RISA GRUND 🔗
אור הפנס, שהודלק קודם על המרפסת, הפריע במקצת למסובים. היה בו משום חידודין־חידודין בעין וגם לא התאים למצב הרוח הכללי. מן הנפט ומן הגפרור ומן החולין היה בו בשעה שמסביב נשבה רוח אטית מערבית, כשליחת מצוה, ללטף פנים, לחזק נשימה ולשובב נפש. החלט לכבותו, ובאותה שעה כאילו התעופפו היתושים והוֹגָה מפריע לאינטימיות החברה. הכוכבים נראו באורם האמתי, אף כי האנשים התעטפו אז בכהות של צללים. עתה התאים הכל, כמדומה, אל הרי ירושלים, שנשקפו אל המרפסת בקדמוניותם הקוסמת. ודאי, שאילו בקע אור הירח פתאום לא היה גם הוא מפריע מה שהוא. גם בו יש דבר מה מן המתאים אל זוך האויר ועדינות הוד מעלתו של הטבע בשכונה הזאת, המשתרעת בנחת על הר ועמק במרחק קילומטרים אחדים מירושלים. החבורה על המרפסת היתה הפעם כמעט מעור אחד, קרובה לענינים ספרותיים, אוהבת לספר ולשמוע מעשיות, קצת חידודים שלא מן הענין, ובכלל – נושאים שיש בהם מן המגָרֶה. בעדינות טפלה בחבורה בעלת הבית שכבר לא היתה צעירה ביותר, אבל הלב הנדיב עוד פָּעַם בקרבה. מעשי תופינים התנוססו בסלסלות; תפוחים, אגסים, והעיקר אשכלות ענבים מלאים ובשלים וגדולים בלטו מה“פירמידות”. המענין היה גם זה, שכל הפירות היו תנובת הגן היפה של בעלת הבית, המשתרע מול המרפסת עד “רחוב החלוץ”. משהובעה העובדה הזאת מפי בעל הבית הגבוה כתמר וארך הידים נשבה רוח של רצינות על כל. עם בליטת הפירות הגדולים הורגשה והודגשה פרשה של עמל. כמה עבודה הושקעה במגרש סלעים זה (והוזכר מאליו הצירוף “סלעי ירושלים”) עד שנעשה בר פרי, והידים הארוכות האלה, ידי בעל הבית החרוץ, כמה יבלות הועלו עליהן. תחלה פָּעַל הפועל. הסלעים נוקרו בנקר: הך־הך, הך־הך, אחר כך התעופפו מעל מרום גגות בכח של אבק שרפה, אחר כך הוסעו בדקר, סוקלו ושמשו גדרות ומרפסות, ובעפר האדמה שבלט מתחתם טפל אחר כך בעל הבית הנוטע: ערב־ערב והשקאה, בוקר־בוקר ונכישה ועדירה. המורה בבית ספר תיכוני, מר אזרחי, שישב סמוך לנשים, הקשיב גם לקול שיחה משם על הפירמידות, שאף שנקנו ב“המשביר” נאות הן, ובעיקר – מתאימות לגודל השלחן ולאשכלות הענבים התלולים. אי הגדרת המטרה לכנוס החבורה הזאת הערב הזה הקלה מאד על הנאספים כרוח, הקלה שנשבה על פניהם. היתה הטבת לב בפירות, היו שיחות קצרות של מה בכך, תבלין של בדיחה מפולפלת. הסופר בעל הסנטר הכפול היה אומר דברים של מה בכך ומצטחק בקול צהלה לא עדינה, והנשים העדינות, מלבד אחת, שהיתה דומה לספינה מהלכת, היו מחזיקות אחריו בקול צלצול זך ומדרדר, שהיה מוצא הד בהרי ירושלים. הפקיד, שההנהלה הציונית נשענת עליו, היה מתון ומונה מלים בחשיבות, כאילו הוא משלם משכורת לנמוכים ממנו, והאמן מ“בצלאל” דבר על הפוליטיקה הלוקלית, בשאלת הבחירות לועד השכונה הממשמשות ובאות. בכל השיחות, וגם בזְמָרים, שנשמעו בנעימה בהשתתק כל שיחה, לא היה עוד כדי משקל ומרכזיות של נקודה. אכן, הן יכלו להגמר גם כך, בלי משקל ומרכזיות של נקודה. אנשים עובדים ועיפים היו, והרשות בידם להתאסף על המרפסת הזאת לשם בידוח ופריקת משא החיים והנחת הדעת, אלא שזה מר אזרחי, המקובל כאיש שיחה ושאינו מבקר בתמידות את המרפסת, לא גרע עין מן הפירמידות התלולות אשכלות ענבים, שדרך אגב הלכו ונתרוקנו, ולא גרע אוזן משיחות הנשים שבקרבתו על פירמידות אלו או דומות להן, שאפשר להשיג במחיר קצת יותר גדול או קצת יותר קטון בחנותו של פלוני שברחוב יפו או במחסנו של אלמוני שבעיר העתיקה. נאחז אזרחי בפירמידות האלה וזכר את נסיעתו למצרים, וטיסתו בחשמלית ברחובות קהיר עד חולות הפירמידות וכל אשר ראה שם ואיך שראה שם, ובכח אסוציאציה נזכר בנסיעתו לפני שש שנים בבקעת אירופה, וכל אשר קרהו אז. תמה על עצמו שנשכח ממנו כל אותם הימים כל המעשה ההוא, ועתה נכספה נפשו להעלותו מתהום הזכרון, ונסה לצרף תו לתו, קו לקו. בינתים שררה שתיקה בחבורה, ואחד הפליט: נראה, שאזרחי מכין את עצמו לספר מה. הוא שתק והשתיקה מסביב כבדה יותר, וכאילו הכל נמסר לשלטונה של הרוח הקלה, המלטפה, ההומה לה אט, על פי רמזי הכוכבים הטופפים מלמעלה.
