א    🔗

כאשר ילדה מריַנה, קתולית כשרה, את פרנקה בנה, יראה, שמא יאמרו: ליהודי ילדה, כיון שישבה שתי שנים באלמנותה בין היהודים. חשבה מחשבות איך לצאת מן המצר, ועלה על דעתה רעיון נכון: היא רצעה את אוזן בנה השמאלית ותלתה בה עגיל, לאמר: זה אות נאמן, שאביו היה צועני.

אבל זה היה רק לעיני הבריות. לבה ידע מרת נפשה: הן נכנסה פעם בקרבה רוח שטות ונתפתתה ליהודי צעיר ביום קיץ, ביער. לה, לעצמה, לא יכלה לסלוח את חטאה. העגיל באוזן הילד, דוקא הוא, היה לה מזכיר עוון.

הרבתה ללכת אל הכהן להתודות, כפרה פניו בכל אשר יכלה, ונוחם לא מצאה. וכשגברה מיום ליום מחלת השחפת בקרבה, הִטַּהֲרָה והתקדשה בסגופים קשים וקדושים, ולא ארכו הימים והיא חדלה מִכַּבס את לבני היהודים. לא מצאה עוד במה לפרנס את עצמה ומתה ברעב ובצער.

ופרנקה נשאר יתום.

השכנות הקתוליות גרשוהו תמיד מעל פניהן. גם קראו לו“ממזר”, ולפעמים חרפוהו גם בשם “יהודי”.

ונזון פרנקה משיָרי עצמות האחורים, שהקתולים קונים אותם מהיהודים במחיר זול, בשירי תפוחי אדמה, בתפוחים ואגסים רקובים. הללו הָשלכו אליו פעם ברוגז ופעם ברחמים.

ובהיותו כבן שבע שנים כבר החל פרנקה להבין את גורלו המר, ביותר הרגיש את המכות שהוכה בית “אחיו” הגדולים, וַנְקה, סטֶפַּנקה.

– לך אל השדים! לך אל יהודיך! – קראו לו תמיד.

ואולם הוא לא הבין יפה: מדוע שולחים אותו פעם אל השדים ופעם אל היהודים? האם אחד הם?

והיה חושב במחו הרופס: שדים, מי יודע מה הם. לא ראם מימיו, אבל ודאי דבר נורא הם. ואולם היהודים? –

הלא הם אותם האנשים היפים הגרים שם ברחוב הנהדר והיפה. הלא הם, הם יהודים. וּוַנקה וסטפנקה מוכרים להם תפוחי אדמה, וביום השוק הם תמיד בבתי היהודים ושותים שם.

– “יהודיך” – שנן פרנקה לעצמו – משום מה שלו הם? ואם הם שלו, מדוע איננו אתם, שם, ברחוב היפה? מה לו כאן?

וביום שבת אחד, בקיץ, הביא לו דודו אנדרושקה תרמיל גדול ותלהו על ירכו, לאמר:

– לך אל יהודיך! הם יתנו לך אוכל…

והוא יצא בלב שבור: אם השכנים מכים אותו, היהודים – קל וחומר!

ובכל זאת הלך.

ובמחשבתו: היהודים עשירים, הם גרים בבתים גדולים. הוא יתחנן, יבכה, יספר על רעבונו.

ואמנם טהורים היו השמים, ובהירים היו השמים, והשמש בערה, והרעב הציק מאד מאד לפרנקה.

נגש עד בית יהודי ראשון וירא לבוא אליו.

אבל הוא רעב ללחם יבש.

והנה מה שלא האמין ראו עיניו: נערים מחברתו, גרישקה, פטקה, ולודקה, שיש להם הורים ויש להם אוכל, ואביו של ולודקה גם קונה בכל שבוע אחורים של עגל, כולם הולכים מבית אל בית ברחוב היהודים ותרמיליהם עליהם, ובצאתם מן הבתים – ותרמיליהם מלאים – הם נפגשים ומתלחשים ושמחים.

הוא בא בבית פתוח, הוריד את עיניו ועמד בחלחלה.

בעלת הבית התבוננה בתרמילו הריק, נתנה לו פרוסת חלה של שבת, ואמרה: – רק לכלבים אל תתן.

