רקע
קדיש יהודה סילמן
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

בני החבורה הגדולה שבו מהטיול הגדול. עיפים וכושלים התנהלו כולם. כשיצאו לטיול היו רק שנים שלשה נחשלים, אשר הרגישו, כי הטיול הזה אינו לפי כחם הגופני, וגם ידעו היטב כי אין עינם הרוחנית או הרצון להכיר את מסתרי הארץ גדולים אצלם כל כך. ואולם גם בזה וגם בזה בושו להודות המועטים. דבר הטיול החלט ברוב דעות, “ואל תפרוש מן הצבור” כתוב בתוך לבו של אדם. הלכו. חמשה ימים וחצי שהו במדבר, והמים אזלו מכליהם, להט השמש היה עז, והחול היה עמוק, וסבוב ההר הגדול היה קשה גם לתקיפים שבחבורה. כולם הלכו והזיעו ונאנחו. כדאי להוסיף, שכמעט במשך כל ימי הטיול לא יצאה שירה מגרון המטיילים. ההליכה היתה כדבר של חובה, כמו על צָו, אלא שאיש לא ידע, כמובן, מי הטיל חובה זו. ביחוד עוררה צער השעה, שכל בני החבורה, ואף נפתלי, הראש והגבוה שבכולם, העפילו לעלות בהר זקוף אחד. כל הגבורים האלה נכפפה קומתם ונצטמקו ונתקטנו כחגבים, ורגליהם כרעו תחתיהם וכאילו יצאו לאחוריהם. וכך טפסו על גבי “כותל” עד ראשו שטופי יזע. אז שלטה ההכרה: “טיול שהותחל חיוב לגמרו”. והאומר מימרא זו היה אותו נפתלי, שהשיג ראשונה את ראש ההר. סבוב ההר קצר את הדרך – לפי השערת כולם – אולי עד כדי שליש, ואחר כך הוקלה במקצת ההליכה.

עתה, כששבו והיו עיפים ורצוצי גוף כולם, ומיד כשהכירו את הדרכים, הדרכים שהם סלולים וגלויים ומוליכים ברור למקום שהוא, נדמה היה להם, ששהו באותו מדבר “ארבעים שנה”; עתה, כשהתחיל ריח עשבים עולה לאף ובתים נראו פזורים במרחקי השטחים, וסוליות הנעלים, המאובקות קשה, דרכו בצמאון על רטיבות מים ששפכה ערביה על הדרך, בשאתה את כדה מאצל באר הנמצאת בואדי בקרבת מקום, וההכרה בגרה, כי הנה הם שבים אל העיר ואל הבית, עתה, כששכבו לנוח זמן מה תחת האשל הענֵף הזקן, העומד ערירי על יד הדרך, ושרק על פי פלא אין לאשל ה“נפלא” הזה או למקומו שום זכר היסטורי בארץ ישראל, עתה נהם נפתלי לאמר:

– טיול מענין, אבל חיבים להכיר, כי הוא קשה למאד.

– אין ספק, מענין, - העירו כל הנחשלים, פצועי הרגלים ואדומי החוטם וקלופי עור העורף.

נפתלי שם עינו במסכימים לו, ולמרות עיפותו המחלטת נצטחק בקרבו.

הוברר לו, שכל האימה של המדבר, וכל הכשלון והרעב והצמא וכבוי העינים כדאים הם לאנשים אולי בשביל אמירה קלה אחת:

– מענין.

ואולם –

כיון שמתקרבים אל העיר כדאי למהר, לראות פני חבר, ולאמר לו מיד:

– נו, נו, טיול!

הוא קם, והנחשלים שלא יכלו להניד אבריהם נזדרזו על ידי אחרים:

– “נעילה”! כחות חדשים! מן השארית שבשארית!

לאחר שעה היה מונח נפתלי כמשא כבד, פרקדן, לבוש בגדיו וצמוד נעליו, על הקרשים שלו.

שני הקרשים אשר סנטימטר וחצי הוא עביָם וסדק רחב ביניהם, אשר בו נכנס מקומט חלק חשוב ממעיל החורף של נפתלי ששמש לו מצע, דומים היו שרטטו רגע קל מחמת כובד המשא, ולסוף נשארו מונחים ובטוחים על שלש “תבות הנפט”. הסכן הסכינו. אלא שיחד עם היזע הקשה של הסנדלים נתבלטו רשמי העיפות העצומים על פניו של נפתלי. החזה הרחב נשם ארוכות, העינים הביטו בלי טעם, כעגילי זכוכית, ומסביב הפנים כמו חופף אד אדמומי לוהט.

כך אפשר היה להיות מוטל עד הבוקר, נְטול כל מחשבה ורצון.

אבל כיון שנתקרבו בין השמשות ובעל הבית, הדיָן, בעל הזקן הלבן והארוך ורחב הכתפים ומבליט הכרס, התחיל מתנענע אנה ואנה במסדרון הארוך, כמתכוין לעזוב את הבית פתוח, כדי ללכת להתפלל מנחה, והעדר בעלת הבית, הדיָנית הגבוהה והחזקה, נרגש מכבר, כי הלכה לספר עם השכנות על אחת הגזוזטראות שבשכונה, אז נבלט לעיני נפתלי המחזה הנחמד שמקבלת חצרו באותה שעה.

