במתק שפתים

לאחר דיחויים, שלא קשה לשער את סיבתם ונימוקם, נתפרסם סוף-סוף “הספר הלבן”, שבו מודיעה ממשלת-המנדט על מדיניותה העתידה בארץ. אין זו קביעה ראשונה של מדיניות שנעשתה על-ידי הממשלה הנוכחית. ב-7 ליולי 1937 פירסמה הממשלה הצהרה על מדיניותה לאחר שועדה מלכותית הגישה את מסקנותיה לממשלה. ממשלת ה. מ. הודיעה אז, שהיא מסכימה בדרך-כלל לנימוקים ולמסקנות של הועדה המלכותית, ובמשך שנה תמימה חזרה בפרלמנט ובחבר-הלאומים על השיגרה, שהצעת הועדה המלכותית היא הפתרון הטוב ורב-הסיכויים ביותר לשאלת ארץ-ישראל. גם בהצהרה על המדיניות החדשה נסמכת הממשלה בכמה מקומות כאילו על נימוקי הועדה המלכותית, אולם תכנה של המדיניות החדשה סותרת באופן יסודי גם את הנימוקים וגם את המסקנות של הועדה המלכותית, כשם שהיא סותרת את התחייבויות המנדט ומפירה את כל ההבטחות וההצהרות שניתנו על-ידי ממשלות אנגליה בזו אחר זו, מאז הצהרת-בלפור עד השיחות בלונדון, ועד בכלל.

אין לקפּח שכרם של מחברי “הספר הלבן”. אם דרוש היה לטהר שרץ – הרי עשו זאת בערמה ובחריצות של בעלי נסיון רב. המעל הגדול ביותר שנעשה על-ידי ממשלת עם תרבותי בדורנו נוסח והוסבר באמנות גדולה של מומחים ללהטי-סלף וצביעות מתחסדת. הפרת אמוּנים מתעטפת באיצטלה של נאמני-ברית, והתכחשות למנדט – כאילו מחויבת מתוכו. הריסת תקוַת ישראל אינה מכוּונת אלא לטובת העם היהודי. כניעה לטירור של כנופיות המרצחים של המופתי – אינה אלא גינוי, מעשי הטרוריסטים. הפרת התחייבויות בן-לאומיות – אינה אלא פרי נאמנות לרוח ברית חבר-הלאומים. הסגרת ארץ-ישראל למשטר דמים ואנרכיה – אינה אלא פרי הרצון להשליט סדר בארץ, וחירחוּר ריב בין שני העמים – אינו בא אלא כדי לסייע לשלום ולאושר של תושבי ארץ-ישראל.

בטחה הממשלה בכוחה ובתקפה. יש לממשלה זו רוב עצום בבית-הנבחרים הגדול בעולם, ולשירות מדיניותה עומד כוח ענקי של עתונות, פקידות וזיון. לעומת זה קרבן מדיניותה – העם היהודי – מחוסר-אונים ונטול-מגן. אין לו צי, אין לו צבא, אין לו ממשלה, אין לו אפילו פיסת ארץ קטנה שבה הוא אדון לעצמו. ולעם חסר-מגן זה אפשר לעשות הכל – כך כנראה מאמינים תקיפי עולם. אבל יש בכל-זאת דבר שאפילו האדירה בממשלות לא תוכל לעשות לעם היהודי: להוליכו שולל במתק-שׂפתים ומליצות-רמיה. והמעל של “הספר הלבן” יוּקע במלואו. ואם ירצה העם היהודי, והישוב בראשו – תוּשׂם לאל גם המדיניות הבוגדת שבספר המעל.

ה“אמת” על ועידת-לונדון

“הספר הלבן” פותח בהרצאה קצרה על ועידת לונדון – על תקוַת הממשלה להביא את היהודים והערבים לידי הסכם. על ה“ויכוח המלא, החפשי וגלוי-הלב” בין המיניסטרים הבריטים ובין משלחות היהודים והערבים, “על ההצעות שהוגשו על-ידי הממשלה למשלחות אלו – לאור הויכוח ולאור ההרצאות של הועדה המלכותית וּועדת-החלוקה, על דחית הצעות אלו גם על-דיד הערבים וגם על-ידי היהודים, על החירות שנשארה לממשלה לנסח מדיניות משלה”.

סיפוּר-מעשה זה “אינו מדויק” כל צרכו – ועלול להטעות כל מי שלא השתתף בועידת לונדון. הויכוח בלונדון לא היה גלוי-לב ולא היה חפשי, ולא היה עשוי ולא היה מוכשר להביא לידי הסכם. הויכוח לאמיתו היה מכוּון – עד כמה שזה נוגע לדיון שנעשה בין המיניסטרים הבריטיים ובין המשלחת היהודית – להכניע את היהודים ולכפּות עליהם את הצו של כנופיות-הטירור, לאחר שהממשלה נכנעה לו.

לא נעשה מצד הממשלה כל צעד רציני ומעשי להביא לידי הסכם, אלא להכניע צד אחד – את היהודים. הממשלה ניסתה בכל הדרכים לשדל, לפתּות – ולפעמים גם להפחיד – את היהודים, במטרה אחת ויחידה: להסכים לדרישות הערבים. מצד הממשלה נעשו מאמצים נמרצים, עקשניים ומתמידים להביא את היהודים לידי הסתלקות בההבטחות והזכויות שניתנו להם בהצהרת-בלפור ובמנדט, וכמעט בכל יום נדרשו היהודים על-ידי הממשלה להסכים לויתורים יותר גדולים. הממשלה כנראה היתה בטוחה שנקל יהיה להכניע את היהודים, ו“הצעותיה” שהוגשו ליהודים נעשו גרועות מיום ליום. בתחילה, למשל, הציעו ליהודים פַּריטי בתור יסוד למשטר קונסטיטוציוני בארץ, אחר-כך סילקו את הפּריטי והציעו ליהודים מיעוט. בתחילה הציעו ליהודים עליה למשך עשר שנים, שתעלה את מספּרם עד כדי ארבעים אחוז ממספּר האוכלוסים בסוף תקופת עשר השנים, אחר-כך הפחיתוה עד 35 אחוז, ולבסוף העמידו אותה על שליש. בתחילה דנו עם המשלחת היהודית על יסוד המנדט, אחר כך הציעו ביטול המנדט והקמת מדינה “פלשתינאית”. האם אפשר לתאר נסיגה שיטתית ומתמדת זו מראשית הועידה הלונדונית עד סופה כנסיון להשׂגת “הסכם”? – זו היתה כניעה מודרגת לדיקטטורה של המפקדה הטרוריסטית הערבית.

בפתיחת “הספר הלבן” לא נמסר סיפור הוֹגן ואמיתי ממהלך הדיונים בועידת לונדון. כאחד מחברי המשלחת היהודית מעיד כותב הטוּרים האלה, שהסעיף הראשון של “הספר הלבן” אינו אלא רושם מסוּלף וכוזב ממהלך הועידה, וסלף זה נעשה במטרה מסוימת – להטעות את הפּרלמנט הבריטי, את דעת-הקהל הבריטית והעולמית. אם הממשלה רוצה שכל המעונינים יוכלו לשפוט בעצמם על מהלך הועידה – אין לה אלא לפרסם במלואם את הפרוטוקולים של דיוּניה עם המשלחת הערבית ועם המשלחת היהודית, - ואז ישפוט הציבור אם אמנם היו דברי הממשלה והצעותיה בועידת לונדון מכוּונים ועשויים להביא לידי הסכם יהודי-ערבי או להיפך.

מסיפור-המעשה שבפתיחה ל“ספר-הלבן” יוצא, כי לאחר ששני הצדדים דחו את הצעות הממשלה – היתה הממשלה בת-חורין לנסח את המדיניות שלה, ואחרי דיון שקול “החליטה ממשלת ה. מ. להישאר נאמנה בדרך-כלל להצעות שהוגשו בצורה סופית למשלחות הערבים והיהודים ואשר נדונו עמהן”.

גם בפיסקה זו לא הוגדה האמת, רק האמת וכל האמת. המדיניות שנקבעה ב“ספר הלבן” אמנם קרובה להצעות הסופיות שהוגשו למשלחת היהודית, - אבל מדיניות זו לא נוּסחה על-ידי הממשלה כ“בת-חורין” על דעת עצמה – ואין היא נאמנה להצעות שהוגשו ליהודים ולערבים בסוף ועידת לונדון.

הסיום של ועידת לונדון לא היה סיום אלא למחצה. בחמישה-עשר במרס נמסרו ההצעות הסופיות לשתי המשלחות – וּועידת לונדון כאילו נסתיימה. אבל נסתיים המשא-מתן רק עם היהודים. מאז ועד הימים האחרונים נמשך ללא הרף משא-ומתן חד-צדדי עם הערבים – בלי ידיעת הצד השלישי. ותוך כדי משא-ומתן זה הוכנסו שינויים חשובים ועקרוניים בהצעות הממשלה לרעת היהודים. הטרוריסטים הערבים ותומכיהם בחוץ המשיכו את לחצם על הממשלה, גם על-ידי הטירור בארץ וגם על-ידי אינטר בנציה של ממשלות ערביות זרות, והממשלה שינתה את הצעות לונדון ועשתה ויתוּרים נוספים לערבים. ו“הספר הלבן” מתחילתו ועד סופו אינו אלא ביטוי נאמן לכניעה גדלה והולכת של ממשלת-המנדט ללחץ הטירור, הפיסי והפּוליטי, מצד הערבים.

בהמשך הניתוח של “הספר הלבן” יצוינו ההבדלים שבין המדיניות של “הספר הלבן” ובין ההצעות שהוגשו למשלחות בלונדון. מחבּרי “הספר הלבן”, כיד הניסוח הטובה עליהם, ביטחו עצמם באחריות מפני הוקעת הסלף, ובהבטיחם את הקורא כי במדיניותם נשארו נאמנים להצעות שהוגשו למשלחות, הוסיפו את מילות-הסייג: “בדרך-כלל”. אולם העוּבדה שהשינויים – והם לא מעטים ולא נטולי-חשיבות – מכוּונים כולם לסיפוק תביעות המשלחת הערבית, תענה את כחש המיתּממים ומתחסדים.

השמטות שכוונתן ביטול התחייבויות מדיניות

בראש סעיף 2 של “הספר הלבן” מציינת הממשלה, שהמנדט “קבע את המדיניות של ממשלות בריטיות בזו אחר זו מזה עשרים שנה”. אפשר לערער על הנחה זו ולפקפק באמיתה. מוּתר להניח שאילו היתה הממשלה מגשימה את המנדט באמונה, בשלמות, ברצון טוב ובהתמדה במשך עשרים השנים שעברו, לא היינו באים עד הלום. בעדויות נציגי הסוכנות בפני הועדה המלכותית ובתזכירים שהוגשו לועדה זו ולועדות-המנדטים נקבעו עובדות מרובות, שיש בהן כדי לסתור את ההנחה שהמנדט הוא-הוא שקבע מדיניותה של הממשלה מזה כעשרים שנה. אולם “הספר הלבן” מכוּון בעיקרו לקביעת המדיניות העתידה, ועל מדיניות זו יש לעמוד הפעם.

לפני ועידת לונדון הכריזו באי-כוח הממשלה בפרלמנט (בויכוח הארצישראלי שנתקיים ב“בית התחתון” ביום 24 לנובמבר) ש“הממשלה כמובן תיכנס לדיונים אלה כשהיא קשורה להתחייבויות המנדט כלפי היהודים והערבים, קשורה בחובתה כלפי הפרלמנט, שאר חברי חבר-הלאומים ומדינות-הברית של אמריקה” (מדברי מיניסטר-המושבות מ. מקדונלד), ובתשובה לשאלת הרבּרט מוריסון ענה הרוזן וינטרטון בשם הממשלה: “האם הבית-הלאומי בארץ ישראל והצהרות הממשלות הקודמות על דבר הבית-הלאומי ליהודים בארץ-ישראל והצהרת-בלפור – עדיין קיימים?” התשובה היא חיובית ופשוטה: “כן”.

“הספר הלבן” בא להפוך את החיוב הפשוט לשלילה מורכבת. ומלאכת-הפיכה זו מתחילה בסעיף 2 של “הספר הלבן”. סעיף זה מסַכּם תכנו של המנדט ומעמידו על ארבע התחייבויות: א) שמירת המקומות הקדושים, ב) סיוע לבית-הלאומי, ג) הגנת זכויות התושבים, ד) הקמת מוסדות של שלטון עצמי. בלי להיכנס הפעם בויכוח תיאוריטי אם באמת זהו המיון ההגיוני והמילוי המלא של תוכן התחייבויות המנדט, ומהו המשקל היחסי של כל אחת ההתחייבויות – אם-כי שאלת המשקל היחסי של ההתחייבויות היא אולי מכרעת בבירור הנוכחי, - הרי יש לבדוק בעיקר כיצד רואה “הספר הלבן” את ההתחייבויות כלפי הבית-הלאומי וכיצד הוא עומד לקיים אותן – או לחסלן.

“הספר הלבן” מונה את ההתחייבויות שניתנו לעם היהודי – ובמנין זה נשמטו ארבעה דברים: 1) הכרת השפה העברית כאחת משלוש השפות הרשמיות של הארץ, 2) הסוכנות היהודית כאוֹרגן מוסמך לייעץ את ממשלת הארץ ולפעול יחד אתה בכל הענינים הנוגעים להקמת הבית-הלאומי ולהשתתף בפיתוּח הארץ, 3) הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ-ישראל, 4) הכרה בין-לאומית של הנימוקים להקמה-מחדש של הבית-הלאומי של העם היהודי בארץ-ישראל.

“השמטות” אלו לא נעשו במקרה או מתוך רצון לקצר, אלא בכוונה ובמזימה מסויימת: לבטל את ההתחייבויות המדיניות הכרוכות בעקרונות אלה.

“הספר הלבן” מסכּם תחילה את ההתחייבויות ליהודים והוא מצטט סעיף ב' של המנדט. אולם הציטטה שב“ספר הלבן” אינה מתאימה לטכּסט המקורי. בסעיף ב' של המנדט נאמר, כי “ממשלת-המנדט חייבת לשׂים את הארץ בתנאים פּוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים אשר יבטיחו את הקמתו של הבית-הלאומי היהודי, כאשר נקבע באַקדמה”. הכוונה של שלוש המלים האחרונות היא לפיסקה שבאַקדמת המנדט האומרת: “היות שעל-ידי כך (כלומר על-ידי הצהרת-בלפור) ניתנה הכרה לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי ובין ארץ-ישראל ולטעמים (Grounds) להקים שוב את ביתו הלאומי בארץ הזאת”. אולם סעיף ב' זה מופיע ב“ספר הלבן” בשתי השמטות רבות-משמעות. במקום הבית הלאומי (The national home) נאמר בית-לאומי (A national home) והמלים “כאשר נקבע באַקדמה” נשמטו לגמרי. בהשמטה שרירותית זו נתכוונו מחבּרי “הספר הלבן” לעקור את היסודות – ההיסטורי והמציאותי – שעליהם מבוססת זכותו של העם היהודי לשוב לארץ הקשורה אתו קשר היסטורי ולהקים בה שוב את ביתו הלאומי.

השמטה זו היתה דרושה למחבּרי “הספר הלבן”. אילו ציטטו את המנדט כהלכתו היה נופל כל פּלפּוּל-הרמיה שעליו מתבססת המדיניות של “הספר הלבן”, כי הנימוקים הניתנים ב“ספר הלבן” למדיניות החדשה אינם מתישבים בשום אופן עם שני העקרונות שאושרו באקדמה למנדט. אי-אפשר לפרש בשום אופן שה“רקונסטרוקציה” של “הבית הלאומי” – כוונתה שהיהודים יהיו למיעוט נצחי בארץ, ושהקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארצו מתיר הפסקת העליה היהודית.

ב“ספר הלבן” נשמטו גם הכרת השפה העברית והסוכנות היהודית ממנין ההתחייבויות לעם העברי. השמטות אלו אף הן אינן באות לשם קיצור הטכּסט – אלא לשם קיצוּץ זכויות. בפרק על החוקה הנעקרה זכותה של הסוכנות היהודית. לא רק מוסד נשמט – אלא זכות העם היהודי שבגולה בוטלה. “הספר הלבן” אינו מכיר אלא ביהודי ארץ-ישראל ובזכויות תושבי-הארץ. ההבטחה שניתנה לעם היהודי – ולא ליהודי ארץ-ישראל בלבד – הוּפרה. ובכל הסעיפים המדברים על הבטחת אינטרסים שונים במדינה העצמאית של פלשתינה – וביניהם גם אינטרסים שלא נזכרו כלל במנדט – נפקד מקומה של השפה העברית.

הכל לפי הצורך – לרעת היהודים

“הספר הלבן” השולל את כל ניתוחה המדיני ומסקנותיה היסודיות של הועדה המלכותית כשהן נוחות ליהודים, משתמש בכל הערה טפלה ועראית של הועדה המלכותית למען הסיק מתוכה מסקנות מרחיקות-לכת לרעת היהודים, שלא עלו על דעתה של הועדה. סעיף 3 של “הספר הלבן” נתלה בהערת הועדה המלכותית על אי-בהירות הנוסחה של “בית-לאומי לעם היהודי”. באי-בהירות זו יש לראות לפי “הספר הלבן” “גורם יסודי לאי-השקט ולאיבה שבין הערבים והיהודים”. ממשלת ה. מ. משוכנעת, שלמען שלומם וטובתם של כל תושבי הארץ יש הכרח בהגדרה בהירה של מדיניות ומטרות. הצעת-החלוקה של הועדה המלכותית יכולה היתה להביא בהירות זו, אולם נמצא שהקמת שתי מדינות – ערבית ועברית – עצמאיות ונושאות עצמן בתוך פלשתינה, אינה בת-הגשמה, ומשום-כך ראתה הממשלה צורך להמציא מדיניות אלטרנטיבית, אשר תהלום את צרכי המצב בארץ-ישראל, מתוך התאמה להתחייבויות כלפי הערבים והיהודים. דעותיה והצעותיה (של ממשלת ה. מ.) מנוסחות בשלושה הפּרקים דלקמן: 1) חוקה, 2) עליה, 3) קרקע.

“הספר הלבן” קבע, איפוא שתי בחינות למדיניות החדשה: א) מתאימה להתחייבויות, ב) הולמת למצב. בהמשך הדברים נראה עד כמה המדיניות המוּצעת עומדת בשתי בחינות אלו.

