רקע
ברל כצנלסון
ההסתדרוּת למפעל אוּסישקין
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל (דפוס דבר); תש"ז

(מוֹעצת ההסתדרוּת, י“ז בּאב תרצ”ד, 5.8.1934)


ההסתדרוּת קיבּלה על עצמה לערוֹך הקיץ מגבּית מיוּחדת לטוֹבת הקרן הקימת, על שם מנחם אוּסישקין. הועד הפּוֹעל החליט להקדיש את שעת פּתיחת המוֹעצה לדברי הסבּרה על המפעל.

חוֹששני כּי בּשעה טרוּפה זוּ, כּשהלבבוֹת נתוּנים למערכה שכּפוּה עלינוּ, לא קל להקשיב לדברים שאין בּהם משוּם חידוּש וגם לא מקצב השעה הרוֹתחת. ואף על פּי כן, ואוּלי משוּם כּך, תנוּעה של בּנין אנחנוּ. ואין אנוּ רשאים להיבּטל ממלאכת הבּנין.

בּין התקלוֹת החמוּרוֹת הנגרמוֹת לתנוּעת הפּוֹעלים על ידי האוֹיב, המבקש להשמידה, יש גם זוֹ – ואפשר היא התקלה הקשה בּיוֹתר – שהיא מבטלת אוֹתנוּ ממלאכת הבּנין. מחמת הגירוּיים הקשים הניתכים עלינוּ בּלי הרף, מחמת המזימוֹת הרבּוֹת והשוֹנוֹת הפּעוּרוֹת לפנינוּ, ואוּלי גם מחמת היוֹתנו נוֹחים להגָרר אַחרי תרוּעת מלחמה, שהיא קלה יוֹתר וּמַסעירה יותר ממלאכת הבּנין, אָנוּ נוֹפלים קרבּן לסכּנה זוֹ: אָנו מַפנים את לבּנוּ לבטלה מן המלאכה, מאוֹתה מלאכה שבּה מקור כּוֹחנוּ ותקוַת צמיחתנוּ.


 

התגוֹננוּתנו בּפני האוֹיב בּל תבטל אוֹתנוּ ממלאכת הבּנין

וּכשם שאנחנוּ מתגוֹננים ומתקוֹממים נגד האוֹיב, ועוֹד יוֹתר מזה, חייבים אָנוּ לשמוֹר על נפשנוּ, לבל תילכד בּפח זה הטמוּן לנוּ. בּהסיחנוּ את דעתנוּ ואת עשׂייתנוּ מן הבּניה עצמה הננוּ עוֹשׂים רצוֹנוּ של האוֹיב, הננוּ מצמצמים את כּוֹח גידוּלנוּ וּמַסגירים לידיו את עמדוֹתינוּ.

הנסיוֹנוֹת הנעשׂים בּועידוֹתינוּ וּבמוֹעצוֹתינוּ לדבּר על בּדק הבּית ועל התקלוֹת המתגלוֹת בּמחנה בּעקב מה שקוֹראים “גיאוּת” – אינם מספּיקים. הצמצוּם המלָאכוּתי של העליה בּתקופת הגיאוּת כּופה עלינוּ סכּנוֹת משקיוֹת וסוֹציאליוֹת עצוּמוֹת, מבריח אוֹתנוּ מעֶמדוֹת־כּלכּלה ראשוֹניוֹת ויסוֹדיוֹת בּמשק האָרץ ועשׂוּי להרוֹס את הרכּבה המקצוֹעי והחברתי של תנוּעת הפּוֹעלים וּלהמית את רוּחה. לא תהא בּזה הפרזה אם אוֹמַר, כּי כּל הסכּנות מצד המתנכּלים “לשבּור” אוֹתנוּ אינן שקוּלוֹת כּנגד פּוּרענוּיוֹת אלוּ, שאין הלבבוֹת מתגעשים עליהן. פּוּרענוּיוֹת אלוּ אינן בּאות עלינוּ בּסופה וּבסערה, ואף לא בּקנטוּר וּבגרימת צער. הן חוֹדרוֹת אלינוּ בּחשאי, אפשר לוֹמר – בּניחוּתא, בּלבוּש נוֹח וּמפתה, פּעמים מתוֹך ריבּוּי שיפּוּרים ונוֹחיוּת בּחיים, פּעמים מתוֹך הרמת שׂכר־העבוֹדה. הן מביאוֹת לנוּ את חוּרבּננוּ, את חוּרבּן תנוּעת הפּוֹעלים, את חוּרבּן עתידנוּ, כּשהוּא עטוּף בּנייר־ממתקים צבעוֹני.

כּאן, בּעמידה בּפני פּוּרענוּיוֹת אלה, נקוּדת ההכרעה. כּאן יֵחָתך גוֹרלנוּ, וגם גוֹרל כּל מלחמוֹתינוּ המדיניוֹת, בּחוץ וּבבּית, יֵחָתך לא על פּי טכסיסים ולא על־פּי תרוּעוֹת־מצבּיאים והכרזוֹת נצחוֹן אוֹ תבוּסה. גוֹרלנוּ יֵחָתך לפי פּעוּלוֹת וּמאמצים, שאינם מכוּוָנים בּמישרין אל מוּל פּני האוֹיב, ולא רבּים מרגישים בּערכּם המכריע.

אַרשה לעצמי להזכּיר, כּי לילה זה שאנוּ פּוֹתחים בּו את מוֹעצתנוּ הוּא ליל־תאריך. בּיוֹם זה לפני חמש שנים התחוֹללוּ מאוֹרעוֹת אָב. אָפיָני למצב הענינים והרוּחוֹת בּארץ שיוֹם זה עבר עלינוּ כּיוֹם־חוּלין רגיל. מן הראוּי שיוֹם זה יהיה לנוּ יוֹם של חשבּוֹן־הנפש.

