רקע
קדיש יהודה סילמן
צַיְלָנִים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

 

א

על מגרש רחב ונקי, נטוע במקצתו שדרות ארנים ואלונים, הנמצא במעלה ירושלים החדשה – הוא “מגרש הרוסים” – נמצא בית־הכניסה הפרבוסלבי, עם מגדליו ופעמוני הנחושת הכבדים־הנוצצים, הנראים מתוך אשנבי המגדלים העליונים. זה בית־הכניסה – התחנה הראשונה בדרך הקודש בה ילכו הציילנים הבאים לארץ הקודש ממרחקים, מערבות סיביריה, מפלכי רוסיה הפנימיים, באלפיהם מדי שנה בשנה.

על השטחה הרחבה אשר מסביב לבית הקודש הזה משתטחים הציילנים על חבילותיהם ועל קומקומיהם, עיפים ויגעים מטלטולי הדרכים, ובעיניהם מהבהבת אש הקדושה של ארץ הקודש, אשר זכו להגיע אליה ולדרוך על עפרה.

מסתפקים במועט, בפת חרבה וטשַאי לה, הם נכונים ללכת עוד מאות מילים, אל כל אשר יורם הכהן הגדול בקומתו מאחיו, המתרומם מעל כל הגולגלות החשופות־הנמוכות, ופיו ממלמל פסוקי תהלים וידיו עסוקות עתה בהתרת חבילותיו או בצליבה תכופה, בהתבוננו אל כל סביבתו, אל שפע האור והזיו השורה על כל המגרש ואל תמונות הקודש החרותות־הצבועות על משקוף הדלת ועל המזוזות של בית־הכניסה.

עוד לא נסתלקו אתמול שיירות הציילנים לדרכן, מפני שהכהן אשר בירושלים, שהגיע תורו ללוותן, “לא הרגיש את עצמו בטוב”, ומשום כך התפללו אתמול כל האכרים הציילנים לבריאותו בחרדת־נפש, והיום הגיעה כבר שיירה חדשה, לא גדולה, אשר, מפני דוחק במקום, נתכנסה ונתכוצה סביב לגדר החוצצת בין אנשים ובין עמוד אבן עתיק, ארבעה מטרים ארכו, המונח בחריץ המגרש, לתמהון כל עובר על מראהו ועל כבדו, אם כי הוא מפוצץ במקצת; ונתבלבלה דעתם של כמה ציילנים במדה זו, שבטרם הספיקו להביט את כתבות הקודש ואל הפעמונים, נפלו על גדרת עמוד אבן זו וקראו את הכתובת על הפח, אותיות לבנות על פח שחור, האומרת: עמוד אבן זה נמצא בשנת 1851 וגו'.

– אבא, אבא! – קראה מרוסיה אל הכהן הזקן, אשר נצטרף אל השיירה עוד שם, על היבשה במולדת, – הנה עמוד מלפני יותר מששים שנה…

והכהן עמד באותה שעה בתפלה. ומרוסיה בושה על עצמה פתאום, כי הנה לא כמנהג שיכלה לנהוג בכהן בזמן היותם בדרך, והם היו שכיחים זה לגבי זו, יכולה היא לנהוג בו על אדמת הקודש.

הנה הוא, הכהן הזקן, עומד בתפלה לפני האם הקדושה, והיא פרצה אליו במלים סתם, על עמוד אבן, וקול רם נתנה אל תוך האויר הקדוש של ירושלים.

דבורה נפסק, והיא הרכינה ראש בעלבון.


 

ב

בית הכהנים הבנוי חדרים־חדרים, קנים תחתיים ושניים, עמד על גבול המגרש, לא רחוק מבית־הכניסה. קול הפעמונים נשמע תמיד בתוכו, ובחלונות החדרים העליונים, שבאחד מהם גר הכהן הצעיר, טריפון, נראו הפעמונים גם בכל כבדם וקללם.

