לונדון, 20 באוקטובר 1938.

ל… בירושלים

מכל הסכנות הצפויות לנו יש לראות בהגבלת העליה את הסכנה החמורה ביותר. איש אינו יודע, מה צפוי לעולים בשנים הקרובות, אֵילו שינויים אפשריים לא רק ביחסי העמים, אלא גם במשטר הפנימי של העמים. התפרצות מלחמה עולמית – שהערבים כל־כך מתפללים לה – תעמיד אותנו שוב בפני סכנת הפקרה והסגרה גמורה. אנו עומדים לא רק בפני עולם ערבי אויב ומזדיין, אלא גם בפני שתי מדינות אדירות, הרוצות בחורבננו. היטלר אינו רק אויבה ומחריבה של היהדות הגרמנית. משאת נפשו היא השמדת היהדות בעולם כולו. מוסוליני הולך בעקבותיו בפוליטיקה האנטישמית אבל יש לו ענין מיוחד בארץ־ישראל כחלק מתכנית הים התיכון. מטעמים פוליטיים ונימוקים נפשיים שונים הרי אלה הם אויבינו־בנפש.

אולם לא נוכל לעצום עינינו בפני התפשטות האנטישמיות גם בארצות הדימוקרטיות, ובתוכן באנגליה. האומנם זהו מן הנמנע בהחלט, שאנגליה תלך בעקבות גרמניה ביחסה ליהודים? לפני שנים אחדות לא הייתי מאמין בכך. עכשיו אין לי הבטחון הזה. אין לשער את השינוי העצום, שבא אחרי הסכם מינכן. ומי יודע, אם לא ידביקנו אף באנגליה הגל האנטישמי קודם שנספיק להתבצר בארץ, כדי לעמוד בפני כל רוח מצויה ושאינה מצויה. הפּסימיסט יאמר: גם ישוב של מיליון יהודים לא יעמוד לנו, אם לבה של אנגליה יהָפך עלינו לרעה. אבל אני מאמין, שישוב גדול בארץ יהיה כשהוא לעצמו גורם כביר בהחזקת ידידות אנגליה ותריס בפני התפשטות האנטישמיות בעולם.

ואם אנחנו, חלילה, נעשה משגה, אשר יביא לידי קיצוץ אפשרויות העליה בשנים הקרובות, אנו מתחייבים בנפש העם העברי. כל ימי היותי בהנהלה לא ראיתי צו יותר גדול ודחוף ממאמצים בלתי־פוסקים להרחבת העליה. הצו הזה קדוש עכשיו בעיני שבעתיים.

אין להוציא לגמרי מן החשבון – על אף המסקנה של רוב ועדת־החלוקה – את אפשרות הפתרון, בכיווּן של חלוקה; איני מניח שהממשלה הזו תגש בקרוב להקמת מדינה יהודית בחלק מן הארץ. יתכן, שתכנית־פּיל, לא רק בפרטיה, אלא גם בכללה, נקברה. לחדשים הקרובים ודאי שהיא קבורה, אבל אין זה מן הנמנע, שהממשלה תנסה לחפש פתרון, זמני או “סופי”, בקנטוניזציה, חלוקה לאזורים, סידורים פדרליים, הקמת מוסדות של שלטון עצמי מחוזי, וכדומה.

*

יתכן, שיעָשה נסיון להביא לידי הסכם ערבי־יהודי. מיניסטר־המושבות מעסיקות אותו זה כמה זמן תכניות כאלה. נורי־פשה יושב כאן עכשיו, ולו עוזרים כמה עסקנים ערבים – ואנגלים, ואולי גם יהודים. נשמע רעיון על ועידה ערבית־יהודית; מצד הערבים – נציגי המדינות הערביות, מצד היהודים – הסוכנות ועוד כמה “נכבדים” יהודים. ויש שאלה על נציגות ערבי ארץ־ישראל. בכמה שיחות הודיע מיניסטר המושבות, שהוא לא יכיר במופתי. אם ועידה כזו תיקרא – קשה להניח שיעשו זאת בלי נציגות ערבי ארץ־ישראל: א. מפני שנציגי המדינות הערביות יעמדו על כך. ב. מפני שאחרת אין מי שיתחייב בשם ערבי ארץ־ישראל, ואין מי “שימציא את הסחורה”. ג. מפני שהפקידות בארץ תדאג לכך.

אם תכריז הממשלה על ביטול החלוקה ועל אי הקמת מדינה יהודית, יראו הערבים – ובראשם המופתי – בהכרזה זו נצחון עצום (ובצדק!) לעצמם, וקשה להעלות על הדעת, שהם יהיו מוכנים לעשות לנו ויתורים ולהסכים אפילו לעליה מוגבלת, שתוכל לספק אותנו אפילו במקצת מן המקצת. גם “השוללים” שלנו מבינים עכשיו, שקבורת תכנית המדינה היהודית בחלק מן הארץ היא נצחון של המופתי, ולמה יוותרו לנו המנצחים?

הערבים היו מוכנים – בכל אופן למראית־עין – לבוא אתנו בדברים, כשחרב החלוקה היתה תלויה על ראשם. בלי שתודיע הממשלה לערבים, שהיא תמשיך במנדט ובעליה יהודית – איני רואה יסוד לאפשרות של הסכם.

אולם אם תחליט הממשלה לכנס “שולחן עגול” ערבי־יהודי, קשה יהיה להימנע מהשתתף בו. אנו הצענו לא־פעם דבר כזה, ומועצת־הסוכנות האחרונה קיבלה החלטה מפורשת להציע זאת לממשלה. והממשלה יכלה לומר לנו, שזוהי בעצם תביעה יהודית. לא רק כלפי הממשלה, אלא גם כלפי הרבה יהודים נעמיד עצמנו במצב קשה, אם נסרב להיענות להזמנה כזו. ואין מצבנו הפוליטי מזהיר כל־כך, שנוכל להרשות לעצמנו לוכּסוס כזה. תנועה אינה יכולה לנקוט מדיניות שלילית בלבד. אבל עלינו להיזהר מכמה סכנות ולהזהיר את הממשלה על כך:

א. מתן סטטוס רשמי ופורמלי למדינות־ערב בקביעת גורלה של הארץ. ארץ־ישראל היא ארץ מנדטורית, להלכה בכל אופן, ואין אנו רשאים לוותר בקלות אפילו על זכות של נייר ומעמד פרינציפיוני בלבד – כל מדינות חבר־הלאומים (ואמריקה) יש להן מעמד לגבי ארץ־ישראל.

ב. קיפוח זכות הסוכנות. רק הסוכנות היא נציגה הרשמי של העם היהודי. הסוכנות רשאית להזמין את מי שהיא רוצה, ואם ועידה כזו תקום ונשתתף בה – אנו מעונינים בשיתופם של כמה מגדולי ישראל, אף אם אינם חברים רשמיים בסוכנות, אבל הם צריכים להיות מוזמנים רק ע"י הסוכנות, ורק אלה יוזמנו, שאנחנו נהיה בטוחים בעמדתם ובנאמנותם.

אבל מניעת שתי הסכנות האלה בלבד אינה מספיקה. ועידה אשר תיקרא על יסוד “לוח חלק”, נדונה לכשלון למפרע, ולא עוד אלא שיש בה סכנות פוליטיות חמורות.

צריך שיהא ברור למכַנסי הועידה ולמוזמניה, שהצהרת־בלפור קיימת, ושהמנדט עומד בתקפו, ואין הממשלה מוכנה לגזור עלינו סטטוס של מיעוט או שהעליה תקוצץ.

דבר אחד ברור לי – בכל התנאים ובכל הנסיבות ובכל הדרכים, שבהם תנסה הממשלה ללכת בחדשים הקרובים – דאגתנו העיקרית בתקופה הקרובה צריכה להיות נתונה לביצורו של הישוב ולחיזוק בטחונו וכוחו.

אין להאמין ששאלת ארץ־ישראל תיפתר בחדשים הקרובים פתרון סופי – ולוּ גם פתרון “סופי” לעשר או חמש שנים. יותר מבכל זמן אחר נמצא העולם כולו, ועולמנו הקטן בתוכו, במצב של השתנות מתמדת. העולם לא היה אף פעם פחות סטטי מאשר עכשיו, וכיווּנו העיקרי והיסודי בתקופה זו מחויב להיות – תגבורת מתמדת בכל הדרכים, בכל האפשרויות, בכל הצורות, ובמגמה ברורה וקבועה: התכוננות ליום הזעם והדין הגדול.

בפעולתנו ההתישבותית צריכה עכשיו לשלוט מגמה ברורה, מגמה אסטרטגית מדינית.

אם הפתרון (בתקופה זו!) של השאלה הארצישראלית ידָחה, אל נחמיץ את ימי־המעבר. המשבר החמור העתיד לפרוץ – מי יודע, אם בעוד שנה או שנתיים – צריך למצוא אותנו מבוצרים וחזקים משהננו עכשיו.

במסיבת חברים, תל־אביב, 15 בדצמבר 1938

– – – החבר… פתח ואמר, כי בשיחות לונדון הוא רואה הזדמנות חשובה לבוא לידי הסכם עם הערבים. מסופקני, אם זוהי ההזדמנות. לאחר ביטול תכנית המדינה אין בשעה זו כל סיכוי להסכם עם הערבים – בלי שנסתלק מהציונות.

ידועה עמדת המופתי, והמשלחת בלונדון תהיה מורכבת מאנשי המופתי. אם גם ישתתפו נציגי האופוזיציה, אין כל יסוד להניח, שהם יהיו פחות קיצוניים מאנשי המופתי. – הם יצטרכו להראות שאינם פחות פטריוטים משליחי המופתי. מדינות – ערב לא תעשינה דבר נגד רצון משלחת ערבי ארץ־ישראל. ואנשי המופתי לא יזוזו מדרישותיהם כמלוא הנימה. למה יעשו זאת? תכנית המדינה היהודית נפלה. המנדט נכשל. העולם הערבי נתגייס לעזרת ערבי ארץ־ישראל. נראה, כאילו פחדם נפל על אנגליה. מדינות־ערב שאינן מסכימות זו לזו כמעט בשום דבר הנוגע לעצמן, תומכות בדרישות המופתי, בכל אופן כלפי חוץ. בתנאים אלה קשה להניח, שנצא מלונדון בהסכם יהודי־ערבי.

לפני כעשרים שנה נכרת הסכם יהודי־ערבי: הסכם וייצמן־פייסל, ואנו מוכנים גם עכשיו להכיר בו ולקיימו, אולם הצד השני התנכר לו. הסכם זה בנוי על הרצון להגשים בכוחות משותפים את השאיפות הלאומיות של שני העמים, היהודי והערבי, ועל ברית־ידידות בין ארץ־ישראל יהודית ובין ערב עצמאית. ההסכם ההוא חייב “לאַמץ ולהגביר עליה יהודית לארץ־ישראל בקנה־מידה רחב וליישב את העולים היהודים במהירות האפשרית על הקרקע – בהתישבות צפופה ובעיבוד אינטנסיבי של האדמה”.

