רקע
דוד בן־גוריון
כעם הנלחם לחרותו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

בישיבת הועד־הפועל הציוני, בגמר הויכוח, ירושלים, 18 באפריל 1940


– לא היה צורך להכריז, שכל חברי הועד הפועל הם ציונים טובים. חזקה על כל ציוני, שהוא ציוני טוב. ואין להעמיד בספק ציונותו של מישהו. אולם כאן אין בודקים כליות ולב – אלא דרך וכיווּן, ולא כל דרך שציוני נוקט בה היא דרך ציונית. ואני שולל את הדרך שנקטו בה רוב המתווכחים.

בישיבה הקודמת אמרתי שקשה להיות ציוני, כי היות ציוני פירושו לחיות – וגם למות, אם יש צורך בכך – כציוני. ואין זה קל ביותר. אבל יש קושי שני – קשה לחשוב כציוני. מפני שבכלל אין זו מלאכה קלה – מחשבה היא מלאכת־מחשבת קשה מאוד, ומעט מאוד אנשים עושים מלאכה זו, וגם העושים כך – עושים זאת לעתים רחוקות מאוד. על־פי רוב חוזר האדם על השיגרה המקובלת בדורו ובסביבתו. כלל זה חל אפילו על גאוני המחשבה, כי גם הגאון חוזר על השיגרה המקובלת בכל הדברים, מלבד אחד או שנים, שבהם הוא סולל לעצמו דרך־מחשבה משלו. וזוהי הופעה לא־רגילה. בדרך־כלל חוזר האדם על המקובל, שאינו מצריך שום מאמץ. אולם יש וגם האדם הרגיל, הפשוט, חושב בעצמו – כשהוא מוצג פתאום בפני סכנה גדולה, בפני שאלת חיים ומוות. אז אין בשבילו שום נוסחאות ושגרות. כל חושיו מתמתחים ומתחדדים, והוא רואה את הדברים ראיה ראשונית, כהוויתם, שלא כמקובל, ומחפש תשובה שתהלום את המצב המסַכּן את קיומו.

ונראה לי, שהגיעה שעת סכנה לציונות – והיא מחוייבת לחשוב מחדש, לראות את הדברים מחדש ולחפש תשובה שתהלום את הסכנה האיומה – אם רק הציונות מסוגלת עדיין לחוש בסכנה העומדת לפניה.

*

כי גם המחשבה הציונית עמוסה הררי־הררים של מסורות מחשבה תפֵלות וכוזבות, נחלת העבר הלא־ציוני שלנו, של כולנו, מסורת של מאות בשנים, כשהיהודי לא עשה חשבון־עמו וחשבון־עולמו מתפיסה ציונית. המחשבה הציונית לא ירדה מן השמים שלֵמה ומשוכללת ועונה מראש על כל השאלות. כשם שהמפעל הציוני הֵחל בקטנות והוא צומח וגדל ומסתעף ומתרחב ומוסיף נדבך על גבי נדבך, – גם המחשבה הציונית כך. המעשה הציוני נתקל מזמן לזמן במעצורים חדשים, בנסיבות חדשות, ונדרשים מאמצים שלא שיערו ראשונינו, מייסדי התנועה והוגי המחשבה הציונית. הנחות־היסוד אינן מספיקות. וכשאנו נתקלים בבעיה חדשה בדרך ההגשמה, בעיה אשר המחשבה הציונית עד היום לא ידעה לה פתרון, – מיד קופצת מתוך אוצר המסורת המחשבתית הבלתי־ציונית, הגלותית, תשובה שאינה ציונית, אם כי הפה, שמתוכו יוצאת התשובה, הוא פה של ציוני. וקשה למצוא ציוני, מהטובים ביותר, שאין למחשבה לא־ציונית שליטה בלבו ובמוחו, כי מחשבות אלו חיו בלבנו מאות בשנים.

היתה השקפת־הגיטו. לפי השקפה זו נחלק העולם לשנים – ליהודים ולגויים, ובין שני חלקים אלה נחלק העולם: את העולם הזה לקחו הגויים, ואת העולם הבא – היהודים. הכוח והשלטון בעולם הזה ניתן לגויים; על היהודים נגזר להישאר חדלי־אונים ומשועבדים, עד שיגיעו לעולם הבא ואז יהיו עליונים למטה ותחתונים למעלה. בעיני הגיטו היה טבעי שהיהודי נרמָס, אין לו כוח, אין לו שלטון וזכות, אינו מהַוה גורם, אינו מסוגל להיאבק עם תקיפי־עולם (העולם הזה). היהודי לא נתיאש לגמרי מאושר, אבל גאולתו תבוא שלא כדרך הטבע. ועד אז – השלים עם גורלו. ידע שהוא שונה מכל העמים – ומדינה, שלטון, כוח, משפט, עצמאות, מלחמה ושלום הם לגויים ולא לו.

