רקע
קדיש יהודה סילמן
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

לזכר ידיד בלתי נשכח

יוסף חיים ברנר


אמצע טבת. שר של חורף טעה קצת ונתן יום זך ובהיר, שיש בו מעין ריח קיץ. בשמים האפורים נעשה קרע רחב. ומתוך הקרע התפרצה שמש זורחת, שופעת קרני עדן מחודשות. דומה, שהיא קוראת אל שוכני הבתים הקפואים:

– אני, אני היא, לא אבדתי.

ובאותו יום, כשהקיצה בילה סולומונובנה והרגישה בשמש הצוחקת בחלונות ביתה הגבוהים והרחבים, נתמלא לבה חדוה, חדוה של אושר.

היא נזכרה, שבעלה נסע אתמול בבוקר אל גנרל ישיש אחד לגמור ענין של חכירת אחוזה. “אם יעלה הענין יפה – הרהרה בילה סולומונובנה, ונוספו עוד עשרים אלף על שבעים האלף שבאוצרם מכבר”.

וגיחוך של תרעומת נראה על שפתיה:

– עדיין לא יגיע למאה אלף.

והיא נגשה לחלון שלצד הרחוב, להסתכל ביפי היום ובזהרורי רסיסי השלג למול פני השמש, ופגע מבטה בבתי הנוצרים שכנגד: עומדים הם מוסבים שלג, בכפיפת קומה, מול ביתה שלה, המתרומם ועולה עליהם בגבהו, בתבניתו וביפיו החיצוני. נראה לה שבתי הנוצרים נבנו על יסוד של שלג וקרח חלונותיהם לא יפשיר לעולם.

היא הרגישה בקרבה זרמי רצון וקורת רוח נבעים ומפכים:

– העסקים הולכים וטובים מזמן לזמן, ההצלחה מאירה פנים בכל ענין. וגם מגן הפירות שמאחורי ביתה הכניסה בסוף הקיץ אלף רובל. בשנה הבאה תכניס בודאי עוד יותר. חלק עצום מההון מונח בבנק ומכניס רבית, ואל האוצר מתוַסף פעם בפעם לפי ההכנסות המתרבות. ההוצאות דוקא קצובות ואינן מתרבות: ששת אלפים רובל לשנה, ודמי הנסיעה בכל שנה לחוץ לארץ בכלל. לא יותר. בנים לא תלד עוד, אף על פי שהיא עומדת עוד במבחר שנותיה. אין לה, ולא היה לה מעולם, חפץ ללדת הרבה בנים. די לה באניוטשקה בתה היחידה, בבת עינה, ההולכת ונחמדה מיום ליום.

כאן הסבה בילה סולומונובנה את עיניה מן החלון ובקשה לבוא אל חדר אניוטשקה, להעירה משנתה. אבל, כשעברה על פני דלת החדר נמשכו עיניה אל החלון הפונה החצרה, לגשת להסתכל בעצי הגן הרבים המכוסים שלג.

עמדה והסתכלה בזה השלג, שכסה בלבנוניתו החלקה והסַפירית את כל המגרש הריק הסמוך לגן ואת אוּרות הסוסים שמצד שמאל ואת כל עצי הגן, ונדמה לה, שהוא יפה מאד. זוהי ממשלה שלמה! ממשלה של שלג, ממשלה רכה, שקטה. מלבינה, מזהירה, קרירה.

והשלוה – אל אלהים! כמה אוהבת בילה סולומונובנה את השלוה! חיים שקטים, נוחים, ההולכים להם לאט לאט, כלום יש דבר מתוק ויפה מזה?

והלא רק בשביל כך התרחקה בילה סולומונובנה מן העיר, מבתי היהודים, ובנתה לה בית ברחוב שכולו נוצרים. בתוך רחובות היהודים שאון תמיד, רעש, “צוחה יהודית”; וכאן הרי היא כמוקפת חומה של שלוה ושקט. מנוחה, מנוחת תמיד לה ולביתה ושלום לנפשה כל הימים.