לנו חשוב לציין לפי שעה שהמדיניות החדשה אינה אלא הצעה הטעונה, כנראה, אישור הפרלמנט וחבר-הלאומים. אבל מיד מתעוררת שאלה, אם המדיניות של “הספר הלבן” אינה אלא הצעה – כיצד מוציאה כבר הממשלה לפועל את הסעיף העיקרי שבהצעותיה, סעיף העליה, וכיצד מכריז “הספר הלבן” בסעיף 16 (סעיף הקרקע), שעם פירסום “הספר הלבן” ינתן תוקף לסמכותו של הנציב לאסור ולהסדיר העברת קרקעות? אם “הספר הלבן” אינו אלא הצעה של מדיניות, והצעה לא מאושרת ומוסמכת, - כיצד רשאית ממשלת המנדט לנהוג בשאלת העליה והקרקע לפי “הספר הלבן”?

הבית-הלאומי לפי פירוש “הספר הלבן”

מתוך נסיון “להבהיר” את המוּשׂג “בית-לאומי” בא “הספר הלבן” לידי חיסולו. תחילה קובעים שבית-לאומי אינו מדינה יהודית, אחר-כך עושים צעד שני וקובעים שארץ-ישראל צריכה להיות מדינה ערבית – והרי יוצא ממילא שבית-לאומי פירושו גיטו יהודי בתוך מדינה ערבית. “הספר הלבן”, כמובן, אינו קורא את הילד בשמו. אין הוא קובע שארץ-ישראל תיהפך למדינה ערבית – אלא מדינה פלשתינאית בלבד, אבל המדינה זו נידונים היהודים להיות רק שליש התושבים ולא יותר, ולשליש תושבים אלה לא יהיה אפילו שויון אזרחי רגיל, אלא זכות התישבותם תהיה מצומצמת בתחום-מושב מסוים – כאשר יקבע הנציב העליון לפי ראות עיניו. ומדינה “עצמאית” – אם בזמן מן הזמנים תוּגשם העצמאות הזאת להלכה ולמעשה – שהערבים יש להם בה רוב של שני-שלישים, אי-אפשר שלא תהיה אלא מדינה ערבית, ביחוד לאחר שהעליה היהודית תופסק עוד לפני הקמת העצמאות – עוד כשנציב עליון יהיה השליט בפלשתינא, וכל “התחייבות להקל על הקמת הבית הלאומי” לא יהא לה צידוק ולא תהיה קיימת לאחר שיעלו לארץ עוד שבעים וחמישה אלף יהודים במשך חמש השנים הבאות.

ו“בית-לאומי” לפי פירושו המעשי של “הספר הלבן” משמעו – חצי מיליון יהודים בלי זכויות אזרח נתונים תחת שלטון ערבי.

פירוש זה למושג בית-לאומי הריהו בעצם כל תכנו של “הספר הלבן” – ועכשיו לא נשאר לנו אלא לראות כיצד מתָרצים מחבּרי “הספר הלבן” את הפירוש “הנאמן” הזה.

לא ציונים בלבד – גם אישי בריטניה ואמריקה

“היו כאלה שטענו – כך מתחיל סעיף 4 – שהביטוי “בית-לאומי” לעם היהודי יש בו משום סיכוי שהארץ תוכל להיות במועד הנכון מדינה יהודית או קומונוולט (קהיליה) יהודי”. מחבּרי “הספר הלבן” סתמו ולא פירשו מי היו הטוענים טענה זו. אולם “הספר הלבן” רוצה במכוּון ובערמה ליצור רושם שטוענים אלה היו רק מנהיגים ציונים – ואין פּרלמנט אנגלי וחבר-הלאומים חייב, איפוא, לשים לב לטענות הצד המעונין. אבל אין “הספר הלבן” אומר זאת במפורש – כי נקל יהיה לתפוס אותו בכזב. ולכן הוא מערים ומוסיף ציטטה מרוסקת מהדו"ח של הועדה המלכותית, שמתוכה יעמוד הקורא בעצמו על הכוונה הנסתרת. ומיד אחרי הפיסקה הנזכרת לעיל באה הוספה בזו הלשון: “אין ממשלת ה. מ. רוצה לחלוק על ההשקפה, שהובעה על-ידי הועדה המלכותית, כי בעת מתן הצהרת-בלפור הכירו המנהיגים הציונים, שמדינה יהודית בסופו של דבר אינה מוצאת מכלל האפשרות, לפי נוסח אותה הצהרה. אלא שיחד עם הועדה המלכותית מאמינה הממשלה כי מנסחי המנדט, שהכרזת-בלפור הוּבלעה בו, לא יכלו להתכונן לכך כי פלשתינה צריכה ליהפך למדינה יהודית נגד רצונם של תושבי הארץ”. בפיסקה קצרה זו נבלע סירוס מכוּכּם:

אין זה נכון שאפשרות הקמת מדינה יהודית לפי הצהרת-בלפור היתה רק דעת המנהיגים הציונים. הועדה המלכותית, המציינת אמנם שכך היתה דעת המנהיגים הציונים, אמרה באותו מקום עוד דבר, כי מחבּרי “הספר הלבן” מצאו צורך להעלימו ולהסתירו. הדעה ש“הקמת מדינה יהודית אינה מוּצאת מכלל האפשרות לפי נוסח הצהרת-בלפור” – היא לפי עדות הועדה המלכותית – דעתם של מחבּרי הצהרת-בלפור עצמם.

בפרק השני, בסעיפים 21–20 של הדו“ח: מבררת הועדה המלכותית את מובנה של הצהרת-בלפור. ואלה דברי הועדה: “הורשינו לבדוק את המיסמכים המשתייכים לשאלה, וברור לנו שהמלים “הקמת בית-לאומי בארץ-ישראל” היו פרי פשרה בין אותם המיניסטרים אשר התכוונו להקמת מדינה יהודית בבוא המועד ובין אלה שלא התכוונו לכך. ברור בכל אופן שממשלת ה. מ. לא יכלה להתחייב להקים מדינה יהודית. היא יכלה רק לקבל על עצמה הקלת גידולו של הבית. וזה יהיה תלוי בעיקר בהתלהבות וביזמה של היהודים אם הבית יגדל למדי עד כדי היותו מדינה. – וכך ברור שהממשלה הכירה שמדינה יהודית יכולה להיוָסד במשך הזמן, אלא שלא היה באפשרותה לומר שהדבר יקום, ועוד פחות מזה – להביא לידי הקמתו ברצון עצמה”. ורק אחרי קביעה זו מוסיפה הועדה המלכותית: “המנהיגים הציונים מצדם הכירו שהקמת מדינה יהודית בעתיד אינה מוּצאת מכלל נוסח ההצהרה – וכך הוּבן הדבר גם במקומות אחרים”. “אני משוכנע – אמר הנשיא וילסון – בשלושה במרס 1919 – שמדינות-הברית, במלוא ההסכמה של ממשלתנו ועמנו, נמנו וגמרו שבארץ-ישראל יונחו היסודות לקומונוולט יהודי”. גנרל סמאטס, שהיה חבר בקבינט-המלחמה האימפּריאלי (ממשיכה הועדה המלכותית) בשעת מתן ההצהרה, בדבּרו ב-3 לנובמבר 1919 ביוהניסבורג, חזה מראש זרם גדול והולך של עולים יהודים לארץ “ומדינה יהודית גדולה מוּקמה מחדש בארץ זאת בדורות הבאים”. לורד רוברט ססיל בשנת 1917, סיר הרבּרט סמואל בשנת 1919, ומר וינסטון צ’רצ’יל בשנת 1920 כתבו ודיברו בנוסח שמשמעותו אינה אלא אפשרות של הקמת מדינה יהודית”. מדברים אלה של הועדה ברור שלא רק מנהיגים ציונים היו סבורים כי הצרת-בלפור מאפשרת הקמת מדינה יהודית. וכש“הספר הלבן” מייחד את הדיבּוּר רק על המנהיגים הציונים – קשה לומר שהוא עושה זאת ביושר רב ובאמיתּיות שלמה.

הסתמכות-שוא על “הספר הלבן” של צ’רצ’יל

הועדה המלכותית, כפי שראינו, קובעת בהחלט שבהצהרת-בלפור התחייבה הממשלה על הקלת גידוּלו של הבית-הלאומי, והדבר יהיה תלוי ביהודים אם הגידול יהיה מספּיק עד כדי הקמת מדינה. “הספר הלבן” אינו יכול, איפוא, להיתלות בועדה המלכותית כשהוא בא לקבוע שההבטחה שניתנה ליהודים מונעת את האפשרות של הקמת מדינה יהודית. ולכן מבליע “הספר הלבן” את הצהרת-בלפור במנדט, והוא מכריז ומודיע ש“מנסחי המנדט לא יכלו להתכוון להקמת מדינה יהודית”.

שמא ישאל הקורא: הכיצד? היות והצהרת-בלפור מאַפשרת הקמת מדינה יהודית (דבר זה יהיה תלוי רק “בהתלהבות וביזמה” של היהודים), והצהרת-בלפור היא חלק אורגני של המנדט, - איך יתכן שהמנדט ישלול דבר שהצהרת-בלפור מחייבת? התחכּמו מחבּרי “הספר הלבן” והוסיפו בסוף הסעיף ארבע מלים חדשות: “בניגוד לרצון התושבים הערבים”. יוצא איפוא שהגשמת הצהרת-בלפור תלויה ברצון תושבי הארץ. אבל היכן נאמר דבר זה בהצהרה או במנדט?

הכירו כנראה מחבּרי “הספר הלבן” שהנָחתם אין לה על מה לסמוך – והריהם נעזרים ב“ספר לבן” משנת 1922 – ב“ספר הלבן” של צ’רצ’יל.

“אפשר לומר – מוסיף “הספר הלבן” בסעיף 4 – כי הסברה שפלשתינה לא היתה צריכה ליהפך למדינה יהודית משתמעת מתוך כלל הכתוב בקטע מן “הספר הלבן” משנת 1922” (וכאן באה ציטטה המתחילה במלים “הושמעו הודעות בלתי-מוסמכות” ומסתיימת במלים “בית כזה יוקם בתוך פלשתינה”).

“הספר הלבן” משנת 1922, שמחבּרי “הספר הלבן” החדש כל-כך מסתמכים עליו בשעה שזה נחוץ להם, היה כמובן גם לעיני הועדה המלכותית, והועדה המלכותית כבר ביררה את השאלה אם “הספר הלבן” משנת 1922 התכוון למנוע הקמת מדינה יהודית או לא.

ואלה דברי הועדה (פרק ב', סעיף 39): “הגדרה זו של הבית-הלאומי נתפרשה לעתים כאילו היא מונעת הקמת מדינה יהודית. אולם, אם-כי הפרזיאולוגיה נתכוונה במפורש לפצות, עד כמה שאפשר, את ההתנגדות הערבית לבית-הלאומי, אין אף מלה שמשתמע ממנה לאיסוּר הקמת מדינה יהודית בעתיד, ומר צ’רצ’יל עצמו העיד בפנינו שלא היתה שום כוונה לאיסור כזה”.

כיצד התעלמו מחבּרי “הספר הלבן” החדש מעדוּת ניצחת זו של אבי “הספר הלבן” משנת 1922, ומהודעה מפורשת של הועדה המלכותית הסותרת את כל בנין-הרמיה של ספר-המעל?

גם הערבים קיבלו את שלטון היהודים בארץ-ישראל

לא רק הממשלה האנגלית בזמנה ידעה היטב מהי הכוונה של הצהרת-בלפור – אלא גם הערבים.

ה“טיימס” הלונדוני מיום 12 לדצמבר 1918 – כשנה לאחר מתן הצהרת-בלפור, - פירסם הצהרה שמסר האֵמיר פייסל, בנו של המלך חוּסיין, לבא-כוחו של “רויטר”, ובה נאמר:

“שני הענפים העיקריים של המשפחה השמית, הערבים והיהודים, מבינים איש את אחיו, ואני מקוה, שלאחר חילוף דעות בועידת-השלום, שתודרך ברעיונות של הגדרה עצמית לאומית, כל אחת משתי האומות תתקדם בהצלחה לקראת הגשמת שאיפותיה. הערבים אין עינם צרה ביהודים הציונים, ובדעתם להתיחס אליהם כהוגן, והיהודים הציונים הבטיחו לערבים הלאומיים בדבר כוונתם לדאוג לכך שגם היחס אליהם יהיה הוגן בשטחים השייכים לכל צד”.

כעבור שבועות אחדים חתם פייסל על החוזה עם ד"ר וייצמן (באחד למרס 1919) שבו נאמר בין השאר:

“מיד לאחר סיום הדיונים בועידת-השלום יקָבעו הגבולות המסוימים שבין המדינה הערבית ובין ארץ-ישראל. – בקביעת החוּקה וההנהלה של ארץ-ישראל יאחזו בכל האמצעים שידָרשו בשביל ההבטחה המלאָה ביותר להגשמת הצהרתה של הממשלה הבריטית משנים בנובמבר 1917. – יאחזו בכל האמצעים הדרושים לאמץ ולעודד עלית היהודים לארץ בקנה-מידה רחב, ובמהירות האפשרית יעמידו את היהודים על הקרקע”.

בששה לפברואר 1919 הופיע פייסל בראש המשלחת הערבית הרשמית בפני ועידת-השלום. במשלחת השתתפו בין אחרים גם נורי סעיד, ראש הממשלה הנוכחית בעיראק, ועוּני ביי עבד-אל-האדי, חבר המשלחת הערבית בלונדון, חבר “הועד הערבי העליון” ומנהיג מפלגת אסתיקלאל בארץ-ישראל. משלחת זו הוציאה בפירוש את ארץ-ישראל מכלל הארצות שהערבים תבעו להן עצמאות.

יתר על כן, משלחת ערבי סוריה הופיעה אף היא באותו זמן (13 בפברואר 1919) בפני ועידת-השלום. משלחת זו היתה מורכבת משוּכּרי גאנם (ראש הועד הסורי), אניס שחדה, נציג הערבים הנוצרים, ג’מיל ביי ברדם, ראש הממשלה בסוריה בשנים האחרונות, ואחרים. משלחת זו דרשה הפרדת בוריה וארץ-ישראל מחג’אז, באשר ערבי סוריה וארץ-ישראל מפותחים יותר מתושבי חצי-אי-ערב, ובדרישות שלה עמדה באופן מיוחד על ארץ-ישראל במלים אלו:

"ארץ-ישראל היא בלי-ספק החלק הדרומי של ארצנו. הציונים תובעים אותה. אנחנו סבלנו כל-כך הרבה כסבל היהודים, ולא יתכן שלא נפתח לרווחה את שערי ארץ-ישראל בפניהם. כל היהודים הנרדפים בארצות נחשלות ידועות רצויים הם, ונאמר להם “ברוכים הבאים”. יתישבו בארץ-ישראל, אולם בארץ-ישראל אוטונומית הקשורה בסוריה אך ורק בקשרי פדרציה. כלום ארץ-ישראל הנהנית מאוטונומיה רחבה לא תשמש בשבילם בּטוחה מספיקה?

אם הם יהווּ רוב – יהיו הם השליטים".

זאת חשבו מנהיגי הערבים בימי הצהרת-בלפור. זאת, לפי עדות הועדה המלכותית, חשבו חברי הקבינט הבריטי שהשתתפו בעצמם (לויד ג’ורג', צ’רצ’יל, סמואל, סמאטס ואחרים) בניסוח הצהרת-בלפור.

מהו, איפוא, היסוד לאימרה של “הספר הלבן” כי מנסחי המנדט, שהצהרת-בלפור הובלעה בתוכו, לא התכוונו לכך שארץ-ישראל תיהפך למדינה יהודית? “הספר הלבן” נמנע מלציין את הסעיף, הפסוק או הדיבור במנדט האוסר על מדינה יהודית. והוא נמנע מעשות זאת מטעם פשוט: במנדט אין זכר ואין רמז לאיסור זה. במנדט ובהצהרת-בלפור הובטחה לעדות הבלתי-יהודיות שמירת זכויותיהן האזרחיות והדתיות. האין שמירה זו מתישבת עם קיום מדינה יהודית?

הבטחה נעלמה לערבים

“הספר הלבן” קובע בשרירות, “כי אין זה חלק מן המדיניות שלה שהארץ תיהפך למדינה יהודית. על צד האמת יהא זה, לדעתה, בניגוד להתחייבויותיה על פי המנדט וגם להבטחות שניתנו לעם הערבי בעבר, כי תושבי הארץ הערבים יעָשו נתיני מדינה יהודית נגד רצונם”.

כבר ראינו שאין כל יסוד להנחה כי המנדט שולל הקמת מדינה יהודית, וכנראה שמחברי “הספר הלבן” הרגישו בחולשת הנימוק הזה, ולכן הוסיפו נימוק חדש שלא הופיע עד ימינו אלה, שכאילו ניתנה לעם הערבי הבטחה מעין זו. ונשאלת השאלה: מתי ניתנה הבטחה זו – לפני הצהרת-בלפור או לאחריה? נותני הצהרת-בלפור, כפי שהוברר כבר בהחלט, חזו מראש אפשרות של הקמת מדינה יהודית. הידעו הם על ההבטחה הנעלמה הזאת? הצהרת-בלפור? הנתאשרה הבטחה זו על-ידי חבר-הלאומים כאשר נתאשרה על-ידו הצהרת-בלפור? או שמא ניתנה ההבטחה לאחר הצהרת-בלפור – ואיש לא ידע? מדוע לא נשמע כלום על ההבטחה הזאת במשך כל עשרים השנים הללו? לשוא יחפש הקורא תשובה לשאלות אלו. נניח לרגע שקיימת באיזה מקום נסתר הבטחה נעלמה זו – מה כוחה ותקפה המוסרי והמשפטי? לאחר שאנגליה הסכימה לקבל את המנדט על ארץ-ישראל מטעם חבר-הלאומים – ארץ זו מתנהלת בהתאם לחוק היסודי שנקבע ונתאשר על-דיד חבר-הלאומים. אנגליה אינה בעלת ארץ-ישראל. ארץ-ישראל אינה טריטוריה בריטית. התוצרת של ארץ-ישראל אינה פטורה ממכס אנגלי, כתוצרת בריטית. מהי הזכות המוסרית והיורידית של בעלת-המנדט לקבוע בהסתר ועל דעת עצמה את גורל הארץ בעתיד? רק לפני חצי-שנה הכריזה הממשלה בפרלמנט הבריטי על ידי הרוזן וינטרטון – אותה ממשלה שניסחה עכשיו את “הספר הלבן” – כי הצהרת-בלפור בעינה עומדת, כי כל התחייבויות אנגליה כלפי העם העברי עומדות – כיצד יכלה ממשלה זו להעמיד פנים שקביעתה החדשה נעשית בהתאם להתחייבויותיה על פי המנדט? החָל שינוי בנוסח המנדט מאז ועידת לונדון?….

מעשים שהם היפוכה של הכרזה חגיגית

בסעיף 5 מצטט שוב “הספר הלבן” פרשה ארוּכה מ“הספר הלבן” של צ’רצ’יל (1922), ומכריז בראשית סעיף 6 חגיגית, כי “ממשלת הוד מלכותו נאמנה לפירוש זה של ההצהרה משנת 1917, ורואה אותו כתיאור מוסמך ומקיף של אופי הבית-הלאומי היהודי”.