הציונות שללה השקפת־גיטו זו – שאגב לא היתה מעולם השקפת היהדות, ומורי־הדת הגדולים של עמנו בימים קדומים לא ידעו אותה. הציונות – גם החילונית וגם הדתית – הניחה, שגאולת עם ישראל צריכה לבוא מתוך מאמציו ובדרך הטבע, ושהעם היהודי צריך ליצור לעצמו תנאי־קיום ובסיס ממלכתי־ארצי, כאלה שיש לכל עם חפשי, היושב בארצו ועומד ברשותו. עד כאן אולי יסכימו לכך כל הציונים. אולם הנחה יסודית זו מסתעפת לכמה וכמה שרשים ולכמה וכמה ענפים, וברגע שהציונות באה במצור ואין ההלכה השגורה והמקובלת בציונות מספיקה ועליה לחתור לקראת פתרון שיהלום מציאות חדשה, מסובכת וקשה, – מיד חוזרת השקפת־הגיטו ומשתלטת על טובי הציונים.

*

ולמטבע של השקפת־הגיטו יש צד שני – תפיסת המתבוללים. הללו דוקא מבחינים, כשהם דנים בעולם הגויי, בין עם לעם. הם יודעים, שאין “גוי” אלא אנגלי או צרפתי, או רוסי או גרמני. הם יודעים שיש עמים גדולים וקטנים, חזקים וחלשים, טובים ורעים, תרבותיים ולא־תרבותיים, והם רואים את העולם שאינו יהודי ראִיה מציאותית על ניגודיו ומשחק כוחותיו. ואולם כשהם עוזבים את העולם הגדול ובאים לדון בענינים יהודיים, מיד מסתלקת תבונת־המציאות שלהם והרי הם רואים את היהודי ראִיה של גיטו, ואינם מבינים שהחוקים, בין חוקי טבע ובין חוקי היסטוריה, החלים על כל העמים חָלים גם על יהודים, ושהיהודים מסוגלים לעשות כל מה שלא־יהודי מסוגל לעשות. ואם אמנם תנאי־החיים של היהודים שונים מתנאי־חייהם של עמים אחרים, אבל הם אנשים שיש להם אותם הצרכים ואותה היכולת, והם מהוים גורם וכוח ומסוגלים לעשות כל המעשים הטובים והרעים, שמסוגלים להם כל בני עמים אחרים.

דוגמא קטנה: פעם הושיבה ההנהלה הציונית ועדה של מומחים מגדולי הפיננסיסטים היהודים לברר אפשרות של מִלוה להנהלה הציונית. בראש הועדה ישב יהודי שהיה חבר בקבינט בריטי וידע פרק בהלכות כספים, ובלי ספק היה יודע לשקול יפה־יפה שאלה של מִלוה בשביל אנגליה או בשביל מונאקו. אולם כשהוטל עליו לדון בשאלת מִלוה יהודי, נסתלקה כל חכמתו, והוא דן על הענין לא כפיננסיסט אלא כיהודי־של־גיטו ובא לידי מסקנה, שאין כל אפשרות לסדר מִלוה יהודי. כל חברי הועדה, אף הם פיננסיסטים יהודים באנגליה, הצטרפו לדעתו, ודבר המִלוה ירד מעל הפרק, עד שבא בחור יהודי מרוסיה ונתמנה לגזברה של הסוכנות היהודית וניגש לדבר בתפיסה ציונית – כלומר בתפיסה של השכל הישר, שאינו מפַלה בין יהודי לגוי – וסידר מִלוה ב“סיטי” לסוכנות היהודית.

כשהתווכחו בפרלמנט האנגלי על חוק־הקרקע, קם ציר יהודי והטיח דברים קשים נגד החוק; שאינו צודק, שאינו הוגן, שאינו הולם את הכבוד הבריטי – ואף־על־פי־כן הכריז והודיע, שיצביע בעד הממשלה (כי בבית־הנבחרים לא הצביעו בעד או נגד החוק, אלא בעד או נגד אי־האמון, שהכניסה מפלגת־העבודה).

