רקע
דוד בן־גוריון
תשובה לדברי השליט
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

באספת הנבחרים, ירושלים, י“ז באדר ב' תש”ג


היו בחדשים האחרונים שני מושבים של אסיפת־הנבחרים המכוונים כלפי חוץ, להשמיע את הזעקה והחרדה של הישוב על טבח יהדות אירופה. נדמה לי שיש צורך לדבר הפעם אל עצמנו.


 

כלפי עצמנו

באו עלינו בזו אחר זו שלוש פורענויות, אחת גדולה מחברתה: “הספר הלבן”, המלחמה, הטבח, ויש סכנה שצרה אחת תסיח את הדעת מהאחרות. סכנה זו קשה ביותר לאחר שבכל האסונות שבאו עלינו אנו עומדים מבודדים, ואין לנו להישען אלא על עצמנו.

ב“ספר הלבן” קיבלנו מכה מאת ממשלת העם היחיד שהושיט לנו עזרה כעם מאז יצאנו בגולה. במלחמה נדמה היה כאילו אנו עומדים עם בני־ברית, עם כל העמים הלוחמים בהיטלר, אבל גם בזה אנו מופלים לרעה. אף כי אנו הקרבן הראשון והקרבן הטראגי ביותר של המשטר הנאצי – אין זכותנו האלמנטרית כעם לוחם מוכרת אפילו על־ידי העמים הלוחמים לחופש ולזכויות העמים והאנושות. רק לנו לא ניתן במלחמה זו מעמד של עם ושל בן־ברית.

והטבח – הוא טבח העם היהודי, והעם היהודי בלבד. שמענו דברי השתתפות בצער מכמה ידידים, אבל בדברים אין מצילים ילדים נטבחים. ובאסון האיום, המשולש שבא עלינו, נעזבנו לנפשנו.

אין אנו צריכים ורשאים להתיאש ממצפון האנושות. בעולם שכולו זדון לא תהיה לנו תקומה. אולם המצפון האנושי לא ישעה אלינו – אם הרצון היהודי והכוח היהודי לא יבואו לידי גילוי. ניעזר אם נעזור לעצמנו.

אך גם העם היהודי בשלמותו אינו בן־חורין לפעול להצלתו. בארצות הכיבוש הנאצי – היהודים נתונים בסַד; באימפריה הבריטית, באמריקה, ברוסיה – אין הציבורים היהודים חפשים לפעול כיהודים, כי הם כפופים מדעת ושלא מדעת לרצון עם־הרוב ולמדיניות שאינה נובעת מצרכי היהודים ולחוקים שקבעו אחרים. אפילו ברוחם ובנפשם אין הם בני־חורין, וּודאי שאין ביכלתם – וגם לרוב אין ברצונם – לפעול אך ורק כיהודים, מתוך חשבון יהודי וצורך הכלל כפי שיהודי רואה אותו, כשם שעמים אחרים פועלים מתוך חשבונותיהם־הם וכפי שהם רואים את האינטרס הכללי.

ויש רק ציבור יהודי אחד קטן, הציבור בארץ, שאינו כפוף לאחרים, למדיניות זרה ולרצונות זרים; ורק פה יכול היהודי להיות יהודי ויהודי בלבד, כמו שהרוסי הוא רוסי, והאנגלי הוא אנגלי. הישוב היהודי בארץ הוא משום כך בבחינת הלב, המנצח על מחזור הדם של הגוף כולו. אין קיום לגוף בלי הלב, ואין קיום נפרד ללב. הישוב היהודי הוא המנצח על ביצוע תוחלת־התקומה של כל העם. אין לישוב קיום נפרד מחוץ לתוחלת העם, ואין לתוחלת העם משען נאמן מחוץ לישוב.

בלי העם היהודי מחו"ל אין אנו אלא אחת הגלויות ולנו צפוי הגורל של יהודי פולין, תימן ועיראק.

אולם כמבצעי חזון־התקומה של העם וכגרעין ראשון של עצמאותו במולדת יש לנו מעמד מיוחד, אחריות מיוחדת ויעוד מיוחד – גם כוח ויכולת שאין לכל שאר חלקי העם. בידינו הופקד הפקדון העליון והאחרון של האומה, ואנו מצוּוים על עֵרות מיוחדת – כי אנו המִצפה, ובעינים פקוחות עלינו להסתכל לכל חזית שממנה נשקפת סכנה או הצלה, כי אנו עומדים בכמה חזיתות.


 

מול ההתנקשות המחודשת

אנו עומדים עכשיו בתוך מאמץ המלחמה, ואנו עושים גם נסיון נואש להציל את פליטת הגרדום הנאצי, אבל אין אנו רשאים להתעלם מההתנקשות החדשה, או יותר נכון – המחודשת, שבאה עלינו כאן מצד שלטונות “הספר הלבן”.

יש אומרים: עכשיו אין לנו אלא המלחמה בהיטלר והצלת יהודים מהטבח. על עתידה של האדץ נדון עם בוא ועידת־השלום. ואמנם עכשיו עלינו לגייס מלוא יכלתנו למלחמה בהיטלר, ולמעלה מיכלתנו – להצלת יהודים מהטבח. אולם זוהי טענה נפסדת ומסוכנת לחכות לועידת־השלוֹם בהבטחת עתידנו בארץ. ראשית־כל: מנַין שתתקיים בכלל ועידת־שלום? מי הבטיח לנו שבועידת־השלום ישמעו את דבר העם היהודי? ומנַין הבטחון, שאין לוֹ שחר, שבועידת־השלום ידונו על ארץ־ישראל?

רק מתוך שיגרת־העבר אנו מדברים עכשיו על ועידת־שלום שתבוא אחרי המלחמה.

אפשר לומר שועידת־שלום מתקיימת עכשיו תוך כדי המלחמה. כאשר נפגש צ’רצ’יל עם רוזבלט בקזבלנקה – היתה זו ססיה של ועידת־שלום; כשבא עידן עם לורד הליפכס בשיחה עם קורדל־הול בוושינגטון – היתה זו ססיה של ועידת־שלום; כאשר מתכנסים שליחי העולם האנגלו־סכסי עם שליחי רוסיה המועצתית – זו היא ועידת־שלום; והסידורים שלאחר המלחמה הולכים ומתוכנים עכשיו, ולא רק בלונדון ובוושיגטון ובמוסקבה, אלא גם בקהיר, בגדד, ג’ידה וירושלים.

