דירתו של ר' וילוילי בשפלת “מאה שערים” – שני חדרים נקיים. כאן הוא יושב, לבוש לחצאין, כמעט כל היום כפוף על הגמרא ופניו אל מול הקיר.

אופן־למודו – מיוחד במינו: הוא לומד בשתיקה, כמעט בשעמום. הגמרא הגדולה, מסכת חולין, פתוחה לפניו, מבהקת בלובן הנייר, במרחב השולים, באותיות ספיר. היא פתוחה על־פי רוב באמצע, גל דפים מה וגל דפים מזה, ןר' וילוילי הצנום והמצוקמ, בעל הפנים הדקים והכחושים, השחורים־הצהובים, יושב כפוף־ראש, כנחבא בין הדפים.

משוטטות עיניו הגדולות במרחב, במרחב הספר, מציצות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, מופנות לפעמים מצד שמאל לימין, מתעכבות על נקודה ואינן זזות אלא אחר נהימה דקה המוּצאת מן הפה השותק, הידים ממשמשות בכה ובכה, המוח עובד לאטו והגוף אינו נע מתוך התרגשות, כאילו הוא מוכן לכל גילוי העתיד לבוא בסוגיה.

אותה נהימה, דרך זמר, כאילו עוברת מעולם לעולם, יוצאת מפה פשוט וחמרי של העולם הזה וחודרת אל תוך עולם אחר, רוחני, עיוני, ושם מצלצלת בהֵדָהּ הזר, כאילו נכנסה לרשות שאינה שלה; אלא שמיד באה השתיקה הרחבה, העיונית, הבולעת את ר' וילוילי כולו, והד הנהימה אובד, מתמזג ונעלם בשתיקה הממושכת.

יש אשר יקום ר' וילוילי מעל כסאו ושלחנו הישנים, יגש אל ארון־ספריו ויפתח את דלתו בדממה, ומבפנים תענה לו הדממה, היא הדממה הכבדה, הטמירה בספרים המועמדים הכבדים.

כל אותן הגמרות, שמדת־גובה אחת להן והן עומדות צפופות בשתי השורות העליונות, וכל אותם ספרי־הפוסקים העבים, המסודרים למטה, כולם עומדים בדממה ומציצים ישר לתוך עיניו של ר' וילוילי: כבר אמרנו כל מה שהיה לנו לומר.

רושם זה בא עם כל פתיחת־ארון. מִכְסה אפור מכַסה את זגוגיות הארון בפנים, צבע כהה לעור הכריכה של כל הספרים, זכוכית אחת שבורה סתומה בחתיכות חתיכות שלנייר, – הכל מצטרף לרושם־הדממה ולמבט האפל, שנותן הארון בהפתחו בר' וילוילי בשעה שהלה מבקש פתרון עתיק לשאלות מחו החדשות.

יש ארון קודש בבית כנסת בעיירה, שאינו מצופה מחוץ בששר של זהב ואריות אינם עומדים על גבו, ואף על פי שהוא נפתח כמעט בכל יום – דממת קודש מלפפת את כל המסתכל בו פנימה, והיא סודית קדמונית.

ר' וילוילי קשור אל מקומו. עשר שנים הוא יושב על כסא זה לפני שלחן וקיר זה ולומד. הוא בא אל הישיבה לתת את שעורו רק פעם או פעמים בשבוע. אף שם הוא ממעיט לדבר. הוא רק מטעים לפעמים הלכה אחת, משפט אחד “כלומר” אחד, בלוית תנועת־יד, – ומיד עומדים הטובים שבתלמידים על הכונה, והם לעצמם מוסיפים ומפרשים, מרחיבים ומעמיקים.

ואולם את עיקר חדושיו מקבלים תלמידיו בביתו, אלה התלמידים הותיקים. הם יושבים בקרבתו ומסתכלים בפניו ובולעים את אויר־שתיקתו ואת מלותיו הבודדת, הנפלטות כאילו על כרחו, מתוך אי רצון לבוא בשיחה גם עם תלמידיו. למה להאריך? מה הרעש?

כספריו כן ר' וילוילי דוממים ויודעים הכל ונמצאים תמיד יחד, במקום אחד. אין נחיצות אף בתפילה בצבור. בפנת הבית, על יד ארון הספרים, הוא עומד מעוטף בטליתו ותפליו ומתפלל בכונה, מן הלב. שפתיו דובבות חרש, וכמעט אין קולו נשמע.

