בכינוס חברי הועד הפועל הציוני, ירושלים, 24 באפריל, 1939.

– – – המדיניות החדשה, שהציעו לנו בארמון סנט־ג’יימס, לא באה לפתע־פתאום ולא נולדה תוך כדי הועידה. עוד לפני שנה ומעלה היו לנו ידיעות על מגמה גוברת והולכת בתוך הממשלה לחיסול המדיניות הציונית. בשיחות המרובות והממושכות, שהיו לנו בלונדון בחדשי הקיץ שקדמו לועידה עם מיניסטר־המושבות, שמענו רמזים שקופים על המִפנה החדש וגם הסבָּרות ונימוקים לשינוי הקו של הממשלה, ולא הלכנו לועידה מתוך אשליה. לא קוינו לצאת מלונדון ברכוש גדול. להיפך, ידענו פחות או יותר מה צפוי לנו.

ידענו, שועידת־לונדון לא כונסה למען שמוע את קובלנותינו־אנו, אלא למען מצוא דרך של השלמה ופיוס עם העולם הערבי. והחששות הקשים לא נתבדו. להיפך, יותר משיגורנו – בא.

לשם מה היתה נחוצה לאנגליה משלחת יהודית וּועידה ממושכת וחגיגית? הן סוף־סוף יש לאֵל ידה של אנגליה לקבוע את מדיניותה גם בלעדינו. לשם מה באו השיחות המרובות והממושכות. בהמשך הועידה התקיימו שש־עשרה ישיבות מלאות בין המשלחת היהודית ובין המשלחת של המלכות המאוחדת, מלבד שיחות פרטיות עם נשיא־הממשלה, מיניסטר־החוץ, מיניסטר־המשובות, עוזריהם וסגניהם. בשיחות אלו הובררה הכוונה, שהיתה לממשלה בכינוס זה. הממשלה קיותה, שתצליח להכניע את היהודים ותביא אותם לידי הסכמה, או לכל־הפחות לידי השלמה.

הממשלה בטחה בכוחה ובאמצעים אשר בידה והאמינה שהיהודים לא יאזרו כוח לעמוד בפניה, והיא השתמשה בכל האמצעים, כשרים ופסולים, לכוף עליהם רצונה.

המשלחת היהודית לא נכנעה. זהו החיוב הגדול ביותר של פרשת־לונדון.

עמדה זו של המשלחת היהודית הפתיעה את הממשלה. עד הרגע האחרון קיותה הממשלה, שיעלה בידה להביא אותנו לידי השלמה עם מדיניותה החדשה. חוששני, שהממשלה עודנה מאמינה באפשרות זו גם אחרי ועידת־לונדון. כי לא נסתיימה עוד הפרשה, נסתיימה רק הועידה. הממשלה סבורה, שעמדת המשלחת אינה עמדתו של הישוב. בהגשמת המדיניות החדשה תעמוד הממשלה לא בפני משלחת מצומצמת של עשרות נציגים – אלא בפני ארבע מאות וחמישים אלף יהודים. והממשלה מקוה, שתצליח להכניע אותם, אם לא כולם הרי חלקים חשובים בתוכם. וזוהי השאלה הגדולה העומדת כרגע לפנינו.

לא היתה לנו כמעט כל תקוה בלונדון, שדברינו ונימוקינו יעמדו בפני כוח הטירור הערבי, בפני הלחץ של מדינות־ערב, או בפני הפחד ששרויה בו אנגליה מסכנת מדינות ה“ציר” הפאשיסטי. גורמים אלה השתיקו את כל נימוקינו, והממשלה עומדת לפני כיווּן חדש במדיניותה הארצישראלית.

אין אנו יודעים עדיין את פרטי המפנה, אולם ברורים שלושת היסודות שעליהם הושתתה המדיניות החדשה:

א. הישוב היהודי ישָאר מיעוט לצמיתות. במשך חמש השנים הקרובות עוד תורשה העליה, על יסוד מכסימום פוליטי, וכשנגיע בסוף חמש השנים לידי שליש האוכלוסים בערך תופסק העליה לגמרי.

ב. שטח ההתישבות היהודית יצומצם. גם ליהודי ארץ־ישראל לא יורשה להתישב בכל רחבי הארץ. אולי ישָאר איזור מצומצם, שבו לא תיאסר ההתישבות היהודית, אולם בחלקה המכריע של הארץ יאסרו עלינו רכישת קרקע ויסוּד נקודות חקלאיות חדשות.

