חנניה עלה בהר בשעה מאוחרת בלילה. בכל המושבה שלטה אז שלוה עמוקה. הספסלים אשר אצל בתים אחדים, החבויים בסתרי אילנות, נעזבו מיושביהם היותר מְאַחֲרִים. מדרך הכרמים שבו כבר הטילנים האחרונים ועמהם כמו כלתה רגל ונדם הקול. בין צלי עצים שחורים הלבינה במקום שהוא שמלת קיץ ופרפרה בינות הגזעים (ואחר כך הורגשו באויר לחיצת יד טובה, מבט עינים צעירות ועורגות) – וגם זו כמו נעקרה בבת אחת ממקומה. קשקוש דלת – והַעֲלַם.
עוד לפני זמן מה היתה אוזן בוחנת ברעידות קול הצעיר, שנגרר אחרי חבורת טיילים באחרונה ושר לו שירים קלים ערבים, תחת השפעת רגש הלילה, בהיותו חולם וער, במצב נים ותיר, ואז נדמה היה, שרטט קול זה ינשא עם מתקו בגלי האויר תמיד. אבל עכשיו דממה, דממה גמורה באמת. אין האויר מוסר כלום משירו של בעל נפש כלה ודואבת. דומה, שהחיים נסעו למרחק נעלם ואבדו בתוכו, בלי התנגדות מצדם. כך צוללת בים האניה הנשברה המלאה משא כבד, צוללת ברצון, כשואפת לעמוד סוף סוף על קרקע התהום.
ועל ההר היתה אותה הדממה. לפני שעתים דלקה כאן מדורה, ושירה ענוגה ועליזה נשמעה על סביבה, ואחרי כבות המדורה לאטה-לאטה, כיציאת נשמה של אדם גוסס, הסתלסלו באויר, בתוך מעגל תועה, נקודות כהות ובעלות צבעונין, הבהובי אש כבויה, שנוצרו וגועו זה אחר זה וזה תוך כדי זה, בחפזון שאין לשער ובפזיזות שובבה מפזזת. כאילו ערכו מחולת מות מכושפת אחרי האש שהלכה לעולמה.
עתה הכל דעך ואבד ונשכח. ההד האחרון מכל החיים שנתרחשו כאן נמוג גם הוא כבר באויר, ושטח האוקינוס הגדול, הנראה ממרחק רב בבהירות הליל ואין קולו נשמע, היה דומה לסימן של חתימת ההויה.
ברם, רגלי חנניה נגעו במקום אחד בשרידי אודי המדורה, ושריקה חלשה זו פגמה בשלוה, ונדמה שהד החיים האבודים, אשר חלף ולא היה, חזר לכאן פתאום מן הדרך והזכיר דבר מה; הלב רטט כנגדו.
באותה שעה הרגיש חנניה, שהוא נמצא במרום ההר, והזדקף, ונשם נשימה ארוכה.
תלה עיניו בשמים הזרועים כוכבים ונמשך מבטו אל הלבנה החורת, ומיד הורדו עיניו אל המושבה, המשתטחת לרגלי ההר ובמישור ועל גבנונים תלולים קטנים, בלי סדר שהוא, כאילו יד נעלמה השליכה בתים אלו מהשמים והם פה נפזרו איך שנפזרו, וכל אחד התיצב על המקום שתפס במקרה. – ושוב חזר והביט אל השמים.
וכלפי דממת מטה ראה עולם מלא חיים למעלה. אלו השמים היו תלויים על ראשו כמו חיים ומדובבים, כאילו יש דבר מה בעמקות תכלתם הרוחש ונוגד חיים, חיים עליונים ועדינים, ואלו הכוכבים רצוא ושוב יהלכון. יורדים ועולים, מתעלמים ומתפענחים, מזנקים ונרתעים, אילך ואילך, ודומה, שהם עסוקים בענינים חשובים מאד, הנוגעים לעצם חייהם.
