רקע
קדיש יהודה סילמן
הַגְּבֶרֶת פִינְקֶל
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

הסמטא שנמצא בה חדרה של פינקל, היתה פתוחה לצד הים, ובימי סתו הראשונים היתה מלאה מים, מי הים המֵרים את גליו אל שחקים ברום וחובטם ומפיצם אל רחבי החול וצוקי הסלעים, עד שהם מציפים כמעט את כל הסמטא עד חלון חדרה של פינקל. רעש הגלים נורא בעוזו ביום, ובלילה, בזמן שכל השכונה נרדמת אלמת, יש לאותה המולה מעורבבת תועפות של כשפים. לרוב מכסים אז את הים שמים קודרים ונמוכים, המשתטחים כאילו עליו ממש, בכובד עופרת עליונה, ובקצה האופק יוצאים ומתבלטים עמודים שחורים עבים, היורדים מלמעלה למטה, ועל השמים משתרטטים כתמים גדולים, שחורים, עמוקים, שדומים לארונות של מתים. וכלפי שחור המות ואימה של מעלה חי ומתהולל הים שלמטה. הוא מוציא ממעמקיו כחות חיים עליזים ומתקוממים, הוא מַזה קצף כחותיו הצעירים השפונים במכמני אונו, הוא מרקיד במחולת כשפים את בנותיו הלבנות, העטורות תלתלי מים עבותים צחורים, וכמדומה, שהוא אז השליט היחידי החי וער בעולם הדממה והעצבון.

פינקל אומרת, שהיא אוהבת את הים ושאון משבריו. החיים אפורים הם, דוממים הם, מתים הם, אבל הים – חיים נצחיים בו. כחותיו של הים לא יעזבוהו לעולם, והוא ישאר ככה מבלי שיזדקן.

וכשאמרה פעם את המלים האלה בפני זרחי, בלכתה עמו לטייל על שפת הים, לא האמין זה כל כך בדבריה. עד כמה שהוא מכיר את שיטת העצבים של פינקל יודע הוא שדרושה מנוחה לה, והיא אוהבת את הרשלנות ואת הדממה, וגם את הצבעים המשקיטים של שמלתה, ואת בין השמשות הנעים על גבי גבנון חול, אחרי שֶכבה הגבנון מחום היום, - ומה לה, לתכונתה המוקבעת, ואל המונו של הים? אדרבה, רעש תמיד זה בעוכריה של פינקל הוא, והיא עצמה הודתה פעם בפניו, שאין לה מנוחה בלילות האלה. אלא נראה, שדרכו של עולם הוא כך, לומר: אני אוהב את הים! כמה אני אוהבת את גאון הים ושיאו…

זרחי, שהיה דומה כרוך הרבה אחרי פינקל, לא שם לב לדבריה על אודות הים. הוא ידע כמעט למפרע את כל הקומפלימנטים שפינקל מוכשרת לפזר לים בשעת טיול, ביחוד בזמן שאין ענין אחר להתלות בו. אולם באמירה “הים ישאר תמיד כך מבלי שיזדקן” הרגיש פעם זרחי דבר-מה נפשי. לא היה בה מהשבלונה הריקה, ה“מודרנית”, אבל היתה בה רעידת מיתר כמוס. זרחי הרגיש בזה גם מחמת רעידת הקול, וכשהביט, אחרי הרגשה זו, בפני הדוברת, מצא בה שקוה למצוא: אודם קלוש מאד על הלסתות הבולטות במקצת.

אמש ישב זרחי אצל פינקל עד אחרי חצות הלילה, וליל אמש נבא כבר מטר סוחף זה הדופק היום בַּעְיָם רוחו על התריסים הירוקים של חלונות גן הילדים. תמיד הרגישה פינקל, כי תריסים ירוקים תלויים מחוץ לחלונות הגן. כשהיא יצאה אתמול מן הגן ללוותו, את זרחי, דרך המסדרון הארוך, הדהימה אותה החשכה העבה של המסדרון הצר והיא הרגישה, שיציאה פתאומית אל חשכה כזו יכולה להזיק לעיניה. גלוית עינים גדולות הביטה אל תוך החושך הממשי, ועיניה, כאילו פרצו מחוריהן ותלו כנגדה. זרחי, על יד הדלת הפתוחה, הזקיף את צוארונו ופסח מעל המפתן לא על האבן השקועה באדמה כמדרגה, אלא על גבי הקרקע הנמוכה. ואלמלא נאחז בידה, באקראי בעלמא, אפשר היתה נוקעת רגלו. אולם כך עבר הדבר רק בצעקתה: “אוי, יזהר!”

היום, כשהלך זרחי לבית הספר, עבר, בדרכו על יד הגן שלה, והיא ראתהו – במקרה – בעד החלון הפתוח. דבריו היו אליה דרך חטיפה וחפזון: הכבר שמעת? בליל אופל זה התנפל ערבי על יהודי צעיר אחד ב“משכן שלום” ודקָרהו בפגיונו. הצעיר הובל אל בית החולים, אך הערבי לא נתפס. אבוא הערב!

יבוא – מילא, אך מה בכל זה?

פינקל התהלכה כצל, מרושלת ומשועממת.

