לאסתר

 

א    🔗

הוא חורש תחת הרי הגלבוע.

האדמה שחורה, רכרכה, אדמת העמק.

המחרשה מעמיקה, הופכת ברגבים, מעלה תלילים מלוא פיה.

וארוך התלם. מגבול המושב עד ההר.

על גבול המושב עוד מוארה האדמה השחורה, אבל משם והלאה מאפילים־מאפילים צללי הגלבוע. נסגרת החמה בנרתיקה. צנה קלה מלטפת, אופפת.

במחרשתו הוא הופך בתלילים ובמחשבתו הוא הופך בשאלת הקבוץ הגדול והקבוץ הקטן, בהנחות ובעקירות שהיו בהרצאת המרצה אמש בצריף האוכל.

האמת היא, שכבר הורחק מכל אלה הפרובלימות שהיו לפנים נושאי חייו. זה חמש שנים שהוא במושב – ונשתתק.

הוא ירד מן הדוכן אל המחרשה.

מהנחות ועקירות בפרובלימות סוציאליות ולאומיות להנחות ועקירות בתלמי קרקע. משדה הוכוחים על חיים יוצרים – לשדה העבודה והיצירה ממש.

לפנים היה הוא, מנחם, בבחינת הדובר של אתמול. לסברות פיו יִחֲלו מאות, והוא היה כובש פניו בקהל לנצחו ולשעבדו אליו.

ועתה – עם בוקר יצא היום לבדו אל חלקת השדה הזאת. והוא כובש פניו בקרקע לנצחה ולשעבדה אליו.

לפנים עקר הרים וטחנם זה בזה בכח הוַכחנות.

עתה – מה שמח היה אילו יכול בכח ידיו לחרוש את ההרים האלה אשר לפניו.

ההרים אשר לפניו.

הוא התקרב עתה במחרשתו אליהם.

צללים אפלוליים, צוננים, כתרוהו.

הוא רחוק עתה מאד מן המושב, והרעיד במקצת.

מה שיכול לעלות על דעתו של עם ישראל זה! מוזר ונפלא כל ענין העקירה משם וההנחה כאן.

כאן, דוקא כאן.

לוקח בן ישראל את עצמו ותוקע אותו ההרה, אל בין הרי בגלבוע.

בקפיצה אחת מן הפלפול אל חיי עבודה.

כפסיעה אחת – מרחק אלפי קילומטרים בשטח. מגבעות אלקסוט שבליטא – עד פסגות הגלבוע.

ובנוחו כאן נשאב פסוק מתחום ילדותו, מגירסת ינקותו:

הָרֵי בַגִּלְבּוֹעַ, אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם.

וחיוך עבר על פניו:

– אף מן הקללה אל הברכה רק שעל אחד. בכחו הוא לברך את “הרי בגלבוע”.

וכאשר שב עם המחרשה, הלוך וסַיֵס אחרי סוסו המושך בעול, הלכו ורבו נצנוצי השמש על שדהו, ולאט לאט היתה הסביבה שטפון של אור.

נסתחף שדהו של מנחם נחשולי זוהר שנשפכו בשפע ובעיָם הכו בכח על קדקדו.

הוא התקרב אל המושב והחרישה כבדה עליו ביותר. זעה דלוחה נטפה מעל פניו, אד דק כסה את אור עיניו ורגליו התחננו שכיבה על מזרונו הדק והטלוא אשר על מטתו, היוצאת יתדות ברזל דוקרות, אשר בחדרו.

משום מה נזכר בחדרו שבבית אמא.

גם שם חם היה.

אבל לא היה צורב, בוער.

נצנוצי אורה היו.

מתהום הילדות, מלִמוד ואִמון וגִדול הינקות, עולה זכרונה של האם.

זה היה עוד לפני הטלטולים, לפני תקופת הנדנודים, בהֵל נר שניהם בבית. אבא הלך זה כבר לעולמו, אבל צלו היה עוד חי בבית. ואמו והוא התהלכו שקטים, אטיים, מלוּוִים באורו, ועיניהם נוצצו עוד מנוגה נגד נשמתו. אמו נתחזקה בו והוא – בה. והיו אור וחום ועינים מודלקות להט עולם רחוק, וידו של אמו סוככה על ראשו ולטפתהו בחשאי.