עמד חנניה כמכושף למראה הזה והקשיב רב קשב, שמא תקלט אזנו קול אותם החיים המנסרים למעלה.
היו השמים בעיניו, כאותה יריעת הבד הרחבה, המתמלאה רחש וחיים ותנועה ועבודה, בלי קול, למול קרני אור הקינימוטוגרף.
והוא הסתכל פתאום בכל השמים, מקצה האופק, כאומר להקיף במבטו את כל גודל יריעת דוק זו – ועכשיו נתעלמו מעיניו החיים הפזיזים והעסקנים של רבואות הכוכבים, ונראו לו השמים קוסמים את נפשו בדממתם בלבד.
מליונות כוכבים הזהירו בנתיב החלב, וכתינוקת אחוזי תנועה התגלו בערשם, כשהם שוכבים מעורבבים זה על זה, והלבנה טופפה שקט-שקט, שוחה בים התכלת העליון לבדה, לבדה, בחצי הלילה…
בעמקי נפשו של חנניה נעור רגש טמיר למראה הזה, וכאילו חשק בא בו לעקור רגליו מן הארץ ולהנשא למעלה – להמוג בתוך ההוד העליון האין-סופי. נפשו נצבתה כמו בצבת, ומלבו נסחטו טפין טפין של רוך וגעגועים ואהבה.
והוא הרגיש פתאום מרירות בין ריסי עיניו וכויצה בלבבו.
מתוך מסתוריה של נפשו עלו כמו בצנורות זרמים חיים של זכרונות קדומים, דמדומי חיים נעלמים, געגועים, שהיו טמירים בתוך פנה נדחה בנשמתו וינקו שם את חייהם.
עשרים ושתים שנה עברו על חנניה באחת הגיטאות ברוסיה, והן היו שנות ממרורים וכעס ובִלָיון. חנוך נעוריו וחנוך בְחוריו היו מלאים צלמות הטבע ואת אורו לא ידעו. חולין, חולין היו חייו וגם בזויים, ולילות לילות עברו עליו לבטלה וגם להוללות. חפשי היה מאבותיו, התגלגל כל ימיו בכרך והלך בשרירות לבו, והירח – לבנה זו – היה מלוה אותו על דרכו בלילות.
אכן גם ירח זה תואר אחר היה לו. חולין היה גם הוא.
ובאו ימים של התעוררות זיק אלהים אשר באדם, ימי עבודה רותחת בקרב הצעירים, עבודה ומלחמה, והוא עבד עבודת מצוה, עבודת השפעה והטפה.
היה רחוב אחד מעוקל, שיצא דפנו לאגם עומד, מכוסה בירוקה עולמית, וברחוב היתה חצר רפושה – מקום כניסה של הפועלים והפועלות, והוא היה עומד על המדרגות ערב ערב, לוט פנים מחמת חשש, ורק עיניו ופיו היו פתוחים, ונואם על תפקיד הפועל העברי במהפכה.
עבה ומזוהם היה האד הערפלי החופף בחצר, דחק ולחץ על סביבו, וקולו הצרוד נשמע כתוקע לתוך הדות, וכשם שאיש לא ראה אותו, כן הוא לא ראה איש בתוך האד, ורק את קרבתה של חנה הגזוזה היה מרגיש באופן אינסטינקטיבי. הוא היה חושב, שהוא רואה גם את מבט עיניה של זו, המבטיח לו טובה רבה, לאחר שיכלה נאומו.
– ניוול, ניוול! – הזדעזע חנניה.
וכשנתפס פעם, ידעו הכל מי מסרו לרשות. היה ערב ירח, והוא נאם בהתלהבות תחת קרני האור של זה. הציצו מרגלי חרש וראו לאורו של זה, של הירח, את שעור קומתו ואת בגדיו ואת הברדס המליט פניו – ונתפס. נתפס רק הוא לבדו, ואת השאר שלחו. גם את חנה שלחו. והוא בלה חדשים בבית האסורים ערירי, קודר וזועף ומתגעגע לחצר הרפושה ולאותו מבט של חנה.
