רקע
דוד בן־גוריון
ועידת לונדון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

לונדון, 22 במרס 1939


ל.. בירושלים

– – – מבחינה פורמלית הפרשה לא נסתיימה עדיין: הממשלה עוד לא פרסמה את מדיניותה.

אך חוששני, כי אין תקוה רבה שהממשלה תדחה את קביעת מדיניותה. לפי שעה נראה, שלא הצליחו חברינו בוושינגטון להניע את רוזבלט להתערבות רצינית – ורק התערבות זו יכולה היתה לעכב את הגזירה.

אין ספק שחברינו באמריקה עושים כל אשר בידם, אבל רק תמים יכול לחשוב, שממשלה אמריקאית, אפילו הידידותית ביותר – וקשה לצפות לממשלה ידידותית יותר מזו אפילו באמריקה – תזדהה עם עמדתנו־אנו. דעת־הקהל באמריקה מפגרת ונחשלת בענינים בין־לאומיים, והנשיא לא יעשה צעד, העלול לעורר התנגדות רבה בעם. אבל אין זה הטעם היחיד. רוזבלט, ככל אמריקני מתקדם, הוא ידיד גדול לאנגליה ודואג לשלומה ולמעמדה, ואין הוא מוכן להתנכּר לקשיים ולחששות, שהולידו את המפנה החדש בממשלה הבריטית. רוזבלט שומע לא רק את טענות ידידיו הציוניים, אלא גם את טענות בא־כוח הממשלה הבריטית, המסביר לו בלי־ספק את הנימוקים הפוליטיים של כיווּנה החדש – את ההכרח לפייס את העולם הערבי והמוסלמי ולהניח דעתם של ערבי ארץ־ישראל. הוא שומע על הקשיים – ובצורה מוגזמת – שאנגליה נתקלת בהם בהגשמת המנדט, והוא יודע, שאין אמריקה מוכנה לשלוח צבא לארץ־ישראל או לארצות המזרח הקרוב, ואם גם אינו מזדהה לגמרי עם דעת הקהל האנגלית – הרי הוא בלי ספק לוקח בחשבון את חששותיה וקשייה, ואין הוא מוכן ללחוץ בשעת מצוקה על מדינה ידידותית, כמו שהיינו רוצים אנחנו. ובלי לחץ זה איני רואה כל יסוד לשינוי כלשהו בכיווּנה הנוכחי של הממשלה, ואיני מאמין, שהממשלה תסתלק מקביעה חדשה בימים הקרובים, או שהקביעה תהיה טובה יותר מזו, ששמענו עליה בהצעות הסופיות, שהוגשו לנו בשבוע שעבר.

“הספרים הלבנים”. שממטירה עלינו הממשלה בימים אלה לרגל חליפת המכתבים של מק־מהון (עד עכשיו הופיעו כבר שלושה. מספריהם: 5957, 5964, 5974), מעידים לא רק על שינוי כיווּן לעתיד, אלא על נטיה בולטת לפסול מבחינה מוסרית ויורידית את הצהרת־בלפור והתחייבויות אנגליה כלפי העם היהודי – גם לשעבר.

ויש להניח שבקרוב יתפרסם “ספר לבן” על מדיניותה החדשה של הממשלה. – – – והתנועה הציונית, בשורה הראשונה הישוב בארץ, יעמדו בפני בעיות חדשות, חמורות והרות־סכנות, שפתרונן ידרוש מאתנו הרבה אומץ ועוז והעפלה גם במחשבה וגם במעשה. על שאלו אלו לא אעמוד הפעם.

כאן אני רוצה רק להעיר כמה הערות־הערכה לעמדתנו בועידה העגומה הזאת.

אתם יודעים כבר, שהחששות הקשים ביותר שהיו לנו לפני הועידה – נתקיימו, ובמידה גרועה מזו שצפינו מראש. אני הייתי אולי הפסימיסט הגדול ביותר ביחס לכוונותיה של הממשלה, ואחרי השיחה הראשונה, שהיתה לי יחד עם ו. לפני כחצי־שנה עם מ., היתה לי הרגשה, שעומדים להסגירנו, ובמכתבי מהימים ההם תמצאו חזות קשה מאוד.