ודרושה אופטימיות רבה להאבמין, שהערבים יאשרו עכשיו הסכם מעין זה.

יש להניח, שהדיונים בלונדון יסתיימו בקביעת מדיניות חדשה על־ידי הממשלה עצמה, ומדיניות חדשה מצד הממשלה מחייבת גם מדיניות חדשה מצדנו.

לונדון, ארמון סינט ג’יימס, 10 בפברואר 1938. (בישיבה השלישית עם משלחת הממשלה הבריטית)

…מזכיר הממלכה, מר מ. מקדונלד, הציג לפנינו את בעית ארץ־ישראל כדין־ודברים שבין היהודים ובין הערבים; הצגה זו, לדעתנו, מחטיאה את האמת, שכן יש כאן דין־ודברים בין העם היהודי ובין העולם הבלתי־יהודי כולו. ערבי ארץ־ישראל והארצות השכנות אינם אל חלק קטן של הצד השני, אם־כי חלק חשוב מפני מצבו הגיאוגרפי. התביעה שלנו מופנית כלפי כל העולם התרבותי, ובעל־הדברים שלנו בשורה הראשונה היא בריטניה הגדולה השלטת בארץ מטעם חבר־הלאומים, באשר היא קיבלה על עצמה שליחות והתחייבות כלפי העם היהודי. אלמלא היה הדבר כך, לא היתה משלחת הסוכנות היהודית, המייצגת את העם היהודי, יושבת כאן לדון עם ממשלת הוד מלכותו כנציגה המנדטורית של יותר מחמישים אומות.

מזכיר הממלכה דרש מאתנו לשים עצמנו ב“נעלי הערבים”. דרישה זאת היתה הוגנת, אילו היה הצד השני אף הוא מוכן לעשות כמונו. אולם הערבים מסרבים לעשות זאת. הם אינם רוצים אפילו להסב לשולחן אחד אתנו. – – –

הקשר היהודי עם ארץ־ישראל אינו מתחיל בהצהרת־בלפור ובמנדט. שתי התעודות לא באו אלא לאַשר מטעם כל העולם התרבותי, שהקשר ההיסטורי שבין העם היהודי ובין ארץ־ישראל הוא קדום. היהודים שבים לארץ־ישראל בזכות עצמם, ולא בחסד, שניתן להם על־ידי אחרים; והתישבות היהודים בארץ קדמה לישוב הערבי. יש כששה־עשר מיליון יהודים, שמולדתם המוּכרת היא ארץ־ישראל.

מזכיר־הממלכה טען, שהצהרת־בלפור והמנדט נקטו בלשון סתומה ולא הבטיחו מדינה יהודית. אמנם שתי התעודות לא אמרו במפורש מדינה יהודית. לא יכלו לעשות זאת, מפני שזה לא היה בזכותם של העמים, אשר אישרו את המנדט לחייב את היהודים לשוב לארץ ולייסד בה מדינה. אולם הכוונה היתה ברורה, שאם תצליח העליה היהודית וההתישבות היהודית – תהיה התוצאה הטבעית מדינה יהודית.

מזכיר־הממלכה טען, שמחבּרי הצהרת־בלפור לא ידעו את המצב בארץ לאמיתו והיו סבורים, שזוהי ארץ ריקה כמעט. אבל קשה להאמין, שהמדינאים הבריטיים לא ידעו את המצב לפני פרסום הצהרת־בלפור. ארץ־ישראל נחקרה באופן יסודי על־ידי קיצ’נר¹ וחבריו הרבה שנים לפני המלחמה, ות. א. לורנס² ביקר לא פעם בארץ לפני פרוץ המלחמה, והספר הטוב ביותר על ארץ־ישראל נתפרסם על־ידי משרד־החוץ תוך כדי המלחמה, בטרם ניתנה הצהרת־בלפור.

הסעיף האחרון בהצהרת־בלפור ביחס לזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הבלתי־יהודיות בארץ מוכיח, שמחבּרי ההצהרה ידעו, שאין הארץ ריקה; הוא גם מבטל את הטענה של הלשון הסתומה. כי מה אומר סעיף זה: שלא יעָשה דבר העלול לפגוע בזכויות הדתיות והאזרחיות של העדות הבלתי־יהודיות. זאת אומרת, התנאי המגביל היחיד שהוצג לבית הלאומי הוא שמירת זכויות דתיות ואזרחיות של העדות הבלתי־יהודיות. מכאן שאין שום הגבלה אחרת חלה על “הבית־הלאומי” – כי איש לא יאמר, שמדינה יהודית אינה מתישבת עם שמירת זכויות דתיות ואזרחיות של עדות לא־יהודיות.

מזכיר־הממלכה קבע שתי הנחות, שהונחו לדעתו בהצהרת־בלפור. ההנחה הראשונה היא שהסכמת הערבים, ולכל הפחות השלמתם, מַתְנָה את הגשמת הצהרת־בלפור והמנדט. בשתי התעודות הללו אין זכר ורמז לתנאי זה, ובריטניה הגדולה קיבלה על עצמה התחייבות בלי תנאי כלפי כל העולם, כשהכירה בזכות הקדומה של העם היהודי.

מזכיר־הממלכה קבע שנית, שכוונת ההצהרה היתה, שאם תתגבר הארץ ותהא ראויה לשלטון עצמי, הרי כל צד שיהיה לו באותו זמן רוב יהא זכאי להשתמש בזכות הדימוקרטית המקובלת על הרוב; וכיוון שאין רוב יהודי, יש להכיר בזכות הרוב הבלתי־יהודי לשלוט. יש לפקפק אם הוגן הדבר לנקוט בנימוק זה נגד היהודים. אם היהודים הם עדיין מיעוט בארץ, אין זו אשמתם הם. לא בגלל חוסר קליטה עדיין היהודים מיעוט הם, אלא מפני ההגבלות המלאכותיות, שהוטלו על גידולם בידי ממשלת־המנדט.

ההנחה היסודית של הצהרת־בלפור היתה, שהישוב הקיים בארץ אינו אלא חלק קטן מהישוב, שהארץ מסוגלה להכיל, אם תפוּתח במלואה. גידולו של הישוב הערבי והיהודי מאַשר ומאַמת בהחלט הנחה זו. מאז ניתנה ההצהרה גדל הישוב הכללי בארץ פי־שנים ומעלה, בעיקר לרגל המפעל היהודי. הישוב יכול להיכפל שוב והרבה יותר מזה.

אין זו שאלה בין תשע מאות אלף ערבי ארץ־ישראל ובין ארבע מאות אלף היהודים הנמצאים עכשיו בארץ, אלא בין הישוב הנוכחי של הארץ ובין מיליוני היהודים העומדים לשוב אליה, בלי שיתפסו את מקומו של הישוב הנוכחי, אלא יִצרו מקורות חדשים לקיומם ולהתישבותם.

מזכיר־המושבות דיבר על דאגת הערבים לעתידם.

אין כיהודים המסוגלים להבין מצבה של אומה החרדה לקיומה. אולם העם הערבי הוא אחד העמים המעטים בעולם, המרוכזים כמעט בשלמותם בארצם ובמולדתם והנמצאים כמעט במלואם תחת שלטון בני־עמם. ערבי ארץ־ישראל הם אחוז אפסי של האומה הערבית. ארץ־ישראל לא היתה אף פעם מולדת לעם הערבי, וגורל העם הזה לא היה אף פעם קשור עם גורל הארץ הזאת. רק האומה היהודית קשרה את גורלה עם הארץ – זה אלפי שנים.

ערבי ארץ־ישראל אינם יכולים לאחוז את החבל בשני ראשיו. אם הם רואים עצמם כחלק של העולם הערבי הגדול – והרכב המשלחת הערבית בועידה מעיד על כך, – הרי הם חייבים לראות את הבעיה מתוך היקף רחב יותר; ולא יתכן שיתעלמו מהעובדה, שהשאיפות הלאומיות של הערבים סוּפקו במידה רחבה בארצות־ערב ושאין כל סכנה צפויה לעצמאות הערבית ממדינה יהודית קטנה בערך, אפילו תקיף מדינה זו את כל ארץ־ישראל ההיסטורית.

מזכיר־הממלכה טען, שהמנדט עצמו מחייב בסעיף ב' מתן שלטון עצמי, אולם במנדט מדובר רק על “מוסדות של שלטון עצמי” ולא על “שלטון עצמי לארץ” – כנוסח הנמצא במנדטים של סוריה ועיראק. הבדל נוסח זה אינו מקרי אלא מכוּון, ומשמעותו היא שהתפקיד המרכזי של המנדט הארצישראלי הוא הקמת הבית־הלאומי, ורק מתוך כפיפות לתפקיד ראשי זה בא פּיתוח “מוסדות של שלטון עצמי”. אילו היתה הכוונה למתן עצמאות לארץ – לא היו מחבּרי המנדט נמנעים מלומר זאת בפירוש, כאשר עשו זאת במנדטים של סוריה ועיראק. אין שום ניגוד בין הזכויות המובטחות לערבים לפי המנדט ובין התפקיד הראשוני של המנדט – הקמת הבית־הלאומי.

לונדון, ארמון סינט ג’יימס 15 בפברואר 1939 (בישיבה הששית עם הממשלה הבריטית)

הפעם אדבר כיהודי ארצישראלי ומובטחני שאביע את דעתם ורגשותיהם של תשעים למאה, לכל־הפחות, מיהודי ארץ־ישראל. שמעתי בסיפוק שהצעות מזכיר־הממלכה אינן עדיין בגדר החלטות ממשלת הוד מלכותו ולא הוצעו אלא כחומר לויכוח. – ברצוני להגיד למשלחת של הממלכה המאוחדת, מה תהיה התגובה של יהודי ארץ־ישראל להצעות אלו.

מזכיר הממלכה הציע:

1. שלאחר תקופת X שנים תופסק העליה היהודית, עד כמה שהדבר נוגע לממשלת הוד מלכותו. אמנם, אם הערבים יסכימו, תתמיד העליה גם לאחר שנים, אבל מי יוכל לומר, מה תהיה אז עמדת הערבים. הצעת מזכיר הממלכה אינה אלא מתן זכות לערבים להפסיק לגמרי את העליה היהודית כעבור זמן מסוים.

2. במידה שהדבר תלוי בממשלת הוד מלכותו, ישָארו היהודים בארץ כמיעוט לצמיתות. אם הצעה זו תתקבל כהחלטה, הרי פירוש הדבר כי הממשלה החליטה, שהיהודים יהיו מיעוט לעולם בתוך מדינה ערבית. ארץ־ישראל לא תוכל להישאר לעולם תחת מנדט בריטי וכתום המנדט תיהפך למעשה למדינה ערבית.