ואנו שוכחים גם זאת, שבעצם יש כבר סידור מוכן ומזומן לארץ־ישראל, סידור שנחתם בגושפנקא של ממשלת אנגליה, ואנגליה היא השולטת בארץ, ויש להניח שהיא תשלוט בארץ גם לאחר המלחמה; ויש מדיניות בריטית מוצהרת, הפעם לא רק על הנייר, אלא המבוצעת בארץ בזריזות, בהתמדה ובעקביות – מדיניות “הספר הלבן”, ולא תועיל לנו התעלמותנו־אנו מעובדה זו. סכנה ממשית אינה נעלמת כשמסתירים את הראש בחול.

ועידת־השלום מתקיימת והולכת תוך כדי המלחמה, וסידורי עתידה של ארץ־ישראל אף הם נעשים והולכים תוך כדי המלחמה; העתיד של הארץ נחרץ על־ידי יצירת עובדות – עובדות פוליטיות, צבאיות ומשקיות; בהתאם למדיניות “הספר הלבן” נעשית והולכת ארץ־ישראל מדינה דו־לאומית – מדינה ערבית־אנגלית עם גיטו ליהודים. כרגע קשה לאוזן יהודית לשמוע שם זה, אולם עוד יותר קשה היא ההוָיה של דבר זה; גיטו יהודי הוא בכל מקום שיש בו מיעוט יהודי; כל מיעוט יהודי באשר הוא אינו אלא בני־תערובת שלפעמים חסים עליהם ונותנים להם חסות, ולפעמים מפקירים אותם – הכל לפי הצורך של השליטים ושל המרוּבים – אם לביזה, אם לפרעות ואם לטבח, כשם שהופקרו האשוּרים על־ידי הברית האנגלית־עיראקית.


 

נבחין בין אנגליה הלוחמת בהיטלר ובין שלטון “הספר הלבן”

אמנם בארץ אין דבר זה כל־כך קל. הפיכת היהודים בארץ זו למיעוט פרמננטי, כלומר לגיטו, לא יעָשה בתנאים הקיימים בלי עזרת היהודים עצמם. או לכל הפחות בלי השלמתם הפסיבית, כי כאן יש כוח יהודי, כוח משקי, מדיני ופיסי, שיש בידיו למנוע את המזימה. והמלאכה של “הספר הלבן” לא תיעשה – יש צורך לשתף בה את היהודים. שותפות היהודים אינה דרושה בקביעת הנוסחאות המופשטות. רק אנו היהודים להוטים אחרי נוסחאות וסיסמאות. אחרים מסתפקים ביצירת עובדות, והשם שיקָרא לעובדות לא איכפת להם ביותר, כי הם אינם יהודים, לא למדו בבית־המדרש שלנו; העובדה חשובה להם ולא הנוסחה.

עכשיו נעשה נסיון לשתף אותנו ביצירת העובדות אשר יבצעו את מדיניות “הספר הלבן”. והשעה שבחרו למעשה זה היא אמנם שעת־כושר מצוינת.

הם יודעים שאנחנו טרודים מאוד – טרודים באסונות ובמאמצים נואשים. ושלטונות “הספר הלבן” סבורים – ואולי לא בלי יסוד – שאם יתנו לתכניותיהם שם מצלצל ויפה, תכניות של “מבנה מחודש”, לפי התרגום הרשמי, ריקונסטרקשן בלע“ז, שנעים ביותר לאזננו, אוזן יהודים שהקדישו כל חייהם לריקונסטרוקציה של ארצם, ובשעה שאנו טרודים במאמצי מלחמה והצלה – בלי שיזכירו אף ברמז שתכניות אלו קשורות ל”הספר הלבן", יתפסו אותנו בלבנו, וביחוד בשעה שאנו עומדים בפרשה של קואופרציה עם אנגליה על אף “הספר הלבן”; כי אנו עומדים בקואופרציה עם אנגליה הלוחמת ובני־בריתה הלוחמים ונמשיך בקואופרציה זו, כי זוהי מלחמתנו לא־פחות מאשר מלחמתה של אנגליה או של רוסיה, ושום דבר הנעשה על־ידי שלטונות “הספר הלבן” לא יסיח דעתנו מהסכנה לעולם ולעם היהודי בקיומו של היטלר, ובגופנו ובנפשנו, בהוננו ובאוננו ניקח חלק במלחמת־מצוה זו, כי אין אנו רוצים ואין אנו רשאים להניח שמלאכתנו תיעשה על־ידי אחרים.


 

מהלומה אחרי מהלומה

ביום פרוץ המלחמה, ב־3 לספטמבר שנת 1939, הכרזנו כי המלחמה אשר הנאצים כפו על אנגליה – אנחנו רואים אותה כמלחמתנו־אנו, ואם־כי הוכינו מכה קשה ואכזרית ב“ספר הלבן”, ובשום אופן לא נשלים עם מדיניותו, אנו מוכנים לתת כל מה שביכלתנו וברשותנו לאנגליה הלוחמת. לא הסתפקנו בהכרזה. הצענו עזרה ממשית לממשלה פה ובלונדון, אולם ממשלת צ’מברלין בלונדון ופקידות “הספר הלבן” בירושלים דחו את כל הצעותינו.

בסוף פברואר 1940 ניחתה עלינו מהלומה חדשה – גזירת הקרקע, שאסרה על היהודים במולדתם לרכוש, בין על־ידי קניה, בין על־ידי חכירה או שכירות, בין בדרך אחרת, חלקת אדמה, או בית, או עץ או מים או זכות למים בכל ארץ־ישראל, מחוץ לערים ומחוץ לשטח קטן על חוף היום. בגזירה חדשה זו גזלו מאתנו אפילו את השויון בפני החוק וקבעו בארץ הפליה גזעית נגד היהודים שאינה קיימת בשום מקום באימפריה הבריטית, ואפילו לא בארצות־ערב – מחוץ לתימן.