רק תפלה אחת בשבוע – תפלת ערבית של מוצאי־שבת – מנהגו הפרטי של ר' וילוילי הוא להתפלל אותה דוקא לפני הכותל המערבי. בספרים, בקונטרסי קדושים, אין העלאה מיוחדת לתפלה זו; אבל ר' וילוילי נקט תפלה זו כתפלת חיים לכל ימות־השבוע. ואין דבר מעכב בעד ר' וילוילי מלכת אל ה“כותל” בשבת עם דמדומים. לא שטפי גשם, לא קור חודר עצמות, לא חולשת הגוף, אף לא ישיבת אורחים בבית. מיד, בנטות יום של שבת לערוב, חוגר ר' וילוילי את מטפחתו האדומה על בטנו, יוצא מביתו ב“מאה שערים” והולך את מהלכו הרב עד הכותל המערבי.

על־פי רוב עומד הכותל באותה שעה שומם. אין בן־אדם מצוי על המרפסת שלפניו. האבנים הכבדות שקועות בתרדמת האלפַּים וכאילו הן מכונסות לתוך עצמן ודבר אין להם עם הפלא הגדול, שעליו ישתוממו כל באי ה“כותל”; ורק מתוך אִלמוּת הן מספרות סוד קדמוני, מחריד, הפורש על עצמו רקמת חלום עתיק יומין.

ולר' וילוילי אבן קבועה ב“כותל”, שעל־ידה הוא מתפלל תמיד ואינו מחליפה באחרת. שחורה וסדוקה היא האבן ושקערורית גדולה בה עד כדי הכנסת ראשו של ר' וילוילי. – וכשמתקרב ר' וילוילי בדרכו אל ה“כותל”, – מיד נעשות פסיעותיו יותר מהירות וחטופות. שקערורית האבן כאילו קוראת לו בדממה מרחוק. והוא ממהר ומטיל עצמו אל תוך אותה אבן ומוסר לה את נשמתו. רגעים רבים עומד הוא דומם, ראשו שקוע בתוך האבן הגדולה ופיו מודבק אליה, כהצמד אוהב אל שפתי אהובתו, וקירות לבו הומים, הומים בלי הגה. אחר – מתחילות אנחותיו וגניחותיו, שמשתפכות זו אחר זו מתוך לבו אל תוך לב־האבן, באין שומע…

כך דרכו. אלה הן החביקה והנשיקה היחידות, שר' וילוילי יודע.

עוברים רגעים, ולאט לאט מתכנסים יהודים בודדים, שחושבים לזכות מיוחדת להם להתפלל עם ר' וילוילי ב“מנין” תפלת ערבית זו. ועם צאת הכוכבים עוקר עצמו ר' וילוילי מתוך חיק־האבן. אחד מן המתכנסים נגש בדחילו ואומר: “מנין יש”, ור' וילוילי, בלי להעיף עין מסביב, מתחיל בקול נגינה עורגת, לבבית:

– והוא רחום יכפ–א–א–א–ר עון…

__________

ורייזלי, אשתו של ר' וילוילי, צעירה, בריאה, ועינים דולקות לה. פניה עגולים, נחמדים. שער הראש הצעיר נִתַּן אל תחת התער, ומטפחת דקה ירקרקת מהדקת היטב את הפאה הנכרית שעל ראשה ומגלה ככל האפשר את המצח הבריא, הבולט, המעוגל; וקצות המטפחת קשורים לאחור. היא שומרת על נקיון החדרים, משגחת על בעלה, מטפלת בו בכבוד, מקשבת לדברי תלמידי־החכמים הצעירים, העוטרים אותו ומשבחים את גדולתו בהתרחקם מעליו לקצה־הבית; אלא שהיא אינה רואה את פני־בעלה כמעט כלל. זה עשר שנים שהיא מביטה אליו מצד ערפו. בשבתו על כסאו למול הגמרא ולמול הקיר.

ר' וילוילי נוהג בה מנהג פרישות זה כמה. בנים אין לה. את האוכל היא מגשת לפניו ועיניה דולקות שלא כרגיל. אבל הוא עיניו נתונות בגמרא, ושעת־כושר לבוא עמו בשיחה אין לה.

יודעת רייזלי את אהבתו של בעלה אל ה“כותל המערבי”. היא מכרת באבן המיוחדת לו והיא יודעת, שבעלה מחבק את האבן ומנשקה. וכשהיא עומדת בקרבתו ועיניה דולקות, היא חשה בקוֹרו את קור־האבן, שהוא מביא עמו מתפלת מוצאי־שבת.

יש שמתכנשים בחורים אחדים אל הבית, והם מתהלכים צפופים בחדר הקטן ומתלהבים בלמודם: סוגיה חמורה לפניהם. רייזלי כבר מכרת בנעימות השונות של הפרכות והישובים. ומכרת היא בפניו את האברך היותר מצוין בישיבה, את יונה, אף אם לא דברה אליו דבר מעולם. רייזלי מתהלכת בין הבחורים ועיניה הדולקות מושפלות. היא יודעת, שהכל מתלהבים מרמזי פי בעלה, – ונוח לה, וטוב לה.

