רקע
ברל כצנלסון
גוֹרל העבוֹדה העברית בּימים אלה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל (דפוס דבר); תש"ז

(במוֹשב השלישי של אסיפת הנבחרים, סיון תרצ"ד)1


 

מתמוֹטט היסוֹד

מכּל השאלוֹת שנערמוּ בּמוֹשב זה של אסיפת הנבחרים רוֹצה אני ליַחד את הדיבּוּר רק בּשאלה אחת. מה שם אקרא לה? בּמוֹשב שעבר נשמעה אצלנוּ הרצאה מַקיפה על שאלת העבוֹדה העברית. ועוֹד עמדנוּ לדוּן בּסידוּר יחסי העבוֹדה. גם אני וגם סיעתי איננוּ מעוּנינים לדחוֹת אפילוּ לשעה קלה את הצגת השאלה הזאת של יחסי העבוֹדה, סידוּרם ותיקוּנם, שאלת קביעת חוּקת העבוֹדה בּארץ. אלא שבּרגע זה יש משהוּ הנראה לי קוֹדם לכּל.

יש ענין תכוּף וּבוֹער. אני קוֹרא לוֹ: חוּרבּן העבוֹדה העברית. אני בּא מעיר תל־אביב, שאפשר לאמוֹר עליה “חגים ינקוֹפוּ”, היא הוֹלכת מחג אל חג, אך מצבנוּ עכשיו מזכּיר לי את אגדת החוּרבּן על בּיתר: בּקצה העיר האחד עוֹד נמשכוֹת הילוּלה וחינגה, וּבקצה העיר השני כּבר מהלך החוּרבּן. יתכן כּי אנשים היוֹשבים בּמשׂרדים וּנתוּנים לעניניהם הרגילים אינם מרגישים כּי דבר־מה התחיל להתמוֹטט אצלנוּ, ולא דבר־מה, אלא היסוֹד, וּלפיכך יראו בּדברי מעין הטלת פּחדים. רבּוֹתי, הייתי רוֹאה לעצמי זכוּת גדוֹלה אילוּ עלה בּידי להכניס בּלבּכם אותה החרדה שאני מלא לכל עתידנוּ. בּראוֹתי מה שנעשׂה בּנוּ בּארץ וּמה שאנחנוּ עוֹשׂים בּארץ יש לי הרוֹשם כּי עמל שלוֹשה דוֹרוֹת לבנין הארץ נעשׂה עכשיו לאַל.


 

שתיל בּיל"וּ הנעקר

אתמוֹל ישב בּינינוּ הזקן מנשה מאירוֹביץ, משׂרידי הבּיל"וּיים אשר אתנוּ. נזכּרתי בּשם סיפּוּרוֹ, “קוֹמץ הזרעוֹנים הראשוֹן”. מה גוֹרלוֹ של אוֹתוֹ גרעין שנזרע לפני חמישים וּשתים שנים? כּוּלנוּ, עם כּל ההבדלים שבּצוּרוֹת ושבּעמדוֹת חברתיוֹת, טיפּחנוּ אוֹתוֹ שתיל ראשוֹן: את שתיל בּנין העבוֹדה הישׂראלית כּאן, בּנין משק עברי בּידים עבריוֹת. השתיל גדל ונתחזק, והנה אנחנוּ רוֹאים בּמוֹ עינינוּ: השתיל הזה הוֹלך ונעקר. לא חפצנוּ ליצוֹר כּאן גיטוֹ, לא בּזה חפצוּ אבוֹת חוֹבבי־ציוֹן. חפצנוּ לבנוֹת חיים יהוּדיים עצמאיים, בּקרקע, בּכלכּלה, בּתרבּוּת. פּחדנוּ מפּני המפלצת של חיי אויר. נדמה היה כּי השׂגנוּ הרבּה, כּי נוֹצר כּבר טיפּוּס של יהוּדי עוֹבד, כּי נוֹצר משק יהוּדי שהעבוֹדה העברית היא לגבּיו דבר טבעי ואוֹרגני. והנה אנחנוּ רוֹאים כּי רוּח סערה נוֹשׂאת את כּל עמלנוּ.


 

מדוּע אני רוֹאה שחוֹרוֹת?

תשאלוּני: והרי לאחר ההגבּלוֹת נכנסים לארץ רבבוֹת יהוּדים, נכנס הרבּה הוֹן, מדוּע זה אני רוֹאה את מצבנוּ כּל כּך שחוֹר. אכן, בּא שינוּי קטן. ימים רבּים היתה לנוּ עליה קטנה וּמצוּמצמת מאד. אבל העליה הקטנה ההיא היתה אוּלי למעלה מכּוֹח הקליטה של הארץ בּימים ההם. העליה הקטנה בּמשך עשׂרוֹת בּשנים היתה למעלה מהצוֹרך המשקי של הארץ. הלכנוּ לא לפי הנוּסח של הממשלה האנגלית, והליכה זוֹ המריצה את הגידוּל. עכשיו בּא מצב אחר. כּוֹח הקליטה של הארץ גדל בּמידה מרוּבּה, גדל בּעקב מאמצינוּ, עמלנוּ, השקעוֹתינוּ. והעליה כּעת היא הרבּה למטה מכּוֹח הקליטה של הארץ וּמצוֹרך הקליטה שלה. ואי־ההתאמה בּין העליה וּבין יכוֹלת הקליטה של הארץ היא המאַיימת עלינוּ בּחוּרבּן. היוּ ימים אשר בּארץ היוּ מַשבּרים כּלכּליים. סבלנוּ מעוֹדף ידים וּמחוֹסר הון. זה לא היה כּל כּך מסוּכּן. עכשיו אנחנוּ סוֹבלים מעוֹדף הוֹן שאיננוּ משתרש בּארץ וּממחסוֹר ידים, מחסוֹר שיוֹצרים לנוּ בּאוֹפן מלָאכוּתי. זהוּ המאַיים להחריב גם מה שיצרנוּ עד עכשיו. המַפתח לרגוּלַציה של העליה עדיין איננוּ בּידינוּ. הוּא בּידי כּוֹח שמחוּצה לנוּ. ואם יש מכשיר כּזה שבּוֹ אפשר לכוון את כּל קיוּמנוּ בּארץ וּלהפרוֹת את מפעלנוּ, וּבוֹ אפשר גם להחניק אוֹתוֹ – הרי זוֹהי שיטת הרגוּלַציה של העליה. מה שראינוּ בּמשך השנתים האחרוֹנוֹת, השנתים של פּריחה כּלכּלית, אי אפשר (מבּלי שניכּנס לכבשוֹנוֹ של מי ששלטוֹן העליה בּידיו) שלא יביא אוֹתנוּ למחשבוֹת נוּגוֹת. רוֹאים אנוּ את המציאוּת האוֹבּיֶקטיבית היוֹצרת מכשוֹלים פּוֹליטיים וכלכּליים כּבדים על דרכּנוּ.

“הספר הלבן” של 1930 דיבּר על דבר “קריסטַליזציה” של הישוּב היהוּדי בּגוֹבה מסוּים. לאחר מלחמתנוּ הקשה ירדה המלה הזאת מעל הפּרק. סבוּרני שהמוּנח הזה איננוּ מדוּיק, איננוּ ממַצה את המציאוּת הפּוֹליטית שלנוּ. למעשׂה אי אפשר “לגבּש” את הישוּב היהוּדי. אפשר אוֹ לתת לישוּב לגדוֹל אוֹ להחניק אוֹתוֹ לגמרי “לגַבּש” אוֹתוֹ בּגוֹבה מסוּים אי אפשר. הנטיה הממשלתית לעכּב את הגידוּל, לדכּא כּוֹחוֹת חיים מסוּימים בּישוּב, אין פּירוּשה רק קיצוּץ־מה. פּירוּשה לא לגבּש את הישוּב, כּי אם לחנוֹט אוֹתוֹ, לצַמק אוֹתוֹ, להוֹציא ממנוּ רוּח חיים. זהוּ מה שהממשלה עוֹשׂה עכשיו.

אין אני מדבּר עכשיו על מדיניוּת־העליה מבּחינת צרכי המוֹני היהוּדים בּגוֹלה. אני מדבּר על השאלה רק מבּחינה אחת. מבּחינת צרכי המשק היהוּדי בּארץ.