– נשיר שיר מה – אמרה האשה שבצורת ספינה מהלכת, ופתחה פיה בפצח שירה. משום הכבוד נענו לה אחדים מן המסובים, אבל הלווי הלך הלוך ורפה, והמזמרת נשארה בסולו, קול עלוב ומוחלש, שהסתיים בצויץ של צפור.
נסה אחד להתעורר בשיחה על ענין רציני, על מעשה התנפלות, שהיתה בשבוע שעבר על המוביל של הנוסעים מן העיר עד השכונה ועל מצב בריאותו של הילד שנפצע באבן חדה במצחו. נכנסו הגברים בשיחה זו על רפיון יד הממשלה, על שנאת הזרים לישראל, והנשים נתעוררו לשיח על העולל הפצוע, שעדיין לא יצא מכלל סכנה: שמא נפגע המוח.
בין כך ובין כך נתרומם הניבו של החבורה. דנו על האנטישמיות שבעולם, על ההתבוללות היהודית שבגלות, על חוסר יסוד של קיום לאותה היהדות, על אחוזי היהודים המועטים באמריקה שנתפסו עד עתה לציונות. רוח הסופר נעכרה עליו, כאילו נטלה ממנו אותה שעה העליזות הצרפתית המלותהו תמיד. הוא נסה לאכול את אשכלות הענבים האחרונים בתאבון, והשריגים שיצאו מרוסקים וממוצצים מידיו ומפיו נמלטו, כנסים מן הדליקה, אל הצלחת, שעמדה מוכנה לכך.
– דבר מה עליז, מן האהבה, מן החיים! – בקשה נפשו בקול.
ושוב נשתררה שתיקה על המרפסת הנטויה אל מול השחקים העמוקים, הבהירים, המכוכבים. ובינתים נתכנס אזרחי לתוך עצמו, והוא מוכן לצרף קוי המאורע שלו זה לזה בקול, שהקול יפה לזכרון. הוא קוה, שיפתח בספורו והזכרונות יעלו בד לבד ויצטרפו לתמונה.
– כך־כך! – נפלטו מפיו מלים קטועות ראשונות בתוך השתיקה הכללית על המרפסת ובאשר מסביב לה, בקרוב וברחוק.
– דברתן על פירמידות (ופנה אל הנשים) ודברתם על חוסר יסוד ביהדות (ופנה אל הגברים), ואלה הזכירוני מעשה ביסוד ובפירמידות, מעשה בי, שהיה לפני שש שנים, מעשה לא ארוך ולא קצר, לא מעציב ולא מבדח, שאילו ספרתיו בתור מעשה שהיה באחר, אפשר שלא היה בו מן הענין, אבל כיון שהיה במספר עצמו היושב כאן לפניכם, לפיכך – כדאי, אולי, להשמיעהו לכם, וקל וחומר כשהחבורה משעממת הערב במקצת.
הרעידו הנשים את כתפיהן קצת, והן עושות כונות מיוחדות לשמיעה, נתקרבה יותר בעלת הבית, שלא היתה צעירה ביותר אלא שהלב הנדיב עוד פעם בה, והסופר התכון לשמוע בכל זאת דבר פיקנטי.
זו היתה צפיה שנצטרפה אליה דממת האילנות, שעלתה מעומק הגן, וזה, אזרחי, פתח לספר לאטו:
– אומר אני, שהמרפסת הזאת יפה היא, שהשמים האלה יפים הם בכוכביהם, שהגן רב התנובה החמודה שלפנינו נאה הוא, שהחיים המזרחיים בארץ ישראל בני ענין הם, אלא שבכל זאת – אומר אני – חייב אדם היושב כאן מספר שנים להפליג לזמן מועט לאירופה. ישיבת קבע בארץ ישראל – אומר אני, אף שהנני כמדומה, ציוני טוב – סוף סוף משעממת, ואולי גם מחלידה את הנשמה. כאן אנו מסתובבים בעוגה צרה, רואים תמיד אותם שמי התכלת – ולהביט תמיד רק על תכלת גם זה משעמם – אותם פני האנשים והנשים. לא. כך להאריך לא טוב הוא. טוב להיות משנה מקום, להפליג על פני ים, לשוטט עם חשמלית, להזין עין ממיטב היצירה הטכנית שיצרו בני אדם, לפחות, בעולם הישן המערבי, להותעות אחרי ברק מגרה עין ותועפות מותרות וקסמים של חיי סאון ואון שוטפים, סוחפים, גורפים בדָכְיָם. ודאי שסדן העולם אחד הוא, והאור אשר שם, בעולם הגדול, גם הוא מתעה הרבה, ויגון בני אדם בוקע ממצהלות מריעים ומתופפים; אבל היוצא מהעולם המזרחי אל המערב – ימים ראשונים מכים עליו בעזוז חייהם, בשמחת און ובצהלת אבירים, והוא כנדהם מעוז החיים, מן השפע ומן התועפות. כאן, בשממון חיינו ובערבות החשופות, אנו מכירים בכוחות אלוה ומתקרבים אליו, ושם, בסערת החיים והתנועה, בין