בימים המעטים שביליתי בארץ לפני “שיחות” לונדון, השׂחתי להנהלה את דאגותי החמורות – אולם אפילו אני לא חשבתי, שירחיקו לכת כל־כך במפנה החדש. לא האמנתי, שכבר עכשיו יכריזו על הקמת מדינה ערבית – ואני מניח, שאיש מכם אינו משלה את נפשו ביחס לתכנו האמיתי של הצעות הממשלה בדבר “עצמאות פלשתינאית”, אם־כי הממשלה נזהרת כל־כך שלא לקרוא לילד בשמו הנכון.

משום מה נמצאו אצלנו חברים שהשתעשעו בדמיונות־שוא והבטיחו לעצמם ולאחרים מדיניות של עלית שלושים אלף לשנה… אופטימיות היא מידה טובה, ושכאני לעצמי סבור אני, שאין אדם יהודי יכול להיות ציוני בלי להיות אופטימיסט, אבל האופטימיזם יש בו ברכה כשהוא מכוּון כלפי עצמנו ולא כשהוא נתלה באחרים. את האחרים עלינו לראות ראיה ריאליסטית, כמו שהם, ולא כמו שאנו היינו רוצים שיהיו. ההוויה האנגלית אינה תלויה ברצוננו ובמחשבתנו. זוהי הוויה עצמאית, כפופה לחוקיה־היא, וציוני הבונה הכל על רצון האומה היהודית וצרכיה מחויב לדעת, שאומה זרה אף היא יש לה רצון משלה וצרכים משלה ותפיסה משלה, ואין אלה נקבעים על־פי מאוַוינו־אנו. אי־אפשר לה לציונות בלי אמונה עמוקה, ללא גבול, ברצונה של האומה היהודית להיגאל – ויהיו הקשיים והמכשולים אשר יהיו. אבל כשאמונה זו מסתמכת על חסדי זרים, כשאין הזרים האלה מוכנים כלל למעשי־חסד אלה – אין זו אמונה פורה ומפרה, אלא סנוורים מסוכנים, המוליכים אל התהום הפעורה.

ודבר משונה: דוקא ציונים בעלי אורינטציה “בריטית” מובהקת כמוני, שאינם רואים בכל פקיד ושליט בריטי צר ואויב, ואינם מתנכרים לחיוב הגדול של המשטר הבריטי בעולמנו ובארצנו, דוקא אלה עמדו והזהירו במשך שלוש השנים הללו לא לסמוך יותר מדי על הבטחות האנגלים והתחייבויותיהם המשפטיות והמוסריות, כי האנגלים הם אֶגואיסטים ככל עם אחר בעולם, והם מקרבים להנאתם, ומרחיקים כשנראה להם הצורך להרחיק, והם מפרשים את הבטחותיהם לא מבחינת הצדק העליון, אלא מתוך צרכי השעה ותועלת האימפריה שלהם. ודוקא, “זוללי”־ אנגליה נעשו בשנים הראשונות ל“אופטימיסטים” מושבעים על חשבון אנגליה ובנו כל מדיניותם הציונית על הנאמנות המתמדת של אנגליה להתחייבויותיה המנדטוריות.

זכורני השיחה שהיתה לי עם ב. מיד לאחר הקונגרס העשרים. סיפרתי לו על הלך־הרוח החדש של העם האנגלי והממשלה האנגלית בעקבות המהומות בארץ והשינויים בסיטואציה הבין־לאומית, המוביל לקראת חיסול מדיניות המנדט. הוא השיב לי ב“נצח אנגליה לא ישקר”. לא הסכמתי אתו – אך הבינותי אותו. אדם־מעלה זה האמין כל חייו אמונה רבה באנגליה, ולא רצה או לא יכול לפקפק בעיקרון פוליטי מושרש בנפשו. – – – אבל לא יכולתי להבין את האמונה העיוורת, שנתחדשה לפתע פתאום בלב אנשים כא., ט. ועוד, שחלקו כל הימים על האורינטציה הפרו־בריטית של ציונים כמוני (ואוסיף בסוגריים: אני עדיין עומד בתוך אורינטציה זו גם עכשיו) – כיצד נתעוררה אצלם אמונה כזו בהתמדת פוליטיקה פרו־ציונית של ממשלת המנדט?..