כיון שהדיין הולך והדיינית איננה ובטלו דין ודברים בבית ורב השקט במסדרון הארוך המכוסה זגוגיות רבות של צבעונין בתקרתו ובשני צדדי קירותיו, וכתמי השמש עושים להטיהם על גבי הכתלים, וקור נעים פורץ מכל קרן זוית. אז נראה שקט מצד מערב האגם המרופש אשר כולו אומר באשה, ומצד מזרח נרגשת הנעימות לשבת בגן הקטן המלבלב, אשר גם עצי תפוחי זהב אחדים נטע בו הערבי בעל הבית האמתי אשר בקומה העליונה.

אותו הערבי השחום מביט תמיד אליו בעיני לפידות, כאילו חשדו בדבר מה, שמא תאמר, כי הוא חושש לתפוחי הזהב, ואולם על אלה כבר הזהיר והזהיר לשכנים מראשית השנה: הוא עצמו יקריב אשכר, אשכול תפוחי זהב בכורים, ו“היַהוד”, בידוע לו, שלא ימרו את פיו ולא יהנו מהאסור. ליתר שמירה – הריהו עומד תמיד על הגזוזטרה, ועיניו משוטטות.

שמא תאמר: אשתו? ערביה זו, תפח רוחה. הריהי יורדת ועולה במדרגות תמיד כשהוא יושב בגן, ומתוך הרמת גלימתה השחורה העליונה נראית עד חציה שמלתה התחתונה הזכה, הורודה והצעקנית כל כך, כשפניה מכוסים. מנהג מוזר! הפנים מכוסים צעיפים שחורים והרגלים גלויות לעין…

אמנם כך מנהגה הוא רק, כשהוא, הערבי השחום, המביט תמיד בעיני לפידות, עומד על הגזוזטרה, או הויתו נמצאת בבית, ואולם כשהוא נוסע לשכם או לעכו, אז מופיעים פניה הצעירים, הרעננים והצחקניים… והעינים האפלוליות, הנראות כך מחמת הבטה תמידית שלהן בחשכה, מתנגשות עם קוי אור החמה, הנופלים בשעה זו גם על שפועי הבליטות של תפוחי הזהב. ופעם פגשה אותו בחוץ עטופת צעיף, ואמרה לו “שלום” עברי, וכשעמד, הרימה היא בחֵן את הצעיף לאטה, והוא הכיר אותה מיד בקמט הסנטר הורוד, החלק והצוחק, והיא מלמלה לו אז דבר מה. ואולם, מי יודע ערבית?… מי יכול לדעת מה שאמרה לו אז? כדאי היה אולי בשביל זה בלבד ללמוד ערבית. בנות ערב כל כך גמישות, כל כך מחוננות ומזוינות ב“נָשִיות”, וחומן כל כך טבעי ובריא - - - -

במסדרון הארוך השוקט נשמעו צעדים קלים טופפים. מה? הום!

מעל רצפת המסדרון נשמעים תמיד צעדי הדיין הזקן הנמוך והרחב, כשהוא צועד במגפיו הרחבים והכבדים, צעדי הדינית, האשה הגבוהה והכבדה, שהם צעדי און של תקיפה בבית, העושה הכל כרצונה, וצעדיו הוא הבריאים והמוקשים, כ“של גוי”, כמו שאומר הדין.

הטופפת שם עתה תרנגולת? או שמא בת אוז הביאה הדיינית הזוללה?

הרחיב נפתלי את שולי חוטמו והתנחר קמעא. באמת התנחר. נשמע שעול קל ונעילת דלת בחשאי, באופן מסתורי, - ואולם אז קהה כבר חוד ההקשבה של נפתלי, ועיניו נתעצמו קשה, וראשו נטה הצדה.

______

למחר, בעשר שעות בבוקר, פקח נפתלי עיניו במחשבה על אודות “רגלי התרנגולת”. ואז נכנסה דרך דלת חדרו הפתוחה הדינית הגבוהה בלוית השכנה החדשה, שהיתה דקה וצנומה, ששכרה לה את החדר בעבר המסדרון כנגד חדרו. הוא שכב כדאתמול, ושתי הנשים לגלגו עליו:

– אמש “נתהפך” כל הבית, נסתדר גט חדש לזוג הצעיר. האשה הצעירה תבעה את הכתובה בקול בוכים וקרובי הבעל עמדו על דעתם, והיו קולות עד לשמים, - ו“נפתלי” שכב ישן. לא היה איכפת לך כלל, כנראה, מה שתתוסף בעולם גרושה צעירה חדשה, - כך דברה הדיינית בקול של גבר, והשכנה הצעירה לִותה את דבריה בצחוק עצבני.

ונפתלי שוכב ושומע רוב הפטפוטים והפרטים מחיי הזוג הצעיר ומכל אשר נפל “בינו ובינה”. ובאמצע הדבורים מציגה הנואמת לפניו את השכנה החדשה “שהשתוקקה לראותו” כל הימים שהיה הוא במדבר:

– הרי לך גם שכנה טובה! בשביל כל דבר אני צריכה לדאוג לו. שמא הגיע הזמן שתשתה כוס חלב? או אולי יש לך חום? משוגעים! אבותינו הלכו במדבר, כי “לא נחם אלהים” אלא בדרך זו, והללו הולכים המדברה ברצונם הטוב, ולא עוד אלא שמקבלים גם קדחת. שנוי אויר כזה! בודאי תקדח, היֵה בטוח!

והיא נגשת וממשמשת בראשו:

– מה תאמרי, גברת זק, יש לו חום? הרי אני, מה אני יודעת? אל שונאי, רבש"ע, ידיעותי. בנותי הן לא פה הן כולן, ואני – כמו שאומרים – זקנתי מקדוח. אבל את, היית באוניברסיטה, את אומרת.