ועלה שוב זכרון אחד על לבו.
ליל נדודים אחד בבית האסורים. תא מעופש ולח. אויר מחניק הנפש, קירות כשולי קדרה, ותקרה נמוכה-אפורה על ראשו, וכנגדו שכבת ברזל עבה על חלונו. מצע תבן בלה על הקרקע ועכברים יהלכון, עכברים מאוסים ועכברות מסואבות מתהוללים בחברותא מול אור הירח הכהה, הנופל לתא דרך השבכה. הוא התנדנד מצד אל צד ועיניו לא סוגרו, הוא כעס ורגז ולא ידע מנוחה, והעכברים התעללו בו, ופתאום קם ונגש אל השבכה, וזרק מבט עינו האיום אל מול פני הירח והתריז: פרו–בו–ק–טור!
אז השמיע מלה חותכת זו, אות ואות לבדה, והכה בידו על השכבה עד זוב דם.
חנניה הסתכל עכשיו בלבנה, ונצטחק כל כך, עד שעלו דמעות בעיניו. הריהו הירח, מי שהיה לו פרובוקאטור, והלילה אין זה אלא לבנה רכה ונחמדה, מלכה פותה ונעימה, המחלקת לו אך רכות ועדנה, והמושכת את כל לבבו אליה באהבה, באהבת אין סוף.
הוא צעד צעדי און אמיצים על פסגת ההר, ולא הרגיש שעשה בזרועותיו הנה והנה, כאילו רצה לכבוש לו את כל המרחב החפשי המשתרע מול עיניו. הוא רק הרגיש, שהוא נמצא במצב של התעוררות נפש מיוחדת.
– אילו היה אפשר למחות כענן את כל העבר ולהתחיל לחיות מחדש חיי טבע וקדושה!
– מה טובה שעה אחת של חיים בתוך עולם בהיר זה ועם לבנה כזו!
ובלי כונה התחיל חנניה לרוץ במהירות על פני שטח הפסגה, הנה והלום. פעם הפנה ראשו למערב ופעם למזרח, פעם לצפון ופעם לדרום, ועיניו היו תוהות ומזרת אימה.
– אימתי? אימתי? – נאק לבו בו.
אימתי הרימותי בארץ מולדתי את עיני לשמים? אימתי שתיתי והרויתי כל נפשי מנחל תכלת זה? אימתי יצאה נפשי לאור סהר נופל על חלוקי אבנים ושברי זכוכית, לרסיסי טל מזהירים על עלים, להתגלות לבה של חבצלת, לשברירי אורה מרקדים ומחוללים על פני נחל וים? מה? מה ידעתי מן הטבע ומה יכולתי לאהוב בו?
עמד חנניה בטבור הפסגה, מורכן ראש, ומעיניו פרצו דמעות.
על מה ולמה בכה? הוא לא נתן חשבון לנפשו. צר היה לו עברו, צר לו שעדיין הוא נבוך, שעדיין הוא תועה ותוהה, שתביעות שונות לו, וסתירות וקרעים בלבו…
הוא צנח על יד אודי המדורה, ושלב את ידיו על ברכו הימנית. עיניו היו רטובות וכמהות, והוא שתק. נשתתקה בו אנקת לבבו. הוא ישב אלם, שקוע כולו בתהום הלילה.
כל העולם היה אז ממשלת השקט הפלאי.
וחנניה כאילו היה כוכב שקט אחד, המביט בדממה. כאילו היה אחד הסלעים המונחים דוממים באדמת ההר.
* * *
לאחר שעה קלה פקד אלהים את השמים וירעד המזרח ופניו הכסיפו: נולד השחר. מדרך הכרמים נשמע קול צלצול זוגיהם של הגמלים, ההולכים באורחה, כאילו באו לבשר את עלות היום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.