אולם באותו “ספר לבן” משנת 1922 נקבעו ארבעה עקרונות הכרחיים “למען הסיכויים הטובים ביותר להתפּתחות החפשית של הבית-הלאומי”, והם:

א. עליה יהודית לפי יכולת-הקליטה הכלכלית של הארץ.

ב. היות היהודים בארץ בזכוּת ולא בחסד.

ג. הבטחת קיומו של הבית-הלאומי באופן בין-לאומי.

ד. הכרה רשמית שהבית-הלאומי נשען על קשר היסטורי עתיק.

המדיניות המוכרזת ב“ספר הלבן” החדש הורסת ומבטלת כל ארבעה עקרונות אלה. – העליה היהודית מכאן ואילך נקבעת בשרירות-לב ובמיכסת-סדום, ולאחר חמש שנים היא נפסקת לגמרי. גורל היהודים נמסר לשלטון הרוב הערבי – אם וכאשר יקום שלטון זה. הערובות הבין-לאומיות לבית-הלאומי נדרסות ונעשות פלסתר. הקשר ההיסטורי בין ארץ-ישראל ובין עם ישראל ניתק לאחר חמש שנים – אם המדיניות של “הספר הלבן” תבוצע. קשה לתאר התעללות יותר צינית בָאמת משיש בהכרזה חגיגית ורשמית זו, העושה את ההיפך ממה שהיא אומרת.

פירושים מאחזי עינים

לאחר שסעיף 7 קובע שאין לערבים כל “בסיס צודק לתביעה שארץ-ישראל צריכה ליהפך למדינה ערבית” – באים סעיפים 11–8 וקובעים שבתוך עשר שנים תיהפך ארץ-ישראל למדינה ערבית… מסקניוּת זו אף היא נעשית באותם להטי-סלף ש“ספר לבן” זה מצטיין בהם כשהוא בא לפרש את סעיפי המנדט, אלא שכאן נהפכת השיטה. ביחס להתחייבויות היהודים יודעים מחבּרי “הספר הלבן” “לפרש” את המנדט באופן שכל “הן” שבו נהפך ל“לאו”; אולם ביחס להתחייבויות הערבים הפירושים הופכים כל “לאו” ל“הן”.

בהפיכת ארץ-ישראל למדינה ערבית נאחז “הספר הלבן” בסעיף ב' של המנדט המחייב, כידוע, את ממשלת-המנדט לשים את הארץ בתנאים פוליטיים, כלכליים וכו' אשר יבטיחו את הבית-הלאומי, כפי שנקבע באקדמה. באותו סעיף יש הוספה האומרת: “וגם לפתח מוסדות של שלטון עצמי”. במנדטים לסוריה ועיראק נאמר “להביא לידי עצמאות” – אולם במנדט הארצישראלי, שהוא יחיד במינו, אם-כי כמנדט “אלף”,¹ נשמטה בכוונה ובמטרה ברורה החובה של “עצמאות”, כי מנסחי המנדט ידעו שהמטרה העיקרית של המנדט הארצישראלי היא הקמת הבית-הלאומי, ובית-לאומי ועצמאות אינם מתישבים. ולכן השתמשו מנסחי המנדט במושג של “מוסדות שלטון עצמי” ולא במושג של עצמאות, אפילו לא במושג “שלטון עצמי”.

ועדת-המנדטים פסקה לא-פעם שחובת הבית-הלאומי קודמת לחובת “מוסדות שלטון עצמי”, וכשנתעוררה שאלת המועצה המחוקקת נקט גם הפּרלמנט האנגלי עמדה זו, וחיוה דעתו (אם-כי לא הצביע פורמלית) שבהקמת מועצה מחוקקת יש סכנה לבית-הלאומי, ולכן אין להקימה. אולם עד עכשיו לא עלה על דעת מישהו לזהות את המושג “מוסדות שלטון עצמי” עם מושג “עצמאות”, כי לא בכדי נמנע המנדט להשתמש במונח זה.

הועדה המלכותית עמדה על שאלה זו, וביררה את מהותן וטבען של ההתחייבויות הכלולות בסעיף ב' של המנדט והיא באה לידי מסקנה, “שאין כל ספק בדבר, שהמטרה הראשונית של המנדט, כפי שנוסחה באקדמתו ובסעיפיו, היא לקדש את הקמתו של הבית-הלאומי היהודי”. מסקנה זו, כשאר מסקנות הועדה, אושרה לפני שנה וחצי על-ידי הממשלה. עכשיו באה אותה ממשלה ומכריזה, שהחובה להקים “מוסדות שלטון עצמי” לא רק שהיא קודמת לבית-לאומי, לא אף מבטלת אותו – כי “מוסדות שלטון עצמי” פירושם עצמאות, ועצמאות במשך עשר שנים דוקא, ותוך עשר שנים אלה יגָזר על היהודים להישאר מיעוט נצחי של שליש, העצמאות תינתן איפוא לרוב הערבי, והמדינה אשר תוקם תהיה מדינה ערבית.

ושוב מרגישים מחברי “הספר הלבן” שפירושם הוא דחוק במקצת ואינו עומד בפני בקורת האמת, והריהם מוסיפים: “אף בלא התחייבות מפורשת (?) זו, היתה ממשלת ה. מ. רואה את הישָארותם של אוכלוסי הארץ תחת אפּיטרופּסות מנדטורית לצמיתות כמעשה העומד בסתירה עם כל רוח משטר המנדטים”. שוב השתמשו המחברים בעָרמה קטנה והוסיפו מלה קלילה אחת “לצמיתות” שאינה כלל מן הטענה, למען תת לסילוף המנדט צורה יותר הוגנת. הקורא התמים, כשתעמוד לפניו הברירה בין מתן עצמאות ובין אפּיטרופּסות לצמיתות – ודאי שירָתע מהטל הפּיטרופּסות מנדטורית על הארץ לצמיתות. אבל עָרמה זו היא שקופה יותר מדי. מי טען שארץ-ישראל תעמוד לעולם תחת מנדט?

אם ממשלת-המנדט רוצה להסתלק בהקדם מהמנדט ומהשלטון על ארץ-ישראל הכרוך בו – הרשות בידה. ב“ספר הלבן” קשה למצוא סימן ממשי לרצון זה. בכל אופן “הספר הלבן” מכריז בדברים ברורים שאינם משתמעים לשתי פּנים, שבמשך עשר השנים הבאות ישָאר בארץ השלטון האנגלי, ואין כל הודעה ברורה ומוחלטת שלאחר עשר שנים תסתלק מכאן ממשלת-המנדט. להיפך, יש הוראה ברורה שממשלת ה. מ. חושבת כבר עכשיו, כי יתכן הדבר שגם לאחר עשר שנים ישָאר כאן השלטון האנגלי, ואם שלטון זה לא יהיה שלטון של כוח בלבד, הרי הסמכות המשפּטית היחידה לשלטון זה, שיש לה תוקף בין-לאומי, היא סמכות המנדט מטעם חבר-הלאומים. וראש ועדת-המנדטים כבר הורה הלכה (באבגוסט 1937) “שאין להעלות על הדעת, כי בתקופת-המעבר שבין המשטר הנוכחי לבין הקמת משטר חדש תהא ארץ-ישראל מנוהלת בהחלט לפי שרירות לבו של בעל-המנדט. אם המנדט יעָלם בטרם שמקבלים איזה שהוא כתב-מינוי אינטרנציונלי – תאבּד בריטניה הגדולה את הזכות שבתקפה היא מושלת בארץ. אם המנדט נמשָך, אפילו בתורת מעבר, הוא נמשָך עם כל התחייבויותיו!”

ומחברי “הספר הלבן” האדוקים כל-כך לפי הודאתם לא רק בסעיפי המנדט אלא גם ברוח משטר-המנדטים – מה זכותם ומה הצדקתם להפוך את קערת המנדט על פיה, ולרוקן סעיף אחד מרכזי של המנדט מכל תכנו, ולהכניס לחלק שני שבאותו סעיף תוכן נוסף ויָתר?

גם בועידת-לונדון נשאלה המשלחת היהודית: הרוצים אתם שהמנדט ימָשך לעולם-ועד? והתשובה היתה: לא, אין איש סבור שהמנדט הארצישראלי יתקיים לעולם-ועד; אין סידור פוליטי קיים לעולם-ועד – אבל אנו דורשים שבתקופת קיום המנדט תקיימו את המנדט במלואו, ובטרם יסתיים המנדט ויתבטל, יוּכן משטר חדש כזה שבו אפשר יהיה להגשים את התפקיד המרכזי שהוטל על המנדט: גידולו וקידומו של הבית-הלאומי בהתאם לאקדמה ולסעיפי המנדט, כלומר, בהתאם לזכות העם היהודי להקים שוב את ביתו הלאומי בארץ-ישראל על יסוד הקשר ההיסטורי שלו עם הארץ ועל יסוד הנימוקים האחרים שנקבעו באקדמה, ובשמירת ההתחייבויות להקל על עליה יהודית ואימוץ התישבות יהודית על הקרקע והכרת נציגות העם היהודי שבכל העולם – ולא רק של יהודי ארץ-ישראל בלבד. כי הקשר ההיסטורי שהכיר בו המנדט – הוא לא רק קשר בין הארץ ובין היהודים היושבים בארץ, אלא קשר בין הארץ ובין העם היהודי בשלמותו.

“הספר הלבן” רוצה לאַחז שוב עיני הבריות ולהוכיח שאין לקיים את המנדט לצמיתות. זוהי הוכחה מיותרת בהחלט. אבל אם ממשלת-המנדט באה לידי הכרה שיש להחיש את קיום סעיפי המנדט – הרי החשה זו חלה על כל סעיפי המנדט, וקודם-כל על סעיף הבית-הלאומי. אבל אין היא יכולה מבחינת נאמנותה למנדט להאֵט ואחר-כך להפסיק את גידולו של הבית-הלאומי – למען תוכל להחיש את הקמת “מוסדות השלטון העצמי” ולהפוך את “המוסדות” ל“עצמאות” שלה, לאחר שעצמאות הוּצאה בכוונה ברורה מתוך המנדט הארצישראלי.

עירפול מכוּון של הגדרות המדיניות הבריטית בארץ-ישראל

“בשעה זו – נאמר בסעיף 8 – אין ממשלת ה. מ. יכולה לומר מראש מה תהיינה הצורות הקונסטיטוציוניות המדויקות (!) שתקבל ממשלת הארץ בסופו של דבר, אך תכליתה של הממשלה היא שלטון עצמי, ורצונה הוא לראות בסופו של דבק בהקמת מדינה פּלשתינאית עצמית. זו צריכה להיות מדינה שבה ישתתפו שני העמים, באופן שהאינטרסים החיוניים של כל אחד מהם יהיו מובטחים”.

מחברי “הספר הלבן” שכחו כנראה בינתיים מה שאמרו באחד הסעיפים הקודמים על הסכנה הגדולה הנשקפת לשלום הארץ מ“משמעות מעורפלת של ביטויים ואי-בהירות של מדיניות הנובעת מתוכה”. אם אי-בהירות המדיניות משמשת לדברי “הספר הלבן” “גורם יסודי” לאי-השקט ואיבת הערבים והיהודים, הרי אפשר היה להניח שבבוא המחברים להגדיר מדיניות חדשה – יזָהרו לכל-הפחות מביטויים מעורפּלים ומאי-בהירות. אולם כל ה“ערפיליות” שמייחסים מחברי “הספר הלבן” להצהרת-בלפור ולסעיפי המנדט היא כזוהר הבדולח לעומת האפלה הסתומה שבה הוגדרה ביודעים ובכוונה המדיניות החדשה.

שאלה ראשונה: התקום באמת מדינה עצמאית? לכאורה עונה על כך “הספר הלבן” בחיוב: “התכלית הסופית של ממשלת ה. מ. היא הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית – שתהא קשורה עם בריטניה הגדולה בחוזה שיהא בו כדי סיפוק הדרישות המסחריות והאסטרטגיות של שתי הארצות לעתיד בצורה המניחה את הדעת”. אבל נשאלת שאלה: דעת מי? ומה יסַפק את הדרישות המסחריות והאסטרטגיות של בריטניה הגדולה? ואם “הדרישות המסחריות והאסטרטגיות” לא יתישבו עם עצמאות פלשתינה, מה יהא אז על העצמאות? על שאלות קלות אלו אין כמובן כל תשובה.

שאלה שניה: מתי תקום המדינה העצמאית? לכאורה עונה “הספר הלבן” גם על שאלה זו תשובה ברורה: “בתוך עשר שנים”. הכונה היא כנראה בתוך עשר שנים לאחר פירסום “הספר הלבן”, ואולי רק לאחר אישור “הספר הלבן” על-ידי הפרלמנט וחבר-הלאומים, כי נאמר כבר ש“הספר הלבן” אינו אלא “הצעות” ממשלת ה. מ. בכל אופן מדוּבר על עשר שנים – ןתהא התחלת התקופה מה שתהיה, היא צריכה לפי תשובה זו להימשך לא יותר מעשר שנים. ועשר שנים – הן עשר שנים, ולא יותר מעשר שנים. ושמא יש למישהו ספק בדבר, בא סוף פרק 10 לחזק את האמונה בעשר השנים ומכריז שנית: “ממשלת ה. מ. תעשה את כל אשר לאֵל ידה כדי ליצור תנאים שיאפשרו הקמתה של המדינה הפלשתינאית העצמית תוך עשר שנים”. חזרה זו על עשר השנים מעוררת כבר תמיהה. אולם כשמוסיפים לקרוא הלאה, נולד ספק רציני ב“ארתמטיקה המדינית” של “הספר הלבן”. וזוהי לשון ההמשך: "אם כתום עשר שנים יתברר לממשלת ה. מ. כי בניגוד לתקוָתה מחייבות הנסיבות דחית יסוּדה של המדינה העצמאית – הרי שעשר שנים הן לאו דוקא. ממשלת ה. מ. מתחייבת אז להימלך "בדעת נציגי תושבי הארץ (הסוכנות היהודית נעלמת בינתיים – בלי ש“הספר הלבן” יודיע על כך ובלי שיסביר העלמה זו על יסוד פירוש “נאמן” למנדט) ובדעת מועצת חבר-הלאומים ובדעת המדינות הערביות הסמוכות. (את המקום הריק של הסוכנות היהודית כנציג העם היהודי כולו – תופסות פתאום מדינות ערביות זרות, שאין להן כל מעמד בארץ ישראל. וכל זה נעשה על טהרת “הנאמנות” להתחייבויות המנדטוריות). אולם לא תושבי הארץ, ולא חבר-הלאומים, אפילו לא השותף החדש לקביעת גורלו של הארץ – המדינות הערביות השכנות, אלא ממשלת ה. מ. “תקבל החלטה בענין דחיה זו”. האין זו מדיניות “בהירה” להפליא?

זוהי “התכלית הסופית” – המסמר של המדיניות החדשה. אולם גם לגבי “תקופת-המעבר” (שלפי “הספר הלבן” היא יכולה להימשך עוד עידן ועידנים, אם תרצה בכך ממשלת ה. מ.), אין למצוא בהירות רבה במדיניות החדשה, מלבד יסוד אחד בהיר מאור-מאוד: “הקמת מדינה עצמאית תקדם לה תקופת-מעבר, ובמשך כל התקופה הזאת תחזיק ממשלת ה. מ. בידה את האחריות לשלטון הארץ”. דברים כדרבונות. ספק גדול הוא אמנם אם בהירות זו, שאינה מוטלת בכל ספק, תביא לידי שקט ושלום. כי לפי דברי “הספר הלבן” הסיבה הראשית של המהומות בארץ היא רצון התושבים (הערבים כמובן) לשלטון עצמי והשתחררות מהאפוטרופסות של ממשלת-המנדט, לא רק כשממשלת-המנדט מקיימת בהרבה או במעט את סעיפי המנדט, אלא גם כשהיא תמשול בארץ בניגוד להתחייבויות המנדט, כאשר היא מתכוננת לעשות לפי “הספר הלבן” החדש. או שמא סבורה הממשלה שהערבים מורדים נגד שלטון אנגליה רק כשהיא מודה בבית-הלאומי – והם ישלימו עם שלטונה כשהיא תקפח את הבית-הלאומי? הנסיון של מצרים ועיראק אינו מחייב סברה זו…

וספק רב הוא אם הבהירות בנקודה חשובה זו תשמש גורם משקיט ומרגיע. אולם המשכת שלטונה המלא של אנגליה בתקופת-המעבר – שאין לה כל גבול מסוים ומוחלט – היא הנקודה הבהירה היחידה בתכנית המשטר החדש. כל השאר – לוט ערפל עב של מלים המשתמעות לכמה פנים…

“מיד לאחר שיוחזרו השלום והסדר בארץ במידה מספקת, תיעשה הפעולה הדרושה לביצועה של מדיניות זו של מתן חלק גדל והולך לתושבי הארץ בשלטון ארצם”. ושוב מתעוררת שאלה שאין עליה תשובה ב“ספר הלבן”: ואם לא יוחזר השלום? ומי יקבע את “המידה המספקת”? ומה הדין אם השלום יופרע שוב? הסבורים באמת מחברי “הספר הלבן” שהבטחות סתומות אלו יניחו דעתם של “מפריעי השלום”? היספיק לטרוריסטים האתנן של חיסול “הבית-הלאומי”?

עכשיו נראה מה יקרה לפי “הספר הלבן” לאחר תור-הזהב של החזרת השלום והסדר? “התכלית תהא להעמיד פלשתינאים בראש כל מחלקות הממשלה בעזרתם של יועצים בריטיים ובפיקוחו של הנציב העליון”. אין זו “תכלית סופית” כהקמת העצמאות – אולם גם “תכלית” קרובה זו כביכול אינה מסוימת ובהירה ביותר. “מספר הפלשתינאים שיועמדו בראש מחלקות יגדל ככל שהנסיבות תרשינה”. אילו נסיבות, ומי יקבע אם הן מרשות או לא? מחברי “הספר הלבן” שכחו שוב את חובת הבהירות וחשיבותה לשלום הארץ… “גידולם של מוסדות שלטון עצמי בפלשתינה כמו בארצות אחרות – מלמד אותנו “הספר הלבן” פרק בהלכות עצמאות – חייב להיות תהליך אבולוציוני”, וכשהנסיבות תרשינה יהיו כל ראשי-המחלקות פלשתינאים. משיגיעו לשלב זה תעיין ממשלת ה. מ. בשאלת הפיכת הועד הפועל הממשלתי למועצה של מיניסטרים, וכתוצאה מזה יבוא שינוי במעמדם ובתפקידיהם של ראשי-מחלקות פלשתינאים".