ודאי שסמיכה זו של בית הכהנים אל בית־הכניסה היתה, כדי שיוכלו הכהנים לבוא מהר אל העם המחכה לתפלה ולברכה. הן כה גדול צמאון העם הבא ממרחקי תבל להתיחד בתפלה קדושה על גבעה בירושלים, במקום התהלך המושיע, במקום נשא דבריו “הוא עצמו” ורפא עורים וחרשים וכל בעלי־מום.

הנה הכהן וסילי, אשר חלון חדרו מוסב אל בית־הכניסה, דק וגבוה הוא, פניו חורים וענוגים וזקן שחור וקצר מסב את לחייו המשֻפּות. כולו שקוע בספרי הקודש ועיניו נוצצות באש מלובה בניצוצות קדושה. פרוש מן העולם ומן הסביבה הוא. הוא מרבה לטייל בין שדרות האלונים בחוץ, רגליו נוגעות ברַכות בדשא הרענן והרטוב בעוד טל בוקר עליו, ועיניו מביטות נוגות־נוגות ברסיסי הטללים אשר בראשי העלים, נפשו כולו עריגה למסתורין של מהות הנצרות.

הה. הוא היה כבר בנצרת, במקום עמדה ערשו של המושיע, הוא טבל כבר בבארה של מרים, ובסוּף הירדן לן לא לילה אחד, ובמעין אלישע את רגליו השהה, ואת רחוב הענויים מדד ממש בשעלו, ואת עיניו הוא נושא למערב בכל שעה של שקיעה המשתפכת באופק שמי ירושלים, ואף־על־פי־כן…

את אשר תבקש נפשו לא ימצא. לחייו משופות ורגליו כושלות ולבו חלל. הוא פרש כבר מקבוצי אנשים, מאָרחם ורבעם ומחשבתם. אף לתפלה יוקיר שפתיו… ופעמים הוא יושב על הספסל אשר בשדרה ומתבונן אל כל קהל החוחולים הבאים עמוסים צרורותם. והם עצמם כחבילות חיות מתנועעות, כולם עיפים ומאובקים ומעונים מדרך ים ויבשה, ומחשבתו מציקה: אנה הם עולים? – – –

ובעוד נפשו כמהה למצוא את סוד הקדושה שבהוית הארץ ועיניו ממצמצות ונבטות למרחקי האופק, עוברות על פניו פתאום שלש האחיות היוָניות הצעירות, אשר עלומיהן ואש בתוליהן נודפים מגלוי הלוח החלק והורוד של לבן, מזרועותיהן החשופות ומתוך מתיחות הגרבים אשר צבע העור להן ומתוך אותה הטפיפות הקלה, הצודה.

אז נפשו תאבל אליו והוא מרכין ראש בכאב.


 

ג

בין שאר הכהנים שבבית והכהן טריפון בתוכם שרר עתה משא־ומתן קשה. לא היו עניני הכספים המתקבלים מכל חלקי רוסיה כשורה. הרינון שנשמע גם אחרי ולדימיר הכהן הראש התחיל גובר יותר בימים האלה. הכהנים וטריפון בלשונו החדה והצלולה התחילו נרגנים בחדריהם־כּוכיהם: היכן אלפי הרובלים, עשרות אלפי הרובלים, מאות אלפי הרובלים, הנשלחים בקדושה והמתקבלים ומתמזמזים בידים לא־אמונות? עד מתי יהיה כן? צריכים הדברים להגיע לפטרבורג, למקדש קרמל במוסקבה הקדושה! לא צריך ללכת לתפלה, למלא את עבודת הקודש לפני העם! משום מה באמת ירבה טריפון להתפלל משאר הכהנים? וכי משום שהוא גבוה משכמו ומעלה מכל חבריו ופרקו נאה ושערות ראשו וזקנו מגודלות וקולו ערב יהיה הוא תמיד המתפלל עם כל הציילנים? יודיע הוא לעם “שאינו מרגיש את עצמו בטוב”, ודי.

