המביא לבית הדפוס יהודה ארז

בצל המלחמה המתקרבת

מאת

דוד בן־גוריון

---

עת לעשות

מאת

דוד בן־גוריון

תל אביב, 5 בינואר 1938

– – – אתמול נתפרסמה אגרתו של אורמסבי־גור ¹. אגרת זו סותרת במידה ידועה את החששות הקשים, שהיו לחברינו בלונדון, כאילו יש בדעת הממשלה גם להסתלק מרעיון המדינה העברית וגם להביא לידי חיסול הבית־הלאומי ולהשאירנו במצב של מיעוט במדינה ערבית. באגרת זו מודיעה הממשלה, שהיא עומדת כמקודם על תכנית החלוקה כפתרון הטוב ורב הסיכויים לבעיה הארצישראלית, אלא שאין היא יודעת עדיין, אם הדבר ניתָּן להגשמה. יש לזכור, שגם בהכרזות הקודמות לא קבעה הממשלה מסמרות והניחה לעצמה פתח לחזור מהתכנית, ולא פעם הזהרתי על כך, שאין המדינה היהודית מונחת עדיין בקופסה שלנו. אולם מלבד הספק, שאגרת זו משאירה בדבר עצם הגשמת התכנית, יש בה שני רמזים מדאיגים: א. שהגליל יוצא מתחום המדינה היהודית; ב. שביצוע התכנית ימָשך זמן רב.

אנחנו למדנו כבר לא לסמוך על הצהרות והבטחות טובות של הממשלה. ידענו, שמדיבור למעשה יש מרחק רב, ושההצהרות ניתנות במשך ההגשמה לפירושים שונים, המסלפים לפעמים את כל תכנן. אין להיבהל יותר מדי גם מהצהרה גרועה, אם־כי הממשלה עלולה יותר לקיים את הבטחותיה הרעות מאשר הטובות. הנטיה הגלויה של הממשלה ל“דחיית הקץ” היא המסוכנת ביותר. אי־הבטחון הפוליטי ירע בלי־ספק את המצב. העליה נצטמצמה לא רק מפני המכסימום הפוליטי, אלא לרגל המצב הפרוע של הבטחון והספקות בעתיד הקרוב. הדחיות המרובות עלולות לגבש ולהגביר את הכוחות המתנגדים לנו והלחץ האנטי־ציוני יגדל, הזמן הוא נגדנו. — אם בינתיים אין עליה גדולה, ובלי שינוי רדיקלי במצב והתבהרות הסיכויים אין תקוה לעליה גדולה, גם אם יעלה בידינו לבטל את המכסימום הפוליטי. וחוסר־העליה עלול לשתק את כל פעולתנו, וחוסר העבודה והפרנסה ילך ויגדל. אין גם לזלזל בסכנה הצפויה לגליל במקרה שתכנית־החלוקה תצא לפועל. כל הזמן אני שרוי בדאגה קשה זו. מכל הצעות הועדה המלכותית היתה זו ההצעה הנועזת ביותר לטובתנו. ומיד קמו לה מערערים רבים, לא רק בקרב הערבים, אלא גם בקרב האנגלים התומכים בערבים ואשר בדרך־כלל הסכימו לפתרון הועדה המלכותית.

אם־כי עדיין יש בתוכנו חילוקי־דעות עמוקים ביחס לפתרון הועדה המלכותית ביסודו, מוטלים עכשיו על כולנו — כמחייבים כשוללים — שלושה תפקידים:

א. עלינו לעשות עכשיו מאמצים מכסימליים בתנועה הציונית ובעם היהודי לרכוש במהירות האפשרית נקודות חקלאיות חדשות בכמות הגדולה ביותר ולהעלות עליהן מיד אנשים, ולפני כל — באזור הגליל, העליון, כלומר במחוזות עכו וצפת, בשטח ההרים והעמק המערבי, כי לשטח זה נשקפת הסכנה הגדולה ביותר בעתיד, גם במקרה של הגשמת תכנית־החלוקה וגם במקרה אחר. במחוז עכו יש 807.895 דונם, מהם רק 4.900 דונם שייכים ליהודים. ובקרב ישוב של 44.000 איש יש לנו רק קצת יותר מחמש מאות יהודים. במחוז צפת יש לנו אדמה רק בעמק החולה — כל החלק ההררי של מחוז צפת הוא עכשיו “טהור”, לועדה המלכותית היו נימוקים פוליטיים רבי־משקל לטובת מסירת החבל הזה ליהודים. אולם המציאות הישובית בשטח זה היא נגדנו. גם בלי הרמז הברור, שניתן באגרת החדשה — סיכויינו לקבל את הגליל הם בלתי־בטוחים. עכשיו בלי־ספק הורע המצב ועלינו לבצר במהירות האפשרית את מעמדנו — ע"י כיבוש שטחי־אדמה רבים בגליל ויישובם. לא רק שאלת הגבולות, אלא גם צרכי הבטחון מחייבים אותנו לפעולות־כיבוש מהירות ונמרצות בשטח זה. ועלינו לגייס מיד אמצעים ואנשים.

הסכנה הצפויה לגליל גדלה, אולם אין לחשוב, שיש סכנה רק לתכנית המדינה היהודית. אם אפילו החלוקה לא תצא לפועל — יש סכנה לא־פחות קטנה לצמצום אפשרויות גאולת הקרקע:

א. על־ידי סגירה גמורה של אזורי ההרים בשבילנו, כאשר הציעה הועדה המלכותית בפּאליאטיבים:

ב. על־ידי קביעת קנטונים ערבים, שבהם אסור יהיה בכלל ליהודים לקנות קרקע. אפשריות גזירות והגבלות אחרות. צריך אדם להיות אופטימיסט גדול, לא ביחס לעצמנו, אלא ביחס לאנגלים, כדי להאמין, שהממשלה תשוב לסטטוס־קווֹ שלפני המאורעות. גם בקרב הערבים קשה להניח, שהדברים יחזרו למסלולם הנורמלי שלפני המאורעות. המהומות של שתי השנים האחרונות — ואיש אינו יודע מתי יגָמרו — חרשו חריש עמוק בנפש המוני הערבים. ומה שאפשר לעשות עכשיו — מי יודע, אם אפשר יהיה לעשות אחר־כך. ברכישת קרקע בשעה זו אני רואה לא אַקט רגיל של פעולה ישובית כבכל השנים, אלא הצלת המולדת. הגליל בסכנה — ועלינו לעשות מאמץ עליון להצילו.

התנועה הציונית בגולה נתונה עכשיו במצב של דכאון. הטירור בארץ והחששות המדיניים זורעים יאוש ורפיון. יש דברים שאין בכוחנו לשנותם. אין בידינו לעקור את הטירור, אין בכוחנו לאנוס את הממשלה האנגלית לשנות את דרכה, אבל יש דברים שהם לגמרי ברשותנו ותלויים בכושר עבודתנו. בנו תלוי הדבר להרחיב את הגבולות — למעשה; בנו תלוי הדבר לגאול קרקעות נוספים. עלינו לדעת להפוך כל פורענות למקור של ברכה. מצב־הביניים עלול להימשך — עלינו לנצל את הזמן להגברת כוחנו ולהקמת נקודות חדשות באותם השטחים, שבהם ישובנו קטן או נעדר לגמרי. שום סכנה לא תוכל לנו, אם נדע לדַרבּן את עצמנו לעמוד כנגדה, לא באזלת־יד ובקינות ובמחאות — אלא במעשי־יצירה. תשובתנו הראשונה לאגרת החדשה צריכה להיות יזמה נועזת ויכולת־הגשמה. ועל ההסתדרות להתחיל במצוה — ולהיות לאות ולמופת לישוב ולעם.

אם נעשה את הפעולה, אני מאמין, שנמצא את ההד הרצוי בעם. מפעל זה יעודד את התנועה הציונית ויגביר את אמונתה בכוחות עצמה. ההמונים יראו, שלא חשך, על אף הכל, העולם עלינו ומקור יצירתנו לא נסתם.

למפעל זה תהיה גם השפעה כלפי חוץ. אני יודע, כיצד אנגלים חשובים בארץ מעריכים את מאמצי ההתישבות החדשה וכמה גדל כוחנו בעיניהם. לפני ימים אחדים כתב לי הנציב העליון: “הרצון הנחרץ של עמך, אשר ראיתי במו־עיני בישובים מוּקעים לכל סכנה, ואדיר חפצו להמשיך בפעולה בלי רתיעה מכל איום ופגע, ישָארו תמיד בזכרונותי הארצישראליים כמעשה מלהיב ביותר”.

ב. התפקיד השני העומד לפנינו בשעה זו — ונדמה, שגם בנידון זה לא יהיו חילוקי־דעות בין המחייבים לבין השוללים — הוא להמריץ את הממשלה האנגלית להחיש ככל־האפשר את פעולתה ולקרב את המוצא הפוליטי. כשהודיע עידן בז’ניבה על ה“גוף” החדש — האגרת קוראת לו “ועדה טכנית” — היינו סבורים, שבקרוב יעבור מרכז הכובד הפוליטי לארץ. עברו מאז כארבעה חדשים והועדה טרם נתמנתה, ואין יודע מתי תבוא. אבל גם אם תבוא הועדה לארץ — נשארת ההכרעה בלונדון. הממשלה הדגישה עכשיו, שתקופת־הביניים תהיה ממושכה. אין אנו יכולים להשלים עם כך, כי בינתיים תיחנק העליה, הארץ תדולדל — ואחר־כך לא יהיה בנו הכוח לא לקבל מדינה ולא לדחות אותה. עלינו לגייס כוחות־העזרה שלנו בלונדון, ושינגטון ופריס. מרכז הפעולה הפוליטית הוא שוב — לונדון. בעוד חודש יפָּתח הפרלמנט, ועלינו להתכונן לכך. דברי האגרת אינם הלכה למשה מסיני. ובלחץ פוליטי עלולים כמה דברים להשתנות, והדבר הראשון שיש לשַנות — זהו הטמפּו. עלינו לרַכּז כל מאמצינו לקַצר את ימי הציפיה ואי־הביטחון.

שום דבר לא נגזר עדיין. כשם שלא יכולנו לבטוח בהודעה הראשונה של הממשלה, כך אין אנו מחויבים להיכנע להודעה חדשה זו. בממשלה יש התרוצצות, ובחדשים האחרונים הועמדה תחת לחץ גדול של גורמים אנטי־ציוניים. אבל אין אנו חסרי־אונים וחסרי־משען. העם העברי קיים — ואין לבטל את רצונו בנקל. יש לנו משען חשוב גם באנגליה. אנגליה אינה חטיבה אחת. יש בה כיווּנים שונים. בקרב דעת־הקהל האנגלית, בעתונות ובפרלמנט, יש לנו תמיכה. והממשלה נתונה להשפעתה של דעת־הקהל.

אין לנו ספק שלש. לא היתה שום כוונה רעה בהבטחות שנתן לו. לפני עזבו את לונדון. הוא כנראה האמין במה שאמר, ואז היה לו כנראה יסוד לאמונתו. אך אחר־כך נשתנה המצב, ובינתיים נתרוקנה לונדון מאנשים. אבל הידידים שיש לנו באנגליה קיימים, ועלינו להפעיל אותם. גם בעתונות. גם בחוגי הפרלמנט יש אהדה רבה למפעלנו ולשאיפותנו. הבוקר כבר יצאו העתונים הגדולים — “טיימס” ו“מנצ’סטר גרדיין” — נגד שיטת הדחיות והסטיות של האגרת החדשה. אנו עומדים בפני קרב פוליטי, אחד הקרבות המכריעים, ויש הכרח לגייס מלוא כוחנו.

---

אגרת העליה

מאת

דוד בן־גוריון

כחדשיים אחרי אגרתו של אורמסבּי־גוֹר לנציב הקודם בדבר החלוקה, נתפרסמה אגרת חדשה של מיניסטר־המושבות לנציב העליון החדש בדבר העליה. אם אגרת ראשונה המחייבים והשוללים מצאו בה טעם שונה — הרי לגבי האגרת החדשה לא יהיו כל חילוקי־דעות בקרב המחנה הציוני. גורל העליה הוא גורל הציונות, גורל העם היהודי.

גם חסידי המנדט וגם חסידי המדינה רואים במלחמה על העליה — מלחמה בכל שעה ורגע — את מלחמתנו הראשית והקובעת את קיומנו ועתידנו. “מנדט” בלי עליה מתרוקן מתכנו. “מנדט בעליה מוגבלת מערער את עתידנו לא פחות מ”מדינה" בלי שטח ובלי שלטון. הסיכוי למדינה יהודית הופך למדוח־שוא, אם לפני הקמת המדינה נסגרת הארץ בפני עליה יהודית. צמצום העליה על־ידי הממשלה — להבדיל מהצטמצמות העליה מסיבות כלכליות אובייקטיביות — אינו אלא “גיבוש” הבית הלאומי: גיבוש מספָּרי במשטר מנדטורי, גיבוש טריטוריאלי במשטר של מדינה יהודית. ואם יש דבר שיאַחד כאיש אחד את המחנה הציוני, הרי זוהי ההתנגדות הנחרצת והבלתי־מתפשרת לכל רעיון של גיבוש הבית־הלאומי באיזו צורה שהיא. העם היהודי לא ישלים אף פעם ובשום פנים עם מעמד של מיעוט במולדתו. וקשה להעלות על הדעת שאנגליה תנסה להטיל על היהודים בארץ את גורל אשורי עיראק¹. ומשום כך באה ההכרזה של ממשלת הוד מלכותו ביולי 1937 על קביעת מכּסימום של שמונת אלפים עולים לשמונת החדשים מאבגוסט 1937 עד סוף מרס 1938 – כמהלומה אכזרית ותמוהה, שאי־אפשר היה למצוא לה כל הסברה והצדקה, והמלחמה נגד גזירה זו לא פסקה מאז ועד היום הזה.

*

לא רק התנועה הציונית והעם היהודי, אלא גם דעת־הקהל באנגליה ובעולם, הבאה לידי ביטוי בפרלמנט הבריטי ובועדת־המנדטים שעל־יד חבר־הלאומים בז’ניבה, ראתה בגזירת המכּסימום הפוליטי פגיעה קשה בהתחייבויות שאנגליה קיבלה על עצמה כלפי העם היהודי וסתירה לפירוש המוסמך שניתן למנדט על־ידי חבר־הלאומים. הקביעה המכּסימלית של העליה הוכרזה, כידוע, ב“ספר הלבן” מיולי 1937, בו הודיעה הממשלה האנגלית, שהיא מקבלת את נימוקיה ומסקנותיה הכלליים של הועדה המלכותית, שאין המנדט נתון להגשמה והפתרון הטוב ורב־הסיכויים ביותר לשאלת ארץ־ישראל היא חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות עצמאיות, אחת ליהודים ואחת לערבים.

בישיבת ועדת־המנדטים מיום 9 באבגוסט, העיר יושב־ראש ועדת־המנדטים את תשומת־לב בא־כוח ממשלת־המנדט לעובדה, שמועצת חבר־הלאומים בשנת 1930 (“עתון רשמי”, נובמבר 1930, עמוד 1232) קיבלה על־פי עצת ועדת־המנדטים את עקרון העליה שנקבע על־פי ממשלת־המנדט עצמה, כלומר, שהעליה היהודית תורשה עד כדי יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ. חבר ועדת־המדנטים, ראפּארד, שאל אם קביעת אלף עולים לחודש היא אמצעי זמני להרגיע את הערבים ולהחזיר מידה ידועה של שקט בארץ, או זהו ביטוי למדיניות העתידה של הארץ, במקרה שהחלוקה לא תבוצע? ואם כך הדבר — כיצד אפשר ליישב מדיניות זו עם המנדט, לאחר שקביעת מספר נמוך זה לעליה אין בה כל יחס ליכולת הקליטה הכלכלית?

מר הול, מי שהיה אז המזכיר הראשי של ממשלת ארץ־ישראל, ענה, שלדעתו אין זה אלא אמצעי זמני שאינו קובע את העתיד, וההחלטה מבוססת על הצעות הועדה המלכותית בנוגע לתקופת־המעבר, האומרת, שעליה יהודית בתקופה זו לא תוּרשה בשטח המיועד למדינה הערבית. אולם הממשלה לא יכלה לקיים הצעה זו כמות שהיא א) מפני שהשטח הזה טרם הוגדר הגדרה סופית וממשלת ה. מ. לא קיבלה באופן מוחלט את המפה שהוצעה על־ידי הועדה המלכותית, ב) מפני שקשה למנוע עליה לשטח אחר של הארץ, והקביעה החדשה נעשתה לדעתו באופן זמני למען קיים את הצעת הועדה המלכותית בתכנה אם לא בצורתה.

*

בישיבה מאוחרת (ביום 13 לאבגוסט), במעמדו של מיניסטר־המושבות אורמסבּי גוֹר, חזרה ועדת־המנדטים לשאלה זו. יו"ר הועדה, מר אורטס, הזכיר את הצהרתו של המיניסטר באותו יום, שהצהרת־בלפור תעמוד בתקפה עד שתקום מדינה יהודית, וכן גם המנדט ישָאר קיים עד שיבוא במקומו משטר אחר, ולכן סבור אורטס שבתקופת־המעבר, מהמשטר הנוכחי עד הקמת משטר חדש, אין להניח שארץ־ישראל תנוהל על־ידי ממשלת המנדט לפי שרירות לבה. אם המנדט יעָלם בטרם יוחלט על סידור בין־לאומי חדש — תאַבד בריטניה את המשען החוקי לשלטון בארץ. ואם המנדט קיים גם בתקופת־הביניים, — הרי הוא קיים על כל התחייבויותיו².

טענה זו של יו"ר ועדת־המנדטים גררה אחריה בירור רחב ויסודי, שמפני חשיבותו הפּרינציפּיונית והמעשית יש לעמוד עליו ביתר הרחבה.

כפי שציין יו“ר ועדת־המנדטים טוענים היהודים — וטענות אלו הוגשו כמובן לועדה על־ידי הסוכנות היהודית — שהחלטת ממשלת ה. מ. להגביל מראש את העליה היהודית במכּסימום מספָּרי סותרת התחייבות הממשלה המנדטורית להקל על העליה היהודית לארץ לפי עקרון יכולת־הקליטה ב”ספר הלבן" אשר הוגש באחד ליולי 1922 על־ידי הממשלה האנגלית למועצת חבר־הלאומים, בצירוף חליפת־המכתבים שבין הממשלה הלאומים ב־24 ליולי את המנדט. מכאן יש להסיק שעקרון יכולת־הקליטה ובין הערבים וההסתדרות הציונית. על בסיס “ספר לבן” זה אישר חבר־הכלכלית, אשר אם־כי לא נזכר בפירוש במנדט — משַמש אחד היסודות שעליו נשעָן המנדט. ואורטס שאל מהי דעת ב"כ ממשלת אנגליה בשאלה זו.

אורמסבּי גוֹר בתשובתו ציטט את הפיסקה ב“ספר הלבן” של 1922 הנוגעת לעליה יהודית. הפסקה אומרת:

“כמות העליה אינה יכולה לעלות על היכולת הכלכלית של הארץ באותו זמן לקלוט עולים חדשים. יש להבטיח שהעולים לא יפלו למעמסה על תושבי הארץ בכללה ושלא ישללו משום חלק מהאוכלוסים הנוכחיים את עבודתם”.

ולפי דעת אורמסבי גור פירוש הדבר שיכולת־הקליטה הכלכלית, הנערכת לפי השפעת העליה של האוכלוסים הנוכחיים ביחס לעבודה, תשמש גבול מכּסימלי בקביעת העליה, אבל הוא הודה שבאגרת מקדונלד משנת 1931, שבאה כפירוש מוסמך ל“ספר הלבן” של פּספילד, נאמר בפירוש שהגורם הכלכלי יהיה השיקול היחיד בחישוב מידות־העליה (באגרת מקדונלד נאמר: “השיקולים הקובעים את גבול יכולת־הקליטה הם שיקולים כלכליים בלבד”). שעה זו, הוסיף המיניסטר־המושבות, היא שעת־מעבר. אין איש יודע אם תכנית החלוקה תבוצע או לא. הממשלה האנגלית עדיין לא קיבלה את הצעת הועדה המלכותית שהמכסימום של העליה היהודית למשך חמש שנים יהיה במספר 12.000 לשנה. לפי־שעה רק החליטה הממשלה, שבמשך שמונת החדשים מאבגוסט 1937 עד מרס 1938 יעלו לא יותר משמונת אלפים יהודים. לורד דופרין, סגן מיניסטר המושבות, כבר אמר בבית־הלורדים שהחלטה זו היא ארביטררית, ונתקבלה למען סדר הענינים בינתיים, כשהשאלה בכללה תיבדק ותיבחן. אם יתברר בהחלט שהמנדט יתמיד ללא שינויים לזמן בלתי־מסוים, שאלת העליה תיבחן ביסודה. הועדה המלכותית בעמוד 393 של הרצאתה הדנה בשאלת החלוקה הציעה:

“במקום המכּסימום הפוליטי, שהוצע בפרק ו' סעיף 97 — תותקן הגבלה טריטוריאלית לעליה יהודית. שום עליה יהודית לא תורשה לשטח הערבי. וכיון שהעליה לא תפגע בשטח הערבי וכיון שהמדינה היהודית תקבל בקרוב את האחריות לתוצאותיה — יש לקבוע את כמות העליה היהודית לפי עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ בניכוי השטח הערבי”.

מפני שני טעמים לא קיבלה הממשלה הצעה זו תיכף ומיד: 1) כיון ששטח המדינה היהודית לא הוגדר, אין להעריך את כושר קליטתו הכלכלית. 2) כושר הקליטה הכלכלית של השטח העומד תחת שלטון יהודי, הפטור מתנאי המנדט והגבלותיו, יתכן שיהא שונה בהרבה מכושר הקליטה תחת מנדט כפי שפורש בשנים שעברו. והממשלה היתה סבורה, שבתנאים הנוכחיים, מיד לאחר המהומות והשביתה הכללית, השטח של המדינה היהודית, אם לקבל את המפה המוצעת על־ידי הועדה המלכותית כבסיס זמני להערכה, כושר קליטתו הכלכלית יהא פחות משונת אלפים במשך שמונה חדשים³. אולם בשים לב לכל הנסיבות היתה הממשלה סבורה שמן הראוי לקחת את כל הארץ ממערב הירדן כיסוד להערכת כושר הקליטה הכלכלית, ומשום כך קבעה באופן זמני את המספר 8000 לשמונה חדשים. אם יתברר במשך התקופה הזאת, שכושר הקליטה של הארץ בשלימותה הוא פחות מ־8000 — יהיה מן הצורך להקטין מספר זה.

ואורמסבי גור הוסיף: במקרה שהמנדט יתמיד — יש כמה סעיפים בחלק ב' של הרצאת הועדה המלכותית (החלק הדן על “פּאַליאַטיבים”) שממשלת־המנדט תצטרך לדון עליהם עם ועדת־המנדטים בטרם יוחלט באופן סופי (מושב ל"ב של ועדת־המנדטים, עמוד 189—188).

*

ועדת־המנדטים לא התספקה בהסברות אלו של מיניסטר־המושבות. ראפארד הדגיש שהמנדט מחייב “הקלת העליה היהודית”. הוסכם שחובה זו תוגבל ביכולת קליטה כלכלית. פרזה זו היא גמישה אמנם, אבל היא מגדירה את המדיניות הטבועה במנדט. הצעת הועדה המלכותית (“מכּסימום פוליטי”) עומדת בסתירה למנדט, ולא תיתכן בלי שינויים במנדט. ויש לראות סתירה בדברי הועדה המלכותית, שמצד אחד היא מדברת על המשכת המנדט, ומצד שני היא מציעה שינוי זה. שינוי זה פירושו לא המשכת המנדט הקיים אלא קביעת מנדט משונה של ביטול תכנית החלוקה.

וכשהעיר אורמסבי גור שאין מנדט משונה אלא פירוש משונה למנדט הקיים, כי במנדט אין שום זכר ליכולת־הקליטה הכלכלית, השיב ראפארד, שבמנדט אין זכר להגבלת העליה אפילו בעקרון יכולת־הקליטה הכלכלית. ראפארד עמד על כך שזהו כלל יסודי במשפט הבין־לאומי, שאין לקבל שום פירוש המרוקן את החוק מתכנו. המנדט בנוי על החובה הראשונית להקים בית־לאומי לעם היהודי, ורק בשורה השניה — להקים מוסדות של שלטון עצמי, במידה שאין הם מונעים את הקמת הבית־הלאומי. לא יתכן שהקמת הבית־הלאומי תהא מותנית בהסכמת הערבים, כי בשעת מתן המנדט ידעו שהערבים מתנגדים לבית־הלאומי, ובית־לאומי בלי עליה היא מילה ריקה.

בגמר הבירורים קיבלה ועדת־המנדטים מסקנה האומרת:

“הועדה רושמת לפניה את החלטת ממשלת המנדט להפחית באופן זמני את העליה היהודית מאחד באבגוסט 1937 למשך שמונת החדשים הבאים ולהעמידה על 8000 עולים. אין הועדה חולקת על זכותה של ממשלת־המנדט, האחראית להחזקת הסדר בשטח המנדטורי, לאחוז בצעד כזה במקרה ידוע, כשהיא רואה צורך בכך, בתור אמצעי זמני ויוצא מן הכלל. אולם הועדה רואה חובה לעצמה להעיר תשומת־לב לסטיה זו מהעיקרון אשר אושר על־ידי מועצת חבר־הלאומים, שהעליה צריכה להיערך לפי כושר יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ”.

מסקנה זו יחד עם שאר מסקנות הועדה הוגשה על־ידי ועדת־המנדטים למועצת חבר־הלאומים, ואושרה, לאחר הדין־וחשבון של המרצה מר אנטונסקו, על־ידי המועצה. בישיבת ה־98 של המועצה, ב־14 לספטמבר 1937 הודיע המיניסטר הבריטי לעניני חוץ, מר אנטוני עידן, ש“ממשלת ה. מ. מוכנה לקבל את הדין־וחשבון של המרצה, והיא מתחייבת להתיחס בשימת־הלב הראויה להצעות ומסקנות שהועלו. — בדין־וחשבון יש נקודה אחת שיש לעמוד עליה לחוד — זוהי השאלה החשובה של עליה יהודית בהתאם לסעיף 6 של המנדט. ועדת־המנדטים עוררה תשומת־לב להפחתת העליה היהודית כדי מכסימום של שמונת אלפים נפש בשמונת החדשים הקרובים. זהו, כפי שהועדה בעצמה ציינה, אמצעי זמני בלבד המכוון לתנאים זמניים ויוצאים מן הכלל. אם זוהי, כפי שהיא אומרת, סטיה מהעיקרון שאושר על־ידי המועצה בזמן קודם, הריני בטוח שחברי יעריכו את הנסיבות המיוחדות שבהן נתקבלה החלטה זו. מה שיקרה לאחר שמונת החדשים, כלומר לאחר 31 במרס 1938, יהא תלוי בהכרח מההתקדמות שתיעשה בתכנית החלוקה”.

מכאן ברור שגם ועדת־המנדטים, גם מועצת חבר־הלאומים וגם באי־כוח ממשלת־המנדט אישרו מחדש בדרך עקרונית, שלפי המנדט אין העליה היהודית נתונה להגבלה אלא ביכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ.

ההחלטה שנתקבלה במועצה, לאחר הודעת מיניסטר־החוץ הבריטי, מציינת את ההבטחה שניתנה על־ידי באי־כוח הממשלה האנגלית בדבר העליה, וקובעת באופן מוחלט, כי “המנדט שאושר ב־24 ליולי 1922 עומד בתקפו עד שיוחלט אחרת”.

*

באמצע אוקטובר 1937 הודיעה ממשלת ארץ־ישראל להנהלת הסוכנות היהודית בירושלים שהיא עומדת להוציא תיקון לחוק העליה, המכוּון בין השאר לתת תוקף פורמלי להצהרת ממשלת ה. מ. מיולי 1937 (ספר הפקודה 5513) בדבר העליה, והמציאה לסוכנות את נוסח הצעת־החוק שנתפרסם כעבור ימים אחדים בעתון הממשלתי, על־מנת שהסוכנות תעיר את הערותיה.

לפי הצעה זו ניתנה סמכות בלתי מוגבלת לנציב העליון לקבוע לפי ראות עיניו מכסימום כללי של העולים שיורשו להיכנס לארץ במשך איזו תקופה שהיא, לקבוע את סוגי העולים ולהתקין מכסימום מספרי לכל סוג, ולהחליט כמה מהמכסימום הכללי וכמה מהמכסימום של כל סוג יהיו “מבני הגזע היהודי”. במקרה שנתעורר ספק אם המהגר הוא “בן הגזע היהודי” או לא — תהא הכרעת מנהל־העליה בענין זה סופית. הצעת־החוק כללה “תיקונים” אחרים, חמוּרים כשלעצמם, אך אינם נוגעים לשאלה היסודית של סידור העליה היהודית בכללה.

הסוכנות היהודית בתשובתה ציינה את התנגדותה הנחרצה לסטיה מעקרון יכולת־הקליטה הכלכלית הכלולה ב“ספר הלבן” מיולי 1937 והעירה, שאם הממשלה עומדת על דעתה ורוצה לתת תוקף חוקי לסטיה זו — הרי יש להגביל את החוק רק לתקופת שמונת החדשים שהכריזה עליה ממשלת ה. מ. “הספר הלבן” דן בפירוש רק על שמונה חדשים. והחוק אף הוא צריך להיות מצומצם לתקופה מסוימת זו. למעשה ההצעה החדשה עוברת את גבולי “הספר הלבן” ומעניקה לנציב סמכות של הגבלה מספרית של העליה לתקופה בלתי־מסוימת. סמכות זו סותרת מסקנות ועדת־המנדטים, החלטות מועצת חבר־הלאומים ואינה מתישבת עם רוח ההודעות של באי־כוח ממשלת־המנדט בז’ניבה. הרצון הברור של מוסדות חבר־הלאומים היה שהמכּסימום הפוליטי לא ימָשך לאחר מרס 1938 — כל עוד המנדט עומד בתקפו, וכל עוד הפירוש המוסמך של מועצת חבר־הלאומים בשנת 1930 לא נתבטל על־ידי חבר־הלאומים עצמו. שינוי החוק, אם יש לעשותו בכלל, יוכל רק להיות זמני, עד סוף מרס 1938, ומאז ואילך יש לכוון את העליה לפי עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית.

הסוכנות ערערה גם על הסעיף החדש בהצעת החוק הקובע מכסימום מיוחד לעולים “מבני הגזע היהודי” בתוך המכסימום הכללי של מספר העולים המותרים בעליה. מניסוח סעיף זה נודף ריח הפוגע בכבוד היהודים, והוא עלול להזיק למעמד היהודים בארצות אחרות. סעיף זה גם עלול להביא לידי הפליה בין עליה יהודית לעליה לא־יהודית. המנדט מחייב את ממשלת־המנדט להקל עליה יהודית, ז"א שלגבי העליה היהודית יש חובה מפורשת של הפליה לטובה. אולם קביעת שני מכסימומים נפרדים בשביל יהודים ושאינם־יהודים, עלולה להביא לידי כך, במקרה שמספר היהודים הרוצים לעלות יעלה על המכּסימום המותר להם, ומספר הבלתי־יהודים יפחת מהמכסימום המותר ללא־יהודים — מקרה רגיל ושכיח לגבי העליה לארץ־ישראל — שהארץ תהיה סגורה ליהודים ופתוחה לבלתי־יהודים, בניגוד לחובת המנדט לתת זכויות־יתר לעליה יהודית שאין המנדט נותן לעליה בלתי־יהודית.

הממשלה קיבלה דעת הסוכנות בנקודה זו, ובחוק המאושר שנתפרסם בעתון הרשמי ב־11 לנובמבר 1937 — נשמט הסעיף המדבר על מכסימום מיוחד לעולים “מבני הגזע היהודי”. הממשלה הסכימה גם לטענה הצודקת של הסוכנות שהחוק צריך להיות זמני, אולם קבעה את הדבר בצורה כזו המבטלת למעשה את האופי הזמני של החוק. לסעיף הדן בסמכות הנציב לקבוע מכסימום לעליה, נוספה בחוק המאושר פיסקה האומרת: “החוק יתם תקפו ב־31 למרס 1938 או בתאריך מאוחר שיקָבע על־ידי הנציב העליון במועצתו באישורו של מזכיר־המדינה”. ברור שהחלק השני של הגבלת הזמן מבטל את כל ערכו של החלק הראשון, וגורל העליה לאחר מרס נשאר תלוי ועומד.

יחד עם פרסום החוק בצורתו המתוקנת, הודיעה הממשלה שהנציב קבע על יסוד החוק החדש שבמשך שמונה חודשים, מתחילת אבגוסט 1937 עד סוף מרס 1938, יורשו 9600 עולים חדשים, מהם 900 בעלי־הון, 2380 פועלים, 5470 קרובים, 1440 תלמידים, 250 בעלי משרות דתיות, 50 בעלי הכנסה בטוחה של לא־פחות מארבע לירות לחודש, 10 יתומים, בס"ה 9600, מהם 8000 יהודים.

*

החוק החדש השאיר את שאלת העליה לאחר מרס 1938 — פתוחה. הממשלה השאירה לעצמה את הזכות לבטל את “המכסימום הפוליטי” בתוך תקופת שמונת החדשים או להמשיכו לתקופה בלתי־מסוימת. סכנת המשכת המכסימום הפוליטי הדאיגה לא רק את התנועה הציונית והסוכנות היהודית — אלא גם את דעת־הקהל האנגלית, כפי שאפשר היה לראות מהשאלות המרובות שהוצגו למיניסטר־המושבות בפרלמנט בחדשים האחרונים.

משלחת של צירי כל המפלגות הפוליטיות פנתה ביום 17 לפברואר ש"ז לראש הממשלה מר צ’מברלין ולמיניסטר־המושבות בדבר מדיניותה הארצישראלית ובראש־וראשונה בדבר מדיניות העליה. המשלחת דרשה להחזיר מאחד באפריל ואילך את העיקרון של יכולת־קליטה כלכלתית. הממשלה לא נתנה למשלחת תשובה ברורה — והחרדה בפרלמנט האנגלי לגורל העליה היהודית גברה. יותר מארבעים צירים מכל המפלגות הגישו לממשלה דרישה בכתב לקבוע זמן מיוחד בפרלמנט למען החליט על העליה היהודית לפי יכולת־הקליטה הכלכלית.

בשמונה למרס ש"ז הציע מיניסטר־המושבות לפרלמנט תקציבים נוספים לצרכי ארץ־ישראל: לצבא, לחקירה הידרוֹגרפית ולהוצאות הועדה הטכנית⁴, שהכריזו עליה באגרת מ־5 בינואר. לרגל הצעות אלה נתקיים בפרלמנט ויכוח על ארץ־ישראל. הויכוח לפי הפּרוצדורה הנהוגה בדיונים אלה היה מוגבל רק לשאלות התקציב, והיושב־ראש הודיע שלא ירשה שום ויכוח על המדיניות הארצישראלית בכללה ועל שאלת העליה בפרט. למרות איסור זה העלו כמה צירים את שאלת העליה. ג’ונס, לנסבּוּרי, דנמן, אדמס וּואַג’ווּד דרשו הרחבת העליה וביטול המכסימום הפוליטי. מיניסטר־המושבות בתשובתו המקוטעת (לפי חוקי הפּרוצדורה נפסק הויכוח בשבע וחצי לפנות ערב) הודיע, שהממשלה אף פעם לא קיבלה את המכסימום הפוליטי. “קיבלנו מידה ארביטררית בהחלט לתקופת תיקון מצב־הענינים. יהיה צורך בתקופה ארביטררית שניה. מהי כוונת הדבר — אודיע על כך בזמן המתאים כשתתקבל החלטה. ההחלטה טרם נתקבלה”.

ואַג’ווּד שאל: לאו־דוקא 12.000 איש לשנה?

מיניסטר המושבות ענה: לא.

הציר בּוּקאנאן התחיל לדבר — ונפסק באמצע הפסוק כי תם הזמן הנועד לויכוח זה.

*

הסוכנות היהודית בירושלים ובלונדון הגישה את עצומותיה לממשלה. היא ציינה ש“הספר הלבן” מיולי 1937 בנוגע לעליה הכּה מכּה אנושה את כל המדיניות של הבית־הלאומי וסתר את הזכות היסודית של העם היהודי לשוב לארצו “בזכות ולא בחסד”. הוא סילף את התחייבות המנדט המצווה על “הקלת העליה” — וגרם למצוקה כלכלית ותגבורת האַנרכיה והטירור בארץ. בהפחתה ארביטררית של העליה היהודית על־ידי קביעת מכסימום פוליטי אין לראות אלא הכנעה לאלמות שאורגנה בארץ. בהמשכת המכסימום הפוליטי לאחר מרס 1938 יש משום אסון כלכלי ופוליטי כאחד — ומשום הפרה גסה של מסקנות חבר־הלאומים והבטחות באי־כוח הממשלה בז’ינבה. לפי הבטחות ומסקנות אלו הצהרת־בלפור והמנדט עומדים בתקפם גם לאחר שהממשלה הסכימה להצעת הועדה המלכותית בדבר החלוקה, ושום תיקון או שינוי במנדט לא יתכן בלי אישור חבר־הלאומים. העיקרון של יכולת־קליטה כלכלית נוסח על־ידי ממשלת־המנדט עצמה, וזוהי ההגבלה היחידה החָלה על העליה היהודית, שהממשלה מצווה לפי המנדט על הקלתה. המנדט עומד עדיין בתקפו, כפי שהממשלה עצמה הכריזה על כך, וגזירת מכסימום פוליטי היא סטיה חמורה שאינה יכולה להתפרש על־ידי כוחות־ההרס שבארץ אלא כהכנעה לטירור. כנופיות המרצחים יראו שהטירור יש לו שכר, והפרת המנדט על־ידי הממשלה בקביעת המכסימום הפוליטי עשויה לאמץ את הטירור ולהגבירו. שרירות בסידור העליה מערערת את המשטר החוקי של הארץ ומפקירה את הישוב ועתידו של הבית־הלאומי למשחק כוחות ההרס והאַלמות.

התוצאות הכלכליות של הגזירה אינן פחות חמורות ומזיקות. המצוקה הכלכלית המתגברת בארץ היא מצד אחד פרי המהומות וערעור הבטחון, מצד שני — פרי ההיסוסים והנדנודים של המדיניות הממשלתית וחוסר ודאות ביחס לכוונותיה בעתיד. אולם הפחתת העליה וקביעת מכסימום מספרי לסוגי העולים השונים אף הן גרמו לדלדול כלכלי, ואם תימשכנה — הן עלולות למוטט את משק הארץ ולשתק את גידולו. החוק החדש (של 11 בנובמבר 1937), שהתקין מכסימום לעולים בעלי־הון, פוגע קשה במקור הפריחה של הארץ. הוא מצמצם באופן מלאכותי את הכנסת ההון לארץ וגוזל ממנה את מקור עשרה. המאזן המסחרי של ארץ־ישראל הוא שלילי בולט. האימפורט עולה פי־כמה על האֵכּספורט. אולם חסרון זה מתמלא על־ידי זרם ההון הרב של עולים בעלי־אמצעים. עולים אלה מגדילים את כוח־הקניה של הארץ, יוצרים נכסים ומפעלים ומרחיבים את מקורות־העבודה בארץ. הגבלה מלאכותית של עלית בעלי־הון אלה גוזרת על הארץ עוני וקפאון כלכלי. לא יתואר סילוף יותר זד של כוונת המנדט מגזירה זו העשויה לדלדל ולסתום את הצנורות המיניקים את בנין הארץ.

קביעת שיעורי עלית־העובדים נתונה גם בלאו־הכי להכרעת הנציב בכל מחצית שנה, לאחר בדיקה חמוּרה ומדוקדקת של צרכי העבודה בארץ.

תוספת מכסימום ארביטררי הנקבע למפרע, בלי חקירת המצב שבארץ, אינה מוצדקת משום בחינה. המכסימום הנקבע למפרע אינו מחייב את הנציב להרשות עלית־עובדים כדי המכסימום. אם הנציב מוצא שהמשק בארץ אינו זקוק למספר זה של עובדים נוספים, יש בידו להקטין את מכסת עולי־העבודה. קביעת המכסימום למפרע מכוּונת איפוא למנוע מאת הנציב אישור מכסה של עולי־עבודה, אם הוא גם ימצא שמיכסה זו דרושה בהחלט לצרכי־המשק הדחופים בארץ. אם הנציב ימצא לאחר חקירה יסודית שהארץ זקוקה לפועלים נוספים במספר שלמעלה מהמכסימום לא יהא בידו להרשות עלייתם. זאת אומרת שהעבודות העומדות להיעשות לא תבוצענה, והמפעלים הטעונים הרחבה — לא יתרחבו, ומפעלים חדשים לא יבּנו, ובמקום להקל על העליה ועל בנין הארץ — תביא הממשלה לידי כך שהבנין ישותק והעולים הנדרשים לארץ לא יעלו.

ואם בהגבלה מלאכותית של שני סוגי עולים אלה יש משום דלדול משקי של הארץ וסילוף מטרות המנדט — הרי בקביעת מכסימום לשאר הסוגים, כגון קרובים (נשים וילדים של עולים ותושבי הארץ) יש גם משום התעללות אכזרית בהם. לפי חוק־העליה הקודם רשאי כל תושב הארץ להביא אליו את אשתו וילדיו ושאר קרוביו התלויים בו, אם הוא יכול להוכיח לממשלה שיש בידו לפרנסם. החוק החדש ימנע כניסת קרובים אלה, גם אם תושבי הארץ יוכיחו שיש ביכולתם להחזיק בהם — אם במקרה ישארו מעבר למכסימום. להפרדה זו של נשים מבעליהן וילדים מהוריהם אין כל הצדקה כלכלית, אין כל הנמקה משפטית, ולא עוד אלא שהיא אכזרית מבחינה אנושית אלמנטרית.

אי־אפשר גם להתעלם מהמצוקה הגוברת של המוני ישראל בגולה. אם יש איזה צידוק פוליטי לסטיה מעקרון הקליטה הכלכלית — הרי אין זה אלא לטובת הרחבת העליה ולא צמצומה.

כשהמיניסטר לעניני חוץ הכריז בז’ניבה שקביעת המכסימום של 8000 לא היתה אלא “אמצעי זמני בלבד”, הוסיף ואמר, שמה שיקרה אחרי מרס 1938 תלוי בפרוגרס שיעָשה בתכנית החלוקה. ידוע שבמשך שמונת החדשים לא נעשה על־ידי הממשלה שום דבר להצעיד את הפתרון של השאלה הארצישראלית ולא יתכן הדבר שהישוב היהודי והעליה היהודית יעָנשו בגלל חוסר הפעולה של הממשלה, וגזירת המכסימום הפוליטי תתמיד לאחר 31 במרס. כל עוד משטר המנדט קיים, חייבת הממשלה לנהוג ביחס לעליה לפי העיקרון שאושר בחבר־הלאומים, היינו לפי עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ.

*

באגרת החדשה לנציב בעשרה למרס ושנתפרסמה בלונדון ובירושלים ארבעה ימים לאחר־כך נעשה נסיון להגדיר ולהבהיר את עמדת הממשלה בשאלת העליה, להשיב למערערים על הסטיה מעקרון יכולת־הקליטה, ולספק חלק מהדרישות של הסוכנות היהודית. עד כמה נסיון זה הצליח נראה מתוך ניתוח ובדיקת ההנחות הפוליטיות והמעשיות של האגרת.

האגרת אינה מבטלת את חוק־העליה החדש שהותקן ב־11 לנובמבר דאשתקד, המיפּה את כוחו של הנציב לקבוע מכסימום כללי לעולים ומכסימום מפורט לכל סוג וסוג של עולים. חוק זה קיבל תוקף חדש לשנה נוספת. “לאחר עיון מלא החליטה ממשלת הוד מלכותו, שלא חל שינוי כזה במצד לאחר אבגוסט (1937), אשר יש בו כדי להצדיק שלילת סמכות־הקביעה שניתנה לנציב העליון בסעיף 5א (של חוק־העליה), ותוקף סעיף זה יאֶרך לתקופה נוספת של שנים־עשר חודש”.

אולם נתנה הוראה לנציב לנהוג ביחס לששת החדשים הקרובים, ז“א מאפריל עד אוקטובר ש”ז ועד בכלל, לפי כללים חדשים, השונים להלכה ולמעשה מהקביעה שבשמונת החדשים שעברו. בששה חדשים אלה יבָּטלו כמה מההגבלות הקיימות. “ביחס להגבלות שנקבעו נמשכה תשומת־לב ממשלת הוד מלכותו לעצומות שונות שהוגשו על־ידי הסוכנות היהודית ועל־ידי אחרים. הממשלה מודה שיש תוקף ניכר בטענות שנשמעו לטובת עליה יותר נדיבה — לבעלי־הון, מתוך נימוקים כלכליים, ולקרובים מהסוג המוגדר בסעיף 2(1) של חוק־העליה, היינו לנשים ולילדים של מהגרים, מתוך נימוקים אנושיים”.

קודם כל נתבטל, — לפי שעה, לששת החדשים הקרובים — המכסימום הכללי לעולים. בשמונת החדשים שעברו יכלו לעלות לארץ לא יותר משמונת אלפים יחידים, בממוצע אלף לֶחודש. בששת החדשים הבאים יוכלו לעלות פחות מאלף או יותר מאלף לחודש. לפי ההוראה החדשה שבאגרת אין מניעה חוקית שיעלו ששת אלפים, שמונת אלפים או עשרת אלפים — וגם יותר מזה, וכמובן גם פחות מזה. — — —

מבחינת כמות העליה יש בתקנות החדשות הטבה ניכרת, לא־גדולה ביותר, לעומת הסדר של שמונת החדשים הקודמים.

הגדלת מספר הרשיונות לבעלי־הון יש לה חשיבות מיוחדת, לא רק לחיזוק הכלכלה בארץ — אלא גם סיכוי של הקלה פורתא לאסוֹן האיום שמתחולל עכשיו על יהודי אוסטריה. אולם שיתוק העליה העובדת היא מכה אכזרית לתנועת “החלוץ” ופגיעה קשה בצרכי המשק החקלאי, ביחוד המשק העובד, שלמרות חוסר־העבודה הוא זקוק לכוחות חלוציים נוספים, שאין לקבלם, מתוך מחוסרי־העבודה שבערים.

ולאחר שהממשלה הטילה על הנציב לבדוק מחדש את הנסיבות המשקיות ולבחון אם יש מקום לעילה עובדת ולקבוע את כמותה לפי צרכי המשק — וסמכות זו נתונה לנציב גם בלי הוראה מיוחדת מאת לונדון — קשה להבין, ועוד יותר קשה להצדיק, את שרירות־הלב בקביעת המכסימום למפרע: אלף ולא יותר. ואם הנציב ימצא לאחר חקירה יסודית שהמשק בארץ דורש אלף וחמש מאות או אלפיים פועלים נוספים? מדוע אין אפילו הנציב נאמן בענין זה על ממשלת הוד מלכותו? אולם אין זו הנקודה התמוהה האחת באגרת תמוהה זו.

*

את התמהון הגדול ביותר מעוררות ההנחות הפוליטיות שבאגרת. מיניסטר־המושבות לא הסתפק הפעם במתן הוראות מעשיות לנציב איך לנהוג לבגי הסוגים השונים של העולים — כל ההוראות האלה כלולות בסעיף אחד של האגרת, בסעיף האחרון (התשיעי). כל יתר הסעיפים מוקדשים לבירור העמדה הפוליטית של הממשלה בשאלת העליה ולהסברת הנימוקים שהניעו אותה לפני שמונה חדשים לחדש את הקביעה המכסימלית — בניגוד להלכה ולמעשה של המנדט במשך חמש־עשרה שנה.

“אני רוצה בשורה הראשונה — נאמר מיד לאחר הפתיחה — להסביר את הנימוקים שהביאו את ממשלת הוד מלכותו לידי קביעה, בהצהרה על המדיניות (“הספר הלבן” מיולי 1937), שהעליה היהודית בתקופת שמונת החדשים מאבגוסט 1937 עד מרס 1938, תהא מוגבלת במיכסה מכסימלית של 8000” — הנימוקים הנתונים אינם נוגעים לעליה בלבד אלא לכל המדיניות של הממשלה בארץ־ישראל, ומשום כך נודעת חשיבות יתירה לחלק זה של האגרת. לפי האגרת יוצא שהממשלה לא קיבלה כלל את העיקרון של “מכסימום פוליטי” אשר הוצע על־ידי הועדה המלכותית. המכסימום שנקבע לפני שמונה חדשים היה מכסימום “ארביטררי” ולא פוליטי.

הועדה המלכותית אמנם הציעה בחלק ב' של הרצאתה קביעת “מכסימום פוליטי” של 12 אלף לשנה במשך חמש השנים הבאות. הצעה זו מותנית בהמשכת המנדט הנוכחי. אולם הממשלה עדיין לא קיבלה את מסקנות הועדה הכרוכות בהתמדת המנדט, מפני “שהגיעה לידי מסקנה שהפתרון הטוב ורב־הסיכויים ביותר נתון בתכנית־חלוקה לפי הקוים שהוצעו בחלק ג' של הרצאת הועדה המלכותית”.

ו“היה ברור שהחלטת ממשלת הוד מלכותו לטובת מדיניות של חלוקה אינה יכולה ליהפך למעשה אלא אחרי תקופה נוספות של חקירה ותכונה, והיה מן הצורך לשקול את הצעדים שיש לאחוז בהם לשם הסדרת העליה היהודית בתקופת־ ביניים”.

האגרת מבחינה בין “תקופת־ביניים” לבין “תקופת־מעבר”. “תקופת־המעבר” נזכרה בדין־וחשבון של הועדה, ולפי האגרת מתחילה תקופה זו רק לאחר שתחומי “השטחים” בחלוקה המשולשת יקָבעו ויוגדרו ותתקבל החלטה סופית על תכנית־החלוקה. תקופה זו תימשך עד שהמנדט יבָּטל, ובמקומו תבוא שיטת אמנוֹת (חוזים ממלכתיים) על בסיס החלוקה ותקומת המדינות העצמאיות. במשך “תקופת־מעבר” זו, הציעה הועדה המלכותית שהעליה היהודית תסודר לפי עקרון יכולת־הקליטה של הארץ — מתוך הגבלה טריטוריאלית. לשטח הערבי לא תורשה עליה יהודית. ויכולת־הקליטה תחושב רק ביחס לשטח הבלתי־ערבי — כלומר השטח היהודי והבריטי, או בנוסח הועדה המלכותית “לפי יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ בניכוי השטח הערבי”.

“אולם הועדה לא הציעה שום הצעה ביחס לסידור העליה היהודית במשך תקופת־הביניים הקרובה, שבין פרסום ההצהרה על המדיניות (“הספר הלבן”) ובין ההחלטה הסופית על חלוקה. היות והגבולות העתידים של השטח היהודי והערבי אין לחזותם מראש ובהכרח ישָארו לא־ידועים עד שתתקבל ההחלטה על יסוד הדין־וחשבון של הועדה החדשה שתצא בקרוב לארץ, — לא היה זה בגדר מעשי לנקוט בפרוצדורה המוצעת ע”י הועדה המלכותית ביחס ל“תקופת־המעבר” הנזכר בפרק ב' של הרצאתה". כלומר אי־אפשר לסדר את העליה לפי עקרון הקליטה הכלכלית של הארץ, מחוץ לשטח הערבי, כי שטח זה אינו מוגדר עדיין, וכאן באה האגרת לידי הנחה תמוהה:

“היות והתכלית המוצהרת של מדיניותה (של הממשלה הבריטית), כפי שנוסחה ב”ספר הלבן" מיולי דאשתקד, היא תכנית־חלוקה שלפיה תצטמצם העליה היהודית בשטח מוגבל, סבורה ממשלת הוד מלכותו שלא יתכן הדבר להרשות קביעת העליה לפי יכולת־הקליטה הכלכלית של כל הארץ במשך תקופת־הביניים של חקירה והכנה, ואין להימנע מהגבלה זמנית של העליה מתוך שרירות־לב מפורשת. ובהתאם להשקפה זו נקבעה המיכסה המכסימלית של 8000 עולים לתקופת שמונת החדשים מאבגוסט 1937 עד מרס 1938, וניתנה למטרה זו סמכות חוקית לנציב העליון בתוספת סעיף 5א לחוק־העליה".

יסוד השרירות מונח גם בסידורים החדשים שנעשו למשך ששת החדשים הקרובים לפי הודאת האגרת עצמה. ואם במקום מכסימום כללי ומיכסות מכסימליות מיוחדות לכל סוג עולים בפני עצמו, בשמונת החדשים שעברו, הוכנסו לגבי ששת החדשים הבאים שינויים ידועים שצוינו בפרק הקודם, הרי הם באים, לפי הסברת האגרת, א) מתוך נימוקים כלכליים (בהגדלת רשיונות־עליה לבעלי הון), ב) מתוך נימוקים אנושיים (בביטול המכסימום לקרובים ותלמידים), ג) מתוך שאיפה “להפחית במידה ידועה את יסוד השרירות הכרוך בסידורים הזמניים הנוכחים”, ד) מתוך רצון “להימנע באותו זמן משינוי ניכר בשיעור הכללי של העליה בתקופת־הביניים הבלתי אמצעית”, כלומר, מתוך רצון למנוע הרחבת העליה…

האגרת מבטיחה ששיטה זו של שרירות־לב בסידור העליה תיפסק מיד עם התחלת “תקופת־המעבר”.

כנזכר בפרק הקודם הוארך תוקף החוק המיפּה כוחו של הנציב “לנהוג בשרירות” ולקבוע מיכסות מכסימליות לעליה בכללה ולסוגי העולים השונים בפרט — לשנה נוספת. “אם בסוף התקופה הזאת ירָאה שוב צורך שהנציב העליון יחזיק בסמכויות נוספות אלה — התחוקה הדרושה תהא אז מותקנת”. כלומר, יתכן שגם כעבור שנה ינתן תוקף לנציב להסדיר את העליה לפי שרירות־לב. אולם האגרת מוסיפה: “אותו זמן רוצה ממשלת הוד מלכותו להודיע ברבים שיש בדעתה, מיד לאחר שהגבולות של השטחים השונים לפי תכנית־חלוקה צודקת ומעשית יהיו מוגדרים, וכל עוד המנדט הנוכחי יעמוד בתקפו, שהעליה היהודית תהא מסודרת, במידה שהדבר נוגע ל"שטחים שאינם ערביים, לפי עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית”.

לפי כך, יוצר שכל זמן שהממשלה נוקטת במדיניות החלוקה, והמדינה היהודית טרם הוקמה — יהיו שתי תקופות שונות ושתי שיטות נפרדות לגבי סידור העליה היהודית: תקופה זו שאנו עומדים בה עכשיו, והאגרת קוראת לה “תקופת־ביניים”. בתקופה זו ישלוט יסוד השרירות בסידור העליה, מתוך הנחה שהעליה היהודית כבר מעכשיו מוגבלת הגבלה טריטוריאלית, אלא שהגבלה זו אינה מוגדרת ומסוימת, מכיון שהשטח הערבי, שיש לנכותו מחשבון הקליטה הכלכלית של הארץ כולה, עדיין לא נקבעו תחומיו.

התקופה השניה — שהועדה המלכותית והאגרת גם יחד קוראות לה בשם “תקופת־המעבר”, תתחיל לאחר קביעת התחומים של “השטחים השונים” לפי תכנית־החלוקה המשולשת, היינו השטח היהודי, השטח הערבי, השטח הבריטי. תקופה זו תימשך עד ביטול המנדט הנוכחי, ולאו־דוקא עד הקמת המדינה היהודית העצמאית. באגרת זו לא נאמר הדבר, אולם מהאגרת של 5 בינואר, אנו יודעים שיש בדעת הממשלה לנקוט בשיטת הקנטוניזציה הזמנית או בשיטת מנדטים נפרדים, לשלושת “השטחים” הנדונים. במשך תקופה זו תסודר העליה היהודית לפי יכולת־הקליטה הכלכלית של השטח היהודי והאנגלי. מה יהיה גורל העליה לאחר תקופה זו — אם בתום התקופה הזאת לא תקום עדיין המדינה היהודית העצמאית — לא ברור לפי־שעה והאגרת התעלמה משאלה זו.

*

אין איש יודע מתי תתחיל “תקופת־המעבר”. לא באגרת זו ולא באגרת ינואר אין הודעה ברורה וסופית על תכניותיה של הממשלה לגבי פתרונה של שאלת ארץ־ישראל. מיולי 1937 ועד היום נקטת הממשלה בתכנית־החלוקה. לפי אגרת ינואר היה נראה שביצוע תכנית זו הוא ענין לעתיד הבלתי־קרוב. עד כמה שיש לדון על־פי האגרת החדשה חל שינוי כלשהו בשיטת הדחיות, והדברים עלולים להתפתח עכשיו ביתר מהירות. אולם גם באגרת זו אין קביעה מוחלטת. רק אם תכנית־החלוקה שהוטלה על הועדה החדשה תימצא “צודקת ומעשית” תתקבל החלטה סופית. הצעות הועדה המלכותית במקרה של המשכת המנדט (“פאַליאַטיבים”) לא נתקבלו לפי־שעה על־ידי הממשלה, אולם האגרת מדייקת ואומרת: “עדיין לא נתקבלו”, כי יש עוד אפשרות פוליטית, במקרה שתכנית־החלוקה לא תימצא מעשית או צודקת — שהממשלה תנקוט בהמשכת המנדט, ואז תדון ותחליט על הצעות ה“פאליאטיבים”. כל אלה לפי־שעה אינם אלא ניחושים והשערות על הבאות.

כרגע אנו עומדים ב“תקופת־הביניים, לפי נוסח האגרת החדשה, ואין יודע כמה “תקופה” זו תימשך, והעליה במשך תקופה זו היא שאלה בוערת, גם מבחינת השעה וגם מבחינת העתיד. לפי רמזים באגרת נראה כי הממשלה סבורה שיתכן כי “תקופת־הביניים” תימשך רק ששה חדשים. אבל אין זה מן הנמנע שתימשך יותר משנה. סמכות הנציב לשרירות־לב” בסידור העליה הוארכה לשנה, אולם הוראות מסוימות ומעשיות ניתנו לו לפי־שעה רק לששה חדשים, אבל מיניסטר־המושבות ראה צורך לפרש שיתכן הדבר כי גם כעבור שנה יהיה צורך לָחוֹק חוקים בכיווּן זה, שלא על־פי עקרון הקליטה הכלכלית של השטחים שאינם ערבים. וכיון שהמצב לא־ברור, ואורך “תקופת־הביניים” בלתי־מסוים, והעליה בינתיים נחבלת ונכבלת בשרירות־לב — אין אנו רשאים לעבור לסדר־היום בלי בדיקה של ההנחות הפוליטיות אשר על יסודן מבססת הממשלה את שיטת השרירות בעליה שהונהגה ב“ספר הלבן” מיולי 1937 — ועלולה להימשך מי יודע כמה.

*

האגרת אינה שוללת את עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית, ולא עוד אלא שהיא מנסה לבסס את כל הנחותיה ומסקנותיה על יסוד עיקרון זה. היא אומרת בפירוש ש“עדיין” לא נתקבלו הצעות הועדה המלכותית בדבר מכסימום פוליטי. ובפני ועדת־המנדטים בז’ניבה הודיע מיניסטר־המושבות בפירוש, שאם תכנית־החלוקה משום־מה תיבטל והממשלה תמשיך במדיניות המנדט, לא תחליט באופן סופי על ה“פאליאטיבים” שמציעה הועדה המלכותית (ובתוכם הצעת “המכסימום הפוליטי”) עד שועדת־המנדטים תדון בכך (דו“ח מושב ל”ב של ועדת־המנדטים, עמ' 189).

אפשרות זו לפי שעה אינה אקטואלית, ואין מן הצורך לברר עכשיו מה יקרה אם הממשלה תסתלק ממדיניות החלוקה. לפי שעה הצהרת המדיניות החדשה של “הספר הלבן” מיולי 1937 עומדת וקיימת, ושתי האגרות האחרונות של מיניסטר־המושבות אישרו הצהרה זו, והועדה הטכנית יוצאת בקרוב לארץ. אולם עם ההכרזה על מדיניות חדשה הצהירה הממשלה בז’ניבה שבינתיים המנדט עומד בתקפו והוא מחייב גם את הממשלה האנגלית וגם את חבר־הלאומים. כמו־כן הוכרז שהצהרת־בלפור עומדת בתקפה — ותקפה ימָשך עד שהמדינה היהודית תוקם. “היהודים לא יאבו לשמוע על רעיון המדינה היהודית אלא אם, ועד אשר, המדינה תוכר למעשה כחבר בחבר־הלאומים בתור מדינה עצמאית ובלתי־תלויה. עד שנגיע לנקודה זו — הצהרת בלפור והמנדט עומדים בתקפם” — אלה הם דברי המיניסטר־למושבות בז’ניבה. ביום 16 לספטמבר דאשתקד קיבלה החלטה האומרת: “המנדט של 24 ביולי 1922 עומד בתקפו עד אשר יוחלט אחרת”. מיניסטר־החוץ הבריטי הודיע שממשלת הוד מלכותו מקבלת החלטה זו.

אם למלים “המנדט עומד בתקפו” יש איזו משמעות שהיא, הרי אין זו אומרת רק שהשלטון הבריטי על הארץ בשם חבר־הלאומים עומד בתקפו — אלא שכל ההתחייבויות של המנדט לגבי היהודים (והוא הדין לגבי אחרים) עומדות בתקפן. עם קבלת תכנית החלוקה ביסודה ע“י הממשלה הבריטית, ועם הסמכות הקודמת שניתנה על־ידי חבר־הלאומים לממשלה זו לעבד תכנית מסוימת של חלוקה — לא חל כל שינוי במנדט, לא בכללו ולא בפרטיו. המנדט אינו נתון לשינויים בלי הסכמת מועצת חבר־הלאומים. סעיף 27 של המנדט אומר: “הסכמת מועצת חבר־הלאומים דרושה לכל שינוי בסעיפי המנדט”. הסכמה כזו לא ניתנה ולא נדרשה עד עכשיו על־ידי הממשלה. עומד בתקפו, ללא כל שינוי, גם סעיף 6 של המנדט המחייב “הקלת עליה יהודית” ועומד בתקפו סעיף 2 של המנדט המחייב את ממשלת־המנדט “לשים את הארץ בתנאים מדיניים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים אשר יבטיחו את הקמת הבית־הלאומי היהודי, כפי שנקבע באקדמה” וכו'. ואין מן הצורך להוסיף שעליה יהודית לארץ־ישראל היא התנאי הראשי והעיקרי להקמת הבית־הלאומי. חובת ממשלת־המנדט ביחס לעליה יהודית היא לא פסיבית אלא אקטיבית. המנדט מצוּוה על “הקלת העליה היהודית” — ולא רק על התרתה. זוהי התחייבות פוסיטיבית של המנדט. התחייבות זו אינה מוגבלת במנדט — לא במספרים, ולא בשטח — אלא אך ורק בשמירת הזכויות והמעמד של שאר חלקי האוכלוסים. ו”הספר הלבן" של 1922 נתן את הפירוש המוסמך להגבלה זו: "העליה היהודית אינה צריכה ליפול למעמסה על תושבי הארץ בכללם ואינה צריכה לשלול משום חלק של אוכלסי הארץ את עבודתם. לזה קראה ממשלת־המנדט “עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ”. היהודים ראו בעיקרון זה הגבלה לזכות עלייתם, כי העליה היהודית לארץ־ישראל אינה דומה לעליה לארץ אחרת. העליה לארץ היא עליה “בזכות ולא בחסד”; העליה הזאת מבוססת על הקשר ההיסטורי שבין עם־ישראל ובין ארץ־ישראל, כפי שהוכר במנדט, ועל “היסודות שעליהם מקימים מחדש את ביתם הלאומי בארץ”. אולם ההסתדרות הציונית, על־פי פניַת הממשלה האנגלית בשנת 1922, קיבלה הגבלה זו — מתוך ידיעה והכרה שזוהי הגבלה מכסימלית ולא מינימלית, מתוך ידיעה שזוהי ההגבלה היחידה והאחת שיש לשים לכמות העליה היהודית. הממשלה האנגלית בהודעות חוזרות ונשנות במשך כל השנים אישרה שזוהי ההגבלה האחת, ושרק ביכולת־הקליטה יש למדוד את שיעורי העליה.

עוד לפני אישור המנדט, ביום 24 לפברואר 1922, הודיע הדוכס מסוטרלנד בשם הממשלה בבית־הלורדים: “ביחס לעליה — הרי ההתחייבות המוטלת על ממשלת הוד מלכותו לרגל התנאים שבהם הופקדה ארץ־ישראל בידה, מצריכה אותה להניח יסוד למדיניות של עליה יהודית מובחרת ובדיקה קפדנית במלוא יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ”. הממשלה המנדטורית חזרה והכריזה על דבר זה בהזדמנויות שונות, ובשנת 1930, כשלרגל המהומות באבגוסט 1929 נתעוררה השאלה מחדש, הציעה הממשלה לועדת־המנדטים לאַשר את העיקרון הזה, והועדה החליטה: “הועדה מאשרת את רצונה של ממשלת־המנדט להתאים את העליה היהודית ליכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ, כפי שהוצהר בבהירות ב”ספר הלבן" של 1922" (מושב י"ז של ועדת־המנדטים). דבר זה היה לפני פרסום אגרת מקדונלד שנשלחה לד"ר וייצמן רק כעבור שמונה חדשים (13 בפברואר 1931), ובה ניתן תוקף חדש להנחה זו.

בא־כוח הממשלה בפני ועדת־המנדטים בשנה שלאחריה (במושב העשרים של הועדה, 1931) חזר והדגיש: “עוד משנת 1922 קבעה ממשלת־המנדט שמדיניות העליה תהא מיוסדת על יכולת־הקליטה של הארץ”. וערב המאורעות האחרונים, ב־30 לינואר 1936, הודיע הנציב העליון, בשם מינידטר־המושבות, לועד הערבי בארץ, כתשובה לתזכיר שלו על הפסקת העליה וכו', את הדברים האלה:

“העיקרון המדריך ביחס לקבלת עולים הוא — המדינות של יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ, וממשלת הוד מלכותו אין בדעתה לסטות מעיקרון זה”.

כבר צוין למעלה, שלאחר פרסום החלטת ממשלת הוד מלכותו על שמונת אלפים עולים לתקופת שמונת החדשים — קבעה ועדת־המנדטים שזוהי סטיה מהעיקרון שנתאשר ע"י חבר־הלאומים על־פי דרישת ממשלת־המנדט, ומיניסטר־החוץ, מר אנטוני עידן, התנצל שזה היה “אמצעי זמני בלבד”.

לשבחה של האגרת החדשה יש לציין שאין היא מנסה אף ברמז אחד לערער את עקרון יכולת־הקליטה. אולם נשאלת השאלה: על מה היא מבססת את ההגבלות החדשות של העליה — שהיא בעצמה מציינת אותן כאמצעים “ארביטרריים”? האגרת גם אינה חולקת על קיומו ותקפו של המנדט הנוכחי, להיפך היא מציינת בפירוש שהמנדט הנוכחי קיים ועומד בתקפו, ויעמוד בתקפו עד גמר “תקופת־המעבר”. האגרת גם קובעת שהצעות הועדה המלכותית בדבר מכסימום פוליטי — לא נתקבלו עדיין, וכל עוד תכנית־החלוקה נקוטה בידי הממשלה, לא יתקבלו. ובכן מהו פשר השיטה החדשה, השיטה “הארביטררית” בעליה?

*

התשובה הניתנת באגרת לשאלה היא הדבר התמוה ביותר שבתעודה זו.

בסעיף 5 של האגרת נקבעה הלכה חדשה — והיא משמשת יסוד לשיטה החדשה בעליה. הסעיף אומר: “היות והתכלית המוּצהרת של מדיניותה, כפי שנוסחה ב”ספר הלבן" מיולי דאשתקד, היא תכנית חלוקה שלפיה תצטמצם העליה היהודית בשטח מוגבל, סבורה ממשלת הוד מלכותו שלא יתכן להרשות קביעת העליה לפי יכולת־הקליטה של כל הארץ במשך תקופת־הביניים". זאת אומרת שכבר מעכשיו, עוד בטרם נקבעה תכנית־החלוקה ועוד בטרם אושרה על־ידי הפרלמנט הבריטי ועל־ידי חבר־הלאומים — כבר הוגבלה העליה היהודית הגבלה טריטוריאלית, וחלק אחד של הארץ, החלק הערבי לפי תכנית החלוקה העתידה, מוּצא כבר היום מחשבון יכולת־הקליטה הכלכלית, ושטח זה כבר עכשיו אינו חל עליו המנדט כמו שהוא — עם סעיפי הבית־הלאומי וחובת הקלת העליה היהודית — ומשום שגדלו ותחומו של שטח זה לפי־שעה אינם מוגדרים ואינם ידועים, ואין לדעת בדיוק כמה יש לנכות על חשבוננו מחשבון הקליטה הכלכלית של הארץ כולה — מוכרחה הממשלה לאחוז בסידור העליה בדרך של שרירות.

הסברה זו הניתנת באגרת, כנראה לא היתה ידועה למיניסטר־החוץ הבריטי בשעה שהודיע במועצת חבר־הלאומים כי קיצוץ העליה ביולי 1937 היה רק “אמצעי זמני בלבד”.

אולם הסברה זו היא מופרכת ביסודה. לא נכון הדבר, כפי שמודיעה האגרת, שהתכלית המוצהרת של מדיניות “הספר הלבן” מיולי 1937 היתה תכנית־חלוקה שלפיה תצטמצם העליה היהודית בשטח מוגבל, כלומר: תכנית שתצמצם ותפחית את זכויות העם היהודי ואפשרויותיו בארץ.

“הספר הלבן” מיולי 1937 הצהיר כי “תכנית־החלוקה על־פי הקוים הכלכליים המוּצעים על־ידי הועדה המלכותית היא הפתרון הטוב ורב־הסיכויים ביותר”. תכנית־החלוקה של הועדה, שממשלת הוד מלכותו אישרה ב“ספר לבן” זה, לא היתה תכליתה “צימצום העליה היהודית בשטח מוגבל” – אלא להקים מדינה יהודית עצמאית בלתי־תלויה בשטח מוגבל. כוונת הועדה וכוונת “הספר הלבן” לא היתה להפחית את זכויות היהודים שבמנדט ולצמצמן בשטח מוגבל — אלא להעניק ליהודים זכויות נוספות שאין להם לפי המנדט, להגדיל ולהרחיב את הזכויות האלה — כפיצוי בעד הגבלת השטח.

הפתרון שהועדה הציעה לא היה חלוקת המנדט — אלא חלוקת הארץ על־מנת להקים שתי מדינות עצמאיות, למען שבכל אחד משני השטחים המחולקים יהיו גם לערבים וגם ליהודים זכויות ואפשרויות שאין להם במנדט. “הספר הלבן” עצמו מציין את היתרונות אשר יתווספו גם ליהודים וגם לערבים מביצוע תכנית־החלוקה. בסעיף 7 של הספר הלבן" נאמר: “בתמיכה בפתרון שאלת ארץ־ישראל על ידי חלוקה, ממשלת הוד מלכותו נתרשמה הרבה מהיתרונות שזו מעניקה גם לערבים וגם ליהודים. — החלוקה תבטיח את הקמת הבית־הלאומי העברי ותציל אותו מכל אפשרות של כפיפה בעתיד לשלטון ערבי. היא (החלוקה) תהפוך את הבית־הלאומי למדינה יהודית עם שלטון מלא על העליה. היהודים יחדלו סוף סוף לחיות "חיי־מיעוט”, והמטרה הראשית של הציונות תוגשם“. אין זה “צמצום העליה בשטח מוגבל” — כפי הכוונה שמייחסת אגרת זו ל”ספר הלבן“, אלא “שלטון מלא על העליה” וסוף לחיי־במיעוט. זהו לא “בית־לאומי” ו”עליה יהודית” לפי ההגבלות של המנדט, — אלא “בית־לאומי” עצמאי, סוברני. כפיצוי לצמצום השטח של הבית־הלאומי, המחויב על פי תכנית־החלוקה — השטח אשר לפי המנדט הוא מתפשט בכל רחבי הארץ — מציע “הספר הלבן” לעם היהודי זכויות יתרות ויתרונות של עצמאות סוברנית שאינם במנדט, בכל אופן לפי שהמנדט נתפרש עד עכשיו להלכה ולמעשה על־ידי ממשלת המנדט. ואם האגרת קובעת עכשיו ש“הספר הלבן” התכוון להפחתת השטח וצימצום העליה לשטח זה — אין זאת אלא סילוף זדוני של הצהרת ממשלת הוד מלכותו והתעללות בתבונתו של העם היהודי. לפי הצהרת ממשל הוד מלכותו מיולי 1937, מוסבר צמצום השטח של הבית־הלאומי — בהרחבת זכויותיהם של העם היהודי ושל הבית־הלאומי בשטח המצומצם.

“הספר הלבן מבחין בין עליה של מנדט ובין עליה של מדינה יהודית. העליה של המדינה היהודית תחול על שטח יותר קטן, אבל היא לא תהיה תלויה בפקידות המנדטורית ולא תהיה מוגבלת בתנאי המנדט. היא תימצא בידי השלטון היהודי הסוברני. זהו היתרון ש”הספר הלבן" רואה בתכנית־החלוקה לגבי היהודים. וההנחה הראשונה שבאגרת להסברת העליה המקוצצת, הארביטררית ב“תקופת־הביניים” — כשהמנדט עומד עדיין בתקפו — היא סותרת את “הספר הלבן” שעליו היא מנדה להישען.

כשם שנקודת־המוצא של האגרת בהנמקת השיטה החדשה בעליה היא מופרכת ביסודה — כך המסקנות של האגרת אינן עומדות בפני בקורת האמת. ב“תקופת־הביניים” לפי האגרת עצמה, עומד המנדט בתקפו, המנדט הנוכחי, כמו שהוא. מנדט זה חל על ארץ־ישראל כולה, וכל סעיף שבמנדט זה חל על ארץ־ישראל כולה. הממשלה לא שינתה את המנדט — ואינה מוסמכת לשנותו. רק חבר־הלאומים מוסמך לכך. הצעת הועדה המלכותית לסדר את העליה העברית ב“תקופת־המעבר” לפי יכולת הקליטה של הארץ, בניכוי השטח הערבי, מניחה למפרע — והאגרת אינה חולקת על הנחה זו — שהגבולות של השטחים השונים יוגדרו, תכנית־החלוקה תאושר על־ידי הפרלמנט האנגלי וחבר־הלאומים, ורק לאחר שממשלת המנדט תשוחרר מהמנדט הנוכחי — רק אז אפשר יהיה לבצע את ההגבלה הטריטוריאלית של העליה היהודית.

כל עוד המנדט הנוכחי עומד בתקפו — ולפי האגרת המנדט יעמוד בתקפו בכל ”תקופת־הביניים" — כל קיצוץ טריטוריאלי והגבלה אחרת של העליה, מלבד ההגבלה של עקרון יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ כולה — סותרים את ההתחייבויות של המנדט, מתנבדים להכרזות של ממשלת־המנדט ומפירים את ההחלטות של חבר־הלאומים.

אין ממשלת המנדט יכולה לאחוז את החבל בשני ראשיו. דעת־הקהל הבריטית, חבר־הלאומים והעם היהודי לא ישלימו לא עם הפרת המנדט — כל עוד הוא קיים — ולא עם סילוף תכנית־החלוקה, כל עוד הממשלה נוקטת בתכנית זו.

ב“תכנית־הביניים” המנדט עומד בתקפו, והעליה צריכה להסתדר לפי עקרון יכולת־הקליטה של הארץ. ותהיה הדעה מה שתהיה על תכנית החלוקה — כל עוד זו לא בוצעה, כל עוד העם היהודי, הפּרלמנט האנגלי, חבר־הלאומים לא נתנו הסכמתם לתכנית — יש רק בסיס חוקי אחד להנהלת הענינים בארץ — המנדט כמו שהוא. וכל עוד המנדט קיים — תימשך המלחמה על העליה לפי מלוא יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ.

לונדון, 18.3.1938

---

תפקידינו בשעה זו

מאת

דוד בן־גוריון

הרצאה בועידה הרביעית של מפלגת פועלי א"י, רחובות, 7 במאי 1938

הנשיאות גזרה עלי לדבר על ענינים פוליטיים ולא פירשה לי מה הם הענינים שיש לדבר עליהם, ואינני בטוח שאכוון בדברי לדעת הנשיאות. אומַר מראש על מה לא אדבר. לא אדבר על הפעולה של המחלקה המדינית, כי איני רוצה לקפח את החבר הנושא יום-יום בעול הפעולה הזאת, ואיני רוצה לקפח את הועידה. רק משה שרתוק קרוא לדבּר על ענין זה. לא אדבר גם על השאלה הגדולה השנויה במחלוקת – על שאלת המדינה והמנדט. לפי הכרתי אין מה לחדש עכשיו בשאלה זו. רק לפני ימים אחדים יצא לאור ספר הדיונים במועצת-האיחוד בציריך (“על דרכי מדיניותנו”), ואילו הייתי מדבר על שאלה זו לא הייתי משנה הרבה מהדברים שדיברתי אז ¹. וחוששני, שגם לחברים אחרים אין מה לחדש הרבה בויכוח זה. עד שתסתכם הצעה מסוימת ומוסמכת מטעם הממשלה האנגלית על הקמת מדינה יהודית בארץ – יש לנו קו-פעולה ברור ואימפרטיבי שאין לשנותו; קו-הפעולה דואליסטי שחייבת בו ההנהלה וההסתדרות הציונית כולה, על “מחייביה” ו“שולליה”:

א) להילחם על מלוא זכויותינו שבהצהרת-בלפור והמנדט עד שיוסכם מצדנו – אם יוסכם – למשטר אחר בארץ;

ב) להילחם על הצעה מתוקנת מטעם הממשלה האנגלית להקמת מדינה עברית, שתובא לקונגרס לדיון ולהחלטה. זוהי העמדה שיצאה תחילה מפי הגבורה של תנועתנו העולמית – במועצת-האיחוד בציריך, ועמדה זו נקבעה אחר-כך ברוב גדול בקונגרס הציוני. עמדה זו מחייבת אותנו, את כולנו, ואין להרהר אחריה, כל זמן שלא הגענו לשלב חדש בהתפתחות הענינים המדיניים. רק כשתסתכם – אם תסתכם – הצעה מסוימת ומוסכמת מטעם הממשלה האנגלית על יסוּד מדינה יהודית, תצטרך תנועתנו לקבוע עמדה – עוד לפני הקונגרס – לעצם הצעה, ולויכוח המחודש תהיה אז אחיזה ממשית ותוכן מדיני. מה שאני רוצה לנסות עכשיו – זהו בירור התפקידים הדחופים שלנו לאור הסיטואציה הפוליטית בעולם, ביהדות ובארץ בשעה זו.

צו השעה

אני מדגיש את המלים “בשעה זו”, ובהדגשה זו אני מתכוון להגבלה כפולה. אין בדעתי לדבר הפעם על התפקידים הקבועים שתנועתנו מצוּוה עליהם בכל שעה ושעה, בכל מצב ומצב, עד שיבוצע במלואו חזון הגאולה והפדות. אין בדעתי לדבר אפילו על הצעדים הקרובים של תפקידים אלה, שעלינו לעשות בשעה זו, כחלק מהפעולה הקבועה שלנו. אני מתכוון הפעם לתפקידים מיוחדים של שעה זו, באשר אנו שרויים במצב מיוחד שלא היה בדומה לו עד עכשיו ולא יהא אולי בדומה לו בימים הבאים. קיימת עכשיו סיטואציה כזו בעולם, ביהדות ובארץ המחייבת אותנו לקו-פעולה אשר בסיטואציה אחרת לא היינו מוכרחים לנקוט בו, או היינו יכולים לעשות בו כמה וכמה שינויים, קטנים וגדולים. אין איפוא בדעתי לקבוע הלכות היסטוריות – אלא לסמן הוראות שעה, הנראות לי כמחויבות המציאות הפוליטית שבימינו אלה. אף פעם אולי לא היתה שאלת המחר כל-כך חמוּרה ומדאיגה כבימים אלה. שאלת המחר חמורה עכשיו ומדאיגה לעולם כולו – לעם היהודי פי שבעים ושבעה, וכל קו-פעולה שמתעלם ממחר מדאיג זה חוטא ומחטיא את המטרה. אי-אפשר לתנועתנו לפעול בלי לשוות לפני עיניה בכל רגע ורגע את קצה-המטרה, את סוף-הדרך. ראית הצעד הסופי היא בחינת מצפן המדריך את התנועה לקראת מחוז-חפצה; טלו מצפּן זה מהתנועה – והיא תאבד דרכה, תתעה בלי דעת לאן, תהיה טרף לרוחות סוערים וגלים זידונים עד שתצלול חדלת-אונים בתהומות-ים. אולם התנועה לא תגיע אף פעם למחוז-חפצה אם בכל שעה ורגע לא תדע ידיעה ברורה ומובהקת מהו הצעד הקרוב הבלתי-אמצעי אשר עליה לעשות אותה שעה ואותו רגע. והצעד הקרוב נקבע בכל פעם לא רק לפי כיווּנה הכללי של התנועה, כלומר לפי הכיווּן המוליך לקצה-המטרה, אלא גם לפי הנסיבות ההיסטוריות הטבועות בזמן ובמקום. כיווּנה הכללי של התנועה הוא גורם קבוע; נסיבות הזמן והמקום הן גורם משתנה, ומשום כך מחייב כל צעד – בחינה חדשה; לא בחינת הדרך של התנועה וכיווּנה הכללי, אלא בחינת הנסיבות המתחלפות, נסיבות הזמן והמקום. הצעד המסוים בשעה נתונה, שומה עליו להיות מכוּון לצרכים ולתנאים של הסיטואציה הנתונה, המיוחדת אותה שעה. כי היסטוריה אינה חוזרת. אין מעמד היסטורי הולך ונשנה; כל תופעה היסטורית היא יחידה-במינה, יש לה פרצוף אינדיבידואלי משלה, וכל מי שפועל לפי גזירה-שוה בין מצבים היסטוריים אינו אלא טועה ומטעה. אמנם יש בכל שורת תופעות היסטוריות כמה צדדים דומים, כמה קוים משותפים, כמה גורמים כללים, וכשאנו רוצים לבחון תופעות היסטוריות בחינה מדעית, בחינת-הכרה עיונית בלבד – עלינו לעמוד בעיקר על הדומה, המשותף והכללי. אי-אפשר למצות “חוק”, או מה שנראה לנו לחוק, אלא מתוך דבר שהולך ונשנה. אבל כשאנו באים לבחון תופעות היסטוריות בחינה פוליטית, כלומר בחינה המכוּונת לקביעת מסקנת-פעולה, לקביעת קו-ההתנהגות-והתגובה המועיל והרצוי, עלינו לעמוד על היחוּד שבהופעה על עצמיותה האינטגרלית, על גילויה השלם בכל פרטיה ובכל צירוף נסיבותיהם כמו שהם; ובשלמותה המלאה אין שום תופעה היסטורית חוזרת ונשנית אף פעם. ולא רק תופעות היסטוריות הן תמיד יחידות במינן. בכלל אין שני דברים דומים זה לזה. אין בעולם שני בני-אדם, שיש להם פרצוף אחד. הקול של כל אדם שונה מחברו. טביעת-אצבע של כל איש היא יחידה-במינה, ועל פיה אפשר להכיר ללא כל ספק את בעליה. לכל איש כתב-יד מיוחד לו, ובכל זאת אינו חותם את שמו פעמיים באותה צורה ממש. ההבדלים הדקים הטבועים בפרצופים ובגופים אינדיבידואליים, אורגניים, אינם נתפסים לרוב בעין פשוטה, ואין להם כרגיל ערך מעשי ושימושי, ומשום כך מסיחים מהם את הדעת ברוב המקרים. אולם יש לפעמים שסימנים אינדיבידואליים אלה הסמויים מן העין קובעים גורל אדם, ובדיקת ההבדלים וגילוייהם נעשית לשאלת-חיים. אין איפוא לזלזל בהבדלים אינדיבידואליים דקים אלה. ואם בתופעות פשוטות, בודדות, מיכניות ואורגניות, כך – בתופעות היסטוריות, סוציאליות ופוליטיות, על אחת כמה וכמה. בתופעות אלה פועלים לא מכונות ולא דפוסים וגם לא אנשים בודדים אלא המוני אנשים, והטבָעים הפועמים בהמונים אלה, וצירופי התנאים והנסיבות שבהם הפעולה נעשית, וצירופי-צירופיהם אי-אפשר לחלוטין שיהיו דומים זה לזה בכל פעם, ומי שאינו רואה את התופעה ההיסטורית ביחוּדה, בפרצופה, האינדיבידואלי, בעצמיותו האינטגרלית – אינו רואה ולא כלום.

הבחנה בין דיבורים לדברים ובין סברות לעובדות

ולמען נראה נכוחה עלינו להבחין קודם-כל בין דיבורים ובין דברים. לא הנאמר אלא הנעשה הוא הקובע. כששומעים, למשל, את נאומיהם של אישי-המלוכה, המנהיגים הפוליטיים וראשי-הממשלות – נדמה שאין שאיפה יותר כללית ויותר עמוקה בתקופה זו מהשאיפה לשלום. אולם הנעשה בעולם אומר אחרת. ואין צורך לחשוד בנואמי-השלום בצביעות. יתכן שבכנוּת הם ממליצים על השלום – אולם לא הדיבורים וגם לא כוונת הדיבורים קובעים. הדבר הנעשה בכל הארצות – הוא ההזדיינות. בקנה-מידה ענקי ומדהים כאשר לא היה אף פעם, הזדיינות רבתי ביבשה, בים ובאויר. וריבוי נשק אינו מרבה שלום בעולם. אין אדם מתהלך עם רובה טעון אלא אם יש בדעתו להשתמש בו בשעת הצורך – בזמן מן הזמנים. עלינו לראות את הדברים כמו שהם, כלומר עלינו לראות את העובדות – העובדות ולא סברות, עובדות ולא שאיפות. עלינו להבחין הבחנה קפדנית בין עובדות ובין סברות, אם-כי יש סברות חשובות שאין להקל בהן ראש. אולם אין לבנות פעולה פוליטית, הקובעת גורל עם, על-פי סברה בלבד, וכל סברה פסולה אם העובדה הקטנה ביותר מתנגדת לה. כשלוש מאות שנה שלטה במדע סברה אחת, שנחשבה כיסוד-מוסד של המדע האסטרונומי והפיסי, והיא – הסברה הגאונית של ניוּטוֹן על חוק הגרביטציה. והנה נתגלתה עובדה קטנטנה שלא הלמה לגמרי סברה זו; כוכב-הלכת מרקור לא התנועע סביב השמש בדיוק לפי סברה זו, ולא ידעו חכמי התכונה מה לעשות לעובדה ולסברה, עד שבא חכם גדול בימינו ואיינשטיין שמו ותיקן את הסברה של ניוטון – שהיתה מאות שנים בחינת “שתים כפוּל שתים – ארבע”, והקים סברה חדשה שקרא לה בשם “תורת היחסיות”. ואם בסברות אסטרונומיות, המיוסדות על המדע הודאי והמדויק ביותר, כך – בסברות סוציאליות ופוליטיות, שאין בהן כלל וכלל משום מדע מדויק – על אחת כמה וכמה. לפני שמונה-עשרה שנה שלטה ברבים סברה, שמילאה תפקיד גדול בתנועת-הפועלים בעולם וגם בתנועתנו אנו. על יסוד המהפכה הרוסית היתה לקומוניסטים סברה, שהעולם כולו עומד על סף המהפכה הסוציאלית, ממש ערב ריבולוציה עולמית. על יסוד סברה זו נתפלגו הרבה מפלגות-פועלים בעולם, וניר וזרובבל וחבריהם נפרדו מאתנו ². הם מצאו שערב מהפכה סוציאלית לא יתכן להשתתף במוסד נושן ובורגני כקונגרס הציוני. לאחר שמונה-עשרה שנה נתברר להם שסברתם נתבדתה – והשנה החליטו להצטרף לקונגרס הציוני. לפני מספר שנים שלטה בתנועה הקומוניסטית סברה מקודשת שנאומי זינובייב בקומאינטרן הם שיא המהפכנות העולמית ושספרי בוכרין ³הם המלה האחרונה של המדע הקומוניסטי. ונוער רב והמוני פועלים נתחנכו על נאומי זינובייב וספרי בוכרין, ובשמם הרסו כמה וכמה כיבושים גדולים של תנועת-הפועלים והפרידו בין אחים – והנה לפני זמן קצר שמענו מפי טריבונל ריבולוציוני של השלטון הקומוניסטי ברוסיה שזינובייב ובוכרין לא היו אלא בוגדים וקונטר-ריבולוציונרים, מרגלים וסוכנים של מדינות אימפּריאליסטיות זרות. עלינו גם להבחין בין עובדה ובין שאיפה, בין הדבר כמו שהוא במציאות ובין רצוננו-אנו ומשאלת-לבנו כלפיו. כולנו היינו רוצים בלי ספק שרוסיה הסוביטית, בין שאנו מסכימים לכל שיטות פעולתה ובין שאיננו מסכימים להן, לא תתנגד למפעלנו בארץ ולא תרדוף את התנועה הציונית ברוסיה. רוסיה הסוביטית היא גורם עולמי גדול, עלולה להיות בעתיד, ואולי בעתיד הקרוב, גורם עוד יותר גדול. ותנועתנו מעונינת בהבנה ובאהדה של הגורמים העולמיים. אולם זהו משגה פאטאלי לראות את רצוננו זה כעובדה קיימת ולהכריז, כאשר עושים זאת לפעמים, שקיימת שותפות גורל בין מפעלנו ובין רוסיה הסוביטית. שותפות זו היא שאיפה חד-צדדית, ולא עובדה.

הערכה מוסרית והערכה פוליטית

אמרתי שיש לראות עובדות כמות שהן. אבל אין להסתפק בראיה בלבד. עובדות פוליטיות טעונות הערכה. ושתים הן ההערכות: מוסרית ופוליטית. ההערכה המוסרית שואלת: הרצויה או אינה רצויה העובדה, המוצדקת היא אם לא? לא כל קיים הוא מושכל. לא כל עובדה אנו רשאים לקבל ולהשלים אתה כגזירת-גורל. עובדה רצויה עלינו לקיים ולחזק; עובדה לא-רצויה עלינו לשנות ולתקן או לבטל ולחסל. במה דברים אמורים? כשגורל העובדה הוא בידינו. אולם כשגורל העובדה אינו תלוי בנו כלל וכלל, אין לנו הערכה פוליטית: מה כוחה ומשקלה של העובדה, מה תועלתה ונזקה? כיצד נוכל להפיק מהעובדה את התועלת האפשרית או למנוע את הנזק הצפוי? ובדיון בפוליטי, ועוד יותר בפעולה הפוליטית, יש להבחין בין שתי מערכות שונות של עובדות, שכן מערכה אחת מחייבת קודם-כל בחינה מוסרית, בעוד שמערכה שניה מחייבת בחינה פוליטית בלבד. מערכת-העובדות שבהן אנו מופיעים כגורם (בין מכריע ובין משפיע) מחייבת הערכה מוסרית. עובדה שאנו אחראים להתהוותה, לקיומה או להמשכתה שומה עלינו לבחון בחינה מוסרית; אולם עובדות שבהן אין לנו כל שליטה והשפעה – הבחינה המוסרית שלנו אינה לא מעלה ולא מורידה, ולגבי התנהגותנו וקו-פעולתנו אנו אין לנו להעריכם הערכה פוליטית: מה עלינו לעשות ואיך עלינו לפעול למען נפיק מהעובדות את התועלת הרצויה והאפשרית או למען נרחיק מאתנו את נזקן וסכנתן. ונראה לי למשגה פוליטי כבד שאנו מערבבים את שתי ההערכות, ובמקום שדרוש דיון פוליטי אנו באים בדיון מוסרי. אם, למשל, אומרים אצלנו מתוך זלזול ופיסול שכל מה שאנגליה עושה בארץ אין היא עושה אלא לרגל האינטרסים שלה בים התיכון – אין באמירה זו כל תוכן פוליטי. זוהי עובדה שלאנגליה יש אינטרסים בים התיכון, ומובן מאליו שהיא דואגת לאינטרסים אלה. עובדה זו אנו מוכרחים ומצוּוים לקחת בחשבון ושום דופי או פיסול שנטיל בעובדה זו אינם משנים את המסקנות הפוליטיות שאנו חייבים להסיק ממנה. אפשר עוד גם להתווכח אם הדופי שיפי-רוח מטילים בעובדה הוא מוצדק או לא. מסופקני אם אנו – תנועת-הפועלים בכללה, או העם היהודי בכללו – מעונינים בכך, כי העמדות הפוליטיות שיש לאנגליה בים התיכון יפלו בידי מעצמה אחרת המתחרה בה ורוצה לרשתה. איני יודע מה היא התועלת שתצמח לחופש, לדימוקרטיה, לתנועת-הפועלים, לשחרור העמים אם במקום בריטניה תשלט במלטה, בקפריסין, בחיפה, באלכסנדריה, בגיברלטר מעצמה פאשיסטית או נאצית? חוששני, כי אילו עמדה בראש האימפּריה הבריטית לא ממשלה שמרנית אלא סוציאליסטית או גם קומוניסטית, לא היתה בשום אופן בנסיבות הבין-לאומיות הקיימות בעולם מסתלקת מעמדות אלו שבים התיכון. אולם גם מי שסבור אחרת, אינו יכול להתעלם מהעובדה שיש לאנגליה זו, הקיימת ושלטת בימינו, אינטרסים חיוניים בים התיכון, ולא הערך המוסרי או הבלתי-מוסרי של עובדה זו – אלא משקלה הפוליטי הוא הקובע. אין אנו חייבים להכשיר או לפסול את העובדה – אבל אנו מצוּוים לקחת אותה בחשבון כשם שאנו באים לקבוע את קופעולתנו בשעה זו. והוא הדין ביחס לכל עובדה אחרת – שקיומה או ביטולה אינו נתון בידינו, אלא שהיא משמשת גורם במעמדנו הפוליטי.

* * *

ואני רוצה לציין עכשיו מספר עובדות פוליטיות מסוג זה, הקובעות לדעתי את קו פעולתנו בשעה זו. אני מדגיש את המלים “בשעה זו” לשם הגבלה שעמדתי עליה בתחילת דברי.

התאַלמות דעת-הקהל

עובדה א': התאלמות דעת-הקהל בחלק גדול של כדור הארץ. זוהי, נדמה לי, עובדה היסטורית חדשה, שלא היתה כמותה אף פעם. אפילו בימי-הביניים, כשלא היתה קיימת עיתונות ותחבורה של קיטור וחשמל, והקשר בין ארץ לארץ היה כבד ואטי ויקר, גם אז היתה נשמעת דעת-הקהל, ולא רק דעת השליטים בלבד. בכנסיה הנוצרית, באוניברסיטאות, במסיבות המעמדות, בנדודי הסוחרים ובעלי-המלאכה –באה לידי ביטוי דעת-קהל שאינה תלויה בדעת המושלים. לפני מלחמת-העולם לא היתה אף ארץ אחת באירופה שלדעת-הקהל החפשית לא היה לה משקל פחות או יותר גדול. היתה דעת-קהל בגרמניה של וילהלם קיסר. היתה דעת-קהל אפילו ברוסיה הצארית. לא רק יחידים כטולסטוי אלא ציבורים שלמים, סוציאליסטים וליבראלים, לא נכנעו לדעת העריץ ושמרו על חופש הבעתם ותגובתם ודעתם בצורה זו או אחרת. עתונים רבים שמרו על עצמאותם, גם כשעמדו תחת גזירת הצנזורה. עכשיו יש בעולם שורה ארוכה של ארצות, וביניהן ארצות גדולות בעלות תרבות גבוהה, שנתאלמה בתוכן דעת-הקהל אֵלם גמור ומוחלט. ורק דעת-יחיד, דעת השליט-“המנהיג” נשמעת מעל הבמה, בעתונות, ברדיו, – ודעת-יחיד זו מבוימת בכשרון עצום ובהצלחה רבה כדעת העם כולו, ואין איש, שאין דעתו כדעת השליט, פוצה פה ומצפצף. היו לפני שבועות אחדים “בחירות” כביכול בגרמניה ובאוסטריה. כמעט 100% של הבוחרים (והם עשרות מיליונים!) הלכו לקלפי, כמעט 100% הצביעו, כמעט 100% נתנו קולם לשליט. והן רק לפני שש שנים עוד היו בגרמניה שבעה מיליון סוציאליסטים, חמישה מיליון קומוניסטים –וב“בחירות” האחרונות הצביעו כולם בעד היטלר… דבר כזה עוד לא היה לעולמים. והדבר לא יאָמן כי יסופר! עמים גדולים, עמי-תרבות, שגילו לא פעם גבורה מוסרית וגופנית כאחת, שהוציאו מתוכם מאורות גדולים לאנושות כולה, שיצרו תנועות-שחרור כבירות והמוניות, שעמדו במערכות קשות, שנתנסו בנסיונות קשים – עמים אלה נאלם מצפונם, נכבלה מחשבתם, נגזר על חופש-בחירתם, ואינם יודעים אלא לחזור על דברי שליטם, ואין מוחה, ואין מערער, ואין מתקומם, ואין מתפרץ. פסקו כל חילוקי-הדעות, חדלו כל דיונים חפשים; בכל העתונים ובכל האסיפות, בכל הבחירות ובכל המסיבות, בקרב עשרות ומאות מיליון אנשי תרבות ורוח יש רק שפה אחת ודברים אחדים – השפה והדברים של השליט, השליט היחיד. איני יודע אם אפשר להביע במלים את האימה השחורה של האסון והקלון והפשע הנורא והגדול הזה. ההיה כדבר האיום הזה במלכות-הדמים של צ’ינגיס-חאן, בימי הוונדלים וההוּנים, בחשכת ימי-הביניים? אולם איני בא להעריך הערכה מוסרית את תופעת-אימים זו. אני מציין רק את הצד הפוליטי של העוּבדה. והתאלמות דעת-הקהל יש למצוא לא רק בתוך הארצות הגדולות שמניתי, אלא גם בשורה ארוכה של ארצות קטנות ובינוניות במזרח אירופה ובדרומה: הארצות הבלטיות, פולין, רומניה, יוגוסלביה, יון, בולגריה, תורכיה. בצורה פחות או יותר מוחלטת שולטת בכל הארצות האלה דיקטטורה טוטליטרית – ודעת הקהל נחנקת, נכבלת, ומצפון-העם כפוי ונאלם. רק דעת השליט היחיד נשמעת, רק מצפונו או חוסר-מצפונו קובע. ואין מקום לדיון חפשי, אין מקום לקובלנה, לטענה, לבירור. על-פי גזירת השליט יקום דבר – לרבות מחשבת-העם ו“בחירות”. ונשאר רק העולם האנגלו-סכסי – אנגליה, אמריקה, הדומיניונים הבריטיים, ומספר ארצות שנער יכתבן. הארצות הסקנדינביות והפינה המערבית הצפונית של אירופה: צרפת, הולנד, בלגיה ושויץ. שעדיין נשתמרה בהן דעת-קהל חפשית. לא הזכרתי מדינה אחת – צ’כוסלובקיה – המדינה הדימוקרטית, החפשית והתרבותית היחידה באירופה התיכונית העומדת כאי בודד בתוך ים טוטליטרי. אולם כולנו יודעים מה צפוי חלילה למדינה זו מחר או מחרתיים. ומי יערוב לנו שמה שנתרחש ומתרחש בספרד לא יקרה גם את צרפת ואת שויץ והולנד ובלגיה? לא נקל להתעלם מחשש מחריד זה. אולם גם בלי חשש זה – דיינו. אֵלם דעת-הקהל בארצות גדולות ורבות הוא עובדה, עובדה פוליטית, אולי העובדה המרכזית הקובעת את גורלו של העולם – ושלנו כמובן – בשעה זו. היהודים כמיעוט בכל ארצות-הגולה לא היו אף פעם יכולים להיות גורם פוליטי מכריע או ניכר. אולם בכל ארץ שיש בה דעת-קהל חפשית יכלו היהודים לא רק למצוא משען בחלק מדעת-הקהל, אלא גם לעצב בעצמם במידה ידועה את דעת-הקהל. בארצות טוטליטריות, שגזרו על דעת-הקהל בכלל, ניטל מהיהודים הקורטוב האחרון של כוח והשפעה ומשען שהיה להם, וגורלם נתון כולו לשרירות לבו של השליט היחיד. למעלה מחצי העם היהודי מפוזר בארצות טוטליטריות, ולא רק לגבי שמירת זכויותיהם האנושיות והאזרחיות בארצות-הגולה – אלא גם לגבי הגנת זכויותיהם הפוליטיות בארץ-ישראל נעשו כמה וכמה מיליוני יהודים משותקים, חדלי-אונים, משוללי כל השפעה. רוב העם העברי חדל לגמרי מהיות גורם פוליטי – אפילו במידה הזעומה והדלה שבה ניתן למיעוט להיות גורם, כי בארצות שבהן יושב רוב העם היהודי אין עכשיו גורם פוליטי מחוץ לרצון השליט היחיד; ושליט זה, כמובן, אינו לוחם מלחמת העם היהודי בשום ארץ, וברוב הארצות הוא צורר ואויב לעם היהודי.