העבודה ביום זה בגן הילדים לא היתה כשורה. הדבר היה ניכר עוד מראשית היום. מחמת הגשם לא באו כל הילדים, ואלה שבאו, הביאה אותם השַמשת באחור זמן מרובה. וגן, שבתחלת יומו הופרע הסדר, שוב אין לו תקנה. הילדים עזובים כל היום, פורשים לזויות. הללו בוכים, ואין מי שיקנח את חטמם, והללו שוחקים אחורי הדלת בחשאיות מרובה, וכולם הסתר וסוד… והעוזרות מתהלכות כשסנוריהן אינם פרופים כל צרכם מאחור, והן מתלבטות ונתקלות זו בזו על גבי מפתן של כל פתח (הרבה פתחים בגן), או שהן עומדות ומביטות בחלון, ומבטן עגום ושומם ואינו מכוון לשום מטרה. גם העולם כולו משתקף להן קפוא ועומד.

מהעוזרות לא היתה פינקל מרוצה תמיד. היא היתה גבוהה מהן בהשכלתה. היא למדה תחלה בבֶּרן, ושם היתה ידועה לכל המורים והד“רים ה”בֶּרניים", שבאו אחר כך לארץ ישראל, ואף היום קבועים בינה וביניהם יחסים של נאורים-חברים. ורק לאחר שגבר “שממון ברן” עליה, לאחר שאותה עיר נתרוקנה מהמונה ועלז בה, הלכה ברלינה ונשתקעה שם בברלין. בעצם הכירה תמיד, שאין בה הרוך הנחוץ למחנכת ילדים קטנים. היא ידעה גם זה, ששורץ, הנערה שיש לה שנים לבנות וצוחקות, המתגלות תמיד מבין פתחי פיה, עולה על כל עוזרותיה, ויתרון לה גם עליה בעצמה בקו זה. מובן, ששורץ לא קרתה ולא שנתה כל כך הרבה כמוה, ולא התרועעה מעולם עם המורים הנמצאים עכשיו פה ושיש להם עָבר בברן. גם בברלין לא היתה שורץ, וידיעותיה בכלל מועטות הן, ואף על פי כן זה רק חדשים אחדים לבואה מוַרשה, והיא נעשתה היותר מקורבת אל הילדים. הילדים מראים לה סימני חבה מיוחדת, והעוזרות הגננות מתלחשות ביניהן, והן מיחסות את התרגזותה על שורץ לדברים שבקנאה.

אכן דבר זה לא בררה עוד פינקל לעצמה. עכשיו היא עומדת בפתח הגן הפתוח לחצר, מיוחדת עם נפשה. עכשיו היא יכולה להיות גלויה וישרת לב לגבי עצמה: מפני מה אני באמת נטפלת תמיד אל שורץ? האומנם אותו מקרה לא טהור שקרה היום לילד אֵהוד היה זה באשמת שורץ? והרי הוא אינו כלל חניך כתתה!… קנאה… כמדומה, שאין מה לקנא… בברן לא התרועעה, בברלין לא היתה… אלא חבה זו שנודעת לה מהילדים… הַ?… אך קנאה מה כאן?… הרי אני המנהלת… והיא עוד לגמרי חדשה… תנאי החנוך המקומיים אינם ידועים לה עדיין…. אין זאת אלא יד המקרה, כפי הנראה… מיד כשנמצא אהוד במקרה נתקלה בשורץ… ראשונה לפגישה וראשונה לפגיעה… אלמלי היתה באמת קנאה, היתה מצטערת מאד… כיצד? הן, אדרבה! שורץ עוסקת הרבה בטפוח הרגשות של הילדים… ואם יש לה השפעה הרי זה טוב. ובזה מתבטאת תעודת החנוך – משנה מפורשת אצל פסטלוצי.

אך לא! – קמה מחשבה ועִנתה את נפשה – מפני מה איני יכולה לשמוח בזמן ששורץ משחקת כל כך יפה עם הילדים? מפני מה כמעט מצער אותי אותו הצחוק הבריא המתגלגל צלול בתוך הגן, ששורץ מוציאה אותו מן הילדים באמנות של מחנכת אמתית?

קנאה – סובבו מחשבותיה על אותו הציר – כנראה, דבר שבלב הוא, שאין האדם שליט עליו. להפך. הקנאה היא השליטה, הצובתת את נפש האדם ואוכלת אותו לאט לאט. קנאה דבר שבטבע הוא, והיא קבועה בלב הילדים עוד משחר טל תינוקוּתם. ובכלל אין הגנאי שבמדה זו מרובה על הטבעיות שבה.

מעומדת כך הסתכלה פינקל בעצי הגן הערומים הרטובים בשלכת ובעלים ראשונים שהתחילו צצים ונִבטים. לה ההיה נדמה, שמחשבותיה פִכּו עכשיו חדשות במחה. אבל לאט לאט נזכרה, שהיא יחד עם זרחי דנו אמש בשאלה פסיכולוגית זו. וכמדומה, שהוא, זרחי, הביע את הרעיונות האלה. היא רק אמרה, שבשום דבר אינה מתקנאה, חוץ מזמרה. אילו היתה יודעת לזמר, אילו היתה ברוכה בקול נעים, כי אז היתה מאושרת; והוא, זרחי, הביא משל משורץ: הו שורץ ברוכה בקול צלול ודק, שאף על פי שאיננו חזק, אבל לבבי הוא מאד, ובכל זה רחוקה היא עדיין מאושר, כי האדם תמיד תובע ורוצה מה שאין לו.