3. שבמשך X שנים יוטל על העליה היהודית מכסימום שרירותי.

יש לציין קודם־כל, ששיבת היהודים לארץ קדמה זמן רב לכיבוש הבריטי של הארץ. כשנכנסה הממשלה הבריטית לארץ התחייבה להקל על העליה היהודית ולסייע להקמתו מחדש של הבית־הלאומי היהודי. ההתחייבות להקים לעם היהודי בית־לאומי בארץ־ישראל, לא יכלה בשום אופן להתכוון לכך, שארץ־ישראל תיהפך למדינה ערבית.

היהודים חזרו לארץ – והייתי אחד מהם – לא כמהגרים המחפשים מקלט באיזה מקום שהוא בחסד זרים. שבנו לארצנו בזכות. הצעת מזכיר־הממלכה פירושה, שהיהודים יסתלקו מלהיות בארץ בזכות. ההצעה פירושה, שלאחר שנים ימָסרו לחסדם של הלא־יהודים; ולא תחת הממשלה שיוטל עליה להקים את הבית־הלאומי העברי, אלא תחת ממשלת אלה, שהתנגדו תמיד לבית־הלאומי במעשי אלמות ורצח. היש להעלות על הדעת, שארבע מאות אלף בני־אדם, שבאו לארץ לא במקרה, אלא מפני שארץ זו חיה בלבם ובנפשם זה אלפי שנה ושבה תלוי כל עתידם הלאומי ומפני שסמכו על ההבטחה של אחת האימפריות העצומות ביותר, שאושרה על־ידי חמישים אומות אחרות – היש להעלות על הדעת, שאנשים אלה יסתלקו מביצוע תקוָתם ויוַתרו על ביתם הלאומי ויסכימו לחיות חיי־שעבוד – כחיים שנגזרו עליהם בכל תפוצות הגולה?

מזכיר־הממלכה תבע מאתנו לסמוך על התמדת הפיקוח של המנדט הבריטי. אולם בעוד מספר שנים יש בידי מנהיגי הערבים להתחיל שוב במערכת־דמים וטרור, לשלוח שוב משלחות לממשלת הוד מלכותו בדרישה, שכעבור חמש שנים או מספר שנים יאבד ליהודים גם מעמדם כמיעוט מוּגן, ואם הצעותיו של מזכיר־הממלכה יתקבלו על ידינו – הרי מצבנו בארץ יהיה כמצבם הנוכחי של היהודים בגרמניה. המצב יהיה עוד יותר גרוע, כי העם הגרמני הוא סוף־סוף עם־תרבותי גדול, הנגוע לפי אמונתנו רק בשגעון זמני חולף.

אני רוצה לבקש ממזכיר־הממלכה, כי יאמין לנו, שהיהודים אינם מתעלמים מדאגותיה של בריטניה הגדולה והם מרגישים את הקשר האמיץ המקשר אותם לדימוקרטיה גדולה זו – אבל אין היהודים רשאים להתעלם מקיומם־הם ומעתידם־הם. גם חייהם וכבודם וחירותם אומרים דבר־מה. כלום זה בגדר האפשרות האנושית, שיהודי ארץ־ישראל יסכימו להצעות אלה? הדבר לא יתכן. שום מנהיג יהודי, ואף לא שום דיקטטור יהודי, אילו היה כזה במציאות, לא יבצע דבר כזה. אפשר שממשלה אדירה תאמר: “הבית הלאומי היהודי היה חלום – ואיננו”. אולי תוכל אנגליה לומר זאת. ולבריטניה הגדולה יש די כוח לבצע את גזירותיה, אולם היהודים בארץ לא יעיינו בהצעות כאלה, ובשום אופן ובשום תנאים לא יקבלו אותן. זה מחוץ לגדר היכולת של איזה יהודי שהוא לוַתר על זכותנו לבית־הלאומי, על זכותנו על “ארץ־ישראל”. שום יהודי לא יכול לעיין בהצעה – ולא רק לקבל אותה – להיות מיעוט בארץ זו כבארץ נכריה, להיות בארץ־ישראל כבגולה ולהתנות את זכות שיבת־ציון בהסכמת הערבים. הכניסה לארץ־ישראל היא זכותנו הטבעית, ההיסטורית, ואינה מותנית בשום אופן בהסכם הערבים, אם־כי מוגדרת עכשיו ברשיון ממשלת הוד מלכותו.

תחת שלטון התורכים היה חוק, שיהודי הבא לארץ רשאי להישאר בה רק שלושה חדשים, והיהודים נאלצו להפר חוק זה מתוך נאמנות לחוק שלמעלה ממנו. אני בעצמי הפרתי את החוק הזה, לפני שלושים ושלוש שנים, אם־כי אני איש אוהב־חוק, ובמקום שלושה חדשים נשארתי בארץ עד היום הזה, והריני בבחינת עולה בלתי־ליגלי. אי־אפשר בשום אופן לצפּות, שיהודים יסכימו לכך, שגורל עמם וארצם יהיה תלוי בהסכמת מישהו, אם גם מזכיר־הממלכה סבור, כי הסכמת הערבים יתכן שתינתן. אנו רוצים בכל לבנו לעזור לבריטניה הגדולה, ובשעת צרה נעמוד באמונה לימינה, אולם היהודים לא יוַתרו על זכותם לביתם הלאומי – ולוּ גם לשם עזרה לאנגליה.

נאמר לנו שהערבים אינם מסתפקים בהצעותיו של מזכיר־הממלכה, והם דורשים הפסקה גמורה של העליה היהודית – ומיד, ושהמשך העליה מחייב עזרת הכידונים הבריטיים. יורשה לי לומר – שהפסקת העליה היהודית לא תיתכן בלי עזרת הכידונים הבריטיים. אי־אפשר למנוע עלית יהודים לארץ, לחיפה, לתל־אביב או למקום אחר על חופי הארץ המיושב על־ידי יהודים אלא בכוח הכידונים הבריטיים, המשטרה הבריטית והצי הבריטי. וכמו־כן אי־אפשר להפוך את ארץ־ישראל למדינה ערבית מתוך התנגדות היהודים – בלי עזרה מתמדת של כידונים בריטיים.

בישיבה משותפת עם נציגי המדינות הערביות והממשלה הבריטית¹.

יש כמה עקרונות, שכל המסובים יכולים להסכים להם: א. – הצורך הדחוף להקים שלום בארץ; ב. – החזרת שגשוגה הכלכלי של הארץ; בעשרים השנים האחרונות התקדמה הארץ מבחינה משקית התקדמות רבה, ונדמה לנו, שזהו צורך משותף של היהודים והערבים להמשיך התקדמות זו; ג. – רצוי לקבוע יחסי ידידות מועילים בין ארץ־ישראל ובין הארצות השכנות; ד. – שמירה על האינטרסים הבריטיים בארץ, כי נדמה לי שיש להסכים לכך, שהאינטרסים של העם היהודי ואלה של הערבים עולים בד בבד עם האינטרסים של האימפריה הבריטית.

הנקודה החמישית – שאלת עצמאותה של ארץ־ישראל – אינה פשוטה כל־כך, והדבר יהיה תלוי בכמה וכמה נסיבות, אם למנות אותה בין העקרונות המוסכמים או לא.

לפי דעתי תבוצע העצמאות של ארץ־ישראל במוקדם או במאוחר על־ידי הסכם יהודי־ערבי, ואם הסכם לא יושג עכשיו – בוא יבוא בזמנו. אולם יש כמה נקודות, שיש להבהירן ושידידינו הערבים צריכים להסכים להן.

הנקודה הראשונה היא שהיהודים הם בארץ בזכות, ולא כאורחים ולא כזרים. ארץ־ישראל היתה, הִנה ותוסיף להיות מולדתם, אם־כי לא מתוך שלילת זכות המולדת מתושביה האחרים, שרואים בה אף הם מולדת. אני מעריך – וכל חברי בלי ספק ישתתפו בהערכתי – את דבריו של עלי מאהר פחה על מעמדה וחשיבותה של העדה היהודית במצרים, ואני שמח לציין, שליהודים לא היה אף פעם יסוד להתלונן על מצרים החדשה. אולם אין מעמד היהודים בארץ־ישראל כמעמד היהודים במצרים. היהודים נמצאים בארץ באשר זוהי ארצם. הם עלו לארץ כעם החוזר לביתו הלאומי. ההגבלה היחידה לעלייתם, שהסכימו לה, היא שלא ינושלו התושבים הנוכחים על־ידי העולים היהודים. העם וממשלה במצרים זכאים לקבוע, אם יתנו או לא יתנו ל“אורחים” נוספים לבוא לארצם. אין הדבר כך בארץ־ישראל.

(עלי מאהר שיסע ושאל: למה התכוון מר בן־גוריון באמרו, שארץ ישראל היא ארצם של היהודים?)

– הכוונה היא לקשר ההיסטורי העתיק בין היהודים ובין ארץ־ישראל, שהוכר על־ידי כל העולם ונמשָך זה יותר משלושת אלפים שנה.

(עלי מאהר פחה שיסע שוב ושאל: למה התכוון בן־מר גוריון באמרו, במשפט הבין־לאומי?)

– כן, זכות העם היהודי לשוב ולכונן את ביתו הלאומי בארץ־ישראל על יסוד הקשר ההיסטורי הוּכרה במנדט, והמנדט הוא תעודה משפטית בין־לאומית.

אין היהודים רואים עצמם כמיעוט בארץ, כּמיעוט שהם מהוים במצרים או בעיראק. אם־כי בזמן זה הם מיעוט מספָּרי, אבל מעמדם אינו מעמד של מיעוט. ודבר זה הוא באשר הם בארצם ויש להם הזכות להגדיל מספרם על־ידי עליה, הכפופה רק לשיקולים כלכליים. אולם אם־כי אין לראות ביהודים מיעוט הכפוף לשלטון זולתם – אין הם רוצים להשתלט על זולתם.

ורק אם עקרונות אלה יתקבלו על־ידי שני הצדדים ואי־ההבנה הקיימת ביחסי שני העמים תסולק, אפשר יהיה לדון באופן קונסטרוקטיבי על שאלת עצמאותה של הארץ. ברצוני רק להוסיף, שעצמאות זו לא תבוצע ואי־אפשר לבצעה בניגוד לרצון אחד משני העמים.

