רקע
דוד בן־גוריון
באזני נציגי המדינות הערביות והמשלחת הבריטית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

בישיבה משותפת עם נציגי המדינות הערביות והממשלה הבריטית1.


יש כמה עקרונות, שכל המסובים יכולים להסכים להם: א. – הצורך הדחוף להקים שלום בארץ; ב. – החזרת שגשוגה הכלכלי של הארץ; בעשרים השנים האחרונות התקדמה הארץ מבחינה משקית התקדמות רבה, ונדמה לנו, שזהו צורך משותף של היהודים והערבים להמשיך התקדמות זו; ג. – רצוי לקבוע יחסי ידידות מועילים בין ארץ־ישראל ובין הארצות השכנות; ד. – שמירה על האינטרסים הבריטיים בארץ, כי נדמה לי שיש להסכים לכך, שהאינטרסים של העם היהודי ואלה של הערבים עולים בד בבד עם האינטרסים של האימפריה הבריטית.

הנקודה החמישית – שאלת עצמאותה של ארץ־ישראל – אינה פשוטה כל־כך, והדבר יהיה תלוי בכמה וכמה נסיבות, אם למנות אותה בין העקרונות המוסכמים או לא.

לפי דעתי תבוצע העצמאות של ארץ־ישראל במוקדם או במאוחר על־ידי הסכם יהודי־ערבי, ואם הסכם לא יושג עכשיו – בוא יבוא בזמנו. אולם יש כמה נקודות, שיש להבהירן ושידידינו הערבים צריכים להסכים להן.

הנקודה הראשונה היא שהיהודים הם בארץ בזכות, ולא כאורחים ולא כזרים. ארץ־ישראל היתה, הִנה ותוסיף להיות מולדתם, אם־כי לא מתוך שלילת זכות המולדת מתושביה האחרים, שרואים בה אף הם מולדת. אני מעריך – וכל חברי בלי ספק ישתתפו בהערכתי – את דבריו של עלי מאהר פחה על מעמדה וחשיבותה של העדה היהודית במצרים, ואני שמח לציין, שליהודים לא היה אף פעם יסוד להתלונן על מצרים החדשה. אולם אין מעמד היהודים בארץ־ישראל כמעמד היהודים במצרים. היהודים נמצאים בארץ באשר זוהי ארצם. הם עלו לארץ כעם החוזר לביתו הלאומי. ההגבלה היחידה לעלייתם, שהסכימו לה, היא שלא ינושלו התושבים הנוכחים על־ידי העולים היהודים. העם וממשלה במצרים זכאים לקבוע, אם יתנו או לא יתנו ל“אורחים” נוספים לבוא לארצם. אין הדבר כך בארץ־ישראל.

(עלי מאהר שיסע ושאל: למה התכוון מר בן־גוריון באמרו, שארץ ישראל היא ארצם של היהודים?)

– הכוונה היא לקשר ההיסטורי העתיק בין היהודים ובין ארץ־ישראל, שהוכר על־ידי כל העולם ונמשָך זה יותר משלושת אלפים שנה.

(עלי מאהר פחה שיסע שוב ושאל: למה התכוון בן־מר גוריון באמרו, במשפט הבין־לאומי?)

– כן, זכות העם היהודי לשוב ולכונן את ביתו הלאומי בארץ־ישראל על יסוד הקשר ההיסטורי הוּכרה במנדט, והמנדט הוא תעודה משפטית בין־לאומית.

אין היהודים רואים עצמם כמיעוט בארץ, כּמיעוט שהם מהוים במצרים או בעיראק. אם־כי בזמן זה הם מיעוט מספָּרי, אבל מעמדם אינו מעמד של מיעוט. ודבר זה הוא באשר הם בארצם ויש להם הזכות להגדיל מספרם על־ידי עליה, הכפופה רק לשיקולים כלכליים. אולם אם־כי אין לראות ביהודים מיעוט הכפוף לשלטון זולתם – אין הם רוצים להשתלט על זולתם.

ורק אם עקרונות אלה יתקבלו על־ידי שני הצדדים ואי־ההבנה הקיימת ביחסי שני העמים תסולק, אפשר יהיה לדון באופן קונסטרוקטיבי על שאלת עצמאותה של הארץ. ברצוני רק להוסיף, שעצמאות זו לא תבוצע ואי־אפשר לבצעה בניגוד לרצון אחד משני העמים.


  1. בישיבה זו השתתפו: מטעם משלת מצרים – עלי מאהר פחה; מטעם ממשלת עיראק – נורי סעיד ותופיק ביי סווידי; מטעם ממשלת סעודיה – פואד ביי חמזה; מטעם ממשלת בריטניה – מ. מקדולנלד, לורד הליפכּס, מ. בטלר, לורד דפרין.  ↩

המלצות קוראים
תגיות