וגברת זק אומרת, שהיא היתה באוניברסיטה אחרת, ללמוד “מחלת הפילוסופיה”. והיא צוחקת. ונגשת ואוחזה בידה הרכה והקרה את ידו החזקה והחמימה ושומעת לקול הדופק כמומחה. ומביטה לתוך עיניו, ואומרת:

– אין כלום. הנה הוא מזיע. וחסל!

– אם כן, מה אתך? – טוענת הדיינית – אִלֵם! שוכב כפריץ ושתי נשים משמשות אותו. תיכף תהיה כוס חלב. החלבן אֵחר היום. גם אישי לא אכל עוד. אישי! על שונאי, על אוררי, רבש"ע! – ויוצאת.

הרגיש נפתלי צורך לדבר דבר מה. אולי יבקש את הגברת זק לשבת, ואולם הנה היא עצמה לוקחת כסא ויושבת על ידו, ורואה הוא אותה בשבתה, שרגליה הדקות קצרות כל כך, עד שאינן מגיעות לרצפה. מתבישת היא במקצת על סקורו זה והיא מרימה רגליה ומשעינה אותן על קרשיו. מביט הוא הצדה, אל עבר הכותל. כי הן הכל כבר ברור לו: “יפת תואר” זו היתה בודאי אכּסטרנית, ונדחקה ונכנסה למחלקה שמינית באיזו עיר פרובינציאלית בדרום רוסיה, ואחר כך היתה “מודרנית”, ונתנה שעורי התפתחות בקבוצת “צעירי ציון”, ותעתה יום ותעתה לילה, עד שהגיעה לגנף, ואולי פשוט – לבּרן, ורעבה ושמעה בודאי שעורים באוניברסיטה בסוציולוגיה, פילוסופיה, פילולוגיה, יוריספרודנץ (הלא היא מרבה כל כך לדבר…) וגם באמנות. יש לה בודאי שייכות לאמנות. וכמובן שהיתה חברה לחברה סטודנטית, ששמה כמובן מאליו “קדימה”. והתוכחה עם נמושות של ה“בונד”, ובודאי נוצחה. הללו לגלגו, כדרכם, על חוסר קרקע – והיא עמדה ונסעה לארץ ישראל. הרי, שהרגלים נשענות על קרשיו שלו באחיזה של ממש, כאילו מצאה כאן קרקע. ומכאן כל פשטות היחס… הום. ואולם למה “תרבה תדבר גבוהה”? ולמה היא פותחת פיה באופן לא יפה כל כך? העצבנות הנָשית.

– הום! – נוהם הוא שוב.

והיא: אני התוכחתי עם “מכּס השחור” ושמעתי אחת עשרה הרצאות של “עמוד עולם” על יהוה (היא מונה על אצבעותיה הרועדות) ועל דנטי… ועל פולוס והשפעתו ועל מחמד ועל הגל ועל הרומניטיזמוס של חצי המאה הי"ט ועל מרכּס ועל אנגלס ועל האמנות ועל הסוציולוגיה שבאמנות ועל “ישראל הצעיר”… אתה שמעת בודאי על המפלגה החדשה הזו?

– הום! – נוהם הוא בשלישית, ופניו מתעותים.

והיא כנגד עוות פניו פוערת פיה באופן מכוער יותר, כ“מודבקת” ממנו, ופניה מתעותים באופן מבהיל. עד שזה הכיעור מושך עליו עיני נפתלי לראות בזרוּת. צריך להכיר כיעור כזה.

היא עושה בידיה מול פניו ומדברת בעצבנות ומבליעה מלין מלין, וקצף פיה נזרק:

– אני שמעתי על אודותיך. נפתלי שמך, אומרים עליך, שאתה איש מענין. מורה, פועל. ואני, הן גם אני באתי בשביל זה. שם באוניברסיטות לא כלום, לא כלום, ממש לא כלום. חסרו לי החיים. ואני תמיד שאפתי לחיים. קרקע, מרחקים, מזרח, שמש. (היא מוציאה קול צפצוף משונה: ש-מ-ש…) ובתוך כך נתקלקלו עצבי באופן נורא. כיצד לומר? אני מזדעזעת מכל ניד. הנה הזזת רגל ואני התנודדתי. נסיתי ללמוד חכמת הרפואה חצי סימסטר, אבל לא יכולתי להביט בפני מת. פעם התעלפתי בין כתלי האוניברסיטה. ואבי הוא רב בעיר קטנה ברוסיה, ובילדותי למדתי עברית, ובאתי לכאן להיות מורה. פה, בתי הספר - - - אני, כשם שאתה רואה אותי, לא הייתי מורה מעודי, ועצבי הם - - -

וכאן מתנער פתאום נפתלי מעל קרשיו וקם במלוא קומתו באמצע החדר ופושט מעילו מעליו ואומר:

– הגברת זק רואה כי אני כולי מכוסה יזע, ועלי להחליף כתונת. ותצא נא מכאן. בבקשה, שתצא!

ואת זה נהם בקול עז ומפגיע והתחיל מיניה וביה לשלשל את כתנתו מעל לראשו.

_____

לכאורה, כאן היא השלוה האמתית. אותו דבר הנוקב את הלב עד תכליתו כאילו הולך וניטל. אתה מרגיש, שאין אתה שוכב באורוה של סוסים וזבל לא ישופך ראש.