– – – ואף־על־פי־כן אני אומר: יצאנו מועידת־לונדון מוכּים – אבל לא מנוצחים.

פחות ממישהו אחר הלכתי לועידה זו בתקוות מרובות. אדרבה, הייתי עמוס חששות כבדים – וכל החששות באו. יתר על כן: יותר משיגורתי בא. וגם עכשיו – לאחר מעשה – ברור לי, שהיינו צריכים ללכת לועידה ולעמוד במערכה זו. אין אנו רשאים אף פעם לומר: אין לנו מה להפסיד. יש לנו הרבה מה להפסיד, אין אנו יכולים להרשות לעצמנו להפסיד לגמרי את אנגליה – ואני הפסימיסט טוען עכשיו, שעדיין לא הפסדנו לגמרי את אנגליה. ועלינו לעשות כל המאמצים בעתיד הקרוב לבל נפסיד אותה. כמעט שהפסדנו את הממשלה האנגלית. ואם־כי אנגליה היא ארץ דימוקרטית, וממשלות מתחלפות בה, ואין ממשלה חדשה קשורה וכפופה תמיד לממשלה קודמת, הרי ההפסד שהיה לנו עכשיו בממשלה זו – אינו בן־חלוף, בכל אופן לא על נקלה יתוקן המעוּות גם אם יהיו חילופי־משמרות בעתיד הקרוב (הסיכויים לכך אינם מרובים). אבל בכל־זאת אין הממשלה באנגליה שם־נרדף לעם, ואולי לא הפסדנו עדיין את העם האנגלי כאשר הפסדנו את הממשלה. ואנו, שאין לנו בעולם החיצוני הרבה משענים, אין אנו יכולים ואין אנו רשאים לזלזל במשען־המעט, שיש לנו עדיין בעם האנגלי. ומשום כך חשבתי להכרח את השתתפותנו בועידה, וגם לאחר המכה הנוראה שקיבלנו ברור לי, שבזה לא עשינו משגה. השתתפות זו – היתה בה ברכה. אמנם הברכה אינה שקולה כנגד המכה אשר הוכינו. אבל המכה היא פרי נסיבות אובייקטיביות, שאין לנו שליטה עליהן ואינה תלויה לגמרי בעובדת השתתפותנו או אי־השתתפותנו. אבל הברכה כרוכה כולה בעובדת השתתפותנו ב“שיחות”. והברכה (לא גדולה ביותר, ואין לדעתי להפליג בערכה, אבל גם ברכה קטנה ברכה היא) היא משולשת:

א. ברכה פנימית: נוצרה בלונדון חזית יהודית מלוכדת, כאשר לא פיללתי. וכאן אני מתוַדה, שחששותי הקשים נתבדו. היה לי לפני השיחות פחד רב – לא מהאנגלים והערבים – אלא מהיהודים, וקודם כל מה“יהודים”. ידעי שיש הכרח בשיתופם, כי השָארוּתם בחוץ עלולה להגדיל את נזקם לנו. הייתי מלא דאגה לעמדת השועים היהודים וגרוריהם באנגליה. ואני מציין בסיפוק רב, שדוקא בשיתוף זה הצלחנו. הלורדים האלה נהפכו לציונים, ואני רוצה לשבח באפן מיוחד את עמדתו של ליאונל כהן, שאמנם לא השתתף בשיחות עם הממשלה והיה נוכח רק בישיבות ה“פנל”1, אבל יהודי פיקח זה נקט מהיום הראשון עמדה פוליטית נבונה וציונית בהחלט: לעשות פשרות הדדיות למען הסכם יהודי־ערבי, אבל אם הערבים אינם מוכנים לפשרות ולהסכם – לעמוד נוכח אנגליה על מלוא תביעותינו וזכויותינו בלי כל רתיעה ובלי כל פשרה. גם שני הלורדים2, שהשתתפו בכל הישיבות בסנט ג’יימס, אם־כי ודאי לא הסכימו בלבם לכל דברינו – לא פרצו אף פעם את הגדר, ומתוך שתיקה קיבלו על עצמם את כל אשר טענו אנחנו כלפי הממשלה.