אותו משטר באיצטלא אחרת

בתוך כל הערפל המבולבל והסתום הזה של שלבים ועיונים ונסיבות הנקבעים מזמן לזמן לפי ראות עיני ממשלת ה. מ. קשה למצוא תשובה לשאלה אחת: מה לכל הלהג הזה ול“מוסדות שלטון עצמי”? “ראשי-המחלקות” לא יבָּחרו על-ידי תושבי ארץ-ישראל. הם לא יֵיצגו איש. הם יתמנו על-ידי הממשלה, על-ידי הנציב או עוזריו. הם יעָזרו על-ידי “יועצים” בריטיים, “יפוקחו” על-ידי הנציב העליון – היכן כאן “השלטון העצמי” בתקופת-“המעבר”? מבהירי המדיניות החדשה נמנעו משום-מה לתת תשובה לשאלה זו… ושמא תאמרו ששכחו – אינכם אלא טועים: “בשלב זה אין ממשלת ה. מ. מציעה כל הצעה בענין הקמת מוסד מחוקק נבחר. עם כל זאת תראה הממשלה במוסד מחוקק נבחר משום התפתחות קונסטיטוציונית מתאמת, ואם מכאן ולהבא תגלה דעת הקהל בפלשתינה, כי היא תומכת בהתפתחות כזאת, תהא ממשלת ה. מ. נכונה להקים את המנגנון הדרוש, אם התנאים המקומיים ירשו זאת”. היוצא מזה שהממשלה אינה בטוחה כלל שדעת-הקהל בארץ תומכת במוסד מחוקק נבחר, ואין היא עומדת להקים מוסד כזה בשלב הנוכחי, ואין היא מתחייבת כלל וכלל להקים אותו גם להבא בזמן מסוים – ואין היא מבטיחה אלא למנות פקידים פלשתינאים כשם שמינתה עד עכשיו, אלא תקרא להם בשם חדש “ראש-מחלקה”, אם-כי יהיה כפוף ל“יועץ” הבריטי ונתון להוראותיו של הנציב העליון. במה, איפוא, יהיה משטר זה שונה מהמשטר הנוכחי מבחינת שלטון עצמי? למה אחיזת-העינים של השם המצלצל? ואם אין הממשלה בטוחה כלל שיתכן להקים מוסד נבחר בתקופת-המעבר – כיצד תינתן עצמאות לארץ? והן אפילו “מנגנון” מִסכן זה שהממשלה תהיה מוכנה להקימו אם דעת הקהל תתמוך וכו' – אינו מובטח עדיין, כי “הספר הלבן” מתחייב להקימו רק “אם התנאים המקומיים ירשו זאת”…

הגנה על “המעמד המיוחד של הבית-הלאומי בפלשתינה” – מה טיבה?

אפס עניה היא תורת “הספר הלבן” במקום אחד ועשירה במקום אחר. “שלטון עצמי” מופלג אין אמנם למצוא בתקופת-המעבר, אולם מחבּרי “הספר הלבן” לא פסקה דאגתם לתקופה שלאחר מעבר, והריהם מכריזים כבר עכשיו, כי “בתוך חמש שנים לאחר החזרת השלום והסדר תוקם מועצה מתאמת אשר תייצג את תושבי פלשתינה ואת ממשלת ה. מ. כדי לבדוק את אופן ביצועם של הסידורים הקונסטיטוציוניים (?) במשך תקופת-המעבר ולדון בשאלת חוקה למדינה הפלשתינאית העצמאית ולהגיש הצעות (למי?) בענין זה”.

ארבעה דברים תדרוש אז ממשלת ה. מ. מ“המועצה המתאימה”:

א. ערובות מספיקות לבטחונם של המקומות הקדושים.

ב. שמירה מספקת לאינטרסים של ארצות נכריות מסוימות (?) שאנגליה אחרית עכשיו לשמירתם.

ג. סידורים הדרושים בשביל המצב האסטרטגי, ככל אשר ממשלת ה. מ. תראה צורך בהם לאור הנסיבות שתהיינה קיימות באותו זמן.

ד. “הגנת העדות השונות בארץ בהתאם להתחייבויות הממשלה הן כלפי הערבים והן כלפי היהודים והמעמד המיוחד של הבית-הלאומי היהודי בפלשתינה”.

פסוק אחרון זה אומר דרשני. ש“במדינה פלשתינאית עצמאית” ימָצאו עדות זקוקות להגנה – לית מאן דפליג. העדות הנוצריות החוסות עכשיו בצל השיסוי המשותף נגד היהודים – יאבּדו לאחר מתן העצמאות את המגן המפוקפק הזה. וכדאי היה לדעת איך ממשלת ה. מ. הנוצרית תסדר את הגנתן של העדות הנוצריות הקטנות הפזורות בערי הארץ וכפריה – לאחר מתן ה“עצמאות”. הדוגמא המזהירה של הגנת האשורים בעיראק, שאנגליה ערבה להם לאחר מתן העצמאות העיראקית, אולי נשתכחה כבר ממשלתה ה. מ., אולם ספק הוא אם גם נוצרי ארץ-ישראל שכחו את הלקח האכזרי של הסגרת האומה הנוצרית העתיקה ביותר לטבח בידי עיראק העצמאית, ואם העדות הנוצריות יבטחו בערובות-הנייר שהגנו בהצלחה כזו על אחיהם באשור – גם אם תבוא חתימת ממשלת ה. מ. על ערובות אלו, כשם שבאה החתימה הבריטית על ערובות-ההגנה של האשורים בעיראק.

אולם נוגעת עד הנפש ממש היא הדאגה העמוקה והכפולה של “הספר הלבן” להגנת היהודים ו“למעמד המיוחד של הבית-הלאומי היהודי בפלשתינה” בהתאם להתחייבויות הממשלה. איזו התחייבויות? האם מתכוון “הספר הלבן” להתחייבות “להקל על עליה יהודית” – והן “הספר הלבן” מכריז שהעליה היהודית תיפסק כעבור חמש שנים. או אולי מתכוונים להתחייבות “לאמץ התישבות צפופה של יהודים על הקרקע” – והן “הספר הלבן” מכריז שעוד בתקופת-המעבר, כשכל השלטון נמצא בידי ממשלת ה. מ., יורידו את היהודים לדרגה של משוללי-זכויות, יסָגרו בפניהם אזורים שלמים של הארץ ויגבילו התישבותם באזורים אחרים. כלום תתבע הממשלה שויון-זכויות מלא ליהודים בפלשתינה העצמאית – כשהיא עושקת זכויותיהם בפלשתינה המנדטורית? מדוע מחויבת פלשתינה העצמאית לנהוג בשויון כלפי היהודים – לאחר הדוגמא המאלפת שנותנת לה מלכות בריטניה בתקופת-המעבר?

ומהי אחיזת-העינים של המלים הנבובות על “המעמד המיוחד של הבית-הלאומי היהודי בפלשתינה”?

“הספר הלבן” משנת 1922, כפי שלימדנו “הספר הלבן” החדש, נתן “תיאור מוסמך ומקיף על אפיו של הבית-הלאומי היהודי”, וממשלת ה. מ. הכריזה שהיא נאמנה ל“פירוש” שניתן על-ידי הספר ההוא להצהרת-בלפור.

באותו ספר נאמר: “במידה שהדבר נוגע ליהודי ארץ-ישראל, נראה הדבר שכמה מהם חוששים שממשלת ה. מ. עלולה לסטות מהמדיניות הכלולה בהצהרת 1917 (הצהרת-בלפור). ויש לפיכך צורך לשוב ולאשר שחששות אלה אינם מיוסדים, ושההצהרה, שחזרה ונתאשרה בועידת מדינות הברית העיקריות בסן-רימוֹ ובפעם השניה בחוזה סיבר,² אינה נתונה לשינוים - - - בשביל הגשמת מדיניות זו יש צורך שהישוב היהודי יהיה מוכשר להגדיל את מספרו על-ידי עליה”. “הספר הלבן” החדש, ה“נאמן” לפירוש של 1922, מכריז ומודיע בסעיף 15, ש“ממשלת ה. מ. משוכנעת, כי לאחר שתתגשם העליה שיש בדעתה להתירה במשך חמש השנים, לא יהא לה צידוק וגם לא תהא עליה התחייבות להקל על הקמת הבית-הלאומי על-ידי עליה נוספת”. כך מפרש הספר החדש את ההבטחה של הספר הישן ש“אין הצהרת-בלפור נתונה לשינויים”. הסבורים, איפוא, מחבּרי “הספר הלבן” שהיהודים אשר קראו את שני הספרים הלבנים ישימו מבטחם ב“הגנה על המעמד המיוחד של הבית-הלאומי” שיסדרו ביניהם נציגי “פלשתינה העצמאית” ובאי-כוח ממשלת ה. מ. במועצה מתאמת?…

ומהו “המעמד המיוחד” המסתורי שינתן ל“בית-הלאומי” המסורס? “הבית-הלאומי” יהיה מנותק מכל העם היהודי. אף יהודי אחד, ואפילו ילד או אב של אזרח יהודי בארץ, לא יורשה לעלות לארץ – אם במקרה יהיה מעֵבר ל“שליש” הסדומי שקבעה עכשיו הממשלה הנאמנה להתחייבויות קודמות. רק אולי במקרה שתהיינה פרעות חדשות ביהודים לאחר חמש שנים וה“שליש” יפחת בכמה מאות או אלפים יהודים – תמצא ממשלת ה. מ. היתּר להעלות יהודים אחדים. האם לכך מתכוונים בהגנת “המעמד המיוחד”?

עד כאן תעלו ולא תוסיפו

אם הפרק על ה“חוקה” כולו סתום, מעורפל, ניתן לכל מיני פירושים וביאורים, ומשתמע לכמה וכמה פנים – הרי הפרק על העליה הוא בהיר, חרוץ ומסוים בתכלית. ואם-כי המחברים מאריכים בהסברות ופלפולים ופירושים כיד “הנאמנות” הטובה עליהם, הרי תמציתו של פרק זה אפשר לסכּם בפיסקה אחת קצרה: “במשך חמש השנים הבאות תהיה העליה היהודית - - - בשיעור שיביא את הישוב היהודי לכדי שליש, בקירוב, מכל אוכלוסי הארץ”. לפי החשבון של מחברי הספר יוצא שלשם כך יש להרשות עוד עליה נוספת של 75.000 נפש, לערך. “כעבור חמש השנים לא תורשה עליה יהודית נוספת, אלא אם מוכנים ערבי פלשתינה להשלים עמה”.

עולים אלה יוכנסו לפי “הספר הלבן” באופן דלקמן:

בכל שנה מחמש השנים הבאות, החל מאפריל שנה זו, תורשה מיכסה של 10.000 נפש, אם יכולת-הקליטה הכלכלית תרשה זאת. אם יחסירו מהמיכסה באיזו שנה מסוימת, יוסיפו את החסר למיכסות השנים הבאות, בתוך תקופת חמש השנים, אם תרשה זאת יכולת-הקליטה הכלכלית.

הממשלה תחזיק את המנגנון הקיים לבירור יכולת-הקליטה הכלכלית, ובידי הנציב העליון תישאר האחריות הסופית להחלטה בענין תחומיה של יכולת-הקליטה. מיכסת 10,000 לשנה היא, איפוא, מכסימום, אבל אינה חובה על הנציב. הוא גם אינו מחויב להוסיף על החבר משנה אחת למיכסת השנה השניה, אלא אם הוא מוצא שיכולת-הקליטה מרשה זאת. אם במשך חמש השנים יכָּנסו רק עשרת אלפים או עשרים אלף – לפי יכולת-הקליטה שיקבע הנציב – אין יכולים להוסיף את החסר לאחר תקופת חמש השנים. “בטרם תתקבל החלטה מתקופה לתקופה בדבר יכולת-הקליטה, תימלך הממשלה בדעתם של נציגים יהודים וערבים”.

לפי המנדט חייבת הממשלה להימלך בדעת הסוכנות היהודית, אולם “הספר הלבן” אינו יודע על קיום נציגות זו של העם היהודי המוּכּרת בסעיף ד' של המנדט. לעומת-זאת תשותף “נציגות” ערבית במתן עצה לנציב – אלא ש“הספר הלבן” לא פירש בנקודה זו מי יבחר נציגות זו. לפי רוח “השלטון העצמי” הרוֹוחת בתעודה זו, יש לשער ש“נציגות” זו, גם היהודית וגם הערבית, תמוּנֶה על-ידי הממשלה, בכל אופן בשנים הראשונות, עד שדעת-הקהל תגלה דעתה על הצורך במועצה מחוקקת נבחרת.

מחברי “הספר הלבן”, הרגישו, כנראה, בכך שהעם היהודי לא ישלים עם גזירת-סדום על העליה, ושיערו שמלבד העולים ה“מוּתרים” יעלו יהודים בלי היתר הממשלה. ממשלת ה. מ. יודעת, כנראה, שצרת היהודים תקיפה מגזירותיה, וצרכי העליה עולים על המיכסה השרירותית. היא גם יודעת שאין בכמה מקרים האפשרות לגרש עולים “בלתי-חוקיים”, והריהי מודיעה נמרצות: “אחת החליטה הממשלה לעצור את העליה הבלתי-חוקית, והשלטונות אוחזים באמצעי-מניעה נוספים. מספרם של כל אותם העולים הבלתי-חוקיים אשר יצליחו להיכנס לאר, על אף האמצעים האלה, ואשר אי-אפשר יהיה לגרשם, ינוּכה מן המיכסות השנתיות”.

כך תסיים ממשלת בריטניה הגדולה את התחייבויותיה לעם העברי. אולם יש לדעת שזוהי ממשלת-חסד, אשר לא תקשיח לבה לגמרי מצרת ישראל, והריהי מוסיפה מתנת-חינם לסילוק חשבונותיה המנדטוריים, והיא מודיעה, שמלבד המיכסה השנתית לקופת חמש שנים, “בתור תרומה לפתרון בעיית הפליטים היהודים, יוכנסו 25,000 פליטים מיד כשיווכח הנציב העליון כי הובטחה כלכלה מספקת בשבילם, וביחוד יתחשבו עם ילדי הפליטים ועם “תץלויים” לכלכלתם באחרים”.

עשרים וחמשת אלפים עולים אלה, שאינם נזקפים על חשבון המנדט – כנראה מהניסוח של “הספר הלבן” – לא ינוּכה מספרם אם חלילה יעלו ארצה גם פליטים “בלתי-ליגליים”.

משום-מה לא הוגדרו שיעורי העליה היהודית לארץ-ישראל

כיאות לממשלה תרבותית ושומרת-אמונים, אין ממשלת-המנדט מכריזה סתם ובפשטות, שבתוקף השלטון שבידה היא מפסיקה את העליה היהודית לארץ, מפני שכך נראים לה צורך השעה וטובת-הנאתה, אלא היא מנמקת ומסברת את גזירתה בטוב-טעם ובהשכל כשופט-רמים שאין לפניו שום משוא-פנים ואינטרס עצמי – אך אדיר חפצו הוא לקבוע את הצדק והמשפט העומדים מעל כל. ולמעלה משני עמודים שלמים מוקדשים למלאכה דקה זו בפרק על העליה.

מחבּרי “הספר הלבן” יודעים שהמנדט מחייב “להקל על העליה היהודית בתנאים נאותים”, אולם מיד הם מוסיפים, ש“חוץ מזה לא הוגדר בשום מקום במנדט שיעור העולים היהודים שיורשו להיכנס לארץ”. לפי השכל הישר יוצא מכאן שהמנדט אינו מגביל כלל וכלל את העליה היהודית ואין לממשלת-המנדט הזכות להגביל אותה, היא מצוּוה רק להקל עליה, זאת אומרת שאין היא ממלאה את חובתה רק בהתרת העליה, אלא עליה לעשות מעשים שיקלו על העליה. דבר זה יוצא ברור גם מסעיף ב' של המנדט המחייב את הממשלה לשים את הארץ בתנאים פוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים כאלה אשר יבטיחו את הקמת הבית-הלאומי, כפי שנקבע באקדמה, כלומר לפי היסוד שהיהודים חוזרים ומקימים את ביתם הלאומי בארץ-מולדתם העתיקה. “הבית-הלאומי” אינו דבר שנתחדש על-ידי הצהרת-בלפור אלא יסוד עתיק שנתאשר שוב, ואין היהודים אלא שבים לארצם ומקימים מחדש בארץ זו דבר שהיה להם לפנים. זוהי הנוסחה המפורשת והכוונה הברורה של המנדט. וכיון שכך – אין שיבתם של היהודים לארץ מוגבלת בשום דבר, אלא שממשלת-המנדט צריכה לדאוג שהעליה לא תפגע בשאר תושבי הארץ. ובאותו סעיף שהוטל על הממשלה להקל על העליה היהודית נאמר: “מתוך שמירה על זכויותיהם ומעמדם של שאר חלקי התושבים”.

מנסחי המנדט והצהרת-בלפור ידעו שארץ-ישראל אינה ריקה לגמרי, וקיבלו על עצמם להגן על זכויותיהם האזרחיות והדתיות של כל העדות אשר בארץ.

בועידת-לונדון ניסה, אמנם, בא-כוח הממשלה לטעון שמנסחי הצהרת-בלפור לא ידעו כלל על קיומם של הערבים בארץ, ומסרו הצהרה על יסוד טעות עובדתית, ומשום כך ההצהרה פסולה לאחר שנתבררה טעותה, אולם באותה ועידה היה ב"כ זה מוכרח להודות שנציגי היהודים הוכיחו שאין כל יסוד לטענה זו, כי לפני הקבינט הבריטי שניסח את ההצהרה היה תיאור מפורט ומלא על הרכב האוכלוסיה בארץ. ומנסחי ההצהרה, ואחריהם מנסחי המנדט, ידעו היטב אותה שעה שרוב הישוב בארץ הם ערבים – ואף-על-פי-כן קיבלו על עצמם לסייע להקמת הבית-הלאומי של העם היהודי, ויכלו לעשות זאת רק על יסוד שתי הנחות:

א. על אף היות הארץ לא בלתי-מיושבת יש בה מקום פנוי לעליה יהודית ואפשרות של הקמת בית-לאומי לעם היהודי.

ב. העם היהודי איננו זר לארץ-ישראל, אלא קשור בה קשר היסטורי ויש לו הכרח לשוב ולהקים מחדש את ביתו הלאומי בארץ זו.

הצהרת-בלפור פתחה ב“הכרזת-אהדה של ממשלת הוד מלכותו לשאיפות הציוניות היהודיות”, והמנדט קבע באקדמה שבהצהרה זו ניתנה הכרה גם לקשר ההיסטורי של עם ישראל עם ארץ-ישראל וגם לעילות (Grounds) שבגללן יש לשוב ולהקים את הבית-הלאומי בארץ זו.