יצא במהירות ובא אל אנדרושקה דודו בשמחה, להודות לו על התרמיל.

דודו לקח ממנו את פרוסת החלה ואמר:

– טפש, לך אסוף עוד.

והלך.

ומאז למד לכַוֵן המועד, לבוא אל בתי היהודים בכל שבת ושבת בעת סעודתם, והיהודים, רחמנים, לא חשכו ממנו פת לחם, ובשובו אל מקומו לנוח היה תרמילו מלא אוכל לכל ימי השבוע, והקרובים אליו היו אוכלים מאשר אסף יותר ממנו.

– היהודים אנשים טובים! – נולדה מחשבה בלבו.

ולאט לאט היה פרנקה ל“גוי של שבת” ליהודים. עשה את העבודות השונות בבתיהם בימי השבת, הסיר את הפמוטים מעל השלחן, כבה מנורות, הסיק את התנור.

והוא למד לדבר יהודית כמעט כאחד הנערים היהודים. היה מחונן בכשרונות, מהיר במלאכתו, מתרגש בנקל. גם בשרטוטי פניו היה דומה מעט ליהודי: הפנים היו מאָרכים קצת, חִורים, דלים, ורק שערות ראשו היו בהירות.

קולו היה דק ומצלצל.

ופעמים התלחשו ביניהן נשים יהודיות:

אין זה שקץ כלל. יהודי בכל שרטוטי פניו – והמשיכו ללחש זו לזו.

ובמדה שגדל ארכו פניו וחורו יותר.

והוא החל להתחבר לאט לאט אל הילדים היהודים. פעמים התגרה בהם ופעמים השלים עמהם, וכמה פעמים היה להם למגן מחמת ילדי הקתולים האחרים.

 

ב    🔗

ועוזר השמש הזקן של הקלויז הישן קרא פעם את פרנקה אליו, אל הקלויז, להסיק את התנור.

היה אותו יום לפרנקה יום פגרא. הוא הרגיש בקרבו התעלות, רוח גדוּלה. נקרא לבוא לקלויז יהודי, להכנס פנימה. נכנס והרגיש שבא לתוך אויר קדוש. חרדת קודש אחזתהו. אל ארון הקודש ירא להביט. נדמה לו, ששם מוּלט דבר מה קדוש בערפל. נדהם היה משפעת אור החלונות הרבים, הגבוהים והרחבים אשר בקלויז, וישב למטה, על הרצפה לפני התנור, והסיק.

היו עיניו נטויות אל פי התנור הפתוח לפניו. שם נעָצָן. ידו אחזה במגרפת, הכתה בה על הגחלים הלוהטות, פוצצָתַן, הדיקָתַן, שְטָחָתַן על פני קרקע התנור, מבלי השאיר פנה ריקה. לחייו החורות האדימו מחום, בבות עיניו כמו התגחלו ויקדו, ומחשבותיו היו מטולטלות, קרועות.

על יד התנור הרגיש, כי שם, במרום אויר הקלויז, ולפנים לצד מזרח, מרחפת המולה דקה, ויגון מעיק תוסס בה לאטו; כי הארון שקוע בתוך עמוד ענן כבד, כי חשרת אופל מתרקמת ובולעת את הקירות עם החלונות שזגוגיות תכלת להם, וכי שתי “ידים” בוקעות את עבי האויר ממעל “לעמוד”, פורשות ובוכות: הצילו! וכאשר נדעכה כבר להבת הגחלים האחרונות, עוד ירא לעלות על הספסל לסתום את פי הארובה.

ופרנקה נקרא רצופות להסיק את התנור. בקרב נפשו הרגיש קרבה מיוחדת אל הקלויז ואל השמש ר' עוזר. פעמים נשאר בקלויז גם לעת התפלה, ואז עמד בפחד לפני כל ילד יהודי קטן, וירא להניד יד או רגל, להפריע את התפלה במשהו. נדמה לו אז, שהוא מיותר במקום הזה ובשעה הזאת. ובשעה שעמד הקהל מופנה כולו לצד מזרח, בתפלת “שמונה עשרה”, עמד פרנקה מבוהל ונדהם מבלי דעת את אשר אתו.