בכמה חסרון טקט הביע זרחי משל זה. היא זוכרת, כי אחזתה עוית קלה בנחיריה, ואחר כך בפִנות שפתיה, ומיד נתעורר בה הרצון, שהוא יעזוב את חדרה.

בינתים, בכל שעת עמידה זו של פינקל, עסקה שורץ בסדור הילדים והילדות יד ביד, בעגול שלם. יתר הגננות עזרו לה בקושי בדבר הזה, וגם הן עמדו בסוף בעגול אחוזות בידי הילדות. שורץ עמדה באמצע העגול, כמרכז בתוך היקף, ונצחה על כל מחנה הילדים בשירת הבוקר, שהביאה אִתה מוַרשה:

אֵלי, אֵלי, תודתי לך,

ישנתי לֵיל נעים כל כך…

השעה היתה אז אחת עשרה, לפני הצהרים.

______________

בערב ירד מטר קשה. כל הרובע שקע במדמנה. הבתים הנמוכים מראיהם כמוכי חבילות זרדים רטובים. טושטש צבעם ואזלה שאננותם המזרחית. החנויות כולן סגורות. המנעולים העגולים הגדולים, התקועים בחוץ על גבי רצועת הברזל המבריח, אינם תלויים, אלא נשארו מעומדים בתוך הטבעת, באופן שחוריהם הגדולים הפוכים הם כלפי מעלה ומתמלאים מי קצף המטר. בתי הקָפה של הערביים פתוחים משהו, ואימה קדומה מבצבצת מתוכם. שם יושבים זקנים לאור עששית כהה מעשנת ושוקעים בחצי שינה, וקנה הנרגילות לא ימוש מפיהם גם בשעה שעיניהם מתעצמות. נדמה שהם עושים כך מחמת חובה, חובתה של מציצה תמידית יומם ולילה.

בשעה מאוחרת בערב זה בא זרחי אל פינקל. לאחר לא היתה פינקל סולחת הדבר. אבל זרחי, משום מה, משתמש אצלה בזכויות מיוחדות. מפני מה? דבר זה שוב אינו ברור. זרחי הוא אמנם הראשון שפגשה ברדתה מעל האניה. אן כן? וכלום זרחי אינו פוגש בעוד עלמות על החוף? כך הוא. טבעו מוזר בזה, שהוא מואס בנמוסיות קבועה. הוא בא בשעה שהוא רוצה, ומדבר על מה ואיך שהוא רוצה, נגד המקובל. זרחי, אפשר מאד, שיקח סוף סוף אשה בעלת מום, מכוערה, זקנה מאד. נגד המקובל.

עכשיו הוא בא, פתח את הדלת, ובלי אמירת שלום זרק את עצמו לתוך כסא הבד, שעמד תמיד בפנת החדר, ואשר מפאת קביעות ישיבתו בו היה קוראהו בשם “הכסא שלי”.

פינקל, מרוגזת, לא התאפקה הפעם:

– כיצד מרהיב איש לבוא אל גברת בשעה מאוחרת כזו בלילה? הלא יכולתי להיות עכשו גם לא-לבושה כצריך. הרי אין אני מחויבת לדעת, אם יבוא עוד האדון זרחי הערב, אם לאו.

– על זרחי – ענה זרחי כמדבר על גוף שלישי – אין מַקשין. הוא יכול לבוא תמיד, אם אינו מוצא דלת נעולה לפניו. הגברת צריכה היתה לנעול את הדלת, ואז הייתי שב, ובלי בושת פנים, אל תחת המטר.

– ומפני מה זה, אין הגברת מחויבת לדעת שאבוא – התקשה עוד זרחי אחרי רגעים אחדים של דממה – הרי אני בא תמיד, תמיד לכאן. היכן יש מקום אחר לבוא אליו?

– יודעת אני? לא “נתקבלו” באניה האחרונה עלמות חדשות?

– חדשות – למה החדשות, אם גם הישנות טובות הן! ועוד כמה טובות הן! אם זרחי בא אליהן, לגרש שעמומו ושעמומן יחד, אז שואלין אותו: “למה באת, אדון זרחי? השעה מאוחרת!” נִמוס, נמוס תפס אותן, והשעמום?

– ואצלי אין אתה משתעמם? במה אני משמחת כל כך? – שאלה פינקל בהתעוררות מועטה.

– כך. התמונות על גבי הקיר, כסא בד זה, דא, הא, מדברים אנו על שורץ…

– כנראה, הגברת שורץ מוצאת חן בעיניו. – העירה פינקל באירוניה דקה מאד.

– מה שייך חן? אין בה מה שיש בי: שעמום זה! וזה לבד די. עליזות, צעירות. התפעלות-ילדה, כאילו באה היום מחוץ לארץ.