החומות הגבוהות, המחַדות עיר ומְתים, נשכח אלוה ונראה האנוש בכל תעצומותיו, בכל פעלו במלחמתו עם היסודות הראשונים לשעבדם, להכריעם, לנצלם. שקוע במחשבות אלה עמדתי ברחבת בית הנתיבות בעיר בירה אירופית אחת. איש לא הכיר בי שאני בן המזרח, אבל בי עבר רוח השכרון בראותי את המערב בכל תנועת חייו וזרמתו, שהשתקפו בעיר היפה הזאת במדה שלא ראיתי כמוֹהן מעודי. הרגשות נרדמות תחת שכבות אבק של חיים דוממים נעורו בי, ואני אמרתי עם לבי: מה טוב להגרף עם החיים הסואנים האלה, לרוץ אחריהם ולהעלם במעמקיהם, לתעות־לתעות אחרי אור זהבם. מחלון קרון הרכבת נשקפה אלי צעירה יפת תואר ויפת מראה ואני, מבלי חשוב הרבה, לקחתי לי כרטיס לדרך רחוקה והטלתי את עצמי אל הקרון הזה. נזדמנתי עם הצעירה בתא אחד שבקרון, ואיש לא היה מלבדנו. אני טְרוד דרכים, גבר מטולטל ממרחקים, שזוף שמש המזרח, והיא צעירה כבת עשרים ושתים, בהירת פנים חטובים ויפים, ועיניה תכלת עמוקה, שקטה, נוהרת. עתה ראיתי שהיא יותר יפה משחשבתי בתחלה, והרגשתי את עצמי מאושר, שאני יכול לנסוע בחברתה דרך ארוכה מאד. כשש עשרה שעות, לפי שהגידה לי את מחוז חפצה מיד. בחורה גרמניה בהירה זו – אמרתי בלבי – תהיה משוש דרכי הארוכה. הייתי בטוח מן השיחה הראשונה, מפתחי פיה הקטן־העגול בהשיבה לי נעימות על שאלותי, שנדחפו מפי זו אחר זו, שאוכל לבלות אתה בנעימים את שעות הערב והיום של נסיעתנו המשותפת. הייתי במצב של מעוֹרָר וזחה עלי דעתי. סדרתי חפציה וחפצי והתכוַנתי שתהיה לנו ישיבה נעימה ומקורבת, והרכבת נשאתנו מיד בסערה. מן השעה הראשונה ישבנו ושוחחנו כמעט בגלוי לב. יש אנשים שאתם רואים אותם בפעם הראשונה בחייכם ואין מחיצות של זרות ביניכם, ואתם מספרים עמהם על הכל, כאילו הייתם ידידים ימים מרובים למאד. מבט עיני התכלת של הבחורה הזאת, שלפני רגע קט, צדד את לבי והרוַני אושר, ואני חגותי כאשר נדבה לי את מבט עיניה בשניה ובשלישית. הייתי כגבר עֲבָרו יֵין נעורים וחמדה. היא, ריזה נרונד, שגמרה בית ספר גבוה, בת הורים טובים אמידים, היושבים בלב גרמניה, יודעת נגון וזמר, צופיה הליכות בית אמה, אהובת הוריה, שלא יצאה מגבול גרמניה וחוצה, ואני, אלכסנדר מקסימי (כך התודעתי לה) עברתי ימים וארצות, ראיתי עולם ומלואו, ועודני מתייר את העולם בכל גוניו ותהפוכותיו. בנאמנות ספרה לי ריזה גרונד את תולדות חייה הפשוטים, הנוחים, חסרי המאורעות, המפַכִּים לאטם בעִירָהּ, תולדות קצרות ופסוקות, ואני לא פסקתי מִסַפר על מאורעות חיי העשירים, שבדיתים בזה אחר זה. בלבי גדל משעה לשעה הצורך להיות מעַנין בעיני הילדה היפה אשר למולי, וכח היוצר שבי לא נכזב, וצרפתי ספור לספור, מאורע למאורע, מעשה מדינה אחת למעשה מדינה חברתה, ורתקתי חוליא בחוליא, ענין בענין, ושרשרת ארוכה של גונים ואפקטים ומעשים ומראות פתחתי לפני ריזה גרונד. היא הסתכלה בי בעיניה הגדולות, התכולות, והאמינה באמת ובתמים באמת שביצירותי, ואני הייתי בעיניה כאדם בלתי רגיל, שהעולם והחיים פתוחים לפני כספר, ובידי לתת צורה ספרותית למראות ולמאורעות אשר ראיתי. בכל זה היה מן הנגוד לאמת, כי על צד האמת, הרי היא, ריזה גרונד, בת העולם הסוער והשואן, ואני, אלכסנדר מקסימי, בן העולם המזרחי הישן, אלא שאני הייתי כשתוי עד לשכרון מֵחֶבְטַת החיים הסואנים אשר טפחו על פני, ומצאתי ענין להמצא בלבוש שאינו שלי. אני מודה על האמת, שהייתי בהתעוררות מרובה וכל מאמצי הפנימיים היו מכוונים למשוך אלי את לבה של ריזה גרונד, עד שכל יצירה לא נבצרה ממני באותה שעה.