אתה מרגיש, שאין אתה נמצא בחוה המסוגרת על שערי הברזל שלה בשמונה שעות בערב, ולבבך יפָתח אז על כרחך לכל מיני פחדים וחששות והאוזן נטויה לשמוע כל רשרוש מבין הקמה. אף אין אתה עומד תחת שרב השמש על גבי ערמת הכרי וזורה במזרה גרעינים ואבק ואתה תוהה ומתעכב רגע, כמחכה לרוח הקליל אשר יקרה, וכל ריסי עיניך אחוזי מוץ הם; אתה חש, שהד קולות של חלופי יריות מרתיחים, אותו ההד התועה באויר ימים אחדים אחרי כל התנגשות עם ערביאים והלב מרקד קליל כנגדו, הנה הוא נבלע ונתקע רחוק רחוק ממך ומסביבתך אל אחורי אחד ההרים שבגליל. כיון שעברת מן הגליל ליהודה, הרי כאילו חלפו הרתת וגם הגילה הסתומה שבאותה רעדה, ונצנפו אותם השמים החדשים ונטמרו סודותם בחובם, והאופק השטוח והבהיר, אותו האופק היהודאי, מתוח מגולה ממעל לראשך, ואתה, בן-אדם, נעשה לאחד האנשים הפשוטים, התמימים והבהירים, המתהלכים עלי אדמות, ורוח קדשך לקוח ממך. שמה עזוב יוסף בודד בקברו, המתרומם על שפועי ההר, ודממה כבדה מסביב עוטתהו. תחת אותו הגל התחוח נובע גל דמים, רותחים, רעננים, ומראה פניו הקפואים נשקף אליך מתוך העפר, וכל הדממה שמסביב היא כבדה ומלאה ריח שרף של עופרת, והשמים דובבים ורועדים, והכל כמו נתון על סדן של יצירה, וכאן – כאן המיה של “חיים”, בני אדם תוססים והולכים בחפזה, והלב כל כך ריקן, והפיות כל כך מרבים להג, והשמים כל כך מרוצים ושוקטים ואתה מתהלך בשעת עבודתך כאילו אינך עובד.

הרי זה המסדרון הגדול הארוך, בשעת בין השמשות המתמלא צללים מרגע לרגע. כאן עומד גם שלחן האכילה לדיין ולדיינית, ועליו פרושה מפה לבנה, שיש עליה כתמי יין, כאן נמצא גם העמוד, שעליו מונחת תמיד הגמרא חולין והרבה דפים קמוטים בה. כאן באים גם לראות ולהתראות בעלי דין שונים עם הדיין. נדמה, שכל החיים מתהוים פה אך במסדרון. הכל.

שלוה זו, שאין בתוך תוכה כלום. מה רצתה הדיינית ממנו, שנסמכה אליו בכסאה. ישבה ושחה שיחות מני קדם. ודאי שהיו לה נעורים וימי עריגה. הן היא בת כפר היא, ואביה היה בעל אחוזה, ובעלה הקודם היה סוחר, ולנדוניתה הראשונה נתנו לה כלי כסף ומחרוזות מרגליות, שהוא, הדיין, גם עינו לא ראתה אותן עוד מעולם, ומי יודע את שוין האמתי. וכי היא כך, סתם דיינית? אילו אמרו לה מקודם שכך יושחרו פניה בארץ-ישראל, בודאי שלא היתה מתרצה לכך, אבל ה“מזל השחור” גרם. ועיניה מתמלאות דמעות מים. ברם אין לה על מה להתאונן. אלא כשהערבים מתארכים, והדממה שלטת מסביב למנורה, והבעל הנוהם חרש מתוך הגמרא, כמו מתוך הינומא, מורגש בזקנתו, אז מתחילים נעורים זכרונות ערבים מתוקים, כשהיה גם אז שקט מסביב למנורה, אלא שמסך אדום ארוך היה חופף על הדלת של חדר המטות, ובעלה ההוא, הסוחר, היה זקוף ורענן.

ואולם מה יכול הוא לעזור בזה? מה היא דופקת על דלת לבבו? הרי מוטב לה, שעזבה אותו עכשיו בשעה האחרונה של בין השמשות לבדו והלכה לה אל השכנות לספר עמהן על אחת הגזוזטראות, והוא יושב לו כך ומתעטף יותר ויותר בצללי החשכה ההולכים וממלאים את אורך המסדרון, ועוד מעט ישקע בהם גם לובן כד התה של שבת העומד על השלחן מעת הצהרים - - -

– – – נוע-נוע. כנראה מנצנצים כבר כוכבים, והדיין חוזר מבית התפלה. הנה גם היא הולכת אחריו וקול צעדיה ישמע. בחושך המסדרון בוקע אורו של גפרורו, המנורה מודלקת, ושיָרי פרורים של שבת מוארים על המפה. והנה הדיינית, שעיניה שרויות עדיין כמו תוך רשת של דמעות, מביאה כוס כסף גדולה ונר בעל צבעונין מעשה עבות, והדיין מבדיל בקול על היין דברי קודש בנגון, ודברים היוצאים מן הלב “גוט וואך” בקול של בן אדם. ובאותה שעה פורשה הרבנית מתוך צער אל חדר המטות. כולי האי? ואולם בדיחה ביותר היא דעתו של הדיין. הוא מטייל ארוכות על פני המסדרון ושר “אליהו הנביא”, ומיד כשהוא מספיק לגמור, הריהו שואל לתֵּה של מוצאי שבת ומבקש את הסוכר לפוצצו לכל ימי השבוע. אלא שהרבנית עסוקה עדיין בחדר המטות וכאילו היא מתיחדת שם עם סוד נעורים כמוס. שומעים איך היא מזיזה מתחת המטה את הארגז הכבד, ארגז העץ, אשר פסי פח צהוב סובבים עליו מלמעלה ומודבקים אליו במסמרמרים עגלגלים שראשיהם צהובים רחבים, ואשר הוא תמיד מושך את עיני נפתלי בהציצו לתוך אותו החדר. ואולם הדיין כאינו שומע. הוא נגש בעצמו אל הארון ומוציא גליל סוכר עבה ומניחו על השלחן, ובידו השניה הוא אוחז בכוס של זכוכית, ומפוצץ בחודה של תחתית הכוס את גליל הסוכר לשברים שברים. וכאן הוא מטיל ליצנות כלפי נפתלי, היושב כתָמֵהַּ על ה“פלא” הזה.