כן. פה הרי היא בת חורין גמורה לכל דבר. אין היזק ראיה ואין עין בודקת אחריה. עושה היא בביתה ובמטבחה מה שלבה חפץ. שפחתה הנוצרית מבשלת מה ואיך שהיא מבשלת, ואין פגיעת עין. אכן גם שם, ברחוב היהודים, לא היתה יראה מפני איש. מה לה, לבילה סולומונובנה, וליהודים?

ופתאום נזדעזעה קצת. כעין עקיצה הרגישה במחה. היא נזכרה בדברים ששמעה אתמול מפי שכנותיה הנוצריות, ונרתעה מעל החלון.

הן דברו אתמול על פרעות המתרגשות לבוא היום בעיר.

פרעות ביהודים.

מה משמע פרעות? הא כיצד? ולמה הן הפרעות?

שלותה של בילה סולומונובנה נפגמה. היא התחילה מהלכת הנה והנה על המרבדים הרכים, המגוונים, ועיניה הביעו תמהון מוזר.

היא לא נבהלה. חלילה. לא. אלא כך, סתם. מעין רגש של בדידות תקף אותה, ומצחה נתענן קצת.

הבית גדול ומרווח. שמונה חדרים רבועים וגדולים ושלובים זה בזה, הקירות גבוהים, מכוסים טפיטין יקרים, והיא, אשה גוצה, בודדה, עומדת באמצע.

וכשהגביהה עיניה אל התקרה של מעלה נאחז מבטה בפרח שושן מכויר בעגול שבאמצע, והביטה בו שעה מרובה.

ואולם היא עקרה את עצמה פתאום בכח ממקומה ורצה לחדר בתה, ועוד טרם תקרב אל הפתח, קראה:

– אניוטשקה! אניוטשקה! כבר עשר!

שם, בחדרה, שכבה הבת היחידה, אניוטשקה, נערה כבת אחת עשרה, מלאת בשר, ברה, יפה, בריאה, והתפנקה במטתה.

ונכנסה האם ונשקה לה על שפתיה והוכיחתה על השֵנה היתרה:

– הן עוד מעט ויבוא המורה לנגינה!

ועזרה לה בלבישת בגדיה.

יצאה הנערה מחדר משכבה, אחוזה בזרוע אמה, וזהרורי אורה הקיפו את פניה ודקרו עיניה. היא התרפקה על האם כבת יחידה, שמה את ראשה, בלכתה, על לוח לבה של האם ונלחצה אליו ואמרה:

– יום אביב היום. לא כן, אמא?

ופטפוט הבוקר הרגיל שבין אמא ובתה החל. דברים של מה בכך, שאלות ותשובות על מאורעות של שטות, התחטאות, פיוסים, – כל אותם הדברים שאינם באים אלא כדי לטוות את חוט החיים מתמול ומשלשום.

– אבא נסע? – שאלה הקטנה.

– נסע. כידוע לך, שנסע, חמדתי.

– שמעת אתמול איך נגנתי?

– שמעתי.

– נגינה רוקדת, צוהלת? כן, אמא?

– עליזה. נפלאה.

– את יודעת, אמא. מורי מצחיקני. הוא מושך באצבעי לכאן ולכאן במהירות, פעם על מנענע זה ופעם על זה. רקוֹד, אוץ-רוץ, טוש-טוס, מעלה, מטה. חה, חה, חה!

והקטנה צחקה צחוק צלול, שנשפך על פני כל הבית.

כאן עמדה האם כנבהלה מן הצחוק. נדמה לה, שזה הצחוק אינה של בתה. הוא שָׁאוּל.

והביטה זרות האם בבתה, וכדי לחפות על הרהוריה עקמה אף היא את שפתיה בחיוך.