דרשנו אז מהממשלה שלא להפעיל את החוק הזה עד שמשפט בין־לאומי או חבר־הלאומים יחוו את דעתם על כשרותו, והיה לנו על מי להישען. זו היתה גם הדרישה של שני המומחים הגדולים ביותר במשפט האנגלי – שניהם קציני־משפט עליונים באימפריה הבריטית – לורד היילשאם וסיר (אז) ג’ון סיימון (עכשיו לורד סיימון), אשר בשעה שהוצעו נגדנו הגבלות קטנות יותר ב“ספר הלבן” בשנת 1930 דרשו מהממשלה שלא תפעיל את “הספר הלבן” עד אשר חבר־הלאומים או המשפט הבין־לאומי בהאג יחווּ את דעתם על כשרותו. אולם לא נענינו, אם־כי לא רק אנחנו, אלא כל האופוזיציה בפרלמנט הבריטי מצאה שחוק זה מפר גם את המנדט, וגם את יסודות המשפט האלמנטריים ביותר של העולם האנגלו־סכסי, ובגלל חוק פסול זה הביעה האופוזיציה בפעם הראשונה אחרי הכרזת המלחמה אי־אמון לממשלת צ’מברלין.

אולם החוק קיבל תוקף בלי סמכות חבר־הלאומים ובניגוד למנדט.

ב־18 לנובמבר 1940 באה מהמלומה נוספת. בפעם הראשונה תחת שלטון בריטי, נדמה לי בפעם הראשונה לאחר מאות בשנים, נגזר גירוש על יהודים מארצם. ועל איזה יהודים? פליטי חרב הנאצים שנמלטו למולדתם. 1645 פליטים אלה נתפסו באכזריות ונשלחו לארץ־גזירה, ורבים מהם כבר מתו מתלאות הגירוש.

לא שכחנו את המכות הללו. לא היינו ראויים לכבוד אנושי אילו היינו שוכחים אותן, אבל לא שכחנו שיש מלחמה, מלחמה בהיטלר, ושאנגליה עומדת בראשה, – אז לבדה, כמעט בודדת, עכשיו יחד עם עמים גדולים אחרים; ואנחנו ראינו חובתנו לעשות מאמץ מלחמתי מכסימלי, גם צבאי וגם משקי, אם־כי שלטונות “הספר הלבן” עשו הכל למען הניא אותנו ממאמץ זה. אלפים – עכשיו רבבות – מבנינו ובנותינו התגייסו. החקלאים שלנו הגדילו את התוצרת החקלאית לצרכי הצבא. בוני החרושת שלנו עשו נפלאות בתנאים קשים ביותר, מתוך חוסר חומר גלמי, חוסר מכונות, חוסר אמצעי־תחבורה, והקימו בסערות המלחמה כמעט באפס־יד חרושת ענפה ורחבה הדרושה למלחמה.

המלחמה טרם נגמרה. אולי גם קצה לא כל־כך קרוב, ועוד ידָרשו מאמצים אלה גם מהכושי – הכושי עוד לא עשה את מלאכתו עד סופה, ורבים רצו לשכוח הכל, למען נתרכז בלב שלם במאמץ המלחמה, והנה באה אתמול הממשלה והזכירה לנו שוב ש“הספר הלבן” הוא אקטואלי – ואנו חייבים תודה להוד מעלתו הנציב העליון על הזכרה זו.


 

פנית השליט ליהודים

אמנם רק תמימים יכלו להאמין שסערת המלחמה וצרכיה סילקו – ולוּ זמנית – את ביצוע “הספר הלבן”. אם אנו איננו דנים עכשיו על עתידות הארץ – אין זה מונע אחרים מלדון עליהן. ויש מו"מ נמרץ בין בגדד, קאהיר וג’ידה, ובין לונדון וירושלים במשך כל הזמן – בלי לפנות אלינו, אם לא להתחשב בהדים שמגיעים אלינו ממקורות יהודיים, העושים ביודעים או בלא יודעים את שליחות “הספר הלבן” ושלטונותיו. כי יש גם יהודים בארץ המנסים להשיא ולשדל אותנו שנסתלק מרעיון עצמאות יהודית, ונסכים להגבלות פוליטיות בעליה יהודית, ונסכים להכניס את ארץ־ישראל תחת שלטון סוריה ועיראק או סעודיה ויקרא לדבר בשם פדרציה. אולם תביעות אלו באות אלינו רק מיהודים. הממשלה לא פנתה אלינו בהצעות ובתביעות ממין זה.

כנראה שהשלטונות סבורים שבביצוע התכניות המדיניות של “הספר הלבן” אין הם זקוקים לנו; אולם יש גם תוכן משקי במדיניות זו, ומדיניות כלכלית זו לא כל־כך קל לבצע בלי הסכם היהודים והשתתפותם, ואתמול הואילו לפנות אלינו ולבקש את השתתפותנו בתיכון “מבנה מחודש” של ארצנו לאחר המלחמה, והדיון על עתידה של הארץ הועמד רשמית ופומבית על הפרק, ואין אנו בני־חורין להיפטר ממנו. אין אנו גם רשאים להתעלם מהתביעה שנשמעה אמש בנאום של הוד מעלתו הנציב העליון.

המעמד הגבוה של הנואם והתוכן הרציני של הנאום מחייבים אותנו לניתוח מדוקדק וגלוי־לב של תעודה זו.


 

ניתוח היש שבנאום מבחינה יהודית

יש לנתח שני דברים: מה שיש בנאום ומה שאין בו, ושניהם כאחד חשובים. אתחיל קודם מהיש.

מבטיחים לארץ תכנית של פיתוח, ולא רק תכנית, אלא גם ממונה מיוחד על “מבנה מחודש”, שאינו לגמרי בלתי־ידוע לנו, לכל־הפחות מעברו בארץ זו, והנאום קבע שני דברים: א) תכניות חיוביות; ב) סייגים לתכניות.

התכניות החיוביות הן:

1) בראש־וראשונה – פיתוח השירותים הציבוריים ומתן אפשרויות רחבות יותר לחינוך בני־הנעורים וטיפול בחולים, הכנות לקראת ביטוח לעת זקנה, למקרי מחלה וחוסר־עבודה.

2) לעתידה של החרושת – סלקציה (ברירה) של אותם ענפי־תעשיה שיש להם סיכויים ממשיים להתקיים בתנאי־שלום, למען השאירם בחיים גם לאחר המלחמה.

3) הממשלה מבטיחה להמשיך אחרי המלחמה, אמנם לא בצורה טוטליטרית, את הפיקוח הממשלתי על כמה משטחי־הכלכלה בארץ.