מעט מעט התרגל פרנקה אל הנגונים היהודים. היה מלא לפעמים תשוקה עזה להבין את התפלות המושכות לב בשירתן הרכה והעצובה. ימים רבים נמצא בקלויז ולא העז ללכת הלאה ממקום הבימה. כשהתגרו בו ילדים ומשכו בקצה כובעו מאחוריו, והוא אמר להשיב להם, מהרו הילדים ונחבאו מאחורי הבמה לצד מזרח. עד כדי שם לא העז לרדפם.

פעם קרה מקרה. תגרה חזקה יותר נפלה בין הילדים ובינו, והללו משכו בעגיל אזנו ושברוהו, ואז קצף פרנקה ורדף אחרי הילד שעלה עד ארון הקודש והסתתר תחת הפרוכת. ופרנקה התרגש על העזות הזאת: תחת הפרוכת! והתעבר ועלה עד הארון וסחב את הילד משם והכהו עד שפך דם.

– שקץ! שקץ! – סבוהו כל הילדים בקריאותיהם.

ומלים אלה צלצלו זמן רב באזניו.

ואולם מאז לא דק עוד. והוא קבל ברצון את העבודה שהעמיס עליו ר' עוזר, לנקות את בזיכי העמוד מחלבם מדי שבוע בשבוע. מאז התרגל אל ארון הקודש, אל הפרוכת, אל הכפורת ו“הידים” ולא ידע עוד כל פחד למראיהם.

לאט לאט למד תפלות רבות על פה בנגוניהן המקובלים, ופעמים היה חוזר עליהן בפני נערי גילו. הוא למד לדעת שיש מכובדים בקלויז: רב, גבאים, לומדים; ולעומתם יש פשוטים ובורים, המתפללים בקושי. פעמים נצנצה מחשבה במחו, שבינו ובין אלה האחרונים אין הבדל גדול כל כך, ושהוא בכלל קרוב אל היהודים. הלא! מה בינו וביניהם?

ואת ר' עוזר השמש אהב, והיה בא גם אל ביתו, לצורך ושלא לצורך. ויש שגם אכל לחם בביתו. הוא ידע שהשמש איש נכבד בקלויז, שהוא זקן וחלש, שאשה ובנים אין לו עתה. עתים ראה את השמש עצוב רוח, מבלי דעת סבת עצבונו, עתים ראהו פותח ספר וקורא בו ובוכה.

 

ג    🔗

נתחדדה יותר הרגשתו של פרנקה ביום צום או חג בקלויז, כשהיה רואה בעיניו את התעטפות נפש היהודים בהתפללם, את הדמעות הנופלות בעיני ר' עוזר על “סדורו”. אז היה מרגיש, שהוא התרחק אמנם משם, מבין הגויים, אבל אין להגיע ממש עד היהודים. יש להם עומק מה, עולם מלא, שלהם, שהוא לגמרי אחר.

פעם פנה אל ר' עוזר, בשעה שזה ישב על הספסל אחורי הבמה והתפלל.

– מה יש כאן? – שאל פרנקה.

– דברי תפלה לאלהים – ענה ר' עוזר.

פרנקה הוציא אנחה מלבו ונשתתק.

– האם לבי לא טוב? העוד לא הכרתני, ר' עוזר? – שאל פרנקה פתאום אחר כך.

– ידעתיך.

– ולמה לך לבוא בכל יום בבוקר מביתך אל הקלויז בשעה שרצונך עוד לישון? הלא גם אני הייתי יכול לפתוח את הקלויז במפתח!

הזקן התנועע קצת על פני הספר והשתעל:

– המפתח?

– האינך מאמין בי? – הוסיף פרנקה.

– מאמין? את אוצרותי אני מאמין לך, כרי וכסתי…. אבל המפתח?…

– אני מתלונן במסדרון אנדרושקה, על האדמה הלחה, גזר עץ למראשותי, גורשים אותי משם.

– תוכל לשכב בביתי, – גמגם ר' עוזר.

– פה, על יד התנור, חם לשכב בלילה.

– אי אפשר.