עילות אלו – שלא נתפרשו אמנם – כשהן נוספות לקשר ההיסטורי, אין להבין אלא כעילות הדוחפות את היהודים להתרכז בארצם – כלומר מצוקת היהודים ורצונם לחיות חיי עם חפשי במולדתו.

דבר אחד ברור למעלה מכל ספק: הצהרת-בלפור והמנדט לא נתכוונו ליהודים בארץ, אלא לעם היהודי שבעולם, והבית-הלאומי אין כוונתו הישוב היהודי בארץ-ישראל – אלא היהודים שצריכים ויכולים לעלות לארץ. המנדט לא רק שהתיר עלית היהודים אלא חייב את ממשלת-המנדט להקל על לייתם על-ידי קביעת תנאים פוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים שיבטיחו את הקמת הבית-הלאומי, כלומר – העליה היהודית והתישבותה בארץ. ונכונים דברי “הספר הלבן” שבשום מקום במנדט לא הוצגו גבולות לשיעור ולכמות של העליה היהודית, ואי-אפשר לבסס שום הגבלה מלאכותית פוליטית ושרירותית של העליה בסעיפי המנדט.

כשאין נימוק המתקבל על הדעת…

מתוך הצורך למצוא הנמקה מתקבלת פחות או יותר על הדעת לחנק העליה, נאלצו מחברי “הספר הלבן” לחפש הצדקה לשיטתם מחוץ למנדט. “הספר הלבן” של צ’רצ’יל משנת 1922 שקדם לאישור המנדט מצוטט עוד פעם – אולם “הספר הלבן” קבע רק ש“חשוב להבטיח כי העליה לא תפול למעמסה על תושבי ארץ-ישראל בכללה ושהעולים לא ישללו משום חלק של התושבים הנוכחים את פרנסתם”. זוהי ההגבלה היחידה שנקבעה לעליה היהודית, והגבלה זו ידועה בשם עקרון יכולת הקליטה הכלכלית.

מועצת חבר-הלאומים, על-פי בקשתה של הממשלה האנגלית, החליטה בשנת 1930 “שהעליה היהודית תורשה לפי כושר הקליטה הכלכלית של הארץ”, ובאגרת ראש-הממשלה לד“ר וייצמן בשנת 1931 נקבע בפירוש, כי כושר-הקליטה הכלכלי הוא קנה-המידה היחידי בקביעת שיעור העליה. מחברי “הספר הלבן” אינם יכולים כמובן להתעלם מתעודות אלו – אם-כי משום-מה הם מייחסים החלטת מועצת חבר-הלאומים לועדת-המנדטים – אולם אין גבול לכושר הפרשנות של מחברי “הספר הלבן”, ולאחר שהם בעצמם מציינים את התעודות המחייבות לסַדר את העליה לפי יכולת-הקליטה הכלכלית של הארץ, הם מוסיפים:”אפס כי ממשלת ה. מ. אינה רואה לא את “הספר הלבן” משנת 1922 ולא את האגרת משנת 1931, כאילו מסתבר מתוכם כי המנדט מחייב אותה להקל עליה יהודית לארץ תמיד ובכל נסיבות שהן מתוך התחשבות בנימוק יכולת-הקליטה הכלכלית של הארץ בלבד".

שוב יש לפנינו הערָמה עם המושג “לעולם ועד”, שראינוהו בפרק על החוקה. והערמה זו חוזרת שנית, “כמו-כן אין היא מוצאת לא במנדט ולא בגילוי-הדעת שפורסמו אחר-כך, שום דבר שיש בו משום אישור לדעה כי יסוּדו של בית-לאומי יהודי בארץ לא יוכל להתגשם אלא אם כן יתירו לעליה היהודית שתימשך עד אין סוף”. כלום עקרון יכולת-הקליטה הכלכלית אינו עונה על שאלת “אין-סוף” זו? וכלום סבורים באמת מחברי “הספר הלבן” שהמנדט ישאר בידם עד לאין סוף ולעולם-ועד? הלא בעצמם אמרו שהמנדט יסתיים פעם – והחובה מוטלת על בעלת-המנדט רק כל זמן שהמנדט קיים.

אלא שגם מחברי “הספר הלבן” יודעים שלא זהו נימוקם העיקרי – והריהם נכנסים לאט-לאט לתוך ההסברה המונחת ביסודה של המדיניות החדשה.

חנק העליה היהודית – פרס לפורעים

“אף-על-פי שלא קשה לטעון כי המספר הרב של עולים יהודים שהורשה לעלות לארץ עד הנה נקלט בארץ מבחינה כלכלית, הרי פחד הערבים כי זרם העליה ימָשך בלי סוף, עד שהאוכלוסים היהודים יגיעו למצב שיוכלו להשתלט עליהם, הביא לידי תוצאות שהן חמוּרות מאוד ליהודים ולערבים כאחד”.

דברים אלה נשמעו גם בשיחות לונדון, אולם כשנשאלה הממשלה: ומה בדבר פחד היהודים להשתלטות הערבים עליהם – לא ניתנה כל תשובה, אם-כי הויכוח לפי עדות “הספר הלבן” היה “מלא, חפשי וגלוי-לב”. אין תשובה לשאלה זו גם ב“ספר הלבן”.

ובמה נתגלה “פחד הערבים”? כלום בבריחתם מהארץ? לא! מספר הערבים בארץ לא הוקטן אלא הוגדל בתקופת המלחמה לפי יכולת-הקליטה, והוגדל במידה כזו שאין דומה לה בשום ארץ ערבית אחרת, ולא עוד אלא שהערבים מהארצות השכנות הנהנות מ“עצמאות” ואין בהם “סכנת” בית-לאומי עברי – עזבו את ארצותיהם העצמאיות והתישבו בארץ-ישראל. במה איפוא נתגלה הפחד? “הספר הלבן” נותן הפעם תשובה לשאלה: “המאורעות העגומים בשלוש השנים האחרונות” – כלומר הטירור ומעשי-החבלה נגד ערבים, יהודים ואנגלים שאורגנו בארץ על-ידי מישהו. “הספר הלבן”, כמובן יודע “לגנות ללא כל סייג את השיטות שנקטו בהן הטירוריסטים הערבים נגד בני-עמם הערבים ונגד היהודים כאחד”. יש לציין לשבח את מחברי “הספר הלבן” שלכל הפחות בנקודה זו אמרו את האמת כולה – שהטירור היה מכוּון לא רק נגד יהודים, אלא גם ובראשונה “נגד בני-עמם הערבים”. אבל מחברי “הספר הלבן”, שבלי-ספק פיקחים הם, מדוע לא שאלו את עצמם: לשם מה היה צורך בטירור נגד ערבים – אם הטירור הוא גילוי פחד הערבים מפני יהודים? על יסוד מה הם קובעים כי “פחד זה כולל את המהומות”? מדוע נרצח ראש עירית חברון – בעיר שאין בה כמעט יהודים – אם סיבת המהומות היא פחד מפני יהודים? ומדוע נרצחו מנהיגים ערבים אחרים – ביפו, שכם, ג’נין, טול-כרם, וכפרים ערבים לעשרות – הגם שאין שם כלל יהודים?

האם לא נכון היה למצוא את מקור הטירור בקיום כנופיה הרוצה להשתלט על הארץ, על היהודים והערבים גם יחד – בניגוד לרצון התושבים, והמשתמשת למטרת השתלטותה באמצעי טירור? האין ממשלת ה. מ. מכּירה את הכוחות שמחוץ לארץ-ישראל ומחוץ לעולם הערבי – הכוחות האויבים לאימפריה הבריטית, לא פחות משהם אויבים לעם היהודי, והעומדים מאחורי המהומות הממושכות בארץ?

“המהומות – מקונן “הספר הלבן” – הסיגו את התקדמותה של הארץ אחורנית במידה רבה, מוטטו את בטחון החיים והרכוש ויצרו בין הערבים והיהודים מרירות המעציבה מאוד בין אזרחים של אותה ארץ”. אולם כמה משונה המסקנה המוּצאת מציוּן עובדות אלו. המסקנה אינה – כפי שאפשר היה להניח – עקירת הטירור ותמיכה בישוב השקט, אוהב-השלום, שומר-החוק והמסוגל לקדם את התפתחותה של הארץ ולבצר את בטחון החיים והרכוש – אלא פרס לפורעים: חנק העליה היהודית.

גזירת הקרקע

לאחר “סידור” העליה בא תורה של הקרקע. הפרק על הקרקע הוא קצר ביותר ומכיל רק שני סעיפים. אבל פרק קצר זה הוא הפרק המורעל ביותר שב“ספר הלבן”. בפרק זה על העליה נתחב סכין בגבו של העם היהודי, אולם יהודי ארץ-ישראל לכל-הפחות – לא בתורת יהודים ובנים לעמם, אלא כאזרחי ארץ-ישראל, כחבשים, יוָנים, ארמנים ובני עמים אחרים היושבים בארץ – אינם נפגעים. ברם, הפרק הקצר על הקרקע גוזל לא רק את זכותו של העם מחוסר-הקרקע היחיד בעולם להתישב ב“ביתו הלאומי” – אלא מוריד את יהודי ארץ-ישראל למעמד של נתינים משוללי זכויות-אזרחים ומדביק עליהם תו של מצורעים, שיש להגן מפניהם על אזרחי הארץ הערבים, ויש לסגרם באזורים מסוּימים או באיזור אחד מסוּים, ואף באזור זה יש להגביל את תנועתם מחוץ לערים.

איך יעָשה הדבר הזה בדיוק – לא נאמר ב“ספר הלבן”, אולם מהשיחות בלונדון ידועה היטב מגמת הממשלה, וב“ספר הלבן” ניתנו לנציב “סמכויות כלליות לאסור ולהסדיר העברת קרקע, וסמכויות אלו תחולנה מיום פרסום גילוי-דעת זה על המדיניות, והנציב העליון יחזיק בהן במשך כל תקופת המעבר”.

בשיחות לונדון הודיעה לנו הממשלה שיש בדעתה לקבוע שלושה סוגי אזורים בארץ לגבי העברת קרקעות: סוג אחד – יהיה סגור לגמרי בפני התישבות יהודית; בסוג השני – העברת קרקעות ליהודים תהיה מוגבלת בהתאם להצעות הועדה המלכותית וּועדת ווּדהאֵד; בסוג שלישי – העברת הקרקעות תהיה חפשית.

עלילת-הנישול נשמעה בפעם הראשונה בועדת שאו אחרי פרעות 1929. היא נבדקה אחר-כך ע"י חוקרים אנגלים – ונתבדתה. כבר אז טענו נציגי הסוכנות בפני הועדה המלכותית, שהיהודים באו לארץ לא לשם הטבת מצב הערבים אלא לבנות כאן את ביתם הלאומי. התישבות היהודים אינה אמצעי למטרה חיצונית – אלא מטרה לעצמה: לפתור את שאלת העם היהודי ולהאחיז אותו מחדש במולדתו העתיקה. אולם אָפיה של העליה וההתישבות היהודית, המהוּת הטבועה במפעל-היצירה היהודי, מביאים לידי כך שהארץ ותושבי הארץ כולם נהנים מתוצאות עליה והתישבות זו. הועדה המלכותית בחנה טענה זו והגיעה למסקנה שההתישבות היהודית היתה לברכה לתושבי הארץ בכללם וסייעה להשבחת רמת-החיים של הערבים.

בסעיף 32 של פרק ה' קובעת הועדה המלכותית מסקנות אלו:

"א) האימפורט הרחב של הון יהודי לתוך הארץ הביא לידי הפראה כללית של החיים הכלכליים בארץ כולה.

ב) התרחבות התעשיה ומשק-ההדר של הערבים שאבה את הונה במידה רבה מהון זה שזרם לארץ;

ג) המופת היהודי עשה רבות להשביח את החקלאות הערבית, וביחוד משק-ההדר;

ד) הודות לפיתוח וליזמה של היהודים רבתה העבודה לערבים בשטחי הערים, ביחוד בנמלים;

ה) השבחת הקרקע ומפעלי יבּוש הביצות שבוצעו ע"י המושבות היהודיות היו לברכה לכל ערבי הסביבה;

ו) מוסדות שהוקמו ע"י קרנות יהודיות בעיקר לשמש את הבית-הלאומי שירתו גם את האוכלוסים הערבים;

ז) הברכה הכללית שהביאה העליה היהודית לטובת הערבים אפשר לראות בעובדה שריבוי הישוב הערבים גדול ביחוד במחוזות העירוניים שהושפעו מההתפתחות היהודית.

גם הטענה הנוספת, המיוסדת על תרומת היהודים לאוצר הממשלה, נראית לנו כעומדת מחוץ לויכוח".

הועדה המלכותית הציעה בכל-זאת הגבלות לעליה ולהתישבות יהודים – במקרה שהצעתה על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות עצמאיות לא תתקבל – מתוך נימוקים פוליטיים.

בשטח העליה אין “הספר הלבן” מעלים את הדבר, שלא נימוקים כלכליים אלא שיקולים פוליטיים הביאו את ממשלת ה. מ. לידי מסקנה שיש לצמצם ואחר-כך להפסיק את העליה היהודית. ויש לשבּח את מחברי הספר שלכל-הפחות בשטח זה לא התחבאו מאחורי אמתלות כלכליות כוזבות, אלא גילו את הקלף: יש להיכּנע לטירור הערבי ולהפסיק את העליה היהודית. ואי-אפשר שלא להתפלא מדוע לא עמד להם אומץ-לבם של בעלי “הספר הלבן” גם בפרק על הקרקע. הצעת גיטו טריטוריאלי בשביל האזרחים היהודים בארץ-ישראל וה“איסורים וההסדרות” בהעברת קרקעות לידי יהודים, מנומקים כאילו בדאגה של ממשלת ה. מ. לריבוי האוכלוסים של הערבים וברצון לשמירת רמת-החיים של עובדי-האדמה הערבים. האומנם נמוכה רמת-החיים של עובדי-האדמה הערבים בארץ-ישראל המערבית מזו שבעבר-הירדן – שבה קיים כבר זה משנים האיסור על העברת קרקעות? הנמוכה רמת-החיים של ערבי ארץ-ישראל מזו שבתימן, עיראק ומצרים – אשר ממשלת ה. מ. שיתפה אותן בקביעת גורלה של ארץ-ישראל? האין בארצות המזרח הקרוב הערבי שטחים רחבי-ידים אשר יספיקו לכל עמי-ערב החיים כיום, ולבניהם אחריהם, בשפע רב וגדול? האין עיראק העצמאית יכולה לקלוט כפלים ופי ארבעה ממספרם של ערבי ארץ-ישראל?

כלום יכולה ממשלת ה. מ. לסתור את הדברים הישרים והאנושיים שקבעה ועדת-המנדטים, כי “יש לזכור שהסבל הקיבוצי של הערבים והיהודים אינו בר-השוָאה, היות ושטחים רחבי-ידים במזרח הקרוב – לפני משכּנו של ישוב רב-מידות ומולדתה של תרבות מזהירה – פתוחים לראשונים, בשעה שהעולם הולך ונסגר יותר ויותר להתישבותם של האחרונים”.

אם ממשלת ה. מ. מטילה את כל המזרח הקרוב, מעיראק ועד תימן, על כף המאזניים הפוליטיים של ארץ-ישראל – הרי מן הדין הוא שתקח בחשבון כל הארצות האלה בבואה לדון על גורלם של הערבים בארץ-ישראל שעדיין לא באו לעולם. בעיראק, כידוע, יש אפשרויות עצומות, כמעט בלתי-מוגבלות, להתישבות נוספת, ואין ספק שיש אינטרס חיוני לעיראק להרבות את ישובה הערבי, למען לא יקרה אותה המקרה אשר קרה את מחוז אלכסנדרתה בסוריה.

אולם אפשרויות ודאגות אלו, כנראה, אינן מעסיקות כלל את מוחה של בעלת-בריתה הבריטית של עיראק. הארצות הערביות השכנות קיימות כנראה רק כשיש צורך להוסיף משקל פוליטי ללחץ של הכנופיות הטירוריסטיות. המפקדה של הטירור הערבי ומחברי “הספר הלבן” נהנים מהטוב שבשני העולמות: לגבי לחץ נגד היהודים – קיים עולם ערבי מאוחד, לגבי חישובי אפשרויות ההתישבות – ארץ-ישראל סגורה על מסגר ומבודדת.

* * *

העם היהודי רואה את ארץ-ישראל כיחידה נפרדת ואינו מודה – ההיסטוריה האנושית אף היא אינה מודה – שארץ-סגולה זו היא רק סרח-עודף של ארצות-ערב. והתביעה היהודית מתבססת על האפשרויות בתוך תחומיה של ארץ-ישראל – תחומי ארץ-ישראל ההיסטורית, שנתכוונה אליה הצהרת-בלפור, לפי עדותה המובהקת של הועדה המלכותית (ראה דו"ח של הועדה המלכותית, פרק ב' סעיף 42, סימן 3 עמוד 38). אולם אפילו בתחומי ארץ-ישראל המערבית הנתונה תחת מנדט בריטי יש שטחים פנויים המסוגלים להכיל ישוב חקלאי גדול פי-כמה מזה שיש בה עכשיו. ואין צורך להישען על עדוּת מומחים יהודים – אם-כי הם שנתמחו בחקירת כושר קליטתה של הארץ והראו את כוחם בהפראת שממותיה. אולם היהודים הם צד מעונין – ופריבילגיה זו להיות גם צד מעונין גם עֵד ושופט וגם מבַצע נתונה רק לממשלת ה. מ. ולפקידות הבריטית בארץ. אולם הממשלה אינה יכולה להתעלם מעדותה של המשלחת הערבית בארצישראלית בועידת-לונדון על מצב הקרקעות בארץ. משלחת זו לא באה ללונדון לעשות “תעמולה ציונית” או לתבוע עלבון סעיפי המנדט המחייבים התישבות צפופה של יהודים על הקרקע. משלחת זו טענה בפני הממשלה – וטענתם זו נתפרסמה על ידה ב“טיימס” מיום 11.2.39, שהשטח החקלאי הראוי לעיבוד בארץ-ישראל הוא רק 1.750.000 אקרים או 7.000.000 דונם. שטחה של ארץ-ישראל המערבית הוא כידוע 26.000.000 דונים, יוצא איפוא מדברי המשלחת הערבית ש-19.000.000 דונם אינם מיושבים ואינם מעובדים על-ידי הערבים – ואף אינם מסוגלים להיות מעובדים ומיושבים על-ידם. הערבים נאמנים ודאי להעיד על עצמם, וכשהם אומרים שהם לא יוכלו לעשות כלום בקרקע של שלושת רבעי ארץ-ישראל – אין לחלוק על דבריהם. אולם היהודים הוכיחו – והממשלה יודעת זאת – שאדמה בלתי-ראויה לעיבוד על-ידי ערבים נהפכת לאדמה פוריה ופורחת בידי יהודים. מהו איפוא היסוד לאסור על היהודים רכישת קרקע, כשיש בארץ – בכל איזור ואיזור, בכל חבל וחבל, בכל מחוז ומחוז, בהר ובעמק, על חוף הים ובשפלה, בבקעת הירדן ובערבה, בנגב ובפלשת, בהרי הגליל ובהרי ירושלים – מיליוני דונם שוממים ופנויים, שהערבים מודים בהם, כי אין הם באים כלל בחשבון בשביל עובדי-האדמה הערבים?

