רקע
ברל כצנלסון
דין השיתוּף הלאוּמי מהוּ?
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל (דפוס דבר); תש"ז

(תשוּבה להרב מאיר בּרלין)1


נכבּדי! מצוה גוֹררת מצוה: בּזכוּת זוֹ ש“דבר” פּירסם את מכתבך הגלוּי לועד הלאוּמי, בּדרישת התפּטרוּתוֹ, והגיב על זה בּ“דבר היוֹם”, זיכּיתני עכשיו בּמצוַת הכנסת־אוֹרחים. ויש טעם מיוּחד בּקיוּם מצוה זוֹ לגבּי אוֹרח מכוּבּד, נשׂיא מפלגה מתנגדת, אשר בּדרך כּלל, בּמלי דעלמא, איננוּ נזקק לבמת “דבר”. ואָמנם היה בּרצוֹני להַדר בּמצוה זוֹ, להתגבּר על יצר הויכּוּח וּלהגיש את דבריך לקוֹראים כּתעוּדה ציבּוּרית, למען יקראוּ וישפּוֹטוּ. אלא שאתה דוֹרש ממני תשוּבה. אין אַתה מסתפּק בּהסבּרת עמדתך, וגם לא בּהערוֹתיך הפּוּלמוֹסיוֹת לגבּי מערכת “דבר” והצד שלנו בּכלל, אלא תוֹבע תשוּבה. וּבין שלבּי נתוּן עכשיו לויכּוּח זה וּבין שהוּא נתוּן לענינים אחרים, אינני בּן־חוֹרין להימנע ממנוּ.

וגם בּקבּלי את הזמנתך בּוֹחר אני להימנע מניתוּח כּמה וכמה הערוֹת והשׂגוֹת המפוּזרוֹת דרך אגב בּמכתבך. אני מוּכן לפרקים לסמוֹך על הקוֹרא המבין. וכן לא אהיה בּוֹחן לבבוֹת, ולא אתוַכּח על דברים המסוּרים ללב. אם מאמין אתה בּאמת וּבתמים כּי בּין התמרמרוּתך על מעשׂה קבוּצה אחת של עוֹלים לתל־חי לבין דרישתך לועד הלאוּמי שיתפּטר יש קשר של הרגשה דתית ולא של “פּוֹליטיקה” – לא אערער על כּך. סוֹף סוֹף לא אני אלא אתה הוּפקדת רשמית על משמר עניני הדת והמסוֹרת, ואם לדידך יש בּעמדתך זוֹ – וּבעמדוֹת רבּוֹת שכּמוֹתה, שהלכוּ ונתרבּוּ בּזמן האחרוֹן אצלך ואצל חבריך – משוּם מתן כּבוֹד לדת ישׂראל ולמפלגה הדוֹגלת בּשם הדת – מה אני כּי אבוֹא ואתבּע את עלבּוֹנן מידך?

אעשה איפוֹא את רצוֹנך ואעמוֹד רק על נקוּדת־הכּוֹבד שבּמכתבך, על תביעתך מאת “דבר” שיכּנס בּמשׂא־וּמתן של הלכה ויקבּע עמדה: “שבּת קוֹדש מה דינה וּמה שמירתה”, כּלוֹמר, ידוּן על ל“ט מלאכוֹת2 ועל עניני איסוּר והיתר בּשבּת, לא רק מאוֹתה בּחינה עלוּבה שבּה נדוֹנה השאלה בּ”דבר היוֹם", מבּחינת ההתחשבוּת עם “היהוּדי הפּשוּט”, אלא גם מבּחינה עקרוֹנית, לכתחילה.