– תחת הספסל, פה מתחת – –

– אי אפשר.

– האינך מאמין בי? חי אלהים! אני ישר.

– בביתי – כן, פה – אי אפשר.

– אוצרות קודש?

– אי אפשר.

– מה?

– לישון בקלויז.

– ומדוע תישן פה אתה לפעמים בערב?

– אני – – – שמש.

– ואני – עוזרך. האינני עושה ככל אשר תצוה עלי?

– אתה ענין אחר. זה לא שייך לך.

– אבל מה אני ומה אתה? הלא שנינו עובדים פה!

– אתה – אתה – אתה – שקץ!

ור' עוזר קם והלך ממקומו.

– שקץ! שקץ!

הוא שומע את הכנוי הזה בכל מקום שהוא פונה, והוא עלוב.

והוא יצא מן הקלויז אל החצר – ויבך.

 

ד    🔗

לא ידע פרנקה איך זה התעורר בו הרעיון להתפלל ככל היהודים, כמוהם…. בתפילין… לא ידע מדוע ירא לעשות כזאת עד עכשיו. היהודים קוצפים עליו, מרעימים פניהם אליו, ודאי משום – שאינו מתפלל כמוהם. יעמוד ויתפלל. יניח תפילין!

ואותו היום יום קיץ היה. יום שבת חם. כל מנורות הקלויז והנברשות והפמוטים שלו עמדו נקיים, נוצצים. השמש זרחה על חלונות הצבעונין ושחקה נעימות בזהרוריה. אויר מחודש ומקודש רחף בחלל. צעצועי הרקמות של הפרוכת והכרובים והידים נוצצו בזוהר השופע ונתך על כל. גם הכתלים, העמודים והספסלים שבתו בהרחבה את יום השבת היפה. ר' עוזר שכב זה כבר ב“עזרת הנשים”, ישן שנת הצהרים והשמיע קול נחרה חלושה. ואז הרגיש עצמו פרנקה מושל יחידי בכל הקלויז.

הוא נגש אל תיבת “מקום” אחד, הוציא משם תיק תפילין, הפשיל את שרוול ידו השמאלית והניח עליה תפילין של יד, ואחר כך תפילין של ראש בראשו, כדת. צץ בלבו רגש של גאוה והתהדרות, הפשיל ידיו לאחוריו ושלבן והתהלך בקלויז אילך ואילך. נמלך ועלה על הבמה והוציא שם מתחת מפת השלחן טלית קרועה ובלואה, התעטף בה, נגש עד “העמוד” ופתח בתפלות הידועות לו בנגונן המסולסל, העצוב, וקולו הדק והמצלצל נשא בחלל הקלויז, משונה, חרד על עצמו.

אז – הקיץ ר' עוזר לקול הנגון. הציץ מבעד לאשנבים אל עזרת הנשים ולא האמין למשמע אזניו ולמראה עיניו:

– – – הלא זה אהרן בנו – – – היחיד – – – המת – – – הוא ראהו זה עתה בחלומו והוא עטוף לבנים – – – ועתה הוא רואהו בהקיץ – – – למה בא אליו אחרי הפסקה גדולה של ארבע עשרה שנה? – – הנה – – זוהי קומתו הדלה – – – אלה הן תנועות ידיו וראשו – – – וזוהי גם טליתו המונחת למשמרת תמיד תחת מפת השלחן על הבמה – – והוא מתפלל בקול ששמע עתה בחלום:

מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שַׁחַת?

הֲיוֹדְךָ עָפָר, הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ?

ומה נוגה הקול, מה חודר לב, מה נוגע לנפש!

– הוי, אהרן!

ר' עוזר רעד. פניו חורו; פחד שאול תקפהו.

ופרנקה המשיך לסלסל בקול ולעצום את עיניו בידו:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אֲדֹנָי… אֶחָד!

אך ר' עוזר הכיר את האמת.

– פרנקה! – קפץ הזקן ממקומו וקרא בקול פחדים – פרנקה! עז פנים! שקץ! מטורף!

עוד מעט ור' עוזר עמד נבוך מול פרנקה. ברכיו כשלו, והוא רועד, ומפיו יז קצף:

– פרנקה! שקץ!