ג. במקום משטר־המנדט יוקם משטר של “עצמאות” ערבית; תוקם “מדינה עצמאית”, המיוסדת על רוב ערבי עם ערובות בשביל המיעוט היהודי.

ברור, שאנגליה לא תצא מהארץ גם לאחר שתוקם המדינה העצמאית כביכול, שהובטחה לערבים בלונדון. אנגליה לא תצא מן הארץ כל זמן שתתקיים האימפּריה הבריטית, וכל זמן שאנגליה תשלוט בארץ לא תקום מדינה עצמאית. אולם יוקם משטר אנגלי־ערבי, שיקפח וישלול את זכויות העם היהודי, שהובטחו לנו במנדט ובהצהרת־בלפור.

אלה הם הקוים היסודיים של המדיניות החדשה, אשר תתפרסם רשמית ב“ספר לבן” חדש.

ועידת־לונדון נסתיימה בחמישה־עשר למרס. וה“ספר הלבן” היה צריך להתפרסם כעבור שבוע, ב־22 או ב־23 למרס. אנו עומדים כבר ב־24 לאפריל ו“הספר הלבן” טרם נתפרסם.

לאחר ועידת־לונדון עשינו כל מה שאפשר מצדנו למען עכב את פרסום “הספר הלבן”. אולם אין לומר בוַדאוּת, שפעולתנו אנו גרמה לדחיה. יתכן שסיבות אחרות גרמו לכך. הואיל והועידה נגמרה בלי הסכמה של יהודים ובלי הסכמה של ערבים – אין זה מן הנמנע שהממשלה מנסה בחשאי לבוא לידי הסכם עם המשלחת הערבית. יתכן מאוד שמתנהל משא־ומתן על קביעת מועד מסוים להקמת “עצמאות”. לפי תכנית סינט־ג’יימס נקבעה תקופה של עשר שנים ליסוּד “המדינה עצמאית”, אולם לא היתה הבטחה מוחלטת, שבסוף עשר השנים תעמוד הארץ ברשות עצמה. בלונדון תלו מתן העצמאות בקואופּרציה עם היהודים. אפשר מאוד שמתנהל משא־ומתן על ביטול זיקת העצמאות לקואופּרציה היהודית, ואולי דנים גם על הנחות אחרות. העובדה היא, שלפי שעה נדחה פרסום “הספר הלבן”.

אין לנו כל יסוד להניח, שדעת הממשלה נשתנתה לטובתנו. הגורמים שהביאו למפנה החדש לא בטלו – אם גם חל שינוי בכיווּנה הכללי של המדיניות האנגלית. אבל אין כל יסוד לאופּטימיות מצדנו.

בלונדון היה דו־קרב של מלים בינינו ובין הממשלה. אף הוא לא היה קל. בקרוב נעמוד בפני מעשים. לאנגליה יש יכולת רבה מאוד. יש בכוחה לבצע את תכניותיה ומזימותיה. הארץ היא בידיה; יש לה צבא, משטרה, מנגנון מחוקק ומוציא־לפועל. יש לה בני־תערובת יהודים למאות אלפים באנגליה ובכל רחבי האימפּריה הבריטית. חצי־העולם או יותר קשור בברית עם אנגליה. המדינות העומדות נגדה – הן שונאינו בנפש, ולהן לא ניעגן. ובדו־קרב על מעשים יהיה מצבנו הרבה יותר קשה מאשר בדו־קרב של מלים.

התגברנו בלי קושי רב על גזירות פספילד ועל “הספר הלהן” משנת 1930. אבל אל נשלה את נפשנו בהשוואה קלה זו. אין המצב עכשיו דומה למצב שבשנת 1930. אז היתה באנגליה ממשלת־מיעוט, וחלק גדול מחבריה היו מידידינו. בעצם היה אז משרד־המושבות בלבד נגדנו – והתגברנו עליו בעזרת מיניסטרים אחדים ובעזרת האופּוזיציה רבת־ההשפּעה. הנסיבות העולמיות היו אז שונות לגמרי גם בארץ גם בסביבותיה. המדינות החדשה עכשיו לא קפצה עלינו לפתע־פתאום, אלא היא פרי שיקול ממושך של קבינט בריטי, שיש לו רוב גדול בפּרלמנט, ומה שעשה הקבינט לא עשה מתוך שנאת ישראל, אלא מתוך נימוקים אימפּריאליים ונסיבות בין־לאומיות. ואת מלחמתנו נגד מדיניות זו – מלחמה מרה, קשה ולא קצרה – נצטרך לעשות מתוך אחריות רבה; לא מתוך התרגשות ועצבנות, אלא מתוך ראית מצבים, נסיבות וגורמים, העומדים נגדנו והעומדים לצדנו.