– חושבים אתם כי האמנות שלכם היא? למַה שאנו הזקנים ובעלי התורה יודעים במסורת מאבות אבותינו, אין אתם נזקקים! אני מפוצץ בכוס של זכוכית חתיכות סוכר בכל מוצאי שבת קודש לכל ימי השבוע.

ונפתלי מודה, שהוא רואה אמנות כזו בפעם הראשונה, וכאילו הוא מרים את ידיו לנסות גם הוא במלאכה, אבל לבו מהסס, שמא תשבר הכוס על הגליל. ומתבדחה דעתו של הדיין שוב, והוא זורק גירא בעיני הצעירים ובעיני הציונים, אשר מאפע הם נחשבים.

– טפשים, בכסף יקנו את הארץ! ואם תאמר מקרא מלא: “ולא בכסף תגאלו”? מה איכפת להם הפסוק? חַ-חַ-חַ כסף! הבל הבלים! כל זמן שלא תרום קרן התורה לא תרום גם קרן ישראל.

ובאותה שעה נכנסת הדיינית, וידיה מלאות פמוטי כסף ומנורות כסף וכוסות כסף, כולם מועמדים בסדר על השלחן, ובעין הברק הם עומדים, גם ממלחת אחת של כסף מוזהב, מעשה זוג, מזה ומזה, מוצאת מקומה בין הפמוטות.

וכאילו אינה מתכונת כלל לנפתלי, אלא לבעלה, ובעוד עיניה חבויות תחת צעיף דק של דמעות, כמו מתריזה היא כלפי הדיין:

– כלום ראית, כלום חזית מימיך את אשר אתי בארגז? הבט וראה, כל אלה מהנדוניא הראשונה. אוי לי ואוי למזלי, למה לי כל אלה? אימתי אשתמש בהם בא"י?

ונפתלי מביט בדיין ורואה איך זה מתחיל לבלוע את רוקו, ואיך עיניו נצמדו אל ברק הכסף, ואיך הוא מהפך ומהפך באותה הממלחת הקטנה, וחוזר וממשש פמוט זה וזה ועיניו לא תשבענה.

– וכדומה שיש לך גם מרגליות – אומר הדיין מבויש ומחומם ולשונו משתרבבת יגעה בין שניו – כמדומה, שכך אמרת פעם.

והדיינית הגבוהה עומדת כפופה קצת על גבי כלי הכסף, ועיניה מטפטפות דמעות אל תוכם, אל שפוני טמוני אוצרותיה.

ובאותה שעה זע לבו של נפתלי גם למראה אשה זו. והוא התרומם מעל מושבו רק בחזור הגברת זק מטיולה.

_____

לאחר ימים אחדים ישב נפתלי בערב על איצטבת האבן שבחצר, ורגליו נשענו על הקרקע. היו על עלי העצים והירק רסיסי לילה, מזהירים וכהים, ותלויים כפנינים במחרוזת. במרחק הגן הומש חושך, והיה מורגש, כי הסתתר שם סוד כבד, אלא שהוא עלול לפרוץ מהזוית כדי להחריד.

להפך, בקירוב מקום לנפתלי שפך הסהר אור כהה על פרחי הרותם המפיצים ריחם מעל גבעוליהם הארוכים. זוהר קלוש זה רצד גם על תלתליו של היושב, על מצחו הגבוה, מבלי נגוע בקמטיו, וגם העביה של הגברת זק הנשענת על ברכו הלבינה. הרעיף הירח מֵרוֹם טפות דממה נעימה, מישנת, כמעט כלורופורמית, שירדו לאטן עם גלי האויר השקט ונפלו בנעימות מסתורית על ריסי עיני היושבים ונזלו אל הלב, שנפתח לקראתן. אחוזי כח הלילה ישבו. הדממה שכנה גם מאחוריהם במסדרון הגדול ומאחורי המסדרון, בחדר השינה של הדיין והדיינית, שהיו נרדמים יחד שנת צדיקים. ורק הרגיש נפתלי בשבתו כאן בלהב מנורתו אשר השאיר בחדרו, ובצללים המאפילים על קרשיו, ובעיני הערבי השחום הצופה מעל הגזוזטרה מלמעלה.

ואולם הנה גם הוא נטל את נרגילתו הקרה וכבר נכנס הביתה בחשאי.

ערב קסמים ונדודים.

ונוגות-נוגות צופות עיני נפתלי אל גדר החצר ואל שברי הזכוכיות הירוקות התקועות זקופות בחודיהן בערבוביה ואור הסהר משתעשע בהן.

בכל – נֹגהּ, ובכל – עצבון.

והגברת זק, נשענה ומתרפקת עליו, הגבר האלם, נציב הקרח, דברה.

מאין התחילה? מן הירח? – לא. מהחבצלת הסמוכה לגדר שנפתח לבה וחרש־חרש בא אליה הלילה ומזריע בה את סודו העמום. ואין ספק שזו החבצלת מאושרת. הו, כמה!