 

נישוּל הישוּב העברי מעֶמדוֹתיו

מי שאיננוּ נמצא בּתוֹך העבוֹדה איננוּ מרגיש את כּל חוֹמר המצב. מה שהממשלה עוֹשׂה עכשיו – זהוּ: נישוּל הישוּב העברי מאוֹתן עמדוֹת העבוֹדה שכּבש לעצמוֹ בּמשך 52 שנים. מן הראוּי שנבחרי הישוּב יראוּ בּבהירוּת מספּיקה את התוֹצאוֹת הכּלכּליוֹת המתגלוֹת כּבר עכשיו לעין בּלתי־מזוּינת, לאחר תקוּפה קצרה של שפע. שנים רבּוֹת נלחמנוּ על מקוֹמנוּ בּעבוֹדת הממשלה. כּל מקוֹם עבוֹדה שכּבשנוּ לנוּ בּרכּבת, בּדוֹאר אוֹ בּאיזוֹ מחצבה ממשלתית, כּל מקוֹם כּזה היה בּעינינוּ כּיבּוּש יקר. הפּוֹעל הלך לעבוֹדוֹת אלה בּתנאים קשים, נקרע מסביבתוֹ הטבעית. משק הממשלה גדל משנה לשנה, גדל עם הפּריחה של הארץ. ועוֹד ילך ויגדל עם המלוה החדש. ועם כּל הקוֹשי של תנאי הקיוּם בּמשק זה ראינוּ לנוּ חוֹבה לבצר בּתוֹכוֹ מקוֹם לעוֹבד היהוּדי. בּימי הנציב פּלוּמר הגבּרנוּ מלחמה זוֹ והמשכנוּ אוֹתה בּלי הרף. “הספר הלבן” רצה לגזוֹל את זכוּתנוּ זוֹ. עירערנוּ וסוֹף סוֹף הגענוּ לפני כּשנה בּערך לכך שהממשלה הבטיחה לנוּ שליש בּעבוֹדוֹתיה. לא נדוּן עכשיו אם זה היה מספּיק אוֹ לא. אך נשאל: היכן הכּיבּוּש הזה, היכן השליש שלנוּ בּעבוֹדוֹת הממשלה? הוּא איננוּ. ואין אנוּ יכוֹלים אפילוּ לטעוֹן נגד הממשלה מדוּע איננוּ. היא פּטוּרה עכשיו מהשליש הזה. עכשיו יש כּבר מקרים שעיריה מעוֹרבת יכוֹלה לוֹמר: אני רוֹצה למסוֹר איזה כּביש לפוֹעלים יהוּדים, אבל היכן הפּוֹעלים היהוּדים? אין פּוֹעלים יהוּדים. לאחר שיטת הממשלה בּגזירוֹת העליה, וּבשעה שמשקינוּ מתבּוֹססים מחוֹסר ידים עוֹבדוֹת, אנחנוּ “פּטוּרים” כּבר מכּל מלחמה על עבוֹדה עברית בּמשק הממשלה. מה התוֹצאה?

התוֹצאה היא שכּל הסבל של השוֹטר היהוּדי במשך 14 שנה, הקרבּנוֹת המרוּבּים שהביא אוֹתוֹ היהוּדי שהלך להיוֹת החלוּץ שלנוּ בּמשטרה, כּל הסבל הזה היה לבטלה. יוֹם יוֹם מתרוֹקנת המשטרה, יוֹם יוֹם מתרוֹקנת הרכּבת וּמתרוֹקן הטלפוֹן מעוֹבדים יהוּדים. לפי המספּרים שישנם בּידי ההסתדרוּת נמצאים עכשיו בּכל משק המדינה בּין 4000 עוֹבדים כּ־350 יהוּדים, בּנמלים של הארץ נמצאים בּין 2500 עוֹבדים – כּ־225 יהוּדים, ואינני בּטוּח אם המספּרים האלה שסוּכּמוּ לפני חדשים מספּר מתאימים לרגע האחרוֹן. על תל־אביב נאמר לפני זמן־מה שאי אפשר לדעת את מספּר היהוּדים בּה כּעת, כּיון שמשעה לשעה גדל הישוּב בּתוֹכה, והיפּוּכוֹ בּעבוֹדוֹת הממשלה ועבוֹדוֹת אחרוֹת: אי אפשר שם לדבּר על מספּרים יציבים, כּיון שמספּרנוּ שם הוֹלך וּפוֹחת משעה לשעה.

אנחנוּ רגילים להתפּאר בּגידוּל מוֹשבוֹתינוּ אנוּ. חיים אנוּ בּתחוּם סגוּר ואיננוּ רוֹאים מה שנעשׂה מסביבנוּ: את הפּריחה של הארץ בּכלל, את גידוּל אוּכלוֹסיה לא מבּפנים אלא מבּחוּץ. מחלוֹני האוֹטוֹבּוּסים הרצים יוֹם יוֹם בּין תל־אביב לירוּשלים יכוֹלים אתם לראוֹת כּיצד משתנה משבוּע לשבוּע מראה הנוֹף של כּל החבל הזה. בּני ירוּשלים אוּלי אינם רוֹאים כּיצד משתנה העיר מחוֹדש לחוֹדש. אנחנוּ כּל כּך שׂמחים בּאחד־עשׂר מיליוֹני הלירוֹת הנמצאים בּבּנקים וּבדוּנמי הפּרדסים שנוֹספוּ לנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת, עד אשר איננוּ רוֹאים איזה צביוֹן מַתחילה לקבּל הארץ בּכלל.


 

החקלאוּת המתרוֹקנת מעוֹבדיה

את שטח הפּרדסים היהוּדים אָמדוּ בּראשית שנה זוֹ בּ־135 אלף דוּנם. מספּר עצוּם. לפני שנתים היוּ מוֹנים 65 עד 70 אלף דוּנם. נמצא שבּשנתים האחרוֹנוֹת הוּכפּל כּמעט שטח הפּרדסנוּת היהוּדית. היוֹדעים אַתם מה מספּר העוֹבדים היהוּדים העסוּקים עכשיו בּחקלאוּת? הגדל המספּר הזה אוֹ פּחת? אוֹמַר לכם: פּחת! לפי הספירוֹת שיש בּידי הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת מוֹנים עכשיו בּכל שטח המַטעים 4000 יהוּדים עוֹבדים בּחקלאוּת. וּבכן, זהוּ אָפיָן היהוּדי של מוֹשבוֹת המטעים שלנוּ כּיוֹם הזה: שטח פּרדסים יהוּדיים של 135 אלף דוּנם ועסוּקים בּהם 4000 יהוּדים. וכיצד מחוּלקים 4000 היהוּדים האלה? בּאוֹתוֹ חלק של המשק המתנהל בּעבוֹדה עברית שלמה עוֹבדים 3000 יהוּדים. וּבכל אוֹתוֹ הסֶקטוֹר הגדוֹל של המשק שבּוֹ שׂוֹררת עבוֹדה “מעוֹרבת” (לפי הטרמינוֹלוֹגיה של ראש התאחדוּת האִכּרים עוֹמד הוּא על “עבוֹדה עברית מַכרעת”) נמצאים אלף עוֹבדים יהוּדים.

לפנים היוּ תוֹבעים אצלנוּ עבוֹדה עברית מכּל נקוּדה. עכשיו חדלוּ. כּבר אין תוֹבעים כּלוּם מזכרוֹן־יעקב וּבנוֹתיה וחברוֹתיה. רק בּימים האחרוֹנים קראתי בּ“דוֹאר היוֹם” מספּרים מתוֹך מפקד שסוּדר בּמוֹשבוֹת. שם קראתי כּי בּנס־ציוֹנה יש 13% עבוֹדה עברית וּבבנימינה 6%. אנשים רציניים, אפילוּ אם יש להם ענינים חשוּבים יוֹתר משאלת עבוֹדה עברית, אם אך יש להם עינים לראוֹת וּלהבין מַהי כּלכּלה בּריאה וּמַהי חקלאוּת לאוּמית וּמהוּ עתידה של מוֹשבה, – יבינוּ ודאי מה פּירוּשוֹ של דבר שמוֹשבה פּוֹרחת קיימת על 13% עבוֹדה עברית.