לונדון, ארמון סנט ג’יימס, 11 במרס 1939 (בישיבה עם המשלחת הבריטית)

אני מודה למזכיר־הממלכה, מר מ. מקדולנלד, על הבהירו את המצב. המשלחת היהודית רואה חובה לעצמה לדחות הצעות המשלחת הבריטית לא רק בפרטיהן אלא ביסודן, ואני רוצה להסביר בבהירות האפשרית, מדוע לא יוכלו היהודים לקחת חלק בהגשמתן. אין זאת מפני חוסר־רצון לעזור לממשלה. לא פעם היינו בלתי־מרוצים ממדיניותה של הממשלה, בכל־זאת קיימנו את הקואופּרציה במשך עשרים השנים האחרונות. אולם לא נוכל לתת יד לשום מוסד המכוּון להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, אם מדינה זו תקום בתנאים הדנים את היהודים להישאר מיעוט בארץ או המטילים עליהם מעמד של מיעוט. לא נוכל לבטוח בשום ערבות של נייר, ולוּ גם הערובות הנמרצות ביותר. העובדות העקשניות הן הקובעות; ואם במדינה העצמאית יהיה רוב ערבי, הרי פירוש הדבר, שזוהי מדינה ערבית. המדיניות החדשה של הממשלה לצמצם בתחילה ולהפסיק אחר־כך לגמרי את העליה היהודית, מכוּונת כנראה למטרה זו. בית־לאומי יהודי אל יכּון במדינה ערבית. אפילו המעט שנוצר כבר לא יהיה לו קיום בטוח במדינה ערבית. אי־אפשר יהיה לקיים במדינה כזו את התרבות החדשה, שיצרו היהודים בששים השנים האחרונות בארץ. וּוַדאי שהגידול הנוסף של הבית הלאומי יוּשבת – וכך תפקע הזכות היסודית של העם העברי בארצו.

בארץ –ישראל יש לנו ליהודים שני אינטרסים: א. האינטרס של היהודים הנמצאים כבר בארץ – קיומם, מפעלם עתידם; ב. האינטרס של העם היהודי כולו, גם של היהודים שאינם עדיין בארץ, אלא שלפי הצהרת־בלפור והמנדט יש להם הזכות לשוב לארץ במשפט. בועידה זו אנו מעונינים בעיקר בדבר השני, בזכות העם היהודי בשלמותו. לכך נתכוונתי באמרי, שהזכות היסודית של העם היהודי תפקע במדינה ערבית.

אין היהודים חוזרים לפלשתינה הערבית. בהגשמת זכותם לשוב לציון הם יוצרים “ארץ־ישראל” חדשה – משק חדש, חקלאות חדשה, תעשיה חדשה. הם מקימים כנסת יהודית חדשה, הנושאת עצמה ואינה תלוי בערבים וגם אינה נוטלת מהם דבר. היהודים אינם מתישבים בכפרים ערבים – הם בונים כפרים חדשים; אינם משתכנים בערים ערביות – הם מקימים ערים חדשות. הם חורשים וזורעים שדותיהם במו ידיהם; וכך הם נוטעים את עציהם, בונים את בתיהם ומייסדים בתי־חרשתם – ואנו תובעים את הזכות לעם היהודי להמשיך מפעל זה. אפשר לגזול מאתנו זכות זו בכוח פיסי – אבל בשום תנאי ואופן אי־אפשר לעם היהודי להסתלק ממנה. ארץ־ישראל היא מולדתנו בזכות ובמשפט, ואין אנו מכירים בבעלות היחידה של הערבים.

עלי לעמוד באופן מיוחד על שאלת הקרקע. לפי דברי המשלחת הערבית – ואני נשען על ההצהרה הרשמית, נתפרסמה מטעם הערבים לפני ימים אחדים בעתונות – יש בארץ־ישראל רק 1.700.000 אקר של אדמה ראויה לעיבוד. זהו בערך 7.000.000 דונם. הממשלה, כנראה, מקבלת את ההגדרה הערבית של אדמה ראויה ובלתי־ראויה לעיבוד. אם־כי אנו לא הסכמנו אף פעם להגדרה זו, אין בדעתי כאן עכשיו לעמוד על כך. לפי זה יוצא, שבארץ־ישראל, התופסת שטח של למעלה מ־26.000.000 דונם, יש לדברי הערבים עצמם 19.000.000 דונם שאינם ראויים לעיבוד, כלומר יש כתשעה־עשר מיליון דונם, למעלה משני־שלישי הארץ שאין הערבים מעבדים ואין הם מוכשרים לעבד. אנו היהודים תובעים לעצמנו את הזכות להפריח ולעבד אדמות אלו. אדמה זו אינה מעובדת. לפי הודאת הערבים עצמם אין היא ראויה לעיבוד – על ידם. אנו רוצים לנסות את כוחנו ולעבד אדמות אלו. לא פעם כבר הפכנו “אדמות בלתי־ראויות לעיבוד” לאדמות פורחות. לכך התכוונתי באמרי, שאנו יוצרים “ארץ־ישראל” חדשה. ואין לערבים, לפי דעתנו, הצדקה לשלול מאתנו את הזכות לאדמה, שאין הם משתמשים בה ואין הם מסוגלים ויכולים להשתמש בה.

הממשלה מתכוננת לקבוע אזורים, שבהם תיאסר כל התישבות יהודית. אין אף אזור אחד בארץ שאין בו שטחים רחבים של אדמות המכונות “בלתי ראויות לעיבוד”. מהי ההצדקה המוסרית והכלכלית לגזירה זו על אדמות ארץ־ישראל שתעמודנה בשממותן? אם תוקם מדינה ערבית – ותקראו לה באיזה שם שהוא – ברור הדבר, שימנעו מהיהודים את הזכות והאפשרות לקומם הריסות הארץ והמפעל היהודי יחָנק באבּו.

המשלחת היהודית סבורה, שהקמת מדינה כזו אינה מתישבת עם ההתחייבויות של ממשלת הוד מלכותו לפי המנדט. – – –

לונדון, 22 במרס 1939

ל.. בירושלים

– – – מבחינה פורמלית הפרשה לא נסתיימה עדיין: הממשלה עוד לא פרסמה את מדיניותה.

אך חוששני, כי אין תקוה רבה שהממשלה תדחה את קביעת מדיניותה. לפי שעה נראה, שלא הצליחו חברינו בוושינגטון להניע את רוזבלט להתערבות רצינית – ורק התערבות זו יכולה היתה לעכב את הגזירה.

אין ספק שחברינו באמריקה עושים כל אשר בידם, אבל רק תמים יכול לחשוב, שממשלה אמריקאית, אפילו הידידותית ביותר – וקשה לצפות לממשלה ידידותית יותר מזו אפילו באמריקה – תזדהה עם עמדתנו־אנו. דעת־הקהל באמריקה מפגרת ונחשלת בענינים בין־לאומיים, והנשיא לא יעשה צעד, העלול לעורר התנגדות רבה בעם. אבל אין זה הטעם היחיד. רוזבלט, ככל אמריקני מתקדם, הוא ידיד גדול לאנגליה ודואג לשלומה ולמעמדה, ואין הוא מוכן להתנכּר לקשיים ולחששות, שהולידו את המפנה החדש בממשלה הבריטית. רוזבלט שומע לא רק את טענות ידידיו הציוניים, אלא גם את טענות בא־כוח הממשלה הבריטית, המסביר לו בלי־ספק את הנימוקים הפוליטיים של כיווּנה החדש – את ההכרח לפייס את העולם הערבי והמוסלמי ולהניח דעתם של ערבי ארץ־ישראל. הוא שומע על הקשיים – ובצורה מוגזמת – שאנגליה נתקלת בהם בהגשמת המנדט, והוא יודע, שאין אמריקה מוכנה לשלוח צבא לארץ־ישראל או לארצות המזרח הקרוב, ואם גם אינו מזדהה לגמרי עם דעת הקהל האנגלית – הרי הוא בלי ספק לוקח בחשבון את חששותיה וקשייה, ואין הוא מוכן ללחוץ בשעת מצוקה על מדינה ידידותית, כמו שהיינו רוצים אנחנו. ובלי לחץ זה איני רואה כל יסוד לשינוי כלשהו בכיווּנה הנוכחי של הממשלה, ואיני מאמין, שהממשלה תסתלק מקביעה חדשה בימים הקרובים, או שהקביעה תהיה טובה יותר מזו, ששמענו עליה בהצעות הסופיות, שהוגשו לנו בשבוע שעבר.

“הספרים הלבנים”. שממטירה עלינו הממשלה בימים אלה לרגל חליפת המכתבים של מק־מהון (עד עכשיו הופיעו כבר שלושה. מספריהם: 5957, 5964, 5974), מעידים לא רק על שינוי כיווּן לעתיד, אלא על נטיה בולטת לפסול מבחינה מוסרית ויורידית את הצהרת־בלפור והתחייבויות אנגליה כלפי העם היהודי – גם לשעבר.

ויש להניח שבקרוב יתפרסם “ספר לבן” על מדיניותה החדשה של הממשלה. – – – והתנועה הציונית, בשורה הראשונה הישוב בארץ, יעמדו בפני בעיות חדשות, חמורות והרות־סכנות, שפתרונן ידרוש מאתנו הרבה אומץ ועוז והעפלה גם במחשבה וגם במעשה. על שאלות אלו לא אעמוד הפעם.

כאן אני רוצה רק להעיר כמה הערות־הערכה לעמדתנו בועידה העגומה הזאת.

אתם יודעים כבר, שהחששות הקשים ביותר שהיו לנו לפני הועידה – נתקיימו, ובמידה גרועה מזו שצפינו מראש. אני הייתי אולי הפסימיסט הגדול ביותר ביחס לכוונותיה של הממשלה, ואחרי השיחה הראשונה, שהיתה לי יחד עם ו. לפני כחצי־שנה עם מ., היתה לי הרגשה, שעומדים להסגירנו, ובמכתבי מהימים ההם תמצאו חזות קשה מאוד.

בימים המעטים שביליתי בארץ לפני “שיחות” לונדון, השׂחתי להנהלה את דאגותי החמורות – אולם אפילו אני לא חשבתי, שירחיקו לכת כל־כך במפנה החדש. לא האמנתי, שכבר עכשיו יכריזו על הקמת מדינה ערבית – ואני מניח, שאיש מכם אינו משלה את נפשו ביחס לתכנו האמיתי של הצעות הממשלה בדבר “עצמאות פלשתינאית”, אם־כי הממשלה נזהרת כל־כך שלא לקרוא לילד בשמו הנכון.

