובעל התעשיה יכניסוּ למשקיהם ערבי אחד, וּמיד נהפּכים סכסוּכי העבוֹדה בּמשקים ההם לסכסוּכים גזעיים. והרי זאת ידענוּ מראש. תמיד הכרזנוּ, שהעסקת הבית"רים על יד אוֹתוֹ סוּג של “ציוֹנים” איננה אלא התחלה. סוֹפה להביא לידי עבוֹדה זרה. יֵדע הציבּוּר העברי: לא ממשרדי הממשלה יצא הרעיוֹן הנפלא הזה, הטבוּע בּחוֹק המשמרוֹת: ראש התאחדוּת האכּרים רמז לה על כּך. בּמאמריו הסבּיר שמשמרוֹת כּפר־סבּא אינן משמרוֹת אמיתיוֹת. לא הפּוֹעל העוֹבד בּתוך הפּרדס עוֹמד בּמשמרת, אלא אנשים מן החוּץ. הממשלה הבינה את הרמז והוֹציאה את החוֹק החדש. וּמה פּירושה של התיאוֹריה על רוֹב מכריע של עבוֹדה עברית?

הנה הגענוּ לידי כּך שבנימינה, אשר נבנתה רק לפני שנים מספּר על ידי אכּרים צעירים והבטיחה להעסיק רק פּוֹעלים עברים – מעסיקה היום 6 אחוּזים עבוֹדה עברית. וּבנס־ציוֹנה הפּוֹרחת – 13 אחוז, וּבזה נכללים גם המשקים הבּנויים על עבוֹדה עברית טהוֹרה.

וּכדי ללַמדנוּ עד היכן צוֹעניוּתנוּ מגעת ניתנה לישוּב דוּגמה אחרת בּימים האלה. תעשיה גדוֹלה, שנבנתה בּארץ־ישראל בּמשך שבע שנים על ידי פּוֹעלים עברים, נעקרת מכּאן לקפריסין¹. ואין כּוֹאב ואין מוֹחה. אוּלי נמכּוֹר בּסוֹף הימים בּמקח השוה את כּל “הבּית הלאוּמי” בּכּל מכּל כּל ונתחיל לבקש לנוּ מקלט חדש?

מלחמתנוּ עכשיו איננה יכוֹלה להיוֹת מלחמה אַפּלָטוֹנית. אנוּ צריכים להוֹכיח למשק היהוּדי, שלא נתן לוֹ לעבוֹר לעבוֹדה ערבית. גם בּבנין וגם בּתעשיה צריך לדעת: בּלי עליה – אין תקוּמה. איננוּ רוֹצים בּערביזציה של המשק העברי.

אין פּוֹעל העיר רשאי לעמוֹד מן הצד בּשעה זו. בּין המתגַייסים לשרוֹן ראיתי חברים הנמצאים בּארץ שלוֹשים שנה. הם עזבוּ את משקיהם ואת משפּחוֹתיהם ויצאוּ למשמרת. איננוּ יכוֹלים להסתפּק בּהחלטת המוֹעצה החקלאית על גיוּס נוסף של 300 חבר. אין זה מספּיק כּדי למלא את כל הצרכים. יש סכּנה פּן יבוֹא המבּוּל ויציף את כּוּלנוּ. יש לחנך את הישוּב, לעוֹרר את מַצפּוּנוֹ. אם יאסרוּ עלינוּ את ההגנה על העבוֹדה העברית נלך כּולנוּ לבית־הכּלא, נלך לעבוֹדת־פּרך – ולא נוַתר! הוֹכחנוּ שאין בּנוּ איבה מפלגתית. בּחזית המשמרוֹת על העבוֹדה העברית הננוּ עוֹמדים יחד עם “אגוּדת ישׂראל”, עם “הפּוֹעל המזרחי” ואפילוּ עם בּית"ר. העמידה בּמשמרוֹת איננה רוֹמנטית, היא משעממת וּמיגעת עד מאד. אוּלם זהוּ נשקנוּ האחרוֹן, מבצר מבצרנוּ. אשר היתה לנוּ תל־חי בּשעתה, אשר היתה וינה לסוֹציאליזם העוֹלמי – הנהוּ השרוֹן היוֹם לתנוּעה הציוֹנית. מבצר אחרוֹן הוּא לנוּ. לא נמסרנוּ. נילָחם נגד הממשלה ונגד האכּרים ונגד כּל המתנכּרים והמתנקשים מבּפנים. ולא לנוּ בּלבד היא המלחמה הזאת. מלחמה היא של העם העברי כּוּלוֹ.

“דבר”, גליוֹן 2732, כ“ו בּאייר תרצ”ד, 11.5.1934.