הסכנה של מלחמת-עולם קרובה

עובדה שניה: סכנה קרובה של מלחמת-עולם. אני אומר: סכנת-מלחמה ולא מלחמה. אל נהיה נמהרים ולא נקבע בעצמנו שהמלחמה העולמית מוכרחה היא ואין להימנע ממנה בשום אופן. אני מקוה שיש עוד סיכוי כלשהו להימנע מהשואה האיומה הזאת; אבל לית מאן דפליג, שזוהי סכנה ממשית, אקטואלית, חמורה מאוד. ואם חלילה תפרוץ מלחמה – לא תהא זו חזרה על מלחמת 1914, לא לגבי העולם כולו ולא לגבי העם היהודי. אמצעי-ההשמדה של 1938 אינם אמצעי ההשמדה של 1914. לפני עשרים וארבע שנים עוד היה קיים משהו בכל הארצות שאפשר היה לקרוא בשם מצפון אנושי. המצפון האנושי הושתק והוחנק בכמה ארצות. נשתנו הדברים מאז גם בארץ ובסביבותיה. בשנת 1914 היה בארץ ישוב דל וחלש – ולא היה לנו פה כוח רב, אולם גם לא היה לנו הרבה מה לאבד. עכשיו אנו כאן למעלה מארבע מאות אלף. אין אנו עוד כמות מבוטלת, אך גם יש לנו הרבה מה לאבד. וגם הסביבה אינה עוד זו מלפני עשרים וארבע שנים. בימים ההם היתה ארץ-ישראל וכל הארצות הערביות שמסביבה פרובניצה תורכית. פרט למערב הצופה לים גבלה הארץ מכל רוחותיה עם חבלי ארץ שהיו תחת שלטון תורכי; עכשיו יש לנו מדרום – מדינה ערבית עצמאית, ממזרח מדינה ערבית עצמאית, מצפון מדינה ערבית שעומדת בקרוב להיות עצמאית. ואל יהא הבדל זה קל בעינינו! וסכנת מלחמה – פירושה שהמדיניוּת של כל הארצות, גם הפנימית וגם החיצונית, נקבעת עכשיו בשורה הראשונה מתוך התחשבות עם צרכי מלחמה, מתוך שיקול צירופי-כוחות ועמדות אסטרטגיות. הגורמים והשיקולים הפועלים בימים כתיקונם במדיניוּת הבין-לאומית ובמדיניוּת של הארצות השונות, מורישים את מקומם לגורמים ושיקולים חדשים הכרוכים בסכנת מלחמה. וגם מהבדל זה אין אנו ראשים להסיח את דעתנו בשעה זו.

התבודדות אמריקה

עובדה שלישית: התבודדות אמריקה. זוהי כאילו רק עובדה לוקלית, אבל יש לה משמעות פוליטית עולמית. מדינות-הברית של אמריקה הצפונית נקטו במדיניות איזולציונית וגזרו על עצמן “ניטרליות” לגבי הסכסוכים הקשים המתארעים בעולם מחוץ לקונטיננט האמריקאי. לפני כשנה או כשנתיים – איני זוכר את התאריך המדויק – חקק הפרלמנט (“הקונגרס”) האמריקאי חוק של ניטרליות, האוסר על הממשלה להתערב בריב שמחוץ לאמריקה, והגוזר על מכירת נשק לצדדים הנלחמים, ואפילו לצד הנתקף. הממשלה הריפובליקנית בספרד, שנבחרה על-ידי רוב העם הספרדי בבחירות דימוקרטיות, אשר נתקפה על-ידי שתי מדינות זרות המתחפשות במסוה של מורד פנימי, אינה יכולה לקנות נשק באמריקה למען הגן על עצמה – חוק ה“ניטרליות” מעכב. ואין לחשוד בממשלתו של רוזבלט שאין לה אהדה לעם הספרדי ולממשלתו הריפובליקנית. ובודאי אין רוזבלט חשוד באהדה לשתי הארצות הפאשיסטיות שתקפו את ספרד, ואף-על-פי-כן קצרה ידו מהושיע – אפילו בהספקת נשק בכסף מלא לממשלה החוקית בספרד – כי רוב העם האמריקאי להוט אחרי מדיניות של התבודדות והתרחקות מכל סכסוך שמחוץ לגבולות אמריקה. לא רק בספרד, שאין בה לאמריקה כל אינטרסים חמריים מיוחדים – אפילו בסין, שבה נפגעו קשה אינטרסים אמריקאיים חיוניים, לא התערבה אמריקה, גם לאחר שספינת-מלחמה שלה טוּבעה על-ידי היפּנים. ושוב איני מעריך את מדיניות-ההתבודדות של אמריקה הערכה מוסרית, אולם אני מציין רק את העובדה הפוליטית, – כי מעובדה זו תוצאות גדולות ורבות לכל המתרחש ועתיד להתרחש בעולם. כל פני העולם היו אולי אחרים אילו לא התכנסה אמריקה לאחר מלחמת-העולם בקליפתה ולא התבדלה מאירופה. בעמדת אמריקה תלוי אולי גורל השלום והמלחמה בעולם. אין ברצוני להינבא שאמריקה תתמיד בהתבודדות בכל התנאים ובכל המקרים, יתכנו מאורעות כאלה שיכריחו את אמריקה, הכרח מוסרי או פוליטי, להסתלק ממדיניות-ההתבודדות ולהיפך לגורם אקטיבי במדיניות הבין-לאומית. אבל מי יודע, אם, מתי ואיך יחול השינוי הזה בהלך-הרוחות באמריקה. לפי שעה נוקט רוב העם האמריקאי בקו של התבודדות מתוך עקשנות וקנאה רבה. וקו זה מחליש את כוחות הדימוקרטיה והחופש בעולם בכללם, וגם עושה כמעט לאֵל את הכוח הפוליטי הגדול ביותר שיש לעם היהודי בארצות-הגולה. ארבעת המיליונים של יהודי אמריקה מהווים בארצות-הברית גורם פוליטי לא-קטן. מחוץ לארץ-ישראל אין אף קיבוץ יהודי אחד שיש לו כוח ומשקל פוליטי כאשר יש ליהדות האמריקאית. אולם כל זמן שאמריקה נוקטת בקו של התבדלות והתבודדות – אין כוחם של יהודי אמריקה נופל במלוא-משקלו על כף המאזנים הפוליטיות של העם היהודי.

התמוטטות חבר-הלאומים

עובדה רביעית: התמוטטות חבר-הלאומים. יש שבע מעצמות גדולות בעולם, ובהן תלוי גורל דורנו. מתוך שבע מעצמות אלו פרשו ארבע מחבר-הלאומים. הראשונה יצאה אמריקה. שליח אמריקה בועידת-השלום –הנשיא וילסון – הוא שהניח את היסוד לחבר-הלאומים ותלה כל תקות השלום במוסד כל-אנושי זה. אולם הסינט האמריקאי לא אישר את פעולתו של וילסון, ואמריקה לא אישרה את חוזה-השלום של וירסל ולא נתנה יד לחבר-הלאומים. פרישה זו של האדירה במעצמות הגדולות הכתה מכה קשה את המוסד הצעיר שבא לגלם משטר החוק והשלום ביחסי-העמים. בשנים האחרונות פרשו מחבר-הלאומים גם יפּאן, גרמניה ואיטליה. שתי מדינות קטנות, שאמנם אין להן ערך צבאי גדול, אבל יש להן משקל מוסרי-פוליטי רב, לפי מצבן הגיאוגרפי באירופה – ערערו את חברותן בחבר; שוויץ ובלגיה דורשות לעצמן נייטרליות גמורה – ואין נייטרליוּת מתישבת עם חברוּת אפקטיבית בחבר-הלאומים. כמה ארצות אחרות ממדרגה שניה, כגון פולין, רומניה, הונגריה, עומדות בחבר-הלאומים רק ברגל אחת. גם באנגליה נתערערה התמיכה בחבר-הלאומים, והממשלה “הלאומית” של צ’מברלין הכריזה בפומבי על כשלון “השלום הקולקטיבי”. וזוהי אירוניה מרה, ששתי המדינות אשר עדיין נשארו נאמנות לחבר הן אלו שסבלו יותר מכל מחולשת החבר: סין וחבש…

דיכוי תנועת הפועלים

העובדה החמישית: דיכוי גמור ומלא של תנועת-הפועלים בארצות הטוטליטריות. יחד עם הדימוקרטיה נצמתה תנועת-הפועלים בשורה ארוכה של ארצות גדולות, בינוניות וקטנות. אף במשטר העריץ ביותר שלפני מלחמת-העולם לא הצליחו להחניק במידה כזו את מעמד-הפועלים כאשר עשו זאת במשטר הנאצי והפשיסטי בימינו. עם החנקת תנועת-הפועלים נשתתק הקול היחיד שהורם מזמן לזמן להגנת זכויותיו של המדוכא בעמים.

מלחמת-השמד נגד היהודים

עובדה שישית: מלחמת-השמד נגד העם היהודי. רדיפות וגזירות נגד היהודים אינן תופעה חדשה בהיסטוריה, ועד פרוץ מלחמת-העולם היה הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם, קיבוץ יהודי רוסיה, משולל זכויות-אנוש. אולם בשום זמן ובשום ארץ לא קמו כוחות אכזריים ונוראים כאלה נגד העם היהודי כבימים אלה. אין זה הגבלת זכויות היהודים כבימי הצאר. אין אלה גם פרעות שפרצו מזמן לזמן במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. זוהי מלחמת-השמד ביהודים שהונחה ביסוד פוליטיקה ממלכתית, וכל הכוח האיום של שלטון טוטליטרי, שכל האמצעים ישרים בעיניו, מכוּון באופן מחושב, שיטתי ואכזרי לנישול, שמד וגירוש של המיעוט היהודי חסר הישע והמגן. מצוקת ישראל היתה היסוד לציונות המדינית. הרצל הכיר ששאלת-היהודים היא שאלה בין-לאומית, ועל יסוד הכרה זו רצה לבנות את פעולתו המדינית. מעולם לא היתה מצוקת ישראל חריפה כבימינו, ואף פעם לא העיקה מצוקה זו לא רק על היהודים אלא גם על אומות-העולם. שאלת-היהודים נעשתה לאחת השאלות הבוערות בעולם. לא היהודים בלבד – אלא רוב הארצות, הגדולות והקטנות, מתחבטות עכשיו בשאלה היהודית ללא-מוצא. בארצות הדיקטטורה והדימוקרטיה, בארצות של הפליה גזעית ובארצות שעדיין לא נוגעו באנטישמיות רשמית, בארצות שמתוכן היהודים רוצים לברוח ובארצות שלתוכן אין היהודים יכולים להכנס, – אין כמעט אף ממשלה אחת שמבחינה זו או אחרת אינה נתקלת ב“שאלה היהודית”. לכאורה, נראה כאילו הציונות המדינית נמצא לה, דוקא לרגל התחדדות זו של שאלת היהודים, מנוף חדש ורב-אונים; והתמיכה הבין-לאומית לפתרון הציוני של שאלת-היהודים תתגבר; ומה שלא עלה בידינו לפני חמש-עשרה, עשרים שנה – יעלה הפעם אחרי שכמעט כל המדינות באירופה מעונינות בהגשמת הציונות. ואנו שומעים מזמן לזמן קולות מבפנים ומבחוץ, שעכשיו הגיעה שעתה של מדיניות התנופה הבין-לאומית, של גיוס האינטרס של כל אותן הממשלות המעונינות באֵבקוּאַציה המונית של היהודים מארצותיהן לשם תמיכה במלחמתנו הציונית בארץ. עלי להזהיר מפני טעות מרה זו! ודאי שהציונות המדינית נשענת על מצוקת ישראל ועל הצורך הבין-לאומי למצוא מוצא למצוקה זו. אולם דוקא התחדדותה הקטסטרופלית של המצוקה היהודית עלולה בתנאים מסוימים להביא לידי כך שהציונות, ככוח מדיני, תרד מעל הבמה העולמית. מבחינה יהודית, הציונות היא לא רק בריחה מרדיפות וגזירות – אלא קודם-כל אהבת-המולדת וחזון תקומה לאומה ממלכתית. הציונות שלנו מורכבת מאידיאולוגיה לאומית מרגש אהבה לארץ, משאיפה לקוממיות ממלכתית ומרצון וצורך להתישב בארץ-ישראל. טלו מהציונות את אהבת-הדורות למכוֹרת-האומה במשך מאות שנים; טלו מהציונות את השאיפה הפוליטית לעצמאות ממלכתית – והציונות מתרוקנת מתכנה, גם אם מצוקת ישראל תעמוד בכל חריפותה. צרת-היהודים כשהיא לבדה אינה מוליכה לארץ-ישראל דוקא. ולהיפך: העליה לארץ-ישראל אינה ממצה כשהיא לבדה את כל תכנה של הציונות. ואם בתקופה מסוימת, לרגל נסיבות זמניות, ינָעלו שערי ארץ-ישראל בפני העליה היהודית, אין אנו חדלים להיות ציונים. אולם התמיכה המדינית של הממשלות המעונינות ביציאת היהודים מארצותיהן – אינה ניתנת לאידיאולוגיה הציונית ולא לסנטימנט הארצישראלי; תמיכה זו מכוּונת אך ורק להגירת היהודים וקליטתם בארץ, והאינטרס הפוליטי של המדינות הללו תלוי ומותנה באפשרוּיות האקטוּאליות של קליטת העליה היהודית בארץ. הקולטת ארץ-ישראל מהגרים יהודים למעשה – זוהי השאלה היחידה המענינת את הממשלות הללו. ואם משום-מה, לרגל חוסר-בטחון, לרגל זעזועים מדיניים או לרגל סיבות אחרות תחדל ארץ-ישראל במשך זמן ממושך להיות מרכז-קליטה חשוב – הרי עלולה הציונות לאַבּד את ערכה הפוליטי. ודוקא התחדדות המצוקה היהודית, דוקא הרדיפות המוגברות והצורך הבוער במקלט-הגירה גדול, עלולים להוריד את ארץ-ישראל מעל במת המדיניות הבין-לאומית, – אם משום-מה תחדל הארץ לשמש כלי-קיבול-ומקלט לעליה המונית.

התסיסה במזרח הקרוב

עובדה שביעית: התסיסה במזרח הקרוב. לא רק בארץ נמשכים זה יותר משנתיים בלבולים פוליטיים שאנו קוראים להם בשם “מאורעות”. כל הארצות מסביבנו נמצאות במצב של תסיסה פוליטית מתמדת: בין הארצות העומדות על סף עצמאות ובין הארצות שזכו כבר מזמן או מחדש בעצמאות. רק בערָב של אבן-סעוד יש לראות יציבות ידועה, אולם יציבות זו תלויה כולה באיש אחד, באישיותו של אבן-סעוד, ואין יודע מה יהיה גורל האימפּריה הווהבּית לאחר שיוצר האימפּריה יסתלק. בעיראק נתחלפו בזמן קצר שלוש ממשלות – ולא כהתחלף ממשלות בארץ פרלמנטרית. בצרפת יש שמתחלפות שלוש ממשלות בשלושה שבועות. אולם בעיראק נפלו הממשלות בידי מרצחים. במצרים נהרס ונתפורר הואפד – הכוח המאורגן והמכוון של האומה המצרית במשך כמה שנים. והארץ מרובת-האוכלוסים ביותר במזרח הקרוב עומדת בפני סכנת אנרכיה או דיקטטורה. בסוריה ובלבנון תוהו-ובוהו פוליטי. כל המזרח הקרוב תוסס ורותח. נוכח המצב החמור בעולם כולו, תסיסה זו נושאת בחביונה כל מיני סכנות ואפשרויות.

הטירור הממושך בארץ

ולבסוף, עובדה שמינית: הטירור בארץ, הנמשך זו השנה השלישית. רק מתוך עיוורון אפשר לתלות את קולר המהומות אך ורק בכשלון הפקידות או במעילתה. ודאי שנתגלו אצלה כשלון, חוסר-כשרון ומעילה. אולם לטירור זה שרשים עמוקים יותר, ולא מחולשת הפקידות או מכשלונה בלבד הוא יונק את כוחו. מי שמתעלם מראיית השורש של הטירור במציאות הערבית – מפחד מראיית האמת. ופחדנות מוסרית ושכלית גרועה ומסוכנת אפילו מפחדנות גופנית.

* * *

לא נתכוונתי לדלות את כל העובדות הפוליטיות הקובעות את הסיטואציה העולמית. ציינתי רק מספר עובדות בודדות, שיש בהן כדי להעמיד אותנו על הסכנות החמורות הצפויות לנו בשעה זו ועל הנסיבות הקשות שבהן פועלים עכשיו. כל עובדות הללו אומרות לנו דבר אחד: להתגונן ולהתכונן למחר – לא למחר הרחוק, לא לימים הבאים, אלא למחר הקרוב, הקרוב מאוד, ליום הבא. הדאגה לעתיד בלבד אינה מספיקה עכשיו. עלינו לדאוג עכשיו לכך שנוכל להגיע לעתיד ולדאגות העתיד. יש מוקדם ומאוחר בהיסטוריה. כל התכניות והסיכויים למאוחר לא יסכנו – אם נחמיץ את המוקדם. בשעות מעטות בהיסטוריה היו הפרובלימות האקטואליות כל-כך דוחקות ומכריעות כבשעה זו.

כהֵלֶך שעיניו נשואות לפסגה

אין זאת אומרת שאין חשבון היסטורי וחזון העתיד. אלא למה הדבר דומה? לאדם שמהלך במעלה ההר ועיניו נשואות לפסגה הרחוקה שעל ראש ההר. ההלך חותר כל הזמן לקראת הפסגה, אך פתאום נתקל ברצועת-הר זרועה שוּחות וחתחתים ומשובשת בחיות-טרף. כמקודם הפסגה מושכת ומכוונת את דרכו של ההלך, אך בפני הסכנות החדשות אין ראיית הכיוון והחתירה לקראת הפסגה מספיקה. על ההלך לעקוף את השוּחות והמוקשים ולהתגונן בפני החיות הטורפות. אחרת – נפול יפול או טרוף יטָרף. הפסגה במקומה תעמוד – אפס ההֵלך לא יגיע אליה לעולם. עלינו לדעת בשעה זו איך לעקוף את הפחת הפעורה לפנינו, איך להימלט מחיות-הטרף האורבות לנו בדרך, איך להחזיק מעמד – עד יעבור זעם. והזעם איום ונורא – כאשר לא היה כמותו בהיסטוריה העולמית. לפני חדשיים הייתי באנגליה, ובבוקר אחד ראיתי שרעדה אחזה את האי הזה החולש על רבע כדור הארץ. מה קרה? דבר של מה בכך: מדינה קטנה של אירופה – פולין – שלחה למדינה עוד יותר קטנה – ליטא – אגרת התראה. ואוּלטימטוּם זה הדריך את מנוחתה של אנגליה, כאילו חשך העולם. לא גורל ליטא החריד את בריטניה הגדולה, – אלא היתה הרגשה: מי יודע אם אין זו סאראייבוֹ ⁴של שנת 1938. ובמה נחזיק מעמד? בשעה זו – ועל שעה זו מדובר עכשיו –לא הזכות אלא הכוח מכריע. ביחסי העמים בימינו לית דין ולית דיין – כל דאלים גבר. וחבש, ספרד, סין ואוסטריה יוכיחו. העם היהודי ומעמד-הפועלים אינם רשאים אף לרגע לזוז מאמונתם שלא הכוח אלא הצדק קובע. ובחשבון ההיסטורי הארוך אמונה זו לא תכזיב. אולם בשעה זו אין הצדק לבדו מספיק. ואין זה מקרה שהמדינה אשר חרתה על דגלה: שלום וצדק ביחסי-העמים – המדינה הסוביטית – היתה הראשונה שהקימה אחרי המלחמה צבא גדול ועצום והזדיינה במלוא יכלתה, והריהי מוסיפה להזדיין ולהזדיין. ובצדק! ומדינה גדולה אחרת, הדוגלת פחות באידיאלים של שלום וצדק, אלא שלפי מצבה בעולם הריהי מעונינת יותר אולי מכל מדינה אחרת בשלום עולמי – בריטניה הגדולה – אף היא, באיחור זמן, מזדיינת במלוא יכלתה, ותכנית-הזיון הענקית הראשונה העולה אלף וחמש מאות מיליון פונט – נמצאה כבר בלתי-מספקת, ומתכנים תכניות חדשות להגברה מתמדת של הזיון. ובמה חטאו אנגליה וצרפת ואמריקה נגד ספרד – אם לא בחוסר הספקת נשק? בנבואות הושע ומיכה ובדרשת ישו על ההר מצילים כבשה משיני טורף. והצו הראשוני של ימי-אימה אלה בעולם, ביהדות, בארץ הוא: התגוננות והתכוננות למלחמת גוג-ומגוג. בשלושה דברים נתכונן:

א) אחדות המעמד העובד במפלגה ובהסתדרות.

ב) ליכוד החזית בישוב ובציונות.

ג) חישול כוח יהודי: מכסימום של כוח במינימום של זמן.

אחדות המעמד העובד בהסתדרותו ומפלגתו

באחדותנו הפנימית אני רואה את התנאי הראשון והראשוני להתגוננותנו הפוליטית בימי-חירום אלה. לא במקרה ולא במשגה טיפלה הועידה כל-כך בשאלות הפנימיות של המפלגה. לא באשר הדיון המפלגתי חשוב מהדיון הפוליטי – אלא באשר לא תיתכן תנופה פוליטית בלי כוח פנימי, בלי שלמות פנימית. ברגע איום זה מצוּוה התנועה לבדוק את כושר-פעולתה ונאמנותה ליעוּדה. על מה תיכּוֹן האחדות במפלגה? נאמר: על האידיאה המאוחדת. ואמנם, יש למפלגה רעיון – שהוא מאחד, שהוא מייחד – רעיון הציונות הסוציאליסטית. אבל לא על הרעיון לבדו תחיה המפלגה. למפלגתנו דרושה אחוַת-חברים. לא הרבה מפלגות בעולם נתבעות לבצע מה שאנו צריכים לבצע. אין אנו מפלגת-בחירות, ואין תפקידנו לכבוש את ה“שלטון” באספת-הנבחרים או בקונגרס הציוני. הדברים הנתבעים מאתנו – אנו חייבים למסור עליהם את נפשנו, וחברים מוסרים עליהם את נפשם יום-יום. ומפלגה שדבר זה נדרש ממנה זקוקה להרבה-הרבה חברוּת, להרבה-הרבה אחוה. אין אנו אבטומט המוּנע על-ידי רעיון; אנו ציבור חי; אנו פועלים בצַותא, ופעולה קולקטיבית לא תיתכן בלי מוח קולקטיבי ובלי לב קולקטיבי. לשיתוף הלב והמוח אני קורא חברוּת. חברות אינה שייכוּת אורגניזציונית או אידיאולוגית בלבד – אלא קודם-כל תכונה נפשית, הרגשה של ערבות הדדית. בלי ערבות הדדית אין אחדות שלמה, אמיתית. ומשום כך אין אידיאולוגיה של כלליות מספיקה; כי יש להבחין בין אידיאולוגיה של כלליות – ובין בכלל. כלל המפלגה, כלל ההסתדרות, כלל העובדים אינו אובייקט של המחשבה והרצון – אלא הסובייקט שלו. החטא הכבד של השומר הצעיר הוא לא האידיאולוגיה הנפסדת שלו – כל אחד מאתנו יכול להיכשל באידיאולוגיה קלוקלת או מוטעית – אלא בהעמדת עצמו מעל למעמד הפועלים, ואינו רואה חובה לפעול בתוך מעמד הפועלים ועל ידיו. החטא של השומר הצעיר הוא שהוא קובע את הדברים לא יחד עם כל הציבור, לא מתוך בירור חברי בתוך התנועה כולה, לא מתוך פגישה בלתי-אמצעית, לא מתוך דיוּן משותף ומתוך הכרעה משותפת – אלא בתוך מחיצה נפרדת למפרע, מתוך התבדלות פרינציפיונית, מתוך חוסר אמונה בזולתו, מתוך חוסר זיקה לכלל. את הבירורים והדיונים הנוגעים לכלל כולו הוא עושה לחוד, וקובע הלכה לחוד, ולאחר שקבע הלכה הקושרת את חבריו הוא בא לציבור; ולא לדון אתו כדיין חבר עם חבר, לא לשמוע ולהשמיע, לא ללמוד וללמד, אלא להאציל את טוּבו על הציבור, להרביץ בו את תורתו, לעשות נפשות לעמדתו. כל ציבור הפועלים שמחוץ להשומר הצעיר אינו אלא חומר לתעמולה, אובייקט להסברה. מה טוב ומה רע לציבור הפועלים – את זה קובע השומר הצעיר במועצה שלו; אולם אין הציבור יכול לקבוע מה טוב ומה רע להשומר הצעיר. חטא זה של השומר הצעיר אנו מכניסים עכשיו לתוכנו. כל סיעה שמתארגנת בתוך המפלגה – הורסת את שלמותה המוסרית של המפלגה ומעמידה בסכנה את אחדותה הפנימית. איני אומר שלא יתכנו בתוכנו כל מסגרות. תיתכן מסגרת של אגודה מקצועית, של קואופרטיב, של ארגון מושבים, של חבר קבוצות, של קיבוץ מאוחד וכדומה. אולם מסגרוֹת אלו יש בהן ברכה כשהן משמשות דבק נוסף בשביל חבריהן. הן עלולות ליהפך לרועץ אם ישמשו מחיצה בין חבריהן ובין חברים אחרים. במפלגה ובהסתדרות אין החברים צריכים להיתקל במחיצות המִסגרות. חבר הקיבוץ כחבר המושב, חבר האגודה המקצועית כחבר הקואופרטיב – עומדים במפלגה בחברותם האישית, הבלתי-אמצעית, ללא כל חציצה ועקיפין של מסגרת וסיעה. בצבור חי, בן-חורין ונאמן לעצמו אי-אפשר בלי חילוקי-דעות, וכל ויכוח בין חברים יש בו ברכה להבהרת המחשבה ולמיצוי הרצון הקולקטיבי. אבל ויכוח בין מסגרות וסיעות – מן ההכרח שיסלף את חיפוש האמת ויכניס ריב-אינטרסים במקום ריב-רעיונות. תנועתנו בנויה לא רק על רעיון אלא גם על צרכים. הפועל הוא לא רק מגשים אלא גם מעונין. הוא לא רק שליח אלא גם האינטרסנט. ואין ניגוד בין השליחות ובין האינטרס, בין הרעיון ובין הצורך. האינטרס הוא חלק של הרעיון, וסיפוקו מוליך לקראת ההגשמה. אולם תחומי האינטרס ותחומי הרעיון אינם חופפים. האינטרס של כל פועל, של כל קבוצת-פועלים – אינו ממלא את חללו של הרעיון כולו. צורך הפועל וחזונו הם שני שיעורים שונים. – ויתכן ניגוד בין האינטרס של פועל אחד, או קבוצת-פועלים אחת לבין האינטרס של פועל שני או קבוצת-פועלים שניה. יתכן ניגוד בין אינטרס היחיד ובין אינטרס הכלל. ואין סכנה גדולה מזו הצפויה לתנועתנו – אם תחת המחלצות היפות של ריב אידיאולוגי וּויכוח רעיוני יסתירו המפלגות והסיעות התחרות של אינטרסים ופניות. כי בין מפלגות לא יתכן ריב רעיוני צרוף. וכל התגוששות של אינטרסים שתתכסה ביודעים או בלא יודעים במסוה של מחלוקת רעיונית סופה לעכור ולערער את הכוח העיקרי שהקים וקיים את תנועתנו – הכוח המוסרי. וכחרדתנו למפלגה – חרדתנו להסתדרות. איני כופר בצורך המפלגה, אך אני מתודה: עדיין לא נתיאשתי מאמונתי הישנה שתיתכן מסגרת אחת כוללת וכללית לכל הפועלים ולכל הפועלות. אני מאמין שמעמד הפועלים יכול לעשות במסגרת אחת את כל מלאכתו, את כל שליחותו. אך גם בהיות מסגרת כפולה – מפלגה והסתדרות – אני רואה בהסתדרות את כלי-היוצר הגדול שהקימה תנועתנו. ולאט לכם להסתדרות זו! גם ההסתדרות אינה ארגון של אינטרסים בלבד; גם להסתדרות יש אידיאה וחזון. בלי הרעיון והחזון המפעמים בלב ציבור הפועלים בארץ, בלב הציבור כולו, לא היתה קמה הסתדרות כזו. ועל שלמות ההסתדרות ועצמאותה, על רעיון ההסתדרות וחזונה נשמור מכל משמר. נכסי ההסתדרות אינם נכסי המפלגה, אינם נכסי שמונה-עשר אלף חברי המפלגה; אלה הם נכסיהם של מאה אלף פועלים בארץ, ושל רבבות ומאות אלפים נוער חלוצי בגולה. אין המפלגה פרקציה בהסתדרות. למפלגה יש תפקידים גם מחוץ להסתדרות. ואין ההסתדרות כפופה למפלגה. ההסתדרות היא עצמאית, ובה פועל הרצון הקיבוצי של מעמד-הפועלים כולו. המפלגה היא מפלגת הרוב אך ורק באשר היא נאמנה לכלל הפועלים, ולא רק באשר היא דוגלת בכלליות של הפועלים. הכיווּן של המפלגה הוא הכיווּן של רוב חברי ההסתדרות – רק בתוקף עובדה זו מכוונת המפלגה את ההסתדרות. שמונה-עשר אלף חברי המפלגה אין להם שום יתרון בקרב חברי ההסתדרות. דרך המפלגות אינה נעשית באופן אבטומטי דרך ההסתדרות. בלי אישורה של ההסתדרות, כלומר של ככל הפועלים המאורגנים, אין כיווּן המפלגה מחייב את ההסתדרות יותר מכיוונו של השומר הצעיר או מכיווּנם של פועלי-ציון-שמאל. שליחי המפלגה אינם מתמנים בתוקף המפלגה שליחי ההסתדרות. מבלי שהציבור ההסתדרותי יבחר בהם, אין להם שום סמכות הסתדרותית. שליחי ההסתדרות הם אלה שההסתדרות בחרה בהם – ולא אלה שהמפלגה קבעה למטרה זו. אין אנו רואים בהסתדרות אובייקט לפעולת המפלגה – אלא סובייקט של פעולת-עצמו. ההסתדרות מנהלת פעולתה וחיה את חייה – כאילו לא היתה מפלגה. אחרת היא נהפכת למסגרת ריקה. חברי המפלגה בהסתדרות דינם בכל כדין חבר אחר. לגבי הנאה ממוסדות ההסתדרות ושרותיה כמו לגבי זיקה למוסדות ההסתדרות וארגוניה אין כל הבדל ופדות בין חבר לחבר. אולם חבר המפלגה בהסתדרות, כחבר המפלגה בכל מקום אחר, כפוף למרוּת המוסרית והרעיונית של המפלגה. מסגרת המפלגה אינה גורעת מכפיפות חבריה למשמעת-הפעולה של ההסתדרות, אלא היא מטילה עליהם עול נוסף: נאמנות לציווּיים המוסריים והאידיאולוגיים של המפלגה. תסביך הבעיות של המפלגה וההסתדרות אינו ענין לדיון מדיני, ומשום כך אני מקצר בבירור שיש להרחיבו. אולם הבחינה של המצב המדיני בשעה זו תובעת לדעתי בשורה הראשונה שמירה מעולה על שלמותם, אחדותם וטהרתם המוסרית של שני הכלים של מעמד הפועלים: המפלגה וההסתדרות.

ליכוד החזית בציונות ובישוב

והתביעה השניה: ליכוד החזית בציונות ובישוב, אימוץ הקואליציה הלאומית בארץ ובגולה, השלטת משטר ציוני בחיינו ובחיי העם. תנועת-הפועלים חתרה ותחתור לקראת הגמוניה מוסרית בציונות ובישוב – למען קיים והבטיח ערכי-היסוד של הציונות המתגשמת: עבודה עברית, עליה חלוצית, התישבות עובדת, תרבות עברית, שויון-אחים, זכויות-עם, עמדות פוליטיות, שלום עם שכנינו, עצמאות מדינית, גאולה מלאה ושלמה של העם במולדתו. כל עוד תנועת-הפועלים תהיה נאמנה לשליחות לאומית זו – תתקיים שליחות העם בידיה. אחד התפקידים הראשיים המוטל על תנועת-הפועלים המתיצבת בראש האומה – להקים ולקומם את אחדות העם וארגונו תחת הדגל הציוני. רק מעמד הפועלים המתנגד לכל הפליה ופריבילגיה, השולל כל ניגוד וקיפוח מעמדי – ימצא בקרבו את הפּתּוס, העוז והנאמנות למדיניות של כלל-ישראל. ציבור-הפועלים יבָּחן – יותר מבכל דבר אחר – בכשרונו ובנאמנותו לשירוּת-הכלל, להלכה ולמעשה, ובאלה יקיים או יפסיד את שליחותו בעם. ועם בדק-הבית הפנימי נראה לי שעלינו לבחון ולבדוק עד כמה הכשרנו והתאמנו את עצמנו לשליחות מאחדת זו בישוב ובציונות – וראוי, לדעתי, להקדיש מושב מיוחד של ועידת המפלגה לבירור שאלה מורכבת ומוקשה זו. כי בהזדמנות זו יכולתי רק לציין את התביעה, תביעת האחדות בישוב ובציונות; בירור קונקרטי של תביעה זו חורג ממסגרת הזמן שברשותי עכשיו. ולבסוף – התביעה השלישית: חישול כוח יהודי. גם בסעיף זה אדבר רק בראשי-פרקים.

הצורך בבני-ברית

המצב הנוכחי בעולם מחייב אותנו יותר מבכל זמן אחר לטפּח בן-ברית. גם לאחר ארבעים שנה של ציונות חושבים ציונים רבים במושגים לא-ציוניים. בגולה ידעו היהודים רק יחסים של נתינים לממשלות. היהודים לחמו על זכויותיהם כאזרחים או כנתינים – אבל מעולם לא היו להם יחסים וקשרים בין-לאומיים, באשר לא היו קיימים כיחידה פוליטית בין-לאומית. הציונות חידשה את ההכרה המדינית של העם היהודי כיחידה לאומית ומדינית. בהצהרת-בלפור הכריזה פעם הראשונה מעצמה גדולה על קיומו המדיני של העם היהודי. במנדט ניתן אישור בין-לאומי לנציגותו המדינית של העם היהודי, והעם היהודי נעשה בפעם הראשונה לאחר החורבן גורם בין-לאומי. אולם עד היום אין ציונים רבים יודעים עדיין להבחין בין יחסינו לממשלת הארץ, בחינת יחסי נתינים ואזרחים, ובין יחסנו לממשלת-המנדט בחינת יחסי-עמים. היחסים שנוצרו בעקב המנדט בין העם היהודי ובין אנגליה אינם מצטמצמים ואינם מתמַצים ביחסים שבין יהודי ארץ-ישראל ובין ממשלת הארץ. יחסי נתינים לממשלתם הם בעיקר יחסי חוק ומשפט. יחסי-עמים הם בראש-וראשונה יחסי-תועלת ואינטרס פוליטי. אזרח או נתין פונה לממשלתו בתוקף החוק; עם פונה למשנהו בתוקף האינטרס ההדדי. התביעות והזכויות של האזרח או הנתין מוגדרות במשפט הארצי, – ובמדינות מתוקנות יכול האזרח לתבוע משפטו מאת הממשלה על ידי בית-דין, והממשלה כאזרח כפופה למרוּת הדין. יחסי-עמים נקבעים מזמן לזמן על-פי האיניציאטיבה החפשית של העמים המעונינים והם מוגדרים בבריתות או באמנוֹת בין-לאומיות שנכרתות למטרה זו. יסוד האמנה והברית הוא לא המשפט והחוק – אלא התועלת ההדדית. עם יסוּד חבר-הלאומים האמינו רבים שהקיץ הקץ על משטר הבריתות וההתחרויות הבין-לאומיות, ובמקומו יוקם משטר החוק הבין-לאומי, הפורש את שלטונו על כל העמים. אמונה זו נכזבה לפי שעה. גם בימי זהרו לא עלה בידי חבר-הלאומים להבטיח את השלום ולהגן על החלש מפני תוקפו. לאחר תבוסת הסנקציות ⁵וכיבוש חבש על-ידי איטליה – אין שום אומה קטנה או גדולה שׂמה את מבטחה בחסות חבר-הלאומים בלבד. כל העמים מחפשים לעצמם משען בבני-ברית. ובשעה איומה וטרופה זו אי-אפשר שלא נשאל את עצמנו: הזקוק העם היהודי לבן-ברית? ואיך ואיפה ימצאהו? מדינה אדירה באירופה החותרת לקראת הגמוניה עולמית חרתה על דגלה מלחמת-השמד ביהודים. מלחמתה של גרמניה הנאצית ביהדות מכוּונת לא רק נגד יהודי גרמניה, אלא נגד היהודים בעולם. ומלחמה זו מתנהלת על-ידי סוכני היטלר בכל הארצות: בהולאנד ובשוייץ, באנגליה ובאמריקה, במצרים ובעיראק. מדינה אדירה אחרת, רוסיה הסוביטית, הכריזה על האנטישמיות כעל חטא פלילי, ובפעם הראשונה בתולדות עם עולם זכינו לראות מדינה שבה מענישים על שנאת ישראל. אולם מדינה זו שביטלה כל הפליה בין יהודי ללא יהודי והשוותה בהחלט אל כל עמיה בפני החוק ללא יוצא מן הכלל – הכריזה מלחמה על תקוַת עם ישראל במולדתו. איטליה הפאשיסטית אינה נגועה באנטישמיות ואינה פוגעת ביהודי ארצה, אולם היא קשורה לגרמניה הנאצית, ומתוך שאיפות התפשטות בים התיכון היא רואה בעין רעה את המפעל הציוני בארץ, וספק הוא אם אפילו ההסכם האנגלי-איטלקי שנכרת בשבועות האחרונים – אגב, הסכם שלא קיבל עדיין תוקף חוקי – שינה בנידון זה את המצב לטובה. הישָען העם היהודי על פולין ורומניה? לא כל המדינות בעולם, לאשרנו, מנשלות ומחריבות את עמדות היהודים בארצותיהן כשתי המדינות הללו. עוד יש ארצות שבהן רואה עדיין עצמו היהודי שוה-זכויות, והחוק והאדמיניסטרציה אינם מפלים בינו לבין אזרח אחר. אולם עד עכשיו נמצאה רק אומה אחת בעולם אשר הושיטה ידה לעם היהודי באשר הוא עם והבטיחה לו עזרה וסעד לתקומתו הלאומית במולדת – הבטיחה וגם עשתה. זוהי אנגליה.

* * *

יש לנו הרבה טענות – וטענות קשות ומרות – לשליחי האומה הזאת בארץ. בשנים האחרונות עלה בגורלי להשתתף בהיאבקות הבלתי-פוסקת שהוטל עלינו להיאבק בירושלים ובלונדון, על כל סעיף שבמנדט, על כל קורטוב של זכות, על כל צעד ושעל, וידעתי כל פרשת האכזבות, הקיפוחים והקיצוצים הנמשכת זה עשרים שנה – ואף-על-פי-כן אני קורא תגר במלוא הכרתי הציונית, היהודית, הסוציאליסטית על השיגרה הנפסדת של המשכילות הרוסית ביחס ל“אנגליה הבוגדת”. אני קורא תגר על השיגרה המשניאה ומנאצת, הנפוצה בנאומים ובמאמרים, באספות ובעתונים ביחס לבן-הברית היחיד שמצא העם היהודי בכל תולדות גלותו. שיגרה נפסדת זו נפוצה בכל המפלגות, ונשואה על שפתי העסקנים מימין ומשמאל, החל מאוסישקין וגמור ביערי. ידעתי שמה שעשתה אנגליה בארץ למעננו – לא עשתה לשם-שמים בלבד, ואיזו אומה עושה לשם-שמים? אבל אם אנגליה הפיקה תועלת ממפעלנו הציוני – ואין כל ספק בדבר שהיא הפיקה ומפיקה תועלת לא-קטנה מהמפעל הציוני – הרי זוהי האומה האחת בעולם שידעה להפיק תועלת לא מרדיפת העם היהודי – אלא מתמיכה בשאיפתו הלאומית. ודאי, לא קיבלנו מאנגליה את כל אשר הבטיחה לנו – אבל לא נמצא עדיין שום עם אחר בעולם שהבטיח לנו מה שהבטיחה לנו אנגליה. אמנם כן, היינו לברכה לאנגליה בשעת מתן הצהרת-בלפור ולאחריה; אבל מי זה לא יודה שאנגליה היתה לברכה גם לנו – אם כי לא במידה שציפינו לה. האומנם קלה בעינינו עזרת העם האנגלי? מה היתה נותנת צ’כוסלובקיה בעד הבטחה אנגלית, בעד ברית אנגלית? מה היה נותן דימוקרט צ’כי, סוציאליסט צ’כי, קומוניסט צ’כי בעד ברית עם אנגליה? היש להעלות את הדעת שסוציאליסט צ’כי או קומוניסט צ’כי ינאץ עכשיו את האימפּריה הבריטית וישניא את אנגליה על העם הצ’כי ואת העם הצ’כי על אנגליה? האם מצבנו טוב יותר ממצבה של צ’כוסלובקיה? הזקוקים אנו פחות ממנה לבני-ברית? ידעתי; נצח ישראל לא ישקר, גם נצח הפועלים ונצח הפרוגרס והסוציאליזם לא ישקר. הנאציות, הריאקציה, משׂטמת-העמים, שׂנאת-ישראל, דיכוי הפועלים והדימוקרטיה לא יעמדו לנצח. אך אין אני דן על תפקידי-נצח ועל סיכויי-נצח. אני דן על תפקידי-השעה ועל סיכויי השעה הזאת. ובשעה זו, יותר מאשר בכל שעה, אנו זקוקים לבן-ברית, ואין לנו לפי שעה אלא קורטוב של בן-ברית– ועלינו לשמור עליו בבת עיננו. והזלזול הזה שאנו מזלזלים בבן-בריתנו; תביעות הצדק המוחלט והיושר העליון והאלטרואיזם הצרוף, שבהן אנו באים לממשלת המנדט; הפרזאולוגיה הנפסדת, הפסיבדו-רדיקלית, שבה אנו מגדירים את בקרתנו כלפי אנגליה, – כל אלה אין בהם לא תבונה פוליטית, לא חשבון ציוני, לא אמת מדעית. בל נרכין ראש ובל נצדיק את הדין כשתקופח זכותנו. נעמוד בתוקף ובהתמדה על המגיע לנו. לא נכסה על פשעים, ונמתח בקורת על כל כשלון ומעל, אבל נשמור כעל בבת עיננו על מעט הידידות וקורטוב הברית שמצאנו באנגליה – כי בנפשנו היא. נטפּח ברית זו, נגבירה וניזהר מכל צעד ודיבור העלול לחתור תחתה או להחלישה. הימים האלה שאנו עומדים בהם מכריעים אולי לא-פחות מימי הצהרת-בלפור, ואנו חייבים עכשיו בפעולה מוגברת באנגליה – לא רק במשא-ומתן עם הממשלה, אלא בהגברת המגע עם כל חוגי הציבוריות האנגלית: תנועת-הפועלים, האינטליגנציה, המנהיגות הפוליטית של כל המפלגות, ראשי העתונות. ועוד אמת מרה אחת: בשעה זו אין לנו בן-ברית בעולם הערבי. למרות כל מה שעבר עלינו בשתי שנים אלה, אני מאמין בברית יהודית-ערבית, ברית שלום ואמת אשר תושתת על שאיפת-גומלין ועזרת-גומלין של שני העמים האלה. ואין אנו פטורים גם בשעה זו מכל נסיון ומאמץ להבנה הדדית וקירוב הלבבות, ולא נחמיץ אף אפשרות קלה של פגישה, של מגע, של בירור ושל קואופרציה עם ערבי ארץ-ישראל ועם ערבי הארצות השכנות. נסיונות אלה נמשכו מצדנו זה שבע שנים – מזמן שהוטלה עלינו הפעולה הפוליטית בהנהלת הסוכנות, ולא פסקו לא בימי הגיאות ולא בימי השפל, לא בימי השקט ולא בימי המהומות. ואם כי התוצאות היו זעומות ודלות – לא נואשנו, כי יש לנו חשבון היסטורי ארוך. ומאמצים אלה לא נפסיק. אולם בשעה איומה וטרופה זו אין לנו עדיין בן-ברית בקרב העם הערבי או בקרב עמי-ערב. אין כרגע אף מנהיג פוליטי אחד בקרב הערבים, בין בארץ-ישראל ובין בארצות השכנות, אשר יהיה מוכן לדון על הסכם שלא על בסיס של מיעוט יהודי נצחי. ולדיון כזה לא ניתן יד.

תפקידים דחופים

והדבר השני: שנצטווינו עליו בשעה זו היא רכישת עמדות-מפתח קרקעיוֹת בארץ, רכישה מהירה, מתוך מאמצים עליונים. איני מדבר על הרחבה שיטתית ומתמדת של התישבותנו החקלאית. על זו אנו מצוּוים יום-יום, בימים כתיקונם ובימי-חירום כאחת. הציונות המתגשמת, כלומר העברת המוני ישראל לארץ-ישראל, עומדת בעיקר על שני דברים: עבודה עברית ואדמה עברית. הפעם אני מתכוון לדבר אחד, לא אדמה להתישבות רגילה – אלא עמדות, עמדות-מפתח להרחבת הגבולות, לביצור הבטחון, להגנת דרכי-התחבורה של הישובים היהודיים. זהו חלק של תכנית התגוננות לקראת הבאות, ואולי יש בזה גם משום הצלת-המולדת.

והדבר השלישי: חיפה. בשעה זו עלינו להפנות כל מאמצי ההתישבות העירונית כלפי חיפה. כל העליה העירונית – לחיפה, כל התעשיה החדשה – לחיפה. השנתיים האחרונות ירָשמו בתולדות שיבת-ציון לא כשנות המהומות אלא כשנות כיבושנו הימי הראשון – פתיחת נמל תל-אביב. ואילו לא עשתה הנהלת הסוכנות בשנתיים אלה שום דבר אלא השיגה אפשרות בנין נמל זה – הריהי ראויה למקום-כבוד בהיסטוריה הציונית. ואין אני סבור שכבר השלמנו את מלאכת הנמל בתל-אביב. אנו עומדים רק בראשיתו. ועוד נצפנו לו עלילות. אולם בשעה זו מספיק לנו השלב שאליו הגענו בנמל תל-אביב: הורדת נוסעים ועולים, והחשבון ההיסטורי שלנו דורש עכשיו ריכוז כל המאמצים בחיפה. תל-אביב תגדל ותתרחב – אך אי אפשר ואין צורך ליַהד עוד יותר את תל-אביב. מאה אחוזים מספיקים לנו סוף-סוף, לא כן חיפה. כאן מקום התורפה, בעיר ובנמל, ובמאמצים מכוּונים ועקשניים, בקצב מהיר ונמרץ עלינו להגביר כאן את כוחנו, מספרנו, משקלנו, משקנו, אחיזתנו, – ואסור להחמיץ אף רגע אחד.

והדבר הרביעי: הכשרה צבאית לנוער, גם בארץ וגם בגולה. יש לתת לחלוץ גם הכשרה צבאית. ומכאן צריכה לצאת קריאה נמרצה לנוער הציוני באנגליה ובאמריקה (ואולי גם בהולנד) להכשיר עצמו בבתי-ספר צבאיים, ימיים, אויריים. מעטות הן עכשיו הארצות בעולם שעדיין יש לאזרחיהן היהודים אפשרות להינות מכל השירותים הממלכתיים, בתוכם בתי-ספר צבאיים – אסור לנו להחמיץ הזדמנות זו. בנין הארץ ידרוש מומחים חלוציים בכל ענפי החקלאות והחרושת והמלאכה ביבשה, בים ובאויר. בשעה זו עלינו להכשיר גם מומחים צבאיים בחיל היבשה, הים והאויר, והנוער הציוני באמריקה ובאנגליה הוא אולי היחיד שניתנה לו אפשרות זו – ואל נבזבזנה.

לראש הדף– אניות. הנמל אינו פתח-לים, ואנו זקוקים לדרך בים, ובשעה זו – יותר מבכל שעה אחרת. ואין דרך בים לעם – בלי ספּנים וספינות משלו. במהירות האפשרית, במינימום של זמן, עלינו לרכוש מכסימום של מכשירי-שיט, ספינות לנוסעים, למשא ולדיג ולשאר השימושים, ולהכשיר עצמנו להיות יורדי-הים באניות, עושי-מלאכה במים רבים.

מוסר-ההשכל שיש להסיק מהמצב העולם, ביהדות ובארץ, אפשר לנסח ולמַצות בפסוק אחד: בשעת-אימה זו עלינו להכשיר את תנועתנו, את המפלגה וההסתדרות, את הישוב והציונות, את העם היהודי לעמוד הכן!

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

---

לאחר הסגרת צ'כוסלובקיה

מאת

דוד בן־גוריון

לונדון, 3 באוקטובר 1938

ל­­־־־ בירושלים

הימים הטרופים עברו. הטרגדיה הצ’כוסלובקית נסתיימה. נסתלקה אימת המלחמה – לפי שעה. צבאות היטלר נכנסו לחבל הסודטים, וברלין חוגגת נצחונה הגדול. גם בלונדון הריעו לקראת ה“שלום” ועושי־השלום. בחוגים הרשמיים שמחים וחוגגים. מנעו הפעם טבח־עמים. ההיתה באמת סכנת מלחמה? לאחר שהחליטו הצרפתים והאנגלים להפקיר את צ’כוסלובקיה בניגוד להתחייבויות ברורות מצד צרפת וקבלת אחריות מוסרית מצד אנגליה – לא האמנתי, שתהיה מלחמה. אמנם היטלר, לאחר שהכריע את אנגליה וצרפת, התחצף, כדרכו, והציג תביעות חדשות, שהפתיעו ו“הדהימו” את צ’מברלין, – אבל היה כמעט ברור, שבגלל “קטנות” אלו לא יעשו מלחמה, לאחר שכבר החליטו לרסק את אבריה של צ’כוסלובקיה. מפי איש, שעמד כל הזמן פה במרכז המשבר, שמעתי פרטים על הבגידה המביישת, שבגדו בצ’כוסלובקיה – קודם בעלת־בריתה צרפת, ואחר כך ידידתה אנגליה. הצ’כים היו מסתדרים עם הגרמנים שבסודטים אילו ידעו, שצרפת ואנגליה לא יבואו לעזרתם, והיו מקבלים את “שמונת הסעיפים של קרלסבד”¹. אולם היתה להם הבטחה חגיגית – מיוסדת על ברית כתובה וחתומה שחור על גבי לבן – מצד צרפת לעמוד לימינם, ואנגליה מצדה התחייבה שאם צרפת תילחם – תילחם אף היא.

מובן, שכל אחד מאתנו שמח, שאין מלחמה – אבל השמחה אינה שלמה. שולם מחיר יקר. לא רק אבדן שלמותה של צ’כוסלובקיה וריסוק אבריה של המדינה הנאורה וההוגנת היחידה מאלו שהוקמו אחרי המלחמה העולמית; ולא רק חורבן עשרות אלפי יהודים בסודטים. הפקרת צ’כוסלובקיה והכּניעה להיטלר מסמנות מפנה חדש בפוליטיקה העולמית וקודם־כל באנגליה וצרפת. נתערער לחלוטין הבטחון ב“נדיבים” – בבריתות – ובהתחייבויות של התקיפים כלפי החלשים. הורמה קרנו של היטלר בעולם, ולעמי אירופה התיכונית, המזרחית והדרומית ואולי גם הצפונית, לא נשאר אלא להירתם בעגלת המנצח. צרפת הוכתה מכה אנושה, אשר לא תקום ממנה. נתבטל ערך שיטת בריתותיה. היא חדלה להיות מעצמה ממדרגה ראשונה. היא יכולה עוד להיגרר אחרי אנגליה – עד כמה שיהא ברצונה של הממשלה הבריטית. “כל דאלים­־גבר” נקבע כפּרינציפּ המדריך בפוליטיקה האירופית והעולמית. בכל משך השבועיים האלה כמעט שלא נזכר שמה של ז’ניבה. חבר־הלאומים כאילו נסתם עליו הגולל. הציר רומא־ברלין יבתּר מעכשיו את גרמניה וצרפת. יש אומרים שדעת־הקהל באנגליה תמרוד במפנה החדש (האם הוא כל־כך חדש אחרי הסכם צ’מברלין־מוסוליני?) של צ’מברלין. מביאים ראיה מהתפטרותו של דוֹף קוּפּר². אולם איני מאמין במרד זה. היתה באנגליה תגובה חריפה על התכנית האנגלית־צרפתית – וכל העם התמרמר על הדרישות הנוספות של היטלר, אולם צ’מברלין עשה הפעם את המעשה המחוכם של הכנסת העִזים והוצאתן. מתחילה הכניס עֵז אחת – מסירת הסודטים לנאצים. וכשרגז העם הכניס עז חדשה: פחד המלחמה. חילקו לכל איש מסכת־גז, הוציאו את הילדים מלונדון, חפרו יומם ולילה חפירות הגנה בהייד־פארק; הקימו בהלה שמחר מחרתיים תפוּצץ לונדון באוירוני היטלר. גוּיס הצי – ופתאום הכריזו על שלום – ותהי רווחה גדולה. אין פצצות, אין חורבן, אין טבח, ו“האיש ברחוב” מריע לקראת “מציל השלום”. וגורל צ’כוסלובקיה, גורל אירופה – כל זה רחוק, זר, לא ממשי. מה שיש למשש ביד, זהו שלום. ויש עכשיו שלום. ויש סיכויים לסידור היחסים עם גרמניה. על חשבון מי? זה לא מעניין.

עד היום לא היה אף זכר כלשהו בעתונים למצוקת פליטי הסודטים: יהודים, צ’כים, גרמנים. פראג מלאה כבר פליטים – אך מי דואג לכך ואת מי זה מעניין?

אין אנו, היהודים, גורם במאורעות־עולם אלה. אין בכוחנו להכריע את הכף לצד זה או אחר. הפוליטיקה האנגלית יש לה חשבונותיה־היא, ולא רק שאין בידינו להכריע, אין בידינו אפילו להשפיע. יהודי אנגליה אחוזי פחד. יש אנגלים האומרים: היהודים רצו במלחמה. – כך צועק מוזלי, וכך אומרים בלחש אנטישמים־למחצה אחרים.

אולם אם אין אנו גורם, הרי אנו אולי הקרבן הראשון של המפנה החדש. לא רק יהודי צ’כוסלובקיה – כל יהודי אירופה, ואולי גם אסיה ואמריקה, ירגישו בקרוב את נצחון הרשע. עם הידידות להיטלר – תתפשט האנטישמיות באירופה. מבקשי קרבתם של הנאצים יחפּו על כל מעשי־הזוועה, ואולי גם ילמדו זכות עליהם. אהדה הפוליטית תגרור אחריה אהדה אידיאולוגית. ואם לא יקבלו כל תורת היטלר, יקבלו לכל הפחות את תורת האנטישמיות. המצע לכך מוכן מששת ימי בראשית.

אולם לא רק מצב ישראל בגולה יוּרע. חוששני, שהמאורעות הפוליטיים האחרונים ישפיעו גם על מצבנו בארץ. הסגירו את צ’כוסלובקיה – מדוע לא יסגירו גם אותנו?

מוסוליני הכריז על עצמו כמגן האיסלם. היטלר בנאומו בנירנברג שפך דמעות־תנין על מצוקת הערבים. הממשלה הפאשיסטית אינה מכסה ואינה מעלימה התנגדותה הנמרצת לציונות. ארץ־ישראל יהודית משמשת תגבורת לאימפריה הבריטית בים התיכון המזרחי, ומוסוליני רואה בו “ים שלנו”. היטלר שונא אותנו “שנאה לשמה”, וּוַדאי לא ירצה בהרמת קרן העם היהודי בארצו. שני הדבָּרים האלה מתנגדים למדינה יהודית – האיטלקי באשר היא בארץ־ישראל, והגרמני באשר היא יהודית.

אני רואה תקופה זו כעת צרה לישראל כאשר לא היתה עוד. ולציונות צפויים ימים קשים ומרים. במשך ארבעת־ששת השבועות הבאים יתבררו כוונות הממשלה כלפי ארץ ישראל; בכל אופן נדע מסקנות ועדת־החלוקה. לא אגזים אם אומַר, שהממשלה תראה את עצמה במצב לא־נוח, אם בדרך־נס תהיינה מסקנות הועדה לא כל־כך רעות ולא נדחה אותן מיד. אולם אין “סכנה” גדולה בשביל הממשלה, שהצעות הועדה תהיינה בנות־דיון מבחינה יהודית. אין איש מאתנו יודע עדיין מה בלב הועדה. גם הממשלה אומרת לנו, שאף היא אינה יודעת. אבל נדמה לי, ששוללי החלוקה יכולים לישון במנוחה. אם כל שליחות הועדה לא היתה אחיזת־עינים בלבד, אם כל החלוקה לא נקברה עוד בחורף שעבר במו“מ עם מוסוליני, או אחר־כך, במו”מ עם המלכים הערבים, – הרי אפשר להניח, שהועדה תקבור את התכנית, והממשלה תצא בידים נקיות מכל הפרשה הזאת. אבל לא רק המדינה היהודית היא בסכנה: גם העלייה, חוששני, היא בכל רע.

יתכן, שהממשלה לא קבעה עדיין עמדתה הסופית. הממשלות האנגליות אינן ממהרות בקביעת עמדה סופית. הן עלולות לשנות דעתן לפי חליפות הנסיבות. אבל הנסיבות אינן נוחות לנו; הן משתנות לרעתנו, וטוב שלא נשגה באשליות – אלא נתכונן ליום רע. נתכונן לא באזלת־יד וברפיון־רוח ובהרגשות דפיטיסטיות ובשבירת־הרצון – אלא באומץ ובתבונה של מיואשים, הנלחמים על קיומם כשגבם אל הקיר.

ועלינו להיגמל ממליצות ומשיגרה, שהתרוקנו מתוכנן. עד עכשיו ידענו רק אמצעי אחד: לצעוק. מסופקני, אם יש תשועה לנו בכוח הצעקה. אין שנה זו שנת 1930 – לא ביהדות ולא בעולם, לא באנגליה ולא בארץ.

בימי פּספילד שלטה באנגליה ממשלת־מיעוט, שרבים מחבריה היו ידידינו. רבי־המדינה היו מחוץ לממשלה, ונוח היה להם להתנגד למעשי הממשלה הבלתי־אהובה והחלשה. סיימון, בולדווין והילשם יצאו במחאה נגד “הספר הלבן”. עכשיו יש באנגליה ממשלה תקיפה, פופולארית, עם רוב עצום בפרלמנט ופרסטיז’ה חדשה ואדירה בעם. ממשלה זו – כך סבור העם – הצילה את אנגליה ואת העולם מחורבן. הלך־הרוח השליט בממשלה ובציבור הוא הלך־רוח “ריאליסטי”. האזניים אטומות עכשיו לתביעות יושר וצדק, ואף הבטחות והתחייבויות ישנות (וגם חדשות: רק לפני שבועות הבטיחו חסות לצ’כוסלובקיה), אינן עוד מטבע עוברת לסוחר. בנין ורסיל נהרס עד היסוד, ואין רוצים לזכור הבטחות לא־נוחות, שניתנו פעם. הסגירו את חבש, על אף ההכרזה של חמישים מדינות ע"ד סנקציות. הסגירו את סין על אף הברית של חבר־העמים. הסגירו את צ’כוסלובקיה. לא זכרו אפילו להבטיח גורל מאות אלפי הפליטים מחבל הסודטים.

הבטחות והתחייבויות ניתנו לפירושים. והמבטיחים והמתחייבים הם המפרשים, לא אנו. ואין בית־משפט עליון, כאשר מדמים עוד כמה תמימים בינינו. לית דין ולית דיין בימינו אלה וכל דאלים – גבר.

ובימים אלה אין אנו רשאים להוציא מן החשבון, שעלולים להפקיר אותנו. איני אומר, שיפקירו. אין להתייאש מראש – ועדיין נעמוד במערכה פה ובכל חזית פוליטית אחרת, שיש לנו בפינות העולם. אבל אין אנו רשאים להתעלם מהאפשרות הרעה ביותר. ועלינו לדאוג ליום רע – ולהתכונן.

בשעה זו יש לנו שתי חזיתות: חזית הביטחון בארץ וחזית המדיניות באנגליה. לפני הידיעה המרעישה על י"ט קרבנות חדשים בטבריה³ ומי יודע כמה עוד צפויים לנו בימים הבאים. אך איני חושש לחזית זו. במצב זה אין אנו רשאים לעשות רק חשבון היחיד: בכל אחד מאתנו בארץ יכולה לפגוע חרב המרצחים. אולם חשבון הכלל הוא שונה ממנו. המהומות גרמו אבידות יקרות וקשות לישוב – גם בנפש וגם ברכוש. אבל החשבון הכללי הוא לטובתנו. הישוב התחזק ונתבצר, ועוד עלול להתחזק, אם נוסיף לפעול באומץ ובתבונה ובנאמנות כאשר פעלנו עד עכשיו. אנחנו שרויים במצב של מלחמה בארץ, ובמלחמה יש חשבונות עליונים. לא הפסדנו כל עמדה – להיפך, ביצרנו מעמדנו. גם מבחינה התיישבותית־משקית – אם כי המצוקה גדלה ותגדל – וגם מבחינה פוליטית־צבאית.

הטרגדיה המזעזעת והמדכאת של היהדות בגולה עכשיו היא לא רק בזה שקיבוצים שלמים וגדולים נרדפים, נהרסים ונחרבים, אלא שאנו מחוסרי ישע ומגן, ואין אנו יכולים אפילו לעמוד על נפשנו. יהודי גרמניה, פולין, רומניה וצ’כוסלובקיה אינם יכולים אפילו להילחם על זכויותיהם, אינם יכולים אפילו למחות ולצעוק על החמס והנישול והגירוש וההתעללות. אין שומע לצעקותיהם – ואפילו מפחדים לצעוק. הוטלה אימה על תפוצות הגולה, והיהדות בארצות הרשע משותקת ביסוריה.

בארץ אנחנו נלחמים – ומלחמתנו אינה עולה בתוהו, אנחנו כובשים עמדות חדשות ומבַצרים את הישנות. זוהי הנחמה האחת, שיש לעם היהודי בזמננו. וכמה שימָשכו המהומות – נגבּר חיילים, אם־כי באבידות יקרות.

מסופקני, אם ידכאו את המהומות בכוח – אם־כי איני שולל את האפשרות הזאת וסיכוייה. בתוספת צבא, בגיוס מורחב של יהודים, ברצון טוב יותר היינו יכולים לדכא את המהומות. הימָצא הרצון הטוב הזה?

והסכנה הגדולה הצפויה לנו – לאו דווקא בהמשך המהומות. חושש אני “לעשית־שלום” – כאשר עשו שלום עם היטלר: על חשבון צ’כוסלובקיה. האם לא קל לקנות את השלום בארץ – על חשבוננו?

סכנה כזו ישנה, והיא ריאלית. איש לא יערוב לנו, שבקרוב לא יבואו בדברים עם המופתי. יתכן, שכבר באו בדברים עם מישהו אחר – עם אבן־סעוד, עם ממשלת עיראק. ויש יהודים המסייעים לכך. מרובים רודפי־“השלום” בקרב היהודים. וח. וידידיו מוסיפים להירגן ולחתור תחתינו – מאחורי גבנו.

אמנם, יש להיזהר מאַנלוגיות מיכניות. מה שקרה במרכז־אירופה אינו מחויב לקרות בארץ. אבל זה יכול לקרות, ואל נעצום עינינו. עלינו לראות בלי כל מורא ואונאה עצמית את כל הסכנות האורבות והצפויות לנו – ולפיהן לכלכל את מעשינו.

דעת־הקהל באנגליה טרודה בעניניה היא. המפנה הפוליטי החדש יתן, חוששני, אותותיו גם ביחס לציונות.

הפוליטיקה האנגלית החדשה אומרת: התחשבות עם עובדות קיימות. התחשבות עם כוח, אלמות, מציאות כמות שהיא. ובדעת הקהל האנגלית של עכשיו ימצאו שוללינו אוזן קשבת לטענות נגד מדינה יהודית של פיל, אבל איני בטוח, שימצאו אזנים קשובות לתביעות עליה יהודית.

הניעגן לעזרת אמריקה? כלומר אמריקה הרשמית, הגויית? אמריקה זו ניסתה לעשות ג’סטה “לטובת הפליטים”, ולא עמדה על ארץ ישראל ולא הזכירה שם הארץ. אמריקה זו נדחקה עכשיו, ע"י הפוליטיקה האנגלית, למדיניות של איזולציה והתרחקות מכל “הסתבכות” חיצונית. אמריקה זו לא עמדה לצ’כים. התעמוד לנו? התריב עם אנגליה בגללנו?

הפקרת צ’כוסלובקיה והתקרבות אנגליה להיטלר אין בהן בשבילנו משום תקנת המצב, אלא להיפך.

חבר־הלאומים?

צ’כוסלובקיה היתה חברה בחבר־הלאומים, ו“ברית” החבר מבטיחה עזרה לשמירת שלמותם ועצמאותם של חבריו. בימי המשבר התקיים מושב החבר – שאלת צ’כוסלובקיה לא הועלתה אפילו על הפרק. אנגליה וצרפת לא ראו כלל צורך, אפילו מבחינה פורמאלית בלבד, אפילו למראית עין, להביא את הדבר בפני המושב.

איני מאמין, שעצת מינכן תקום לעולם. “השלום” של היטלר לא יאריך ימים. אבל בינתים חרך רמיה צידו – ומי יודע כמה ימָשכו ימי הרמיה, והציונות אינה עומדת מחוץ למקום ולזמן.

לא לעולם רשע. ועוד צפויות חליפות ותמורות באירופה ובעולם. הצדק הנרמס עכשיו ברגלים עוד יופיע. אך – היופיע מיד? אין סיכויים לכך. ועלינו להתכונן לשלטון־רשע – ולעמוד נגדו, עכשיו, בימינו, בימים הקרובים.

ובימים אלה עורער עוד יותר הבטחון ב“נדיבים” זרים. יש הרבה צרות בעולם – צרות סין, חבש, ספרד, צ’כוסלובקיה – ואין משגיחין בהן, ואין אהבה שופעת בעולם ליהודים ואין סיכויים רבים, שיַפלו אותנו לטובה.

ואין לנו אלא “אבינו שבשמים” – העם היהודי עצמו. אולם במצב חמור זה, לנוכח הסכנה האיומה הנשקפת לנו – אסור לנו גם לשגות באשליות פנימיות.

כשנקבל מכה, ירימו ראש אויבינו שבעם היהודי. הם כבר הרימו, ובסכנות האורבות לנו יש לאויבים אלה יד. המלחמה נגד המדינה היהודית (והציונות כולה!) מתנהלת לא רק על ידי המופתי ומלכי־ערב והאנטישמיים באנגליה, האנטי־בריטים באיטליה והנאצים בגרמניה, – לשונאי־ציון היהודים יש חלק לא קטן במלחמה זו.

התקופה, שאנו חיים בה, היא תקופה של “מדיניות־כוח”. נפסלו הערכים המוסריים, ניטל כוחן של תביעות היושר והצדק. האוזן אטומה – אוזן השליטים – ואינה מסוגלת לשמוע אלא את קול התותחים. וליהודים אין תותחים.

אם חלילה תבוא הצרה – ואני אומר ומדגיש שוב – אין הכרח שתבוא ואיני אומר שהיא הולכת ובאה, אבל היא עלולה לבוא – אין לנו אלא משען אחד ממשי – הישוב היהודי בארץ.

ומשנה צורך, צורך דחוף, יש לדאוג לביצורו של הישוב. אם תצא הגזירה להסגירני למופתי – רק הישוב בארץ יכול להצילנו.

מובן מאליו, שבינתיים עלינו לעשות הכל למנוע את הגזירה: במו"מ עם הממשלה, בהשפעה על דעת־הקהל באנגליה, באמריקה, בז’ניבה. עלינו להמשיך את פעולתנו הנורמלית, הפוליטית והישובית. עלינו להימנע מבהלה היסטרית ומדפיטיזם. מחר יכול להשתנות המצב, ואין לראות את מצבנו כמיואש. אבל עלינו להתכונן גם לרע ביותר – ועלינו להעמיד את ראשי התנועה הציונית בעולם על כל חומר הסכנה ועל העזרה התכופה, שצריכה לבוא מיד לביצור עמדותינו האסטרטגיות, להרחבת רכושנו החקלאי, ביחוד באזורים המסוכנים והמנותקים, ולציוד הישוב ליום צרה.

---

חזות קשה

מאת

דוד בן־גוריון

לונדון, 7 באוקטובר 1938

עלינו תמיד לראות את הדברים כמו שהם, גם אם הם מרים כמוות. הדבר הגרוע ביותר הוא מנהג בת היענה. הסתרת העינים בחול, כדי להימנע מראית הסכנה אינה מעבירה את הסכנה – אלא חוסמת את הדלת להצלה. העובדות הן עובדות. ובמידה שהן רעות וקשות, בה במידה עלינו לראותן בכל מערומיהן ללא כל טשטוש וללא כל חציצה. פחדנות שכלית ומוסרית אינה טובה מפחדנות גופנית. המצב כמו שהוא איננו טוב, ויתכן שיוּרע. אל נשלה את נפשנו. ובמצב קשה זה יש להיזהר מתרופות אליל.

החזוּת הקשה – – – יתכן, שלא תתקיים. יתכן, שהנבואה השחורה תתבדה, והלואי שתתבדה. אנו עושים עכשיו כל מה שאפשר, למען תתבדה. רק היום דיברנו ממשרדנו טלפונית לשלושת חלקי תבל: אפריקה הדרומית, אמריקה הצפונית, אירופה המזרחית. טלפַנו ליוהניסבורג, לניו־יורק ולוארשה. הזהרנו על הסכנה, ויתכן שאמצעים אלו ואחרים, שלא יפָּסקו, יעבירו את רוע הגזירה.

הלחץ של הערבים הולך וגדל. יתכן מאוד, שמישהו בלונדון מאמץ את התנועה הערבית נגדנו. היטלר ומוסוליני ודאי שאינם מרַפִּים את ידי הערבים. ידוע לנו, וידוע לממשלה, שסוכנים נאציים פועלים במרץ במצרים, ארץ־ ישראל, עיראק, סוריה וארצות ערביות אחרות. הערבים פועלים גם בכוח עצמם. אם־כי אינני מאמין, שלהמונים בעיראק או במצרים נוגע באמת עניין ארץ־ישראל, אבל קרבת דת ולשון ותרבות אינה מלתא זוטרתא. וכל עסקן ערבי, הרוצה לעשות קריירה, יש לו ענין להופיע כמגן ומציל את הערבים בארץ־ישראל. ומי יודע מה יכריע הכף: אם ההבטחות וההתחייבויות, שנתנה לנו אנגליה, אם הצדק והמאור של מפעלנו בארץ, אם המצוקה האיומה של היהדות בגולה וחתירתה לחדש מולדתה העתיקה – או הפצצות והמוקשים של הכנופיות הערביות וההשפעות של מדינות־ערב, הנעזרות בשנאת־ישראל המתגברת בעולם.

כעבור שבוע או שבועיים יחָתם הדו"ח של ועדת החלוקה. ויש שלוש אפשרויות:

א) הועדה תמצא, ששום תכנית־חלוקה אינה “מעשית” ואינה “צודקת”; שאי אפשר לחלק את הארץ ולהקים מדינה יהודית בלי לקפח את הערבים; או שהמדינה הערבית בלי יהודים ובלי עמק־החוף לא תוכל להתקיים; או מסיבה אחרת – פוליטית, כספית, צבאית, או אדמיניסטרטיבית – אי אפשר לחלק את הארץ.

ב) הועדה תציע תכנית של חלוקה, שאי אפשר יהיה לנו לקבלה. רבים בטוחים, שמה שתציע הועדה יהיה גרוע ממה שהציעה ועדת־פיל. אם אנחנו נדחה את ההצעה – אין מי שיתמוך בה, כי הערבים מתנגדים (בגלוי בכל אופן) לכל תכנית של חלוקה, והממשלה, נדמה לי, לא תוציא לפועל חלוקה גם מתוך התנגדות היהודים וגם מתוך התנגדות הערבים.

ג) הועדה תציע תכנית של חלוקה שאפשר יהיה לקבל. כמעט ברור, שהיא לא תעמוד על תכנית־פיל. אין כל יסוד לקוות, שועדת־החלוקה תהיה יותר ציונית מוועדת־פיל. לא היתה אף ועדה אנגלית, שחדרה כל־כך לעומק הרעיון הציוני כועדת פיל. גם הניתוח הפוליטי שלה, ניתוח המצב בארץ, הוא קולע למטרה ונכון ביסודו, אם־כי לא כל הנחותיו מדויקות. אנשי ועדת־החלוקה אינם מסוגלים כלל לחדירה מעמקת, שנתגלתה בועדת־פיל. אין גם “לחשוד” בהם, שהם ידידים לעם היהודי יותר מועדת־פיל. אבל, להלכה בכל אופן, יתכן שהשינויים שהם יציעו בתכנית החלוקה, לא יהיו כולם לרעתנו.

אבל אפשרות שלישית זו היא מסופקת מאוד. בקרב הממשלה אין בכלל כל רצון עכשיו להקים מדינה יהודית. קרוב לודאי, שבעוד שנים־שלושה שבועות נעמוד לפני עובדה, שהועדה, הממשלה או אנחנו, נסלק את תכנית החלוקה.

ומה אז?

כאן יש שתי סכנות: א) שהממשלה תסתלק למעשה מכל פתרון. המצב הנוכחי ימָשך. במובן “המצב הנוכחי” איני מתכוון למהומות, אין לפחד מהמהומות. החשש שלי הוא, שהממשלה תהסס ותפקפק ותפסח על שנים־שלושה סעיפים או יותר, ובינתיים לא תהיה עליה, המצב הכלכלי יוּרע, וגם הישוב וגם התנועה הציונית יסבלו הפסדים קשים. מצב זה לא יוכל להימשך הרבה זמן. כי גם הערבים לא ישקטו. הדבר שהם רוצים בו הוא שלטון עצמי, ממשלה ערבית. וכאן אני בא לסכנה השנייה: מו"מ בין אנגליה והערבים על יסוּד מדינה ערבית. לשם נוחיוּת לא יקראו לה מדינה ערבית אלא “פלשתינה עצמאית”, אבל אין הבדל בין שני אלה. עצמאות לארץ־ישראל עכשיו – פירושה מדינה ערבית, כי הערבים הם יותר מרוב של שני־שלישים. זוהי לכאורה הסכנה הגדולה ביותר, כי פירושה – הפסקת העליה, שיתוק ההתישבות היהודית והסגרת הישוב הקיים לידי הערבים.

בעיני אין זו סכנה חמורה, אם־כי עכשיו אין היא בגדר דמיון. ורבים באנגליה – לא רק בארצות־ערב – חושבים על זה – – – אם רק הישוב היהודי בארץ לא יכָּנע. היה זמן, שכוח הציונות היה בעיקר בתוך העם היהודי. ז. א. בגולה¹. הישוב לא היה עדיין נושא מדיני, אלא נשוא. הציונות נשענת לא רק על כוחנו בארץ, אלא על רצון העם בגולה. אילו היה רצון זה יותר חזק, יותר פעיל, יותר מכוּון בשנים הקודמות, היה מצבנו בארץ אחר לגמרי. לא ארבע מאות אלף – אלא מיליון יהודים יכלו כבר להיות בארץ. אפילו בשנים אלה לא נעשה כל מה שאפשר היה לעשות. ההתישבות החקלאית פיגרה לעומת העליה העירונית, ופעולת הים היתה מוזנחת כמעט לגמרי. העם לא נתן את האמצעים הדרושים לעבודה יותר רחבה. התנועה הציונית ידעה לדבר הרבה יותר מלפעול.

אולם עכשיו מונח הכוח העיקרי של הציונות בישוב עצמו. ציבור של ארבע מאות אלף ויותר הוא כוח גדול בארץ קטנה זו. ויש לקחת בחשבון לא רק את הכמות. אלא את האיכות. בערים העיקריות – ירושלים, תל־ אביב, חיפה – אנחנו הרוב. רוב נטיעות־ההדר בידינו. התעשיה היא כמעט כולה שלנו. נמל אחד הוא לגמרי שלנו. יש לנו חלק הגון בקרקעות הטובים ביותר של הארץ – בעמקים. החשמל וים המלח הם בידי חברות שליהודים יש השפעה רבה עליהן. כוח־ההגנה שלנו גדל. יש עוד פירוד פנימי בתוכנו, המחליש הרבה את כוחנו, אבל אפשר להתגבר עליו בהנהגה תקיפה ונבונה.

לגבי כוחות עולמיים כוחנו אפס, אבל מבחינת הכוחות הפועלים בארץ אנו כוח גדול, ואני בטוח, שנגד רצוננו אי־אפשר לעשות שינויים יסודיים בארץ. השאלה היא רק: היש רצון זה? הנדע לגייס בשעת־צרה את מלוא כוחנו ולהשתמש בו לשם הצלת עתידנו הקרוב – מבלי להירתע מכל אבדה והפסד, בלי להירתע מכל דבר?

ואם מישהו ינסה להפוך את ארץ־ישראל למדינה ערבית – אני רואה את מרכז הסכנה לא בערבים הדורשים הקמת מדינה כזו, ולא באנגלים הזוממים את הבגידה הזאת – אלא באפשרות של כניעת הישוב. אם רק הישוב ידע לא להיכּנע, ויעמוד נגד המזימה הזאת – יש בטחון גמור, שהמזימה לא תקום. כל זמן שבאנגליה אין משטר פאשיסטי־אנטישמי (דבר זה הוא אפשרי, אם־כי רחוק מאוד) וכל זמן שאמריקה נשארת ארץ חופשית, איני יכול להעלות על הדעת שהאנגלים ירצו לדכא אותנו בכוח ולהכניע אותנו בפני שלטון ערבי. דעת־הקהל באנגליה ובאמריקה תתקומם לכל נסיון להסגיר אותנו בכוח צבאי לערבים.

ואם־כי אין עדיין לדבר על נכונות הממשלה להסגיר אותנו לערבים, ולא על נקלה תגיע הממשלה הערבית לידי מסקנה, להפוך את ארץ ישראל למדינה ערבית (דעת הקהל באנגליה, העיתונות והפרלמנט לא במהרה ישלימו עם בגידה כזו בעם היהודי), אבל סכנה כזו ישנה, ואני רואה משום כך את תפקידנו הראשוני והמרכזי בשעה זו להכין, להכשיר, לאַרגן ולצייד את הישוב, למען יוכל וירצה לעמוד על נפשו בכל האמצעים והיכולת אשר בידו.

אנו עומדים לפני קרב מכריע, אם לא אחרון. אין קרב אחרון בהיסטוריה. ועלינו להתכונן לו – ברוח ובחומר. לנוער היהודי בארץ אולי יהיה בתקופה הקרובה התפקיד העיקרי בהצלת תקותנו. ברגע זה יש לזכור את האמת הפשוטה והעמוקה: בגולה ההיסטוריה שלנו נעשית על־ידי אחרים, בארץ – על־ידנו־אנו. ויזומו אחרים אשר יזומו, יעשו אחרים אשר יעשו – אם אנחנו נדע גם בתנאים הרעים והנסיבות האיומות ביותר לעשות היסטוריה – לא יוכלו לנו!

ומשום כך אין אני מצטרף לכל אלה הסבורים, שאם מסקנת ועדת־ החלוקה או החלטת הממשלה תהיה עכשיו נגד הקמת מדינה יהודית – יורדת המדינה מעל הפרק. ע"י האנגלים והערבים בלבדם לא תיפּתר שאלת ארץ־ישראל. איני מזלזל בכוחם. איני מפחית ערך התנועה הערבית והתנגדותה לנו. ופחות מכול אני נוטה לבטל את כוחה ועצמתה של האימפריה הבריטית. אילו היתה השאלה: הקמת מדינה יהודית או קיום הצי הבריטי – היתה כפו של הצי מכרעת. אולם ביחס לעתידה הקרוב של הארץ אין לאשרנו ניגוד בין קיום הצי הבריטי ובין קיומנו. וגידולנו בארץ אינו כרוך בחולשת האימפריה, אלא להיפך, על אף מחשבת כמה ממתנגדינו באנגליה. רק הכניעה שלנו, רק פחדֵנו, רק רפיון רוחנו עלולים להיות בעוכרינו. משום כך איני פסימי – בכל הערכתי הפסימית של המצב כרגע.

תיתכן גם סכנה שלישית: ניסיון להכריח אותנו להסכם עם הערבים. הסכם יהודי־ערבי הוא בעצם פתרון אידיאלי, רצוי מאד, וכל ימי בהנהלה שאפתי להסכם זה וגם חיפשתי דרכים להגשימו. אולם בשעה זו, לאחר שלושים חודש של פרעות ורציחות, כשמצדנו נפלו מאות קרבנות, ומצד הערבים אלפים, כשמשקנו סבל הפסדים קשים, ומשק הערבים אולי חרַב, כשהשנאה בקרב הערבים נתחדדה והחריפה, ויד הערבים הקיצוניים, אויבינו־בנפש, רוממה, ואימתם מוטלת כמעט על כל ערבי א"י – קשה להניח, שהערבים יסכימו לתנאים מתקבלים על דעתנו.

בלי היות לנו מדינה איני מניח – קשה בכל אופן להניח – שהערבים יסכימו לעליה יהודית הגונה לארץ־ישראל. ואם הם יסכימו רק לעליה קטנה, שתבטיח השָארוּת רוב ערבי תמיד בארץ, כלומר: שתדון אותנו להישאר מיעוט נצחי – אנו לא נוכל לתת יד לסידור זה. דברים אלו נוסחו שלשום בהצהרה שנתפרסמה מטעם הסוכנות: “העם היהודי מוכן כמקודם לעבוד שכם אחד עם הערבים לטובת הארץ בכללה, אבל אין הוא יכול לדון על מעמד של מיעוט או על צמצומים שרירותיים בזכותו הבלתי־המופקעת לשוב למולדתו”.

יש יהודים שאולי יסכימו לדבר אחד משני הדברים האלה; אבל אם הישוב נגדם והתנועה הציונית תתמוך בו, איני מאמין, שאפילו הממשלה האנגלית תוכל להטיל עלינו גזירה של מיעוט. אמנם היא יכולה לקצץ את העליה – – – והסכנה הגדולה ביותר הצפויה לנו היא לא מדינה ערבית, לא ביטול המדינה היהודית בחלק מן הארץ, אלא המשכת המנדט וקיצוץ העליה. זהו בעצם הדבר הקל ביותר לממשלה והרע ביותר לנו.

אך הערבים לא יסתפקו רק בקיצוץ העליה. הם נלחמים על שלטון עצמי, והם לא יחדלו, לדעתי, מזה גם לאחר שתודיע הממשלה, שתכנית החלוקה בטלה. הערבים ילָחמו בקיום המנדט, כלומר: בקיום שלטון אנגלי בארץ. כי המנדט יש בו תוכן כפול: כשאנו אומרים מנדט – אנחנו מתכוונים לעליה יהודית ולהתישבות יהודית. אם מנדט כזה ימָשך – הרי הדבר מבחינת האינטרסים שלנו בסדר. אבל אלה החושבים, שהמשכת המנדט כרוכה ממילא בעליה גדולה ובהתישבות בכל הארץ – טועים. תיתכן המשכת המנדט בלי עליה ובלי התישבות. אבל הערבים לא יהיו מרוצים גם ממנדט זה. כי מבחינה ערבית – מנדט, פירושו: שלטון אנגלי. בעיראק היה מנדט אנגלי. שם לא היתה שאלת עליה יהודית – ואף־ על־פי־כן נלחמו העיראקים במנדט, כי הם רצו בשלטון עצמי.

גם בארץ יוסיפו הערבים להילחם במנדט – אף אם לא יהיה מלוּוה בעליה יהודית רחבה. במוקדם או במאוחר תתעורר שוב שאלת השלטון בארץ. וכל שלטון עצמי לארץ, כשאנו מיעוט, פירושו: מדינה ערבית. אם הישוב ידע וירצה לעמוד על נפשו ולא יכָּנע בשום אופן לשלטון ערבי בארץ, לא תקום מדינה ערבית.

---

"תחום־מושב" בארץ־ישראל

מאת

דוד בן־גוריון

(מתוך מכתב למיניסטר־המושבות, לונדון, 1 בנובמבר 1938)

– – – הצהרת־בלפור היתה מפעל גדול של תיקון־מעוּות – נסיון לעקור פשעי שנות מאות של הנצרות כלפי אומה נרדפת ומחוסרת מגן. לביצוע ההצהרה נדרשו רצון טוב ונחרץ, אומץ־לב, תבונה, וחכמה ממלכתית. שלוש מאות אלף היהודים, שעלו ארצה בתלאות וקשיים רבים במשך עשרים שנה – כלום אי־אפשר היה ברצון טוב להעלותם במשך שתים־שלוש שנים? וכלום מן הנמנע הוא עכשיו, במצב הנואש של עמנו בכמה ארצות אירופה, להעלות ארצה מאות אלפים יהודים, כשברור לכל אחד, שהדבר יתכן בלי לשלול אף מערבי אחד את מחיתו? כי התנאי הזה, להגנת האינטרסים של הישוב הבלתי־יהודי, הוא באמת ההגבלה המוצדקת היחידה, שיש להציג לעליה יהודית.

אומרים לנו, שאנו ניצבים מול המשׂטמה של העולם הערבי. מהו הבסיס המוסרי של משטמה זו? הישנה הגירה מעיראק, סוריה, סעודיה? כלום אין להם למעלה משטח־אדמה מספיק לכל בני עמם? המדינות הערביות שליטות בשטחים עצומים, שגדלם כגודל כל אירופה, חוץ מרוסיה. עיראק שימשה ממגורה של האימפּריה הרומית. ישובה הגיע אז לעשרים מיליון בערך. היא היתה, והיא עלולה להיות שוב, אחת הארצות הפוריות ביותר בכדור הארץ. מהי הטינה, שיש לשלושת מיליוני העיראקים, המושרשים לבטח בארצם, על בנין הארץ ע“י יהודים? כלום יסַכן בנין זה את בטחונם, רווחתם? מה הם האינטרסים החיוניים והמוצדקים, מהו המשפט והצדק, העומדים מאחורי התנגדות המדינות השכנות, שיש בהם להטיל על אימפריה אדירה הפרת התחייבותה החגיגית, שניתנה קבל העולם כולו, לסייע לאומה היחידה המחוסרת ארץ לקומם מחדש את מולדתה העתיקה? האימפריה הבריטית בנויה על “משחק הוגן”. האמונה בהגינות בריטית היא שביצרה את הפּרסטיז’ה הבריטית בכל רחבי עולם. ועליה רחבת־מידה לא”י היא עכשיו שאלת חיים ומוות למיליוני יהודים ולעמנו כולו, בשלמותו.

כלום אפשר עכשיו לומר ביושר־לב – ועל יושר זה גאה העם הבריטי בצדק – שבאשר העם היהודי נתון עכשיו לרדיפות אכזריות ואיומות יותר מאשר באיזה זמן אחר – הרי זוהי אמתלה הוגנת לסגור את שערי הבית־הלאומי בפני בניו המתפרצים ארצה?

נימוק שני ניתן להגבלת העליה: המהומות. מי אחראי למהומות? כלום אנחנו היהודים התיצבנו בצד ונמנענו מלמלא את תפקידנו, או סירבנו לחרף נפשנו למען הגנת חיינו ושמירת הבטחון והחוק? יש עשרות אלפים צעירים בארץ גופה, שימסרו בשמחה את חייהם – לא להתקיף את מישהו אלא למנוע רוצחים וליסטים משפיכת דם נקיים ולעזור באמונה לממשלה בהחזקת הסדר והחוק בארץ הקדושה. לפחות כמספר זה היו מוכנים להגן על משטר המנדט בארצנו.

אומרים לנו, שאין זו אלא “נסיגה זמנית”. היו כמה וכמה נסיגות, ואין זכרוננו מעלה אף אחת, שהיתה רק “זמנית”. בשנה האחרונה הודיעה ממשלת הוד מלכותו מתוך יזמה משלה, בעקב החקירה והדו“ח של הועדה המלכותית, שעל יסוד תכנית חלוקה הבית־הלאומי היהודי “יהָפך למדינה יהודית, שבידה יהיה השלטון על העליה”. אולם באותו זמן – ומתוך נימוקים שלא ניתנו להסברה – הוּכה הבית־הלאומי מכה אנושה. העליה היהודית, שסידורה עמד להימסר לבית היהודי, צומצמה באופן מגוחך וטרגי והועמדה על המספר העלוב של אלף לחודש. נאמר לנו, שאין זה אלא “אמצעי זמני ויוצא מן הכלל”. אבל לאחר שמונה חודשים חזר הדבר, ונשנה שוב לאחר ששה חודשים נוספים, ועכשיו אומרים לנו, שיש צורך ב”נסיגה זמנית".

– – – מדיניות העליה הנקוטה בידי הממשלה עשויה להטיל עלינו מעמד של מיעוט נצחי בארץ. יש עכשיו כחצי־מליון ערבים יותר מיהודים במערבה של ארץ־ישראל. הריבוי הטבעי הערבי הוא מעשרים ושנים עד עשרים וארבעה אלף לשנה. לזאת יש להוסיף את העליה הערבית, הליגלית והבלתי־ ליגלית. החזקה ב"מכסימום פוליטי לגבי העליה – פירושה רווח גדל וגדל בין הישוב הערבי והיהודי בארץ. פירושה גם אי־שקט מתמיד בארץ. בתנאים הקיימים – ישוב יהודי קטן בארץ הנתון להתקפה חוזרת ונשנית מצד הערבים – מחייבים התערבות צבאית חוזרת ונשנית לשם דיכוי המהומות – דבר שאינו רצוי משום בחינה: בריטית, ערבית, או יהודית. לדעתי, אין זה פתרון.

תמיד היינו להוטים אחרי הבנה הדדית עם שכנינו הערבים. במשך כמה שנים היה כותב האגרת הזאת וחבריו בארץ־ישראל מתאמצים להגיע להבנה הדדית גם עם ערביי ארץ־ישראל וגם עם מנהיגים ערביים מחוץ־לארץ.

אולם תמיד הועמדנו בפני קשיים – – – ואולי הגדול ביניהם היתה העובדה, שהערבים לא האמינו אף פעם ברצונה הנחרץ של בריטניה הגדולה להקים את הבית־הלאומי היהודי. אבל מעולם לא נרתענו ממו"מ עם ערבים, ולעולם לא נסתלק מהמשכת מאמצינו להגיע אתם לידי הבנה הדדית.

אולם התכנית לשיתוף מלכי־ערב מעוררת דאגות קשות. הרגשנו קצת רווחה, כששמענו בשיחתנו האחרונה, שהאופי הבין־לאומי של המנדט לא יפָּגע. אולם העובדות חזקות מנוסחאות. כלום רק מדינות־ערב מעונינות בארץ־ישראל? גם למדינות אחרות יש ענין בארץ הזאת, ואולי מתוך הצדקה מוסרית ופוליטית גדולה יותר, כגון כמה מדינות אירופאיות והריפובליקה הגדולה בצפון־אמריקה. מדוע לא יצורפו גם אלה לדיונים המוצעים?

יתר על כן, הרבה תלוי במכוּון הריאלי של צירוף מושלי ערב. המוכנה אנגליה לקיים את הבטחתה לעם היהודי ולסייע באופן מעשי לפתרון הבעיה היהודית ע"י העלאה לארץ בזמן קצר ביותר, לפחות מיליון יהודים (מתוך שמירה קפדנית על התנאים המגינים על אינטרסי האוכלוסים הבלתי־יהודים)?

המוכנה אנגליה לומר בגילוי־לב למלכי־ערב: אנו חייבים ואנו עומדים לקיים את התחייבויותינו והבטחתנו ליהודים. לכם יש ענין לא־פחות מאשר ליהודים בקיום התחייבויותיה של בריטניה. סוף־סוף הרי אנו היינו המשחררים והמייסדים של מדינות־ערב המיוצגות על ידכם. אתם בני בריתנו. אנו מוכנים להרחיב ברית זו ולכלול בתוכה קהיליה יהודית רחבה ורבת־השפעה – קהיליה חזקה גם מבחינה מספרית וגם מבחינה כלכלית, – שיש בידה להציע לכם דבר־מה בעל־ערך. אתם שליטים בשטחים רחבי־ידים בלתי־מפותחים. אתם זקוקים למדע, לארגון, לטכניקה, להון, ובכל אלה יש בידי היהודים לעזור לכם. ברית יהודית־ערבית בחסותה של בריטניה יש בה ברכה פוליטית רבה גם לכם וגם ליהודים. אם זהו הדבר אשר יאָמר למלכי ערב – יתכן שההתיעצות אתם תשא פרי. אולם בלי מדיניות חיובית רבת־היקף ונחרצה מעין זו עלולה התערבות מלכי־ערב בעסקי ארץ־ישראל להביא רק לתוצאה אחת – בין שמתכוונים לתוצאה זו ובין שאין מתכוונים לה – והיא: חתירה תחת הבסיס המשפטי והבין־לאומי של המנדט.

– – – ארץ־ישראל ההיסטורית, שעליה חלה הצהרת־בלפור, נחלקה כבר פעמיים. פעם בסידור התחומים בין המנדט הבריטי והצרפתי לאחר תום המלחמה, כשהגליל הצפוני, מהגבול הנוכחי ועד נהר ליטני, נמסר לצרפת, יחד עם מחצית א“י המזרחית, שקוראים לה חבל החורן. אולם החלוקה לא נסתיימה בזאת. לאחר־כך נקרע כל שאר ארץ־ישראל המזרחית ונהפך לאֶמירוּת ערבית. העוני והקפאון של עבר־הירדן, בהשוואה למערב א”י, בולטים למדי ואינם זקוקים לתיאור מיוחד. רבים מערבי עבר־הירדן רצו בחזירתנו למזרח ארץ־ישראל. לא פעם הוזמַנו להתישב שם והוצעו לנו שטחים רחבים. לא יכולנו ללכת שמה רק מטעם אחד: התנגדות השלטונות הבריטיים.

– – – ברור, שהחלוקה בין עבר־הירדן לבין מערב ארץ־ישראל היא מלאכותית, כפי שאפשר להיווכח מהעובדה, ששני מפעלי־משק גדולים (חברת החשמל וחברת האשלג) שכוּנים בשני עברי הירדן. – – –

ועכשיו זוממים לקרוע שוב את ארץ־ישראל לגזרים. קשה לי למצוא מלים הולמות לומר לך, מה הדבר הזה לעם היהודי – העם היחידי בעולם שהוא “מחוסר ארץ”. ברוסיה הצארית לפני המלחמה היה “תחום מושב” ליהודים. מחוץ ל“תחום” לא היה יהודי רשאי לגור. דבר כזה, נדמה לי, לא היה קיים בשום ארץ אחרת, ועכשיו אומרים לנו להקים “תחום מושב” כזה בארץ־ישראל – בבית־הלאומי שלנו. איני יודע עם אחר בעולם המרותק בקשר עמוק לארצו כיהודים לארץ־ישראל. דווקא מפני שגורשו מהארץ ובמשך כאלפיים שנה נותרו מחוסרי־מולדת וסבלו מחוסר־מולדת כאשר לא סבל שום עם אחר בהיסטוריה האנושית – קשרם לאדמת ארץ־האבות נשתרש כל־כך עמוק בלבם. האומנם לא יֵדע העם הבריטי לכבד את העמוק שברגשות העם היהודי – ולא ירגיש באכזריות הבלתי־אנושית שבהקמת “תחום־מושב” ליהודים בארץ מכורתם?

כשפרסמה הועדה המלכותית הצעתה לחלק את הארץ, הרגשנו כאב עמוק. לאחר שנתאשרה ההצעה ע“י ממשלת הוד מלכותו, גמרנו בלבנו לדון בהצעה. הדבר שאיפשר לנו את הדיון הזה היה – הנימוקים שניתנו בהצהרת המדיניות של הממשלה, אשר נתפרסמה יחד עם הדו”ח של הועדה המלכותית. נימוק אחד היה, שהיהודים יקבלו ברשותם המלאה את השלטון על העליה היהודית בשטח המוצע להם. הנימוק השני הוא, שהבית־הלאומי יהָפך למדינה יהודית. היהודים יחדלו לחיות חיי־מיעוט, והבית היהודי ישוחרר מכל אפשרות להיות נתון בעתיד תחת שלטון ערבי.

זה היה הפיצוי החלקי, אשר הביא אותנו לדון על תכנית החלוקה, אם־כי ידענו היטב, שהצהרת בלפור הכילה מלכתחילה אפשרות של מדינה יהודית בכל ארץ־ישראל ההיסטורית.

אולם מה שנראה עומד עכשיו על הפרק – זוהי תכנית־חלוקה בלי מדינה יהודית. משיחתנו אתך הבינונו, שתכניתה של הועדה המלכותית מסולקת. במקומה, כנראה, עומדים לקרוע שוב שטח נוסף של מערב ארץ־ישראל, ולהוציא אותו מכלל הבית הלאומי. זוהי תכנית של חלוקה עם מנדט מצומצם (במידה שהוא נוגע לבית הלאומי), הפועל רק בחלק של מערב ארץ־ישראל, ואפילו כאן רק בהגבלות נוספות. באמוּנה, איני רואה אפשרות לישב זאת עם איזו מידה של הגינות, או עם שמירה על התחיבות בין־לאומית או עם צדק אלמנטרי. – – –

---

התקלסות

מאת

דוד בן־גוריון

בישיבת הועד הפועל הציוני, לונדון, 13 בנובמבר 1938

– – – המאורעות המדיניים של השנה נסתיימו בפרסום שתי תעודות: א) הדין וחשבון של ועדת החלוקה, ב) הצהרת הממשלה. התוכן של שתיהן ניתן לסיכּום קצר.

הדין וחשבון של ועדת־החלוקה מצטיין בדבר אחד: הוא מתקלס גם ביהודים וגם בערבים. עד עכשיו היו לנו ועדות רשמיות משני סוגים: סוג אחד, שהתכוון להניח דעתם של הערבים בלבד, כגון ועדת־שאו. סוג שני, שניסה לספק במידת האפשרות גם רצון היהודים וגם רצון הערבים, כגון ועדת־פּיל. ועדת־החלוקה גילתה דרך חדשה: להתכחש לשני הצדדים גם יחד.

ליהודים מציעה ועדה זו “מדינה”, שאינה אלא עלבון והתעללות. עלית היהודים והתישבותם יש להתיר רק במידה, שהן מועילות ונחוצות לערבים. אולם גם הערבים יוצאים מועדה זו בשן־ועין: השטח המוּצע למדינה הערבית הוא שליש ממה שהציעה להם ועדת־פּיל, והדין וחשבון קובע, שאין הערבים מסוגלים להתקיים בלי עזרת היהודים ותמיכתם הכספית. למסקנות הועדה יש רק משמעות פוליטית אחת: אין להעניק עצמאות לא לערבים ולא ליהודים; השלטון בארץ צריך להישאר בידי אנגליה – לעולם ועד…

בהצהרת הממשלה שנתפרסמה עם הדין־וחשבון של ועדת־החלוקה, יש רק דבר אחד ברור: חיסול תכנית־פּיל להקמת מדינה יהודית וערבית בארץ. כל השאר מטושטש וסתום ונותן מקום לחששות קשים. מדאיגה ביחוד הפיסקה האומרת שהחומר “החשוב” שליקטה הועדה, יהיה לפני עיני הממשלה בשקלה את המדיניות העתידה.

האלטרנטיבה היחידה הנראית עכשיו לממשלה במקום הצעת־פיל היא – הבנה הדדית בין היהודים והערבים ו“ממשלת הוד מלכותו מוכנה למאמץ נחרץ למען קדם הבנה זו”. לשם כך יוזמנו ללונדון נציגי ערבי ארץ־ישראל והמדינות השכנות מצד אחד ונציגי הסוכנות היהודית מצד שני, והממשלה תדון עם כל צד לחוד על המדיניות העתידה. – – –

---

הרקע הבין־לאומי של בעייתנו

מאת

דוד בן־גוריון

בכינוס הישובי של הועד הלאומי, ירושלים, 12 בדצמבר 1938

– – – לא נבין את מצבנו הפוליטי אם לא נראה את הרקע העולמי ומסגרת התנאים הבין־לאומיים, שבהם נתונה היאבקותנו הפוליטית.

השפעת המצב המדיני בעולם על המזרח הקרוב

רק לפני חודשים אחדים היינו עדים לכישלון איום ומעציב של אנגליה ובעלת־ בריתה צרפת – כישלון מדיני וגם מוסרי. אם היה הכרח צבאי או אחר לאנגליה ולצרפת להיכנע להיטלר ולהקריב את צ’כוסלובקיה, אם לא – לא אנחנו נהיה השופטים. אולם לא נוכל להתעלם מהעובדה המרה הזאת ומכל השתמעויותיה. ראינו שתי ממלכות אדירות, העומדות בראש הדימוקרטיה האירופית, נכנעות לאלמות הגסה של מדינת הנאצים, ואומה קטנה, אולי ההגונה באומות שקמו לתחיה אחרי מלחמת־העולם, הוקרבה קרבן לרפיונם, פחדם או בגידתם של בעלי־בריתה וידידיה החזקים; צ’כוסלובקיה ניתנה טרף לגרמניה. מאורע מחריד זה לא היה מאורע מקומי, אף לא אירופי בלבד. הוא נתן אותותיו בכל מערכת היחסים והכוחות הפוליטיים בעולם; הוא לא יכול שלא להשפיע על הפינה הזאת בעולם, על המזרח הקרוב, שאנחנו רק חלק ממנו. האימפּריה העולמית של בריטניה, המשמשת עד עכשיו גורם מכריע בחלק זה של העולם, נתגלתה לעמי־המזרח בכשלונה ובחולשתה, ואולי גם בחרפתה. האינטריגות של שלטון הנאצים ובן־בריתו ברומא, שרִשתן פרושֹה על־פני כל כדור הארץ – ואין זו מליצה בפי – נעשו עכשיו נמרצות ואפקטיביות יותר לאחר הסגרת צ’כוסלובקיה. נימוקי הנאצים נשמעים עכשיו יותר ממה שנשמעו קודם. אינטריגות אילו נותנות תוקף גדול יותר לעולם הערבי, המקיף את ארצנו הקטנה מכל העברים. עולם ערבי זה, המתפשט מן המפרץ הפרסי באוקינוס ההודי ועד מיצר גיברלטר באוקינוס האטלנטי, הכולל חצי־האי ערב, עיראק, סוריה, מצרים, תוניס, אלג’יר, מרוקו, עמד עד עכשיו תחת השפעתן של שתי הדימוקרטיות המערביות הגדולות, של האימפּריה הבריטית והצרפתית, עכשיו הוא הולך ונתפס יותר ויותר ברשת האינטריגה הנאצית והפאשיסטית, הנארגת בברלין וברומא. הערבים יודעים עכשיו, שבהתנגדותם לשתי אימפּריות אלו יש להם עוזרים נועזים, מחוצפים ומצליחים. העוזרים הללו אולי מסוכנים הרבה יותר לקיומם, לחופשתם ולעתידם מן השליטים הנוכחים. אבל בריב עם השלטון הקיים אין בודקים באמצעים וגם מתעלמים מן הסכנה של האלטרנטיבה השניה. ראינו זאת לא פעם גם בתוכנו. מנהיגים מרחיקי־ראות שביניהם יודעים היטב, שאם יש סכנה חמורה לעתידן של מצרים, של עיראק ושל כל הארצות הדוברות ערבית – הרי זוהי סכנת ההשתלטות והדיכוי של שתי המדינות הטוטליטריות. אולם סכנת שתי מדינות אלו היא סכנה בעתיד וסמויה מן העין בשביל הערבים. מה שבולט ומורגש בהווה זהו השלטון הזר של צרפת ואנגליה. ההתגברות והנצחונות של שתי ארצות הדיקטטורה בשנים האחרונות, קודם בחבש ואחר־כך באוסטריה וצ’כוסלובקיה, גרמו לאורינטציה חדשה בעולם הערבי ונתנו לעמי־ערב אחיזה חדשה במלחמתם נגד אנגליה וצרפת. ואורינטציה זו ונסיבות בין־לאומיות אלו אינן יכולות להישאר בלי השפעה ניכרת ומתגברת על מצבנו אנו. וכשאנו עומדים בהיאבקות קשה כל־כך עם אותה מדינה גדולה, אשר היתה הראשונה להכיר בנו כאומה, אישרה זכותנו למולדת וסייעה – אם כי בהיסוסים והפרעות לא־מעטים – לעלייתנו ולהתישבוּתנו בארץ; כשאנו עומדים בהיאבקות עם המדינה האנגלית, שהיא הידידה הטובה, כמעט היחידה, חוץ מאמריקה, שנשארה בעולם המטורף ורווּי־המשטמה לאומה היהודית – אין אנו יכולים להתעלם מהרקע העולמי הזה ומהגורמים הבין־לאומיים הפועלים בעולם כולו, ובאופן מיוחד במזרח הקרוב.