 

תל־אביב חדלה להיוֹת עיר עברית

אפשר חוֹשבים אַתם שכּך המצב רק בּחקלאוּת בּלבד. הרי יצרנוּ תעשׂיה עברית, מלאכה עברית, בּניה עברית, ואלה הן נחלתנוּ הבּטוּחה. אכן, בּמשך שנים רבּוֹת התרגלנוּ לחשוֹב כּכה. התבּרכנוּ בּתל־אביב עירנוּ, שהיא עיר עברית כּוּלה. היינוּ אוֹמרים: אמנם יש עוֹד ערים בּעוֹלם שאוּכלוֹסיהם היהוּדים מרוּבּים משלנוּ, ויש ראשי־עיריוֹת יהוּדים, אוּלם אין כּתל־אביב עיר שכּל תוֹשביה יהוּדים, שסַבּליה, פּוֹעליה, שוֹטריה וּמנַקי רחוֹבוֹתיה כּוּלם הם יהוּדים. כּמה זמן עוֹד נוּכל להתפּאר בּכך? תל־אביב חדלה כּיוֹם להיוֹת עיר עברית נקיה. מוֹנים בּתל־אביב מ־1500 עד 2000 פּוֹעלים ערבים, מקרוֹב וּמרחוֹק, מארץ־ישׂראל וּמארצוֹת סמוּכוֹת. והרי לכם עוֹד דוּגמה חדשה של עיר עברית בּבנינה: לפי אוּכלוֹסיה עוֹדנה שכוּנה קטנה, לפי שטח האדמה שלה היא עוֹלה על תל־אביב, לפי הספּקוּלציה שלה היא כּבר מתקרבת לתל־אביב. זוֹהי השכוּנה “בּית־וגן”. היוֹדעים אתם למי הידים הבּוֹנוֹת אוֹתה? מי עוֹבד שם בּחרוֹשת? רק בּימים אלה קראנוּ בּעתוֹנוּת על תגרה בּבית־וגן, תגרה עם פּצוּעים, בּין פּוֹעלים ערבים ארץ־ישׂראליים וחוֹרנים.


 

הדרך חזרה: מן הכּפר אל העיר

מדוּע נשמטוֹת עמדוֹתינוּ? אם מספּר הפּוֹעלים איננוּ מספּיק לצרכי הארץ אזי טבעי הדבר שהפּוֹעל ילך מן “הכּבד אל הקל”: מן המקוֹם שעבוֹדתוֹ משתלמת בּצמצוּם למקוֹם שעבוֹדתוֹ משתלמת בּרוַח. ימים רבּים היתה התנוּעה הציוֹנית מתפּארת בּזה שהיא לוֹקחת אוּכלוֹסים עירוֹניים, שהם ואבוֹתיהם ואבוֹת אבוֹתיהם היוּ מחוּץ לעבוֹדת האדמה וּלקרבת הטבע, ואוּלי מחוּץ לעבוֹדה גוּפנית, והיא הוֹפכת אנשי־אויר אלה לאנשי־כּפר. התנוּעה ראתה בּזה תוֹספת הצדקה מוּסרית, הבראה כּלכּלית וּבּיוֹלוֹגית, הבטחת עתידנוּ. עכשיו חוֹזר עלינוּ בּארץ פּרוֹצס הפוּך: בּריחה אל הכּפר. אך גם ערים מתרוֹקנוֹת. גם ירוּשלים מתרוֹקנת. גם בּה אנחנוּ מאַבּדים עמדוֹת. כּמה עמלנוּ בּירוּשלים ליצוֹר את החוֹצב העברי ואת הסַתת העברי, עכשיו זה הוֹלך לאיבּוּד. הפּוֹעל מצא לוֹ מקוֹם עבוֹדה יוֹתר קל מאשר להתחרוֹת עם החוֹצב הערבי. הכּפר העברי הוֹלך וּמתרוֹקן, התעשׂיה מתכּווצת, פּוֹעליה עוֹזבים אוֹתה יוֹם יוֹם. לפני שנים אחדוֹת היינוּ רשאים לציין כּי המשק שלנוּ הבריא מאז תקוּפת העליה הרביעית: בּימי ה“פּריחה” הקצרים ההם היוּ כּמחצית הפּוֹעלים עסוּקים בּעבוֹדוֹת בּנין בּלבד. לאחר המַשבּר התחילה הפּרוֹפּוֹרציה להשתנוֹת לטוֹבת החקלאוּת והתעשׂיה, לטוֹבת עבוֹדוֹת קבע. מספּר פּוֹעלי הבּנין שירד בּמַשבּר גדל עם הגיאוּת, אבל אחוּזם ירד, כּיון שנתרבּוּ פּוֹעלים בּחקלאוּת וּבתעשׂיה. עכשיו עלינוּ לציין שוּב נסיגה גדוֹלה אחוֹרנית. אחוּז פּוֹעלי הבּנין הוֹלך וּמתרבּה, ואחוּז פּוֹעלי התעשׂיה והחקלאוּת הוֹלך וּפוֹחת.


 

מה גוֹרם לנוּ חוֹסר העליה?

מכּל ענפי המשק אפשר לספּר מה גוֹרם לנוּ חוֹסר העליה. בּעלי־התעשׂיה יוֹדעים לספּר כּיצד מתקבּלוֹת מכוֹנוֹת ואי אפשר לכוֹנן אוֹתן, מפּני שאין אוּמנים. המשׂרדים הקבּלניים הקוֹאוֹפּרטיביים, שהיוּ בּמשך כּמה שנים להוּטים אחרי כּיבּוּש עמדוֹת אצל הממשלה, נאלצים להסתלק עכשיו מקבּלת עבוֹדוֹת. והם גם מעכּבים עבוֹדוֹת, מפּני שאין להם יכוֹלת להוֹציא אוֹתן לפּוֹעל. גם אדירי התעשׂיה, שבּכל מצב היוּ “מיוּחסים”, מרגישים עכשיו בּחוֹסר פּוֹעלים. שנים רבּוֹת היוּ אנשים רשוּמים בּתוֹר וּמחכּים עד שיזכּוּ להישָלח לעבוֹדה לחברת החשמל, ל“נשר”, לחברת האַשלג. עכשיו מהלכת הלצה בּציבּוּר: פּוֹעל שלשכּה שוֹלחתוֹ לעבוֹדה למקוֹם אשר כּזה, עוֹנה: מה סבוּר אתה, חלוּץ אני, מהאניה בּאתי, שאַתה שוֹלח אוֹתי עכשיו לעבוֹד לחברת החשמל?

ולא רק את הכּפר מרוֹקנים אנוּ, אנחנוּ מעבירים למעשׂה המוֹני יהוּדים מעבוֹדוֹת קבע, מעבוֹדוֹת עיקריוֹת וחשוּבוֹת, לעבוֹדוֹת אַרעיוֹת, לעבוֹדוֹת אשר יש להן מַהלכים גדוֹלים בּימי רוָחה, אבל כּל נשיבת רוּח של מַשבּר פּוֹגעת בּהן והן חדלוֹת לפרנס את עוֹבדיהן.

אוּלם כּל הרוַח הגדוֹל הזה לא יִשוה להפסדוֹ של המשק החקלאי. אוֹתוֹ אי אפשר לעכּב כּמוֹ שמעכּבים עבוֹדוֹת בּנין, אי אפשר לכווץ כּמוֹ שמכַווצים תעשׂיה. יש לוֹ חוּקים משלוֹ. את הפּרדס מוּכרחים להשקוֹת, וּלהשקוֹת בּזמן דוקא. מוּכרחים לעדוֹר וּבעוֹד מוֹעד. כּל דיחוּי גוֹרם נזקים. המשק החקלאי יש לוֹ מַאזן שלוֹ. ואם איזה ענף איננוּ מסתדר, ואם עבוֹדה איננה נעשׂית בּעוֹנתה, מתערער כּל שיווּי־המשקל של המשק. מזמן שקיים משק חקלאי עברי בּארץ־ישׂראל עברוּ עליו הרבּה זמנים קשים. אוּלם עוֹד מעוֹלם לא עמדה בּפּתח סכּנה של חוּרבּן החקלאוּת היהוּדית כּמוֹ שהיא עוֹמדת עכשיו. בּאיזה מאמצים חוֹתרת כּל קבוּצה חקלאית לעיין את המַאזן שלה. היא מוּכנה לשם כּך לשלוֹח את חבריה לעבוֹדת חוּץ, לקבּל על עצמה קיבּוֹלוֹת שוֹנוֹת וּמלאכת בּנין בּמרחק מן הבּית, וּבלבד שתיעָזר בּכך למען בּסס עוֹד איזה ענף בּמשק. והנה בּכל הקבוּצוֹת יש עכשיו ענפים מוּזנחים. וּכשמַציעים להם עבוֹדוֹת־חוּץ, העשׂוּיוֹת להכניס, דוֹחים אוֹתן מחוֹסר ידים.


