רקע
דוד בן־גוריון
דברים לבעל הדברים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

לונדון, ארמון סינט ג’יימס, 10 בפברואר 1938. (בישיבה השלישית עם משלחת הממשלה הבריטית)


…מזכיר הממלכה, מר מ. מקדונלד, הציג לפנינו את בעית ארץ־ישראל כדין־ודברים שבין היהודים ובין הערבים; הצגה זו, לדעתנו, מחטיאה את האמת, שכן יש כאן דין־ודברים בין העם היהודי ובין העולם הבלתי־יהודי כולו. ערבי ארץ־ישראל והארצות השכנות אינם אל חלק קטן של הצד השני, אם־כי חלק חשוב מפני מצבו הגיאוגרפי. התביעה שלנו מופנית כלפי כל העולם התרבותי, ובעל־הדברים שלנו בשורה הראשונה היא בריטניה הגדולה השלטת בארץ מטעם חבר־הלאומים, באשר היא קיבלה על עצמה שליחות והתחייבות כלפי העם היהודי. אלמלא היה הדבר כך, לא היתה משלחת הסוכנות היהודית, המייצגת את העם היהודי, יושבת כאן לדון עם ממשלת הוד מלכותו כנציגה המנדטורית של יותר מחמישים אומות.

מזכיר הממלכה דרש מאתנו לשים עצמנו ב“נעלי הערבים”. דרישה זאת היתה הוגנת, אילו היה הצד השני אף הוא מוכן לעשות כמונו. אולם הערבים מסרבים לעשות זאת. הם אינם רוצים אפילו להסב לשולחן אחד אתנו. – – –

הקשר היהודי עם ארץ־ישראל אינו מתחיל בהצהרת־בלפור ובמנדט. שתי התעודות לא באו אלא לאַשר מטעם כל העולם התרבותי, שהקשר ההיסטורי שבין העם היהודי ובין ארץ־ישראל הוא קדום. היהודים שבים לארץ־ישראל בזכות עצמם, ולא בחסד, שניתן להם על־ידי אחרים; והתישבות היהודים בארץ קדמה לישוב הערבי. יש כששה־עשר מיליון יהודים, שמולדתם המוּכרת היא ארץ־ישראל.

מזכיר־הממלכה טען, שהצהרת־בלפור והמנדט נקטו בלשון סתומה ולא הבטיחו מדינה יהודית. אמנם שתי התעודות לא אמרו במפורש מדינה יהודית. לא יכלו לעשות זאת, מפני שזה לא היה בזכותם של העמים, אשר אישרו את המנדט לחייב את היהודים לשוב לארץ ולייסד בה מדינה. אולם הכוונה היתה ברורה, שאם תצליח העליה היהודית וההתישבות היהודית – תהיה התוצאה הטבעית מדינה יהודית.

מזכיר־הממלכה טען, שמחבּרי הצהרת־בלפור לא ידעו את המצב בארץ לאמיתו והיו סבורים, שזוהי ארץ ריקה כמעט. אבל קשה להאמין, שהמדינאים הבריטיים לא ידעו את המצב לפני פרסום הצהרת־בלפור. ארץ־ישראל נחקרה באופן יסודי על־ידי קיצ’נר1 וחבריו הרבה שנים לפני המלחמה, ות. א. לורנס2 ביקר לא פעם בארץ לפני פרוץ המלחמה, והספר הטוב ביותר על ארץ־ישראל נתפרסם על־ידי משרד־החוץ תוך כדי המלחמה, בטרם ניתנה הצהרת־בלפור.

הסעיף האחרון בהצהרת־בלפור ביחס לזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הבלתי־יהודיות בארץ מוכיח, שמחבּרי ההצהרה ידעו, שאין הארץ ריקה; הוא גם מבטל את הטענה של הלשון הסתומה. כי מה אומר סעיף זה: שלא יעָשה דבר העלול לפגוע בזכויות הדתיות והאזרחיות של העדות הבלתי־יהודיות. זאת אומרת, התנאי המגביל היחיד שהוצג לבית הלאומי הוא שמירת זכויות דתיות ואזרחיות של העדות הבלתי־יהודיות. מכאן שאין שום הגבלה אחרת חלה על “הבית־הלאומי” – כי איש לא יאמר, שמדינה יהודית אינה מתישבת עם שמירת זכויות דתיות ואזרחיות של עדות לא־יהודיות.

מזכיר־הממלכה קבע שתי הנחות, שהונחו לדעתו בהצהרת־בלפור. ההנחה הראשונה היא שהסכמת הערבים, ולכל הפחות השלמתם, מַתְנָה את הגשמת הצהרת־בלפור והמנדט. בשתי התעודות הללו אין זכר ורמז לתנאי זה, ובריטניה הגדולה קיבלה על עצמה התחייבות בלי תנאי כלפי כל העולם, כשהכירה בזכות הקדומה של העם היהודי.