מעין זו, כמדומה, היתה ההתחלה.

אחר כך שאלה:

– מדוע הוא גא כל כך? וזעפו התמידי מה הוא? ושתקנותו הגדולה מה אומרת?

וכפות ידיה הקטנות רעדו וזחלו על ברכו השמאלית והתנענעו עליה, כאילו היתה זו פסנתר.

והוא אומר לה כך, בחטיפה: פסנתר שאין לו קול.

והיא נעלבה. והיא שתקה. שתקה רגע, ואחר כך הביטה לעיניו ומצאה אותן מורדות, ונשאה עיניה אל מצחו המתבלט ועולה, והוא לא נתכנס אל תוכו. ואדרבה, היה כמקורב אליה יותר. ואז אמרה: “מצח זה דומה לשל אבא… הרב”. ולא התאפקה – ונשקה לו.

והוא לא נזדעזע, אבל מצא לנחוץ משום מה לומר לה, “להקדים” דבר.

– “אני, גברת זק, אינני בגדר אוהב”… והוא הוסיף להביט נוגות על הגדר.

והיא אמרה:

-ואני לא אוכל היות אהובה. חרס הנשבר אני החיים מסביב באוניברסיטה סאנו בתאוה תמיד. אני הגברת ראיתי, שכל הסטודנטיות גופן מפותח ועיניהן העטופות בצעיף דק ורועד מסתורי יורות רשפי אש, ואל האוניברסיטה הן באות משולבות בזרועות חברים ואהובים, ובערבים הן בחורשות הירוקות אשר על ההרים. מה? שאלתי. מה הן עושות שם? קנט, קנט, קנט. “העולם הוא הויה אחת, שהרצון שולט בה”. הפילוסופיה ואידיאלי האנושיות! ואולם יום אחד עמדתי לפני המראה וראיתי את עצמי כעורה כל כך! כולי גוצה, צנומה, דקה, חורת פנים ושפה, צל ולא אדם, צל ולא אשה, ולא נִתן לי שיור אלא השערות האלה… הרי שהתחלתי לרדוף את האהבה, את האהבה הפשוטה, את האהבה הטבעית, הטובה. נשיקה אחת, חבוק, לטוף כל שהוא. כל הפילוסופיה התנדפה בפני אלה. כל קנט ושפינוזה – בעד נשיקה! אל אלהים! יומם ידעתי סערה ולילה לא ידעתי מנוחה. הלמודים המתים נעזבו כליל והלבבות החיים לא הדבקו, ולא עוד אלא שאני ידעתי ואני יודעת שלא אדע אהבה זו לעולם, זו האהבה, שהיא נחלת בני הנעורים בכל הדורות. לא פגשתי בכל רדיפותי מבט חם אחד של גבר, לא זכיתי בחיי ללטיפה רכה אחת אשר הלב עמה, ואני נאחזתי בסבך צעירים, נתליתי על צוארם, קפצתי על ברכיהם, רדפתי אחריהם כמשוגעה, ובלי אמונה. ככל אשר דבקתי כן נדחיתי.

– בודאי! – נפלט מבין השפתים הצמודות של נפתלי.

– הוי מי כמוני ידעה זאת, כי כך מוכרח להיות, אלא שלא יכולתי ואיני יכולה לעשות אחרת. אני רוצה, אני מוכרחה לטעום מהאהבה. היא עומדת לפני כדבר חי, כגוש מוחלט. כהויה מציאותית. אפשר לגעת בה לפורר כל שהוא ממנה. וכך הן עושות הכל, הכל.

והיא התיפחה ורעדה עליו בבכי היסטרי.

ונפתלי ישב כמטושטש, רגע רצה להסיר מעליו גויה מדולדלה ועצבנית זו: מה לי ולך? מי הקרה אותך לפני? ולבו צוַח בו: היכן הצלה?

ואולם ידו האחת היתה מוטלת עליה כמגִנָה מפני אסון, ואצבעות היד השנית שחקו בצמות השערות העבות, התלוליות. הוא ישב כבוש רגש וצער, ומתוך חרוק שנים לטף את שערותיה.

ונדנודה וקול בכיה התגברו בחיקו.

בבכי דומה לזה הן היא נכנסה פעם אל חדרו לפנות בוקר, לבושה שמלה תחתונה, וזרועותיה היו חשופות, ושערות בתי שחיה נתגלו. ולא בכתה אלא על שום שלא ישנה כל הלילה והיתה מאכל לשִני הצער וטרף למחשבות אשר כָעָש אכלוה, והוא, היושב בחדר, אשר הוא – החדר – ממש מול חדרה שלה, ישן “שנת ישרים”, דומם, כאבן, ולא היה איכפת לו כלל.

אותו הטון. אותו הבכי.

ורגע נבעה פרץ של רחמים בלב של נפתלי. הוא כבש את עצמו, ואת סערת הגועל דחה, ושפתיו – אלו השקרניות – כמעט בלי משים נפלו ונדבקו אל צמותיה, ונשקו נשיקות קרות, עזובות, יתומות – נדבות.

ואז הרגיש, כי הוא המית את עצמו – בנשיקה.

הרי שנשתתקו הגניחות האחרונות. ואולם דומם רעדו עוד אצבעות ידיו בין צמותיה המשולשלות. צמות אלו באמת יפות הן. בנות משקל.