 

מצוּקתוֹ של הפּרדסן הנאמן

וּמה קשה הוּא בּתנאים אלה מצבוֹ של הפּרדסן הנאמן לעבוֹדה עברית. אף על פּי שאנחנוּ, הפּוֹעלים, עוֹמדים לפרקים בּמערכה כּבדה עם הפּרדסנים הרינוּ מכּירים בּצערוֹ של האִכּר העוֹבד בּעבוֹדה עברית בּימים אלה כּשמשקוֹ סוֹבל עכשיו נזקים מרוּבּים, ולא בּידינוּ לשחרר אוֹתוֹ לגמרי מהנזקים הללוּ. בּידינוּ רק להקטין קצת את הסבל הזה של הפּרדס. בּמצב זה של עליה הסבל הזה הוּא הכרחי, אבל יוֹדעים אנוּ: לא קל לשׂאת בּוֹ. עוֹמד פּרדס אשר ניטע ונעבד על ידי פּוֹעלים יהוּדים, והפּרדס הזה עבוֹדתוֹ עוֹלה יוֹתר בּיוֹקר מאשר עבוֹדת הפּרדס של המתנכּר, והיא נעשׂית בּזמן יוֹתר מאוּחר וּבסידוּרים מוּרכּבים, וּבאוֹתוֹ זמן נמצא על ידוֹ שוּק נוֹח, קל, פּתוּח, הוּא רק צריך להוֹשיט את ידוֹ אליו והשוּק הזה עוֹמד לשירוּתוֹ.


 

בּעקבוֹת האבוֹת

מַהן התוֹצאוֹת של המצב הזה? התוֹצאה היא כּי אזוֹרי העבוֹדה העברית אשר חשבנוּ אוֹתם בּתמימוּתנוּ למבוּצרים, לנכסים של קיימא – הוֹלכים וּמתמוֹטטים. הוּקל עכשיו לכל המחרימים. אין איש מזכּיר כּבר מה נעשׂה בּפּרדסיהם של אלה. אין איש מדבּר עכשיו על זכרוֹן־יעקב. מי יזכּוֹר עכשיו את הפּרדסים המפוּרסמים של צֶרקוֹב וחבריו?2 בּין כּה וכה כּבר עיפנוּ ונלאינוּ מלדבּר עליהם. וכוֹחוֹת חדשים אשר יגבּירוּ את תביעת העבוֹדה העברית לא בּאוּ. “הישוּב” עוֹצם כּבר עין מראוֹת מה נעשׂה שם. אוּלם תעיפוּ עין על מוֹשבוֹת צעירוֹת, לא על המוֹשבוֹת שנשתרשוּ בּחטא, אלא מוֹשבוֹת שרק לעינינוּ נבנוּ ואפילוּ התחילוּ בּעבוֹדה עברית. לפנַי מפקד של הסוֹכנוּת שסוּדר בּחוֹדש מרץ. נתניה היא מוֹשבה צעירה, וּבמוֹשבה הזאת, שהתחילה לכאוֹרה בּעבוֹדה עברית, יש 205 יהוּדים ו־ 167 ערבים. והנה יש חברת “הנוֹטע”, חברה עוֹד לא כּל כּך זקנה, הפּוֹנה לכל מיני ציוֹנים בּגרמניה וּבאמריקה וּבשאר ארצוֹת וּמגייסת את כּספּם לשם בּנין הארץ, וּבחברה הצעירה הזאת הוֹלכת וּמשתרשת עבוֹדה ערבית, כּמוֹ אצל אבוֹתיה. ואם עכשיו אין העבוֹדה העברית נשמרת בּמוֹשבוֹת הצעירוֹת האלה, כּלוּם יש תקוה שלאחר זמן, כּשישתרשוּ לגמרי בּעבוֹדה ערבית בּמוֹשבוֹת אִמוֹתיהן, יתוּקן המצב?


 

החידוּש שבּימים האלה: נישוּל הפּוֹעל העברי

אבל יש חזיוֹן חדש, מר יוֹתר, והוּא מעיד יוֹתר על כּל הטרגיוֹת של ימינוּ אלה. אנחנוּ, אנשי העליה השניה, מצאנוּ בּבוֹאנוּ הנה את המשק היהוּדי כּבוּש על ידי אחרים והיה כּל כּך קשה למצוֹא איזה סדק כּדי לחדוֹר לתוֹכוֹ. מאז ועד היוֹם היוּ כּל מיני אנשים, מהם מעשׂיים וּפיכּחים וּמהם רכּי־לב, שהיוּ אוֹמרים לנוּ: לשוא אתם מַשלים את נפשכם כּי תצליחוּ להבקיע את החוֹמה. שם יש פּוֹעל ערבי מוּשרש ואי אפשר כּבר לשנוֹת את המצב, זוֹהי כּבר עוֹּבדה היסטוֹרית. אבל יש משק יהוּדי חדש, ואת המשק החדש הזה על כּל פּנים אפשר לבנוֹת על טהרת העבוֹדה העברית, בּוֹ תהיוּ פּטוּרים מן המלחמה הסיזיפית הזאת. והיוּ בּין הפּוֹעלים מי שטען כּנגדנוּ: חדלוּ מן ההסתערוּת על המשק הישן, תשלימוּ עם מציאוּתוֹ של הפּוֹעל הערבי הקבוּע בּמוֹשבה הישנה. תעזרוּ לוֹ להתאַרגן וּלהרים את שׂכר עבוֹדתוֹ וישמש הוּא חוֹמת מגן מפּני הצפת הפּוֹעל הזוֹל. והנה עכשיו אנחנוּ עוֹמדים מוּל חזיוֹן שלא היה כּמוֹהוּ בּישוּב וּבציוֹנוּת (אוּלי רק בּזמנים כּאשר הפּקידוּת הבּרוֹנית הישנה פּשטה את הרגל והגלתה את פּוֹעליה היהוּדים לחוּץ־לארץ): השרוֹן, תפארת ההוֹן הפּרטי וההתישבוּת הפּרטית, האֵזוֹר שכּאילוּ נוֹעד להכחיש את כּל הנבוּאוֹת השחוֹרוֹת על גוֹרל ההוֹן הפּרטי בּחקלאוּת, שהוֹכיח בּמשך 13 שנה כּי אפשר לבנוֹת משק פּרטי בעבוֹדה עברית שלמה, האֵזוֹר שהיה מפרנס אלפי פּוֹעלים יהוּדים, האֵזוֹר שחשבנוּ אוֹתוֹ לנחלת מוֹרשה לחקלאי היהוּדי הבּינוֹני והזעיר ולעוֹבד היהוּדי, – בּמקוֹם הזה אנחנוּ עוֹמדים עכשיו בּפני נישוּל הפּוֹעל היהוּדי. מוּשׂג זה לא ידענוּ עד עכשיו. ראינוּ משק סגוּר בּפני היהוּדי העוֹלה, משק שנשתרש בּעבוֹדה ערבית. אבל משק שמיוֹמוֹ הראשוֹן ניטע ועוּבּד על ידי הפּוֹעל היהוּדי, ועכשיו הוּא פּוֹלט מתוֹכוֹ את הפּוֹעל היהוּדי – זהוּ החידוּש הגדוֹל שהביאוּ לנוּ ימים אלה.

ודאי יש עכשיו מי שיתנחם וינחם ויאמר: מה לעשׂוֹת, יש עוֹנוֹת בּוֹערוֹת, הן תחלוֹפנה. יש מצב קשה בּעליה, אף הוּא לא יתמיד. יבוֹא זמן אחר והדברים יתוּקנוּ. וּלפי שעה מוּטב שתעצמוּ עין. למה לכם להרגיז, לשׂבּוֹע וּלהשׂבּיע תמרוּרים. המצב איננוּ נוֹח, וּבין כּך לא תתקנוּ אוֹתוֹ, אבל יבוֹאוּ ימים אחרים ואז המצב ישוּב לקדמוּתוֹ. רצוֹני להזהירכם מפּני כּל אילוּזיוֹת כּאלה. גם בּתנאים רגילים אין הפּוֹעל היהוּדי עוֹמד בּהתחרוּת עם אוֹתוֹ הים של עבוֹדה זוֹלה, עבוֹדה נוֹחה, מעוּטת הצרכים והבּלתי־מאוּרגנת. אין בּכוֹחוֹ של הפּוֹעל היהוּדי לעמוֹד בּהתחרוּת זאת, אם לא תיוָצר חוֹמת־הגנה לאוּמית על העבוֹדה העברית. על אחת כּמה וכמה קשה הדבר בּמקוֹם שעבוֹדה זרה העמיקה שרשים. ואחרי כּל הקרבּנוֹת הרבּים, אחרי שאלפי אנשים צעירים הקריבוּ את מיטב שנוֹתיהם למען השיב את האוֹפי העברי למוֹשבוֹת כּנס־ציוֹנה וּכזכרוֹן־יעקב וּכפתח־תקוה ולא עלתה בּידם, – מדוּע נַשלה את נפשנוּ עכשיו, כּשאנוּ עוֹמדים בּפני נישוּל הפּוֹעל היהוּדי מהמשק הצעיר שהוּקם בּידיו, ונסמוֹך על כּך שתזדמן לנוּ סיטוּאַציה נוֹחה לאחר שהפּוֹעל הזר, שבּא מן הכּפר הקרוֹב וּמן החוֹרן וּמעבר הירדן, כּבר ישתרש בּמקוֹם?