פינקל בלעה גרגירים אלה בשתיקה והשקיעה עצמה בעבודה, שהיתה עסוקה בה קודם לכן – עבודת הכנה לשעור של מחר. היא ישבה לפני ספר משחקים גרמני, ועל שולחנה היו צבורות פסות ניר דקות, וקרטונים גזורים וגזוזים בתכניות שונות, מספרים שני מינים, גדולות, וקטנות שהן מעוגלות בקצותן, סרגלים רבועים ושטוחים, ועוד. בספר עִיְנָה ובידיה קמטה פסת ניר דקה ישר ולצדדין, באמצע ובחצאין ובקצוות. צריכה היתה לעשות ארנק של ניר על פי אפני ההוראה הרשומים בספר. לפי הכתוב מחויב הארנק להיות בעל שני כיסים ומִכסים על גביהם, והארנק אינו יוצא מתוקן. כמדומה, שהיא עושה הכל ככתוב. כתוב “קַמֵט בפנים” – קמטה בפנים, “לחוּץ” – לחוץ, ומשום מה יש רק כיס אחד במקום שנים?

– אפשר טעה הספר – אמר זרחי, אחרי שהסתכל בפינקל ובעבודתה ולא יכול לראות עוד בצערה.

אבל פינקל ידעה היטב, שהספר לא טעה, וסבת התבלבלותה מונחת במקום אחר.

היא לקחה פסה אחרת והתחילה עבודתה מראש, וזרחי הביט אל התקרה אשר כנגדו. תקרה זו הוא מכיר עוד קודם שהכיר את פינקל. חברו כתב לו מחוץ לארץ לקבל פני פינקל ולעשות בשבילה “כל אשר יהיה לאל ידו”, והוא הלך ושכר לה דירה זו, ואחר כך הלך ופגשה על החוף. נמצא – שהתקרה קודמת. כשהוא יושב ומעיין בה ורואה את רטיבותה, הרי הוא יודע את התקרה וכל כחה. משער הוא כמה זמן עבר כבר על תקרה זו למיום העשותה, איך היא מונחת ומה יחסה הישר אל הקירות אשר היא נשענת עליהם ואל הגג אשר למעלה הימנה, ועד כמה היא מקבלת השפעה מן החוץ, מן הגשם או מן השמש, דבר אחרון זה מספרים לו הרבה הכתמים שבתקרה זו– – – ופינקל גם היא, בעצמו של דבר, “דמיא לו לכשורא”… בקמטיה וברטיבות שבעיניה (אמנם עדיין חיות הן) אפשר לדעת בקֵרוב ימיה ותלאותיה. בקמטים, אחרי עיון, אפשר להכיר, אם הם באו מחמת חקירה ומחשבה, ואם מחמת שאיפות שנבלו, ואם מחמת רוגז וכעס כבושים, שאינם יוצאים לשום פֹּעַל. ומה יחסיה אל הספר ואל החיים? לה יש תביעות מהחיים, אבל לו – התביעות למה? התקרה, פינקל, שורץ – יחס אחד לו לשלשתן… אך יחס שורץ אליו – זהו ענין אחר. אולם אצל פינקל בכלל אין יחס חם למה שהוא, נאמר – אפילו לגברים. אוֹ הוֹ! הוא יודע אותה!

– הארנק לא נגמר – אמרה פתאום פינקל, ובעיניה היתה רטיבות של לֵאות.

– המח אינו עובד בסדר ובמתינות הדרושה אחרי יום קשה – העיר הוא.

אולם פינקל רצתה להוכיח דוקא, שהיא אינה עיפה כלל. ראשית, “לא היה היום כמעט גן”, כי לא באו כל הילדים מחמת הגשם, ושנית, אין הגן בכלל מיגע אותה. אדרבה, הוא נופח בה נשמת חיים… ואלמלא התינוקות לא היה העולם כדאי להתקיים.

– אלה הם דברי שורץ – העיר זרחי סתם בהביטו אל התקרה.

– למה דוקא שורץ? אלה הם דברי פרֶבל – החזירה פינקל בעקיצה חדה.

נברא שוב מצב בלתי נעים. עברה שעה מרובה של שתיקה. ואחר קם זרחי והביט אל כסאו שישב עליו, הסתכל היטב באותו בד שהומך והעמיק מחמת ישיבתו, ופנה בשאלה רצינית לפינקל:

– תאמר לי הגברת, מפני מה כסא בד זה נסמך תמיד על שלבו התחתון ולא על אלה שלמעלה הימנו?…

וכשראה שאין פינקל שמה לב לשאלתו, עמד וספר בקול את השלבים: אחד, שנים, שלשה, ארבעה, חמשה. הרי חמשה!

צלילי קולו נשארו תלויים באויר החדר. אוזן לא קלטה אותם, והלכו ונתקעו במעלה התקרה.

אז חזר זרחי על אותם המספרים: אחד, שנים, שלשה, ארבעה, חמשה, והביט חודר אל עיני פינקל.

לבה של פינקל הורך במקצת, אבל לא חפצה להוכיח זה גלוי. וזרחי הרגיש בזה ונגש אל החלון והעיר כלאחר יד:

– האויר הוטב במקצת. השמים נתבהרו. בשחק נוצצים כוכבים. גלי הים…

– הומים, הומים ברעש כדאתמול – רטנה פינקל – מנוחה אין מהם.

ומיד התחרטה על המלים האחרונות. וכדי להוכיח אומץ רוח הציעה פתאום לזרחי לצאת אתה אל שפת הים.

– הן הגשם חדל כבר לגמרי!