יתכן כּי בּשביל החברים הצעירים אשר נוֹספוּ עלינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת, אין יוֹם זה אלא תאריך מדברי הימים. אך בּשביל אלה שחיוּ את ימי אָב הרי זה יוֹם שעבר כּחתך דרך בּתרי לבּם, מאוֹתם ימי־נסיוֹן אשר בּהם מוּצג הישוּב פּנים אל פּנים מוּל אימת ההשמדה, ואשר כּל אָדם מן הישוּב רוֹאה את עצמוֹ שוּב כּמי שעליו הוּטל מתן התשוּבה לשאלת הגוֹרל: להיוֹת אוֹ לחדוֹל. מי שיוֹצא מימי־נסיוֹן אלה “בּשלוֹם”, כּלוֹמר, מבּלי שאיבּד את חייו אוֹ את אמוּנתוֹ ואת הרגשת צדקתנוּ, הרי הוּא אָדם שצבר בּקרבּוֹ כּוֹחוֹת גנוּזים. בּאוֹתם הימים, לפני 5 שנים, והימים שבּאוּ אַחריהם, נראה היה מפעלנוּ תלוּי על בּלימה. לא מעטים היוּ קטני־אמוּנה וגם אוֹבדי־אמוּנה אשר היו מוּכנים ללמוֹד מפּגישה זוֹ עם השוֹאָה כּי נגזרה תקותנוּ. בּלילה זה נזכּוֹר את אבידוֹתינוּ: אבידת הרבּה עשרוֹת נפשוֹת. אנשים ישרים, אנשי עמל וּשאר־רוּח, אַנשי הגנה וכבוֹד. מאוֹת פּצוּעים, אלמנוֹת ויתוֹמים. אך לא הקטנה בּאבידוֹתינוּ היא זוֹ: ההזדעזעוּת הנפשית של הישוּב, של ילדי הישוּב, ההזדעזעוּת שעברה וּפגעה בּגוֹלה ועקרה רבבוֹת נפשוֹת צעירוֹת, חסרוֹת משען פּנימי, שלא הספּיק להן כּוֹחן להאמין ולשמוֹר אמוּנים בּיום רעה. עכשיו, לאחר חמש שנים, יוֹדעים וּמוֹדים אוּלי גם קטני־האמוּנה: עברנוּ. לא נפלנוּ. לא בּפּוֹגרוֹם הגוּפני ולא בּפּוֹגרוֹם המשפּטי, שנערך עלינוּ אַחת וּשתים ושלוֹש כּהמשך למאורעות אָב. ואלה שעמדוּ בּמערכת ההגנה בּעצם ימי אב וּבמערכת המדינית שלאַחריהם, אלה שעמדוּ על המשמר וחיזקוּ את הידים הרפוֹת ולא נתנוּ למחנה שיתפּזר לכל הרוּחוֹת, אלה ששקדוּ על כּך שהמפעל לא יפּסק, ושהעוֹבדים יאמינוּ בּצדקתם וּבכוֹחם – רשאים עכשיו לשאוֹב כּוֹח מעמדתם אז לגבּי הנסיוֹנוֹת שאנוּ מתנסים ועוֹד עתידים להתנסוֹת בּהם.

אָז רבּו המתנבּאים שהסתפּקוּ בּמוּעט שבּמוּעט, ואפילוּ אם המוּעט הזה – שבּא לפייס את האוֹיב – לא מצא לו שוֹמעים. עכשיו כּשארץ־ישׂראל היתה ל“מדינה”, כּשיש בצע באָרץ, יש רוָחים ויש חיים קלים בּאָרץ – רבּו המתנבּאים המדבּרים בּגוֹדל־לבב על הגדוֹלוֹת שהגענוּ אליהן, על תקיפוּתנוּ וּבטחוננוּ ורוֹב עשרנוּ. אך כּשם שלא היה ממש רב בּדברי מי שהספּיד אותנוּ בּאותם הימים, כּך אין ממש רב גם בּאוירת־אַל־דאָגה המַקיפה אוֹתנו בּימים אלה וּבצלילי הרהב והתקיפוֹת הנישׂאים עכשיו מכּאן לרחבי־עוֹלם.

אם השׂמחה היא לכך שרבבוֹת אחדוֹת מישׂראל מתפּרנסים כּאן בּרוַח, הרי נכוֹן הדבר. ויש בּזה משוּם נצחוֹן לארץ־ישׂראל. חדל הישוּב להיוֹת יתוֹמוֹ של כּלל ישׂראל. יתוֹם זה היה אמנם מעוֹרר רחמים וּנדיבוּת, אך גם יחסי־בּוז לנצרך וּרצוֹנוֹת של אפּוֹטרופּסוּת וגַבּאוּת. הימים ההם חלפוּ. ארץ־ישׂראל התבּצרה. הישוּב יכוֹל להתקיים בּלי עזרת הגוֹלה. וּבינתים גם הגוֹלה ניטל ממנה כּוֹחה לפרנס את ארץ־ישׂראל.

ודאי יש בּזה משוּם בּשׂוֹרה, שארץ־ישׂראל כּשלעצמה עוֹמדת על רגליה, ואף מתחילה להחזיר משהוּ לגוֹלה החרבה שבּנתה את שממוֹתינוּ. גם אוֹתה ארץ גדולה וּרחבה שהתעמוּלה הציוֹנית אסוּרה בּה, אשר בּעווֹן נאמנוּת לארץ־ישׂראל משתלחים שם אנשים לארץ־גזירה ונכלאים בּפּוליט־איזוֹלַטוֹרים, גם לשם חוֹדרת עכשיו בּשׂוֹרת ארץ־ישׂראל. ומי מנהל אוֹתה? הטוֹרגסין1. “כּל לירה שנשלחת על ידי הטוֹרגסין עוֹשׂה תעמוּלה חיה לארץ־ישׂראל” – אָמר לי אָדם שהגיע משם. אבל שמחה זעירה על נצחוֹנוֹת זעירים שלנוּ אַל תביא אוֹתנוּ לידי אוֹנאָה עצמית. עוֹד רחוֹקים אָנוּ מאד מאד מהתגשמוּת המגמוֹת אשר למענן קמה וּלמענן הביאָה קרבּנוֹת רבּים תנוּעת הפּוֹעלים בּאָרץ. וימי הגיאוּת האלה, שאנחנוּ גאים עליהם וּשׂמחים בּהם, אינם מקרבים אוֹתנוּ אלא מרחיקים.