מבקש אתה שהדברים יתבּארוּ בּלי כּחל, וּבמכתב פּרטי אתה עוֹד מוֹסיף וּמבקש ממני בּירוּר בּגילוּי־לב. דרישה זוֹ ראוּיה להתקבּל בּכל הרצינוּת, אם שני הצדדים ניגשים לדוּן מתוֹך נכוֹנוּת שוה לחתוֹר יחד לקראת הפּתרוֹן, אם שניהם סבוּרים שהפּתרוֹן המבוּקש עוֹדנוּ חבוּי וטעוּן חישׂוּף וגילוּי. אוּלם בּשעה שצד אחד איננוּ זקוּק כּלל וּכלל לבקשת פּתרוֹן, בּאשר פּתרוֹנוֹ אתוֹ, נתוּן וּמקוּדש, ושוּם פּקפּוּק ושוּם שינוּי וּתנוּדה אי אפשר שיחוּלוּ בּוֹ, וכל תשוּבה שיציע לו הצד השני המוּזמן לדיוּן, תתקבּל על דעתוֹ רק בּמקרה שתהא חוֹפפת לגמרי, בּכּל מכּל כּל, את פּתרוֹנוֹ המצוּי לוֹ משכּבר הימים, ועל כּל מקרה שהתשוּבה תהא שוֹנה חלילה ממה שרצוּי לוֹ, הוּא מאַיים מראש בּמלחמה, וגם בּ“כָרֵת”, כּאשר עשׂית אַתה, נכבּדי, בּסוֹף מכתבך – מה טעם יש אזי לדרישת בּירוּר, אם לא טעם של פּוּלמוֹס נַצחני?

אגב, הזמנתך לבירוּר מלוּוה בּאִיוּם של מלחמה. והרי לאמיתוֹ של דבר יצא כּבר הענין מגדר איוּם, והמלחמה מתנהלת בּכל מרירוּתה וּבכל אמצעי המלחמה, וּלפי מוּסר המלחמה: בּסיפּוּרי רב בּישׂראל על חטאיהם הבּדוּיים של חברי ההנהלה הציוֹנית, בּהחרמת הקרנוֹת, בּהפרת החלטוֹת הקוֹנגרס, בּכריתת בּרית עם “שוֹברי” ההסתדרוּת, ולאחרוֹנה: בּקריאתך להתפּטרוּת המוֹסד היחידי בּישוּב, המקיים שיתוּף פּעוּלה בּין מפלגתך לבין הפּוֹעלים. מה יש עוֹד להילחם ואין נלחמים בּנוּ? והיכן היא פּינת השלוֹם אשר אפשר עוֹד להציל אותה מאש המערכה? הן לא מקרה הוּא ששאלוֹת הדת והמסוֹרת והשבּתוֹת והמוֹעדים הוֹפכוֹת בּעתוֹנוּת “המזרחי” וּבועידוֹתיו לשאלת “פּוֹעלים” דוקא. ואכן, “היהוּדי הפּשוּט” אשר בּרחבי הגוֹלה רשאי להסיק כּי הישוּב הבּעל־בּיתי בּארץ־ישׂראל חי על טהרת הקוֹדש והבּוּרגנוּת הפּרדסנית והעירוֹנית על בּניה וּבנוֹתיה משתתפת בּהקמת “ארץ־ישׂראל לעם ישׂראל על פּי תוֹרת ישׂראל”, כּכּתוּב על דפּי העתוֹנוּת המזרחית, ורק הפּוֹעלים הם הם הפּוֹרקים עוֹל וּמחללים קוֹדש ועוֹשׂים לאַל את מאמציו והישׂגיו הגדוֹלים, הדתיים והתרבּוּתיים, של “המזרחי” בּארץ־ישׂראל.

הייתי רשאי איפוֹא בּמיטב הכּרתי להשיב ריקם הזמנה כּזוֹ לבירוּר, אילמלא הצוֹרך הפנימי שלא להימנע מתשוּבה, מהבהרת יחס ועמדה. ואַל נא תתרעם עלי אם בּדרך לתשוּבה אנסה להשיב גם על השאלה שלא נשאלתי, אלא שנתעוֹררה אצלי בּעקב שאלתך.