לאחר שלוש שנות־מאורעות

בארץ גופה אנו עדים לפרדוקס משונה. עוד מעט תימלאנה שלוש שנים למהומות. נקרא לדבר בשמו האמיתי: זה השנה השלישית אנו עומדים במלחמה. מה שמתרחש בארץ זה שלושים ושנים חודש – זוהי מלחמה נגדנו. ואינני יודע, אם רבים בתוכנו היו מאמינים, שהישוב מסוגל לעמוד במלחמה זו חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה, שלוש שנים תמימות. עמדנו במלחמה זו ונעמוד בה. נפלו קרבנות, ומי יודע, כמה קרבנות עוד יפלו. במלחמת־העולם הקריב העם היהודי קרבנות פי־אלף, וזו היתה מלחמה לא־לנו. נלחמנו מתוך אונס, ואיש באחיו נלחמנו, בתוך מחנות זרים, זה מול זה. הפעם אנו נלחמים את מלחמתנו. לא אנו התגרינו ואין אנו רוצים במלחמה – זו הוטלה עלינו על־ידי אויבינו בארץ. אבל אנו נלחמים כאן את מלחמתנו־אנו. אין תשלומים לחיי יהודי הנופל בקרב זה. אבל אל נרַפּה את ידינו, ואל נדַכּא את רוחנו. נראה את המציאות כמות שהיא – מציאות מלחמה – ונהיה מוכנים לכל מה שידָרש מאתנו, למען נעמוד בשער. מי יודע, אם מלחמה זו תיגמר כל־כך מהר, מי יודע אם אין היא עתידה להתגבר. מי יודע, אם כל מה שקרה עד עכשיו אינו אלא הקדמה. אבל מבחינת מעמדנו בארץ אין כל יסוד ליאוש ולרפיון־רוח. במשך שלוש שנות־המלחמה לא נהרסנו, לא נכנענו, ולא עוד – אלא שהתבצרנו. התבצרנו בכל המובנים, גם במובן הצבאי וגם במובן המשקי וגם במובן הציבורי.

מגמת החיסול של מפעלנו

אולם לא הסכנות הבלתי־אמצעיות של המלחמה שהוכרזה נגדנו בארץ, לא סכנת אבדן החיים והרכוש הצפויה לנו ממצב־מלחמה ממושך, לא המהומות כשהן לעצמן מדאיגות אותנו כל־כך הרבה. הדבר המאיים עלינו הוא – מגמת החיסול של הבית־הלאומי, המתגברת בתוך ממשלת־המנדט בעקבות המהומות, בעקבות הלחץ הערבי ובעקבות הנסיבות הבין־לאומיות, שרמזתי עליהן בתחילת דברי. מגמה זו לא אתמול החלה, ואינה פרי קפּריסה מקרית. היא נעוצה בגורמים עולמיים, שאין לנו שליטה עליהם, ואל נפחד לראות את האמת המרה כמות שהיא, אל נזלזל בחומר המצב, אל נקטין את גודל הסכנה, אל נרגיל את עצמנו באשליות קלות. נראה את האמת המרה בכל מוראה, למען נתכונן במלוא יכולתנו למלחמה הגדולה והקשה, העומדת לפנינו בחזית הפוליטית. נגייס מלוא־יכולתנו – והיא לא קטנה גם בארץ וגם בגולה – למען נעמוד בשער במלוא זיננו ונגן על תוחלת העם היהודי במולדתו, כי המולדת בסכנה.

משטר האלמות והרשע בגרמניה מתנשא לשלוט בעולם כולו, ואחת ממטרותיו של משטר זה היא השמדה פיסית גמורה של העם היהודי, ולא בגרמניה בלבד אלא בעולם כולו. מה שהיטלר עושה בגרמניה הוא זומם לעשות גם בארץ־ישראל. וסוכניו מסיתים את הערבים לא רק להילחם על הפסקת העליה היהודית וחיסול הבית־הלאומי – אלא לגרש את היהודים מן הארץ. הנאצים מבטיחים לשליטי־ערב עזרת גרמניה בהשמדת הישוב היהודי בארץ. והחוצפה של כמה משליטי־ערב גדלה והולכת, הלחץ על אנגליה מתגבר, הגורם הערבי נעזר בכוחות־האַלָמות המתגברים בעולם – ובתוקף נסיבות בין־לאומיות אלה מתגברת בממשלה האנגלית מגמת החיסול של הבית־הלאומי. בויכוח האחרון בפרלמנט נעשה נסיון לתת פירוש חדש להצהרת־ בלפור. אומרים עכשיו, שהצהרת־בלפור לא נתכוונה לעליה המונית, לא צפתה מראש תגבורת האנטישמיות בעולם – ואין להסיק ממנה את החובה לסייע לקליטת המוני הפליטים היהודים, המהוָה כביכול בעיה חדשה בלתי־צפויה. כאילו בקונגרסים הציונים לפני המלחמה לא היה הציר המרכזי של הדיון קינות־ירמיהו של נורדוי על צרת ישראל; כאילו בשעת מתן ההצהרה לא היתה כוונה מפורשת לאפשר ליהודים לא רק לשוב לביתם היהודי אלא ליהפך לרוב ולהקים קהיליה יהודית בארץ־ישראל ההיסטורית, ולא זו המקוצצת של עכשיו; כאילו לא היו שחיטות המוניות באוקראינה עוד בטרם שנחתם המנדט ואושרה הצהרת־בלפור בסן־רימו; כאילו לא הסכים אפילו בא־כוח עמי־ערב בועידת השלום, בחוזה פייסל־וייצמן ל“עליה יהודית בקנה מידה רחב”; וכאילו כל עיקרה ונשמתה ומטרתה של הציונות, שהצהרת־בלפור באה לחייב, לא היה פתרון שאלת העם היהודי, על ידי הפיכת העם מחוסר־המולדת לעם עצמאי בארצו. עכשיו מנסים לשכוח ולהשכיח את העובדות ההיסטוריות האלה ונותנים פירוש חדש, כדברי ה“טיימס”, “פירוש בריטי ולא פירוש ציוני”, כאילו הצהרת־בלפור לא התכוונה אלא למרכז רוחני בארץ־ישראל.

הכוונות של “השולחן העגול”

אומרים לנו עכשיו, שהתרבותנו בארץ והמשכת מפעלנו בה יותנו בהסכמת הערבים: במידה שיסכימו הערבים נוכל לעלות ולהתישב; בלי הסכמה זו לא תיתכן הרחבת עבודתנו. מנסים עכשיו לערער את היסוד המוסרי והמשפטי העיקרי של מעמדנו בארץ – שאנו כאן “בזכות ולא בחסד”. בפה מודים בנוסח זה, וגם חזרו עליו בפרלמנט בויכוח האחרון. למעשה כופרים בו; ואת העליה החדשה – אפילו עלית ילדים מגרמניה – תולים בחסדם של הערבים. ולא של ערבי ארץ ישראל בלבד, אלא גם של הארצות השכנות.

ועכשיו מכַנסים את כל מלכי־ערב לדון בשאלת ארץ־ישראל. לכתחילה היתה מחשבה על “שולחן עגול” – כלומר על דיון משולש: אנגלים, יהודים וערבים יחד. עמדו להזמין מצד אחד את עיראק, סעודיה, מצרים, עבר הירדן, תימן, סוריה, לבנון, וערבי ארץ־ישראל; מצד שני – את הסוכנות היהודית ואת שועי ישראל, כלומר סמואל ודומיו. סוריה והלבנון לא הוזמנו – מפני שצרפת עיכבה. תימן לא קיבלה עדיין את ההזמנה, וספק הוא, אם תקבל; כנראה איטליה מעכבת.

התנגדנו להזמנת מלכי־ערב ולא הכרנו בזכותם לדון יחד אתנו בבעיה הארצישראלית. אין צורך להסביר כאן את נימוקינו. הממשלה החליטה לבסוף לא לכנס “שולחן עגול” – אלא להזמין את הערבים לדון אתם לחוד, ולהזמין את היהודים לדון אתם לחוד, ורק אם במשך “שיחות” אלה יתברר שיש מצע אפשרי להסכם, יפגישו את היהודים והערבים יחד.

התנגדנו להזמנת יהודים מחוץ לסוכנות. עמדנו על זכותנו שבמנדט, שיש רק נציגות אחת, של ארץ־ישראל – הסוכנות היהודית.

מחשבות אלו לא צצו במקרה בלב הממשלה. היא כנראה אמרה לעצמה, שהלחץ הגדול שלחץ כל הזמן עליה בסתר ועבר עד היום רק דרך המשרדים של לונדון, קהיר, ג’ידה, בגדד, רבת־עמון וירושלים – רצוי להוציאו החוצה, להראותו לעולם כולו, להבליטו, לבל יתלו את האשמה של חיסול הבית־הלאומי רק ברצון הרע של ממשלת־המנדט. וכנראה רצתה גם להראות שכאילו מצד היהודים יש לחץ לצמצם את העליה ולמעט את דמותו של הבית־הלאומי, ולפיכך אמרה להביא לשולחן את שועי־ישראל המתכחשים לעם. לפני שנה, לאחר פרסום הדין־וחשבון של הועדה המלכותית, התקיים ויכוח בפרלמנט, ולורד סמואל, המתנגד לתכנית המדינה העברית, יצא כבר אז בהצעתו לקצץ את העליה ולצרף את ארץ־ישראל לפדרציה ערבית. אז ענה לו מיניסטר אנגלי, לורד סוינטון, ששימש קודם כמזכיר המושבות, שאף יהודי אחד לא יסכים לתכנית זו. ובויכוח האחרון בפרלמנט נשען כבר בא־כח הממשלה על תכנית סמואל וכמעט שעשה אותו לתכניתו־הוא.

רעיון “השולחן העגול” נתבטל. אין בידי לקבוע מה גרם לכך: התנגדותנו־ אנו או התנגדותם של מלכי־ערב. כשם שאנו טוענים: מה לעיראק ולסעודיה בקביעת עתידה של ארץ־ישראל – כך טוענים הערבים: מה ליהודי אמריקה ופולין בקביעת מעמדה של ארץ־ישראל? גם הם אינם רוצים לשבת אתנו יחד, – כי ישיבה זו פירושה הודיה בזכותנו, בזכות העם העברי כולו, על ארץ ישראל. ואין זה מן הנמנע, שלרגל התנגדות הערבים, ואולי בגלל התנגדותנו המשותפת, הסתלקה הממשלה ממחשבתה הראשונה, ובהצהרתה, שנתפרסמה עם הדין־וחשבון של וועדת ווּדהד¹, הודיעה על הזמנת הערבים לחוד ואת היהודים לחוד.

עלה בידינו גם להביא את הממשלה לידי כך, שתתחייב בהכרזתה בדבר “השיחות” על שמירת האופי הבין־לאומי של המנדט וההתחייבויות הכרוכות בו, וגם שתודיע בפרלמנט, שהצהרת־בלפור והמנדט עומדים בתקפם.

היתה סכנה, שהממשלה תבוא לשיחות אלו כצד “ניטרלי” וחפשי, שאין עליו כל חובה ואינו קשור בשום עמדה. עם הכרזת הממשלה בפרלמנט לא עברה הסכנה – אך העדר הכרזה היה מגדיל אותה פי־כמה.

אתם יודעים, שהממשלה הכריזה בפומבי – וכך הודיעה לנו קודם ההכרזה הפומבית – שאם בשיחות הנפרדות עם הערבים והיהודים לא ימָצא בסיס משותף למדיניות מוסמכת, לא תהיה לממשלה ברירה אלא לגזור מדיניותה על שני הצדדים. אין בידי לומר עכשיו, מה הן המחשבות של הממשלה במקרה זה. אולם אין לנו כל יסוד לקוות לבשורות טובות מצידה.

מסע־ההשמד בגרמניה

כל זה היה עד שבאה הפורענות החדשה. – חודש נובמבר 1938 משמש תאריך חדש, או פרק חדש, שלא היה כמותו בתולדות המרטירולוגיה היהודית.

לא רדיפות, לא גירושים – זוהי השמדה מאורגנת, השמדה פיסית, מלוּוה התעללות סדיסטית, של קיבוץ יהודי שלם, של 600,000 יהודי גרמניה ואוסטריה. אולם לא זה בלבד. הפוגרום הנאצי בנובמבר שנה זו הוא אות נתון להשמדת עם היהודים בעולם כולו. הלואי שאתבדה. עד עכשיו לא העז אפילו השטן לבצע תעלולים אלה. עכשיו הותרה הרצועה. דמנו, כבודנו, רכושנו – הפקר, ואין גבול, אין גבול לרע, שזוממים לעשות לנו.

כל זה העמיד אותנו – את העם היהודי, את הישוב הארץ־ישראלי, את הציונות – בפני מצב חדש. איש מאתנו אין לו רשות להיות מה שהיה לפני חדש ימים. אחרי אות־ההשמד, שניתן בחודש האחרון בגרמניה, אנו מחויבים לחשב את חשבונותינו, עם עצמנו ועם אחרים, מחדש. עלינו לראות בעיניים פקוחות בפני מה אנו עומדים. הפוגרום הנאצי שינה בתנופת־יד אחת כל מעמדה של הציונות בתוך העם היהודי ומחוצה לו. בשעה זו לא אטפל בהגדרת מהותה של הציונות. לציונות יש הרבה מקורות והרבה שרשים, והיא מתגלה בפנים מרובים ושונים. זוהי מסורת־קדומים, זוהי האהבה לארץ־המכוֹרה, זוהי מצוה דתית, זוהי מרידה בתלות ובנכר, זוהי בריחה ממצוקה ורדיפות, זוהי שאיפה לקוממיות, זוהי ערגת מהפכה – ועוד ועוד. לכל אחד מהגורמים והמניעים האלה אפשר לתת כמה וכמה הגדרות – ואין ההגדרות השונות סותרות אלא משלימות זו את זו. בשבילנו זוהי גאולת העם היהודי, גאולה מלאה ושלמה של העם היהודי כולו, גאולה גופנית ורוחנית, משקית ופוליטית – וגאולה יחידה. אין אנו רואים קיום לעם ישראל שלא בארץ־ישראל. – כליון צפוי לעם אם לא יקבץ גלויותיו בארץ. הציונות זוהי קיבוץ גלויות. ידענו, שדבר ביצוע הציונות אינו תפקיד בן־יומו, שזהו ענין לדורות, ואנו למודי סבל וסבלנות – לא של שנים ויובלות אלא של מאות בשנים, של שנות אלפיים. ובמשך עשרות שנים עשינו עבודה קטנה, הנחנו לבנה על גבי לבנה ואריח על גבי אריח – בהתמדה, באמונה, בסבלנות. ידענו: הקטנות האלה תצטרפנה לגדולות, ולא טעינו. אלמלא העבודה הקטנה בששים השנים האחרונות, היינו בשעה טרופה וקטסטרופלית זו עומדים כריקים, חדלי־אונים ומחוסרי־ישע.

אולם הועמדנו עכשיו בפני מצב חדש, ולא מתוך שינוי השקפה ואידיאולוגיה עלינו להיות עכשיו דוחקי־הקץ. גזירת גורל, גזירת ההשמד, שהוטלה מטעם משטר־האלמות המתפשט בעולם, ואפשרות הפסדה של ארץ זו בשביל עתידנו – מצַוה עלינו עכשיו תנופה אחרת, קצב אחר, מאמצים אחרים ודרכי מלחמה ופעולה חדשות. במליצות לא נעמוד בפני נחשולי המציאות האיומה, העומדים לטרוף אותנו בגולה ובארץ. הציונות כאידיאולוגיה בלבד לא תעמוד ולא תתקיים נוכח הנחשולים האלה.

העם היהודי ואומות העולם הוצגו בפני בעיה בוערת ואיומה של מאות אלפים פליטים – ומי יודע, אם מחר לא יגיע מספרם למיליונים. ומן ההכרח שיצופו תכניות ואידיאולוגיות טריטוריאליסטיות – גם בקרב היהודים וגם בקרב הגויים.

סכנת הטריטוריאליזם

בימי אוגנדה היה הטריטוריאליזם צמח קיקיוני, אפּיזודה חולפת, גם מגוחכת וגם טראגית; והוא היה מצומצם בחוג יהודי קטן, שנאחז בחלום־שוא. כרגע צפויה סכנת הטריטוריאליזם לא רק ממיואשי־ישראל, אלא גם ממדינות כבירות. ממשלת אנגליה נעשתה טריטוריאליסטית, אמריקה נוטה לטריטוריאליזם. הכול יודעים, שאת האסון הגדול לא ירפאו בהעברת אילו מאות או אלפים פליטים לאנגליה, הולנד, שוייץ, וארץ אחרת. ישנה שאלה של מאות אלפים, והיא דוחקת, בוערת, ואינה סובלת כל דיחוי. מאות אלפים יהודים נדרסים ונשמדים – אנשים, נשים, זקנים וילדים. ועם כל הטמטום המוסרי שהתפשט בעולם, עם כל האלמות שנשתלטה בארצות גדולות, יש עוד מצפון אנושי, והמצפון אינו שקט. ודוקא משום כך – צפויה סכנה לארץ־ישראל. ממשלת אנגליה רוצה, מפחד הערבים, להתחמק מהתחייבותה הגדולה, הממלכתית, שנתכוונה לה בהצהרת בלפור: להחזיר לנו את ארץ־ישראל ולהחזיר אותנו לארץ־ישראל – והיא ממטירה עלינו הצעות טריטוריאליסטיות. מציעים לנו מקום בטנגניקה, גויאַנה, אַנגולה, ועוד כמה ארצות. אני מציין זאת לא בלגלוג ולא בכפִיַת טובה אלא בצער וחרדה. כי הצעות אלו יתבדו, מוכרחות להתבדות – אבל בינתיים יאחזו בהן כל אלה הרוצים מטעם זה או אחר להוציא את ארץ־ישראל מחשבון פתרונה של הבעיה היהודית. והללו אומרים: ארץ קטנה זו, השטופה בטירור של שלוש שנים, המיושבת ערבים ומוקפת מדינות ערביות – וכל אלה עומדים מגויסים ומזוינים נגד שיבת היהודים לציון – ארץ קטנה, דלה, מסוכסכת זו אין בכוחה לפתור את שאלת הפליטים, ויש הכרח לחפש ארצות אחרות. ואל נפחד לראות דברים כהוויתם: הציונות בסכנה.

אל ניתן נשק בידי אויבים

וברגע זה יזדמנו שני העמים, העם היהודי והעם הערבי, בבירה של אימפּריה גדולה בעולם, בלונדון, לשיחה עם ממשלת־המנדט. אנחנו יודעים את כל הסכנות הצפויות לנו משיחות אלו. ואנחנו הולכים לשיחות בלי כל אשליות. אנו הולכים – משום שאי־הליכתנו תתן חרב מסוכנת לאויבינו, תסלף דמות תנועתנו ותזיק למעמדנו בעם היהודי ובעולם, אם לא תערערוֹ. הסיכויים מהפגישה עם הממשלה, והסיכויים מהפגישה האפשרית עם הערבים הם קלושים, כמעט אַפסיים. עלינו להתכונן לגזירות קשות, שהממשלה תטיל עלינו, לאחר שלא ימָצא בסיס לסידור מוסכם בינינו ובין הערבים. ועלינו להתגייס למלחמה בגזירות אלו. אם הגזירות תבואנה – ברור, שנצטרך להילחם כאשר עוד לא נלחמנו אף פעם. ודוקא מפני שצפויה לנו מלחמה חדשה וקשה – אין אנו רשאים לערער מראש את מעמדנו האסטרטגי ולא ניתן בידי אויבינו וידידינו המסופקים את האפשרות לומר: אנגליה עשתה נסיון להביא לידי הסכם יהודי־ערבי; שלוש שנים עמדה ממשלת־המנדט במערכה, נלחמה בטירור הערבי, הקימה תליות בארץ, עוררה נגדה חמת העולם הערבי והמוסלמי – וכל זה מתוך אי־רצון להפסיק את העליה היהודית. וכשרצתה פעם לנסות כוחה בעשית שלום, כשהוזמנו היהודים והערבים יחד, למען חפש פתרון משותף ומוסכם, סירבו היהודים לבוא – לאחר שהכריזו כל השנים על רצונם לשלום, להבנה הדדית ולהסכם עם הערבים.

אין אנו רשאים לתת בידי אויבינו נשק מסוכן זה – ואנו הולכים לשיחות אלו. אבל אנחנו הולכים מתוך ידיעה, שזוהי עקדה, עקדה לעם היהודי ולתקוות ישראל.

איני יודע, אם נשיג בלונדון את מבוקשנו, אבל נלך שמה, למען ידע העם האנגלי והעם הערבי, מהו מבוקשנו. ואם לא נשיג – נודיע, שנילחם על מבוקשנו זה, נילחם כפי שלא נלחמנו עד כה, כי הנסיבות והזמנים נשתנו.

במה נבוא לועידת לונדון

בשיחות המוקדמות, שהתקיימו בלונדון בינינו לבין הממשלה, אמרנו: אתם מספרים לנו על הקשיים שלכם; אין אנו מתעלמים מהם, ואין אנו אומרים שהם מדומים לגמרי, אם־כי אתם מגזימים ומפריזים על משקלם; אתם בעצמכם גרמתם להם במידה לא־מעטה; ויש רק דרך אחת לסילוקם: תביאו מהר מיליון יהודים לארץ. כשיעמדו הערבים בפני עובדה, לא בפני ויכוח, ישלימו עם העובדה כאשר השלימו עם סיפוח אלכסנדרתה לתורכיה, ויבינו ויכירו בברכה הרבה הצפונה במפעל היהודי הגדול לכל העם הערבי, ויחדלו הנסיונות העֲקָרים והמטרידים להשבית את מפעלנו וגידולנו – ותיפטרו מהקשיים.

ובזה נלך עכשיו גם לשיחות לונדון. הסכם יהודי־ערבי – כן! פתרון טריטוריאלי לשאלת עם היהודי – כן, אולם פתרון טריטוריאלי יתכן רק בארץ אחת – בארץ ישראל, והסכם יהודי־ערבי יתכן רק על בסיס אחד: על בסיס פתרון שאלת היהודים בארץ־ישראל.

ההכרה הטריטוריאליסטית המתפשטת בעולם היא הישג ציוני, אבל הכרה זו משתבשת ומסתרסת – ועלינו להעמיד אותה על יסודה האפשרי היחיד: היסוד הארצישראלי. טריטוריאליזם מחוץ לארץ־ישראל הוא מקסם־שוא. ארץ־ישראל בלי טריטוריאליזם היא מלה ריקה. ובלונדון נעמוד על פתרון טריטוריאלי בארץ־ישראל. לא פחות מזה ולא יותר מזה: גם בשיחות עם הממשלה, וגם בשיחות עם הערבים.

בחיים הפוליטיים יש הכרח בפשרות, ביחסי עמים יש הכרח בפשרות, גם ביחסים פנימיים שבתוך עם יש הכרח בפשרות; אך יש נקודה, שאין כל פשרה חלה עליה עכשיו: העליה היהודית לארץ־ישראל. נדון בכל פשרה באיזה שטח שהוא – חוץ מפשרה בענייני העליה. נוכח המצב בעולם, נוכח גזירת השמד שנגזרה עלינו מטעם היטלר ובני־בריתו – אין לנו בארץ־ישראל אלא צורך אחד, בוער, דחוף, מוכרח קטגורי: עליה מהירה של מאות אלפים יהודים צעירים, לא במשך דורות, אלא בימינו אלה, בעגלא ובזמן קריב.

מיד אחרי הפוגרום בגרמניה הודענו לממשלה ולעם האנגלי, שארץ־ישראל מוכנה לקלוט מיד מאה אלף יהודים, ועוד כמה מאות אלפים, אם תינתן עזרה כספית גדולה של העם היהודי ושל ממשלות אנגליה ואמריקה; ציונות בשעה זו – פירושה עליה גדולה, המונית, עליה של מאות אלפים; ציונות אחרת לא תוכל עכשיו להתקיים. גם הגויים וגם היהודים יורידו מעל הפרק כל ציונות שאינה עליה גדולה; ואם הציונות תילחם עכשיו על כך – תעמוד, תתקיים, ואני מאמין: גם תנצח!

גיוס העם למלחמת תנופה

– – – המאורעות בעולם מחייבים אותנו למלחמה חדשה. לא למלחמת־דברים בלבד; אין אנו שטופי תאוַת־מלחמה; אנו מלאים יצירה ובנין. אולם מה שמתרחש בעולם, בארץ ובאנגליה, מחייב אותנו לעבור ממלחמת־מגן, שעמדנו בה בשנים אלו, למלחמת תנופה למען עליה המונית לארץ, עד כמה שאפשר מתוך הסכם יהודי־אנגלי; ואם אי אפשר – גם בלעדי זה.

ישבתי ארבעת החדשים האחרונים בלונדון. איני יודע, אם החברים העומדים בחפירות ובחזית האש – ואני יודע קצת את הטעם הזה – מרגישים, מה טעם העמידה בשער בלונדון, כשנציגי עם עני צריכים להגן בכוח דיבור ונימוקים מוסריים – עד עכשיו לא היה לנו כוח – על תקות שנות אלפיים של אומה מחוסרת־ישע וצפויה לכישלון וחורבן בפני אומה אדירה. הרגילה ללשון של ציים ותותחים ובלוקדה.

היש מושג מהצער והעלבון של יהודי, המחויב להוכיח את צדקתו ולהגן על תוחלת גאולתו – בשעה שהעולם הבלתי־יהודי היה צריך לכרוע על ברכיו בפני עמנו ולבקש את סליחתו?..

ואף־על־פי־כן אני רוצה להזהיר אתכם מפני פסימיות ויאוש. יש לנו עוד ידידים באנגליה, באמריקה ובארצות אחרות; יש עדיין מצפון אנושי, ומה שחשוב עוד יותר: יש עם יהודי בעולם ויש ישוב יהודי בארץ, וכוחם לא קטן הוא ויכלתם אינה זעומה – ואם נדע לגייס את הישוב ואת העם ונדע לעזור לעצמנו – נמצא עזרה גם מצד אחרים.

ועידת לונדון

מאת

דוד בן־גוריון

---

לקראת יום־הדין

מאת

דוד בן־גוריון

לונדון, 20 באוקטובר 1938.

ל… בירושלים

מכל הסכנות הצפויות לנו יש לראות בהגבלת העליה את הסכנה החמורה ביותר. איש אינו יודע, מה צפוי לעולים בשנים הקרובות, אֵילו שינויים אפשריים לא רק ביחסי העמים, אלא גם במשטר הפנימי של העמים. התפרצות מלחמה עולמית – שהערבים כל־כך מתפללים לה – תעמיד אותנו שוב בפני סכנת הפקרה והסגרה גמורה. אנו עומדים לא רק בפני עולם ערבי אויב ומזדיין, אלא גם בפני שתי מדינות אדירות, הרוצות בחורבננו. היטלר אינו רק אויבה ומחריבה של היהדות הגרמנית. משאת נפשו היא השמדת היהדות בעולם כולו. מוסוליני הולך בעקבותיו בפוליטיקה האנטישמית אבל יש לו ענין מיוחד בארץ־ישראל כחלק מתכנית הים התיכון. מטעמים פוליטיים ונימוקים נפשיים שונים הרי אלה הם אויבינו־בנפש.

אולם לא נוכל לעצום עינינו בפני התפשטות האנטישמיות גם בארצות הדימוקרטיות, ובתוכן באנגליה. האומנם זהו מן הנמנע בהחלט, שאנגליה תלך בעקבות גרמניה ביחסה ליהודים? לפני שנים אחדות לא הייתי מאמין בכך. עכשיו אין לי הבטחון הזה. אין לשער את השינוי העצום, שבא אחרי הסכם מינכן. ומי יודע, אם לא ידביקנו אף באנגליה הגל האנטישמי קודם שנספיק להתבצר בארץ, כדי לעמוד בפני כל רוח מצויה ושאינה מצויה. הפּסימיסט יאמר: גם ישוב של מיליון יהודים לא יעמוד לנו, אם לבה של אנגליה יהָפך עלינו לרעה. אבל אני מאמין, שישוב גדול בארץ יהיה כשהוא לעצמו גורם כביר בהחזקת ידידות אנגליה ותריס בפני התפשטות האנטישמיות בעולם.

ואם אנחנו, חלילה, נעשה משגה, אשר יביא לידי קיצוץ אפשרויות העליה בשנים הקרובות, אנו מתחייבים בנפש העם העברי. כל ימי היותי בהנהלה לא ראיתי צו יותר גדול ודחוף ממאמצים בלתי־פוסקים להרחבת העליה. הצו הזה קדוש עכשיו בעיני שבעתיים.

אין להוציא לגמרי מן החשבון – על אף המסקנה של רוב ועדת־החלוקה – את אפשרות הפתרון, בכיווּן של חלוקה; איני מניח שהממשלה הזו תגש בקרוב להקמת מדינה יהודית בחלק מן הארץ. יתכן, שתכנית־פּיל, לא רק בפרטיה, אלא גם בכללה, נקברה. לחדשים הקרובים ודאי שהיא קבורה, אבל אין זה מן הנמנע, שהממשלה תנסה לחפש פתרון, זמני או “סופי”, בקנטוניזציה, חלוקה לאזורים, סידורים פדרליים, הקמת מוסדות של שלטון עצמי מחוזי, וכדומה.

*

יתכן, שיעָשה נסיון להביא לידי הסכם ערבי־יהודי. מיניסטר־המושבות מעסיקות אותו זה כמה זמן תכניות כאלה. נורי־פשה יושב כאן עכשיו, ולו עוזרים כמה עסקנים ערבים – ואנגלים, ואולי גם יהודים. נשמע רעיון על ועידה ערבית־יהודית; מצד הערבים – נציגי המדינות הערביות, מצד היהודים – הסוכנות ועוד כמה “נכבדים” יהודים. ויש שאלה על נציגות ערבי ארץ־ישראל. בכמה שיחות הודיע מיניסטר המושבות, שהוא לא יכיר במופתי. אם ועידה כזו תיקרא – קשה להניח שיעשו זאת בלי נציגות ערבי ארץ־ישראל: א. מפני שנציגי המדינות הערביות יעמדו על כך. ב. מפני שאחרת אין מי שיתחייב בשם ערבי ארץ־ישראל, ואין מי “שימציא את הסחורה”. ג. מפני שהפקידות בארץ תדאג לכך.

אם תכריז הממשלה על ביטול החלוקה ועל אי הקמת מדינה יהודית, יראו הערבים – ובראשם המופתי – בהכרזה זו נצחון עצום (ובצדק!) לעצמם, וקשה להעלות על הדעת, שהם יהיו מוכנים לעשות לנו ויתורים ולהסכים אפילו לעליה מוגבלת, שתוכל לספק אותנו אפילו במקצת מן המקצת. גם “השוללים” שלנו מבינים עכשיו, שקבורת תכנית המדינה היהודית בחלק מן הארץ היא נצחון של המופתי, ולמה יוותרו לנו המנצחים?

הערבים היו מוכנים – בכל אופן למראית־עין – לבוא אתנו בדברים, כשחרב החלוקה היתה תלויה על ראשם. בלי שתודיע הממשלה לערבים, שהיא תמשיך במנדט ובעליה יהודית – איני רואה יסוד לאפשרות של הסכם.

אולם אם תחליט הממשלה לכנס “שולחן עגול” ערבי־יהודי, קשה יהיה להימנע מהשתתף בו. אנו הצענו לא־פעם דבר כזה, ומועצת־הסוכנות האחרונה קיבלה החלטה מפורשת להציע זאת לממשלה. והממשלה יכלה לומר לנו, שזוהי בעצם תביעה יהודית. לא רק כלפי הממשלה, אלא גם כלפי הרבה יהודים נעמיד עצמנו במצב קשה, אם נסרב להיענות להזמנה כזו. ואין מצבנו הפוליטי מזהיר כל־כך, שנוכל להרשות לעצמנו לוכּסוס כזה. תנועה אינה יכולה לנקוט מדיניות שלילית בלבד. אבל עלינו להיזהר מכמה סכנות ולהזהיר את הממשלה על כך:

א. מתן סטטוס רשמי ופורמלי למדינות־ערב בקביעת גורלה של הארץ. ארץ־ישראל היא ארץ מנדטורית, להלכה בכל אופן, ואין אנו רשאים לוותר בקלות אפילו על זכות של נייר ומעמד פרינציפיוני בלבד – כל מדינות חבר־הלאומים (ואמריקה) יש להן מעמד לגבי ארץ־ישראל.

ב. קיפוח זכות הסוכנות. רק הסוכנות היא נציגה הרשמי של העם היהודי. הסוכנות רשאית להזמין את מי שהיא רוצה, ואם ועידה כזו תקום ונשתתף בה – אנו מעונינים בשיתופם של כמה מגדולי ישראל, אף אם אינם חברים רשמיים בסוכנות, אבל הם צריכים להיות מוזמנים רק ע"י הסוכנות, ורק אלה יוזמנו, שאנחנו נהיה בטוחים בעמדתם ובנאמנותם.

אבל מניעת שתי הסכנות האלה בלבד אינה מספיקה. ועידה אשר תיקרא על יסוד “לוח חלק”, נדונה לכשלון למפרע, ולא עוד אלא שיש בה סכנות פוליטיות חמורות.

צריך שיהא ברור למכַנסי הועידה ולמוזמניה, שהצהרת־בלפור קיימת, ושהמנדט עומד בתקפו, ואין הממשלה מוכנה לגזור עלינו סטטוס של מיעוט או שהעליה תקוצץ.

דבר אחד ברור לי – בכל התנאים ובכל הנסיבות ובכל הדרכים, שבהם תנסה הממשלה ללכת בחדשים הקרובים – דאגתנו העיקרית בתקופה הקרובה צריכה להיות נתונה לביצורו של הישוב ולחיזוק בטחונו וכוחו.

אין להאמין ששאלת ארץ־ישראל תיפתר בחדשים הקרובים פתרון סופי – ולוּ גם פתרון “סופי” לעשר או חמש שנים. יותר מבכל זמן אחר נמצא העולם כולו, ועולמנו הקטן בתוכו, במצב של השתנות מתמדת. העולם לא היה אף פעם פחות סטטי מאשר עכשיו, וכיווּנו העיקרי והיסודי בתקופה זו מחויב להיות – תגבורת מתמדת בכל הדרכים, בכל האפשרויות, בכל הצורות, ובמגמה ברורה וקבועה: התכוננות ליום הזעם והדין הגדול.

בפעולתנו ההתישבותית צריכה עכשיו לשלוט מגמה ברורה, מגמה אסטרטגית מדינית.

אם הפתרון (בתקופה זו!) של השאלה הארצישראלית ידָחה, אל נחמיץ את ימי־המעבר. המשבר החמור העתיד לפרוץ – מי יודע, אם בעוד שנה או שנתיים – צריך למצוא אותנו מבוצרים וחזקים משהננו עכשיו.

---

הזדמנות להסכם?

מאת

דוד בן־גוריון

במסיבת חברים, תל־אביב, 15 בדצמבר 1938

– – – החבר… פתח ואמר, כי בשיחות לונדון הוא רואה הזדמנות חשובה לבוא לידי הסכם עם הערבים. מסופקני, אם זוהי ההזדמנות. לאחר ביטול תכנית המדינה אין בשעה זו כל סיכוי להסכם עם הערבים – בלי שנסתלק מהציונות.

ידועה עמדת המופתי, והמשלחת בלונדון תהיה מורכבת מאנשי המופתי. אם גם ישתתפו נציגי האופוזיציה, אין כל יסוד להניח, שהם יהיו פחות קיצוניים מאנשי המופתי. – הם יצטרכו להראות שאינם פחות פטריוטים משליחי המופתי. מדינות – ערב לא תעשינה דבר נגד רצון משלחת ערבי ארץ־ישראל. ואנשי המופתי לא יזוזו מדרישותיהם כמלוא הנימה. למה יעשו זאת? תכנית המדינה היהודית נפלה. המנדט נכשל. העולם הערבי נתגייס לעזרת ערבי ארץ־ישראל. נראה, כאילו פחדם נפל על אנגליה. מדינות־ערב שאינן מסכימות זו לזו כמעט בשום דבר הנוגע לעצמן, תומכות בדרישות המופתי, בכל אופן כלפי חוץ. בתנאים אלה קשה להניח, שנצא מלונדון בהסכם יהודי־ערבי.

לפני כעשרים שנה נכרת הסכם יהודי־ערבי: הסכם וייצמן־פייסל, ואנו מוכנים גם עכשיו להכיר בו ולקיימו, אולם הצד השני התנכר לו. הסכם זה בנוי על הרצון להגשים בכוחות משותפים את השאיפות הלאומיות של שני העמים, היהודי והערבי, ועל ברית־ידידות בין ארץ־ישראל יהודית ובין ערב עצמאית. ההסכם ההוא חייב “לאַמץ ולהגביר עליה יהודית לארץ־ישראל בקנה־מידה רחב וליישב את העולים היהודים במהירות האפשרית על הקרקע – בהתישבות צפופה ובעיבוד אינטנסיבי של האדמה”.

ודרושה אופטימיות רבה להאבמין, שהערבים יאשרו עכשיו הסכם מעין זה.

יש להניח, שהדיונים בלונדון יסתיימו בקביעת מדיניות חדשה על־ידי הממשלה עצמה, ומדיניות חדשה מצד הממשלה מחייבת גם מדיניות חדשה מצדנו.

---

דברים לבעל הדברים

מאת

דוד בן־גוריון

לונדון, ארמון סינט ג’יימס, 10 בפברואר 1938. (בישיבה השלישית עם משלחת הממשלה הבריטית)

…מזכיר הממלכה, מר מ. מקדונלד, הציג לפנינו את בעית ארץ־ישראל כדין־ודברים שבין היהודים ובין הערבים; הצגה זו, לדעתנו, מחטיאה את האמת, שכן יש כאן דין־ודברים בין העם היהודי ובין העולם הבלתי־יהודי כולו. ערבי ארץ־ישראל והארצות השכנות אינם אל חלק קטן של הצד השני, אם־כי חלק חשוב מפני מצבו הגיאוגרפי. התביעה שלנו מופנית כלפי כל העולם התרבותי, ובעל־הדברים שלנו בשורה הראשונה היא בריטניה הגדולה השלטת בארץ מטעם חבר־הלאומים, באשר היא קיבלה על עצמה שליחות והתחייבות כלפי העם היהודי. אלמלא היה הדבר כך, לא היתה משלחת הסוכנות היהודית, המייצגת את העם היהודי, יושבת כאן לדון עם ממשלת הוד מלכותו כנציגה המנדטורית של יותר מחמישים אומות.

מזכיר הממלכה דרש מאתנו לשים עצמנו ב“נעלי הערבים”. דרישה זאת היתה הוגנת, אילו היה הצד השני אף הוא מוכן לעשות כמונו. אולם הערבים מסרבים לעשות זאת. הם אינם רוצים אפילו להסב לשולחן אחד אתנו. – – –

הקשר היהודי עם ארץ־ישראל אינו מתחיל בהצהרת־בלפור ובמנדט. שתי התעודות לא באו אלא לאַשר מטעם כל העולם התרבותי, שהקשר ההיסטורי שבין העם היהודי ובין ארץ־ישראל הוא קדום. היהודים שבים לארץ־ישראל בזכות עצמם, ולא בחסד, שניתן להם על־ידי אחרים; והתישבות היהודים בארץ קדמה לישוב הערבי. יש כששה־עשר מיליון יהודים, שמולדתם המוּכרת היא ארץ־ישראל.

מזכיר־הממלכה טען, שהצהרת־בלפור והמנדט נקטו בלשון סתומה ולא הבטיחו מדינה יהודית. אמנם שתי התעודות לא אמרו במפורש מדינה יהודית. לא יכלו לעשות זאת, מפני שזה לא היה בזכותם של העמים, אשר אישרו את המנדט לחייב את היהודים לשוב לארץ ולייסד בה מדינה. אולם הכוונה היתה ברורה, שאם תצליח העליה היהודית וההתישבות היהודית – תהיה התוצאה הטבעית מדינה יהודית.

מזכיר־הממלכה טען, שמחבּרי הצהרת־בלפור לא ידעו את המצב בארץ לאמיתו והיו סבורים, שזוהי ארץ ריקה כמעט. אבל קשה להאמין, שהמדינאים הבריטיים לא ידעו את המצב לפני פרסום הצהרת־בלפור. ארץ־ישראל נחקרה באופן יסודי על־ידי קיצ’נר¹ וחבריו הרבה שנים לפני המלחמה, ות. א. לורנס² ביקר לא פעם בארץ לפני פרוץ המלחמה, והספר הטוב ביותר על ארץ־ישראל נתפרסם על־ידי משרד־החוץ תוך כדי המלחמה, בטרם ניתנה הצהרת־בלפור.

הסעיף האחרון בהצהרת־בלפור ביחס לזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הבלתי־יהודיות בארץ מוכיח, שמחבּרי ההצהרה ידעו, שאין הארץ ריקה; הוא גם מבטל את הטענה של הלשון הסתומה. כי מה אומר סעיף זה: שלא יעָשה דבר העלול לפגוע בזכויות הדתיות והאזרחיות של העדות הבלתי־יהודיות. זאת אומרת, התנאי המגביל היחיד שהוצג לבית הלאומי הוא שמירת זכויות דתיות ואזרחיות של העדות הבלתי־יהודיות. מכאן שאין שום הגבלה אחרת חלה על “הבית־הלאומי” – כי איש לא יאמר, שמדינה יהודית אינה מתישבת עם שמירת זכויות דתיות ואזרחיות של עדות לא־יהודיות.

מזכיר־הממלכה קבע שתי הנחות, שהונחו לדעתו בהצהרת־בלפור. ההנחה הראשונה היא שהסכמת הערבים, ולכל הפחות השלמתם, מַתְנָה את הגשמת הצהרת־בלפור והמנדט. בשתי התעודות הללו אין זכר ורמז לתנאי זה, ובריטניה הגדולה קיבלה על עצמה התחייבות בלי תנאי כלפי כל העולם, כשהכירה בזכות הקדומה של העם היהודי.

מזכיר־הממלכה קבע שנית, שכוונת ההצהרה היתה, שאם תתגבר הארץ ותהא ראויה לשלטון עצמי, הרי כל צד שיהיה לו באותו זמן רוב יהא זכאי להשתמש בזכות הדימוקרטית המקובלת על הרוב; וכיוון שאין רוב יהודי, יש להכיר בזכות הרוב הבלתי־יהודי לשלוט. יש לפקפק אם הוגן הדבר לנקוט בנימוק זה נגד היהודים. אם היהודים הם עדיין מיעוט בארץ, אין זו אשמתם הם. לא בגלל חוסר קליטה עדיין היהודים מיעוט הם, אלא מפני ההגבלות המלאכותיות, שהוטלו על גידולם בידי ממשלת־המנדט.

ההנחה היסודית של הצהרת־בלפור היתה, שהישוב הקיים בארץ אינו אלא חלק קטן מהישוב, שהארץ מסוגלה להכיל, אם תפוּתח במלואה. גידולו של הישוב הערבי והיהודי מאַשר ומאַמת בהחלט הנחה זו. מאז ניתנה ההצהרה גדל הישוב הכללי בארץ פי־שנים ומעלה, בעיקר לרגל המפעל היהודי. הישוב יכול להיכפל שוב והרבה יותר מזה.

אין זו שאלה בין תשע מאות אלף ערבי ארץ־ישראל ובין ארבע מאות אלף היהודים הנמצאים עכשיו בארץ, אלא בין הישוב הנוכחי של הארץ ובין מיליוני היהודים העומדים לשוב אליה, בלי שיתפסו את מקומו של הישוב הנוכחי, אלא יִצרו מקורות חדשים לקיומם ולהתישבותם.

מזכיר־המושבות דיבר על דאגת הערבים לעתידם.

אין כיהודים המסוגלים להבין מצבה של אומה החרדה לקיומה. אולם העם הערבי הוא אחד העמים המעטים בעולם, המרוכזים כמעט בשלמותם בארצם ובמולדתם והנמצאים כמעט במלואם תחת שלטון בני־עמם. ערבי ארץ־ישראל הם אחוז אפסי של האומה הערבית. ארץ־ישראל לא היתה אף פעם מולדת לעם הערבי, וגורל העם הזה לא היה אף פעם קשור עם גורל הארץ הזאת. רק האומה היהודית קשרה את גורלה עם הארץ – זה אלפי שנים.

ערבי ארץ־ישראל אינם יכולים לאחוז את החבל בשני ראשיו. אם הם רואים עצמם כחלק של העולם הערבי הגדול – והרכב המשלחת הערבית בועידה מעיד על כך, – הרי הם חייבים לראות את הבעיה מתוך היקף רחב יותר; ולא יתכן שיתעלמו מהעובדה, שהשאיפות הלאומיות של הערבים סוּפקו במידה רחבה בארצות־ערב ושאין כל סכנה צפויה לעצמאות הערבית ממדינה יהודית קטנה בערך, אפילו תקיף מדינה זו את כל ארץ־ישראל ההיסטורית.

מזכיר־הממלכה טען, שהמנדט עצמו מחייב בסעיף ב' מתן שלטון עצמי, אולם במנדט מדובר רק על “מוסדות של שלטון עצמי” ולא על “שלטון עצמי לארץ” – כנוסח הנמצא במנדטים של סוריה ועיראק. הבדל נוסח זה אינו מקרי אלא מכוּון, ומשמעותו היא שהתפקיד המרכזי של המנדט הארצישראלי הוא הקמת הבית־הלאומי, ורק מתוך כפיפות לתפקיד ראשי זה בא פּיתוח “מוסדות של שלטון עצמי”. אילו היתה הכוונה למתן עצמאות לארץ – לא היו מחבּרי המנדט נמנעים מלומר זאת בפירוש, כאשר עשו זאת במנדטים של סוריה ועיראק. אין שום ניגוד בין הזכויות המובטחות לערבים לפי המנדט ובין התפקיד הראשוני של המנדט – הקמת הבית־הלאומי.

---

לא נתעלם מעצמנו

מאת

דוד בן־גוריון

לונדון, ארמון סינט ג’יימס 15 בפברואר 1939 (בישיבה הששית עם הממשלה הבריטית)

הפעם אדבר כיהודי ארצישראלי ומובטחני שאביע את דעתם ורגשותיהם של תשעים למאה, לכל־הפחות, מיהודי ארץ־ישראל. שמעתי בסיפוק שהצעות מזכיר־הממלכה אינן עדיין בגדר החלטות ממשלת הוד מלכותו ולא הוצעו אלא כחומר לויכוח. – ברצוני להגיד למשלחת של הממלכה המאוחדת, מה תהיה התגובה של יהודי ארץ־ישראל להצעות אלו.

מזכיר הממלכה הציע:

1. שלאחר תקופת X שנים תופסק העליה היהודית, עד כמה שהדבר נוגע לממשלת הוד מלכותו. אמנם, אם הערבים יסכימו, תתמיד העליה גם לאחר שנים, אבל מי יוכל לומר, מה תהיה אז עמדת הערבים. הצעת מזכיר הממלכה אינה אלא מתן זכות לערבים להפסיק לגמרי את העליה היהודית כעבור זמן מסוים.

2. במידה שהדבר תלוי בממשלת הוד מלכותו, ישָארו היהודים בארץ כמיעוט לצמיתות. אם הצעה זו תתקבל כהחלטה, הרי פירוש הדבר כי הממשלה החליטה, שהיהודים יהיו מיעוט לעולם בתוך מדינה ערבית. ארץ־ישראל לא תוכל להישאר לעולם תחת מנדט בריטי וכתום המנדט תיהפך למעשה למדינה ערבית.

3. שבמשך X שנים יוטל על העליה היהודית מכסימום שרירותי.

יש לציין קודם־כל, ששיבת היהודים לארץ קדמה זמן רב לכיבוש הבריטי של הארץ. כשנכנסה הממשלה הבריטית לארץ התחייבה להקל על העליה היהודית ולסייע להקמתו מחדש של הבית־הלאומי היהודי. ההתחייבות להקים לעם היהודי בית־לאומי בארץ־ישראל, לא יכלה בשום אופן להתכוון לכך, שארץ־ישראל תיהפך למדינה ערבית.

היהודים חזרו לארץ – והייתי אחד מהם – לא כמהגרים המחפשים מקלט באיזה מקום שהוא בחסד זרים. שבנו לארצנו בזכות. הצעת מזכיר־הממלכה פירושה, שהיהודים יסתלקו מלהיות בארץ בזכות. ההצעה פירושה, שלאחר שנים ימָסרו לחסדם של הלא־יהודים; ולא תחת הממשלה שיוטל עליה להקים את הבית־הלאומי העברי, אלא תחת ממשלת אלה, שהתנגדו תמיד לבית־הלאומי במעשי אלמות ורצח. היש להעלות על הדעת, שארבע מאות אלף בני־אדם, שבאו לארץ לא במקרה, אלא מפני שארץ זו חיה בלבם ובנפשם זה אלפי שנה ושבה תלוי כל עתידם הלאומי ומפני שסמכו על ההבטחה של אחת האימפריות העצומות ביותר, שאושרה על־ידי חמישים אומות אחרות – היש להעלות על הדעת, שאנשים אלה יסתלקו מביצוע תקוָתם ויוַתרו על ביתם הלאומי ויסכימו לחיות חיי־שעבוד – כחיים שנגזרו עליהם בכל תפוצות הגולה?

מזכיר־הממלכה תבע מאתנו לסמוך על התמדת הפיקוח של המנדט הבריטי. אולם בעוד מספר שנים יש בידי מנהיגי הערבים להתחיל שוב במערכת־דמים וטרור, לשלוח שוב משלחות לממשלת הוד מלכותו בדרישה, שכעבור חמש שנים או מספר שנים יאבד ליהודים גם מעמדם כמיעוט מוּגן, ואם הצעותיו של מזכיר־הממלכה יתקבלו על ידינו – הרי מצבנו בארץ יהיה כמצבם הנוכחי של היהודים בגרמניה. המצב יהיה עוד יותר גרוע, כי העם הגרמני הוא סוף־סוף עם־תרבותי גדול, הנגוע לפי אמונתנו רק בשגעון זמני חולף.

אני רוצה לבקש ממזכיר־הממלכה, כי יאמין לנו, שהיהודים אינם מתעלמים מדאגותיה של בריטניה הגדולה והם מרגישים את הקשר האמיץ המקשר אותם לדימוקרטיה גדולה זו – אבל אין היהודים רשאים להתעלם מקיומם־הם ומעתידם־הם. גם חייהם וכבודם וחירותם אומרים דבר־מה. כלום זה בגדר האפשרות האנושית, שיהודי ארץ־ישראל יסכימו להצעות אלה? הדבר לא יתכן. שום מנהיג יהודי, ואף לא שום דיקטטור יהודי, אילו היה כזה במציאות, לא יבצע דבר כזה. אפשר שממשלה אדירה תאמר: “הבית הלאומי היהודי היה חלום – ואיננו”. אולי תוכל אנגליה לומר זאת. ולבריטניה הגדולה יש די כוח לבצע את גזירותיה, אולם היהודים בארץ לא יעיינו בהצעות כאלה, ובשום אופן ובשום תנאים לא יקבלו אותן. זה מחוץ לגדר היכולת של איזה יהודי שהוא לוַתר על זכותנו לבית־הלאומי, על זכותנו על “ארץ־ישראל”. שום יהודי לא יכול לעיין בהצעה – ולא רק לקבל אותה – להיות מיעוט בארץ זו כבארץ נכריה, להיות בארץ־ישראל כבגולה ולהתנות את זכות שיבת־ציון בהסכמת הערבים. הכניסה לארץ־ישראל היא זכותנו הטבעית, ההיסטורית, ואינה מותנית בשום אופן בהסכם הערבים, אם־כי מוגדרת עכשיו ברשיון ממשלת הוד מלכותו.

תחת שלטון התורכים היה חוק, שיהודי הבא לארץ רשאי להישאר בה רק שלושה חדשים, והיהודים נאלצו להפר חוק זה מתוך נאמנות לחוק שלמעלה ממנו. אני בעצמי הפרתי את החוק הזה, לפני שלושים ושלוש שנים, אם־כי אני איש אוהב־חוק, ובמקום שלושה חדשים נשארתי בארץ עד היום הזה, והריני בבחינת עולה בלתי־ליגלי. אי־אפשר בשום אופן לצפּות, שיהודים יסכימו לכך, שגורל עמם וארצם יהיה תלוי בהסכמת מישהו, אם גם מזכיר־הממלכה סבור, כי הסכמת הערבים יתכן שתינתן. אנו רוצים בכל לבנו לעזור לבריטניה הגדולה, ובשעת צרה נעמוד באמונה לימינה, אולם היהודים לא יוַתרו על זכותם לביתם הלאומי – ולוּ גם לשם עזרה לאנגליה.

נאמר לנו שהערבים אינם מסתפקים בהצעותיו של מזכיר־הממלכה, והם דורשים הפסקה גמורה של העליה היהודית – ומיד, ושהמשך העליה מחייב עזרת הכידונים הבריטיים. יורשה לי לומר – שהפסקת העליה היהודית לא תיתכן בלי עזרת הכידונים הבריטיים. אי־אפשר למנוע עלית יהודים לארץ, לחיפה, לתל־אביב או למקום אחר על חופי הארץ המיושב על־ידי יהודים אלא בכוח הכידונים הבריטיים, המשטרה הבריטית והצי הבריטי. וכמו־כן אי־אפשר להפוך את ארץ־ישראל למדינה ערבית מתוך התנגדות היהודים – בלי עזרה מתמדת של כידונים בריטיים.

---

באזני נציגי המדינות הערביות והמשלחת הבריטית

מאת

דוד בן־גוריון

בישיבה משותפת עם נציגי המדינות הערביות והממשלה הבריטית¹.

יש כמה עקרונות, שכל המסובים יכולים להסכים להם: א. – הצורך הדחוף להקים שלום בארץ; ב. – החזרת שגשוגה הכלכלי של הארץ; בעשרים השנים האחרונות התקדמה הארץ מבחינה משקית התקדמות רבה, ונדמה לנו, שזהו צורך משותף של היהודים והערבים להמשיך התקדמות זו; ג. – רצוי לקבוע יחסי ידידות מועילים בין ארץ־ישראל ובין הארצות השכנות; ד. – שמירה על האינטרסים הבריטיים בארץ, כי נדמה לי שיש להסכים לכך, שהאינטרסים של העם היהודי ואלה של הערבים עולים בד בבד עם האינטרסים של האימפריה הבריטית.

הנקודה החמישית – שאלת עצמאותה של ארץ־ישראל – אינה פשוטה כל־כך, והדבר יהיה תלוי בכמה וכמה נסיבות, אם למנות אותה בין העקרונות המוסכמים או לא.

לפי דעתי תבוצע העצמאות של ארץ־ישראל במוקדם או במאוחר על־ידי הסכם יהודי־ערבי, ואם הסכם לא יושג עכשיו – בוא יבוא בזמנו. אולם יש כמה נקודות, שיש להבהירן ושידידינו הערבים צריכים להסכים להן.

הנקודה הראשונה היא שהיהודים הם בארץ בזכות, ולא כאורחים ולא כזרים. ארץ־ישראל היתה, הִנה ותוסיף להיות מולדתם, אם־כי לא מתוך שלילת זכות המולדת מתושביה האחרים, שרואים בה אף הם מולדת. אני מעריך – וכל חברי בלי ספק ישתתפו בהערכתי – את דבריו של עלי מאהר פחה על מעמדה וחשיבותה של העדה היהודית במצרים, ואני שמח לציין, שליהודים לא היה אף פעם יסוד להתלונן על מצרים החדשה. אולם אין מעמד היהודים בארץ־ישראל כמעמד היהודים במצרים. היהודים נמצאים בארץ באשר זוהי ארצם. הם עלו לארץ כעם החוזר לביתו הלאומי. ההגבלה היחידה לעלייתם, שהסכימו לה, היא שלא ינושלו התושבים הנוכחים על־ידי העולים היהודים. העם וממשלה במצרים זכאים לקבוע, אם יתנו או לא יתנו ל“אורחים” נוספים לבוא לארצם. אין הדבר כך בארץ־ישראל.

(עלי מאהר שיסע ושאל: למה התכוון מר בן־גוריון באמרו, שארץ ישראל היא ארצם של היהודים?)

– הכוונה היא לקשר ההיסטורי העתיק בין היהודים ובין ארץ־ישראל, שהוכר על־ידי כל העולם ונמשָך זה יותר משלושת אלפים שנה.

(עלי מאהר פחה שיסע שוב ושאל: למה התכוון בן־מר גוריון באמרו, במשפט הבין־לאומי?)

– כן, זכות העם היהודי לשוב ולכונן את ביתו הלאומי בארץ־ישראל על יסוד הקשר ההיסטורי הוּכרה במנדט, והמנדט הוא תעודה משפטית בין־לאומית.

אין היהודים רואים עצמם כמיעוט בארץ, כּמיעוט שהם מהוים במצרים או בעיראק. אם־כי בזמן זה הם מיעוט מספָּרי, אבל מעמדם אינו מעמד של מיעוט. ודבר זה הוא באשר הם בארצם ויש להם הזכות להגדיל מספרם על־ידי עליה, הכפופה רק לשיקולים כלכליים. אולם אם־כי אין לראות ביהודים מיעוט הכפוף לשלטון זולתם – אין הם רוצים להשתלט על זולתם.

ורק אם עקרונות אלה יתקבלו על־ידי שני הצדדים ואי־ההבנה הקיימת ביחסי שני העמים תסולק, אפשר יהיה לדון באופן קונסטרוקטיבי על שאלת עצמאותה של הארץ. ברצוני רק להוסיף, שעצמאות זו לא תבוצע ואי־אפשר לבצעה בניגוד לרצון אחד משני העמים.

---

מולדתנו – בזכות ובמשפט

מאת

דוד בן־גוריון

לונדון, ארמון סנט ג’יימס, 11 במרס 1939 (בישיבה עם המשלחת הבריטית)

אני מודה למזכיר־הממלכה, מר מ. מקדולנלד, על הבהירו את המצב. המשלחת היהודית רואה חובה לעצמה לדחות הצעות המשלחת הבריטית לא רק בפרטיהן אלא ביסודן, ואני רוצה להסביר בבהירות האפשרית, מדוע לא יוכלו היהודים לקחת חלק בהגשמתן. אין זאת מפני חוסר־רצון לעזור לממשלה. לא פעם היינו בלתי־מרוצים ממדיניותה של הממשלה, בכל־זאת קיימנו את הקואופּרציה במשך עשרים השנים האחרונות. אולם לא נוכל לתת יד לשום מוסד המכוּון להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, אם מדינה זו תקום בתנאים הדנים את היהודים להישאר מיעוט בארץ או המטילים עליהם מעמד של מיעוט. לא נוכל לבטוח בשום ערבות של נייר, ולוּ גם הערובות הנמרצות ביותר. העובדות העקשניות הן הקובעות; ואם במדינה העצמאית יהיה רוב ערבי, הרי פירוש הדבר, שזוהי מדינה ערבית. המדיניות החדשה של הממשלה לצמצם בתחילה ולהפסיק אחר־כך לגמרי את העליה היהודית, מכוּונת כנראה למטרה זו. בית־לאומי יהודי אל יכּון במדינה ערבית. אפילו המעט שנוצר כבר לא יהיה לו קיום בטוח במדינה ערבית. אי־אפשר יהיה לקיים במדינה כזו את התרבות החדשה, שיצרו היהודים בששים השנים האחרונות בארץ. וּוַדאי שהגידול הנוסף של הבית הלאומי יוּשבת – וכך תפקע הזכות היסודית של העם העברי בארצו.

בארץ –ישראל יש לנו ליהודים שני אינטרסים: א. האינטרס של היהודים הנמצאים כבר בארץ – קיומם, מפעלם עתידם; ב. האינטרס של העם היהודי כולו, גם של היהודים שאינם עדיין בארץ, אלא שלפי הצהרת־בלפור והמנדט יש להם הזכות לשוב לארץ במשפט. בועידה זו אנו מעונינים בעיקר בדבר השני, בזכות העם היהודי בשלמותו. לכך נתכוונתי באמרי, שהזכות היסודית של העם היהודי תפקע במדינה ערבית.

אין היהודים חוזרים לפלשתינה הערבית. בהגשמת זכותם לשוב לציון הם יוצרים “ארץ־ישראל” חדשה – משק חדש, חקלאות חדשה, תעשיה חדשה. הם מקימים כנסת יהודית חדשה, הנושאת עצמה ואינה תלוי בערבים וגם אינה נוטלת מהם דבר. היהודים אינם מתישבים בכפרים ערבים – הם בונים כפרים חדשים; אינם משתכנים בערים ערביות – הם מקימים ערים חדשות. הם חורשים וזורעים שדותיהם במו ידיהם; וכך הם נוטעים את עציהם, בונים את בתיהם ומייסדים בתי־חרשתם – ואנו תובעים את הזכות לעם היהודי להמשיך מפעל זה. אפשר לגזול מאתנו זכות זו בכוח פיסי – אבל בשום תנאי ואופן אי־אפשר לעם היהודי להסתלק ממנה. ארץ־ישראל היא מולדתנו בזכות ובמשפט, ואין אנו מכירים בבעלות היחידה של הערבים.

עלי לעמוד באופן מיוחד על שאלת הקרקע. לפי דברי המשלחת הערבית – ואני נשען על ההצהרה הרשמית, נתפרסמה מטעם הערבים לפני ימים אחדים בעתונות – יש בארץ־ישראל רק 1.700.000 אקר של אדמה ראויה לעיבוד. זהו בערך 7.000.000 דונם. הממשלה, כנראה, מקבלת את ההגדרה הערבית של אדמה ראויה ובלתי־ראויה לעיבוד. אם־כי אנו לא הסכמנו אף פעם להגדרה זו, אין בדעתי כאן עכשיו לעמוד על כך. לפי זה יוצא, שבארץ־ישראל, התופסת שטח של למעלה מ־26.000.000 דונם, יש לדברי הערבים עצמם 19.000.000 דונם שאינם ראויים לעיבוד, כלומר יש כתשעה־עשר מיליון דונם, למעלה משני־שלישי הארץ שאין הערבים מעבדים ואין הם מוכשרים לעבד. אנו היהודים תובעים לעצמנו את הזכות להפריח ולעבד אדמות אלו. אדמה זו אינה מעובדת. לפי הודאת הערבים עצמם אין היא ראויה לעיבוד – על ידם. אנו רוצים לנסות את כוחנו ולעבד אדמות אלו. לא פעם כבר הפכנו “אדמות בלתי־ראויות לעיבוד” לאדמות פורחות. לכך התכוונתי באמרי, שאנו יוצרים “ארץ־ישראל” חדשה. ואין לערבים, לפי דעתנו, הצדקה לשלול מאתנו את הזכות לאדמה, שאין הם משתמשים בה ואין הם מסוגלים ויכולים להשתמש בה.

הממשלה מתכוננת לקבוע אזורים, שבהם תיאסר כל התישבות יהודית. אין אף אזור אחד בארץ שאין בו שטחים רחבים של אדמות המכונות “בלתי ראויות לעיבוד”. מהי ההצדקה המוסרית והכלכלית לגזירה זו על אדמות ארץ־ישראל שתעמודנה בשממותן? אם תוקם מדינה ערבית – ותקראו לה באיזה שם שהוא – ברור הדבר, שימנעו מהיהודים את הזכות והאפשרות לקומם הריסות הארץ והמפעל היהודי יחָנק באבּו.

המשלחת היהודית סבורה, שהקמת מדינה כזו אינה מתישבת עם ההתחייבויות של ממשלת הוד מלכותו לפי המנדט. – – –

---

ועידת לונדון

מאת

דוד בן־גוריון

לונדון, 22 במרס 1939

ל.. בירושלים

– – – מבחינה פורמלית הפרשה לא נסתיימה עדיין: הממשלה עוד לא פרסמה את מדיניותה.

אך חוששני, כי אין תקוה רבה שהממשלה תדחה את קביעת מדיניותה. לפי שעה נראה, שלא הצליחו חברינו בוושינגטון להניע את רוזבלט להתערבות רצינית – ורק התערבות זו יכולה היתה לעכב את הגזירה.

אין ספק שחברינו באמריקה עושים כל אשר בידם, אבל רק תמים יכול לחשוב, שממשלה אמריקאית, אפילו הידידותית ביותר – וקשה לצפות לממשלה ידידותית יותר מזו אפילו באמריקה – תזדהה עם עמדתנו־אנו. דעת־הקהל באמריקה מפגרת ונחשלת בענינים בין־לאומיים, והנשיא לא יעשה צעד, העלול לעורר התנגדות רבה בעם. אבל אין זה הטעם היחיד. רוזבלט, ככל אמריקני מתקדם, הוא ידיד גדול לאנגליה ודואג לשלומה ולמעמדה, ואין הוא מוכן להתנכּר לקשיים ולחששות, שהולידו את המפנה החדש בממשלה הבריטית. רוזבלט שומע לא רק את טענות ידידיו הציוניים, אלא גם את טענות בא־כוח הממשלה הבריטית, המסביר לו בלי־ספק את הנימוקים הפוליטיים של כיווּנה החדש – את ההכרח לפייס את העולם הערבי והמוסלמי ולהניח דעתם של ערבי ארץ־ישראל. הוא שומע על הקשיים – ובצורה מוגזמת – שאנגליה נתקלת בהם בהגשמת המנדט, והוא יודע, שאין אמריקה מוכנה לשלוח צבא לארץ־ישראל או לארצות המזרח הקרוב, ואם גם אינו מזדהה לגמרי עם דעת הקהל האנגלית – הרי הוא בלי ספק לוקח בחשבון את חששותיה וקשייה, ואין הוא מוכן ללחוץ בשעת מצוקה על מדינה ידידותית, כמו שהיינו רוצים אנחנו. ובלי לחץ זה איני רואה כל יסוד לשינוי כלשהו בכיווּנה הנוכחי של הממשלה, ואיני מאמין, שהממשלה תסתלק מקביעה חדשה בימים הקרובים, או שהקביעה תהיה טובה יותר מזו, ששמענו עליה בהצעות הסופיות, שהוגשו לנו בשבוע שעבר.

“הספרים הלבנים”. שממטירה עלינו הממשלה בימים אלה לרגל חליפת המכתבים של מק־מהון (עד עכשיו הופיעו כבר שלושה. מספריהם: 5957, 5964, 5974), מעידים לא רק על שינוי כיווּן לעתיד, אלא על נטיה בולטת לפסול מבחינה מוסרית ויורידית את הצהרת־בלפור והתחייבויות אנגליה כלפי העם היהודי – גם לשעבר.

ויש להניח שבקרוב יתפרסם “ספר לבן” על מדיניותה החדשה של הממשלה. – – – והתנועה הציונית, בשורה הראשונה הישוב בארץ, יעמדו בפני בעיות חדשות, חמורות והרות־סכנות, שפתרונן ידרוש מאתנו הרבה אומץ ועוז והעפלה גם במחשבה וגם במעשה. על שאלות אלו לא אעמוד הפעם.

כאן אני רוצה רק להעיר כמה הערות־הערכה לעמדתנו בועידה העגומה הזאת.

אתם יודעים כבר, שהחששות הקשים ביותר שהיו לנו לפני הועידה – נתקיימו, ובמידה גרועה מזו שצפינו מראש. אני הייתי אולי הפסימיסט הגדול ביותר ביחס לכוונותיה של הממשלה, ואחרי השיחה הראשונה, שהיתה לי יחד עם ו. לפני כחצי־שנה עם מ., היתה לי הרגשה, שעומדים להסגירנו, ובמכתבי מהימים ההם תמצאו חזות קשה מאוד.

בימים המעטים שביליתי בארץ לפני “שיחות” לונדון, השׂחתי להנהלה את דאגותי החמורות – אולם אפילו אני לא חשבתי, שירחיקו לכת כל־כך במפנה החדש. לא האמנתי, שכבר עכשיו יכריזו על הקמת מדינה ערבית – ואני מניח, שאיש מכם אינו משלה את נפשו ביחס לתכנו האמיתי של הצעות הממשלה בדבר “עצמאות פלשתינאית”, אם־כי הממשלה נזהרת כל־כך שלא לקרוא לילד בשמו הנכון.

משום מה נמצאו אצלנו חברים שהשתעשעו בדמיונות־שוא והבטיחו לעצמם ולאחרים מדיניות של עלית שלושים אלף לשנה… אופטימיות היא מידה טובה, ושכאני לעצמי סבור אני, שאין אדם יהודי יכול להיות ציוני בלי להיות אופטימיסט, אבל האופטימיזם יש בו ברכה כשהוא מכוּון כלפי עצמנו ולא כשהוא נתלה באחרים. את האחרים עלינו לראות ראיה ריאליסטית, כמו שהם, ולא כמו שאנו היינו רוצים שיהיו. ההוויה האנגלית אינה תלויה ברצוננו ובמחשבתנו. זוהי הוויה עצמאית, כפופה לחוקיה־היא, וציוני הבונה הכל על רצון האומה היהודית וצרכיה מחויב לדעת, שאומה זרה אף היא יש לה רצון משלה וצרכים משלה ותפיסה משלה, ואין אלה נקבעים על־פי מאוַוינו־אנו. אי־אפשר לה לציונות בלי אמונה עמוקה, ללא גבול, ברצונה של האומה היהודית להיגאל – ויהיו הקשיים והמכשולים אשר יהיו. אבל כשאמונה זו מסתמכת על חסדי זרים, כשאין הזרים האלה מוכנים כלל למעשי־חסד אלה – אין זו אמונה פורה ומפרה, אלא סנוורים מסוכנים, המוליכים אל התהום הפעורה.

ודבר משונה: דוקא ציונים בעלי אורינטציה “בריטית” מובהקת כמוני, שאינם רואים בכל פקיד ושליט בריטי צר ואויב, ואינם מתנכרים לחיוב הגדול של המשטר הבריטי בעולמנו ובארצנו, דוקא אלה עמדו והזהירו במשך שלוש השנים הללו לא לסמוך יותר מדי על הבטחות האנגלים והתחייבויותיהם המשפטיות והמוסריות, כי האנגלים הם אֶגואיסטים ככל עם אחר בעולם, והם מקרבים להנאתם, ומרחיקים כשנראה להם הצורך להרחיק, והם מפרשים את הבטחותיהם לא מבחינת הצדק העליון, אלא מתוך צרכי השעה ותועלת האימפריה שלהם. ודוקא, “זוללי”־ אנגליה נעשו בשנים הראשונות ל“אופטימיסטים” מושבעים על חשבון אנגליה ובנו כל מדיניותם הציונית על הנאמנות המתמדת של אנגליה להתחייבויותיה המנדטוריות.

זכורני השיחה שהיתה לי עם ב. מיד לאחר הקונגרס העשרים. סיפרתי לו על הלך־הרוח החדש של העם האנגלי והממשלה האנגלית בעקבות המהומות בארץ והשינויים בסיטואציה הבין־לאומית, המוביל לקראת חיסול מדיניות המנדט. הוא השיב לי ב“נצח אנגליה לא ישקר”. לא הסכמתי אתו – אך הבינותי אותו. אדם־מעלה זה האמין כל חייו אמונה רבה באנגליה, ולא רצה או לא יכול לפקפק בעיקרון פוליטי מושרש בנפשו. – – – אבל לא יכולתי להבין את האמונה העיוורת, שנתחדשה לפתע פתאום בלב אנשים כא., ט. ועוד, שחלקו כל הימים על האורינטציה הפרו־בריטית של ציונים כמוני (ואוסיף בסוגריים: אני עדיין עומד בתוך אורינטציה זו גם עכשיו) – כיצד נתעוררה אצלם אמונה כזו בהתמדת פוליטיקה פרו־ציונית של ממשלת המנדט?..

– – – ואף־על־פי־כן אני אומר: יצאנו מועידת־לונדון מוכּים – אבל לא מנוצחים.

פחות ממישהו אחר הלכתי לועידה זו בתקוות מרובות. אדרבה, הייתי עמוס חששות כבדים – וכל החששות באו. יתר על כן: יותר משיגורתי בא. וגם עכשיו – לאחר מעשה – ברור לי, שהיינו צריכים ללכת לועידה ולעמוד במערכה זו. אין אנו רשאים אף פעם לומר: אין לנו מה להפסיד. יש לנו הרבה מה להפסיד, אין אנו יכולים להרשות לעצמנו להפסיד לגמרי את אנגליה – ואני הפסימיסט טוען עכשיו, שעדיין לא הפסדנו לגמרי את אנגליה. ועלינו לעשות כל המאמצים בעתיד הקרוב לבל נפסיד אותה. כמעט שהפסדנו את הממשלה האנגלית. ואם־כי אנגליה היא ארץ דימוקרטית, וממשלות מתחלפות בה, ואין ממשלה חדשה קשורה וכפופה תמיד לממשלה קודמת, הרי ההפסד שהיה לנו עכשיו בממשלה זו – אינו בן־חלוף, בכל אופן לא על נקלה יתוקן המעוּות גם אם יהיו חילופי־משמרות בעתיד הקרוב (הסיכויים לכך אינם מרובים). אבל בכל־זאת אין הממשלה באנגליה שם־נרדף לעם, ואולי לא הפסדנו עדיין את העם האנגלי כאשר הפסדנו את הממשלה. ואנו, שאין לנו בעולם החיצוני הרבה משענים, אין אנו יכולים ואין אנו רשאים לזלזל במשען־המעט, שיש לנו עדיין בעם האנגלי. ומשום כך חשבתי להכרח את השתתפותנו בועידה, וגם לאחר המכה הנוראה שקיבלנו ברור לי, שבזה לא עשינו משגה. השתתפות זו – היתה בה ברכה. אמנם הברכה אינה שקולה כנגד המכה אשר הוכינו. אבל המכה היא פרי נסיבות אובייקטיביות, שאין לנו שליטה עליהן ואינה תלויה לגמרי בעובדת השתתפותנו או אי־השתתפותנו. אבל הברכה כרוכה כולה בעובדת השתתפותנו ב“שיחות”. והברכה (לא גדולה ביותר, ואין לדעתי להפליג בערכה, אבל גם ברכה קטנה ברכה היא) היא משולשת:

א. ברכה פנימית: נוצרה בלונדון חזית יהודית מלוכדת, כאשר לא פיללתי. וכאן אני מתוַדה, שחששותי הקשים נתבדו. היה לי לפני השיחות פחד רב – לא מהאנגלים והערבים – אלא מהיהודים, וקודם כל מה“יהודים”. ידעי שיש הכרח בשיתופם, כי השָארוּתם בחוץ עלולה להגדיל את נזקם לנו. הייתי מלא דאגה לעמדת השועים היהודים וגרוריהם באנגליה. ואני מציין בסיפוק רב, שדוקא בשיתוף זה הצלחנו. הלורדים האלה נהפכו לציונים, ואני רוצה לשבח באפן מיוחד את עמדתו של ליאונל כהן, שאמנם לא השתתף בשיחות עם הממשלה והיה נוכח רק בישיבות ה“פנל”¹, אבל יהודי פיקח זה נקט מהיום הראשון עמדה פוליטית נבונה וציונית בהחלט: לעשות פשרות הדדיות למען הסכם יהודי־ערבי, אבל אם הערבים אינם מוכנים לפשרות ולהסכם – לעמוד נוכח אנגליה על מלוא תביעותינו וזכויותינו בלי כל רתיעה ובלי כל פשרה. גם שני הלורדים², שהשתתפו בכל הישיבות בסנט ג’יימס, אם־כי ודאי לא הסכימו בלבם לכל דברינו – לא פרצו אף פעם את הגדר, ומתוך שתיקה קיבלו על עצמם את כל אשר טענו אנחנו כלפי הממשלה.

אני מתאר לעצמי, כמה צרמה באזני המתבוללים האנגלים האלה ההצהרה החריפה שקרא וייצמן בשם כולנו באזני הממשלה ב־27 לפברואר. אולם הדברים נאמרו גם בשמם – והם לא מחו וקיבלו עליהם את הדין.

גם מצד “אגודת ישראל” היתה סולידריות גמורה – כלפי חוץ.

ולא רק כלפי הממשלה: הפרסטיז’ה של ההנהלה בעיני כל המשתתפים (בכל אופן – המשתתפים “החיצוניים” שאינם שייכים לסוכנות) עלתה במשך השיחות. היתה הכרה, שזוהי הממשלה כביכול של העם היהודי, ובישיבה האחרונה של ההנהלה, שבה החלטנו על על פיזור ה“פנל” ודחית הצעות הממשלה, לקחו חלק גם בא־כוח “אגודת ישראל” וגם שני הלורדים. בורסטיד בעצמו ניסח את ההחלטה שקיבלנו פה־אחד, ונציג “אגודת־ישראל” הציע, שאחרי פיזור ה“פנל” תוסמך ההנהלה לנהל את הפעולה.

במצבנו־אנו אין לזלזל גם ב“פכּים קטנים” אלה.

ב. המגע עם באי־כוח מדינות־ערב. עצם הההופעה של מדינות־ערב בועידה היא כמובן צרה־צרורה, כי בעצם לא באה ועידה זו אלא לפייס את מדינות אלו על חשבוננו, וכל המפנה החדש לקראת הצהרת־בלפור לא היה בא (בכל אופן לא היה בא בחריפות כזו), אלמלא מדינות־ערב והמשקל הפוליטי והאסטרטגי, שהחוגים השליטים באנגליה מייחסים להן… אבל מדינות אלו קיימות ומשפיעות על אנגליה, בין שאנו משתתפים בשיחות ובין שאיננו משתתפים. רק תמימות של עיוורים פוליטיים יכולה להניח, שהסירוב שלנו לבוא ללונדון היה נוטל ממשקלן של מדינות ערב ומעכב בעד הממשלה לשנות את מדיניותה.

אולם היתה ברכה כלשהי (וכאן ודאי שאסור להגזים) בפגישתנו־אנו עם באי־כוח מדינות ערב – ודוקא בנוכחות הממשלה האנגלית. שתי פגישות היו לנו עם “המדינות” – שתיהן “בלתי־פורמליות” כביכול, ושתיהן בהשתתפות מלאה של “המשלחת” האנגלית: לורד הליפכס, סגנו בטלר, מלקולם מקדונלד וסגנו לורד דפרין, וכל פמלית הפקידים של שני המיניסטריונים: המושבות ועניני־חוץ. הפגישה הראשונה התקיימה ביום 23 בפברואר 1939 והשניה ביום 7 במרס 1939. שתי ההשיחות נגמרו למעשה בלא כלום, אולם היה הבדל עצום ברוח השיחה בין הפגישה הראשונה לשניה. מצד הערבים היה בשתי השיחות עלי מאהר המצרי ראש־המדברים. בפגישה הראשונה דיבר על יהודי ארץ־ישראל – כעל יהודי מצרים, עיראק, והבטיח להעניק להם שיווּי־זכויות ממש כליהודי מצרים… והוא חשב זאת לצדקה… בפעם השניה דיבר כבר בשפה אחרת. הוא הבין כבר, שיהודי ארץ־ישראל אינם מתענינים ב“ראוונוֹפּראוויה”³ – אלא יש להם מעמד אחר ואינטרס אחר לגמרי, וגם כשפנה אלינו בקשה “להאֵט” את עלייתנו – נימק זאת באפשרויות של המשכת המפעל בתנאים טובים יותר בשבילנו, שאולי יביאו אותנו גם לרוב בארץ.

איני מייחס רצינות וחשיבות מיוחדת לאִמרה זו – אבל אין לזלזל בערך המגע, המביא לידי הבנה פוליטית יותר של עניני נציגי־ערב אלה.

אמנם נפגשנו לא בפעם הראשונה עם מדינאים ערביים. היו לנו פגישות רבות לפני כך – גם עם סורים, גם עם מצרים, גם עם עיראקים, וגם עם באי־כוח אבן־סעוד. אבל זוהי הפעם הראשונה, שנפגשנו אתם יחד – ובמעמד הממשלה האנגלית, ובאזני שניהם גם יחד השמענו דברים, שלא נשמעו אף פעם קודם במסיבה אנגלית־ערבית. נוצר מגע בתנאים חדשים, שאיני תולה בו תקוות רבות, וּודאי לא מופרזות, אך גם איני מזלזל בערכו. חשבונותינו עם הערבים עוד לא נגמרו – כמעט שלא התחילו – כשם שלא נגמרו עדיין חשבונותינו עם האנגלים.

ג. בהיאבקותנו המרה והנואשת הפעם עם האנגלים היה גילוי חדש. נוסף על הנימוקים המרובים, שאנו משתמשים בהם מדי פעם בפעם – מצוקת ישראל, קשרינו עם הארץ, ברכת מפעלנו, התחייבות אנגליה וכדומה (ונימוקים אלה לא השפיעו ולא היו עשויים להשפיע הפעם – כי האוזן אטומה לצלילים אלה בשעה טרופה זו) – נשמע הפעם נימוק חדש, שעשה את שליחותו: נימוק כוחנו בארץ. אף פעם לא שמעו האנגלים נימוק זה, ולפני “שיחות” לונדון, כמדומני, לא הוכנס אצלם בחשבון כלל. והנימוק נשמע בתוקף ובבטחון, שהפתיע והדהים את האנגלים – וגם הרעים והרגיז אותם, אבל נקלט במוחם ובלבם. האנגלים לא רק שמעו דברים על כוחנו בארץ – נדמה לי, שהם חשו כוח זה בכל התנהגותנו ועמידתנו. כוח־דברינו אמר להם לא־פחות מאשר דברינו על כוח. זה היה, נדמה לי, החידוש העיקרי, ואולי היחיד, בשיחות שבינינו ובין האנגלים. נתגלה לממשלה, שיש כוח יהודי בארץ־ישראל – עדיין לא כוח מכריע, אבל כוח, שאין להתעלם ממנו ואין לעבור עליו לסדר־היום.

והכוח שלנו עשה את שליחותו לא רק כלפי האנגלים. מובטחני, שגם בשביל כמה מהשליחים היהודים, ביחוד מאנגליה, היתה בגילוי־כוחנו זה הפתעה גדולה ונעימה. נדמה לי, שאחדות זו, שנשתמרה עד סוף הועידה במשלחת היהודית, יש לזקוף לא מעט על חשבון גילוי כוח הישוב. אפילו יהודי מתבולל, חבר בית־הלורדים, נהנה בעומק לבו כשהוא שומע, שבאיזו פינה בעולם יש קיבוץ יהודי שאינו תלוי לגמרי בחסדי אחרים אלא סומך על כוחו ותקפו וחסדו הוא – ומדבר בעוז־רוח עם ממשלת האימפּריה הגדולה בעולם.

אולם כל שלושת החיובים האלה אינם אלא עוללות – וגם שכרם יוצא בהפסד העצום והנורא, שהפסדנו במערכה זו. בגודל ההפסד קשה להגזים. את המידה המלאה והמדויקת של האבדה נדע, כשיתפרסם “הספר הלבן”, שבו תצהיר הממשלה על מדיניותה החדשה. מובטחני, שהמדיניות החדשה לא תתקיים – לא תכנית חמש השנים, ובודאי לא תכנית העשוֹר. אבל אני מזהיר נגד אופּטימיות קלה. האסון הצפוי לנו עכשיו בארץ הוא גדול ונורא, כי מאחריו עומדים כוחות הרס ומשטמה, הרוצים לטרוף אותנו ולהשמידנו מעל פּני האדמה. ונדרשת מאתנו עצה ותושיה, התכוננות והתאזרות, חכמה וגבורה, סבלנות ועקשנות, התאמצות נואשת והתלהבות־אמונה – למען עמוד בשער, למען החזיק מעמד, למען הגביר חיילים עד יעבור זעם.

בפגישתנו הראשונה עם ראש־הממשלה – ביום 16 בפברואר 1939 – בטרם גילתה לנו הממשלה את כל מזימותיה – אמרתי לצ’מברלין בשם הישוב שלושה דברים:

א. שהיו לנו הרבה אכזבות מהפקידות הבריטית וביקרנו אותה לא־פעם קשה, וחוששני, שנצטרך לבקר אותה קשה. אך אם אנגליה תצטרך חלילה להילחם על קיומה – יעמוד מאחוריה כל הישוב.

ב. שאם־כי איני מקוה, שהפעם נגיע לידי הסכם עם הערבים – הרי נוסיף תמיד לחתור לקראת שלום ערבי־יהודי, ועם תגבורת כוחנו בארץ נגיע לידי ברית יהודית־ערבית, לא רק בארץ גופא, אלא גם בארצות השכנות.

ג. שחרף כל התלאות, שמצאו את הישוב והצפויות לו בעתיד – מלא הוא אמונה בכוחו, ביצירתו ובעתידו, ובטוח הוא, שיבצע, על אף כל המכשולים, את שליחותו, ודבר הגאולה בוא יבוא.

בשלושת סעיפים אלה אני רואה גם עכשיו את עקרוני התכנית הפוליטית של הציונות בתקופה זו:

1. מלחמה ללא־פשרות במדיניות האנטי־ציונית של הממשלה האנגלית (והפקידות בארץ) – אבל אורינטציה פרו־בריטית בהתגוששות הכוחות העולמיים.

2. עמידה ללא־חת נגד הטירור הפיסי והפוליטי של הערבים – אבל חתירה מתמדת לקראת הבנה הדדית בארץ ובארצות השכנות.

3. תגבורת כוחו של הישוב – כאבן־הפינה של כל הבנין הציוני.

כוח הישוב הוא גם האמצעי וגם המטרה של המדיניות הציונית. וכל מחשבתנו ומרצנו בימים הקרובים צריכים להיות קדושים להאדרת כוחו של הישוב – כוחו המשקי והארגוני, המוסרי והפיסי, הכמותי והאיכותי. בכוח זה נהדוף אחור את ההתקפות והסכנות, ובו נבנה וניצור, בו גם נחזק את התנועה ונרכֵּז סביבנו את עם – וגם נרכוש את דעת־הקהל באנגליה ובעולם. האדרת כוח הישוב – זהו עכשיו עיקר העיקרים, צו הצָוִים. ישוב זה, שנוצר באמצעי העם, הוא עכשיו כמעט המשען והמגן היחידי של תוחלת העם, כי רק הישוב יוכל לעשות לאַל את המזימה, שחורשים עכשיו בלונדון לחסל את “הבית־הלאומי”.

---

לאחר ועידת לונדון

מאת

דוד בן־גוריון

בכינוס חברי הועד הפועל הציוני, ירושלים, 24 באפריל, 1939.

– – – המדיניות החדשה, שהציעו לנו בארמון סנט־ג’יימס, לא באה לפתע־פתאום ולא נולדה תוך כדי הועידה. עוד לפני שנה ומעלה היו לנו ידיעות על מגמה גוברת והולכת בתוך הממשלה לחיסול המדיניות הציונית. בשיחות המרובות והממושכות, שהיו לנו בלונדון בחדשי הקיץ שקדמו לועידה עם מיניסטר־המושבות, שמענו רמזים שקופים על המִפנה החדש וגם הסבָּרות ונימוקים לשינוי הקו של הממשלה, ולא הלכנו לועידה מתוך אשליה. לא קוינו לצאת מלונדון ברכוש גדול. להיפך, ידענו פחות או יותר מה צפוי לנו.

ידענו, שועידת־לונדון לא כונסה למען שמוע את קובלנותינו־אנו, אלא למען מצוא דרך של השלמה ופיוס עם העולם הערבי. והחששות הקשים לא נתבדו. להיפך, יותר משיגורנו – בא.

לשם מה היתה נחוצה לאנגליה משלחת יהודית וּועידה ממושכת וחגיגית? הן סוף־סוף יש לאֵל ידה של אנגליה לקבוע את מדיניותה גם בלעדינו. לשם מה באו השיחות המרובות והממושכות. בהמשך הועידה התקיימו שש־עשרה ישיבות מלאות בין המשלחת היהודית ובין המשלחת של המלכות המאוחדת, מלבד שיחות פרטיות עם נשיא־הממשלה, מיניסטר־החוץ, מיניסטר־המשובות, עוזריהם וסגניהם. בשיחות אלו הובררה הכוונה, שהיתה לממשלה בכינוס זה. הממשלה קיותה, שתצליח להכניע את היהודים ותביא אותם לידי הסכמה, או לכל־הפחות לידי השלמה.

הממשלה בטחה בכוחה ובאמצעים אשר בידה והאמינה שהיהודים לא יאזרו כוח לעמוד בפניה, והיא השתמשה בכל האמצעים, כשרים ופסולים, לכוף עליהם רצונה.

המשלחת היהודית לא נכנעה. זהו החיוב הגדול ביותר של פרשת־לונדון.

עמדה זו של המשלחת היהודית הפתיעה את הממשלה. עד הרגע האחרון קיותה הממשלה, שיעלה בידה להביא אותנו לידי השלמה עם מדיניותה החדשה. חוששני, שהממשלה עודנה מאמינה באפשרות זו גם אחרי ועידת־לונדון. כי לא נסתיימה עוד הפרשה, נסתיימה רק הועידה. הממשלה סבורה, שעמדת המשלחת אינה עמדתו של הישוב. בהגשמת המדיניות החדשה תעמוד הממשלה לא בפני משלחת מצומצמת של עשרות נציגים – אלא בפני ארבע מאות וחמישים אלף יהודים. והממשלה מקוה, שתצליח להכניע אותם, אם לא כולם הרי חלקים חשובים בתוכם. וזוהי השאלה הגדולה העומדת כרגע לפנינו.

לא היתה לנו כמעט כל תקוה בלונדון, שדברינו ונימוקינו יעמדו בפני כוח הטירור הערבי, בפני הלחץ של מדינות־ערב, או בפני הפחד ששרויה בו אנגליה מסכנת מדינות ה“ציר” הפאשיסטי. גורמים אלה השתיקו את כל נימוקינו, והממשלה עומדת לפני כיווּן חדש במדיניותה הארצישראלית.

אין אנו יודעים עדיין את פרטי המפנה, אולם ברורים שלושת היסודות שעליהם הושתתה המדיניות החדשה:

א. הישוב היהודי ישָאר מיעוט לצמיתות. במשך חמש השנים הקרובות עוד תורשה העליה, על יסוד מכסימום פוליטי, וכשנגיע בסוף חמש השנים לידי שליש האוכלוסים בערך תופסק העליה לגמרי.

ב. שטח ההתישבות היהודית יצומצם. גם ליהודי ארץ־ישראל לא יורשה להתישב בכל רחבי הארץ. אולי ישָאר איזור מצומצם, שבו לא תיאסר ההתישבות היהודית, אולם בחלקה המכריע של הארץ יאסרו עלינו רכישת קרקע ויסוּד נקודות חקלאיות חדשות.

ג. במקום משטר־המנדט יוקם משטר של “עצמאות” ערבית; תוקם “מדינה עצמאית”, המיוסדת על רוב ערבי עם ערובות בשביל המיעוט היהודי.

ברור, שאנגליה לא תצא מהארץ גם לאחר שתוקם המדינה העצמאית כביכול, שהובטחה לערבים בלונדון. אנגליה לא תצא מן הארץ כל זמן שתתקיים האימפּריה הבריטית, וכל זמן שאנגליה תשלוט בארץ לא תקום מדינה עצמאית. אולם יוקם משטר אנגלי־ערבי, שיקפח וישלול את זכויות העם היהודי, שהובטחו לנו במנדט ובהצהרת־בלפור.

אלה הם הקוים היסודיים של המדיניות החדשה, אשר תתפרסם רשמית ב“ספר לבן” חדש.

ועידת־לונדון נסתיימה בחמישה־עשר למרס. וה“ספר הלבן” היה צריך להתפרסם כעבור שבוע, ב־22 או ב־23 למרס. אנו עומדים כבר ב־24 לאפריל ו“הספר הלבן” טרם נתפרסם.

לאחר ועידת־לונדון עשינו כל מה שאפשר מצדנו למען עכב את פרסום “הספר הלבן”. אולם אין לומר בוַדאוּת, שפעולתנו אנו גרמה לדחיה. יתכן שסיבות אחרות גרמו לכך. הואיל והועידה נגמרה בלי הסכמה של יהודים ובלי הסכמה של ערבים – אין זה מן הנמנע שהממשלה מנסה בחשאי לבוא לידי הסכם עם המשלחת הערבית. יתכן מאוד שמתנהל משא־ומתן על קביעת מועד מסוים להקמת “עצמאות”. לפי תכנית סינט־ג’יימס נקבעה תקופה של עשר שנים ליסוּד “המדינה עצמאית”, אולם לא היתה הבטחה מוחלטת, שבסוף עשר השנים תעמוד הארץ ברשות עצמה. בלונדון תלו מתן העצמאות בקואופּרציה עם היהודים. אפשר מאוד שמתנהל משא־ומתן על ביטול זיקת העצמאות לקואופּרציה היהודית, ואולי דנים גם על הנחות אחרות. העובדה היא, שלפי שעה נדחה פרסום “הספר הלבן”.

אין לנו כל יסוד להניח, שדעת הממשלה נשתנתה לטובתנו. הגורמים שהביאו למפנה החדש לא בטלו – אם גם חל שינוי בכיווּנה הכללי של המדיניות האנגלית. אבל אין כל יסוד לאופּטימיות מצדנו.

בלונדון היה דו־קרב של מלים בינינו ובין הממשלה. אף הוא לא היה קל. בקרוב נעמוד בפני מעשים. לאנגליה יש יכולת רבה מאוד. יש בכוחה לבצע את תכניותיה ומזימותיה. הארץ היא בידיה; יש לה צבא, משטרה, מנגנון מחוקק ומוציא־לפועל. יש לה בני־תערובת יהודים למאות אלפים באנגליה ובכל רחבי האימפּריה הבריטית. חצי־העולם או יותר קשור בברית עם אנגליה. המדינות העומדות נגדה – הן שונאינו בנפש, ולהן לא ניעגן. ובדו־קרב על מעשים יהיה מצבנו הרבה יותר קשה מאשר בדו־קרב של מלים.

התגברנו בלי קושי רב על גזירות פספילד ועל “הספר הלהן” משנת 1930. אבל אל נשלה את נפשנו בהשוואה קלה זו. אין המצב עכשיו דומה למצב שבשנת 1930. אז היתה באנגליה ממשלת־מיעוט, וחלק גדול מחבריה היו מידידינו. בעצם היה אז משרד־המושבות בלבד נגדנו – והתגברנו עליו בעזרת מיניסטרים אחדים ובעזרת האופּוזיציה רבת־ההשפּעה. הנסיבות העולמיות היו אז שונות לגמרי גם בארץ גם בסביבותיה. המדינות החדשה עכשיו לא קפצה עלינו לפתע־פתאום, אלא היא פרי שיקול ממושך של קבינט בריטי, שיש לו רוב גדול בפּרלמנט, ומה שעשה הקבינט לא עשה מתוך שנאת ישראל, אלא מתוך נימוקים אימפּריאליים ונסיבות בין־לאומיות. ואת מלחמתנו נגד מדיניות זו – מלחמה מרה, קשה ולא קצרה – נצטרך לעשות מתוך אחריות רבה; לא מתוך התרגשות ועצבנות, אלא מתוך ראית מצבים, נסיבות וגורמים, העומדים נגדנו והעומדים לצדנו.

חשבוננו עם אנגליה לא נסתיים. נסתיים רק פרק אחד ביחסים אלה.

במשך עשרים ושתים שנה עמדנו בקואופּרציה עם אנגליה. זו לא היתה קואופּרציה אידיאלית – לא מצד אחד ולא מצד שני. מצד הממשלה לא ניתנה העזרה הדרושה, ולא עוד אלא שהיא גם הפריעה לא־מעט. גם אנחנו שגינו וחטאנו לא מעט. והמשגה הגדול ביותר שלנו – המשגה שעליו ניתן את הדין ושבגללו באוּנו כל הצרות – הוא שלא ידענו להשתמש באפשרויות הגדולות, שניתנו לעם: האפשרויות של גאולת קרקע, עליה, בנין משק. לא ידענו גם להתהלך עם הצד השני. היתה לנו תפיסה נאיבית, שכיון שניתנה הצהרת־בלפור, הרי אנגליה כמונחת בקופסה שלנו. לא ידענו במידה מספיקה ששׂוּמה עלינו לרכוש את ידידותה של אנגליה יום־יום מחדש. ראינו את הצהרת־בלפור כשטר־חוב יורידי, שאפשר להגישו לגוביינא באופן אבטומטי – ולתבוע את הסכום שאנו נוקבים מזמן לזמן. ואף־על־פי־כן השגנו לא־מעט בתקופת־קואופּרציה זו – הרבה יותר מאשר השגנו במשך מאות שנים שקדמו לה. בתקופה זו גדל הישוב בארץ פי־שמונה. הכינו שורש בקרקע. בנינו כמאתיים וחמישים נקודות חקלאיות. הוּכרה לשוננו כאחת השפות הממלכתיות. ניתנו לנו קונצסיות־מפתח, הוּכרה נציגוּתוֹ של העם היהודי. אין אלה דברים קלי־ערך. אי־אפשר לומר, שהקואופרציה האנגלית, אף־כי היתה רחוקה מאד מהיות אידיאלית, נאמנה ואקטיבית, לא נתנה להו כלום. פרק זה של קואופּרציה עומד להסתיים – אבל אין מסתיימת האורינטציה הבריטית שלנו. אנגליה עוד לא אמרה את מלתה האחרונה, ומה שנאמר לא נאמר עדיין בשם אנגליה כולה.

אמנם אין זו ממשלת־מיעוט, אבל אין לזלזל באופּוזיציה. יש שתי מפלגות של אופּוזיציה, לשתיהן יש רק מיעוט בפרלמנט – אבל ערכן ומשקלן עולה על כוחן המספרי בפרלמנט, – ושתיהן מתנגדות למדיניות החדשה. יש לציין באופן מיוחד את השירות הגדול של מפלגת־העבודה, אשר הודיעה רשמית לממשלה – לאחר דיון במרכז המפלגה – שאין בדעתה להשלים עם המדיניות החדשה, וכשתגיע לשלטון יהיו ידיה חפשיות. גם מנהיג האופּוזיציה הליברלית הצהיר, שאין להפוך בן־לילה את המדיניות הציונית, שנעשתה חלק של הקונסטיטוציה האנגלית. גם במחנה הממשלה אין כולם שלמים עם המפנה החדש, ואין בכלל דבר קל באנגליה להפר בגלוי התחייבויות בין־לאומיות – – – לא באשר האנגלים הם ישרים יותר מעמים אחרים – אם־כי אינם נופלי בישרם משום עם אחר, – אלא באשר מצבה של אנגליה, מצבה של האימפּריה הבריטית בעולם, מחייב אותה לשמור אמונים במידה יתרה מכל אומה גדולה אחרת. אין אנגליה ואין האימפּריה הבריטית קיימת רק על הכוח והכפיה. חסנה הפוליטי והכספי של אנגליה תלוי הרבה בשמה הטוב; והרבה דברים, שמסוגלת להם גרמניה, לא רק זו של היטלר, אלא גם של ביסמרק וּוילהלם קיסר, אין אנגליה יכולה ורשאית לעשותם. אין אנגליה דואגת לאינטרסים הפרטיים שלה פחות ממדינה אחרת, אבל היא יודעת – והיא מוכרחה – להלביש את האינטרסים האנוכיים האלה מחלצות של עקרונות אנושיים כלליים. ואנגליה מתפארת – לא בלי צביעות, אך גם לא בלי קורטוב של אמת – ב“משחק הוגן”.

משום כך עמלו כל־כך חברי הממשלה בועידות־לונדון להביא אותנו לידי הכנעה והשלמה. לא נוח ולא רצוי לאנגליה, שיאשימו אותה בהפרת־אמונים. ואני יכול לתאר לעצמי, שכמה וכמה עמודים ב“ספר הלבן” החדש יהיו מוקדשים להוכיח לעם האנגלי ולעולם כולו, שכל המדיניות החדשה אינה אלא קיום נאמן של המנדט ואין בה כל נטיה מהתחייבות בריטניה כלפי העם היהודי.