והצחוק של אניוטשקה, שמלא פתע את כל חלל הבית ואחר כך הלך ונעלם, נשא את לב האם אל הרחוב, אל שכונת היהודים, ששם בודאי נשמעים עכשיו קולות אחרים.

הלכה מחשבה זו ונתקעה יותר ויותר בלבה של בילה סולומונובנה.

עמדה והסתכלה בתלתלי אניוטשקה המוזהבים, במצחה המעוגל, הבר, בלחייה החכלילות, ובעיני רוחה ראתה ילדה אחרת, מתגוללת ברחוב, נחנקה, מאוסה.

חרדה האם, ופתאום נצמד פיה אל ראש בתה, והעתירה עליו נשיקות.

– התנגני היום? התנגני, אניוטשקה, את המנגינה הצוהלת?

– והמורה מדוע לא בא עדיין? – שאלה פתאום הנערה בתרעומת.

ושוב כמו נתק מיתר בלב האם.

המורה!

תמונתו נראתה עכשיו לעיני האם בדמות איש גבוה וחסון, שצעדיו כבדים וידיו חזקות ומקלו עבה, והוא, האחד, יכה מאה.

ונסבו עיניה אל השעון הגדול שעל הקיר:

– אחת עשרה!

ולמה באמת לא בא עוד המורה?

ושוב התחיל הדבר הנורא ההוא מנקר בלבה: הרחובות שוממים מיהודים. רק בריונים וקוזקים, בריונים, חוליגנים. אותו דבר כבר הולך ונעשה. זה כשעה שהדבר נעשה, ואולי כשתים, כשלש שעות. אולי מאז הבוקר. עכשיו מנפצים את החלונות. לא. החלונות כבר נופצו. כרים וכסתות כבר נקרעו. הכלים כבר נשברו. עיני אומללים אורבות כבר מתוך אפלת זויות בעליות ובמרתפים. עכשיו – הו – רגים. – – –

ואזניה צלצלו ממרחק רב, רב.

והביטה האם הנדהמת אל ילדתה היושבת במנוחה ואוכלת ארוחת הבוקר, ובלי משים נתנה עין באולם, במקום שעומד הפסנתר, זה שנקנה בשמונה מאות רובל, פסנתר ממיטב הפירמה, נוצץ ומבהיק ביפיו.

וכמו אבן כבדה נָגולה מעל לבה.

נכנסה המבשלת הנוצריה לסלק את הכלים ושיָרי האוכל מעל השלחן, ועשתה עבודתה בפשיטות, אבל בילה סולומונובנה קראה בעיניה צחוק, לעג שדה, נקמת “גויה”. ושוב הועק לבבה.

הרגישה שראשה סחרחר, ושהיא קרובה להתעלפות. אם תשאר שבת במקומה. קמה מעל כסאה, התעטפה בסודר עבה וגדול, כדי לצאת לרחוב לראות הכל ולדעת.

יצאה, ונשבה עליה רוח קלילה ולפפנית. הקרח הקל חזק את גופה. שריקות צעדיה על השלג הקרוש גרשו מעט את שממון מחשבותיה. היא הביטה סביב סביב והתאוששה.

– הלא אין מאומה! שלוה!

אולם מרגע לרגע התחילה דומית הרחוב להרגיזה.

צהרים – והדממה איומה.

עברה לאורך הרחוב על פני הבתים: בתי נוצרים, בתי נוצרים.

והדבר מניח את דעתה.

המקום בטוח.

והלכה עד קרן הרחוב.

שם עמדה חבורה של נוצריות, זרות לה, מעוטפות כמוה בסודרים, ורק אחדות מהן משתדלות לגלות את פניהן, בעבור נוצרי בדרך.

עכשיו, כשהגיעה בילה סולומונובנה אל חבורת הנוצריות ידעה כבר ברור, שהפוגרום הוא במציאות, ושהוא מתפשט מרחוב לרחוב.