– ההיית גם באוריינט? – שאלתני העלמה בשימה בי מבט החן שלה.
– איזו שאלה! – עניתי בהתפארות – וכי מי משכיל בזמננו שלא בקר את האוריינט?
ואני מציף עליה את ספורי על המזרח. אני מספר על ערי החוף של הים התיכון, על החיים הפנימיים, על סדרי המשפחה, על לבושי הגברים והנשים, על השקט והשלוה והקפאון והרשלנות והנרגילה, ואני נותן את לבי, שעתה הגיעה השעה לספר לעלמה נכריה זו על התאמצות עמי להקים את ביתו בפלשתינה. אני ידעתי, שריזה גרונד חושבת אותי לאיטלקי או ליוני, ואולי גם לגרמני, שהדיאלקט שלו אינו גרמני טהור כשלה, ונוח היה לי במצב כזה, דוקא, לספר על פעולות היהודים בפלשתינה, ונסיתי לפתוח בזהירות:
– הייתי גם בפלשתינה…
– אך זוהי ארץ ארץ שוממה, חרבה, שאין בה כלום מן הענין, – אמרה היא מיד.
– כיצד להגיד? כן. זה אמנם כך – המשכתי בגמגום – ואולם יש שם שמים עמוקים ובהירים ותכולים כעיניך…
– האמנם? – אמרה היא בלי רצון – ואתה שזוף ושחום ושחרחר כאדמת מולדתי – הוסיפה לי בקומפלימנט, ומיד המשיכה – נעזוב נא פלשתינה זו. רק מעט מאד אני זוכרת עליה מימי ילדותי בלמדי את שמה בגיאוגרפיה. שמא היית גם במצרים? את מצרים אני זוכרת מעט יותר, מאז למדנו על תולדות הפרעונים.
– ודאי שהייתי גם במצרים! – עניתי ואמרתי.
– האומנם? ואת הפירמידות ראית? ואת הספינכס ראית? ואת הקברות בלוכסור ראית? – המטירה עלי שאלותיה במאור פנים ועינים וצפתה לתשובתי.
– איזו שאלה! – המשכתי אנכי – וכי אפשר להיות באוריינט ולא לראות את מצרים, שרבבות תיירים מבקרים אותה מדי שנה בשנה?
ואני מתאר לפניה את אלכסנדריה, את פורט סעיד, את תעלת סואץ, וביחוד אני מרבה בצבעי קהיר, עיר זו, שעתיקות ומודרניות בה נפגשו, ששממון ורעננות בה נשקו. אני מתאר את קהיר שביום ואת קהיר שבלילה, את סגולות מצרים ואת יאורה ואת מטעיה ואת תנובת עשרה ואת שלטון הבריטים בה, ומכניס ראשי בפוליטיקה גבוהה.
– ואולם מה שם עם הפירמידות? – אין ריזה גרונד יודעת מנוחה, ונפשה בשאלתה.
– הייתי על יד הפירמידות. עד התחלת החולות נסעתי בחשמלית, ומשם עליתי על גבו של גמל…
– גמל? – ועיני ריזה גרונד גדלו ונהרו – אני רק תמונת גמל ראיתי, ואתה – גמל ממש ורכבת על דבשתו.
ואני מספר לריזה גרונד הרבה־הרבה על טיבו של גמל, כיצד מבריכים אותו וכיצד מקימים אותו, ומה דרך תנודתו ומה הלכות הליכתו ועוד ועוד. ואני מרגיש, שספורי המזרח שלי כצרי לנפשה של ריזה גרונד.
– כל כך מענין האוריינט! כל כך!
אז אנסה לנטות ולהטות:
פלשתינה גם היא מענינת: היהודים… קמים שם…
וריזה גרונד מעוה למולי פתאום את פניה היפים ונוהמת נהימה של ספק בטול וספק בוז.
אני נעלב וכובש את עצמי. ריזה גרונד, העלמה היפה, מראה אותי על השדות הרעננים, המרהיבים עין, המשתרעים לשני עברי מסלת הברזל ופניה מחייכות מתוך רעננות וחיים, ואני שוכח הכל ושואב עונג מגלוי שמחתה ונדבק לאור פניה הצף עלי ומשכרני:
– ריזה, ריזה, כמה נהדר המקום הזה, אין זה כי אם בית אל המוזה וזה שער היפעה!
– ומי היא המוזה? – שואלת היא אותי בסקרנות ומשפילה את עיניה.
– ריזה – המוזה! – אני ממהר ועונה.