4) הממשלה מכריזה על צורך דחוף בתיכון מערכת השקאה וניקוז, אספקת מים, דירוג ההרים וכדומה “לשם שמירה על המעט שנשאר עוד מאדמת הארץ אחרי שנים רבות של הזנחה וטיפול בלתי־מספיק”.

5) “הבטחת השיווק של פרי־ההדר על צד היותר טוב.”

הוד מעלתו אינו מניח מקום לאשליות ומודיע ש“אין להניח כי תכנית זו תוכל להתגשם בשלימות תוך כדי שנים מעטות”.

הסייגים שעמד עליהם הנציב הם מעטים. הסייג הראשי הוא קשי המימון. “הכספים הדרושים לתכנית – או שיבואו מן האמצעים שנצטברו בתוך הארץ גופה או בצורת מִלוה מן החוץ, למשל משוק־הכספים של לונדון”. הסיכוי למקור כספי שני – למִלוה מן החוץ – הוא לדעת הנציב מצומצם, כי ב“שטח זה אנו מתחרים עם מדינות העולם רובן ככולן, ואין לשכוח כי רובן סבלו מן המלחמה לאין־ערוך הרבה יותר מארצנו, כי צרכיהן של הארצות ההן יהיו באמת צרכים דוחקים עד מאוד, וארצנו לא תוכל לזכות אלא במנת־מִלוה מצומצמת ביותר”.

עלינו עכשיו לברר לעצמנו מה אומרת תכנית זאת מבחינה יהודית, ואני איני רוצה להתנצל כלל למה אני בוחן אותה מבחינת הישוב היהודי. נבדוק סעיף־סעיף.

א) כפי שהדגיש הנציב העליון תינתן זכות־הבכורה בתכנית ה“ריקונסטרקשן” לשירותים ציבוריים, כגון חינוך, בריאות וכדומה. והוד מעלתו לא שכח לציין הפעם ש“הציבור היהודי כבר עשה רבות בשטח זה – הערבי אינו מצויד כה יפה”. וכדרכה בעבר תקדיש הממשלה את אמצעיה לטיפוח השירותים הציבוריים בקרב הערבים, ומקומנו־אנו בסעיף זה של תכנית “מבנה מחודש” לא יהיה כל־כך חדש – עלינו יוטל להמציא את האמצעים לסיפוק צרכי שכנינו על־ידי הפקידות הבריטית…

ב) הסעיף השני הוא – חרושת. סעיף זה נוגע לנו מאוד־מאוד, כי החרושת הקיימת בארץ היא ברובה ובעיקרה חרושת יהודית. וכאן נאמרו לנו דברים ברורים: – אין בדעת הממשלה להאדיר ולהרחיב את החרושת, כי “הארץ הזאת היא בעיקר חקלאית”, ומה שהממשלה מתכוננת לעשות לאחר המלחמה היא לקצץ ענפי־חרושת אשר לדעתה אין להם קיום בתנאי־שלום. ולפקיד מיוחד ימָסר לעשות סלקציה של אותם ענפי־חרושת שיש להשאירם בחיים, ולתת להם חסות ועידוד. “הן אך לשוא – הכריז הוד מעלתו – ניגע אם נרצה לתמוך באופן מלאכותי במפעלי־תעשיה שנידונו לכשלון מראש, בתנאי המועקה והלחץ של התקופה שלאחר המלחמה, והרבה יותר עדיף יהיה להפנות את המרץ וכוחות־האדם שבנמצא לשטחים פּורים יותר”.

סיר דוגלס האריס, שמוּנה לפני 7 או 8 שנים לפקיד־הפיתוח בארץ וגילה את יכלתו בפיתוח החקלאות – בלי שאיש מאתנו ראה את פרי מאמצי הפיתוח שלו, וגם הצטיין ביחס מסוים למפעלנו היהודי, – לו נמסר התפקיד לחרוץ גורל ענפי־התעשיה שהקימונו בארץ, אם הם נידונו מראש לכשלון או לא. כל מפעלנו בארץ, גם החקלאי וגם החרשתי, נידון מראש על־ידי כמה מומחים, שלא הבינו למה ואיך אנו עושים עבודתנו בארץ, לכשלון, ואין אנו יודעים מהי סמכותו המקצועית ומה רצונו וכוונתו של פקיד זה ביחס לחרושת יהודית המוקמת בהוננו, יזמתנו, עבודתנו, – בשביל צרכינו ועתידנו.

אין אנו סבורים כלל שארץ זו צריכה להישאר בעיקר ארץ חקלאית, אם־כי נכון ציין הנציב שבשעה זו הארץ היא חקלאית בעיקר. כל הארצות האינדוסטריאליות היו בעיקר ארצות חקלאיות בזמן מן הזמנים, ונדמה שגם אנגליה היתה פעם בעיקר ארץ חקלאית, אבל הקימו בה חרושת גדולה והיא קיימת. גם ארץ־ישראל היא ארץ חקלאית, והחקלאות תתפוס גם להבא בחייה מקום חשוב, וגם בהתישבות היהודית ניתנה ותינתן זכות־בכורה לחקלאות, אבל פנינו לחרושת, כי אנו זקוקים להרבה מקורות־פרנסה ולקליטה של המונים. אולם לאחר המלחמה יש לנו הבטחה של השליט, שפקיד מומחה יקבע אילו בתי־חרושת ישארו בחיים ואילו לא.

ג) ואשר לפיקוח הממשלתי המובטח לנו לאחר המלחמה, “אם כי לא בצורה טוטליטרית” – אין אנו יכולים להעלים את דאגתנו החמוּרה שפיקוח זה מופנה לכבילת יזמתנו המשקית ולהצרת צעדי התישבותנו. צרכי המלחמה מחייבים פיקוח, כשם שהם מחייבים צנזורה. אבל לא תמיד מכוּון הפיקוח רק לסיפוק צרכי המלחמה. ביצוע מדיניות “הספר הלבן” מדריך את הממשלה אולי הרבה יותר ממדיניות המלחמה, כשם שבהפעלת הצנזורה אין הממשלה מסתפקת באיסור פרסומים שיש בהם חשש נזק מלחמתי – אלא מנצלת את סמכותה המלחמתית המורחבת לדכא ביטוי יהודי וציוני חפשי. והפיקוח הממשלתי שימָשך גם לאחר המלחמה – אין אנו יכולים לראות בו כל טעם וצורך. לעומת־זאת יש לנו יסוד מספיק לחשוש, שהכוונה היא המשכת הכבילה של היזמה היהודית וחניקת “הבית־הלאומי”.