ואולם יש שבשעות כאלה תלבש רייזלי עצבת. וכיון שיש אנשים סביב־בעלה, הרי היא יכולה להשתמט. ואז חובשת היא במטפחת את ראשה ומחישה צדיה בכל המהלך הרב עד הכותל המערבי.

היא עוברת את כל רפשה של מאה שערים, מגעת אל הרחבה ההומה שלפני שער־יפו, נחפזת על פני חנויות הירקות, על פני חנות ממכר הדגים, על פני חנויות ממכר הבד, נכנסת אל תחת הקורות המאהילות ומאפילות כמו אל תחת הינומא, חוזרת ומתפתלת בכל נפתולי המבואות, יורדת במדרגות החלקלקות, נכשלת ונתקלת והולכת כקופצת, והנה היא – על יד ה“כותל”.

ומיד היא מתנפלת על אותה האבן, “של בעלה”; מסתכלת בה תחילה בעיניה הדולקות והמחננות, אחר היא מַחֲלֶקֶת אותה בידיה, נדחקת אליה בגופה הגמיש ונוגעת בה בפתחי־פיה. באותה שעה היא מרגשת, כאילו נגעה בפי בעלה, כאילו באה במגע עם כחו של בעלה, עם שיור רוחו ונשמתו אשר במקום הזה. הלב הבריא, הרענן והכואב, משתפך אז בתפלה לאל־עליון, לאל אשר ענה לשרה, רבקה, רחל וחנה, והוא מבקש חן וחסד, הריון לברכה, זרע כשר, והעינים הדולקות דומעות דמעות רותחות, והן שופעות אל תוך גומות האבן הקרה.

_________

יונה הוא מן האברכים היותר מצוינים בישיבה, כי על כן הוא אורח תמידי אצל ר' וילוילי. אין הוא מן החריפים אלא מן הבקיאים. די לר' וילוילי להפליט מפיו מימרא אחת – ויונה “זורק גמרות” שונות ומראה בקיאות גם בפוסקים. ר' וילוילי מחייך לו לפעמים בהחזיקו בידו את מטפחתו האדומה. ויונה מחזיק בידו את מטפחתו הלבנה ומראה באותה שעה פנים של קצת פזור־נפש, כאילו חס לו ליהנות מחיוכו של ר' וילוילי. ואולם יש אשר ר' וילוילי מראה בחוש את הנאתו וידו המחזקת במטפחת האדומה שומה על ראשו של יונה, כאומר: אתה כל הנאת־עולמי. באותה שעה מזהירים גם פניו של יונה, פניו הטובים, הבהירים, הגלויים, שזקן קטן ורך כמשי סובב אותם. אז מתלקחות עיניו השחורות של יונה מתוך הכרת החשיבות והן משוטטות ברוחב החדר ונופלות גם על פניה שלה, של רייזלי, שתמיד היא עומדת או יושבת מאחורי ערפו של ר' וילוילי ושיש לה תמיד עבודה בחדר זה לתקן ולסדר, ועיניה תמיד דולקות, כאילו בעל־כרחה, ופאתה הנכרית מהודקת הדק היטב מעל לפניה המלאים, הבריאים והבהירים.

וכיון שיונה יושב תמיד כמעט מול ר' וילוילי, הרי שעיניו נחות על־פי רוב בחלל החדר. וכשהיא, רייזלי, מגשת אוכל לר' וילוילי, הרי היא נמצאת סמוכה לבעלה וליונה. עיניה דולקות מעל לראשו של בעלה היושב בכפיפה, וחלילה לה להפנות מבט כל שהוא כלפי יונה. דבר זה נעשה רק ממרחק כשהיא עובדת בקצה החדר, מאחורי ערפו של בעלה, היושב ערום למחצה, בתחתוניו הלבנים, ומפיו מתמלטות נהימות־נהימות כשהוא מנענע תנועות קלושות במטפחתו האדומה, ויונה יושב כנגדו, משיב ומרחיב הלכה, מנענע תנועות רחבות בידו המחזקת מטפחת לבנה, ועיניו מתלקחות בלהבת עונג, ומשוטטות במרחבי חלל החדר, ונופלות על פניה העגולים והצחים, שלא בכונה, ועל עיניה הננעצות פתאום בפנים העגולים והצחים והגלויים כנגדה… ודלֵקה בדלֵקה נפגשות.