מה יתן ומה יוסיף לרמת-החיים של עובדי-האדמה הערבים אם שממת הארץ תעמוד בעינה, ואדמה שלא תסכון לחקלאי הערבי תיאסר גם על המתישב היהודי?

שאלות אלו הוצגו לממשלה ע"י נציגי היהודים בועידת לונדון – ונשארו בלי תשובה. “הספר הלבן” אף הוא לא יכול לענות עליהן.

לא הדאגה הכלכלית לערבים, אלא ההתנגדות הפוליטית ליהודים מונחת ביסוד המדיניות החדשה, גם בשטח העליה וגם בשטח הקרקע.

“הספר הלבן” מסתמך כאילו על הדינים-וחשבונות של כמה ועדות של מומחים. אנו יודעים ועדות פוליטיות שביקרו בארץ – וביניהן ועדת-פּיל וּועדת-החלוקה – ולא ידועה לנו אף ועדה אחת של מומחים להתישבות הארצישראלית שנשלחה הנה על ידי ממשלת ה. מ. המשלחת היהודית בועידת-לונדון דרשה מהממשלה למסור לרשות הסוכנות את החומר המדעי, הסטטיסטי, העניני שעליהם מתבסס הדין-וחשבון של “ועדות-המומחים”. אם מסקנות הממשלה מתבססות אך ורק על חומר אובייקטיבי של מומחים, אין היא צריכה להתירא מלגלות את החומר לחבר-מומחים איזה שהוא, שיבדוק את הנתונים ויעביר אותם תחת שבט הבקורת. אף הממשלה האנגלית או הפקידות הארצישראלית אינה יכולה להכחיש שהיהודים בארץ גילו במקצת את כוחם בחקירת הארץ, בגילוי מקורות כלכלתה ובדיקת אפשרויות התישבותה – לא רק להלכה אלא גם למעשה, בכל אופן במידה לא פחותה מזו של האדמיניסטרציה הבריטית בארץ. הן אפילו מחברי “הספר הלבן” נאלצו להודות, ש“גידולו של הבית-הלאומי והישגיו בשטחים רבים הם מאמץ קונסטרוקטיבי מופלא הראוי להערצת העולם”. היהודים גילו כוחם במציאת מקורות מים בשטחים שנחשבו לצחיחים וחרבים, בהפראת הרים שנחשבו לקרחים ועֲקָרים, ביישוב חולות שנחשבו למחוסרי תקוות ובייבוש ביצות שנחשבו להרות-קדחת. והמומחים היהודים העוסקים זה עשרות שנים בפעולה התישבותית בארץ היו מסוגלים אולי לשפוך אור על הנתונים הלקויים והמקריים שצברו חברי ועדות ששהו בארץ שבועות או חדשים אחדים. מדוע נמנעה הממשלה מהעמדת החומר והנתונים, שעליהם התבססו “ועדות-המומחים” שלה, לדרשות המומחים היהודים לשם בחינה ובקורת?

גם שאלות אלו הוצגו לממשלה בועידה הלונדונית – ולא ניתנה להן תשובה. ולשוא התפאר “הספר הלבן” בפתיחתו, שבלונדון התקיים “ויכוח מלא, חפשי וגלוי-לב”.

כב“ספר הלבן” כן גם בלונדון – קדמה העמדה הפוליטית של הממשלה לבירור ולנימוקים העניניים.

מתכחשים ליהודים ונמנעים מהתחייב לערבים

שני הפרקים על העליה והקרקע הם גזר-דין של מוות על גידולו של הבית-הלאומי. זהו בעצם כל תכנו הברור והמסוים של “הספר הלבן”. אם גזר-דין זה הוא מה שנדרש על-ידי הטרוריסטים הערבים ותומכיהם, הרי השיגו כמעט את כל מבוקשם. אבל יותר מזה לא קיבלו. אם הטירוריסטים הערבים קיווּ ל“עצמאות” ערבית בארץ-ישראל – הרי “ספר לבן” זה איכזב את תקוָתם. אמנם הפרק על החוקה גדוש ומלא הבטחות והכרזות על שלטון עצמי ועצמאות – אבל אין אלו אלא מלים נבובות בלי כל תוכן ברור ומחייב. תפילת המופתי עשתה מחצה: ממשלת-המנדט נכנעה וגזלה מהיהודים את המגיע להם לפי המנדט והצהרת-בלפור, אבל נמנעה בהחלט מהתחייב ברורות על עצמאות; היא נזהרה אפילו מהתחייב על שיתוף הערבים בשלטון; היא רק הבטיחה משרות לערבים יחידים אשר ימצאו חן וחסד בעיניה; אולם נושאי-משרות אלה לא יבָּחרוּ על-ידי העם הערבי ולא יהיו כפופים לו. המשטר בארץ יהיה משטר אנגלי המחלק משרות. לא שלטון עצמי ולא שלטון ממשי – אלא תואר, משכורת וכיבודים למלחכי-פינכה ערבים, שיקָראו בשם “מנהלי מחלקות” – כשהעבודה במחלקה תיעשה על-ידי “היועץ” הבריטי לפי הוראות הנציב העליון. מה שיקרה בעוד חמש שנים ובעוד עשר שנים או בעוד חמש-עשרה שנה – על זאת תחליט ממשלת ה. מ. לפי ראות עיניה לאור הנסיבות באותו זמן. הפיצוי הממשי היחיד, שקיבלו הטרוריסטים הערבים ב“ספר הלבן” – זוהי חניקת הבית-הלאומי בעודו באבּו, הריסת תקווֹת ישראל. ואילו היו מחברי “הספר הלבן” מעונינים בבהירוּת מדינית ובהבהרת האמת היו יכולים לצמצם את כל “השקפותיהם והצעותיהם” בשנים-שלושה פסוקים: לאחר שיעלו עוד אילו עשרת אלפים יהודים לארץ במשך עשר שנים – תיסגר העליה היהודית, וליהודי ארץ-ישראל יקָבע תחום-מושב לפי ראות עיני הנציב העליון, והצהרת-בלפור בטלה ומבוטלת.

יתר מזה לא נאמר בעצם בכל התעודה הארוכה הזאת, התופסת באנגלית כשלושה-עשר עמודים צפופים ובעברית – כאחד-עשר. אבל בעלי “הספר הלבן” לא יכלו לומר זאת ורק זאת. ממשלה אנגלית אינה ממשלת גרמנית. בטמן-הולברג³ הכריז בשעתו בפשטות, שחוזה ואמנה אינם אלא פיסת-נייר. ממשלה אנגלית לא תאמר זאת אף פעם. היא לא יכלה לומר זאת – כי העם האנגלי לא יקבל אמירה זו, והאימפריה הבריטית לא תכּון אם שליטיה יגלו ציניוּת ברוטלית כזו. ומחברי “הספר הלבן” ידעו את נפש עמם. הם היו מוכרחים לעטוף את הפרת המנדט וההתכחשות לזכויות העם היהודי באצטלה של “פירושים נאמנים” והתחסדות מיתּממת.

את התפקיד הזה ממלא גם הסעיף האחרון ב“ספר הלבן”: “בנסחה את ההצעות האלה התאמצה ממשלת ה. מ. בלב שלם לפעול בקפדנות בהתאם להתחייבויותיה הן כלפי היהודים והן כלפי הערבים - - - מטרתה היא לנהוג בצדק עם שני העמים בארץ…”

בהצהרת-בלפור הכריזה אנגליה על אהדתה לשאיפות הציוניות היהודיות – “הספר הלבן” מכריז עליהן מלחמה.

המנדט נמסר לאנגליה כדי לסייע להקמת הבית-הלאומי לעם היהודי – “הספר הלבן” רוצה להחניקו.

משלת-המנדט נתחייבה להקל על עליה יהודית – “הספר הלבן” מציע להפסיקה.

המנדט הטיל על הממשלה לאמץ התישבות יהודית על הקרקע – “הספר הלבן” אוסר אותה.

המנדט הכיר בקשר ההיסטורי שבין העם היהודי בעולם כולו עם הארץ – “הספר הלבן” מנתקו.

הפרת-אמונים זו אינה עדיין המדיניוּת המאושרת של העם האנגלי. “הספר הלבן” אינו לפי-שעה אלא הצעת הממשלה. העם האנגלי עוד לא אמר את דברו. אנו חיים אמנם בתקופה שמשקלם של הערכים המוסריים ירד בבורסה הפוליטית. אולם טעות היא לחשוב שנדם לגמרי המצפון האנושי בכלל והאנגלי בפרט.

עצם ההתחסדות של “הספר הלבן” מוכיחה שיש צורך “להצדיק” ולהסביר את הפרת-האמונים בנימוקים מוסריים ומשפטיים בפני דעת-הקהל האנגלית והעולמית. אולם המצפון עכשיו אינו תעורר בנקל – והדבר תלוי בעם היהודי, ובראשו הישוב הארצישראלי, אם ידע לעמוד בפני המעל במלוא כוחו, לא בדברים אלא במעשים שיהלמו את שאיפתו ומפעלו, מצוקתו וכבודו.

ירושלים, 18 במאי 1939.

¹

אדוני,

א. יש לי הכבוד להסתמך על דבריך הבוקר באזני הנציגים היהודים. הואיל ולא ניתנה לנו אפשרות להשיב, אני נוטל לעצמי רשות להעיר הערות אלו בכתב.

ב. אנו מצטערים מעומק הלב ומגנים ללא הסתייגות את היריה בשוטר הבריטי שגרמה למותו.

ג. אולם עם כל הכבוד הראוי אני מוכרח להתנגד להודעתך הבוקר, כי הדם אשר ישָפך, יחוּל על ראש היהודים. במשך ששים השנים האחרונות הוכיח הישוב היהודי הוכחה ניצחת, כי דרכיו לביצוע שאיפותיו הלאומיות הן דרכי מאמץ קונסטרוקטיבי ודאגה לשלום הארץ כולה. העם היהודי הוצג עתה בפני מדיניות חדשה של ממשלת ה. מ. המהוה הפרת-אמונים וכניעה לטירור הערבי.

ד. נשיא הסוכנות היהודית אמר בטלגרמה לראש-המניסטרים מ-18 באפריל 1939:

“ההצעה לחיסול המנדט ולהקמת מדינה ארצישראלית עצמאית עם העמדת הישוב היהודי על שליש האוכלוסיה וצמצום שטח ההתישבות היהודית באיזור קטן של הארץ, היא בעינינו הרס התקווֹת היהודיות והסגרת הישוב היהודי בארץ-ישראל לשלטון הכנופיה הערבית האחראית לגל הטירור… היהודים יחרפו נפשם ולא יכּנעו למשטר כזה… מדיניות זו, מובטחני בכך, תסכּל את מטרת ממשלת ה. מ. להשכין שלום בארץ, והיא אולי תכריח את הממשלה לשתמש בכוח הזרוע נגד יהודים. הייתי רואה זאת כטרגדיה שאין למעלה הימנה…”

צר לנו שלא הושם לב לקריאה רצינית זו.

ה. ההפגנה היהודית מיום אתמול ציינה את ראשית התנגדות היהודים למדיניות הרת-הפורענות המוּצעת עה על-ידי הממשלה. הטלת פחד על היהודים לא תביא אותם לידי כניעה אף אם דמם ישָפך. לדידנו האחריות לכל אשר עלול לקרות בארץ תוך כדי ביצוע המדיניות החדשה תחול על הממשלה.

והנני מתכבד להיות, אדוני, עבדך הנאמן

ד. בן-גוריון

יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית

בכינוס הסתדרויות-הנוער, ירושלים, 24 במאי 1939

• - - אתמול אישר הפרלמנט הבריטי את “הספר הלבן”, ואנו נכנסים עכשו למשטר חדש, גם חיצוני וגם פנימי. הגענו לפרק ביחסינו עם הממשלה האחראית בתקופה זו לגורל הארץ. אנו חייבים גם לערוך אחרת את יחסינו הפנימיים, כי אנו עומדים בראשית תקופה חדשה בגורל הציונות.

שתי תקופות עברו עלינו עד עכשו בתולדות המפעל הציוני: תקופה ראשונה היתה תקופת חיבת-ציון, כשעבודתנו בארץ נעשתה ללא כל בסיס משפטי. זה היה הפרק שהתחיל בימי ביל"ו, בשנות שמונים של המאה התשע-עשרה, ונסתיים בסוף המלחמה העולמית.

התקופה השניה היתה תקופת הציונוּת המדינית מאחורי הצהרת-בלפור ועד “הספר הלבן” כשעבודתנו בארץ נשענה על זכויות בין-לאומיות ועל עזרה מובטחת של ממשלה אדירה, ממשלת-המנדט האנגלית. פרק זה נסתיים באישור “הספר הלבן”, המתכחש לזכויותינו הבין-לאומיות ומפיר את הבטחת אנגליה לעם היהודי.

אמנם, האישור בפרלמנט האנגלי ניתן אתמול ברוב לא-גדול, אף כי לממשלה יש רוב עצום בפרלמנט; וחברינו בלונדון שהיו נוכחים בשעת הויכוח בשני הימים בפרלמנט יש להם רושם – והרושם נתאַמת על-ידי המאמרים, שהופיעו הבוקר ב“טיימס” ובעתונים אנגלים אחרים – שהממשלה נחלה מפלה מוסרית, אם-כי הרוב אישר את מדיניותה. הרוב הקטן שתמך בה, חולשת טענותיו והצביעוּת שבלטה מתוכן, ההתנגדות הנמרצה של ראשי המפלגות – גם של מפלגות האופוזיציה, וגם מצד חלקים במפלגה השלטת, – שהוקיעוּ את הפרת-האמונים של “הספר הלבן”, – כל אלה מקטינים מבחינה מוסרית את ערך האישור שניתן אתמול לתעודת-המעל.

אבל העובדה המרה בעינה עומדת: הצעת הממשלה נתאשרה, והדבר שנפל בעולמנו אינו קל. להיפך, הוא חמוּר מאד, מאין כמוהו. ממשלת העם הגדול, שניסה לפני כעשרים שנה לתקן את המעוּות ההיסטורי שנעשה לעם היהודי והושיט לנו עזרתו; ממשלת העם הזה בגדה בנו, ובתולדות הציונות מתחיל פרק חדש – הציונות הלוחמת.

הזכויות הבין-לאומיות, שעליהן נשענה עבודתנו במשך עשרים השנים האחרונות, קוּפחו על-ידי ממשלת-המנדט שהתחייבה לקיים אותן, והמשך פעולתנו הציונית יתכן אך ורק תוך מלחמה

---

והשאלה הראשונה המתעוררת היא: במי נילחם ועל מה נילחם?

יש לציין קודם-כל: במי לא נילחם.

לא נילחם באנגליה. אתמול נתאשר “הספר הלבן”, אבל הוא לא נתאשר על-ידי כל העם האנגלי. טובי העם האנגלי – מפלגת-העבודה, מפלגת-הליברלים, מנהיגים של השמרנים, ראשי הכנסיה האנגליקנית – התנגדו ל“ספר הלבן” וראו בו הפרת אמונים. אין זו רק דעת כמה מנהיגים ונואמים. כך היא דעתו של חלק גדול מהעם האנגלי, וחלק שאין לבטלו ולזלזל בו.

עובדה זו אומרת לנו דבר-מה. היא אומרת, שיש לנו ידידים ותומכים בעם האנגלי, ועלינו לשמור על ידידות זו. עלינו לכלכל את מעשינו באופן כזה, שלא נפסיד את ידידינו, ולא עוד אלא שנגדיל את מספרם. העובדה של מציאות ידידים נאמנים מוכיחה, שאפשר לרכוש ידידים נוספים. ואַל נתיאש מהעם האנגלי – ואַל נעשה בו מלחמה. אין לנו, איפוא, מלחמה בבריטניה הגדולה, אין לנו מלחמה באימפּריה הבריטית. להיפך, אנו מעונינים בכוחה ובהשפעתה. במצב הבין-לאומי הקיים יתכן שבקרוב נעמוד בפני מערכה עולמית מרה, שאולי תכריע את גורל האנושות,ואם מערכה זו תתחולל, נעמוד כולנו – יחד עם הרבה עמים אחרים – במערכה אחת לצדה של אנגליה נגד היטלר.

המלחמה שאנו נתבעים לה אחרי הופעת “הספר הלבן”, היא מלחמה במדיניותה של הממשלה האנגלית. מלחמה זו נעשה ללא פשרה וללא רתיעה, כי בנפשנו היא.

---

ועל מה נילחם? שוב יש לומר תחילה, על מה לא נילחם.

העם היהודי אינו חי חיים עצמיים זה מאות בשנים. עם שאינו מעורה בסביבת מולדתו, שאינו יוצר את חייו וקובע את גורלו מתוך רצונו החפשי אלא נתון בסביבה זרה, משועבד לרצון זר ומוכרח להסתגל לחיי-נכר, – עם זה מאבּד גם כשרונו לחשוב מחשבת עצמו ומתרגל להגות במושגים שאוּלים ובצנורות זרים; וכשם שהוא מחַקה את לשון העם הזר, שמותיו ומנהגיו – כך הוא מחקה גם את סיסמאותיהם, הלכי-רוחם ותגובותיהם של של אחרים. מהתבוללות רוחנית ומחשבתית זו לא נשתחררה עוד לגמרי אפילו התנועה הציונית. וכשהועמדנו עכשיו לפני הכרח של מלחמה, יש חשש שניתָּפס לסיסמאות ודרכי-מלחמה שאוּלות ממקור זר, שאינן הולמות את מצבנו וצרכינו.

מלחמת כל עם אחר היא מלחמה על עצמאות, – אנחנו איננו נלחמים על עצמאותנו. מטרת מלחמתנו אינה עצמאות בשביל יהודי ארץ-ישראל. – לא יהודי ארץ-ישראל נפגעו ב“ספר הלבן”, לא עתידם נגזר.