בנאומו זה של ציר יהודי בפרלמנט אנגלי משתקפת כל הטראגיקה של יהודי־הגיטו (הגיטו מלַוה את היהודי הבלתי־ציוני גם כשהוא נבחר לפרלמנט הבריטי). כאדם הוא יודע, שהחוק אינו הוגן, אבל כיהודי הוא מצביע בעד הממשלה, כי זוהי ממשלה אדירה.

בועד הפועל הציוני אין מצביעים בעד או נגד הממשלה, אולם נאומי חלק גדול של הנואמים הזכירו את הנאום של הציר היהודי המִסכּן: החוק הוא אמנם רע – אבל אנו מחוסרי־אונים לעמוד בפניו, כי הגויים תקיפים ואנו חלשים. אין זו הנחה ציונית – מפני שאין זו הנחה אמתית. זוהי פרי התיאולוגיה של הגיטו ושל ההתבוללות.

*

הציונות היא פרי אמת פשוטה: יש לא רק יהודים – אלא יש עם יהודי. עם זה אמנם שונה במעמדו, בתנאי־חייו, בכוחו וביכלתו מכמה עמים אחרים – וגם העמים האחרים אינם דומים זה לזה בכל ואין שני עמים שוים – אולם גם גורל העם היהודי נתון בידי עצמו, בהגבלות מסוימות (הגבלות, אם־כי מצומצמות יותר, חלות על כל העמים), כי יש כוח כלשהו ויכולת כלשהי לעם זה – אם יש לו הרצון להשתמש בהם לטובתו הלאומית. ואין שום דבר שעם אחר יכול לעשות למען הגנת עצמו, אשר יבָּצר וימָנע מהעם היהודי. יתכן, שיצליח פחות. גם עמים אחרים אינם מצליחים בכל. עד עכשיו הצלחנו לא־מעט – גם בבנין וגם בהיאבקותנו המדינית. וכל פעם שנקטנו באמצעים ציוניים – כלומר באמצעים אנושיים נורמליים – הצלחנו. מדוע לא נצליח בעמידתנו נגד גזירת הקרקע ו“הספר הלבן”?

*

אמרו, שהגויים אינם אוהבים כשמפריעים להם. לי נדמה, שגם יהודים אינם אוהבים זאת ואף־על־פי־כן מפריעים לנו, מדוע לא נפריע גם אנו?

על כך עונים: אבל הגויים חזקים ואנו חלשים. התשובה היא: נעשה לפי מידת כוחנו. התפיסה על “גבורת הגויים” היא פרי הגיטו. מי הם “הגויים”? האומנם עומד כל העולם הבלתי־יהודי או אפילו “הגויים” הבריטיים מאחורי גזירת הקרקע? כלום לא היה ויכוח בפרלמנט ולא דרשו מדינאים רציניים לפטר את צ’מברלין ומקדונלד בגלל חוק זה? אמנם הרוב הצביע לטובת הממשלה. העומד הרוב הזה מאחורי החוק? כלום לא הרגיע מיניסטר־המושבות את הרוב שלו, שהחוק יביא אתו שקט בארץ? האין בכל הפחד הגדול והנורא הזה מפני “הגויים” אי־ידיעה גמורה על טיב “גויים” אלה? האין “גויים” אלה יודעים להתחשב עם התנגדות של מיעוט, של עם קטן, כשהתנגדות זו אינה מסתפקת רק במליצות נבובות?

*

אומרים: זוהי תקופה של שקיעת העמים הקטנים ואנחנו שוקעים עמהם. מוֹדָה חדשה באה לעולם: זכות הקיום רק לעמים הגדולים. מי הכריז על מוֹדָה זו? כלום לא היטלר? ומפיו של היטלר תחיה הציונות?

מאימתי הכריזו אנגליה וצרפת, שאין מקום לעמים קטנים? האין הדימוקרטיות המערביות נלחמות על חופש נורבגיה, דניה, פולין? האין הן מוכנות להגן על בלגיה והולנד, אם יותקפו ע"י היטלר? מה החפזון הזה בתוכנו היהודים לבלוע את התורה החדשה של היטלר – כאילו היא תורה מסיני?..