משום מה נמצאו אצלנו חברים שהשתעשעו בדמיונות־שוא והבטיחו לעצמם ולאחרים מדיניות של עלית שלושים אלף לשנה… אופטימיות היא מידה טובה, ושכאני לעצמי סבור אני, שאין אדם יהודי יכול להיות ציוני בלי להיות אופטימיסט, אבל האופטימיזם יש בו ברכה כשהוא מכוּון כלפי עצמנו ולא כשהוא נתלה באחרים. את האחרים עלינו לראות ראיה ריאליסטית, כמו שהם, ולא כמו שאנו היינו רוצים שיהיו. ההוויה האנגלית אינה תלויה ברצוננו ובמחשבתנו. זוהי הוויה עצמאית, כפופה לחוקיה־היא, וציוני הבונה הכל על רצון האומה היהודית וצרכיה מחויב לדעת, שאומה זרה אף היא יש לה רצון משלה וצרכים משלה ותפיסה משלה, ואין אלה נקבעים על־פי מאוַוינו־אנו. אי־אפשר לה לציונות בלי אמונה עמוקה, ללא גבול, ברצונה של האומה היהודית להיגאל – ויהיו הקשיים והמכשולים אשר יהיו. אבל כשאמונה זו מסתמכת על חסדי זרים, כשאין הזרים האלה מוכנים כלל למעשי־חסד אלה – אין זו אמונה פורה ומפרה, אלא סנוורים מסוכנים, המוליכים אל התהום הפעורה.

ודבר משונה: דוקא ציונים בעלי אורינטציה “בריטית” מובהקת כמוני, שאינם רואים בכל פקיד ושליט בריטי צר ואויב, ואינם מתנכרים לחיוב הגדול של המשטר הבריטי בעולמנו ובארצנו, דוקא אלה עמדו והזהירו במשך שלוש השנים הללו לא לסמוך יותר מדי על הבטחות האנגלים והתחייבויותיהם המשפטיות והמוסריות, כי האנגלים הם אֶגואיסטים ככל עם אחר בעולם, והם מקרבים להנאתם, ומרחיקים כשנראה להם הצורך להרחיק, והם מפרשים את הבטחותיהם לא מבחינת הצדק העליון, אלא מתוך צרכי השעה ותועלת האימפריה שלהם. ודוקא, “זוללי”־ אנגליה נעשו בשנים הראשונות ל“אופטימיסטים” מושבעים על חשבון אנגליה ובנו כל מדיניותם הציונית על הנאמנות המתמדת של אנגליה להתחייבויותיה המנדטוריות.

זכורני השיחה שהיתה לי עם ב. מיד לאחר הקונגרס העשרים. סיפרתי לו על הלך־הרוח החדש של העם האנגלי והממשלה האנגלית בעקבות המהומות בארץ והשינויים בסיטואציה הבין־לאומית, המוביל לקראת חיסול מדיניות המנדט. הוא השיב לי ב“נצח אנגליה לא ישקר”. לא הסכמתי אתו – אך הבינותי אותו. אדם־מעלה זה האמין כל חייו אמונה רבה באנגליה, ולא רצה או לא יכול לפקפק בעיקרון פוליטי מושרש בנפשו. – – – אבל לא יכולתי להבין את האמונה העיוורת, שנתחדשה לפתע פתאום בלב אנשים כא., ט. ועוד, שחלקו כל הימים על האורינטציה הפרו־בריטית של ציונים כמוני (ואוסיף בסוגריים: אני עדיין עומד בתוך אורינטציה זו גם עכשיו) – כיצד נתעוררה אצלם אמונה כזו בהתמדת פוליטיקה פרו־ציונית של ממשלת המנדט?..

– – – ואף־על־פי־כן אני אומר: יצאנו מועידת־לונדון מוכּים – אבל לא מנוצחים.

פחות ממישהו אחר הלכתי לועידה זו בתקוות מרובות. אדרבה, הייתי עמוס חששות כבדים – וכל החששות באו. יתר על כן: יותר משיגורתי בא. וגם עכשיו – לאחר מעשה – ברור לי, שהיינו צריכים ללכת לועידה ולעמוד במערכה זו. אין אנו רשאים אף פעם לומר: אין לנו מה להפסיד. יש לנו הרבה מה להפסיד, אין אנו יכולים להרשות לעצמנו להפסיד לגמרי את אנגליה – ואני הפסימיסט טוען עכשיו, שעדיין לא הפסדנו לגמרי את אנגליה. ועלינו לעשות כל המאמצים בעתיד הקרוב לבל נפסיד אותה. כמעט שהפסדנו את הממשלה האנגלית. ואם־כי אנגליה היא ארץ דימוקרטית, וממשלות מתחלפות בה, ואין ממשלה חדשה קשורה וכפופה תמיד לממשלה קודמת, הרי ההפסד שהיה לנו עכשיו בממשלה זו – אינו בן־חלוף, בכל אופן לא על נקלה יתוקן המעוּות גם אם יהיו חילופי־משמרות בעתיד הקרוב (הסיכויים לכך אינם מרובים). אבל בכל־זאת אין הממשלה באנגליה שם־נרדף לעם, ואולי לא הפסדנו עדיין את העם האנגלי כאשר הפסדנו את הממשלה. ואנו, שאין לנו בעולם החיצוני הרבה משענים, אין אנו יכולים ואין אנו רשאים לזלזל במשען־המעט, שיש לנו עדיין בעם האנגלי. ומשום כך חשבתי להכרח את השתתפותנו בועידה, וגם לאחר המכה הנוראה שקיבלנו ברור לי, שבזה לא עשינו משגה. השתתפות זו – היתה בה ברכה. אמנם הברכה אינה שקולה כנגד המכה אשר הוכינו. אבל המכה היא פרי נסיבות אובייקטיביות, שאין לנו שליטה עליהן ואינה תלויה לגמרי בעובדת השתתפותנו או אי־השתתפותנו. אבל הברכה כרוכה כולה בעובדת השתתפותנו ב“שיחות”. והברכה (לא גדולה ביותר, ואין לדעתי להפליג בערכה, אבל גם ברכה קטנה ברכה היא) היא משולשת:

א. ברכה פנימית: נוצרה בלונדון חזית יהודית מלוכדת, כאשר לא פיללתי. וכאן אני מתוַדה, שחששותי הקשים נתבדו. היה לי לפני השיחות פחד רב – לא מהאנגלים והערבים – אלא מהיהודים, וקודם כל מה“יהודים”. ידעי שיש הכרח בשיתופם, כי השָארוּתם בחוץ עלולה להגדיל את נזקם לנו. הייתי מלא דאגה לעמדת השועים היהודים וגרוריהם באנגליה. ואני מציין בסיפוק רב, שדוקא בשיתוף זה הצלחנו. הלורדים האלה נהפכו לציונים, ואני רוצה לשבח באפן מיוחד את עמדתו של ליאונל כהן, שאמנם לא השתתף בשיחות עם הממשלה והיה נוכח רק בישיבות ה“פנל”¹, אבל יהודי פיקח זה נקט מהיום הראשון עמדה פוליטית נבונה וציונית בהחלט: לעשות פשרות הדדיות למען הסכם יהודי־ערבי, אבל אם הערבים אינם מוכנים לפשרות ולהסכם – לעמוד נוכח אנגליה על מלוא תביעותינו וזכויותינו בלי כל רתיעה ובלי כל פשרה. גם שני הלורדים², שהשתתפו בכל הישיבות בסנט ג’יימס, אם־כי ודאי לא הסכימו בלבם לכל דברינו – לא פרצו אף פעם את הגדר, ומתוך שתיקה קיבלו על עצמם את כל אשר טענו אנחנו כלפי הממשלה.

אני מתאר לעצמי, כמה צרמה באזני המתבוללים האנגלים האלה ההצהרה החריפה שקרא וייצמן בשם כולנו באזני הממשלה ב־27 לפברואר. אולם הדברים נאמרו גם בשמם – והם לא מחו וקיבלו עליהם את הדין.

גם מצד “אגודת ישראל” היתה סולידריות גמורה – כלפי חוץ.

ולא רק כלפי הממשלה: הפרסטיז’ה של ההנהלה בעיני כל המשתתפים (בכל אופן – המשתתפים “החיצוניים” שאינם שייכים לסוכנות) עלתה במשך השיחות. היתה הכרה, שזוהי הממשלה כביכול של העם היהודי, ובישיבה האחרונה של ההנהלה, שבה החלטנו על על פיזור ה“פנל” ודחית הצעות הממשלה, לקחו חלק גם בא־כוח “אגודת ישראל” וגם שני הלורדים. בורסטיד בעצמו ניסח את ההחלטה שקיבלנו פה־אחד, ונציג “אגודת־ישראל” הציע, שאחרי פיזור ה“פנל” תוסמך ההנהלה לנהל את הפעולה.

במצבנו־אנו אין לזלזל גם ב“פכּים קטנים” אלה.

ב. המגע עם באי־כוח מדינות־ערב. עצם הההופעה של מדינות־ערב בועידה היא כמובן צרה־צרורה, כי בעצם לא באה ועידה זו אלא לפייס את מדינות אלו על חשבוננו, וכל המפנה החדש לקראת הצהרת־בלפור לא היה בא (בכל אופן לא היה בא בחריפות כזו), אלמלא מדינות־ערב והמשקל הפוליטי והאסטרטגי, שהחוגים השליטים באנגליה מייחסים להן… אבל מדינות אלו קיימות ומשפיעות על אנגליה, בין שאנו משתתפים בשיחות ובין שאיננו משתתפים. רק תמימות של עיוורים פוליטיים יכולה להניח, שהסירוב שלנו לבוא ללונדון היה נוטל ממשקלן של מדינות ערב ומעכב בעד הממשלה לשנות את מדיניותה.

אולם היתה ברכה כלשהי (וכאן ודאי שאסור להגזים) בפגישתנו־אנו עם באי־כוח מדינות ערב – ודוקא בנוכחות הממשלה האנגלית. שתי פגישות היו לנו עם “המדינות” – שתיהן “בלתי־פורמליות” כביכול, ושתיהן בהשתתפות מלאה של “המשלחת” האנגלית: לורד הליפכס, סגנו בטלר, מלקולם מקדונלד וסגנו לורד דפרין, וכל פמלית הפקידים של שני המיניסטריונים: המושבות ועניני־חוץ. הפגישה הראשונה התקיימה ביום 23 בפברואר 1939 והשניה ביום 7 במרס 1939. שתי ההשיחות נגמרו למעשה בלא כלום, אולם היה הבדל עצום ברוח השיחה בין הפגישה הראשונה לשניה. מצד הערבים היה בשתי השיחות עלי מאהר המצרי ראש־המדברים. בפגישה הראשונה דיבר על יהודי ארץ־ישראל – כעל יהודי מצרים, עיראק, והבטיח להעניק להם שיווּי־זכויות ממש כליהודי מצרים… והוא חשב זאת לצדקה… בפעם השניה דיבר כבר בשפה אחרת. הוא הבין כבר, שיהודי ארץ־ישראל אינם מתענינים ב“ראוונוֹפּראוויה”³ – אלא יש להם מעמד אחר ואינטרס אחר לגמרי, וגם כשפנה אלינו בקשה “להאֵט” את עלייתנו – נימק זאת באפשרויות של המשכת המפעל בתנאים טובים יותר בשבילנו, שאולי יביאו אותנו גם לרוב בארץ.