לא הפסדנו עדיין את אנגליה כולה – ועלינו לדאוג לכך, שלא נפסיד אותה. אין אנו רשאים לשכוח את השעה, שאנו חיים בה. העולם כולו מחולק עכשיו לשני מחנות – וגורל העם היהודי קשור בנצחונה של אנגליה, – ולנו אין ברירה. כחלק מהאנושות, כעם היהודי, אנו קשורים עם המחנה, שבתוכו נמצאת האומה האנגלית. הערבים מעמידים פנים כאילו הברירה בידם, והם מאיימים בקשר עם המחנה הפאשיסטי – אף כי גם הם תלויים באנגליה לא פחות מאתנו. דרכם לא דרכּנו. אנו רוצים ואנו מעונינים בחידוש הקואופּרציה היהודית־האנגלית. אבל הקואופּרציה תקום רק מתוך הכשלת המדיניות החדשה של הממשלה האנגלית. ומשום כך עלינו להיזהר מפשטנות יתרה. מלחמתנו קשה ומורכבת. כוונתה היא לא רק להכשיל את מזימת הממשלה ולעשות לאַל את מדיניותה החדשה. גם הכשלה זו לא תהיה קלה. והיא לא תיעשה במלים. יכריעו רק מעשים – והמעשים ידרשו מאתנו קרבנות רבים ועוז־רוח ורצון כאחד. אבל גם בתוך סערת המלחמה נזכור תמיד, שרצוננו הוא לחדש את הברית בינינו ובין העם האנגלי. אנחנו נצליח במלחמתנו – אם נדע ליצור תנאים לחידוש הברית.

אין לשרטט עכשיו את קוי המלחמה. קו־פעולה אינו דבר שבדוֹגמה. זה תלוי בנסיבות ובתנאי הזמן, העלולים להשתנות. לפי־שעה יש לציין רק קוים כלליים, עיקריים:

א. המצב החדש מחייב אותנו לחזק במהירות ובמידה מכסימאלית את כוחנו הפוליטי והאסטרטגי בכל אותם השטחים, שלא יפָּגעו על־ידי המדיניות החדשה וכל זמן שלא יפָּגעו. זאת אומרת, בשורה הראשונה, התבצרותנו בחיפה, כיבוש הים, רכישת עמדות־מפתח קרקעיות, והקמת תעשיה בעלת ערך צבאי.

בימה של ארץ־ישראל צפונות אפשרויות עצומות, גם משקיות וגם פוליטיות. עומדים לסגור בפנינו את יבשת הארץ – עוד הים פתוח לפנינו. הוא עכשיו פנוי לגמרי. בים לא ניפגש בשום התחרות ערבית. עלינו להתבצר על חוף הים ועל הים גופו. הקרקעות שיש לנו עכשיו על החוף ברובן עומדות שוממות. היה עלינו מעין פחד הים. התרחקנו מהברכה הגדולה ביותר, שנתברכה בה ארצנו. עלינו להקים על חוף הים שרשרת של כפרי־דייגים, ועלינו ליישב את הים באניות, ספינות וסירות יהודיות. בלי הים לא תהיה הארץ לנו. מימי הארץ צריכים לשוקק משייטים, מלחים, ספנים, נווטים ודייגים יהודים. הים הוא דרך לגאולים – הוא גם מקור חיים ועוז.

בשטח גאולת־הקרקע אולי ימינו ספורים – אולם גם בימים במעטים שנשארו עוד אפשר לעשות גדולות. עלינו למהר לתקוע יתד באזורים המסוכנים בצפון ובדרום, על גבול הלבנון וסוריה, ועל גבול מצרים והירדן. מאמץ מיוחד עלינו להקדיש להרי ירושלים. כל החמצה בשטח זה לא תהא לה כפרה ולא יהיו לה שילומים.

פעולתנו המשקית־התישבותית צריכה להיעשות עכשיו מתוך חשבון פּוליטי־אסטרטגי, והחשבון הוא כפול: להכביד על הממשלה את הביצוע ללא־כדאי מבחינה אנגלית. במידה שאנגליה תהיה נזקקת לנו בארץ, בה־במידה תירתע ממדיניות אנטי־ציונית. למטרה זו עלולה להביא גם הקמת תעשיה יהודית, שיש לה ערך צבאי – בשביל כוחות ההגנה הבריטיים – בים, ביבשה, באויר.

ב. עומדים לקבוע לנו מעמד של מיעוט לצמיתות ולהפסיק את העליה לאחר חמש שנים. יודעת אנגליה, מהי עכשיו העליה בשביל העם היהודי – אבל אין היא יודעת עדיין, שהעליה היא לא רק צורך חיוני, אלא גם נשק כביר ורב־אונים בידי העם היהודי. הודענו לממשלה, שאין אנו מכירים לא בתוקף המוסרי ולא בתוקף החוקי של גזירות־העליה החדשות. אולם הכרזות – ולוּ גם צודקות ביותר – לא יפעלו על הממשלה ולא ישַנו את דרכה. במאזני ההיסטוריה יש משקל אך ורק למעשים.

ג. לא ניתן יד למשטר החדש. שום יהודי לא ישתתף במוסד המכוּון לשינוי המשטר. בנידון זה היתה כל המשלחת היהודית מאוחדת, החל בציונים וגמור ב“אגודת ישראל” ובלורדים היהודים. הממשלה אמנם לא תירתע מאי־השתתפות היהודים והודיעה על זאת במפורש למשלחת הערבית. ב“נון קוֹאוֹפּריישון” בלבד לא נכשיל את המדיניות החדשה.

ד. עלינו להוכיח לעם האנגלי, שהממשלה בארץ הפכה להיות ממשלה של כפיה, וכי הוקם בארץ משטר של אלמות. הממשלה הסבירה לנו, מדוע אין היא יכולה להמשיך במדיניות של עשרים השנים הקודמות. המשכה פירושו דיכוי התנגדות הערבים בכוח. יש אמנם די כוח לאנגליה לדכא את התקוממות הערבים, אבל אין אנגליה יכולה מטעמים פוליטיים ומוסריים לדכא בכוח בלבד את התנגדות הערבים. יש לא־מעט אמת בטענה זו. אפשר אמנם לחלוק על דעת הממשלה בנוגע לסיבות המהומות וגורמיהן. מי שידקדק ויפשפש ימצא, שהממשלה עצמה אינה פטורה לגמרי מאחריות למהומות אלו. אולם תהיינה סיבות המהומות מה שתהיינה – אין אנגליה רוצה לדכא בכוח את הערבים לזמן רב. והממשלה באה לידי מסקנה שקו־ההתנגדות הקל ביותר הוא – להתרצות לערבים ולקפח את היהודים. יש להוכיח לאנגליה שזהו חשבון מוטעה. הממשלה האנגלית, גם לאחר כשלון נסיונותיה בלונדון להכניע את היהודים, עדיין מאמינה, שסוף־סוף ישלימו היהודים עם המדיניות החדשה, והיא שומעת בלי ספק מהפקידות הארצישראלית – ואולי גם מכמה יהודים – שהיהודים ימחו, יצהירו, אבל, למעשה לא יעשו כלום. ואמנם אין אנחנו יכולים ללכת בדרכי הערבים. הדרך של הערבים אולי טובה לערבים, כי מטרתם ומצבם אינם מטרתנו ומצבנו. האמצעי ההולם את המטרה הערבית אינו הולם את המטרה שלנו. אבל אין אנו מחויבים לחקות את דרכי הערבים ולשאול מהם את אמצעי־המלחמה שלהם. אם המדיניות החדשה בשטח העליה, הקרקע והחוקה לא תוכל להתגשם בלי שימוש בכוח נגדנו – היא עלולה להיכשל. אנגליה לא תוכל לאורך ימים להשתמש בכוח נגד היהודים, כשם שלא יכלה לעשות זאת כלפי הערבים. באנגליה אין שלטון של היטלר ונאצים, ואין בה משטר טוטליטרי. הממשלה האנגלית, אם־כי רוב גדול עומד עכשיו מאחוריה, איננה כל־יכולה. היא תלויה בדעת־הקהל שבאנגליה, בפרלמנט, בעתונות, וגם במקצת בדעת־הקהל בעולם. ועוד לא החליט העם האנגלי בלבו להשמיד את הציונות ולהרוס את העם היהודי. ואין להניח, שיגיע בקרוב למסקנה זו.

אמנם אין לסמוך אך ורק על ידידינו באנגליה. אלה לא ילחמו לנו אם לא נילחם בעצמנו, אבל אם נילחם – לא נהיה בודדים. ואם בלי שימוש מתמיד בכידונים לא תוכל המדיניות החדשה להיות מבוצעת – לא תבוצע.

ברגע זה, יותר מבכל זמן אחר, עלינו לדעת, שהישוב והציונות אינם היינו הך. בזמן זה לא נוכל להסתפק רק בשמירה על הקיים, וצרכי הישוב ותועלתו אינם יכולים להיות קנה־המידה היחיד בקביעת דרכי פעולתנו. אם מתוך שמירה על הישוב נשלים עם המדיניות החדשה, אנו מתכחשים לציונות, אנו מתנכרים לעם היהודי. קיום הישוב אינו קיום הציונות. אם האינטרסים הציוניים ידרשו קרבנות מהישוב – האינטרסים הציוניים קודמים. למען הגנה על הציונות אין להירתע ממעשים, העלולים לפגוע בישוב.

אמנם יותר מכל זמן אחר משמש הישוב עכשיו משען עיקרי לציונות. אין הוא המשען היחיד. עוד לא פסו אמונים בעם היהודי; עוד לא פסו אמונים באנגליה ובעולם כולו. צרת ישראל קיימת וזועקת השמימה. וצרת ישראל אינה מציקה רק לעם היהודי לבדו. ואפילו בשעה שחורה זו אין אנו צריכים להתיאש מהכוחות המוסריים שבעולם, מהמצפון האנושי ומהחשבון הפוליטי, שיש לעמים רבים ושהוא דוחף אותם לתמוך בציונות, אם מטעמים מוסריים ואם מטעמים פוליטיים; אבל הסדן של מלחמת־ההצלה לציונות הוא עכשיו הישוב. וכשם שלישוב בארץ אין ערך מיוחד בלי הסיכויים הציוניים, כך אין עכשיו כוח ממשי לציונות בלי הישוב. והתנועה הציונית חייבת עכשיו, יותר מבכל זמן אחר, להבין חשיבות הגברתו של הישוב. כל תגבורת הישוב באנשים, בקרקע, במשק, בציוד, בכספים – זוהי תגבורת הציונות. אולם גם הישוב צריך עכשיו יותר מבכל זמן אחר להבין, שגורלו תלוי בגורל מלחמת הציונות, שזכות קיומו וטעם קיומו היא מילוי השליחות החלוצית של העם היהודי כולו.

על הישוב עכשיו לעמוד בראש המלחמה נגד המדיניות החדשה. במלחמה זו יטיל את עתידו ואת עתיד העם, ירים את כבודו וקרנו בעיני העם. אנו נכנסים לתקופת־חירום; נסתיים הפרק הראשון של יחסינו עם אנגליה – פרק של קואופּרציה לקויה, ובטרם נגיע שוב לפרק של ברית ועזרת־גומלין ממשית עלינו לעשות לאל את המזימה של הממשלה להסגיר אותנו. תקופת החירום תדרוש מאיתנו ממדים אחרים ומסגרת חדשה של פעולה, גם פעולה יוצרת וגם פעולה מלחמתית.

הספר הלבן

מאת

דוד בן־גוריון

---

ספר המעל

מאת

דוד בן־גוריון

במתק שפתים

לאחר דיחויים, שלא קשה לשער את סיבתם ונימוקם, נתפרסם סוף-סוף “הספר הלבן”, שבו מודיעה ממשלת-המנדט על מדיניותה העתידה בארץ. אין זו קביעה ראשונה של מדיניות שנעשתה על-ידי הממשלה הנוכחית. ב-7 ליולי 1937 פירסמה הממשלה הצהרה על מדיניותה לאחר שועדה מלכותית הגישה את מסקנותיה לממשלה. ממשלת ה. מ. הודיעה אז, שהיא מסכימה בדרך-כלל לנימוקים ולמסקנות של הועדה המלכותית, ובמשך שנה תמימה חזרה בפרלמנט ובחבר-הלאומים על השיגרה, שהצעת הועדה המלכותית היא הפתרון הטוב ורב-הסיכויים ביותר לשאלת ארץ-ישראל. גם בהצהרה על המדיניות החדשה נסמכת הממשלה בכמה מקומות כאילו על נימוקי הועדה המלכותית, אולם תכנה של המדיניות החדשה סותרת באופן יסודי גם את הנימוקים וגם את המסקנות של הועדה המלכותית, כשם שהיא סותרת את התחייבויות המנדט ומפירה את כל ההבטחות וההצהרות שניתנו על-ידי ממשלות אנגליה בזו אחר זו, מאז הצהרת-בלפור עד השיחות בלונדון, ועד בכלל.

אין לקפּח שכרם של מחברי “הספר הלבן”. אם דרוש היה לטהר שרץ – הרי עשו זאת בערמה ובחריצות של בעלי נסיון רב. המעל הגדול ביותר שנעשה על-ידי ממשלת עם תרבותי בדורנו נוסח והוסבר באמנות גדולה של מומחים ללהטי-סלף וצביעות מתחסדת. הפרת אמוּנים מתעטפת באיצטלה של נאמני-ברית, והתכחשות למנדט – כאילו מחויבת מתוכו. הריסת תקוַת ישראל אינה מכוּונת אלא לטובת העם היהודי. כניעה לטירור של כנופיות המרצחים של המופתי – אינה אלא גינוי, מעשי הטרוריסטים. הפרת התחייבויות בן-לאומיות – אינה אלא פרי נאמנות לרוח ברית חבר-הלאומים. הסגרת ארץ-ישראל למשטר דמים ואנרכיה – אינה אלא פרי הרצון להשליט סדר בארץ, וחירחוּר ריב בין שני העמים – אינו בא אלא כדי לסייע לשלום ולאושר של תושבי ארץ-ישראל.

בטחה הממשלה בכוחה ובתקפה. יש לממשלה זו רוב עצום בבית-הנבחרים הגדול בעולם, ולשירות מדיניותה עומד כוח ענקי של עתונות, פקידות וזיון. לעומת זה קרבן מדיניותה – העם היהודי – מחוסר-אונים ונטול-מגן. אין לו צי, אין לו צבא, אין לו ממשלה, אין לו אפילו פיסת ארץ קטנה שבה הוא אדון לעצמו. ולעם חסר-מגן זה אפשר לעשות הכל – כך כנראה מאמינים תקיפי עולם. אבל יש בכל-זאת דבר שאפילו האדירה בממשלות לא תוכל לעשות לעם היהודי: להוליכו שולל במתק-שׂפתים ומליצות-רמיה. והמעל של “הספר הלבן” יוּקע במלואו. ואם ירצה העם היהודי, והישוב בראשו – תוּשׂם לאל גם המדיניות הבוגדת שבספר המעל.

ה“אמת” על ועידת-לונדון

“הספר הלבן” פותח בהרצאה קצרה על ועידת לונדון – על תקוַת הממשלה להביא את היהודים והערבים לידי הסכם. על ה“ויכוח המלא, החפשי וגלוי-הלב” בין המיניסטרים הבריטים ובין משלחות היהודים והערבים, “על ההצעות שהוגשו על-ידי הממשלה למשלחות אלו – לאור הויכוח ולאור ההרצאות של הועדה המלכותית וּועדת-החלוקה, על דחית הצעות אלו גם על-דיד הערבים וגם על-ידי היהודים, על החירות שנשארה לממשלה לנסח מדיניות משלה”.

סיפוּר-מעשה זה “אינו מדויק” כל צרכו – ועלול להטעות כל מי שלא השתתף בועידת לונדון. הויכוח בלונדון לא היה גלוי-לב ולא היה חפשי, ולא היה עשוי ולא היה מוכשר להביא לידי הסכם. הויכוח לאמיתו היה מכוּון – עד כמה שזה נוגע לדיון שנעשה בין המיניסטרים הבריטיים ובין המשלחת היהודית – להכניע את היהודים ולכפּות עליהם את הצו של כנופיות-הטירור, לאחר שהממשלה נכנעה לו.

לא נעשה מצד הממשלה כל צעד רציני ומעשי להביא לידי הסכם, אלא להכניע צד אחד – את היהודים. הממשלה ניסתה בכל הדרכים לשדל, לפתּות – ולפעמים גם להפחיד – את היהודים, במטרה אחת ויחידה: להסכים לדרישות הערבים. מצד הממשלה נעשו מאמצים נמרצים, עקשניים ומתמידים להביא את היהודים לידי הסתלקות בההבטחות והזכויות שניתנו להם בהצהרת-בלפור ובמנדט, וכמעט בכל יום נדרשו היהודים על-ידי הממשלה להסכים לויתורים יותר גדולים. הממשלה כנראה היתה בטוחה שנקל יהיה להכניע את היהודים, ו“הצעותיה” שהוגשו ליהודים נעשו גרועות מיום ליום. בתחילה, למשל, הציעו ליהודים פַּריטי בתור יסוד למשטר קונסטיטוציוני בארץ, אחר-כך סילקו את הפּריטי והציעו ליהודים מיעוט. בתחילה הציעו ליהודים עליה למשך עשר שנים, שתעלה את מספּרם עד כדי ארבעים אחוז ממספּר האוכלוסים בסוף תקופת עשר השנים, אחר-כך הפחיתוה עד 35 אחוז, ולבסוף העמידו אותה על שליש. בתחילה דנו עם המשלחת היהודית על יסוד המנדט, אחר כך הציעו ביטול המנדט והקמת מדינה “פלשתינאית”. האם אפשר לתאר נסיגה שיטתית ומתמדת זו מראשית הועידה הלונדונית עד סופה כנסיון להשׂגת “הסכם”? – זו היתה כניעה מודרגת לדיקטטורה של המפקדה הטרוריסטית הערבית.

בפתיחת “הספר הלבן” לא נמסר סיפור הוֹגן ואמיתי ממהלך הדיונים בועידת לונדון. כאחד מחברי המשלחת היהודית מעיד כותב הטוּרים האלה, שהסעיף הראשון של “הספר הלבן” אינו אלא רושם מסוּלף וכוזב ממהלך הועידה, וסלף זה נעשה במטרה מסוימת – להטעות את הפּרלמנט הבריטי, את דעת-הקהל הבריטית והעולמית. אם הממשלה רוצה שכל המעונינים יוכלו לשפוט בעצמם על מהלך הועידה – אין לה אלא לפרסם במלואם את הפרוטוקולים של דיוּניה עם המשלחת הערבית ועם המשלחת היהודית, - ואז ישפוט הציבור אם אמנם היו דברי הממשלה והצעותיה בועידת לונדון מכוּונים ועשויים להביא לידי הסכם יהודי-ערבי או להיפך.

מסיפור-המעשה שבפתיחה ל“ספר-הלבן” יוצא, כי לאחר ששני הצדדים דחו את הצעות הממשלה – היתה הממשלה בת-חורין לנסח את המדיניות שלה, ואחרי דיון שקול “החליטה ממשלת ה. מ. להישאר נאמנה בדרך-כלל להצעות שהוגשו בצורה סופית למשלחות הערבים והיהודים ואשר נדונו עמהן”.

גם בפיסקה זו לא הוגדה האמת, רק האמת וכל האמת. המדיניות שנקבעה ב“ספר הלבן” אמנם קרובה להצעות הסופיות שהוגשו למשלחת היהודית, - אבל מדיניות זו לא נוּסחה על-ידי הממשלה כ“בת-חורין” על דעת עצמה – ואין היא נאמנה להצעות שהוגשו ליהודים ולערבים בסוף ועידת לונדון.

הסיום של ועידת לונדון לא היה סיום אלא למחצה. בחמישה-עשר במרס נמסרו ההצעות הסופיות לשתי המשלחות – וּועידת לונדון כאילו נסתיימה. אבל נסתיים המשא-מתן רק עם היהודים. מאז ועד הימים האחרונים נמשך ללא הרף משא-ומתן חד-צדדי עם הערבים – בלי ידיעת הצד השלישי. ותוך כדי משא-ומתן זה הוכנסו שינויים חשובים ועקרוניים בהצעות הממשלה לרעת היהודים. הטרוריסטים הערבים ותומכיהם בחוץ המשיכו את לחצם על הממשלה, גם על-ידי הטירור בארץ וגם על-ידי אינטר בנציה של ממשלות ערביות זרות, והממשלה שינתה את הצעות לונדון ועשתה ויתוּרים נוספים לערבים. ו“הספר הלבן” מתחילתו ועד סופו אינו אלא ביטוי נאמן לכניעה גדלה והולכת של ממשלת-המנדט ללחץ הטירור, הפיסי והפּוליטי, מצד הערבים.

בהמשך הניתוח של “הספר הלבן” יצוינו ההבדלים שבין המדיניות של “הספר הלבן” ובין ההצעות שהוגשו למשלחות בלונדון. מחבּרי “הספר הלבן”, כיד הניסוח הטובה עליהם, ביטחו עצמם באחריות מפני הוקעת הסלף, ובהבטיחם את הקורא כי במדיניותם נשארו נאמנים להצעות שהוגשו למשלחות, הוסיפו את מילות-הסייג: “בדרך-כלל”. אולם העוּבדה שהשינויים – והם לא מעטים ולא נטולי-חשיבות – מכוּונים כולם לסיפוק תביעות המשלחת הערבית, תענה את כחש המיתּממים ומתחסדים.

השמטות שכוונתן ביטול התחייבויות מדיניות

בראש סעיף 2 של “הספר הלבן” מציינת הממשלה, שהמנדט “קבע את המדיניות של ממשלות בריטיות בזו אחר זו מזה עשרים שנה”. אפשר לערער על הנחה זו ולפקפק באמיתה. מוּתר להניח שאילו היתה הממשלה מגשימה את המנדט באמונה, בשלמות, ברצון טוב ובהתמדה במשך עשרים השנים שעברו, לא היינו באים עד הלום. בעדויות נציגי הסוכנות בפני הועדה המלכותית ובתזכירים שהוגשו לועדה זו ולועדות-המנדטים נקבעו עובדות מרובות, שיש בהן כדי לסתור את ההנחה שהמנדט הוא-הוא שקבע מדיניותה של הממשלה מזה כעשרים שנה. אולם “הספר הלבן” מכוּון בעיקרו לקביעת המדיניות העתידה, ועל מדיניות זו יש לעמוד הפעם.

לפני ועידת לונדון הכריזו באי-כוח הממשלה בפרלמנט (בויכוח הארצישראלי שנתקיים ב“בית התחתון” ביום 24 לנובמבר) ש“הממשלה כמובן תיכנס לדיונים אלה כשהיא קשורה להתחייבויות המנדט כלפי היהודים והערבים, קשורה בחובתה כלפי הפרלמנט, שאר חברי חבר-הלאומים ומדינות-הברית של אמריקה” (מדברי מיניסטר-המושבות מ. מקדונלד), ובתשובה לשאלת הרבּרט מוריסון ענה הרוזן וינטרטון בשם הממשלה: “האם הבית-הלאומי בארץ ישראל והצהרות הממשלות הקודמות על דבר הבית-הלאומי ליהודים בארץ-ישראל והצהרת-בלפור – עדיין קיימים?” התשובה היא חיובית ופשוטה: “כן”.

“הספר הלבן” בא להפוך את החיוב הפשוט לשלילה מורכבת. ומלאכת-הפיכה זו מתחילה בסעיף 2 של “הספר הלבן”. סעיף זה מסַכּם תכנו של המנדט ומעמידו על ארבע התחייבויות: א) שמירת המקומות הקדושים, ב) סיוע לבית-הלאומי, ג) הגנת זכויות התושבים, ד) הקמת מוסדות של שלטון עצמי. בלי להיכנס הפעם בויכוח תיאוריטי אם באמת זהו המיון ההגיוני והמילוי המלא של תוכן התחייבויות המנדט, ומהו המשקל היחסי של כל אחת ההתחייבויות – אם-כי שאלת המשקל היחסי של ההתחייבויות היא אולי מכרעת בבירור הנוכחי, - הרי יש לבדוק בעיקר כיצד רואה “הספר הלבן” את ההתחייבויות כלפי הבית-הלאומי וכיצד הוא עומד לקיים אותן – או לחסלן.

“הספר הלבן” מונה את ההתחייבויות שניתנו לעם היהודי – ובמנין זה נשמטו ארבעה דברים: 1) הכרת השפה העברית כאחת משלוש השפות הרשמיות של הארץ, 2) הסוכנות היהודית כאוֹרגן מוסמך לייעץ את ממשלת הארץ ולפעול יחד אתה בכל הענינים הנוגעים להקמת הבית-הלאומי ולהשתתף בפיתוּח הארץ, 3) הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ-ישראל, 4) הכרה בין-לאומית של הנימוקים להקמה-מחדש של הבית-הלאומי של העם היהודי בארץ-ישראל.

“השמטות” אלו לא נעשו במקרה או מתוך רצון לקצר, אלא בכוונה ובמזימה מסויימת: לבטל את ההתחייבויות המדיניות הכרוכות בעקרונות אלה.

“הספר הלבן” מסכּם תחילה את ההתחייבויות ליהודים והוא מצטט סעיף ב' של המנדט. אולם הציטטה שב“ספר הלבן” אינה מתאימה לטכּסט המקורי. בסעיף ב' של המנדט נאמר, כי “ממשלת-המנדט חייבת לשׂים את הארץ בתנאים פּוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים אשר יבטיחו את הקמתו של הבית-הלאומי היהודי, כאשר נקבע באַקדמה”. הכוונה של שלוש המלים האחרונות היא לפיסקה שבאַקדמת המנדט האומרת: “היות שעל-ידי כך (כלומר על-ידי הצהרת-בלפור) ניתנה הכרה לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי ובין ארץ-ישראל ולטעמים (Grounds) להקים שוב את ביתו הלאומי בארץ הזאת”. אולם סעיף ב' זה מופיע ב“ספר הלבן” בשתי השמטות רבות-משמעות. במקום הבית הלאומי (The national home) נאמר בית-לאומי (A national home) והמלים “כאשר נקבע באַקדמה” נשמטו לגמרי. בהשמטה שרירותית זו נתכוונו מחבּרי “הספר הלבן” לעקור את היסודות – ההיסטורי והמציאותי – שעליהם מבוססת זכותו של העם היהודי לשוב לארץ הקשורה אתו קשר היסטורי ולהקים בה שוב את ביתו הלאומי.

השמטה זו היתה דרושה למחבּרי “הספר הלבן”. אילו ציטטו את המנדט כהלכתו היה נופל כל פּלפּוּל-הרמיה שעליו מתבססת המדיניות של “הספר הלבן”, כי הנימוקים הניתנים ב“ספר הלבן” למדיניות החדשה אינם מתישבים בשום אופן עם שני העקרונות שאושרו באקדמה למנדט. אי-אפשר לפרש בשום אופן שה“רקונסטרוקציה” של “הבית הלאומי” – כוונתה שהיהודים יהיו למיעוט נצחי בארץ, ושהקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארצו מתיר הפסקת העליה היהודית.

ב“ספר הלבן” נשמטו גם הכרת השפה העברית והסוכנות היהודית ממנין ההתחייבויות לעם העברי. השמטות אלו אף הן אינן באות לשם קיצור הטכּסט – אלא לשם קיצוּץ זכויות. בפרק על החוקה הנעקרה זכותה של הסוכנות היהודית. לא רק מוסד נשמט – אלא זכות העם היהודי שבגולה בוטלה. “הספר הלבן” אינו מכיר אלא ביהודי ארץ-ישראל ובזכויות תושבי-הארץ. ההבטחה שניתנה לעם היהודי – ולא ליהודי ארץ-ישראל בלבד – הוּפרה. ובכל הסעיפים המדברים על הבטחת אינטרסים שונים במדינה העצמאית של פלשתינה – וביניהם גם אינטרסים שלא נזכרו כלל במנדט – נפקד מקומה של השפה העברית.

הכל לפי הצורך – לרעת היהודים

“הספר הלבן” השולל את כל ניתוחה המדיני ומסקנותיה היסודיות של הועדה המלכותית כשהן נוחות ליהודים, משתמש בכל הערה טפלה ועראית של הועדה המלכותית למען הסיק מתוכה מסקנות מרחיקות-לכת לרעת היהודים, שלא עלו על דעתה של הועדה. סעיף 3 של “הספר הלבן” נתלה בהערת הועדה המלכותית על אי-בהירות הנוסחה של “בית-לאומי לעם היהודי”. באי-בהירות זו יש לראות לפי “הספר הלבן” “גורם יסודי לאי-השקט ולאיבה שבין הערבים והיהודים”. ממשלת ה. מ. משוכנעת, שלמען שלומם וטובתם של כל תושבי הארץ יש הכרח בהגדרה בהירה של מדיניות ומטרות. הצעת-החלוקה של הועדה המלכותית יכולה היתה להביא בהירות זו, אולם נמצא שהקמת שתי מדינות – ערבית ועברית – עצמאיות ונושאות עצמן בתוך פלשתינה, אינה בת-הגשמה, ומשום-כך ראתה הממשלה צורך להמציא מדיניות אלטרנטיבית, אשר תהלום את צרכי המצב בארץ-ישראל, מתוך התאמה להתחייבויות כלפי הערבים והיהודים. דעותיה והצעותיה (של ממשלת ה. מ.) מנוסחות בשלושה הפּרקים דלקמן: 1) חוקה, 2) עליה, 3) קרקע.

“הספר הלבן” קבע, איפוא שתי בחינות למדיניות החדשה: א) מתאימה להתחייבויות, ב) הולמת למצב. בהמשך הדברים נראה עד כמה המדיניות המוּצעת עומדת בשתי בחינות אלו.

לנו חשוב לציין לפי שעה שהמדיניות החדשה אינה אלא הצעה הטעונה, כנראה, אישור הפרלמנט וחבר-הלאומים. אבל מיד מתעוררת שאלה, אם המדיניות של “הספר הלבן” אינה אלא הצעה – כיצד מוציאה כבר הממשלה לפועל את הסעיף העיקרי שבהצעותיה, סעיף העליה, וכיצד מכריז “הספר הלבן” בסעיף 16 (סעיף הקרקע), שעם פירסום “הספר הלבן” ינתן תוקף לסמכותו של הנציב לאסור ולהסדיר העברת קרקעות? אם “הספר הלבן” אינו אלא הצעה של מדיניות, והצעה לא מאושרת ומוסמכת, - כיצד רשאית ממשלת המנדט לנהוג בשאלת העליה והקרקע לפי “הספר הלבן”?

הבית-הלאומי לפי פירוש “הספר הלבן”

מתוך נסיון “להבהיר” את המוּשׂג “בית-לאומי” בא “הספר הלבן” לידי חיסולו. תחילה קובעים שבית-לאומי אינו מדינה יהודית, אחר-כך עושים צעד שני וקובעים שארץ-ישראל צריכה להיות מדינה ערבית – והרי יוצא ממילא שבית-לאומי פירושו גיטו יהודי בתוך מדינה ערבית. “הספר הלבן”, כמובן, אינו קורא את הילד בשמו. אין הוא קובע שארץ-ישראל תיהפך למדינה ערבית – אלא מדינה פלשתינאית בלבד, אבל המדינה זו נידונים היהודים להיות רק שליש התושבים ולא יותר, ולשליש תושבים אלה לא יהיה אפילו שויון אזרחי רגיל, אלא זכות התישבותם תהיה מצומצמת בתחום-מושב מסוים – כאשר יקבע הנציב העליון לפי ראות עיניו. ומדינה “עצמאית” – אם בזמן מן הזמנים תוּגשם העצמאות הזאת להלכה ולמעשה – שהערבים יש להם בה רוב של שני-שלישים, אי-אפשר שלא תהיה אלא מדינה ערבית, ביחוד לאחר שהעליה היהודית תופסק עוד לפני הקמת העצמאות – עוד כשנציב עליון יהיה השליט בפלשתינא, וכל “התחייבות להקל על הקמת הבית הלאומי” לא יהא לה צידוק ולא תהיה קיימת לאחר שיעלו לארץ עוד שבעים וחמישה אלף יהודים במשך חמש השנים הבאות.

ו“בית-לאומי” לפי פירושו המעשי של “הספר הלבן” משמעו – חצי מיליון יהודים בלי זכויות אזרח נתונים תחת שלטון ערבי.

פירוש זה למושג בית-לאומי הריהו בעצם כל תכנו של “הספר הלבן” – ועכשיו לא נשאר לנו אלא לראות כיצד מתָרצים מחבּרי “הספר הלבן” את הפירוש “הנאמן” הזה.

לא ציונים בלבד – גם אישי בריטניה ואמריקה

“היו כאלה שטענו – כך מתחיל סעיף 4 – שהביטוי “בית-לאומי” לעם היהודי יש בו משום סיכוי שהארץ תוכל להיות במועד הנכון מדינה יהודית או קומונוולט (קהיליה) יהודי”. מחבּרי “הספר הלבן” סתמו ולא פירשו מי היו הטוענים טענה זו. אולם “הספר הלבן” רוצה במכוּון ובערמה ליצור רושם שטוענים אלה היו רק מנהיגים ציונים – ואין פּרלמנט אנגלי וחבר-הלאומים חייב, איפוא, לשים לב לטענות הצד המעונין. אבל אין “הספר הלבן” אומר זאת במפורש – כי נקל יהיה לתפוס אותו בכזב. ולכן הוא מערים ומוסיף ציטטה מרוסקת מהדו"ח של הועדה המלכותית, שמתוכה יעמוד הקורא בעצמו על הכוונה הנסתרת. ומיד אחרי הפיסקה הנזכרת לעיל באה הוספה בזו הלשון: “אין ממשלת ה. מ. רוצה לחלוק על ההשקפה, שהובעה על-ידי הועדה המלכותית, כי בעת מתן הצהרת-בלפור הכירו המנהיגים הציונים, שמדינה יהודית בסופו של דבר אינה מוצאת מכלל האפשרות, לפי נוסח אותה הצהרה. אלא שיחד עם הועדה המלכותית מאמינה הממשלה כי מנסחי המנדט, שהכרזת-בלפור הוּבלעה בו, לא יכלו להתכונן לכך כי פלשתינה צריכה ליהפך למדינה יהודית נגד רצונם של תושבי הארץ”. בפיסקה קצרה זו נבלע סירוס מכוּכּם:

אין זה נכון שאפשרות הקמת מדינה יהודית לפי הצהרת-בלפור היתה רק דעת המנהיגים הציונים. הועדה המלכותית, המציינת אמנם שכך היתה דעת המנהיגים הציונים, אמרה באותו מקום עוד דבר, כי מחבּרי “הספר הלבן” מצאו צורך להעלימו ולהסתירו. הדעה ש“הקמת מדינה יהודית אינה מוּצאת מכלל האפשרות לפי נוסח הצהרת-בלפור” – היא לפי עדות הועדה המלכותית – דעתם של מחבּרי הצהרת-בלפור עצמם.

בפרק השני, בסעיפים 21–20 של הדו“ח: מבררת הועדה המלכותית את מובנה של הצהרת-בלפור. ואלה דברי הועדה: “הורשינו לבדוק את המיסמכים המשתייכים לשאלה, וברור לנו שהמלים “הקמת בית-לאומי בארץ-ישראל” היו פרי פשרה בין אותם המיניסטרים אשר התכוונו להקמת מדינה יהודית בבוא המועד ובין אלה שלא התכוונו לכך. ברור בכל אופן שממשלת ה. מ. לא יכלה להתחייב להקים מדינה יהודית. היא יכלה רק לקבל על עצמה הקלת גידולו של הבית. וזה יהיה תלוי בעיקר בהתלהבות וביזמה של היהודים אם הבית יגדל למדי עד כדי היותו מדינה. – וכך ברור שהממשלה הכירה שמדינה יהודית יכולה להיוָסד במשך הזמן, אלא שלא היה באפשרותה לומר שהדבר יקום, ועוד פחות מזה – להביא לידי הקמתו ברצון עצמה”. ורק אחרי קביעה זו מוסיפה הועדה המלכותית: “המנהיגים הציונים מצדם הכירו שהקמת מדינה יהודית בעתיד אינה מוּצאת מכלל נוסח ההצהרה – וכך הוּבן הדבר גם במקומות אחרים”. “אני משוכנע – אמר הנשיא וילסון – בשלושה במרס 1919 – שמדינות-הברית, במלוא ההסכמה של ממשלתנו ועמנו, נמנו וגמרו שבארץ-ישראל יונחו היסודות לקומונוולט יהודי”. גנרל סמאטס, שהיה חבר בקבינט-המלחמה האימפּריאלי (ממשיכה הועדה המלכותית) בשעת מתן ההצהרה, בדבּרו ב-3 לנובמבר 1919 ביוהניסבורג, חזה מראש זרם גדול והולך של עולים יהודים לארץ “ומדינה יהודית גדולה מוּקמה מחדש בארץ זאת בדורות הבאים”. לורד רוברט ססיל בשנת 1917, סיר הרבּרט סמואל בשנת 1919, ומר וינסטון צ’רצ’יל בשנת 1920 כתבו ודיברו בנוסח שמשמעותו אינה אלא אפשרות של הקמת מדינה יהודית”. מדברים אלה של הועדה ברור שלא רק מנהיגים ציונים היו סבורים כי הצרת-בלפור מאפשרת הקמת מדינה יהודית. וכש“הספר הלבן” מייחד את הדיבּוּר רק על המנהיגים הציונים – קשה לומר שהוא עושה זאת ביושר רב ובאמיתּיות שלמה.

הסתמכות-שוא על “הספר הלבן” של צ’רצ’יל

הועדה המלכותית, כפי שראינו, קובעת בהחלט שבהצהרת-בלפור התחייבה הממשלה על הקלת גידוּלו של הבית-הלאומי, והדבר יהיה תלוי ביהודים אם הגידול יהיה מספּיק עד כדי הקמת מדינה. “הספר הלבן” אינו יכול, איפוא, להיתלות בועדה המלכותית כשהוא בא לקבוע שההבטחה שניתנה ליהודים מונעת את האפשרות של הקמת מדינה יהודית. ולכן מבליע “הספר הלבן” את הצהרת-בלפור במנדט, והוא מכריז ומודיע ש“מנסחי המנדט לא יכלו להתכוון להקמת מדינה יהודית”.

שמא ישאל הקורא: הכיצד? היות והצהרת-בלפור מאַפשרת הקמת מדינה יהודית (דבר זה יהיה תלוי רק “בהתלהבות וביזמה” של היהודים), והצהרת-בלפור היא חלק אורגני של המנדט, - איך יתכן שהמנדט ישלול דבר שהצהרת-בלפור מחייבת? התחכּמו מחבּרי “הספר הלבן” והוסיפו בסוף הסעיף ארבע מלים חדשות: “בניגוד לרצון התושבים הערבים”. יוצא איפוא שהגשמת הצהרת-בלפור תלויה ברצון תושבי הארץ. אבל היכן נאמר דבר זה בהצהרה או במנדט?

הכירו כנראה מחבּרי “הספר הלבן” שהנָחתם אין לה על מה לסמוך – והריהם נעזרים ב“ספר לבן” משנת 1922 – ב“ספר הלבן” של צ’רצ’יל.

“אפשר לומר – מוסיף “הספר הלבן” בסעיף 4 – כי הסברה שפלשתינה לא היתה צריכה ליהפך למדינה יהודית משתמעת מתוך כלל הכתוב בקטע מן “הספר הלבן” משנת 1922” (וכאן באה ציטטה המתחילה במלים “הושמעו הודעות בלתי-מוסמכות” ומסתיימת במלים “בית כזה יוקם בתוך פלשתינה”).

“הספר הלבן” משנת 1922, שמחבּרי “הספר הלבן” החדש כל-כך מסתמכים עליו בשעה שזה נחוץ להם, היה כמובן גם לעיני הועדה המלכותית, והועדה המלכותית כבר ביררה את השאלה אם “הספר הלבן” משנת 1922 התכוון למנוע הקמת מדינה יהודית או לא.

ואלה דברי הועדה (פרק ב', סעיף 39): “הגדרה זו של הבית-הלאומי נתפרשה לעתים כאילו היא מונעת הקמת מדינה יהודית. אולם, אם-כי הפרזיאולוגיה נתכוונה במפורש לפצות, עד כמה שאפשר, את ההתנגדות הערבית לבית-הלאומי, אין אף מלה שמשתמע ממנה לאיסוּר הקמת מדינה יהודית בעתיד, ומר צ’רצ’יל עצמו העיד בפנינו שלא היתה שום כוונה לאיסור כזה”.

כיצד התעלמו מחבּרי “הספר הלבן” החדש מעדוּת ניצחת זו של אבי “הספר הלבן” משנת 1922, ומהודעה מפורשת של הועדה המלכותית הסותרת את כל בנין-הרמיה של ספר-המעל?

גם הערבים קיבלו את שלטון היהודים בארץ-ישראל

לא רק הממשלה האנגלית בזמנה ידעה היטב מהי הכוונה של הצהרת-בלפור – אלא גם הערבים.

ה“טיימס” הלונדוני מיום 12 לדצמבר 1918 – כשנה לאחר מתן הצהרת-בלפור, - פירסם הצהרה שמסר האֵמיר פייסל, בנו של המלך חוּסיין, לבא-כוחו של “רויטר”, ובה נאמר:

“שני הענפים העיקריים של המשפחה השמית, הערבים והיהודים, מבינים איש את אחיו, ואני מקוה, שלאחר חילוף דעות בועידת-השלום, שתודרך ברעיונות של הגדרה עצמית לאומית, כל אחת משתי האומות תתקדם בהצלחה לקראת הגשמת שאיפותיה. הערבים אין עינם צרה ביהודים הציונים, ובדעתם להתיחס אליהם כהוגן, והיהודים הציונים הבטיחו לערבים הלאומיים בדבר כוונתם לדאוג לכך שגם היחס אליהם יהיה הוגן בשטחים השייכים לכל צד”.

כעבור שבועות אחדים חתם פייסל על החוזה עם ד"ר וייצמן (באחד למרס 1919) שבו נאמר בין השאר:

“מיד לאחר סיום הדיונים בועידת-השלום יקָבעו הגבולות המסוימים שבין המדינה הערבית ובין ארץ-ישראל. – בקביעת החוּקה וההנהלה של ארץ-ישראל יאחזו בכל האמצעים שידָרשו בשביל ההבטחה המלאָה ביותר להגשמת הצהרתה של הממשלה הבריטית משנים בנובמבר 1917. – יאחזו בכל האמצעים הדרושים לאמץ ולעודד עלית היהודים לארץ בקנה-מידה רחב, ובמהירות האפשרית יעמידו את היהודים על הקרקע”.

בששה לפברואר 1919 הופיע פייסל בראש המשלחת הערבית הרשמית בפני ועידת-השלום. במשלחת השתתפו בין אחרים גם נורי סעיד, ראש הממשלה הנוכחית בעיראק, ועוּני ביי עבד-אל-האדי, חבר המשלחת הערבית בלונדון, חבר “הועד הערבי העליון” ומנהיג מפלגת אסתיקלאל בארץ-ישראל. משלחת זו הוציאה בפירוש את ארץ-ישראל מכלל הארצות שהערבים תבעו להן עצמאות.

יתר על כן, משלחת ערבי סוריה הופיעה אף היא באותו זמן (13 בפברואר 1919) בפני ועידת-השלום. משלחת זו היתה מורכבת משוּכּרי גאנם (ראש הועד הסורי), אניס שחדה, נציג הערבים הנוצרים, ג’מיל ביי ברדם, ראש הממשלה בסוריה בשנים האחרונות, ואחרים. משלחת זו דרשה הפרדת בוריה וארץ-ישראל מחג’אז, באשר ערבי סוריה וארץ-ישראל מפותחים יותר מתושבי חצי-אי-ערב, ובדרישות שלה עמדה באופן מיוחד על ארץ-ישראל במלים אלו:

"ארץ-ישראל היא בלי-ספק החלק הדרומי של ארצנו. הציונים תובעים אותה. אנחנו סבלנו כל-כך הרבה כסבל היהודים, ולא יתכן שלא נפתח לרווחה את שערי ארץ-ישראל בפניהם. כל היהודים הנרדפים בארצות נחשלות ידועות רצויים הם, ונאמר להם “ברוכים הבאים”. יתישבו בארץ-ישראל, אולם בארץ-ישראל אוטונומית הקשורה בסוריה אך ורק בקשרי פדרציה. כלום ארץ-ישראל הנהנית מאוטונומיה רחבה לא תשמש בשבילם בּטוחה מספיקה?

אם הם יהווּ רוב – יהיו הם השליטים".

זאת חשבו מנהיגי הערבים בימי הצהרת-בלפור. זאת, לפי עדות הועדה המלכותית, חשבו חברי הקבינט הבריטי שהשתתפו בעצמם (לויד ג’ורג', צ’רצ’יל, סמואל, סמאטס ואחרים) בניסוח הצהרת-בלפור.

מהו, איפוא, היסוד לאימרה של “הספר הלבן” כי מנסחי המנדט, שהצהרת-בלפור הובלעה בתוכו, לא התכוונו לכך שארץ-ישראל תיהפך למדינה יהודית? “הספר הלבן” נמנע מלציין את הסעיף, הפסוק או הדיבור במנדט האוסר על מדינה יהודית. והוא נמנע מעשות זאת מטעם פשוט: במנדט אין זכר ואין רמז לאיסור זה. במנדט ובהצהרת-בלפור הובטחה לעדות הבלתי-יהודיות שמירת זכויותיהן האזרחיות והדתיות. האין שמירה זו מתישבת עם קיום מדינה יהודית?

הבטחה נעלמה לערבים

“הספר הלבן” קובע בשרירות, “כי אין זה חלק מן המדיניות שלה שהארץ תיהפך למדינה יהודית. על צד האמת יהא זה, לדעתה, בניגוד להתחייבויותיה על פי המנדט וגם להבטחות שניתנו לעם הערבי בעבר, כי תושבי הארץ הערבים יעָשו נתיני מדינה יהודית נגד רצונם”.

כבר ראינו שאין כל יסוד להנחה כי המנדט שולל הקמת מדינה יהודית, וכנראה שמחברי “הספר הלבן” הרגישו בחולשת הנימוק הזה, ולכן הוסיפו נימוק חדש שלא הופיע עד ימינו אלה, שכאילו ניתנה לעם הערבי הבטחה מעין זו. ונשאלת השאלה: מתי ניתנה הבטחה זו – לפני הצהרת-בלפור או לאחריה? נותני הצהרת-בלפור, כפי שהוברר כבר בהחלט, חזו מראש אפשרות של הקמת מדינה יהודית. הידעו הם על ההבטחה הנעלמה הזאת? הצהרת-בלפור? הנתאשרה הבטחה זו על-ידי חבר-הלאומים כאשר נתאשרה על-ידו הצהרת-בלפור? או שמא ניתנה ההבטחה לאחר הצהרת-בלפור – ואיש לא ידע? מדוע לא נשמע כלום על ההבטחה הזאת במשך כל עשרים השנים הללו? לשוא יחפש הקורא תשובה לשאלות אלו. נניח לרגע שקיימת באיזה מקום נסתר הבטחה נעלמה זו – מה כוחה ותקפה המוסרי והמשפטי? לאחר שאנגליה הסכימה לקבל את המנדט על ארץ-ישראל מטעם חבר-הלאומים – ארץ זו מתנהלת בהתאם לחוק היסודי שנקבע ונתאשר על-דיד חבר-הלאומים. אנגליה אינה בעלת ארץ-ישראל. ארץ-ישראל אינה טריטוריה בריטית. התוצרת של ארץ-ישראל אינה פטורה ממכס אנגלי, כתוצרת בריטית. מהי הזכות המוסרית והיורידית של בעלת-המנדט לקבוע בהסתר ועל דעת עצמה את גורל הארץ בעתיד? רק לפני חצי-שנה הכריזה הממשלה בפרלמנט הבריטי על ידי הרוזן וינטרטון – אותה ממשלה שניסחה עכשיו את “הספר הלבן” – כי הצהרת-בלפור בעינה עומדת, כי כל התחייבויות אנגליה כלפי העם העברי עומדות – כיצד יכלה ממשלה זו להעמיד פנים שקביעתה החדשה נעשית בהתאם להתחייבויותיה על פי המנדט? החָל שינוי בנוסח המנדט מאז ועידת לונדון?….

מעשים שהם היפוכה של הכרזה חגיגית

בסעיף 5 מצטט שוב “הספר הלבן” פרשה ארוּכה מ“הספר הלבן” של צ’רצ’יל (1922), ומכריז בראשית סעיף 6 חגיגית, כי “ממשלת הוד מלכותו נאמנה לפירוש זה של ההצהרה משנת 1917, ורואה אותו כתיאור מוסמך ומקיף של אופי הבית-הלאומי היהודי”.

אולם באותו “ספר לבן” משנת 1922 נקבעו ארבעה עקרונות הכרחיים “למען הסיכויים הטובים ביותר להתפּתחות החפשית של הבית-הלאומי”, והם:

א. עליה יהודית לפי יכולת-הקליטה הכלכלית של הארץ.

ב. היות היהודים בארץ בזכוּת ולא בחסד.

ג. הבטחת קיומו של הבית-הלאומי באופן בין-לאומי.

ד. הכרה רשמית שהבית-הלאומי נשען על קשר היסטורי עתיק.

המדיניות המוכרזת ב“ספר הלבן” החדש הורסת ומבטלת כל ארבעה עקרונות אלה. – העליה היהודית מכאן ואילך נקבעת בשרירות-לב ובמיכסת-סדום, ולאחר חמש שנים היא נפסקת לגמרי. גורל היהודים נמסר לשלטון הרוב הערבי – אם וכאשר יקום שלטון זה. הערובות הבין-לאומיות לבית-הלאומי נדרסות ונעשות פלסתר. הקשר ההיסטורי בין ארץ-ישראל ובין עם ישראל ניתק לאחר חמש שנים – אם המדיניות של “הספר הלבן” תבוצע. קשה לתאר התעללות יותר צינית בָאמת משיש בהכרזה חגיגית ורשמית זו, העושה את ההיפך ממה שהיא אומרת.

פירושים מאחזי עינים

לאחר שסעיף 7 קובע שאין לערבים כל “בסיס צודק לתביעה שארץ-ישראל צריכה ליהפך למדינה ערבית” – באים סעיפים 11–8 וקובעים שבתוך עשר שנים תיהפך ארץ-ישראל למדינה ערבית… מסקניוּת זו אף היא נעשית באותם להטי-סלף ש“ספר לבן” זה מצטיין בהם כשהוא בא לפרש את סעיפי המנדט, אלא שכאן נהפכת השיטה. ביחס להתחייבויות היהודים יודעים מחבּרי “הספר הלבן” “לפרש” את המנדט באופן שכל “הן” שבו נהפך ל“לאו”; אולם ביחס להתחייבויות הערבים הפירושים הופכים כל “לאו” ל“הן”.

בהפיכת ארץ-ישראל למדינה ערבית נאחז “הספר הלבן” בסעיף ב' של המנדט המחייב, כידוע, את ממשלת-המנדט לשים את הארץ בתנאים פוליטיים, כלכליים וכו' אשר יבטיחו את הבית-הלאומי, כפי שנקבע באקדמה. באותו סעיף יש הוספה האומרת: “וגם לפתח מוסדות של שלטון עצמי”. במנדטים לסוריה ועיראק נאמר “להביא לידי עצמאות” – אולם במנדט הארצישראלי, שהוא יחיד במינו, אם-כי כמנדט “אלף”,¹ נשמטה בכוונה ובמטרה ברורה החובה של “עצמאות”, כי מנסחי המנדט ידעו שהמטרה העיקרית של המנדט הארצישראלי היא הקמת הבית-הלאומי, ובית-לאומי ועצמאות אינם מתישבים. ולכן השתמשו מנסחי המנדט במושג של “מוסדות שלטון עצמי” ולא במושג של עצמאות, אפילו לא במושג “שלטון עצמי”.

ועדת-המנדטים פסקה לא-פעם שחובת הבית-הלאומי קודמת לחובת “מוסדות שלטון עצמי”, וכשנתעוררה שאלת המועצה המחוקקת נקט גם הפּרלמנט האנגלי עמדה זו, וחיוה דעתו (אם-כי לא הצביע פורמלית) שבהקמת מועצה מחוקקת יש סכנה לבית-הלאומי, ולכן אין להקימה. אולם עד עכשיו לא עלה על דעת מישהו לזהות את המושג “מוסדות שלטון עצמי” עם מושג “עצמאות”, כי לא בכדי נמנע המנדט להשתמש במונח זה.

הועדה המלכותית עמדה על שאלה זו, וביררה את מהותן וטבען של ההתחייבויות הכלולות בסעיף ב' של המנדט והיא באה לידי מסקנה, “שאין כל ספק בדבר, שהמטרה הראשונית של המנדט, כפי שנוסחה באקדמתו ובסעיפיו, היא לקדש את הקמתו של הבית-הלאומי היהודי”. מסקנה זו, כשאר מסקנות הועדה, אושרה לפני שנה וחצי על-ידי הממשלה. עכשיו באה אותה ממשלה ומכריזה, שהחובה להקים “מוסדות שלטון עצמי” לא רק שהיא קודמת לבית-לאומי, לא אף מבטלת אותו – כי “מוסדות שלטון עצמי” פירושם עצמאות, ועצמאות במשך עשר שנים דוקא, ותוך עשר שנים אלה יגָזר על היהודים להישאר מיעוט נצחי של שליש, העצמאות תינתן איפוא לרוב הערבי, והמדינה אשר תוקם תהיה מדינה ערבית.

ושוב מרגישים מחברי “הספר הלבן” שפירושם הוא דחוק במקצת ואינו עומד בפני בקורת האמת, והריהם מוסיפים: “אף בלא התחייבות מפורשת (?) זו, היתה ממשלת ה. מ. רואה את הישָארותם של אוכלוסי הארץ תחת אפּיטרופּסות מנדטורית לצמיתות כמעשה העומד בסתירה עם כל רוח משטר המנדטים”. שוב השתמשו המחברים בעָרמה קטנה והוסיפו מלה קלילה אחת “לצמיתות” שאינה כלל מן הטענה, למען תת לסילוף המנדט צורה יותר הוגנת. הקורא התמים, כשתעמוד לפניו הברירה בין מתן עצמאות ובין אפּיטרופּסות לצמיתות – ודאי שירָתע מהטל הפּיטרופּסות מנדטורית על הארץ לצמיתות. אבל עָרמה זו היא שקופה יותר מדי. מי טען שארץ-ישראל תעמוד לעולם תחת מנדט?

אם ממשלת-המנדט רוצה להסתלק בהקדם מהמנדט ומהשלטון על ארץ-ישראל הכרוך בו – הרשות בידה. ב“ספר הלבן” קשה למצוא סימן ממשי לרצון זה. בכל אופן “הספר הלבן” מכריז בדברים ברורים שאינם משתמעים לשתי פּנים, שבמשך עשר השנים הבאות ישָאר בארץ השלטון האנגלי, ואין כל הודעה ברורה ומוחלטת שלאחר עשר שנים תסתלק מכאן ממשלת-המנדט. להיפך, יש הוראה ברורה שממשלת ה. מ. חושבת כבר עכשיו, כי יתכן הדבר שגם לאחר עשר שנים ישָאר כאן השלטון האנגלי, ואם שלטון זה לא יהיה שלטון של כוח בלבד, הרי הסמכות המשפּטית היחידה לשלטון זה, שיש לה תוקף בין-לאומי, היא סמכות המנדט מטעם חבר-הלאומים. וראש ועדת-המנדטים כבר הורה הלכה (באבגוסט 1937) “שאין להעלות על הדעת, כי בתקופת-המעבר שבין המשטר הנוכחי לבין הקמת משטר חדש תהא ארץ-ישראל מנוהלת בהחלט לפי שרירות לבו של בעל-המנדט. אם המנדט יעָלם בטרם שמקבלים איזה שהוא כתב-מינוי אינטרנציונלי – תאבּד בריטניה הגדולה את הזכות שבתקפה היא מושלת בארץ. אם המנדט נמשָך, אפילו בתורת מעבר, הוא נמשָך עם כל התחייבויותיו!”

ומחברי “הספר הלבן” האדוקים כל-כך לפי הודאתם לא רק בסעיפי המנדט אלא גם ברוח משטר-המנדטים – מה זכותם ומה הצדקתם להפוך את קערת המנדט על פיה, ולרוקן סעיף אחד מרכזי של המנדט מכל תכנו, ולהכניס לחלק שני שבאותו סעיף תוכן נוסף ויָתר?

גם בועידת-לונדון נשאלה המשלחת היהודית: הרוצים אתם שהמנדט ימָשך לעולם-ועד? והתשובה היתה: לא, אין איש סבור שהמנדט הארצישראלי יתקיים לעולם-ועד; אין סידור פוליטי קיים לעולם-ועד – אבל אנו דורשים שבתקופת קיום המנדט תקיימו את המנדט במלואו, ובטרם יסתיים המנדט ויתבטל, יוּכן משטר חדש כזה שבו אפשר יהיה להגשים את התפקיד המרכזי שהוטל על המנדט: גידולו וקידומו של הבית-הלאומי בהתאם לאקדמה ולסעיפי המנדט, כלומר, בהתאם לזכות העם היהודי להקים שוב את ביתו הלאומי בארץ-ישראל על יסוד הקשר ההיסטורי שלו עם הארץ ועל יסוד הנימוקים האחרים שנקבעו באקדמה, ובשמירת ההתחייבויות להקל על עליה יהודית ואימוץ התישבות יהודית על הקרקע והכרת נציגות העם היהודי שבכל העולם – ולא רק של יהודי ארץ-ישראל בלבד. כי הקשר ההיסטורי שהכיר בו המנדט – הוא לא רק קשר בין הארץ ובין היהודים היושבים בארץ, אלא קשר בין הארץ ובין העם היהודי בשלמותו.

“הספר הלבן” רוצה לאַחז שוב עיני הבריות ולהוכיח שאין לקיים את המנדט לצמיתות. זוהי הוכחה מיותרת בהחלט. אבל אם ממשלת-המנדט באה לידי הכרה שיש להחיש את קיום סעיפי המנדט – הרי החשה זו חלה על כל סעיפי המנדט, וקודם-כל על סעיף הבית-הלאומי. אבל אין היא יכולה מבחינת נאמנותה למנדט להאֵט ואחר-כך להפסיק את גידולו של הבית-הלאומי – למען תוכל להחיש את הקמת “מוסדות השלטון העצמי” ולהפוך את “המוסדות” ל“עצמאות” שלה, לאחר שעצמאות הוּצאה בכוונה ברורה מתוך המנדט הארצישראלי.

עירפול מכוּון של הגדרות המדיניות הבריטית בארץ-ישראל

“בשעה זו – נאמר בסעיף 8 – אין ממשלת ה. מ. יכולה לומר מראש מה תהיינה הצורות הקונסטיטוציוניות המדויקות (!) שתקבל ממשלת הארץ בסופו של דבר, אך תכליתה של הממשלה היא שלטון עצמי, ורצונה הוא לראות בסופו של דבק בהקמת מדינה פּלשתינאית עצמית. זו צריכה להיות מדינה שבה ישתתפו שני העמים, באופן שהאינטרסים החיוניים של כל אחד מהם יהיו מובטחים”.

מחברי “הספר הלבן” שכחו כנראה בינתיים מה שאמרו באחד הסעיפים הקודמים על הסכנה הגדולה הנשקפת לשלום הארץ מ“משמעות מעורפלת של ביטויים ואי-בהירות של מדיניות הנובעת מתוכה”. אם אי-בהירות המדיניות משמשת לדברי “הספר הלבן” “גורם יסודי” לאי-השקט ואיבת הערבים והיהודים, הרי אפשר היה להניח שבבוא המחברים להגדיר מדיניות חדשה – יזָהרו לכל-הפחות מביטויים מעורפּלים ומאי-בהירות. אולם כל ה“ערפיליות” שמייחסים מחברי “הספר הלבן” להצהרת-בלפור ולסעיפי המנדט היא כזוהר הבדולח לעומת האפלה הסתומה שבה הוגדרה ביודעים ובכוונה המדיניות החדשה.

שאלה ראשונה: התקום באמת מדינה עצמאית? לכאורה עונה על כך “הספר הלבן” בחיוב: “התכלית הסופית של ממשלת ה. מ. היא הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית – שתהא קשורה עם בריטניה הגדולה בחוזה שיהא בו כדי סיפוק הדרישות המסחריות והאסטרטגיות של שתי הארצות לעתיד בצורה המניחה את הדעת”. אבל נשאלת שאלה: דעת מי? ומה יסַפק את הדרישות המסחריות והאסטרטגיות של בריטניה הגדולה? ואם “הדרישות המסחריות והאסטרטגיות” לא יתישבו עם עצמאות פלשתינה, מה יהא אז על העצמאות? על שאלות קלות אלו אין כמובן כל תשובה.

שאלה שניה: מתי תקום המדינה העצמאית? לכאורה עונה “הספר הלבן” גם על שאלה זו תשובה ברורה: “בתוך עשר שנים”. הכונה היא כנראה בתוך עשר שנים לאחר פירסום “הספר הלבן”, ואולי רק לאחר אישור “הספר הלבן” על-ידי הפרלמנט וחבר-הלאומים, כי נאמר כבר ש“הספר הלבן” אינו אלא “הצעות” ממשלת ה. מ. בכל אופן מדוּבר על עשר שנים – ןתהא התחלת התקופה מה שתהיה, היא צריכה לפי תשובה זו להימשך לא יותר מעשר שנים. ועשר שנים – הן עשר שנים, ולא יותר מעשר שנים. ושמא יש למישהו ספק בדבר, בא סוף פרק 10 לחזק את האמונה בעשר השנים ומכריז שנית: “ממשלת ה. מ. תעשה את כל אשר לאֵל ידה כדי ליצור תנאים שיאפשרו הקמתה של המדינה הפלשתינאית העצמית תוך עשר שנים”. חזרה זו על עשר השנים מעוררת כבר תמיהה. אולם כשמוסיפים לקרוא הלאה, נולד ספק רציני ב“ארתמטיקה המדינית” של “הספר הלבן”. וזוהי לשון ההמשך: "אם כתום עשר שנים יתברר לממשלת ה. מ. כי בניגוד לתקוָתה מחייבות הנסיבות דחית יסוּדה של המדינה העצמאית – הרי שעשר שנים הן לאו דוקא. ממשלת ה. מ. מתחייבת אז להימלך "בדעת נציגי תושבי הארץ (הסוכנות היהודית נעלמת בינתיים – בלי ש“הספר הלבן” יודיע על כך ובלי שיסביר העלמה זו על יסוד פירוש “נאמן” למנדט) ובדעת מועצת חבר-הלאומים ובדעת המדינות הערביות הסמוכות. (את המקום הריק של הסוכנות היהודית כנציג העם היהודי כולו – תופסות פתאום מדינות ערביות זרות, שאין להן כל מעמד בארץ ישראל. וכל זה נעשה על טהרת “הנאמנות” להתחייבויות המנדטוריות). אולם לא תושבי הארץ, ולא חבר-הלאומים, אפילו לא השותף החדש לקביעת גורלו של הארץ – המדינות הערביות השכנות, אלא ממשלת ה. מ. “תקבל החלטה בענין דחיה זו”. האין זו מדיניות “בהירה” להפליא?

זוהי “התכלית הסופית” – המסמר של המדיניות החדשה. אולם גם לגבי “תקופת-המעבר” (שלפי “הספר הלבן” היא יכולה להימשך עוד עידן ועידנים, אם תרצה בכך ממשלת ה. מ.), אין למצוא בהירות רבה במדיניות החדשה, מלבד יסוד אחד בהיר מאור-מאוד: “הקמת מדינה עצמאית תקדם לה תקופת-מעבר, ובמשך כל התקופה הזאת תחזיק ממשלת ה. מ. בידה את האחריות לשלטון הארץ”. דברים כדרבונות. ספק גדול הוא אמנם אם בהירות זו, שאינה מוטלת בכל ספק, תביא לידי שקט ושלום. כי לפי דברי “הספר הלבן” הסיבה הראשית של המהומות בארץ היא רצון התושבים (הערבים כמובן) לשלטון עצמי והשתחררות מהאפוטרופסות של ממשלת-המנדט, לא רק כשממשלת-המנדט מקיימת בהרבה או במעט את סעיפי המנדט, אלא גם כשהיא תמשול בארץ בניגוד להתחייבויות המנדט, כאשר היא מתכוננת לעשות לפי “הספר הלבן” החדש. או שמא סבורה הממשלה שהערבים מורדים נגד שלטון אנגליה רק כשהיא מודה בבית-הלאומי – והם ישלימו עם שלטונה כשהיא תקפח את הבית-הלאומי? הנסיון של מצרים ועיראק אינו מחייב סברה זו…

וספק רב הוא אם הבהירות בנקודה חשובה זו תשמש גורם משקיט ומרגיע. אולם המשכת שלטונה המלא של אנגליה בתקופת-המעבר – שאין לה כל גבול מסוים ומוחלט – היא הנקודה הבהירה היחידה בתכנית המשטר החדש. כל השאר – לוט ערפל עב של מלים המשתמעות לכמה פנים…

“מיד לאחר שיוחזרו השלום והסדר בארץ במידה מספקת, תיעשה הפעולה הדרושה לביצועה של מדיניות זו של מתן חלק גדל והולך לתושבי הארץ בשלטון ארצם”. ושוב מתעוררת שאלה שאין עליה תשובה ב“ספר הלבן”: ואם לא יוחזר השלום? ומי יקבע את “המידה המספקת”? ומה הדין אם השלום יופרע שוב? הסבורים באמת מחברי “הספר הלבן” שהבטחות סתומות אלו יניחו דעתם של “מפריעי השלום”? היספיק לטרוריסטים האתנן של חיסול “הבית-הלאומי”?

עכשיו נראה מה יקרה לפי “הספר הלבן” לאחר תור-הזהב של החזרת השלום והסדר? “התכלית תהא להעמיד פלשתינאים בראש כל מחלקות הממשלה בעזרתם של יועצים בריטיים ובפיקוחו של הנציב העליון”. אין זו “תכלית סופית” כהקמת העצמאות – אולם גם “תכלית” קרובה זו כביכול אינה מסוימת ובהירה ביותר. “מספר הפלשתינאים שיועמדו בראש מחלקות יגדל ככל שהנסיבות תרשינה”. אילו נסיבות, ומי יקבע אם הן מרשות או לא? מחברי “הספר הלבן” שכחו שוב את חובת הבהירות וחשיבותה לשלום הארץ… “גידולם של מוסדות שלטון עצמי בפלשתינה כמו בארצות אחרות – מלמד אותנו “הספר הלבן” פרק בהלכות עצמאות – חייב להיות תהליך אבולוציוני”, וכשהנסיבות תרשינה יהיו כל ראשי-המחלקות פלשתינאים. משיגיעו לשלב זה תעיין ממשלת ה. מ. בשאלת הפיכת הועד הפועל הממשלתי למועצה של מיניסטרים, וכתוצאה מזה יבוא שינוי במעמדם ובתפקידיהם של ראשי-מחלקות פלשתינאים".

אותו משטר באיצטלא אחרת

בתוך כל הערפל המבולבל והסתום הזה של שלבים ועיונים ונסיבות הנקבעים מזמן לזמן לפי ראות עיני ממשלת ה. מ. קשה למצוא תשובה לשאלה אחת: מה לכל הלהג הזה ול“מוסדות שלטון עצמי”? “ראשי-המחלקות” לא יבָּחרו על-ידי תושבי ארץ-ישראל. הם לא יֵיצגו איש. הם יתמנו על-ידי הממשלה, על-ידי הנציב או עוזריו. הם יעָזרו על-ידי “יועצים” בריטיים, “יפוקחו” על-ידי הנציב העליון – היכן כאן “השלטון העצמי” בתקופת-“המעבר”? מבהירי המדיניות החדשה נמנעו משום-מה לתת תשובה לשאלה זו… ושמא תאמרו ששכחו – אינכם אלא טועים: “בשלב זה אין ממשלת ה. מ. מציעה כל הצעה בענין הקמת מוסד מחוקק נבחר. עם כל זאת תראה הממשלה במוסד מחוקק נבחר משום התפתחות קונסטיטוציונית מתאמת, ואם מכאן ולהבא תגלה דעת הקהל בפלשתינה, כי היא תומכת בהתפתחות כזאת, תהא ממשלת ה. מ. נכונה להקים את המנגנון הדרוש, אם התנאים המקומיים ירשו זאת”. היוצא מזה שהממשלה אינה בטוחה כלל שדעת-הקהל בארץ תומכת במוסד מחוקק נבחר, ואין היא עומדת להקים מוסד כזה בשלב הנוכחי, ואין היא מתחייבת כלל וכלל להקים אותו גם להבא בזמן מסוים – ואין היא מבטיחה אלא למנות פקידים פלשתינאים כשם שמינתה עד עכשיו, אלא תקרא להם בשם חדש “ראש-מחלקה”, אם-כי יהיה כפוף ל“יועץ” הבריטי ונתון להוראותיו של הנציב העליון. במה, איפוא, יהיה משטר זה שונה מהמשטר הנוכחי מבחינת שלטון עצמי? למה אחיזת-העינים של השם המצלצל? ואם אין הממשלה בטוחה כלל שיתכן להקים מוסד נבחר בתקופת-המעבר – כיצד תינתן עצמאות לארץ? והן אפילו “מנגנון” מִסכן זה שהממשלה תהיה מוכנה להקימו אם דעת הקהל תתמוך וכו' – אינו מובטח עדיין, כי “הספר הלבן” מתחייב להקימו רק “אם התנאים המקומיים ירשו זאת”…

הגנה על “המעמד המיוחד של הבית-הלאומי בפלשתינה” – מה טיבה?

אפס עניה היא תורת “הספר הלבן” במקום אחד ועשירה במקום אחר. “שלטון עצמי” מופלג אין אמנם למצוא בתקופת-המעבר, אולם מחבּרי “הספר הלבן” לא פסקה דאגתם לתקופה שלאחר מעבר, והריהם מכריזים כבר עכשיו, כי “בתוך חמש שנים לאחר החזרת השלום והסדר תוקם מועצה מתאמת אשר תייצג את תושבי פלשתינה ואת ממשלת ה. מ. כדי לבדוק את אופן ביצועם של הסידורים הקונסטיטוציוניים (?) במשך תקופת-המעבר ולדון בשאלת חוקה למדינה הפלשתינאית העצמאית ולהגיש הצעות (למי?) בענין זה”.

ארבעה דברים תדרוש אז ממשלת ה. מ. מ“המועצה המתאימה”:

א. ערובות מספיקות לבטחונם של המקומות הקדושים.

ב. שמירה מספקת לאינטרסים של ארצות נכריות מסוימות (?) שאנגליה אחרית עכשיו לשמירתם.

ג. סידורים הדרושים בשביל המצב האסטרטגי, ככל אשר ממשלת ה. מ. תראה צורך בהם לאור הנסיבות שתהיינה קיימות באותו זמן.

ד. “הגנת העדות השונות בארץ בהתאם להתחייבויות הממשלה הן כלפי הערבים והן כלפי היהודים והמעמד המיוחד של הבית-הלאומי היהודי בפלשתינה”.

פסוק אחרון זה אומר דרשני. ש“במדינה פלשתינאית עצמאית” ימָצאו עדות זקוקות להגנה – לית מאן דפליג. העדות הנוצריות החוסות עכשיו בצל השיסוי המשותף נגד היהודים – יאבּדו לאחר מתן העצמאות את המגן המפוקפק הזה. וכדאי היה לדעת איך ממשלת ה. מ. הנוצרית תסדר את הגנתן של העדות הנוצריות הקטנות הפזורות בערי הארץ וכפריה – לאחר מתן ה“עצמאות”. הדוגמא המזהירה של הגנת האשורים בעיראק, שאנגליה ערבה להם לאחר מתן העצמאות העיראקית, אולי נשתכחה כבר ממשלתה ה. מ., אולם ספק הוא אם גם נוצרי ארץ-ישראל שכחו את הלקח האכזרי של הסגרת האומה הנוצרית העתיקה ביותר לטבח בידי עיראק העצמאית, ואם העדות הנוצריות יבטחו בערובות-הנייר שהגנו בהצלחה כזו על אחיהם באשור – גם אם תבוא חתימת ממשלת ה. מ. על ערובות אלו, כשם שבאה החתימה הבריטית על ערובות-ההגנה של האשורים בעיראק.

אולם נוגעת עד הנפש ממש היא הדאגה העמוקה והכפולה של “הספר הלבן” להגנת היהודים ו“למעמד המיוחד של הבית-הלאומי היהודי בפלשתינה” בהתאם להתחייבויות הממשלה. איזו התחייבויות? האם מתכוון “הספר הלבן” להתחייבות “להקל על עליה יהודית” – והן “הספר הלבן” מכריז שהעליה היהודית תיפסק כעבור חמש שנים. או אולי מתכוונים להתחייבות “לאמץ התישבות צפופה של יהודים על הקרקע” – והן “הספר הלבן” מכריז שעוד בתקופת-המעבר, כשכל השלטון נמצא בידי ממשלת ה. מ., יורידו את היהודים לדרגה של משוללי-זכויות, יסָגרו בפניהם אזורים שלמים של הארץ ויגבילו התישבותם באזורים אחרים. כלום תתבע הממשלה שויון-זכויות מלא ליהודים בפלשתינה העצמאית – כשהיא עושקת זכויותיהם בפלשתינה המנדטורית? מדוע מחויבת פלשתינה העצמאית לנהוג בשויון כלפי היהודים – לאחר הדוגמא המאלפת שנותנת לה מלכות בריטניה בתקופת-המעבר?

ומהי אחיזת-העינים של המלים הנבובות על “המעמד המיוחד של הבית-הלאומי היהודי בפלשתינה”?

“הספר הלבן” משנת 1922, כפי שלימדנו “הספר הלבן” החדש, נתן “תיאור מוסמך ומקיף על אפיו של הבית-הלאומי היהודי”, וממשלת ה. מ. הכריזה שהיא נאמנה ל“פירוש” שניתן על-ידי הספר ההוא להצהרת-בלפור.

באותו ספר נאמר: “במידה שהדבר נוגע ליהודי ארץ-ישראל, נראה הדבר שכמה מהם חוששים שממשלת ה. מ. עלולה לסטות מהמדיניות הכלולה בהצהרת 1917 (הצהרת-בלפור). ויש לפיכך צורך לשוב ולאשר שחששות אלה אינם מיוסדים, ושההצהרה, שחזרה ונתאשרה בועידת מדינות הברית העיקריות בסן-רימוֹ ובפעם השניה בחוזה סיבר,² אינה נתונה לשינוים - - - בשביל הגשמת מדיניות זו יש צורך שהישוב היהודי יהיה מוכשר להגדיל את מספרו על-ידי עליה”. “הספר הלבן” החדש, ה“נאמן” לפירוש של 1922, מכריז ומודיע בסעיף 15, ש“ממשלת ה. מ. משוכנעת, כי לאחר שתתגשם העליה שיש בדעתה להתירה במשך חמש השנים, לא יהא לה צידוק וגם לא תהא עליה התחייבות להקל על הקמת הבית-הלאומי על-ידי עליה נוספת”. כך מפרש הספר החדש את ההבטחה של הספר הישן ש“אין הצהרת-בלפור נתונה לשינויים”. הסבורים, איפוא, מחבּרי “הספר הלבן” שהיהודים אשר קראו את שני הספרים הלבנים ישימו מבטחם ב“הגנה על המעמד המיוחד של הבית-הלאומי” שיסדרו ביניהם נציגי “פלשתינה העצמאית” ובאי-כוח ממשלת ה. מ. במועצה מתאמת?…

ומהו “המעמד המיוחד” המסתורי שינתן ל“בית-הלאומי” המסורס? “הבית-הלאומי” יהיה מנותק מכל העם היהודי. אף יהודי אחד, ואפילו ילד או אב של אזרח יהודי בארץ, לא יורשה לעלות לארץ – אם במקרה יהיה מעֵבר ל“שליש” הסדומי שקבעה עכשיו הממשלה הנאמנה להתחייבויות קודמות. רק אולי במקרה שתהיינה פרעות חדשות ביהודים לאחר חמש שנים וה“שליש” יפחת בכמה מאות או אלפים יהודים – תמצא ממשלת ה. מ. היתּר להעלות יהודים אחדים. האם לכך מתכוונים בהגנת “המעמד המיוחד”?

עד כאן תעלו ולא תוסיפו

אם הפרק על ה“חוקה” כולו סתום, מעורפל, ניתן לכל מיני פירושים וביאורים, ומשתמע לכמה וכמה פנים – הרי הפרק על העליה הוא בהיר, חרוץ ומסוים בתכלית. ואם-כי המחברים מאריכים בהסברות ופלפולים ופירושים כיד “הנאמנות” הטובה עליהם, הרי תמציתו של פרק זה אפשר לסכּם בפיסקה אחת קצרה: “במשך חמש השנים הבאות תהיה העליה היהודית - - - בשיעור שיביא את הישוב היהודי לכדי שליש, בקירוב, מכל אוכלוסי הארץ”. לפי החשבון של מחברי הספר יוצא שלשם כך יש להרשות עוד עליה נוספת של 75.000 נפש, לערך. “כעבור חמש השנים לא תורשה עליה יהודית נוספת, אלא אם מוכנים ערבי פלשתינה להשלים עמה”.

עולים אלה יוכנסו לפי “הספר הלבן” באופן דלקמן:

בכל שנה מחמש השנים הבאות, החל מאפריל שנה זו, תורשה מיכסה של 10.000 נפש, אם יכולת-הקליטה הכלכלית תרשה זאת. אם יחסירו מהמיכסה באיזו שנה מסוימת, יוסיפו את החסר למיכסות השנים הבאות, בתוך תקופת חמש השנים, אם תרשה זאת יכולת-הקליטה הכלכלית.

הממשלה תחזיק את המנגנון הקיים לבירור יכולת-הקליטה הכלכלית, ובידי הנציב העליון תישאר האחריות הסופית להחלטה בענין תחומיה של יכולת-הקליטה. מיכסת 10,000 לשנה היא, איפוא, מכסימום, אבל אינה חובה על הנציב. הוא גם אינו מחויב להוסיף על החבר משנה אחת למיכסת השנה השניה, אלא אם הוא מוצא שיכולת-הקליטה מרשה זאת. אם במשך חמש השנים יכָּנסו רק עשרת אלפים או עשרים אלף – לפי יכולת-הקליטה שיקבע הנציב – אין יכולים להוסיף את החסר לאחר תקופת חמש השנים. “בטרם תתקבל החלטה מתקופה לתקופה בדבר יכולת-הקליטה, תימלך הממשלה בדעתם של נציגים יהודים וערבים”.

לפי המנדט חייבת הממשלה להימלך בדעת הסוכנות היהודית, אולם “הספר הלבן” אינו יודע על קיום נציגות זו של העם היהודי המוּכּרת בסעיף ד' של המנדט. לעומת-זאת תשותף “נציגות” ערבית במתן עצה לנציב – אלא ש“הספר הלבן” לא פירש בנקודה זו מי יבחר נציגות זו. לפי רוח “השלטון העצמי” הרוֹוחת בתעודה זו, יש לשער ש“נציגות” זו, גם היהודית וגם הערבית, תמוּנֶה על-ידי הממשלה, בכל אופן בשנים הראשונות, עד שדעת-הקהל תגלה דעתה על הצורך במועצה מחוקקת נבחרת.

מחברי “הספר הלבן”, הרגישו, כנראה, בכך שהעם היהודי לא ישלים עם גזירת-סדום על העליה, ושיערו שמלבד העולים ה“מוּתרים” יעלו יהודים בלי היתר הממשלה. ממשלת ה. מ. יודעת, כנראה, שצרת היהודים תקיפה מגזירותיה, וצרכי העליה עולים על המיכסה השרירותית. היא גם יודעת שאין בכמה מקרים האפשרות לגרש עולים “בלתי-חוקיים”, והריהי מודיעה נמרצות: “אחת החליטה הממשלה לעצור את העליה הבלתי-חוקית, והשלטונות אוחזים באמצעי-מניעה נוספים. מספרם של כל אותם העולים הבלתי-חוקיים אשר יצליחו להיכנס לאר, על אף האמצעים האלה, ואשר אי-אפשר יהיה לגרשם, ינוּכה מן המיכסות השנתיות”.

כך תסיים ממשלת בריטניה הגדולה את התחייבויותיה לעם העברי. אולם יש לדעת שזוהי ממשלת-חסד, אשר לא תקשיח לבה לגמרי מצרת ישראל, והריהי מוסיפה מתנת-חינם לסילוק חשבונותיה המנדטוריים, והיא מודיעה, שמלבד המיכסה השנתית לקופת חמש שנים, “בתור תרומה לפתרון בעיית הפליטים היהודים, יוכנסו 25,000 פליטים מיד כשיווכח הנציב העליון כי הובטחה כלכלה מספקת בשבילם, וביחוד יתחשבו עם ילדי הפליטים ועם “תץלויים” לכלכלתם באחרים”.

עשרים וחמשת אלפים עולים אלה, שאינם נזקפים על חשבון המנדט – כנראה מהניסוח של “הספר הלבן” – לא ינוּכה מספרם אם חלילה יעלו ארצה גם פליטים “בלתי-ליגליים”.

משום-מה לא הוגדרו שיעורי העליה היהודית לארץ-ישראל

כיאות לממשלה תרבותית ושומרת-אמונים, אין ממשלת-המנדט מכריזה סתם ובפשטות, שבתוקף השלטון שבידה היא מפסיקה את העליה היהודית לארץ, מפני שכך נראים לה צורך השעה וטובת-הנאתה, אלא היא מנמקת ומסברת את גזירתה בטוב-טעם ובהשכל כשופט-רמים שאין לפניו שום משוא-פנים ואינטרס עצמי – אך אדיר חפצו הוא לקבוע את הצדק והמשפט העומדים מעל כל. ולמעלה משני עמודים שלמים מוקדשים למלאכה דקה זו בפרק על העליה.

מחבּרי “הספר הלבן” יודעים שהמנדט מחייב “להקל על העליה היהודית בתנאים נאותים”, אולם מיד הם מוסיפים, ש“חוץ מזה לא הוגדר בשום מקום במנדט שיעור העולים היהודים שיורשו להיכנס לארץ”. לפי השכל הישר יוצא מכאן שהמנדט אינו מגביל כלל וכלל את העליה היהודית ואין לממשלת-המנדט הזכות להגביל אותה, היא מצוּוה רק להקל עליה, זאת אומרת שאין היא ממלאה את חובתה רק בהתרת העליה, אלא עליה לעשות מעשים שיקלו על העליה. דבר זה יוצא ברור גם מסעיף ב' של המנדט המחייב את הממשלה לשים את הארץ בתנאים פוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים כאלה אשר יבטיחו את הקמת הבית-הלאומי, כפי שנקבע באקדמה, כלומר לפי היסוד שהיהודים חוזרים ומקימים את ביתם הלאומי בארץ-מולדתם העתיקה. “הבית-הלאומי” אינו דבר שנתחדש על-ידי הצהרת-בלפור אלא יסוד עתיק שנתאשר שוב, ואין היהודים אלא שבים לארצם ומקימים מחדש בארץ זו דבר שהיה להם לפנים. זוהי הנוסחה המפורשת והכוונה הברורה של המנדט. וכיון שכך – אין שיבתם של היהודים לארץ מוגבלת בשום דבר, אלא שממשלת-המנדט צריכה לדאוג שהעליה לא תפגע בשאר תושבי הארץ. ובאותו סעיף שהוטל על הממשלה להקל על העליה היהודית נאמר: “מתוך שמירה על זכויותיהם ומעמדם של שאר חלקי התושבים”.

מנסחי המנדט והצהרת-בלפור ידעו שארץ-ישראל אינה ריקה לגמרי, וקיבלו על עצמם להגן על זכויותיהם האזרחיות והדתיות של כל העדות אשר בארץ.

בועידת-לונדון ניסה, אמנם, בא-כוח הממשלה לטעון שמנסחי הצהרת-בלפור לא ידעו כלל על קיומם של הערבים בארץ, ומסרו הצהרה על יסוד טעות עובדתית, ומשום כך ההצהרה פסולה לאחר שנתבררה טעותה, אולם באותה ועידה היה ב"כ זה מוכרח להודות שנציגי היהודים הוכיחו שאין כל יסוד לטענה זו, כי לפני הקבינט הבריטי שניסח את ההצהרה היה תיאור מפורט ומלא על הרכב האוכלוסיה בארץ. ומנסחי ההצהרה, ואחריהם מנסחי המנדט, ידעו היטב אותה שעה שרוב הישוב בארץ הם ערבים – ואף-על-פי-כן קיבלו על עצמם לסייע להקמת הבית-הלאומי של העם היהודי, ויכלו לעשות זאת רק על יסוד שתי הנחות:

א. על אף היות הארץ לא בלתי-מיושבת יש בה מקום פנוי לעליה יהודית ואפשרות של הקמת בית-לאומי לעם היהודי.

ב. העם היהודי איננו זר לארץ-ישראל, אלא קשור בה קשר היסטורי ויש לו הכרח לשוב ולהקים מחדש את ביתו הלאומי בארץ זו.

הצהרת-בלפור פתחה ב“הכרזת-אהדה של ממשלת הוד מלכותו לשאיפות הציוניות היהודיות”, והמנדט קבע באקדמה שבהצהרה זו ניתנה הכרה גם לקשר ההיסטורי של עם ישראל עם ארץ-ישראל וגם לעילות (Grounds) שבגללן יש לשוב ולהקים את הבית-הלאומי בארץ זו.

עילות אלו – שלא נתפרשו אמנם – כשהן נוספות לקשר ההיסטורי, אין להבין אלא כעילות הדוחפות את היהודים להתרכז בארצם – כלומר מצוקת היהודים ורצונם לחיות חיי עם חפשי במולדתו.

דבר אחד ברור למעלה מכל ספק: הצהרת-בלפור והמנדט לא נתכוונו ליהודים בארץ, אלא לעם היהודי שבעולם, והבית-הלאומי אין כוונתו הישוב היהודי בארץ-ישראל – אלא היהודים שצריכים ויכולים לעלות לארץ. המנדט לא רק שהתיר עלית היהודים אלא חייב את ממשלת-המנדט להקל על לייתם על-ידי קביעת תנאים פוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים שיבטיחו את הקמת הבית-הלאומי, כלומר – העליה היהודית והתישבותה בארץ. ונכונים דברי “הספר הלבן” שבשום מקום במנדט לא הוצגו גבולות לשיעור ולכמות של העליה היהודית, ואי-אפשר לבסס שום הגבלה מלאכותית פוליטית ושרירותית של העליה בסעיפי המנדט.

כשאין נימוק המתקבל על הדעת…

מתוך הצורך למצוא הנמקה מתקבלת פחות או יותר על הדעת לחנק העליה, נאלצו מחברי “הספר הלבן” לחפש הצדקה לשיטתם מחוץ למנדט. “הספר הלבן” של צ’רצ’יל משנת 1922 שקדם לאישור המנדט מצוטט עוד פעם – אולם “הספר הלבן” קבע רק ש“חשוב להבטיח כי העליה לא תפול למעמסה על תושבי ארץ-ישראל בכללה ושהעולים לא ישללו משום חלק של התושבים הנוכחים את פרנסתם”. זוהי ההגבלה היחידה שנקבעה לעליה היהודית, והגבלה זו ידועה בשם עקרון יכולת הקליטה הכלכלית.

מועצת חבר-הלאומים, על-פי בקשתה של הממשלה האנגלית, החליטה בשנת 1930 “שהעליה היהודית תורשה לפי כושר הקליטה הכלכלית של הארץ”, ובאגרת ראש-הממשלה לד“ר וייצמן בשנת 1931 נקבע בפירוש, כי כושר-הקליטה הכלכלי הוא קנה-המידה היחידי בקביעת שיעור העליה. מחברי “הספר הלבן” אינם יכולים כמובן להתעלם מתעודות אלו – אם-כי משום-מה הם מייחסים החלטת מועצת חבר-הלאומים לועדת-המנדטים – אולם אין גבול לכושר הפרשנות של מחברי “הספר הלבן”, ולאחר שהם בעצמם מציינים את התעודות המחייבות לסַדר את העליה לפי יכולת-הקליטה הכלכלית של הארץ, הם מוסיפים:”אפס כי ממשלת ה. מ. אינה רואה לא את “הספר הלבן” משנת 1922 ולא את האגרת משנת 1931, כאילו מסתבר מתוכם כי המנדט מחייב אותה להקל עליה יהודית לארץ תמיד ובכל נסיבות שהן מתוך התחשבות בנימוק יכולת-הקליטה הכלכלית של הארץ בלבד".

שוב יש לפנינו הערָמה עם המושג “לעולם ועד”, שראינוהו בפרק על החוקה. והערמה זו חוזרת שנית, “כמו-כן אין היא מוצאת לא במנדט ולא בגילוי-הדעת שפורסמו אחר-כך, שום דבר שיש בו משום אישור לדעה כי יסוּדו של בית-לאומי יהודי בארץ לא יוכל להתגשם אלא אם כן יתירו לעליה היהודית שתימשך עד אין סוף”. כלום עקרון יכולת-הקליטה הכלכלית אינו עונה על שאלת “אין-סוף” זו? וכלום סבורים באמת מחברי “הספר הלבן” שהמנדט ישאר בידם עד לאין סוף ולעולם-ועד? הלא בעצמם אמרו שהמנדט יסתיים פעם – והחובה מוטלת על בעלת-המנדט רק כל זמן שהמנדט קיים.

אלא שגם מחברי “הספר הלבן” יודעים שלא זהו נימוקם העיקרי – והריהם נכנסים לאט-לאט לתוך ההסברה המונחת ביסודה של המדיניות החדשה.

חנק העליה היהודית – פרס לפורעים

“אף-על-פי שלא קשה לטעון כי המספר הרב של עולים יהודים שהורשה לעלות לארץ עד הנה נקלט בארץ מבחינה כלכלית, הרי פחד הערבים כי זרם העליה ימָשך בלי סוף, עד שהאוכלוסים היהודים יגיעו למצב שיוכלו להשתלט עליהם, הביא לידי תוצאות שהן חמוּרות מאוד ליהודים ולערבים כאחד”.

דברים אלה נשמעו גם בשיחות לונדון, אולם כשנשאלה הממשלה: ומה בדבר פחד היהודים להשתלטות הערבים עליהם – לא ניתנה כל תשובה, אם-כי הויכוח לפי עדות “הספר הלבן” היה “מלא, חפשי וגלוי-לב”. אין תשובה לשאלה זו גם ב“ספר הלבן”.

ובמה נתגלה “פחד הערבים”? כלום בבריחתם מהארץ? לא! מספר הערבים בארץ לא הוקטן אלא הוגדל בתקופת המלחמה לפי יכולת-הקליטה, והוגדל במידה כזו שאין דומה לה בשום ארץ ערבית אחרת, ולא עוד אלא שהערבים מהארצות השכנות הנהנות מ“עצמאות” ואין בהם “סכנת” בית-לאומי עברי – עזבו את ארצותיהם העצמאיות והתישבו בארץ-ישראל. במה איפוא נתגלה הפחד? “הספר הלבן” נותן הפעם תשובה לשאלה: “המאורעות העגומים בשלוש השנים האחרונות” – כלומר הטירור ומעשי-החבלה נגד ערבים, יהודים ואנגלים שאורגנו בארץ על-ידי מישהו. “הספר הלבן”, כמובן יודע “לגנות ללא כל סייג את השיטות שנקטו בהן הטירוריסטים הערבים נגד בני-עמם הערבים ונגד היהודים כאחד”. יש לציין לשבח את מחברי “הספר הלבן” שלכל הפחות בנקודה זו אמרו את האמת כולה – שהטירור היה מכוּון לא רק נגד יהודים, אלא גם ובראשונה “נגד בני-עמם הערבים”. אבל מחברי “הספר הלבן”, שבלי-ספק פיקחים הם, מדוע לא שאלו את עצמם: לשם מה היה צורך בטירור נגד ערבים – אם הטירור הוא גילוי פחד הערבים מפני יהודים? על יסוד מה הם קובעים כי “פחד זה כולל את המהומות”? מדוע נרצח ראש עירית חברון – בעיר שאין בה כמעט יהודים – אם סיבת המהומות היא פחד מפני יהודים? ומדוע נרצחו מנהיגים ערבים אחרים – ביפו, שכם, ג’נין, טול-כרם, וכפרים ערבים לעשרות – הגם שאין שם כלל יהודים?

האם לא נכון היה למצוא את מקור הטירור בקיום כנופיה הרוצה להשתלט על הארץ, על היהודים והערבים גם יחד – בניגוד לרצון התושבים, והמשתמשת למטרת השתלטותה באמצעי טירור? האין ממשלת ה. מ. מכּירה את הכוחות שמחוץ לארץ-ישראל ומחוץ לעולם הערבי – הכוחות האויבים לאימפריה הבריטית, לא פחות משהם אויבים לעם היהודי, והעומדים מאחורי המהומות הממושכות בארץ?

“המהומות – מקונן “הספר הלבן” – הסיגו את התקדמותה של הארץ אחורנית במידה רבה, מוטטו את בטחון החיים והרכוש ויצרו בין הערבים והיהודים מרירות המעציבה מאוד בין אזרחים של אותה ארץ”. אולם כמה משונה המסקנה המוּצאת מציוּן עובדות אלו. המסקנה אינה – כפי שאפשר היה להניח – עקירת הטירור ותמיכה בישוב השקט, אוהב-השלום, שומר-החוק והמסוגל לקדם את התפתחותה של הארץ ולבצר את בטחון החיים והרכוש – אלא פרס לפורעים: חנק העליה היהודית.

גזירת הקרקע

לאחר “סידור” העליה בא תורה של הקרקע. הפרק על הקרקע הוא קצר ביותר ומכיל רק שני סעיפים. אבל פרק קצר זה הוא הפרק המורעל ביותר שב“ספר הלבן”. בפרק זה על העליה נתחב סכין בגבו של העם היהודי, אולם יהודי ארץ-ישראל לכל-הפחות – לא בתורת יהודים ובנים לעמם, אלא כאזרחי ארץ-ישראל, כחבשים, יוָנים, ארמנים ובני עמים אחרים היושבים בארץ – אינם נפגעים. ברם, הפרק הקצר על הקרקע גוזל לא רק את זכותו של העם מחוסר-הקרקע היחיד בעולם להתישב ב“ביתו הלאומי” – אלא מוריד את יהודי ארץ-ישראל למעמד של נתינים משוללי זכויות-אזרחים ומדביק עליהם תו של מצורעים, שיש להגן מפניהם על אזרחי הארץ הערבים, ויש לסגרם באזורים מסוּימים או באיזור אחד מסוּים, ואף באזור זה יש להגביל את תנועתם מחוץ לערים.

איך יעָשה הדבר הזה בדיוק – לא נאמר ב“ספר הלבן”, אולם מהשיחות בלונדון ידועה היטב מגמת הממשלה, וב“ספר הלבן” ניתנו לנציב “סמכויות כלליות לאסור ולהסדיר העברת קרקע, וסמכויות אלו תחולנה מיום פרסום גילוי-דעת זה על המדיניות, והנציב העליון יחזיק בהן במשך כל תקופת המעבר”.

בשיחות לונדון הודיעה לנו הממשלה שיש בדעתה לקבוע שלושה סוגי אזורים בארץ לגבי העברת קרקעות: סוג אחד – יהיה סגור לגמרי בפני התישבות יהודית; בסוג השני – העברת קרקעות ליהודים תהיה מוגבלת בהתאם להצעות הועדה המלכותית וּועדת ווּדהאֵד; בסוג שלישי – העברת הקרקעות תהיה חפשית.

עלילת-הנישול נשמעה בפעם הראשונה בועדת שאו אחרי פרעות 1929. היא נבדקה אחר-כך ע"י חוקרים אנגלים – ונתבדתה. כבר אז טענו נציגי הסוכנות בפני הועדה המלכותית, שהיהודים באו לארץ לא לשם הטבת מצב הערבים אלא לבנות כאן את ביתם הלאומי. התישבות היהודים אינה אמצעי למטרה חיצונית – אלא מטרה לעצמה: לפתור את שאלת העם היהודי ולהאחיז אותו מחדש במולדתו העתיקה. אולם אָפיה של העליה וההתישבות היהודית, המהוּת הטבועה במפעל-היצירה היהודי, מביאים לידי כך שהארץ ותושבי הארץ כולם נהנים מתוצאות עליה והתישבות זו. הועדה המלכותית בחנה טענה זו והגיעה למסקנה שההתישבות היהודית היתה לברכה לתושבי הארץ בכללם וסייעה להשבחת רמת-החיים של הערבים.

בסעיף 32 של פרק ה' קובעת הועדה המלכותית מסקנות אלו:

"א) האימפורט הרחב של הון יהודי לתוך הארץ הביא לידי הפראה כללית של החיים הכלכליים בארץ כולה.

ב) התרחבות התעשיה ומשק-ההדר של הערבים שאבה את הונה במידה רבה מהון זה שזרם לארץ;

ג) המופת היהודי עשה רבות להשביח את החקלאות הערבית, וביחוד משק-ההדר;

ד) הודות לפיתוח וליזמה של היהודים רבתה העבודה לערבים בשטחי הערים, ביחוד בנמלים;

ה) השבחת הקרקע ומפעלי יבּוש הביצות שבוצעו ע"י המושבות היהודיות היו לברכה לכל ערבי הסביבה;

ו) מוסדות שהוקמו ע"י קרנות יהודיות בעיקר לשמש את הבית-הלאומי שירתו גם את האוכלוסים הערבים;

ז) הברכה הכללית שהביאה העליה היהודית לטובת הערבים אפשר לראות בעובדה שריבוי הישוב הערבים גדול ביחוד במחוזות העירוניים שהושפעו מההתפתחות היהודית.

גם הטענה הנוספת, המיוסדת על תרומת היהודים לאוצר הממשלה, נראית לנו כעומדת מחוץ לויכוח".

הועדה המלכותית הציעה בכל-זאת הגבלות לעליה ולהתישבות יהודים – במקרה שהצעתה על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות עצמאיות לא תתקבל – מתוך נימוקים פוליטיים.

בשטח העליה אין “הספר הלבן” מעלים את הדבר, שלא נימוקים כלכליים אלא שיקולים פוליטיים הביאו את ממשלת ה. מ. לידי מסקנה שיש לצמצם ואחר-כך להפסיק את העליה היהודית. ויש לשבּח את מחברי הספר שלכל-הפחות בשטח זה לא התחבאו מאחורי אמתלות כלכליות כוזבות, אלא גילו את הקלף: יש להיכּנע לטירור הערבי ולהפסיק את העליה היהודית. ואי-אפשר שלא להתפלא מדוע לא עמד להם אומץ-לבם של בעלי “הספר הלבן” גם בפרק על הקרקע. הצעת גיטו טריטוריאלי בשביל האזרחים היהודים בארץ-ישראל וה“איסורים וההסדרות” בהעברת קרקעות לידי יהודים, מנומקים כאילו בדאגה של ממשלת ה. מ. לריבוי האוכלוסים של הערבים וברצון לשמירת רמת-החיים של עובדי-האדמה הערבים. האומנם נמוכה רמת-החיים של עובדי-האדמה הערבים בארץ-ישראל המערבית מזו שבעבר-הירדן – שבה קיים כבר זה משנים האיסור על העברת קרקעות? הנמוכה רמת-החיים של ערבי ארץ-ישראל מזו שבתימן, עיראק ומצרים – אשר ממשלת ה. מ. שיתפה אותן בקביעת גורלה של ארץ-ישראל? האין בארצות המזרח הקרוב הערבי שטחים רחבי-ידים אשר יספיקו לכל עמי-ערב החיים כיום, ולבניהם אחריהם, בשפע רב וגדול? האין עיראק העצמאית יכולה לקלוט כפלים ופי ארבעה ממספרם של ערבי ארץ-ישראל?

כלום יכולה ממשלת ה. מ. לסתור את הדברים הישרים והאנושיים שקבעה ועדת-המנדטים, כי “יש לזכור שהסבל הקיבוצי של הערבים והיהודים אינו בר-השוָאה, היות ושטחים רחבי-ידים במזרח הקרוב – לפני משכּנו של ישוב רב-מידות ומולדתה של תרבות מזהירה – פתוחים לראשונים, בשעה שהעולם הולך ונסגר יותר ויותר להתישבותם של האחרונים”.

אם ממשלת ה. מ. מטילה את כל המזרח הקרוב, מעיראק ועד תימן, על כף המאזניים הפוליטיים של ארץ-ישראל – הרי מן הדין הוא שתקח בחשבון כל הארצות האלה בבואה לדון על גורלם של הערבים בארץ-ישראל שעדיין לא באו לעולם. בעיראק, כידוע, יש אפשרויות עצומות, כמעט בלתי-מוגבלות, להתישבות נוספת, ואין ספק שיש אינטרס חיוני לעיראק להרבות את ישובה הערבי, למען לא יקרה אותה המקרה אשר קרה את מחוז אלכסנדרתה בסוריה.

אולם אפשרויות ודאגות אלו, כנראה, אינן מעסיקות כלל את מוחה של בעלת-בריתה הבריטית של עיראק. הארצות הערביות השכנות קיימות כנראה רק כשיש צורך להוסיף משקל פוליטי ללחץ של הכנופיות הטירוריסטיות. המפקדה של הטירור הערבי ומחברי “הספר הלבן” נהנים מהטוב שבשני העולמות: לגבי לחץ נגד היהודים – קיים עולם ערבי מאוחד, לגבי חישובי אפשרויות ההתישבות – ארץ-ישראל סגורה על מסגר ומבודדת.