לשם בּירוּר עניני בּין שני צדדים, המחוּלקים בּכמה וכמה עיקרי חיים, נצרך ששניהם ידעוּ בּבירוּר מַהוּ הקרקע המשוּתף להם. היש שטח ציוֹני משוּתף ליהוּדים העוֹמדים על קרקע המסוֹרת המקוּדשת בּכּל, שאינה ניתנת לשיעוּרים וּלהבחנה, וליהוּדים שאינם כּפוּפים בּמחשבתם וּבמאוייהם למסוֹרת זוֹ, והם רוֹאים עצמם חפשים לתעוֹת ולשגוֹת ולצדוֹק וּלהרחיק וּלקָרב כּעוֹלה על רוּחם? שאלה זוֹ נשאלה בּבית־מדרשה של הציוֹנוּת, ועוֹד­ קוֹדם לה בּבית־מדרשה של חיבּת־ציוֹן מראשית ימיה. כּי זאת הפּעם הראשוֹנה לאחר החתך העמוֹק שחתך “הזמן החדש” בּבשׂר האוּמה והפריד בּין הדבקים, חָברוּ יחד, לאוֹר החזוֹן הציוֹני וּמתוֹך אהבה לוֹהטת לעם, בּחירים משני המחנוֹת – המשׂכּילים והרבּנים – לתנוּעה אחת. איני נוֹטה כּלל וּכלל להקל בּחריפוּת השאלה והקוֹשי הנפשי הכּרוּך בּה מאז ועד היוֹם. ואמנם אפילוּ בּין המשׂכּילים הלוֹחמים היוּ רבּים אשר לא האמינוּ בּאפשרוּת של שיתוּף זה, ועל אחת כּמה וכמה החרדים. הרוֹב הגדוֹל שבּהם שלל שלילה עקרוֹנית שיתוּף כּזה. מאנשי “פרנקפוּרט” ועד “הפּלס” ועד “אגוּדת ישׂראל” שללוּ כּל אפשרוּת של בּנין הארץ בּשוּתפוּת עם העבריינים.

אחרת היתה דרכּם של מבשׂרי הציוֹנוּת מבּין היהדוּת החרדית. דבֵקוּתם בּחזוֹן הגאוּלה ציוֹתה עליהם את השיתוּף, ודאי הטרגי, עם אנשים אשר מחשבוֹתיהם והליכוֹת חייהם עמדוּ בּסתירה גמוּרה לעוֹלם הרוּחני שלהם. מתוֹך הסכּמה מפוֹרשת אוֹ אילמת קבעוּ לעצמם ראשוֹני מבשׂרי הציוֹנוּת את הקרקע המשוּתף. ר' צבי הירש קלישר שבּיקש בּציוֹנוּתוּ לחדש את המקדש והעלאָת קרבּנוֹת, וּמשה הֶס הסוֹציאליסט, – אשר עם כל עוֹמק הרגשתוֹ היהוּדית ויקוֹד אהבתוֹ לגזע מחצבתוֹ היה ודאי “פּוֹשע ישׂראל” בּעיני כּל יהוּדי ירא־שמים – נדבּרוּ יחד על דרך הפּעוּלה הישוּבית והמדינית, ולא השאירוּ לנוּ עדוּת אם נגעוּ אוֹ לא נגעוּ בּשאלת הניגוּד שבּיניהם בּהשקפוֹת דת וּבהלכוֹת החיים. ור' מרדכי אליאשבּרג, מטוֹבי הרבּנים חוֹבבי־ציוֹן, לא חקר לעמדתוֹ הפּרינציפּיוֹנית של ליאוֹ פּינסקר בּעניני דת ומסוֹרת, ואף לא להליכוֹת חייו. תנאי אחד הוּנח בּיסוֹד הפּעוּלה הציוֹנית, גם בּימי חיבּת ציוֹן וגם בּימי הרצל, והוּא: מוֹסדוֹת התנוּעה קיבּלוּ וקיימוּ חוֹבה של אי־פּגיעה בּקדשי היהדוּת המסרתית, חוֹבה של כּבוֹד ויחס תרבּוּתי.

ואבוֹת הציוֹנוּת החרדית לא שאלוּ אם פּינסקר וליליֶנבּלוּם והרצל עוֹשׂים זאת מטעמים לאוּמיים־מדיניים אוֹ מטעמי שלוֹם בּלבד, ולא דרשוּ מהם הוֹדאה פּרינציפּיוֹנית דוקא.