 

מדיניוּת העבוֹדה של הממשלה

עצם חוֹסר העליה, העשׂוּי בּידי השלטוֹן, הוּא הוּא הגוֹרם העיקרי לנישוּל העוֹבד העברי. אוּלם, כּנראה, שבּזה עוֹד לא די. עוֹד לא די בּחוֹסר עליה ועוֹד לא די בּאוֹתה המערכה הכּבדה, שכּל כּך קשה לעמוֹד בּה. עוֹד יש צוֹרך, כּנראה, שלעזרת נישוּל הפּוֹעל היהוּדי תבוֹא הממשלה בּצוּרה מַמריצה וּמסייעת. אין הממשלה מסתפּקת בּמדיניוּת־עליה המנשלת אוֹתנוּ, יש בּידיה מדיניוּת “סוֹציאַלית”, מדיניוּת עבוֹדה, שגם היא עוֹזרת לנשל אוֹתנוּ. אוּלי קראתם היוֹם בּעתוֹן את פּסק־הדין של קצין המחוֹז מר פּוֹלוּק על שלוֹשת חברי מוֹעצת פּוֹעלי כּפר־סבא, אשר נשפּטוּ על ידוֹ למאסר. פּסק־דין זה מכיל גם עמדה פּרינציפּיֹונית; הוּא אוֹמר: אִכּרים שרוֹצים לעבוֹד בּעבוֹדה ערבית “הם רשאים לעשׂוֹת זאת”. זאת היא הפּוֹליטיקה של הממשלה. היא החליטה לחזק את ידי האכּר הרוֹצה לנשל את העוֹבד היהוּדי. בּמשך שנים תמכה בּוֹ, על ידי משטרה, על ידי מַגלבים, על ידי פּיזוּר משמרוֹת, על ידי מכּוֹת, על ידי מאסרים אַרעיים. עכשיו החליטה לבוֹא לעזרה בּאוֹפן שיטתי. זהוּ פּירוּש החוֹק שקוֹראים לוֹ “תיקוּן לחוֹק מניעת אִיוּמים” אוֹ תיקוּן לחוֹק המשמרוֹת.


 

ענין המשמרת מהוּ?

יתכן כּי בּאוּלם זה יוֹשבים אנשים, ש“המשמרת” אינה סימפּטית להם, שעצם העוּבדה שפּוֹעלים יוֹצאים למשמרת היא בּעיניהם ענין לא רצוּי, המפריע את השקט והשאננוּת, והם היוּ שׂמחים מתוֹך תפיסתם הלאוּמית והמעמדית שהממשלה תעשׂה “סדר”. לפיכך רוֹאה אני צוֹרך להסבּיר מהוּ ענין המשמרת וּמה החוֹק הזה, ותכנוֹ הלאוּמי מהוּ. אמנם החוֹק הזה מכוּוָן נגד הפּוֹעל, ואמנם החוֹק הזה בּא להגן על הבּעלים, ואף על פּי כן יש לוֹ תוֹכן לאוּמי מסוּים. בּארץ־ישׂראל זכּאי הפּוֹעל, בּמקרה סכסוּך עם נוֹתן־העבוֹדה שלוֹ, לעמוֹד בּמשמרת שקטה ליד מקוֹם העבוֹדה וּלהפגין את מחאתוֹ ולתבּוֹע את זכוּתוֹ לעבוֹדה. זוֹהי הזכוּת הקיימת בּארצוֹת המוֹדרניוֹת. וּבנס ניתנה הזכוּת הזאת לפּוֹעל בּארץ־ישׂראל. יש הרבּה אנשים שעינם צרה בּזכוּת זוֹ של הפּוֹעל. עכשיו בּאה הממשלה ואוֹמרת: אמנם אינני שוֹללת את זכוּת הפּוֹעל לעמוֹד בּמשמרת. זוֹהי זכוּתוֹ. אבל יש מקרה אחד שבּוֹ אין הפּוֹעל רשאי לעמוֹד בּמשמרת. מוּתר לוֹ לפוֹעל יהוּדי לעמוֹד בּמשמרת נגד פּוֹעל יהוּדי. אבל בּכל מקרה סכסוּך בּין פּוֹעל יהוּדי לבעליו, אם הלה מעסיק בּמקוֹם העבוֹדה פּוֹעל לא־יהוּדי, שם חדל הדבר להיחָשב ל“סכסוּך עבוֹדה” אוֹ “סכסוּך אינדוּסטריאַלי”, שהמשמרת בּוֹ מוּתרת. שם זה נחשב לסכסוּך גזעי אוֹ לסכסוּך דתי אוֹ לסכסוּך לשוֹני וסכסוּך כּזה אין לוֹ זכוּת של משמרת.


 

אין לנוּ סכסוּך עם הפּוֹעל הערבי

הממשלה אוֹמרת, כּמוּבן: חלילה לכם לחשוֹב שאנחנוּ מתכּוונים בּזה להזיק לפּוֹעל העברי ולמנוֹע אוֹתוֹ מעבוֹדה. אדרבּא, אין עיננוּ צרה בּטוֹבת הפּוֹעל העברי. אנחנוּ דוֹאגים רק לשלוֹם הארץ. אנחנוּ צריכים לשמוֹר את הארץ הזאת מסכסוּכים בּין גזעים שוֹנים, וּלפיכך אנוּ שוֹללים את המשמרת הזאת, מכּיון שהיא עלוּלה להחמיר את המצב. בּניגוּד לתפיסה זוֹ של הממשלה עלי להוֹדיע: בּכל מקוֹם שעוֹמדת משמרת לעבוֹדה עברית אין לנוּ סכסוּך עם הפּוֹעל הערבי. המלחמה על זכוּת עבוֹדתנוּ היא בּינינוּ לבין הממשלה והאִכּר־המנַשל. עמדתי כּמה ימים בּמשמרת וכמה פּעמים נכנסנוּ, אני וחברי, בּשׂיחה עם פּוֹעלים ערבים. השׂיחוֹת היוּ ידידוּתיוֹת, שקטוֹת ולא היה בּהן שוּם דבר מרגיז. הסבּרנוּ להם מה אָנוּ דוֹרשים מהמעביד, היינוּ שוֹאלים אוֹתם מה היוּ הם אוֹמרים לכך, אילוּ היינוּ בּאים לכּפרים שלהם לקחת את עבוֹדתם. התשוּבוֹת היוּ שוֹנוֹת: היה מי שאמר כּי אמנם צדקנוּ, אבל ה“גוֹרל” רצה בּכך; היוּ גם שעזבוּ את מקוֹם העבוֹדה, והיוּ שהבטיחוּ לעזוֹב. אוּלם החינוּך שמקבּל הפּוֹעל העברי הוּא לא לראוֹת את האוֹיב בּפּוֹעל הערבי ולא להסתכסך עמוֹ. היוּ לנוּ כּמה תקלוֹת בּמשמרוֹת, קיבּלנוּ מכּוֹת מן השוֹמר הבּריטי ולפעמים גם משוֹטר אחר, גם מהקצין היהוּדי, אבל לא היוּ לנוּ סכסוּכים עם הפּוֹעל הערבי. זוהי עלילה המסלפת את כּל מַהוּת המלחמה שאנוּ מנהלים. אנחנוּ יוֹדעים את הסכּנה האיוּמה הצפוּיה מזה שהמוֹשבה העברית תיהפך לשׂדה־קטל בּין הפּוֹעל היהוּדי וּבין הפּוֹעל הערבי. אנוּ חוֹשבים כּי בּאוֹתם התנאים שהארץ נמצאת בּהם וּבאוֹתן הסכּנוֹת הפּוֹליטיוֹת הצפוּיוֹת לארץ הזאת מכּל העברים, אין לך תנאי טוֹב למניעת סכסוּכים גזעיים מאשר זה שהמוֹשבוֹת תשמוֹרנה על אָפיָן העברי. אין כּאן שוֹביניזם ולא צרוּת־עין בּפּוֹעל הערבי, אבל יש הכּרת המציאוּת הכּלכּלית והפּוֹליטית האוֹפפת אוֹתנוּ. אנוּ זוֹכרים את גוֹרל כּפר־סבא בּקיץ 1921. 3 הבּטחוֹן לשרוֹן ניתן על ידי העבוֹדה העברית.