* * *

העם היהודי רואה את ארץ-ישראל כיחידה נפרדת ואינו מודה – ההיסטוריה האנושית אף היא אינה מודה – שארץ-סגולה זו היא רק סרח-עודף של ארצות-ערב. והתביעה היהודית מתבססת על האפשרויות בתוך תחומיה של ארץ-ישראל – תחומי ארץ-ישראל ההיסטורית, שנתכוונה אליה הצהרת-בלפור, לפי עדותה המובהקת של הועדה המלכותית (ראה דו"ח של הועדה המלכותית, פרק ב' סעיף 42, סימן 3 עמוד 38). אולם אפילו בתחומי ארץ-ישראל המערבית הנתונה תחת מנדט בריטי יש שטחים פנויים המסוגלים להכיל ישוב חקלאי גדול פי-כמה מזה שיש בה עכשיו. ואין צורך להישען על עדוּת מומחים יהודים – אם-כי הם שנתמחו בחקירת כושר קליטתה של הארץ והראו את כוחם בהפראת שממותיה. אולם היהודים הם צד מעונין – ופריבילגיה זו להיות גם צד מעונין גם עֵד ושופט וגם מבַצע נתונה רק לממשלת ה. מ. ולפקידות הבריטית בארץ. אולם הממשלה אינה יכולה להתעלם מעדותה של המשלחת הערבית בארצישראלית בועידת-לונדון על מצב הקרקעות בארץ. משלחת זו לא באה ללונדון לעשות “תעמולה ציונית” או לתבוע עלבון סעיפי המנדט המחייבים התישבות צפופה של יהודים על הקרקע. משלחת זו טענה בפני הממשלה – וטענתם זו נתפרסמה על ידה ב“טיימס” מיום 11.2.39, שהשטח החקלאי הראוי לעיבוד בארץ-ישראל הוא רק 1.750.000 אקרים או 7.000.000 דונם. שטחה של ארץ-ישראל המערבית הוא כידוע 26.000.000 דונים, יוצא איפוא מדברי המשלחת הערבית ש-19.000.000 דונם אינם מיושבים ואינם מעובדים על-ידי הערבים – ואף אינם מסוגלים להיות מעובדים ומיושבים על-ידם. הערבים נאמנים ודאי להעיד על עצמם, וכשהם אומרים שהם לא יוכלו לעשות כלום בקרקע של שלושת רבעי ארץ-ישראל – אין לחלוק על דבריהם. אולם היהודים הוכיחו – והממשלה יודעת זאת – שאדמה בלתי-ראויה לעיבוד על-ידי ערבים נהפכת לאדמה פוריה ופורחת בידי יהודים. מהו איפוא היסוד לאסור על היהודים רכישת קרקע, כשיש בארץ – בכל איזור ואיזור, בכל חבל וחבל, בכל מחוז ומחוז, בהר ובעמק, על חוף הים ובשפלה, בבקעת הירדן ובערבה, בנגב ובפלשת, בהרי הגליל ובהרי ירושלים – מיליוני דונם שוממים ופנויים, שהערבים מודים בהם, כי אין הם באים כלל בחשבון בשביל עובדי-האדמה הערבים?

מה יתן ומה יוסיף לרמת-החיים של עובדי-האדמה הערבים אם שממת הארץ תעמוד בעינה, ואדמה שלא תסכון לחקלאי הערבי תיאסר גם על המתישב היהודי?

שאלות אלו הוצגו לממשלה ע"י נציגי היהודים בועידת לונדון – ונשארו בלי תשובה. “הספר הלבן” אף הוא לא יכול לענות עליהן.

לא הדאגה הכלכלית לערבים, אלא ההתנגדות הפוליטית ליהודים מונחת ביסוד המדיניות החדשה, גם בשטח העליה וגם בשטח הקרקע.

“הספר הלבן” מסתמך כאילו על הדינים-וחשבונות של כמה ועדות של מומחים. אנו יודעים ועדות פוליטיות שביקרו בארץ – וביניהן ועדת-פּיל וּועדת-החלוקה – ולא ידועה לנו אף ועדה אחת של מומחים להתישבות הארצישראלית שנשלחה הנה על ידי ממשלת ה. מ. המשלחת היהודית בועידת-לונדון דרשה מהממשלה למסור לרשות הסוכנות את החומר המדעי, הסטטיסטי, העניני שעליהם מתבסס הדין-וחשבון של “ועדות-המומחים”. אם מסקנות הממשלה מתבססות אך ורק על חומר אובייקטיבי של מומחים, אין היא צריכה להתירא מלגלות את החומר לחבר-מומחים איזה שהוא, שיבדוק את הנתונים ויעביר אותם תחת שבט הבקורת. אף הממשלה האנגלית או הפקידות הארצישראלית אינה יכולה להכחיש שהיהודים בארץ גילו במקצת את כוחם בחקירת הארץ, בגילוי מקורות כלכלתה ובדיקת אפשרויות התישבותה – לא רק להלכה אלא גם למעשה, בכל אופן במידה לא פחותה מזו של האדמיניסטרציה הבריטית בארץ. הן אפילו מחברי “הספר הלבן” נאלצו להודות, ש“גידולו של הבית-הלאומי והישגיו בשטחים רבים הם מאמץ קונסטרוקטיבי מופלא הראוי להערצת העולם”. היהודים גילו כוחם במציאת מקורות מים בשטחים שנחשבו לצחיחים וחרבים, בהפראת הרים שנחשבו לקרחים ועֲקָרים, ביישוב חולות שנחשבו למחוסרי תקוות ובייבוש ביצות שנחשבו להרות-קדחת. והמומחים היהודים העוסקים זה עשרות שנים בפעולה התישבותית בארץ היו מסוגלים אולי לשפוך אור על הנתונים הלקויים והמקריים שצברו חברי ועדות ששהו בארץ שבועות או חדשים אחדים. מדוע נמנעה הממשלה מהעמדת החומר והנתונים, שעליהם התבססו “ועדות-המומחים” שלה, לדרשות המומחים היהודים לשם בחינה ובקורת?

גם שאלות אלו הוצגו לממשלה בועידה הלונדונית – ולא ניתנה להן תשובה. ולשוא התפאר “הספר הלבן” בפתיחתו, שבלונדון התקיים “ויכוח מלא, חפשי וגלוי-לב”.

כב“ספר הלבן” כן גם בלונדון – קדמה העמדה הפוליטית של הממשלה לבירור ולנימוקים העניניים.

מתכחשים ליהודים ונמנעים מהתחייב לערבים

שני הפרקים על העליה והקרקע הם גזר-דין של מוות על גידולו של הבית-הלאומי. זהו בעצם כל תכנו הברור והמסוים של “הספר הלבן”. אם גזר-דין זה הוא מה שנדרש על-ידי הטרוריסטים הערבים ותומכיהם, הרי השיגו כמעט את כל מבוקשם. אבל יותר מזה לא קיבלו. אם הטירוריסטים הערבים קיווּ ל“עצמאות” ערבית בארץ-ישראל – הרי “ספר לבן” זה איכזב את תקוָתם. אמנם הפרק על החוקה גדוש ומלא הבטחות והכרזות על שלטון עצמי ועצמאות – אבל אין אלו אלא מלים נבובות בלי כל תוכן ברור ומחייב. תפילת המופתי עשתה מחצה: ממשלת-המנדט נכנעה וגזלה מהיהודים את המגיע להם לפי המנדט והצהרת-בלפור, אבל נמנעה בהחלט מהתחייב ברורות על עצמאות; היא נזהרה אפילו מהתחייב על שיתוף הערבים בשלטון; היא רק הבטיחה משרות לערבים יחידים אשר ימצאו חן וחסד בעיניה; אולם נושאי-משרות אלה לא יבָּחרוּ על-ידי העם הערבי ולא יהיו כפופים לו. המשטר בארץ יהיה משטר אנגלי המחלק משרות. לא שלטון עצמי ולא שלטון ממשי – אלא תואר, משכורת וכיבודים למלחכי-פינכה ערבים, שיקָראו בשם “מנהלי מחלקות” – כשהעבודה במחלקה תיעשה על-ידי “היועץ” הבריטי לפי הוראות הנציב העליון. מה שיקרה בעוד חמש שנים ובעוד עשר שנים או בעוד חמש-עשרה שנה – על זאת תחליט ממשלת ה. מ. לפי ראות עיניה לאור הנסיבות באותו זמן. הפיצוי הממשי היחיד, שקיבלו הטרוריסטים הערבים ב“ספר הלבן” – זוהי חניקת הבית-הלאומי בעודו באבּו, הריסת תקווֹת ישראל. ואילו היו מחברי “הספר הלבן” מעונינים בבהירוּת מדינית ובהבהרת האמת היו יכולים לצמצם את כל “השקפותיהם והצעותיהם” בשנים-שלושה פסוקים: לאחר שיעלו עוד אילו עשרת אלפים יהודים לארץ במשך עשר שנים – תיסגר העליה היהודית, וליהודי ארץ-ישראל יקָבע תחום-מושב לפי ראות עיני הנציב העליון, והצהרת-בלפור בטלה ומבוטלת.

יתר מזה לא נאמר בעצם בכל התעודה הארוכה הזאת, התופסת באנגלית כשלושה-עשר עמודים צפופים ובעברית – כאחד-עשר. אבל בעלי “הספר הלבן” לא יכלו לומר זאת ורק זאת. ממשלה אנגלית אינה ממשלת גרמנית. בטמן-הולברג³ הכריז בשעתו בפשטות, שחוזה ואמנה אינם אלא פיסת-נייר. ממשלה אנגלית לא תאמר זאת אף פעם. היא לא יכלה לומר זאת – כי העם האנגלי לא יקבל אמירה זו, והאימפריה הבריטית לא תכּון אם שליטיה יגלו ציניוּת ברוטלית כזו. ומחברי “הספר הלבן” ידעו את נפש עמם. הם היו מוכרחים לעטוף את הפרת המנדט וההתכחשות לזכויות העם היהודי באצטלה של “פירושים נאמנים” והתחסדות מיתּממת.

את התפקיד הזה ממלא גם הסעיף האחרון ב“ספר הלבן”: “בנסחה את ההצעות האלה התאמצה ממשלת ה. מ. בלב שלם לפעול בקפדנות בהתאם להתחייבויותיה הן כלפי היהודים והן כלפי הערבים - - - מטרתה היא לנהוג בצדק עם שני העמים בארץ…”

בהצהרת-בלפור הכריזה אנגליה על אהדתה לשאיפות הציוניות היהודיות – “הספר הלבן” מכריז עליהן מלחמה.

המנדט נמסר לאנגליה כדי לסייע להקמת הבית-הלאומי לעם היהודי – “הספר הלבן” רוצה להחניקו.

משלת-המנדט נתחייבה להקל על עליה יהודית – “הספר הלבן” מציע להפסיקה.

המנדט הטיל על הממשלה לאמץ התישבות יהודית על הקרקע – “הספר הלבן” אוסר אותה.

המנדט הכיר בקשר ההיסטורי שבין העם היהודי בעולם כולו עם הארץ – “הספר הלבן” מנתקו.

הפרת-אמונים זו אינה עדיין המדיניוּת המאושרת של העם האנגלי. “הספר הלבן” אינו לפי-שעה אלא הצעת הממשלה. העם האנגלי עוד לא אמר את דברו. אנו חיים אמנם בתקופה שמשקלם של הערכים המוסריים ירד בבורסה הפוליטית. אולם טעות היא לחשוב שנדם לגמרי המצפון האנושי בכלל והאנגלי בפרט.

עצם ההתחסדות של “הספר הלבן” מוכיחה שיש צורך “להצדיק” ולהסביר את הפרת-האמונים בנימוקים מוסריים ומשפטיים בפני דעת-הקהל האנגלית והעולמית. אולם המצפון עכשיו אינו תעורר בנקל – והדבר תלוי בעם היהודי, ובראשו הישוב הארצישראלי, אם ידע לעמוד בפני המעל במלוא כוחו, לא בדברים אלא במעשים שיהלמו את שאיפתו ומפעלו, מצוקתו וכבודו.

ירושלים, 18 במאי 1939.

---

מכתב למפקד הצבאי הגנרל היינינג

מאת

דוד בן־גוריון

¹

אדוני,

א. יש לי הכבוד להסתמך על דבריך הבוקר באזני הנציגים היהודים. הואיל ולא ניתנה לנו אפשרות להשיב, אני נוטל לעצמי רשות להעיר הערות אלו בכתב.

ב. אנו מצטערים מעומק הלב ומגנים ללא הסתייגות את היריה בשוטר הבריטי שגרמה למותו.

ג. אולם עם כל הכבוד הראוי אני מוכרח להתנגד להודעתך הבוקר, כי הדם אשר ישָפך, יחוּל על ראש היהודים. במשך ששים השנים האחרונות הוכיח הישוב היהודי הוכחה ניצחת, כי דרכיו לביצוע שאיפותיו הלאומיות הן דרכי מאמץ קונסטרוקטיבי ודאגה לשלום הארץ כולה. העם היהודי הוצג עתה בפני מדיניות חדשה של ממשלת ה. מ. המהוה הפרת-אמונים וכניעה לטירור הערבי.

ד. נשיא הסוכנות היהודית אמר בטלגרמה לראש-המניסטרים מ-18 באפריל 1939:

“ההצעה לחיסול המנדט ולהקמת מדינה ארצישראלית עצמאית עם העמדת הישוב היהודי על שליש האוכלוסיה וצמצום שטח ההתישבות היהודית באיזור קטן של הארץ, היא בעינינו הרס התקווֹת היהודיות והסגרת הישוב היהודי בארץ-ישראל לשלטון הכנופיה הערבית האחראית לגל הטירור… היהודים יחרפו נפשם ולא יכּנעו למשטר כזה… מדיניות זו, מובטחני בכך, תסכּל את מטרת ממשלת ה. מ. להשכין שלום בארץ, והיא אולי תכריח את הממשלה לשתמש בכוח הזרוע נגד יהודים. הייתי רואה זאת כטרגדיה שאין למעלה הימנה…”

צר לנו שלא הושם לב לקריאה רצינית זו.

ה. ההפגנה היהודית מיום אתמול ציינה את ראשית התנגדות היהודים למדיניות הרת-הפורענות המוּצעת עה על-ידי הממשלה. הטלת פחד על היהודים לא תביא אותם לידי כניעה אף אם דמם ישָפך. לדידנו האחריות לכל אשר עלול לקרות בארץ תוך כדי ביצוע המדיניות החדשה תחול על הממשלה.

והנני מתכבד להיות, אדוני, עבדך הנאמן

ד. בן-גוריון

יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית

---

תשובתנו ל"ספר הלבן"

מאת

דוד בן־גוריון

בכינוס הסתדרויות-הנוער, ירושלים, 24 במאי 1939

• - - אתמול אישר הפרלמנט הבריטי את “הספר הלבן”, ואנו נכנסים עכשו למשטר חדש, גם חיצוני וגם פנימי. הגענו לפרק ביחסינו עם הממשלה האחראית בתקופה זו לגורל הארץ. אנו חייבים גם לערוך אחרת את יחסינו הפנימיים, כי אנו עומדים בראשית תקופה חדשה בגורל הציונות.

שתי תקופות עברו עלינו עד עכשו בתולדות המפעל הציוני: תקופה ראשונה היתה תקופת חיבת-ציון, כשעבודתנו בארץ נעשתה ללא כל בסיס משפטי. זה היה הפרק שהתחיל בימי ביל"ו, בשנות שמונים של המאה התשע-עשרה, ונסתיים בסוף המלחמה העולמית.

התקופה השניה היתה תקופת הציונוּת המדינית מאחורי הצהרת-בלפור ועד “הספר הלבן” כשעבודתנו בארץ נשענה על זכויות בין-לאומיות ועל עזרה מובטחת של ממשלה אדירה, ממשלת-המנדט האנגלית. פרק זה נסתיים באישור “הספר הלבן”, המתכחש לזכויותינו הבין-לאומיות ומפיר את הבטחת אנגליה לעם היהודי.

אמנם, האישור בפרלמנט האנגלי ניתן אתמול ברוב לא-גדול, אף כי לממשלה יש רוב עצום בפרלמנט; וחברינו בלונדון שהיו נוכחים בשעת הויכוח בשני הימים בפרלמנט יש להם רושם – והרושם נתאַמת על-ידי המאמרים, שהופיעו הבוקר ב“טיימס” ובעתונים אנגלים אחרים – שהממשלה נחלה מפלה מוסרית, אם-כי הרוב אישר את מדיניותה. הרוב הקטן שתמך בה, חולשת טענותיו והצביעוּת שבלטה מתוכן, ההתנגדות הנמרצה של ראשי המפלגות – גם של מפלגות האופוזיציה, וגם מצד חלקים במפלגה השלטת, – שהוקיעוּ את הפרת-האמונים של “הספר הלבן”, – כל אלה מקטינים מבחינה מוסרית את ערך האישור שניתן אתמול לתעודת-המעל.

אבל העובדה המרה בעינה עומדת: הצעת הממשלה נתאשרה, והדבר שנפל בעולמנו אינו קל. להיפך, הוא חמוּר מאד, מאין כמוהו. ממשלת העם הגדול, שניסה לפני כעשרים שנה לתקן את המעוּות ההיסטורי שנעשה לעם היהודי והושיט לנו עזרתו; ממשלת העם הזה בגדה בנו, ובתולדות הציונות מתחיל פרק חדש – הציונות הלוחמת.

הזכויות הבין-לאומיות, שעליהן נשענה עבודתנו במשך עשרים השנים האחרונות, קוּפחו על-ידי ממשלת-המנדט שהתחייבה לקיים אותן, והמשך פעולתנו הציונית יתכן אך ורק תוך מלחמה

---

והשאלה הראשונה המתעוררת היא: במי נילחם ועל מה נילחם?

יש לציין קודם-כל: במי לא נילחם.

לא נילחם באנגליה. אתמול נתאשר “הספר הלבן”, אבל הוא לא נתאשר על-ידי כל העם האנגלי. טובי העם האנגלי – מפלגת-העבודה, מפלגת-הליברלים, מנהיגים של השמרנים, ראשי הכנסיה האנגליקנית – התנגדו ל“ספר הלבן” וראו בו הפרת אמונים. אין זו רק דעת כמה מנהיגים ונואמים. כך היא דעתו של חלק גדול מהעם האנגלי, וחלק שאין לבטלו ולזלזל בו.

עובדה זו אומרת לנו דבר-מה. היא אומרת, שיש לנו ידידים ותומכים בעם האנגלי, ועלינו לשמור על ידידות זו. עלינו לכלכל את מעשינו באופן כזה, שלא נפסיד את ידידינו, ולא עוד אלא שנגדיל את מספרם. העובדה של מציאות ידידים נאמנים מוכיחה, שאפשר לרכוש ידידים נוספים. ואַל נתיאש מהעם האנגלי – ואַל נעשה בו מלחמה. אין לנו, איפוא, מלחמה בבריטניה הגדולה, אין לנו מלחמה באימפּריה הבריטית. להיפך, אנו מעונינים בכוחה ובהשפעתה. במצב הבין-לאומי הקיים יתכן שבקרוב נעמוד בפני מערכה עולמית מרה, שאולי תכריע את גורל האנושות,ואם מערכה זו תתחולל, נעמוד כולנו – יחד עם הרבה עמים אחרים – במערכה אחת לצדה של אנגליה נגד היטלר.

המלחמה שאנו נתבעים לה אחרי הופעת “הספר הלבן”, היא מלחמה במדיניותה של הממשלה האנגלית. מלחמה זו נעשה ללא פשרה וללא רתיעה, כי בנפשנו היא.

---

ועל מה נילחם? שוב יש לומר תחילה, על מה לא נילחם.

העם היהודי אינו חי חיים עצמיים זה מאות בשנים. עם שאינו מעורה בסביבת מולדתו, שאינו יוצר את חייו וקובע את גורלו מתוך רצונו החפשי אלא נתון בסביבה זרה, משועבד לרצון זר ומוכרח להסתגל לחיי-נכר, – עם זה מאבּד גם כשרונו לחשוב מחשבת עצמו ומתרגל להגות במושגים שאוּלים ובצנורות זרים; וכשם שהוא מחַקה את לשון העם הזר, שמותיו ומנהגיו – כך הוא מחקה גם את סיסמאותיהם, הלכי-רוחם ותגובותיהם של של אחרים. מהתבוללות רוחנית ומחשבתית זו לא נשתחררה עוד לגמרי אפילו התנועה הציונית. וכשהועמדנו עכשיו לפני הכרח של מלחמה, יש חשש שניתָּפס לסיסמאות ודרכי-מלחמה שאוּלות ממקור זר, שאינן הולמות את מצבנו וצרכינו.

מלחמת כל עם אחר היא מלחמה על עצמאות, – אנחנו איננו נלחמים על עצמאותנו. מטרת מלחמתנו אינה עצמאות בשביל יהודי ארץ-ישראל. – לא יהודי ארץ-ישראל נפגעו ב“ספר הלבן”, לא עתידם נגזר.

הבגידה שבגדה בנו ממשלת-המנדט היא בגידה בעם היהודי, בעם היהודי שאינו עדיין בארץ ואין לו תוחלת ועתיד אלא בשובו לארץ. מלחמתנו היא על זכותם של היהודים שאינם בארץ. זכותם של יהודים אלה קופחה ב“ספר הלבן”, ועתידם נגזר. עלינו ללחום את מלחמתם עכשיו, ולא מלחמה על עצמאותם של 450,000 היהודים היושבים בארץ. זהו הדבר היסודי המַפלה את מלחמתנו-אנו ממלחמות כל עם, המעורה בארצו. אצל עם כזה העיקר הוא לפרוק עול זרים, ולשם כך הוא נוקט אמצעים ודרכי-מלחמה, המסוגלים להביא לידי פריקת העול הזר. מטרת מלחמתנו היא לא זו – אלא פתיחת שערי הארץ להמוני ישראל, לקיבוץ גלויות, להתישבות יהודית, להגשמת הציונות. מלחמה זו מחייבת דרכים מיוחדות ואמצעים מתאימים.

הוטל עלינו עכשיו לא רק להיחלץ לציונות. להמשיך בנין הארץ, לגאולת קרקע הניתן לגאולה – אלא להרוס את המחיצות המחניקות, שהקימה ממשלת-המנדט ב“ספר הלבן” לעליה ולהתישבות יהודית.

ויש לציין רק קוים כלליים: א. עליה; ב. התישבות; ג. הגנה; ד. הכשלת המשטר החדש; ה. תגבורת עצמאותנו; ו. משטר של משמעת לאומית. אנחנו נכנסים לתקופת-חרום, וכל הישוב יעמוד במערכה קשה. אין מנהלים מערכה קשה מתוך אנרכיה ציבורית. לא נהפוך את הישוב לקסרקטין. לא נפגע ביסודות האנושיים והמוסריים של ציבור תרבותי. לא נקים משמעת על יסוד של חוסר חירות, חוסר בקורת, חוסר ויכוח ובירור חפשי. אולם מתוך הכרת הסכנה הצפויה לנו, מתוך רצון דרוך להתגבר במאמצים משותפים על ההתנקשות האורבת – נלַכּד את הכוחות, נעקור מתוך רצון משותף את ההפקרות הציבורית, ונשליט בחיינו את המשמעת הלאומית. נבַצר את כוחם ותקפם של כל תאי הארגון שלנו, נגביר את העזרה ההדדית, נחזק את כל הארגונים הכלליים, הרוחניים, המדיניים של יהודי ארץ-ישראל, את היחידות הטריטוריאליות – ועדי המושבות, ועדי הקהילות, העיריות, מוסדות הכנסת והנהלת התנועה הציונית והסוכנות היהודית. הנוער היהודי לכל זרמיו וכיווּניו, לכל עדותיו ומוצאיו, ישמש חוט-השדרה לליכוד הישוב ולמשמעת העם; ז. קומה זקופה. אין לנו ריב עם העם הערבי או עם העם האנגלי. לא אבדה אמונתנו, שעוד תתחדש הברית בידנינו לבין האנגלים. לא נעשה דבר אשר יכביד על חידוש הברית. נוסיף לחתור, כמו עכשיו, לקראת הבנה ופעולת-גומלין עם העם הערבי. אבל לא נרכין ראש, ונחנך את כולם לכבד אותנו. נפעל בעוז ובאומץ, בחשבון ובתבונה.

---

אין זו תכנית מפורטת. אי-אפשר לראות מראש את כל הנסיבות והתנאים. הסבך בעולם הגדול והסבך בעולמנו הקטן מורכב ביותר, ואין יודע מה ילד יום. ואין להתקשר לדוֹגמות קפואות ולסיסמאות חנוטות. עם השתנות הנסיבות ישתנו דרכי פעולתנו ומלחמתנו. מה שטוב ומועיל בתנאים מסוימים, רע ומזיק בתנאים אחרים. ומשום כך אין להתוות מראש אלא קוים כלליים של המערכה. אין אנו פועלים בחלל ריק, ואנו עתידים להתנגש ברצונות ובגורמים זרים, שאין לנו עליהם שליטה. אבל אנו מושבעים ועומדים על חתירה בלתי-פוסקת לקראת מטרה ברורה וקבועה, שאינה ניתנת לשינוי כלשהו. מלחמתנו תיעשה ללא-חת, למען הגות ממסילתנו את כל המכשולים המפריעים. המלחמה אינה מטרה אלא אמצעי בלבד, אבל בתנאים שנוצרו אין לנו דרך אחרת אלא מלחמה. ותוצאות המלחמה תלויות יותר מכל בעוצם הרצון לנצח.

---

הגיעו ימים קשים – הם יכולים להיות גם ימים גדולים “הספר הלבן” הוא גמר-תקופה – בנו תלוי הדבר, שנפתח עכשיו תקופה חדשה, שתעלה על הקודמות לה. ממשלת-המנדט הפרה אמונים – נישען מעכשיו על עצמנו.

המערכה העומדת לפנינו אינה רק מערכת הישוב, אלא גם מערכת כל העם. היהדות בגולה מדוכאת עד היסוד. קיבוצים יהודים גדולים נחרבים והולכים בתפוצות ואין בכוחם אפילו לצעוק חמס. וגם בארצות, שבהן כאילו עדיין הונח לנו, תלויה חרב השנאה על ראשנו, והגולה קצרה ידה מהושיע לעצמה.

עכשיו הונף הגרזן על התוחלת האחת של העם – תוחלת הגאולה במולדת. אבל לא כגולה המולדת. כאן אנו עומדים לא מחוסרי-ישע וקצרי-יד. זוהי הפינה האחת בעולם, שבה יעמוד היהודי וילָחם. ילָחם וגם יוכל. ילָחם על ארצו וגם על כבוד עמו. מלחמתנו זו תמחה את העלבון של חולשתנו בגולה.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

---

במלוא כוחנו

מאת

דוד בן־גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

בכינוס הסתדרויות-הנוער, ירושלים, 11 ביוני 1939

– – – יש לקבוע שתי הנחות:

א) מרכז המלחמה ב“ספר הלבן” הוא בארץ;

ב) המנוף למלחמה זו הוא הנוער היהודי בארץ.

בהנחה הראשונה אין זו הכוונה לומר, שרק בארץ-ישראל יש להילחם נגד ה“ספר הלבן”. אך זה עכשיו היתה מערכה חשובה מאוד בלונדון: הויכוח בפרלמנט האנגלי. מאחרי המערכה הזאת עמדה נציגותו של העם היהודי, שהשקיעה לא-מעט כוחות בהכנת הויכוח הזה.

מערכה זו אינה השלב הפוליטי האחרון. השבוע – שלב שני של המערכה הפוליטית; בז’ניבה, בועדת-המנדטים. אין לראות מראש את התוצאות. אף שם מופיעה נציגות של העם היהודי. וגם זה לא יהיה השלב האחרון. בסוף הקיץ אולי יבוא שלב שלישי – מועצת חבר-הלאומים, אשר לה תוגשנה מסקנות ועדת-המנדטים. ואם גם יודעים אנו, שחבר-הלאומים כיום ערכו לא רב ביותר, אין לזלזל גם בשלב זה. ויתכן עוד שלב רביעי. יתכן, שבגלל עמדתה של ועדת-המנדטים ישוב הענין – אף כי אין דבר זה ודאי – לפרלמנט האנגלי. בויכוח האחרון נקטה הממשלה עמדה, ש“הספר הלבן” אינו סותר את המנדט. ויתכן, שרבים הצביעו בעד הממשלה על יסוד ההנחה, שאין סתירה בין “הספר הלבן” לבין התחייבויותיה הבין-לאומיות של אנגליה. ואין זה מן הנמנע, אם-כי אין זה ודאי, שאם ועדת-המנדטים תפסוק, כי “הספר הלבן” סותר את ההתחייבויות הבין-לאומיות של אנגליה, יהיה יסוד חשוב להעלות שוב את השאלה על במת הפרלמנט האנגלי.

ואף-על-פי-כן – מרכז המלחמה ב“ספר הלבן” הוא בארץ. – – – ולא על במת הפרלמנט, אף לא בז’ניבה, ולא בשום אינסטנציה פוליטית אחרת בעולם תוכרע הכף, אלא כאן. “הספר הלבן” עומד להתגשם בארץ, וצריך להכשיל אותו בארץ.

---

גם את ההנחה השניה, שהמנוף הפוליטי למלחמה הוא הנוער, אין להבין כך שרק הנוער היהודי בארץ יעמוד במערכה זו. אם הוא יעמוד לבדו, אין סיכויים רבים לנצחונו. לא רק הנוער אלא הישוב כולו, ולא רק הישוב בלבד אלא העם היהודי כולו נתבָּע למערכה זו. אולם העם היהודי כבול ומשותק כאשר לא היה כן זה שנים רבות. הוא במצב של חבוש שאינו יכול להתיר עצמו מבית-האסורים. יש מעט ארצות – אם בכלל יש כאלו – שבהן היהודים חפשים לעשות מה שהם רוצים. יש ארצות, שבהן אין היהודים חפשים אפילו לומר מה שהם חושבים. עלינו לראות ולדעת את המצב האיום, שבו נתונה היהדות; מרכזי-היהדות הגדולים באמריקה ובפולין לא התיצבו במערכה כראוי, כפי שמחייבת הסכנה הצפויה לעתיד העם היהודי. אבל על אף התנאים הכובלים את ידי העם היהודי, גנוזים הרבה כוחות והרבה אפשרויות גם בגולה הכפותה, והם עתידים להתגלות אם החלוץ של המחנה יַראה את הדרך. והחלוץ הוא הישוב.

אבל גם ידי הישוב כבולות במידה רבה, לא בכוח חיצוני אלא בחולשה פנימית. לא-מעטים הניגודים הפנימיים בישוב, ניגודים אמיתיים וניגודים מדומים, ניגודים אידיאולוגיים וניגודים כלכליים. ניגודים שיש בהם ממש כלשהו, וניגודים שהם מנופחים בזדון מתוך צמצום וחוסר בגרות פוליטית ואזרחית. בקראכם יום-יום את העתונות אתם רואים ודאי תביעות של שידוד המערכות, שבמקום הריב החמוּר שיש לנו, לישוב הקטן הזה, עם המעצמה האדירה בעולם, יתלקח בישוב ריב פנימי, ריב הגבאות, ריב על שלטון מדומה ¹.

---

יש בישוב גם התרוצצות בין הדאגה לפרט ובין הדאגה לעם, בין הרצון לשמירת הקיים ובין הרצון להגן על עתיד הציונות. יש משקים, יש מוסדות, יש ישובים, והם חרדים לקיומם. טבעי הדבר, שכל אשר הוקם תוך מאמצים גדולים במשך שנים-שלושה דורות לא בתנאים קלים ולא בלי מסירות ואהבה ולא בלי קרבנות, יקר וחביב על בעליו, ויש חרדה שמא בתוך המלחמה הזאת יבולע לקנינים האלה. ואין זו רק אנוכיות גסה. אולם יש חשש רציני מאוד ומר מאוד, שמתוך הדאגה, שאין לזלזל בה ואין לגנות אותה, לשמירת הקיים – הקיים של היחיד והקיים של הציבור, של הישוב כולו – תוזנח הדאגה הגדולה האחת, המצדיקה את כל קיומנו בארץ: הדאגה לעתידו של העם היהודי, לעתידה של הארץ. לא היש אלא האין הוא העיקר. בשעה זו, כשהוכרזה מלחמה על זכות העם היהודי ועל עתידו במולדתו, אין שום יש בארץ, לא משקי ולא אנושי, שקוּל כנגד ההכרח להגן בכל האמצעים, בכל הכוח שיש בידינו, על מה שחסר עדיין לעם היהודי בארץ זו.

ויש חטיבה אחת בישוב והיא – הנוער, שאינו מטופל יותר מדי בדאגה ליש. ועל חטיבה זו להתרומם ולהעמיד במרכז חייה לא את עניניה האישיים, לא את מעמדה, לא את עתידה, אלא את הדאגה הגדולה האחת, דאגת האומה והמולדת. על הנוער להתרומם לא רק על עניניו האישיים אלא גם על אותם הדברים בחייו הרוחניים, הציבוריים והאידיאולגיים שאינם עיקר, או שאינם עיקר בשעה זו, ולהקדיש את כל רצונו וכוחו ויכלתו וגם, אם יהיה צורך – ויהיה צורך – את חייו, בשביל הדבר המרכזי הגדול. במסירות זו של הנוער תלוי גם כושר הפעולה וכושר המלחמה של הישוב ושל העם, משום כך – הנוער הוא המנוף.

---

לציבור היה צורך רב עם פרסום “הספר הלבן” באיזה מעשה גדול, שיפיל בבת-אחת את “הספר הלבן”. אבל אין להפיל את חומת “הספר הלבן” בתקיעת שופר. “הספר הלבן” מחייב מלחמה עקשנית, מרה וממושכת.

אחד הפיקחים בתוכנו אמר, שעלינו לנהוג בקביעת הקו על-פי חוק-המינימום שבחקלאות; רק אותם המעשים, שכל הישוב יעמוד מאחריהם – עלינו לעשות. זהו רעיון מוטעה ומסוכן. בפוליטיקה שולטים חוקים אחרים מאשר בחקלאות; כאן יש לנהוג לפי חוק-המכסימום ולא לפי חוק-המינימום; לא לפי האלמנטים המפגרים והנחשלים יש לקבוע את קו-הפעולה, אלא לפי האלמנטים החלוציים והנועזים, ואלה יגררו אחריהם את השאר.

אין לראות את הסכנה של ה“ספר הלבן” בתכניות שלו לאחר עשר שנים. בעוד עשר שנים לא יהיה זכר לתכנית זו. יתכן, שתהיה מלחמה ופני העולם ישונו תכלית שינוי. גם פני הארץ ישונו. אם לא תהיה מלחמה, לא תאריך ממשלה זו חמש שנים, והמדיניות האנגלית עוד תשתנה ותתחלף עשרת מונים. הסכנה הגדולה של ה“ספר הלבן” אינה במדיניות הקונסטיטוציונית שלו לאחר עשר שנים, אלא במשטר ההולך ונוצר עכשו.

אין להעלות על הדעת, שהישוב יסתפק רק בהתגוננות כלכלית, אם-כי התגוננות כלכלית היא חשובה וחיונית.

אנחנו היינו תמיד דרוכים לפעולה קונסטרוקטיבית, בזה, היה כוחנו, בזה עשינו את כל החיל, ולרגל החיל הזה נוכל לעמוד עכשיו בשער, אולם נשתנו הנסיבות. אם-כי נצטרך גם להבא, וביתר-שאת, להמשיך את פעולתנו הקונסטרוקטיבית, נצטרך גם להגיב תגובה מלחמתית. ואין סתירה בין תגובה מלחמתית לבין מאמצים קונסטרוקטיבית. אין עם יכול לנהל מלחמה אם חלק גדול של העם אינו יוצר ובונה בשעה שהחלק השני של העם עומד בחפירות. – – –

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

---

קו

מאת

דוד בן־גוריון

ביום פרסום “הספר הלבן” הוקיעה הנהלת הסוכנות בגילוי-דעתה את התכחשות “הספר הלבן” להתחייבויות הבין-לאומיות של אנגליה כלפי העם היהודי, סימנה את הסכנות הצפויות לעם היהודי ולשלום הארץ מהמדיניות החדשה והתוותה בראש-פרקים קצרים את קו-הפעולה של הישוב והעם היהודי במלחמתם נגד המדיניות החדשה.

קו-פעולה זה הוצע ע“י ההנהלה – בצורה יותר מוחשת ומפורטת – לועה”פ הציוני, ואושר על ידו.

על פי קו זה יש לפעול בלי לנטות ימינה או שמאלה.

ההנהלה בטוחה שמדיניות “הספר הלבן” אינה ניתנת להגשמה – אם הישוב והעם היהודי יתנגדו לה בהתמדה, בעוז ובתבונה.

המשלחת היהודית בלונדון, מהלורדים היהודים ועד שליחי “אגודת ישראל”, הודיעה כבר בועידת-לונדון, כי העם היהודי דוחה את המדיניות החדשה ולא יקח חלק בהגשמתה. אולם התנגדות העם היהודי והישוב ל“ספר הלבן” לא תצטמצם ב“שב-ואַל-תעשה” בלבד.

ביום פרסום “הספר הלבן” הכריזה ההנהלה בגילוי-הדעת שלה: “חלוצי ישראל שגילו במשך שלושה דורות כוחם בבנין ארצם הנשמה – יגַלו מעכשו כוחם גם בהגנה על העליה, המולדת והקוממיות היהודית”.

זוהי תכנית פעולתנו כולה – על רגל אחת, ואידך – פירוש.

מלחמתנו ב“ספר הלבן” לא תהיה קלה ופשוטה. אין זו מלחמה ליום או לחודש. אין זו מלחמת מלים. בהכרזות ובהפגנות לא נהדוף שום סכנה. בלי מאמצים ממושכים ומתוכנים, בלי פעולה נבונה ונועזה, בלי קרבנות יקרים לא נסכּל את המזימה. אל נזלזל בקשיים – ואַל נירתע מפניהם. עלינו לראות את הקשיים בעין פקוחה – ועלינו למצוא בתוכנו כוח להתגבר עליהם.

במלחמתנו על זכויותינו היסודיות – לא זכויותיהם של יהודי ארץ-ישראל, אלא זכויותיו של העם היהודי – אסור לנו להתעלם משתי אמיתות הקובעות גורל מלחמתנו:

א) לא ניוָשע אם לא נושיע לעצמנו. ננחל נצחון רק אם נילחם. איש לא יעשה לנו מה שמוטל עלינו לעשות בעצמנו.

ב) אין אנו בודדים במערכה, ואל נבודד עצמנו! נשמור על בני-הברית המוסריים והפוליטיים שעמדו לימיננו בויכוח בפרלמנט ושיעמדו לימיננו בז’נבה.

אמת ראשונה מחייבת אותנו לעשות כל אשר ביכלתנו אנו להגנת עצמנו. אמת שניה מחייבת אותנו להימנע מכל מעשה שיסלף את דמותדנו המוסרית, דמות מלחמתנו הנועזת והצודקת.

ארבעה הם הדברים אשר שמירתם מחייבת אותנו לכל קרבן:

עליה, התישבות, הגנה עצמית, עצמאות.

עם סגירת השערים לעליה יהודית, עם הקמת גיטו טריטוריאלי בארצנו, עם הפקרת חיינו, רכושנו וכבודנו ללא הגנה יהודית, עם הסגרתנו לשלטון ערבי – לא נשלים, ויהי מה.

אולם לא נטַמא את מלחמתנו במעשי-תועבה וטירוף-דעת שנתפסו להם בריונים משוּסים בביר-עדס, תל-אביב, ירושלים וחיפה ¹. רצח ערבים ויהודים חפים מפשע, מעשי-חבלה אויליים ומחוסרי-טעם – אין בהם אלא כדי לסייע לאויבנו בנפש. בתעלולי פשע וכסל אלה רק נכתים את מלחמתנו הצודקת, נערער את כושר פעולתנו וניתן יד לצוררינו.

מלחמתנו הקשה והמסוכנת מחייבת עו-נפש, שיקול נבון, ובאופן מיוחד – בדיקה מדוקדקת של אמצעים: באיזו מידה הם הולמים את מטרתנו. רק אלה היודעים לבנות וליצור מתוך מסירות ואהבה – יודעים גם להילחם בגבורה ובתבונה. ואין זה מקרה שכל המעשים הנפסדים והטמאים – החותרים תחת מלחמתנו ב“ספר הלבן” – נעשים ע"י מיעוט פרוע ועָקר שלא ידע להצטרף למפעל-היצירה הציוני, שרק על ידו הוקם ישוב יהודי בכפר ובעיר, אשר בכוחו לעשות לאַל את מזימת “הספר הלבן”.

20 .6.1939

---

למלחמה ב"ספר הלבן"

מאת

דוד בן־גוריון

נאום בישיבת מועצת פועלי תל-אביב, 22 ביולי 1939

חברים, אני לא אגלה “אמריקה” אם אומר לכם שהתפקיד המרכזי העומד בפני הפועלים, בפני הישוב, בפני התנועה הציונית ובפני העם היהודי – זוהי המלחמה במדיניות של “הספר הלבן”. “הספר הלבן” נתפרסם זה יותר מחדשיים וכבר יש עליו ספרות גדולה ועשירה בעתונות האנגלית , בעתונות היהודית בשבעים הלשון, וגם לא-מעט בעתונות העולמית. נתקיימו כבר שני ויכוחים גדולים בפרלמנט האנגלי, מתנהלים ויכוחים בלתי-פוסקים בתוכנו, וכמעט שאין מלה ב“ספר הלבן” אשר לא נותחה ולא נבדקה שבע-בדיקות. ואם אני בכל-זאת מנסה עוד פעם לשוב לנושא זה, אולי הנושא הנדוש ביותר כרגע בתוכנו, אם-כי הוא חיוני וטראגי ומר ביותר, הרי אני עושה זאת משום שרוב מבקרי “הספר הלבן” ביקרו אותו בקורת מוסרית, ניתחו אותו מבחינת האמת, הצדק והמשפט, – אבל הערכה מוסרית בלבד אינה מספיקה. יחסי עמים בימינו ובכל הימים אשר קדמו להם לא התנהלו ולא נקבעו מתוך בחינת הצדק והאמת. ואַל נהיה תמימים לחשוב כי אם נוקיע כאשר הוקענו את המרמה, התככים הצביעוּת, הסילופים, הכחש והמעל אשר בתעודה זאת – ויצאנו ידי חובתנו. הדבר העיקרי המוטל עלינו הוא לבחון ולברר אם אפשר לעשות את המדיניות הזמומה ב“ספר הלבן” לאַל, וכיצד ובמה אפשר לעשות זאת.

והבחינה הזאת, הבחינה הפוליטית של “הספר הלבן” לא נתמצתה עדיין. בחינה פוליטית אומרת בחינת אפשרויות של ביצוע והכשלה הכרוכות ביחסי-כוחות ויחסי-רצונות מתנגדים ומתחרים, נאבקים ומתגוששים. ובחינה זאת לא נעשתה בתוכנו במידה מספיקה. ועדיין שוררת מבוכה גדולה המביאה לעתים לידי יאוש ולעתים לידי טירוף-דעת, מבוכה המולידה מצד אחד הלך-רוח דפיטיסטי והשלָמה, ומצד שני – תעלולים פליליים מחוסרי-טעם ונטולי תכלית ותועלת.

*

ה“ספר הלבן” נתפרסם, כידוע, זה יותר מחדשיים, אבל המדיניות הכרוכה ב“ספר הלבן” לא נולדה דוקא עם פרסומו. המגמה של “הספר הלבן”, מגמת-החיסול של המדיניות הציונית מצד אנגליה – אינה חדשה. נאבקנו כל השנים עם ממשלת-המנדט, כי תמיד היה רווח לא-קטן בין התוכן שאנחנו ייחסנו והיינו מוכרחים לייחס להצהרת-בלפור ולהתחייבויות המנדט ובין התוכן שהממשלה ייחסה ושעל-פי טבעה נוח היה לה לייחס לתעודות אלו. שני הרצונות – הרצון של העם היהודי והרצון של הממשלה האנגלית – לא עלו בקנה אחד ולא יכלו לעלות בקנה אחד. מה שלחץ עלינו – לא לחץ מעולם על אנגליה; במה שאנחנו היינו מעונינים לא היתה אנגליה מעונינת אף פעם. אף פעם לא היתה זהוּת שלמה בין האינטרסים והמאוַיים שלנו ובין אלה של אנגליה. בכלל, אין הרצונות של שני עמים עולים בקנה אחד. אולם היה בסיס משותף, אם לא בכל השטח, לקואופרציה מתמדת; היה שיתוף קבוע מיוסד על הכרת מינימום של התחייבויות וזכויות שממשלת-המנדט הודתה בהן כל השנים: הכרה בזכות העם היהודי לכונן מחדש את ביתו הלאומי בארץ-ישראל, התחייבות לסייע לעליה יהודית והתישבות יהודית ועוד. לא היתה זהות בהשקפת היהודים והאנגלים בדבר שיעור הזכות, בדבר מידת הסיוע, בדבר היקף העליה וההתישבות, אבל לא היתה מחלוקת על עצם עקרון הזכות, העליה, הסיוע. עד “הספר הלבן” לא התכחשה אנגליה לעצם הרעיון שיש לעם היהודי, ולעם היהודי כולו, זכות לארץ-ישראל, ושעל אנגליה מוטלת חובה לסייע להקמת הבית-הלאומי. אנחנו דרשנו היקף יותר גדול, קצב יותר מהיר, עזרה יותר אקטיבית והממשלה צמצמה את ההיקף, האֵטה את הקצב, הפחיתה (ולפעמים גם מנעה) את העזרה.

עם “הספר הלבן” בא שינוי יסודי. עכשיו אין ויכוח על היקף וקצב – אלא על עצם הענין, על זכותנו ביסודה ועל חובת הממשלה האנגלית מעיקרה.

*

והשאלה עומדת לפנינו: כיצד ובמה נילחם נגד “הספר הלבן”. כיצד ובמה נעשה לאַל – ואם אפשר לעשות לאַל – את המדיניות החדשה. ושאלה זאת איננה קלה. מצד אחד עומדת אימפריה עצומה, האימפריה האדירה והגדולה ביותר בעולם, אשר בימים אלה הגיעה אולי לשיא יכלתה. כי מלבד הכוח העצמי של האימפריה הזאת, התופסת רבע מכדור הארץ, הרי לרגל הסיטואציה האינטרנציונאלית, נעשתה אימפּריה זו למנהיגה של קואליציה גדולה: צרפת, תורכיה, רומניה, יון ואולי בקרוב גם רוסיה. כולן קשורות כרגע בברית עם אנגליה ותלויות בה, תלויות בכוחה הימי, הפיננסי, ביכלתה הכלכלית וגם הצבאית. ומה העם היהודי, עם חסר-ישע וחדל-אונים, נטול-מולדת ומפוזר בין זרים, אשר מעולם לא היה כל-כך נרדף ומעונה ומדוכא כבימים אלה – מה הוא שיעמוד בפני כוח עצום וכביר של שליטי-עולם?

באויבי אנגליה לא נסתייע, כי כך רצה הגורל ההיסטורי שאויבי אנגליה הם אויבינו בנפש. הנסתייע בגרמניה של היטלר ובני-בריתה הפאשיסטיים, אלה שעמדו לכלותנו ולהשמידנו בארצותיהם ואשר ידם נטויה גם נגד היהודים בארצות אחרות – הנסתייע בהם נגד אנגליה?

אנו עומדים מבודדים בהיאבקות לא שוה זו. ואַל ננַחם את עצמנו באופּטימיזם קל, רשמי של “נצח ישראל לא ישקר”, ש“רבים קמו עלינו בכל הדורות לכלותנו ולא יכלו לנו”. אין דבר מסוּכן מאופּטימיזם שטחי ומליצי זה. “נצח ישראל” יעמוד לנו רק אם נדע לעמוד על נפשנו ונגַלה כוח ורצון ויכולת ותבונה לעשות לאַל את המזימה של ה“ספר הלבן” – כלומר, אם נדע להכשיל את המדיניות החדשה.

והשאלה היא – הניתן לנו הדבר? האין זה למעלה מיכלתנו.

*

ויש בישוב כאלה אשר בחרו להם דרך קלה ונִקְלָה: מעשי-טירור נגד ערבים עוברי-אורח, הסרים למושבה יהודית או לשכונה יהודית עירונית. לאנשים אלה אבד – אם היה להם פעם – לא רק כל חוש מוסרי-אנושי אלא גם כל טעם פוליטי-מעשי. סבורים הם משום-מה שרצח פלחים עלובים יטיל אימה על ממשלתם של צ’מברלין, הליפכּס ומקדונלד – והיא תפתח לרוָחה את שערי הארץ לעם היהודי. מעשים מטורפים ומתועבים אלה עלולים רק להביא לידי תוצאה מדינית אחת: הידוק הקשרים בין הערבים והאנגלים, הרחבת החזית האנטי-יהודית.

ויש אחרים בתוכנו שרואים את קשי השאלה ומגיעים לידי יאוש של השלמה: מה אנו ומה כוחנו? יש לנו כוח לבנות וליצור – אבל אין לנו כוח לכפות את רצוננו על אנגליה ולהכריח אותה לשנות את דרכה ואת מדיניותה בארץ. גם אלה טועים טעות עמוקה. אין היאבקות בין העם היהודי ובין העם האנגלי, ואין ניגוד בין קיומנו ובין קיומה של האימפריה הבריטית. השוָאת הכוחות העומדים מאחורי העם היהודי והכוחות העומדים מאחורי האימפּריה הבריטית היתה במקומה אילו היה ריב חמוּר, ריב לחיים ולמוות, או לכל-הפחות ניגוד יסודי בין העם היהודי ובין העם האנגלי. בהיאבקות לא-שוה זו כוחנו אפס.

אולם לאשרנו אין אנו עומדים בפני הצורך להכריע את האימפריה הבריטית, כשם שלאימפריה הבריטית אין צורך להכריע את העם היהודי.

יש ניגוד בינינו ובין מדיניות ה"ספר הלבן" – ואין לזהות מדיניות זו עם קיומה של האימפּריה, כשם שאין לזהות אפילו את הצהרת-בלפור עם האימפריה.

*

מדינאי-הריביזיוניזם חלקו כל השנים על דרך-ההגשמה הציונית שלנו – מאמצי-בנין מתמידים והיאבקות פוליטית ממושכת. הם האמינו שבכוחם להקים מדינה יהודית משני עברי הירדן בהבל-פיהם – בהכרזות ובהפגנות, כי אין האימפריה הבריטית יכולה להתקיים כלל בלי ארץ-ישראל יהודית, ודי לדפוק באגרוף על שולחן משרד-המושבות או להכריז “פּאוזה”¹ ולאיים על הממשלה בהפסקת בנין הארץ – ושליטי בריטניה, שאינם יכולים להתקיים בלעדינו, יבּהלו מיד ויתנו לנו בבת-אחת את כל מבוקשנו: אדמה בשפע ובחינם, תקציב ממלכתי להתישבות, פקידוּת אידיאלית, עלית מיליונים ופתיחת שערי עבר-הירדן, – כי אחרת לא יהיה בטחון לשלטון אנגליה במזרח ובעולם, ותעלת-סוּאֵץ ושאר עורקי האימפריה הבריטית במזרח יעמדו בסכנה.

ברם, סברה ילדותית זו של חכמי הרביזיוניסטים לא היה לה שחר. כמה וכמה אימפריאליסטים אנגלים מובהקים לא היו נלהבים כלל וכלל להצהרת-בלפור, ולא עוד אלא שרבים מהם חלקו עליה כל הימים, והפּקידות הקולוניאלית ושליחי משרד-החוץ במזרח התיכון חתרוּ לא-מעט במשך כל שנות המנדט תחת המדיניוּת של הבית-הלאומי. בקרב מדינאי אנגליה היתה תמיד התרוצצוּת בין “האורינטציה היהודית” ובין “האורינטציה הערבית” – וההיאבקות המתמדת שלנו גם “בימים הטובים ההם” שלפני “הספר הלבן” היתה תוצאה מוכרחת של התרוצצות זו. אולם אף פעם לא זיהתה אנגליה את קיומה, עתידה וגורלה לא עם “אוריינטציה יהודית” ולא עם “אוריינטציה ערבית”. וכשם שלא היה שחר לסברה בעבר שהגשמת הציונוּת היא שאלת-חיים בשביל אנגליה – כך אין שחר לסברה החדשה שהגשמת “הספר הלבן” היא צורך חיוני לאנגליה.

עוד בטרם התכחשה ממשלת-המנדט להתחייבוּיותיה כלפי העם היהודי עמדנו במערכה פוליטית מתמדת, ולפעמים לא-קלה ביותר. על קיום זכוּיותינו. הממשלה עמדה במדיניות “הבית הלאומי”: א) מפני שהתחייבה על כך בימי המלחמה, וכסוחרים טובים ומדינאים חרוצים יודעים האנגלים את התועלת בעמידה על דיבורם – עד לעת מצוא… ב) מפני שאנגליה יש לה פחות או יותר – יותר מכמה עמים אחרים, ולא פחות מהטובים שבעמים אחרים – אהדה לעם סובל ונרדף, והיא נכונה להושיט עזרתה, אם העזרה אינה פוגעת באינטרסים שלה, וביחוד כשהעזרה מביאה גם ברכה לאימפריה.

אבל תמיד היו חילוקי-דעות בינינו ובין הממשלה, כאשר צוּין כבר למעלה, בין שיעור ההתחייבות ועזרה. כי בשבילנו היה הבית-הלאומי, מפעל הצלה וגאולה לאומי, יחיד ומיוחד – בשעה שלאנגליה היה זה רק אחד השיקולים הרבים והשונים במדיניוּת המורכבת והמסובכת של האימפּריה רבת הניגודים והחליפות. בארץ-ישראל ראינו ונראה את מקור-חיותנו-וחירותנו היחיד עלי-אדמות, בשעה שלגבי אנגליה אין זו אלא פנה קטנה, אם-כי חשוּבה, במרחבי האימפריה הענקית, המתפשטת בחמשת חלקי תבל. בעבודתנוּ אנו בארץ ראינו רק את מצוקת עמנו המתגברת והולכת ואפשרויותיה הגנוזות של הארץ המתרחבות ונפתחות מתוך מגע-הקסמים של יכלתנו היוצרת. אוּלם ממשלת-המנדט לא רצתה ולא יכלה לראות רק את צרכינו ויכלתנוּ – ומדיניוּתה הארצישראלית היתה מותנה ומושפעת מגורמים וכוחות וחשבונות שאין להם כל קשר ויחס לצרת ישראל ותוחלת גאוּלתו, ומשום כך לא פסקה ההיאבקות בינינו.

הצהרת-בלפור ניתנה על-ידי בריטניה – אולם לא כוחה המלא של בריטניה עמד מאחורי ההצהרה. אילו היתה הצהרת-בלפור ביטוּי רצונה ויכלתה האינטגרליים של האימפריה הבריטית – היתה כבר מדינה יהודית עומדת על תלה בתחומי ארץ-ישראל ההיסטורית. לעם היהודי היה ודאי צורך גדול, הרבה יותר מזה של אנגליה, בהקמת הבית-הלאומי, אבל אף הוא לא העמיד לרשות הקמת הבית-הלאוּמי את מלוא יכלתו ורצונו. אילו היה העם היהודי עושה במשך עשרים השנה את כל אשר היה בכוחו למען הקמת הבית-הלאומי – לא היינוּ מגיעים ל“ספר לבן” זה, כי לא היינו נשארים עד היום מיעוט בארץ…

עכשיו הכריזה למעשה הממשלה האנגלית שהיא מחסלת את הצהרת-בלפור ומסתלקת מכל התחייבות כלפּי הבית-הלאוּמי. הפרת-אמונים זו לעם היהוּדי היא מבּחינה אנגלית רק חוּליה אחת בשרשרת הנסיגות והכניעות של ממשלת צ’מברלין בשנים האחרונות. מגמת-החיסול קדמה לפרסום “הספר הלבן”.

*

מאחורי המדיניוּת של “הספר הלבן” אינו עומד שום צורך או הכרח פנימי של אנגליה – אין זו אלא תמרון פּוליטי, פרי האופּורטוניזם של הממשלה, ויש מדינאים אנגלים לא-מעטים שמטילים ספק רציני אם כדאי היה בשביל תועלת רגעית (יש כופרים גם בתועלת זו) להקריב את שמה הטוב של אנגליה ולהפר אמוניו לעם היהודי.

לא אינטרס חיוּני של אנגליה ולא הסכמה כללית של אנגליה עומדים מאחורי המדיניות של “הםפר הלבן”. לא רק מפלגות האופּוזיציה – הפועלים והליברלים, אלא גם חלק הגון וחשוב (באיכות, אם לא בכמות) מהמפלגה השמרנית מתנגדים בכל תוקף למדיניוּת החדשה. אין אנו רשאים אמנם להישען יותר מדי על התנגדותה של האוֹפּוֹזיציה. ממשלתו של צ’מברלין יש לה רוב גדול, וגם אם תפול באחד הימים – אַל נַשלה את עצמנו: אין שום בטחון שבעלות האוֹפּוֹזיציה לשלטון תהפוך מיד את הקערה על פּיה ותקרע לגזרים את “הספר הלבן” של מקדונלד. לא קל היה להליפכּס ולמקדונלד לחסל את הצהרת-בלפור, והם כרכרוּ הרבה כרכורים עד שניסחו ופרסמו את ספר-המעל – ואם תגיע האופוזיציה לשלטון, לא תמהר להחזיר את העטרה ליושנה, כי בינתיים אֵרעו מהוּמות, נוצרו מצבים חדשים וניתנוּ התחייבויות לערבים, וקשה להעלות על הדעת שיחזור המצב לקדמוּתו – שיחזור “הסטטוס קווֹ אַנטה”. נתחייב בנפשנו אם נזלזל בסכנה הכרוכה ב“ספר הלבן” – אך מאידך אין להגזים ולהפליג בכוח העצום העומד מאחורי “הספר הלבן”. בהתגוששוּת שבינינו ובין ממשלת “הספר הלבן” יש לקחת בחשבון לא את הכוחות העומדים מאחורי שני הצדדים בכללם – אלא את המניעים והגורמים המיוּחדים הפועלים בכל צד לגבי "הספר הלבן" בלבד.

במשך השנתיים האחרונות החליפה הממשלה הנוכחית שלוש פעמים את מדיניותה הארצישראלית. לפני שנתיים הכריזה הממשלה שהפּתרון הטוב ורב-הסיכוּיים ביותר לשאלת ארץ-ישראל היא חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות; לפני שנה הודיעה שהחלוקה אינה מעשית, והפּתרון האחד הוא – הסכם יהודי-ערבי; לאחר ועידת-לונדון הוּכרזה מדיניות חדשה – מדיניות “הספר הלבן” של מקדונלד.

הממשלה שינתה טעמה בכל פעם כשביצוע מדיניותה המוּצהרת נתקל בקשיים רציניים, ורק תמים יחשוב ש“הספר הלבן” זוהי המלה האחרונה, הסופית במדיניותה הארצישראלית של אנגליה, ואינה ניתנת עוד לשום שינוּי ותמוּרה. במדיניות בכלל אין “סוֹפיות” ואין “מלים אחרונות”. ואין מדיניות גמישה וקלת-תנועה כמדיניות הבריטית. ותורת “הספר הלבן” אינה יוצאת מן הכלל. היא עלוּלה להשתנות אם התגשמותה תיתקל בקשיים רציניים. אפשר לומר כמעט בבטחון מוחלט ש“הספר הלבן” כמות שהוא לא יוּצא לפועל אף פעם. – יבואו שינויים, אולם השאלה היא: אילו שינויים? כי יתכנו גם שינויים לרעתנו. ונעשה משגה פאטאלי אם נחשוב שב“ספר הלבן” מצינו כבר את כל קוּבעת כוס התרעלה של התכחשות הממשלה המנדטורית. הכוחות שנלחמו במדיניות המנדט והבית-הלאומי מוסיפים ללחוץ על הממשלה – ואין כמעט גבול לכשרון הכניעה והנסיגה של ממשלת צ’מברלין.

*

מועידת-לונדון (שנסתיימה באמצע מרס) ועד פִּרסוּם “הספר הלבן” (באמצע מאי) נעשו ויתורים נוספים ללחץ הערבי. בהצעות שהוגשו למשלחת היהודית והערבית בלונדון – נסתייגה “העצמאות הפלשתינאית” בשלושה סייגים: הסכם יהודי-ערבי מוקדם, אפשרות של סידוּר פדרלי, אי-היות המדינה הפלשתינאית יהודית או ערבית. כל שלושת הסייגים האלה הושמטו מ“הספר הלבן” – ואין ספק שהשמטות אלו באו על-פי לחץ הערבים. גם ההכרזה החדשה של מיניסטר-המושבות על הפסקת העליה היהודית מאוקטובר ואילך לרגל “העליה הבלתי-ליגלית” – אף היא מציינת נסיגה נוספת. ורק תמים יניח שאלו הן הנסיגות האחרונות. הסופיות.

וכאן יש מקום לדפיטיסטים שבתוכנו להתגדר: אמנם, אנגליה מוַתרת ונכנעת ללחץ הערבי. לערבים יש כוח. אנגליה זקוקה לידידותם. אבל במה כוחנו ובמה נוכל אנחנו לעמוד בפני המדיניות החדשה – ולהביא לידי שינויים לטובתנו?

זה יותר משנתיים טוענת הממשלה האנגלית ש“המנדט אינו ניתן להגשמה” – כלומר שאין ברצונה ובדעתה להגשים את המנדט. ואין כוח לעם היהודי לכפות על אנגליה משטר מנדטורי שאין היא רוצה בו. מבחינה משפּטית-מוסרית חייבת אנגליה במשטר מנדטורי, כי רק בזכות המנדט שניתן לה ושקיבלה על עצמה – שולטת אנגליה בארץ. אולם הפעם אני עוסק לא בבירור משפטי-מוסרי אלא בבירור פוליטי, והשאלה הפּוליטית (להבדיל משאלה מוסרית-משפּטית), העומדת לפנינו עכשיו, אינה: מנדט או “ספר לבן”, אלא הכשלת "הספר הלבן", גם אם בתוצאת הכשלה זו לא יחזור המשטר המנדטורי. אם אין בכוחנו לכוף את אנגליה להתמיד במנדט – אין זאת אומרת שאין בכוחנו לגרום לכשלון המדיניות של “הספר הלבן” ולהביא על-ידי כך למשטר חדש, שיאַפשר ויבטיח את גידולנו וריבוּינו בארץ, אם גם לא במסגרת המנדט.

השאלה הפוליטית שהציג לפנינו “הספר הלבן” היא לפיכך כפוּלה:

1) כיצד ובמה נכשיל את המדיניות של “הספר הלבן”?

2) מה הוא המשטר האפשרי בתנאי המציאות הפוליטית הנוכחית שבידינו להקים במקום משטר “הספר הלבן” – אם משטר המנדט לא יחזור (ומלבד רצונה החפשי והטוב של אנגליה אין עכשיו כוח בעולם שיטיל על אנגליה משטר זה נגד רצונה!).

משטר “הספר הלבן” פירושו: הפסקת עליה יהודית, צמצוּם שטח ההתישבות היהודית, שלטון הרוב הערבי בארץ כוּלה. בלי עזרה צבאית מתמדת ורבת-היקף של אנגליה לא יכּון משטר זה אף יום אחד, אם הישוב בארץ והעם היהודי בגולה יתנגדו לו בפועל, בהתמדה, בעוז ובתבונה. ערבי ארץ-ישראל אין בכוחם לסגור את הארץ לעליה יהוּדית ואין ביכלתם להשתלט על היהודים, גם כשיהיו מיעוט של שליש – נגד רצונם. ואם ערבי ארץ-ישראל יזָקקו אף הם לעזרת היהודים בארצות הגולה. הים אינו יותר מחיצה מהמדבר. וכשם שהשכנים יעברו את המדבר – יעברו היהודים את הים. ובלי התערבות מתמדת של הצי והצבא האנגלי אין לראות בשום-אופן כיצד תוגשם מדיניותו של “הספר הלבן” – וקשה להניח שהצי והצבא האנגלי יראו לאורך-ימים את תפקידם בשעבוד יהודי ארץ-ישראל לשלטון ערבי ובמניעת יהודים לשוב למולדתם.

בויכוח שנתקיים בפרלמנט לפני שבוע על הפסקת העליה, ציין דוף קוּפּר, מי שהיה זמן רב חבר בקבינט של צ’מברלין ועמד בזה אחר זה כמיניסטר-הצבא ומיניסטר-הצי, את כשלון המדיניות של “הספר הלבן”. המדיניות של “הספר הלבן”, הכריז מי שהיה חברו של מקדונלד בקבינט, לא “תפעל”, ועצם ההכרזה על הפסקת העליה הליגלית בגלל העליה הבלתי-ליגלית מוכיחה שהמדיניות נכשלה. והצדק עם דוף קוּפּר. אם במשך החדשיים האחרונים שלאחר הכרזת “הספר הלבן” אין הממשלה האנגלית יכולה למנוע עלית יהודים לארץ בלי רשותה – בשעה שעוד יש מקום לעליה ליגלית במיכסה לא-קטנה בערך, בהשוואה למיכסות העליה בשלוש השנים שקדמו ל“ספר הלבן”, – מה ערך יש להכרזתה על הפסקת העליה לאחר חמש שנים? עכשיו מענישה הממשלה את העולים “הליגליים” בעד “עוון” העולים “הבלתי-ליגליים”. את מי תעניש לאחר חמש שנים?

מיניסטר-המושבות שזמם והכריז את המדיניות של “הספר הלבן” וכבר הספיק במשך חדשיים להכריז על סגירת שערי הארץ ליהודים מיד לאחר אוקטובר שנה זו, ושהוא מגייס את כל ההשפּעה הפוליטית והדיפלומטית העצומה של ממשלתו בפולין, רומניה, תורכיה, יון וארצות אחרות למען ארגן בלוקדה על היהודים הרוצים לצאת לארץ, ומשתמש בצי הבריטי לצוד על חופי הארץ פליטים יהודים שנמלטו על אף הבלוֹקדה מארצות הגיהנום האנטישמי – ובכוחו לאסור ולכלוא במחנות-הסגר את “הפושעים” הנוראים המתמלטים לארץ הבית-הלאומי, – כמה משונה הדבר שמיניסטר-מושבות כל-יכול זה פּונה בפרלמנט בקריאה למנהיגים היהודים לסייע… למניעת עליה “בלתי-ליגלית” לארץ. האין המנגנון הדיפּלומטי, הצבאי, הימי והמשטרתי של אימפּריה כבירה זו יכול לעמוד בפני אילו אלפי פליטים יהודים – שאין להם אלא רצונם “הבלתי-חוּקי” להינצל במולדתם ובביתם הלאומי?..

נראה הדבר שגם אימפּריה כבירה ועצוּמה זו אינה כל-יכולה בבואה להגשים מדיניות המתנגדת ליושר האלמנטרי ולשׂכל הישר החיוני של עם אומלל ומעוּנה שאין לו תקנה אלא בשיבה לארצו.

האם הכרה זו או סיבות אחרות הניעוּ את מיניסטר-המושבות לסיים את נאומו השני באותו ויכוח (משום-מה לא השתתף הפּעם בויכוח שום מיניסטר אחר, ומיניסטר-המושבות נאלץ כרגיל לדבר פּעמיים באותו ענין) בדברים שאפשר לראות בהם מעין הכנה לנסיגה מהמדיניות ה“סופית” של “הספר הלבן”. דברים אלה מחייבים הקדמה קטנה.

כידוּע “גילתה” הממשלה בימי ועידת-לונדון “תעודה” שיש בה כדי לערער ולפסול את הצהרת-בלפור, וזוהי אגרת הוגרט – קצין אנגלי נמוך שנשלח בשנת 1918 בשליחות דיפּלומטית לשריף חוסיין להסביר לו את כוונתה של הצהרת-בלפור. במשך עשרים שנה לא שמע איש על אגרת זו. לא הפּרלמנט האנגלי, לא ועדת-המנדטים, לא חבר-הלאומים ולא הסוכנות היהודית לא זכו אף פעם לשמוע על קיום אגרת זו – עד שהגיעה השעה וממשלתו של צ’מברלין החליטה להסגיר את הבית-הלאומי, חיפשו ומצאו בארכיון של מיניסטר-החוץ וגילו תעודה, בלתי-ידועה לאיש, שעל יסודה אפשר להצדיק כביכול את ההתכחשות להצהרת-בלפור. תעודה זו ידועה עכשיו בשם “אגרת הוגרט” – ומיניסטר-המושבות מעמיד אותה בשורה אחת עם הצהרת-בלפור. אגרת הוגרט היתה ידועה כבר בימי ועידת-לונדון – והיא שמשה אז אמתלה לביטול הצהרת-בלפור. בסוף הויכוח בשבוע שעבר העלה שוב מיניסטר-המושבות את זכר הוגרט – אולם הפּעם גילה מר מקדונלד באגרת זו תוכן חדש שאין למצוא אותו ב“ספר הלבן”. ואלה דברי המיניסטר:

“לבסוף אני רוצה להסתמך על אגרת הוגרט המבוזה כל-כך, כי נראה לי, שלאחר כל הבירורים על המשמעות המדויקת של הבטחתנו ליהודים והבטחתנו לערבים, אם יש ברצוננו להגיע לידי פתרון מאושר והרה-שלום לשאלה, עלינו לחזור לפסוּק אחד חשוב באגרת הוגרט זו, וזוהי ההצהרה בשם הממשלה הבריטית, כי עד כמה שהדבר נוגע לארץ-ישראל, הרי זה רצוננו הנחרץ שעם אחד לא יהיה כפוף למשנהו”. האין זה פלא שמר מלקולם מקדונלד שהוציא לאחר עשרים שנה מגנזי הארכיון את אגרת הוגרט וראה בה הצדקה לחיסול הצהרת-בלפור וביסוס למדיניות החדשה של “הספר הלבן” – לא ידע לפני פרסום “הספר הלבן” כי באגרת הוגרט נאמר ש“עם אחד בארץ- ישראל לא יהיה כפוף למשנהו”. והן בועידת-לונדון נשאל אותו מלקולם מקדונלד לא פעם ולא שתים על עקרון אי-ההשתלטות של עם רחד על חברו – ואף-על-פי-כן לא ניתן כל רמז ב“ספר הלבן” שבפלשתינה העצמאית לא יהיה העם היהודי כפוף לעם הערבי. מה ראה פתאום מיניסטר-המושבות צורך להכריז חדשיים לאחר פרסוּם “הספר הלבן”, כי הוא רואה בפסוק זה ש“עם אחד לא יהיה כפוף למשנהו” – “טכּסט טוב מאוד למדיניות ארצישראלית”? הנתעלם “הטכּסט הטוב” הזה ממנו בשעת כתבו את “הספר הלבן” – או נתברר לו בינתיים שמדיניות “הספר הלבן” לא תצלח? והפליאה תגדל עוד יותר בקראנו את דבריו האחרונים של מיניסטר-המושבות, שבהם נתן פירוש מעשי ל“טכּסט הטוב מאוד”.

“אין בדעתי – כך סיים מר מקדונלד את נאומו בפרלמנט – לעשות פירושים נוספים לפסוק האמור, מלבד זה שלפי דעתי שומה עלינו להקשיב קשב רב מאוד להצעה על חוקה פדרלית בשביל ארץ ישראל”.

הצעת חוקה פדרלית נדונה בועידת-לונדון, על-פי דרישת המשלחת היהודית, ובהצעות שהוגשו תחילה למשלחת היהודית והערבית ניתן מקום לסידוּר פדרלי של ארץ-ישראל עצמאית – אולם ב“ספר הלבן” נמחק כל זכר לחוקה פדרלית, כי כך דרשו ערבי ארץ-ישראל והמדינות השכנות. ואם חדשיים לאחר פרסום “הספר הלבן” חזר מיניסטר-המושבות והכריז על הצורך “להקשיב קשב רב מאוד” להצעות חוקה פדרלית, – סימן שנתערער קצת הבטחון בלב מיניסטר-המושבות (ואולי גם בלב שאר חבריו) באפשרות הגשמתו של “הספר הלבן”…

בצדק ציין באותו ויכוּח דוף קוּפּר (חברו-לשעבר של מלקולם מקדונלד) כי “אי-אפשר להכחיש שהפּרסטיג’ה והפּופּולריוּת של ממשלת אנגליה ירדו פלאים בארץ-ישראל גם בקרב היהודים וגם בקרב הערבים”, ואיש מאתנו לא יְיַחס רצינות מיוחדת לדברי מיניסטר-המושבות ולא יסיק מהם שום מסקנות נמהרות – מלבד זה שהמיניסטר עצמו אינו בטוח כל-כך ביכלתו לבצע את המדיניות שהוּתוותה על ידו ב“ספר הלבן”. כי אמנם המדיניות של “הספר הלבן” נכשלה כבר – ונכשלה מפּני שהיהודים “מרדו” בה – לא כאשר מרדו הערבים. לא בטירור ובחבלות וברצח אנשים נקיים – אלא ב“מרד” העליה. כנראה שלא קל הדבר לאנגליה לדכא “מרד” זה – אם-כי היא מנסה את כוחה ומגייסת את ציריה וצייה וצבאה ושוטריה, ומטילה קנסות ומאיימת במאסרים וביריות – והיהודים אינם נכנעים, לא באשר הם אוהבים להפר חוק, אלא באשר אין באפשרותם להיכנע, באשר הם מוכרחים לעלות לארץ, באשר אין מה להפסיד – מחוץ לארץ-ישראל.

*

וזוהי התשובה על השאלה הפאטאלית: במה כוחנו? – כוחנו הוא בחוסר-ברירה. לאנגליה יש ברירות שונות בארץ-ישראל. היתה לה ברירת המנדט. היתה לה ברירת החלוקה. היתה לה ברירת הסכם יהוד-ערבי. היתה לה ברירת “הספר הלבן”. מיניסטר-המושבות גילה עכשיו ברירה חדשה: עם אחד לא יהיה כפוף למשנהו, והארץ תקבל חוּקה פדרלית. יש לאנגליה עוד ועוד ברירות. לעם היהודי יש רק ברירה אחת: לעלות ארצה ולבנותה! מלקום מקדונלד אינו הראשון שסגר את הארץ בפני העליה היהודית – ונתאכזב. קדם לו השלטון התורכי לפני המלחמה. ובתוך חברי המשלחת היהודית בלונדון היו צירים שבאו כ“עולים בלתי-ליגלים” – לפני יותר משלושים שנה – וגם הודיעו על כך למר מלקולם מקדונלד וחברו לורד הליפכּס, וחברותם במשלחת לא נפסלה על “החטא” הגדול והנורא שחטאו ל“חוק התורכי”. האומנם גם האמין מר מלקולם מקדונלד שיהודי גרמניה, צ’כיה ופולין ירָתעו בימינו מה“חוק” שלו – ויבַכּרו להתנוון ולהישמד בתופת הנאצית ובלבד שלו יעברו על “חוקי” העליה של ממשלת-המנדט אשר הפרה את דברה לעם היהודי?

ולשוא פּנה מיניסטר-המושבות למנהיגים היהודים שיעזרו לו במניעת “עליה בלתי-ליגלית”. אין איש מצטער יותר ממנהיג יהודי על העלבון של יהודי המוכרח להתחפּש ולהסתתר ולעקוף את החוק הממשלתי בדרכו למולדתו. אולם יש חוק עליון, חוק-הקיום, שהוא קיים ועומד גם אם מיניסטר-המושבות הנוכחי אינו רוצה להכיר בו, וחוק זה עוקר יהודי מגיא-הבכא ומעביר אותו לארצו. ואם מי שהיה מיניסטר-הצי אומר בויכוח שמדיניות “הספר הלבן” נכשלה, כי אין לקַפלה במיטת-סדום של “הספר הלבן”, – ידע מה שאמר. אולם העליה היא רק פּרק אחד ב“ספר הלבן”, וכשלון פּרק אחד אינו גורר עכשיו בהכרח כשלון הספר כולו. יש פרק על קרקע ויש פּרק על חוקה. מדיניות העליה שב“ספר הלבן” נכשלת על-ידי הסבל וחוסר-המוצא של יהודי הגולה – שאין להם ברירה אלא לעלות ארצה. יהודי הגולה אין בכוחם להכשיל את מדיניות הקרקע והחוקה של “הספר הלבן”, – רק הישוב היהודי בארץ מסוגל לעשות זאת, אם גם הוא יראה בהכשלת מדיניות זו שאלת חיים ומוות, כאשר רואים פליטי הגולה שאלת חיים ומוות בעלייתם לארץ.

ההוקעה המוּסרית, הוקעת המעל והמרמה וההתכחשות של “הספר הלבן”, לא תעמוד לנו כשהיא עומדת לבדה במלחמתנו נגד המדיניות החדשה. בגולה היה כוחנו רק בפה: ידענו לצעוק, להסביר, להתחנן, לבכות, לעשות תעמולה, – כל אלה לא יעמדו לנו עכשיו. אנו חיים בתקופה אכזרית. הגיון, יושר, צדק אינם מטבּע עוברת-לסוחר בשעה זו, אולם לא נדם לגמרי המצפּון האנושי, והראָיה: שני הויכוחים בפרלמנט האנגלי. וכמה פּאתּוס, תוקף מוסרי, הגיון פּוליטי, יושר אנושי, היה בדברי מתנגדי “הספר הלבן”, אלא שהם נתקלו באזנים אטומות של הרוב – והמעל ניצח.

אולם בארץ אין כוחנו בפה בלבד. ששים שנות עבודתנו הקימו התחלה לא-מצערה של כוח יהודי. אין אנו כאן סמוּכים על שולחן אחרים, ואין אנו תלויים על בלימה, ואין אנו קיימים בחסד זרים. מושרשים ומעורים בקרקע מולדת, מרוכּזים בישובים עצמאיים – אין אנו כמות מבוטלת. אם-כי אנו עדיין מיעוט – אין בארץ כוח העולה עלינו ביכלתו הרוחנית או גם הפיסית. ויש בידינו לעשות לאַל את מדיניות-המעל אם נדע להשתמש בעוז ובתבוּנה בשני אלה: בכוח הממשי של הישוב העברי בארץ ובסבל הנואש של הגולה.

---

נאום בקונגרס הכ"א

מאת

דוד בן־גוריון

18 באבגוסט 1939

קונגרס נכבד! מאורעות ונסיבות, שאין לעם היהודי שליטה עליהם ושהשפּעתו עליהם היא קטנה עד מאוד, העמידו את התנועה הציונית על פּרשת-דרכים רבת-סכנות, בפני הכרעה בין ציונות של מנדט ובין ציונות עצמאית.

על פרשת נתיבות

בקונגרס הציוני הכ“א, עוד יותר משבקונגרס הציוני הכ' – אין השאלה המרכזית שאלה מפלגתית בציונות. היינו מסלפים את השאלה הקשה והטראגית שאינו עומדים בפניה והיינו מזייפים את מהות המפלגתיוּת בציונות, את חילוקי-הדעות הישרים והכּנים השולטים – ויש להם זכות שליטה בתנועה הציונית – אילו נהפכו שאלות פוליטיות, שהועמדו לפנינו ע”י מאורעות-עולם, לויכוח בין-מפלגתי. אין זה ויכוח שבין מפלגה למפלגה, ורצינות השאלה דורשת מכל אחד מאתנו לדבר בכנוּת גלוית-לב.

הועמדנו על פרשת-דרכים; לא משום שאנו בעצמנו רצינו בכך, אלא הביאה אותנו לכך הפרת הברית ע"י ממשלת-המנדט. ממשלה זו ניתקה את הפעולה המשותפת שנמשכה יותר מעשרים שנה בין אנגליה ובינינו.

אנו נמצאים בקונגרס הציוני, האורגן הסוּברני העליון של התנועה, שרק הוא רשאי לקבוע את עמדת הציונות במצב החדש שנשתנה מיסודו, וכל אחד מאתנו יכול להביע לפי-שעה רק את דעתו הוא. ומשום כך תסלחו לי, אם תוך הבעת דעה אשתמש כמה פעמים במילה “אני”.

עוד תחודש הברית בינינו ובין האנגלים

אני מאמין, שניתוק הקואופּרציה בין אנגליה ובין העם היהודי אינו מוחלט ואינו מתמיד. הוא מצומצם ומוגבל בתחומי מקום וזמן. הוא מוגבל בתחומי האינטרסים שלנו בארץ-ישראל. על במת העולם הגדולה, שגם אנו איננו אדישים לגבּיה כעם יהודי וכחלק האנושות, הננו עומדים כבתחילה ונעמוד גם להבא באותו מחנה, שבו עומד העולם האנגלו-סכּסי והקיסרות הבריטית. הנני אומר, שאפילו במקום שבו הופר המנדט – אין ניתוק-היחסים הזה מתמיד. הנני בטוח, כי יבוא זמן, שגם בארץ-ישראל תתחדש הברית בינינו ובין אנגליה, לא על היסודות הישנים, לא על יסוד של יחס נתינים לממשלתם או של יחס אנשי-חסות למגיניהם, אלא יחס של עם אל עם, יחס של בעלי-ברית שווי-זכויות, אם-כי לא שווי-כוחות.

ובינתיים נריב את ריבנו

אולם בשעה זו, לדאבוננו, הננו עומדים בפרק של ריב גדול מאוד בו במקום המשמש צומת-עורקים, – יתר על-כן: המשמש לבם של העם היהודי ושל ההיסטוריה היהודית – בארץ-ישראל. ואין לנו מנוס מעובדה טראגית זו. עלינו לראותה בכל מוראה ובכל רצינותה, ולהוציא מזה את כל המסקנות הבלתי-נמנעות, ותהיינה אלו רציניות, נועזות, מסוכנות וקשות כאשר תהיינה. אַל נשלה את עצמנו במליצות, בנחמות-שוא, אלא נראה את המציאות כמו שהיא, בלי כחל ובלי שֹרק. וכדי לראותה כהוָיתה, מספיק להשוות שני תאריכים בהיסטוריה הקצרה של יחסינו עם אנגליה.

חשבונו של שיתוף-פעולה

תאריך אחד – 1917, כשאנגליה, האומה האנגלית הגדולה, פּירסמה – היחידה בעולם – את ההכרזה ההיסטורית, שהיא מכירה ביהודים כבעם, שהיא מכירה בזכויות העם היהודי לארץ-ישראל. יתר על כן: היא התחייבה אז לעזור לשיבת העם היהודי לארצו ולהקמת הבית-הלאומי היהודי בארץ-ישראל. ההצהרה הזאת היתה הבסיס, שעליו נבנה שיתוף-הפעולה בין העם היהודי ואנגליה בארץ-ישראל, שיתוף-פעולה פורה, רב-תוצאות, אם-כי לא אידיאלי בשלמות. אותם האנשים בתוכנו, שעכשיו הם קוראים את ההיסטוריה לשעבר ופוסקים, שלא רק ב“ספר הלבן”, אלא שבמשך כל עשרים השנה בגדה בנו ורימתה אותנו אנגליה, אינם יודעים, כי הם משרתים שירות רב את מיניסטר-המושבות ואת הממשלה האחראית להפרת המנדט. הם אומרים למעשה כמעט אותם הדברים, שעליהם מתבסס מיניסטר-המושבות וממשלתו בהפרת המנדט. גם הם טוענים: מה שאנו אומרים עכשיו הרי זה פירוש נאמן של המנדט, כפי שהוא. זהו המשך הדרך שהלכנו בה כל הזמן, המשך ההבטחות שנתַנו.

השקפה זו היא כוזבת. אין זה המשך, אלא סלף וקרע. היה שיתוף-פעולה פורה ורב-תוצאות, אם-כי לא אידיאלי. הוא לא היה אידיאלי, כי מן הנמנע הוא שיתוף-פעולה אידיאלי בין עמים, השונים זה מזה בגורלם, במצבם, בצרכיהם, באינטרסים שלהם. רק אנשים תמימים יכלו לחשוב שאפשרית זהות בין האינטרסים והרצון של העם האנגלי. אולם היה שיתוף – שיתוף אמנם מוגבל – של אינטרסים ושל עבודה, שנתן תוצאות רבות מאוד. ושקר הדבר, כי אחרי עשרים שנים של שיתוף פעולה בינינו ובין אנגליה הננו עומדים כפושטי-רגל. אחרי עשרים שנות שיתוף-פעולה יצרנו בארץ-ישראל כוח, שלא היה לנו מאות בשנים, מהזמנים שלאחר בר-כוכבא. במשך עשרים שנה של שיתוף-פעולה יהודי-אנגלי גדל הישוב היהודי בארץ-ישראל פי שמונה. הגענו לישוב, שלא היה קיים בארץ-ישראל מאות בשנים. במשך הזמן הזה, מאז 1917, הכּינו שרשים עמוקים באדמת מולדתנו והקימונו למעלה ממאתים ישובים חקלאיים. במשך הזמן הזה רכשנו סטטוס בין-לאומי ומוכר באופן חוקי בשביל העם היהודי לגבי ארץ-ישראל. במשך הזמו הזה הוכרה לשוננו כלשון ממלכתית בארץ-ישראל וע"י זה – גם בכל העולם. במשך הזמן הזה רכשנו עמדות-מפתח וזכיונות-מפתח בארץ-ישראל. ודאי היו הרבה דברים הראויים לבקורת. ואמנם במשך עשרים השנה של שיתוף-הפעולה נאבקנו בלי קץ עם ממשלת-המנדט, הואיל ולא היתה וגם אי-אפשר היה שתהיה זהות אינטרסים. אולם עלינו להיות ישרים לגבי עצמנו ולא לתלות את הקולר רק בצד השני. מי מאתנו יכול לומר בבור לבב, שבמשך עשרים השנה עשה הכל בשביל עמו ובשביל ארצו? כמה ציונים יכולים לומר זאת במצפון טהור? אילו היו יכולים לומר זאת, היה מצבנו עכשיו אחר לגמרי.

אולם בכל השגיאות והליקויים של צד זה וצד שני, נוצר במשך עשרים השנה כוח יהודי בארץ המשמש עכשיו משֹגב ומשען – כמעט משען יחידי – לעם היהודי במולדתו ברגע הטראגי הנוכחי. נוצרה נקודת-ארכימדס בארץ-ישראל, שעליה אנו יכולים להישען בעבודתנו ובמלחמתנו הבאה.

אין אנו חדלי-אונים

והנה הובאנו לתאריך חדש – 1939. איני רוצה לעמוד על הניתוח המשפטי או המוסרי של “הספר הלבן”. הדבר נעשה למדי הן ע“י ציונים, הן ע”י אנגלים, הן ע“י ועדת-המנדטים. רק אתמול פורסמה החלטת ועדת-המנדטים שנתקבלה בה פה-אחד, ש”הספר הלבן" אינו מתישב עם המנדט ועם התחייבויותיה של אנגליה, כפי שהבינו עד עכשיו אנגליה עצמה, חבר-הלאומים ואנחנו כולנו. ולא אעשה ניתוח משפטי ומוסרי, לא רק משום שהוא כבר נעשה, אלא משום שהדבר הוא חסר-תועלת ומבּחינה ידועה גם מזיק. הוא עלול להטעות. לא נעסוק בהטפת מוסר לממשלת-המנדט. אזניה אטומות. הושמעו דברי-המוסר מפּינו, מפי נציגים מובהקים של מפלגות אנגליות גדולות, מפי הוגי-דעות, מדינאים ואנשי-דת אנגליים. והאזנים היו אטומות ודברי מוסרם לא הועילו. ואל נא נעסוק בעבודה ללא תועלת. אין כוחנו אפסי כל-כך ואין אנו נאלצים להשתמש באמצעי היחידי שנקטנו בו במשך כל הדורות בגולה – להטיף מוסר, לפנות למצפון ולעורר רחמים בלבד. העם היהודי יצר עמדת-כוח בארץ-ישראל. ויש לבחון עכשיו בחינה פוליטית גם את מעשה ממשלת-המנדט וגם את תגובתנו אנו למעשה זה.

הצהרה הסותרת את הכרת האנושות התרבותית

הנני רוצה לסכּם רק בקצרה את התוכן הפוליטי של ההצהרה משנת 1939 הכלולה ב“ספר הלבן”. כהצהרת-בלפור משנת 1917 יש גם בה דבר חדש – אם-כי הפוך – בהיסטוריה היהודית, דבר חדש אחרי החורבן, אחרי מיגור העצמאות היהודית על-ידי לגיונות רומא. והתוכן הטראגי של “הספר הלבן” הוא בזה, שמעצמה גדולה, אשר כבשה את הארץ והטוענת שארץ-ישראל עומדת ברשותה לא לטובת עצמה, אלא מטעם האנושות, מטעם חבר-הלאומים, הודיעה בפומבי, שארץ-ישראל היא ארץ ערבית, והיא שייכת לא רק לערבים היושבים בה, אלא לכל העולם הערבי. מצרים, תימן, עיראק, סעודיה זכאיות לחתוך את גורל ארץ-ישראל, והיהודים בארץ-ישראל אינם אלא מיעוט-חסות, ועלית היהודים לארץ-ישראל חדלה מהיות זכותם ההיסטורית, הטבעית והאנושית, אלא כבכל שאר הארצות תלוי הדבר בחסדם של בעלי-הארץ, והבעלים הם – הערבים; כך אומר למעשה “הספר הלבן”. הרבה פעמים אחרי החורבן כבשו עמים שונים את ארץ-ישראל, אולם אף פעם לא נמסרה הודעה כזו על גורל הארץ, הסותרת את כל ההיסטוריה האנושית והכרת האנושות התרבותית במשך מאות בשנים, שעם ישראל וארץ-ישראל קשורים זה בזה, הכרה הקיימת הרבה-הרבה שנים לפני מתן ההצהרה הבלפורית. ואַל נא נזלזל ונבטל את הסכנה הרצינית הצפויה בהצהרת החדשה הזאת של אנגליה, ואל נינחם במליצות טפלות ובתנחומי-שוא קלים כי ראינו הרבה צרות וגזירות, והן עברו וחלפו.

---

מכתב לנציב העליון על חוק-הקרקעות

מאת

דוד בן־גוריון

להוד מעלתו, הנציב העליון לארץ – ישראל,

בית הממשלה, ירושלים.

הוד מעלתו,

1. הננו מתכבדים להעיר על התקנות להעברת קרקעות, אשר טופס מהן הומצא לנו אתמול, ולבקש שעצומותינו הבאות יועברו אל מזכיר-המדינה לעיונה של ממשלת הוד מלכותו.

2. אין אנחנו מתכוונים בעצומותינו אלו למתוח בקורת על פרטים, כי אם להעיר על העקרונות הראשיים, שעליהם מיוסדות תקנות אלו.

3. הפועל-יוצא מתקנות אלו הוא, ששום יהודי לא יוכל לרכוש בארץ – ישראל חלקת-אדמה, בנין או עץ, או איזו זכות שהיא על מים, אלא בערים ובחלק קטן מן הארץ בלבד. התקנות שוללות מן היהודים את השויון בפני החוק וקובעות הפליה גזעית. הן גוזרות על היהודים תחום-מושב צר, דוגמת זה שהיה קיים ברוסיה הצארית לפני המלחמה האחרונה, וזה שקיים כיום רק תחת משטר הנאצים. לא רק שמפירות הן את תנאי המנדט, אלא עושות לגמרי לאַל את תעודתו העיקרית.

4. ההקדמה למנדט קובעת ש“המנדטור יהיה אחראי להוצאה-לפועל של ההצהרה, אשר ניתנה בראשונה ב – 2 לנובמבר שנת 1917 על-ידי ממשלת הוד מלכותו הבריטית… למען הקמת בית-לאומי לעם היהודי בארץ – ישראל”. הסעיף השני של המנדט מחייב את המנדטור “לשים את הארץ בתנאים מדיניים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים כאלה, שיבטיחו את הקמתו של הבית-הלאומי היהודי, כפי שנקבע בהקדמה”. הסעיף הששי מצַוה ש“האדמיניסטרציה של ארץ – ישראל תאמץ, מתוך שיתוף-פעולה עם הסוכנות היהודית, הנזכרת בסעיף הרביעי, התישבות צפופה של יהודים על הקרקע, לרבות קרקעות הממשלה וקרקעות שוממים, שאינם דרושים בשביל תועלת הכלל”. הסעיף החמישה-עשר מתנה, ש“שום הפליה, מאיזה מין שהוא, לא תיעשה ביחס למישהו מתושבי ארץ – ישראל על יסוד גזע, דת או לשון”. כל הציווּיים האלה הודחו כאילו לא היו על-ידי התקנות החדשות.

5. לפי רשימת ההסברה המצורפת, מתכוונות תקנות אלו להוציא-לפועל את ההצהרה על המדיניות של ממשלת הוד מלכותו מ-17 במאי שנת 1939. במכתבנו להוד מעלתו מ-31 במאי, ובתזכיר הנוסף מ-4 ביוני שנת 1939, טענו, כי הצהרת מדיניות זו אינה מתישבת עם תנאי המנדט. ועדת-המנדטים המתמדת, בישיבתה ה-36, היתה בדעה אחת, כי מדיניות זו אינה בהתאם עם פירושו של המנדט הארצישראלי, אשר ניתן כל הזמן על-ידי מועצת חבר-הלאומים, בעוד שרוב הועדה הגיע לידי מסקנה, כי מדיניות “הספר הלבן” אינה בהסכם עם המנדט, וכי כל מסקנה מתנגדת לזו “נמנעת מתוך עצם התנאים של המנדט וכוונות-היסוד של מחבריו”. מסקנותיו של מוסד בלתי-משוחד זה, שעליו הוטל מטעם חבר-הלאומים לבדוק את דרכי ההוצאה-לפועל של המנדט, מאשרות בשלימות את טענתנו ביחס להצהרת-המדיניות.

ההסכמה שניתנה ב-21 למאי שנת 1939 להצהרת-המדיניות על-ידי הרוב של בית-הנבחרים, היתה, לפי הבנתנו, מיוסדת על ההנחה שהניח מזכיר-המדינה בשעת הויכוח, כי אין סתירה בין הצהרת המדיניות ובין תנאי המנדט. והנה, כאמור לעיל, נמצאה הנחה זו על-ידי ועדת-המנדטים המתמדת כבלתי-מוצדקת.

6.  כפי שנאמר ברשימת-ההסברה, תוקנו תקנות אלו למען תת תוקף לסעיף ה-16 של הצהרת המדיניות. סעיף זה מתבסס, כביכול, רק על יסוד כלכלי בלבד. נאמר, כי לרגל הריבוי הטבעי של האוכלוסים הערבים ומכירת קרקעות של ערבים ליהודים, אין עוד מקום להעברה נוספת של אדמה ערבית ליהודים באזורים מסוימים. אנחנו מערערים על דיוקו של דבר זה. אנחנו טוענים, כי החלק הגדול ביותר של אדמת ארץ – ישראל עדיין בלתי-מעובד; כי פיתוח האחוזות שבידי הערבים נעשה אפשרי במידה רבה על-ידי מכירת חלק מאדמתם ליהודים; כי דוקא באותם האזורים שבהם מכרו הערבים חלק מאדמתם ליהודים, הוטב מצבם הכלכלי של הערבים, בעוד שבאזורים שבהם לא נעשה דבר זה מצבו של הישוב החקלאי עומד בדלדולו והקרקעות נשארים בחלקם הגדול מוּברים ושוממים.

סקירה שטחית בלבד על פני המפה, שעליה מדובר בתקנות, מספיקה להוכיח, כמה חסר-יסוד הוא הנימוק הכלכלי, שעליו מתבססות, כביכול, התקנות. ההגבלות המוטלות על-ידי התקנות אינן חלות על איזור-האדמה הקטן מטנטורה עד לגבול הדרומי של נפת רמלה. זהו בדיוק אותו איזור, שבו היתה מכירת קרקעות ליהודים שכיחה יותר, שבו ההתישבות היהודית מרוכזת ביותר ושבו נתרבו ביחד עם זאת גם האוכלוסים הערבים במידה יותר רבה מאשר בכל חלק אחר של הארץ. ולהיפך, באיזור “א” ששם רק מעט מאוד קרקע הועבר ליהודים, כמעט שלא רבו כלל האוכלוסים הערבים ודוקא באיזור זה, המקיף את החלק הגדול של הארץ, העברת קרקעות ליהודים נאסרת לגמרי.

7.  בהזדמניות שונות דרשנו מאת הממשלה להמציא לנו את הנתונים העובדתיים והסטטיסטיים, שעל יסודם מבקשים להצדיק את ההגבלות הקרקעיות, כדי שהמומחים שלנו יוכלו לבדוק אותם. הבקשה הזאת נדחתה בכל פעם. אם המדיניות הקרקעית יכולה באמת להיות מוצדקת על יסוד נימוקים כלכליים בלבד, כפי שטוענת הצהרת המדיניות, הרי אין אנחנו יכולים להבין מדוע מצאו לנחוץ להחזיק את החומר הזה בסוד.

8.  בהצהרה פומבית של המשלחת הערבית לועידה הארצישראלית בלונדון בשנה הקודמת, הודו שבארץ – ישראל המערבית יש כ-19 מיליון דונם קרקע — מתוך השטח הכללי המגיע ל-27 מיליון דונם קרקע בקירוב — אשר אינם מעובדים על ידי הערבים, ואינם יכוליםלהיות מעובדים על ידם. והנה, למעשה אוסרים כעת את רכישת כל הקרקעות האלה ופיתוחם על-ידי יהודים, באמתלה של חוסר קרקע.

9.  אנחנו קובעים כי התקנות לא רק שהן רחוקות מהביא תועלת לערבים, אלא יביאו להם הפסד ונזק. הן ידונו את החלק הגדול של ארץ – ישראל להישאר שומם וישַתּקו את ההתקדמות החקלאית של האכרים, בקחתן מהם אחד האמצעים הבטוחים ביותר לשיפור נחלותיהם.

10.  מחוץ לכל שאלה על תוקף משפטי, צדק ואיתנות כלכלית של התקנות, אנחנו קובעים, כי השעה הזאת ביחוד היא השעה הבלתי-מוצלחת ביותר בשביל התקנות. הארץ רק עתה מתחילה להתנער מתוצאות החורבן של ארבע שנות המהומות. התקנת משטר זה בתנאים אלה עשויה לעכב את השיבה למצב הנורמלי, את הקמת יחסי-השלום בין היהודים והערבים ושיתוף-פעולתם עם הממשלה.

בעוד שהמדיניות החדשה מתימרת לשאוף להקמת שלום ושיתוף-פעולה בין היהודים והערבים, הרי התקנות עשויות בהכרח להרחיב את התחום בין שני העמים ולמנוע כל שיתוף-פעולה החשוב של החקלאות.

11.  המדניות הקרקעית החדשה הנקבעת בתקנות, מתנקשת בלבו של הבית-הלאומי היהודי, בשללה מן היהודים את הזכות להתישב על הקרקע מחוץ לתחום-מושב צר, ובהכריחה אותם על-ידי כך להישאר, כמו בגלות יושבי-ערים. נסיון זה לשים לאַל שאיפה בת-דורות של העם היהודי להשתרש מחדש באדמת מולדתו העתיקה. נעשה בזמן שמליוני יהודים נרדפים ללא רחם על-ידי אויב אכזרי. את המהלומה הזאת נותנת ממשלת אומה גדולה, אשר התחייבה להשיב את העם היהודי לביתו הלאומי. העם היהודי לא ישלים עם הפיכת הבית-הלאומי היהודי לביתו הלאומי. העם היהודי לא ישלים עם הפיכת הבית-הלאומי היהודי לגיטו, וגם אינו יכול להאמין, כי בריטניה הגדולה תקח על עצמה בהכרה מלאה את האחריות לסילוף כזה של התחייבות בין-לאומית.

12.  בשנת 1930 פרסמה ממשלת הוד מלכותו “ספר לבן”, שכּלל סעיפים שהיו עשויים לגרום הגבלות חדשות להתישבות יהודית בארץ – ישראל. לורד היילשם וסיר סיימון, אשר טענו כי חידושים אלה אינם מתישבים עם המנדט פרסמו מכתב ב“טיימס”, שבו אמרו את הדברים האלה:

“אין אנחנו מתענינים ברגע זה בתועלתיותה למעשה של מדיניות הממשלה; ואולם המנדט מחזיק בתוכו התחייבות משפטית ומוסרית בשביל העם של הארץ הזאת, והפרת תנאיו על-ידי ממשלה בריטית איזו-שהיא תעמיד את המדינה נוכח האשמה כבדה בהפרת אמונים וזלזול בהתחייבותיה הבין לאומיות… הארץ הזאת אינה יכולה להרשות, שיפול עליה איזה חשד שהוא ביחס לנאמנותה, או ביחס לרצונה הנחרץ למלא בשלימות את התחייבויותיה הבין-לאומית. ועל כן, אם סעיפי “הספר הלבן” הם ביטוי שקול ומחושב של מדיניות הממשלה, — היינו מציעים, שיאחזו מיד בצעדים להביא את מועצת חבר-הלאומים לקבל מאת בית-הדין בהאג חוַת-דעת מייעצת בנוגע לשאלה הנדונה, ושהממשלה הבריטית לא תבצע את הסעיפים השנויים במחלוקת, אלא רק לאחר שבית-הדין יביע את דעתו לטובתם”.

13.  הסוכנות היהודית מתכבדת להציע שממשלת הוד מלכותו תלך ביחס לתקנות הקרקעות החדשות, באותה הדרך שהוצאה על-ידי אותם מומחי-הדין הגדולים.

יש לי הכבוד להיות עבדו הנכנע של הוד מלכותו,

                                                                                               (—) ד. בן- גוריון

                                                                                                הנהלת הסוכנות היהודית

27.2.1940

---

לאחר פרסום חוק הקרקעות

מאת

דוד בן־גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

בישיבת הועד הפועל הציוני, ירושלים, 10 במרס 1940

הפעם אני ניגש לבירור הפוליטי בדחילו ורחימו שלא ידעתי כמותם, כי הדברים שיש לומר ושאין לומר הם חמורים מאין כמוהם. כאילו הררים כבדים רובצים על ראשנו ותהומות עמוקות פעורות לרגלינו. אבל אין ציוני רשאי להירתע, ואת אשר בלבו — עליו להשׂיח.

אך לפני גשתי לעצם הבירור המדיני, עלי לחזור על הנחת-יסוד מרכזית בציונות: עבודתנו בארץ נמשכת — ויקרה בארץ אשר יקרה. פעולתנו בעיר ובכפר, בים וביבשה, בכלכלה ובתרבות תתמיד בכל התנאים ובכל הנסיבות, ואם אפשר, עוד תתגבר. עבודה זו היא לחם חוקנו ואין להעלות על הדעת הפסקתה אף לשעה אחת.

זמנים חדשים — תפקידים חדשים

אולם גזירת הקרקע ותחום-המושב מחייבת אותנו עכשיו, בשעת המלחמה, לבחון מחדש את דרכי מדיניותנו, את הליכותינו ויחסינו כלפי חוץ, ובירור במצב של מלחמה אינו פשוט ואינו קל.