מאז ועד עתה גברה, כּנראה, אש־הדת בּקרב נוֹשׂאי המסוֹרת הדתית בּציוֹנוּת, עד שמזרחי מוּבהק וחניך המסוֹרת הציוֹנית שכמוֹתך איננוּ מוֹצא קוֹרת־ רוּח בּזה ש“דבר” תוֹבע מאת אנשים, שאינם חיים על פּי השוּלחן ערוּך, שינהגוּ כּבוֹד בּשבּת המסרתית, כּדי שלא לגרוֹם כּאב ועלבּוֹן ליהוּדי החרד. תביעה זוֹ של “דבר” מפריעה את מנוּחתך ואתה מאַיים בּמלחמה, אם לא תבוֹא מצד “דבר” הכרזה פּרינציפּיוֹנית שיהא בּה משוּם איסוּר ל"ט מלאכוֹת על חברי ההסתדרוּת.

אוֹדה לך בּגילוּי־לב, שעם כּל החשָבתי את עיקר שיתוּף הפּעוּלה בין זרמים וּמעמדוֹת בּתנוּעה הציוֹנית ועם כּל רצוֹני בּשלוֹם־אמת שיש עמוֹ יצירה, נבצר ממני לספּק את רצוֹנך זה. יוֹתר מזה, רוֹאה אני בּוֹ הסחת־ דעת ממַהוּתה של ההסתדרוּת הציוֹנית, כּמוֹ ממהוּתה של הסתדרוּת העוֹבדים, כּמוֹ ממַהוּתה של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל. בּוֹש אני לחזוֹר על מוּשׂכּל פּשוּט וּפשטני זה, אבל כּיון שרבּים דשים בּסילוּפוֹ, לא יגוּנה ההכרח לחזוֹר ולחזוֹר: אין היחס החיוּבי אוֹ השלילי בּעניני דת וּמנהגים מסרתיים קוֹבע את האוֹפי של הסתדרוּתנוּ ולא את שייכוּת האדם להסתדרוּתנוּ. ההסתדרוּת לא בּאה לעוֹלם לשם ערעוּר הדת ולא לשם חיזוּק הדת. בּהסתדרוּת העוֹבדים ישנם חברים שוֹמרי דת ונאמני מסוֹרת, וישנם כּוֹפרים וּפוֹרקי־מסוֹרת. ואין ההסתדרוּת מטילה את מרוּתה על חבריה בּעניני אמוּנוֹת ודעוֹת. ואין חשיבוּתוֹ ונאמנוּתוֹ ההסתדרוּתית של חבר נמדדת לפי מידוֹת אלה. ורק בּמקרים שתחוּמי הלאוּמיוֹת והדת והמסוֹרת יוֹנקים זה מזה, בּאלה המקרים שערכים לאוּמיים וסוֹציאליים כּרוּכים בּהם – רשאית ההסתדרוּת לראוֹתם כּדברים הנכנסים לרשוּתה וּלסַמכוּתה. לפיכך אפשר הדבר שועידת ההסתדרוּת תעמוֹד על חשיבוּתה הלאוּמית והסוֹציאלית של השבּת, מבּלי שתקבּע הלכה “שבּת קוֹדש וּשמירתה מה דינה”, לפיכך אפשר שעתוֹן ההסתדרוּת ידרוֹש יחסי כּבוֹד ותרבּוּת ליהדוּת החרדית – כּל עוֹד היא עוֹמדת על קרקע החרדוּת ואינה עוֹשׂה ממנה קרנים לפּוֹליטיקה קלֶריקלית וּלנַגח את תנוּעת הפּוֹעלים – מבּלי לראוֹת עצמוֹ חייב לפסוֹק הלכוֹת מה צריכה להיוֹת השבּת של העוֹבד בּארץ, אם דיוֹקנה של השבּת בּעיירה הישׂראלית הפּטריאַרכַלית, בּלי שינוּי תג, אוֹ כּראוֹת עיני האנשים המעַצבים להם את שַבּתם והמבקשים בּה מַרגוֹע לגוּף וּמזוֹן לנפש על פּי דרכּם.

