לונדון, 20 באוקטובר 1938.
ל… בירושלים
מכל הסכנות הצפויות לנו יש לראות בהגבלת העליה את הסכנה החמורה ביותר. איש אינו יודע, מה צפוי לעולים בשנים הקרובות, אֵילו שינויים אפשריים לא רק ביחסי העמים, אלא גם במשטר הפנימי של העמים. התפרצות מלחמה עולמית – שהערבים כל־כך מתפללים לה – תעמיד אותנו שוב בפני סכנת הפקרה והסגרה גמורה. אנו עומדים לא רק בפני עולם ערבי אויב ומזדיין, אלא גם בפני שתי מדינות אדירות, הרוצות בחורבננו. היטלר אינו רק אויבה ומחריבה של היהדות הגרמנית. משאת נפשו היא השמדת היהדות בעולם כולו. מוסוליני הולך בעקבותיו בפוליטיקה האנטישמית אבל יש לו ענין מיוחד בארץ־ישראל כחלק מתכנית הים התיכון. מטעמים פוליטיים ונימוקים נפשיים שונים הרי אלה הם אויבינו־בנפש.
אולם לא נוכל לעצום עינינו בפני התפשטות האנטישמיות גם בארצות הדימוקרטיות, ובתוכן באנגליה. האומנם זהו מן הנמנע בהחלט, שאנגליה תלך בעקבות גרמניה ביחסה ליהודים? לפני שנים אחדות לא הייתי מאמין בכך. עכשיו אין לי הבטחון הזה. אין לשער את השינוי העצום, שבא אחרי הסכם מינכן. ומי יודע, אם לא ידביקנו אף באנגליה הגל האנטישמי קודם שנספיק להתבצר בארץ, כדי לעמוד בפני כל רוח מצויה ושאינה מצויה. הפּסימיסט יאמר: גם ישוב של מיליון יהודים לא יעמוד לנו, אם לבה של אנגליה יהָפך עלינו לרעה. אבל אני מאמין, שישוב גדול בארץ יהיה כשהוא לעצמו גורם כביר בהחזקת ידידות אנגליה ותריס בפני התפשטות האנטישמיות בעולם.
ואם אנחנו, חלילה, נעשה משגה, אשר יביא לידי קיצוץ אפשרויות העליה בשנים הקרובות, אנו מתחייבים בנפש העם העברי. כל ימי היותי בהנהלה לא ראיתי צו יותר גדול ודחוף ממאמצים בלתי־פוסקים להרחבת העליה. הצו הזה קדוש עכשיו בעיני שבעתיים.
אין להוציא לגמרי מן החשבון – על אף המסקנה של רוב ועדת־החלוקה – את אפשרות הפתרון, בכיווּן של חלוקה; איני מניח שהממשלה הזו תגש בקרוב להקמת מדינה יהודית בחלק מן הארץ. יתכן, שתכנית־פּיל, לא רק בפרטיה, אלא גם בכללה, נקברה. לחדשים הקרובים ודאי שהיא קבורה, אבל אין זה מן הנמנע, שהממשלה תנסה לחפש פתרון, זמני או “סופי”, בקנטוניזציה, חלוקה לאזורים, סידורים פדרליים, הקמת מוסדות של שלטון עצמי מחוזי, וכדומה.
*
יתכן, שיעָשה נסיון להביא לידי הסכם ערבי־יהודי. מיניסטר־המושבות מעסיקות אותו זה כמה זמן תכניות כאלה. נורי־פשה יושב כאן עכשיו, ולו עוזרים כמה עסקנים ערבים – ואנגלים, ואולי גם יהודים. נשמע רעיון על ועידה ערבית־יהודית; מצד הערבים – נציגי המדינות הערביות, מצד היהודים – הסוכנות ועוד כמה “נכבדים” יהודים. ויש שאלה על נציגות ערבי ארץ־ישראל. בכמה שיחות הודיע מיניסטר המושבות, שהוא לא יכיר במופתי. אם ועידה כזו תיקרא – קשה להניח שיעשו זאת בלי נציגות ערבי ארץ־ישראל: א. מפני שנציגי המדינות הערביות יעמדו על כך. ב. מפני שאחרת אין מי שיתחייב בשם ערבי ארץ־ישראל, ואין מי “שימציא את הסחורה”. ג. מפני שהפקידות בארץ תדאג לכך.