 

יד התאַחדוּת האִכּרים בּאמצע

כּיצד בּאה הממשלה לאיסוּר המשמרת? יש היסטוֹריה לדבר. עוֹד לפני שנתים ויוֹתר סוּפּר בּחוֹזר אחד של התאחדוּת האִכּרים כּי ראש ההתאחדוּת התיצב לפני הממשלה והסבּיר לה את הסכּנה הגדוֹלה שיש בּמשמרת היהוּדית. הוּא גם הסבּיר כּי לא מן הראוּי שמשמרת זוֹ תהא נהנית מחוֹק המשמרוֹת. בּאוֹתוֹ חוֹזר הוּסבּר בּערך כּך: למי מכוּוָן חוֹק המשמרוֹת כּרגיל? לפּוֹעל שעבד בּמקוֹם ידוּע ונכנס בּסכסוּך עם בּעליו שלוֹ, לפוֹעל מקוֹמי המֵגֵן על מקוֹם עבוֹדתוֹ מפּני הפּוֹעל הזר. אבל סכסוּכי הפּוֹעלים העברים יש להם אוֹפי אחר לגמרי. לא הפּוֹעל המקוֹמי מגן על עצמוֹ מפּני הפּוֹעל הזר, אלא הפּוֹעל מן החוּץ, שלא עבד כּלל בּמקוֹם זה, בּא ותוֹבע לוֹ את מקוֹמוֹ של הפּוֹעל המקוֹמי. אין בּידי הנוּסח המדוּיק של החוֹזר, אך זכוּרה לי הטרמינוֹלוֹגיה של פּוֹעלים מקוֹמיים וּפוֹעלים זרים. והתאַחדוּת האִכּרים בּמלחמתה נגד המשמרת לא הסתפּקה בּכך. היא שׂכרה את אחד מגדוֹלי עוֹרכי־הדין בּארץ והוּא חיבּר למענה תזכּיר להוֹכיח את אי־חוּקיוּתה של המשמרת הלאוּמית. עכשיו מוֹדיעה התאחדוּת האִכּרים שלא התכּוונה לחוֹק הזה והיא נעלבת על שמיחסים לה את האחריוּת לוֹ. איננוּ יוֹדעים אם הממשלה מילאה את כּל רצוֹנה של התאחדוּת האִכּרים, אבל תפילתה של זוֹ עשׂתה מחצה. אגב, היא איננה מכחישה כּלל כּי כּל הרעיוֹן הזה של איסוּר המשמרת של עבוֹדה עברית יצא מחוּגי יהוּדים. וגם נימוּק זה נגד משמרת, שהיא גוֹרמת סכּנה לשלוֹם הארץ, יצא מחוּגי יהוּדים.


 

שלוֹם אוֹ סכּנה לשלוֹם?

היש ממש בּנימוּק השלוֹם והסדר? אם רצתה הממשלה לשמוֹר על הסדר והשקט יכלה לעשׂוֹת זאת על ידי הטלת קנסוֹת נגד מעשׂי־אַלָמוּת ועל הפרעוֹת ממשיוֹת, אוּלם היא הלכה בּדרך אחרת לגמרי, היא קבעה קנס לא לעוֹברי עבירה אלא הכריזה את עצם המלחמה לעבוֹדה עברית כּדבר־עבירה. הממשלה חוֹשבת שהיא דוֹאגת בּזה לשלוֹם הארץ. לא נעים לראוֹת שחוֹרוֹת, אבל רוֹאה אני חוֹבה לאמוֹר כּי אנוּ יכוֹלים ללמוֹד מן ההיסטוֹריה העשירה בּנסיוֹן. קוֹרוֹתיהן של תנוּעוֹת השחרוּר מלמדוֹת אוֹתנוּ שבּכל מקוֹם שנשללת מאת הפּוֹעל האפשרוּת החוּקית להגן על עצמוֹ, בּכל מקוֹם שמתבּרר לוֹ כּי השוֹטר נגדוֹ והחוֹק נגדוֹ – שם הוּא נוֹפל לתוֹך יאוּש, ושם צוֹמחת הסכּנה לשלוֹם ולשקט.

רוֹצה אני לקווֹת שאסיפת הנבחרים, למרוֹת כּל הניגוּדים האידיאוֹ­לוֹגיים והסוֹציאליים שבּין חלקיה השוֹנים, תעמוֹד לא רק על מדיניוּת העליה, אלא גם על המכּה הלאוּמית שניתנה לנוּ בּאיסוּר המשמרוֹת, בּרצוֹן זה לכבּוֹל את ידי הפּוֹעל היהוּדי, התוֹבע עבוֹדה, בּכוֹח החוֹק וּבכוֹח בּית־הסוֹהר, וּלאמץ מראש את ידי המתנכּרים והמנשלים.


 

השוּתפים לפּוֹעל בּמלחמה

שנים האחרוֹנוֹת הוֹלכים וּמצטרפים שוּתפים לפּוֹעל בּמלחמה לעבוֹדה עברית. אני אוֹמר זאת לשׂמחתי הגדוֹלה. אינני מבקש לעצמנוּ את המוֹנוֹפּוֹלין על מלחמת העבוֹדה העברית. אדרבּא, יתרבּוּ נא השוּתפים ויוֹכיחוּ כּי למרוֹת הניגוּדים שבּינינוּ, שאינם ניתנים להיבּטל, הננוּ מאוּחדים בּמידה שוה בּמלחמה לעבוֹדה העברית. קידמנוּ בּברכה לפני שנה את המוֹשבה רמת־השרוֹן, שיצאה בּמשמרת נגד עבוֹדה ערבית בּפּרדס מטלוֹן שבגבוּלוֹתיה, וּמה שׂמחתי לקרוֹא היוֹם בּעתוֹן כּי בּמשמרת של אתמוֹל יצא יעקב קרוֹל, אוֹתוֹ האִכּר שהיה הראשוֹן שקיבּל עליו בּאהבה את כּל כּוֹבד העוֹל של עבוֹדה עברית מלאה. יש בּזה נצחוֹן עמוֹק, לא לבד נצחוֹן לפּוֹעל העוֹמד בּמשמרת, כּי אם נצחוֹן לכל הכּוֹחוֹת הבּוֹנים בּציוֹנוּת. הצרה היא שעדיין החוּגים האלה מפוּזרים וּמפוֹרדים. הישוּב עצמוֹ בּחלקיו המאוּרגנים, בּמפלגוֹתיו הגדוֹלוֹת וגם בּמוֹסדוֹתיו הלאוּמיים, לא עשׂה עדיין את עצמוֹ שוּתף אמיץ בּמלחמה לעבוֹדה עברית. אילוּ היוּ כּל החוּגים האלה נכנסים יחד למערכה זוֹ – היה הנצחוֹן ניתן בּהרבּה פּחוֹת קרבּנוֹת, ואוּלי לא צריך היה כּלל להשתמש בּכמה אמצעים. ואילוּ גם לא היה ההישׂג הבּלתי־אמצעי שלם, הרי עצם השיתוּף והכּלליוּת שבּמערכה זוֹ היוּ משמשים גוֹרם חינוּכי גדוֹל.


 

חילוּפי צוּרוֹת בּמלחמה לעבוֹדה עברית

המלחמה לעבוֹדה העברית יש לה צוּרוֹת שוֹנוֹת. היוּ ימים שהדבר היחידי שהיה בּידי הפּוֹעל לעשׂוֹת היה זה: ללכת בּיחידוּת וּלהתחנן בּפני האכּר וּלבקש אצלוֹ עבוֹדה. אבל גידוּלו של המשק ושל הציבּוּר יצרוּ כּמה אפשרוּיוֹת ודרכי מלחמה אחרוֹת לעבוֹדה עברית. הנה ראינוּ את החזיוֹן של גיוּס תלמידי בּתי־הספר והמוֹרים שהלכוּ אתם לעזרת המשק העברי. ראינוּ את גיוּס הפּוֹעלים, שעזבוּ את משקיהם הסוֹבלים מחוֹסר ידים והלכוּ להציל את המשק העברי, הלכוּ לא ליוֹם־יוֹמַים, אלא לחדשים. ראיתי בּשרוֹן חברים ממשקי הירדן והעמק, הנמצאים בּארץ זה 20 וגם 30שנה ואשר המשקים שלהם זקוּקים להם מאד, והם עזבוּ את משקם ואת משפּחתם והלכוּ לשרוֹן ועבדוּ בּ־20 גרוּש ליוֹם. גם זוֹ היא שיטה של מלחמה בּעד העבוֹדה העברית. וראינוּ פּוֹעלים עירוֹניים המשׂתכּרים 60־50 גרוּש ליוֹם, והם הלכוּ לעבוֹד למוֹשבה בּשׂכר יוֹם עבוֹדה של המוֹשבה, של 20 גרוּש ליוֹם, אוֹ לעמוֹד בּמשמרת, ושוּם מוֹסד ציבּוּרי לא החזיר להם אוֹתה התרוּמה הגדוֹלה והקשה שתרמוּ משׂכר עבוֹדתם.