יכוֹלתי בּתשוּבתי זוֹ לצאת ידי חוֹבתי, אוּלם אַרשה לעצמי עוֹד מלים אחדוֹת. מי שמסוּגל להטוֹת אוֹזן אל חיי הרוּח בּציבּוּרנוּ, כּפי שהם מתגלים בּספרוּת העבוֹדה וּבכינוּסי הפּוֹעלים, הוּא יאזין ויקלוֹט כּמה בּנוֹת־קוֹל של חשבּוֹן הנפש, בּיחיד וּברבּים, עם עצמה ועם עוֹלמה ועם ריבּוֹנה ועם תרבּוּת הדוֹרוֹת, גילוּיים של היאָבקוּת והתעצמוּת רעיוֹנית. רבּים הם בּציבּוּר זה שאין חלקם עם שאנני האמוּנה וגם לא עם עליזי הכּפירה. ויתכן שחיי רוּח אלה היוּ פּורצים בּיתר עוֹז אילמלא ההכרח המר לעמוֹד בּמערכה קשה עם צר ואוֹיב וּמתנקש. מנהג זה שנהגוּ כּמה עתוֹנים חרדים להיאָחז בּצלילים הוֹמים שמגיעים אליהם כּדי להתכּבּד בּ“קלוֹן” הפּוֹעל והסתדרוּתוֹ, כּדי להשתמש בּהם בּשביל תרוּעוֹת פּוּלמוֹסיוֹת נַצחניוֹת והרעשת העוֹלם – לא יביא להעמקת הדבֵקוּת בּעוֹלם המסוֹרת וּלקירוּב הלבבוֹת בּין המחנה הנתקף והתוֹקף. בּריחוּק העצוּם הזה שישנוֹ כּיוֹם בּין הנוֹער החלוּצי לבין נוֹשׂאי הדת והמסוֹרת יש חלק לא קטן גם לתפקידם הריאַקציוֹני של האחרוֹנים בּחיי הציוֹנוּת והישוּב. אפשר להזכּיר בּגעגוּעים את הימים לפני חמישים שנה, כּשיחיאל מיכל פּינס, הסוֹפר החרד, היה לאב ולידיד נאמן לחלוּצי גדֵרה, וּזאב יַעבֵּץ3, המאמין התמים, נלחם לפני ארבּעים שנה את מלחמת העבוֹדה העברית עם הפּקידוּת הבָּרוֹנית. זה שנים רבּוֹת שהפּוֹעל־החלוּץ רוֹאה את נוֹשׂאי הדת הרשמיים ואת מפלגת־הדת הרשמית בּמחנה צוֹרריו, הזוֹממים “לשברוֹ” וּלהכריתוֹ. רק בּימים אלה קראנוּ בּעתוֹן “מזרחי” את שׂמחת הנקם לנצחוֹנוֹ של דוֹלפוּס ולתבוּסת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּעקב נצחוֹן זה.

חוֹששני כּי הגילוּיים הרבּים הללוּ אשר לא אֶמנה אוֹתם, של זיהוּי הדת העברית עם מַעמדיוּת רכוּשנית ואוֹיבת לפּוֹעל, יוֹתר משהם עלוּלים להזיק לפּוֹעל הם עלוּלים להשׂניא עליו את כּל אוֹתם הערכים אשר בּשמם דוֹגלים שוֹמרי הדת בּקרבּנוּ.


  1. “דבר”, גליוֹן 2681, כ“ד בּאדר תרצ”ד, 11.3.1934. תשוּבה להרב מאיר בּרלין על מכתבוֹ למערכת “דבר” בּו בּגליון.  ↩

  2. ל"ט מלאכוֹת. אלה הן שלוֹשים ותשע המלאכוֹת העיקריוֹת (“אבוֹת מלאכוֹת”) האסוּרוֹת בּשבּת, כּגון חרישה, זריעה, הבערת אש ועוֹד.  ↩

  3. זאב יעבּץ, עיין כּרך ב', עמוּד 326.  ↩

המלצות קוראים
תגיות