הבגידה שבגדה בנו ממשלת-המנדט היא בגידה בעם היהודי, בעם היהודי שאינו עדיין בארץ ואין לו תוחלת ועתיד אלא בשובו לארץ. מלחמתנו היא על זכותם של היהודים שאינם בארץ. זכותם של יהודים אלה קופחה ב“ספר הלבן”, ועתידם נגזר. עלינו ללחום את מלחמתם עכשיו, ולא מלחמה על עצמאותם של 450,000 היהודים היושבים בארץ. זהו הדבר היסודי המַפלה את מלחמתנו-אנו ממלחמות כל עם, המעורה בארצו. אצל עם כזה העיקר הוא לפרוק עול זרים, ולשם כך הוא נוקט אמצעים ודרכי-מלחמה, המסוגלים להביא לידי פריקת העול הזר. מטרת מלחמתנו היא לא זו – אלא פתיחת שערי הארץ להמוני ישראל, לקיבוץ גלויות, להתישבות יהודית, להגשמת הציונות. מלחמה זו מחייבת דרכים מיוחדות ואמצעים מתאימים.

הוטל עלינו עכשיו לא רק להיחלץ לציונות. להמשיך בנין הארץ, לגאולת קרקע הניתן לגאולה – אלא להרוס את המחיצות המחניקות, שהקימה ממשלת-המנדט ב“ספר הלבן” לעליה ולהתישבות יהודית.

ויש לציין רק קוים כלליים: א. עליה; ב. התישבות; ג. הגנה; ד. הכשלת המשטר החדש; ה. תגבורת עצמאותנו; ו. משטר של משמעת לאומית. אנחנו נכנסים לתקופת-חרום, וכל הישוב יעמוד במערכה קשה. אין מנהלים מערכה קשה מתוך אנרכיה ציבורית. לא נהפוך את הישוב לקסרקטין. לא נפגע ביסודות האנושיים והמוסריים של ציבור תרבותי. לא נקים משמעת על יסוד של חוסר חירות, חוסר בקורת, חוסר ויכוח ובירור חפשי. אולם מתוך הכרת הסכנה הצפויה לנו, מתוך רצון דרוך להתגבר במאמצים משותפים על ההתנקשות האורבת – נלַכּד את הכוחות, נעקור מתוך רצון משותף את ההפקרות הציבורית, ונשליט בחיינו את המשמעת הלאומית. נבַצר את כוחם ותקפם של כל תאי הארגון שלנו, נגביר את העזרה ההדדית, נחזק את כל הארגונים הכלליים, הרוחניים, המדיניים של יהודי ארץ-ישראל, את היחידות הטריטוריאליות – ועדי המושבות, ועדי הקהילות, העיריות, מוסדות הכנסת והנהלת התנועה הציונית והסוכנות היהודית. הנוער היהודי לכל זרמיו וכיווּניו, לכל עדותיו ומוצאיו, ישמש חוט-השדרה לליכוד הישוב ולמשמעת העם; ז. קומה זקופה. אין לנו ריב עם העם הערבי או עם העם האנגלי. לא אבדה אמונתנו, שעוד תתחדש הברית בידנינו לבין האנגלים. לא נעשה דבר אשר יכביד על חידוש הברית. נוסיף לחתור, כמו עכשיו, לקראת הבנה ופעולת-גומלין עם העם הערבי. אבל לא נרכין ראש, ונחנך את כולם לכבד אותנו. נפעל בעוז ובאומץ, בחשבון ובתבונה.

---

אין זו תכנית מפורטת. אי-אפשר לראות מראש את כל הנסיבות והתנאים. הסבך בעולם הגדול והסבך בעולמנו הקטן מורכב ביותר, ואין יודע מה ילד יום. ואין להתקשר לדוֹגמות קפואות ולסיסמאות חנוטות. עם השתנות הנסיבות ישתנו דרכי פעולתנו ומלחמתנו. מה שטוב ומועיל בתנאים מסוימים, רע ומזיק בתנאים אחרים. ומשום כך אין להתוות מראש אלא קוים כלליים של המערכה. אין אנו פועלים בחלל ריק, ואנו עתידים להתנגש ברצונות ובגורמים זרים, שאין לנו עליהם שליטה. אבל אנו מושבעים ועומדים על חתירה בלתי-פוסקת לקראת מטרה ברורה וקבועה, שאינה ניתנת לשינוי כלשהו. מלחמתנו תיעשה ללא-חת, למען הגות ממסילתנו את כל המכשולים המפריעים. המלחמה אינה מטרה אלא אמצעי בלבד, אבל בתנאים שנוצרו אין לנו דרך אחרת אלא מלחמה. ותוצאות המלחמה תלויות יותר מכל בעוצם הרצון לנצח.

---

הגיעו ימים קשים – הם יכולים להיות גם ימים גדולים “הספר הלבן” הוא גמר-תקופה – בנו תלוי הדבר, שנפתח עכשיו תקופה חדשה, שתעלה על הקודמות לה. ממשלת-המנדט הפרה אמונים – נישען מעכשיו על עצמנו.

המערכה העומדת לפנינו אינה רק מערכת הישוב, אלא גם מערכת כל העם. היהדות בגולה מדוכאת עד היסוד. קיבוצים יהודים גדולים נחרבים והולכים בתפוצות ואין בכוחם אפילו לצעוק חמס. וגם בארצות, שבהן כאילו עדיין הונח לנו, תלויה חרב השנאה על ראשנו, והגולה קצרה ידה מהושיע לעצמה.

עכשיו הונף הגרזן על התוחלת האחת של העם – תוחלת הגאולה במולדת. אבל לא כגולה המולדת. כאן אנו עומדים לא מחוסרי-ישע וקצרי-יד. זוהי הפינה האחת בעולם, שבה יעמוד היהודי וילָחם. ילָחם וגם יוכל. ילָחם על ארצו וגם על כבוד עמו. מלחמתנו זו תמחה את העלבון של חולשתנו בגולה.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

בכינוס הסתדרויות-הנוער, ירושלים, 11 ביוני 1939

– – – יש לקבוע שתי הנחות:

א) מרכז המלחמה ב“ספר הלבן” הוא בארץ;

ב) המנוף למלחמה זו הוא הנוער היהודי בארץ.

בהנחה הראשונה אין זו הכוונה לומר, שרק בארץ-ישראל יש להילחם נגד ה“ספר הלבן”. אך זה עכשיו היתה מערכה חשובה מאוד בלונדון: הויכוח בפרלמנט האנגלי. מאחרי המערכה הזאת עמדה נציגותו של העם היהודי, שהשקיעה לא-מעט כוחות בהכנת הויכוח הזה.

מערכה זו אינה השלב הפוליטי האחרון. השבוע – שלב שני של המערכה הפוליטית; בז’ניבה, בועדת-המנדטים. אין לראות מראש את התוצאות. אף שם מופיעה נציגות של העם היהודי. וגם זה לא יהיה השלב האחרון. בסוף הקיץ אולי יבוא שלב שלישי – מועצת חבר-הלאומים, אשר לה תוגשנה מסקנות ועדת-המנדטים. ואם גם יודעים אנו, שחבר-הלאומים כיום ערכו לא רב ביותר, אין לזלזל גם בשלב זה. ויתכן עוד שלב רביעי. יתכן, שבגלל עמדתה של ועדת-המנדטים ישוב הענין – אף כי אין דבר זה ודאי – לפרלמנט האנגלי. בויכוח האחרון נקטה הממשלה עמדה, ש“הספר הלבן” אינו סותר את המנדט. ויתכן, שרבים הצביעו בעד הממשלה על יסוד ההנחה, שאין סתירה בין “הספר הלבן” לבין התחייבויותיה הבין-לאומיות של אנגליה. ואין זה מן הנמנע, אם-כי אין זה ודאי, שאם ועדת-המנדטים תפסוק, כי “הספר הלבן” סותר את ההתחייבויות הבין-לאומיות של אנגליה, יהיה יסוד חשוב להעלות שוב את השאלה על במת הפרלמנט האנגלי.

ואף-על-פי-כן – מרכז המלחמה ב“ספר הלבן” הוא בארץ. – – – ולא על במת הפרלמנט, אף לא בז’ניבה, ולא בשום אינסטנציה פוליטית אחרת בעולם תוכרע הכף, אלא כאן. “הספר הלבן” עומד להתגשם בארץ, וצריך להכשיל אותו בארץ.

---

גם את ההנחה השניה, שהמנוף הפוליטי למלחמה הוא הנוער, אין להבין כך שרק הנוער היהודי בארץ יעמוד במערכה זו. אם הוא יעמוד לבדו, אין סיכויים רבים לנצחונו. לא רק הנוער אלא הישוב כולו, ולא רק הישוב בלבד אלא העם היהודי כולו נתבָּע למערכה זו. אולם העם היהודי כבול ומשותק כאשר לא היה כן זה שנים רבות. הוא במצב של חבוש שאינו יכול להתיר עצמו מבית-האסורים. יש מעט ארצות – אם בכלל יש כאלו – שבהן היהודים חפשים לעשות מה שהם רוצים. יש ארצות, שבהן אין היהודים חפשים אפילו לומר מה שהם חושבים. עלינו לראות ולדעת את המצב האיום, שבו נתונה היהדות; מרכזי-היהדות הגדולים באמריקה ובפולין לא התיצבו במערכה כראוי, כפי שמחייבת הסכנה הצפויה לעתיד העם היהודי. אבל על אף התנאים הכובלים את ידי העם היהודי, גנוזים הרבה כוחות והרבה אפשרויות גם בגולה הכפותה, והם עתידים להתגלות אם החלוץ של המחנה יַראה את הדרך. והחלוץ הוא הישוב.

אבל גם ידי הישוב כבולות במידה רבה, לא בכוח חיצוני אלא בחולשה פנימית. לא-מעטים הניגודים הפנימיים בישוב, ניגודים אמיתיים וניגודים מדומים, ניגודים אידיאולוגיים וניגודים כלכליים. ניגודים שיש בהם ממש כלשהו, וניגודים שהם מנופחים בזדון מתוך צמצום וחוסר בגרות פוליטית ואזרחית. בקראכם יום-יום את העתונות אתם רואים ודאי תביעות של שידוד המערכות, שבמקום הריב החמוּר שיש לנו, לישוב הקטן הזה, עם המעצמה האדירה בעולם, יתלקח בישוב ריב פנימי, ריב הגבאות, ריב על שלטון מדומה ¹.

---

יש בישוב גם התרוצצות בין הדאגה לפרט ובין הדאגה לעם, בין הרצון לשמירת הקיים ובין הרצון להגן על עתיד הציונות. יש משקים, יש מוסדות, יש ישובים, והם חרדים לקיומם. טבעי הדבר, שכל אשר הוקם תוך מאמצים גדולים במשך שנים-שלושה דורות לא בתנאים קלים ולא בלי מסירות ואהבה ולא בלי קרבנות, יקר וחביב על בעליו, ויש חרדה שמא בתוך המלחמה הזאת יבולע לקנינים האלה. ואין זו רק אנוכיות גסה. אולם יש חשש רציני מאוד ומר מאוד, שמתוך הדאגה, שאין לזלזל בה ואין לגנות אותה, לשמירת הקיים – הקיים של היחיד והקיים של הציבור, של הישוב כולו – תוזנח הדאגה הגדולה האחת, המצדיקה את כל קיומנו בארץ: הדאגה לעתידו של העם היהודי, לעתידה של הארץ. לא היש אלא האין הוא העיקר. בשעה זו, כשהוכרזה מלחמה על זכות העם היהודי ועל עתידו במולדתו, אין שום יש בארץ, לא משקי ולא אנושי, שקוּל כנגד ההכרח להגן בכל האמצעים, בכל הכוח שיש בידינו, על מה שחסר עדיין לעם היהודי בארץ זו.

ויש חטיבה אחת בישוב והיא – הנוער, שאינו מטופל יותר מדי בדאגה ליש. ועל חטיבה זו להתרומם ולהעמיד במרכז חייה לא את עניניה האישיים, לא את מעמדה, לא את עתידה, אלא את הדאגה הגדולה האחת, דאגת האומה והמולדת. על הנוער להתרומם לא רק על עניניו האישיים אלא גם על אותם הדברים בחייו הרוחניים, הציבוריים והאידיאולגיים שאינם עיקר, או שאינם עיקר בשעה זו, ולהקדיש את כל רצונו וכוחו ויכלתו וגם, אם יהיה צורך – ויהיה צורך – את חייו, בשביל הדבר המרכזי הגדול. במסירות זו של הנוער תלוי גם כושר הפעולה וכושר המלחמה של הישוב ושל העם, משום כך – הנוער הוא המנוף.

---

לציבור היה צורך רב עם פרסום “הספר הלבן” באיזה מעשה גדול, שיפיל בבת-אחת את “הספר הלבן”. אבל אין להפיל את חומת “הספר הלבן” בתקיעת שופר. “הספר הלבן” מחייב מלחמה עקשנית, מרה וממושכת.

אחד הפיקחים בתוכנו אמר, שעלינו לנהוג בקביעת הקו על-פי חוק-המינימום שבחקלאות; רק אותם המעשים, שכל הישוב יעמוד מאחריהם – עלינו לעשות. זהו רעיון מוטעה ומסוכן. בפוליטיקה שולטים חוקים אחרים מאשר בחקלאות; כאן יש לנהוג לפי חוק-המכסימום ולא לפי חוק-המינימום; לא לפי האלמנטים המפגרים והנחשלים יש לקבוע את קו-הפעולה, אלא לפי האלמנטים החלוציים והנועזים, ואלה יגררו אחריהם את השאר.

אין לראות את הסכנה של ה“ספר הלבן” בתכניות שלו לאחר עשר שנים. בעוד עשר שנים לא יהיה זכר לתכנית זו. יתכן, שתהיה מלחמה ופני העולם ישונו תכלית שינוי. גם פני הארץ ישונו. אם לא תהיה מלחמה, לא תאריך ממשלה זו חמש שנים, והמדיניות האנגלית עוד תשתנה ותתחלף עשרת מונים. הסכנה הגדולה של ה“ספר הלבן” אינה במדיניות הקונסטיטוציונית שלו לאחר עשר שנים, אלא במשטר ההולך ונוצר עכשו.

אין להעלות על הדעת, שהישוב יסתפק רק בהתגוננות כלכלית, אם-כי התגוננות כלכלית היא חשובה וחיונית.

אנחנו היינו תמיד דרוכים לפעולה קונסטרוקטיבית, בזה, היה כוחנו, בזה עשינו את כל החיל, ולרגל החיל הזה נוכל לעמוד עכשיו בשער, אולם נשתנו הנסיבות. אם-כי נצטרך גם להבא, וביתר-שאת, להמשיך את פעולתנו הקונסטרוקטיבית, נצטרך גם להגיב תגובה מלחמתית. ואין סתירה בין תגובה מלחמתית לבין מאמצים קונסטרוקטיבית. אין עם יכול לנהל מלחמה אם חלק גדול של העם אינו יוצר ובונה בשעה שהחלק השני של העם עומד בחפירות. – – –

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

ביום פרסום “הספר הלבן” הוקיעה הנהלת הסוכנות בגילוי-דעתה את התכחשות “הספר הלבן” להתחייבויות הבין-לאומיות של אנגליה כלפי העם היהודי, סימנה את הסכנות הצפויות לעם היהודי ולשלום הארץ מהמדיניות החדשה והתוותה בראש-פרקים קצרים את קו-הפעולה של הישוב והעם היהודי במלחמתם נגד המדיניות החדשה.

קו-פעולה זה הוצע ע“י ההנהלה – בצורה יותר מוחשת ומפורטת – לועה”פ הציוני, ואושר על ידו.

על פי קו זה יש לפעול בלי לנטות ימינה או שמאלה.

ההנהלה בטוחה שמדיניות “הספר הלבן” אינה ניתנת להגשמה – אם הישוב והעם היהודי יתנגדו לה בהתמדה, בעוז ובתבונה.

המשלחת היהודית בלונדון, מהלורדים היהודים ועד שליחי “אגודת ישראל”, הודיעה כבר בועידת-לונדון, כי העם היהודי דוחה את המדיניות החדשה ולא יקח חלק בהגשמתה. אולם התנגדות העם היהודי והישוב ל“ספר הלבן” לא תצטמצם ב“שב-ואַל-תעשה” בלבד.

ביום פרסום “הספר הלבן” הכריזה ההנהלה בגילוי-הדעת שלה: “חלוצי ישראל שגילו במשך שלושה דורות כוחם בבנין ארצם הנשמה – יגַלו מעכשו כוחם גם בהגנה על העליה, המולדת והקוממיות היהודית”.

זוהי תכנית פעולתנו כולה – על רגל אחת, ואידך – פירוש.

מלחמתנו ב“ספר הלבן” לא תהיה קלה ופשוטה. אין זו מלחמה ליום או לחודש. אין זו מלחמת מלים. בהכרזות ובהפגנות לא נהדוף שום סכנה. בלי מאמצים ממושכים ומתוכנים, בלי פעולה נבונה ונועזה, בלי קרבנות יקרים לא נסכּל את המזימה. אל נזלזל בקשיים – ואַל נירתע מפניהם. עלינו לראות את הקשיים בעין פקוחה – ועלינו למצוא בתוכנו כוח להתגבר עליהם.

במלחמתנו על זכויותינו היסודיות – לא זכויותיהם של יהודי ארץ-ישראל, אלא זכויותיו של העם היהודי – אסור לנו להתעלם משתי אמיתות הקובעות גורל מלחמתנו:

א) לא ניוָשע אם לא נושיע לעצמנו. ננחל נצחון רק אם נילחם. איש לא יעשה לנו מה שמוטל עלינו לעשות בעצמנו.

ב) אין אנו בודדים במערכה, ואל נבודד עצמנו! נשמור על בני-הברית המוסריים והפוליטיים שעמדו לימיננו בויכוח בפרלמנט ושיעמדו לימיננו בז’נבה.

אמת ראשונה מחייבת אותנו לעשות כל אשר ביכלתנו אנו להגנת עצמנו. אמת שניה מחייבת אותנו להימנע מכל מעשה שיסלף את דמותדנו המוסרית, דמות מלחמתנו הנועזת והצודקת.

ארבעה הם הדברים אשר שמירתם מחייבת אותנו לכל קרבן:

עליה, התישבות, הגנה עצמית, עצמאות.

עם סגירת השערים לעליה יהודית, עם הקמת גיטו טריטוריאלי בארצנו, עם הפקרת חיינו, רכושנו וכבודנו ללא הגנה יהודית, עם הסגרתנו לשלטון ערבי – לא נשלים, ויהי מה.

אולם לא נטַמא את מלחמתנו במעשי-תועבה וטירוף-דעת שנתפסו להם בריונים משוּסים בביר-עדס, תל-אביב, ירושלים וחיפה ¹. רצח ערבים ויהודים חפים מפשע, מעשי-חבלה אויליים ומחוסרי-טעם – אין בהם אלא כדי לסייע לאויבנו בנפש. בתעלולי פשע וכסל אלה רק נכתים את מלחמתנו הצודקת, נערער את כושר פעולתנו וניתן יד לצוררינו.