אם תכריז הממשלה על ביטול החלוקה ועל אי הקמת מדינה יהודית, יראו הערבים – ובראשם המופתי – בהכרזה זו נצחון עצום (ובצדק!) לעצמם, וקשה להעלות על הדעת, שהם יהיו מוכנים לעשות לנו ויתורים ולהסכים אפילו לעליה מוגבלת, שתוכל לספק אותנו אפילו במקצת מן המקצת. גם “השוללים” שלנו מבינים עכשיו, שקבורת תכנית המדינה היהודית בחלק מן הארץ היא נצחון של המופתי, ולמה יוותרו לנו המנצחים?
הערבים היו מוכנים – בכל אופן למראית־עין – לבוא אתנו בדברים, כשחרב החלוקה היתה תלויה על ראשם. בלי שתודיע הממשלה לערבים, שהיא תמשיך במנדט ובעליה יהודית – איני רואה יסוד לאפשרות של הסכם.
אולם אם תחליט הממשלה לכנס “שולחן עגול” ערבי־יהודי, קשה יהיה להימנע מהשתתף בו. אנו הצענו לא־פעם דבר כזה, ומועצת־הסוכנות האחרונה קיבלה החלטה מפורשת להציע זאת לממשלה. והממשלה יכלה לומר לנו, שזוהי בעצם תביעה יהודית. לא רק כלפי הממשלה, אלא גם כלפי הרבה יהודים נעמיד עצמנו במצב קשה, אם נסרב להיענות להזמנה כזו. ואין מצבנו הפוליטי מזהיר כל־כך, שנוכל להרשות לעצמנו לוכּסוס כזה. תנועה אינה יכולה לנקוט מדיניות שלילית בלבד. אבל עלינו להיזהר מכמה סכנות ולהזהיר את הממשלה על כך:
א. מתן סטטוס רשמי ופורמלי למדינות־ערב בקביעת גורלה של הארץ. ארץ־ישראל היא ארץ מנדטורית, להלכה בכל אופן, ואין אנו רשאים לוותר בקלות אפילו על זכות של נייר ומעמד פרינציפיוני בלבד – כל מדינות חבר־הלאומים (ואמריקה) יש להן מעמד לגבי ארץ־ישראל.
ב. קיפוח זכות הסוכנות. רק הסוכנות היא נציגה הרשמי של העם היהודי. הסוכנות רשאית להזמין את מי שהיא רוצה, ואם ועידה כזו תקום ונשתתף בה – אנו מעונינים בשיתופם של כמה מגדולי ישראל, אף אם אינם חברים רשמיים בסוכנות, אבל הם צריכים להיות מוזמנים רק ע"י הסוכנות, ורק אלה יוזמנו, שאנחנו נהיה בטוחים בעמדתם ובנאמנותם.
אבל מניעת שתי הסכנות האלה בלבד אינה מספיקה. ועידה אשר תיקרא על יסוד “לוח חלק”, נדונה לכשלון למפרע, ולא עוד אלא שיש בה סכנות פוליטיות חמורות.
צריך שיהא ברור למכַנסי הועידה ולמוזמניה, שהצהרת־בלפור קיימת, ושהמנדט עומד בתקפו, ואין הממשלה מוכנה לגזור עלינו סטטוס של מיעוט או שהעליה תקוצץ.
דבר אחד ברור לי – בכל התנאים ובכל הנסיבות ובכל הדרכים, שבהם תנסה הממשלה ללכת בחדשים הקרובים – דאגתנו העיקרית בתקופה הקרובה צריכה להיות נתונה לביצורו של הישוב ולחיזוק בטחונו וכוחו.
אין להאמין ששאלת ארץ־ישראל תיפתר בחדשים הקרובים פתרון סופי – ולוּ גם פתרון “סופי” לעשר או חמש שנים. יותר מבכל זמן אחר נמצא העולם כולו, ועולמנו הקטן בתוכו, במצב של השתנות מתמדת. העולם לא היה אף פעם פחות סטטי מאשר עכשיו, וכיווּנו העיקרי והיסודי בתקופה זו מחויב להיות – תגבורת מתמדת בכל הדרכים, בכל האפשרויות, בכל הצורות, ובמגמה ברורה וקבועה: התכוננות ליום הזעם והדין הגדול.
בפעולתנו ההתישבותית צריכה עכשיו לשלוט מגמה ברורה, מגמה אסטרטגית מדינית.
אם הפתרון (בתקופה זו!) של השאלה הארצישראלית ידָחה, אל נחמיץ את ימי־המעבר. המשבר החמור העתיד לפרוץ – מי יודע, אם בעוד שנה או שנתיים – צריך למצוא אותנו מבוצרים וחזקים משהננו עכשיו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.