הרינונים הלכו וגברו. אי־שביעת הרצון התפשטה בבית. נשמעו לפעמים דברי גדוף, וגם בסגנון של נבול פה. החדר היבש של טריפון, אשר חלונו נשקף אל הדרך שכמה, התחיל להיות קצת מאיים. הכתלים היו ריקים, זועמים. ספר תהלים בלה היה מונח על השלחן, בגדיו, בגדי הקודש, היה מושלכים בפאתי מטה, רוח מן החוץ היתה הומה בחור העגול אשר ממעל לחלון ומתריזה אל פני החדר, והאם הקדושה, המוארה באש אדומה, היתה נבטת, עטופת יגונים קדושים, מתוך זוית החדר המזרחית־צפונית.

מרתה הפסחת, העוטיה בלואים, העולה יום יום במדרגות בית־הכניסה לצלצל בפעמונים לתפלה, היתה האחת אשר הבינה לרעו של טריפון, כשהיה סר וזעף, ואשר ידעה לשדלו ולפיסו. אלמלא הוא – אמרה מרתה תמיד בלבה – כל התפלה מה היתה עליה? באים המונים מכל העולם, מתענים בדרך, צמים ארבעים יום, וכי אפשר להם בלי תפלה בירושלים? הכהנים האחרים הללו – יסלח להם המושיע! – מה קולם? צרוד, שבור, מרוסק, או דק מדי או עבה מדי, אבל טריפון – מי כמוהו! תפלת פיו נופת צופים. טריפון מתפלל, מי לא ישמע? קולו מנסר בקצב, בעוז, בחדירה אל הלב. הכל מנשקים את שולי שמלתו בחילו ורחימו. מידיו יבורכו. בדבר פיו יסלחו עוונותיהם. אלמלא הוא – כלום היו באים כל הציילנים ירושלימה? שמו הולך למרחקים, שמו נשא במרומים.


 

ד

וטריפון היה עומד לפרקים בחלון ומשקיף עצובות. היה מזקיף את כל שעור קומתו ומסתכל בהר הזיתים הקדוש, במגדל הטור המחודד, הגבוה, המתנשא לדקור את הרקיע בלבו. רואה את המסגדים בימין, את שממת הככר בשמאל, את הדרך הלבנה המובילה שכמה, את הבליטה השסועה אשר לסלעי הגיר המשתרעים על חלק רב מן ההר, וכל אלה הוגו את נפשו והרעיפו טפין־טפין של עצבות בלבו. אלמלא היא, מרתה, – חשב גם טריפון, – מה היה עליו, השומם, הגלמוד, הערירי! מרתה לוקחת את כלי הלבן שלו, כובסתם יפה, תולה אותם על החבל במגרש מול חלונו, ועשרות אנשים ביום כופפים את ראשיהם לפני שמלותיו בעברם תחת החבל. אף זאת, מרתה מצעת לו המטה, מסדרת לו את כלי־הבית כששעתה פנויה, מספרת לו מכל שיחות הציילנים, על כל הבאים והבאות.

גם הבוקר עמד משמים בחלונו. דרך שכם זו שנשקפה עתה לעיניו הזכירתהו את הדרך המזרחית ליריחו, הרחבה מדרך שכם, אשר בה הלך זה לא כבר בראש חבורה גדולה של ציילנים. צלב הכסף הגדול היה על חזהו, ובמקלו בעל גולת הכסף, היא הגולה המבהיקה ונוחה כל־כך לידו השמנה – הוא המקל העומד עתה בפנה – הראה לכל ההמון את דרך הקודש שעבר המושיע. הראה כל סלע שישב עליו המושיע לנוח. כל באר מים אשר שתה ממנה. כך הוא הולך ומראה ומורה. הרגלים כמו נשאות מאליהן, המקל כמו מתנועע באויר מאליו, הפה כמו ממלמל מאליו אל כל ההמונים המרובים הדומים כל כך זה לזה…

הילך מחר שוב?