– איָה היום? מה אִתָּהּ?

– האין גם פניה חרושים קמטים־קמטים, אשר חרש הוא בהם מאז, זה עשרים שנה, שנע ונד בערים ובמדינות, ובמלונות ובבתי אוכל, ובאספות ובועידות, והיה תלוש מבית אמא?

הוא סיים את החרישה וחש לחדרו המשותף לששה.

הלא ערב שבת היום.

השכיב עצמו על המטה היוצאת יתדות ברזל דוקרות, ועל לבו לחץ כאב מולדת, כאב אמא.

חבריו גם הם שבו כבר מן העבודה. נכנסו ויצאו והרעישו חדר ומְתים. התרחצו והשתכשכו במים מועטים ובסבון רב. התפשטו והתלבשו אגב נעימות זמר ממרחקי מולדת, והשכיבו עצמם עיפים איש איש על מטתו והדליקו סיגריותיהם.

וכבר הבהילו ובאו בין השמשות.

וחשכה נעימה לָאֲטָה בחדר, היא חשכת דורות הבאה תמיד ביום כזה ובשעה כזאת.

בחשכה האירו הסיגריות המודלקות בפיות החברים על מטותיהם.

ואת עיני מנחם כסה יגון געגועים.

הוא האמין לראות את נרות השבת של אמו, שהיו מודלקים בשעה כזאת. דומה היה כרואה את פניה המוארים וכשומע את לחש קדשה.

– אמא, אמא.

וקולו לא נשמע ושפתיו לא נעו.

 

ב    🔗

לאחר שנה גר מנחם עם אמו בחדר מיוחד.

המושב הקצה להם חדר־משפחה, הרשה להם תבשיל מיוחד.

אמו כפופה וגוצה עמדה עליו, על מנחם בנה, לסַפֵּק לו את כל אשר יבקש.

היא נגמלה מן העיירה בגולה, מחייה “המסודרים” וקבועים, מחברת הנשים בעזרת בית הכנסת, מהתענוג ללכת בכל ראש חודש על “קברי אבות”, מנתינת צדקה לעני פושט יד, משיחה חיה עם שכנותיה תמיד, ועלתה, לבקשת בנה, לארץ ישראל.

ובנה קבל אותה בזרועות פתוחות בבואה.

העבר החי, הרחוק, טפח על פניו בראותו אותה, ונפשו התמוגגה בקרבו. הוא שלב את ידו בזרועה והביאה למושב.

– אמא, אמא! – דובבו שפתיו בלחש טמיר.

הוא נקה את החדר המיוחד להם, סדר את כליו, את מטתה, את הבאת צרכי כל יום.

– אל תדאגי, אמא. הכל יהיה בטוב.

– וכי מה יחסר לי עתה? עם בני כאן – הכל כאן.

והלך מנחם לעבודה, והיא התפללה בסדור ועל פה:

– שמור, אלהי, את בני, את בני היחיד, תפארת אביו, מכל יסורים וענויים, מכל בידואים.

ואולם במשך הימים הרבים נתעוררה האם בשאלותיה:

– בני, למה תחשה בבית ולמה ידום לבבך? הלא אנכי טובה לך מעשרה חברים.

– בני, הלא אדם חי אנכי, ואני פה בודדה. בין זרים אנכי ושפת לא ידעתי אשמע.

– בני, עזבתי עיר מולדתי ואת קבר אבא ועברתי ימים ומדינות והגעתי עד הלום. למה, בני?

– בני, הלא אשה זקנה אני ומעטים יהיו עוד ימי חלדי עלי אשמות. ומי ומי ילַוֵני לבית עולמי ואיפה אקָבר?

– בני, רואה אני ופניך אלי לא כיום בואי לארץ, ועתה מה לי פה ומי לי פה, ולמה אהיה עליך למשא?

ומנחם מתעורר לענות ולנחם ומלים אין בפיו.