חשבוננו עם אנגליה לא נסתיים. נסתיים רק פרק אחד ביחסים אלה.

במשך עשרים ושתים שנה עמדנו בקואופּרציה עם אנגליה. זו לא היתה קואופּרציה אידיאלית – לא מצד אחד ולא מצד שני. מצד הממשלה לא ניתנה העזרה הדרושה, ולא עוד אלא שהיא גם הפריעה לא־מעט. גם אנחנו שגינו וחטאנו לא מעט. והמשגה הגדול ביותר שלנו – המשגה שעליו ניתן את הדין ושבגללו באוּנו כל הצרות – הוא שלא ידענו להשתמש באפשרויות הגדולות, שניתנו לעם: האפשרויות של גאולת קרקע, עליה, בנין משק. לא ידענו גם להתהלך עם הצד השני. היתה לנו תפיסה נאיבית, שכיון שניתנה הצהרת־בלפור, הרי אנגליה כמונחת בקופסה שלנו. לא ידענו במידה מספיקה ששׂוּמה עלינו לרכוש את ידידותה של אנגליה יום־יום מחדש. ראינו את הצהרת־בלפור כשטר־חוב יורידי, שאפשר להגישו לגוביינא באופן אבטומטי – ולתבוע את הסכום שאנו נוקבים מזמן לזמן. ואף־על־פי־כן השגנו לא־מעט בתקופת־קואופּרציה זו – הרבה יותר מאשר השגנו במשך מאות שנים שקדמו לה. בתקופה זו גדל הישוב בארץ פי־שמונה. הכינו שורש בקרקע. בנינו כמאתיים וחמישים נקודות חקלאיות. הוּכרה לשוננו כאחת השפות הממלכתיות. ניתנו לנו קונצסיות־מפתח, הוּכרה נציגוּתוֹ של העם היהודי. אין אלה דברים קלי־ערך. אי־אפשר לומר, שהקואופרציה האנגלית, אף־כי היתה רחוקה מאד מהיות אידיאלית, נאמנה ואקטיבית, לא נתנה להו כלום. פרק זה של קואופּרציה עומד להסתיים – אבל אין מסתיימת האורינטציה הבריטית שלנו. אנגליה עוד לא אמרה את מלתה האחרונה, ומה שנאמר לא נאמר עדיין בשם אנגליה כולה.

אמנם אין זו ממשלת־מיעוט, אבל אין לזלזל באופּוזיציה. יש שתי מפלגות של אופּוזיציה, לשתיהן יש רק מיעוט בפרלמנט – אבל ערכן ומשקלן עולה על כוחן המספרי בפרלמנט, – ושתיהן מתנגדות למדיניות החדשה. יש לציין באופן מיוחד את השירות הגדול של מפלגת־העבודה, אשר הודיעה רשמית לממשלה – לאחר דיון במרכז המפלגה – שאין בדעתה להשלים עם המדיניות החדשה, וכשתגיע לשלטון יהיו ידיה חפשיות. גם מנהיג האופּוזיציה הליברלית הצהיר, שאין להפוך בן־לילה את המדיניות הציונית, שנעשתה חלק של הקונסטיטוציה האנגלית. גם במחנה הממשלה אין כולם שלמים עם המפנה החדש, ואין בכלל דבר קל באנגליה להפר בגלוי התחייבויות בין־לאומיות – – – לא באשר האנגלים הם ישרים יותר מעמים אחרים – אם־כי אינם נופלי בישרם משום עם אחר, – אלא באשר מצבה של אנגליה, מצבה של האימפּריה הבריטית בעולם, מחייב אותה לשמור אמונים במידה יתרה מכל אומה גדולה אחרת. אין אנגליה ואין האימפּריה הבריטית קיימת רק על הכוח והכפיה. חסנה הפוליטי והכספי של אנגליה תלוי הרבה בשמה הטוב; והרבה דברים, שמסוגלת להם גרמניה, לא רק זו של היטלר, אלא גם של ביסמרק וּוילהלם קיסר, אין אנגליה יכולה ורשאית לעשותם. אין אנגליה דואגת לאינטרסים הפרטיים שלה פחות ממדינה אחרת, אבל היא יודעת – והיא מוכרחה – להלביש את האינטרסים האנוכיים האלה מחלצות של עקרונות אנושיים כלליים. ואנגליה מתפארת – לא בלי צביעות, אך גם לא בלי קורטוב של אמת – ב“משחק הוגן”.