ואיך ימלאנה לבה לעמוד פה כך במקום סכנה?

ואולם כל הנוצריות אינן מכירותיה, והן חושבות אותה ל“בארינה” (לפחות, אשת גנרל), ונתעכבה.

ראתה את הדומיה הכבדה, דומית המות השוררת מסביב, וחדרה הדומיה ללבבה ונקבה שם כמו במרצע: תוך, תוך.

ראתה שוב, כיצד שם ושם נושאים נוצרים בחפזון את רכוש היהודים הרחק-הרחק אל בתיהם.

ופתאום – נדמה לה, שזה היה פתאום – שמעה קולות של להקות יחפים, גבורים מנצחים על המערכה: עורה! עורה!

והקולות באים עם גלי האויר ממרחק, ממרחק.

ופתאום – קול צריחה.

עתה חרדה בילה סולומונובנה בכל גופה.

הרגישו בזה הנוצריות וחרדו גם הן. אך כדי להפיק רצון מן ה“בארינה” לחשו:

– אך, הז’ידים, הז’ידים. בשלהם כל הצרה. הכל בשלהם.

אז נזרק בלי משים מבט מלא שנאה עצורה מעיני בילה סולומונובנה על הנוצריות המתלחשות. ואחת חזרה ואמרה:

– הן יש לרחם גם על הז’ידים. יצורי אלהים אף הם.

– ולמה החריבו את בית התפלה וחללו קדשיו?

– ומדוע הרגו את סגן הפריסטב?

– ומדע מתנגדים הם לממשלה?

כך שאלו הנוצריות זו אחר זו.

ושוב באו מן המרחק קולות ענות גבורה וקולות ענות חלושה.

ושם ושם נראו נצרים נושאים רכוש היהודים: סחורת חנויות, כלי בית, ופעמים נוצצו מתוך הכיסים פמוטי כסף.

אז בערו עיני הנוצריות מקנאה.

מקצתן לבשו רוח גבורה ללכת גם הן אל החנויות השדודות ועשו את עצמן כהולכות לראות במחזה.

ובילה עוד שהתה במקומה, עמדה, ולא ידעה נפשה.

אלו מן הנוצריות, שנשארו אף הן במקומן, התחילו להתלחש על הקולות ההולכים וקרובים ועל הסכנה הצפויה לבית היהודי האחד שברחוב זה.

אז האדימו וחורו פני בילה חליפות. עיניה פנו כמו מאליהן לצד ביתה וראתה אותו פתאום בגוָן אחר ומשונה לגמרי:

– באמת, הרי הוא, ביתה, כאן כדבר שלא במקמו. עומד הוא בין שאר הבתים כזר וכמובדל. כל הרחוב כמתנכר לו.

ולמה היא עמדת כאן? מדוע אין היא שם?

בבית? לא, בעיר! במקום שהפורעים פורעים, במקום שהכל נבוז ונשדד ונרמס, במקום שהנשים נחנקות והילדות מתרטשות?

מדוע לא תרמס שם בתוך אחיה, בין יהודים?

מה לה כאן ברחוב זר זה ובין זרים? מה לה ומי לה כאן?

הרגישה עצמה נרגזה בכל חושיה, במצב נפש שלא ידעה אותו כל ימי חייה השקטים. היא אמרה רגע להסיר מעליה את המסוה, להשליך את הסודר ולקרוא בקול נורא:

– זידובקה אני, כלבות! זידובקה אני! – ולהתנפל עליהן ולבתרן לבתרים.

אך פתאום היתה דממה מסביב. הכל נשתתק ונאלם (יש רגעים כאלה ביום פוגרום!), כאילו סגרו על העולם דלתות ברזל, כאילו נעצרה כל נשימה, כאילו נתאבנו שמים ונקרש אויר.

זו היתה דומיה לפני סער, לפני פרוץ יריה ושברים.