ואנו מביטים איש ברעותו, וקלוח של נגוהות עיניה זורם עלי. שעות עוברות עלינו עם טיסת הרכבת והחבֵרוּת בינינו הולכת ונעימה ומתוקה. הרכבת נשאת בסערה, ואנו נשאים בתוכה על גלי עדן. חזר בלבנו הרגש הטוב, הנדיב, החבֵרותי. אודה, שנשכח ממני המזרח עם שממונו וסלעיו וקדרותו ואימתו הקדומה, ואני נשביתי שבי בקסמי פרחי המערב, בדיקנות התלבושת ההדוקה של בת המערב, שנדפה חיים וטבעיות בריאה מהממת כל חושי בקרבי. פעמים נרדמנו רדימה קטועה מתוך ישיבה על ספסלינו, ובהקיצנו נתחדשו שיחותינו וקבלו גון לבבי עוד יותר. אני תמהתי, שאין נוסע בא אל התא שלנו בכל הדרך להפריענו מאינטימיות חברתנו, ובודאי תמהה גם ריזה על כך. אבל – כך היה. אור הבוקר הרענן הציף עלינו לבדנו בתא, והוא היה החבר השלישי לנו. כשנזכרתי אז בדמות המשונה, שנתגלגלתי בה בנסיעתי זו, נתעורר גיחוך בתוך לבי עמוק עמוק, ואני התאמצתי להעמיקו בו עוד יותר; וכשהתחיל לכרסם בי מעשה התכחשותי לעמי נתעוררה בי גם קצת מן הכעס על עצמי ופני לבשו בודאי הקפדה והרגזה. ואולם ריזה עמדה באותה שעה בפרשת תסרוקת והתקנת חולצת המשי שלה והטבת פניה, וממזלף האפרסמון שלה זלפה בכונה גם עלי. אני רקדתי ממקומי וקראתי: כבר השכרתִּני למדי, ריזה! ואולם באמת עם אור הבוקר נצטללה עלי דעתי. אז פגה גם החמימות ששררה בתא כל הלילה, ואני נעשיתי יותר שקט וכבוש. בנגוהות אין ההרגשה כמו בדמדומים. עם הפשרת זוהר בחלון חולף מקרבנו מה ששכן בתוכנו, בשעה שדבר חדש במקומו עוד לא נספג ולא נקנה. גם בעיני ריזה כבה מה שלָן בהן כל אותן השעות שעברו, אם כי חִנה ויפעתה לא נמחו. היא התמתחה וגבהה קצת יותר מאחרי הלילה, ומרפקה האחד נגע בי כל רגע, כאילו לא איכפת. ערכנו סעודת בוקר, וריזה הוציאה ממלתחתה סרדינים וכרכשאות ושוקולדה מן המובחר. ערבה לנו הארוחה המשותפת, ולידידותנו התחילו צצות כנפים חדשות. רגעים היינו כמכירים חדשים ובקשנו בטויים ראשונים. הדמיונות המזרחיים שלי פרחו ממני והייתי כנתון בתוך חלל גדול שנתרוקן. היא, ריזה, היתה מיושבת במציאות שלה, בכסופיה לראות עוד היום לפנות ערב את אבותיה, בַהֲלָנָתָהּ את עינה בשדות ארצה ומולדתה, במרחבי עולם השעורה. השעורה הזאת אהובה מאד על ריזה, כי לאבותיה בית חרושת לשכר ופירמתם ידועה בין בתי החרושת לבירה בארץ הבירה השמנה, הריחנית, משקה התמיד לכל אדם בגרמניה. כמה וכמה מתחרים קמו עתה על הבירה של בית החרושת אשר לאבותיה, אבל כולם לא ישוו ולא ידמו. הגרמני האמתי – וריזה מדברת רק על גרמנים אמתים – מבחין מיד בין הבירה שלהם ובין זו שלבתי חרושת אחרים. צר לה, שאין עמה בירה מן המוכן, אבל אם רצוני לבוא לבית אבותיה – הם ישמחו בודאי עלי – שתה אשתה שם בירה מופלאה, ותאורי על המזרח יקבלו, תחת השפעת הבירה הטובה, ברק מיוחד. תאבוני התחיל מגרה אותי אחרי הארוחה השמנה שאכלנו יחד, ואני חשבתי רגע: כמה וכמה יהיה מוזר הדבר, אם אתגלגל פתאום לתוך עיירה גרמנית, כולה גויים, אוכלי טרפה ושותי בירה, מבלי אין בית כנסת ובית ספר עברי. איך אתיישב בעיירה מוזרה כזאת ואיך יביטו שם עלי, ואני נושא בתוכי תשעה קבין של יהדות לאומית ותורתו של אחד העם! הדבר, אמנם, פיקנטי מאד, ובזמן אחר כדאי היה לעשות מין נסיון כזה, אבל – – עתה – – חס ושלום. אנכי הודיתי מאד על ההזמנה והבטחתי לבוא לעת אחרת, כי עתה אצה לי הדרך.
– האם נשוי אתה? – מצאה עכשיו העלמה הגרמנית שעת הכושר לשאלני.
נתכרכמו פני ונבוכותי:
– אני? כלום יש לי אפילו שערה לבנה אחת? הן הלבנת השערות סימן לנשואין בימינו.
ריזה התנודדה עתה מצחוק ואמרה:
– השדָה אינה נוראה כל כך…
אני בקשתי מפלט לנפשי בשיחה צדדית, מרוממת. שאלתי לערי סְפָר אחדות ולגבולותן, אם נכנסו לרשות הגרמנית או לרשות הטשיכוסלובקית. היא בררה לי כמה ענינים, ודרך אגב עמדתי על רוחב השכלתה של ריזה גרונד, על אפקי המחשבה הרחוקים, שהיא מקיפה בשכלה, ועל יחסה האנושי, הטוב, לכל האומות הקטנות, שהשתחררו אותה שעה מתחת ידן הקשה של ממשלות תקיפות אשר רדו בהן. האסטונים, הפולנים, הליטאים, הלטבים – על כולם חוט של חסד משוך מאת ריזה גרונד, השואפת להתפתחותם ולעמידתם ברשות עצמם ולגידול תרבותם המקורית. ואני, כמו בלי משים, ערבתי בשיחה גם את האומה הטשכית. כאן נתלהבו ונתעוו פניה של ריזה גרונד כמו בשעה שהזכרתי אתמול את היהודים.