ישנם יהודים טובים בארץ — ויש בינהם כאלה המאמינים, שהם גם ציונים טובים — המתנחמים ואומרים, שגם לאחר “הספר הלבן” ולאחר גזירת הקרקע אין להשוות את ארץ – ישראללגלות פולין וגרמניה. סוף-סוף אין שולחים פה יהודים למחנות-הסגר, ואין פורעים בנו, ותל-אביב היא עיר יהודית, ויש אוניברסיטה עברית בירושלים, וילדינו מדברים עברית וכדומה לזה.

אמנם, קשה לומר שארץ – ישראל דומה (עכשיו בכל אופן) לגלות פולין וגרמניה, ואני מבין את תנחומי היהודים האלה, וגם חס עליהם — אולם איני שותף לתנחומיהם ורגשותיהם. איני מוכן למדוד את מצבנו בארץ – ישראל באַמת-מידה של גרמניה הנאצית או באיזו אַמת-מידה אחרת. יש לי מידה אחת ובחינה אחת — המידה הציונית. ואת מצבנו ודרכנו יש לבחון בחינה ציונית בלבד. אין ארץ – ישראל אחת הארצות שיש בהן יהודים, ואין השאלה, מה יאוּנה ליהודי פלוני-אלמוני בגלל מעשה זה או אחר, מענינת אותנו. החשבון שיש ליהודי בגולה הגרמנית או אפילו בגולה האמריקאית, אינו חשבוננו. הבחינה הציונית יודעת דבר אחד, ורק זה בלבד : העלול הדבר הנדון להקל ולהחיש העברת המוני ישראל לארץ והשתרשותם בה — או לא? שום נתון אחר אינו בא בחשבון — אפילו לא החשבון של יהודי ארץ – ישראל. כי גם יהודי ארץ – ישראל — בלי החשבון הציוני — יכולים להיות כיהודי גרמניה או כיהודי פולין או כיהודי אמריקה. כי גם יהודי ארצישראלי יוכל לשאול את עצמו: האין פעולה ציונית עלולה להזיק לי? כלום איני עלול לאבּד בגללה את משרתי, שקיבלתי מהשליט? כלום לא יבוּלע לעסקי, למעמדי, לקריירה שלי? כי בארץ זו יש משטר ללא בקורת, ועכשיו גם משטר צבאי, והממשלה יכולה לעשות כרצונה גם ברכוש וגם בנפש, ויהודי ארצישראלי עלול לשאול עצמו, אם כדאי לו לעמוד בפני גזירות אנטי-ציוניות, אם כדאי לריב עם ממשלה תקיפה. — איני מגנה ואיני מוקיע עכשיו עמדה כזו. אני רק קובע, שדבר אין לה עם ציונות. כי השאלה היחידה, שציוני חייב לשאול עצמו, היא: כיצד לסייע להעברת המוני יהודים לארץ, לפתיחת דרך לגולים להשתרש במולדת?

דרוש לנו רק בירור ציוני. וקשה מאוד להיות ציוני (אוסישקין: קשה יותר להיות יהודי. ב. ג.: לא, יהודי הוא בעל-כרחו, ציוני מתוך רצון). כל ימי הייתי ציוני, ותמיד אני מתלבט ומרגיש, שעדיין איני ציוני כל-צרכי ואני מתאמץ להיות ציוני במאה אחוז, ואני חש, שהדבר קשה מאוד-מאוד.

היו זמנים שחשבו, כי היות ציוני פירושו לשקול שקל ולבחור ציר לקונגרס ציוני. אחר-כך חשבו — תחילה מעטים ואחריהם רבים — שהיות ציוני פירושו לעלות לארץ, לגאול אדמה, לבנות בתוכה, לעבוד ולשמור, ללמוד וללמד עברית. זה היה לא-קל — ועל כמה ציונים כבד הדבר ולא עשוהו. הגיעה השעה שגם לקיים דבר לא-קל אינו מספיק להיות ציוני. כי האומה היהודית — האומה המופלאה הזאת, הנאבקת זה מאות ואלפים בשנים עם אויבים אדירים ועדיין היא קיימת — מתבוססת עכשיו ביסוריה ודמיה, כאשר לא התבוססה זה כמה, ואין לה תיקון ותקוה אלא בארץ – ישראל, ושעריה נסגרים בפניה בתוקף “ספר לבן” וגזירות קרקע — ומי שמכיר זאת עכשיו ועומד בציונותו ומכוון את מחשבתו, רצונו ויכלתו וחייו לדבר יחיד זה, יודע, שעכשיו לא שקל, לא קונגרס, אף לא עבודה ובנין בארץ מספיקים. לציונות של עכשיו אין כל זה מספיק עוד.

גלות חדשה או גרעין ראשון לגאולה

מבחינה ציונית יש לישוב שתי אפשרויות. האחת: להיות גולה כאחת הגלויות המרובות שיש לנו בתפוצות. ואין זה מן הנמנע שארץ – ישראל תהיה גלות נוספת. אם הישוב יראה את תפקידו לדאוג רק לעצמו, לשמור אך ורק על הקיים, והוא יניח שכל מה שנוצר כאן לא נוצר אלא בשביל חצי-מיליון היהודים שבארץ ודאגתנו העיקרית היא קיומו של ישוב זה, ולא הדאגה למיליוני היהודים הנחרבים והנהרסים בגולה, — לא לעם היהודי כולו, — אז יהָפך לישוב גלותי, שאין בינו ובין שאר הגלויות אלא הבדל זה בלבד : בעוד ששאר הגלויות הן בדלית-ברירה, באונס, כי אין בידן ובכוחן לא להיות גלות, הרי הגלות הארצישראלית היא גלות מרצון, גלות מתוך חוסר רצון וחוסר כוח לא להיות גלות… וגלות ברמון מכאיבה שבעתיים ושבעים ושבעה — אם היא ארץ – ישראל.

ולישוב זה יש אפשרות שניה: להיות גרעין ראשון לגאולה, להיות סדן ומנוף להגשמה ציונית. הישוב עומד במבחן ועליו לבחור בדרך זו או שניה.

לפני ימים אחדים ישבנו במקום זה ודַנו בענינים מדיניים ואני אמרתי, שעדיין אני מחזיק בחשיבות ה“עֵז” של לילינבלום — כי כל עז, כל עץ, כל דונם, כל בית, כל יהודי בארץ יקרים וחשובים, ומאות אלפים של עזים ועצים ודונמים ובתים יהודים הם הנכס היקר והחשוב ביותר, שיש לעם היהודי בימינו. במה דברים אמורים? כשהעֵז והעץ והדונם והבית היהודי מעורים ומאוּרים בחזון הציוני, כשהם חלק של החזון, קיימים בשמו ולשמו. אין העֵז בארץ – ישראל שונה משום עז אחרת. ואין עץ פה קדוש יותר מעץ במקום אחר; אין גם כל חשיבות מיוחדת לאוניברסיטה עבריתעל הר-הצופים, וגם לא לישיבה דתית בעיר העתיקה או בפתח-תקוה. אבל לא טעה לילינבלום, שייחס להם חשיבות וקדוּשה, באשר הוא ראה אותם מתוך אספּקלריה ציונית, וכדאי למסור את הנפש על כל שעל אדמה ועל כל עץ פורח וכל צריף נטוי, באשר הם לבנה בבנין היסטורי, שהעם נושא נפשו אליו. אולם בלי משאת-נפש זו, העֵז והעץ והבית פה הם כעז וכעץ וכבית בגולה — ואשר יקרה אותם שם, יקרה אותם גם פה.

בלי החזון הציוני, או כשהחזון הציוני נהפָך למלה ריקקה ואינו מחייב אותנו למאמץ עליון — ישוב זה נהָפך לגולה, לאחת הגולות המרובות הצצות ונהרסות פה ושם…

והישוב אינו נהפך לגולה על-ידי הכרזות מחבּרי “הספר הלבן”. צ’מברלין ומקדונלד ויתר תקיפי-עולם יכריזו מה שיכריזו. חיינו, מעשינו, חוָיותינו נשמתנו ומהותנו אינם נקבעים על-פי הכרזותיהם ודבריהם. לא הם יכולים לערער את הציונות. זאת נוכל לעשות רק אנחנו. רק בנו תלוי הדבר, אם ארץ – ישראל תהיה מש“הספר הלבן” רוצה שתהיה.

אנחנו עומדים למחרת פרסום חוק-הקרקע. וַדאי אין זה דומה לחוקי-נירנברג. עדיין יהודי ארץ – ישראל כאנשים אינם במצבם של יהודי גרמניה. אפילו לא של יהודי לבוב או ורשה, אולם מבחינה ציונית — ואיני יודע בחינה אחרת — מצבנו גרוע ממצב היהודים בגולה החשכה ביותר. הרדיפות בכל ארץ וארץ פוגעות ואך ורק ביהודי אותה הארץ. מה שקרה פה פוגע בלב העם, מתנקש בנשמתו.

תשובות כוזבות ומשלות

מה לעשות?

רוצה אני קודם-כל להזהיר מתשובות כוזבות, משלות וריקות, שמנסים להשיב כל שאלה זו.

אחת התשובות הנשמעות היא בערך: אמנם “הספר הלבן” וחוק-הקרקע הם צרה גדולה לישראל, אבל גזירה עשויה להתבטל, תיגמר המלחמה, יוקם משטר חדש בעולם — ובמשטר החדש יוטב לנו והמעוות יתוקן.

ואני אחד מכל אלה שכל ימיו, ועכשיו עוד יותר מבימי נעוריו, להט לקראת משטר חדש. כי במשך עשרים השנים האחרונות ראיתי, מה קרה לעם היהודי, לעמים האחרים, לאנושות כולה — לרגל המשטר הקיים. ואנימאמין בכל לבי, שמשטר חדש בוא יבוא. איני יודע מתי, אם בעוד עשר או בעוד עשרים או חמישים שנה, אבל אין לי כל בטחון, שהוא יבוא דוקא בגלל המלחמה. מהי הערובה שגאולת-העולם תבוא מתוך טבח-עמים? איני אומר שהדבר לא יתכן בשום אופן, אולם אין זה טבוע במלחמה, ואין כל הכרח ובטחון שזה יבוא עם תום המלחמה.

אולם גם אם בוא יבוא משטר חדש, אין לי כל בטחון שמתוכו בלבד ייטב לנו. הישתנה מעמדו של העם היהודי לטובה אך ורק בשל המשטר החדש? יתכן משטר חדש — ותקוַת העם היהודי בארצו תיכּרת. ההיסטוריה יודעת את הנוסחה הרוסית “קרוֹמיא יאברייב” (“חוץ מן היהודים”). מי יערוב לנו, שמשטר חדש ומתוקן לא יהיה מלוּוה סעיף טראגי “חוץ מן העם היהודי”?

ויש נותנים תשובה אחרת: עם גמר המלחמה תתקיים ועידת-שלום ולועידה זו נגיש עצומותינו, נתבע את ארצנו, והועידה תתקן את המעוּות, שיעשָׂה בימי המלחמה לעם ישראל בארצו. אולם אנו חייבים לשאול את עצמנו כיצד נופיע אנחנו בועידת-שלום, אם גם נניח, שמוכרחה להתאסף ועידת-שלום בגמר המלחמה — ומדוע יֵטו אוזן קשבת לדרישתנו?

אני מניח, שאני יכול כמעט לומר: אני מאמין, שאנגליה תנצח. בכל אופן ברור, שאם היטלר ינצח — נקבל מידו מה שנקבל, אבל לא את גאולתנו הלאומית. האומר ועידת-שלום, מניח שאנגליה תנצח (יערי: תיתכן גם פשרה בין אנגליה והיטלר), אין אני מונה עכשיו את האפשרויות ואיני בודק את המלחמה אלא את הציונות. אם אנגליה תנצח — קשה לראות, כיצד בכלל תופיע שאלת ארץ – ישראל בועידת-השלום. ארץ – ישראל היא אחוזה בריטית. כקניה; האם ידונו על קניה בועידת-השלום כשאנגליה תנצח את היטלר? ידונו בועידת-השלום על צ’כוסלובקיה, אוסטריה, פולין, על פיצויים — אבל כיצד ידונו על טריטוריה העומדת תחת שלטון בריטי?

אם הדימוקרטיות תנצחנה יש להניח שבועידת-השלום ידונו על שאלת היהודים. יתכן שידונו על יהודי פולין, גרמניה, אוסטריה ובשאלה היהודית בכללה — אבל מדוע סבורים, שידונו על השאלה היהודית בקשר לארץ – ישראל? לארץ – ישראל ניתן על-ידי אנגליה משטר מסוים, ואם אנחנו משלימים עם משטר זה, — מדוע ישובו האנגלים לדון בו, ועוד בועידת-השלום? ידונו על צרת ישראל? — יתכן. אבל למה ידונו על פתרון **ציוני ** — אם אנו למעשה מסתלקים עכשיו מציונות ומשליכים יהבנו על ועידת-השלום? ומה לנו פתרון שאלת היהודים, אם אינו פתרון ציוני? כל פתרון ממין זה אינו אלא אשליה, ושׂבענו אשליות אלו.

ויש תשובה שלישית: הסכם יהודי-ערבי. ידוע לכם, שאני בכל לבי בעד הסכם יהודי-ערבי, לא רק בשעה שרע לנו, אלא בשעה שידנו כאילו היתה על העליונה. אבל אני חייב לשאול: מדוע יתנו הערבים ידם להסכם — ודוקא עכשיו, כשאנגליה הכתה אותנו מכה אנושה כזו? המעלה מישהו על הדעת, כי הערבים יתנו ידם להסכם, שידרוש ביטול גזירת הקרקע וחיסול “הספר הלבן” ויאפשר עליה יהודית גדולה לארץ? כלום משום שדבר זה דרוש לנו יסכימו לכך הערבים?

נשיב בנימוקיו של הצו-שכנגד

ועלי לחזור על הדבר, שאמרתי בחדר זה לפני יותר משנה, לפני שיצאתי להשתתף בועידת-לונדון, או כמו שקראו לה בלונדון — הועידה הארצישראלית: “נוכח המצב החדש בארץ, באנגליה ובעולם, אין השיטות המדיניות, שהשתמשו בהן בשנים כתיקונן, מועילות עוד”.

הסבּרה באנגליה — בפּרלמנט, במפלגת-העבודה, בקרב הליברלים, השמרנים, בעתונות, בחוגי הממשלה — וַדאי שהיא דרושה גם עכשיו, ואין בה כל רע. גם באמריקה יש לשוחח עם בעלי-ההשפעה. אם אפשר לפרסם מכתב ב“טיימס” הלונדוני או הניו-יורקי — הרי זה לא רע. אבל כל הסבור שזוהי התשובה הפוליטית עכשיו — אינו אלא עיוֵר או שוטה.

הממשלה האנגלית הגיעה למדיניות זו לא מתוך שיקול מוסרי אלא מתוך שיקול פוליטי. לא ישבו אנשי המוסר והצדק באולמי וייטהול ושקלו את טענות הערבים והיהודים בדבר הקרקע בארץ והגיעו לידי מסקנה, שהנגב ישוּבו צפוף ואין בו אף פיסת-קרקע פנויה, והתישבות יהודית בדרום ים-המלח עלולה לסַכּן את מעמד תושבי הערבה וסביבת עקבה, ולכן יש לאסור את השטח הזה ליהודים — כפי שאפשר להסיק מהגנת מלקולם מקדונלד על חוק-הקרקע, או שיש כבר לעם היהודי די קרקע, שיספיק למיליוני היהודים בעולם, ויש להכין בשביל הערבים רזרבה קרקעית גם בארץ – ישראל, נוסף על הרזרבות הקרקעיות הענקיות בסוריה ועיראק, השמורות לדורות הבאים של הערבים.

לא היו שיקולים מוסריים כאלה. הממשלה האנגלית ככל ממשלהאחרת, עושה שיקולים מדיניים. הממשלה האנגלית אינה אנטיישמית. מובן, יש גם אנגלים אנטישמיים, ופלוני או אלמוני בממשלה יתכן שדבק בו אבק אנטישמיות. אבל לא האנטישמיות הביאה למדיניות של “הספר הלבן”. פעלו כאן נימוקים מדיניים, ונימוקים מדיניים בלבד — ונגד נימוק מדיני יש להעמיד נימוק מדיני. הנימוקים המוסריים שלנו בלבד לא יספיקו. — — —

“הספר הלבן” עתיד להתגשם בצורה חריפה יותר משהוא נוסח לכתחילה

בועדה הפוליטית שבקונגרס האחרון בז’ניבה ב-21 לאבגוסט 1939 אמרתי את הדברים האלה:

“— — — עלי להזהיר את התנועה משני דברים: מאוֹפּטימיוּת קלה מצד אחד ומהרגשת חוסר-אונים מצד שני”.

גם בארץ וגם בקונגרס פגשתי חברים, שאין המדיניות של “הספר הלבן” מדאיגה אותם ביותר. לא משום שגורל ארץ – ישראל אינו נוגע ללבם, אלא מפני שהם בטוחים משום-מה, ש“הדבר אינו רציני”: הממשלה האנגלית לא תגשים מדיניות זו, לא תשנה יחסה לציונות, לא תסגור בפנינו שערי הארץ, לא תאסור עלינו רכישת קרקעות. האנגלים התיחסו בחיבה ליהודים עוד לפני הצהרת-בלפור. זה כעשרים שנה הם עוזרים לעם היהודי — ופתאום יהפכו את עורם? אין לדאוג.

אני מזהיר מקלות-דעת זו. “הספר הלבן” יוגשם — אם לא נעמוד בפניו ולא נכשיל את ביצועו. “הספר הלבן” לא נתחבר לצורך האנגלים. להיליפכס ולצ’מברלין ¹ לא יבולע אם היהודים ישובו לארץ. אין הם אנטישמיים, אף לא אנטי-ציוניים. הם נתנו ידם למדיניות חדשה — תחת לחץ חיצוני. הם נכנעו ללחץ הערבים, והלחץ הערבי קיים ויוסיף לפעול. הערבים אינם מרוצים מ“הספר הלבן”. יש ערבים רבים הסבורים, ש“הספר הלבן” לא נתן להם ולא כלום. אמנם הוא מזיק ליהודים — והם שמחים על כך. אולם הערבים לא קיבלו עדיין שום דבר חיובי ב“ספר הלבן”. מה שהערבים האלה רוצים בעיקר — זוהי עצמאות ארץ – ישראל, כלומר שלטונם-הם על ארץ– ישראל. ועצמאות זו לא הובטחה ב“הספר הלבן” אפילו להלכה. אילו גם היתה הבטחה מפורשת, היו הערבים מתיחסים לה בספקנות. אולם יש גם בין הערבים אנשים היודעים קרוא, והקורא בעיון את “הספר הלבן” רואה, שעם כל הלהג הרב על עצמאות ושלטון עצמי, נמנעה הממשלה מתת התחייבות ברורה, פשוטה ובלתי-מסויגת להעניק עצמאות לארץ. ועל עצמאות זו נלחמו הערבים בשנים האחרונות. את לב הערבים מושך לא רק השלטון על הארץ. אל תשכחו, שיצרנו בארץ דברים המושכים אף הם את לב הערבים: תל-אביב, המושבות. רכוש זה שהוקם על ידינו, מגרה — וכדאי הדבר להשתלט עליו. והערבים לא יפסיקו לחצם על האנגלים, להיפך. אמנם, אין אני חושש שהאנגלים ימסרו בקרוב את השלטון על הארץ לידי הערבים. מחברי “הספר הלבן” אין בדעתם להסתלק מהשלטון על הארץ אפילו בעוד עשרים שנה. כל הפרק על החוקה ב“הספר הלבן” אינו אלא אחיזת עינים. אולם שלטון אנגלי אינו שולל משטר ערבי. יתכן משטר ערבי בארץ, המבוצע בידי פקידים ונציבים ברטיים.

“הספר הלבן” פירושו משטר ערבי — גם כשהשלטון הוא למעשה בידי הבריטים.

במשחק הפוליטי החמוּר, שמשחקים עכשיו בעולם, אנחנו משמשים שלמון הניתן לערבים, והשלמון אינו מספיק. הם תובעים הב-הב. ואין זה השלב האחרון — אם נסמוך על ועידת-השלום והמשטר החדש בעולם.

האומרים “נחכה עד יעבור זעם”, אינם יודעים, מה עשתה לנו ממשלת אנגליה. והיא עשתה לא מתוך זעם, אלא מתוך חשבון קר מאוד, ואם היה כאן זעם מצד מישהו — ילך הזעם ויגדל והלחץ ימָשך.

גם אנו חייבים לשקול את המצב שיקול פוליטי קר, ריאלי, אכזרי. והשיקול שלנו אינו רשאי להירתע משום מסקנה, אם המסקנה יש בה הכרח ציוני. — — —

היאבקות בתנאי המלחמה

אין להתעלם מהמלחמה. שיקולים פוליטיים שאינם לוקחים בחשבון נסיבות חדשות, אינם שיקולים בטלניים. אין דוֹגמה בקו מדיני. המטרה הפוליטית קבועה ועומדת, אולם קו-הפעולה משתנה ומתחלף עם השתנות הגורמים והתנאים.

המלחמה באה. היא לא היתה בלתי-צפויה, אבל ציפּיה למלחמה. ומלחמה זו מצטיינת מבחינה יהודית בדבר אחד: עמדתנו נתונה מראש ועומדת למעלה מכל ספק. בכל מלחמה אחרת יכלו יהודים להיות אדישים, בעד וכנגד. במלחמה זו יחס העם היהודי קבוע ועומד. לדעתי, גם תוצאות המלחמה נתונות מראש. אם לא יקרה דבר-מה הסמוי לגמרי מן הין בשעה זו, הרי נצחונה של אנגליה בטוח. בכל אופן אנו יודעים, בנצחונו של איזה צד אנו רוצים ובמפלת מי אנו מעונינים.

וכיון שמלחמה זו נוגעת לנו מאוד, יש לבחון את חוקי-הקרקע גם לאור המלחמה, לאור צרכי המלחמה. וחוק זה הוא מכה קשה לכוח המלחמתי של הדימוקרטיה. אין הוא מפחית, כמובן, את כוח הצי הבריטי והצבא הצרפתי, אבל אין נלחמים רק בכוח צי וצבא. בלי כוח מוסרי אין מכריעים במלחמה. סוד זה ידע חניבעל, ידעו אלכסנדר מוקדון, נפּוֹליון, פוֹש ². יודעים זאת גם שליטי אנגליה. צ’מברלין והליפכס מכריזים בנאומיהם, שהם לוחמים על קדושת חוזים בין-לאומיים, על שמירת-אמונים ביחסי עמים, נגד הפרת בריתות, נגד תחיקה גזעית. מי שרוצה רשאי לפקפק בכנוּת המוסרית של הנאומים. אבל אי-אפשר לפקפק בצורך הפוליטי של נאומים כאלה. המלחמה זקוקה לנימוק מוסרי, בכל אופן מצד הדימוקרטיות. לאנגליה יש הכרחבנשק מוסרי נוסף על הנשק הגשמי שלה. הנשק המוסרי דרוש בשביל העם האנגלי, בשביל הדומיניונים, גם בשביל אמריקה ושאר הארצות הניטרליות. בלי כוח מוסרי ובלי נשק מוסרי אין אנגליה יכולה לנצח.

וחוק-הקרקע, שיש בו הפרת-אמונים וגם תחיקה גזעית, פוגע בכוח המוסרי של אנגליה הלוחמת. ואנחנו מעונינים בנצחונה של אנגליה — אולי לא-פחות מהאנגלים עצמם.

כאן יש מקום לבעל-דין לומר: איפכא מסתברא. כיון שאנו מעונינים בנצחון אנגליה, והחוק פוגע בכוח המוסרי של אנגליה, מעבור בשתיקה על החוק, לבל נפגע בכושר-המלחמה האנגלי.

תשובה על טענה זו, תשובה ניצחת, ניתנה לנו ממקום מוסמך, שאין להרהר אחריו: מן הפרלמנט האנגלי.

שם נתקיים ויכוח גדול על חוק-הקרקע, ונמתחה עליו בקורת חריפה על-ידי נואֶל בייקר, אֶמרי ואחרים. נאומים אלה, אם-כי היו חשובים ואין לזלזל כלל וכלל בערכם, לא שינו ולאישַנו כלום. כאלה וכאלה כבר נשמעו לא-פעם, ומבחינה ציונית אין הויכוח הזה מהוֶה תאריך חשוב. אולם זה היה תאריך חשוב מבחינת המדיניות האנגלית ומבחינת המלחמה. זוהי הפעם הראשונה מאז פּרצה המלחמה, שמפלגת-העבודה ניסתה להפּיל את הממשלה.

מיום הכרזת המלחמה נפסקה מלחמת-המפלגות באנגליה, ואם-כי האוֹפּוֹזיציה (הפועלים והליבּרלים) לא הצטרפה לממשלה — נפסקה למעשה ההתנגדות למפלגה השליטה ובכל בחירות-מלואים לא התחרו המפלגות זו בזו, אלא שמרו על המצב הקיים. ורק לאחר הופעת חוק-הקרקע — דבר פחוּת-ערך לכאורה מבחינת הפּוליטיקה האנגלית הפּנימית, ומחוּסר כל ערך כביכול מבחינת המלחמה בעולם — הכניסה מפלגת-העבודה הצעת אי-אמון לממשלת צ’מברלין וניסתה להביא לידי כשלון הממשלה. כדבר הזה לא קרה עד עכשיו מאז החלה המלחמה. זהו מאורע פוליטי ממדרגה ראשונה. הממשלה לא נפלה, עמד לה הרוב הגדול בפרלמנט, שכל דבר החוק אינו נוגע לו ולא נהיר לו. אולם דבר הוא — ולא דבר קל: הפועלים והליברלים ניסו בפעם הראשונה תוך כדי המלחמה להפיל את הממשלה. ובגלל מה? לא בגלל כשלון בהנהלת המלחמה. לא בגלל כשלון במדיניוּת-חוץ — אלא בגלל חוק-הקרקע בארץ – ישראל, באחת הארצות הקטנות והמרובות שבאימפּריה הקולוניאלית האנגלית. מדוע נעשה דבר זה? האין מפלגת-העבודה והליברלים השמאליים מעונינים בנצחון אנגליה? הרוצים הם לפגוע בכושר-המלחמה של ממשלתם? הגברה בתוכם האהבה לציונות על הפטריוטיזם האנגלי? מי תמים ויעלה על לבו מחשבות-הבל כאלה!

אמנם, יש בינהם ידידים ציונים למחצה, לשליש ולרביע. אבל לא מתוך דאגה ציונית — אלא מתוך דאגה לצרכי המלחמה ניסו הפועלים להפיל את ממשלת צ’מברלין ומקדונלד, כי ראו בחוק-הקרקע פגיעה קשה במעמד המוסרי של אנגליה, פגיעה בנשק המוסרי הדרוש לנצחונה של אנגליה. כי החוק יש בו הפרת-אמונים לעם היהודי, הפרת התחייבות בין-לאומית, התעללות בחבר-הלאומלראש הדףים, תחיקה גזעית — ובגלל דבר זה ראוי בעיניהם להפיל ממשלה, ולו גם בשעת מלחמה!

עלינו לקרוע את הגזירה

בועידת-לונדון נפגשנו עם אנשי ממשלה זו. ראינו את תפיסתם ובינתם הרחבה. הם עשו לנו מה שעשו קודם לכן לצ’כוסלובקיה. עשו למופתי מה שעשו קודם לכן להיטלר. אמנם, משפּרצה המלחמה פקפקו זמן רב. חוק-הקרקע היה צריך להופיע בספטמבר 1939. מיניסטר-המושבות התכונן ללכת בעצמו לישיבת חבר-הלאומים כדי להגן בפני ועדת-המנדטים על החוק. הוא היה בטוח, כנראה בהסכמת מועצת חבר-הלאומים — אם-כי ידע שבועדת-המנדטים צפויה לו חקירה-ודרישה לא-קלה. בגלל המלחמה נתבטל מושב חבר-הלאומים והחוק נתעכב זה ששה חדשים, כי לא ישבנו מאז בחיבוק-ידים. ברור שהיו היסוסים — ולבסוף באה ההכרעה נגדנו. לא קשה לשער נימוקי ההכרעה, לאחר שאנו יודעים היטב את טיב האנשים והלך-רוחם מועידת-לונדון. הם יודעים, שלנו אין ברירה; הזדהותנו עם מלחמת אנגליה ניתנה מראש; ואם אפשר לקנות ידידות הערבים או ניטרליותם על-ידי הסגרתנו — הרי זה ריוַח נקי. צ’מברלין אינו אנטישמי. הוא אינו אלא מדינאי — טוב או רע, זהו ענין למשפט ההיסטוריה האנגלית — והוא עשה את חשבונו. איני יודע, אם העם האנגלי יקבל לאורך-ימים את החשבונות והשיקולים המדיניים של צ’מברלין. במידה שהם נוגעים לאנגליה — אין זה עניננו להתערב בהם. יבוא בעל-הדין האנגלי ויעמוד על דינו. אולם במידה שהם נוגעים לנו — אנו השופטים.

מחברי “הספר הלבן” היו סבורים, שאנו נקבל את הגזירה, מפני שאין לנו ברירה. ואמנם צדקו הפעם. יש חוסר-ברירה, אך לא במקום שהם חושבים. עלינו לקרוע גזירה זו — ויהי מה, מפני שאין לנו ברירה; ארץ – ישראל היא שאלת חיים ומוות לעם היהודי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

---

כעם הנלחם לחרותו

מאת

דוד בן־גוריון

בישיבת הועד־הפועל הציוני, בגמר הויכוח, ירושלים, 18 באפריל 1940

– לא היה צורך להכריז, שכל חברי הועד הפועל הם ציונים טובים. חזקה על כל ציוני, שהוא ציוני טוב. ואין להעמיד בספק ציונותו של מישהו. אולם כאן אין בודקים כליות ולב – אלא דרך וכיווּן, ולא כל דרך שציוני נוקט בה היא דרך ציונית. ואני שולל את הדרך שנקטו בה רוב המתווכחים.

בישיבה הקודמת אמרתי שקשה להיות ציוני, כי היות ציוני פירושו לחיות – וגם למות, אם יש צורך בכך – כציוני. ואין זה קל ביותר. אבל יש קושי שני – קשה לחשוב כציוני. מפני שבכלל אין זו מלאכה קלה – מחשבה היא מלאכת־מחשבת קשה מאוד, ומעט מאוד אנשים עושים מלאכה זו, וגם העושים כך – עושים זאת לעתים רחוקות מאוד. על־פי רוב חוזר האדם על השיגרה המקובלת בדורו ובסביבתו. כלל זה חל אפילו על גאוני המחשבה, כי גם הגאון חוזר על השיגרה המקובלת בכל הדברים, מלבד אחד או שנים, שבהם הוא סולל לעצמו דרך־מחשבה משלו. וזוהי הופעה לא־רגילה. בדרך־כלל חוזר האדם על המקובל, שאינו מצריך שום מאמץ. אולם יש וגם האדם הרגיל, הפשוט, חושב בעצמו – כשהוא מוצג פתאום בפני סכנה גדולה, בפני שאלת חיים ומוות. אז אין בשבילו שום נוסחאות ושגרות. כל חושיו מתמתחים ומתחדדים, והוא רואה את הדברים ראיה ראשונית, כהוויתם, שלא כמקובל, ומחפש תשובה שתהלום את המצב המסַכּן את קיומו.

ונראה לי, שהגיעה שעת סכנה לציונות – והיא מחוייבת לחשוב מחדש, לראות את הדברים מחדש ולחפש תשובה שתהלום את הסכנה האיומה – אם רק הציונות מסוגלת עדיין לחוש בסכנה העומדת לפניה.

*

כי גם המחשבה הציונית עמוסה הררי־הררים של מסורות מחשבה תפֵלות וכוזבות, נחלת העבר הלא־ציוני שלנו, של כולנו, מסורת של מאות בשנים, כשהיהודי לא עשה חשבון־עמו וחשבון־עולמו מתפיסה ציונית. המחשבה הציונית לא ירדה מן השמים שלֵמה ומשוכללת ועונה מראש על כל השאלות. כשם שהמפעל הציוני הֵחל בקטנות והוא צומח וגדל ומסתעף ומתרחב ומוסיף נדבך על גבי נדבך, – גם המחשבה הציונית כך. המעשה הציוני נתקל מזמן לזמן במעצורים חדשים, בנסיבות חדשות, ונדרשים מאמצים שלא שיערו ראשונינו, מייסדי התנועה והוגי המחשבה הציונית. הנחות־היסוד אינן מספיקות. וכשאנו נתקלים בבעיה חדשה בדרך ההגשמה, בעיה אשר המחשבה הציונית עד היום לא ידעה לה פתרון, – מיד קופצת מתוך אוצר המסורת המחשבתית הבלתי־ציונית, הגלותית, תשובה שאינה ציונית, אם כי הפה, שמתוכו יוצאת התשובה, הוא פה של ציוני. וקשה למצוא ציוני, מהטובים ביותר, שאין למחשבה לא־ציונית שליטה בלבו ובמוחו, כי מחשבות אלו חיו בלבנו מאות בשנים.

היתה השקפת־הגיטו. לפי השקפה זו נחלק העולם לשנים – ליהודים ולגויים, ובין שני חלקים אלה נחלק העולם: את העולם הזה לקחו הגויים, ואת העולם הבא – היהודים. הכוח והשלטון בעולם הזה ניתן לגויים; על היהודים נגזר להישאר חדלי־אונים ומשועבדים, עד שיגיעו לעולם הבא ואז יהיו עליונים למטה ותחתונים למעלה. בעיני הגיטו היה טבעי שהיהודי נרמָס, אין לו כוח, אין לו שלטון וזכות, אינו מהַוה גורם, אינו מסוגל להיאבק עם תקיפי־עולם (העולם הזה). היהודי לא נתיאש לגמרי מאושר, אבל גאולתו תבוא שלא כדרך הטבע. ועד אז – השלים עם גורלו. ידע שהוא שונה מכל העמים – ומדינה, שלטון, כוח, משפט, עצמאות, מלחמה ושלום הם לגויים ולא לו.

הציונות שללה השקפת־גיטו זו – שאגב לא היתה מעולם השקפת היהדות, ומורי־הדת הגדולים של עמנו בימים קדומים לא ידעו אותה. הציונות – גם החילונית וגם הדתית – הניחה, שגאולת עם ישראל צריכה לבוא מתוך מאמציו ובדרך הטבע, ושהעם היהודי צריך ליצור לעצמו תנאי־קיום ובסיס ממלכתי־ארצי, כאלה שיש לכל עם חפשי, היושב בארצו ועומד ברשותו. עד כאן אולי יסכימו לכך כל הציונים. אולם הנחה יסודית זו מסתעפת לכמה וכמה שרשים ולכמה וכמה ענפים, וברגע שהציונות באה במצור ואין ההלכה השגורה והמקובלת בציונות מספיקה ועליה לחתור לקראת פתרון שיהלום מציאות חדשה, מסובכת וקשה, – מיד חוזרת השקפת־הגיטו ומשתלטת על טובי הציונים.

*

ולמטבע של השקפת־הגיטו יש צד שני – תפיסת המתבוללים. הללו דוקא מבחינים, כשהם דנים בעולם הגויי, בין עם לעם. הם יודעים, שאין “גוי” אלא אנגלי או צרפתי, או רוסי או גרמני. הם יודעים שיש עמים גדולים וקטנים, חזקים וחלשים, טובים ורעים, תרבותיים ולא־תרבותיים, והם רואים את העולם שאינו יהודי ראִיה מציאותית על ניגודיו ומשחק כוחותיו. ואולם כשהם עוזבים את העולם הגדול ובאים לדון בענינים יהודיים, מיד מסתלקת תבונת־המציאות שלהם והרי הם רואים את היהודי ראִיה של גיטו, ואינם מבינים שהחוקים, בין חוקי טבע ובין חוקי היסטוריה, החלים על כל העמים חָלים גם על יהודים, ושהיהודים מסוגלים לעשות כל מה שלא־יהודי מסוגל לעשות. ואם אמנם תנאי־החיים של היהודים שונים מתנאי־חייהם של עמים אחרים, אבל הם אנשים שיש להם אותם הצרכים ואותה היכולת, והם מהוים גורם וכוח ומסוגלים לעשות כל המעשים הטובים והרעים, שמסוגלים להם כל בני עמים אחרים.

דוגמא קטנה: פעם הושיבה ההנהלה הציונית ועדה של מומחים מגדולי הפיננסיסטים היהודים לברר אפשרות של מִלוה להנהלה הציונית. בראש הועדה ישב יהודי שהיה חבר בקבינט בריטי וידע פרק בהלכות כספים, ובלי ספק היה יודע לשקול יפה־יפה שאלה של מִלוה בשביל אנגליה או בשביל מונאקו. אולם כשהוטל עליו לדון בשאלת מִלוה יהודי, נסתלקה כל חכמתו, והוא דן על הענין לא כפיננסיסט אלא כיהודי־של־גיטו ובא לידי מסקנה, שאין כל אפשרות לסדר מִלוה יהודי. כל חברי הועדה, אף הם פיננסיסטים יהודים באנגליה, הצטרפו לדעתו, ודבר המִלוה ירד מעל הפרק, עד שבא בחור יהודי מרוסיה ונתמנה לגזברה של הסוכנות היהודית וניגש לדבר בתפיסה ציונית – כלומר בתפיסה של השכל הישר, שאינו מפַלה בין יהודי לגוי – וסידר מִלוה ב“סיטי” לסוכנות היהודית.

כשהתווכחו בפרלמנט האנגלי על חוק־הקרקע, קם ציר יהודי והטיח דברים קשים נגד החוק; שאינו צודק, שאינו הוגן, שאינו הולם את הכבוד הבריטי – ואף־על־פי־כן הכריז והודיע, שיצביע בעד הממשלה (כי בבית־הנבחרים לא הצביעו בעד או נגד החוק, אלא בעד או נגד אי־האמון, שהכניסה מפלגת־העבודה).

בנאומו זה של ציר יהודי בפרלמנט אנגלי משתקפת כל הטראגיקה של יהודי־הגיטו (הגיטו מלַוה את היהודי הבלתי־ציוני גם כשהוא נבחר לפרלמנט הבריטי). כאדם הוא יודע, שהחוק אינו הוגן, אבל כיהודי הוא מצביע בעד הממשלה, כי זוהי ממשלה אדירה.

בועד הפועל הציוני אין מצביעים בעד או נגד הממשלה, אולם נאומי חלק גדול של הנואמים הזכירו את הנאום של הציר היהודי המִסכּן: החוק הוא אמנם רע – אבל אנו מחוסרי־אונים לעמוד בפניו, כי הגויים תקיפים ואנו חלשים. אין זו הנחה ציונית – מפני שאין זו הנחה אמתית. זוהי פרי התיאולוגיה של הגיטו ושל ההתבוללות.

*

הציונות היא פרי אמת פשוטה: יש לא רק יהודים – אלא יש עם יהודי. עם זה אמנם שונה במעמדו, בתנאי־חייו, בכוחו וביכלתו מכמה עמים אחרים – וגם העמים האחרים אינם דומים זה לזה בכל ואין שני עמים שוים – אולם גם גורל העם היהודי נתון בידי עצמו, בהגבלות מסוימות (הגבלות, אם־כי מצומצמות יותר, חלות על כל העמים), כי יש כוח כלשהו ויכולת כלשהי לעם זה – אם יש לו הרצון להשתמש בהם לטובתו הלאומית. ואין שום דבר שעם אחר יכול לעשות למען הגנת עצמו, אשר יבָּצר וימָנע מהעם היהודי. יתכן, שיצליח פחות. גם עמים אחרים אינם מצליחים בכל. עד עכשיו הצלחנו לא־מעט – גם בבנין וגם בהיאבקותנו המדינית. וכל פעם שנקטנו באמצעים ציוניים – כלומר באמצעים אנושיים נורמליים – הצלחנו. מדוע לא נצליח בעמידתנו נגד גזירת הקרקע ו“הספר הלבן”?

*

אמרו, שהגויים אינם אוהבים כשמפריעים להם. לי נדמה, שגם יהודים אינם אוהבים זאת ואף־על־פי־כן מפריעים לנו, מדוע לא נפריע גם אנו?

על כך עונים: אבל הגויים חזקים ואנו חלשים. התשובה היא: נעשה לפי מידת כוחנו. התפיסה על “גבורת הגויים” היא פרי הגיטו. מי הם “הגויים”? האומנם עומד כל העולם הבלתי־יהודי או אפילו “הגויים” הבריטיים מאחורי גזירת הקרקע? כלום לא היה ויכוח בפרלמנט ולא דרשו מדינאים רציניים לפטר את צ’מברלין ומקדונלד בגלל חוק זה? אמנם הרוב הצביע לטובת הממשלה. העומד הרוב הזה מאחורי החוק? כלום לא הרגיע מיניסטר־המושבות את הרוב שלו, שהחוק יביא אתו שקט בארץ? האין בכל הפחד הגדול והנורא הזה מפני “הגויים” אי־ידיעה גמורה על טיב “גויים” אלה? האין “גויים” אלה יודעים להתחשב עם התנגדות של מיעוט, של עם קטן, כשהתנגדות זו אינה מסתפקת רק במליצות נבובות?

*

אומרים: זוהי תקופה של שקיעת העמים הקטנים ואנחנו שוקעים עמהם. מוֹדָה חדשה באה לעולם: זכות הקיום רק לעמים הגדולים. מי הכריז על מוֹדָה זו? כלום לא היטלר? ומפיו של היטלר תחיה הציונות?

מאימתי הכריזו אנגליה וצרפת, שאין מקום לעמים קטנים? האין הדימוקרטיות המערביות נלחמות על חופש נורבגיה, דניה, פולין? האין הן מוכנות להגן על בלגיה והולנד, אם יותקפו ע"י היטלר? מה החפזון הזה בתוכנו היהודים לבלוע את התורה החדשה של היטלר – כאילו היא תורה מסיני?..

*

אומרים שעלינו “לשמור על הקיים”. בשמירת הקיים בלבד, אין ציונות, לדעתי. אולם אני כופר, שאפשר לנו בדרך זו של לשמור על “הקיים”. מה זה “הקיים”? לפני חדשיים היה “קיים” בארץ שיווי־זכויות לכל יהודי ארץ־ישראל. יהודי ארצישראלי היה רשאי לגור ולהתישב בכל מקום. התשמרו על “הקיים” הזה? בין הנכסים ה“קיימים” שלנו עכשו יש קורטוב של אבטונומיה – לכל־הפחות בחינוך. הבטוחים אתם, שבדרך של כניעה מתמדת (כי אין להתגרות ב“תקיפים”) תקיימו את החינוך היהודי ברשות יהודית? יתכן, שיש ליקויים בשיטת־החינוך שלנו. היתוקנו אלה ע"י פקיד זר – ואפילו פקיד זה הוא מידידינו? האין אני כאב לילדים יודע יותר מכל פקיד אנגלי, מהו החינוך, שילדַי צריכים לקבל? והוא הדין לגבי כל אב יהודי. יש הרבה דברים שאנו צריכים ללמוד מהאנגלים, אבל כלום אנו, הישוב היהודי בארץ, זקוקים לאפיטרופסות מוסרית וחינוכית של פקידות קולוניאלית בחינוך בנינו? ואיך תשמרו על “הקיים” הזה – אם אי־אפשר לנו בכלל לעמוד בפני “הגויים”?

יש לנו משק בעיר ובכפר – הבטוחים אתם שתשמרו על “הקיים” הזה? איני בטוח כלל וכלל. כי “משק” אין פירושו רק הבית והמכונה, או האדמה והעץ, אלא גם העובד בתוכו. וה“המשק הקיים” – שיש לשמור עליו – כולל גם עבודה עברית. הבטוחים אתם, שתשמרו על “הקיים” הזה? כי גם כאן יתכן שיהיה לנו ענין עם “הגויים”.

מהו סוף־סוף “הקיים”, שחרדים כל־כך על שמירתו? “הקיים” אינו כולל עליה – “הגויים” פסלו אותה עם פרסום “הספר הלבן”. “הקיים” אינו כולל עוד אדמת השממה בארץ – כי חוק־הקרקע אסר אותה עלינו. זכות־הדיבור ניטלה מאתנו – כי יש צנזורה. ולא היינו מתרעמים, אילו הצנזורה היתה משמשת את צרכי המלחמה. אבל הצנזורה משמשת את משטר “הספר הלבן”. ויש דבר אחד שהיה “קיים” עד עכשיו – בכל אופן בקרב רבים מאתנו ובקרב הדור היהודי שגדל כאן, במולדת – ההכרה וההרגשה, שאנו יושבים במולדתנו. היתה לנו הכרה, שכאן אנו מתהלכים זקופי־קומה, ולא כ“כלב בזה־נפש ומעונה”. הכרה זו היא כמדומני נכס חשוב. הנשמור על “קיים” זה?

תמה אני אם אפשר לשמור על “הקיים”, כשלא נדע לשמור על נשמתנו הציונית, או שמא “הקיים” הוא רק הנכס החמרי, שיש לכל אחד מאתנו? – ובגלל שמירתו ניכנע לכל גזירה ונקבל באהבה סגירתנו בתחום־מושב? ישוב נכנָע לא ישמור אפילו על נכסיו החמריים. – – –

*

הסתייעו כאן הרבה בפינלנד: היא עמדה בפני תקיפים ונכשלה. המדינות הבלטיות האחרות הצליחו כמובן יותר… אמנם אין אנו מקבלים גזירות־שוות. אין שתי סיטואציות פוליטיות דומות זו לזו. לא הרי פינלנד ורוסיה כהרי ארץ־ישראל היהודית ואנגליה. הרוסים לא תבעו את ויבּוֹרג בשביל צד שלישי, אלא לעצמם. אולם עשרים וחמישה מיליון דונם הקרקע, שנאסרו עלינו, אינם נדרשים לאנגלים. אין אנגליה מתכוונת ליישב פה את אנשיה. אילו היתה אנגליה זקוקה לאדמה זו, כשם שהיא זקוקה לצי שלה, מסופקני, אם כל התנגדותנו היתה מועילה. גם תינוק יודע, שאנגליה חזקה מאתנו, ובענין חיוני שלה – גם אם זה פוגע בנו – תהיה ידה על העליונה. אבל הנגב והרי הגליל והעמק ובקעת הירדן ושומרון והרי ירושלים והשפלה, שנאסרו עלינו, אינם דרושים לא להתישבות אנגלית ולא לבסיסים צבאיים או ימיים, כאשר נדרשה ויבּוֹרג לרוסים. להיפך, שממות אלו מפריעות לצבא האנגלי, ובכל מקום בארץ, שיש בו ישוב יהודי, מרגיש הצבא הבריטי יתר בטחון והוא יודע, שיש לו בעל־ברית נאמן. הגזירה באה מפני ששליטי־אנגליה היו סבורים, שיש לפייס את המופתי וכנופיות־הטירור כשם שרצו לפייס את היטלר. כלום לא נמצאו אנגלים חשובים ורבי־השפעה שהיו סבורים, כי זוהי שגגה וטעות פוליטית ולא רק עוול מוסרי והפרת־ברית בלבד? וכלום בעמידה נגד עוול ושגגה יש משום עמידה נגד אנגליה? נגד אינטרס בריטי?

ואין המקרה שלנו דומה כלל וכלל למקרה של פינלנד, אולם אני מעז לשבּח את פינלנד על שהעזה לעמוד בפני תקיף – ואיני יודע כשלונו של מי גדול יותר: אם של הארצות הבלטיות האחרות, אשר נכנעו וניצלו כביכול, או של פינלנד, שנלחמה וסבלה? האם זוהי העמידה הראשונה של פינלנד בפני תקיפי־רוסיה? כלום לא עמדה ארץ קטנה וגאה זו בפני עריצי הצאר וכל רוסיה הליברלית והסוציאליסטית, וכל העולם הנאור רחש כבוד ואהדה לה? וכלום כבר נגמר החשבון? בימים הקודרים והשחורים האלה יש לראות במלחמת־פינלנד דף נהדר ומפואר של גאון האדם ויקר ערכו. כל אחד מאתנו צריך להתגאות באומה קטנה זו, שידעה לעמוד בכבוד ובגבורה.

והנה הנורבגים אף הם מתגוננים – היש ערובּה, שהם יצליחו יותר מפינלנד? וכלום אין כולנו חדורים כבוד ויקר לאומה נועזה וגאה זו, שאינה נכנעת כל־כך בנקל לתוקפנות הנאצית?

*

שואלים: מה הם סיכויי ההצלחה של היאבקותנו־אנו? איש לא יוכל לתת שום ערובות. מי ערב לנו בארבע שנות־הטירור? עמדנו והגינונו על נפשנו. מי שמכיר את אנגליה יודע, שדוקא באומה זו יבינו עמידה של כבוד. אין אנגליה כגרמניה, ואין ממשלה אנגלית – אפילו ממשלתו של צ’מברלין – ממשלה נאצית. אולם נניח מקרה רע ביותר: היאבקותנו לא תצליח – האין היאבקותנו כדאית לשמה? כלום לא נפסיד יותר אם נרכין ראשינו ונשלים וניכנע? כלום אין לנו שום חשבון מוסרי וחינוכי ואנושי, מלבד חשבונות ריוח והפסד חמריים? האין אנו צריכים לדאוג לנשמת הדור הצעיר בארץ ובגולה, לנפש העם, לדורות הבאים?

עלינו לדאוג גם לשמירת “הקיים” הציוני בגולה. מיליוני יהודים נחנקים עכשיו ונתונים במחנה־הסגר גדול, ששמו שלטון נאצי. אולם יש גם מיליוני יהודים חפשים – הם קשורים לארץ. ואין דבר המסַכּן את הקשר הזה מהשלמת הישוב עם גזירות “הספר הלבן”. עמידת הישוב בשנות־המהומות הרימה את קרן הארץ בעיני העם היהודי, עודדה את הכרתו העצמית.

הציונות היא ה“הרפתקה” הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי לאחר החורבן. ו“הפקחים” ו“אנשי המעשה” בגולה ראו סכנה ממשית – ולא לגמרי בלי יסוד – ב“הרפתקה” זו. יציאת יהודי ירושלים מחומות העיר העתיקה לייסד על ביצות הירקון מושבה יהודית ראשונה היתה הרפתקה. הקמת “השומר” היתה הרפתקה, ובשעתה התנגדו לכך אנשי־המעשה ה“ריאליסטים”. וכמה מטובי חלוצינו שילמו בחייהם בעד הרפתקה זאת. אף הגנת “תל־חי” היתה הרפתקה – ו“ריאליסט” צבאי כז’בוטינסקי התנגד לה. ואף עלית המעפילים לארץ היתה הרפתקה גדולה. וכנראה אי־אפשר להגשמת הציונות בלי “הרפתקאות”. וה“הרפתקה” החדשה שנגזרה עלינו מטעם ההיסטוריה, היא הכשלת מדיניותו של “הספר הלבן”. – – –

---

תשובה לדברי השליט

מאת

דוד בן־גוריון

באספת הנבחרים, ירושלים, י“ז באדר ב' תש”ג

היו בחדשים האחרונים שני מושבים של אסיפת־הנבחרים המכוונים כלפי חוץ, להשמיע את הזעקה והחרדה של הישוב על טבח יהדות אירופה. נדמה לי שיש צורך לדבר הפעם אל עצמנו.

כלפי עצמנו

באו עלינו בזו אחר זו שלוש פורענויות, אחת גדולה מחברתה: “הספר הלבן”, המלחמה, הטבח, ויש סכנה שצרה אחת תסיח את הדעת מהאחרות. סכנה זו קשה ביותר לאחר שבכל האסונות שבאו עלינו אנו עומדים מבודדים, ואין לנו להישען אלא על עצמנו.

ב“ספר הלבן” קיבלנו מכה מאת ממשלת העם היחיד שהושיט לנו עזרה כעם מאז יצאנו בגולה. במלחמה נדמה היה כאילו אנו עומדים עם בני־ברית, עם כל העמים הלוחמים בהיטלר, אבל גם בזה אנו מופלים לרעה. אף כי אנו הקרבן הראשון והקרבן הטראגי ביותר של המשטר הנאצי – אין זכותנו האלמנטרית כעם לוחם מוכרת אפילו על־ידי העמים הלוחמים לחופש ולזכויות העמים והאנושות. רק לנו לא ניתן במלחמה זו מעמד של עם ושל בן־ברית.

והטבח – הוא טבח העם היהודי, והעם היהודי בלבד. שמענו דברי השתתפות בצער מכמה ידידים, אבל בדברים אין מצילים ילדים נטבחים. ובאסון האיום, המשולש שבא עלינו, נעזבנו לנפשנו.

אין אנו צריכים ורשאים להתיאש ממצפון האנושות. בעולם שכולו זדון לא תהיה לנו תקומה. אולם המצפון האנושי לא ישעה אלינו – אם הרצון היהודי והכוח היהודי לא יבואו לידי גילוי. ניעזר אם נעזור לעצמנו.

אך גם העם היהודי בשלמותו אינו בן־חורין לפעול להצלתו. בארצות הכיבוש הנאצי – היהודים נתונים בסַד; באימפריה הבריטית, באמריקה, ברוסיה – אין הציבורים היהודים חפשים לפעול כיהודים, כי הם כפופים מדעת ושלא מדעת לרצון עם־הרוב ולמדיניות שאינה נובעת מצרכי היהודים ולחוקים שקבעו אחרים. אפילו ברוחם ובנפשם אין הם בני־חורין, וּודאי שאין ביכלתם – וגם לרוב אין ברצונם – לפעול אך ורק כיהודים, מתוך חשבון יהודי וצורך הכלל כפי שיהודי רואה אותו, כשם שעמים אחרים פועלים מתוך חשבונותיהם־הם וכפי שהם רואים את האינטרס הכללי.

ויש רק ציבור יהודי אחד קטן, הציבור בארץ, שאינו כפוף לאחרים, למדיניות זרה ולרצונות זרים; ורק פה יכול היהודי להיות יהודי ויהודי בלבד, כמו שהרוסי הוא רוסי, והאנגלי הוא אנגלי. הישוב היהודי בארץ הוא משום כך בבחינת הלב, המנצח על מחזור הדם של הגוף כולו. אין קיום לגוף בלי הלב, ואין קיום נפרד ללב. הישוב היהודי הוא המנצח על ביצוע תוחלת־התקומה של כל העם. אין לישוב קיום נפרד מחוץ לתוחלת העם, ואין לתוחלת העם משען נאמן מחוץ לישוב.

בלי העם היהודי מחו"ל אין אנו אלא אחת הגלויות ולנו צפוי הגורל של יהודי פולין, תימן ועיראק.

אולם כמבצעי חזון־התקומה של העם וכגרעין ראשון של עצמאותו במולדת יש לנו מעמד מיוחד, אחריות מיוחדת ויעוד מיוחד – גם כוח ויכולת שאין לכל שאר חלקי העם. בידינו הופקד הפקדון העליון והאחרון של האומה, ואנו מצוּוים על עֵרות מיוחדת – כי אנו המִצפה, ובעינים פקוחות עלינו להסתכל לכל חזית שממנה נשקפת סכנה או הצלה, כי אנו עומדים בכמה חזיתות.

מול ההתנקשות המחודשת

אנו עומדים עכשיו בתוך מאמץ המלחמה, ואנו עושים גם נסיון נואש להציל את פליטת הגרדום הנאצי, אבל אין אנו רשאים להתעלם מההתנקשות החדשה, או יותר נכון – המחודשת, שבאה עלינו כאן מצד שלטונות “הספר הלבן”.

יש אומרים: עכשיו אין לנו אלא המלחמה בהיטלר והצלת יהודים מהטבח. על עתידה של האדץ נדון עם בוא ועידת־השלום. ואמנם עכשיו עלינו לגייס מלוא יכלתנו למלחמה בהיטלר, ולמעלה מיכלתנו – להצלת יהודים מהטבח. אולם זוהי טענה נפסדת ומסוכנת לחכות לועידת־השלוֹם בהבטחת עתידנו בארץ. ראשית־כל: מנַין שתתקיים בכלל ועידת־שלום? מי הבטיח לנו שבועידת־השלום ישמעו את דבר העם היהודי? ומנַין הבטחון, שאין לוֹ שחר, שבועידת־השלום ידונו על ארץ־ישראל?

רק מתוך שיגרת־העבר אנו מדברים עכשיו על ועידת־שלום שתבוא אחרי המלחמה.

אפשר לומר שועידת־שלום מתקיימת עכשיו תוך כדי המלחמה. כאשר נפגש צ’רצ’יל עם רוזבלט בקזבלנקה – היתה זו ססיה של ועידת־שלום; כשבא עידן עם לורד הליפכס בשיחה עם קורדל־הול בוושינגטון – היתה זו ססיה של ועידת־שלום; כאשר מתכנסים שליחי העולם האנגלו־סכסי עם שליחי רוסיה המועצתית – זו היא ועידת־שלום; והסידורים שלאחר המלחמה הולכים ומתוכנים עכשיו, ולא רק בלונדון ובוושיגטון ובמוסקבה, אלא גם בקהיר, בגדד, ג’ידה וירושלים.

ואנו שוכחים גם זאת, שבעצם יש כבר סידור מוכן ומזומן לארץ־ישראל, סידור שנחתם בגושפנקא של ממשלת אנגליה, ואנגליה היא השולטת בארץ, ויש להניח שהיא תשלוט בארץ גם לאחר המלחמה; ויש מדיניות בריטית מוצהרת, הפעם לא רק על הנייר, אלא המבוצעת בארץ בזריזות, בהתמדה ובעקביות – מדיניות “הספר הלבן”, ולא תועיל לנו התעלמותנו־אנו מעובדה זו. סכנה ממשית אינה נעלמת כשמסתירים את הראש בחול.

ועידת־השלום מתקיימת והולכת תוך כדי המלחמה, וסידורי עתידה של ארץ־ישראל אף הם נעשים והולכים תוך כדי המלחמה; העתיד של הארץ נחרץ על־ידי יצירת עובדות – עובדות פוליטיות, צבאיות ומשקיות; בהתאם למדיניות “הספר הלבן” נעשית והולכת ארץ־ישראל מדינה דו־לאומית – מדינה ערבית־אנגלית עם גיטו ליהודים. כרגע קשה לאוזן יהודית לשמוע שם זה, אולם עוד יותר קשה היא ההוָיה של דבר זה; גיטו יהודי הוא בכל מקום שיש בו מיעוט יהודי; כל מיעוט יהודי באשר הוא אינו אלא בני־תערובת שלפעמים חסים עליהם ונותנים להם חסות, ולפעמים מפקירים אותם – הכל לפי הצורך של השליטים ושל המרוּבים – אם לביזה, אם לפרעות ואם לטבח, כשם שהופקרו האשוּרים על־ידי הברית האנגלית־עיראקית.

נבחין בין אנגליה הלוחמת בהיטלר ובין שלטון “הספר הלבן”

אמנם בארץ אין דבר זה כל־כך קל. הפיכת היהודים בארץ זו למיעוט פרמננטי, כלומר לגיטו, לא יעָשה בתנאים הקיימים בלי עזרת היהודים עצמם. או לכל הפחות בלי השלמתם הפסיבית, כי כאן יש כוח יהודי, כוח משקי, מדיני ופיסי, שיש בידיו למנוע את המזימה. והמלאכה של “הספר הלבן” לא תיעשה – יש צורך לשתף בה את היהודים. שותפות היהודים אינה דרושה בקביעת הנוסחאות המופשטות. רק אנו היהודים להוטים אחרי נוסחאות וסיסמאות. אחרים מסתפקים ביצירת עובדות, והשם שיקָרא לעובדות לא איכפת להם ביותר, כי הם אינם יהודים, לא למדו בבית־המדרש שלנו; העובדה חשובה להם ולא הנוסחה.

עכשיו נעשה נסיון לשתף אותנו ביצירת העובדות אשר יבצעו את מדיניות “הספר הלבן”. והשעה שבחרו למעשה זה היא אמנם שעת־כושר מצוינת.

הם יודעים שאנחנו טרודים מאוד – טרודים באסונות ובמאמצים נואשים. ושלטונות “הספר הלבן” סבורים – ואולי לא בלי יסוד – שאם יתנו לתכניותיהם שם מצלצל ויפה, תכניות של “מבנה מחודש”, לפי התרגום הרשמי, ריקונסטרקשן בלע“ז, שנעים ביותר לאזננו, אוזן יהודים שהקדישו כל חייהם לריקונסטרוקציה של ארצם, ובשעה שאנו טרודים במאמצי מלחמה והצלה – בלי שיזכירו אף ברמז שתכניות אלו קשורות ל”הספר הלבן", יתפסו אותנו בלבנו, וביחוד בשעה שאנו עומדים בפרשה של קואופרציה עם אנגליה על אף “הספר הלבן”; כי אנו עומדים בקואופרציה עם אנגליה הלוחמת ובני־בריתה הלוחמים ונמשיך בקואופרציה זו, כי זוהי מלחמתנו לא־פחות מאשר מלחמתה של אנגליה או של רוסיה, ושום דבר הנעשה על־ידי שלטונות “הספר הלבן” לא יסיח דעתנו מהסכנה לעולם ולעם היהודי בקיומו של היטלר, ובגופנו ובנפשנו, בהוננו ובאוננו ניקח חלק במלחמת־מצוה זו, כי אין אנו רוצים ואין אנו רשאים להניח שמלאכתנו תיעשה על־ידי אחרים.

מהלומה אחרי מהלומה

ביום פרוץ המלחמה, ב־3 לספטמבר שנת 1939, הכרזנו כי המלחמה אשר הנאצים כפו על אנגליה – אנחנו רואים אותה כמלחמתנו־אנו, ואם־כי הוכינו מכה קשה ואכזרית ב“ספר הלבן”, ובשום אופן לא נשלים עם מדיניותו, אנו מוכנים לתת כל מה שביכלתנו וברשותנו לאנגליה הלוחמת. לא הסתפקנו בהכרזה. הצענו עזרה ממשית לממשלה פה ובלונדון, אולם ממשלת צ’מברלין בלונדון ופקידות “הספר הלבן” בירושלים דחו את כל הצעותינו.

בסוף פברואר 1940 ניחתה עלינו מהלומה חדשה – גזירת הקרקע, שאסרה על היהודים במולדתם לרכוש, בין על־ידי קניה, בין על־ידי חכירה או שכירות, בין בדרך אחרת, חלקת אדמה, או בית, או עץ או מים או זכות למים בכל ארץ־ישראל, מחוץ לערים ומחוץ לשטח קטן על חוף היום. בגזירה חדשה זו גזלו מאתנו אפילו את השויון בפני החוק וקבעו בארץ הפליה גזעית נגד היהודים שאינה קיימת בשום מקום באימפריה הבריטית, ואפילו לא בארצות־ערב – מחוץ לתימן.

דרשנו אז מהממשלה שלא להפעיל את החוק הזה עד שמשפט בין־לאומי או חבר־הלאומים יחוו את דעתם על כשרותו, והיה לנו על מי להישען. זו היתה גם הדרישה של שני המומחים הגדולים ביותר במשפט האנגלי – שניהם קציני־משפט עליונים באימפריה הבריטית – לורד היילשאם וסיר (אז) ג’ון סיימון (עכשיו לורד סיימון), אשר בשעה שהוצעו נגדנו הגבלות קטנות יותר ב“ספר הלבן” בשנת 1930 דרשו מהממשלה שלא תפעיל את “הספר הלבן” עד אשר חבר־הלאומים או המשפט הבין־לאומי בהאג יחווּ את דעתם על כשרותו. אולם לא נענינו, אם־כי לא רק אנחנו, אלא כל האופוזיציה בפרלמנט הבריטי מצאה שחוק זה מפר גם את המנדט, וגם את יסודות המשפט האלמנטריים ביותר של העולם האנגלו־סכסי, ובגלל חוק פסול זה הביעה האופוזיציה בפעם הראשונה אחרי הכרזת המלחמה אי־אמון לממשלת צ’מברלין.

אולם החוק קיבל תוקף בלי סמכות חבר־הלאומים ובניגוד למנדט.

ב־18 לנובמבר 1940 באה מהמלומה נוספת. בפעם הראשונה תחת שלטון בריטי, נדמה לי בפעם הראשונה לאחר מאות בשנים, נגזר גירוש על יהודים מארצם. ועל איזה יהודים? פליטי חרב הנאצים שנמלטו למולדתם. 1645 פליטים אלה נתפסו באכזריות ונשלחו לארץ־גזירה, ורבים מהם כבר מתו מתלאות הגירוש.

לא שכחנו את המכות הללו. לא היינו ראויים לכבוד אנושי אילו היינו שוכחים אותן, אבל לא שכחנו שיש מלחמה, מלחמה בהיטלר, ושאנגליה עומדת בראשה, – אז לבדה, כמעט בודדת, עכשיו יחד עם עמים גדולים אחרים; ואנחנו ראינו חובתנו לעשות מאמץ מלחמתי מכסימלי, גם צבאי וגם משקי, אם־כי שלטונות “הספר הלבן” עשו הכל למען הניא אותנו ממאמץ זה. אלפים – עכשיו רבבות – מבנינו ובנותינו התגייסו. החקלאים שלנו הגדילו את התוצרת החקלאית לצרכי הצבא. בוני החרושת שלנו עשו נפלאות בתנאים קשים ביותר, מתוך חוסר חומר גלמי, חוסר מכונות, חוסר אמצעי־תחבורה, והקימו בסערות המלחמה כמעט באפס־יד חרושת ענפה ורחבה הדרושה למלחמה.

המלחמה טרם נגמרה. אולי גם קצה לא כל־כך קרוב, ועוד ידָרשו מאמצים אלה גם מהכושי – הכושי עוד לא עשה את מלאכתו עד סופה, ורבים רצו לשכוח הכל, למען נתרכז בלב שלם במאמץ המלחמה, והנה באה אתמול הממשלה והזכירה לנו שוב ש“הספר הלבן” הוא אקטואלי – ואנו חייבים תודה להוד מעלתו הנציב העליון על הזכרה זו.

פנית השליט ליהודים

אמנם רק תמימים יכלו להאמין שסערת המלחמה וצרכיה סילקו – ולוּ זמנית – את ביצוע “הספר הלבן”. אם אנו איננו דנים עכשיו על עתידות הארץ – אין זה מונע אחרים מלדון עליהן. ויש מו"מ נמרץ בין בגדד, קאהיר וג’ידה, ובין לונדון וירושלים במשך כל הזמן – בלי לפנות אלינו, אם לא להתחשב בהדים שמגיעים אלינו ממקורות יהודיים, העושים ביודעים או בלא יודעים את שליחות “הספר הלבן” ושלטונותיו. כי יש גם יהודים בארץ המנסים להשיא ולשדל אותנו שנסתלק מרעיון עצמאות יהודית, ונסכים להגבלות פוליטיות בעליה יהודית, ונסכים להכניס את ארץ־ישראל תחת שלטון סוריה ועיראק או סעודיה ויקרא לדבר בשם פדרציה. אולם תביעות אלו באות אלינו רק מיהודים. הממשלה לא פנתה אלינו בהצעות ובתביעות ממין זה.

כנראה שהשלטונות סבורים שבביצוע התכניות המדיניות של “הספר הלבן” אין הם זקוקים לנו; אולם יש גם תוכן משקי במדיניות זו, ומדיניות כלכלית זו לא כל־כך קל לבצע בלי הסכם היהודים והשתתפותם, ואתמול הואילו לפנות אלינו ולבקש את השתתפותנו בתיכון “מבנה מחודש” של ארצנו לאחר המלחמה, והדיון על עתידה של הארץ הועמד רשמית ופומבית על הפרק, ואין אנו בני־חורין להיפטר ממנו. אין אנו גם רשאים להתעלם מהתביעה שנשמעה אמש בנאום של הוד מעלתו הנציב העליון.

המעמד הגבוה של הנואם והתוכן הרציני של הנאום מחייבים אותנו לניתוח מדוקדק וגלוי־לב של תעודה זו.

ניתוח היש שבנאום מבחינה יהודית

יש לנתח שני דברים: מה שיש בנאום ומה שאין בו, ושניהם כאחד חשובים. אתחיל קודם מהיש.

מבטיחים לארץ תכנית של פיתוח, ולא רק תכנית, אלא גם ממונה מיוחד על “מבנה מחודש”, שאינו לגמרי בלתי־ידוע לנו, לכל־הפחות מעברו בארץ זו, והנאום קבע שני דברים: א) תכניות חיוביות; ב) סייגים לתכניות.

התכניות החיוביות הן:

1) בראש־וראשונה – פיתוח השירותים הציבוריים ומתן אפשרויות רחבות יותר לחינוך בני־הנעורים וטיפול בחולים, הכנות לקראת ביטוח לעת זקנה, למקרי מחלה וחוסר־עבודה.

2) לעתידה של החרושת – סלקציה (ברירה) של אותם ענפי־תעשיה שיש להם סיכויים ממשיים להתקיים בתנאי־שלום, למען השאירם בחיים גם לאחר המלחמה.

3) הממשלה מבטיחה להמשיך אחרי המלחמה, אמנם לא בצורה טוטליטרית, את הפיקוח הממשלתי על כמה משטחי־הכלכלה בארץ.

4) הממשלה מכריזה על צורך דחוף בתיכון מערכת השקאה וניקוז, אספקת מים, דירוג ההרים וכדומה “לשם שמירה על המעט שנשאר עוד מאדמת הארץ אחרי שנים רבות של הזנחה וטיפול בלתי־מספיק”.

5) “הבטחת השיווק של פרי־ההדר על צד היותר טוב.”

הוד מעלתו אינו מניח מקום לאשליות ומודיע ש“אין להניח כי תכנית זו תוכל להתגשם בשלימות תוך כדי שנים מעטות”.

הסייגים שעמד עליהם הנציב הם מעטים. הסייג הראשי הוא קשי המימון. “הכספים הדרושים לתכנית – או שיבואו מן האמצעים שנצטברו בתוך הארץ גופה או בצורת מִלוה מן החוץ, למשל משוק־הכספים של לונדון”. הסיכוי למקור כספי שני – למִלוה מן החוץ – הוא לדעת הנציב מצומצם, כי ב“שטח זה אנו מתחרים עם מדינות העולם רובן ככולן, ואין לשכוח כי רובן סבלו מן המלחמה לאין־ערוך הרבה יותר מארצנו, כי צרכיהן של הארצות ההן יהיו באמת צרכים דוחקים עד מאוד, וארצנו לא תוכל לזכות אלא במנת־מִלוה מצומצמת ביותר”.

עלינו עכשיו לברר לעצמנו מה אומרת תכנית זאת מבחינה יהודית, ואני איני רוצה להתנצל כלל למה אני בוחן אותה מבחינת הישוב היהודי. נבדוק סעיף־סעיף.

א) כפי שהדגיש הנציב העליון תינתן זכות־הבכורה בתכנית ה“ריקונסטרקשן” לשירותים ציבוריים, כגון חינוך, בריאות וכדומה. והוד מעלתו לא שכח לציין הפעם ש“הציבור היהודי כבר עשה רבות בשטח זה – הערבי אינו מצויד כה יפה”. וכדרכה בעבר תקדיש הממשלה את אמצעיה לטיפוח השירותים הציבוריים בקרב הערבים, ומקומנו־אנו בסעיף זה של תכנית “מבנה מחודש” לא יהיה כל־כך חדש – עלינו יוטל להמציא את האמצעים לסיפוק צרכי שכנינו על־ידי הפקידות הבריטית…

ב) הסעיף השני הוא – חרושת. סעיף זה נוגע לנו מאוד־מאוד, כי החרושת הקיימת בארץ היא ברובה ובעיקרה חרושת יהודית. וכאן נאמרו לנו דברים ברורים: – אין בדעת הממשלה להאדיר ולהרחיב את החרושת, כי “הארץ הזאת היא בעיקר חקלאית”, ומה שהממשלה מתכוננת לעשות לאחר המלחמה היא לקצץ ענפי־חרושת אשר לדעתה אין להם קיום בתנאי־שלום. ולפקיד מיוחד ימָסר לעשות סלקציה של אותם ענפי־חרושת שיש להשאירם בחיים, ולתת להם חסות ועידוד. “הן אך לשוא – הכריז הוד מעלתו – ניגע אם נרצה לתמוך באופן מלאכותי במפעלי־תעשיה שנידונו לכשלון מראש, בתנאי המועקה והלחץ של התקופה שלאחר המלחמה, והרבה יותר עדיף יהיה להפנות את המרץ וכוחות־האדם שבנמצא לשטחים פּורים יותר”.

סיר דוגלס האריס, שמוּנה לפני 7 או 8 שנים לפקיד־הפיתוח בארץ וגילה את יכלתו בפיתוח החקלאות – בלי שאיש מאתנו ראה את פרי מאמצי הפיתוח שלו, וגם הצטיין ביחס מסוים למפעלנו היהודי, – לו נמסר התפקיד לחרוץ גורל ענפי־התעשיה שהקימונו בארץ, אם הם נידונו מראש לכשלון או לא. כל מפעלנו בארץ, גם החקלאי וגם החרשתי, נידון מראש על־ידי כמה מומחים, שלא הבינו למה ואיך אנו עושים עבודתנו בארץ, לכשלון, ואין אנו יודעים מהי סמכותו המקצועית ומה רצונו וכוונתו של פקיד זה ביחס לחרושת יהודית המוקמת בהוננו, יזמתנו, עבודתנו, – בשביל צרכינו ועתידנו.

אין אנו סבורים כלל שארץ זו צריכה להישאר בעיקר ארץ חקלאית, אם־כי נכון ציין הנציב שבשעה זו הארץ היא חקלאית בעיקר. כל הארצות האינדוסטריאליות היו בעיקר ארצות חקלאיות בזמן מן הזמנים, ונדמה שגם אנגליה היתה פעם בעיקר ארץ חקלאית, אבל הקימו בה חרושת גדולה והיא קיימת. גם ארץ־ישראל היא ארץ חקלאית, והחקלאות תתפוס גם להבא בחייה מקום חשוב, וגם בהתישבות היהודית ניתנה ותינתן זכות־בכורה לחקלאות, אבל פנינו לחרושת, כי אנו זקוקים להרבה מקורות־פרנסה ולקליטה של המונים. אולם לאחר המלחמה יש לנו הבטחה של השליט, שפקיד מומחה יקבע אילו בתי־חרושת ישארו בחיים ואילו לא.

ג) ואשר לפיקוח הממשלתי המובטח לנו לאחר המלחמה, “אם כי לא בצורה טוטליטרית” – אין אנו יכולים להעלים את דאגתנו החמוּרה שפיקוח זה מופנה לכבילת יזמתנו המשקית ולהצרת צעדי התישבותנו. צרכי המלחמה מחייבים פיקוח, כשם שהם מחייבים צנזורה. אבל לא תמיד מכוּון הפיקוח רק לסיפוק צרכי המלחמה. ביצוע מדיניות “הספר הלבן” מדריך את הממשלה אולי הרבה יותר ממדיניות המלחמה, כשם שבהפעלת הצנזורה אין הממשלה מסתפקת באיסור פרסומים שיש בהם חשש נזק מלחמתי – אלא מנצלת את סמכותה המלחמתית המורחבת לדכא ביטוי יהודי וציוני חפשי. והפיקוח הממשלתי שימָשך גם לאחר המלחמה – אין אנו יכולים לראות בו כל טעם וצורך. לעומת־זאת יש לנו יסוד מספיק לחשוש, שהכוונה היא המשכת הכבילה של היזמה היהודית וחניקת “הבית־הלאומי”.

ד) תכניות של השקאה, ניקוז, אספקת מים ודירוג. בסעיף זה יכולה להיות ברכה גם ליהודים, גם לערבים וגם לארץ בכללה.

והפעם לא פירט הוד מעלתו שהדבר מכוון בעיקר לערבים, כאשר עשה זאת ביחס לשירותים הציבוריים. האבחנה בסעיף זה אינה נחוצה, כי מפברואר 1940 קיים חוק שלפיו מוגבלים היהודים בישיבתם רק בערים ובשטח קטן של חוף הים, שאינם זקוקים לדירוג וליעור ולניקוז ולכל שאר הדברים הטובים המובטחים בסעיף זה, ותכניות הממשלה לפיתוח חקלאי – אם תתגשמנה – מכוּוָנות בעיקר לשטח האדמה האסור ליהודים בהנאה, כי שטח ההרים וערבות הנגב ובקעת הירדן ועמק־יזרעאל נסגרו בפני יהודים, ושוב יהיה תפקידנו בסעיף זה לספק אמצעים לסיר דוגלס האריס להתקין השקאה, דירוג ויעור – אולם אסור יהיה לנו ליהנות מההרים המודרגים והמיוערים ומהאדמה המושקה, כי בשטח זה (כ־97% מכל ארץ־ישראל המערבית) אסור ליהודי אפילו לשכור דירה, ובזמן האחרון נעשה חוק חדש שעל פיו גם אסור ליהודי אפילו להיכנס ולטייל באותו איזור ברובו, מחוץ לכבישים שעדיין הותרו לנו מעבר ל“תחום המושב”.

אולם גם לגבי השטח “הערבי” נתבשׂרנו, שאין אנו צריכים לחכות לתכניות אשר יכשירו את השטחים השוממים רחבי־הידים בנגב ובהרים ובבקעת הירדן, כי הוד מעלתו מצא לנכון לפרש שתכניות ההשקאה והניקוז ודומיהן הן “לשם שמירה על המעט שנשאר עוד מאדמת הארץ אחרי שנים רבות של הזנחה וטיפול בלתי־מספיק. שאם לא נעשה זאת תלך בעיית הצפיפות הלוך והחרף עד כדי סכנה”.

האמצעים ל“מבנה המחודש”

לסייג ונימוק רב־משמעות זה עוד נשוב בסוף דברנו, אבל קודם נברר קצת את דבר האמצעים לתכנית “המבנה המחודש”.

לפי דעת הממשלה לא יבוא הון חיצוני לאחר המלחמה לצרכי פיתוח הארץ, כי העליה היהודית תיפסק בהתאם ל“ספר הלבן”, והעליה היהודית היתה כמעט המקור היחיד להזרמת הון לארץ. כן אין הממשלה סבורה שלפיתוח הארץ יושג מִלוה חיצוני, כי יש לדעתה ארצות יותר נצרכות אשר “סבלו לאין־ערוך יותר מאשר סבלה ארצנו”. העובדה שיש עם אחד אשר סבל לאין־ערוך יותר מכל העמים ולעם זה יש איזו שייכות וקשר לארץ זו וגם עד עכשיו מילא עם זה בפיתוח הארץ את התפקיד הראשי וכמעט היחידי – אין הנציב העליון כמובן מכניס בחשבון, כי הוא נאמן ל“ספר הלבן” ומכוון לנתק את הקשר הזה ולהפריד הפרדה מוחלטת בין שאלת ארץ־ישראל ובין שאלת העם היהודי.

והכספים לתכנית־הפיתוח של הממשלה – וכבר ראינו למי תכנית זו מכוּונת, אם בכלל היא עלולה להתגשם – צריכים לבוא “מכספים שנאגרו בתוך הארץ גופה”. איני אֶקונומיסט, ועוד פחות מזה אני פיננסיסט, אבל אני יושב בארץ למעלה מ־36 שנה ולא שמעתי על כספים שנאגרו בארץ הזאת – מלבד העודף, למעלה מחמישה מיליון לא"י, שצברה הממשלה לפני שנים אחדות ממסי היהודים, – ואני יודע לעומת־זאת על הון רב שהוכנס ארצה על־ידי העולים היהודים ועל־ידי קרנות ומוסדות יהודים.

רק מעט מהפקדונות הנמצאים בבנקים בארץ הם פרי האגירה הפנימית. בראשם ורובם אלה הם פקדונות העולים היהודים – מפולין, אמריקה, בוכרה, אנגליה, גרמניה ושאר הארצות אשר פליטי ישראל יכלו להציל קצת מהונם והעלוהו ארצה. להון זה נועד על־ידי ממשלתנו התפקיד לבצע את תכנית ה“ריקונסטרקשן” בתחומי “הספר הלבן”.

נבואה על חוסר־עבודה ובדותות על צפיפות חקלאית

דרך־אגב שמענו גם נבואה על חוסר־עבודה הצפוי לארץ זו בתום המלחמה, ונבואה זו יש לה על מה לסמוך כיון שממשלתנו בונה את תכניותיה על יסוד “הספר הלבן”, הרי לאחר שיבואו לארץ 29,000 הילדים ומלוויהם – כפי שהבטיח לפני שבועות אחדים מיניסטר־המושבות – יבוא הפסק גמור של העליה היהודית ושערי הארץ יסָגרו בהחלט בפני יהודים וחוסר־העליה עלול בלי־ספק לגרום לחוסר־עבודה, והמוצא היחיד שהממשלה רואה הוא – בבנין, כי החרושת תקוצץ, וההתישבות הנוספת של יהודים תיפסק, אולם את הבנין מניחה הממשלה בעיקר ליזמה הפרטית.

ואם־כי אין הממשלה מתחייבת לקבל על עצמה עול מחוסרי־העבודה, היא מוצאת לנחוץ להזהיר בעוד מועד על חוסר־העבודה שיפרוץ בארץ זו לאחר המלחמה, לעקור מלב תמימים את הדעה שארץ זו עלולה לשמש מקום־מקלט לשארית ישראל.

אולם בנאומו של הנציב העליון שמענו אזהרה חמוּרה עוד יותר. בפרק על תכניות הפיתוח החקלאי סיפר לנו הוד מעלתו כי בארץ זו יש בעיית צפיפות חקלאית “העלולה ללכת ולהחריף עד כדי סכנה”.

אמנם הוד מעלתו לא אמר את הדבר בשם אומרו, אבל שמענו כבר על “צפיפות” זו מפי אבי “הספר הלבן” עצמו, מר מלקולם מקדונלד, בנאום אשר נאַם ביום 6 למרס 1940 בבית־הנבחרים הבריטי, כשהגן על גזירת הקרקע, והוא סיפר אז למאות הצירים בפרלמנט, אשר אף פעם לא היו בארץ, כי השטח שנאסר על היהודים, כגון הנגב, הוא צפוף באוכלוסים ויש שם חוסר־עבודה וחוסר־קרקע. הרוב בפרלמנט, שאינו מכיר את תנאי הארץ, בלע את הבדותה הזידונה שיצאה מפי המיניסטר. אולם יש להצטער שמומחי הממשלה הטעו את הוד מעלתו הנציב באינפורמציה תמוהה זו. – האם אין יודעים מומחי הממשלה, שבארץ זו – בארץ־ישראל המערבית בלבד – יותר משני־שלישי אדמתה אינם מעובדים ואינם מיושבים ועומדים בשממונם ובעזובתם זה מאות בשנים? האומנם נעלם מעיני המומחים האלה שכל חציה הדרומי של הארץ, למעלה מארבעה־עשר מיליון דונם, אין בו אף נקודה אחת, לא עירונית ולא כפרית, ומלבד אלפים אחדים של בידואים הוא ריק לגמרי מתושבים?

על החסר בנאום

אולם החשוב בנאום זה ששמענו אמש הוא לא מה שנאמר, אלא מה שלא נאמר בו, ומתוך בירור החסר יתבררו לנו גם הדברים התמוהים במה שנאמר.

זו לא היתה אימפרוביזציה, אלא נאום שקול של שליט, ולא על נושא פחות־ערך, אלא על עתידה של הארץ לאחר המלחמה, ובנאום זה היתה התעלמות מדברים “קטנים” אחדים: מהמעמד המיוחד של ארץ זו; ממציאותה היחידה במינה; מהזיקה שיש לה בעבר ובעתיד לעם היהודי; מההתחייבויות של הבית־הלאומי; מהקשר ההיסטורי של עם ישראל לארץ, שקדם לקיסרות הבריטית; מהאסון הנורא אשר לעם היהודי, הגדול לאין־ערוך מכל מה שקרה לעם אחר, ועל המקום שארץ זו תופסת בחיי עם זה ובתקוות חייו; מהמפעל הריקונסטרוקטיבי שעם זה ביצע עד עכשיו בארץ ומהיכולת שגילה להפרות שממות הארץ; מהברכה הגדולה שהמפעל הציוני הביא לארץ ולכל תושביה – על כל אלה עבר השליט בשתיקה מחושבת רבת־משמעות.

נאום זה אפשר היה להשמיע בסודן, בטנגניקה – כאן לא יכירהו מקומו.

כשאתה קורא נאום זה נדמה כאילו שליטי הארץ לא פתחו אף פעם את ספר התנ"ך, לא שמעו מעולם על הצהרת־בלפור, לא קראו מימיהם את סעיפי המנדט, לא ביקרו בחייהם במושבה יהודית ולא נפגשו חלילה עם חלוץ יהודי – כמובן שלא שמעו על קיומה של הסוכנות היהודית לארץ־ישראל, שהוטל עליה מטעם המנדט “לסייע ולהשתתף בפיתוח הארץ”.

לא ניתן יד לביצוע משטר “הספר הלבן”

אנחנו איננו צריכים להיות כפויי־טובה על המחמאות שחלקו לנו בנאום זה – מחמאה לעירית תל־אביב על פעולת ההכנה שלה, מחמאה לציבור היהודי שעשה רבות בשטח השירותים הציבוריים: חינוך, בריאות וכדומה. מתוך הכרת טובה נהיה גלויי־לב ונאמר לממשלה דברים גלויים וברורים, שלא תהיה שום קואופרציה בינינו ובין שלטונות “הספר הלבן”, לא עכשיו ולא לאחר המלחמה; לא ניתן יד לביצוע התכניות שהוכרז עליהן אתמול, כי כל התכניות הללו בנויות על הפסקת העליה היהודית, על סגירת היהודים בתחום־מושב, על ביצוע משטרו של “הספר הלבן” – על גזילת זכות המולדת מהעם היהודי, ומשום כך הילחם נילחם ב“ספר הלבן” ובכל הכרוך בו עד חרמה.

אנו בטוחים, כי תכנית “קונסטרוקטיבית” זו כביכול בנויה על הנחה כוזבת ביסודה. ארץ זו מתוך יכלתה ואמצעיה הפנימיים בלבד לא תקוֹמם הריסותיה ולא תפריח שממתה. אדמת הארץ, כפי שציין הנציב, היא מוזנחה ועזובה, לא רק הרבה שנים, אלא הרבה מאות בשנים, מאז הרחיקו אותנו מארצנו, ואם קמו בארץ בששים השנים האחרונות מפעלי חקלאות וחרושת – הרי נבנו על־ידי שבי־ציון. לא אמצעים שנצברו בארץ – אלא הון חלוצי ועבודה חלוצית. נושאי חזון התקומה היהודית בנו את פתח־תקוה על ביצות הירקון ואת ראשון־לציון על חולות עין־הקורא ואת מוצא על סלעי ירושלים ואת חניתא על טרשי הגליל, והפריחו את העמק העזוב והמוזנח, והקימו את מפעלי החשמל והאשלג, בנו בתי־החרושת “נשר”, “לודזיה”, “אתא” ו“עסיס”, ויסדו כמה עשרות ומאות כפרים ובתי־חרושת.

בשום אחת מהארצות השכנות, לא במצרים ולא בסוריה, לא בעבר־הירדן ולא בעיראק, לא נעשה בעשרים השנים האחרונות להרמת החקלאות ולפיתוח החרושת כאשר נעשתה בארץ זו, והדבר נעשה לא על־ידי הממשלה – אלא על־ידי העליה וההתישבות היהודית. ולא בהון שנצבר בארץ – אלא בקרן הקיימת וקרן־היסוד, בכספי פיק"א ובהון יהודי פרטי שהוזרמו עם העליה היהודית ארצה, ולא על־פי תכניות השליטים אלא ביזמה ובהתלהבות ובשקידה ובעבודה החלוצית של נושאי חזון התקומה היהודית. ובלי העליה היהודית לא תעשה הממשלה לאחר מלחמה כאשר לא עשתה לפניה.

השליטים לא שאלו את עצמם מדוע היתה אדמת הארץ נתונה “בהזנחה וטיפול בלתי־מספיק”. הנה נגלה להם את הסוד: ארץ־ישראל המערבית – כארץ־ישראל המזרחית, כסוריה ועיראק – אינה סובלת מצפיפות־אוכלוסים, אלא מחוסר־אוכלוסים. לאוכלוסים הקיימים יש, כנראה, כל־כך הרבה אדמה עד שהם במשך הרבה שנים הרשו לעצמם להזניח את האדמה ולטפל בה רק מעט. והם יוסיפו לעשות זאת גם להבא – גם אחרי ההכרזה על מבנה מחודש ומינוּיו של סיר דוגלס האריס – כי עוד לפני שמונה שנים כמדומה נתמנה מומחה זה למִשׂרת קצין־הפיתוח, ועד היום לא ראינו את הכפרים אשר פיתח והביצות אשר ייבּש וההרים אשר ייער ודירג וההשקאות אשר התקין – אם־כי במשך הזמן הזה נעשו מפעלים כאלה בארץ, אבל בלא עזרת המומחה הרשמי לפיתוח, אלא על אף ההפרעה המתמדת שלו ושל חבריו בשלטון.

התיכון שלנו

אנחנו לא נשתף פעולה בהגשמת תכניות הכרוכות במדיניות “הספר הלבן”, אולם הדאגה לפיתוח הארץ ולעתידה המשקי קרובה ללבנו לא פחות מאשר ללב השליט. אנו עסקנו בתיכון לאחר המלחמה עוד לפני ששמענו את ההכרזה על “מבנה מחודש” מטעם הממשלה. אולם התיכון שלנו שונה מזה של הממשלה ובנוי על שתי עובדות־יסוד:

א) שאדמת הארץ הזאת ברובה הגדול היא שוממה. למעלה משמונה־עשר מיליון דונם בארץ־ישראל המערבית בלבד פנויים ואינם מעובדים כלל, וגם שמונת המיליונים התפוסים – אדמתם מעובדת רק למחצה, לשליש ולרביע; וכאשר הוכחנו במפעלנו ההתישבותי עד עכשיו – יש מקום גם בשטח המיושב והמעובד לאינטנסיפיקציה משקית ולציפוף־אוכלוסים; ובניצול כל מקורות המים המרובים – מי־גשמים, נהרות, מעינות ומי ותהום – אפשר להשקות ולהפריח מיליוני דונמים חדשים ולהושיב מאות אלפים מתישבים נוספים על הקרקע, ועל ידם פי־כמה־וכמה מתישבים שיתפרנסו ממלאכה, חרושת וים.

ב) שיש עם אחד בעולם מחוסר מולדת וקרקע, הקשור מאז היותו לארץ־קדומים זו, ואין לו תיקון וגאולה אלא בחזירתו ובהתערותו במולדתו־מכורתו. ובין שתהיה בידו פיסת־נייר רשמית שקוראים לה רשיון־עליה ובין שלא תהיה לו – שוֹב ישוּב הנה. כי לארצו הוא שב, ועלייתו היא בזכות לא בחסד, כאשר כבר קבע ואישר זאת העם האנגלי יחד עם כל העולם התרבותי, לרבות גם נציגי העם הערבי בסוף מלחמת־העולם הראשונה. והאסון האיום שבא עכשיו על עם זה יהָפך למנוף אדיר של יצירה ובנין, אם ינָתן לו הסדן של מולדת ותחושל עצמאותו של עם בן־חורין.

גם לפנינו עמדה שאלת המימון, ואנחנו יודעים שבארץ זו אין כסף, הארץ היא דלה; אנחנו גם יודעים שרוב העם היהודי נחרב עכשיו ונתרושש עד היסוד, אבל יש עוד בכמה ארצות הון יהודי, ואנחנו גם מצפים למִלוה בין־לאומי. אם נכונים דברי הנציב שלגבי מִלוה קודמים אלו שסבלו יותר מאחרים, הרי אין בעולם עם שסבל יותר מאתנו, שסבל כמונו. אין אנחנו מבקשים נדבה; יש לנו נסיון בארץ, ואנחנו יודעים שבמפעלנו יש ברכה, שהוא נושא פרי, ונושא את עצמו, וההון שנשקיע בבנין הארץ – יחזיר עשרת מונים.

בתכניות אלו אנחנו עוסקים, ונשמח לשתף פעולה עם כל ישר־לב למען גאולת עם ישראל ולמען טובת הארץ – לטובת כל תושביה; אבל אנחנו דוחים את ההנחה שכאילו יש עוד רק מעט אדמה שאפשר להשביח. שלושה־רבעים של אדמת הארץ הזאת מצפּים לגואלם.

תכניתנו היא פיתוח מכסימלי של הארץ בחקלאות, בחרושת, בים, למען הכשיר עליה מכסימלית בזמן הקצר ביותר – ולשם כך מִלוה בין־לאומי, ולשם כך משטר חדש, שיהא לו הכשרון, הרצון, השקידה וההתלהבות וגם החזון – כדי לקומם הריסות אומה ומולדת. משטר זר – ולו גם החרוץ ביותר – לא יעשה מלאכה זו. פקידים שאתמול היו בטנגניקה, היום בארץ־ישראל, ומחר בסודן, שאין להם קשר אמיתי לא לארץ ולא לתושביה, לא לעבָרה ולא לעתידה, – הם לא יחדשו את מִבנה הארץ ולא יקדמו את יושביה. מלאכה גדולה וכבדה זו לא תיעשה אלא על־ידי משטר המזדהה בנפשו ובגופו ובמאודו עם בנין הארץ ותקומת עמה.

והנסיון של עשרים וחמש השנים האחרונות יוכיח. היתה כאן פקידות בריטית, שהוטל עליה לסייע להקמת הבית־הלאומי העברי. יש לה נסיון התישבותי ומיישב כאשר אין אולי לשום עם אחר בעולם. היה בידה כל הכוח – והיא נכשלה; ואנחנו היהודים – בלא שלטון, בלא כוח, בלא נסיון, כמעט גם בלא אמצעים – עשינו והצלחנו. כי לנו היה החזון ההיסטורי והצורך והרצון לביצועו. ואנחנו מאמיני בתיכון שלנו, וכופרים בתיכון של השליטים. בין תכניתנו ובין תכניותיהם רובצת תהום – “הספר הלבן” מפריד בינינו.

לא נשלים ולא ניכנע

בל נניח כל מקום לאשלית־שוא: שום השלָמה לא תיתכן.

יש אולי ריאליסטים בתוכנו, כמו שנמצאו “ריאליסטים” בנורבגיה שאמרו: היטלר זה אולי דבר רע והעצמאות הנורבגית היא דבר טוב, אבל עלינו לראות את העובדות כמו שהן, והעובדה היא שהיטלר הוא כוח ומנצח. לא בנורבגיה בלבד, אפילו באנגליה היו “ריאליסטים” שקראו להשלָמה עם היטלר. ולא יפּלא אם גם בתוכנו יש “ריאליסטים”, האומרים: “הספר הלבן” הוא עובדה, שלטון זה הוא כוח, ועלינו להשלים עם ה“מציאות”: “ריאליסטים” אלה מוכי־סנוורים, וסבורים שפיסת־נייר חזקה ממציאות היסטורית של מצוקת־עם ורצון תקומה וערגת־מולדת וחזון־גאולה.

הניגוד שבין “הספר הלבן” ובין רצון־החיים של עם ישראל אינו מוכרח להיות ניגוד בינינו ובין אנגליה. לא רק בתקופת המלחמה נשַתף פעולה עם אנגליה הלוחמת, אני מניח ואני מקוה שקואופרציה זו תימשך גם לאחר המלחמה, לשם פתרון אחת השאלות הכאובות ביותר בעולם. אפס, כדי שתקום קואופרציה זו יש להרוס כל אשליה על קואופּרציה בינינו ובין “הספר הלבן”, הגוזל זכות ומולדת ועצמאות מהעם היהודי.

בועידת־לונדון, בתחילת שנת 1939, הודיעו לנו בפעם הראשונה על תכניות ה“ספר הלבן”; המשלחת היהודית בועידה זו לא היתה מורכבת מבאי־כוח ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בלבד; היו שם גם באי־כוח “אגודת ישראל”, והיו גם חברים יהודים של בית־הלורדים האנגלי, ומשלחת זו הודיעה פה־אחד לממשלת הוד מלכותו, שהעם היהודי לא יתן יד לביצוע תכניות אלו ולא ישַתף פעולה עם הממשלה…

וכשנתפרסם “הספר הלבן” במאי 1939 הודיעה הסוכנות היהודית:

“ממשלת־המנדט הכריזה ב”ספר הלבן" על מדיניות חדשה בארץ־ישראל האומרת:

לקפח את זכות העם היהודי להקים שוב את ביתו הלאומי במולדתו העתיקה, למסור את שלטון הארץ לרוב הערבי הנוכחי, להסגיר לשלטון זה את גורל הישוב היהודי, להפסיק עליה יהודית לאחר שהיהודים יגיעו לשליש האוכלוסים ולהקים לאזרחים היהודים במולדתם גיטו טריטוריאלי.

העם היהודי רואה במדיניות זו של הפרת־אמונים כניעה בפני הטירור הערבי, הסגרת ידידי אנגליה בידי אויביה, כרִיַת תהום בין יהודים וערבים וערעור כל סיכוי לשלום בארץ.

העם היהודי לא ישלים עם מדיניות זו.

המשטר החדש, המוכרז ב“ספר הלבן” לא יהיה אלא משטר של כפיה, מחוסר כל יסוד מוסרי ומתנגד למשפט הבין־לאומי, ולא יוקם אלא בכוח הזרוע.[

הועדה המלכותית, אשר “הספר הלבן” כאילו מסתמך עליה, הצביעה כבר על הסכנות הכרוכות במשטר מעין זה:

“בהיות היהודים משוכנעים ששלטון ערבי יעשה לאַל כל מאמציהם ושאיפותיהם, ששלטון זר יהפוך את הבית־הלאומי לגיטו חנוק ורב־סכנות, הרי יש להניח שהם יבחרו להילחם מאשר להיכנע לשלטון זה. ולדכא התקוממות יהודית נגד מדיניות בריטית יהיה תפקיד בלתי־נעים ממש כדיכוי מרד ערבי”.

“הספר הלבן” התעלם מאזהרה זו.

אין לעם היהודי ריב עם העם הערבי, ומפעל גאולתו אינו פוגע בקיומם וצרכיהם של עמי־ערב. אין העם הערבי מחוסר מולדת וקרקע כעם היהודי, ואין בניו זקוקים לעליה.

ההתישבות היהודית היתה לברכה לארץ ולכל תושביה, ובמידה שהצהרת־בלפור סייעה לנצחון הצבא הבריטי – בה־במידה סייעה להשתחררות עמי־ערב, כאשר העידה על כך הועדה המלכותית.

העם היהודי גילה רצונו לשלום אפילו בשנות מהומות, ולא נגרר אחרי הפרובוקציה הממושכה של הטירור הערבי. אבל העם היהודי לא נכנע לטירור ולא יכָנע לו, גם לאחר שממשלת־המנדט החליטה לפַצות את הטירוריסטים בהסגרת הבית־הלאומי.

בשעת צרה לישראל שלא היה משלה אומרת הממשלה האנגלית לכרות את תקותו האחרונה ולחסום בפניו את הדרך למולדתו.

זוהי מכה אכזרית. היא קשה ביותר מפני שהיא באה מאת ממשלה של עם גדול שהושיט עזרתו לעם היהודי ושכוחו בעולם נשען על פרסטיז’ה מוסרית ושמירת אמוּנים בין־לאומיים.

מכה זו לא תכניע את העם היהודי. הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארצו לא ינָתק. העם היהודי לא ישלים עם נעילת שערי מולדתו בפני בניו, ולא יתן להפוך את ביתו הלאומי לגיטו.

חלוצי ישראל שגילו במשך שלושה דורות כוחם בבנין ארצם הנשַמה – יגַלו מעכשיו כוחם גם בהגנה על העליה, המולדת והקוממיות היהודית.

זוהי תשובתנו האחת.

---

לנוכח המאבק

מאת

דוד בן־גוריון

בכינוס באי־כוח הסניפים של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, ב' ניסן תש"ג

נציגות ערבית על בסיס “הספר הלבן”

תקופת החדשים האלה שאנו חיים בהם היא תקופה של פעילות מדינית ערבית גדולה ובמרכזה עומדת ארץ־ישראל. פעילות זו היא במקצת פרי התחרות בין ההשפעה האנגלית ובין ההשפעה האמריקאית במזרח התיכון. כמה נציגים אנגלים קולוניאליים מודאגים אולי קצת מן הכבוד והאֵמון שארצות רבות ועמים רבים רוחשים לאמריקה, והם סבורים כי בחידוש ההסתה נגד היהודים והציונים – יגבירו את הידידות לאנגלים. אם יוקיעו את אמריקה כפּרוֹ־ציונית בארצות כמו עיראק וסוריה, או בין אנשי המופתי, עלול הדבר להוריד קצת את הפּרסטיז’ה האמריקאית.

אולם נחטיא את האמת אם נייחס את כל האקטיביות שבקרב הערבים בארץ ומסביבה אך ורק לגורמים מן החוץ. הערבים הם גורם עצמי, אם לא תמיד עצמאי. כאן בארץ הפעולה מכוונת בעיקר לקראת הקמת נציגות ערבית מוסמכת. ולא רק שמעודדים להקמת נציגות, אלא גם מנסים להקנות לה תכנית פוליטית, את תכנית “הספר הלבן”. פעולה זו אולי לא הצליחה עדיין לגמרי, כי אותם החוגים שאליהם מופנים המאמצים האלה של הממשלה, החוגים המוּפתיים, סבורים שאין צורך בנציגות חדשה; הנציג שלהם הוא חג' אמין אל חוסייני, ויש רק להחזירו לארץ, אז ממילא תהיה נציגות מוסמכת. ואם־כי שמענו הודעות ברורות, שאין להעלות על הדעת את שובו של חג' אמין אל חוסייני, אין בטחון שלא יתנו לו אף פעם לשוב. ואם עדיין אי־אפשר להשיב אותו, אפשר להשיב את ג’מל אל חוסייני הנמצא לא בברלין אלא ברודסיה שהיא תחת השלטון האנגלי. בכל אופן, בצורה זו או אחרת, יתכן שנתבשר כי הוקמה שוב נציגות מוסמכת של הערבים, מוסמכת לכל־הפחות בעיני השלטון, אם לא בעיני כל הערבים בארץ, והיא־היא שתילחם את מלחמת “הספר הלבן” והיא תילחם נגד היהודים בארץ.