ד) תכניות של השקאה, ניקוז, אספקת מים ודירוג. בסעיף זה יכולה להיות ברכה גם ליהודים, גם לערבים וגם לארץ בכללה.

והפעם לא פירט הוד מעלתו שהדבר מכוון בעיקר לערבים, כאשר עשה זאת ביחס לשירותים הציבוריים. האבחנה בסעיף זה אינה נחוצה, כי מפברואר 1940 קיים חוק שלפיו מוגבלים היהודים בישיבתם רק בערים ובשטח קטן של חוף הים, שאינם זקוקים לדירוג וליעור ולניקוז ולכל שאר הדברים הטובים המובטחים בסעיף זה, ותכניות הממשלה לפיתוח חקלאי – אם תתגשמנה – מכוּוָנות בעיקר לשטח האדמה האסור ליהודים בהנאה, כי שטח ההרים וערבות הנגב ובקעת הירדן ועמק־יזרעאל נסגרו בפני יהודים, ושוב יהיה תפקידנו בסעיף זה לספק אמצעים לסיר דוגלס האריס להתקין השקאה, דירוג ויעור – אולם אסור יהיה לנו ליהנות מההרים המודרגים והמיוערים ומהאדמה המושקה, כי בשטח זה (כ־97% מכל ארץ־ישראל המערבית) אסור ליהודי אפילו לשכור דירה, ובזמן האחרון נעשה חוק חדש שעל פיו גם אסור ליהודי אפילו להיכנס ולטייל באותו איזור ברובו, מחוץ לכבישים שעדיין הותרו לנו מעבר ל“תחום המושב”.

אולם גם לגבי השטח “הערבי” נתבשׂרנו, שאין אנו צריכים לחכות לתכניות אשר יכשירו את השטחים השוממים רחבי־הידים בנגב ובהרים ובבקעת הירדן, כי הוד מעלתו מצא לנכון לפרש שתכניות ההשקאה והניקוז ודומיהן הן “לשם שמירה על המעט שנשאר עוד מאדמת הארץ אחרי שנים רבות של הזנחה וטיפול בלתי־מספיק. שאם לא נעשה זאת תלך בעיית הצפיפות הלוך והחרף עד כדי סכנה”.


 

האמצעים ל“מבנה המחודש”

לסייג ונימוק רב־משמעות זה עוד נשוב בסוף דברנו, אבל קודם נברר קצת את דבר האמצעים לתכנית “המבנה המחודש”.

לפי דעת הממשלה לא יבוא הון חיצוני לאחר המלחמה לצרכי פיתוח הארץ, כי העליה היהודית תיפסק בהתאם ל“ספר הלבן”, והעליה היהודית היתה כמעט המקור היחיד להזרמת הון לארץ. כן אין הממשלה סבורה שלפיתוח הארץ יושג מִלוה חיצוני, כי יש לדעתה ארצות יותר נצרכות אשר “סבלו לאין־ערוך יותר מאשר סבלה ארצנו”. העובדה שיש עם אחד אשר סבל לאין־ערוך יותר מכל העמים ולעם זה יש איזו שייכות וקשר לארץ זו וגם עד עכשיו מילא עם זה בפיתוח הארץ את התפקיד הראשי וכמעט היחידי – אין הנציב העליון כמובן מכניס בחשבון, כי הוא נאמן ל“ספר הלבן” ומכוון לנתק את הקשר הזה ולהפריד הפרדה מוחלטת בין שאלת ארץ־ישראל ובין שאלת העם היהודי.

והכספים לתכנית־הפיתוח של הממשלה – וכבר ראינו למי תכנית זו מכוּונת, אם בכלל היא עלולה להתגשם – צריכים לבוא “מכספים שנאגרו בתוך הארץ גופה”. איני אֶקונומיסט, ועוד פחות מזה אני פיננסיסט, אבל אני יושב בארץ למעלה מ־36 שנה ולא שמעתי על כספים שנאגרו בארץ הזאת – מלבד העודף, למעלה מחמישה מיליון לא"י, שצברה הממשלה לפני שנים אחדות ממסי היהודים, – ואני יודע לעומת־זאת על הון רב שהוכנס ארצה על־ידי העולים היהודים ועל־ידי קרנות ומוסדות יהודים.

רק מעט מהפקדונות הנמצאים בבנקים בארץ הם פרי האגירה הפנימית. בראשם ורובם אלה הם פקדונות העולים היהודים – מפולין, אמריקה, בוכרה, אנגליה, גרמניה ושאר הארצות אשר פליטי ישראל יכלו להציל קצת מהונם והעלוהו ארצה. להון זה נועד על־ידי ממשלתנו התפקיד לבצע את תכנית ה“ריקונסטרקשן” בתחומי “הספר הלבן”.


 

נבואה על חוסר־עבודה ובדותות על צפיפות חקלאית

דרך־אגב שמענו גם נבואה על חוסר־עבודה הצפוי לארץ זו בתום המלחמה, ונבואה זו יש לה על מה לסמוך כיון שממשלתנו בונה את תכניותיה על יסוד “הספר הלבן”, הרי לאחר שיבואו לארץ 29,000 הילדים ומלוויהם – כפי שהבטיח לפני שבועות אחדים מיניסטר־המושבות – יבוא הפסק גמור של העליה היהודית ושערי הארץ יסָגרו בהחלט בפני יהודים וחוסר־העליה עלול בלי־ספק לגרום לחוסר־עבודה, והמוצא היחיד שהממשלה רואה הוא – בבנין, כי החרושת תקוצץ, וההתישבות הנוספת של יהודים תיפסק, אולם את הבנין מניחה הממשלה בעיקר ליזמה הפרטית.

ואם־כי אין הממשלה מתחייבת לקבל על עצמה עול מחוסרי־העבודה, היא מוצאת לנחוץ להזהיר בעוד מועד על חוסר־העבודה שיפרוץ בארץ זו לאחר המלחמה, לעקור מלב תמימים את הדעה שארץ זו עלולה לשמש מקום־מקלט לשארית ישראל.

אולם בנאומו של הנציב העליון שמענו אזהרה חמוּרה עוד יותר. בפרק על תכניות הפיתוח החקלאי סיפר לנו הוד מעלתו כי בארץ זו יש בעיית צפיפות חקלאית “העלולה ללכת ולהחריף עד כדי סכנה”.