אני מתאר לעצמי, כמה צרמה באזני המתבוללים האנגלים האלה ההצהרה החריפה שקרא וייצמן בשם כולנו באזני הממשלה ב־27 לפברואר. אולם הדברים נאמרו גם בשמם – והם לא מחו וקיבלו עליהם את הדין.

גם מצד “אגודת ישראל” היתה סולידריות גמורה – כלפי חוץ.

ולא רק כלפי הממשלה: הפרסטיז’ה של ההנהלה בעיני כל המשתתפים (בכל אופן – המשתתפים “החיצוניים” שאינם שייכים לסוכנות) עלתה במשך השיחות. היתה הכרה, שזוהי הממשלה כביכול של העם היהודי, ובישיבה האחרונה של ההנהלה, שבה החלטנו על על פיזור ה“פנל” ודחית הצעות הממשלה, לקחו חלק גם בא־כוח “אגודת ישראל” וגם שני הלורדים. בורסטיד בעצמו ניסח את ההחלטה שקיבלנו פה־אחד, ונציג “אגודת־ישראל” הציע, שאחרי פיזור ה“פנל” תוסמך ההנהלה לנהל את הפעולה.

במצבנו־אנו אין לזלזל גם ב“פכּים קטנים” אלה.

ב. המגע עם באי־כוח מדינות־ערב. עצם הההופעה של מדינות־ערב בועידה היא כמובן צרה־צרורה, כי בעצם לא באה ועידה זו אלא לפייס את מדינות אלו על חשבוננו, וכל המפנה החדש לקראת הצהרת־בלפור לא היה בא (בכל אופן לא היה בא בחריפות כזו), אלמלא מדינות־ערב והמשקל הפוליטי והאסטרטגי, שהחוגים השליטים באנגליה מייחסים להן… אבל מדינות אלו קיימות ומשפיעות על אנגליה, בין שאנו משתתפים בשיחות ובין שאיננו משתתפים. רק תמימות של עיוורים פוליטיים יכולה להניח, שהסירוב שלנו לבוא ללונדון היה נוטל ממשקלן של מדינות ערב ומעכב בעד הממשלה לשנות את מדיניותה.

אולם היתה ברכה כלשהי (וכאן ודאי שאסור להגזים) בפגישתנו־אנו עם באי־כוח מדינות ערב – ודוקא בנוכחות הממשלה האנגלית. שתי פגישות היו לנו עם “המדינות” – שתיהן “בלתי־פורמליות” כביכול, ושתיהן בהשתתפות מלאה של “המשלחת” האנגלית: לורד הליפכס, סגנו בטלר, מלקולם מקדונלד וסגנו לורד דפרין, וכל פמלית הפקידים של שני המיניסטריונים: המושבות ועניני־חוץ. הפגישה הראשונה התקיימה ביום 23 בפברואר 1939 והשניה ביום 7 במרס 1939. שתי ההשיחות נגמרו למעשה בלא כלום, אולם היה הבדל עצום ברוח השיחה בין הפגישה הראשונה לשניה. מצד הערבים היה בשתי השיחות עלי מאהר המצרי ראש־המדברים. בפגישה הראשונה דיבר על יהודי ארץ־ישראל – כעל יהודי מצרים, עיראק, והבטיח להעניק להם שיווּי־זכויות ממש כליהודי מצרים… והוא חשב זאת לצדקה… בפעם השניה דיבר כבר בשפה אחרת. הוא הבין כבר, שיהודי ארץ־ישראל אינם מתענינים ב“ראוונוֹפּראוויה”3 – אלא יש להם מעמד אחר ואינטרס אחר לגמרי, וגם כשפנה אלינו בקשה “להאֵט” את עלייתנו – נימק זאת באפשרויות של המשכת המפעל בתנאים טובים יותר בשבילנו, שאולי יביאו אותנו גם לרוב בארץ.

