מִכְתָּב שִׁבְעָה־עָשָׂר
ידידתי!
החֹדש האחרון היה, בלי עין־הרע, חֹדש שהברכה מצויה בו: מצֻין היה בחגי־יובלים רבים. מקדם ומאחור, מימין ומשמאל נשא אלינו הרוח יום־יום מזמורים וקולות־תרועה של איזה חג־יובל. בן־יהודה בירושלים חגג את חג־יובלו, יהל“ל בקיוב חגג את חג־יובלו, א”י פאפירנא בפלוצק חגג את חג־יובלו. הסופר בעתונים, שנמסרה בידו אותה המלאכה להיות עומד ומברך את כל אחד ואחד במאמר מיֻחד, לא היה כלל סִפּוק בידו להסיר רגע את הפרַק השחור מעל בשרו ואת הרביד הלבן מעל צוארו; עוד זה מִתְיַבֵּל – וזה בא. האנשים של העתונות, כמובן, היו בעלי הברכה הראשונה. ואולם דבר כזה פועל תמיד את פעולתו עד כדי הַדְבָּקָה מאיש לאיש. רואות העדוֹת והחברות והאגֻדות, ומיד באות גם הן, רואים יחידים ואנשים פּרטיים, ומיד באים גם הם. כפקעת של שלג מתגלגלת הברכה אחר־כך ובאה מן העיר אל הערים ומן הערים אל העירות ומן העירות אל הכפרים ועד הבחור האחרון שבכּפר האחרון. גם הבחור האחרון חושב, שאינו יוצא ידי־חובתו, כל־זמן שאינו שולח לאיזה עתון את הטלגרמה של הברכה שלו. דבר זה רואים אנו תמיד בשעת כל חדוה, ולהבדיל, בשעת כל אסון – עד שהיה מעשה באחד הימים האחרונים, כי בחור כזה בא לידי טעות קטנה ושלח ברכת־יובלים לשם סופר שזה עתה מת. ואולם אין דבר, אדוני הבחור, יובל או מָוֶת ביני ובינך מה הוא, ובלבד שהכוָנה היתה רצויה. אַל יפול לבך עליך, טעות כזו אינה מעלה ואינה מורידה את כבוד ידיעותיך. רואים אנו סוף־סוף עד כמה הספרות חביבה על העם…
מודה אני על האמת: אני לכשעצמי מביא אותי כל חג־יובל לידי עצבות ומרה שחורה. נדמה לי תמיד, כי “העם” מסלק בחפזון את חובו לאותו הסופר החוגג, כאומר לו: טול וצא, טול וצא, ובלבד שלא אוסיף עוד לראות את פרצופך; אנחנו כבר עשינו את שלנו, ואתה מצדך עשֵׂה גם אתה את שלך – וַחֲלוֹף; אנחנו כבר עשינו אותך למהֻלל, מכאן ואילך כבר יכול אתה להיות נשכח לנצח־נצחים. ואולם מצד השני, כשאנו רואים את בעלי־החג בעצמם, רגש של חמלה כובש את כל זויות לבבנו. האנשים הדלים והריקים האלה – מה יש להם עוד בחייהם אם לא מעט היובל הזה. אַל־נא תֵרע עיננו בהם. יאכלו־נא הענוים האלה לכל־הפחות פעם אחת סעודה מספקת ויִשְׂבָּעו. נחת אחרת לא היתה להם, ונחת אחרת, מסֻפּקני מאד, אם תהיה להם. הנה דור חדש עולה ובא, דור מוֹדֶרְנִי מאד, דור סורר ומורה, ואני יָרֵא את הרגע אשר יבואו אלה ויאמרו: מה לנו ולאותם “המלמדים” הזקנים? – יָרֵא אנכי מאד את האידיאלים החדשים…
איך שיהיה, חגי־היובלים הוחגו, ואין בודקין, בשעת שמחה, בשעה שבעל־יובל עובר לפני התבה ואומר: “ברכו”, הדין נותן, כי הקהל עונה אחריו: “יתברך”. בשעה כזו אין שום אדם מן הישוב שואל ודורש לזכיותיו של זה ואינו שוקלן במאזנים. ואולם עתה, אחרי שפסקה כבר ההמולה הגדולה והשאון קם קצת לדממה, הלא יכולים אנו לתהות קצת על קנקנו של כל אחד ואחד.
הראשון במעלה הוא בן־יהודה. מי הוא זה – אַתְּ שואלת – בן־יהודה?