והוא הרגיש את שממון נפשו כשממון אשר בחדרו מאחוריו. עיניו הביטו נכחן בלי טעם, גופו הכתפני כמו הושח וצומצם, ובלב עלו זכרונות נעורים:…מרחקי מולדת בעבר רחוק, סביבת כפר רעננה, בכורי הבחרות, עוונות ראשונים, למודי המוסר בבית־הספר לכהונה והרדיפה אחר החטא באינטרנט של בית־הספר… הכל היה לפני עולמים… כמה סבל וכמה כיסופים… הא? ממרחקי הזמן עולה לפניו נקודה בהירה, מחממה… בה פני אותה ריבה, רכה גוצה, אשר פתה ביער… מה?

הוא הזדקף פתאום. מה שוממת עתה התקרה מעל ראשו, מה בלה ומשוממת זו מרתה המשמשת לו… ומשום מה אין שום התעוררות נפשית לקחת ספר ביד, לשפוך תפלה חשאית לאלהים?

עברו באותה שעה גם על פניו “שליחות היצר”, אותן שלש האחיות היוניות, העוברות כדרכן במגרש הזה בשעה קבועה בכל יום, ועלומיהן ואש בתוליהן נדפו מגלוי הלוח החלק והורוד של לבן. שוב נאחזה בסבך מחשבתו אותה נקודה בהירה ומחממת ממרחקי הזמן… אותה ריבה רכה – ומרתה נכנסה אל החדר.

– שלום עליך, אבא! – אמרה והפסיקה את תעתועי מחשבותיו.

הוא לא הסב את פניו אליה, היא הביאה לו את לבניו והתחילה מסדרתם, ופיה לא פסק מלמלל:

– אכן ימים! מכל העולם באים. זקנים וזקנות וצעירות. כל העולם בחטא וכולו צריך ודוי. בלי מים קדושים שלנו הכל טמא ומזוהם. אבא טריפון! כשאני מצלצלת בפעמונים, צריך מיד לבוא לתפלה. כל העולם ממתין לתפלתך המשתפכת כאבקת המור. מי אינו יודע את הכהן טריפון? הכל אומרים: יאריך ה' ימיו. לעבור נהרות ומדבריות ולשמוע את תפלתו. עודם על הים וכבר שומעים את קולך מירושלים. יעשו אחרים מה שיעשו, לא אחטא בשפתי, יעשה גם ולדימיר הקדוש מה שיעשה, אבל אם אין פניך, אבא, הולכים עם הציילנים, ונהפך הכל לתוהו ובוהו ויראת שמים תבָּטל חס־ושלום מן העולם. כמה פעמים כבר שאלה אותי היום מרוסיה, עלמה נחמדה ויקרה – חטא כבד ודאי שקוע בתוך לבה: – מתי תראה מראה אבא טריפון? מתי תשמע קול אבא טריפון?


 

ה

וכשחזר אבא טריפון להביט בחלון לפנות ערב היתה כבר החלטה בלבו: לצאת מחר עם הציילנים ליריחו. לא העלמה “הנחמדה והיקרה” גרמה לכך, אף־על־פי שבמשך כל היום לא פגה מלבו החמימות המיוחדת המלַוָה את השם “מרוסיה”. שם זה הזכירהו מה ולא ידע מה. חמימות רכּה צרבה את פניו, ובעיניו התלקחה אש קלה, מוזרה. אכן, לא, לא. הגיון פשוט היה בהחלטתו: מה יתעקש? כך גורלו. העינים נשואות אליו והרגלים נטויות אחריו. אכן הוא הכיר, כי מתגנבת אל לבו מחשבה מגרה: אגב הילוך יראה את “מרוסיה” בעיניו. ומחשבתו המגרה הצעידתהו קדימה: אגב הילוך ישים ידו על ראשה. אגב – אולי גם בוא תבוא אליו… כך, לסריקת שערותיו. הוא ישב על הכסא. כאן ישב. והיא, כמו מניה, טניה ואניה, תבוא ותסרוק את שערותיו מאחוריו, לאט־לאט, את שערותיו הסבוכות כל־כך ודורשות יד אמונה… ואפשר תשים גם את ידיו בתוך שרוולי בגדו הנפוחים, בשעת לבישה.