פעילות זו גדולה עוד יותר בארצות השכנות. בסוריה הודיע לפני זמן־מה השליט הצרפתי קטרוֹ, שניגשים לחַדש את החיים הקונסטיטוציוניים בסוריה ובלבנון. אמנם, הדברים שם אינם פשוטים וחלקים כל־כך. קודם־כל יש סוריה ויש לבנון, ובלבנון יש התרוצצות גדולה, התרוצצות היסטורית של מאות בשנים. העדה המרוניטית, זו העדה הנוצרית המרוכזת במקום אחד בהרי הלבנון, אינה רוצה להיבלע בנקל בתוך המדינה הערבית־מוסלמית; וגם בסוריה יש מיעוטים שלא בנקל נכונים הם להיות כפופים לשלטון בדמשק.

ענין סוריה מסובך עוד יותר, כי בניגוד לכל שאר הארצות השכנות הערביות היא נמצאת לא תחת ספירת ההשפעה האנגלית, אלא תחת מנדט צרפתי. עוד לפני המלחמה האחרונה היתה אסכולה בריטית שהטיפה לתקן יוצא־דופן זה, ולשם דחיקת רגלי הצרפתים ועיגול ההשפעה והשלטון הבריטי בכל המזרח התיכון – יש ליצור פדרציה של סוריה, לבנון, ארץ־ישראל ועבר־הירדן, פדרציה כאילו עצמאית, שתימצא למעשה תחת השפעה בריטית. והקוראים הבקיאים יזכרו אולי שכל פעם שנתעוררה שאלת ארץ־ישראל בפרלמנט האנגלי, היו תמיד מופיעים מאמרים ב“טיימס” שהפתרון האמיתי הקיים לבעיית ארץ־ישראל היא יצירת פדרציה של ארץ־ישראל וסוריה. בחוגים האנגליים, שלא רק השפעתם אלא גם שלטונם בסוריה חזק, רעיון הפדרציה של סוריה וארץ־ישראל קיבל עכשיו תוקף משנה.

אחדות ערבית נוסח עיראק

המדינה העיראקית לא זו בלבד שלא הצליחה במשך עשרים שנות קיומה לפתור אף אחת מהשאלות הגדולות הפנימיות שלה, אלא אפילו לא התחילה ולא ניסתה בכך. בכלל, אין השלטון הנוכחי בעיראק פּוֹפּוּלרי כל־כך. ואילו היו עורכים משאל בעיראק, מסופקני אם אחוז אחד היה מצביע בעד הממשלה של נורי סעיד. זו קיימת באמת בחסדי הכידונים הבריטיים.

התנועה הלאומית הערבית היא רק פוליטית ואינה מבינה שעצמאות, מדינה ושלטון הם רק אמצעים ליצירת משק, חברה ותרבות, להעלאת החיים – ואינם יכולים להיות מטרה לעצמם. אצלם הם מטרה לעצמה, ללא כל מטרה אחרת, וברגע שהם השיגו את המטרה, עמדו ליד שוֹקת שבורה ולא יכלו ולא ניסו אפילו לתקן אותה. שלטונות כאלה יחפשו להם תמיד סיסמאות פוליטיות חדשות, למען כסות על מערומיהם, למען הסתיר את כל האפסות של שלטונם ועצמאותם. בא הקב"ה וזימן להם את ענין הציונות ובמידה ידועה את האידיאה הפּאן־ערבית. עצמאות בעיראק בלבד אינה מספיקה, והם רוצים שהיא תקיף שטח גדול יותר ושלטונם יתפשט על הרבה ארצות. ענין הפדרציה והמלחמה בציונות הוא, איפוא, כמעט צורך חיוני בשביל השלטון הנפסָד, שאין לו שום מטרה חיובית, ובשביל התנועה הלאומית הזאת, שאין לה שום מטרה אנושית או משקית.

נורי סעיד פשה, שאינו יודע וגם אינו מוכשר לפתור אף אחת מהשאלות הגדולות, הקשות והמרות של עיראק, לא שאלת הישוב הבדואי, לא שאלת המיעוט הכורדי הגדול בצפון, לא שאלת הניגוד בין המיעוט הסוני השליט והרוב השיעי שיש לו קירבת־דת לפרס, – רוצה להיות הארכיטקט של האחדות הערבית הגדולה ושל הפדרציה הערבית. יש לו תכנית לכך שהיא מורכבת משלושה סעיפים:

א) איחוד סוריה. פירוש הדבר, שסוריה והלבנון, ארץ־ישראל המערבית ועבר־הירדן יהַווּ מדינה אחת. למרוֹניטים הוא מוכן להבטיח את הזכויות שהיו להם תחת הממשל התורכי, מעין אבטונומיה לוֹקאַלית. אשר ליהודי ארץ־ישראל, מוכן הוא להנחיל להם בסוריה מאוחדת זו את כל הזכויות… של “הספר הלבן”. אתם אינכם יודעים, אולי, כי ב“ספר הלבן” מבטיחים לנו זכויות – הגנה על הסטטוס של “הבית הלאומי” היהודי. מה טיבם של אלו, אינני יודע, זכויות אלו הוא מוכן לתת ליהודי פלשתינה המערבית בתוך המדינה הסורית המאוחדת…

ב) תהיה ברית פדרלית, לא כל־כך הדוקה בתחילה, בין סוריה המאוחדת לבין עיראק וסעודיה.

ג) אם המדינות הערביות האחרות – מצרים, תימן ואולי גם לוב – ירצו להתאחד עם קונפדרציה זו, יוכלו לעשות זאת.

לא נחטיא בהרבה את האמת, אם נשַער שמאחורי התכנית הזאת עומד לא רק נורי, אלא מדינאים דוברי אנגלית, אם־כי אין זאת אומרת שיש גושפנקא בריטית רשמית לתכנית זאת.

אולם בדרומה של עיראק יש ארץ עוד יותר גדולה: סעודיה, והשליט של הארץ הזאת, אולי השליט הערבי היחידי העצמאי בימינו, אבן־סעוד, איננו רואה בעין יפה את התערבותה של עיראק ושל נורי בענינים ערביים כלליים. הוא מתנגד לתכניות הללו, שיעלו את מתנגדיו, שגירשם מחג’אז לאחר המלחמה הקודמת, למעלת גורם בין־ערבי. לעמדתו יש משקל מוסרי וגם פוליטי לא־מעט בעולם הערבי ובעולם המוסלמי, ולכן גם בפוליטיקה האנגלית. הוא מתנגד לתכניות הללו. קשה להעלות על הדעת, משום כך בלבד – ויש גם נימוקים אחרים – שהאיניציאטיבה של עיראק ושל נורי תצליח.

אחדות ערבית נוסח מצרים

משום כך – נוסף על סיבות אחרות – מניות מצרים והשלטון המצרי עולות בענין זה. המצרים רואים עצמם כחלק של העולם המוסלמי הערבי. אולם אין שם קנאות בדומה לעיראק וסוריה. בכלל אין המצרים אנשי־מלחמה. מלבד זאת יש גם שם סכסוכים פנימיים וקשיים גדולים מאוד. ואם־כי הממשלה המצרית הנוכחית היא פּוֹפּוּלרית, הרי כשרונה לטַפּל בשאלות פנימיות של העם, לגלות איניציאטיבה כלכלית, חברתית, סוציאלית – קטן מאוד, כמעט אַפסי, ותמיד יש אצלה מפלט קלאַסי מקשיים פנימיים לתוך איזה ענין חיצוני. גם זה דוחף את נחאס־פשה להתעסק בפרובלימות ערביות כלליות, ביחוד כשלידו נמצאים יועצים – ידידנו סיר מילס למפסון, מזכירו סמארט ואחרים. אבל למצרים יש תפיסה אחרת בעניני הערבים מאשר לעיראק ולנורי פשה, וגם הם מתנגדים לענין הפדרציה. הם מדברים לפי־שעה על תכנית צנועה יותר, על ברית בין המדינות הערביות העצמאיות, על ברית חוקתית (עד כמה שאפשר להשווֹת את החוקים), על ברית תרבותית, לשונית וכדומה. הם גם מתחשבים יותר עם הקשיים שיש בענין הפדרציה וביחוד עם הקשיים בלבנון (ענין המרוניטים) ובארץ־ישראל (ענין היהודים). אפשר, כמובן, להשפיע גם עליהם, שיקבלו את “הספר הלבן” בתור בסיס לסידור עניני היהודים בארץ־ישראל, אך הם אינם מושבעים כל־כך על “הספר הלבן” כמו ממשלתו של נורי סעיד פשה.

יש כרגע התחרות בין שתי תכניות של ועידה ערבית: העיראקים רוצים לכַנס ועידה פּאן־ערבית של כל המפלגות הערביות ולא רק של הממשלות, באופן כזה ישתתפו בה גם ערבי ארץ־ישראל ויוכלו להשתתף בה גם הסורים והלבנונים עוד לפני שתוקם שם ממשלה נבחרת. ואילו נחאס־פשה המצרי הוא בעד ועידה של המדינות הערביות העצמאיות. קודם־כל יש לו נימוק פנימי: אין הוא רוצה שהמפלגות הקיקיוניות במצרים, שכל משענן הוא בחצר המלך או בשלטון הזר, ירימו שוב ראש ויהווּ גורם. הוא סבור שערבי ארץ־ישראל יוכלו לשלוח צירים שידברו עם אנשי הממשלות, והוא יְיַצג את ערבי ארץ־ישראל. יש מעין נסיון בארץ להביא לכך שבמקום יצירת נציגות חדשה – ימָסר יפוי־כוח לואפד המצרי, לנחאס פשה שהוא יהיה מייצגם של ערבי ארץ־ישראל.

מול כוחות עוינים

כל זה חשוב לנו לדעת, כדי שלא נשתעשע באשליה, כי הענינים המדיניים שלנו הם לפי־שעה במקרר וששעתם תבוא רק לאחר המלחמה. הם אינם במקרר. מדובר נכבדות בארץ־ישראל וביהודים שבה. אנו גם צריכים לראות את המציאות: שאנו עומדים בפני קשיים עצומים, לא רק בפני מדיניות רשמית אנגלית אנטי־ציונית אלא גם בפני כוחות גדולים – בפני מדינות עצמאיות, אשר, בצורה זו או אחרת, על אף כל הניגודים הפנימים שביניהן, הן מוכנות להתאחד בנקודה אחת: נגד העליה היהודית, נגד תהליך זה, שהפך עד עכשיו לאט־לאט את ארץ־ישראל לארץ יהודית. אלה הם כוחות שאין לזלזל בהם. מאחוריהם עומדים כוחות אדירים בתוך האימפריה הבריטית: השלטונות בארץ, הנציגות הבריטית במזרח, משרד־החוץ, משרד־המושבות, אם־כי יש גם בממשלה אנשים בעלי דעות אחרות – גם ראש הממשלה האנגלית¹ נמנע מלהשתמש, עד עכשיו בכל אופן, בפוֹרמוּלה שיש בה כדי לחייב באופן אישי את “הספר הלבן”, אם־כי פּעמים אחדות היתה לו הזדמנות והיו גם נסיונות להביא אותו לידי כך. פעם נשאל באופן ישר בפרלמנט, אם הצהרת־בלפור קיימת והוא נתן תשובה בעקיפין, שהיא קיימת. אז קפץ אחד ממתנגדינו ושאל אם “הספר הלבן” קיים. וגם הפעם השיב תשובה לא־ישרה, ואמר: הרבה פעמים נתפרשה הפוליטיקה שלנו. אכן, אין לייחס חשיבות יתירה לעובדה זו, אם־כי יש בזה דבר־מה. יש כוחות אדירים באנגליה ובמזרח שהם נגדנו, ואנו צריכים לראות את המציאות כמו שהיא, גם כשהיא איומה.

מקומה של יהדות המזרח

יש כרגע גורם חדש במדיניות הציונית, שהוא עלול להיות גורם מסייע והוא עלול, חלילה, להיות גורם מכשיל במידה רבה מאוד, והוא – יהדות ארצות־ערב. נוּרי סעיד פשה רוצה להסתייע ביהודי עיראק נגד הציונות. אמנם, יש לו מדינה, יש לו צבא, יש “הספר הלבן”, אבל הוא מדינאי והוא יודע שאין לזלזל בשום כוח והוא אינו סבור כפציפיסטים שלנו. הוא סבור שגם ליהודי עיראק יש ערך והוא רוצה לרתום אותם במרכבתו האנטי־ציונית. יהודי עיראק, שאין להם מסורת ציונית ועל אף מה שעבר עליהם לפני שנתיים² נמנעו בכל־זאת, בלי שים לב ללחץ הגדול של ראש־הממשלה, מלעזור לו ומלהתחייב לפניו על פוליטיקה אנטי־ציונית. ואולי לא פחות מיהודי עיראק, עשויים יהודי מצרים למלא תפקיד חשוב חיובי או שלילי.

מהרבה בחינות ענין יהדות ארצות המזרח עלה עכשיו על הפרק הציוני: א) מפני האסון שקרה באירופה – ואין אנו יודעים מה יהיה על יהודי אירופה; ב) מפני האסון הצפוי ליהודים בארצות־המזרח בגלל הציונות. זוהי היהדות היחידה בעולם העלולה להיות קרבן לציונות, – לכן יש לנו אחריות מיוחדת כלפיה. גם מבחינה פוליטית עלולה יהדות זו לשמש גורם פוליטי במשחק הכוחות במזרח. ולא רק השליטים הערביים אלא גם השליטים האירופיים עלולים לנצל את חולשתם של קיבוצי־יהודים אלה, את ריחוקם ממרכזי־יהדות גדולים, נטיותיהם המתבוללות ועוד. את כל הדברים האלה עלול שלטון “הספר הלבן” לנצל במלחמתו נגד הציונות. אין אנו מפחדים מפני מאורעות בארץ. – ערבי ארץ־ישראל, ואפילו בסיועו הפעיל של נורי פשה אינם יכולים לשחוט אותנו, אבל יכולים הערבים לשחוט את יהודי עיראק. ואם יקרה כדבר הזה הרי אלה יהיו קרבנותינו־אנו – בגללנו. ענין הפעולה בקרב קיבוצי־יהודים גדולים אלה שההיסטוריה שמה אותם באחד המקומות המסוכנים ביותר – הולך ונעשה עכשיו ענין פוליטי. אם נורי פשה אינו מזלזל ב־150־100 אלף יהודי עיראק, אנו ודאי שאיננו יכולים לזלזל בהם. הוא הדין ביהודי מצרים. והמדיניות הציונית, לא רק מדיניות העליה ולא רק מדיניות החלוציות שלנו, אלא גם הציונות המדינית – מחייבת לפעול עכשיו בקרב יהודים אלה. והפעולה המדינית העיקרית היא פעולה חינוכית – כיבוש הלבבות של היהודים, וקודם־כל של הנוער בעיראק, מצרים וסוריה. בעוד שנים־שלושה חדשים תהיה אולי גם סוריה מדינה “עצמאית” ויש שם קיבוצי־יהודים, לא כל־כך גדולים במספר, אך אין לזלזל גם בקיבוץ קטן. אנו יודעים כמה נעזרנו בימי המאורעות ובשנות המלחמה ע“י יהודים בודדים, ע”י משפחה חלוצית אחת בדמשק; כמה נעזרנו במאמץ המלחמתי שלנו; כמה נעזר בהם המאמץ המלחמתי של בני בריתנו.

שליחות פוליטית זו יכולה להתמלא אך ורק ע"י תנועתנו, כי זוהי שליחות חלוצית, שליחות לנוער. יש להצטער על זה שהחבר ב. נקרא לשוב בחזרה למחנה אי־שם באפריקה ואיננו יכול להשתתף בכינוס זה: הוא יכול היה לספר לכם מה הערך היהודי, האנושי, החלוצי שיש לפגישת חיילינו בטריפולי ובּנגזי, עם יהדות המקומות האלה בשביל הילדים, הנשים, הזקנים המעונים. איזו בשורת־גאולה היתה בשבילם פגישה זו עם הצבא היהודי מארץ־ישראל. אבל לא לכל הארצות האלה נותנים לחיילינו לחדור. לא לכל הארצות האלה נותנים בכלל ליהודים לבוא. מלאכתנו לא תהיה קלה. אבל זהו אחד הסעיפים החיוניים, שהמצב הפוליטי מטיל עלינו בשעה זו. וההתחלה המצערה שעשתה המפלגה בהוצאת “אִגרת לאחינו בגולה” בערבית, היא רק סמל של התחלה. נצטרך להכשיר הרבה חברים בארצות אלו, לא רק בלימוד שפה, או יותר נכון שפות, אלא גם לזיין אותם בדבר העיקרי הדרוש לפעולה זו – באהבה רבה ליהודים נידחים.

מרכז מלחמתנו הפוליטית הוא בארץ

אבל אם־כי ציבורי־יהודים אלה יכולים להיות גורם מסייע חשוב או, חלילה, מפריע ומכשיל, – מרכז המלחמה הפוליטית שלנו הוא כאן. והיות שאצלי השפה העברית היא שפתי הפנימית, ואינני משתמש במליצות – הרי מלחמה פירושה מלחמה ממש. יתכן שלא ניזקק למלחמה על עתידנו, אם נצליח להדריך את היהדות בגולה, ובשורה ראשונה את יהדות אמריקה, לגייס אותה לשם הפעלה בכיוון הדרוש ולהטיל את מלוא משקלה המוסרי והפוליטי על כף־המאזנים. אבל הדבר איננו מובטח. יתכן שאין לנו די כוחות בשביל התפקיד הגדול הזה. במצב הנוכחי אינני רואה כי יהדות אמריקה ממלאה את התפקיד שהיא צריכה למלא, ואנו מוכרחים לקחת בחשבון גם את האמצעי האחרון. הנה בכל התכניות השונות בארץ, בעיראק, במצרים, – והכל לא בלי ידיעת השלטונות, – הגורם היהודי כמעט שאיננו מובא בחשבון, והדבר כך משום שנראה להם שהוא כאילו איננו קיים: השלטונות בארץ מאמינים והם מנסים לשכנע עד כמה שהם יכולים – ויכלתם בענין זה גדולה מיכלתנו – את הממשלה בלונדון, שאין גורם יהודי בארץ, ושהיהודים אמנם מוחים, מקבלים החלטות, אבל אינם מהַוים גורם פוליטי באותו מובן שהם מבינים גורם פוליטי. אלמלא כך לא היו בקלות כזאת דנים על תכניות של פדרציה עם ארץ־ישראל. לא כל־כך קל היו מניחים שהזכויות שיניחו ליהודים יהיו זכויות המובטחות להם ע“י מלקולם מקדונלד ב”ספר הלבן".

תפקיד המדיניות שלנו הוא לא רק ענין לקרָב המכריע בבוא הרגע האחרון. אין קרב מכריע ואין רגע אחרון, אלא עכשיו היא השעה. בשעה שהענינים “מתבשלים” במטבח הפוליטי – ידעו וירגישו שיש גורם יהודי. דברים כאלה יודעים לא ע"י כך שמקבלים כרטיס־דואר המודיע: ידידי אהובי, אנו פה, אנו כך וכך, – אלא בדרך שיודעים ומרגישים גורם פוליטי. והדרך זוהי:

א) הדרך שאנו הולכים בה מראשית המלחמה בהתגייסותנו. אך אין זה מספיק; גילוי זה של כוחנו מוּסוֶה, לא על־מנת לרַמות, כי אם מוּסוֶה בטבעו, – כי הוא מכוּון למלחמה בהיטלר. יודעים, כי יהודים נאמנים על כך שלא יעזרו להיטלר, ועד כמה שיוכלו – יתנגדו לו. מלחמתנו בהיטלר אינה מוכיחה עדיין שאנו גורם; כי גם היהודים באמריקה ובארצות אחרות, ואף יהודי עיראק אויבים הם להיטלר. גם כשערבי עיראק היו בעד היטלר, מסופקני אם היו יהודים בעדו, אם־כי הם מתבוללים. לכן דבר זה כשהוא לבדו איננו עדיין רגיסטרציה של מציאות גורם יהודי בארץ, אם־כי בלי זה לא יתכן הדבר. את מציאות הגורם היהודי צריכים להרגיש בכל צעד ובכל תכונה לקראת ביצוע התכניות השונות. והדבר הראשון הוא לדעת, שלא הקרב האחרון יכריע, אלא אולי הקרבות הראשונים על ענינים לא־מכריעים, על עניני יום־יום. את “הספר הלבן” יתחילו לבצע לא ביצירת ממשלה ערבית, אלא בערעור כוחנו המִשקי, בכבילת ידינו, בנישולנו מהתחבורה ומההובלה. והשלמתנו עם תהליך של נישול, אפילו זעיר שבזעיר, היא ראשית כניעה למשטר “הספר הלבן” ולכל התכניות, בין של נחאס פשה ובין של נורי סעיד.

ב) בעמדה ברורה נגד כל מיני תכניות הדומות או המהווֹת מוֹדיפיקציה של “הספר הלבן”. לא רק שליחים ביודעים, אלא גם אנשים שבכנוּת ובתמים מתנגדים ל“ספר הלבן”, עושים לעתים בלא־יודעים את שליחותו, אם זה מגנס או מרדכי בן־טוב, המפיצים ברבים תכניות המיוסדות על שלילת זכות העם היהודי לעצמאות ועל הגבלה פוליטית של העליה, אם־כי הם באים בהצעותיהם מתוך התנגדות ל“ספר הלבן”, הרי למעשה יש בזה משום סיוע יהודי ל“ספר הלבן”. ולא רק בתכניותיהם, אלא גם בהחלשת כוחנו היהודי למעשה הנגרמת בפעולותיהם. אם רוצים אתם לדעת, למָה אנו צריכים להתנגד, אין טוב מלשים לב למַה שונאינו מסייעים. ממשלת ארץ־ישראל, למשל, איננה חשודה, על אף הנאומים החגיגיים על־דבר גדולת הצבא האדום – לא רק ליגה V משבחת את הצבא האדום, גם הוד מעלתו הנציב העליון עושה זאת, – על אהבה גדולה לקומוניסטים, אולם התנועה הקומוניסטית עכשיו היא כמעט ילד־שעשועיה של האדמיניסטרציה הבריטית. יש עוד תנועה, שאיננה אהובה כשהיא לעצמה על הממשלה, – התנועה הריביזיוניסטית – ובכל זאת היא נתמכת ע“י הממשלה. יש גוף שלישי, שבוַדאי הממשלה אינה חשודה שהיא רוחשת לו אהדה מיוחדת – השומר הצעיר, – ובכל זאת גוף זה זוכה לפרוטקציה מיוחדת אצל הממשלה. הממשלה רואה ולא בלי יסוד את מרכז ההתנגדות ל”ספר הלבן" בשני כוחות בארץ: הסוכנות היהודית ומפלגת פועלי ארץ־ישראל. הממשלה יודעת, שכל כוח יהודי שהוא מסוגל ורוצה להחליש את שני הכוחות האלה, יש בו ברכה למטרותיה, אם־כי אלה הרוצים להכשיל את שני הכוחות האלה, יש להם כוונות אחרות. לממשלה אין ענין בכוונות, לה יש גישה פוליטית לדברים. והיא מעריכה את הדברים לפי תוצאותיהם.

מפלגת־פועלים מלוכדת – תנאי ראשון למלחמתנו המדינית

מתוך בחינת מצבנו המדיני ובחינת הכוחות הפועלים בעולם ובעם ביחס לקיומנו – לכליוננו או להצלתנו – באירופה, בדומיניונים הבריטיים, באמריקה, בארצות המזרח ובארץ; מבחינת המצב בישוב היהודי בארץ והמצב בתנועת־הפועלים העברית בארץ – הגעתי לידי מסקנה, כי יש תנאי־קודֵם אחד, מרכזי וראשי, למלחמתנו המדינית ולסיכוי נצחון במלחמה זו, והוא – מפלגה מדינית מלוכדת, היודעת את דרכה, הדרוכה לקראת תפקידה, המעוררת כבוד בציבור הפועלים, בישוב ובארץ, המסוגלת לרכז סביבה את רבבות הפועלים בארץ, המסוגלת לשַמש עמוד־אש לכל העם בין באמריקה החפשית ובין על הגרדום הנאצי בפולין. יש גם כלים עיקריים, שבלעדיהם לא נעשה את המלחמה הזאת, והם: הגיוס לצבא, הגיוס ללא־מַדים, הכוח המשקי שלנו, האדמה שמתחת לרגלינו, בתי־החרושת, הארגון שלנו, המגע שלנו עם הגולה, הכשרון למצוא מסילות ללב הקיבוצים הנידחים בארצות המזרח והמערב. אך קודם־כל הכלי העיקרי – כבריח מרכזי המבריח את כל זה – מפלגה פוליטית דרוכה. אולי לא היינו עד היום מפלגה במובן פוליטי; בעצם היינו סיעה בהסתדרות. אין זה דבר נטול־ערך, אבל לא היינו מפלגה פוליטית. לא היה מקום לכך. חָיינו ללא שלטון יהודי וללא היאבקות על השלטון. היו לנו נפתולים פוליטיים, אבל לא ראינו בהם את המרכז, אלא בסדן־היצירה שלנו. ואילו לא ראינו את המרכז בסדן־היצירה שלנו ובעבודה שלנו ולא הקימונו את הישוב הזה, את המשק החקלאי והחרושת, – כי אז לא היה לנו כיום במה להילחם.

אולם נשתנו הזמנים. אנו חיים בתקופה אכזרית. אנו חיים בשעת התגוששות שמעטות כמותה בהיסטוריה העולמית, והתגוששות זו לא תיפסק עם גמר המלחמה. דבר זה אנו חייבים לשַנן לעצמנו יום ולילה. כי גם ההיאבקות שלנו תתחיל רק לאחר המלחמה, ואיש איננו יודע, בפני מה ובפני מי נעמוד. אפשר שנעמוד בפני הדברים הנוראים ביותר. נוכל אולי להימלט מהם אם יהדות אמריקה תעשה מה שהיא מסוגלת לעשות, אבל מי יודע. והיאבקות פוליטית היא בלתי־אפשרית בלי מפלגה פוליטית. לא מפלגה ככל המפלגות, אלא עם חזון היסטורי גדול, המסוגלת להגיע עד נבכי המעמקים של כל הכוח והמסירות הגנוזים בתוכנו ובתוך כל היהודים. וזו מלאכה גדולה; כי איש איננו יודע מה הוא ומה גנוז בתוכו. אדם שחי כל ימיו בתקופת שלום ובארץ שקטה ושלֵוה, איננו יכול להעלות על לבו שבתוכו צפונים כוחות הירואיים כאלה, שגילו הטייסים האנגלים לאחר תבוסת צרפת, או מגיני רוסיה. אילו היה ניתן לבחור אחד ששמו י. טרומפלדור לבלות כל ימיו כעורך־דין בפּטרבורג, לא הוא ולא אחרים לא היו יודעים מה כוחות־הגבורה הגנוזים בתוכו, עד אשר נתגלגל לארץ־ישראל ובאו ימי תל־חי. והדבר כך לא רק אצל יחידים־בודדים, אלא אצל כל איש ואשה, ודרושה אמנות מיוחדת להגיע לכוחות הגנוזים הללו.

לקראת מאבק של כוחות לא־שוים

ההיאבקות העומדת לפנינו לא תהיה היאבקות של אדם אחד ולא של קבוצות־אנשים. זו תהיה היאבקות של עם, ודרוש כשרון לגלות את הכוחות הגנוזים בעם לרתום אותם במאבק של כוחות לא־שוים. הכוחות שיעמדו נגדנו יהיו כוחות אדירים, גם בקרב האנגלים, וגם בקרב הערבים. דרוש כוח קולקטיבי לנהל את המלחמה הזאת, כוח שבטהרתו ובשלמותו יעורר אֵמון, כוח שאין בו פגם פנימי. לא סתם מפלגה כמפלגות אחרות, לשם בחירות; נחוצה לנו מפלגה פוליטית לגיוס העם בהיאבקות האחרונה שלו, בתנאים אשר אולי אין דוגמתם בהיסטוריה האנושית.

המבחן שנעמוד בו יהיה נורא. אנו נצטרך לכוח שירַכז סביבנו גם אנשים המתנגדים לנו, כי אין העם היהודי עם של שוים. יש ניגודים בעם היהודי ובישוב היהודי, וכשיש ניגודים יש שנאה, אך זוהי מלחמת יהודים על קיומם. אנו מוכרחים לרתום מכסימום של יהודים ונחוצה מפלגה כזאת, שהיא יכולה לעורר כבוד והערצה גם בקרב המתנגדים. צריכה להיות מפלגה שתוכל קודם־כל לרכז את ציבור הפועלים, שתוכל להתגבר על יצרי הפירוד, הרפיון, האוכלים אותנו. עוד אנו נושאים לשוא את כל הדבּרות של סוציאליזם ואחדות־פועלים, אנו מוכרחים ללַכּד את הציבור מחדש. צריך קודם־כל שבתוכנו לא יהיו פגימות, והן ישנן והן מרובות. אני בוש במציאות חברים³ שלא נאה להם לבוא הנה למסיבה זו ולדומות לה. לא שהם אומרים כי אינם חברים לנו. להיפך, הם מכריזים ותובעים בקולי־קולות זכות־חבר במפלגה. ואין זו רק אשמתם־הם; זוהי אשמת כולנו. אנו צריכים למפלגה של שוים, ומפלגה של שוים יש בה לא רק זכויות אלא חובות, ושויון בזכויות ושויון בחובות הוא כשאני נשמע לרוב גם כשהוא מצביע נגדי, ואין מיוחסים, ואין זכות ויטוֹ למישהו, גם אם יש לו הזכויות הגדולות ביותר. מי יודע למי בתוכנו יש זכויות גדולות; מי יודע את החלוץ האלמוני, האִלם, שאף פעם לא בא שמו לא בעתון ולא בקובץ – מה הן הזכויות שלו?

בשעת מלחמה – ומי יודע איזו מלחמות תהיינה לנו, – נחוץ שיהיה אֵמון. זה אולי תנאי עיקרי. אך זה בלבד אינו מספיק – אם לא יהיה לנו משק, אם לא יהיה לנו גיוס, אם לא יהיה לנו ארגון, אם לא תהיה לנו ספרות, אם לא תהיה לנו דרך. אבל אם גם כל הדברים האלה יהיו ולא תהיה מפלגה מדריכה ומחנכת, מנהלת ומלכדת, לא יועילו כל הדברים האלה. מפלגה כזאת צבת ראשונה היא. אני רוצה, שהחברים הנאספים כאן ושאינם כאן, יביאו לכל פינות הארץ, לתוך ציבורנו ולתוך כל הישוב, את הכרת המצב החמוּר שבו אנו עומדים, ראִיַת הכוחות האדירים העומדים נגדנו, ההכרח שלנו להיות דרוכים עד הסוף, ההכרח שלנו להיות מגויסים בכל הצורות במלוא יכלתנו, ולפני הכל ולשם הכל – ההכרח של מפלגה נאמנה, מדריכה, מלוּכדת ומאוּחדת.

---

המדיניות הציונית

מאת

דוד בן־גוריון

עיקרי הדברים שנאמרו בישיבת הועד הפועל הציוני, ירושלים, 5 ביולי 1943

המדיניות הציונית בימינו יש לה שתי תעודות: שלילית וחיובית. השלילית היא קריעת “הספר הלבן”. החיובית – הקמת משטר להגשמת הציונות, הקמת מדינה יהודית.

אין אמצעי יחיד בדוק המוליך למטרה כפולה זו או לאחד משני חלקיה. למען השגת המטרה כולה או אפילו מקצתה, ידָרש מאמץ כולל, ממושך ונחרץ, מאמץ משולש של מלחמה, כיבוש ובנין. ידרש מאמץ בהרבה חזיתות – בישוב ובעם, בארץ ובארצות השכנות, באנגליה ובאמריקה, ובעוד זמן־מה אולי גם ברוסיה הסוביטית ובשאר מדינות אירופה; ואין לקבוע מראש בדיוק ובפרוטרוט את כל צעדינו בחזיתות המרובות ובחליפות הזמן, אולם יש צורך להבטיח את אחידות המדיניות שלנו בחזיתות המפוזרות מתוך ראִיָה בהירה של המציאות שבה אנו פועלים, לא המציאות הסטַטית, אלא הדינַמית, כי אנו חיים בתקוופה הדינַמית ביותר בהיסטוריה האנושית.

להבהרת המאמץ המדיני דרושים שני דברים:

א) תכלית ברורה ויציבה, שלקראתה נחתור בכל הנסיבות, בכל הכוחות, בכל זמנים, ובלי הרף. ב) קו־פעולה דינמי וגמיש, שיקח בחשבון לא רק את התנאים, האפשרויות והקשיים בשעה זו, אלא גם התמורות והחליפות העלולות להתרחש תוך כדי המלחמה ולאחריה, במצבנו־אנו וביחסי הכוחות בארץ ובעולם.

הדבר הראשון – תכלית המדיניות הציונית – הוגדר ונוסח על־ידי הועד הפועל הציוני ונתקבל בכל רחבי התנועה הציונית – הוגדר ונוסח על־ידי הועד הפועל הציוני ונתקבל בכל רחבי התנועה הציונית בכל הארצות החפשיות: באמריקה, אנגליה, קנדה, אבסטרליה, דרום־אפריקה וארץ־ישראל. מטעמי־צנזורה נקראה התכנית במשך זמן־מה בשם תכנית “ביטלמור”, אולם שמה האמיתי הוא – “תכנית־ירושלים”, כי היא נוּסחה בירושלים, ונתאשרה במושב הועד הפועל הציוני.

אנסה לברר את קו־הפעולה של מדיניותו בשני חלקיה – השלילי והחיובי.

כאז כן עתה — מלחמה ב“ספר הלבן”

אתחיל מהשלילי – המלחמה ב“ספר הלבן”. יש לקבוע הנחה יסודית אחת: גורל “הספר הלבן” הוא בידינו. אם “הספר הלבן” יקום – יקום באשמתנו אנו. “הספר הלבן” יפול – אם נחרץ רצוננו להפילו.

בישוב ובציונות יש הסכמה כללית בדבר התנגדותנו ל“ספר הלבן”, אולם יש חילוקי־דעות רציניים על דרכי ההתנגדות, והללו קובעים.

בקונגרס הציוני האחרון – הקונגרס שלאחר פרסום “הספר הלבן”, ניסחתי ארבע הנחות בדבר התנגדותנו ל“ספר הלבן” ואלו הן:

א. “הספר הלבן” יצר חלל ריק במנדט. לגבי דידנו אין “הספר הלבן” קיים בשום צורה ובשום תנאי ובשום פירוש. לגבי דידנו יש כאן רק חלל ריק שנוצר במנדט, וחלל זה צריך להתמלא על ידינו־אנו, על ידינו בלבד. אם יש בנו העוז לראות לתוכם של דברים ומה מתחייב מהם, מן ההכרח שנמצא בקרבנו את הכוח והעוז והתבונה למלא את החלל במנדט על־ידי עצמנו. אנו צריכים להתנהג, כאילו היינו המדינה בארץ־ישראל; ואנו צריכים להתנהג, כך עד שנהיה ולמען שנהיה המדינה בארץ־ישראל.

ב. הגזירות הללו שבאו מצד אחת הממשלות האדירות בעולם, שהיא הנגיד והמצַוה היחיד בארץ־ישראל — את הגזירות הללו לא נבטל אך ורק על־ידי פנִיָה למצפונה של האנושות; אנו עצמנו, על־ידי רצוננו וכוחנו, נוכל לבטלן, כי ברשותנו ישנם שני כוחות החזקים בהרבה מן הכוח העומד מאחורי הגזירות: 1) לחץ הסתערותו של העם היהודי על ארץ־ישראל, 2) כוח הישוב היהודי בארץ. שני הכוחות יפעלו בהכרחיות פַטַלית, משום שאין להם דרך ומוצא אחר.

ג. לא נַשלה את עצמנו: יודעים אנו את כוחה העצום של אנגליה, ואין עיננו צרה בכוח זה. להיפך, על במת־העולם נעמוד בשעת הצורך על צדו של כוח זה. מי יודע, אולי מחר או מחרתיים יפול הגורל ותבוא הכרעה בדם ואש – אז נעמוד בהכרעה זו לימינה של אנגליה. אולם לא נסתיר ולא נטשטש את הדבר, שבחזית המדיניות הארצישראלית אנו עומדים בריב חמוּר וטראגי עם הממשלה האנגלית; בחזית זו לא נוַתר ולא נירתע כמלוא נימה. ובחזית זו אנו עומדים בפני כוח לא־קטן – לא נמעיט את דמותו, אבל גם לא נפריז בגדלו: אין כוחה של אנגליה, אין מצפונה של אנגליה, ואין צרכים היסטוריים ואינטרסים חיוניים של אנגליה עומדים מאחורי “הספר הלבן”. שום אינטרס חיוני של אנגליה אינו מחייב את “הספר הלבן”, ובמקום שאין אינטרס חיוני אין מלוא־הכוח. רק לנו ארץ־ישראל היא שאלת חיים ומוות – ומשום כך גדול כוחנו במערכה זו, גדול מהכוח העומד נגדנו.

ד. אני מאמין שניתוק הקואופרציה בין הממשלה האנגלית ובין העם היהודי אינו מוחלט ואינו מתמיד. הוא מצומצם ומוגבל בתחומי מקום וזמן. הוא מוגבל בתחומי האינטרסים שלנו בארץ־ישראל על במת העולם הגדולה הננו עומדים כבתחילה ונעמוד גם להבא באותו מחנה שבו עומד העולם האנגלו־סכסי. הנני אומר, שאפילו במקום שבו הופר המנדט אין ניתוק הקשרים מתמיד. הנני בטוח, כי יבוא זמן וגם בארץ־ישראל תתחדש הברית בינינו ובין אנגליה, לא על היסודות הישנים, לא על יסוד של יחס נתינים לממשלתם או של יחס אנשי־חסות למגיניהם, אלא של יחס עם לעם, יחס של בעלי־ברית שווי־זכויות, אם־כי לא שווי־כוחות".

גם עכשיו לאחר שעברו כמעט ארבע שנים מאז נקבעו הנחות אלו, נדמה לי שאין לגרוע מהן ואין לחלוק על אמיתותן. מיד לאחר הקונגרס פרצה מלחמת העולם החדשה. המלחמה לא הקלה על התנגדותנו ל“ספר הלבן”. היא טרם נסתיימה, ואין יודע כמה תימשך, אם־כי אין ספק בתוצאותיה. כאשר הכרזתי בקונגרס – עמדנו ללא כל היסוס על צדה של אנגליה, וגייסנו את מיטב צעירינו בארץ לצבא, אולם “הריב החמוּר והטראגי בחזית המדיניות בארצישראלית” לא נפסק –ויש לברר כיצד נעמוד למעשה בפני “הספר הלבן”.

ללא אשליות

קודם־כל יש לעקור כל אשלית־שוא. כי יש בתוכנו אופטימיסטים תמימים ומיתּממים, שאינם חוששים כלל וכלל ל“הספר הלבן”, והם משני מינים:

יש “אופטימיסטים” האומרים: האנגלים הם ידידנו, ולא יעשו לנו כל רע. “הספר הלבן” – לא איכפת. גם בימי תורכיה אסרו עליה יהודית ורכישת קרקעות, ואף־על־פי־כן עבדנו, עלינו והתישבנו. נעבוד גם במשטר “הספר הלבן”.

האופטימיסטים “הבריטיים” שלנו שוכחים שלושה דברים: 1) מדיניות “הספר הלבן” היא המדיניות הרשמית והמוצהרת של הממשלה הבריטית, מאושרת על־ידי הפרלמנט ומהוה התחייבות פומבית כלפי העולם הערבי;

2) מאחורי מדיניות זו עומדת פקידוּת קולוניאלית, אשר כל ימיה לא ראתה בעין יפה את המדיניות של הבית־הלאומי היהודי;

3) לחץ הערבים קיים ועומד, גם של מדינות־ערב וגם של ערבי ארץ־ישראל.

האופטימיסטים “התורכים” שוכחים ש“תור־הזהב” המדומה של המשטר התורכי חלף ועבר, וגם התורכים נשתנו בינתיים. בימי עבדול חמיד¹ היה קיים בארץ משטר של קפּיטולַציות, ונתינים זרים – רוב היהודים היו פה נתינים זרים –היו למעשה פטורים מעול השלטון התורכי. השלטון עצמו היה רקוב, משולל כשרון וכוח לשלוט. הערבים כגורם פוליטי כמעט לא היו במציאות, ולא קשה היה לפעול בדרך־כלל מחוץ לחוק ובניגוד לחוק. עכשיו יש בארץ משטר אנגלו־ערבי, וכל המעלות והחסרונות של משטר זה יהיו מכוּונים נגדנו, וה“לא איכפת” אינו אלא אופטימיזם קל־דעת המתחמק ממציאות קשה ומרה.

“הספר הלבן” יקום במלואו ובצורה גרועה יותר מאשר ניתן, אם לא נהיה מוכנים לעמוד בפניו במלוא כוחנו ובכל האמצעים שבידינו, כל זמן שיּעָשה צעד כלשהו לביצועו. אפילו ידידנו בממשלה – יש לנו מעין ידידים בממשלה – יבַצעו את “הספר הלבן”, אם ידעו שלא יתָקלו במכשולים חמוּרים ומתמידים בביצועו.

הערבים לא יסתפקו אפילו ב“ספר הלבן” כשנשאל המופתי בתחילת 1937 על־ידי ועדת פיל: כיצד ינהגו הערבים ביהודים הנמצאים כבר בארץ כשהשלטון יהיה בידיהם, ענה: “דבר זה ימָסר לראוּת־עיניה של הממשלה, אשר תוקם, והממשלה תחליט לפי שיקולים נאותים ומועילים ביותר לארץ”.

וכנשאל שוב אם הארץ תסַגל ותעכּל את 400,000 היהודים שהיו אז בארץ, השיב: לא! ואז העיר הלורד פיל: כמה מ־400,000 יהודים אלה יהיה מן הצורך להרחיק מן הארץ באמצעים רכים או מכאיבים? והמופתי ענה: “עלינו להניח כל זה לעתיד”!

עד היום לא נמצא אף מנהיג ערבי אחד שחָלק בפומבי על הודעה זו של המופתי.

ומימים קרובים לנו יותר: נורי סעיד פחה, ראש ממשלת עיראק, סירב לפני חדשים אחדים לתת רשות־מעבר למאות אחדות של ילדים פליטים מטהרן, והיה הכרח לסכּן את הילדים ולהסיע אותם לארץ דרך הים.

“האופטימיסטים” שבתוכנו שוכחים שגזירת הקרקע קיימת ועומדת, ואנו סגורים כבר בתחום־מושב צר. רק בשטח של 1,344,000 דונם מותר ליהודים להתישב. בשטח 17,132,000 דונם, שהם 63% של ארץ־המנדט המערבית, כל דריסת־רגל אסורה לנו, ואין יהודי יכול בשני־שלישים של הארץ לא רק לרכוש קרקע, אלא אפילו לשכור בית או דירה או עץ. בשטח של 8,535,000 –31% של הארץ – דרוש רשיון מיוחד של הנציב ליהודי הרוצה לקנות קרקע.

הפקידות מבצעת את מדיניות “הספר הלבן”, לא כאשר ביצעה את מדיניות הבית־הלאומי – באי־רצון וכאילו כפאה שד – אלא בתיאבון ובקנאות, ולא עוד אלא שהיא שוקדת על מניעת כל שינוי לטובתנו בעתיד. לשם כך היא מבאישה את ריחנו בצבא ובלונדון, מסלפת את דמות מאמץ־המלחמה היהודי, כובלת יצירתנו המשקית, מתנכלת ביכולת הכלכלית שלנו, סוחטת מסים כבדים מהישוב היהודי אגב הפליה גלויה, הפליה גזעית, לגבי היהודים.

ואין לשכוח גם זאת: ביצוע “הספר הלבן” אינו אקט חד־פעמי אלא תהליך ממושך. גם ביטולו של “הספר הלבן” לא יבוא מתוך פעולה חד־פעמית, מתוך התנגשות מכרעת, מעין “קרב אחרון” בינינו ובין השלטונות, או כתוצאה של שיחה מוצלחת בין נציגינו ובין נציגי אנגליה.

ביצוע “הספר הלבן” נעשה צעד־צעד, ואף ערעורו יבוא מתוך היאבקות מתמדת וממושכת.

מחבּרי “הספר הלבן” ידעו זאת, ובכוונה לא קצבו במפורש תקופת־ביצוע.

הפקידות יודעת ששעת ההכרעה מתקרבת והיא מחפשת לה בני־ברית בקרב היהודים, לא בגלוי ולא במישרים — היא יודעת ששום יהודי לא יתן יד למדיניות “הספר הלבן”, אבל היא עושה מלאכתה בעקיפין. היא מסייעת להגברת הפילוגים בישוב, מעודדת כל קבוצה אופוזיציונית, שיש ממנה תקוָה לפורר את אחדות הישוב והתנועה הציונית.

הפקידות יודעת שתקפו הפוליטי של “הספר הלבן” יתערער בדעת־הקהל הבריטית וגם בחוגי הממשלה אם יווכחו בקשיים ובמניעות החמוּרים בדרך התגשמותו. מניעות אלו יכולות לבוא רק מאתנו היהודים, וקודם־כל – מהישוב היהודי בארץ.

תחום התנגדותנו ל“הספר הלבן” — עקירתו משרשו

לשאלה הנשמעת לפעמים בתוכנו; מה הם תחומי ההתנגדות ל“הספר הלבן”? – יש רק תשובה אחת: התחום הוא ביטולו של “הספר הלבן”. עד ש“הספר הלבן” יקָרע ויעבור מן העולם –התנגדות ללא כל רתיעה. הוא לא יבוטל כל זמן שלא יוברר לממשלה – וגם לערבים – שהיהודים לא ישלימו אתו בשום תנאי. רק אם יהיה ברור להם שנעמוד בהתנגדותנו עד הסוף – לא נצטרך אולי לעמוד עד הסוף. רק כשידעו שלא נירָתע משום אמצעים – לא ניזָקק אולי להשתמש באמצעים חריפים.

והפקידות אינה מצפה שהיהודים יסכימו ל“ספר הלבן”, אולם היא עדיין מקַוה שהישוב ישלים למעשה עמו, אם־כי הוא מתנגד לו בפיו, ובלי עֵרוּת מיוחדת של המצפון הציוני השלָמה אינה מן הנמנע.

הרי דוּגמאות אחדות של אפשרות השלָמה: דוּגמא אל“ף – בשטח העליה. “הספר הלבן” אינו אוסר עליה יהודית לארץ־ישראל. גם לאחר תום המיכסה של 75,000 אלף ש”הספר הלבן" קבע לחמש שנים, תיתכן עליה יהודית לארץ – בהסכמת הערבים או בהשלמתם. מה ש“הספר הלבן” שָלַל מאתנו זוהי העליה בזכות as of right – בתוקף קשרנו ההיסטורי לארץ ובתוקף זכות העם היהודי לכונן כאן מחדש את ביתו הלאומי. עכשיו ינָתן רק לשלושים וארבעת אלפים יהודים לעלות לארץ “בזכות” – בין שהערבים יסכימו ובין שיתנגדו. לאחר־כך זכות היהודים לעלות לארץ אינה שונה מזכות היהודים להגר לעיראק או לאמריקה.

נניח שלאחר בוא 34,000 העולים האחרונים “בזכות” — יבוא רודף־שלום (יהודי, אנגלי, או ערבי) ויאמר לנו: מעכשיו לא תוכלו להכניס הנה אף יהודי אחד בלי הסכם עם הערבים. יש אפשרות שהערבים יסכימו לעליה נוספת של 100,000 יהודים אם תסכימו אתם שזהו הגבול האחרון לגידול הישוב היהודי. יתכן שימָצאו אז “אנשי־מעשה” בתוכנו אשר יטענו: היות טבלי הסכם לא יוכל אף יהודי אחד לעלות ארצה – נסכים לגבול המוצע ונעלה עוד 100,000 יהודים. – זוהי השלָמה עם “הספר הלבן”.

דוּגמה שניה – בשטח השלטון. לפי “הספר הלבן” צריכה ארץ זו ליהפך למדינה עצמאית, לא מדינה ערבית, ואף לא מדינה יהודית, אלא מעין מדינה דו־לאומית, של שני־שלישים ערבים ושליש יהודים, ושני העמים משתתפים בשלטון באופן יחסי. כשיגיע תור הקמת ממשלה פלשתינאית על־פי “הספר הלבן” יבוא אלינו שוב רודף־שלום מ“אנשי־המעשה” ויאמר: מציעים לנו שלושה תיקים חשובים, מתוך תשעת התיקים שיש בממשלה. אם לא נשַתף פעולה – ימָסרו כל התיקים לערבים. מוטב איפוא שיהיה לנו שליש מאשר לא כלום, ומי יודע אולי השליש שלנו ישפיע גם על שני־השלישים הערבים. קבלת הצעה “מעשית” זו היא השלָמה עם “הספר הלבן”.

השאלה שעלינו לחרוץ היא זו: הרוצים אנו בהמתקת “הספר הלבן” — או בעקירתו משרשו?

שאלה זו הועמדה עכשיו בפנינו על־ידי הממשלה ב“תכנית־הפיתוח” שהוכרזה על־ידי הנציב העליון.

“תכנית פיתוח” — לפיתוחו של מי היא באה?

רק עיוֵר יכול היה לא לראות ש“תכנית־הפיתוח” של ממשלת ארץ־ישראל בנויה על מדיניות “הספר הלבן”. אולם יש יהודים טובים שהשם המושך “פיתוח” לוקח את לבם, וקשה להם להעלות על הדעת, שהישוב היהודי לא יתן יד ל“תכנית־הפיתוח” של הממשלה — אם אפילו זוהי ממשלת “הספר הלבן”.

סופר בעל־כשרון, מראשוני חלוצי התישבותנו, מַקשה קוּשיה כ“קורה”: היתכן ש“תכנית־הפיתוח” של הממשלה כרוכה ב“ספר הלבן”? הן פיתוח ו“ספר הלבן” הם תרתי דסתרי! פיתוח– הוא מושג דינַמי' “הספר הלבן” הוא מושג סטַטי, וכיצד עלה על דעת הסוכנות היהודית לחשוד את “תכנית־הפיתוח” שכאילו היא כרורה ב“ספר הלבן”? סופר שנון זה התעלם במדרש המלים שלו מדבר של מה־בכך, ש“הספר הלבן” מיועד ליהודים, והפיתוח – לערבים (אם בכלל יהיה פיתוח). כלום לא יתכן פיתוח בעיראק, שאף בה אסורה הכניסה ליהודים כמו לפלשתינה של “הספר הלבן”? האם לא יתכן פיתוח בתימן?

מקשן יותר מעמיק טוען כך: תכניות הממשלה אמנם מיוסדות על “הספר הלבן” – כלומר על הפסקת העליה וצמצום ישוב היהודים בתחום־מושב התופס רק 5% משטחה של הארץ. תכניות־הפיתוח שלנו בנויות על עליה והתישבות יהודית גדולה בכל רחבי הארץ. אולם ההבדל בין שתי התכנית היא הבדל כמותי, הממשלה עושה “תכנית־פיתוח” רק בשביל הישוב המצוי כבר בארץ – ואנו גם בשביל ישוב זה, גם בשביל המיליונים שיבואו. אולם בכלל מאתיים – מנה. נעבוד שכם אחד עם הממשלה בתכניות המצומצמות והקטנות שלה – ונוסיף עליהן את ההרחבה שלנו.

טענה זו היתה הגיונית אילו היו בארץ זו עכשיו רק יהודים, והויכוח בינינו ובין הממשלה היה: אם להוסיף או לא להוסיף על ישוב יהודי זה. אז היינו יכולים לשתף פעולה עם הממשלה ב“תכניות־הפיתוח” שלה בשביל הישוב היהודי הקיים, והיינו מוסיפים בעצמנו תכניות ליהודים העתידים לעלות מפולין, הונגריה, עיראק ותימן.

אולם המציאות היא קצת אחרת. בארץ ישנם שני ישובים, וההבדל ביניהם אינו בלאומיות ובלשון בלבד, אלא ברמת־החיים, באָשיות המשק, בטיב השירותים ובגובה הצרכים. במסגרת של הפסקת העליה והקפאת הישוב היהודי – כלומר במסגרת “הספר הלבן” – הרי תכניות הממשלה מן ההכרח שתהיינה מכוּוָנות להעלאת רמת־החיים והמשק וטיב השירותים של הישוב הערבי על חשבון המסים של הישוב היהודי, וההבדל שבין תכניות הממשלה ותכניותינו־אנו הוא לא כמותי אלא איכותי.

נקח לדוּגמה את פרשת השירותים שבתכנית הממשלה. במסגרת הקפאת הישוב, כשהערבים הם שני־שלישים, והיהודים שליש אחד לצמיתות, מן הדין והיושר שהממשלה תדאג בסידור השירותים לתושבי הארץ מתוך עיקרון של שויון – חוק אחד לערבים וליהודים. בשטח השירותים העיקריים, החינוך והבריאות, יש ליהודים יותר משליש. גם בכמות וגם באיכות. הישוב היהודי בארץ היה על־פי מקורו, יניקתו ומגמת גידולו לא חלק של “הישוב הפלשתינאי” – אלא נצר מהעם היהודי שנשתל במולדת כדי שיקלוט במשך הזמן את שבי־ציון ויחדש נעורי האומה העברית בארץ מכוֹרתה. לשם כך נוצרו כאן מוֹסדות חינוך ובריאות המכוּוָנים לצרכי העם היהודי החוזר לארצו, ועולים לאין ערוך על המוסדות ממין זה שהיו קיימים בישוב הפלשתינאי. ברגע שהמשטר בנוי על הקפאת השליש היהודי אין לצפות שהממשלה תוסיף לשירותים היהודים, בשעה ששני־שלישי הישוב רחוקים עדיין מרחק של שנים רבות מהשירותים שיש כבר ליהודים, ותכנית שירותים על יסוד ש“הספר הלבן” נכנס לתקפו המלא — לא רק שיקוצצו כמה בתי־חרושת, כפי שנתבשרנו כבר על כך בנאומי הנציב העליון ופקיד הפיתוח, אלא גם החרושת שתורשה להתקיים — יגדל עליה הלחץ הממשלתי, שתיהפך בשני־שלישים לחרושת ערבית. ואם גם לא ינשלו את בעלי בתי־החרושת היהודים – הרי אין כל בטחון שלא ינשלו את פועלי־החרושת היהודים. כמו כן ינושל הפועל מענף־ההדר.

שיטת ההפליה הקיימת כבר עכשיו בשטח המסים יש בה ללמדנו על שיטת הפיתוח והשירותים שתונהג במסגרת “הספר הלבן”. שתי דוּגמאות יספיקו לעניננו: דוּגמה אחת של מס־עקיף, דוּגמה שניה של מס־ישיר.

בתקופת המלחמה הגדילה הממשלה את המסים על חמרי־עישון: המסים על “הטמבק” בהשואה לשנת 1935 הם עכשיו – 140%; המיסים על טבק לסיגריות – 240%. את המין הראשון מעשנים הערבים, המין השני – היהודים.

אולם גדולה יותר ההפליה במס־הכנסה. אין הממשלה נוהגת לפרסם מספרים על גודל מס הכנסה, אולם ידוע ממקורות בטוחים שבשנת 1942/3 נכנס ממס־הכנסה הסכום של 850,000 לא“י, מזה שילמו חברות וזרים 140,000 לא”י, הערבים — 130,000 לא“י, והיהודים 570,000 לא”י. ז. א. שהשליש היהודי שילם פי 4.5 מאשר שני־שלישים הערבים. באופן ממוצע שילם כל יהודי – ילד, זקן וטף – 110 גרוש, וכל ערבי 13 גרוש. האומנם משתכר היהודי בארץ באופן ממוצע פי תשעה מאשר הערבי?

ואף־על־פי־כן אין אנשי־המעשה שלנו רואים מה פירושה ותכנה של “תכנית־פיתוח” לאחר המלחמה, על יסוד “הספר הלבן”, והרי הם גם מעלים נימוק ציוני כביכול לטובת השיתוף בתכניות אלו. וזוהי טענתם: אנו רוצים בעליה והתישבות רבתי לאחר המלחמה. עליה והתישבות מחייבות פיתוח, השקאה, השבחת קרקע, עבודות ציבוריות, הרחבת חרושת וכו'. בלי עזרת הממשלה דבר זה לא יתכן. פיתוח הנגב ועמק הירדן לא יתכן בלי תמיכת הממשלה. עליה גדולה מחייבת חרושת ענפה — ושוב בלי סיוע הממשלה לא תגדל החרושת. ואם אנו לא נשתף פעולה עם תכניות־הפיתוח של הממשלה – נזיק לעליה ולהתישבות.

ברור שעליה והתישבות רבתי לא יתכנו בלי פיתוח רחב של החקלאות והחרושת, ופיתוח בקנה־מידה רחב לא יתכן בלי עזרה אקטיבית ומכוּוֶנת של הממשלה – אולם סניגורי “תכנית־הפיתוח” של הממשלה שכחו לשאול עצמם אם “תכניות־פיתוח” של ממשלה זו, ממשלת “הספר הלבן”, מכוּוֶנות להרחבת העליה וההתישבות היהודית – או להחנקתן ולהקפאתן.

משל למה הדבר דומה? לחולה הנמצא בטיפולו של רופא, שהחליט משום־מה להמית את החולה ולהשקותו סמי־מוות במקום סמי־רפואה. הדבר נודע לחולה, והריהו מסרב לקבל מהרופא כל סם, וידידו של החולה בא אצלו וטוען, שעליו להיזקק לרופא ולקבל מידו סמי־מרפא. אולם החולה עומד בסירובו. הוא אמנם זקוק ומוכן לקבל סמי־רפואה, אבל לא סמי־מוות. ואין לו תקנה אלא בהחלפת הרופא.

ודאי שאנו זקוקים לתכניות־פיתוח, אבל רק כאלו המכוונות לקליטת עליה יהודית ולהרחבתה, ולא לתכניות הקפאת הישוב היהודי ודלדולו עד כדי שירד לדרגת הישוב הערבי. וממשלה זו – כל עוד “הספר הלבן” קיים – תקבע תכניותיה לפי מדיניותה־היא ולא לפי מדיניותנו־אנו, ואין היא מתכוונת לסייע לנו אלא להסתייע בנו. ומשום כך לא תיתכן השתתפותנו ב“תכנית־הפיתוח” של הממשלה.

הישוב כולו והעם לתפוצותיו —להכשלת “הספר הלבן”

אין זאת אומרת שאנו מפסיקים בכול את שיתופנו עם הממשלה. אנו מוסיפים כמקודם להשתתף במאמץ המלחמה. אנו משתתפים גם בכל שטחי־הפעולה השוטפים, שאין בהם משום הצרת גידולנו. נוסיף לקנות בולי־דואר ולקבל רשיונות לאבטומובילים. ולא עוד אלא שנמשיך לדרוש את חלקנו בשירותי המדינה ומפעליה – כגון חינוך, בריאות, שיכון, עזרה לחרושת ולחקלאות וכדומה. אנו משלמים מסים ומכלכלים את הממשלה ולא נותַר אף על נימה אחת מזכיותינו ועל המגיע לנו בעבודות הממשלה. אולם בתיכון הממשלתי שלאחר המלחמה אין אלא הכשרת אטמוספירה כאן ובלונדון להקל על ביצוע “הספר הלבן” – לפיתוח רמיה זה לא ניתן יד. נתקין תכניות־פיתוח שלנו – ונילחם להן.

ואם ישאל השואל: האין התנגדותנו ל“ספר הלבן” ולתיכון הממשלתי עלולה לגרום לנו נזק חמרי? – על שאלה זו יש לענות בגלוי וביושר־לבב: אין שום דרך־מלחמה ב“ספר הלבן” העלולה להכניס רווחים לבעליה. מהתנגדות ל“ספר הלבן” אי־אפשר לעשות הון ולהתעשר. הרודף אחרי בצע, המבקש משרות מכובדות מהממשלה, השואף לקבל אות־הצטיינות – יתמוך בממשלת “הספר הלבן”. המלחמה לעליה, להתישבות, למולדת, לעצמאות יהודית תעלה בנזקים חמריים – ואולי לא רק חמריים בלבד. והחוששים לכך – אל ישאו שם הציונות לשוא. בלי נכונות לעמוד עד הסוף, עד קצה גבול יכלתנו – ועד בכלל – על זכות העם היהודי למולדת ולעצמאות –לא תיכון הציונות. תקיפי־עולם – יהיו מי שיהיו – לא יגישו לנו שי מדינה יהודית. בלי היותנו דרוכים להגנת התוחלת האחת והאחרונה של העם היהודי – יקום “הספר הלבן”.

ונכונות זו לעמידה בשער – לא די שתהא נחלת קבוצה אחת נבחרת בישוב. עליה להיות נחלת הישוב כוללו. יש גם רדיקלים – מהפכנים, כביכול, האומרים בערך כך: במלחמה נגד “הספר הלבן” אין לעמוד בפני שום דבר. אם “הספר הלבן” אוסר עלינו התישבות בנגב – נשלח שמה קבוצת צעירים חלוצים אשר יאחזו באדמה. ואם מישהו יבוא להוריד אותם – לא יזוזו אפילו אם ישפך דם; אולם, למען השם, אל תפריעו לנו לסדר את ענינינו המוניציפליים בעיר ובמושבה בשיתוף־פעולה עם מושל־המחוז.

גישה “ריבולוציונית” זו על חשבון קבוצות חלוצים – לא רק שמוּסרה הציבורי מפוקפק, אלא גם שכלה המעשי הוא מופרך. לא יהיה שקט בחוצות תל־אביב כשישפך דם־חלוצים בנגב. העמידה בפני מדיניות־החנק של “הספר הלבן” היא הכרח כללי של הישוב בארץ ושל העם היהודי בגולה. ובשנַים נכריע את “הספר הלבן”.

א) בעליה – כשהיהדות בגולה והישוב בארץ יפתחו את השערים הסגורים ושבי־ציון יעלו בכל התנאים. כי עלית יהודים למולדתם אינה זקוקה לשום רשיון והסכמה מצד מישהו. זוהי זכותנו הטבעית וההיסטורית אשר נגן עליה בפני כל עושקיה בכל האמצעים שבידינו.

ב) בהתנגדות מתמדת למשטר “הספר הלבן”; לא רק שנימנע משיתוף־פעולה בהקמת משטרו של “הספר הלבן”, אלא לא נקבל על עצמנו בשום תנאי עול הממשלה הפלשתינאית אשר תוּקם – אם תוּקם.

אנגליה לא תכפה עלינו שלטון המופתי ובני־בריתו, ואנגליה לא תטביע בים פליטים יהודים החותרים לחופי מולדתם. אנגליה לא תשתמש זמן רב בכוח למען הגשמת “הספר הלבן”. כשתיווכח שאין מדיניות זו נתונה לביצוע אלא בכפיה – יסָתם הגולל על “הספר הלבן”.

מקורותיה של מדיניות־המעל של האנגלים

בגשתנו לדון על התעודה החיובית של המדיניות הציונית יש לומר מיד: יש בכוחנו, בכוחנו בלבד, להפיל את “הספר הלבן”, אולם אין בכוחנו להקים מדינה יהודית. נוכל להפיר מזימת החנק וההקפאה – אם רק נרצה ולא נירתע משום מאמץ. אולם אין ביכלתנו לשים את הארץ במשטר אשר יבטיח הגשמת הציונות. לשם כך אנו זקוקים לסיעתא בין־לאומית.

אשליה מדינית היא ראשית כשלון, ולכן אין אנו רשאים להפריז בכוחנו וביכלתנו – כשם שאין לזלזל בהם ולמַעט את דמותם. ובבירור תעודתנו המדינית החיובית יש לעמוד גם על הגורמים החיצוניים, אם־כי יש לזכור שגם כאן הגורם היהודי הוא העיקר.

הראשון בגורמי־חוץ הוא שוב מדינת־המנדט – אנגליה. לאנגליה יש כוח מספיק, ולמעלה מזה, להגשמת “הספר הלבן”, אבל היא לא תבצע את “הספר הלבן” בכוח, כי אין שום צורך היסטורי וחיוני של בריטניה עומד מאחרי “הספר הלבן”, ולכן אין גם המצפון הבריטי ואין גם הכוח הבריטי צמודים אליו. מה איפוא הביא לידי מדיניות “הספר הלבן”?

שנים הם שיצרו את המדיניות החדשה: 1) המגמה “הפרו־ערבית” או האנטי־ציונית של הפקידות הקולוניאלית בלונדון ובמזרח התיכון. בפקידות זו יש לכלול גם שליחי משרד־החוץ בארצות מזרח התיכון; 2) הקוניונקטורה המינכנית בשנות 1938/9 ומדיניות־הפיוס של ממשלת צ’מברלין.

המגמה הפרו־ערבית במשרד־המושבות ובמשרד־החוץ אינה פרי אהבה לערבים. הדוגלים במגמה זו הם לרוב אימפּריאליסטים ריאקציוניים, שאינם חשודים כלל וכלל על נטיות של חירות ושויון לגבי המושבות הקולוניאליות ועמי־המזרח, אולם הם סבורים שיותר קל להשתלט על הערבים בצורה זו או אחרת בלי ארץ־ישראל יהודית, כי ביהודים קשה לנהוג כמו שנוהגים בערבים.

מגמה זו נפגעה לא־מעט על־ידי העובדה שבמשך עשרים שנה שלטה מדיניות הבית־הלאומי, ובארץ־ישראל נוצר בינתיים כוח יהודי לא קטן, ורבים מאנשי המגמה הפרו־ערבית מבינים שאין להתעלם בדיעבד מהגורם היהודי, אם כי לדעתם היה משגה לכתחילה במתן עזרה לגורם זה.

ואשר לקוֹניוּנקטוּרה המינכנית ולמדיניות־הפיוס של צ’מברלין – שתיהן נפלו ונהרסו, ופחד היטלר באירופה והמופתי בארץ־ישראל לא יהיה מוטל עוד על אנגליה כאשר היה מוטל בשנת 1938. ואם־כי מדיניות־הפיוס לא נעקרה עדיין מן השורש ומשרד־המושבות ומשרד־החוץ מסוגלים לחדש אותה במזרח גם לאחר הנצחון, – הרי יסָתם המקור הראשי שממנה ינקה מדיניות זו את כוחותיה בימי מינכן, והיא תידל ותיבש לאחר שימוּגרו שלטונו ופחדו של היטלר.

אין אנו רשאים להשלות נפשנו שאחרי המלחמה תחלוף המגמה האנטי־ציונית והפרו־ערבית באנגליה, כי המקור שממנו יונקת מגמה זו יעמוד בעינו גם לאחר המלחמה – הפחד מהערבים. אולם מגמה זו היתה קיימת גם במלחמת־העולם הראשונה, בשעת מתן הצהרת־בלפור, ואף־על־פי־כן הוכרעה הכף לטובתנו, והמגמה הציונית ניצחה בממשלה הבריטית.

הנימוקים לטובת הציונות במתן הצהרת־בלפור

מה היה טיבה של מגמה זו, ומה היו נימוקיה המכריעים?

על כך יש לנו עדות מובהקת ומוסכמת של מדינאי בריטי, אשר שימש במשך תקופה זו במשרת מיניסטר־המושבות ומיניסטר להודו, והיה מזכיר קבינט־המלחמה בתקופה הדיון על הצהרת־בלפור, ויודע איפוא ידיעה אוטנטית את מדיניות אנגליה במזרח ובקי בנימוקים ושיקולים שהביאו לידי מתן הצהרת־בלפור. זהו ליאו אֶמְרי (עכשיו חבר בקבינט של צ’רצ’יל), אשר מסר את עדותו בפרלמנט האנגלי בויכוח על “הספר הלבן” ביום 22 למאי 1939. עדות זו מהוה תעודת פוליטית ממדרגה ראשונה, אשר משום־מה לא שמו עדיין לב אליה, וראויים הדברים להיות מועתקים בשלמותם.

בתשובה לנאומו של מלקולם מקדונלד, אבי “הספר הלבן”, אמר אמרי בין השאר:

– – – "חברי הנכבד פתח בתיאור על מקורות מדיניותנו בארץ־ישראל. הנני מודה כי תיאור זה לא התאים לגמרי לזכרונותי־אני. היתה לי הזכות להשתתף מקרוב, בתוך מזכיר לקבינט־המלחמה, בויכוחים ארוכים, אשר קדמו להצהרת־בלפור. חברי הנכבד דיבר על מדיניות זו כאילו נולדה מתוך שאון המלחמה, ורמז כי במידת־מה חסר היה דיון מלא עליה. הוא רמז היום, ובחודש נובמבר האחרון אמר לנו זאת בצורה מפורשת יותר, כי מחברי הצהרת־בלפור לא ידעו על קיומו של ישוב בן 600,000 ערבים בארץ־ישראל. תאמינו לי, כי דבר זה רחוק בתכלית מהמצב כפי שאני זוכר אותו. תעודה רבת־ערך זו לא פורסמה בחפזון או מתוך קלות־דעת. לא היתה זו הברקה מחשבתית מוצלחת או תחבולה של תעמולה מלחמתית והמכוונת לרכוש את תמיכתה של יהדות אמריקה או רוסיה; ופחות מכל אפשר לומר שתעודה זו פורסמה מתוך חוסר־ידיעה של העובדות הנוגעות לענין.

נהפוך הוא: כל העובדות הנוגעות לדבר, כל הקשיים העלולים להתעורר – והיו מוכרחים למעשה להתעורר מתוך התגובה הטבעית של ישוב פרימיטיבי בבואו במגע עם גורם חדש הנבדל ממנו על־ידי מאות שנות התפתחות עוד יותר מאשר על־ידי הבדל גזע ודת, – כל האספקטים האלה נשקלו חדשים רבים והובנו הבנה מלאה. אולם מדינאי הזמן ההוא הסתכלו בבעיותיהם מתוך פרספקטיבה רחבה יותר. הם ראו בהתפוררות המתקרבת של האימפריה העותומנית הזדמנות יחידה במינה, אשר אינה יכולה לחזור אף פעם, לתרום לפתרון אותה הבעיה המטרידה והטראגית, גורל עם אשר איננו עדיין עם, באשר הוא מיעוט בכל מקום, באשר אין ארץ שיוכל לקרוא לה ארץ משלו, – תהא זו ארץ כמפלט למעשה מפני דיכוי, או אפילו רק כמרכז גאוותו וחיבתו בלבד. המדינאים ההם ידעו כי בעיה זו יכולה להחריף שוב בכל רגע, אם כי לא חלמו אף פעם על השתוללות מטורפת של רדיפות והשמדה השוטפת מאז באירופה. במובן זה, מכל מקום, היטיבו לבנות יותר ממה שידעו. אם ראית־הנולד היא אבן־בוחן של מדינאות, הרי ודאי עלינו להיות גאים כיום שמדיניות בריטית דוקא תיקנה, על־ידי ראית־נולד נועזת וקונסטרוקטיבית, את מסגרת המולדת, עיר המקלט, שהיתה יכולה לתת ברגע זה, אילו הורשה הדבר, עזרה רוחנית וחמרית ללא שיעור ליהדות המפרפרת. חושב אני שהיינו צריכים להיות מעודדים ברוחנו ולהמשיך בהגשמת המדיניות אשר התחלנו בה מתוך ראית־הנולד, ואשר התקדמה כבר בצורה כה פוריה, מתוך בטחון מחודש ומתוך החלטה נחרצת להתגבר על כל המכשולים. במקום זה יש לנו “הספר הלבן”, שמתחילתו ועד סופו הריהו הודאה בכשלון, שלילה ברורה של העקרונות אשר עליהם היתה מיוסדת הנהלתנו בארץ־ישראל, ולדעתי, לכל־הפחות, הפרת ההבטחות אשר בתקפן הופקד בידינו השלטון בארץ.

היה עוד אספקט לבעיה אשר משך ביחוד לבבות אנשים צעירים יותר כמוני וכסיר מרק סייקס² המנוח – שאבד לפני זמנו לבית הזה – אשר תר ונסע במזרח הקרוב והתענין מאוד מתוך יחס של אהדה בעולם המושלמי, זמן רב לפני שמישהו מאתנו בא במגע עם הציונות. האמנו כי היתה זאת שליחותה של ברטניה לקומם מחדש את הפריחה והתרבות בארצות עתיקות אלו, ששימשו לפנים מרכז ראשי לחיי־תרבות פורחים בעולם ומקור מחשבתו היוצרת. אנחנו ידענו, שאם־כי בידינו הוא להעניק לארצות אלו את המסגרת הדרושה של חוק וסדר והנהלה מודרנית, הרי התחדשות אמיתית תבוא אך דרך מקור־השפעה אינטימי יותר ומפעיל במישרים, ונראה היה לנו שרק היהודים היו מסוגלים להעניק השפעה זו. רק הם היו מסוגלים לשתול את תרבות המערב במזרח מתוך ידיעה אינסטינקטיבית של סיבה ותוצאותיה. ולמעלה מכל, הם היו באים לא כמדריכים קיקיוניים, אף לא כמתישבים המביטים אחורנית למולדת שבמקום אחר, אלא כעם החוזר למולדתו־הוא, המוכן להזדהות בכל לבבו ומאודו, ללא תנאי וללא סייג, עם גורל המולדת.

זו היתה עמדה אשר דיברה לא רק ללב המנהיגים הציונים, אלא גם לטובים שבקרב המנהיגים הערבים באותו הזמן. ואני מעֵז לומר שיום יבוא ורעיון זה ימשוך לבם עוד פעם – אולם לשם כך נדרשת מאתנו גישה שונה לגמרי, עמדה שונה לגמרי מאשר זו שב“ספר הלבן”.

ולבסוף – היתה גם השקפה בריטית במובן הצר – ואני, בכל אופן, לא התבישתי מעולם להבחין בשאלות הללו בראש־וראשונה מתוך בחינת השפעתן על ענינים ברטיים. השקפה זו היתה מבוססת על העובדה שארץ־ישראל תופסת עמדה בעלת חשיבות אסטרטגית יחידה במינה, גם ביחס לתעלת־סואץ וגם ביחס לצומת תחבורת־האויר שבין שלוש היבשות בעולם הישן. לדעתנו היה זה ענין בריטי חיוני שארץ־ישראל תהיה מדינה פורחת ומתקדמת, קשורה אתנו קשרי רצון טוב ורגשי־תודה, מסוגלה בשעת־הצורך להעמיד לרשותנו כוחות אדם וחמרים, שרק ישוב צפוף, מפותח וחדיש יכול להמציא. אילו היינו יודעים את הסכנות הצפויות לנו כיום – בכמה רצון ועוז נוסף היינו ממריצים את המדיניות שהאמנו בה אז! עכשיו, לאור הסכנות האיומות המרחפות עלינו, טראגי הוא לחשוב על השימוש שהיינו יכולים להשתמש כיום בכוחות האדם, הכשרון, היזמה, הנאמנות והאמונה – כי עד היום הנאמנות והאמונה היו עדיין קיימות – של יהודי ארץ־ישראל!

אלה היו הנימוקים אשר הצדיקו את מדיניותה של הצהרת־בלפור…"

הנימוקים בעד הציונות נתחזקו

אם אנו מתבוננים בשלושת הנימוקים האלה כיום, ארבע שנים לאחר הישמעם בפומבי בבית־הנבחרים הבריטי – אנו רואים שכל אחד מהם נתחזק עכשיו פי־כמה.

נימוק ראשון – צרת ישראל. לא רק לויד ג’ורג'³, בלפור ושאר חבריהם בקבינט, שנתן את ההצהרה, לא חלמו מעולם על אותה השתוללות מטורפת של רדיפות והשמדה, שציין לפני ארבע שנים אֶמרי, אלא גם אֶמרי לא יכול היה לפני ארבע שנים לתאר לעצמו למה עלולה להגיע השתוללות תלינית זו בארצות הכיבוש הנאצי. השואה האיומה הגיעה עכשיו לדרגה כזו שהפכה לסכנה חמורה ומרה לציונות גופה; היטלר עלול לסלק את “הבעיה המטרדת” ע"י השמדת יהדות אירופה. זוהי הסכנה הריאלית היחידה, הסכנה האיומה ביותר הנשקפה עכשיו לציונות. בלי עליה גדולה – מי יודע אם במוקדם או במאוחר גם גורל יהודי ארץ־ישראל לא יהיה כגורל יהודי פולין.

אולם אם תהיה שארית ליהדות אירופה, ואנו מקוים על אף הכל שתהיה, ואולי לא־קטנה, תעמודנה בסוף המלחמה האומות המנצחות, ובראש־וראשונה האומות האנגלו־סכסיות, בפני בעיה יהודית חריפה וטראגית כאשר לא היתה אף פעם.

במלחמת־העולם הראשונה היתה ארץ־ישראל רק חזון, ודרושים היו אנשי־חזון כלויד ג’ורג' ובלפור כדי לראות ששיבת־ציון של פזורי־ישראל תיתכן. גם בקרב היהודים היו רק מועטים אשר האמינו כי בני־גולה, עתיקי מעבודה, אדמה ומדינה מאות בשנים יהיו מסוגלים לבנות מולדת, אומה ועצמאות. במשך עשרים שנים אלו קם הדבר בחלקו ויֶהי. קם גרעין של אומה יהודית מעוּרה באדמת המולדת, בכלכלה ובתרבות ובהנהלה עצמית – צמח וגדל והפך כוח מַפרה בארץ ובעם. ותפקידה הראשון של מדיניותנו הציונית היא להביא לעולם, לדעת־הקהל של האומות, עתונותן, ממשלותיהן, את שתי העובדות הנצחיות: אסונה של היהדות המפרפרת ונאבקת בשארית יכולתה על קיומה, והיכולת שנתגלתה בארץ ישראל בעקבות המאמץ הציוני־חלוצי. מדיניות ציונית אינה נעשית רק בשיחות עם שליטים. העולם האנגלו־סכסי בנוי על דימוקרטיה חפשית פחות או יותר, ושליטים עלולים להתחלף, ודעת השליט בלבד אינה קובעת, ובלי תמיכת דעת־הקהל אין גם השליט הידיד והנאור מסוגל לתרגם את אהדתו לשפה מדינית־מעשית. ועל התנועה הציונית בכל הארצות להקנות לעמי אנגליה ואמריקה – ובמידת היכולת גם לעמי אירופה, רוסיה וסין – את דעת הבעיה היהודית כבעיה כפולה של עם מחוסר מולדת ועצמאות ושל המונים עקורים ונחרבים, והבנת הפתרון הציוני – שנתגלם מקצתו במפעל שביצענו עד עכשיו ושגנוז עדיין באפשרויות הגדולות פי־כמה. הנימוק הראשון שלפי עדותו של אמרי המריץ את מתן הצהרת־בלפור – כוחו עלה עכשיו גם מבחינת הצורך וגם מבחינת היכולת: החריפה הבעיה היהודית, הוכחה היכולת הציונית.

גם הנימוק השני – שליחות העם היהודי במולדת, לגבי הפרחת ארצות המזרח התיכון – נעשה עכשיו יותר ריאלי, מעשי ומורגש מבחינה כפולה: מבחינת הצורך והיכלת.

בסוף המלחמה הקודמת היתה עצמאות ארצות־ערב רק חלום פוליטי. סוריה, חצי־אי ערב, עיראק, מצרים האמינו שהדבר היחיד החסר להן – זהו שחרור מעול זר ועצמאות מדינית. מאז קמה סעודיה עצמאית. עיראק קיבלה עצמאות. במצרים בוטל הפרוטקטורט. גם סוריה היתה במשך שנים אחדות עצמאית למחצה. ואחרי כל אלה נתברר שכל המדינות הללו לא פתרו אף אחת משאלותיהן הפנימיות – שהן בשורה הראשונה שאלות משקיות, סוציאליות ותרבותיות, נוסף על שאלות המיעוטים. יחידים מבין מדינאים מרחיקי־ראות בארצות אלו מבינים כבר שעצמאות פוליטית בלבד אינה אלא פיקציה ואחיזת־עינים אם אינה מתבססת על עצמאות משקית ותרבותית, וששחרור משלטון זר נעשה ממשי רק כשהוא מיוסד על שלטון עצמי אמיתי, שלטון העם, ושמדיניות שלילית בלבד, מדיניות המכוונת נגד עול זר, בלי מדיניות חיובית המכוונת לביצור פנימי של העם – ביצור סוציאלי, כלכלי ורוחני, – מחטיאה את המטרה. עיראק, שזה יותר מעשרים שנה היא נהנית מעצמאות פורמלית, ושזה יותר מעשר שנים נתבטלו בה שרידי המנדט, לא הצליחה לפתור אף במשהו את הבעיות הקשות המטרידות מדינה זו – בעיית הבדואים, דלות הפלחים, ריבוי האדמה ומיעוט האוכלוסים, השקאה, הניגוד שבין הרוב השיעי והמיעוט הסוני השליט, בעיית הכורדים והאשורים, בריאות העם והשכלתו, שחיתות הפקידות, וכדומה. הוא הדין בסוריה ומצרים. ארץ־ישראל יהודית, רבת־אוכלוסים ועשירת כוחות משקיים, מדעיים, ארגוניים ותרבותיים, עלולה ליהפך לגורם רב־אונים בקידום ארצות אלו. משהו מיכולת זו כבר גילינו עד עכשיו. אולם רק ישוב יהודי גדול, מפותח, ועצמאי יהיה לאל ידו למלא במלוא התנופה את השליחות הגדולה לגבי המזרח התיכון, שמדינאים אנגלים גדולים הכירו בצרכה עוד במלחמה הקודמת.

ואשר לנימוק השלישי: ברכת ארץ־ישראל יהודית לאנגליה גופה – שימשה מלחמה זו ראָיה ניצחת. כשבריטניה נאלצה להילחם שוב על קיומה – ומלחמה זו נתפשטה על פני כל כדור הארץ, – הרי בחזית אחת מרכזית של מלחמה זו, בחזית המזרח התיכון, באה עזרה ממשית, נאמנה ויעילה רק מהישוב היהודי הקטן שבארץ קטנה זו. אילו היה כאן בראשית המלחמה לא ישוב של חצי־מיליון יהודים – אלא של שני מיליונים לפחות (ודבר זה לא היה מן הנמנע אילו מדיניות הבית־הלאומי היתה מבוצעת ביתר רצון ועוז ונאמנות), היה אולי כל מהלך המלחמה במזרח התיכון (ואולי לא רק במזרח התיכון) שונה ביסודו. היש צורך להוסיף שגורל העם היהודי היה אז שונה בתכלית?

הניגוד בינינו ובין מדיניות “הספר הלבן” הוא ניגוד שאין לגשר אותו, אולם אין זה ניגוד מוכרח, ואין זה ניגוד בינינו ובין אנגליה. אין כעם האנגלי המסוגל להבין מלחמה נגד מדיניות נפסדת, מלחמת עם קטן וחלש על קיומו, ואין עם כעם האנגלי היודע להשלים בכל לבו עם אלה שלחמו בו – למען שחרורם הלאומי. אנגליה העמידה אנדרטה לוושינגטון המורד⁴ בלבה של לונדון. בן־בריתה הנאמן ביותר של אנגליה ברחבי האימפריה שלא מהגזע האנגלי הוא הפלדמרשל סמאטס, אשר נלחם באנגלים במלחמת־הבורים. בהיסטוריה האנושית לא גילה אף עם אחד גניוס מדיני כעם האנגלי, ואפילו גניוס רומא העתיקה דהה לעומת הגניוס הבריטי. האנגלים יודעים להבחין בין התנגדות זמנית ובין קשרי־ברית היסטוריים, – ולאנגלים אפשר להסביר דברים הנראים אפילו לאנשים בתוכנו מעין תרתי דסתרי: התנגדות ללא רתיעה למדיניות “הספר הלבן” המלוא יכלתנו ותנופתנו המדינית ושיתוף־פעולה עם אנגליה במלחמה ובקביעת המשטר העולמי החדש לאחר המלחמה – לטובת העם היהודי, המזרח התיכון ובריטניה הגדולה.

ספק אם אנגליה שהיתה יכולה ורוצה לשלוט ביד רמה, בהישענה על כוחה הפיסי בלבד, היתה זקוקה לנו בארצות מזרח התיכון. אולם אנגליה שתרצה לרכוש את ידידות עמי־המזרח לשם פעולת־גומלין והנאת־גומלין, תוכל בלי־ספק להפיק תועלת רבה ממציאות ארץ יהודית רבת אוכלוסים ויכולת בתוך פינה זו שבכדור הארץ. שום גורם אחר לא יצלח לתווך בין המזרח ובין המערב, בין התרבות האנגלו־סכסית ובין התרבות המזרחית כאשר יצלח העם היהודי יליד המזרח וספוג תרבות־המערב. לא מיסיונרים ולא קומיסרים יהודים – אלא עם יהודי, עם עצמאי מעוּרה ומושרש במולדתו ישמש גשר של רצון טוב והבנה הדדית בין עמי המזרח התיכון ובין העולם האנגלו־סכסי והאירופי. אולם מיעוט יהודי לא ימלא שום תפקיד, לא בפתרון הבעיה היהודית ולא בהפרחת המזרח ולא בהקמת יחסי־גומלין בין המזרח והמערב. מיעוט יהודי ישמש רק גורם מרגיז ומפריע, גם בינם ובין הערבים וגם בינם ובין האנגלים. ותפקידה של המדיניות הציונית הוא להסביר לדעת־הקהל העולמית, ובשורה הראשונה לאנגלו־סכסית, כי הציונות הגדולה, כלומר עליה והתישבות יהודית בקנה־מידה ממלכתי גדול, באמצעים בין־לאומיים, ברשות העם היהודי עצמו ובתקופת־זמן קצרה ככל־ האפשר יש בה כדי 1) לפתור פתרון של קיימא את הבעיה היהודית, 2) להביא לידי התקרבות יציבה וממשית בין העם היהודי ובין העם הערבי, 3) לשמש גשר בין המזרח התיכון ובין המערב, 4) להבטיח את האינטרסים הבריטיים בפינה זו שבכדור העולם.

ניעזר בגורמים בין־לאומיים ויהודים לטובת הפתרון הציוני

אין להשתעשע בתקוה שהמלאכה העומדת לפנינו היא קלה. גם החלטת מפלגת־העבודה הבריטית לטובת בית־לאומי לעם ישראל – כבר הסברתי בפני הועדה המלכותית שבית־לאומי לעם ישראל הוא יותר ממדינה יהודית – אינה צריכה לעורר בנו תקווֹת מופרזות. גם העובדה שבראש הממשלה הבריטית עומד איש⁵ שהתנגד בשעתו בתוקף ל“ספר הלבן”, ושבממשלה משתתפים ידידים פוליטיים כאֶמרי, סינקלר, אטלי, קריפס ואחרים, אינה נותנת שום ערובה שהפתרון הציוני יבוא מאליו. “הספר הלבן” הוא מציאות פוליטית, ואם־כי ראש־הממשלה הנוכחי וכמה מחבריו התנגדו לו בשעתו, – הרי בינתיים הפך עובדה, ובאנגליה אין מזיזים בנקל עובדה קיימת. לא פסקה גם האורינטאציה האנטי־ציונית בכמה משרדים מרכזיים בלונדון, כי אורינטציה זו יונקת ממקור התנגדות הערבים, והתנגדות זו לא פסקה ולא תיפסק אולי בטרם תיהפך ארץ־ישראל עברית למעשה, – ועלינו לחפש עזרה וסיוע בכל מקום שיש למצוא אותם.

חבר־הלאומים נהרס עם פרוץ המלחמה, וספק אם יקום לתחיה בדמותו הקודמת. אולם לא בוטל עדיין באופן רשמי, ועדיין אנגליה שלטת בארץ־ישראל בתוקף מנדט של חבר־הלאומים, ומוסד זה לא אישר את “הספר הלבן”; להיפך, ועדת־המנדטים החליטה פה אחד ש“הספר הלבן” אינו מתישב עם המנדט כפי שהוא פּוֹרַש עד היום, והרוב בועדת־המנדטים קבע ש“הספר הלבן” אינו מתישב עם שום פירוש של המנדט. אמנם, אין נקודה משפטית מכרעת בויכוח מדיני, אבל אין לזלזל גם בעמדה משפּטית. לאחר המלחמה עלול גם נימוק משפטי נאמן לשמש פתח־חרטה לידידים שלנו באנגליה, וכשיוכשרו התנאים לבדיקת המדיניות מנימוקים פוליטיים – אפשר יהיה להיעזר גם בנימוקים משפטיים.

בחיפושינו אחרי גורמים מסייעים יש לזכור שהמען הפוליטי הראשון – המען החיצוני – הוא אנגליה עצמה. אנגליה תצא ממלחמה זו כמנצחת. אמנם לא תהא המנצחת היחידה. רוסיה ואמריקה ממלאות תפקיד אדיר במלחמה זו. אולם יש עובדה היסטורית כבירה לזכותה של אנגליה בלבד: היה זמן – לאחר כשלון צרפת – שאנגליה עמדה לבדה, בודדת, כמעט בלי צבא ובלי נשק יבשתי, מול האויב הנאצי, ובעמידת־גבורה זו הצילה לא רק את עצמה אלא את העולם כולו. עובדה זו המשמשת מקור של גאוה לאומית (מוצדקת) באנגליה, היא גם מקור של פרסטיז’ה וכוח פוליטי. ואם גם יתכן שהשפעת אנגליה במזרח הרחוק תופחת – הרי ברור שהשפעתה במזרח הקרוב והתיכון תישאר בעינה, ואולי תגבר. ובתקופה שלאחר המלחמה הרי תהיה אנגליה בעל־דברנו הישיר.

אולם אנגליה לא ניצחה ולא תנצח במלחמה זו לבדה, ועובדה זו תקבע להבא את מדיניותה החיצונית. במידה שאפשר לחזות מראש ענינים מדיניים, אפשר להניח כמעט בודאות מלאה, כי במדיניות החיצונית של אנגליה ישלוט קו ראשי אחד – ידידות עם ארצות הברית של אמריקה הצפונית. עוד מלחמת העולם הראשונה הוכיחה מהו משקלה של אמריקה, ומה חלקה בהכרעה בהתנגשות עולמית. אמריקה נצטרפה אז למלחמה כמעט בסוף והכריעה את הכף לטובת אנגליה וצרפת. אז היו על צדה של אנגליה גם יפּאן ואיטליה. במלחמה זו עומדת רק אמריקה ורוסיה – מהמעצמות הגדולות – על צדה של אנגליה. יפאן נמצאת במחנה הגרמני, וערכה של אמריקה במלחמה עלה עוד יותר – גם במלחמת אנגליה וגם במלחמת רוסיה. יתר על כן: לכל הפחות שלושה דומיניונים בריטיים – קנדה, אבסטרליה וניו־זילנד – נמצאים במסגרת הבטחון האמריקאי. בלי אמריקה אין כמעט שום אפשרות לאנגליה להגן על חברות אלו של הקומונוולט הבריטי – בפני אויב רציני כיפאן. ידידות אמריקה היא איפוא צורך חיוני בריטי, צורך ממדרגה ראשונה, ובלי ספק שזה יקבע את כיוונה של מדיניות אנגליה בעתיד.

אי־אפשר בודאות כזו לדבר על מדיניותה של אמריקה. לאחר מלחמת־העולם הראשונה שהוכרעה בכוחה של אמריקה – חזרו ארצות־הברית ונקטו במדיניות של “התבודדות מפוארת”. הפעם תומכות שתי המפלגות הגדולות – הדימוקרטים והריפובליקאים – במדיניות בין־לאומית ורואות את אמריקה כחלק בלתי־נפרד מיתר חלקי כדור הארץ, בין באירופה, בין באסיה ובין באפריקה. כל המדינאים המובהקים באמריקה בשעה זו מתנגדים לאיזולציה, ודעת־הקהל ברובה המכריע הכירה שהתבודדותה של אמריקה לאחר המלחמה הקודמת ועזיבתה את חבר־הלאומים של וילסון לנפשו היתה אחת העילות היסודיות למלחמת־עולם חדשה זו. ואעפ"כ אין להניח שמדיניותה הבין־לאומית של אמריקה לאחר המלחמה היא כמונחת בקופסה. אמריקה היא ארץ כבירה, בעלת ישוב עצום בלתי־מגובש, שהניגודים והשינויים בתוכו הם רבים ותכופים. ואי־אפשר לדעת מראש מה תהיה דעת־הקהל לאחר גמר המלחמה. אולם תהא המדיניות האמריקאית לאחר המלחמה מה שתהיה – ברור שמצד אנגליה יהיה הידוק קשריה עם אמריקה לאבן־פינה במדיניותה החיצונית. וכאן יש מפתח לגורם מסייע חשוב. באמריקה יש חמישה מיליון אזרחים שהם יהודים, וישוב יהודי זה הוא הכוח הפוטונציאלי הראשון – לאחר הישוב בארץ – שיש לנו בעולם בהיאבקותנו על עתידנו במולדת. יש להדגיש כוח פוטנציאלי, היולי. אין זה עדיין כוח מגובש, אקטיבי, והוא טעון הפעלה והדרכה, אבל הוא עלול לשמש אחד הגורמים אשר יכריעו בהתרוצצות שיש במדיניות האנגלית בין שתי האורינטציות – הציונית והאנטי־ציונית.

לפיכך מוטל עלינו באמריקה תפקיד כפול: כיבוש היהדות לציונות מדינית ורכישת עזרת הממשלה. כל אחד משניהם כשהוא לעצמו קובע ומכריע במידה רבה גם בלי השני. אם גם נניח שלא יעלה בידינו לרכוש את עזרתה המדינית של הממשלה האמריקאית – או מפני שממשלה זו לא תרצה ללחוץ על אנגליה, או מפני שלא תרצה להכריע בריב שבינינו ובין הערבים, או מפני שלא תרצה להתערב בענין לא־אמריקאי – גם אז יש ערך פוליטי כביר לכיבוש היהדות, כי אחרי מלחמה זו יהרהר משרד־החוץ בלונדון פעם ושתים בטרם יתן הסכמתו לצעד ולהכרעה העלולים להרגיז חמישה מיליון אזרחי־אמריקה, וביחוד חמישה מיליון כאלה שיש להם, לרגל שורה של נסיבות, משקל פוליטי גדול יותר מאשר יש לחמישה מיליון אחרים. כל זמן שאמריקה היא ארץ דימוקרטית ודעתו של כל אזרח באה לידי ביטוי ביום ההצבעה אין ענין לאנגליה שעל השונאים המרובים שיש לה באמריקה – האירלנדים, הגרמנים, האיטלקים ושאר הקתולים – יתוַסף עוד אלמנט חרוץ, נאור, מרוכז בערים ובמדינות־מפתח ורב־השפעה בעתונות, המונה חמישה מיליון נפש. כי אנגליה תיזקק לאמריקה עוד ימים רבים. ומשום כך כיבוש יהדות אמריקה לציונות, גם אם אינו מוליך ל“כיבוש” הממשלה האמריקאית, – יש לו ערך מדיני רב.

ברור שעמדת היהדות כשהיא לבדה אינה קובעת עדיין את עמדת הממשלה האמריקאית, אם־כי בענין יהודי שמור ליהדות משקל רב – לפעמים מכריע – בעיצוב דעת־הקהל האמריקאית; ואין ספק שדעת הממשלה האמריקאית – ותהא אשר תהיה מדיניותה החיצונית לאחר המלחמה – תהיה שקולה בעיני הממשלה האנגלית כנגד כל דעת ממשלה אחרת שהיא בעולם, לרבות דעת מושלי־ערב.

בתקופה שלפני המלחמה מילאו גם מדינות־אירופה תפקיד לא קטן במדיניות הציונית. יתכן שכמה ממדינות אלו ישובו לתחיה – ולהשפעה בין־לאומית. גורלן של מדינות פולין, צ’כוסלובקיה, רומניה עדיין עטוף ערפל, כי אין יודע מה יהיה גבולותיה המערביים של רוסיה המנצחת.

ברוסיה הסוביטית נמצא הקיבוץ היהודי הגדול ביותר באירופה. יהדות רוסיה היתה הגורם המדריך של העם היהודי לפזוריו עד המהפכה הבולשביסטית. מאז נכרתה מגוף האומה היהודית ואינה מסוגלה, לרגל המשטר המדיני שבו היא חיה, לפעול על דעת עצמה, אפילו במידה המצומצמת שדבר זה ניתן לקיבוצי יהודים בשאר ארצות הגולה. עמדת היהדות הרוסית נקבעת לחלוטין ע"י השלטון, ואין ליהודי רוסיה כל אפשרות להשפיע במשהו על עמדת ממשלתם. לפני המלחמה התיחס הקומוניזם – והקומוניזם חי מפי שליטי רוסיה – באיבה לציונות ולמפעל היהודי בארץ. בימי המהומות קיבל המופתי והכנופיות הטירוריסטיות שלו ברכת המפלגות הקומוניסטיות (וגם של הקומוניסטים היהודים). שליטי רוסיה גילו לא־פעם את גמישותם הרבה בענינים בין־לאומיים, הקו של רוסיה הסוביטית לפני המלחמה אינו מחויב להישאר גם לאחר המלחמה, והתנועה הציונית חייבת לשקוד על כל אפשרות להסביר את דבר הציונות לשליטי רוסיה ונציגיה.

אין התנועה הציונית רשאית להתעלם גם מגורמים שחשיבותם פחותה, כגון סין ומדינות אמריקה הדרומית, נוסף על ממשלת־הגולה של בעלי־הברית הלוחמים. אולם הגורם המכריע בשאלת ארץ־ישראל לאחר מלחמה זו יהיה העולם האנגלו־סכסי: בריטניה הגדולה והדומיניונים מצד אחד, אמריקה הצפונית מצד שני.

ונשאלת השאלה — אחת השאלות המרכזיות בהתוָיית קו־פעולתנו המדיני: – מהי המדיניות הציונית שיש לה סיכויים להצלחה באנגליה ואמריקה?

“פשרה שקולה” שאינה פותרת דבר ומגדילה סבך ומשטמה

לפני כשנה פירסם ד“ר מגנס בקובץ אמריקאי מאמר בשם “לקראת שלום בארץ־ישראל”, שבו הוא קורא לאמריקה להכריע בריב שבין היהודים והערבים בארץ. ד”ר מגנס היה כידוע מחסידי הסכם יהודי־ערבי וגם האמין כל השנים באפשרותו של הסכם זה, לא לאחר שיבוצע דבר הציונות, אלא כמכשיר ותנאי קודם לביצועה. הוא גם ניסה לא פעם, על דעת עצמו ולפעמים בשותפות עם חבריו־לדעה, לנהל משא־ומתן עם מנהיגים ערבים בארץ ובארצות שכנות. מתוך נסיונו או מתוך נסיבות הזמן הגיע ד“ר מגנס לידי מסקנה שאין כל סיכוי עכשיו להסכם יהודי־ערבי, ואינו רואה פתרון לשאלת ארץ־ישראל בזמן הקרוב אלא מתוך הכרעה חיצונית — לדעתו, בעיקר הכרעה אמריקאית — והוא מציע לאמריקה תכנית של הכרעה. הוא מציע לא לתת לערבים כל מה שהם רוצים — הפסקה גמורה של העליה היהודית והקמת מדינה ערבית; לא לתת ליהודים כל מה שהם רוצים — עליה לפי מכסימום יכולת־הקליטה ומדינה יהודית, אלא “פשרה שקולה”, שאם יהיה צורך בכך “יכפו אותה על שני הצדדים”. והוא מזהיר את קוראיו ש”אם ארצות־הברית תיגָררנה לתוך מצב קשה ומתוח" – ולדעתו הן חייבות להיגרר לתוכו – “עליהן לדעת מראש שתפקידן לא יהיה פשוט ואין עליהן לקבלו בקלות. הן יכולות להסתבך במחלוקת ואף במשׂטמות הנראות כבלתי־נפרדות כמעט מהבעיה הארצישראלית”.

מהי הפשרה השקולה שאמריקה נתבעת לכפות אותה על היהודים והערבים גם מתוך הסתבכות במחלוקת ומשטמה? שלושה הם יסודות ה“פשרה”, לפי מגנס: א) “איחוד ארץ־ישראל, עבר הירדן, סוריה והלבנון לפדרציה כלכלית ומדינית”. ב) “משטר דו־לאומי שיעניק לפי החוקה זכויות וחובות מדיניות שוות גם לאומה היהודית וגם לאומה הערבית בלי להתחשב ברוב או במיעוט” (“שויון” זה חל רק על ארץ־ישראל, ולא על הפדרציה המרובעת). ג) “אין להסכים לגזירה המפסיקה בשרירות־לב את העליה לארץ־ישראל. זוהי הסיבה העיקרת שבגללה היו היהודים מאוחדים בהתנגדותם ל”ספר הלבן" משנת 1939" – – “כשתוקם הפדרציה לא תהא עוד לשאלת המספרים בארץ־ישראל חשיבותה הנוכחית” – – ו"על סמך ההנחה שהפדרציה אפשרית ורצויה, יוכלו אלפים רבים של פליטים יהודים למצוא מקום בארץ־ישראל ובשאר ארצות הפדרציה (בלי להרחיב את הבית־הלאומי היהודי אל מעבר לגבולות ארץ־ישראל").

“אם מאיזו סיבה מדאיבה שהיא לא תוקם הפדרציה, תהיה שאלת העליה לארץ־ישראל לבדה – – מסובכת הרבה יותר – – ועלינו להציע במקרה זה שלמשך תקופה של עשר שנים יחושב מספר העולים היהודים באופן שבסוף השנה העשירית יהווּ היהודים לא יותר מארבעים אחוז למאה מהאוכלוסיה הכללית”.

הקַוים היסודיים של תכנית־פשרה כזו יכילו שתי הגבלות: האחת – שככל שיהיה יחס האחוזים והאורך של תקופות קבועות אלו, לא תורשה האוכלוסיה היהודית לעולם לעלות על מחציתה של האוכלוסיה כולה; והתנאי השני הוא שמיכסת העליה לא תחולק לפי חשבון מדויק לחלקים שָוִים מדי שנה בשנה, אלא שהמידה האפשרית מבחינה כלכלית תוכל להינתן בשנים הראשונות לאחר גמר המלחמה בהתחשב עם טלטוליהם האיומים של אלפי יהודים.