מזכיר־הממלכה קבע שנית, שכוונת ההצהרה היתה, שאם תתגבר הארץ ותהא ראויה לשלטון עצמי, הרי כל צד שיהיה לו באותו זמן רוב יהא זכאי להשתמש בזכות הדימוקרטית המקובלת על הרוב; וכיוון שאין רוב יהודי, יש להכיר בזכות הרוב הבלתי־יהודי לשלוט. יש לפקפק אם הוגן הדבר לנקוט בנימוק זה נגד היהודים. אם היהודים הם עדיין מיעוט בארץ, אין זו אשמתם הם. לא בגלל חוסר קליטה עדיין היהודים מיעוט הם, אלא מפני ההגבלות המלאכותיות, שהוטלו על גידולם בידי ממשלת־המנדט.

ההנחה היסודית של הצהרת־בלפור היתה, שהישוב הקיים בארץ אינו אלא חלק קטן מהישוב, שהארץ מסוגלה להכיל, אם תפוּתח במלואה. גידולו של הישוב הערבי והיהודי מאַשר ומאַמת בהחלט הנחה זו. מאז ניתנה ההצהרה גדל הישוב הכללי בארץ פי־שנים ומעלה, בעיקר לרגל המפעל היהודי. הישוב יכול להיכפל שוב והרבה יותר מזה.

אין זו שאלה בין תשע מאות אלף ערבי ארץ־ישראל ובין ארבע מאות אלף היהודים הנמצאים עכשיו בארץ, אלא בין הישוב הנוכחי של הארץ ובין מיליוני היהודים העומדים לשוב אליה, בלי שיתפסו את מקומו של הישוב הנוכחי, אלא יִצרו מקורות חדשים לקיומם ולהתישבותם.

מזכיר־המושבות דיבר על דאגת הערבים לעתידם.

אין כיהודים המסוגלים להבין מצבה של אומה החרדה לקיומה. אולם העם הערבי הוא אחד העמים המעטים בעולם, המרוכזים כמעט בשלמותם בארצם ובמולדתם והנמצאים כמעט במלואם תחת שלטון בני־עמם. ערבי ארץ־ישראל הם אחוז אפסי של האומה הערבית. ארץ־ישראל לא היתה אף פעם מולדת לעם הערבי, וגורל העם הזה לא היה אף פעם קשור עם גורל הארץ הזאת. רק האומה היהודית קשרה את גורלה עם הארץ – זה אלפי שנים.

ערבי ארץ־ישראל אינם יכולים לאחוז את החבל בשני ראשיו. אם הם רואים עצמם כחלק של העולם הערבי הגדול – והרכב המשלחת הערבית בועידה מעיד על כך, – הרי הם חייבים לראות את הבעיה מתוך היקף רחב יותר; ולא יתכן שיתעלמו מהעובדה, שהשאיפות הלאומיות של הערבים סוּפקו במידה רחבה בארצות־ערב ושאין כל סכנה צפויה לעצמאות הערבית ממדינה יהודית קטנה בערך, אפילו תקיף מדינה זו את כל ארץ־ישראל ההיסטורית.

מזכיר־הממלכה טען, שהמנדט עצמו מחייב בסעיף ב' מתן שלטון עצמי, אולם במנדט מדובר רק על “מוסדות של שלטון עצמי” ולא על “שלטון עצמי לארץ” – כנוסח הנמצא במנדטים של סוריה ועיראק. הבדל נוסח זה אינו מקרי אלא מכוּון, ומשמעותו היא שהתפקיד המרכזי של המנדט הארצישראלי הוא הקמת הבית־הלאומי, ורק מתוך כפיפות לתפקיד ראשי זה בא פּיתוח “מוסדות של שלטון עצמי”. אילו היתה הכוונה למתן עצמאות לארץ – לא היו מחבּרי המנדט נמנעים מלומר זאת בפירוש, כאשר עשו זאת במנדטים של סוריה ועיראק. אין שום ניגוד בין הזכויות המובטחות לערבים לפי המנדט ובין התפקיד הראשוני של המנדט – הקמת הבית־הלאומי.


  1. מצביא אנגלי ידוע. ב־1911–1914 בא־כוח אנגליה במצרים, ושליטה למעשה. ב־1914 מיניסטר למלחמה. טבע באניה “המפשייר” ב־1916 – המע.  ↩

  2. מארגן מרד הערבים בתורכים בימי מלחמת העולם הקודמת. ספרו “המרד במדבר” תורגם לעברית. – המע'.  ↩

המלצות קוראים
תגיות