איני מייחס רצינות וחשיבות מיוחדת לאִמרה זו – אבל אין לזלזל בערך המגע, המביא לידי הבנה פוליטית יותר של עניני נציגי־ערב אלה.

אמנם נפגשנו לא בפעם הראשונה עם מדינאים ערביים. היו לנו פגישות רבות לפני כך – גם עם סורים, גם עם מצרים, גם עם עיראקים, וגם עם באי־כוח אבן־סעוד. אבל זוהי הפעם הראשונה, שנפגשנו אתם יחד – ובמעמד הממשלה האנגלית, ובאזני שניהם גם יחד השמענו דברים, שלא נשמעו אף פעם קודם במסיבה אנגלית־ערבית. נוצר מגע בתנאים חדשים, שאיני תולה בו תקוות רבות, וּודאי לא מופרזות, אך גם איני מזלזל בערכו. חשבונותינו עם הערבים עוד לא נגמרו – כמעט שלא התחילו – כשם שלא נגמרו עדיין חשבונותינו עם האנגלים.

ג. בהיאבקותנו המרה והנואשת הפעם עם האנגלים היה גילוי חדש. נוסף על הנימוקים המרובים, שאנו משתמשים בהם מדי פעם בפעם – מצוקת ישראל, קשרינו עם הארץ, ברכת מפעלנו, התחייבות אנגליה וכדומה (ונימוקים אלה לא השפיעו ולא היו עשויים להשפיע הפעם – כי האוזן אטומה לצלילים אלה בשעה טרופה זו) – נשמע הפעם נימוק חדש, שעשה את שליחותו: נימוק כוחנו בארץ. אף פעם לא שמעו האנגלים נימוק זה, ולפני “שיחות” לונדון, כמדומני, לא הוכנס אצלם בחשבון כלל. והנימוק נשמע בתוקף ובבטחון, שהפתיע והדהים את האנגלים – וגם הרעים והרגיז אותם, אבל נקלט במוחם ובלבם. האנגלים לא רק שמעו דברים על כוחנו בארץ – נדמה לי, שהם חשו כוח זה בכל התנהגותנו ועמידתנו. כוח־דברינו אמר להם לא־פחות מאשר דברינו על כוח. זה היה, נדמה לי, החידוש העיקרי, ואולי היחיד, בשיחות שבינינו ובין האנגלים. נתגלה לממשלה, שיש כוח יהודי בארץ־ישראל – עדיין לא כוח מכריע, אבל כוח, שאין להתעלם ממנו ואין לעבור עליו לסדר־היום.

והכוח שלנו עשה את שליחותו לא רק כלפי האנגלים. מובטחני, שגם בשביל כמה מהשליחים היהודים, ביחוד מאנגליה, היתה בגילוי־כוחנו זה הפתעה גדולה ונעימה. נדמה לי, שאחדות זו, שנשתמרה עד סוף הועידה במשלחת היהודית, יש לזקוף לא מעט על חשבון גילוי כוח הישוב. אפילו יהודי מתבולל, חבר בית־הלורדים, נהנה בעומק לבו כשהוא שומע, שבאיזו פינה בעולם יש קיבוץ יהודי שאינו תלוי לגמרי בחסדי אחרים אלא סומך על כוחו ותקפו וחסדו הוא – ומדבר בעוז־רוח עם ממשלת האימפּריה הגדולה בעולם.