– אמא, אני יודע שאַת סובלת, אבל כולנו סובלים.

אז תתעורר האם בכאב הבדידות:

– אתם סובלים ומדברים, ואני – פֶה לי ולא אדברה. מתהלכת במשא הדומיה אנכי. עם שחר אתה קם ויוצא לעבודה. בכליון עינים אני מחכה לשובך עם ערב. אתה בא, וגם אז רק לשעה קלה. מיד מצלצל פעמון המושב: אספה. הרצאה. יודעת אני מה? ואני כמו נכריה במושב, נכריה בארץ ישראל.

ולב מנחם כואב ורועד:

– אמא למה תציקי לי בדבריך?

– ומה לי לעשות? כל היום אני עזובה, שותקת. למי אומַר ולמי אדבר? הלא אשכח את חכמת הדבור, בני. הלא אשכח שיש לשון בפי.

– אמא – מתנצל מנחם – אנחנו באנו הנה לעבודה, לעבודת כל היום. לא עת דברים לנו. דרושים לנו פה כחות צעירים. עובדי האדמה. לה, לאדמה, אנו צריכים לתת את כל כחנו ואת כל זמננו. ביום אנו עובדים ובערב אנו מסדרים עבודה ליום המחר. ובלילה אנו ישנים שנת עובדים עיפים.

– ובכן, אין מדברים פה כלל בארץ ישראל? עובדים עבודת האדמה! מה העבודה הזאת לכם? עבודת אלהים חדשה? הלא שם במקום שאתה קורא לו “גלות” היה האכר הפשוט עובד עבודה זו. ובמה טוב אתה, בני, ממנו, מהגוי, האכר הפשוט? הוא היה המביא את החטה ואת השפון ואת השקים המלאים תפוחי אדמה. וחוששתני לומר, שכחו היה יפה מכחך.

– כגוי ההוא רוצים גם אנו להיות, אמא. גם אנו רוצים להוציא לחם מן הארץ, להביא את החטה ואת השפון ואת השקים המלאים תפוחי אדמה מיבול ארצנו!

– וזהו כל האושר שזכינו לו, אני ואתה, אחרי כל שנות למודיך ועבודתך! להיות כגוי, כאכר הפשוט! וגם זה, כמדומה, לא חדוש. בחורי ישראל כבר דומים לגויים, כמדומה, בכל.

– אמא אל תציקי לי בדבריך. אל תדברי כך.

וכשמנחם מוציא מפיו מלים אלה בהקפדה מתלקח לבה של האם על בנה. אבל היא מתאפקת, כובשת את כאבה ואומרת בנחת:

– בני, אני למדתיך לדבר, ואתה מלמדני לשתוק.

אז יתריז הבן:

– אבל אי אפשר, אמא, שתחוי את דעתך עלי ועל… השקפת עולמי ועל הרעיונות הממלאים את נפש הצעירים – – –

– אבל הלא אמך אני – מחננת האם את קולה – ומי יגיד לך דבר, אם לא אמא?

אז הפליט מנחם ואמר:

– אבל, אמא, יש לי עוד אמא.

– מה, בני? מה? – קפצה הזקנה ברתיחות – בן אתה לשתי אמהות? מה פירוש? יש לך עוד אמא? כיצד? מה?

והזקנה עומדת נבהלת, כטרופה במחשבותיה, ומנחם מתקרב אליה ושם ידו על כתפה להרגיעה:

– אמא, יש לנו עוד אמא אחת, והיא: אמא־אדמה. גם היא מגדלת את בניה, גם היא חרושה קמטים על פניה, גם היא מבקשת שנשמור עליה ונכבדנה. גם היא…

אז היתה הבעת פני הזקנה ספק חיוך ספק תרעומת. היא הוציאה אנחה כבדה מלב:

– גם אני שחורה כאן כאדמה.

נטרד ונרגז פרש אז מנחם מאמו.

הוא מהר לרתום את סוסו לעול והלך אחרי המחרשה וכבש פניו בקרקע.

והתלם ארוך, מקצה גבול המושב ועד הר הגלבוע.