עלטה עטפה אז את כל הסמטא. שלוליות מים עמדו בין בתים. כלבי הרחוב הצטמצמו במאורותיהם ונרדמו. אי אפשר היה לקוות לפגוש חי בדרך. ניצוצות אור ל בתים רחוקים אבדו בחשכה, ורק פנס אחד עמד לא רחוק, יחידי, עזוב כיתום, בקרנה של הסימטא. הבהב לא בטח, וצעיף קדרות דקה אפפהו.

הם הלכו שלובי זרוע במהירות, ובמרחק שלשים צעדים מן הים מצאו סלע גבוה ועלו עליו.

מראה הים היה עוד עזיז ונורא. הגלים התרוממו בקצף, כאילו זרק אותם השמימה כח ענק טמיר הנמצא בנבכי המים. כל הים היה מרקחה, תבלול דלוח. גלים בלעו גלים וגלים פלטו גלים. עכורים וצחורים היו ודומים לשכבות הרים תלולים, גבוהים מעל גבוהים, המתפוררים ונופלים באדיר. וכל זה סחף ונסחף בערבוביה וברעש אל החוף, כאילו היתה שאיפה מתוך הכרה מפעפעת בים ומעוררתו לקרב, לכבוש עולמות רחבים אשר מעבר לגדותיו. רעד כוכבים מועטים ברום שמים ורעד אור של ספינה אחת שנעה ונדה במרחק האופק, כנוע עריסה של ילד, והדממה האדירה שגדרה סביב סביב את שאון הים וגברה עליו בשלוה של תקיף – לכל זה היה מראה הוד טמיר ואיום.

פתאום, מבלי שהרגישו בזה, עלה נחשול ושטף את הסלע שעמדו עליו. צעקה איומה התפרצה מפי פינקל בחשכה. זרחי אחז בה בחזקה ושניהם נשענו בידיהם אל כותל של גדר שעמד בקרבתם, ואך נעליהם ובגדיהם מלאו מים. הם ירדו מעל הסלע חרדים, וחזרו מיד אל הבית. זרחי חשש שמא יתקרר ולא ידע לשית עצות במכנסיו. פינקל כאילו דאגה לו ולבה הכה גלים. יודעת היא פינקל, שיש מקרים שהנחשול סוחף אחריו אנשים מאצל החוף. מה היו אומרים, אפוא, אלמלי נסחפו שניהם אל הים?

התעורר סבה רגש של אדיבות הבא לאדם אחרי שנִצל מסכנה, ובפנים אורים מאד שאלה את זרחי שאלה זו.

ודומה היה לזרחי, שמעולם לא הביטה בו פינקל ברוך אשר כזה. יחס זה עורר אותו, ואמר:

– מה היו אומרים? אנשי ארץ ישראל היו אומרים כי אהבנו זה את זו עד מות, ועד בכלל… ויהי הנשף – ליל סער ודממה, ונשם פנינו אל הים למצוא בו קבר משותף.

– נו – אמרה פינקל נעלבת מהטון שבדבריו – כך היו אומרים אלה שאינם יודעים אותי, ושאינם מכירים את יחסינו. אני, לפחות, גם על דעתי לא עולה לאהוב אותך. איני יודעת מה. אתה בא אלי, אתה הולך. יש שבואך נעים לי (לא אוכל לכחד דבר זה), ויש לא כל כך. אבל לאהוב אותך לא הייתי יכולה מעולם. לי יש דרישות אחרות מאיש. אבל בוא וראה, כמה גדול כח המקרה! נחשול זה שעלה להציפנו היה מביא כל העולם לידי טעות.

– כל העולם לאו דוקא – אמר זרחי – יש מי שיודע שאין שום אהבה בינינו.

– כן, בודאי יש – אמרה פינקל ופניה נתכרכמו – מי כמונו יודעים.

– אבל אנו הרי היינו טבועים ומתים. בכל אופן, גברתי – פנה זרחי והביט ישר אל עיני פינקל – את אינך יכולה לאהוב אותי? גם אין הדבר עולה על דעתך?

– לא! – אמרה פינקל וצחקה, בהבינה שאין זרחי שואל שאלה זו ברצינות.

– לא – לא! – אמר זרחי בצאתו.

– אך רגע השתער הגל, ושוב תוקף השממון הנודף מכל, מכל, - הרהר זרחי בדרך.

_________

לאחר שני חדשים עמדה הגברת פינקל באולם המשחקים שבגן, וכל הגננות הכירו בה שהיא פזורת נפש היום ביותר, וצריך להזהר מפניה עד כמה שאפשר, לבלי הרעימנה. הילדים היו רחוצים, סרוקים ועליזים. בחוץ היה השְבַט הארצישראלי: תחילת פריחה חדשה, רעננות רכה וצעירה. בכל אשר אתה פונה ריח אביב בוקע ועולה חמדת שמש וירק דשא, זמירים ראשונים בין עפאים. דלתות הגן פתוחות לכל עבר, וריח העדן מנשב בכל החדרים, והילדים הנקיים והעליזים ככרובים מתהלכים בהם… עדיין לא היתה ברכת השחר. הילדים צוחקים והוללים, מתגוללים זה על זה, מחליפים כובעיהם, מתהלכים שלובים, וקוראים “אחת, שתים” בהעמדת רגל ימנית לפנים. ילדה אחת מראה לחברותיה עניבה חדשה ששלבה לה אמה היום בשערותיה, וילד בן ארבע, לבוש חולצה של מַלָח, תכלת ולבן, עולה על מפתן וקורא לצפור המנתרת באילן: קו, קו! קו, קו!… איפה הגברת שורץ? “לא יש” הגברת שורץ? – נשמעים לפרקים קולות ילדים שונים.