– הטשכים, מבין אתה – דברה, ובלי מבוכה נפשית פנימית – אינם כאחרים. הם אינם ראויים עוד לנהל את עצמם ולהיות בלתי תלויים בנו הגרמנים. הם עוד פראים גמורים, ברברים. ספרותם, כביכול, מה היא? ההקימו קנט אחד? היש לה שילר וגיתה משלהם? הם לקחו ממנו עתה את מעינות הרפואה, את מקורות הפרנסה שלנו, את קרלסבד, את מרינבד וכו'. ואולם זה רק לפי שעה. עוד ינתנו לבקורת חוזי הברית שנחתמו על פי צו המנצחים ואנחנו עוד לא תמנו לגווע, וכשם שאנו בטוחים ביציאת הצרפתים מן הרוהר כן נבטח בשיבת בנינו לגבולנו.
ראיתי, שנגעתי בנקודה נפשית, יסודית, וריזה גרונד מרוגזת. היטב חרה לה דברי. בחרות אפה היתה אמנם יפה בגופה שבעתיים, אבל אני נוכחתי כי כל השכלתה האנושית, ההומנית, עלולה להתנדף ברגע שיפגע חושה הפטריוטי. ואני, למה אני שותק לה לגרמניה גאיונה יפה זו? תחרד נא גם היא, בקומי להגן על עמי ועתידותיו ותקוותיו! נקוטותי בנפשי ולא יכולתי לברר לעצמי מה אתי במסבה הזאת. החלל הריק של תא הרכבת שלנו היה מתוח עלי כרשת מעיקה, ואני כדג שנצוד מתלבט בה. הייתי כנתון בין חומות השדות הזרים שהקיפוני, ואף השמים מעל, שנשקפו מחלון הרכבת, שכנו עלי כמעמסה, כהעיק עגלה מלאה. לא האמנתי בנפשי, כי אוכל להשפיע משהו על עלמה זרה זו שתבין לרגשותי, וגם – אומר את האמת – לא קמה בי רוח לפזר את כל רקמת הבדיות וההגדות שרקמתי לה בכל אותן השעות שעברו. רקמה־רקמתים היו, סבך בסבך עשוי, אפיקי קורים בקורים, שבעצמי שכחתי את תחלתן ונעוץ המשכן. כך הוא האדם. אפילו אדם גבור, יש שתוקפת אותו חולשה רוחנית, והוא נתון בה תקופת מה ואינו יודע להחלץ. כמה הייתי רחוק אז מן המזרח, מן התום והפשטות שבו! דמיתי, שהנני נמצא לא בלבד בקרון רכבת אירופית, אלא גם בתוך פקעת של להטים דיפלומטיים, שהייתי קורא פעמים בכל יום תמיד בעתונות, ואני מסובך בכל סבכי המאורעות הרודפים זה אחר זה בבהלה, בכל פגעי הרומנים ובכל מקסמי השוא והתעאת האורות המרקדות והקורצות והמכהות והמַדחות.
– היודעת את, לאן אני נוסע? – זרקתי בכל זאת שאלה קטנה.
– לא עלה על דעתי עוד לשאלך – ענתה היא.
– יש קונגרס יהודי ציוני באחת מערי טשכוסלובקיה.
עתה נצטרפו לי במשפט אחד גם יהדות וגם טשיכוסלובקיות, ואני הרגשתי שהקדחתי את עצמי. היא צחקה במלוא הפה:
– שני עמים פגעים לאנושיות. ודאי תהיה שם בתור קורספונדנט? – הוסיפה ושאלה.
– ודאי, בתור תייר ובתור מסתכל.
– ואתה מקוה, שזה יהיה מענין?
– אפשר. הנה מסריק, נשיא טשכוסלובקיה והפילוסוף שלה, כתב דברים מענינים על היהודים ותנועת תקומתם. בכל אופן לא אפסיד שם הרבה זמן, ובכל אופן יהיה שם מענין כמו בהסתכלות בחיי תושבים גרמנים בעיירה, שאוכלים שם כרכשאות ושותים שם בירה.
ריזה גרונד צחקה משום מה על העוקץ שלי בקול רם, ואחר אמרה בסגנון של החלטה:
– אבל אני לא אאמין לעולם שהיהודים מוכשרים לתקומה, כשם שאינני מאמינה בתקומת הטשכים.
– ובתקומת הליטאים, למשל, האמנת פעם בחייך?
ריזה נבוכה, ואמרה:
– אגיד את האמת: לא. לא חשבתי אף פעם עליהם.
– ועל היהודים כבר עבר דור של תחיה. הם בונים ערים ומושבות בפלשתינה אשר בקרתי.
היהודים? – תמהה תמיהת עוז ריזה גרונד – זאת היא אגדת המזרח שהבאת לי. אתה אינך מכיר את היהודים – הוסיפה ואמרה אלי בהשפילה את קולה סמוך לאזני ובהשתדלה להשפיע בו – היהודים חיים חיי אויר, הם סוחרים וסרסורים ושונאי עבודה ומבוזים.