אבל עיניה של הגברת זק היו עצומות בתוקף, בכח של עוית. פניה היגעים והצמוקים גלויים כלפי הלבנה, והוא, נפתלי, על כרחו נזרק מבטו לפעמים על גֵו-אוד זה הכבוי אחרי בערה, אלא שלרוב מזדמן מבטו ברגע שעננה עוברת על פני הלבנה, וחושך יורד ומעטיף את שניהם ברעדה.

– נו!

מי התנודד ופלט בנַהֲמָה מלה זו? - - -

עוד לא נשתחרר לבו של נפתלי מכובד הצער והשממה שבחדריו, וכבר עבר גיחוך של צער על שפתיו, להסתכלותו בפוזה המשונה שלו עצמו עכשיו ובגויה השוכבת בחיקו, אחוזת תרדמת מתלאה. חושך הכביד בגן. זוהר הרסיסים כבה. החבצלת נתעלמה. בשמים כאילו עבר רוח חפזון וחרדה. דומה היה, שמתחלפים שם עתה המשמרות.

הוא נטל בזהירות את הגוף הקטן של הגברת זק הנרדמת, קם ונשאו לאט, כאשר ישאו את התינוק, ובחדרה השכיבה על מטתה, ויצא בחפזה – משוחרר.

____

למחר בבקר הודיע נפתלי הודעה גלויה לדיינית: “או אני, או היא”. ובפני הדיין הוסיף והפליט פסוק: “חסר משוגעים אני?” איני רוצה! והדיין ענה בצחוק בנגון הגמרא: כו-פין אותו עד שיאמר רו-צה אני.

ואולם, אחרי יציאת זק מדירתה, לא נִתַּרצו עוד עניני החיים בכלל לפני נפתלי.

קפוא ומאובן ישב בערב אחד לפני שלחנו, ומראתו הקטנה, התלויה בלי מסגרת ומשוברה בקצה כחצי עגול, על הקיר שכנגדו. ישב ארוכות והסתכל במראתו וראה את פניו הרחבים והמגושמים והשזופים ואת הקמט העמוק אשר בין שתי עיניו ואת שפתו התחתונה העבה הבולטת הרבה ותלויה כמנעול לפתחי פיו, ולא לאט עבר לידי הסתכלות לתוך נפשו או כאִמרה שרחפה על שפתו זו התחתונה: לתוך “הבל ההבלים” שלו. ואולם “ההסתכלות” לא הועילה לו מאומה. זרותו ושתקניותו ויחסו של מה בכך לכל “אותם הדברים” – נשארו זרים לו לעצמו. את מהות חייו לא תפס ופתרון לא מצא במחשבותיו לכל “אותם הדברים” הנוגעים למהותו. רחפו לפניו הקוים הכלליים: בית אמו, ימי אכסטרניותו, רשמי פוגרום, ארץ ישראל - - - - הַ, כבר מלאו חמש שנים לשבתו בארץ. הרי תקופה, שלפעמים רוקדים לכבודה עד אחרי חצות. ואולם, כיצד הוא עבר מהעבודה על “תלמי לבבות” להעבודה על תלמי השדה? הרי מפני שהחנוך עצמו לא ידועה מהותו. הוא שעמד ושנן יום יום לתלמידיו: “אהבו את עמכם, את ארצכם ואת שמיכם”, ועוד היו לו מלין, והעם, לפי עומק ההכרה, אינו. תלמידיו מדולדלים מעליו ו“הוא” מעליהם. גם הארץ אינה של “העם”, ואף השמים אינם נקנים כך, מתוך פסוק שב“ספורי המקרא”. הרי גרעינים בריאים, נשמות רכות וקולטות הרי שאפשר היה לחנך, אילו היה ידוע כיצד, אילו היה ידוע מה לחנך. עומד העם לפני דבר שאינו יודע מהו – “התחיה”, וסגר עליו מדבר החיים והרוחות והשאיפות. עמוד! לא שאתה מוסיף כחות על הראשונים, אלא שאתה בא ליצור מין דבר חדש, ואתה, היוצר כביכול אינך אלא ישן ישן, וקשור באלפי שלשלאות אל הנושן והעבוש. נמצא, שהרצון משולשל אחורנית. והוא יצא החוצה, אל האדמה, וראה חדש תחת השמש. יומם חרש תחת רבואות קרניה, ולילה נרדם תחת השמים המסודדים. והריהו היה כאילו פשט את כל הישן והעבוש, והתחיל מתקופת “בראשית”, והוסיף ועבד והטיל יזע, וזכה. הוא ראה גם את הצמיחה! שנה ראשונה קצרו הערביים הפלחים את שבליו בעמק, שניה – גנבו את השפון מעל הגורן בהר, ובשלישית – נהרג חברו השומר. כך. זה היה מומנט חי. עדיין כמו קרוש הדם מול עיניו. אילו פגע הכדור בו, ואמו… והוא, שכתב את המכתב לאבות חברו ההרוג למרחקים: “אל תבכו, אל תעצבו! בנכם נפל חלל על הררי יהודה, ולו שם בין גבורי ישראל אשר ינון לנצח”. כך, ברם, מאז נעשו השמים כל כך אפַּטִיים, והתכלת – הרי היא סוף סוף חד גוָנית, ושדרות הפועלים נעשו כל כך עצובות וקודרות, והשומרים נשמטו-נשמטו, ונמאס עליו המטבח בחוָה, מטבח של גברים מבשלים, וחזר.

הוא נושא הכל בדומיה, בתוך לב של “חומת יריחו”, אבל התמוה אינו מתפרש. דומה, שהצבעים המה כל כך חזקים, וקו החיים יוצא מטושטש. אין הוא כגברת זק. עצבי ברזל לו ורוגז אין להם. אלא שיש רוגז המעמד, זעזוע כל החיים מסופם ועד סופם, מעיקרא דהויה פירכות, פירכות.