אולם כל שלושת החיובים האלה אינם אלא עוללות – וגם שכרם יוצא בהפסד העצום והנורא, שהפסדנו במערכה זו. בגודל ההפסד קשה להגזים. את המידה המלאה והמדויקת של האבדה נדע, כשיתפרסם “הספר הלבן”, שבו תצהיר הממשלה על מדיניותה החדשה. מובטחני, שהמדיניות החדשה לא תתקיים – לא תכנית חמש השנים, ובודאי לא תכנית העשוֹר. אבל אני מזהיר נגד אופּטימיות קלה. האסון הצפוי לנו עכשיו בארץ הוא גדול ונורא, כי מאחריו עומדים כוחות הרס ומשטמה, הרוצים לטרוף אותנו ולהשמידנו מעל פּני האדמה. ונדרשת מאתנו עצה ותושיה, התכוננות והתאזרות, חכמה וגבורה, סבלנות ועקשנות, התאמצות נואשת והתלהבות־אמונה – למען עמוד בשער, למען החזיק מעמד, למען הגביר חיילים עד יעבור זעם.

בפגישתנו הראשונה עם ראש־הממשלה – ביום 16 בפברואר 1939 – בטרם גילתה לנו הממשלה את כל מזימותיה – אמרתי לצ’מברלין בשם הישוב שלושה דברים:

א. שהיו לנו הרבה אכזבות מהפקידות הבריטית וביקרנו אותה לא־פעם קשה, וחוששני, שנצטרך לבקר אותה קשה. אך אם אנגליה תצטרך חלילה להילחם על קיומה – יעמוד מאחוריה כל הישוב.

ב. שאם־כי איני מקוה, שהפעם נגיע לידי הסכם עם הערבים – הרי נוסיף תמיד לחתור לקראת שלום ערבי־יהודי, ועם תגבורת כוחנו בארץ נגיע לידי ברית יהודית־ערבית, לא רק בארץ גופא, אלא גם בארצות השכנות.

ג. שחרף כל התלאות, שמצאו את הישוב והצפויות לו בעתיד – מלא הוא אמונה בכוחו, ביצירתו ובעתידו, ובטוח הוא, שיבצע, על אף כל המכשולים, את שליחותו, ודבר הגאולה בוא יבוא.

בשלושת סעיפים אלה אני רואה גם עכשיו את עקרוני התכנית הפוליטית של הציונות בתקופה זו:

  1. מלחמה ללא־פשרות במדיניות האנטי־ציונית של הממשלה האנגלית (והפקידות בארץ) – אבל אורינטציה פרו־בריטית בהתגוששות הכוחות העולמיים.

  2. עמידה ללא־חת נגד הטירור הפיסי והפוליטי של הערבים – אבל חתירה מתמדת לקראת הבנה הדדית בארץ ובארצות השכנות.

  3. תגבורת כוחו של הישוב – כאבן־הפינה של כל הבנין הציוני.

כוח הישוב הוא גם האמצעי וגם המטרה של המדיניות הציונית. וכל מחשבתנו ומרצנו בימים הקרובים צריכים להיות קדושים להאדרת כוחו של הישוב – כוחו המשקי והארגוני, המוסרי והפיסי, הכמותי והאיכותי. בכוח זה נהדוף אחור את ההתקפות והסכנות, ובו נבנה וניצור, בו גם נחזק את התנועה ונרכֵּז סביבנו את עם – וגם נרכוש את דעת־הקהל באנגליה ובעולם. האדרת כוח הישוב – זהו עכשיו עיקר העיקרים, צו הצָוִים. ישוב זה, שנוצר באמצעי העם, הוא עכשיו כמעט המשען והמגן היחידי של תוחלת העם, כי רק הישוב יוכל לעשות לאַל את המזימה, שחורשים עכשיו בלונדון לחסל את “הבית־הלאומי”.


  1. חבר המשתתפים (ציונים ולא־ציונים), שמתוכם היו בוחרים מישיבה לישיבה את המשתתפים בפגישות עם הממשלה בסינט ג‘יימס. – המע’.  ↩

  2. בורסטיד ומלצ‘ט. – המע’.  ↩

  3. ברוסית – שיווּ־זכויות. המתבוללים היהודים ברוסיה הסתפקו בזה ולא דרשו שום זכויות לאומיות ליהודי רוסיה. – המע'.  ↩

המלצות קוראים
תגיות