משום כך עמלו כל־כך חברי הממשלה בועידות־לונדון להביא אותנו לידי הכנעה והשלמה. לא נוח ולא רצוי לאנגליה, שיאשימו אותה בהפרת־אמונים. ואני יכול לתאר לעצמי, שכמה וכמה עמודים ב“ספר הלבן” החדש יהיו מוקדשים להוכיח לעם האנגלי ולעולם כולו, שכל המדיניות החדשה אינה אלא קיום נאמן של המנדט ואין בה כל נטיה מהתחייבות בריטניה כלפי העם היהודי.

לא הפסדנו עדיין את אנגליה כולה – ועלינו לדאוג לכך, שלא נפסיד אותה. אין אנו רשאים לשכוח את השעה, שאנו חיים בה. העולם כולו מחולק עכשיו לשני מחנות – וגורל העם היהודי קשור בנצחונה של אנגליה, – ולנו אין ברירה. כחלק מהאנושות, כעם היהודי, אנו קשורים עם המחנה, שבתוכו נמצאת האומה האנגלית. הערבים מעמידים פנים כאילו הברירה בידם, והם מאיימים בקשר עם המחנה הפאשיסטי – אף כי גם הם תלויים באנגליה לא פחות מאתנו. דרכם לא דרכּנו. אנו רוצים ואנו מעונינים בחידוש הקואופּרציה היהודית־האנגלית. אבל הקואופּרציה תקום רק מתוך הכשלת המדיניות החדשה של הממשלה האנגלית. ומשום כך עלינו להיזהר מפשטנות יתרה. מלחמתנו קשה ומורכבת. כוונתה היא לא רק להכשיל את מזימת הממשלה ולעשות לאַל את מדיניותה החדשה. גם הכשלה זו לא תהיה קלה. והיא לא תיעשה במלים. יכריעו רק מעשים – והמעשים ידרשו מאתנו קרבנות רבים ועוז־רוח ורצון כאחד. אבל גם בתוך סערת המלחמה נזכור תמיד, שרצוננו הוא לחדש את הברית בינינו ובין העם האנגלי. אנחנו נצליח במלחמתנו – אם נדע ליצור תנאים לחידוש הברית.

אין לשרטט עכשיו את קוי המלחמה. קו־פעולה אינו דבר שבדוֹגמה. זה תלוי בנסיבות ובתנאי הזמן, העלולים להשתנות. לפי־שעה יש לציין רק קוים כלליים, עיקריים:

א. המצב החדש מחייב אותנו לחזק במהירות ובמידה מכסימאלית את כוחנו הפוליטי והאסטרטגי בכל אותם השטחים, שלא יפָּגעו על־ידי המדיניות החדשה וכל זמן שלא יפָּגעו. זאת אומרת, בשורה הראשונה, התבצרותנו בחיפה, כיבוש הים, רכישת עמדות־מפתח קרקעיות, והקמת תעשיה בעלת ערך צבאי.

בימה של ארץ־ישראל צפונות אפשרויות עצומות, גם משקיות וגם פוליטיות. עומדים לסגור בפנינו את יבשת הארץ – עוד הים פתוח לפנינו. הוא עכשיו פנוי לגמרי. בים לא ניפגש בשום התחרות ערבית. עלינו להתבצר על חוף הים ועל הים גופו. הקרקעות שיש לנו עכשיו על החוף ברובן עומדות שוממות. היה עלינו מעין פחד הים. התרחקנו מהברכה הגדולה ביותר, שנתברכה בה ארצנו. עלינו להקים על חוף הים שרשרת של כפרי־דייגים, ועלינו ליישב את הים באניות, ספינות וסירות יהודיות. בלי הים לא תהיה הארץ לנו. מימי הארץ צריכים לשוקק משייטים, מלחים, ספנים, נווטים ודייגים יהודים. הים הוא דרך לגאולים – הוא גם מקור חיים ועוז.