לא כל החולקים על תכנית־ירושלים (“בילטמור”) שנתקבלה על־ידי התנועה הציונית מסכימים בכל להצעת ד“ר מגנס. אולם הם יחד עם ד”ר מגנס סבורים שבלי ויתור גמור על עליה עברית לא יתכן עכשיו הסכם יהודי־ערבי, ודרושה מפני זה הכרעה חיצונית, אולם ההכרעה לא תיתכן על יסוד עליה יהודית גדולה, בלתי־מוגבלת מבחינה פוליטית, ומתוך כך לא תיתכן מדינה יהודית. האנגלים והאמריקנים לא יקבלו לא את טענת הערבים במלואה ולא את טענת היהודים במלואה — ולכן, אומרים הם, עלינו להציע דבר־מה שבאמצע.

לא אעמוד כאן על השאלה המתבקשת מאליה: היות ו“אמצע” אינו אלא מושג יחסי, ונקבּע על־ידי הקצָווֹת, הרי ה“אמצע” שאנחנו נציע יהפָך מיד לקצה, והפשרה תחול על אמצע חדש, בין ה“אמצע” שלנו שנעשה קצה ובין הקצה של הערבים. ואם נציע את האמצע החדש – יהָפך מיד לקצה, והפשרה תחול על אמצע חדש, בין ה“אמצע” שלנו שנעשה קצה ובין הקצה של הערבים. ואם נציע את האמצע החדש – יהָפך אף זה לקצה, וכן בלי סוף. לא קריעת הצפון מעֵבר לראש־הנקרה, לא קריעת הדרום מעבר לרפיח, ולא קריעת עבר־הירדן – אף אחד מהניתוחים הקשים האלה לא המעיט את התנגדות הערבים לשיוּר המעט שנשאר בתחומי הבית־הלאומי. – ואף גזירת הקרקע לפי “הספר הלבן”, שאסרה גם את תשעים וחמישה האחוזים הנשארים – לא הניחה את דעת הערבים.

ודין שטח האדמה כדין שיעור העליה. ברגע שהתכנית הציונית תצטמצם בשיעור־עליה מוגבל מבחינה פוליטית, כהצעת ד“ר מגנס וה”איחוד"⁶ – ויהיו השיעורים אשר יהיו – תתרכז כל ההתנגדות הערבית לעליה זו, ואם אנגליה ואמריקה עלולות להכריע רק לטובת פשרה ממוצעת שבין תביעת הערבים ובין תביעת היהודים – נעשית כל תכנית מדיניות ציונית בלתי־מעשית ואילוֹזוֹרית.

אולם יש לבחון את ההנחה של ד"ר מגנס וחבריו ביסודה: הנכון הדבר שרק ציונות קצוצה ומעוטת־דמות עלולה להתקבל על דעת המדינאים באנגליה ובאמריקה?

ד“ר מגנס צודק באמרו שגם אם אמריקה תכריע על יסוד “פשרה שקולה” – כלומר עליה מוגבלת וקצוצה – תיתקל בהתנגדות ערבית ותסתבך במחלוקת ומשטמה, ויהיה הכרח לכפות את הפתרון על הערבים. אבל יש לשאול: לשם מה תכפה אמריקה על הערבים פתרון ממין זה? לשם מה תיכנס בריב עם ערבי ארץ־ישראל, מדינות־ערב והעולם המוסלמי – שבהם מפחידים אותנו שוללי “תכנית ירושלם”? איזו מן הבעיות תיפתר על־ידי הכרעה כזו? מה יתן פתרון כזה לארץ, לערבים, ליהודים? במקום שש מאות אלף יהודים יהיו כאן שמונה מאות או מיליון יהודים ריבוי של ארבע מאות ואפילו רק של מאתים אלף יהודים, אינו מילתא זוטרתא. אבל במה ישַנה דבר זה את מצבו של העם היהודי בעולם, שאסונו הוא – היותו מיעוט בכל מקום. כיצד יפתור ריבוי קפוא זה שאלת פּליטי ישראל? והציונות שומה עליה לפתור בעיה כפולה זו – הבעיה ההיסטורית של עם מחוסר־מולדת שהוא מיעוט בכל מקום, ובעיית החורבן היהודי בימינו. אפילו בעיית הישוב היהודי בארץ לא תיפתר על־ידי כך. גם אם נהיה שמונה מאות או מיליון אין בטחון לקיומנו, אין בטחון למשקנו, אין בטחון לתרבותנו כל זמן שנישאר מיעוט וגידולנו יופרע מנימוקים פוליטיים חיצוניים, – כי במה יעמוד מיעוט יהודי כזה הנתון לחסד של אימפריה ערבית (ותקראו לה בשם פדרציה)? האם לא יהא זה ישוב שירגיז את הערבים ויעורר בהם שנאת ישראל יותר מכל ישוב יהודי אחר בעולם? כלום ישתנה כאן “החוק” האנטישימי שפעל בכל ארצות הפיזור ובכל הדורות –שאם מספר היהודים עולה על אחוז מסוים אין עם הרוב סובל אותו? האם יש בהכרעה מעין זו כדי לפתור לכל הפחות בעיית ארץ־ישראל? היביא פתרון כזה שקט ומנוחה לארץ? ישוב יהודי קפוא של מיעוט ניכר בגודל 40 – 50 אחוז או אפילו שקול כנגד הישוב הערבי אינו פותר אלא מסבך ומחריף את הבעיה הארצישראלית. הקפאה זו של יהודים וערבים ביחס של 40־ 60 או 50 – 50 פירושה מתיחות פוליטית מתמדת בקרב היהודים והערבים כאחד, הגדלת הפחד ההדדי, וקרקע פורה להתנגשות וסכסוכים בלתי־פוסקים. המופתי הכריז בפני הועדה המלכותית שאין הערבים מוכנים “לעכּל” אפילו 400,000 היהודים שנמצאו אז בארץ. ו”מאורעות" הלבנון בשנת 1860⁷ ומאורעות עיראק (טבח האשורים, אבגוסט 1933) – כשהערבים ניסו להיפטר משכניהם הנוצרים בדרכים שהומצאו לאו־דוקא ע“י היטלר; ו”מאורעות" ארץ־ישראל גופה בשנת 1936־ 1939 אומרים משהו. ומי תמים ויניח שהיהודים עצמם ישלימו עם מצב המונע אותם להביא ארצה את בניהם, הוריהם, קרוביהם ובני־עמם המסתערים למולדת היהודית האחת בעולם ובהיסטוריה. תהיה אמנם הכרעה של אנגליה ואמריקה: עד מספר זה תגיעו ולא תוסיפו. אבל כלום יתכן שלאחר הגיע מספר זה לארץ – ישכיבו היהודים את עצמם ברצון במיטת־סדום זו? האם לא יתפרצו יהודים נוספים לעלות ארצה – ובני הישוב כלום לא יעזרו להם?

“פשרה שקולה” זו של ד"ר מגנס וחבריו אינה פותרת ולא כלום, אלא מוסיפה בעיות חדשות. היא מגייסת בארץ מתיחות מזוינת – מצב של מלחמת־אזרחים מתמדת. היא מגדילה את המתיחות במזרח התיכון, ומגבירה את התמרמרות היאוש בקרב בעם היהודי בעולם. – היכן ההגיון המדיני, המוסרי, המעשי של הכרעה ממין זה?

“הספר הלבן” אמר בפשטות: מה שנעשה בעבר – נעשה; היהודים שנכנסו – נכנסו; מעכשיו אנו מפסיקים כל עליה ואוסרים למעשה כל התפשטות יהודית בארץ. מדיניות זו היתה עשויה להחניק את היהודים – אבל לכל־הפחות באה לתת סיפוק לערבים. יש שליש יהודים – וחסל! אף יהודי אחד לא יתוַסף! מגנס וחבריו אינם מקבלים מדיניות זו, ומאמינים שגם אנגליה ואמריקה לאחר המלחמה לא ימשיכו במדיניות זו, ויפתחו שוב את הדלת לעליה יהודית – לעליה מוגבלת – גם אם יהיה צורך לכפות לשם כך את הערבים. אבל מגנס וחבריו לא יוכלו בשום אופן להסביר לשם מה יעשו זאת האנגלים והאמריקנים? פשרה היא טובה כשהיא מסלקת קשיים משני צדדים או לכל־הפחות מצד אחד ומניחה דעת המעונינים. פשרה זו שמציע מגנס תגדיל את הקשים מכל הצדדים ולא תניח דעת מישהו, ומבחינת סיכוי ההצלחה אין לה כל יתרון על “תכנית ירושלים”, אלא להיפך.

ציונות גדולה הפותרת בעיות גדולות — סיכוייה גדולים יותר להצלחה

אולם השאלה חוזרת: היש סיכויים לפתרון הציוני המלא, הגדול? כבר נאמר שאין בכוח היהודים עכשיו להפוך את ארץ־ישראל למדינה יהודית בלי עזרה חיצונית, בין־לאומית. אין איש יכול להבטיח לעצמו, או לאחרים, שעזרה זו תבוא, ותבוא בזמנה, ובשלמות. ואילו היתה הציונות נעגנת לבטחון מראש שאחרים יסייעו בידה — ועד שתהיה בידה ערובה זו לא היתה מתחילה לפעול, – היינו עומדים עכשיו במקום שעמדנו בה לפני שבעים שנה, כלומר בעירום ובחוסר־כל. אבל מאידך גיסא חייבת המדיניות הציונית לשאול את עצמה: המטרה שאנו מציגים לעצמנו, לא לעתיד רחוק בלתי־נראה אלא לתקופתנו זו – היתכן שתושג? רק נביאים ושוטים מסוגלים לומר בבטחה: “תושג” או “לא תושג”. די למדיניות אם היא בטוחה שהדבר הרצוי הוא בגדר האפשרות. והשאלה היא: התיתכן הכרעה מדינית על בסיס “תכנית ירושלים”?

התשובה נתונה בשני שיקולים:

א) שיקול היסטורי. כבר ניתנה פעם הכרעה כזו מצד אנגליה ואמריקה – בסוף המלחמה הקודמת. גם אז נתרוצצו שתי אורינטציות – ציונית ולא ציונית. בראש האורינטציה האנטי־ציונית בקבינט הבריטי עמד יהודי – ששימש אז מיניסטר לעניני הודו. ונפלה הכרעה. מה היה טיבה של ההכרעה? מיעוט יהודי בארץ? עליה מוגבלת? מדינה דו־לאומית? – לא. הנשיא וילסון, השותף האמריקאי להצהרת־בלפור, אמר במפורש ובפשטות “קומונוולט יהודי!” מה אמר הקבינט הבריטי? מה היתה כוונת הצהרת־בלפור ומשמעותה המדינית? על כך יש עדות מוסמכת ומובהקת של ועדה מלכותית בריטית אשר בדקה כל התעודות וגבתה עדות מאת מחבּרי ההצהרה, בתוכם לויד ג’ורג' ווינסטון צ’רצ’יל – ראש־הממשלה שניצח במלחמת־העולם הראשונה, וראש־הממשלה המנצח במלחמת־העולם השניה. והועדה המלכותית קבעה שני דברים: 1) ארץ־ישראל הנזכרת בהצהרת־בלפור, כוונתה היתה לא ארץ־ישראל המערבית בלבד, אלא הארץ בגבולותיה ההיסטוריים; 2) “הבית־הלאומי” הנקוט בלשון ההצהרה כוונתו היתה — אפשרות של מדינה יהודית. אפילו “הספר הלבן”, לא התכוון למנוע התהוות רוב יהודי והקמת מדינה יהודית. כי לדעת הגויים רוב יהודי פירושו מדינה יהודית, ויהיו המשטר וצורת השלטון במדינה אשר יהיו.

אלה היו טיבה ומובנה של ההכרעה במלחמה הקודמת. מובן שאין ההיסטוריה מוכרחה לחזור, אולם הטענה שהכרעה כזו נפלה אז מפני שהקבינט לא ידע על מציאות הערבים או על התנגדותם האפשרית של הערבים – כבר הוזמה והופרכה על־ידי אֶמרי ואחרים. ואנו באים עכשיו לתבוע מאנגליה ומאמריקה לקיים את אשר התחייבו אז.

ב) אולם תביעתנו נשענת לא רק על הבטחה והתחייבות שניתנו פעם. יש הגיון פוליטי מחודש בתביעתנו, ודוקא בתביעה של ציונות גדולה, ממלכתית. איש לא יוכל לערוב שמאמצינו באנגליה ואמריקה יצליחו מיד או יצליחו בכלל, ויתכן שאנו עומדים בפני היאבקות קשה וממושכת; אבל גם על דעת הגורמים המכריעים מכל ציונות אחרת, כי רק הציונות הגדולה פותרת בבת־אחת את שלוש הבעיות הקשות הקשורות בעם ישראל ובארץ־ישראל:

1) הבעיה ההיסטורית של העם היהודי המחוסר מולדת;

2) הבעיה של מצוקת המוני ישראל באירופה וארצות אחרות בתקופה זו;

3) הבעיה הפנימית של ארץ־ישראל — הניגוד בין יהודים וערבים בשאלת העליה.

מהו תכנה ועיקרה של הציונות הגדולה? לא נוסחה מדינית זו או אחרת – אלא יצירת עובדה, כלומר לא הכרעה מילולית, אלא הכרעה במעשה: העברה יהודית רבתי ומהירה לארץ־ישראל מיד לאחר המלחמה, דוגמת העברת היוָנים מאנטוליה ליוָן אחרי מלחמת יוָן תורכיה לפני עשרים שנה… בפני המדינות המנצחות, ובראש־וראשונה בפני אמריקה, תעמוד לאחר מלחמה זו תעודה ענקית לפרנס עשרות מיליונים אוכלוסים בארצות הנהרסות והמדולדלות באירופה, ובתוכם גם השארית היהודית שתינצל מחרב היטלר. האמצעים אשר ידָרשו להעביר את היהודים לארץ ולהיאחזותם בחקלאות, בחרושת במלאכה וכל משלוח־יד אחר – יהיו רק חלק־מה מהאמצעים אשר ידָרשו להקמת הריסות המלחמה בארצות שונות. עם הכפלת הישוב היהודי – ובאמצעים בין־לאומיים הדבר ניתן להיעשות בזמן הקצר ביותר, – נפתָּר ביסודו הקושי הפוליטי בארץ. לאחר שיתוַסף המיליון היהודי הראשון בארץ – יש אפשרות לסדר את המשטר בארץ בדרך הטבעית ביותר, מתוך סילוק כל הניגודים הפוליטיים העומדים עכשיו בין יהודים וערבים. וכשיוקם בארץ שלטון (הכוונה לשלטון הפנימי, ותהא המסגרת הבין־לאומית מה שתהיה) שיש ברצונו וביכלתו לפתח במידה המכסימלית והמהירה את כל אפשרויותיה הגנוזות של הארץ – ורק שלטון יהודי יהא לו רצון זה – נוצרת הערובה הממשית להמשך של עליה והתישבות, ללא כל הפרעות וסייגים מדיניים, אשר תפתור במלואה ולחלוטין את הבעיה היהודית משתי בחינותיה – הבחינה ההיסטורית והמציאותית. המזרח התיכון יתעשר בכוח מַפרה ומקַדם שעלול לפתוח פרק חדש בתולדות ארצות אלו, דלות־היכולת ועשירות־הסיכויים. העם הערבי ירכוש לו ידיד ובן־ברית נאמן אשר יסייע לו להתנער משפלותו הכלכלית והרוחנית מתוך עבודת־גומלין ושותפות־אינטרסים אשר יהיו לברכה גם ליהודים וגם לערבים כשני כוחות שווי־זכויות, שיש ביניהם לא תלות אלא זיקה־הדדית.

הגורם הערבי

ובזה אני בא לגורם הערבי. רבים אולי יתרעמו ויתפלאו למה נדון הגורם הערבי רק לאחר הגורם האנגלי והאמריקאי, והרי הגורם הערבי הוא קודֵם וקובע גם את מדיניותה של אנגליה, ואולי גם של אמריקה במזרח התיכון. יש להודות: מבחינת הנצח הגורם הערבי קודם. הערבים קדמו בארץ־ישראל ובארצות השכנות לאנגליה ואמריקה, וּוַדאי ישָארו כאן לאחר שכל המדינות הזרות יסתלקו מכאן לגמרי. ברם, אין דין הפוליטיקה כדין המטפיסיקה. אין נצח במדיניות. יש רק זמן קצוב ומסוים פחות או יותר שמכריע במאורעות פוליטיים כמו במאורעות אישיים.

פרק־הזמן הקובע את גורל הציונות הוא זמן היהפכו של הישוב היהודי ממיעוט לרוב. בפרק זה לא הערבים אלא האנגלים (והאמריקנים) יהיו המכריעים. הערבים ישמשו רק גורם־משנה. הערבים לא הזמינו את האנגלים לבוא למצרים, אף לא לעיראק ולארץ־ישראל. ואם־כי הכיבוש הזמני במצרים נמשך כבר למעלה מששים שנה ברור שיום יבוא ומצרים תהיה עצמאית בהחלט. כיבוש ארץ־ישראל על־ידי האנגלים הוא הרבה יותר צעיר, והחל רק בשנת 1917, ואולי לא ימָשך ככיבוש ה“זמני” במצרים. אבל מה שקרה כאן בפרק־זמן מבחינה ציונית, הוא חשוב ומכריע ממה שקרה פה במשך מאות בשנים. בסוף 1918 היו כאן 58,000 יהודים, בסוף מלחמה זו יהיו כאן 580,000 יהודים. אין צורך לחכות עד שמספרנו יגדל שוב פי־עשרה בעשרים וחמש השנים הבאות. אם בהכרעת אנגליה ואמריקה יוגדל לאחר תום המלחמה מספרנו רק פי־שלושה – או אפילו רק פי־שנים, ולשם כך דרוש רק זמן קצר מאוד, – עוד נהיה רחוקים גם אז מביצועה המלא של הציונות, אולם בסיסה המדיני יהיה שונה תכלית שינוי: הציונות תעמוד אז לגמרי על רגליה־היא, על רגלים יהודיות. לשם מַעבר זה, הקובע הכל, אנו זקוקים לעזרה אנגלית־אמריקאית, ומַעבר זה לא יעָשה בהסכם ערבי – ללא עזרה אנגלית־אמריקאית.

גם האידיאולוגים של “איחוד”, “עליה חדשה” והשומר הצעיר אינם מאמינים עוד שהסכם ערבי – בלי שנתחייב על מיעוט נצחי ועל עליה קצוצה – הוא מעשי עכשיו, ואין הם תולים את המשך הפעולה הציונית בתנאי של הסכם. להיפך, כולם מכירים שבתקופה זו דרושה הכרעה. ואם יש צורך בהכרעה – יש לפנות למכריע.

את כשלון רעיון ההסכם אני מציין בצער רב, הייתי בעצמי ממטיפי ההסכם, לפני שנשלחתי מטעם התנועה לעסוק במדיניות הציונית, וניסיתי לבוא בדברים עם הערבים בארץ ובארצות השכנות, לאחר שהוטל עלי להשתתף בהנהלת ענינינו המדיניים. אולם למדתי מהערבים שאין הם רואים אותנו כאשר אנו רואים את עצמנו, ועוד פחות הם רואים את עצמם כאשר אנו רואים אותם וכאשר אנחנו היינו רוצים שיראו את עצמם.

גם ערבים אלה הנהנים בעצמם כיחידים ממפעלנו הציוני וגם אלה שמכירים בברכת מפעלנו גם בלי הנאה עצמית, אינם רוצים, כערבים, בברכה זו, מפני שאינם רוצים את העליה היהודית המביאה אותה, ואינם רוצים את העליה היהודית מפני שהם רוצים שארץ זו תישאר ערבית כאשר היתה, אם גם לא מאז ומעולם, אבל במשך מאות בשנים. לא כולם השלימו גם עם היהודים שישנם פה כבר למעשה, ואלה שהשלימו — השלימו רק עם העובדה הקיימת, הסטטית, ולא עם זו הדינמית. יש בודדים שנכונים להשלים עם כליה מוגבלת – מתוך פחד שהיהודים יקבלו מהאנגלים והאמריקנים הרבה יותר. הטוענים שהערבים קובעים את מדיניותה של אנגליה לגבי ארץ־ישראל. – אינם רואים שאנגליה קובעת הרבה יותר את מדיניותה של הערבים לגבי היהודים. אם תינטל האפשרות של התערבות אנגליה, אמריקה או מעצמה גדולה אחרת בשעה זו – לא ימָצא אף ערבי אחד אשר יסכים אפילו לעליה יהודית של בודדים, וארץ־ישראל תיהפך מיד – במידה שהיהודים בכוחם־הם לא יפריעו לכך – למדינה ערבית אשר מעמד היהודים בתוכה לא יהיה שונה ממעמד היהודים בעיראק או בתימן.

בלי עזרה והשפעה מכוונת מצד אנגליה ואמריקה אין בתקופה זו כל אפשרות של הסכם יהודי־ערבי על בסיס ציוני. אבל אין זאת אומרת שאין עכשיו מה לעשות בשטח הערבי.

המלחמה השתיקה לזמן רב את האקטיביות הפוליטית בקרב הערבים. רוב הערבים בארץ־ישראל ובארצות השכנות, רוב המנהיגים הערבים בכל המזרח התיכון, תלו את תקוותיהם בנצחונו של היטלר וציפו לפלישה נאצית־פאשיסטית. עם המכות הקשות שניתכו על ה“ציר” בחזית אפריקה הצפונית נתערערה העמדה הפּרוֹ־נאצית, אולם המנהיגים הפּרוֹ־נאצים נשארו גם עכשיו מנהיגי דעת־הקהל הערבית. מתחילה ריאורינטציה פוליטית בעולם הערבי. המחשבה הערבית מתחילה להסתגל לרעיון של נצחון אנגלי־אמריקאי. השליטים בשתי הארצות שקיבלו את עצמאותן מידי האנגלים – מצרים ועיראק –נשענים יותר על כידונים בריטיים מאשר על תמיכת עמם. והאיניציאטיבה הפוליטית במזרח התיכון יותר משהיא בידי מנהיגות ערבית – היא בידי השלטון הבריטי, אף בענינים שנוגעים לעמי־ערב בלבד.

ובתקופת־מעבר זו עלינו להבהיר לעצמנו שלוש שאלות, אשר לא הוגדרו עדיין ב“תכנית ירושלים”:

א) מה יהיה מעמד הערבים בארץ־ישראל יהודית, במדינה יהודית?

ב) מה יהיו יחסיה של ארץ־ישראל יהודית לארצות השכנות?

ג) מה יהיו היחסים בינינו ובין הערבים בתקופה־המעבר – עד שתבוצע “תכנית ירושלים”?

כשנתקיים בחודש מאי שנת 1939 בפרלמנט האנגלי ויכוח על “הספר הלבן”, הסביר מלקולם מקדונלד, שאם־כי היהודים יהיו רק מיעוט במדינה הארצישראלית, לא יותר משליש – אפשר להבטיח בערובות קונסטיטוציוניות את מעמדם וזכויותיהם כיהודים וכקיבוץ לאומי. קם נויל בייקר, מצירי מפלגת־העבודה, ושאל אותו שאלה בזו הלשון: “ידידי הנכבד מאוד הסביר כי ערובות קונסטיטוציוניות יבטיחו את מעמד היהודים כשיהיו מיעוט, – האם הוא מוכן להסביר לנו מדוע אותן הערובות הקונסטיטוציוניות לא יבטיחו את מעמד הערבים כשהיהודים יהיו רוב?” מקדונלד לא ענה על שאלה זו; התנועה הציונית אינה יכולה עוד להימנע מתשובה לשאלה זו, לאחר שכל המפלגות הציוניות רוצות ברוב יהודי בארץ בזמן הקצר ביותר, ואפילו מאיר יערי הכריז בוַעד הפועל הציוני, שהוא מצטרף לרצון זה – ואין השומר הצעיר, כידוע רוצה בדברים שלא ניתנו להתגשם – הרי מחובתו לומר לעם היהודי, לעולם הערבי ולדעת־הקהל באירופה ובאמריקה כיצד אנו רואים את המשטר בארץ, כשרוב תושביה יהיו יהודים, לכשתקום מדינה יהודית.

התשובה שיש לתת היא בת ארבעה סעיפים:

א) שלטון דימוקרטי מיוסד על שויון גמור של כל התושבים ללא הבדל דת ולאום;

ב) אבטונומיה מלאה לכל העדות בארץ בעניניהן הפנימיים – דתיים, חינוכיים וכדומה;

ג) שלטון עצמי בכפר ובעיר (אבטונומיה מוניציפלית ממשית);

ד) השוָאה מודרגת של כל תושבי הארץ ברמת־החיים הכלכלית, הסוציאלית והתרבותית.

בארבעה סעיפים אלה יש להשלים את “תכנית ירושלים”.

שני גורמים יחייבו ארץ־ישראל יהודית להיות למופת ביחסה למיעוטים (לאחר שהיהודים יהוו רוב בארץ): א) מציאות קיבוצים יהודים בגולה, ב) מציאות ארצות ערביות בשכנות הארץ.

לעם היהודי בארץ יהיו בני־תערובת בכמה מהארצות בעולם, והערבות הישראלית תחייב להתנהג עם המיעוטים בצדק מוחלט, לבל ניתן פתחון־פה לאנטישמיות. גם הצורך הכלכלי והפוליטי לעמוד בקשרי־ידידות עם הארצות השכנות יהַוה ערובה אובייקטיבית לזכויות המיעוט הערבי בארץ. מעמדם של הערבים בארץ־ישראל ישמש בלי־ספק קנה־מידה לארצות השכנות ביחסיהן ליהודים.

מה תהא מסגרת יחסיה של ארץ־ישראל לארצות השכנות? מדובר על פדרציה, אחדות, ברית ערבית כללית. יש מדברים על פדרציה מרובעת: סוריה, לבנון, עבר־הירדן וארץ־ישראל. יש מציעים פדרציה של סוריה מאוחדת עם עיראק וסעודיה, ויש מוסיפים גם מצרים. הממעיטים מציעים רק ברית כלכלית ותרבותית של כמה מארצות־ערב. עד כמה שהדבר נוגע לארצות־ערב – מחוץ לארץ־ישראל – אין זה ענין יהודי ואין אנו נתבעים לקבוע את יחסנו השלילי או החיובי. אחדות ערבית תקום – כשתקום – על־ידי הערבים, אם יצליחו להתגבר על הניגודים שבין הארצות ושבתוך הארצות השונות. רק אם ידָרש צירופה של ארץ־ישראל לפדרציה או לברית – יש לנו להיזקק לבעיה זו. ואין אנו לפי־שעה צריכים לקבוע עמדה מחייבת, שלילית או חיובית. אנו נהיה תמיד מוכנים לקואופרציה אמיצה בינינו ובין הארצות השכנות – בתנאי של הדדיות ופעולת־גומלין.

ללבנון נודעת חשיבות מיוחדת בפרשת יחסינו עם הארצות השכנות משני טעמים: פוליטי ומשקי. כאן יש עדה נוצרית גדולה – עדת־המרוניטים, שמצבה דומה למצב היהודים בארץ: אי בודד בים המוסלימי. מכל המיעוטים המרובים אשר בסוריה ועיראק יש למרוניטים מסורת גדולה יותר של עצמאות תרבותית ומדינית, וגם לעתיד – סיכוייהם לאבטונומיה ממלכתית גדולים מאלה של מיעוט אחר, ויש ענין רב ללבנון הנוצרי שבשכונותו תקום מדינה יהודית.

הנימוק המשקי אולי חשוב מהנימוק הפוליטי. שאלת־הגורל של ארץ־ישראל היהודית היא שאלת המים. אדמה פנויה להתישבות יש בשפע רב בארץ־ישראל המערבית, ויש רק מחסור במים. בלבנון יורד שפע עצום של גשמים, פי־שלושה מאשר בארץ הגשומה ביותר באירופה; הלבנון אינו זקוק לעתרת הגשמים האלה, ואינו יכול לנצלם – גם אם ישתמש במידה היעילה ביותר בכל טיפּת־מים הנתונה לשימוש. עכשיו הולך אוצר יקר זה לטמיון, בשטפו ברובו לתוך ים־התיכון במערב, ובמיעוטו – לאפיקי ים־המלח בדרום. שיתוף פעולה משקי עם הלבנון לשם ניצול רציונלי של שטפי־הגשם יש בו ברכה רבה לשתי הארצות השכנות.

ואשר ליחסים עם שכנינו הערבים בארץ גופא בתקופת־המעבר – ותקופה זו עלולה להיות לא קצרה ביותר – יש להעמיד על שנַים:

א) יחסי־שכנות טובה בין ישובים יהודים וישובים ערבים ופעולת־גומלין ועזרה הדדית בשטח הכלכלי, הסוציאלי, המוניציפּלי והתרבותי על יסוד של שויון ועצמאות, שיתוף־פעולה ללא תלות וללא פילנטרופּיה. יחסים בריאים בין שני עמים נוצרים אך ורק על בסיס של אינטרס הדדי, על־ידי עזרת־גומלין כשני צדדים הנהנים זה מזה ומהנים זה את זה כשווי־ זכויות, ושווי־חובות, זאת אומרת: קואופּרציה בין פועל יהודי ובין פועל ערבי, בין פרדסן יהודי ובין פרדסן ערבי, בין יצרן יהודי ובין יצרן ערבי, בין אכר יהודי ובין אכר ערבי, אבל לא “קואופּרציה” בין פרדסן יהודי ובין פועל ערבי, בין יצרן ערבי ובין צרכן יהודי, גם לא “שיתוף” של גומלי־חסדים מצד אחד ובין מקבלי־חסדים מצד שני – אלא קואופּרציה של שָוים.

ב) הדבר השני דיו להגדירו במלה אחת: בטחון.

על יהדות ארצות־המזרח

במדיניותו הציונית נתבעת עכשיו תשומת־לב מיוחדת לקיבוצים היהודים בארצות־ערב. אם יש גלויות שעלינו לחסל אותן בדחיפות הנמרצה ביותר על־ידי העברת היהודים שבהן למולדת – הרי אלו הן גלויות־ערב: תימן, עיראק, סוריה, מצרים וצפון־אפריקה, לרבות יהדות פרס ותורכיה. מה שעובר עכשיו על יהדות אירופה מחייב חרדה מיוחדת לגורל הגלויות במזרח התיכון. קיבוצים יהודים אלה הם בני־תערובת של הציונות. מה שאירע לאשורים בעיראק לפני עשר שנים עלול לקרות ביתר אכזריות ו“עקביות” ליהודי עיראק, בשעה של מתיחות פוליטית בארץ. רק עיור לא יראה את ה“מנא מנא תקל ופרסין” שעל הקיר. תושבי בגדד הערבים עושים בגלוי הכנות לטבח. גם במצרים מחריף מצב היהודים. השנאה לזרים בכלל וליהודים בפרט מתגברת והולכת. ענות יהדות תימן היא מן המפורסמות; עכשיו נהרסת גם יהדות תורכיה תוך נישול שיטתי של המיעוטים בתורכיה. בארצות־ערב יש גם סכנה מדינית: שליטי הארצות האלה מנסים ללחוץ על נתיניהם היהודים שיתנו יד למלחמה בציונות. ועלינו לדאוג לכך שבמקום גורם אנטי־ציוני, יהיו יהודי ארצות אלו למנוף ציוני – לשליחי העם היהודי בקרב העולם הערבי, כל עוד הם בגולה הערבית. אולם עלינו לקצר שהייה זאת. תכונתנו הראשית לקראת הבאות היא העליה. ודרכי העליה מאירופה עכשיו אבלות. היַמים סגורים ומסוגרים, ויש רק ארצות אחדות המחוברות ביבשה לארץ־ישראל – אלו הן הארצות השכנות. כל השיקולים האלה מחייבים דאגה ופעולה מיוחדת להעברתם המהירה של יהודי־ערב לארץ. זהו סימן של כשלון רב לציונות שעדיין לא חיסלנו את גלות תימן. אם לא נחסל גלות עיראק בדרך ציונית – יש סכנה שהיא תחוסל היטלראית.

באחדות ובתנופה

מכשירי המדיניות הציונית הם שנַים: ההסתדרות הציונית והישוב העברי בארץ. ההסתדרות הציונית נפגעה קשה במלחמה: באירופה חלקה הושמד, חלקה נחנק ושוּתק. הקשרים בין שאר חלקי התנועה ניתקו. עברו ארבע שנים ללא קונגרס – והמלחמה טרם נסתיימה ואין יודע מתי יבוא קצה. אפילו ההנהלה הציונית אינה אחידה, והמגע בין חלקיה הפזורים בירושלים, לונדון וניו־יורק אינו מתמיד ונורמלי. התפקקות קשרי התנועה בעקב תנאי המלחמה מעמידה בסכנה את אחידות קו־הפעולה והמדיניות הציונית. אין אפשרות לכנס קונגרס לפני תום המלחמה באירופה, אבל יש צורך למצוא תחליף הולם לקונגרס – בכינוס הציוני מבאי־כוח התנועה בכל הארצות החפשיות (האימפּריה הבריטית, האמריקות), ארץ־ישראל והארצות והמשוחררות מכיבוש נאצי. כינוס זה יש לקיים בארץ־ישראל דוקא, לא רק באשר כאן מושב הועד הפועל המצומצם וההנהלה הציונית, – שני המוסדות החוקיים המייצגים עכשיו את ההסתדרות הציונית, אלא באשר ארץ־ישראל משמשת עכשיו משען ראשוני לתנועה הציונית וסדן להיאבקותנו המדינית. שליחי התנועה בעולם צריכים להיפגש עם הישוב הבונה והלוחם, ומכאן ישאבו אומץ, אמונה ובטחון; כאן יעמדו גם על הקשיים, התקלות והסכנות שיש להתגבר עליהם. אימוץ הקשרים בין התנועה הציונית ובין הישוב בארץ הוא תנאי־קודם להתכוננותנו לקראת הבאות.

בארבעה אלה עלינו להיכון לימים הבאים:

א) עמידה בפני “הספר הלבן” ללא רתיעה;

ב) מאמץ מדיני לרכוש את אנגליה, אמריקה ושאר הגורמים המדיניים החיצוניים ל“תכנית ירושלים”.

ג) חישול הכוח היהודי בארץ והאדרתו המתמדת;

ד) תיכון ציוני;

בסיום יש להוסיף רק מלים אחדות לסעיף האחרון.

תיכון ציוני יש לבסס על שלושה עקרונות: קליטה מכסימלית של עליה; בטחון פיסי ופוליטי; הבראה גופנית, כלכלית וסוציאלית של העם היהודי המתערה מחדש במולדתו. ועיקרון ראשון קודם לכל; מכסימום של עולים במינימום של זמן. אם כל אפשריות־הפיתוח הגנוזות בארץ ינוצלו במלוא־היקפן באמצעי המדע, הארגון והטכניקה החדישים – מסוגלת הארץ לקלוט בזמן הקצר ביותר את כל פליטת הגולה באירופה ובארצות־המצוקה.

אפשריות־הקליטה עומדות על ששה דברים: אדמה, מים, כוח, תחבורה, שווקים וגורם אנושי.

שטח אדמתה של מערב ארץ־ישראל, הנתון תחת המנדט (הקטן מהשטח ההיסטורי והטבעי של מערב ארץ־ישראל), הוא למעלה מעשרים וששה מיליון דונם. לא יותר משמונה מיליון מעובדים כיום הזה, ברובם עיבוד פּרימיטיבי. למעלה משמונה־עשר מיליון בשטח המערבי של המנדט אינם מעובדים ואינם מיושבים. כל חציה הדרומי של ארץ־ישראל המערבית ריק לגמרי מאדם, פרט לשבטי בדואים נודדים ופרט לעיירה באר־שבע. שטח זה בלבד תופס למעלה משלושה־עשר מיליון דונם. עם פתרון שאלת המים אפשר להושיב בשטח זה בלבד מאות אלפים משפחות על הקרקע.

מקורות המים בארץ לא נחקרו עדיין במידה מספיקה, אולם כמות־המים הידועה והבטוחה מספיקה להשקאת ארבעה מיליון דונם. עד עכשיו משתמשים רק בעשרה אחוזים מכמות זו. על ארבעה מיליון דונם אדמה מושקית אפשר להושיב כמאתים אלף משפחות חקלאיות. אולם ניצולם המלא של כל מקורות־המים מחייב תיכון ממלכתי. שפע מימיה של ארצנו נמצא בצפון, עתרת האדמה מקומה בדרום, ובלי סמכות ממלכתית ובלי אמצעים ממלכתיים אין לזווג את המים והאדמה בקנה־מידה רחב.

פיתוח חקלאות אינטנסיבית וחרושת ענפה, אשר יפרנסו מאות רבבות אדם, מוּתנה ממציאות כוח מניע בשפע ובזול. ארצנו דלה בחמרי־דלק, אולם מִבְנה הגיאוֹלוֹגי היחיד במינה אָצל לה מקורות גנוזים כבירים של כוח פּוטנציאלי: ההבדל הרב בגבהי זרמי המים. משהו מזה נוצל על־ידי מפעל החשמל של המנוח רוטנברג, אבל מה שנוּצל אינו אלא מעט־מזער מהשפע הצפון בחיק הארץ. הבקע העמוק מצפונה של הארץ, לרגל הר החרמון, ועד דרומה באילת אשר על ים־סוף – הבקעה העמוקה ביותר בכדור הארץ – והבדלי הרמות שבין ים־התיכון וים־המלח (קרוב לארבע מאות מטר), מסוגלים להעניק לארץ אוצרות לא ישוערו של כוח חשמלי. מומחים סבורים, שאם יחפרו תעלה מים־התיכון לעמק־הירדן אשר תעביר מימיו לים־המלח, ישוחררו כל מימי הירדן ופלגיו במזרח ובמערב, והכוח האדיר אשר יוָצר ממפּל מי ים־התיכון בעומק של מאות מטרים, יעניק לארץ אוצרות כוח חשמלי זול ושופע. מומחה אמריקאי חישב ומצא שפיתוח הארץ על יסוד תכנית זו יאפשר יישובם של חמישה מיליון אדם בשני עברי הירדן, נוסף על מיליון ושמונה מאות אלף הנמצאים פה כיום.

מעטות הארצות הקטנות בעולם אשר נתברכו באמצעי־תחבורה טבעיים ומלאכותיים כאלה שניתנו לארץ־ישראל. שני ימי הארץ – ים־התיכון במערב וים־סוף בדרום, מקשרים את הארץ עם כל יבשת אירופה, אפריקה ואמריקה המזרחית מצד אחד, ועם יבשת אסיה ואבסטרליה מצד שני. חיפה משמשת כבר היום מרכז התחבורה האוירית שבין אירופה ואסיה, ומסילת־ברזל של שלושה קונטיננטים עוברת לארכה של ארצנו.

ה“הינטרלאנד” המזרחי והדרומי של ארצנו, כל המזרח התיכון וצפון־אפריקה, – מצרים, סוריה, תורכיה, עיראק, פרס והודו כבר משמשות גם עכשיו שוק טבעי לחרושת הצעירה שהוקמה על ידינו בשנים האחרונות, ולא יבָּצר מאתנו לפתח פה חרושת ענפה ומסועפת אשר תספּק צרכיהם הגדלים של עמי־הקדם שכנינו.

אולם יותר מכל תנאי הטבע והסביבה קובע הגורם הדינמי של כל פיתוח ובנין – הגורם האנושי. חיי הגולה, הפיזור והתלות הטילו בנו מוּמים חברתיים ופוליטיים ולא במהרה נרַפא אותם. אולם מפעל־הבנין שאנו עוֹסקים בו זה שלושה דורות הוכיח שניחַנו בסגולה מופלאה ויקרה שאין ערוך לה – סגולת בנין־ארץ. מימי יסוּד פתח־תקוה, ועד הקמת הנקודה הצעירה ביותר בנגב, נתגלה בחלוצינו גאוניות קונסטרוקטיבית. בני עיר היו כמעט בן־יום לבני־כפר. נתוקים מעבודה היו לעובדי חרוצים ומעולים, דרי־יַבָּשה נעשו ליורדי־ים, ואין עבודה בחקלאות ובחרושת, בים ובאויר אשר תיבצר מבוני־המולדת.

ועל יסוד נסיוננו העשיר בארץ נתַכן תכניות עליה והתישבות רחבות מידה לקליטת המוני ישראל מכל התפוצות. אבל בתכניות על הנייר בלבד לא נצא ידי חובתנו. עלינו להכשיר מיד במעשים מתאימים את ביצוע התכניות. בהרחבת העליה וההתישבות – כבהאדרת כוחות הגיוס והבטחון – לא ניעגן לגמר המלחמה. התכונה היעילה לקראת הבאות לא תיתכן בלי הרחבה שיטתית ומכוּוָנת של עמדותינו המשקיות והישוביות מעכשיו: התישבות חדשה על הגבולות, על חוף הים ובהרים; הגברת העליה בכל הדרכים ובכל האפשרויות; גיוס הנוער להתגוננות ולבנין; הכשרה ימית. וציוד ימי; דאגה מיחדת להגדלת ישובנו בערי־המפתח: ירושלים וחיפה.

התכונה לקראת הבאות דורשת מעל הכל — חזית מאוחדת של ציונוּת גדולה ולוחמת

---

חוליה בשרשרת

מאת

דוד בן־גוריון

בכינוס ברמת־הכובש, 21 בנובמבר 1943

לא עת דיבורים עכשיו. אומר רק שלושה דברים:

דברי הראשון – לחברוֹת ברמת־הכובש: תחזקנה ידיכן! ביום פרוע ממשלת "הספר הלבן, בהגנה היהודית הוכחתן שוב שבשבט־החלוצים אשר קם לישראל אין הבדל בין בחור לבחורה. שניהם יודעים לעמוד בשער בלי־מוֹרך.

הדבר השני – לחברים ברמת הכובש: כאשר הושמתם בגדר־התיל לא היה זה אלא מימוש סמלי של המצב בו נתון העם היהודי בעולם כולו בדרגות שונות: באירופה המנואצת – בגדר־תיל של תליָנים ורוצחים; בארצנו זו– בגדר תיל של גוזלי זכויותינו ומדכאינו; ובארצות החופשיות, כביכול, שבהן יש כאילו שיווי־זכויות ליהודים – בגדר־תיל של בנים חורגים ומיעוט חסר־ישע התלוי תמיד בחסדיו של השליט וברחמיו של הרוב.

והדבר השלישי – לציבור שלנו כולו, למעטים שנתאספו כאן ולכל חבריהם בכל רחבי הארץ מעסלוג' ועד דן: הפרעות של ממשלת “הספר הלבן” בבוני רמת־הכובש ומגיניה – אינן התחלה, גם לא סוף. זוהי חוליה בשרשרת. ממשלת “הספר הלבן” הכריזה מלחמה על זכותנו ויכולתנו להגן על נפשנו. היא רוצה לפרק את הנשק המעט שיש ברשותנו. רוצים להסגיר אותנו לכנופיות המופתי או להגנת קפּראטה¹. במשפטים ועלילות, חיפושים ומאסרים רוצים לעקור מידינו את הנשק להגנת עצמנו. הטכניקה והזדון של חבלנינו משתכללים. לא הרי החיפוש בחולדה כהרי החיפוש ברמת־הכובש וגם רמת־הכובש אינה המלה האחרונה של ברוּטַליות, מרמה וזדון. המחפשים ברמת־הכובש שבו כלאומת שבאו. הם לא מצאו כלום. התפארותם בהודעות־הרמיה שפירסמו ברדיו על מציאת ציוד צבאי היא התפארות־שוא. ברמת־הכובש לא מצאו ולא בזזו שום נשק וכל כוחם גילו בפציעת אנשים כבולים הנתונים בגדר תיל או במכוניות־משטרה. אולם אל נזלזל ביכלתם, בתחבולותיהם ובכוחם להרע. יש לרשותם לא רק שוטרים פרועים המכים בקתות־רובים אנשים מחוסרי־מגן ושותתי־דם, אלא גם חבר מלשינים ומסגירים ורשת ריגול ועלילה. הפעם נכשלו. הם הלכו מפה ריקים, רק דם שפכו. אבל לא זו היתה כוונתם. הם באו לפרק את נשקנו. אין אנחנו יודעים מתי יבוא יום־הפקודה. כנופיות המופתי, שאנשי ממשלת “הספר הלבן” אינם אלא עושי־דברן בכל המדיניות האנטי־ציונית שלהם, פועלות באין מפריע. הן מתארגנות והן רוכשות וגונבות נשק – אצלן אין מחפשים, והנשק שבידיהן הוא לא לשם הגנה. שום סכנה אינה נשקפת להן מאתנו. כל פעולותיה של ממשלת “הספר הלבן” עשויות לעודד את הכנופיות, להגביר את כוחן, חוצפתן והתקפתן. עלינו משום כך להיות מוכנים ודרוכים. נדע לשמור על הנשק שלנו כעל בבת־עינינו. נשכלל גם אנו את אימוננו וציודנו.

השימוש בגדר־התיל איננו האמצעי האחרון. לכל אחד מאתנו יכול לקרות מה שקרה לשמואל ווליניץ². אל נירתע ואל נפחד. נשמור על נשקנו. נדע לעמוד על הנשק שלנו לא־פחות מאשר נדע לעמוד על נפשנו. נשקנו ועבודתנו הם תמצית חיינו. נשקנו לא ילקח מאתנו כל עוד אנו בחיים.

וארבע הן הדרישות אשר תצאנה מפה ומהישוב כולו:

קץ לפרעות שעורכים נגד ההגנה היהודית העצמית! קץ לחיפושים של נשק־ההגנה שלנו! קץ למשפטים ולעלילות אשר אתם מפיצים על בונינו־ מגינינו! חדלו לכם מפרסומי־הרמיה ברדיו. – לא תחניקו את האמת!

והדרישה השניה: משפט על הפורעים. הדם שנשפך פה, לא ידי השוטרים בלבד שפכו אותו; אותו שוטר עלוב אשר הכה את שמואל מכות־רצח, לא היה אלא שבט בידי מישהו. השליטים היושבים להם ברוָחה בארמונותיהם ונתנו את הפקודות לערוך חיפוש זה – הם ששפכו את הדם הזה.

והדרישה השלישית: לשחרר מיד את אסירינו! אם הם צריכים להיות בכלא, כולנו צריכים להיות שם. או שיכניסו את כולנו לשם, או שיוציאו אותם מיד אלינו.

הדרישה הרביעית: יותן לעיתונינו לומר את דבר האמת! יותּן לעתונינו שלא העלימו את האמת לאמיתה – להופיע! יבָּטלו מיד הענשים הזידוניים נגד העתונים העברים. הללו עשו חובתם וסיפרו לציבור את האמת³. ושוב נודיע ברורות: לא נירתע ולא נפחד! את נשקנו לא נמסור כל עוד אנו חיים! מכות ומאסרים לא יטילו עלינו אימה! נשמיע ברמה את אמיתנו ונקיים ונגביר את ההגנה העברית בארץ!

---

על וינגייט

מאת

דוד בן־גוריון

גם בימים אלה כשאנו נסערים יום־יום מהשמדת רבבות יהודים וטבח ילדים ותינוקות ע"י התליָנים הנאציים – עוד הלב מזדעזע לשמע נפילת האחד היקר והנערץ.

כמהלומה רבה ירדה על הלב הידיעה מהרדיו הלונדוני שאורד וינגייט נפל חלל.

נפגשנו אתו לראשונה בארץ בימי המהומות שקדמו למלחמה. הוא קיבל על עצמו לארגן מצעירי המתישבים שלנו במשקי העמק פלוגות־לילה להילחם בכנופיות הטירוריסטיות שפעלו אז בארץ בעזרת ה"ציר..

מיד עם הפגישה הראשונה אתו היה מורגש שלפנינו קצין מחונך בעל שיעור־קומה מוסרי ואינטלקטואלי בלתי־מצוי.

הוא לא הלך בדרך הסלולה ולא היה כפוף לרוטינה הצבאית המקובלת – ולא תמיד היה אהוב ביותר משום זה על העומדים על גבו. הוא היה מקורי – גם בראִיָתו ובמחשבתו וגם בתגובתו ובפעולתו. הוא ידע תמיד סוד התאמת האמצעים למצבים המסוכנים ביותר; לא היה קושי שגאונו הצבאי לא מצא כנגדו אמצעי, ולאחר שקבע לו דרך־פעולה לא נרתע משום דבר.

אם מפקד צבאי הוא זה היודע להלהיב את חייליו ולעורר בהם אמון ומסירות בלי־גבול למפקדם באשר ישלחם – הרי וינגייט היה מפקד בחסד־עליון. בפלוגות־הלילה שוינגייט אירגן ובכל יחידות הנוטרים היהודים לא היה בחור שלא היה מוכן לבוא באש ומים על־פי פקודה קלה של וינגייט.

בתולדות מלחמת־העולם יזָכר וינגייט ככובש וכמשחרר של חבש – וכאויב הנורא ביותר של היפאנים בבורמה. הגניוס הצבאי והקסם האישי של וינגייט ידע ללכד אספסוף של ילידים בחבש למכשיר־מלחמה כביר, שהטיל אימתו על כל הצבא הפאשיסטי בחבש.

על פעולותיו הנועזות של וינגייט בבורמה נפוצו בכל העולם אגדות־פלאים ולא רבים זכו במלחמה זו לעלות במהירות כזו מדרגת קפיטן לדרגה של גנרל. וכל מי שהכיר את אורד ידע שצפון לגנרל צעיר זה עתיד צבאי גדול. ויותר מכולם ידע זאת מנהיג־המלחמה הגדול בדורנו צ’רצ’יל. ראש הממשלה הבריטית נועץ עם וינגייט לא־פעם משך מלחמה זו, וכצ’רצ’יל ביקר בפעם האחרונה באוֹטבה – הוזמן וינגייט באופן מיוחד לבוא לקנדה להשתתף בהתיעצויות האסטרטגיות הגדולות שבין ראש־הממשלה הבריטי ונשיא ארצות־הברית.

וינגייט היה יותר מחייל גדול – הוא היה אדם גדול: הוא היה לוחם מסור ללא פשרות וללא סייגים לאידיאלים האנושיים של צדק ואחוה, בין איש לאיש ובין עם לעם; וכשנדמה לו כי נעשה עוול – לא נשא פנים לגבוהים ממנו ולא חשש לקריירה שלו. נאמנות לאמת, לצדק, לתנ"ך – קדמה לכל חשבון אחר.

היה אוהב אהבה עמוקה את התנ“ך, ועם בואו לארץ נתמלא אהבה לארץ התנ”ך ולעם התנ"ך. מתוך מגעו עם בחורי העמק בפלוגות־הלילה ידע להעריך את המפעל החשוב הנעשה על־ידי הנוער העברי בארץ העתיקה־החדשה, ואם־כי הורחק מהארץ והוטלו עליו בחבש ובבורמה תפקידים צבאיים רבי־מידות לא הסיח את דעתו אף פעם מארץ זו וחלום חייו היה להעמיד עצמו לשירות מפעל־הגאולה של העם היהודי. הוא היה פּטריוט בריטי גאה והתגאה בכך שעמו הוא הראשון להושיט יד לעם ישראל ולעזור לו בחידוש ביתו הלאומי בארץ־מולדתו העתיקה.

אף איש לא הצטער יותר ממנו על הסטיה של המדיניות הבריטית בארץ־ישראל ערב המלחמה. הוא היה בטוח שהמשגה יתוקן – והעם הבריטי יעמוד בדיבורו לעם היהודי.

עם נפילתו של וינגייט בשדה־הקרב אבד לצבא הבריטי גניוס צבאי ממדרגה ראשונה, לאנושות – לוחם ללא־חת לצדק וליושר, ולעם היהודי – ידיד מסור ואציל.

2 באפריל 1944.

---

על העיקר

מאת

דוד בן־גוריון

בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל, 9 במאי 1944

כשהלכנו לבחירות לאספת הנבחרים בשנים הקודמות היתה שאלת האבטונומיה של הישוב היהודי בארץ, סדריה ומוסדותיה השאלה העיקרית. לא כן עכשיו. אני בין אלה המחשיבים את כנסת ישראל, גם בצוּרתה הלקויה וגם בחוקתה הפגומה, כי כל מלחמה על עצמאות יהודית גם אם היא לקויה עדיין, יש בה חשיבות. אבל אנחנו עומדים עכשיו בשנת 1944. ושאלת תפקידו של הישוב בתקופה זו, היא השאלה העיקרית העומדת לפנינו.

אין לזלזל בסידור השירותים הסוציאליים – הם חשובים מאד דוקא עכשיו על הפרק הוא מלחמת העם היהוּדי על עתידו, ותפקיד הישוּב שהוא ענין חשוּב. אלא שכרגע אנוּ חייבים לברר ולבדוק מה הם התפקידים שאותם נקרא הישוב למלא. כי הישוב והכנסת אינם לגמרי היינו הך. בשלושה גילויים מתגלה הישוב ויש להבחין בין שלושתם: א) הישוב הוא קודם כל חלוץ העם היהודי, ומשום כך יש לו תפקידים כאלה שאין לשום ישוּב יהוּדי אחר בעולם, תפקידים, שרק הוא יכול למלאותם; ב) הישוּב הוא חלק של העם היהוּדי, ועליו להיות שותף למאמציו של העם היהוּדי כוּלו בתקופה זו ולביצור מעמדו; ג) הישוּב הוא חטיבה אבטונומית, על צרכיו וסידוריו המיוחדים.

איני רוצה למעט את חשיבותו של הסעיף השלישי. אבל לגבי שני הסעיפים הראשונים הוא פחות חשוּב. החשוב ביותר הוא הישוּב כשליח העם; הדבר השני הוא: הישוּב כחלק של העם. כי העניין המרכזי העומד עכשיו, כשאנחנו עומדים לפני עליה, על כל הקשיים שבה; והחינוך וודאי במלחמה זו.

אין לזלזל בפרובלימה התקציבית של הועד הלאומי ולא בפרובלימה התקציבית של החינוך ובשאר הדברים, אבל הבחירות יש להן הפעם משמעות פוליטית ולא משמעות סידורית. היו ויכוחים בינינו; היו ויכוחים בינינו לבין הממשלה; היה ויכוח באסיפת הנבחרים, אינני זוכר באיזו שנה, אם 1923 או 1925, ביני ובין המנוח גליקסון. הוא דיבר על הקהילה היהודית בא"י דוגמת הקהילות היהודיות שהיוּ בגולה, ואמנם הקהילות בגולה מלאו תפקיד עצום בשמירה על העם היהוּדי ועל צביונו, אבל גישתי לשאלה זו בארץ היתה אחרת, גישה ציונית: לא קהלה פרסונלית, אלא טריטוריאלית. ויכוח זה עבר זמנו. לא סדרי הישוב אלא גורל הארץ וגורל העם היהודי, הן השאלות העומדות על הפרק. מה יהיה גורל הארץ, מה יהיו היחסים בין העם היהוּדי ובין הארץ, ומה יקבע העולם בנידון זה – זאת היא השאלה האחת והמרכזית.

ישנם דברים, שרק הישוּב יכול לעשותם, והדבר העיקרי הנמצא בידי הישוב הוא הכרעת הספר הלבן. אינני אומר המלחמה בספר הלבן: המלחמה בספר הלבן היא עניינו של כל העם היהודי – יהודי אמריקה, יהודי אנגליה, אפריקה ושארית יהודי פולין. זו היא מלחמת כולם. אבל הכרעת הספר הלבן – דבר זה נמצא רק בידי הישוב. כי הישוּב יכול להפר את המזימה להקים משטר הספר הלבן בארץ, להפוך את ארץ־ישראל למדינה ערבית או למדינה דו־לאומית, לפי הספר הלבן (כי הפרוגרמה של הספר הלבן היא הקמת מדינה דו־לאומית בארץ־ישראל). בכוחו של הישוּב הוּא למנוע הקמת משטר כזה, ואם יקום – להלחם בו, עד כדי שלא יכול להתקיים.

זהו הדבר הראשון. כי משטר הספר הלבן עודנו חי וקיים; העובדה, שפרט אחד ממנו נתבדה לעת עתה, שהעליה היהוּדית לא נפסקה ב־31 למרס שנה זו, כפי שצריכה היתה להפסק בהתאם לספר הלבן, זהו דבר חשוּב כשלעצמו, אך אין פירושו שהספר הלבן נתבטל. ואם כי אין להניח, שתוך ימי המלחמה תרצה הממשלה להגשים גם את הסעיף השלישי של הספר הלבן, הרי יש להניח, שהיא תרצה לעשות זאת בגמר המלחמה, ואין לדעת מתי זו תיגמר. לקראת אפשרות כזאת אנו חייבים לגייס את הישוב, את העם היהודי, את דעת הקהל בעולם. כשהישוב נקרא עכשיו לבחירות, הרי הדבר הראשון, שאנו מצווים עליו הוא, שבחירות אלה ייהפכו לגיוס פוליטי, לריכוז כוחות כאלה בישוּב, שיוכלו להתיצב נגד כל נסיון להגשים את הספר הלבן.

והדבר השני – הנובע מתוך הראשון והנחוץ לישוּב לגופו, הוא ענין חיזוק כוחות הבטחון. אף זהו דבר, שרק הישוּב יוכל לעשותו. לא שאין כוח יהודי באמריקה ובאנגליה: בכל מקום שבו ישנם יהודים ישנו איזה כוח יהודי, אפילו בתימן, אבל כוח, המסוגל לעמוד על משמר הבטחון של עניני העם כולו ועתידו, נמצא רק בארץ.

הדבר השלישי (אני מדבר כרגע על עניינים של הישוּב כחלוץ העם היהודי, הפועל כחלק העם היהודי) – זה המאמץ הצבאי. המלחמה עוד לא נגמרה, וכשהמלחמה לא נגמרה בעולם, ודאי שהיא לא נגמרה גם בשבילנו, ואנחנו חייבים להמשיך את מלחמתנו על חלקנו במאמץ הצבאי. מלחמתנו זו עוד לא נסתיימה והיא לא צריכה להסתיים, וצריכים להיות שני כוחות אשר יעשו את מלחמת העם היהודי. הכוח האחד היא נציגותו הציונית, אבל את המלחמה הזאת צריך לעשות גם הישוב. ואנחנו צריכים לגייס את רצונו של הישוב עכשיו להאבק על חלקנו במלחמה, על צבא יהודי, על חיזוק אותו כוח שישנו.

הדבר הרביעי – ואף הוא נוגע לישוב כחלוץ העם – הם התפקידים העומדים לפנינו בתקופת המעבר, לא רק במובן הפוליטי, כי אם גם במובן ההתישבותי והמשקי. עכשיו אנו במצב מלחמה, ויש משק של מלחמה, כל החיים שלנו קשוּרים למלחמה, כמעט אין יהודי בארץ שחייו אינם יונקים באופן ישיר או בעקיפין מן המלחמה. המשק הכלכלי המלחמתי, הצבאי, האנגלי, הוא גורם יותר גדול עכשיו בכלכלת ארץ־ישראל מכל גורם אחר. זה לא ימשך לעולם ועד. ייתכן שיחולו שינוּיים וזעזועים כלכליים, והם יכולים ליהפך לקטסטרופה פוליטית. אם בשעה שהמלחמה שלנו על העליה תחריף, וייתכן מאד שהיא תחריף, גם אם לא נרצה, ולא נשיש לקראת החרפה זו – אם באותו זמן יהיה משבר גדול בארץ, לא יהיה זה אסון כלכלי, אלא אסון פוליטי גדול, ולא אסון פוליטי במערכת חיי השעה, אלא במערכה ההיסטורית, שהיא תקבע את גורל הארץ לעשרות שנים. ויש לגייס את הישוב, את משק הפועלים, את המשק הכללי, שאנחנו בו גורם לא קטן, לקראת הזעזועים והשינויים האלה, לא רק כדי שנוכל לעמוד ולשמור על העמדות הקיימות, אלא גם כדי שנתכונן לקראת הגדולות, שאנחנו מצפים ונלחמים להן.

לא בלבד שאנו חייבים לדאוג לכך, שהמשק שלנו לא יזועזע ולא ייהרס בשנות מעבר אלה שאנו מצוּוים לבנות גשר מהמשק של הישוב הקטן למשק של המדינה היהוּדית.

אלה הם לדעתי ארבעת התפקידים העיקריים של הישוב כחלוץ העם. נעשו נסיונות, ואולי ייעשו נסיונות גם עכשיו, לגייס את הישוּב היהודי בניגוד לעם, כלומר בניגוּד לתנוּעה הציונית המאורגנת. נסיונות אלה נעשו לא מתוך התכחשות לציונות, אלא מתוך חישוב תכסיסי, כי אלה שניסו לעשות זאת נכשלו בציונות, וחשבו להפוך את הישוב למנוף במלחמה פנימית זו, ויתכן שנסיון זה יתלבש באיצטלה של עצמאות הישוב.

התנוּעה הציונית צריכה להתיצב כנגד זה במלוא כוחה. עלינו לזכור באיזו שנה אנחנו חיים ומה הם תפקידי השעה הזאת. אין לישוב עצמו הכוח להקים את המדינה היהודית, זו תוכל לקום רק ע“י הכרעה בין־לאומית וע”י גיוס כוחו המלא של העם היהודי בעולם. זאת היא מלחמת העם היהודי כולו, אבל במלחמה זו יהיה לישוּב חלק גדול. ואנחנו חיים עכשיו בשנים שאינן כתיקונן. כל המסגרות מתערערות. וזהו אחד הפלאים הגדולים, שדוקא מסגרת אחת, שהיא תלוּיה בנס גם בימים כתיקוּנם, דוקא מסגרת זו עמדה במבחן של מלחמה עולמית אחת ונשארה קיימת, עמדה במלחמת עולם שניה ונשארה קיימת, – כוונתי למסגרת ההסתדרות הציונית. אמנם המלחמה פגעה בה, פגעה בה קשה. קודם כל פגעה בה מפני שנחרבו מרכזי הציונות ונשמדו מרכזי היהודים באירופה. יהדות פולין היתה משען של הציונות, והיא נחרבה. נפגמו החיים הדימוקרטיים של ההסתדרות הציונית. זה חמש שנים שלא היה קונגרס ציוני. הועד הפועל של ההסתדרות יכול אולי להתקיים גם כמה שנים בלי בחירות. הועד הלאומי גם שלוש עשרה־שנה, אך ההנהלה הציונית אינה יכולה להתקיים כך, מפני שהיא מפוזרת בעולם כולו. בישוב מרוכז בארץ יכולים חברי ההסתדרות וחברי הכנסת להעריך את המסיבות מדוע אין עורכים בחירות, כי המגע הבלתי אמצעי שלהם עם הציבור ועם העולים החדשים קיים ועומד. ההסתדרות היתה קיימת היתה פועלת, אם כי לא היו בחירות כמה שנים, הקשר לא נותק, אולי נתרופף במידת מה הקשר הפורמלי, אבל היה קשר ממשי בין מוסדות ההסתדרות והציבור, כי הם חיים שניהם בארץ זו. לא כך המצב בהסתדרות הציונית: היא מפוזרת על פני כל העולם, חלקיה קרועים זה מזה, וכשחייה הדימוקרטיים אינם מתחדשים, כשלא נפגשים בקונגרס, וההנהלה אינה נבחרת מחדש – הרי יש בזה כדי לערער. ואם עברו בכל זאת יותר מארבע שנים, והועד הפועל הציוני עודנו קיים, וההנהלה פועלת – הרי זה נס ממש.

אך ההנהלה אינה יכולה לעשות הכל. מלבד באנגליה ובדומיניונים יש שנה כרגע בעצם רק הסתדרות ציונית אחת בעלת משקל, – באמריקה; ובאמריקה שלטת דוקטרינה של מונרו: “ווי עס קריסטלט זיך – יידלט זיך”: קיימים שם הרגלים אחרים, אף כי לעתים קשה לקבוע אם זו היא אשמת האנשים או אשמת המסיבות. ואם כי יש גם ערך להנהלה, הרי המצב הוא כזה, שעמדת הקיבוצים בארצות השונות תלויה בעיקר בהדרכתה של ארץ־ישראל. העולם הציוני צופה לארץ־ישראל ומקבל ממנה את הכיווּן שלו, את הכיווּן הציוני. משום כך כה גדולים היו הנזק והפשע שבהצבעה ההיא בועד הפועל של ההסתדרות על הוראות למשלחת לקונגרס הפועלים הבין־לאומי. חברים אלה לא הבינו, כי הענין שהם מטפלים בו חרג מתוך המסגרת של היחסים הפנימיים שבין סיעות ומפלגות, והוא פוגע בתנועה כולה. ואמנם התנוּעה כוּלה נזדעזעה. מפני שהתנוּעה הציונית חיה מפיה של ארץ־ישראל, והפרצוף הציוני של ארץ־ישראל יקבע במידה רבה את פרצופה של הציונות כולה. זהו ענין שאינו נוגע לשוּם שירות של הועד הלאוּמי, לא לחינוך, לא לעבודה סוציאלית ולא לשום דבר אחר. זהו אחד הדברים המרכזיים הגלומים בבחירות אלו – גילוי פרצופו הציוני של הישוב, אשר בהשפעתו תעוּצב דמוּתה של הציונות בארצות אחרות. ביחוד מכריע הדבר הזה עכשיו, כי יש המונים גדולים של התנועה הציונית, החושבים – אני בטוח שבטעות, – שענין הציונות אינו בשבילם, אלא בשביל מישהו אחר. כזאת היא לפי שעה הציונות באמריקה.

הציונות בפולין לא היתה תלויה כל כך בפרצופה הציוני של א"י. בפולין היתה יכולה להיות תנוּעה ציונית גם כאשר ארץ־ישראל היתה אנטי־ציונית, והיה זמן שארץ־ישראל היתה אנטי־ציונית, שהיתה אוגנדיסטית וטריטוריאליסטית. פולין היתה ציונית, כי הציונות צמחה שם מצרכי העם היהודי בפולין, הם לא נזקקו לדעת יהודי ארץ־ישראל. ואילו היתה יהדות פולין קיימת עכשיו, ודאי היתה חרפה זו של הצבעת המיעוטים בועד הפועל של ההסתדרות נפגשת בתגובה אחרת. אבל יהדות זו אינה. אותם קיבוצי היהוּדים, שהציונות היא צורך עצמי שלהם, והם יודעים כי הציונות היא צורך עצמי יהודי שלהם, נשמדו או שותקו עכשיו. באמריקה עדיין אין יודעים זאת. הציונות שלהם היא עדיין בחלקה הגדול ציונות פילנטרופית, בשביל מישהו אחר, ולא ציונות שיש להם צורך בה, והיא תלויה משום זה בכך, מה שתאמר ארץ־ישראל.

ואילו היתה ארץ־ישראל נכנעת לאט לאט למודיפיקאציה של הספר הלבן, – והמתנגדים למדינה יהודית הריהם מסייעים למודיפיקאציה של הספר הלבן, – אז גם הציונות באמריקה היתה עלולה להיכנע. אם ארץ־ישראל מסתפקת בכך, הרי זה מספיק גם להם. אם בארץ־ישראל תהיה ציונות המאמינה בצורך, בהכרח ובאפשרות, שאחרי המלחמה יתן העולם צדק לעם היהודי והישוּב יילחם על כך, אז הציונות בכל הארצות האלו תהיה אחרת. גילוי הפרצוף הציוני של הישוב הוא, איפוא, אחד הדברים, הקובעים את הכיווּן של התנוּעה הציונית בכל העולם.

ויש להבליט עכשיו שלושת הסימנים הגדולים של הציונות הנאמנה (בכל סימן יש לנו שותף, אבל איני יודע אם יש לנו שותפים בשלושת הסימנים יחד): א) הציונות בתורת פתרון מלא וגמור של שאלת העם היהודי, כלומר: מדינה יהודית כתביעה אקטואלית תוך מלחמה נגד כל מורידי דגל, נגד כל מנמיכי הדגל, נגד מזייפי הדגל מימין ומשמאל; ב) ציונות לוחמת. זו לא רק שאינה משלימה עם הספר הלבן, כי אין יהודי בעולם המסכים לספר הלבן, קשה למצוא אפילו גוי הגון בעולם המסכים לו; אלא כל האומר: ביטול הספר הלבן ולא יותר, גורם מבלי שידע זאת, רק למודיפיקאציה של הספר הלבן. כל האומר: יש מלחמה ועלינו להרכין את הראש ולהשלים עם הכל; כל המניח שאנחנו חדלי אונים ואין לנו כל משקל – מערער את כל תקוות הציונות ואת האפשרות של פתרון ציוני לעם ולארץ; ו־ג) ציונות יוצרת. כי שני הסימנים הראשונים עלולים בנקל להסתלף, להזדייף, וליהפך למלה דיקלאראטיבית ריקה. מדינה יהודית משני עברי הירדן, מלחמה נגד כל שוטר בריטי בארץ – זהי סילוּף. מולדת אין כובשים, אלא יוצרים, גם שיחרור העם יצירה היא. ואין זה אקט חד־פעמי, אלא אקט יצירתי בלתי פוסק.

גיוּס הישוב לציונות כזאת, ציונות גואלת, לוחמת, יוצרת ומשחררת, גילוי פרצוף זה של הישוב – הם העיקר עכשיו. יש יהודי, שכל אחד מאתנו רוחש לו כבוד: משה סמילנסקי. יש לו לסמילנסקי בלי ספק אינסטינקט ציוני חי, ובכל החליפות שלו היה נאמן לאינסטינקט זה; אף רגע לא חדל סמילנסקי להיות ציוני; הרי הוא רוצה להקים כפר יהודי בארץ־ישראל; אבל על־ידי ההתכחשות למלחמה הפוליטית, על ידי ההשלמה עם השליט ועל ידי הורדת הדגל של המלחמה המדינית, עלולים גם האידיאה וגם המפעל היצירתי להזדייף. יש הרבה סמילנסקי בארץ, אך בלי החיוב הגדול והחשוב שלו, – זהו חלק גדול של העליה החדשה, הזרה לשפה העברית ולהרגשת העצמאות היהודית. יש להם יחס של השלמה עם כל תקיף, אבל אין להם אותו הפאתוס המצוּי בסמילנסקי לכל כברת אדמה יהודית. אין אנחנו יכולים לומר עליהם, שהם חובבי ציון, כי חיבת ציון היתה ציונות מדינית, חובבי ציון הראשונים היו ציונים מדיניים; שטאמפר לא היה יכול לעזוב את הוריו בהונגריה לפני שבעים שנה וללכת לארץ־ישראל ברגל, כדי להקים פה כפר יהודי, כפר שלא היה במציאות עד אז, אילו לא פעם בלבו חזון פוליטי גדול. השם חובבי ציון אינו, איפוא, שם גנאי, אבל פרחה מלבם נשמת הציונות ומשא נפשה שהיא: גאולה והצלה להמוני־ישראל ועל ידי כך – לעם ישראל כולו. הללו אינם רואים שיש מיליונים יהודים שתקוותם היהידה היא ארץ־ישראל, ואם אין להם תקווה זו חייהם אינם חיים, עתידם אינו עתיד.

ציונות מדינית לוחמת אינה מלה ריקה, אך כוונתה אינה למלחמה פראית נגד שוטר בריטי בארץ־ישראל. יש לנו מלחמה עם כל אלה השוללים את זכות העם היהודי לעצמאות כזו שיש לכל עם אחר, ושלילת זכותנו זו, שלילת הזכות של מדינה יהודית – היא שלילת היסודות של הציונות.

מסביב למלחמה זו יש לארגן את הישוב, ולגייס את כוחו. אין אנו מעוניינים ברוב, בשלטון גרידא – אנו מעונינים בגיוּס ישוב בעל פרצוף, רצון וכוח ציוני, אשר יורה את הדרך לעם, יעמוד במלחמתו על זכותנו לעצמאות ומולדת, ישוב, אשר ימשיך, על אף כל הקשיים, לבנות וליצור ויהדוף אחור כל התנקשות וקיפוח ועלבון, ואשר ישמש מנוף להגשמה ציונית.

במרכז הבחירות לכנסת ישראל עומדת מלחמת העם היהודי על קיומו, על עתידו בארץ, על הגשמת המדינה היהודית. ועלינו לראות בבחירות אמצעי לגיוס פוליטי של הישוב. למתן אזהרה מחודשת לממשלה, שבישוב מתארגן ומתקיים כוח, אשר ישים לאל את הספר הלבן בכל האמצעים. גיוּס הישוב להחזקת כוחות הבטחון שלו גילה אפשרות גדולה.

בישוב גלומות אפשרויות אדירות שרק מקצתן הגיעו לכלל מימוש. נעשו גדולות בשטח הגיוס הצבאי. כשלושים אלף התנדבו לשרותים השונים; אולם רבו המשתמטים, ואנו עדיין רחוקים מקצה גבול יכולתה וצרכיה של התגייסותנו. נאספו אמצעים לא מעטים לצרכי התגייסות והצלה. בהשוואה לכל ישוב יהודי אחר אנו עומדים אולי במקום הראשון. אבל אין זה מספיק. יש התנדבות – גם בגוף וגם ברכוש – בישוב, אבל היא אינה מספיקה, אינה שווה לכולם. מפעל ההצלה דורש הרחבה, מפעל הגיוּס דורש המרצה, מפעל הבטחון דורש הגברה, מפעל ההתישבות – בכפר ובעיר, ביבשה ובים, דורש התמדה וגידול. ועל הכל: דריכות ותכונה לקראת הבאות.

הישוב כחלק של העם היהודי, כחלוץ העם ושליחו, שישמש דוגמה ומופת לעם בתפוצות וימלא בארץ את התפקיד המיוחד רק לו במערכה המדינית ובהגשמת הציונות – זהו העיקר העומד בפנינו בבחירות אלו.

---

טירור או מאבק ציוני

מאת

דוד בן־גוריון

בכנס הראשון של ועידת ההסתדרות, ד' בכסליו תש"ה – 20 בנובמבר 1944

עומדות לפנינו שתי שאלות, או יותר נכון שתי ברירות שאין מנוס מהן. הראשונה: טירור או מאבק ציוני מדיני. השאלה היא – זה או זה, שניהם יחד לא יתכנו. בשום אופן אין שניהם יכולים לדוּר בכפיפה אחת. והברירה השניה: ארגוני־טירור או ישוב מאורגן. עַם מאורגן, תנועת־פועלים מאורגנת. ושוב – זה או זה. שניהם יחד אינם יכולים לדוּר בכפיפה אחת. או הראשון או השני.

*

נעשות בארץ שוּרה של פעולות, אשר בשפה פשוטה, בלי הז’רגוֹן הפוליטי, יש לקרוא להן רצח, שוד, גניבות, סחיטות. אילו נעשו בלי קואַזי־אידיאה פוליטת, לא לשם איזה רעיון כביכול, גם אז אין לסבול תופעות כאלו בתוך ציבור תרבותי. אין ציבור יכול להשלים עם מעשי רצח, שוד וגניבות בתוכו. לשם כך הקים משטרה וממשלה. ציבור שיש לו שלטון עצמי נוהג כך. ציבור שאין לו שלטון עצמי מוכרח להיעזר לשם כך במשטרה ובשלטון הקיימים מטעם אחרים. אבל אילו היה זה סתם רצח וסתם שוד וסתם גניבות, לא היה זה כל־כך מסוּכן. אבל פּשעים אלה מבוּצעים כביכול בשם הרעיון הציוני. ומשום כך אין זו סכּנה הנשקפת לחיי יחיד ולרכושו של יחיד ולשלומו של יחיד בלבד. זוהי סכנה חמוּרה פי־כמה, באשר היא מאיימת על משהו החשוב לנו יותר מקיומנו אנו – היא מסכּנת את יעודנו ואת חזוננו. הסכנה היא שמעשי הרצח והשוד והגניבה, שקוראים להם בז’רגוֹן הפוליטי טירור, נעשים כביכול לשם אידיאה – במקום אידיאה. הם נעשים כביכול לשם מלחמה פוליטית – במקום מלחמה פוליטית.

ועלינו להבהיר לעצמנו, לעם, לישוב, לנוער, לציבור הפועלים, לכל יהודי, שיתכן רק זה או זה; או מאבק ציוני מדיני, שפירושו עליה בכל הזמנים ובכל התנאים, התישבות בכל המאמצים ובכל תמצית כוחנו, חינוך העם וגיוסו לגאולת עצמו, רכישת דעת־הקהל לפתרון הציוני, רכישת דעת שליטים, רכישת דעת מנהיגים של פועלים ושל מפלגות פוליטיות ושל כנסיות דתיות ושל כל מיני אגודות, רכישת עתונות, התנגדות לגזירות, התנגדות לשלילת זכויותינו, עמידה מאורגנת ככלל בעל רצון, בעל יעוּד וגם בעל יכולת מסוימת נגד תוקפיו, משנאיו, עושקיו, מתוך שיקול, אחריות, חשבון, הערכה ומתוך החלטה נחרצת להתגונן ולעמוד בשער. כל זה כלול במאבק הציוני המדיני שלנו. ויתּכנו מעשי טירור ושוד ורצח הבאים במקום המאמצים הציוניים המדיניים האלה. שניהם יחד לא יתכנו.

יתכן ישוב שיש בו רצח והציבור כולו הם אנשי־מישרים. יתכן ישוב שיש בתוכו שודדים, ורוב אנשיו הגונים. יתכן ישוב שיש בתוכו גנבים, ורוב אנשיו הם שומרי־חוק. גם בזה אין משום אידיאל כל־כך גדול, שכדאי להתפלל עליו, כמו שנמצא מישהו בתוכנו שהתפלל: הלואי שנזכה כבר לגנבים שלנו ולשודדים במדינה שלנו! לזה יהיה לנו תמיד זמן. מציאוּת רוצח, שודד וגנב איננה מערערת את קיום הציבור אם הציבור כולו בריא. אבל השוד והרצח והגניבה מתעטפים באיצטלה לאומית ומופיעים בשם הציבור, ואם לא בשם הציבור הרי לשם הציבור, לשם חירותו, כביכול, לשם עתידו ולשם שחרורו כביכול, והציבור שותק ומשלים – הרי לציבור זה אין לפניו הדרך השניה של מאבק ציוני מדיני. כל זמן שהרוצח הוא רוצח פרטי והשודד הוא שודד פּרטי, גם אז מחוּיב כל אחד, כאזרח, לעשות מה שביכלתו, במידה שזה ניתן לו, לעקור אותו, ולשם כך מקיימים, על־ידי המסים הנגבים מהאזרחים, כוח משטרתי מיוחד העוסק בזה. אבל ברגע שהרוצח והשודד מדבר כביכול בשמי, רוצח בשמי, שודד בשמי, גונב בשמי, ואני שותק; ברגע שמישהו רוצח בשם הכלל, והכלל שותק וטומן ידו בצלחת, - אז אני מכיר והכלל מכיר שהפושעים הללו הם כאילו שליחיו, ואז אין לו שום אלטרנטיבה אחרת אלא מעשי הטירור. כשהציבור משלים עם הפּשעים שכנופיה טרוריסטית עושה בשמו ולשמו – אין הציבור מסוּגל לנקוט דרך אחרת לביצוע תעודתו הפוליטית.

*

וכשם שאין מנוס מהברירה הראשונה, מאבק ציוני מדיני או טירור, כך אין מנוס גם מהשניה: ארגוני־טירור או ישוב מאורגן, עם מאורגן ותנועת־פועלים מאורגנת. אוא שיש עם יהודי היודע את אסונו והיודע את דרך הצלתו והעושה בכוחות מלוכּדים מאמצים, מאמצי־בנין ומאמצים מדיניים ומאמצי־הסברה, מאמצי־התנגדות ומאמצעי־מלחמה, כשיש צורך במלחמה, מתוך ליכוד לאומי ותוך אחריות לאומית ושיקול לאומי, על דעת הציבור ובכוח הציבור; יש ישוב מאורגן, והישוב מלוכד – לא שהוא מלוכד בשפה אחת ובדברים אחדים, אלא כל יהודי בן־חורין להביע את דעתו, אחד בזה ואחד בזה, ויש דיון ויש בירור ויש הכרעה ויש החלטה, ורק לאחר זה פועלים; ויש תנועת־פועלים מאורגנת – לא קסרקטין של פועלים, אלא תנועת בני־חורין המכירים ביעודם ההיסטורי הגדול, המכירים בתפקיד הגדול של עבודת חייהם והמכירים באחדותם הגדולה ובערך הגדול של אחדותם ובפעולה הקולקטיבית שלהם וביצירה הקולקטיבית שלהם, והם בונים ויוצרים ונאבקים ונלחמים – בשעה שצריך לבנות וליצור או בשעה שיש צורך להיאבק ולהילחם; או שבניגוד לכל אלה יש בארץ כנופיה שקנתה לה תותח, טומיגאַן או ליטרה של דינמיט, והם בכוח הרובה והדינמיט חותכים את השאלות שלנו בלי לשאול אותנו ובלי להתיעץ אתנו ובלי לקבל את דעתנו – והם קובעים מה תהיה תגובת הישוב ומה תהיה עמדתו ואיך יופי ומי יופיע בשמו. שניהם יחד אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. או זה או זה.

ואל יהיו לנו שום אשליות על אפשרות קיום שני הדברים האלה יחד. לא יתּכנו שני הדברים – או דרך זו של הטרוריסטים או דרך זו של הציונות, או ארגון זה של הכנופיות, או ארגון זה של העם והישוב; או מסגרת של כנופית רוצחים ושדדים במחשך ובמארב, או מסגרת חפשית של עם וישוב ותנועת פועלים, התאחדות אכרים, התאחדות בעלי תעשיה, ארגוני־נוער, ארגונים של בני־חורין מלוּכדים, של בעלי משמעת פעולה וחירות הויכוח, של הערכה והחלטה משותפת.

זהו הלקח של כל ההיסטוריה האנושית בכל הארצות ובכל הדורות: משטר של אלימות – או חירות מאורגנת, ואין אנחנו מזדקקים לז’רגון החדש – לא של טירור ולא של פאשיזם ולא של שם לועז מודרני אחר. זוהי תופעה עתיקה. בכל זמן ובכל מקום שיש בו ארגון של ציבור בן־חורין שליט על עצמו, אין מקום לכנופיות כאלו. בכל מקום ובכל זמן שכנופיות כאלו משתלטות – אין מקום ואפשרות לציבור מאורגן ובן־חורין להתקיים; או הם או אנחנו.

*

ואם אנו רוצים במאבק ציוני מדיני ובקיום עם וישוב מאורגן אחראי ובעל כושר־פעולה – עלינו לקום ולפעול נגד הטירור ונגד ארגוני־הטירור. יש צורך לפעול ולא רק לדבּר.

ודאי שאין כל נזק בהסברות אידיאולוגיות והיסטוריות וסוציולוגיות על התופעות החולניות הפליליות הללו. אינני מזלזל בהסברה ויש לעשותה – יש לעשותה בכל סיעה בעם, בכל סיעה בישוב, בכל סיעה בהסתדרות: יש להסביר את הדברים, כל אחד בלשונו ולפי דרכו, למען יבין כל אדם בישראל, כזקן כנער, את הנזק והסכנה הכרוכים בתופעות ובארגונים אלה. אבל לקחתי רשות־הדיבור כאן להשמיע אזהרה: אין שום תועלת בהסברות, בגינויים ובמליצות, אפילו הרבולוציוניות ביותר – אם אינם מלוּוים מעשים.

אילו היינו עומדים בפני תופעה של אידיאולוגיה טרוריסטית בלבד, היינו עונים להם בהסברה אידיאולוגית; אבל אנחנו עומדים בפני מעשים טרוריסטיים, מעשים המחבלים את קיומנו, את ארגוננו, את מלחמתנו, את מדיניותנו, את עתידנו. וכשעומדים בפנים מעשים – עונים במעשים. כנופיות אלו, שום לשון שבעולם אינה מובנת להן – לא לשון של צדק, לא לשון של ציונות, לא לשון של סוציאליזם, ולא שום לשון שבעולם, מלבד לשון הכוח, מלבד גילוּיי־כוח. אין די, איפוא, לדבּר ולהסביר, - יש למנוע פעולתם ולפרק ארגונם. יש לעקור אפשרות מעשיהם המסוכנים, ויש לעקור ארגוניהם. אין כוונתי לעקור את האנשים; איני רוצה שתישפך אף טיפּת־דם אחת, שיאבד אף איש אחד. אין הכרח בכך – אם שפיכות־דמים לא תבוא מצדם. אני גם מאמין שאפשר להציל בהסברה נכונה כמה אנשים, ביחוד מהנוער, אשר נתעו ע"י תורות מסולפות המנצלות את האסון היהודי, את הצער והזעם היהודי שמסוגל להעביר בימינו אלה אנשים על דעתם. האסון, הצער והזעם מנוצלים עכשיו רק על־ידי מנהיגי הכנופיות, כי מקורן של הכנופיות הוא לא במאורעות השנים האחרונות. אפשר להציל רבים שנתפסו בזמן האחרון לכנופיות על־ידי הסברה, אבל אנחנו נשגה באשליה מסוכנת אם נחשוב שעל־ידי הסברה בלבד נעקור נגד ממאיר זה מתוכנו.

*

אני מחַלק את אנשי־הכנופיות לשנַים: חלקם מַניאַקים וחלקם שאַר־לאַטאַנים. יש מניאקים הבטוחים בתום־לב שאם ירצחו את פלוני ואת אלמוני יביאו גאולה לישראל, והם רוצחים את פלוני ואת אלמוני בדיוק באותה התלהבות וקנאות, בין זה אנגלי, ובין זה יהודי. אבל לא כולם תמימים כל־כך. המטרה האמיתית של הטירור היא לא כלפי חוץ אלא כלפי פנים.

כל כנופיה כזאת, כאילו מופנית נגד אויב חיצוני כביכול, לאמיתו של דבר היא תמיד מופנית נגד “אויב” פנימי; והאויב הפנימי הוא כל אחד שאינו נשמע לה. יתכן שעל־ידי הסברה נוכל להציל חלק מהנוער הנגרר אחרי הכנופיות מתוך שהותעה על־ידי סיסמה כוזבת וע"י ניצול הצער והזעם היהודי; אבל זוהי אשליה שעל־ידי כך נפסיק את הפעולות הטרוריסטיות ונפרק את הארגונים הטרוריסטיים. פעולות טרוריסטיות אינן זקוקות להמונים ולציבור גדול ואינן תלויות בהם. זוהי הסכנה והשחיתות שבמעשים ממין זה. אם גם נצליח על־ידי הסברה טובה ויעילה להרחיק מהם חלק מהנוער – מעשי הטירור ימָשכו, והארגונים יתקיימו.

אני אומר זאת לא כדי להפחית את ערך ההסברה. רק שלשום נתכנסו בירושלים כל ארגוני־הנוער הציוניים, ובאי־כוח הנוער תבעו בצדק הסברה מוגברת, לא רק בקרב הנוער המאורגן, אלא גם בקרב הנוער שאינו מאורגן, והנוער שאינו מאורגן עולה פי־כמה במספר על הנוער המאורגן. אבל הדבר העיקרי הנדרש מאתנו עכשיו הוא לא קביעת עמדה, “נעמען א שטעלונג”; הכנופיות “מצפצפות” על “שטעלונגען” גם של ההסתדרות וגם של הישוב, גם של התנועה הציונית וגם של כל העם היהודי; הן בטוחות רק בפעולות שלהן, ורק שפת־פעולות יבינו; ואני אראה בכל הכרזה – אפילו אם תהיה ממולחת ומפולפלת בכל הגינויים והכינויים החריפים ביותר, גם אם נוקיע ונכתים אותם כפאשיסטים, עוכרי־ישראל ועוד ועוד – רק יריה ריקה וחסרת־ערך ומזיקה, כי הם אינם מתפעלים מכל הכרזות.

נסינו בדבר זה יותר מחצי־שנה, מזמן שגל־הטירור התגבר. היו גינויים בכל העתונים, כל עתון ועתון בלשונו; היו גינויים של המוסדות – מקומיים ועליונים, כל מוסד בדרכו ובנוסחתו. הטרוריסטים לא התפעלו מגינויים אלה. להיפך, הם נתעודדו, נתחצפו, וחוששני – גם נתגברו. והגיע זמנן של פעולות.

*

צוּינו לפי־שעה ארבע פעולות, ואני רוצה לעמוד עליהן במלים פשוטות וברורות.

נתבענו על־ידי המוסדות העליונים – ההנהלה הציונית והוַעד הלאומי – להקיא אותם מתוכנו, ואני רוצה לתרגם תביעה זו לשפת המציאות והמעשה. אם בחור, חבר לכנופיִות אלו או תומך בהן, עובד באיזה בית־חרושת או במשרד, נתבעים הפועלים ועובדי־המשרד האחרים לגרש אותו וּלהרחיקו ממקום־עבודתו. במקום זה יותר נוח לי לומר זאת מאשר במקום אחר. הייתי מתקשה לומר זאת במסיכה אחרת, אשר שם טעונה זכות־העבודה של כל פועל חיזוק מוסרי וארגוני, אבל במקום זה יותר קל לי לומר זאת, כי מקום זה אינו זקוק שיטיפו לו על קדושת הזכות של כל פועל למקום־עבודה.

ובכוונה בחרתי דוּגמא קשה זאת: כל מי שקשור לכנופיות אלו, כל מי שתומך בהן – לאו־דוקא אם הוא משתמש בעצמו באקדוח או משליך את הפצצה, אלא כל מי שמפיץ את ספרותם ומדביק מודעות שלהם – צריך להיות מורחק ממקום־העבודה, אם זה משרד, בית־חרושת או פרדס, וצריך להיות מוּצא מלשכת־העבודה.

הוא הדין אם הוא לומד בבית־ספר – תיכוני או אחר, ולא רק אם הוא עצמו משתתף במעשי רצח ושוד, אלא גם אם הוא מביא את ספרותם הטמאה של הטרוריסטים לנערים, וּמפיצה ביניהם. לא זו בלבד שצריכים לקחת ממנו את הכרוזים הטמאים ולשרוף אותם, אלא צריך לגרש אותו מבית־הספר, שידע הוא וידעו אחיו וידעו הוריו, שהציבור מתקמם נגד הפשעים האלה המסַכנים אל את היחיד בלבד, אלא את כלל האומה.

תביעה זו מופנית גם לחוגים אחרים, לא רק לציבור הפועלים; הישוב כולו יחד עם התנועה הציונית צריכים להציג תביעה זו גם להתאחדות־האכרים ולהתאחדות בעלי־התעשיה, שאם יש ביניהם מישהו, אשר מטעם זה או אחר, נותן מכספו לכנופיות אלו, או עוזר להם באיזו שהיא דרך אחרת - יוּצא מתוך קהלם. לא יוכל איש כזה להיות חבר בהתאחדות־האכרים ולא יוכל להיות חבר בהתאחדות בעלי־התעשיה ולא באגודת הסוחרים או בחנונים. בל תהיה לאנשי־הכנופיות ולתומכיהם דריסת־רגל בשום קיבוץ מאורגן בארץ; ואל ישָארו המלים הללו: “להקיא אותם מתוכנו” – מילצה ריקה. הטרוריסטים אינם מושפעים ממליצות.

אל נעשה בתוכנו את המשגה, שעשה אחד מטובי ויקירי תנועת־הפועלים באנגליה (הוא כבר איננו אתנו, אבל מי שידע אותו – ידע להוקיר את ידידותו ומסירותו ללא גבול לענין הפועלים) – לנסבורי¹, אשר ראה את הסכנה של היטלר, אבל בתמימותו חשב לשים לה קץ לא על ידי הקמת כוח מזוין גדול כנגדו, למען ידע גאנגסטר זה שלא יוכל להשתלט על העולם, אלא נסע לברלין להטיף לו מוסר ולצטט לפניו פסוקים ממשא־ההר של ישוּ. כל הכרזות שאין בהן ממש, אין מאחוריהן מעשה, לא רק שאינן מפריעות לטירור, אלא מחזקות אותו. אני בטוח שהטרוריסטים יושבים עכשיו ומחכים מה יצא מהועידה הזאת, האם גם פה יתספקו בגינויים חריפים ובמליצות רבולוציוניות בלי שום מעשה ממשי אשר יבוא אחריהן. ואני בוחר בקורטוב מעשה לעקירת הטירור מאשר בקבי־קבים של מליצות רבולוציוניות.

התביעה להקיא אותם מתוכנו צריכה להיות מתורגמת לשפת־מעשים ע"י כל אחד ואחד מאתנו. ההסתדרות תתבע זאת מכל פועל ופועל; ארגוניה הנוער – מכל נער ונערה; מחלקת־החינוך – מכל מנהל בית־ספר. כל ארגון בישוב, כל בעל־בית, שיודע לוֹ כי אחד מדייריו תומך בכנופיות אלו או הוא חבר בהן – מוכרח להוציאו. יתכן שחוק־הדירות יגן עליו – הציבור יתגבר גם על זאת.

*

הדבר השני שנדרש מאתנו: לא לתת להם מקלט ומחסה. נדמה לי שאנחנו פה מכירים איש את רעהו. כולנו יהודים רחמנים בני רחמנים, ואני יהודי לא פחות מכל יהודי אחר, ואין לי שום שנאה אישית כלפי אנשים אלה, אבל אני רואה רק את האסון הגדול שהם ממיטים על עצמם ועוד יותר האסון שהם ממיטים על כולנו. וככל יהודי הקרוי להציל את עתיד עמו וארצו, ביחוד ברגעים טראגיים אלה, כשאנו עומדים אולי במערכה העליונה והמכרעת של העם היהודי על קיומו, בכל המובנים ,אינני יכול להתחשב עם הרגשות הרגילים שלי בחיי הפרט. שלחנו שלושים אלף מטובי ילדינו לצבא. אנחנו קוראים כרגע לגיוס מחודש, כל אלה שהלכו עכשיו לחזית אף הם תובעים זאת מאתנו – וכולנו נצטרף לתביעתם, ונכלא בלבנו כל רגע פרטי. נוכח חובה ציונית – אל יטיפו לנו על רחמנות. נוכח השואה שהטירור וכנופיות הטירור ממיטים עלינו – חייבים אנחנו לומר לכל יהודי בארץ למנוע מחסה ומלקט מכל אנשי הכנופיה ומכל תומכיהם. אני יודע שכאן אנו נתקלים באחד האינסטינקטים המעולים, המשובחים שבתוכנו. זה אינסטינקט אנושי, ביחוד אינסטינקט יהודי, אבל אם איננו רוצים להתאכזר לעם היהודי המתבוסס בכליונו, איננו יכולים להתחשב כרגע עם רחמנות מזוּיפת זו. אסור לתת מקלט ומחסה לפושעים אלה המסכנים את עתידנו.

*

והדבר השלישי: לא להכנע לאיומיהם! אחד האמצעים העיקריים שבהם נוקטים אנשי־הכנופיות הן הטלת אימה וסחיטות בישוב. והאיומים הגיעו לידי כך, שאנשים רחוקים מהכנופיות ומתנגדים בכל תוקף לתעלוליהן טוענים: אין לפעול נגד הכנופיות – פן נבוא לידי מלחמת־אחים. לאלה יש לומר: הכנופיות כבר הכניסו מלחמת־אזרחים בישוב, אלא שהם רוצים במלחמת־אזרחים חד־צדדית, שהם יסחוט כספים, יענישו “בוגדים”, יוציאו “פסקי־דין” של מוות, ירצחו את מי שאינו נכנע להם – וכל הציבור יקבל על עצמו את דינם. דבר זה לא יקום ולא יהיה!

לפני זמן קצר טלפנו מהכנופיות לעדה גולומב שתודיע ל“אדון גולומב” (אנשי הכנופיות מדקדקים בנימוסי־אבירוּת), שהוא בוגד, ואנחנו יודעים מהו פירוש הודעה זו. מחר יודיעו דבר כזה למי שהוא מחברי הנהלת הסוכנות או הוַעד הלאומי. אנחנו יודעים שלא גולומב ולא אנשי המוסדות יבָּהלו מאיומים אלה. אבל יש לנו ישוב של למעלה מחצי־מיליון איש. רבים מהם הם חדשים בארץ. לרבים אין המסורת של מייסדי פתח־תקוה ושומריה; אין המסורת של “השומר”, של מגיני תל־חי, וכשנכנסים לבית יהודי פשוט שני בחורים או בחור ובחורה מזוינים באקדוח ואומרים לו: תן לנו מאה לירות, - נופל עליו פחד.

עלינו לחנך את הישוב שלא יפחד מאיומים אלה ולא יכָּנע להם, ונחנך רק אם ניצור תנאים ששום איש לא יצטרך לפחד. אבל לא רק שלא יצטרך לפחד, - עלינו ליצור משטר כזה בישוב שלא יוכלו לאיים על שום איש. יודרכו כל נער ונערה ע“י ארגוני־הנוער וע”י בתי־הספר שהם לומדים בהם, שאם יבואו מהכנופיות לאביו ולאמו לדרוש כסף – ימסור מיד את הדבר למקום המתאים; ואם אין הוא יודע שום כתובת – ילך למשטרה.

צריך ליצור משטר כזה בישוב שיפסיק את החוצפה וההפקרות של הכנויפות. כמעט שהולכים בגלוי ברחובות ומכריזים: אני אצ“ל, פנו דרך לי, אני צריך לשדוד ועליכם להסתלק – ויהודים מסתלקים! עוד לא היתה חרפּה כזאת בארץ מאז היות הישוב הארצישראלי החדש. ישוב זה לא נוסד ע”י פחדנים… מייסדי פתח־תקוה וראשון־לציון, וכן מייסדי תל־אביב הראשונים לא היו פחדנים; גם כובשי העבודה העברית ובוני ההתישבות העובדת לא היו פחדנים. וכיצד קרה הדבר הזה שכנופיה של חוליגנים יכלה, בעיר של מאתים אלף, להיכנס באמצע היום למחסן של אריגים ולהודיע לכל הנמצאים במקום: הסתלקו, כאן נעשית פעולת אצ"ל – וכולם מסתלקים!…

מנַין חוצפה זו של אנשי־הכנופיות? אין לשכוח שגם חוצפה היא גורם חינוכי; כשם שמעשי־הגבורה של ראשוני השמירה בפתח־תקוה, של אנשי “השומר” ומגיני תל־חי היו גורם חינוכי – כי אברהם שפירא², וישראל גלעדי³, ויוסף טרומפלדור לא היו נואמים ופּדגוגים, כי אם מעשיהם חינכו, - כן גם חוצפה פרועה של אנשי־הכנופיות עלולה ליהפך לגורם חינוכי – שלילי, הורס. וחוצפה זו נתאפשרה רק מפני שאנו סילפנו במקרים אלה רגש יהודי בריא: לא לפנות לשלטון זר. מסורת זו יש לה הצדקה עמוקה בתולדותינו בגולה; עוד לא עבר זמנה גם בארץ. לא בכדי הקימו מייסדי המושבות הראשונות ועדי־מושבה ששימשו מעין שלטון יהודי פנימי, ובזאת הונח היסוד הראשון למדינה היהודית. לא בכדי נתפתחו ונתרבו תאים אלה של הנהגה עצמית, ואנו היינו כל־כך חרדים על האבטונומיזם היהודי לא רק בימי המשטר התוכרי אלא גם במשטר המנדט הבריטי.

אולם משונה הדבר שאלה הפורקים מעליהם כל עול הציבור היהודי ופורצים כל גדר בחיינו העצמאיים – יהיו מחוסנים במעשי־ההרס שלהם על־ידי אי־הרצון היהודי להיעזר בכוח השלטון והמשטרה.

*

איני חושש לכל הפרזה אם אומר שהטירור פוגע בנו פי־שבעה מאשר הוא פוגע בשלטון ובמשטרה, והוא מסַכן אותנו פי שבעים ושבעה – מאשר את מישהו אחר.

אני יודע שצ’רצ’יל דיבר בצער רב על רצח לורד מוין⁴. מוין היה ידידו הפרטי של צ’רצ’יל ושליחו – וזאת אומרת שליחה של אנגלית – במזרח הקרוב. ואף־על־פי־כן לא דיבר צ’רצ’יל בכאב כזה על רצח מוין כאשר דיבר עליו ד"ר וייצמן. כי רצח מוין לא פגע בעם האנגלי – כאשר הוא פגע בעם היהודי. שום אינטרס בריטי לא סוּכן על־ידי רצח אוילי ומתועב זה. – מבחינה בריטית זו היתה רק כעין עקיצה בזנב הארי (והארי הבריטי, ככל ארי, אינו אוהב גם עקיצות קלות), - אולם מבחינה יהודית היתה זו תחיבת סכין בגב העם היהודי. ומשום כך אין שום שלטון ושום משטרה מעונינים בביעור הטירור כמונו.

אבל אנחנו אין לנו עדיין שום שלטון. עוד לא הוקמה המדינה היהודית. לא שאין לנו לגמרי כוח. זוהי תורת־שוא; התורה שאנו אפס ונטולי כל יכולת וכוח, כתורת “רך כך” – שתיהן מסלפות את האמת. אבל אין לנו עדיין מה שיש לכל עמים תקינים. לא הוקמה עדיין המדינה היהודית ואין שלטון יהודי, ולכן במידה שהשלטון והמשטרה הבריטיים מעונינים בביעור הטירור – במידה זו אנו משתפים אתם פעולה. זו תהיה איוֶלת והתאבדות אם מתוך טענות צודקות שיש לנו למשטר הקיים בארץ בשטחים אחרים נימנע מהיעזר בו ולעזור לו בשטחים שבהם יש לנו –עד כמה שיש לנו – אינטרס משותף. ואני חוזר ואומר, שלנו יש אינטרס יותר גדול ויותר חיונוי בביעור הטירור מאשר לממשלה האנגלית. שום ממשלה ושום משטרה אינה רוצה שירצחו את שליחיה וסוכניה. וגם האנגלים אינם רוצים בכך. אבל אני חוזר ואומר שהכאב שבו דיבר צ’רצ’יל על רצח מוין הוא כאין וכאפס לעומת הכאב שבו דיבר וייצמן. מדוע? מפני שבנפשנו הוא הדבר!

ארבע התביעות הללו הן לפי־שעה המינימום המעשי שעלינו לבצע; ועלינו לגייס כל אחד בישוב, כל נער בבית־הספר, כל עובד בסדנה, כל תושב בכפר ובעיר, כל חבר בהסתדרות, באגודות, בהתאחדות, שיקיימו את ארבע התביעות הללו. לא תיתכן שום ניטרליות בינינו ובין הטרוריזם; או ציונוּת – או טירור. או כנופיות טרוריסטיות – או ישוב מאורגן. אין מנוס משתי ברירות אלו. על כל אחד לעשות את הבחירה. כך עומדת השאלה בפני כל יהודי בארץ, בפני כל ארגון ותא ציבורי. וזוהי החובה שעלינו למלא - כפי שהוּתוותה על־ידי המוסדות.