ומשום מה עלה בלבו ביתר חוד זכרון אותה ריבה רכה שפִּתה ביער… אהה, לפני חמש־עשרה שנה… כמה פעמים התוודה כבר על חטא זה, חטא ילדות שצורב ובוער במעמקי הנפש, שעולה בלב, לפעמים, דוקא בשעת התרוממות הרוח, בשעת הטפה למוסר ולצניעות מעל הקתדרה בבית־הכניסה, על־יד שלהבות הנרות ובתוך אוירה מחממת ומאדמת של קטורת.

וראה את ווסילי קם מעל ספסלו וענף האורן חדר אל בין שערות ראשו. וסילי החור, משופה הלחיים, המסתגף, שלא טעם טעם חטא, והוא מבקש את מהות המסתורין של הנצרות, והולך תמס עם נפשו, עם געגועיו, עם מאווייו…

הוא נרעד רגע ועזב את החלון.

ועם בוקר נתרוקן כל המגרש. במקום אנשים צפופים נשארו פקקים, קרעי נירות, שברי כלי־חרס, קצווי ככרות לחם שחור, “רוסי”. כל הציילנים קמו ממקומותיהם בראותם מרחוק את אבא טריפון עם צלב הכסף הגדול על חזהו. התחילה תנועה ישרה, צפופה, חבורתית, אחרי הכהן ההולך בראש ובידו מקל הגוּלה של כסף. היתה צפיפות וכפיפות אל המנהיג, כאלה אשר לעדר הרחלים. עמד אבא כהן ועמד העם עמו. הלך אבא כהן והלך העם עמו, אחריו, בכפיפת ראש, בצמידת עינים, בחיל שלא להקדימו ולצאת לפניו. ברכוז מבט של הִסוס: שמא יעמוד, שמא ילך, שמא ירים כאן את מקלו, שמא תזל כאן אמרת קדשו.

מקרב ההולכים בהמון התבלטה מרוסיה. רכה וּורודה וכמעט גבוהה היתה. ראשה היה עטוף מטפחת דקה ושקופה, שירדה על מצחה. מתחת למטפחת נצנצו שתי עיניה הבהירות, שמצמצו בשמש ונתלטפו בזהרו שנפל על חלקת פניה וצואריה וזרועות ידיה המגולות, הטפוחות. השקיפה מרוסיה במרחבי השדות הקדושים, הזינה עיניה בגדרות הצבר הגבוהות הנותנות גם פרי מאכל, חמדה את אשכלות התמרים היורדים בשפע מן הצמרות ואשכלות חזה התרוממו וירדו בנשימתה. היא היתה כולה באוירה של קדושה, ולרגעים נתנה מבט צנוע, רוחש תודה לאבא טריפון, על מחזות היפעה הקדושה אשר לפניה.

ואבא טריפון עומד ונושא את מקלו ברמז למרחק ידוע: שם גבעה קדושה. פולוס התפלל שם. ושם – מעבר לחורשה – עמד מתיא בתפלה. במקום ההוא, שעכשיו שמם, היתה דרך, בה הלכו אורחות המדינים שקנו את יוסף ובה התהלך ישו. אחר כך קולל המקום והיה לגל אבנים עד היום הזה. הקהל נושא את עיניו, כמו מכונה אבטומטית, אל מול כל מקום רמז של המקל, משתומם, ממצמץ בשפתיו, נאנח או מחייך מתוך דמע.

