שנה קשה ירדה לעולם, שנת בצורת. נמנעו רביבים ומלקוש לא היה. אבלה, נבלה הארץ, הובישה קמת השדה והוביש ששון מבני אדם. רבתה הדאגה והעגמה בלב ורפתה כל רוח. ומי אבל וסבל יותר בשנת פורענות? – ודאי שעמך ישראל. ומי אָבַל וסָבַל אָבַל וסַבָל מִשְנֶה? – ודאי שאלמנות ויתומים. אלה מי יכלכלם ומי יפרנסם, כשאין דגן בממגורה והיוקר מאמיר רחמנא ליצלן ובנים הגיעו עד משבר?
וכידוע, אין כחה של אומה זו אלא בפה, ויש אומרים: בדמעה של עין. ועומדים יהודים בבתי כנסיות ומדרשות וּמתפלְלִים ובוכים. אלמנות ויתומים נותנים ראשם מים ומבקשים לחם. אלה ואלה מצדיקים עליהם את הדין ועיניהם שואלות ישועה משמים ודומעות בלי הפוגה.
אלא ששערי דמעות אף הם ננעלו. השמים נחושת וברזל. כגיגית נוקשה פרושים הם מעל לארץ. אין טפה של גשם. אין רפרוף של עב. אין סימן של ישועה. והקדוש ברוך הוא שותק.
ואם תאמר: עמך ישראל צריכים פרנסה? ויש לומר: בזמן שהשטן מתגבר שאני. כביכול מתעטף בהיכלו פנימה, מיצר ודואג למעלה, ועמך ישראל משתקעין בעצבות גדולה למטה, ופשה הצער מתהום הארץ ועד רום הרקיע, בכל חללו של עולם. הכל אומר: קינים והגה וצער, קינים הגה והי, וישועה אין.
ואותה שעה אל מי העינים נטויות בבקשת עזרה?
– ודאי, שאֶל צדיק הדור ומנהיגם של חסידים וצדיקים.
– מה יאמר הוא, הסבא משפולה, המשפילי לשבת וכחו מגיע לעולמות עליונים? הוא, הצדיק, העושה צדקה בסתר, הזן אלמנות ומפרנס יתומים, אשר כרחם אב על בנים יחביאם צל ידו וירחמם.
וידוע הדבר, שבאותם הימים לא ידעה מנוחה נפש הצדיק משפולה ובלילות לא נתן שנה לעיניו, והיה שבע נדודים, והתהלך ממקום למקום ומקרן זוית לקרן זוית אחרת, כי גדול היה הכאב מאד, וזעקת אלמנות ויתומים רעבים באזניו כי היתה רבה.
ומה יעשה?
והרעב כבד יותר בארץ ועד נפש הגיעו המים. אוי, מי יגור יעקב! קורעים שמים בדברים, בטענות ובמאמרות. אהה, ואין אזנים לכתלי השמים, והארץ אבלה ונובלה כשהיתה.
וצדיקי הדור, שראו את כנסת ישראל בקלקלתה קראו לאספה גדולה, אחת ושתים ושלש, ונשאו ונתנו ושקלו וטרו, הללו בְכֹה והללו בְכֹה. אלה ברחמים ואלה במרירות, אלה בקול צעקה וזעקה ואלה בקול אנחה דקה:
אבינו, מלכנו! קרע רוע רעב! זוננו, פרנסנו, כלכלנו! מעשי ידיך טובעים בים צרה. עד מתי? עד אנה?
כך קבלו וטענו בתפלה, אבל ישועה רחוקה מעין וכל לב נמס כמים.
לסוף נתנו גדולי הצדיקים את דעתם לפנות ישר אל הסבא משפולה ולהעירו על השבר של ישראל, כי הגיעה השעה, שהוא יעמוד בפרץ ויעשה דבר ליעקב.
וערכו לו את מכתבם בזו הלשון:
לכבוד הצדיק, העניו והחסיד, האדמו“ר משפולה הי”ו.
"היות וכנסת ישראל שרויה בצרה ובמצוקה
“גדולה, בין חיים ומות ר”ל; היות וכנראה אי אפשר
"להאריך את המצב דהאידנא; היות ואי אפשר, כנראה,
"לנצח את השטן הקטגור בדרך הרגיל, וצריכה עת
"רצון גדולה וסיעתא דשמיא מיוחדה לעילא ולעילא
“מכל מצוקתא; והיות וכבוד האדמו”ר סבא צדיקנו
"מלומד בנסים כנחום איש גם זו בשעתו וכו' וכו', –
"לפיכך מוטלת החובה הקדושה עליו בעצמו להרעיש
"עולם בתפלה או בתביעה ולהניע אמות הספים. עד
“שהקב”ה יקום ויבטל את גזרתו".