פני באותה שעה האדימו בודאי מאד, כי הרגשתי את התלקחות חרוני בקרבי, והייתי דומה לאיש שעברו סף רעל. להבו גם פניה של ריזה גרונד, ואחר הפסיקה את השתיקה בקול לעג רן:
– עם שחרב וארץ שחרבה זה כאלפים שנה!
– היהודים – אמרתי ולשוני השתרבבה בפי – שבפלשתינה מדברים עתה גם בלשונם העברית הקדומה.
כאן פרצה ריזה בצחוק אבירים:
– אינטרס להחיות שפה מתה! למה כל זאת? ודאי. שריח שממון של דורות קדומים עבושים נודף ממנה. מה יכולה שפה זו ליתן לאוזן הערה והמבחינה צלילים דקים של האדם האירופי?
אני ישבתי סוער והיטב חרה לי עד מות. רגע אמרתי לקרוע את מסוי ולדבר גלויות עם חברתי הגרמניה המשכילה, המפותחה, ולהגיד לה כל אשר עם לבבי באותה שעה, שכל רום לבה וזדון דעותיה וכל השכלתה ויפיה כאָפַע הם בעיני אם יש לה השקפות מוטעות כאלה על אחי היהודים ועל שפתם שפת הנביאים. כך חשבתי, אבל כך לא עשיתי. לא הרגשתי את עצמי בשום אופן מוכשר לגלוי לב בתא הקרון של הרכבת האירופית. לא הרגשתי בי כח לחלץ את עצמי מן הקורים הארורים אשר אפפוני וסביב שתו עלי. חבוש וכבוש ישבתי, וודאי שמין הבעה בהמית היתה על פני. לעומתי, הרגישה ריזה את עצמה כזו שידה על העליונה ושראויה לקבל מיד זר של דפנים. נשתררה דומיה, ואני, מדוכא מעוצר זעם ומרי, פתאום נתעוררתי והצעתי שאלה לבת לויתי:
– ואת הלשון הליטאית את יודעת?
– לא, לצערי.
– ולא שמעת פעם לשון יפה זו?
– אף פעם; ואתה יודע אותה?
– ודאי! – עניתי.
– מה צלילה וטעמה?
– נפלאים. רוצה את ואדבר עמך בלשון זו.
– אדרבה! – נדבה לי ריזה המנצחת תנועת חן.
ואני התחלתי לדבר אל ריזה גרונד עברית: ריזה, את ילדה יפה, יפה מאד; את ילדה טובה, טובה מאד. לך עינים תכלת; לך שפתים שני; לך לחיים שושנים; לך מצח רם, נאה; לך שערות משי; אני אוהב אותך, ילדתי!
דברתי ופרשתי כל מלה וכל משפט, וריזה גרונד – פניה האדימו ויפו שבעתים, ועיניה הזהירו ככוכבים והיתה מלאה חדוה.
– אבל שמע נא! – טענה אלי – הלא זו שפה נחמדה, שיש לה צלילים נפלאים, שהם גם רכים וגם חזקים, ממש מוסיקה!
– אמנם כן, כך אומרים רבים עליה, על השפה הליטאית.
– מה מאושרה הייתי, אילו יכולתי לדבר בלשון זו כמוך! – הוסיפה ואמרה ריזה.
– רצונך ואלמדנה אותך. יש לנו עוד שבע־שמונה שעות נסיעה. במשך זמן זה, כשאין לנו עבודה אחרת, אני יכול ללמדך ליטאית, ואת, בכשרונותיך הטובים, תספיקי בודאי ללמוד הרבה.
הצעתי נתקבלה בחדוה, ואני אמצתי את כחי הפדגוגי ללמד את ריזה גרונד עברית. אני צריך להודות, שכשרונותיה הפליאוני. כח זכרונה היה יפה ביותר, ולריזה היה חשק של אש ללמוד “ליטאית”, שפה יפה זו. למדתיה שמות עצם, תארים, שמות בני משפחה, מספרים, פעלים בזמניהם, והבחורה שוקדת ולומדת. באזניה קולטת ובפיה פולטת. הנה היא משמיעה משפטים קצרים, ארוכים יותר, עיקריים, צדדיים; ואת אשר היא חוששת לשכוח רושמת היא בפנקסה הקטן באותיות לטיניות, כשהיא מביעה את התפעלותה מעת לעת:
– הלא לשון זו מצלצלת כה נאה! הלא זו לשון רננה!
ריזה גרונד החזירה לי עד מהרה את התשבחות שפזרתי לה קודם:
– אלכסנדר, אתה ילד יפה, יפה מאד; אתה ילד טוב, טוב מאד; מורה מצוין! אני אבוא הביתה ואומר: אמא, אמא טובה שלי, אני יודעת ליטאית; אני יודעת טוב מאד ליטאית; כמה תשמח אמא! כמה ישמח אבא!
וכאן הרקידה ריזה את רגליה תחתיה, וששה ושמחה וצחקה בקול רם. ואני יושב לפניה, לפני גרמניה גאיונה זו, וצוחק בעומק לבי בנקמתי בה על דעותיה הנפסדות על עמי ועל לשונו. במשך שעות אחדות עברתי עם ריזה לשיחה בלשון החדשה וגם נהלתי את יחסי הידידות עמה בלשון זו. אני נשקתי למצחה מתוך התפעלותי על כשרונותיה המצוינים וגם מתוך מה שרציתי לפרש לה את הפועל “נשוק”, והיא השיבה לי נשיקתה.