הנוצריות הרגישו בכך והתחילו נסות אל הבתים, מפחד אותה הדומיה הכבדה:

– בארינה, בארינה, לכי הביתה. סכנה…

והיהודיה בילה סולומונובנה קפצה ממקומה, כאילו נשָכָהּ נחש, והתחילה רצה אל ביתה. כמו אלפי פעמונים צלצלו באזניה. כמו רוחות חזקות רדָפוה, סחָפוה, דחָפוה. כמו פטישי חוליגנים הכו על ערפה. במחה היה הכל מעורבב, מטושטש. ומתוך הערבוביה השחורה הלכה והבהירה והתבררה נקודה אחת:

– אניוטשקה! הילדה, הילדה!

היא רצה בכל כחה. וככל אשר רצה כן שמעה קול שעטה ותרועה פוחזת והלמות קרדומות וצחוק פרוע ופראי הולך קרב, הולך וקרב.

והיא בתוך הבית.

טָפח על פניה האויר השקט שבבית, מנוחה גמורה שטוחה על כל הכלים, הרהיטים. שלוה רכה נחה על הטפיטין הכהים שעל הקירות. ובאולם – יושבת אניוטשקה שקועה במנגינתה הצוהלת על יד הפסנתר.

הריהו הכרוב הקטן. הבר והרך. הריהו דואה בתמימות, בנעימות, בעולם של נגינה. כולו נקי וטהור. בלי חטא, בלי אשמה, בלי דאגה, בלי צל עננה על המצח הבולט והיפה!

– אפשר שבבית יהודי ינגנו בשעם פוגרום?

ועמדה בילה סולומונובנה נדהמה מן המחזה המשונה הזה, מן הנגוד התהומי שבין נפשה הסוערת לנפש ילדתה הצוהלת.

– אניוטשקה! – קראה.

והילדה לא שמעה.

זו היתה מנגינה שלקחה את כל לבה של הילדה ואשר הילדה התמכרה לה בכל חושיה ובכל התפעלותה הילדותית הטהורה.

– אניוטשקה!

ופתאום, כמו הבריקה במח האם קרן של אור, מעין “התגלות”:

– ת-נ-ג-ן!

תנגן כל העת, גם כשיגיעו הרוצחים אל הבית.

תנגן, ואמרו הרוצחים: לא בית יהודי הבית.

והילדה נגנה, הרקידה אצבעותיה על המנענעים בהתפעלות, ועל פניה נחה נחת, עדנית, שמימית.

והאם עמדה עוד ועיניה תעו: איה מנוס? איה מפלט? העליה – – המרתף – – האורוה – אילו היה הוא בבית!

ושוב נתבלבל מחה וחרד לבה ודפק בהלמות פטישים.

ודומה, שכבר שמעה קולות קריאה ברחוב.

באותו רגע השמיעה הילדה טון משונה על הפסנתר, מזויף בכונה, והצטחקה בעצמה.

ובאותו רגע בקע כדור יריה את החלון ואת הצחוק.

הילדה נפלה מעל הכסא, ובדרך החלון באו יריות אחר יריות.

והנה פרץ דלתות וקול צעקה וצעדה בפרוזדור.

הם באים הנה. הם כאן.

מטורפה רצה האם אל ילדתה והתחילה מנערת ומטלטלת אותה וקוראה לה בקול זר:

– נגני! נ-ג-נ-י!

הילדה מבטת אליה באימה ובתמהון ובבכי, והאם מתחננת ומאיימת כאחת, זועקת ולוחשת:

– נ-ג-נ-י! נ-ג-נ-י!

שבר! עורה! גם הדלת מבפנים נפרצה, ושטף בריונים מלא את האולם. תרועות שכורים. פנים מאדמים. נפץ והרס.

והאם מכה באגרופיה על הפסנתר וצורחת בשגעון:

– נ-ג-נ-י!

המלצות קוראים
תגיות