*

אומרים שעלינו “לשמור על הקיים”. בשמירת הקיים בלבד, אין ציונות, לדעתי. אולם אני כופר, שאפשר לנו בדרך זו של לשמור על “הקיים”. מה זה “הקיים”? לפני חדשיים היה “קיים” בארץ שיווי־זכויות לכל יהודי ארץ־ישראל. יהודי ארצישראלי היה רשאי לגור ולהתישב בכל מקום. התשמרו על “הקיים” הזה? בין הנכסים ה“קיימים” שלנו עכשו יש קורטוב של אבטונומיה – לכל־הפחות בחינוך. הבטוחים אתם, שבדרך של כניעה מתמדת (כי אין להתגרות ב“תקיפים”) תקיימו את החינוך היהודי ברשות יהודית? יתכן, שיש ליקויים בשיטת־החינוך שלנו. היתוקנו אלה ע"י פקיד זר – ואפילו פקיד זה הוא מידידינו? האין אני כאב לילדים יודע יותר מכל פקיד אנגלי, מהו החינוך, שילדַי צריכים לקבל? והוא הדין לגבי כל אב יהודי. יש הרבה דברים שאנו צריכים ללמוד מהאנגלים, אבל כלום אנו, הישוב היהודי בארץ, זקוקים לאפיטרופסות מוסרית וחינוכית של פקידות קולוניאלית בחינוך בנינו? ואיך תשמרו על “הקיים” הזה – אם אי־אפשר לנו בכלל לעמוד בפני “הגויים”?

יש לנו משק בעיר ובכפר – הבטוחים אתם שתשמרו על “הקיים” הזה? איני בטוח כלל וכלל. כי “משק” אין פירושו רק הבית והמכונה, או האדמה והעץ, אלא גם העובד בתוכו. וה“המשק הקיים” – שיש לשמור עליו – כולל גם עבודה עברית. הבטוחים אתם, שתשמרו על “הקיים” הזה? כי גם כאן יתכן שיהיה לנו ענין עם “הגויים”.

מהו סוף־סוף “הקיים”, שחרדים כל־כך על שמירתו? “הקיים” אינו כולל עליה – “הגויים” פסלו אותה עם פרסום “הספר הלבן”. “הקיים” אינו כולל עוד אדמת השממה בארץ – כי חוק־הקרקע אסר אותה עלינו. זכות־הדיבור ניטלה מאתנו – כי יש צנזורה. ולא היינו מתרעמים, אילו הצנזורה היתה משמשת את צרכי המלחמה. אבל הצנזורה משמשת את משטר “הספר הלבן”. ויש דבר אחד שהיה “קיים” עד עכשיו – בכל אופן בקרב רבים מאתנו ובקרב הדור היהודי שגדל כאן, במולדת – ההכרה וההרגשה, שאנו יושבים במולדתנו. היתה לנו הכרה, שכאן אנו מתהלכים זקופי־קומה, ולא כ“כלב בזה־נפש ומעונה”. הכרה זו היא כמדומני נכס חשוב. הנשמור על “קיים” זה?

תמה אני אם אפשר לשמור על “הקיים”, כשלא נדע לשמור על נשמתנו הציונית, או שמא “הקיים” הוא רק הנכס החמרי, שיש לכל אחד מאתנו? – ובגלל שמירתו ניכנע לכל גזירה ונקבל באהבה סגירתנו בתחום־מושב? ישוב נכנָע לא ישמור אפילו על נכסיו החמריים. – – –

*

הסתייעו כאן הרבה בפינלנד: היא עמדה בפני תקיפים ונכשלה. המדינות הבלטיות האחרות הצליחו כמובן יותר… אמנם אין אנו מקבלים גזירות־שוות. אין שתי סיטואציות פוליטיות דומות זו לזו. לא הרי פינלנד ורוסיה כהרי ארץ־ישראל היהודית ואנגליה. הרוסים לא תבעו את ויבּוֹרג בשביל צד שלישי, אלא לעצמם. אולם עשרים וחמישה מיליון דונם הקרקע, שנאסרו עלינו, אינם נדרשים לאנגלים. אין אנגליה מתכוונת ליישב פה את אנשיה. אילו היתה אנגליה זקוקה לאדמה זו, כשם שהיא זקוקה לצי שלה, מסופקני, אם כל התנגדותנו היתה מועילה. גם תינוק יודע, שאנגליה חזקה מאתנו, ובענין חיוני שלה – גם אם זה פוגע בנו – תהיה ידה על העליונה. אבל הנגב והרי הגליל והעמק ובקעת הירדן ושומרון והרי ירושלים והשפלה, שנאסרו עלינו, אינם דרושים לא להתישבות אנגלית ולא לבסיסים צבאיים או ימיים, כאשר נדרשה ויבּוֹרג לרוסים. להיפך, שממות אלו מפריעות לצבא האנגלי, ובכל מקום בארץ, שיש בו ישוב יהודי, מרגיש הצבא הבריטי יתר בטחון והוא יודע, שיש לו בעל־ברית נאמן. הגזירה באה מפני ששליטי־אנגליה היו סבורים, שיש לפייס את המופתי וכנופיות־הטירור כשם שרצו לפייס את היטלר. כלום לא נמצאו אנגלים חשובים ורבי־השפעה שהיו סבורים, כי זוהי שגגה וטעות פוליטית ולא רק עוול מוסרי והפרת־ברית בלבד? וכלום בעמידה נגד עוול ושגגה יש משום עמידה נגד אנגליה? נגד אינטרס בריטי?