ללב פינקל חדר כמה פעמים קול שאלות אלה.

אך לאחר שהגיע זמן של “שחרית” שאלה גם היא את הגננות: היכן שורץ? הלא צריך לברך “אלי, אלי!”

איננו יודעות – ענו הגננות שהתאספו בשקט סביב המנהלת.

– אפשר נתיגעה מהטיול של אתמול, מטיול ט"ו בשבט, שערכו תלמידי כל בתי הספר, – אמרה אחת.

– אני – העירה גננת אחרת – השתתפתי אתמול בטיול ל“מקוה ישראל”. היה כל כך יפה! כל כך נחמד! מענין! – והתיזה הרבה את הנון האחרונה.

– נו, ושורץ?

– שורץ לא היתה כלל שם, היא נסעה, כמדומני, עוד שלשום, לאחר סגירת הגן, למושבה אחת, ואמרה, שתשוב היום לבקר.

– כך נוסעין ואין שואלין ואין משגיחין על הילדים – רטנה פינקל.

פתאום נכנסה שורץ צוהלת, ושניה הלבנות הצוחקות הולכות לפניה.

– תברכוני נא במזל טוב! – קראה לכל החבורה – אני נהייתי לכלה.

– כלה! מז“ט! מז”ט! – תמהו וקראו כל הגננות בקול רם, ובשמחה.

לבה של פינקל הָלַם, אך גם פניה לבשו שמחות.

– מ-ז-ל ט-ו-ב – אמרה בטון מתון – עם מי?

– עם זרחי! – ענתה שורץ קצרות.

– זרחי? – נזרקה תמיהה מפי אחדות, ועיניהן ננעצו בלי משים במנהלת.

– כך? עם זרחי? – חזרה ושאלה פינקל הברה-הברה, והתאמצה לבל ירָאה בה כל אות מבוכה – ידעתי, שכך יהיה.

ומיד נודעה החדשה גם בין כל ילדי הגן.

שורץ התנפלה על הילדות היותר חביבות עליה והרימה אותן ממעל לראשה, והורידה אותן עד בין רגליה, ושוב הרימתן ונענעתן לצדדין באויר, ואחר נשקה להן נשיקות מאליפות.

– הגברת שורץ כלה… כלה טובה… היא גדולה… גדולדולה… פטפטו הפעוטות כל אותו היום.

וילד קטן, תימני אחד, מסורק יפה פאותיו הארוכות המסולסלות השחורות, רץ אחרי חבורה של ילדים וילדות בעברם מהאולם אל ה“כתה”, וקרא:

– כלה, כלה, הגברת פינקל כלה…

אז תקנו לו הילדות בהעוית פנים תמימים בתרעומת את שגיאתו:

– טפש! הגברת פינקל לא כלה… הגברת שורץ!

____

בערב שכבה פינקל על ספתה הצרה והנמוכה למול הכוננית הסגורה זכוכית כהה, המלאה ספרים גרמנים ועברים כרוכים יפה, וחשבה נוגות. מלה אוילית ורכה נזרקת מפי ילדים תמימים, וגם היא חץ פולח. עכשיו, כמדומה, שהכל נגמר. העוף האחרון התעופף. עזובה ושממה מלא העולם. מצחיק הוא הטבע של ראשית האביב לפרח שקמילה זרקה בו. לוח הלב חלק. וקמט עגול מתפשט והולך על הצואר. אך בעצם הדבר הן לא נשתנה כלום – משתרבב חוט מחשבותיה – הן היא בשעה שהחליטה ללכת לארץ ישראל ידעה כי לא תנשא שוב לעולם. המושג המוטעה שהיה לה מקודם על הארץ ה“חרבה ושוממה” והאידיאל שמלא את לבה להקדיש עצמה לעבודת העם ועתידו הם שהביאו אותה לידי החלטה זו. והיא רבות חשבה אז עד שהחליטה לעשות הצעד הזה. רבת נלחמה בנפשה. הן גם אחרי כל “התחלות” האהבה ונסיונות ההתקרבות הנפשית שהיו לה בחוץ לארץ יכלה עוד להשאר בבית אמה ולהנשא. רבים, רבים בעיר המולדת היו חושבים אותה לאושר להם. זה לא היה אמנם לאושר לה, אבל גם בכל אלה שבחוץ לארץ לא מצאה אושר. אלמלא כך הרי היו מסודרים חייה זה כבר. ד“ר א.ב.ג., כל מניעי גלגל התחיה עתה בארץ ישראל, בהיותם אתה בחוץ לארץ נשבעו לה אהבתם כמה פעמים, והיא, שלא יכלה סלוח את קלות דעתם, את הפרַזה ואת הפרוזה שלהם, דחתה אותם אחד, אחד. אבל בשביל מי דחתה אותם? ה”מי" הזה היה תמיד אבסטרקטי. הוא לא נמצא לה. הוא איננו מצטייר בשלמותו גם במחה. היא דחתה, והיא נדחתה. והשלמות והגֵאות, שהיא כאילו חפשה אותן, עזבו אותה לגמרי, לגמרי. עתה כשנתחלף “שממון ברן” בשממון ארץ-ישראלי, כשהכל מסביב כל כך פעוט, ולפעמים גם זעום, כשהיא רואה שכל אחד דואג פה רק לעצמו, לעצמו; פה, במקום הירידה האידיאלית והסביבה של פרוטות מבריקות, התעורר גם בה חפץ מוזר לרדת. עכשיו נוקב לבבה כל מכתב של אמה הבוכה מרה על גלמודות בתה ב“ארץ נכריה”. שום עליה שלה בחיים הצבוריים אינה משמחה, ועל כל פעולה ובשורה טובה שהיא מודיעה לאמה מארץ ישראל, עונה לה היא תמיד מלים קצרות חודרות אלו: “בתי, הכל טוב ונעים אצלכם, אבל אני, אמא שלך, שגדלתיך וטפחתיך ומתפארת בך, לא אוכל לשמוח כל זמן שלא תודיעיני כי מצאת מנוח לך”… וכמה נורא הדבר. הנה היא מרגישה כי טוב היה לה באמת לדאוג לעצמה. עכשיו הבהב לה האור הקלוש “זרחי”. היא אמנם לא נתקרבה גם לאור זה. היא שחקה בו והתעללה. והוא ערב ערב טייל אתה, ועל פני הגן היה עובר - - וטס… באזניה צלצלו פתאום מלים במנגינתן:

– היכן, היכן נעורי? הכוכבים רמו אותי – עתה אין לי כלום בעולם - - -

– איזו אסוציאציה!

אחרי לילה של אי-שנה ומחשבות מעַנות ומציקות קמה פינקל למחר לבושה רוח אחרת. היא התלבשה בזריזות והרגישה בה אומץ נפשי מיוחד. לתוך מחה נזדרק רעיון כמו מן החוץ ונדבק בו: “שִיבה אל האידיאל”! היא הרגישה בוז לעצמה על כל מחשבותיה והנהגתה ביחוד בימים האחרונים. כל יחסה לזרחי וכל מחשבותיה עליו וכל ליל אמש היו בעיניה לסִיוּט מבהיל אחד, שבא לה בתוקף העצבים. נשואין – היא נואשת מהם! זהו סוף סוף ענינם של בינונים, של אנשים מוגבלים. נשואין יוצרים רק ד' אמות. מעוף אידיאלי זר להם. זרחי (היא כמעט לא יכלה להעלות את שמו במחשבתה), כלום ראוי הוא לעורר בה אינסטינקט פרא של קנאה? היא מחויבת להבליג על הכל ולהזדכך. בוז לכל שפלות! הרי זה נורא! נורא! – המו נימי לבבה ברעדה – איך התיחסתי אל הגננות, אל שורץ, איך רבתה העזובה ב“גן”, בחנוך הלאומי, העברי. לשם מה באתי הנה? - -

ואותו היום לא הכירו הגננות את מנהלתן.

בזריזות וחיים סדרה את הילדים, שחקה אתם וצחקה עמהם. מיני משחקים חדשים, עליזים וחביבים, המציאה. על הנקיון פקחה וצותה לנקות את נאד המים והספלים. עם כל הגננות, ביחוד עם שורץ, התהגה בחביבות מרובה, לכולן היטיבה פנים. נזדמן ובא ראש הועד של הגן, וגם אתו דברה בנמוס הראוי ובהכרת ערך. רוח חדשה של עדנה ורעננות נתפשט בכל הגן. שורץ יפתה היום והיתה מלאה חן וצחוק שבעתים, ועל כל הגננות לא היתה קשה כל מצוה ופקודה שיצאו היום מפי המנהלת, הגברת פינקל.

בהגמר שעות הלמוד והעבודה נפגשו כל הגננות פנים בפנים בצאתן כל אחת מחדרה, וכולן היו מרוצות מעבודת היום.

– אף פעם לא עלה לי שעור הבניה כמו היום. כל הילדים עשו את הבית ואת הגדר, גם את השער. אפילו בנחשלים ראיתי שנוי רב לטובה – ספרה אחת.

– ואצלי ישבו הילדים במין שקט מיוחד בשעת הספור על ה“גפרורים”. משמעת אידיאלית ממש! – התפעלה שנית.

– ואותי שאלה ימימה’לי שאלה כזו: "אם ה' כל כך גדול, כמו הארץ, איך הלך בגן לטייל?… – ספרה שורץ.

– באמת? כך שאלה? – השתוממה המנהלת מרוצה מאד – שמעי, שורץ, “מה יש לנו היום”? יום חמישי! בשבת תבואי אלי עם זרחי. אני מזמינה אתכם.

הזין והנון של “מזמינה” הודגשו דגישה חזקה. ההזמנה היתה מקרב לב.

– בעונג רב, גברתי! – ענתה שורץ בנעימות יהירית קצת על ההזמנה.