 

“אינפלַציה” של דמי העוֹלה

הכּספים הנכנסים אלינוּ בּשפע מוֹצאים כּכה שבּחלקם הגדוֹל הם לרוֹעץ לנוּ. הרוֹב הגדוֹל של “האוֹפּרציוֹת” הקרקעיוֹת בּאָרץ אינוֹ מוֹסיף לנוּ כּמעט דוּנם חדש. הן מגלגלוֹת וּמעבירוֹת את אוֹתוֹ הדוּנם עשׂר פּעמים מיד ליד. ועשׂר פּעמים הן משלמוֹת בּעדו לממשלה דמי העברה, ועשׂר פּעמים משתלמים עליו דמי סרסרוּת ורִוחי “בּעלים”. מבּחינה לאוּמית־פיננסית אין זוֹ אלא “אינפלציה”, הוֹרדת ערך המטבּע. אלא מטבּע של מי? של העוֹלה היהוּדי. שְוי הסחוֹרה שהעוֹלה היהוּדי יכוֹל לרכּוש בּכספּוֹ הוֹלך וּפוֹחת הוֹדוֹת למאמצי “הבּנין” שלנוּ. עשׂרה סרסוּרים ועשׂרה בּעלים ארעיים “נבנים” על חשבּוֹנוֹ של היהוּדי העוֹלה, אשר הוֹנוֹ הוֹלך ומתנדף. לפנים היה יהוּדי המביא אתוֹ אֵילוּ מאוֹת לירוֹת נחשב לבעל־הוֹן. היה יכוֹל להתנחל אוֹ לפחוֹת לרכּוֹש לו מגרש ולבנוֹת בּית. עכשיו איננוּ יכוֹל לחלוֹם על כּך. טיב עבוֹדת “הבּנין” שלנוּ הוּא בּזה שאָנוּ נבנים על ידי השמטת הקרקע מרגלי העוֹלים.

איני מתכּוון להטפת מוּסר. מאז כּתב אחד־העם את “אמת מארץ־ישׂראל” ועד דברי הפּרידה של בּיאליק2 ועד דבריו של אוּסישקין לפני ארוֹנוֹ של פּינסקר – נהגוּ טוֹבי הציוֹנוּת להשמיע כּפעם בּפעם דברי זעם וּכאב על נגע הספסרוּת. הנגוּעים וּמפיצי הנגע לא נרתעוּ. הם בּשלהם עד היוֹם הזה. ערכּם של הדברים היה חינוּכי בּלבד: הם עזרוּ לחנך את היסוֹד האנוֹשי אשר בּחל בּחיי הספסרוּת וּביקש ליצוֹר עוּבדוֹת חיים אחרוֹת. אילוּ היוּ עוּבדוֹת אלוּ חזקוֹת למדי היוּ הן מצילוֹת אותנוּ מנגעי הספסרוּת.

אוּלם העוּבדוֹת הללוּ אינן חזקוֹת כּלל, וּמאידך, מחנה הספסרוּת שוֹרץ וּפוֹרה. לפנים עוֹד היתה הספסרוּת ענין לכנוּפיוֹת קטנוֹת. עכשיו נגוּעים בּה חלקים גדוֹלים בּישוּב, וגם ציבּוּר הפּוֹעלים לא ניקה. גידוּל העליה מרחיב את אפשרוּיוֹת ההנאָה מן הספסרוּת, מרבּה את מספּר הנהנים ממנה, ולוּ גם הנאָה חוֹלפת, אַרעית. והתוֹצאָה אינה זוֹ בּלבד שההון היהוּדי מאבּד את ערכּו, אלא שאדמת ארץ־ישׂראל נעשׂית חתוּמה בּפנינוּ בּשבע חוֹתמוֹת, אפשרוּת ההתנַחלוּת ניטלת מרבבוֹת, ורוּח הישוּב יֹורדת פּלאים.


 

הקרן הקימת – התריס העיקרי בּפני נגע הספסרוּת

ואם אין אנוּ מאמינים בּתוֹעלת של הטפת מוּסר בּפני נחשוֹל הבּצע המחריב את עמדוֹת העם העברי בּארץ, אין לנוּ אלא להגבּיר את כּוֹחוֹ של אוֹתוֹ הגוֹרם הבּא להציל – כּכל האפשר – את הפּוֹעל ואת המתישב משיני הספסרוּת.

והגוֹרם העיקרי הזה שמוֹ: הקרן הקימת. אילמלא הקימה התנוּעה הציוֹנית את הקרן הקימת, ואילמלא כּיונה הקרן הקימת את מיטב פּעולוֹתיה ליצירת ישוּב חקלאי עוֹבד, לא היינוּ אנחנוּ היוֹם מה שהננוּ. לא היוּ אפשריים לא התנוּעה הקיבּוּצית, לא מוֹשב העוֹבדים, וּממילא גם לא “תנוּבה” וּשאר מוֹסדוֹתינוּ הכּספיים והישוּביים. אפשר שבּוֹדדים מבּין הפּוֹעלים היוּ חוֹדרים דרך סדקים ומתאחזים בּאמצעי מוֹסדוֹת פילַנתרוֹפּיים, אבל כּל אוֹתה יצירה ישוּבית כּבּירה, הישוּב העוֹבד, שׂיא ההישׂגים וּמשׂגב הכּוֹח של תנוּעת הפּוֹעלים, היתה בּלתי אפשרית. הקרן הקימת נתנה לעוֹבד את הקרקע, בּשני המוּבנים: את שטח האדמה ממש ואת הקרקע הרחב שעליו אפשר היה להקים את משק־העבוֹדה.