בעצם יש לנו שני בן־יהודה. הרעה הגדולה היא רק בזאת, כי אצלנו מחליפים את האחד בשני, ובשעה שכל מעריצי תחית הלשון העברית בתור לשון של דבּור מעריצים ומרוממים את זה שברא להם את הדבּור העברי במסירת נפשו, בשעה זו הם נוטלים לתוך צרור זה גם את זה שהסב בבריאתו זו גם רעה לא מעטה.
בן־יהודה, במדה שאָנו מדבּרים באותו האיש שעשה את הלשון העברית ללשון של דבּור, הוא אחד האנשים היותר נפלאים שיש לנו בזמן הזה. מכיון שהוא אדם בורא וממציא, יש בו אותה התכונה שאנו מוצאים על־פי־רוב אצל הבוראים והממציאים: מין עקשנות או מין פנַטיסמוס עד כדי שגעון. חֵרֵש הוא לכל שחוק אשר ישחקו עליו, עִוֵּר הוא לכל לצון אשר נפשו שוּמה למטרה לו, והוא עובר והולך פסיעה אחרי פסיעה, פסיעה אחרי פסיעה, עד שהוא בא למחוז חפצו. איש כזה, יותר ממה שהוא נחשב מצד המעשה שעשה, הוא נחשב מצדו הפסיכולוגי; מין “גבור” הוא בשביל איזה רומן. עתה, מקץ שלשים שנות עבודה, כבר אנו רואים כלי שלם ואין החזיון מפליא עוד. ואולם לא כן בהתחלתו: כל מעשה ומעשה שעשה, מן המוכרח היה לשימו לשחוק. בא איש לפני שלשים שנה והביא עמו את המחשבה הזרה והנפלאה, לעשות את הלשון העברית ללשון של דבּור. מובן מאליו, כי השומעים שחקו. כל־זמן שאתה כותב “מאמר” בענין כזה, אין זה ולא כלום, אבל כשאתה אומר להגשים דבר כזה בפֹעל, הרי אין זה אלא שגעון. ואולם האיש הזה בעצמו לא שחק. ראשית לכֹּל החליף את שמו פֶּרֶלמן בשם בן־יהודה והשתדל, כי גם בחייו יום־יום יהיה נקרא בשמו העברי. אלמלי היה מצליח, שיהיה נקרא כן גם בפספורט שהוא מקבל מן הפוליציה ברוסיה, בודאי ובודאי שהיה מאֻשר. אחרי־כן החל לדַבּר עברית גם בבית וגם בחוץ. מובן מאליו, כי השומעים שחקו. ואולם האיש הזה אסר על נפשו כל מלה שאינה עברית. דִבּר אל כל איש, אם שהבין ואם שלא הבין, עברית. בא לחנוּת לקנות ודִבּר עברית, נפגש עם מי שאינו יהודי ודִבּר עברית, עלה בעגלת טרמוֵי ודִבר עברית ושאל את הבּילט שלו מן הפקיד בלשון עברית ונתן לו רובל ודרש את העודף מן המחיר בלשון עברית. השומעים שחקו – והוא הלך לדרכו הלאה. לקח לו אשה וחִיֵּב אותה לדַבּר עברית. גם האהבה שלו, כמובן היתה עברית. הבן הראשון שנולד להם יָנק את ההברות העבריות עם חלב אמו; הילד הזה היה הראשון אשר לשון־האֵם שלו היתה עברית. מובן מאליו, כי מאחרי שהבית הזה נגע בבית אחר, שפך את רוחו גם עלה זה. מעט מעט קמה סביבה קטנה של דוברי עברית. והסביבה היתה מעט מעט למחנה שלמה, והמחנה היתה מעט מעט לאֻמה קטנה אשר כל אישיה דוברים עברית – עברית חדשה. מעט מעט פרץ הדבּור הזה גם החוצה, ותאות החקוי עשתה גם היא את שלה. בין כך וכך באה שעת התחיה, ומכל עבָרים התחילו לדַבּר עברית – ואת כל זה עשה איש אחד.
ואת האחד הזה מחַיבים לרומם ולהעריץ כל אלה אשר הדבּור העברי נחשב בעיניהם לעִיקר העיקרים של תחית האֻמה. מין כח אלמנטַרי, כח עִוֵּר שאינו נותן לעצמו שום דין וחשבון, היה באיש ההוא; חֵרֵש היה לכל שחוק; עִוִּר היה לכל לצון, ובלבד שיגיע למטרתו. מין עקשנות הוא, מין כּח של מסירות־הנפש או של קִדוש־השם, אותו הכח אשר בו הצטַינו כל־כך גם אבות־אבותיו. בימינו עתה היו אנשים כאלה ליקרי המציאות – אנשים שיכולים לקדש את השם בשביל איזה רעיון זר ונפלא שבלבם והם נכונים לתת את נפשם להיות נקראים גם משֻׁגעים. אלמלא היה איש כזה, לא היו כיום הזה דוברי־עברית. אם יש יום וחלום התחיה יבוא, אז מובטחני, כי צלם האיש הזה יָעֳמַד בהיכל החדש אשר יִבָּנה.