– “נשיקה מתוקה”, “נשיקה מתוקה” – חזרה ברגש על צליל החרוז הזה וחזרה גם במעשה…
והתחילו בינינו שעות טובות ומתוקות ביותר. התהפוכות שברוחי היו לקבועות, אי־האמת – לאמת, הזרות המכעיסה – לחבֵרות נאמנה. עמדנו והשקפנו באשנב התא ושמנו לבנו אל טיסת הרכבת המגמאה שטחים ומרחקים, הרים ועמקים, מנהרות ונהרות. הכל מתמזג ומתאחד לפנינו בכח החשמל, הכל – רכסים ובקעות, עקוב ומישור, שממות ופורחות, רחוקות וקרובות. ריזה הרגישה את נאמנותי והוקרתי לה, והיא לחשה לי ברון קולה בליטאית־עברית:
– אני או־ה־בת או־תך, מ־אד, מ־אד. אתה – בחור – טוב.
שכרון הרעננות והיופי של ריזה נִסַך עלי והייתי הלום חמדה וכסופים ונתון כבמצרף של אש. פעמים היה ראש ריזה נטוי על כתפי ופיה דבוק אלי ונוטף רגשות לב במלים הפשוטות שהן כה יקרות לאדם: אני או־ה־בת, ל־בי טוב לך… שמעתי כל מלה, שפת ביתי ומולדתי, ודמי תסס בי בעוז, בקדחון.
ואולם – לא ארכו עוד השעות. עם טיסת הרכבת ועם נטות השמש נתקרבו שדות עיר מולדתה של ריזה. כסופי געגועיה לבית אמה הודלקו בנפשה, כל חושיה הערנים עברו בה, ולבה הצעיר פָּעַם בה בהולם להב. היא ערגה כבר לראות את אמה ואת אביה, ובמקום תא הרכבת את חדרה הנוח והטוב והשקט והמואר. הרגשתי גם אני בשעת הפרידה המתקרבת, ועם כל המצוקה המרה שבגזר הגורל החותך ומפריד בין נאהבים וידידים הרגשתי שהתוהו ובוהו של עולמי מתחיל להתבהר ושהגיעה לי שעה של צלילות הדעת. גדל שקשוקה של הרכבת, וסוף סוף עמדה בתחנת העיר הגדולה. אני אוסף את חפצי ריזה גרונד ולבי מתעורר לחומלה עליה בשל הרגע הבא, הרגע הפותר, שהייתי כבר מוכן לו. ריזה יוצאת מן הרכבת ואני נושא אחריה את חפציה ומעמידם על הרחבה. נשבה רוח נעימה בחוץ והורגש רעד הדמדומים הראשונים, ואני הרגשתי עצמי כיוצא מן אניה ומעמיד רגליו על היבשה, על קרקע של מציאות. אפשר, גם ריזה הרגישה מעין זאת. בין המוני אנשים שגלשו מקרונות הרכבת והתנועעו כגלים על הרחבה עמדנו שנינו מביטים זה בפני זו ויד ריזה נתונה כולה בידי. הבטתי אל עיני התכלת היפות והטובות שנדמה היה לי, שקרום דמע רך פרוש עליהן, ושהן נבטות אלי בהכרת תודה על חיי הרכבת שבלינו יחד בהבנה ובידידות. אני נענעתי את ידה ועיני הביטו ישרות אל פניה. אותו רגע היה נדמה לי, שהיא מביטה אלי ברטט מפני מה שהוא ומבקשת מחסה אצלי מפָּנָי. ואולם החלטתי כבר היתה בהירה, מוצקה. לכבוש אותה עוד – אי אפשר היה. ואני אמרתי לריזה ברורות, ובתוקף:
– דעי לך, ריזה, שאני יהודי, והלשון שלמדתיך עברית היא, שפת אמי ועַמי…
ריזה נתחלחלה והוציאה את ידה מידי. עיניה השפלו ופניה חורו, ונראתה כאילו אחזתה עוית.
ואני – עבר הרגע של קריעת המסוה, שהיה קשה לי כקריעת ים סוף. הרגשתי הקלה בלבי. עשיתי את אשר הייתי צריך לעשות זה כבר, לפי הצו הפנימי של נפשי. הרגשתי, ששבתי אל האמת שעזבתי, אל הנכון, אל עצמי.
וריזה גרונד עמדה לפני מבולבלת דעת, כולה מתועתעת. עיניה מושפלות ארצה, כתפיה רועדות, והיא כעזובה ונטולת משען.
ואולם היא התעודדה ונשאה את יידיה ותלתה אותן על כתפי ואמצה את עצמה אלי, כשפיה לוחש לאטו:
– אלכסנדר, אף אני יהודיה אנכי.
ונשמע הצליל האחרון, ואני הוטלתי מהר אל הרכבת ונִשֵׂאתי הלאה בסערתה.
___________
וכאשר סיים אזרחי את ספורו נפלט צחוק מדרדר, שהיה כבוש זה כמה:
– מענין!
– טִפּוּס!
– מתחלה ידעתי שכך יהיה.
והירח בכל מלואו שהה כבר מעל המרפסת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.