כּזה היה מפעלה של הקרן הקימת בּשנים הקוֹדמוֹת, כּשהמכשוֹלים העוֹמדים בּפני יצירת ישוּב עוֹבד עוֹד לא היוּ כּל כּך עצוּמים, כּשהאדמה עוֹד לא היתה כּל כּך יקרה – עד לידי שגעוֹן – ומעוּטה עד לידי יאוּש; כּשהספסרוּת עוֹד לא הרימה כּל כּך ראש, כּשהיתה מנחם־מנדלית בּלבד ולא רחבת־מידוֹת ורבּת־אמצעים כּמו שהיא היוֹם.


 

מצבנוּ הקרקעי בּארץ

עכשיו, בּסיטוּאציה החדשה, החמיר המצב פּי כּמה. למרוֹת עלייתנוּ באוּכלוּסים, אנוּ יוֹרדים, ירידה יחסית, מבּחינת מצבנוּ הקרקעי בּארץ. לפני שנים אחדוֹת אפשר היה למנוֹת כּששה דוּנם אדמה חקלאית על כּל נפש יהוּדית. עכשיו – כּארבּעה וחצי. בּשלוֹש השנים האחרוֹנוֹת רכשה הקרן הקימת כּחמישים וארבּעה אלף דוּנם, כּלומר, כּ־18.000 דוּנם לשנה. אין לי מספּרים מדוּיקים על הפּעוּלה הקרקעית של ההוֹן הפּרטי, אך מקוֹרוֹת נאמנים מעידים שההוֹן הפּרטי לא הוֹסיף אדמה לישוּב אפילוּ בּמידה זוֹ. וּפּיק"א? יש שהיא מוֹכרת מקרקעוֹתיה, אוּלם רישוּמה חדל זה מזמן להיוֹת ניכּר בּרכישת קרקעוֹת. אַל נשכּח: כּל חוֹדש מביא לנוּ, למרוֹת העליה הקצוּצה, אַלפי פּוֹעלים חדשים. הם מתוספים על רבבוֹת הפּוֹעלים חסרי־קרקע אשר בּאוּ לפניהם. שוּב משתלחת בּנוּ המאֵרה הגָלוּתית: אָנוּ צפוּיים להיוֹת גם כּאן, כּמוֹ בּכל העוֹלם, עם נטוּל־קרקע.

שוּם אנטי־ציוֹני, שוּם כּוֹפר בּתקות הציוֹנוּת לא היה יכוֹל לחזוֹת לנוּ חזוֹן־אימים זה, כּי בּעצם תרוּעת־הנצחוֹן של הציוֹנוּת, בּעצם ימי הגיאוּת והפּריחה והבּנין תהיינה הוֹלכוֹת ונכרתוֹת מאתנוּ שתי התקווֹת העיקריוֹת שבּלעדיהן כּל חזוֹן הציוֹנוּת אינוֹ אלא מקסם־שוא: אָנוּ הוֹלכים וּמפסידים יוֹם יוֹם עמדוֹת־עבוֹדה ראשוֹניוֹת, אנוּ חוֹזרים כּאן לקיוּם כּלּכלי־גָלוּתי וכל חוֹדש מוֹסיף וּמשנה לרעה את ההרכּב הסוֹציאלי של הישוּב, ואָנוּ הוֹלכים ונעשׂים כּאן – על אדמת המוֹלדת – עם מחוּסר־קרקע, עם המאַבּד לעוֹלמים את תקוָתוֹ להיגָאל מן התלישוּת והאַוריריוּת.

אין בּדברַי שוּם חידוּש. אף לא התכּוונתי להשמיע חדשוֹת. יש נוֹשנוֹת שאין אנוּ פּטוּרים מלשוּב ולחזוֹר עליהן. כּל תנוּעה של ממש יש לה הנחוֹת־אב הטבוּעוֹת בּדמה. ואם אינן הנחוֹת־שוא הרי היא מאמתת אוֹתן בּחלבה וּבלשדה.


 

תנוּעת הפּוֹעלים והוֹן לאוּמי

בּמשך שנים רבּוֹת שילבה תנוּעתנו את יצירתה בּרעיוֹן וּבמעשׂה של ההוֹן הלאוּמי, לא בבת אחת הגענוּ לכך. העליה השניה התחילה כתנוּעת פּוֹעלים שׂכירים. לנקוּדת־המוֹצא שימש לה הפּרדסן הנתבּע להעסיק פּוֹעלים עברים. רק לאחר שנות נסיוֹנוֹת הגענוּ לרעיוֹן התישבוּת עצמית, קרקע לאוּמי והוֹן ציבּוּרי. משהגיעה תנוּעת הפּוֹעלים לידי תפיסה זוֹ עשׂתה לא מעט להרמת קרנן של הקרנוֹת הלאוּמיוֹת.

ועדיין לא עשׂה הפּוֹעל בּשביל ההוֹן הלאוּמי מה שיש בּכוֹחוֹ לעשׂוֹת. עדין לא הגיעה תנוּעת הפּוֹעלים לידי הכּרה מלאָה ׂשל כּל חיוּניוּת הקשר שבּין גוֹרל הפּוֹעל וגוֹרל מפעלוֹ לבין גוֹרל ההוֹן הלאוֹמי. יש כּאן משהוּ מפגר בּחיי הנפש של החבר הבינוֹני. הוּא סוֹמך על אחרים שהם יעשׂוּ למען ההוֹן הלאוּמי את האפשר והדרוּש, והוא נוֹטה לסלק את חוֹבוֹ לקרנוֹת ולהתרכּז בּפּעוּלוֹת שאין להן גוֹאל מבּלעדי הפּוֹעל. תפיסה זוֹ לא היתה מוּצדקת גם מלכתחילה, אבל היתה מוּבנת. הפּוֹעל עוֹד היה חלש בּיכלתוֹ, עמד בּעצם הנחת יסוֹדוֹת ראשוֹנים לבנינוֹ וּלארגוּנוֹ, ו“המרכּז” הציוֹני היה חזק וּבעל יכוֹלת, חוּנך על אידיאוֹלוֹגיה כּל־לאוּמית, היה מחבּב וּמוֹקיר את כּל מכשירי הבּניה הלאוּמית ונוּשׂא בעוֹל הקיוּם הכּספּי של התנוּעה הציוֹנית וּמפעליה הישוּביים.