ואולם בן־יהודה זה יש לו עוד צד שני. לרגלי הבריאה אשר ברא את לשון הדבּור, היה מוכרח לברוא גם מלים חדשות – והוא איש אשר לא הכין את נפשו מעולם למלאכה זו; היה מוכרח לברוא מלים חדשות, אף־על־פי שלא היו לו הידיעות הרבות והעמֻקות הדרושות לזה. בִּן־לילה אין אדם נעשה בעל־לשון, ואפילו אם יעסוק באלפי ספרים, קדמונים וחדשים. ביחוד דרוש לדבר כזה איזה חֵך טועם, איזו אֹזן בוחנת, איזה חוש של משורר, אשר יאמר תמיד מה מֻתָּר ומה אסור לעשות; משורר אחד יעשה תמיד במקצוע זה יותר מאלפי בעלי־מלאכה. ואולם בן־יהודה בא וישב אל השלחן ולקח את העט בידו והחל “לעשות” לשון. אותה האגדה בנוגע למניחי־הלשון לא היתה בעיני בן־יהודה אגדה כלל, והוא בעצמו היה למניח־לשון כזה. ויש אשר לא חס על הסינטקסיס, שהוא נשמת כל לשון, לא חמל ולא הרגיש, כי יש ללשון גם איזה יפי ואיזה זֹהר ואיזה חן. לא יָדע, כי כל מה שנאה ללשון־שוק אינו נאה ללשון־עתון, וכי כל מה שנאה ללשון־עתון אינו נאה ללשון־ספרותית. הוא הביא לעולם זה, לעולם הלשון, מין דימוקרטיות, שאין שום יפה־רוח יכול לעמוד במחיצתה: מדה אחת לכל. למה לנו שושנים, אם יש לנו, ברוך השם, תפוחי־אדמה? אם תשאלו את המחדשים, במה מוצא חן בעיניהם “בּרַם” יותר מ“אמנם” ו“כאן” יותר מ“פּה” ו“כך” יותר מ“כה”, מסֻפּקני מאד אם יתנו לכם תשובה מספיקה; מלים אלה יש להן בעיניהם מין דימוקרטיות יתרה, מין חֵרות, מין הסבה על הסדר בלילי פסחים. אם תאמרו אליהם: כשיאמר אדם “מְשֻׂחָק” על דבר המעורר שחוק, הלא תצרום מלה זו את אזנינו, ואולם אם יאמר “מגוחך”, ארמית תחת עברית, כבר אין לנו כלום לבניָן זר ומשֻׁנה כזה. – מדוע? מדוע לא יאמר גם “מְבֻכֶּה” על דבר המעורר בכי? – מסֻפּקני מאד אם יֵדעו להשיב אתכם איזו תשובה כהוגן. כן החל בן־יהודה לחבּר גם מלון מדעי – מלאכה הדורשת לגופה אקדמיה שלמה של חוקרים וזמן של מאה שנים, והוא הלך ועשה דבר כזה בעצמו, יחידי, במשך של איזו שנים. אבל הלשון היא מין דבר שיש לו חֻקים קבועים; אחרי זמן ידוע היא חוזרת ומבדילה מקרבה את כל הגופים הזרים המתנגדים לרוחה ואת כל הזוהמה והחלאה שהדביקו אליה. דבר זה ראינו כבר גם אצל העברית שלנו זה כמה וכמה פעמים. אם בקי בן־יהודה קצת בספרות הנוגעת במקצוע זה, הלא ימצא בעצמו לזה ראיות לעשרות. לשון אינה נעשית, ואם מחדשים דבר, אז החדוש נעשה רק ברוחה של אותה הלשון הצריכה לאותו חדוש.
כשחוגגים את חג יובלו של בן־יהודה, יוצר הדבּור העברי, מוטב שישכחו את בן־יהודה זה, את מניח הלשון.
ואולם נבוא־נא אל בעל־היובל השני – אל יהל"ל.