– רצוני להתפלל, ר' עוזר.

ועמדו זה מול זה. פני פרנקה מוארות, עיניו בוערות ור' עוזר נבוך, מוּשח ראש, ואינו יודע מה אתו. הרי בנו לפניו, הוא עם קולו, הוא עם טליתו. אפשר עודנו חולם? – – אפשר גלגול נשמות? – – הרי זה בנו שנקטף בעלומיו – – – שדבר חטאיו קלטה אזנו אחר מותו – – –

– כלום אין אני יודע את תפלותיכם? – טען פרנקה. והוא החל להתפלל בהדגשת כל מלה ומלה:

נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָ – רֵךְ אֶת שִׁ – מְךָ, ה' אֱלֹ – הֵינוּ

וְרוּ – חַ כָּל בָּ – שָׂר תְּפָ – אֵ – ר – – –

כיוסי המטליא גם אני למדן!

ר' עוזר משך את פרנקה והדפהו הלאה ממנו.

– עז פנים! חצוף! מחלל קודש! – הוסיף ר' עוזר לקרוא עוד זמן רב.

מלא בושה ושברון לב הסיר מעליו פארנקה את טליתו ותפיליו. הוא ידע שחטא והרגיש שלא חטא.

נדמה לו, שכל העולם מביט עליו בזעם, והרהר ולא ידע מה.

 

ה    🔗

ר' עוזר חלה, דברי תורה ואפיקורסות דבר מתוך הקדחת. גם כאשר הוקל לו לא שכח את המעשה ולא יכול להוציא מלבו מחשבות נוגות ומרות. הוא הרגיש דבר מה ביחס פרנקה אליו, אל היהדות. והמחשבה נקרה במחו, אם לא יליד חטא בנו הוא פרנקה.

הוא זכר:

אז ישב הוא, בנו היקר, ולמד. יום ולילה למד. למד ולא אכל. למד והתענה. ופניו שקעו וחורו. כצל היה מראהו. שפתיו היו רועדות בלמדו ובשתקו. והיו ימים שנגונו נעקר מן הגמרא, והיה מובדל, כמרחף בעולמות זרים. כאילו לא משורש אחד, מהשורש הקדוש, ינק עוד הנגון. סר מן הדרך. נטה מהמסלול הישר לדרך התוהו. אין זאת, כי דבר מה זועזע בו ביסודו. ופעם תבע את בת השוחט בהסתתרו אתה. הלא הוא עצמו תפשהו בענין זה, והיה הראשון שהכהו במקל. אחר כך תעה ימים ושבועות בשדות וביערים. גם ללון לא בא, וכל מוסר לא הועיל.

וכאשר שב – הלא היה כבר מסוכן.

הוא זוכר את כל זאת וידיו רועדות עתה וגופו מדוכּא ומתפלש ביסורים, ופרנקה עומד עליו וסועדו בחליו ברחמים רבים, כרחם נכד על זקנו. אין דבר נבצר מפרנקה לעשותו למען ר' עוזר.

לאחר ימים התחזק ר' עוזר וקם ממטתו ולבש מעילו ויצא מביתו ללכת אל הקלויז. ריח הסתיו כבר נדף בחוץ. המתה רוּח וזעפה, ונבואת ימי קור מרים נזרקה בה.

ובקלויז היתה כבר השעה שלאחרי תפלת ערבית. מאחרי הבימה עמדה עוד כנופיה של ילדים יהודים, שספרו איש לרעהו אגדות בדמדומי החשכה, מעולפת הרזין. פרנקה היה על משמרתו בקלויז. השגיח, שהכל יהיה בסדר. לבו נבא לו, כי אחרית ר' עוזר קרובה. הוא הרגיש, שהנפש היחידה היותר אהובה לו ומסורה לו, עוד מעט ואיננה. פעמים נדמה לו, שהוא אשם במחלת ר' עוזר, ופעמים חשב, שר' עוזר בעצמו אשם, שאלהים עונשהו על אשר איננו מקרבהו ועל אשר הוא מעליבהו.

ובכנופיה דברו הילדים על אודות ימי המשיח ותחית המתים, ופרנקה שמע בהקשבה כל מלה.