איני מייחס רצינות וחשיבות מיוחדת לאִמרה זו – אבל אין לזלזל בערך המגע, המביא לידי הבנה פוליטית יותר של עניני נציגי־ערב אלה.

אמנם נפגשנו לא בפעם הראשונה עם מדינאים ערביים. היו לנו פגישות רבות לפני כך – גם עם סורים, גם עם מצרים, גם עם עיראקים, וגם עם באי־כוח אבן־סעוד. אבל זוהי הפעם הראשונה, שנפגשנו אתם יחד – ובמעמד הממשלה האנגלית, ובאזני שניהם גם יחד השמענו דברים, שלא נשמעו אף פעם קודם במסיבה אנגלית־ערבית. נוצר מגע בתנאים חדשים, שאיני תולה בו תקוות רבות, וּודאי לא מופרזות, אך גם איני מזלזל בערכו. חשבונותינו עם הערבים עוד לא נגמרו – כמעט שלא התחילו – כשם שלא נגמרו עדיין חשבונותינו עם האנגלים.

ג. בהיאבקותנו המרה והנואשת הפעם עם האנגלים היה גילוי חדש. נוסף על הנימוקים המרובים, שאנו משתמשים בהם מדי פעם בפעם – מצוקת ישראל, קשרינו עם הארץ, ברכת מפעלנו, התחייבות אנגליה וכדומה (ונימוקים אלה לא השפיעו ולא היו עשויים להשפיע הפעם – כי האוזן אטומה לצלילים אלה בשעה טרופה זו) – נשמע הפעם נימוק חדש, שעשה את שליחותו: נימוק כוחנו בארץ. אף פעם לא שמעו האנגלים נימוק זה, ולפני “שיחות” לונדון, כמדומני, לא הוכנס אצלם בחשבון כלל. והנימוק נשמע בתוקף ובבטחון, שהפתיע והדהים את האנגלים – וגם הרעים והרגיז אותם, אבל נקלט במוחם ובלבם. האנגלים לא רק שמעו דברים על כוחנו בארץ – נדמה לי, שהם חשו כוח זה בכל התנהגותנו ועמידתנו. כוח־דברינו אמר להם לא־פחות מאשר דברינו על כוח. זה היה, נדמה לי, החידוש העיקרי, ואולי היחיד, בשיחות שבינינו ובין האנגלים. נתגלה לממשלה, שיש כוח יהודי בארץ־ישראל – עדיין לא כוח מכריע, אבל כוח, שאין להתעלם ממנו ואין לעבור עליו לסדר־היום.

והכוח שלנו עשה את שליחותו לא רק כלפי האנגלים. מובטחני, שגם בשביל כמה מהשליחים היהודים, ביחוד מאנגליה, היתה בגילוי־כוחנו זה הפתעה גדולה ונעימה. נדמה לי, שאחדות זו, שנשתמרה עד סוף הועידה במשלחת היהודית, יש לזקוף לא מעט על חשבון גילוי כוח הישוב. אפילו יהודי מתבולל, חבר בית־הלורדים, נהנה בעומק לבו כשהוא שומע, שבאיזו פינה בעולם יש קיבוץ יהודי שאינו תלוי לגמרי בחסדי אחרים אלא סומך על כוחו ותקפו וחסדו הוא – ומדבר בעוז־רוח עם ממשלת האימפּריה הגדולה בעולם.

אולם כל שלושת החיובים האלה אינם אלא עוללות – וגם שכרם יוצא בהפסד העצום והנורא, שהפסדנו במערכה זו. בגודל ההפסד קשה להגזים. את המידה המלאה והמדויקת של האבדה נדע, כשיתפרסם “הספר הלבן”, שבו תצהיר הממשלה על מדיניותה החדשה. מובטחני, שהמדיניות החדשה לא תתקיים – לא תכנית חמש השנים, ובודאי לא תכנית העשוֹר. אבל אני מזהיר נגד אופּטימיות קלה. האסון הצפוי לנו עכשיו בארץ הוא גדול ונורא, כי מאחריו עומדים כוחות הרס ומשטמה, הרוצים לטרוף אותנו ולהשמידנו מעל פּני האדמה. ונדרשת מאתנו עצה ותושיה, התכוננות והתאזרות, חכמה וגבורה, סבלנות ועקשנות, התאמצות נואשת והתלהבות־אמונה – למען עמוד בשער, למען החזיק מעמד, למען הגביר חיילים עד יעבור זעם.

בפגישתנו הראשונה עם ראש־הממשלה – ביום 16 בפברואר 1939 – בטרם גילתה לנו הממשלה את כל מזימותיה – אמרתי לצ’מברלין בשם הישוב שלושה דברים:

א. שהיו לנו הרבה אכזבות מהפקידות הבריטית וביקרנו אותה לא־פעם קשה, וחוששני, שנצטרך לבקר אותה קשה. אך אם אנגליה תצטרך חלילה להילחם על קיומה – יעמוד מאחוריה כל הישוב.

ב. שאם־כי איני מקוה, שהפעם נגיע לידי הסכם עם הערבים – הרי נוסיף תמיד לחתור לקראת שלום ערבי־יהודי, ועם תגבורת כוחנו בארץ נגיע לידי ברית יהודית־ערבית, לא רק בארץ גופא, אלא גם בארצות השכנות.

ג. שחרף כל התלאות, שמצאו את הישוב והצפויות לו בעתיד – מלא הוא אמונה בכוחו, ביצירתו ובעתידו, ובטוח הוא, שיבצע, על אף כל המכשולים, את שליחותו, ודבר הגאולה בוא יבוא.

בשלושת סעיפים אלה אני רואה גם עכשיו את עקרוני התכנית הפוליטית של הציונות בתקופה זו:

1. מלחמה ללא־פשרות במדיניות האנטי־ציונית של הממשלה האנגלית (והפקידות בארץ) – אבל אורינטציה פרו־בריטית בהתגוששות הכוחות העולמיים.

2. עמידה ללא־חת נגד הטירור הפיסי והפוליטי של הערבים – אבל חתירה מתמדת לקראת הבנה הדדית בארץ ובארצות השכנות.

3. תגבורת כוחו של הישוב – כאבן־הפינה של כל הבנין הציוני.

כוח הישוב הוא גם האמצעי וגם המטרה של המדיניות הציונית. וכל מחשבתנו ומרצנו בימים הקרובים צריכים להיות קדושים להאדרת כוחו של הישוב – כוחו המשקי והארגוני, המוסרי והפיסי, הכמותי והאיכותי. בכוח זה נהדוף אחור את ההתקפות והסכנות, ובו נבנה וניצור, בו גם נחזק את התנועה ונרכֵּז סביבנו את עם – וגם נרכוש את דעת־הקהל באנגליה ובעולם. האדרת כוח הישוב – זהו עכשיו עיקר העיקרים, צו הצָוִים. ישוב זה, שנוצר באמצעי העם, הוא עכשיו כמעט המשען והמגן היחידי של תוחלת העם, כי רק הישוב יוכל לעשות לאַל את המזימה, שחורשים עכשיו בלונדון לחסל את “הבית־הלאומי”.

בכינוס חברי הועד הפועל הציוני, ירושלים, 24 באפריל, 1939.

– – – המדיניות החדשה, שהציעו לנו בארמון סנט־ג’יימס, לא באה לפתע־פתאום ולא נולדה תוך כדי הועידה. עוד לפני שנה ומעלה היו לנו ידיעות על מגמה גוברת והולכת בתוך הממשלה לחיסול המדיניות הציונית. בשיחות המרובות והממושכות, שהיו לנו בלונדון בחדשי הקיץ שקדמו לועידה עם מיניסטר־המושבות, שמענו רמזים שקופים על המִפנה החדש וגם הסבָּרות ונימוקים לשינוי הקו של הממשלה, ולא הלכנו לועידה מתוך אשליה. לא קוינו לצאת מלונדון ברכוש גדול. להיפך, ידענו פחות או יותר מה צפוי לנו.

ידענו, שועידת־לונדון לא כונסה למען שמוע את קובלנותינו־אנו, אלא למען מצוא דרך של השלמה ופיוס עם העולם הערבי. והחששות הקשים לא נתבדו. להיפך, יותר משיגורנו – בא.

לשם מה היתה נחוצה לאנגליה משלחת יהודית וּועידה ממושכת וחגיגית? הן סוף־סוף יש לאֵל ידה של אנגליה לקבוע את מדיניותה גם בלעדינו. לשם מה באו השיחות המרובות והממושכות. בהמשך הועידה התקיימו שש־עשרה ישיבות מלאות בין המשלחת היהודית ובין המשלחת של המלכות המאוחדת, מלבד שיחות פרטיות עם נשיא־הממשלה, מיניסטר־החוץ, מיניסטר־המשובות, עוזריהם וסגניהם. בשיחות אלו הובררה הכוונה, שהיתה לממשלה בכינוס זה. הממשלה קיותה, שתצליח להכניע את היהודים ותביא אותם לידי הסכמה, או לכל־הפחות לידי השלמה.

הממשלה בטחה בכוחה ובאמצעים אשר בידה והאמינה שהיהודים לא יאזרו כוח לעמוד בפניה, והיא השתמשה בכל האמצעים, כשרים ופסולים, לכוף עליהם רצונה.

המשלחת היהודית לא נכנעה. זהו החיוב הגדול ביותר של פרשת־לונדון.

עמדה זו של המשלחת היהודית הפתיעה את הממשלה. עד הרגע האחרון קיותה הממשלה, שיעלה בידה להביא אותנו לידי השלמה עם מדיניותה החדשה. חוששני, שהממשלה עודנה מאמינה באפשרות זו גם אחרי ועידת־לונדון. כי לא נסתיימה עוד הפרשה, נסתיימה רק הועידה. הממשלה סבורה, שעמדת המשלחת אינה עמדתו של הישוב. בהגשמת המדיניות החדשה תעמוד הממשלה לא בפני משלחת מצומצמת של עשרות נציגים – אלא בפני ארבע מאות וחמישים אלף יהודים. והממשלה מקוה, שתצליח להכניע אותם, אם לא כולם הרי חלקים חשובים בתוכם. וזוהי השאלה הגדולה העומדת כרגע לפנינו.

לא היתה לנו כמעט כל תקוה בלונדון, שדברינו ונימוקינו יעמדו בפני כוח הטירור הערבי, בפני הלחץ של מדינות־ערב, או בפני הפחד ששרויה בו אנגליה מסכנת מדינות ה“ציר” הפאשיסטי. גורמים אלה השתיקו את כל נימוקינו, והממשלה עומדת לפני כיווּן חדש במדיניותה הארצישראלית.

אין אנו יודעים עדיין את פרטי המפנה, אולם ברורים שלושת היסודות שעליהם הושתתה המדיניות החדשה:

א. הישוב היהודי ישָאר מיעוט לצמיתות. במשך חמש השנים הקרובות עוד תורשה העליה, על יסוד מכסימום פוליטי, וכשנגיע בסוף חמש השנים לידי שליש האוכלוסים בערך תופסק העליה לגמרי.