_____

בשבת בצהרים ישבו זרחי ושורץ בחדרה של פינקל. לכתחילה, כשנכנס זרחי וראה את ה“כסא שלו”, כסא הבד, כשהוא עומד בפנתו נסמך על שלבו התחתון, פעפעה חמימות בלבבו. בלי כונה כמעט נמשכו רגליו אליו. אבל פינקל הקדימה את הדבר והגישה לו בחבה גלויה כסא בראש שלחנה, “כסא לחתן”; על ידו ישבה שורץ, שהיתה מעט רצינית היום, לא לפי הרגלה. פינקל ערכה על השלחן הקטן, המכוסה מפה משובצת כחלחלים, תה, מיני ממתקים, וביחוד תפסו מקום אגוזים ושקדים.

השיחה – איש לא ידע משום מה – לא התחברה ביותר. פינקל, כמדומה, לא היתה אשמה בזה. היא היתה זריזה, ערה ומעוררת, צעירה יותר. שמלתה החלקה, הצרה, היתה מהודקת ומוטעמה – והבהיקה.

זרחי דבר קטועי מלין. הוא הרגיש, כי לב פינקל שומֶה יותר לשורץ. הוא פצח אגוזים בהתמדה רבה וחלק גרעיניהם לארוסתו. זו היתה מרימה עיניה ומבטת בערמומיות של אושר נעלם. חיוך רך וכבוש היה עובר לפעמים על פתחי פיה, ובעפעפיה כאילו בחנה לפרקים את אשר מסביבה. זו הפעם הראשונה שהיא בחדר המנהלת.

ופינקל, בעצם התאמצותה לשמח ולבדר אורחיה, הרגישה כי ה“חוט” תלוי כנגדה ואינה יכולה לתפסו. היא נגשה אל כוננית הספרים ורצתה להוציא את “גיתה”. היא תקרא שיר בהטעמה הראויה. ונזכרה, כי שורץ אינה נזקקת לגרמנית. הנה הסירה מעל הקיר תמונה אחת של רובנס: תמונת אשה צעירה בעלת חמשה שדים, שנים בימין, שנים בשמאל ואחד באמצע, והיא מבארת לאורחים, כי בתמונה זו התכון רובנס לסַמֵל אלילה, את אלילת השפע. והיא מרגישה, כי שורץ מתאדמת.

– ותמונה זו? – שואלת שורץ כדי להחלץ ממבוכתה.

– זו, הנערה המוסבה אל הקיר, הלבושה רק כותנתה לעורה, סמל המלנכוליה היא. לא עלינו שורץ! – מסיימת פינקל בצחוק.

לסוף קמו האורחים. כוסות התה לא נשתו לגמרי. אגוזים ושקדים פוצחו רבים מאד.

פינקל מזדרזת ומביעה תמהונה על המהירות.

– הנה, הסתכלי נא – היא פונה אל שורץ ומושכתה בידה למול החלון – בחלוני זה נראה ה“גן” שלנו. הנה הבית, והנה הגן היפה… כאן, בין גזעי האילנות, משחקים כל השבוע הפעוטות שלנו. בחלון הזה רואה אני תמיד את העתיד שלנו.

שורץ עומדת ומסתכלת בחלון שעה מרובה. בעיניה, כאילו היא רואה את עגול הילדים הרוקד שם על הדשא. זרחי עומד נשען עליה כמעט וידו על כתפה.

ופתאום נעקרת פינקל ממקומה ואומרת בקול שנצטרד:

– שלשה חלונות לי בחדר. אתם רואים? הנה בחלון השני הזה נראים לי בתי התימנים העניים, כל רפש השכונה “משכן שלום”, החנויות, הערבים, הדלות והדחקות היהודית – זהו חלון ההוה. וכאן – הפנתה פינקל ראשה לצד השלישי – כאן חלון העבר. פה נראים שרידי עתיקות העיר, זכרונות מבצרים קדומים שלנו. הנה מגדל שבור ראש. הנה ההר ההיסטורי. והנה בית קברות עתיק יומין. והנה אילנות זקנים מרובי שרשים. השרשים כבר נתפקקו ועלו מתוך קרקע אחיזתם.

פינקל עמדה כך לפני חלון זה ודברה. ופתאום הרגישה, כי היא עומדת לבדה מוסבה אל חלון העבר, ושורץ ןזרחי עומדים כלפי חלון העתיד. הוא נשען עליה כמעט וידו על כתפה.

____

וכשיצאו שורץ וזרחי, זרקה פינקל עוד את מבטה על קליפות האגוזים והשקדים הרבות המוטלות פתוחות והפוכות על גבי מפת השולחן.

היא בקשה לגשת לנקות את המפה, אך הרגישה שהקליפות תשרוטנה בבשר אצבעותיה. זוהי עבודה בלתי נעימה לה תמיד.

אז הטילה את עצמה אפרקדנית על הספה הרכה הנמוכה, ובחשכת בין השמשות, שהתחילה שופעת אל החדר מ“חלון העתיד” נראו נוצצות שתי הדמעות הגדולות, שעמדו עוד קודם בעיניה. רגע עמדו בין הריסים, רעדו – ואחר כך נשרו על הלחיים, והגיעו באלכסון עד הקמט שעל הצואר. אחרי רגעים מועטים נשמעה בחדר גניחה קטועה, מתפרצת, שאי אפשר היה לכבשה עוד בלב.

המלצות קוראים
תגיות