עמדו על־יד מעין ופתח הכהן בשתיה מהמים הטובים והמתוקים. אחר הוציא כל אחד את ספלו לרוות נפשו מים. עתה בטל הסדר שהיה קודם לכן. איש באשה נתקלו, זרוע בזרוע התנגשו, והיה כעם ככהן. הותרה הרצועה ותחת שמי הקודש נתהוו חיים של חולין… הרגלים טבעו במי בצה קלה שנתהוותה מסביב, רסיסי מים נפלו על כל בגד, והעם שתה בצמאונו את המים בדרך הקודש, כאשר שתה את היי"ש בארץ מולדתו, בפנים רוסיה. ומכיון שבטלו התחומים, נמצא הכהן טריפון עומד על־יד מרוסיה, מסתכל בה בשעת הערבוביה, אוחז שלא מדעת בידה הטפוחה ומשהה, מסתכל אל ריסי עיניה המורדים בבישנות.

– מה שמך? – שאל הכהן את מרוסיה בקול נמוך.

– מרוסיה! – נשמעה תשובה חשאית בקול נעים, מלטף.

– ממרחקים ארוכים? – נשמע קול שאלה יותר רם.

– מבריאנסק! – נשמעה אותה תשובה חשאית.

ונרעד טריפון: מה?

“בריאנסק”, “בריאנסק” – נתבלבל במוחו. והוא הלא היה שם… אותה ריבה רכה… האם גדלה וגבהה כל־כך? והאומנם מרוסיה היה שמה?… כן… לא…

ומאז, בכל הדרך, כאילו נתבלבלה דעתו הקדושה. תועתעו חושיו. לקה רוחו.

הוא נסה לעבור במהירות על פני המקומות ההיסטוריים, תחת התמרים ועל־יד הקברים, ואולם ההסבר נעשה קשה לו. הוא, טריפון, – לשונו הלטושה והצלולה בגדה בו. הוא נסה להרחיב את הדבור. שלח ידו באויר צפונה ונגבה, קדמה וימה, ומקלו הגיד על כל: על הליכות האבות אברהם יצחק ויעקב, על כל הסביבה הזאת, על תעיתו של יוסף הצדיק בשדות האלה – ואבא טריפון אהב את יוסף! – על שבילי ההרים בהם דָרך אליהו, אבל אזניו לא שמעו את מוצא פיו. התחיל לערבב את אברהם ואת דוד, את יצחק ואת שלמה ואת פולוס ואת מתיא וכשהגיע ליריחו – – –

בכל אותה הדרך נשאה מרוסיה את ראשה העגול והיפה אל הכהן טריפון ושתתה בצמאון את דבריו, ופחד ורחב לבה לכל מראה עיניה ומשמע אזניה. ויש אשר ראתה את מבט עיניו זרוּת נצמד אל פניה, כמתאמץ לדלות סוד מתהום עיניה, ובלבה חלחל רגש של ביישנות עמוקה, אשר לא ידעה מהו ומהיכן הוא.


 

ו

שב אבא טריפון עיף ונטרד מן הדרך ומרתה היתה הראשונה שבאה לחדרו. היא הרבתה מלמל כדרכה: כל הציילנים פה אחד: אין כאבא טריון בעולם כולו. הלא גם שם היו להם כהנים ומטיפים לימים “ראשונים” ומועדים, אבל דברים כשמן בעצמות שמעו רק מפי אבא טריפון. מרוסיה זו, נלהבה וחסודה וחמודה כל־כך, הריהי נכונה לרחוץ אל רגליך, אבא, לשתות את מימיהן. אני אמרתי לה, כי אבא טריפון זקוק לסריקת שערותיו, שערות הקודש אשר לו, והיא אמרה: אין כמוה סרקנית, וברשותך הקדושה תבוא אליך לפנות ערב.