ב. שטח ההתישבות היהודית יצומצם. גם ליהודי ארץ־ישראל לא יורשה להתישב בכל רחבי הארץ. אולי ישָאר איזור מצומצם, שבו לא תיאסר ההתישבות היהודית, אולם בחלקה המכריע של הארץ יאסרו עלינו רכישת קרקע ויסוּד נקודות חקלאיות חדשות.

ג. במקום משטר־המנדט יוקם משטר של “עצמאות” ערבית; תוקם “מדינה עצמאית”, המיוסדת על רוב ערבי עם ערובות בשביל המיעוט היהודי.

ברור, שאנגליה לא תצא מהארץ גם לאחר שתוקם המדינה העצמאית כביכול, שהובטחה לערבים בלונדון. אנגליה לא תצא מן הארץ כל זמן שתתקיים האימפּריה הבריטית, וכל זמן שאנגליה תשלוט בארץ לא תקום מדינה עצמאית. אולם יוקם משטר אנגלי־ערבי, שיקפח וישלול את זכויות העם היהודי, שהובטחו לנו במנדט ובהצהרת־בלפור.

אלה הם הקוים היסודיים של המדיניות החדשה, אשר תתפרסם רשמית ב“ספר לבן” חדש.

ועידת־לונדון נסתיימה בחמישה־עשר למרס. וה“ספר הלבן” היה צריך להתפרסם כעבור שבוע, ב־22 או ב־23 למרס. אנו עומדים כבר ב־24 לאפריל ו“הספר הלבן” טרם נתפרסם.

לאחר ועידת־לונדון עשינו כל מה שאפשר מצדנו למען עכב את פרסום “הספר הלבן”. אולם אין לומר בוַדאוּת, שפעולתנו אנו גרמה לדחיה. יתכן שסיבות אחרות גרמו לכך. הואיל והועידה נגמרה בלי הסכמה של יהודים ובלי הסכמה של ערבים – אין זה מן הנמנע שהממשלה מנסה בחשאי לבוא לידי הסכם עם המשלחת הערבית. יתכן מאוד שמתנהל משא־ומתן על קביעת מועד מסוים להקמת “עצמאות”. לפי תכנית סינט־ג’יימס נקבעה תקופה של עשר שנים ליסוּד “המדינה עצמאית”, אולם לא היתה הבטחה מוחלטת, שבסוף עשר השנים תעמוד הארץ ברשות עצמה. בלונדון תלו מתן העצמאות בקואופּרציה עם היהודים. אפשר מאוד שמתנהל משא־ומתן על ביטול זיקת העצמאות לקואופּרציה היהודית, ואולי דנים גם על הנחות אחרות. העובדה היא, שלפי שעה נדחה פרסום “הספר הלבן”.

אין לנו כל יסוד להניח, שדעת הממשלה נשתנתה לטובתנו. הגורמים שהביאו למפנה החדש לא בטלו – אם גם חל שינוי בכיווּנה הכללי של המדיניות האנגלית. אבל אין כל יסוד לאופּטימיות מצדנו.

בלונדון היה דו־קרב של מלים בינינו ובין הממשלה. אף הוא לא היה קל. בקרוב נעמוד בפני מעשים. לאנגליה יש יכולת רבה מאוד. יש בכוחה לבצע את תכניותיה ומזימותיה. הארץ היא בידיה; יש לה צבא, משטרה, מנגנון מחוקק ומוציא־לפועל. יש לה בני־תערובת יהודים למאות אלפים באנגליה ובכל רחבי האימפּריה הבריטית. חצי־העולם או יותר קשור בברית עם אנגליה. המדינות העומדות נגדה – הן שונאינו בנפש, ולהן לא ניעגן. ובדו־קרב על מעשים יהיה מצבנו הרבה יותר קשה מאשר בדו־קרב של מלים.

התגברנו בלי קושי רב על גזירות פספילד ועל “הספר הלהן” משנת 1930. אבל אל נשלה את נפשנו בהשוואה קלה זו. אין המצב עכשיו דומה למצב שבשנת 1930. אז היתה באנגליה ממשלת־מיעוט, וחלק גדול מחבריה היו מידידינו. בעצם היה אז משרד־המושבות בלבד נגדנו – והתגברנו עליו בעזרת מיניסטרים אחדים ובעזרת האופּוזיציה רבת־ההשפּעה. הנסיבות העולמיות היו אז שונות לגמרי גם בארץ גם בסביבותיה. המדינות החדשה עכשיו לא קפצה עלינו לפתע־פתאום, אלא היא פרי שיקול ממושך של קבינט בריטי, שיש לו רוב גדול בפּרלמנט, ומה שעשה הקבינט לא עשה מתוך שנאת ישראל, אלא מתוך נימוקים אימפּריאליים ונסיבות בין־לאומיות. ואת מלחמתנו נגד מדיניות זו – מלחמה מרה, קשה ולא קצרה – נצטרך לעשות מתוך אחריות רבה; לא מתוך התרגשות ועצבנות, אלא מתוך ראית מצבים, נסיבות וגורמים, העומדים נגדנו והעומדים לצדנו.

חשבוננו עם אנגליה לא נסתיים. נסתיים רק פרק אחד ביחסים אלה.

במשך עשרים ושתים שנה עמדנו בקואופּרציה עם אנגליה. זו לא היתה קואופּרציה אידיאלית – לא מצד אחד ולא מצד שני. מצד הממשלה לא ניתנה העזרה הדרושה, ולא עוד אלא שהיא גם הפריעה לא־מעט. גם אנחנו שגינו וחטאנו לא מעט. והמשגה הגדול ביותר שלנו – המשגה שעליו ניתן את הדין ושבגללו באוּנו כל הצרות – הוא שלא ידענו להשתמש באפשרויות הגדולות, שניתנו לעם: האפשרויות של גאולת קרקע, עליה, בנין משק. לא ידענו גם להתהלך עם הצד השני. היתה לנו תפיסה נאיבית, שכיון שניתנה הצהרת־בלפור, הרי אנגליה כמונחת בקופסה שלנו. לא ידענו במידה מספיקה ששׂוּמה עלינו לרכוש את ידידותה של אנגליה יום־יום מחדש. ראינו את הצהרת־בלפור כשטר־חוב יורידי, שאפשר להגישו לגוביינא באופן אבטומטי – ולתבוע את הסכום שאנו נוקבים מזמן לזמן. ואף־על־פי־כן השגנו לא־מעט בתקופת־קואופּרציה זו – הרבה יותר מאשר השגנו במשך מאות שנים שקדמו לה. בתקופה זו גדל הישוב בארץ פי־שמונה. הכינו שורש בקרקע. בנינו כמאתיים וחמישים נקודות חקלאיות. הוּכרה לשוננו כאחת השפות הממלכתיות. ניתנו לנו קונצסיות־מפתח, הוּכרה נציגוּתוֹ של העם היהודי. אין אלה דברים קלי־ערך. אי־אפשר לומר, שהקואופרציה האנגלית, אף־כי היתה רחוקה מאד מהיות אידיאלית, נאמנה ואקטיבית, לא נתנה להו כלום. פרק זה של קואופּרציה עומד להסתיים – אבל אין מסתיימת האורינטציה הבריטית שלנו. אנגליה עוד לא אמרה את מלתה האחרונה, ומה שנאמר לא נאמר עדיין בשם אנגליה כולה.

אמנם אין זו ממשלת־מיעוט, אבל אין לזלזל באופּוזיציה. יש שתי מפלגות של אופּוזיציה, לשתיהן יש רק מיעוט בפרלמנט – אבל ערכן ומשקלן עולה על כוחן המספרי בפרלמנט, – ושתיהן מתנגדות למדיניות החדשה. יש לציין באופן מיוחד את השירות הגדול של מפלגת־העבודה, אשר הודיעה רשמית לממשלה – לאחר דיון במרכז המפלגה – שאין בדעתה להשלים עם המדיניות החדשה, וכשתגיע לשלטון יהיו ידיה חפשיות. גם מנהיג האופּוזיציה הליברלית הצהיר, שאין להפוך בן־לילה את המדיניות הציונית, שנעשתה חלק של הקונסטיטוציה האנגלית. גם במחנה הממשלה אין כולם שלמים עם המפנה החדש, ואין בכלל דבר קל באנגליה להפר בגלוי התחייבויות בין־לאומיות – – – לא באשר האנגלים הם ישרים יותר מעמים אחרים – אם־כי אינם נופלי בישרם משום עם אחר, – אלא באשר מצבה של אנגליה, מצבה של האימפּריה הבריטית בעולם, מחייב אותה לשמור אמונים במידה יתרה מכל אומה גדולה אחרת. אין אנגליה ואין האימפּריה הבריטית קיימת רק על הכוח והכפיה. חסנה הפוליטי והכספי של אנגליה תלוי הרבה בשמה הטוב; והרבה דברים, שמסוגלת להם גרמניה, לא רק זו של היטלר, אלא גם של ביסמרק וּוילהלם קיסר, אין אנגליה יכולה ורשאית לעשותם. אין אנגליה דואגת לאינטרסים הפרטיים שלה פחות ממדינה אחרת, אבל היא יודעת – והיא מוכרחה – להלביש את האינטרסים האנוכיים האלה מחלצות של עקרונות אנושיים כלליים. ואנגליה מתפארת – לא בלי צביעות, אך גם לא בלי קורטוב של אמת – ב“משחק הוגן”.

משום כך עמלו כל־כך חברי הממשלה בועידות־לונדון להביא אותנו לידי הכנעה והשלמה. לא נוח ולא רצוי לאנגליה, שיאשימו אותה בהפרת־אמונים. ואני יכול לתאר לעצמי, שכמה וכמה עמודים ב“ספר הלבן” החדש יהיו מוקדשים להוכיח לעם האנגלי ולעולם כולו, שכל המדיניות החדשה אינה אלא קיום נאמן של המנדט ואין בה כל נטיה מהתחייבות בריטניה כלפי העם היהודי.