מאז שׂוּדדוּ המערכוֹת. בּאו חליפוֹת רבּות, גבר הפּוֹעל, נתעצם כּוֹחוֹ ונתעמקה הכּרת קשריו עם כּלל התנוּעה הציוֹנית ואחריוּתוֹ לגוֹרלה וּלהנהגתה. וּמחנה המרכּז הציוֹני נתרוֹפף ונתפּוֹרר. נחלש כּוֹחוֹ וּרצוּנוֹ. גברוּ בּו מגמוֹת מעמדיוֹת אנטי־פּוֹעליוֹת. חלקים ניכּרים מתוֹכוֹ אינם עוֹשׂים את חשבּוֹן האוּמה, אלא את חשבּוֹן מעמדם, והם רוֹאים אוּתוֹ בּסתירה לבּניה הלאוּמית אשר הפּוֹעל בּונה. התחילה אפילוּ התנכּרוּת להוֹן הלאוּמי, כּיון שהוּא גוֹרם להתבּצרוּת הפּוֹעל. וּבחסוּת הדגל הלאוּמי התחילוּ מפוֹררים את סמכוּת המוֹסדוֹת הלאוּמיים וּמחריבים את הקרנוֹת הלאוּמיוֹת.

מה שעבר עלינוּ בּשנה זוֹ אוֹמר בּרוּרוֹת להיכן הדברים מגיעים. מפלגה כּ“המזרחי”, אשר ישוּב ארץ־ישׂראל היא בּשבילה גם מצוה דתית, ואשר חבריה יוּשבים בּהנהלת הקרן הקימת, ניהלה בּערב יוּם־כּיפּוּרים זה מלחמה בּקופסאוֹת המסרתיוֹת של הקרן הקימת, הציגה נגדן “קערוֹת” מתחרוֹת. מפלגוֹת ציוֹניוֹת אשר השתתפוּ בּהחלטת הקוֹנגרס – פּה אחד – על מפעל ארלוֹזוֹרוֹב, כיון שהן מלאוֹת “פּרטנסיוֹת” להנהלה הציוֹנית – התכּחשוּ להחלטוֹת הקוֹנגרס, נמנעוּ מלעשׂוֹת את חוֹבתן והפריעוּ את העבוֹדה.

ואחרוֹן אחרוֹן, אוֹתה מפלגה ציוֹנית הדוֹגלת בּשם “ממלכתיוּת” יהוּדית, והעוֹשׂה כּל מה שבּכוֹחה כּדי להרוֹס וּלהחריב כּל ניצן של חיים עצמאיים יהוּדיים, והמשמשת בּכוֹח איבתה לתנוּעת הפּוֹעלים – הנוֹשׂא העיקרי של חיים ממלכתיים יהוּדיים בּארץ – אבן־שואבת לכמה חוּגים בּציוֹנוּת וּבישוּב, מחנכת זה כּמה שנים את נעריה בּשׂנאָה וּבוּז להוֹן הלאוּמי. גיבּוֹרה וּמחַנכה הרוּּחני מתפּאר בּזה שגנב לצרכיו פּרוּטוֹת מקוּפסת הקרן הקימת. בּשנה זוֹ הגיעה תנוּעה זוֹ בּהתפּתחוּתה לידי המסקנה ההגיוֹנית והאחרוֹנה: חרם הקרנוֹת וחינוּך הנוֹער לשבירת הקוּפסאוֹת של הקרן הקימת.

אם כּל מה שעשׂוּ הקרנוֹת עד עכשיו אין בּזה כּדי להעמיד כּל פּוֹעל על הקשר האמיץ שבּין ההוֹן הלאוּמי וּמפעל הישוּב העוֹבד, תבוֹא השׂנאָה לקרנוֹת מצד אוֹיבי הּפוֹעל ותעמיד אוֹתוֹ על כּך. מי שאיננוּ עבד לטרמינוֹלוֹגיה מעמדית מסולפת־המשמעוּת אי אפשר לוּ שלא יכּיר בּדבר כּי כּל אוֹיבי הפּוֹעל, כּל המתפּללים לכשלוֹנוֹ והחוֹתרים “לשבּוֹר” את הסתדרוּתוֹ, בּחרוּ – מתוֹך חוּש מעמדי – בּהון הלאוּמי כּמטרה לחציהם.

אפשר כּי לַמדני השוּלחן־ערוּך המעמדי יטענוּ כּי בּשוּם ספר־לימוּד על מלחמת המעמדוֹת וּבשוּם ספר על הפאשיזם לא מצאנוּ שיהיוּ מוֹנים בּין אמצעי המלחמה נגד הפּוֹעלים גם את החרמת הקרן הקימת. הרי שאין זה נוֹגע בּנוּ. אוּלם נראה שאוֹיב הפּוֹעלים היהוּדי איננוֹ זקוּק לעיין בּספרי־הוֹראָה פאשיסטיים והוּא מחדש לוֹ חידוּשים מקוֹריים בּמלחמתוֹ בּפּוֹעל היהוּדי.

אוּלי יקח לקח גם הפּוֹעל וידע כּי בּמלחמתוּ הוּא אינוֹ צריך להיוֹת משוּעבּד לנוּסחאוֹת מקוּבּלוֹת, אלא עליו לעמוֹד על תוֹכן הדברים ועל אָפיָם, גם כּשהם נתוּנים בּלבוּש יהוּדי מיוּחד.