תקופה שלֵמה חוזרת וקמה לתחיה בהזכירנו את השם הזה: י“ל גורדון ופרץ סמולנסקין ביחד עם “השחר” מתעוררים לעינינו מקברותיהם – ועמם מתעורר גם חלק גדול מילדותנו. יהל”ל היה, במובן־ידוע משורר־החצר של “השחר”. בקצר־רוח היו מחכים אז לאיזו חוברת חדשה של “השחר”, אפשר שימצאו בה שיר חדש של יהל“ל, כמו שהיו מחכים בימינו לאיזו חוברת חדשה של “השלח”, אפשר שימצאו בה שיר חדש של ביאליק. אז היה יהל”ל חביב הקהל־הקורא. הלא היה זה המשורר של “כשרון המעשה”! האם דבר קטן הדבר הזה? השאלה הסוציאלית בחרוזים עברים! שאלת־הפועלים כֻּלה בי"א תנועות ודוקא מלעיל! דבר זה היה האידיאל אז…
דורנו הצעיר אינו יודע עוד את העת ההיא, ולכן אינו יודע את יהל"ל. אידיאלים חדשים קמו לנו וגם גבורים חדשים. ואולם אם יִשַל אדם את נעלי־הילדים מעל רגליו, אַל־נא ישליכן מעל פניו ככלי אין־חפץ בו; אם חובב הוא את ילדותו, יטמין־נא גם אותן לזכרון. בשעתן היו אלה לפי מדת רגליו. מי יערוב לנו, כי אנחנו והאידיאלים שלנו הם הם המלה האחרונה וכי דור יבוא לא יאמר גם לנו את אשר אנחנו אומרים לדור ההולך לפנינו? “גם הוא ראה גֻלגֹלת אחת שצפה על פני המים… על דאטפת אטפוך… וסוף מטיפיך יטופון”… השירה הזאת היא שירת עולמים!
לשלשה דורות עָבַד יהל“ל את עבודתו. זקנינו ימצאו בו את המשורר המשכיל, אשר נתן להם את הספר “שפתי רננות” ואשר גם שירי־אהבה לא חָשַׂך מהם; אבותינו יזכרו לו את שיריו ב”השחר" ואת כל העֹנג אשר נתן להם באותם החמרים שהיו מוֹדֶרנים לשעתם; ואנחנו נזכור לו את חסד נעורינו בכתבו לנו את המאמרים הראשונים אחרי הרעמים הראשונים ויעורר בנו את הרגשות הראשונות של הכרה לאֻמית… ואולם מי אשר עָבד לדורו, עָבד לדורות רבים אחריו!
ועוד לנו שלישי – אברהם־יעקב פאפירנא.
בקול דממה חרישית חגג זה את חגו, וכמעט אשר לא חָדר הקול החוצה – ואולם אם יש איש אשר היה כדאי ליום־טוב כזה, הנה זה האיש. האיש הזה נתן לנו, זה לנו יותר מארבעים שנה, קונטרס קטן בשם “קנקן חדש מלא ישן”, ויהי לַאֲבִי הבקֹרת בספרותנו החדשה. אפשר שהקנקן החדש הזה נעשה ישן גם הוא בהמשך הימים, אפשר שהבקֹרת נתפתחה ונשתלשלה מאז אצלנו ותקבל צורות אחרות לגמרי, ואולם העיקר הוא ההתחלה. האיש הזה היה המתחיל; ולא עוד, אלא שהתחיל באותה שעה, שהספרות החדשה שלנו לא ידעה עוד שום דבר חוץ מן המליצה – והסכנה היתה גדולה. קודם לו היה רק אורי קוֹבנר לבדו ב“חקר דבר” וב“צרור פרחים” שלו; ואולם אורי קובנר זה לא בא לבקר, כי־אם נתן את האות למלחמה. המבקר הראשון בספרותנו החדשה היה פאפירנא. רבותיו היו בילינסקי, טשרנישבסקי, דוברוליוּבוב ופיסאריב; מבית־המדרש הזה יצא, ויכונן לו את בית־מדרשו הוא. כשאנו קוראים את “עולם התהו” של לילינבלום, אנו מכירים את השפעתו.
אם יש איש, אשר היה כדאי ליום־טוב, הנה זה האיש. יֵדע־נא גם דורנו, כי היה איש אשר התחיל…
ועתה, ידידתי, עלינו לחכות אל בעלי־היובלים החדשים. עוד מעט ויבואו!
רואים אנו סוף־סוף עד כמה הספרות חביבה על העם…
והנני ידידך
ד. פ.
ורשא, 1910
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.