לא הפסדנו עדיין את אנגליה כולה – ועלינו לדאוג לכך, שלא נפסיד אותה. אין אנו רשאים לשכוח את השעה, שאנו חיים בה. העולם כולו מחולק עכשיו לשני מחנות – וגורל העם היהודי קשור בנצחונה של אנגליה, – ולנו אין ברירה. כחלק מהאנושות, כעם היהודי, אנו קשורים עם המחנה, שבתוכו נמצאת האומה האנגלית. הערבים מעמידים פנים כאילו הברירה בידם, והם מאיימים בקשר עם המחנה הפאשיסטי – אף כי גם הם תלויים באנגליה לא פחות מאתנו. דרכם לא דרכּנו. אנו רוצים ואנו מעונינים בחידוש הקואופּרציה היהודית־האנגלית. אבל הקואופּרציה תקום רק מתוך הכשלת המדיניות החדשה של הממשלה האנגלית. ומשום כך עלינו להיזהר מפשטנות יתרה. מלחמתנו קשה ומורכבת. כוונתה היא לא רק להכשיל את מזימת הממשלה ולעשות לאַל את מדיניותה החדשה. גם הכשלה זו לא תהיה קלה. והיא לא תיעשה במלים. יכריעו רק מעשים – והמעשים ידרשו מאתנו קרבנות רבים ועוז־רוח ורצון כאחד. אבל גם בתוך סערת המלחמה נזכור תמיד, שרצוננו הוא לחדש את הברית בינינו ובין העם האנגלי. אנחנו נצליח במלחמתנו – אם נדע ליצור תנאים לחידוש הברית.

אין לשרטט עכשיו את קוי המלחמה. קו־פעולה אינו דבר שבדוֹגמה. זה תלוי בנסיבות ובתנאי הזמן, העלולים להשתנות. לפי־שעה יש לציין רק קוים כלליים, עיקריים:

א. המצב החדש מחייב אותנו לחזק במהירות ובמידה מכסימאלית את כוחנו הפוליטי והאסטרטגי בכל אותם השטחים, שלא יפָּגעו על־ידי המדיניות החדשה וכל זמן שלא יפָּגעו. זאת אומרת, בשורה הראשונה, התבצרותנו בחיפה, כיבוש הים, רכישת עמדות־מפתח קרקעיות, והקמת תעשיה בעלת ערך צבאי.

בימה של ארץ־ישראל צפונות אפשרויות עצומות, גם משקיות וגם פוליטיות. עומדים לסגור בפנינו את יבשת הארץ – עוד הים פתוח לפנינו. הוא עכשיו פנוי לגמרי. בים לא ניפגש בשום התחרות ערבית. עלינו להתבצר על חוף הים ועל הים גופו. הקרקעות שיש לנו עכשיו על החוף ברובן עומדות שוממות. היה עלינו מעין פחד הים. התרחקנו מהברכה הגדולה ביותר, שנתברכה בה ארצנו. עלינו להקים על חוף הים שרשרת של כפרי־דייגים, ועלינו ליישב את הים באניות, ספינות וסירות יהודיות. בלי הים לא תהיה הארץ לנו. מימי הארץ צריכים לשוקק משייטים, מלחים, ספנים, נווטים ודייגים יהודים. הים הוא דרך לגאולים – הוא גם מקור חיים ועוז.

בשטח גאולת־הקרקע אולי ימינו ספורים – אולם גם בימים במעטים שנשארו עוד אפשר לעשות גדולות. עלינו למהר לתקוע יתד באזורים המסוכנים בצפון ובדרום, על גבול הלבנון וסוריה, ועל גבול מצרים והירדן. מאמץ מיוחד עלינו להקדיש להרי ירושלים. כל החמצה בשטח זה לא תהא לה כפרה ולא יהיו לה שילומים.

פעולתנו המשקית־התישבותית צריכה להיעשות עכשיו מתוך חשבון פּוליטי־אסטרטגי, והחשבון הוא כפול: להכביד על הממשלה את הביצוע ללא־כדאי מבחינה אנגלית. במידה שאנגליה תהיה נזקקת לנו בארץ, בה־במידה תירתע ממדיניות אנטי־ציונית. למטרה זו עלולה להביא גם הקמת תעשיה יהודית, שיש לה ערך צבאי – בשביל כוחות ההגנה הבריטיים – בים, ביבשה, באויר.

ב. עומדים לקבוע לנו מעמד של מיעוט לצמיתות ולהפסיק את העליה לאחר חמש שנים. יודעת אנגליה, מהי עכשיו העליה בשביל העם היהודי – אבל אין היא יודעת עדיין, שהעליה היא לא רק צורך חיוני, אלא גם נשק כביר ורב־אונים בידי העם היהודי. הודענו לממשלה, שאין אנו מכירים לא בתוקף המוסרי ולא בתוקף החוקי של גזירות־העליה החדשות. אולם הכרזות – ולוּ גם צודקות ביותר – לא יפעלו על הממשלה ולא ישַנו את דרכה. במאזני ההיסטוריה יש משקל אך ורק למעשים.

ג. לא ניתן יד למשטר החדש. שום יהודי לא ישתתף במוסד המכוּון לשינוי המשטר. בנידון זה היתה כל המשלחת היהודית מאוחדת, החל בציונים וגמור ב“אגודת ישראל” ובלורדים היהודים. הממשלה אמנם לא תירתע מאי־השתתפות היהודים והודיעה על זאת במפורש למשלחת הערבית. ב“נון קוֹאוֹפּריישון” בלבד לא נכשיל את המדיניות החדשה.

ד. עלינו להוכיח לעם האנגלי, שהממשלה בארץ הפכה להיות ממשלה של כפיה, וכי הוקם בארץ משטר של אלמות. הממשלה הסבירה לנו, מדוע אין היא יכולה להמשיך במדיניות של עשרים השנים הקודמות. המשכה פירושו דיכוי התנגדות הערבים בכוח. יש אמנם די כוח לאנגליה לדכא את התקוממות הערבים, אבל אין אנגליה יכולה מטעמים פוליטיים ומוסריים לדכא בכוח בלבד את התנגדות הערבים. יש לא־מעט אמת בטענה זו. אפשר אמנם לחלוק על דעת הממשלה בנוגע לסיבות המהומות וגורמיהן. מי שידקדק ויפשפש ימצא, שהממשלה עצמה אינה פטורה לגמרי מאחריות למהומות אלו. אולם תהיינה סיבות המהומות מה שתהיינה – אין אנגליה רוצה לדכא בכוח את הערבים לזמן רב. והממשלה באה לידי מסקנה שקו־ההתנגדות הקל ביותר הוא – להתרצות לערבים ולקפח את היהודים. יש להוכיח לאנגליה שזהו חשבון מוטעה. הממשלה האנגלית, גם לאחר כשלון נסיונותיה בלונדון להכניע את היהודים, עדיין מאמינה, שסוף־סוף ישלימו היהודים עם המדיניות החדשה, והיא שומעת בלי ספק מהפקידות הארצישראלית – ואולי גם מכמה יהודים – שהיהודים ימחו, יצהירו, אבל, למעשה לא יעשו כלום. ואמנם אין אנחנו יכולים ללכת בדרכי הערבים. הדרך של הערבים אולי טובה לערבים, כי מטרתם ומצבם אינם מטרתנו ומצבנו. האמצעי ההולם את המטרה הערבית אינו הולם את המטרה שלנו. אבל אין אנו מחויבים לחקות את דרכי הערבים ולשאול מהם את אמצעי־המלחמה שלהם. אם המדיניות החדשה בשטח העליה, הקרקע והחוקה לא תוכל להתגשם בלי שימוש בכוח נגדנו – היא עלולה להיכשל. אנגליה לא תוכל לאורך ימים להשתמש בכוח נגד היהודים, כשם שלא יכלה לעשות זאת כלפי הערבים. באנגליה אין שלטון של היטלר ונאצים, ואין בה משטר טוטליטרי. הממשלה האנגלית, אם־כי רוב גדול עומד עכשיו מאחוריה, איננה כל־יכולה. היא תלויה בדעת־הקהל שבאנגליה, בפרלמנט, בעתונות, וגם במקצת בדעת־הקהל בעולם. ועוד לא החליט העם האנגלי בלבו להשמיד את הציונות ולהרוס את העם היהודי. ואין להניח, שיגיע בקרוב למסקנה זו.

אמנם אין לסמוך אך ורק על ידידינו באנגליה. אלה לא ילחמו לנו אם לא נילחם בעצמנו, אבל אם נילחם – לא נהיה בודדים. ואם בלי שימוש מתמיד בכידונים לא תוכל המדיניות החדשה להיות מבוצעת – לא תבוצע.

ברגע זה, יותר מבכל זמן אחר, עלינו לדעת, שהישוב והציונות אינם היינו הך. בזמן זה לא נוכל להסתפק רק בשמירה על הקיים, וצרכי הישוב ותועלתו אינם יכולים להיות קנה־המידה היחיד בקביעת דרכי פעולתנו. אם מתוך שמירה על הישוב נשלים עם המדיניות החדשה, אנו מתכחשים לציונות, אנו מתנכרים לעם היהודי. קיום הישוב אינו קיום הציונות. אם האינטרסים הציוניים ידרשו קרבנות מהישוב – האינטרסים הציוניים קודמים. למען הגנה על הציונות אין להירתע ממעשים, העלולים לפגוע בישוב.

אמנם יותר מכל זמן אחר משמש הישוב עכשיו משען עיקרי לציונות. אין הוא המשען היחיד. עוד לא פסו אמונים בעם היהודי; עוד לא פסו אמונים באנגליה ובעולם כולו. צרת ישראל קיימת וזועקת השמימה. וצרת ישראל אינה מציקה רק לעם היהודי לבדו. ואפילו בשעה שחורה זו אין אנו צריכים להתיאש מהכוחות המוסריים שבעולם, מהמצפון האנושי ומהחשבון הפוליטי, שיש לעמים רבים ושהוא דוחף אותם לתמוך בציונות, אם מטעמים מוסריים ואם מטעמים פוליטיים; אבל הסדן של מלחמת־ההצלה לציונות הוא עכשיו הישוב. וכשם שלישוב בארץ אין ערך מיוחד בלי הסיכויים הציוניים, כך אין עכשיו כוח ממשי לציונות בלי הישוב. והתנועה הציונית חייבת עכשיו, יותר מבכל זמן אחר, להבין חשיבות הגברתו של הישוב. כל תגבורת הישוב באנשים, בקרקע, במשק, בציוד, בכספים – זוהי תגבורת הציונות. אולם גם הישוב צריך עכשיו יותר מבכל זמן אחר להבין, שגורלו תלוי בגורל מלחמת הציונות, שזכות קיומו וטעם קיומו היא מילוי השליחות החלוצית של העם היהודי כולו.

על הישוב עכשיו לעמוד בראש המלחמה נגד המדיניות החדשה. במלחמה זו יטיל את עתידו ואת עתיד העם, ירים את כבודו וקרנו בעיני העם. אנו נכנסים לתקופת־חירום; נסתיים הפרק הראשון של יחסינו עם אנגליה – פרק של קואופּרציה לקויה, ובטרם נגיע שוב לפרק של ברית ועזרת־גומלין ממשית עלינו לעשות לאל את המזימה של הממשלה להסגיר אותנו. תקופת החירום תדרוש מאיתנו ממדים אחרים ומסגרת חדשה של פעולה, גם פעולה יוצרת וגם פעולה מלחמתית.