והסבא משפולה, אשר נפשו היתה מרה עליו כל אותם הימים במצוקת עמו ונחלתו, כיון שקרא את מכתבם של צדיקי הדור נתרגש הרבה שמחשיבים אותו כמנהיג לישראל עם קדושים וכמדברנא דאומתא, והתאבק הרבה זמן בצער ויסורים עם עצמו, ולסוף נכנע לדעת הרבים והודיע:
– מסכים!
ומיד שנס את מתניו וכתב עשר מגלות ספר בעצם ידו אל אצילי בני ישראל ואל זאטוטיהם והזמין את כולם לבוא למקום ידוע.
עדה של קדושים.
כיון שבאו לקח אותם הסבא והושיבם בחדר מיוחד, שהיה בו שולחן גדול, ואמר להם כך:
– הוו יודעים, רבותי, שאני, ליב בן רחל, רוצה לקרוא אותו, כביכול, לדין תורה לפניכם, עשרה דיָנים מומחים, בחדר הזה; שהשכינה, כידוע, שורה בעשרה.
ישבו ראשי בני ישראל נרגשים ותוהים, מחרישים ומשתאים, ודממה של קדושה ירדה בחדר.
שקע הסבא בתפלה ושקעה כל העדה עמו. היתה תפלת צבור כזו, שמעולם לא היתה עוד כמותה.
אותה שעה נתעוררו העולמות העליונים. סמאל וכת דיליה נזדעזעו ת“ק פרסה על ת”ק פרסה:
– היתכן?
והסבא משפולה עמד ודפק על הדלת והכריז:
– שמש בית הדין!
נכנס שמש בית-הדין וכמעט שפרחה נשמתו.
והסבא פקד: קרא בקול גדול, כשופר הרם קולך:
– בפקודת העדה הקדושה, בית-דין הצדק, היושבים לכסאות משפט בחדר הזה, הריני מכריז ומודיע, כי רבי ליב בן רחל התובע מזמין את הקדוש ברוך הוא הנתבע לדין תורה בעוד שלושת ימים.
וכל אותם שלשת הימים הרבו ראשי בני ישראל בתורה ובתפלה ובסדור הטענות לפני הקדוש ברוך הוא, וגדול היה הפחד ושליטת האימה רבתה ושום ילוד אשה לא יכול לעמוד במחיצתם.
ויהי ביום הרביעי בהיות הבוקר ובעודם עטורים בטלית ותפילין הוחל דין התורה.
הכריז בית-הדין:
– התובע תחלה!
והסבא משפולה פתח בטענה:
– אני, ליב בן רחל, בשם אלפים ורבבות מבני ישראל, הנתונים בצרה ובמצוקה, בא בטענה ותביעה לפניך, הקב"ה, לפני בית-דין של מטה. אתה כתבת בתורתך הקדושה “בנים אתם לה' אלהיכם”, ולמדנו שחובת פרנסת הבנים על אביהם, ואיה פרנסתך? אתה כתבת בתורתך הקדושה: “כי לי בני ישראל עבדים”, ולמדנו שחובת הרב לפרנס את עבדו, ואיה פרנסתך? ממה נפשך: או שאתה נותן מזונות לבני ישראל, או שאתה מוחה חס ושלום את דבריך מתורת קדשך.
ובית הדין עִיֵן ונשא ונתן בטענות הסבא ובא לידי החלטה:
– הדין עם ליב בן רחל התובע, והקב"ה חייב לפרנס את עמו ישראל, וכפי שהוסכם בבית דין של מטה כן יקום בבית דין של מעלה.
אותה שעה נזדעזעו שבעה רקיעים של מעלה. הקטגוריה של סמאל ובת דיליה נמתחה כענן. ומלאכי חסד זכים ןטהורים התיצבו על אדון העולם ופרשו לפניו את יריעות תורתו ודרשו למלא את פסק הדין.
ועיני הסבא משפולה רואות את מלאכי החסד ואזניו שומעות את דבריהם ברוח קדשו.
ולא עברו רגעים מרובים ורוחות אביב חדשות התחילו מנשבות, וארובות השמים נפתחו. וכל חלקת שדה נמטרה, וכל כר נמלא חציר לבהמה וקמת זהב היתה בכל שדמה.
ויהי לחם בזול, שבע גדול בכל הארץ, אשר כמוהו לא היה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.