 

פּרשת המפעל

ועכשיו מלים אחדוֹת על המפעל עצמוֹ. בּקוֹנגרס האחרוֹן הוּחלט פּה אחד על מפעל אוּסישקין. כּל הכנסת המפעל מוּקדשת לגאוּלת הקרקע. מפּני האוירה הנחמדה השׂוררת עכשיו בּתנוּעה הציוֹנית לא נעשׂתה הפּעוּלה על ידי כּל חלקי התנוּעה הציוֹנית בּבת אחת. הציוֹנים הכּלליים הבטיחוּ להם את “חלקם” ואת עוֹנת פּעוֹלתם. עכשיו הגיע זמן פּעוּלתנו אנוּ. כּל הכּספים אשר יכּנסוּ על ידי חוּגי ארץ ישׂראל העוֹבדת יהיוּ מוּקדשים לרכישת קרקע בשביל התישבוּת עוֹבדת, חלוּצית־הסתדרוּתית. זהוּ הצד הכּללי שבּמפעל זה. ויש כּאן גם נוֹפך מיוּחד: התביעה להשתתף בּמפעל, הנוֹתן כּבוֹד למנחם אוּסישקין.

בּתביעה זו יש בּחינה ציוֹנית־פוֹרמלית ויש בּחינה אישית. אנוּ תוֹבעים מכּל חלקי התנוּעה הציוֹנית ציוּת מלא להחלטוֹת הקוֹנגרס וּתמיכה ממשית בּכל המפעלים המוּכרזים על ידי המוֹסדוֹת העליוֹנים של התנוּעה הציוֹנית. אנוּ מוֹקיעים כּל השתמטוּת. בּיקרנוּ קשה את התנהגוּת המפלגוֹת שהשתמטוּ ממפעל ארלוֹזוֹרוֹב. כּלוּם נהיה כּמותם? אוּמרים כּי אנוּ שׂבעים מַגבּיות, עייפים ממַגבּיוֹת. אך אנוּ התוֹבעים תמיד מאחרים, והרוֹצים לשמש דוּגמה של נאמנוּת, כּלום לא נהיה נאמנים להחלטוֹת שאנחנוּ החלטנו?ּ

ויש גם בּחינה אישית בּדבר. מפעל זה ערוּך לכבוֹד אישיוּת ציוֹנית שאיננוּ נמנה על המחנה המסוּים שלנוּ, אלא נחשב, וּבצדק, כּנחלת התנוּעה הציוֹנית כּוּלה. עם מנהיגי הציוֹנוּת אנוּ פּוֹעלים יחד בּעבודה משוּתפת פּעמים כּידידים וּכחברים, פּעמים כּמתנגדים וּבני־פלוּגתא, פּעמים מתוֹך היאָבקוּת קשה.

זה האיש מנחם אוּסישקין אתוֹ עוֹבד הפּוֹעל בּארץ מראשית “העליה השניה”. ועוֹד קדמוּ לכך ימי המלחמה נגד אוּגנדה, ימי “הפּרוֹגרמה שלנוּ”3, כּשבּרוּכוֹב נמנה בּין שליחיו ועוֹזריו של אוּסישקין להצלת השׂרידים האחרוֹנים של הציוֹנוּת הארץ־ישׂראלית משיני הכּפירה הטריטוֹריאַליסטית. וּבכל הימים האלה לא תמיד עבדנוּ אתוֹ בּשלוֹם. הוּא אינוֹ מן הרכּים והנוֹחים. וגם אנחנוּ קשים ועזים. יש בּינינוּ צדדים מרוּבּים של שיתוּף ויש גם היאָבקוּת. אנוּ נפגשים מתוֹך רצוֹן משוּתף והבנה הדדית. דרכּנוּ היא לפרוֹשׂ בּגלוּי את כל הניגוּדים ולא להטמין אוֹתם, ויתכן שימָצאוּ פּוֹעלים אשר טינה בּלבּם על אוּסישקין בּעד מעשׂה פּלוֹני אוֹ אַלמוּני, והם יקשוּ לשאוֹל: למה וּמדוּע תחלוֹק תנוּעת הפּוֹעלים כּבוֹד לאוּסישקין, אשר היוֹם אוֹ מחר נעמוֹד אתוֹ בּקשרי מלחמה? ויש שישאלוּ: למה לנוּ להקים יד למי שאיננו מ“אנ”ש"?

ונמצאים גם ישרי־לב ואצילי־רוּח, אשר ידעוּ להסבּיר לפּוֹעל מדוּע עושׂה זאת ההסתדרוּת. אוּסישקין סיפּר לי לפני נסיעתוֹ כּי אחד מ“הצד שכּנגד” אמר לוֹ: “עכשיו אני יוֹדע למה לא חתמת על הכּרוּז להגנת סטבסקי4. לא חפצת להפסיד את השתתפוּת הפּוֹעלים בּמפעלך”. סיפּר לי זאת כּדוגמה לאוֹתה שפלוּת האוֹפפת אוֹתנוּ, ואשר איננה יכוֹלה לתאר לעצמה לא את התנהגוּתוֹ של אוּסישקין בּשאלת־מַצפּוּן ולא את התנהגוּתה של ההסתדרוּת בּמפעל בּנין אלא כּקנוּניה שפלה, בּחינת “שמוֹר לי ואשמוֹר לך”. למחרת בּא לידי עלוֹן של מפלגת פּוֹעלים “שׂמאלית” ושם אוֹתה ההסבּרה: ההסדרוּת עוֹשׂה את מפעל אוּסישקין כּגמוּל על אשר לא חתם. יש, כּנראה, שהקצווֹת מאוּחדים בּ… שפלוּתם.