תשאלוּ אוֹתי: אבל מה העליתם בּמלחמה הזאת? אפשר כּי העלינוּ אך מעט מאד. אם היה מי שחשב כּי המנשלים מבּין האִכּרים, אלה שמצאוּ עכשיו שעת־כּוֹשר להיפּטר מהעבוֹדה העברית, יתבּיישוּ אוֹ יבָּהלוּ מן המשמרת השקטה שלנוּ – הרי נוֹכח כּי הם לא בּוֹשוּ ולא נבהלוּ. אך רשאי אני להניח כּי אילוּ השלמנוּ עם המצב ואילוּ לא אִירגָנוּ את הגיוּס, ולוּלא עמדנוּ בּמשמרת – היה כּבר השרוֹן מוּצף עבוֹדה ערבית.


 

ארץ־ישׂראל – קליפוֹרניה בּשביל כּל המזרח

זאת היא הסכּנה הנשקפת לנוּ עכשיו. נכּיר כּי שאלת העבוֹדה הערבית היא חמוּרה היוֹם הרבּה יוֹתר ממה שהיתה לפני שנים. היה זמן שארץ־ישׂראל היתה אחת הפּרוֹבינציוֹת הנידחוֹת בּמזרח, ולא היה הבדל רב בּין מצב הפּלח אוֹ הבּדוי במערב הירדן למצבוֹ בּמזרח הירדן. מכּל הזרמים וּמכּל המפלגוֹת אצלנוּ מחבּבים לציין את הבּרכה הרבּה שהבאנוּ לארץ. אכן, המפעל הציוֹני יצר כּאן עוּבדוֹת כּלכּליוֹת חדשוֹת לגמרי, והתוֹצאה היא שאָנוּ עוֹמדים עכשיו לא רק בּפני התחרוּת הפּוֹעל מן הכּפר השכן, כּי אם בּפני סכּנה איוּמה של עליה גדוֹלה, המוֹנית, מן הנגב, ממצרים, מעבר הירדן וּמן החוֹרן, ואוּלי עוֹד ממקוֹמוֹת רחוֹקים יוֹתר. ואוֹתוֹ האִכּר הפּוֹתח היוֹם את פּרדסוֹ בּשרוֹן לפני בּן הכּפר השכן, השׂמח עכשיו לקבּל בּפּרדס היהוּדי 15 גרוּש ליוֹם תחת 13 הגרוּשים שהוּא מקבּל בּפּרדס הערבי, אִכּר זה פּוֹתח את השרוֹן היהוּדי בּפני העליה הגדוֹלה מן החוֹרן הממלאת כּבר עכשיו את הארץ בּכמה אלפי פּוֹעלים. אנוּ בּעמלנוּ, בּכספינוּ וּבכל מה שיצרנוּ כּאן בּארץ הפכנוּ את ארץ־ישׂראל לקליפוֹרניה בּשביל כּל המזרח הזה. עשׂינוּ את ארץ־ישׂראל לכוֹח מוֹשך עצוּם. היינוּ רשאים להתפּאר בּזה ועיננוּ לא היתה צרה בּרוֹב הטוֹבה שאָנוּ משפּיעים על הסביבה, לוּלא הפרזנוּ בּבּרכה הזאת ואילוּ היה חלק מן הבּרכה הזאת נשאר גם לנוּ.

אני תוֹבע מן הישוּב כּולוֹ שבּשאלת העבוֹדה העברית לא יהיה המֵקֵל ולא יצפּה לנס, כּי אם יחמיר כּמידת חוֹמר הענין. זהוּ פּטר־מים כּזה ששוּם אפשרוּת לסתוֹם אוֹתוֹ לא תהיה בּידנוּ. כּיוֹם בּידנוּ עוֹד לשמוֹר את השרוֹן. מחר יהיה מאוּחר, יהיה מאוּחר לגבּי כּוּלנוּ. מחר ישתנה פּרצוּפה של המוֹשבה העברית. וּמה שראינוּ בּ“זַמַרין” וּב“מַרַח” וּב“מֶסחָה”,4 – גוֹרל זה אוֹרב עכשיו למוֹשבוֹת הסמוּכוֹת לתל־אביב. וּדמוּת העיר המעוֹרבת והמפוּזרת, רבּת־הלשוֹנוֹת, חסרת פּרצוּף עברי, אוֹרב עכשיו גם לעיר העברית עצמה.


 

נחלתנוּ נהפּכת לזרים

יוֹתר מאשר בּמשך כּל שנוֹת עבוֹדתנוּ אוֹרבת לנוּ עכשיו סכּנת הערביזציה של המשק היהוּדי. הסכּנה מתקדמת תחת לחץ הממשלה, בּאמצעוּת חוּגים יהוּדיים תקיפים העוֹזרים לממשלה אוֹ המעוֹררים אוֹתה לכך. כּשאָנוּ מבכּים את החוּרבּן בּעבר אנוּ אוֹמרים: “נחלתנוּ נהפכה לזרים”. והנה אָנוּ חיים עכשיו בּימים שאפשר לוֹמר עליהם כּי לעינינוּ נהפּכת נחלתנוּ לזרים. היא עוֹד לא נהפּכה, אבל היא נהפּכת. היוֹם הזה עוֹד בּידנוּ למנוֹע את המהפּכה על ידי מלחמה פּוֹליטית גדוֹלה ועל ידי מלחמה ציבּוּרית גדוֹלה ועל ידי השפּעה גדוֹלה, כּל אחד בּחוּגוֹ, לחיזוּק העבוֹדה העברית. גם בּעליה המצוּמצמת של עכשיו נשארוּ נהלל וּכפר־חסידים כּמוֹ שהם, וּבכל מקוֹם שיש עוֹד כּוֹח ציבּוּרי השוֹמר על עבוֹדה עברית שם העיקרוֹן הזה נשמר. אבל בּמקוֹם שאין כּוֹח ציבּוּרי־פּנימי המקיים את העבוֹדה העברית – שם יש כּבר התירוּץ הזה של חוֹסר עליה. מבּחינת חוֹסר עליה יכוֹל היה המשק העברי להיהפך עוֹד לפני חצי שנה למשק ערבי, אבל אם כּך לא נוּכל להילחם על עליה ולא יהיה לנוּ על מה להילחם ולא תהיה לנוּ זכוּת להילחם על עליה.


 

למה עליה, אם יש מוֹצא בּלעדיה?