ושוב הסתכל במראה וראה את דלת חדרו אשר מאחוריו. מאחורי הדלת, על רצפת המסדרון, מתהלכים, כמו תדיר. הדיין הכרסתני הרחב והדיינית הבריאה הגבוהה, אשר שניהם נוקשים על הרצפה בנעליהם הכבדות, ובבוקר בבוקר מביאה הדיינית את כוס החלב ויושבת על “מצעו” ומבקשה ממנה לקרוא מכתבי בנותיה אשר באמריקה, שהן כולן מאושרות. שלש בנות יש לה שם מבעלה הראשון, ושתים “ממנו”, מ“הרב”. אלא שבכל זאת אין נחת, הַ – אין נחת. ודמעות מים עומדות בעיניה תמיד. “כיון שהן כבר באמריקה הרי יכלו לחיות יחד”. והנה הן מפוזרות ומפורדות, זו בניו-יורק וזו בבוסטון, ואחת בצ’יקגו, ואחת “לגמרה על הסטור”, ואחת אינה נשואה עוד כל עיקר, ודוקא הבינונית. ואפשר שזו תבוא עוד הנה. יש לה חשק לארץ ישראל. כך, כך – היא גונחת. ומביאה לו את תמונתה, תמונת שרה’קי… והוא מסתכל בה ובכפתורי חזה היוצא במלואו כתיבה של עמוד, ומהרהר… בדבר מה אחר.

ועתה, ריח טגון של בצלים ושמן עולה מהמטבח הקטן. עומדת שם הדיינית הגבוהה ומסמיכה ראשה אל תקרתה של המטבח הנמוכה ורוקחת את השמן ואחר כך את הבצלים ואחר כך תגיש לו “קציצות” נפוחות, עבות, חמות, בעוד שעיני השמן מתבעבעות עליהן וריחן נודף כל כך חדש ומגרה התיאבון, והכל אומר: תבשיל של נשים.

והריהו יושב ואוכל, אלא שהתחיל לועס יותר מדי נתח “קציצה” בין שניו והלוגם הקודם דומה שנתקע קצת בגרון: צפה אמו לקראתו, וקרבו מחלחל. בארץ ישראל נוהגין “לשכוח” את הגלות. ב“ארץ אבות” מזניחים את האבות ואת האמהות אשר בנכר. ואולם הוא לא קבל ממנה שום דבר זה כששה חדשים, ברור הדבר, כי מתה. נו, זה יכול להיות. הפנים החביבים, הפטריארכאליים, הקמוטים, לא ירָאו עוד לפניו לעולם. וצנור של חום עולה לעיניו ופניו מתכרכמים, מתחמרמרים. נדמה לו, שהוא כבר חשב על זה פעם, והעובדה “מתבררת” לו, בכל אופן ראוי לכתוב גלויה.

והוא יצא עם ערב, מבלי כתוב, אל הדרך ל“בית העם”. משם הגיעו לאזניו קולות של הלולא וחנגא ושעטות נעלים קלות של נערות צעירות מפרכסות ברקודיהן. “הנה החיים” – קפצה מחשבה כנגדו, ולעיניו הצטיירה בתמונת רגע כל הכנופיה של הפנים הידועים לו, של ה“חוגגים” התמידים אשר ב“נשפים מתנשפים”, הנה הנם: חניכי הסמינר וקורסי הגננות חורי הפנים וצמודי העור וענוגי הידים, בלוית הפועלים והפועלות המגושמים, כבדי הידים והרגלים, המתפרצים אל תוך הרונדה, בלוית אינטליגנט בעל זקן ההולך לפניהם, והכל מצטרף ומתמזג ומעלה קולות והבל וזעה.

והריהו נכנס ועומד מן הצד, כדרכו, לכל החבורה הזאת, וכדבר שחשב עליו תחלה הוא רואה את הגברת זק הנמשכת אל תוך סערת העגול. הנה גופה הצנום והזעיר חבוש במחוך בולט ומלא כסתות, אשר עליהן נבא יחזקאל הנביא. הַ? הנה מושכת את ידה שורת בתולות מעבר מזה, ואת ידה השניה מושכת שורת צעירים מעבר מזה. חלילה, היא לא תקָרע. הנה הצעירים עזבוה, וידה נשארה תלויה, מושטה.

ואד חם וקשה עולה ואבק עבה עם ריח בשרים ממלא את כל החלל. הקירות מזיעים, הנשימה מתקצרת, ולבנת השמלות וזרועות הידים החשופות מכהה עין, וקול צרוד של נער משורר נלעג עולה ממעל לכל הערבוביה המחניקה:

תֶּחֱזַקְנָה רַגְלֵי אַחְיוֹתֵינוּ הַמְחוֹלְלוֹת…

משפעת הכרה של “החיים” לא יכול נפתלי לעמוד על רגליו. הוא השתען בתוקף אל הקיר ועצם את עיניו במרירות. ותמונת פני אמו, הפנים הפטריארכאליים, הצנועים, הקמוטים, החביבים, עלתה שוב לפניו. הנה היא עטופה בתכריכין ונשאת על כתפי אנשים ממעל לערבוביה… ההלויה גדולה ועצומה, הכל מספרין אחרי מטתה, ויש פורצות בבכי תינוקות… הלאה, הלאה, ובזעקה, נשאת המטה.

והוא התנודד קשה, ובעמל פרץ לו דרך לצאת מן הבית.

המלצות קוראים
תגיות