וחפצתי כּאן להסבּיר מפוֹרש, מדוּע זכה אוּסישקין שציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ ונאמני ארץ־ישׂראל העוֹבדת בּגוֹלה ישתתפוּ בּמפעל הכּבוֹד לשמוֹ בּלב שלם, בּלי היסוּסים. יעברוּ ימים והויכּוּחים והניגוּדים החוֹלפים ישָכחוּ מלב, וישארוּ לזכּרוֹן של קיימא הקוים העיקריים, הקוֹבעים את ערך המעשׂים והאישים. ואז אם ישאלוּ לשמוֹת האנשים שחלקם רב בּביצוּר הישוּב העוֹבד בּארץ – יוּזכּר שמוֹ של אוּסישקין בּין הראשוֹנים. הוּא מעוֹלם לא היה חבר למפלגת פּוֹעלים, אך פּעלוֹ של אדם אינוֹ נערך על פּי כּרטיס־החבר שבּכיסוֹ. יש אנשים שעל פּי שייכוּתם המעמדית והמפלגתית הם זרים לפּוֹעל, אוּלם לפי מפעל חייהם הם קרוֹבים לוֹ מאד. וכן יתכן שאדם יחזוֹר בּלי הרף “מעמד, מעמד, מעמד”, כּמי שאומר “קדוֹש, קדוֹש, קדוֹש”, מבּלי שידע לעשׂוֹת משהוּ למען מעמד הפּוֹעלים.

יש חזיוֹן ההוֹלך ונשנה בּתנוּעה הציוֹנית. ודאי שאיננוּ דבר שבּמקרה: נקוּדת־המוֹצא של מנהיגי הציוֹנוּת ועוֹשׂי דברה לא היתה סוֹציאליסטית. אבל על הבּמה הלאומית הם נפגשו בּפּוֹעל. והצו ההיסטוֹרי לוֹחש להם: אין אתם יכוֹלים לבנוֹת את ארץ־ישׂראל בּנין של ממש, אלא אם כּן תוֹשיטו יד לתנוּעת־הפּוֹעלים החלוּצית. מה יכריע אצלם את הכּף, האם הפּניות והמוּשׂגים והאינטרסים המעמדיים אוֹ ההכרח הציוֹני? בּזאת יבָּחנוּ. בּראשית העליה השניה היה הכּל נגדנוּ. גם אחד־העם. ואוּסישקין, בּעל הבית, השמרני, הבין אז לערך העבוֹדה העברית, הבין לערך הפּוֹעל, החלוּץ, השתתף בּיסוּד עין־גנים, תמך בּ“השוֹמר”. רצה בּעליה חלוצית.

ושוּב נפגש הפּוֹעל עם אוּסישקין בּשנים שלאחר המלחמה. הוּא הגיע לארץ מרוּסיה שלאחר המהפּכה הסוֹביטית. רבּים מחבריו, ליבּרלים וּמתקדמים לשעבר, נעשׂוּ ל“אֶמיגרנטים”, וּתפיסתם הציוֹנית נעשׂתה אֶמיגרנטית. הפּחד מפּני הפּוֹעל הביא אוֹתוֹ לזרוֹעוֹת הרביזיוֹניזם. גם עם אוּסישקין לא היו הפּגישוֹת הראשוֹנוֹת קלוֹת. הוא פּחד מפּני הזרמים החדשים בּציבּוּר הפּוֹעלים. ואין ספק, אילמלא היה אוּסישקין איש־הציוֹנוּת, איש החוּשים לקרקע ולעבוֹדה, אילמלא גבר בּו רצוֹן ההגשמה הציוֹנית על יחסיו וּמוּשׂגיו המעמדיים – לא היתה נמצאת לנוּ לשוֹן משוּתפת.

ועכשיו: תעברוּ על פּני העמק, מיגוּר ועד בּית־אַלפא, תלכוּ לעמק חפר, תפנוּ לקרית־חיים, תעברוּ על פּני מחנוֹת הקיבּוּצים בּמוֹשבוֹת וּבנקוּדוֹת התישבוּת האלף – וּתהא זוֹ חוֹבת יוֹשר מצדכם להכּיר, כּי רק בּשיתוּף הגדוֹל אשר בּין הפּוֹעל־החלוּץ לבין נשיא הקרן הקימת בּא כּל זה לעוֹלם.

חוֹבת היוֹשר וחוֹבת הכּבוֹד היא לזכּוֹר זאת ולא רק בּשעת חגיגת יוֹבל, אלא גם בּשעה של היאָבקוּת. חוֹבת הכּבוֹד היא לתנוּעה להכּיר מי הם בּני־בּריתה וּמי הם בּני־הפּלוּגתה המכובּדים שלה והיקרים עליה. בּשעת ויכּוּח וּפלוּגתה הכּרנוּ בּו את האָדם הישר, שכּשהוּא תוֹמך בּנוּ הנהוּ תוֹמך בּיוֹשר־לבב וּכשהוּא מתנגד לנוּ הוּא מתנגד בּגָלוּי וּביוֹשר.

והוּא, אשר סימפּטיוֹת עמוּקוֹת שמוּרוֹת לוֹ בּלבּוֹ לתפיסה הרביזיוֹניסטית, הוּא העוֹין את הדגל האדוֹם, ואשר חששוֹת רבּים יש לוֹ לגבּינוּ, ידע גם בּשעת־נסיוֹן לוֹמר דברים אמיצים ונוֹעזים, מתוֹך שאיפה לטהרת הציוֹנוּת, כּוָנתי לדבריו של אוּסישקין בּמושב הועד הפּוֹעל הציוֹני בּפּראג, כּתוֹצאה מעבוֹדתוֹ בּ“ועדת החקירה”, שנבחרה לבירוּר ההאשמוֹת שמפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל האשימה את החוּגים הבּריוֹניים בּרביזיוֹניזם. הדברים היוּ מחרידים בּמכאוֹבם וּבאמיתם. והם היוּ נשׂגבים בּשאיפתם לקיים את התנוּעה הציוֹנית בּטהרתה.