למה יצעקוּ אנשים לעליה ויתבּעוּ עליה, אם יש מוֹצא גם בּלי עליה? המשק והפּרדס בּארץ יכוֹלים להיוֹת מעוּבּדים יפה מאד גם אם חסרים פּוֹעלים יהוּדים. יש פּוֹעלים ערבים בּארץ. ואם חסרים פּוֹעלים ערבים בּכּפר הסמוּך – אפשר להעלוֹת להם עוֹד איזה גרוּשים וּמספּרם יתרבּה. ואם גם זה לא יספּיק – אפשר לפנוֹת לבאר־שבע, וגם מאליהם יבוֹאוּ. שמע הארץ הטוֹבה יבוֹא עדיהם ויביא אוֹתם. נהלל ועין־חרוֹד לא ימשכוּ אוֹתם, אבל פּתח־תקוה ונס־ציוֹנה ימשכוּ. אין כּל קוֹשי בּדבר. ממשלת הארץ מוּכנה לעזוֹר לכך, וחלק הגוּן בּישוּב יכוֹל ליהנוֹת מזה, כּמוֹ שיהוּדים “יפים” יכוֹלים לבנוֹת את “בּית־וגן” בּידים זרוֹת, וּכמוֹ שהרבּה יהוּדים חרדים יכוֹלים לבנוֹת את ירוּשלים בּלי עבוֹדה יהוּדית. ודאי, אילוּ היינוּ חפשים להעלוֹת לארץ פּוֹעלים יהוּדים כּרצוֹננוּ היינוּ אוּלי מתגבּרים על כּל החרמה ועל כּל נישוּל, אכל שאלתי אליכם היא: עכשיו, בּאין עליה, האם עלינוּ להיכּנע לגזירת העבוֹדה הזרה אוֹ לעמוֹד נגדה בּכל כּוֹחנוּ? אם נשלים עמה היוֹם לא יהיה כּעבוֹר זמן מי שיתבּע עליה. מי שמחייב עבוֹדה ערבית איננוּ יכוֹל לתבּוֹע עליה. הועד הלאוּמי אִירגן לפני חצי שנה משלחת לנציב כּדי לתבּוֹע עליה, וּבמשלחת זוֹ השתתפוּ התאחדוּת בּעלי התעשׂיה, עיריית תל־אביב, אגוּדת ישׂראל, בּאי־כּוֹח ועד מוֹשבוֹת השרוֹן, אוּלם בּה לא השתתף בּא־כּוֹח התאחדוּת האִכּרים אף מלה אחת; יש בּזה לא רק צידוּק הדין אלא גם משוּם השדיוּל המקצץ את העליה וּלאחר הוֹצאת חוֹק המשמרוֹת אין בּעתוֹן התאחדוּת האִכּרים אף מלה אחת; יש בּזה לא רק צידוּק הדין אלא גם משוּם עידוּד הדיין. מכּאן אתם למֵדים שהקריאוֹת על תביעת העליה אין בּהן ממש, אם יחד אתן אין מאמצים למען העבוֹדה העברית, למען הציל מה שאפשר היוֹם להציל.


 

הצעוֹת להחלטה

אין בּידי רצפּטים מוּכנים המביאים רפוּאה שלמה, אך אני מציע לכם שוּרה של מאמצים שיש להם ערך חינוּכי פּוֹליטי וגם מעשׂי בּהגנת עמדוֹתינוּ. אני דוֹרש מאסיפת הנבחרים שהיא תבּיע את אמוּנתה ואת הוֹקרתה לכל אלה המתנדבים לשמוֹר על עבוֹדה עברית, לכל אלה המתגייסים לעבוֹדה והמוּכנים ללכת למשמרוֹת, שהיא תבּיע את הוֹקרתה לכל אלה האִכּרים וּבעלי התעשׂיה הנאמנים עם העבוֹדה העברית, המוּכנים גם להבּא להביא את קרבּנוֹתיהם בּשביל לקיים את האוֹפי היהוּדי של משקם. אני דוֹרש שאסיפת הנבחרים תבּיע את מחאתה הנמרצת נגד המנַשלים, נגד נישוּל הפּוֹעל היהוּדי ממקוֹמוֹת שהוּא שוּתף ליצירתם ושעבד בּהם שנים רבּוֹת, ושוּב אני דוֹרש מאסיפת הנבחרים שתבּיע את מחאתה לא רק בּשאלת העליה ונגד קיצוּצה, כּי אם גם נגד חוֹק המשמרוֹת. על אסיפת הנבחרים לחַווֹת את דעתה וּלחייב צעדים ממשיים בּכדי להציל את העבוֹדה העברית. גם בּענין זה יכוֹלה כּנסת ישׂראל לעשׂוֹת משהוּ. יש לנוּ ישוּב ישן, וגם בּעצם ימי הפּריחה הוּא נמק בּעוֹני וּבדחקוּת. הוּא איננוּ יוֹדע את הדרך למוֹשבה ולתעשׂיה. ויש לעזוֹר לוֹ בּזה ולהוֹציאוֹ לחיי עבוֹדה. אינני מדבּר כּאיש מפלגה. תנוּעתנוּ יש לה צינוֹרוֹת השפּעה משלה. בּרצוֹני שהועד הלאוּמי ילך לאוֹתם בּני עֵדוֹת המזרח ולבני הישוּב הישן ויוֹציא מהם מאוֹת יהוּדים לעבוֹדה, לעזרת המשק היהוּדי וּלהצלת עצמם. יתכן שלא יהיוּ למחר חברים להסתדרוּת העוֹבדים. אבל לא זה מענין אוֹתי בּשעה זוֹ. אני מאמין בּאָדם העוֹבד בּישׂראל כּי ימצא את דרכּוֹ. כּרגע אני מעוּנין בּדבר אחד: בּהצלת המשק העברי וּבהצלת העדוֹת היהוּדיוֹת העזוּבוֹת.


 

שנת־עבוֹדה לבוֹגרי בּתי־הספר!

וכן אני מציע, שאסיפת הנבחרים, מרכּז המוֹרים וּמחלקת החינוּך ידאגוּ לכך ששני חדשי הקיץ של החוֹפש לא ילכוּ לאיבּוּד בּשביל התלמידים, ושגם בּוֹגרי הגימנַסיוֹת והסמינַריוֹנים שגוֹמרים השנה לא ימהרוּ לרוּץ מיד לחוּץ־לארץ, אלא יעבדוּ שנה לפחוֹת בּצבא העבוֹדה של האוּמה. אם מישהוּ חוֹשש שמא ייצק בּזה מים על טחנת תנוּעת הפּוֹעלים, הרי אפשר להסכּים לכך שכּל אלה הסידוּרים בּשביל היוֹצאים לעבוֹדה יֵעָשׂוּ מטעם מחלקת החינוּך ויעמדוּ תחת השגחת המוֹרים בּחבוּרוֹת מיוּחדוֹת. מכּיר אני את החששוֹת הרבּים מפּני השפּעוֹתינוּ, וכל כּמה שאני נד להם בּלבּי אני מוּכן להתחשב בּהם, וּבלבד שלא יעמדוּ למכשוֹל בּדרך הבראת הישוּב. העיקר הוּא שהישוּב יראה את הסכּנה הנשקפת לוֹ ליהפך לישוּב הוֹלך בּטל, שבּניו יסעוּ לחוּץ־לארץ “להשתלם” וישוּבוּ וימצאוּ את מקוֹמוֹת העבוֹדה שהוּפקרוּ תפוּסים בּידי זרים.


 

נתאים בּנין לחקלאוּת

בּמצב חמוּר כּזה מוּתר לה לאסיפת הנבחרים שתפנה לשכוּנוֹת, וגם לעיריה העברית, וגם לוַעדי המוֹשבוֹת, בּדרישה להתאים את עבוֹדוֹת הבּנין ואת העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת, בּאוֹפן שכּל מה שניתן להידחוֹת ידָחה ויסתדר כּכה שלא להפריע לעבוֹדוֹת החקלאיוֹת. בּשעוֹת ידוּעוֹת יש בּזה משוּם הצלה פּוּרתא.


 

באין עבוֹדה אין מוֹלדת

סבוּרני שחוֹבתה של אסיפת הנבחרים לאמוֹר קֳבל עם בּפני התנוּעה הציוֹנית כּוּלה וּבפני העם העברי, שענין העבוֹדה העברית איננוּ ענין של חלק בּישוּב. אין זה אינטרס של מעמד, של מפלגה, כּי אם זה ענין של חיים לישוּב כּוּלוֹ, והוּא מוּכן להילחם על זה. בּאין עבוֹדה עברית אין גם מוֹלדת עברית, וראש דאגתנוּ היא שמוֹלדתנוּ כּאן לא תיהפך לנוּ לגָלוּת חדשה.


  1. “דבר”, גליוֹן 2740, ח' בּסיון תרצ“ד, 22.5.1934. הנוּסח שבַּפּנים הוּא מתוֹך גליוֹן ”דבר" עם ציוּני תיקוּנים קלים בּסגנוֹן רשוּמים בּכתב־ידוֹ של בּרל.  ↩

  2. עיין כּרך ד', עמוּד 320.  ↩

  3. בּמאוֹרעוֹת מאי 1921 נתרוֹקנה המוֹשבה מאת מתישביה והיא נשדדה ונהרסה על ידי פּוֹעליה וּשכניה הערבים. חזרה ונבנתה אחרי כן בּעזרתה של ההנהלה הציוֹנית.  ↩

  4. “זַמַרין”, “מַרה”, מֶסחה". הן המוֹשבוֹת זכרוֹן־יעקב, גבעת־עדה, כּפר־תבוֹר, שהיוּ נוֹדעוֹת יוֹתר בּשמוֹתיהן הערבים הקוֹדמים, בּהן שׂררה עבוֹדה ערבית ורבּים מפּוֹעליהן הערבים ישבוּ שם עם משפחוֹתיהם.  ↩

המלצות קוראים
תגיות