ושוב היתה שעת בין־הערבים, כשעמד הכהן טריפון להסתכל בחורשת הארנים אשר מול הבית ובכהן וסילי, שכאילו לא זז מיום שלשום ממקומו ועדיין הוא חובש את ספסלו ועדיין כמו ענף של אורן נתון בסבך שערו ועדיין מהות העולם והנצרות סתומה לפניו. היתה שעת השקיעה. שקעה שמש ירושלים וזהרוריה האחרונים שחקו בקלל הפעמונים. המית המגרש הלכה ונדַמה, צללים התחילו עוטפם את כל אשר מנגד. גם הדרך הלבנה, השכֶמית, נתעטפה קדרות. איכה הועם הכל! איך נעלם פתאום השמש! מירכתי המגרש עוד עלו באפלולית האויר קולות מניה, טניה ואניה, הכובסות את לבני הכהנים וקול החביט החובט בכתנות המלאות מים, הנפוחות, המוציא כתמים וסחי מתוכן. הנה ערבוב צלצלי עליזים. הלא הן, מניה, טניה ואניה, כולן נחמדות ועגולות ובאות אליו, נערה־נערה בתורה, לסרוק את שערותיו מאחוריו ולשים את ידיו בתוך שרווליו הנפוחים. עתה… אורחת זו… “בריאנסק”… שוב עלה אודם צורב בעור פניו הדק, ואש זרה התחילה משחקת בעיניו… “אש בריאנסק” הכבויה… והוא היה כולו נעירה־תסיסה־צפיה.

ובטפיפה קלה נכנסה מרוסיה באותה שעה אל החדר והתחילה מהדסת מפנה לפנה לסדר כל דבר במקומו, לנער אבק הימים… ומיד וכל אשר בחדר קבל צורה אחרת. התחילו נושמות בו צעירוּת ורעננוּת. מעל ראשה של מרוסיה לא הוסרה המטפחת הדקה, השקופה, אשר כסתה את מצחה עד העינים, הכל היה עטוף בשביס של קדושה, של קדושה חמימה. הכהן התהלך אחת הנה ואחת הנה ועשה תנועות של קודש. על השלחן הקטן היו מונחים הפעם שנים שלשה ספרים. אחד בכריכה יפה וצלב זהב על מכסהו. על־ידם כתבי השליחים, הברית החדשה, בתיבת אבן ישנה, צלבים ושרשראות, סמלים מעשה צדף וגמל עשוי עץ זית, ועוד כמה מנחות שהגישו לו הציילנים. בגדי החול היו תלויים על מסמר הקיר ועליהם בגדי הקודש, מעשה רקמה, שש משזר, המיוחדים לפגרא או להלוית המת. ועל תמונת האם הקדושה כאילו הוסף צעיף של מסתורין. היה נדמה, כי האם הקדושה מתכנסת לתוכה ומתרחקת ועוזבת לאט־לאט את החדר…

– הנה רבים הביאו מתנות לאבא טריפון, ולה אין מנחה בידה. ובמה תִּכַּף לו לאבא? – כאילו נפלטו מאליהן מלים אלו מפיה בנקותה את הסמלים ואת השרשראות על השלחן.

– אין צורך, אין צורך! – אמר הכהן הקדוש – אם לבך טוב. רחמנא לבא בעי.

והוא ישב על הכסא ופרש את שערותיו לאחוריו מעבר למשען הכסא, ומרוסיה נגשה אליו ועשתה בזהירות ובצניעות. ידיה נגעו נגיעה קלה בשערותיו ואף גם בקדקדו ואף גם במצחו. היא סרקה לאט־לאט. אחזה קווצות שער שחורות בין אצבעותיה הלבנות, קלעה אחת הנה ואחת הנה, ופזרה את המקלעות בבת־אחת ושוב קלעה ברעד קל העובר על ידיה. וכשנתרגלה למעמדה וכששאפה להארת מצח הכהן יותר ויותר, העבירה את עצמה מלאחוריו אל לפניו, עמדה והחליקה על המצח הרם ולטפה בידיה החמות את רקותיו שהלמו, את אזניו שצלצלו, את גבות עיניו, שערפל של דמע היה נסוך עליהן, את לחייו שבערו ואדמו, והוא הכהן הקדוש, ישב כבוש פנים בשמלתה, כבוש יסורים ותסיסת דמים עזים, רותחים, וברכיו לחצו בסערת בערת התאוה, כמו שלא בהכרה, את מתניה החטובות, החמות, וכשנפלו ידיה על פתחי פיו, כמו מאליהן, נשק להן בלט…