 

המַגבּית וערכּה

משהוּ על פּעוּלת המגבּית: יש מתרעמים אצלנוּ על שפע המַגבּיוֹת. יש מרחמים על הפּוֹעל הכּוֹרע תחת הנטל הקשה של המסים והתרוּמוֹת. אין חלקי עם הרחמנים הללוּ. אין לנוּ להתבּייש בּ“מעמסוֹת” הללוּ. לא חסד עוֹשׂה הפּוֹעל עם זּולתוֹ בּתרוּמוֹתיו, אלא גוֹמל חסד לעצמוֹ. אם עוֹד יש הצדקה לרמת החיים הגבוֹהה בּארץ, לשׂכר העבוֹדה הגבוֹה, לבּזבּוּז הדבק גם בּשכבות פּוֹעלים מסוּימות, הרי היא זוֹ: יצירת נכסים ציבּוּריים. מהם יצמח כּוֹחוֹ של הפּוֹעל, מהם ישתפּרוּ חייו, והם יעמדוּ לוֹ בּשעת צרה. כּל פּרוּטה המוּשקעת בּמפעל ציבּוּרי נאמן משתלמת פּי שבעים ושבעה. כּל בּנין, כּל צריף, כּל מפעל תרבּוּתי, כּל משק הנוֹסף לציבּוּר ישמוֹר עליו ממַזיקים, יעזוֹר להשיב התנקשוּיוֹת אָחוֹר. החינוּך לנתינה, לנתינה בּאהבה, הנהוּ חלק חשוּב בּכל תנוּעה רעיוֹנית. והחבר צריך לדעת כּי מס ציבּוּרי וּתרוּמה ציבּוּרית אינם קרבּן אלא חסכוֹן של קיימא.

וּמלה אחת על הערך הציבּוּרי־המדיני של השתתפוּתנו בּקרנוֹת. אנחנוּ התנוּעה שבּידה ההגה של המפעל הישוּבי, של המדינאוּת העברית. אנחנוּ מוֹפיעים בּפני העם השכן וּבפני ממשלת המנדט. בּעיני המוני ישׂראל אנוּ נוֹשׂאים בּזכוּת וגם בּחוֹבה. בּחוֹבה יוֹתר מאשר בּזכוּת. משסים בּנוּ, משׂטינים עלינוּ, אך אנחנוּ מאַחריוּת לא נברח. מעשׂינוּ צריכים לשׂים לאַל את אשמוֹת השקר. עלינוּ לפקוֹח את עיני העם וּלהוֹכיח בּרוּרוֹת מה עוֹשׂה הפּוֹעל בּהיוֹתוֹ אוֹחז את ההגה של ההנהגה הציוֹנית בּידיו. וּמעיקרי הפּעוּלה בּימי “שלטוֹננו” – להרים את קרן ההוֹן הלאוּמי.

למרוֹת ההחרמה ולמרוֹת הבּיטוּל השיטתי מצד “אנשי־המעשׂה”, נמצא עכשיו ההוֹן הלאוּמי שוּב בּמעלה. עוֹלוֹת התרוּמוֹת, ועוֹלה גם האשראי הלאוּמי. ענין המלוה חדל להיוֹת חלוֹם. מאמין אני כּי בּעוֹד זמן־מה נעמוֹד בּפני אפשרוּיוֹת מוּרחבוֹת. ואז – אַל יבוֹא הפּוֹעל כּחלוּץ וּכבעל תכניוֹת בּלבד. יבוֹא גם כּנוֹתן, כּתוֹרם וּמַתרים, כּעוֹשׂה וּמעַשׂה. הפּוֹעל צריך לכבּוֹש לוֹ בּמעשׂיו, בּכל מעשׂיו, את זכוּתוֹ להנהגת העם.


  1. טוֹרגסין. ראשי־תיבות בּרוּסית: מחלקת המסחר עם חוץ־לארץ.  ↩

  2. דברי הפּרידה של בּיאליק. בּתוך דבריו בּ“אוֹהל שם” בּשבת י“ט בּסיון תרצ”ד, לפני נסיעתוֹ האחרוֹנה לחוּץ־לארץ, אמר בּיאליק: “הסימן השני למחלה (למחלת הישוּב) היא הספסרוּת הבּזוּיה האוֹכלת אוֹתנוּ כּעש. בּרק השׂטן של הזהב סימא את עינינוּ, אנוּ מתפּארים בּגיאוּת וּבפריחה בּמקוֹם שיש רק מהוּמה ריקה של ספסרוּת. דוּנם אחד עוֹבר עשׂר פּעמים מיד ליד, וכל פעם עוֹלה מחירוֹ, ואנוּ חוֹשבים שזוֹהי עליה וגיאוּת”. “דבר” גליוֹן 2781, כ“ב בּתמוז תקצ”ד, 5.7.1934.  ↩

  3. ימי “הפּרוֹגרמה שלנוּ”. חוֹברת בּרוּסית מאת מ. אוּסישקין, שהוֹפיעה בּשנת 1905, בּה יצא בּחריפות נגד הצעת אוּגַנדה וקרא לעבוֹדה מעשית בּארץ־ישׂראל על ידי רכישת קרקעוֹת והמרצת פּעוּלוֹת התישבוּת מצד בּעלי־הוֹן, מעמד בּינוֹני וּפוֹעלים, ועל ידי פּיתוּח מסחר ותעשׂיה. גם הבליט את שאלת העבוֹדה העברית, שראה אוֹתה כּתנאי לבנין הארץ, והציע הטלת חוֹבה על צעירי ישׂראל לעלוֹת לארץ לעבוֹדה חקלאית בּמוֹשבוֹת בּמשך שלוֹש שנים בּתנאי הפּוֹעלים הערבים. עיין “ספר אוּסישקין”, ירוּשלים תרצ"ד, עמוּדים 97–125.  ↩

  4. הכּרוּז להגנת סטבסקי. כּרוּז חתוּם בּידי רבּנים, סוֹפרים ועסקנים פּוּרסם נגד פּסד־הדין של מות לאברהם סטבסקי שהוּצא על ידי בּית־המשפּט בכ“ה בּסיון תרצ”ד. עיין “דבר” גליוֹן 2768, ז' בּתמוּז תרצ"ד, 20.6.1934.  ↩

המלצות קוראים
תגיות