בשטח גאולת־הקרקע אולי ימינו ספורים – אולם גם בימים במעטים שנשארו עוד אפשר לעשות גדולות. עלינו למהר לתקוע יתד באזורים המסוכנים בצפון ובדרום, על גבול הלבנון וסוריה, ועל גבול מצרים והירדן. מאמץ מיוחד עלינו להקדיש להרי ירושלים. כל החמצה בשטח זה לא תהא לה כפרה ולא יהיו לה שילומים.

פעולתנו המשקית־התישבותית צריכה להיעשות עכשיו מתוך חשבון פּוליטי־אסטרטגי, והחשבון הוא כפול: להכביד על הממשלה את הביצוע ללא־כדאי מבחינה אנגלית. במידה שאנגליה תהיה נזקקת לנו בארץ, בה־במידה תירתע ממדיניות אנטי־ציונית. למטרה זו עלולה להביא גם הקמת תעשיה יהודית, שיש לה ערך צבאי – בשביל כוחות ההגנה הבריטיים – בים, ביבשה, באויר.

ב. עומדים לקבוע לנו מעמד של מיעוט לצמיתות ולהפסיק את העליה לאחר חמש שנים. יודעת אנגליה, מהי עכשיו העליה בשביל העם היהודי – אבל אין היא יודעת עדיין, שהעליה היא לא רק צורך חיוני, אלא גם נשק כביר ורב־אונים בידי העם היהודי. הודענו לממשלה, שאין אנו מכירים לא בתוקף המוסרי ולא בתוקף החוקי של גזירות־העליה החדשות. אולם הכרזות – ולוּ גם צודקות ביותר – לא יפעלו על הממשלה ולא ישַנו את דרכה. במאזני ההיסטוריה יש משקל אך ורק למעשים.

ג. לא ניתן יד למשטר החדש. שום יהודי לא ישתתף במוסד המכוּון לשינוי המשטר. בנידון זה היתה כל המשלחת היהודית מאוחדת, החל בציונים וגמור ב“אגודת ישראל” ובלורדים היהודים. הממשלה אמנם לא תירתע מאי־השתתפות היהודים והודיעה על זאת במפורש למשלחת הערבית. ב“נון קוֹאוֹפּריישון” בלבד לא נכשיל את המדיניות החדשה.

ד. עלינו להוכיח לעם האנגלי, שהממשלה בארץ הפכה להיות ממשלה של כפיה, וכי הוקם בארץ משטר של אלמות. הממשלה הסבירה לנו, מדוע אין היא יכולה להמשיך במדיניות של עשרים השנים הקודמות. המשכה פירושו דיכוי התנגדות הערבים בכוח. יש אמנם די כוח לאנגליה לדכא את התקוממות הערבים, אבל אין אנגליה יכולה מטעמים פוליטיים ומוסריים לדכא בכוח בלבד את התנגדות הערבים. יש לא־מעט אמת בטענה זו. אפשר אמנם לחלוק על דעת הממשלה בנוגע לסיבות המהומות וגורמיהן. מי שידקדק ויפשפש ימצא, שהממשלה עצמה אינה פטורה לגמרי מאחריות למהומות אלו. אולם תהיינה סיבות המהומות מה שתהיינה – אין אנגליה רוצה לדכא בכוח את הערבים לזמן רב. והממשלה באה לידי מסקנה שקו־ההתנגדות הקל ביותר הוא – להתרצות לערבים ולקפח את היהודים. יש להוכיח לאנגליה שזהו חשבון מוטעה. הממשלה האנגלית, גם לאחר כשלון נסיונותיה בלונדון להכניע את היהודים, עדיין מאמינה, שסוף־סוף ישלימו היהודים עם המדיניות החדשה, והיא שומעת בלי ספק מהפקידות הארצישראלית – ואולי גם מכמה יהודים – שהיהודים ימחו, יצהירו, אבל, למעשה לא יעשו כלום. ואמנם אין אנחנו יכולים ללכת בדרכי הערבים. הדרך של הערבים אולי טובה לערבים, כי מטרתם ומצבם אינם מטרתנו ומצבנו. האמצעי ההולם את המטרה הערבית אינו הולם את המטרה שלנו. אבל אין אנו מחויבים לחקות את דרכי הערבים ולשאול מהם את אמצעי־המלחמה שלהם. אם המדיניות החדשה בשטח העליה, הקרקע והחוקה לא תוכל להתגשם בלי שימוש בכוח נגדנו – היא עלולה להיכשל. אנגליה לא תוכל לאורך ימים להשתמש בכוח נגד היהודים, כשם שלא יכלה לעשות זאת כלפי הערבים. באנגליה אין שלטון של היטלר ונאצים, ואין בה משטר טוטליטרי. הממשלה האנגלית, אם־כי רוב גדול עומד עכשיו מאחוריה, איננה כל־יכולה. היא תלויה בדעת־הקהל שבאנגליה, בפרלמנט, בעתונות, וגם במקצת בדעת־הקהל בעולם. ועוד לא החליט העם האנגלי בלבו להשמיד את הציונות ולהרוס את העם היהודי. ואין להניח, שיגיע בקרוב למסקנה זו.