אמנם הוד מעלתו לא אמר את הדבר בשם אומרו, אבל שמענו כבר על “צפיפות” זו מפי אבי “הספר הלבן” עצמו, מר מלקולם מקדונלד, בנאום אשר נאַם ביום 6 למרס 1940 בבית־הנבחרים הבריטי, כשהגן על גזירת הקרקע, והוא סיפר אז למאות הצירים בפרלמנט, אשר אף פעם לא היו בארץ, כי השטח שנאסר על היהודים, כגון הנגב, הוא צפוף באוכלוסים ויש שם חוסר־עבודה וחוסר־קרקע. הרוב בפרלמנט, שאינו מכיר את תנאי הארץ, בלע את הבדותה הזידונה שיצאה מפי המיניסטר. אולם יש להצטער שמומחי הממשלה הטעו את הוד מעלתו הנציב באינפורמציה תמוהה זו. – האם אין יודעים מומחי הממשלה, שבארץ זו – בארץ־ישראל המערבית בלבד – יותר משני־שלישי אדמתה אינם מעובדים ואינם מיושבים ועומדים בשממונם ובעזובתם זה מאות בשנים? האומנם נעלם מעיני המומחים האלה שכל חציה הדרומי של הארץ, למעלה מארבעה־עשר מיליון דונם, אין בו אף נקודה אחת, לא עירונית ולא כפרית, ומלבד אלפים אחדים של בידואים הוא ריק לגמרי מתושבים?


 

על החסר בנאום

אולם החשוב בנאום זה ששמענו אמש הוא לא מה שנאמר, אלא מה שלא נאמר בו, ומתוך בירור החסר יתבררו לנו גם הדברים התמוהים במה שנאמר.

זו לא היתה אימפרוביזציה, אלא נאום שקול של שליט, ולא על נושא פחות־ערך, אלא על עתידה של הארץ לאחר המלחמה, ובנאום זה היתה התעלמות מדברים “קטנים” אחדים: מהמעמד המיוחד של ארץ זו; ממציאותה היחידה במינה; מהזיקה שיש לה בעבר ובעתיד לעם היהודי; מההתחייבויות של הבית־הלאומי; מהקשר ההיסטורי של עם ישראל לארץ, שקדם לקיסרות הבריטית; מהאסון הנורא אשר לעם היהודי, הגדול לאין־ערוך מכל מה שקרה לעם אחר, ועל המקום שארץ זו תופסת בחיי עם זה ובתקוות חייו; מהמפעל הריקונסטרוקטיבי שעם זה ביצע עד עכשיו בארץ ומהיכולת שגילה להפרות שממות הארץ; מהברכה הגדולה שהמפעל הציוני הביא לארץ ולכל תושביה – על כל אלה עבר השליט בשתיקה מחושבת רבת־משמעות.

נאום זה אפשר היה להשמיע בסודן, בטנגניקה – כאן לא יכירהו מקומו.

כשאתה קורא נאום זה נדמה כאילו שליטי הארץ לא פתחו אף פעם את ספר התנ"ך, לא שמעו מעולם על הצהרת־בלפור, לא קראו מימיהם את סעיפי המנדט, לא ביקרו בחייהם במושבה יהודית ולא נפגשו חלילה עם חלוץ יהודי – כמובן שלא שמעו על קיומה של הסוכנות היהודית לארץ־ישראל, שהוטל עליה מטעם המנדט “לסייע ולהשתתף בפיתוח הארץ”.


 

לא ניתן יד לביצוע משטר “הספר הלבן”

אנחנו איננו צריכים להיות כפויי־טובה על המחמאות שחלקו לנו בנאום זה – מחמאה לעירית תל־אביב על פעולת ההכנה שלה, מחמאה לציבור היהודי שעשה רבות בשטח השירותים הציבוריים: חינוך, בריאות וכדומה. מתוך הכרת טובה נהיה גלויי־לב ונאמר לממשלה דברים גלויים וברורים, שלא תהיה שום קואופרציה בינינו ובין שלטונות “הספר הלבן”, לא עכשיו ולא לאחר המלחמה; לא ניתן יד לביצוע התכניות שהוכרז עליהן אתמול, כי כל התכניות הללו בנויות על הפסקת העליה היהודית, על סגירת היהודים בתחום־מושב, על ביצוע משטרו של “הספר הלבן” – על גזילת זכות המולדת מהעם היהודי, ומשום כך הילחם נילחם ב“ספר הלבן” ובכל הכרוך בו עד חרמה.

אנו בטוחים, כי תכנית “קונסטרוקטיבית” זו כביכול בנויה על הנחה כוזבת ביסודה. ארץ זו מתוך יכלתה ואמצעיה הפנימיים בלבד לא תקוֹמם הריסותיה ולא תפריח שממתה. אדמת הארץ, כפי שציין הנציב, היא מוזנחה ועזובה, לא רק הרבה שנים, אלא הרבה מאות בשנים, מאז הרחיקו אותנו מארצנו, ואם קמו בארץ בששים השנים האחרונות מפעלי חקלאות וחרושת – הרי נבנו על־ידי שבי־ציון. לא אמצעים שנצברו בארץ – אלא הון חלוצי ועבודה חלוצית. נושאי חזון התקומה היהודית בנו את פתח־תקוה על ביצות הירקון ואת ראשון־לציון על חולות עין־הקורא ואת מוצא על סלעי ירושלים ואת חניתא על טרשי הגליל, והפריחו את העמק העזוב והמוזנח, והקימו את מפעלי החשמל והאשלג, בנו בתי־החרושת “נשר”, “לודזיה”, “אתא” ו“עסיס”, ויסדו כמה עשרות ומאות כפרים ובתי־חרושת.

בשום אחת מהארצות השכנות, לא במצרים ולא בסוריה, לא בעבר־הירדן ולא בעיראק, לא נעשה בעשרים השנים האחרונות להרמת החקלאות ולפיתוח החרושת כאשר נעשתה בארץ זו, והדבר נעשה לא על־ידי הממשלה – אלא על־ידי העליה וההתישבות היהודית. ולא בהון שנצבר בארץ – אלא בקרן הקיימת וקרן־היסוד, בכספי פיק"א ובהון יהודי פרטי שהוזרמו עם העליה היהודית ארצה, ולא על־פי תכניות השליטים אלא ביזמה ובהתלהבות ובשקידה ובעבודה החלוצית של נושאי חזון התקומה היהודית. ובלי העליה היהודית לא תעשה הממשלה לאחר מלחמה כאשר לא עשתה לפניה.