אז יבוא אליהו הנביא ויתקע בשופר גדול וקמו כל המתים לתחיה. אז אנחנו היהודים, הצדיקים, נלך על גשר של ניר, והם הגויים, הרשעים, ילכו על גשר של ברזל. אנחנו, היהודים, לא נכשל ונעבור בשלום, והם הגויים, יכשלו ויפולו. אז תהיה מלחמת “גוג ומגוג”. מלחמה תהיה לנו בהם. ואז יבוא אלינו המשיח.

פרנקה שומע וכל מלה דוקרת את לבו: “אנחנו והם”. והוא חושב בעומק נפשו: מאושרים הם הילדים האלה.

– וכל הרשעים לא יקומו לתחיה? – שואל אחד.

– חסידי אומות העולם, כמדומה, גם הם יזכו לתחית המתים.

– ופרנקה? – שואל ילד אחר.

– פרנקה?

– כן.

– לא.

– כן.

– לא.

ופרנקה עומד ומקשיב. שתי אזניו נטויות ולבו דופק.

ונכנס ר' עוזר השמש והפסיק את השיח:

– הביתה, ילדים. השעה כבר מאוחרת.

נתפזרו הילדים, ובקלויז נשארו ר' עוזר ופרנקה לבדם.

הם ישבו על הארץ לפני פי התנור והסיקוהו ליום המחרת. זמן רב ישבו שניהם אחוזי מחשבות לפני שלהבת העצים המהובהבים, מבלי דבר דבר.

– חם לך, ר' עוזר? – הפסיק פרנקה את הדומיה.

– מפנַי חם לי מאד – ענה הזקן.

– ובגבך? –

ופרנקה העביר את ידו על שכם ר' עוזר ברחמנות.

– עוד לא התחממתי כולי – ענה הזקן.

– שב מעט לכאן.

פרנקה פִּנה מקום טוב לזקן.

– נער טוב אתה, פרנקה.

הזקן נאנח, ופרנקה נאנח אחריו:

– אילו הייתי טוב הייתי זוכה לתחית המתים.

ר' עוזר אחז אז במגרפה לפוצץ ולכלות את הגחלים המהבהבות האחרונות, ופרנקה הוציא מידו את המגרפה לעשות את המלאכה הזאת.

– אילו היית יהודי היית זוכה לכך – אמר הזקן, ואש הגחלים השתקפה בעיניו – הנך רואה שם, בפנה, את להבת הגחלת האחרונה? היה לי בן, יהודי, הלך ומת. אתה, פרנקה, חי, ולא יהודי. חבל, פרנקה. אני רואה שסוף-סוף תכבה הגחלת.

– במגרפתך תכבה אותה תיכף – אמר פרנקה שקוע במחשבות.

– כן, תכבה, והכל יהיה לאפר.

– עוד יתרומם עשן לזמן מה, – אמר פרנקה.

– זה סופה של אש – אמר הזקן – בוערת, בוערת וכבה.

– אבל אני רוצה להיות יהודי! – התחנן פרנקה בדמעות – אני רוצה להיות אתך, זקן, בקלויז, בבית. להתפלל ככל נער יהודי. אני רוצה להתגייר, לעבור כמוכם על גשר הניר, לקום כמוכם לתחית המתים.

– אם נזכה לכך ישיב לנו ה' כל נדח. ממרחקי עולם, ממצולות ים, מבין דורות גויים מרובים, מכל עורק שיש בו דם יהודי – ישוב אלינו. טפת דם של יהודי לא תהי לבטלה. יבוא יום, וכל הגויים יכירו את שם אלהינו. אתה עודך ילד. תגדל, נראה. אז לא אהיה אני עוד בחיים, פרנקה. ואתה תחיה, אולי כיהודי. נפשך כה טהורה, כה טובה, כה קרובה לנו.

ר' עוזר נאנח עמוקות. סגר את התנור וקם ממקומו בחולשה. פרנקה נתלה בכנף בגדו ונלחץ אל הזקן. שניהם עמדו אצל החום שפעפע מהתנור שנסתגר, ומעיני שניהם נטפה הדמעה.