אמנם אין לסמוך אך ורק על ידידינו באנגליה. אלה לא ילחמו לנו אם לא נילחם בעצמנו, אבל אם נילחם – לא נהיה בודדים. ואם בלי שימוש מתמיד בכידונים לא תוכל המדיניות החדשה להיות מבוצעת – לא תבוצע.

ברגע זה, יותר מבכל זמן אחר, עלינו לדעת, שהישוב והציונות אינם היינו הך. בזמן זה לא נוכל להסתפק רק בשמירה על הקיים, וצרכי הישוב ותועלתו אינם יכולים להיות קנה־המידה היחיד בקביעת דרכי פעולתנו. אם מתוך שמירה על הישוב נשלים עם המדיניות החדשה, אנו מתכחשים לציונות, אנו מתנכרים לעם היהודי. קיום הישוב אינו קיום הציונות. אם האינטרסים הציוניים ידרשו קרבנות מהישוב – האינטרסים הציוניים קודמים. למען הגנה על הציונות אין להירתע ממעשים, העלולים לפגוע בישוב.

אמנם יותר מכל זמן אחר משמש הישוב עכשיו משען עיקרי לציונות. אין הוא המשען היחיד. עוד לא פסו אמונים בעם היהודי; עוד לא פסו אמונים באנגליה ובעולם כולו. צרת ישראל קיימת וזועקת השמימה. וצרת ישראל אינה מציקה רק לעם היהודי לבדו. ואפילו בשעה שחורה זו אין אנו צריכים להתיאש מהכוחות המוסריים שבעולם, מהמצפון האנושי ומהחשבון הפוליטי, שיש לעמים רבים ושהוא דוחף אותם לתמוך בציונות, אם מטעמים מוסריים ואם מטעמים פוליטיים; אבל הסדן של מלחמת־ההצלה לציונות הוא עכשיו הישוב. וכשם שלישוב בארץ אין ערך מיוחד בלי הסיכויים הציוניים, כך אין עכשיו כוח ממשי לציונות בלי הישוב. והתנועה הציונית חייבת עכשיו, יותר מבכל זמן אחר, להבין חשיבות הגברתו של הישוב. כל תגבורת הישוב באנשים, בקרקע, במשק, בציוד, בכספים – זוהי תגבורת הציונות. אולם גם הישוב צריך עכשיו יותר מבכל זמן אחר להבין, שגורלו תלוי בגורל מלחמת הציונות, שזכות קיומו וטעם קיומו היא מילוי השליחות החלוצית של העם היהודי כולו.

על הישוב עכשיו לעמוד בראש המלחמה נגד המדיניות החדשה. במלחמה זו יטיל את עתידו ואת עתיד העם, ירים את כבודו וקרנו בעיני העם. אנו נכנסים לתקופת־חירום; נסתיים הפרק הראשון של יחסינו עם אנגליה – פרק של קואופּרציה לקויה, ובטרם נגיע שוב לפרק של ברית ועזרת־גומלין ממשית עלינו לעשות לאל את המזימה של הממשלה להסגיר אותנו. תקופת החירום תדרוש מאיתנו ממדים אחרים ומסגרת חדשה של פעולה, גם פעולה יוצרת וגם פעולה מלחמתית.