השליטים לא שאלו את עצמם מדוע היתה אדמת הארץ נתונה “בהזנחה וטיפול בלתי־מספיק”. הנה נגלה להם את הסוד: ארץ־ישראל המערבית – כארץ־ישראל המזרחית, כסוריה ועיראק – אינה סובלת מצפיפות־אוכלוסים, אלא מחוסר־אוכלוסים. לאוכלוסים הקיימים יש, כנראה, כל־כך הרבה אדמה עד שהם במשך הרבה שנים הרשו לעצמם להזניח את האדמה ולטפל בה רק מעט. והם יוסיפו לעשות זאת גם להבא – גם אחרי ההכרזה על מבנה מחודש ומינוּיו של סיר דוגלס האריס – כי עוד לפני שמונה שנים כמדומה נתמנה מומחה זה למִשׂרת קצין־הפיתוח, ועד היום לא ראינו את הכפרים אשר פיתח והביצות אשר ייבּש וההרים אשר ייער ודירג וההשקאות אשר התקין – אם־כי במשך הזמן הזה נעשו מפעלים כאלה בארץ, אבל בלא עזרת המומחה הרשמי לפיתוח, אלא על אף ההפרעה המתמדת שלו ושל חבריו בשלטון.


 

התיכון שלנו

אנחנו לא נשתף פעולה בהגשמת תכניות הכרוכות במדיניות “הספר הלבן”, אולם הדאגה לפיתוח הארץ ולעתידה המשקי קרובה ללבנו לא פחות מאשר ללב השליט. אנו עסקנו בתיכון לאחר המלחמה עוד לפני ששמענו את ההכרזה על “מבנה מחודש” מטעם הממשלה. אולם התיכון שלנו שונה מזה של הממשלה ובנוי על שתי עובדות־יסוד:

א) שאדמת הארץ הזאת ברובה הגדול היא שוממה. למעלה משמונה־עשר מיליון דונם בארץ־ישראל המערבית בלבד פנויים ואינם מעובדים כלל, וגם שמונת המיליונים התפוסים – אדמתם מעובדת רק למחצה, לשליש ולרביע; וכאשר הוכחנו במפעלנו ההתישבותי עד עכשיו – יש מקום גם בשטח המיושב והמעובד לאינטנסיפיקציה משקית ולציפוף־אוכלוסים; ובניצול כל מקורות המים המרובים – מי־גשמים, נהרות, מעינות ומי ותהום – אפשר להשקות ולהפריח מיליוני דונמים חדשים ולהושיב מאות אלפים מתישבים נוספים על הקרקע, ועל ידם פי־כמה־וכמה מתישבים שיתפרנסו ממלאכה, חרושת וים.

ב) שיש עם אחד בעולם מחוסר מולדת וקרקע, הקשור מאז היותו לארץ־קדומים זו, ואין לו תיקון וגאולה אלא בחזירתו ובהתערותו במולדתו־מכורתו. ובין שתהיה בידו פיסת־נייר רשמית שקוראים לה רשיון־עליה ובין שלא תהיה לו – שוֹב ישוּב הנה. כי לארצו הוא שב, ועלייתו היא בזכות לא בחסד, כאשר כבר קבע ואישר זאת העם האנגלי יחד עם כל העולם התרבותי, לרבות גם נציגי העם הערבי בסוף מלחמת־העולם הראשונה. והאסון האיום שבא עכשיו על עם זה יהָפך למנוף אדיר של יצירה ובנין, אם ינָתן לו הסדן של מולדת ותחושל עצמאותו של עם בן־חורין.

גם לפנינו עמדה שאלת המימון, ואנחנו יודעים שבארץ זו אין כסף, הארץ היא דלה; אנחנו גם יודעים שרוב העם היהודי נחרב עכשיו ונתרושש עד היסוד, אבל יש עוד בכמה ארצות הון יהודי, ואנחנו גם מצפים למִלוה בין־לאומי. אם נכונים דברי הנציב שלגבי מִלוה קודמים אלו שסבלו יותר מאחרים, הרי אין בעולם עם שסבל יותר מאתנו, שסבל כמונו. אין אנחנו מבקשים נדבה; יש לנו נסיון בארץ, ואנחנו יודעים שבמפעלנו יש ברכה, שהוא נושא פרי, ונושא את עצמו, וההון שנשקיע בבנין הארץ – יחזיר עשרת מונים.

בתכניות אלו אנחנו עוסקים, ונשמח לשתף פעולה עם כל ישר־לב למען גאולת עם ישראל ולמען טובת הארץ – לטובת כל תושביה; אבל אנחנו דוחים את ההנחה שכאילו יש עוד רק מעט אדמה שאפשר להשביח. שלושה־רבעים של אדמת הארץ הזאת מצפּים לגואלם.

תכניתנו היא פיתוח מכסימלי של הארץ בחקלאות, בחרושת, בים, למען הכשיר עליה מכסימלית בזמן הקצר ביותר – ולשם כך מִלוה בין־לאומי, ולשם כך משטר חדש, שיהא לו הכשרון, הרצון, השקידה וההתלהבות וגם החזון – כדי לקומם הריסות אומה ומולדת. משטר זר – ולו גם החרוץ ביותר – לא יעשה מלאכה זו. פקידים שאתמול היו בטנגניקה, היום בארץ־ישראל, ומחר בסודן, שאין להם קשר אמיתי לא לארץ ולא לתושביה, לא לעבָרה ולא לעתידה, – הם לא יחדשו את מִבנה הארץ ולא יקדמו את יושביה. מלאכה גדולה וכבדה זו לא תיעשה אלא על־ידי משטר המזדהה בנפשו ובגופו ובמאודו עם בנין הארץ ותקומת עמה.


והנסיון של עשרים וחמש השנים האחרונות יוכיח. היתה כאן פקידות בריטית, שהוטל עליה לסייע להקמת הבית־הלאומי העברי. יש לה נסיון התישבותי ומיישב כאשר אין אולי לשום עם אחר בעולם. היה בידה כל הכוח – והיא נכשלה; ואנחנו היהודים – בלא שלטון, בלא כוח, בלא נסיון, כמעט גם בלא אמצעים – עשינו והצלחנו. כי לנו היה החזון ההיסטורי והצורך והרצון לביצועו. ואנחנו מאמיני בתיכון שלנו, וכופרים בתיכון של השליטים. בין תכניתנו ובין תכניותיהם רובצת תהום – “הספר הלבן” מפריד בינינו.