– “בריאנסק”! “בריאנסק”! – הלם בראשו הולם פעם – – –


 

ז

ולמחרת היה יום גנוסיה. בית הכניסה קלט אל תוכו את השיירה הקודמת וגם את האחרונה. אלפי נרות בערו בנברשות המצוחצחות והאירו את מעמקי הבית. לחש קודש שרר ורחש מסתורי התהלך. היה מבחינת “גילה ברעדה” בלב כל הצילנים, שזכו להיות בבית־הכניסה בירושלים ביום שלגנוסיה. נתפשטו הקמטים של בגדי החוחולים ונתעדן הבשר של הציילנות הזקנות. מרתה הזהירה בזוהר של קדושה: היא, הצלצולי פעמוניה, העֵזה את כל הקהל הגדול הזה לתפלת היום. כל הכהנים היו לבושים בגדי השרד, מדים של קודש, ענודים בשרשראות צלבים נוצצים, צלבי זהב וכסף ואבנים יקרות, שגווני בבואתם נתערבו בגווני מלילות הזכוכית והבדולח, שתלו ממאות הנברשות אשר בתקרה ועל כל הכתלים.

על הדוכן עמד הכהן טריפון, זה שבכניסתו לבית הרעיד לב כל הציילנים, והוא עבר על פניהם, בדרך שפונתה לו, ברשרוש איצטלת הקודש, כשמצחו הגבוה מאיר, כששערותיו סדורות צמות וכשהוא מבהיק בצלבי זהב וכסף.

הוא עמד ישר אל מול הקהל המשתוקק, השותה בצמא את צלו, פיו פלט צלולות, מלה־מלה, בעוזה ובכל משמעותה הנאמנה, החותכת, אם כי בסוף קולו נשמעה צרידה קלה.

כאבנים מדרדרות נפלו המלים בכל חלל הבית:

הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲווֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי.

כִּי פְּשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִי תָמִיד – – –

הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי – – –

תְּחַטֵּאנִי בְּאֵזוֹב וְאֶטְהָר. – – –


אנחות כבושות נשמעו תכופות מפנות בית־האל, דמעות פרצו מעינים. הידים הכו על כל לב: על חטא… על חטא…

והכל כורעים על הארץ, משתחווים ומודים.

אז יגשו הציילנים אל שורת הכהנים הארוכה והישרה אשר על הבמה. איש־איש שופך את חטאו באוזן הכהן, דומע, בוכה, מבקש סליחת אלהים, נושק ליד הכהן ועובר.

מרוסיה היתה בין הנגשים האחרונים. חורון רך היה שפוך על פניה. עיניה החיות והבהירות היו מושפלות לארץ, ופסיעותיה רעדו.

היא נגשה, כמו נדחפת, עד אבא טריפון. סגור לבה נפתח. חטא נעוריה, שהכביד על לבה מלפני חמש־עשרה שנה ואשר לשם וידויו באה ירושלימה, מצא עתה את בטויו. מלים מרוסקות ודלות שפכה בחיק אבא טריפון ואליהן נלוו גניחות קלות, מרעידות…

– הרחק… חורשה… אצל… בריאנסק…

והכהן טריפון לא שמע היטב את הפרטים. הוא עמד ישר, בעוד לבו תועה ועיניו כמוכות סנוורים והלמות רקותיו גוברת בעוז.

הוא התחזק על עמדו והושיט את ידו למולה, למול מרוסיה, והיא החזיקה בה לאטה ונשקה לה חשאית. מרוסיה הלכה ואחרות נגשו בזו אחר זו לאט־לאט, והכהן עוד הוסיף לעמוד ישר, לבלי מוש, ועיניו בהמון ההולך ונמוג.

המלצות קוראים
תגיות