ואין המקרה שלנו דומה כלל וכלל למקרה של פינלנד, אולם אני מעז לשבּח את פינלנד על שהעזה לעמוד בפני תקיף – ואיני יודע כשלונו של מי גדול יותר: אם של הארצות הבלטיות האחרות, אשר נכנעו וניצלו כביכול, או של פינלנד, שנלחמה וסבלה? האם זוהי העמידה הראשונה של פינלנד בפני תקיפי־רוסיה? כלום לא עמדה ארץ קטנה וגאה זו בפני עריצי הצאר וכל רוסיה הליברלית והסוציאליסטית, וכל העולם הנאור רחש כבוד ואהדה לה? וכלום כבר נגמר החשבון? בימים הקודרים והשחורים האלה יש לראות במלחמת־פינלנד דף נהדר ומפואר של גאון האדם ויקר ערכו. כל אחד מאתנו צריך להתגאות באומה קטנה זו, שידעה לעמוד בכבוד ובגבורה.

והנה הנורבגים אף הם מתגוננים – היש ערובּה, שהם יצליחו יותר מפינלנד? וכלום אין כולנו חדורים כבוד ויקר לאומה נועזה וגאה זו, שאינה נכנעת כל־כך בנקל לתוקפנות הנאצית?

*

שואלים: מה הם סיכויי ההצלחה של היאבקותנו־אנו? איש לא יוכל לתת שום ערובות. מי ערב לנו בארבע שנות־הטירור? עמדנו והגינונו על נפשנו. מי שמכיר את אנגליה יודע, שדוקא באומה זו יבינו עמידה של כבוד. אין אנגליה כגרמניה, ואין ממשלה אנגלית – אפילו ממשלתו של צ’מברלין – ממשלה נאצית. אולם נניח מקרה רע ביותר: היאבקותנו לא תצליח – האין היאבקותנו כדאית לשמה? כלום לא נפסיד יותר אם נרכין ראשינו ונשלים וניכנע? כלום אין לנו שום חשבון מוסרי וחינוכי ואנושי, מלבד חשבונות ריוח והפסד חמריים? האין אנו צריכים לדאוג לנשמת הדור הצעיר בארץ ובגולה, לנפש העם, לדורות הבאים?

עלינו לדאוג גם לשמירת “הקיים” הציוני בגולה. מיליוני יהודים נחנקים עכשיו ונתונים במחנה־הסגר גדול, ששמו שלטון נאצי. אולם יש גם מיליוני יהודים חפשים – הם קשורים לארץ. ואין דבר המסַכּן את הקשר הזה מהשלמת הישוב עם גזירות “הספר הלבן”. עמידת הישוב בשנות־המהומות הרימה את קרן הארץ בעיני העם היהודי, עודדה את הכרתו העצמית.

הציונות היא ה“הרפתקה” הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי לאחר החורבן. ו“הפקחים” ו“אנשי המעשה” בגולה ראו סכנה ממשית – ולא לגמרי בלי יסוד – ב“הרפתקה” זו. יציאת יהודי ירושלים מחומות העיר העתיקה לייסד על ביצות הירקון מושבה יהודית ראשונה היתה הרפתקה. הקמת “השומר” היתה הרפתקה, ובשעתה התנגדו לכך אנשי־המעשה ה“ריאליסטים”. וכמה מטובי חלוצינו שילמו בחייהם בעד הרפתקה זאת. אף הגנת “תל־חי” היתה הרפתקה – ו“ריאליסט” צבאי כז’בוטינסקי התנגד לה. ואף עלית המעפילים לארץ היתה הרפתקה גדולה. וכנראה אי־אפשר להגשמת הציונות בלי “הרפתקאות”. וה“הרפתקה” החדשה שנגזרה עלינו מטעם ההיסטוריה, היא הכשלת מדיניותו של “הספר הלבן”. – – –

המלצות קוראים
תגיות