 

לא נשלים ולא ניכנע

בל נניח כל מקום לאשלית־שוא: שום השלָמה לא תיתכן.

יש אולי ריאליסטים בתוכנו, כמו שנמצאו “ריאליסטים” בנורבגיה שאמרו: היטלר זה אולי דבר רע והעצמאות הנורבגית היא דבר טוב, אבל עלינו לראות את העובדות כמו שהן, והעובדה היא שהיטלר הוא כוח ומנצח. לא בנורבגיה בלבד, אפילו באנגליה היו “ריאליסטים” שקראו להשלָמה עם היטלר. ולא יפּלא אם גם בתוכנו יש “ריאליסטים”, האומרים: “הספר הלבן” הוא עובדה, שלטון זה הוא כוח, ועלינו להשלים עם ה“מציאות”: “ריאליסטים” אלה מוכי־סנוורים, וסבורים שפיסת־נייר חזקה ממציאות היסטורית של מצוקת־עם ורצון תקומה וערגת־מולדת וחזון־גאולה.

הניגוד שבין “הספר הלבן” ובין רצון־החיים של עם ישראל אינו מוכרח להיות ניגוד בינינו ובין אנגליה. לא רק בתקופת המלחמה נשַתף פעולה עם אנגליה הלוחמת, אני מניח ואני מקוה שקואופרציה זו תימשך גם לאחר המלחמה, לשם פתרון אחת השאלות הכאובות ביותר בעולם. אפס, כדי שתקום קואופרציה זו יש להרוס כל אשליה על קואופּרציה בינינו ובין “הספר הלבן”, הגוזל זכות ומולדת ועצמאות מהעם היהודי.

בועידת־לונדון, בתחילת שנת 1939, הודיעו לנו בפעם הראשונה על תכניות ה“ספר הלבן”; המשלחת היהודית בועידה זו לא היתה מורכבת מבאי־כוח ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בלבד; היו שם גם באי־כוח “אגודת ישראל”, והיו גם חברים יהודים של בית־הלורדים האנגלי, ומשלחת זו הודיעה פה־אחד לממשלת הוד מלכותו, שהעם היהודי לא יתן יד לביצוע תכניות אלו ולא ישַתף פעולה עם הממשלה…

וכשנתפרסם “הספר הלבן” במאי 1939 הודיעה הסוכנות היהודית:


“ממשלת־המנדט הכריזה ב”ספר הלבן" על מדיניות חדשה בארץ־ישראל האומרת:

לקפח את זכות העם היהודי להקים שוב את ביתו הלאומי במולדתו העתיקה, למסור את שלטון הארץ לרוב הערבי הנוכחי, להסגיר לשלטון זה את גורל הישוב היהודי, להפסיק עליה יהודית לאחר שהיהודים יגיעו לשליש האוכלוסים ולהקים לאזרחים היהודים במולדתם גיטו טריטוריאלי.

העם היהודי רואה במדיניות זו של הפרת־אמונים כניעה בפני הטירור הערבי, הסגרת ידידי אנגליה בידי אויביה, כרִיַת תהום בין יהודים וערבים וערעור כל סיכוי לשלום בארץ.

העם היהודי לא ישלים עם מדיניות זו.

המשטר החדש, המוכרז ב“ספר הלבן” לא יהיה אלא משטר של כפיה, מחוסר כל יסוד מוסרי ומתנגד למשפט הבין־לאומי, ולא יוקם אלא בכוח הזרוע.[

הועדה המלכותית, אשר “הספר הלבן” כאילו מסתמך עליה, הצביעה כבר על הסכנות הכרוכות במשטר מעין זה:

“בהיות היהודים משוכנעים ששלטון ערבי יעשה לאַל כל מאמציהם ושאיפותיהם, ששלטון זר יהפוך את הבית־הלאומי לגיטו חנוק ורב־סכנות, הרי יש להניח שהם יבחרו להילחם מאשר להיכנע לשלטון זה. ולדכא התקוממות יהודית נגד מדיניות בריטית יהיה תפקיד בלתי־נעים ממש כדיכוי מרד ערבי”.


“הספר הלבן” התעלם מאזהרה זו.

אין לעם היהודי ריב עם העם הערבי, ומפעל גאולתו אינו פוגע בקיומם וצרכיהם של עמי־ערב. אין העם הערבי מחוסר מולדת וקרקע כעם היהודי, ואין בניו זקוקים לעליה.

ההתישבות היהודית היתה לברכה לארץ ולכל תושביה, ובמידה שהצהרת־בלפור סייעה לנצחון הצבא הבריטי – בה־במידה סייעה להשתחררות עמי־ערב, כאשר העידה על כך הועדה המלכותית.

העם היהודי גילה רצונו לשלום אפילו בשנות מהומות, ולא נגרר אחרי הפרובוקציה הממושכה של הטירור הערבי. אבל העם היהודי לא נכנע לטירור ולא יכָנע לו, גם לאחר שממשלת־המנדט החליטה לפַצות את הטירוריסטים בהסגרת הבית־הלאומי.

בשעת צרה לישראל שלא היה משלה אומרת הממשלה האנגלית לכרות את תקותו האחרונה ולחסום בפניו את הדרך למולדתו.

זוהי מכה אכזרית. היא קשה ביותר מפני שהיא באה מאת ממשלה של עם גדול שהושיט עזרתו לעם היהודי ושכוחו בעולם נשען על פרסטיז’ה מוסרית ושמירת אמוּנים בין־לאומיים.

מכה זו לא תכניע את העם היהודי. הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארצו לא ינָתק. העם היהודי לא ישלים עם נעילת שערי מולדתו בפני בניו, ולא יתן להפוך את ביתו הלאומי לגיטו.

חלוצי ישראל שגילו במשך שלושה דורות כוחם בבנין ארצם הנשַמה – יגַלו מעכשיו כוחם גם בהגנה על העליה, המולדת והקוממיות היהודית.

זוהי תשובתנו האחת.


המלצות קוראים
תגיות