ואז מכסה אדמומית שלא מדעת את פני האשה הצעירה. מבטי־עיניה משתפלים, מוחה הולם שלא כדרכו, ולבה רוחש כבוד והערצה לבעלה ולתלמיד ותיק זה, היושב ממולו ופניו מאירים כל כך בתורה, ולבושו נקי, ועיניו הטובות כה מושכות – שלא מדעת שניהם.

_________

והיה שביעי של פסח, שחל בשבת, יום אחד אחרי סיום הש"ס על־ידי ר' וילוילי ותלמידיו. בבית רבו האורחים־התלמידים, ורייזלי היתה לבושה שמלה חדשה, מבהקת, ופניה הטובים האירו בזיו של יום טוב. היא התהלכה חפשיה בין האורחים והגישה לשולחן מטעמים ויין, אף נועם־אמרים חלקה לכמה מן האורחים ובפרט ליונה “האורח הקבוע”, שהרבה לשתות מן היין לכבוד יום טוב ולכבוד הסיום, לחיי ר' וילוילי ולחיי המסובים, והיה מבודח מאד בדעתו.

אף ר' וילוילי היה לבוש מכנסים עליונים, שחורים, ושתה רוב הכוס, ושלא כרגיל הרבה “לדַבר בתורה”, בענין המצוות שהזמן גרם, ונעץ הלכות־פסח בהלכות סוכה ואתרוג, עד שבא לדרוש גזרה שוה: נאמר כאן “ושמחת בחגך” ונאמר שם “ויין ישמח”, והפיק מוסר השכל ודרך־ארץ, וקולו נשמע, שלא כרגיל, בכל חלל החדר, שאור יום־טוב בו, וכל האורחים היו קצת כמבושמים ועם זה היו תמהים לר' וילוילי, שמדבר חליפות עם זה ועם זה, ועצור במלים לא יוכל.

אלא שפתאום נשתתק. הורגשה שקיעת־החמה – בירושלים שוקעת החמה פתאום – ושעת דמדומים אפלים צנחה לתוך החדר. שבה ונחה על ר' וילוילי רוחו התמידית, עצבות אלמת אפפתהו, והוא מהר לחגור את מטפחתו האדומה ויצא מן הבית, ופניו, שרשמי הכרכומים לא נמחו עוד מעליהן, מועדות אל ה“כותל”.

יצאו אחריו כל האורחים ויונה בתוכם, כשהוא קצת כושל ברך וכובעו שמוט במקצת הצדה, ורייזלי מלַוה את כולם עד הפתח ופוסעת שנים־שלשה צעדים מחוץ לפתח, ובפניה המאירים היא מברכת את האורחים לזכות לשנה הבאה.

הרחיק יונה ללכת – וחזר.

משום מה חזר? – אפשר לא הרגיש בטחון ברגליו בכל הדרך. אפשר צללו באזניו דברי־הברכה של אשת ראש־הישיבה ומשכוהו לאחוריו, או אולי משום ששכח את מטפחתו הלבנה על השלחן.

הוא חזר ונכנס הביתה בשעה שדמדומי בין־ערבים כבדים שררו בו. בחדרו של ר' וילוילי עמדה באותה שעה רייזלי על יד הגמרא הסגורה. אף היא היתה נרגשת במקצת. רוחה המה, ועיניה, אחוזות רשת־דמעה, נוצצו בחשכה. ידה האחת היתה שמוטה על הגמרא ובידה השניה החזיקה במטפחת של יונה, שמצאה על השלחן.

הוא נגש אל השלחן ואחז במטפחתו בקצה השני והרגיש, שרייזלי, כמתכונת למסור לו את המטפחת, מחזקת בה בקצה.

וכך עמדו זה מול זו על יד הגמרא הגדולה, שניהם אוחזים במטפחת, ויונה מרגיש את קרבת רייזלי אליו.

נדמה לו, שהיא דומה לו ממש בגבהה ושהיא נלהבת ועיניה יוקדות יותר מן הרגיל, ושביבי־אש מתמלטים ונופלים לתוך לבבו, וחום של גוף גמיש מלפף את פניו ומכהו בתמהון, עיניו תועות ולבו תועה, וראשו כאילו מתכופף לאט־לאט לעומת המצח העגול, הבולט, המהודק בפאה הנכרית ונקרב אליו…

רגע נמשך הדמיון – והיה כלא היה.

______

ובאותה שעה נשק ר' וילוילי נשיקה חמה, מקירות־הלב, את השקערורית השחורה והקרה שבאבן ה“כותל”, ועקר עצמו בכח ממקומו ופתח בנגון עורג ולבבי:

– והוא רחום יכפ – א – א – א – א – ר עון…