מלחמתנו הקשה והמסוכנת מחייבת עו-נפש, שיקול נבון, ובאופן מיוחד – בדיקה מדוקדקת של אמצעים: באיזו מידה הם הולמים את מטרתנו. רק אלה היודעים לבנות וליצור מתוך מסירות ואהבה – יודעים גם להילחם בגבורה ובתבונה. ואין זה מקרה שכל המעשים הנפסדים והטמאים – החותרים תחת מלחמתנו ב“ספר הלבן” – נעשים ע"י מיעוט פרוע ועָקר שלא ידע להצטרף למפעל-היצירה הציוני, שרק על ידו הוקם ישוב יהודי בכפר ובעיר, אשר בכוחו לעשות לאַל את מזימת “הספר הלבן”.

20 .6.1939

נאום בישיבת מועצת פועלי תל-אביב, 22 ביולי 1939

חברים, אני לא אגלה “אמריקה” אם אומר לכם שהתפקיד המרכזי העומד בפני הפועלים, בפני הישוב, בפני התנועה הציונית ובפני העם היהודי – זוהי המלחמה במדיניות של “הספר הלבן”. “הספר הלבן” נתפרסם זה יותר מחדשיים וכבר יש עליו ספרות גדולה ועשירה בעתונות האנגלית , בעתונות היהודית בשבעים הלשון, וגם לא-מעט בעתונות העולמית. נתקיימו כבר שני ויכוחים גדולים בפרלמנט האנגלי, מתנהלים ויכוחים בלתי-פוסקים בתוכנו, וכמעט שאין מלה ב“ספר הלבן” אשר לא נותחה ולא נבדקה שבע-בדיקות. ואם אני בכל-זאת מנסה עוד פעם לשוב לנושא זה, אולי הנושא הנדוש ביותר כרגע בתוכנו, אם-כי הוא חיוני וטראגי ומר ביותר, הרי אני עושה זאת משום שרוב מבקרי “הספר הלבן” ביקרו אותו בקורת מוסרית, ניתחו אותו מבחינת האמת, הצדק והמשפט, – אבל הערכה מוסרית בלבד אינה מספיקה. יחסי עמים בימינו ובכל הימים אשר קדמו להם לא התנהלו ולא נקבעו מתוך בחינת הצדק והאמת. ואַל נהיה תמימים לחשוב כי אם נוקיע כאשר הוקענו את המרמה, התככים הצביעוּת, הסילופים, הכחש והמעל אשר בתעודה זאת – ויצאנו ידי חובתנו. הדבר העיקרי המוטל עלינו הוא לבחון ולברר אם אפשר לעשות את המדיניות הזמומה ב“ספר הלבן” לאַל, וכיצד ובמה אפשר לעשות זאת.

והבחינה הזאת, הבחינה הפוליטית של “הספר הלבן” לא נתמצתה עדיין. בחינה פוליטית אומרת בחינת אפשרויות של ביצוע והכשלה הכרוכות ביחסי-כוחות ויחסי-רצונות מתנגדים ומתחרים, נאבקים ומתגוששים. ובחינה זאת לא נעשתה בתוכנו במידה מספיקה. ועדיין שוררת מבוכה גדולה המביאה לעתים לידי יאוש ולעתים לידי טירוף-דעת, מבוכה המולידה מצד אחד הלך-רוח דפיטיסטי והשלָמה, ומצד שני – תעלולים פליליים מחוסרי-טעם ונטולי תכלית ותועלת.

*

ה“ספר הלבן” נתפרסם, כידוע, זה יותר מחדשיים, אבל המדיניות הכרוכה ב“ספר הלבן” לא נולדה דוקא עם פרסומו. המגמה של “הספר הלבן”, מגמת-החיסול של המדיניות הציונית מצד אנגליה – אינה חדשה. נאבקנו כל השנים עם ממשלת-המנדט, כי תמיד היה רווח לא-קטן בין התוכן שאנחנו ייחסנו והיינו מוכרחים לייחס להצהרת-בלפור ולהתחייבויות המנדט ובין התוכן שהממשלה ייחסה ושעל-פי טבעה נוח היה לה לייחס לתעודות אלו. שני הרצונות – הרצון של העם היהודי והרצון של הממשלה האנגלית – לא עלו בקנה אחד ולא יכלו לעלות בקנה אחד. מה שלחץ עלינו – לא לחץ מעולם על אנגליה; במה שאנחנו היינו מעונינים לא היתה אנגליה מעונינת אף פעם. אף פעם לא היתה זהוּת שלמה בין האינטרסים והמאוַיים שלנו ובין אלה של אנגליה. בכלל, אין הרצונות של שני עמים עולים בקנה אחד. אולם היה בסיס משותף, אם לא בכל השטח, לקואופרציה מתמדת; היה שיתוף קבוע מיוסד על הכרת מינימום של התחייבויות וזכויות שממשלת-המנדט הודתה בהן כל השנים: הכרה בזכות העם היהודי לכונן מחדש את ביתו הלאומי בארץ-ישראל, התחייבות לסייע לעליה יהודית והתישבות יהודית ועוד. לא היתה זהות בהשקפת היהודים והאנגלים בדבר שיעור הזכות, בדבר מידת הסיוע, בדבר היקף העליה וההתישבות, אבל לא היתה מחלוקת על עצם עקרון הזכות, העליה, הסיוע. עד “הספר הלבן” לא התכחשה אנגליה לעצם הרעיון שיש לעם היהודי, ולעם היהודי כולו, זכות לארץ-ישראל, ושעל אנגליה מוטלת חובה לסייע להקמת הבית-הלאומי. אנחנו דרשנו היקף יותר גדול, קצב יותר מהיר, עזרה יותר אקטיבית והממשלה צמצמה את ההיקף, האֵטה את הקצב, הפחיתה (ולפעמים גם מנעה) את העזרה.

עם “הספר הלבן” בא שינוי יסודי. עכשיו אין ויכוח על היקף וקצב – אלא על עצם הענין, על זכותנו ביסודה ועל חובת הממשלה האנגלית מעיקרה.

*

והשאלה עומדת לפנינו: כיצד ובמה נילחם נגד “הספר הלבן”. כיצד ובמה נעשה לאַל – ואם אפשר לעשות לאַל – את המדיניות החדשה. ושאלה זאת איננה קלה. מצד אחד עומדת אימפריה עצומה, האימפריה האדירה והגדולה ביותר בעולם, אשר בימים אלה הגיעה אולי לשיא יכלתה. כי מלבד הכוח העצמי של האימפריה הזאת, התופסת רבע מכדור הארץ, הרי לרגל הסיטואציה האינטרנציונאלית, נעשתה אימפּריה זו למנהיגה של קואליציה גדולה: צרפת, תורכיה, רומניה, יון ואולי בקרוב גם רוסיה. כולן קשורות כרגע בברית עם אנגליה ותלויות בה, תלויות בכוחה הימי, הפיננסי, ביכלתה הכלכלית וגם הצבאית. ומה העם היהודי, עם חסר-ישע וחדל-אונים, נטול-מולדת ומפוזר בין זרים, אשר מעולם לא היה כל-כך נרדף ומעונה ומדוכא כבימים אלה – מה הוא שיעמוד בפני כוח עצום וכביר של שליטי-עולם?

באויבי אנגליה לא נסתייע, כי כך רצה הגורל ההיסטורי שאויבי אנגליה הם אויבינו בנפש. הנסתייע בגרמניה של היטלר ובני-בריתה הפאשיסטיים, אלה שעמדו לכלותנו ולהשמידנו בארצותיהם ואשר ידם נטויה גם נגד היהודים בארצות אחרות – הנסתייע בהם נגד אנגליה?

אנו עומדים מבודדים בהיאבקות לא שוה זו. ואַל ננַחם את עצמנו באופּטימיזם קל, רשמי של “נצח ישראל לא ישקר”, ש“רבים קמו עלינו בכל הדורות לכלותנו ולא יכלו לנו”. אין דבר מסוּכן מאופּטימיזם שטחי ומליצי זה. “נצח ישראל” יעמוד לנו רק אם נדע לעמוד על נפשנו ונגַלה כוח ורצון ויכולת ותבונה לעשות לאַל את המזימה של ה“ספר הלבן” – כלומר, אם נדע להכשיל את המדיניות החדשה.

והשאלה היא – הניתן לנו הדבר? האין זה למעלה מיכלתנו.

*

ויש בישוב כאלה אשר בחרו להם דרך קלה ונִקְלָה: מעשי-טירור נגד ערבים עוברי-אורח, הסרים למושבה יהודית או לשכונה יהודית עירונית. לאנשים אלה אבד – אם היה להם פעם – לא רק כל חוש מוסרי-אנושי אלא גם כל טעם פוליטי-מעשי. סבורים הם משום-מה שרצח פלחים עלובים יטיל אימה על ממשלתם של צ’מברלין, הליפכּס ומקדונלד – והיא תפתח לרוָחה את שערי הארץ לעם היהודי. מעשים מטורפים ומתועבים אלה עלולים רק להביא לידי תוצאה מדינית אחת: הידוק הקשרים בין הערבים והאנגלים, הרחבת החזית האנטי-יהודית.

ויש אחרים בתוכנו שרואים את קשי השאלה ומגיעים לידי יאוש של השלמה: מה אנו ומה כוחנו? יש לנו כוח לבנות וליצור – אבל אין לנו כוח לכפות את רצוננו על אנגליה ולהכריח אותה לשנות את דרכה ואת מדיניותה בארץ. גם אלה טועים טעות עמוקה. אין היאבקות בין העם היהודי ובין העם האנגלי, ואין ניגוד בין קיומנו ובין קיומה של האימפריה הבריטית. השוָאת הכוחות העומדים מאחורי העם היהודי והכוחות העומדים מאחורי האימפּריה הבריטית היתה במקומה אילו היה ריב חמוּר, ריב לחיים ולמוות, או לכל-הפחות ניגוד יסודי בין העם היהודי ובין העם האנגלי. בהיאבקות לא-שוה זו כוחנו אפס.

אולם לאשרנו אין אנו עומדים בפני הצורך להכריע את האימפריה הבריטית, כשם שלאימפריה הבריטית אין צורך להכריע את העם היהודי.

יש ניגוד בינינו ובין מדיניות ה"ספר הלבן" – ואין לזהות מדיניות זו עם קיומה של האימפּריה, כשם שאין לזהות אפילו את הצהרת-בלפור עם האימפריה.

*

מדינאי-הריביזיוניזם חלקו כל השנים על דרך-ההגשמה הציונית שלנו – מאמצי-בנין מתמידים והיאבקות פוליטית ממושכת. הם האמינו שבכוחם להקים מדינה יהודית משני עברי הירדן בהבל-פיהם – בהכרזות ובהפגנות, כי אין האימפריה הבריטית יכולה להתקיים כלל בלי ארץ-ישראל יהודית, ודי לדפוק באגרוף על שולחן משרד-המושבות או להכריז “פּאוזה”¹ ולאיים על הממשלה בהפסקת בנין הארץ – ושליטי בריטניה, שאינם יכולים להתקיים בלעדינו, יבּהלו מיד ויתנו לנו בבת-אחת את כל מבוקשנו: אדמה בשפע ובחינם, תקציב ממלכתי להתישבות, פקידוּת אידיאלית, עלית מיליונים ופתיחת שערי עבר-הירדן, – כי אחרת לא יהיה בטחון לשלטון אנגליה במזרח ובעולם, ותעלת-סוּאֵץ ושאר עורקי האימפריה הבריטית במזרח יעמדו בסכנה.

ברם, סברה ילדותית זו של חכמי הרביזיוניסטים לא היה לה שחר. כמה וכמה אימפריאליסטים אנגלים מובהקים לא היו נלהבים כלל וכלל להצהרת-בלפור, ולא עוד אלא שרבים מהם חלקו עליה כל הימים, והפּקידות הקולוניאלית ושליחי משרד-החוץ במזרח התיכון חתרוּ לא-מעט במשך כל שנות המנדט תחת המדיניוּת של הבית-הלאומי. בקרב מדינאי אנגליה היתה תמיד התרוצצוּת בין “האורינטציה היהודית” ובין “האורינטציה הערבית” – וההיאבקות המתמדת שלנו גם “בימים הטובים ההם” שלפני “הספר הלבן” היתה תוצאה מוכרחת של התרוצצות זו. אולם אף פעם לא זיהתה אנגליה את קיומה, עתידה וגורלה לא עם “אוריינטציה יהודית” ולא עם “אוריינטציה ערבית”. וכשם שלא היה שחר לסברה בעבר שהגשמת הציונוּת היא שאלת-חיים בשביל אנגליה – כך אין שחר לסברה החדשה שהגשמת “הספר הלבן” היא צורך חיוני לאנגליה.

עוד בטרם התכחשה ממשלת-המנדט להתחייבוּיותיה כלפי העם היהודי עמדנו במערכה פוליטית מתמדת, ולפעמים לא-קלה ביותר. על קיום זכוּיותינו. הממשלה עמדה במדיניות “הבית הלאומי”: א) מפני שהתחייבה על כך בימי המלחמה, וכסוחרים טובים ומדינאים חרוצים יודעים האנגלים את התועלת בעמידה על דיבורם – עד לעת מצוא… ב) מפני שאנגליה יש לה פחות או יותר – יותר מכמה עמים אחרים, ולא פחות מהטובים שבעמים אחרים – אהדה לעם סובל ונרדף, והיא נכונה להושיט עזרתה, אם העזרה אינה פוגעת באינטרסים שלה, וביחוד כשהעזרה מביאה גם ברכה לאימפריה.

אבל תמיד היו חילוקי-דעות בינינו ובין הממשלה, כאשר צוּין כבר למעלה, בין שיעור ההתחייבות ועזרה. כי בשבילנו היה הבית-הלאומי, מפעל הצלה וגאולה לאומי, יחיד ומיוחד – בשעה שלאנגליה היה זה רק אחד השיקולים הרבים והשונים במדיניוּת המורכבת והמסובכת של האימפּריה רבת הניגודים והחליפות. בארץ-ישראל ראינו ונראה את מקור-חיותנו-וחירותנו היחיד עלי-אדמות, בשעה שלגבי אנגליה אין זו אלא פנה קטנה, אם-כי חשוּבה, במרחבי האימפריה הענקית, המתפשטת בחמשת חלקי תבל. בעבודתנוּ אנו בארץ ראינו רק את מצוקת עמנו המתגברת והולכת ואפשרויותיה הגנוזות של הארץ המתרחבות ונפתחות מתוך מגע-הקסמים של יכלתנו היוצרת. אוּלם ממשלת-המנדט לא רצתה ולא יכלה לראות רק את צרכינו ויכלתנוּ – ומדיניוּתה הארצישראלית היתה מותנה ומושפעת מגורמים וכוחות וחשבונות שאין להם כל קשר ויחס לצרת ישראל ותוחלת גאוּלתו, ומשום כך לא פסקה ההיאבקות בינינו.

הצהרת-בלפור ניתנה על-ידי בריטניה – אולם לא כוחה המלא של בריטניה עמד מאחורי ההצהרה. אילו היתה הצהרת-בלפור ביטוּי רצונה ויכלתה האינטגרליים של האימפריה הבריטית – היתה כבר מדינה יהודית עומדת על תלה בתחומי ארץ-ישראל ההיסטורית. לעם היהודי היה ודאי צורך גדול, הרבה יותר מזה של אנגליה, בהקמת הבית-הלאומי, אבל אף הוא לא העמיד לרשות הקמת הבית-הלאוּמי את מלוא יכלתו ורצונו. אילו היה העם היהודי עושה במשך עשרים השנה את כל אשר היה בכוחו למען הקמת הבית-הלאומי – לא היינוּ מגיעים ל“ספר לבן” זה, כי לא היינו נשארים עד היום מיעוט בארץ…

עכשיו הכריזה למעשה הממשלה האנגלית שהיא מחסלת את הצהרת-בלפור ומסתלקת מכל התחייבות כלפּי הבית-הלאוּמי. הפרת-אמונים זו לעם היהוּדי היא מבּחינה אנגלית רק חוּליה אחת בשרשרת הנסיגות והכניעות של ממשלת צ’מברלין בשנים האחרונות. מגמת-החיסול קדמה לפרסום “הספר הלבן”.

*

מאחורי המדיניוּת של “הספר הלבן” אינו עומד שום צורך או הכרח פנימי של אנגליה – אין זו אלא תמרון פּוליטי, פרי האופּורטוניזם של הממשלה, ויש מדינאים אנגלים לא-מעטים שמטילים ספק רציני אם כדאי היה בשביל תועלת רגעית (יש כופרים גם בתועלת זו) להקריב את שמה הטוב של אנגליה ולהפר אמוניו לעם היהודי.

לא אינטרס חיוּני של אנגליה ולא הסכמה כללית של אנגליה עומדים מאחורי המדיניות של “הםפר הלבן”. לא רק מפלגות האופּוזיציה – הפועלים והליברלים, אלא גם חלק הגון וחשוב (באיכות, אם לא בכמות) מהמפלגה השמרנית מתנגדים בכל תוקף למדיניוּת החדשה. אין אנו רשאים אמנם להישען יותר מדי על התנגדותה של האוֹפּוֹזיציה. ממשלתו של צ’מברלין יש לה רוב גדול, וגם אם תפול באחד הימים – אַל נַשלה את עצמנו: אין שום בטחון שבעלות האוֹפּוֹזיציה לשלטון תהפוך מיד את הקערה על פּיה ותקרע לגזרים את “הספר הלבן” של מקדונלד. לא קל היה להליפכּס ולמקדונלד לחסל את הצהרת-בלפור, והם כרכרוּ הרבה כרכורים עד שניסחו ופרסמו את ספר-המעל – ואם תגיע האופוזיציה לשלטון, לא תמהר להחזיר את העטרה ליושנה, כי בינתיים אֵרעו מהוּמות, נוצרו מצבים חדשים וניתנוּ התחייבויות לערבים, וקשה להעלות על הדעת שיחזור המצב לקדמוּתו – שיחזור “הסטטוס קווֹ אַנטה”. נתחייב בנפשנו אם נזלזל בסכנה הכרוכה ב“ספר הלבן” – אך מאידך אין להגזים ולהפליג בכוח העצום העומד מאחורי “הספר הלבן”. בהתגוששוּת שבינינו ובין ממשלת “הספר הלבן” יש לקחת בחשבון לא את הכוחות העומדים מאחורי שני הצדדים בכללם – אלא את המניעים והגורמים המיוּחדים הפועלים בכל צד לגבי "הספר הלבן" בלבד.

במשך השנתיים האחרונות החליפה הממשלה הנוכחית שלוש פעמים את מדיניותה הארצישראלית. לפני שנתיים הכריזה הממשלה שהפּתרון הטוב ורב-הסיכוּיים ביותר לשאלת ארץ-ישראל היא חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות; לפני שנה הודיעה שהחלוקה אינה מעשית, והפּתרון האחד הוא – הסכם יהודי-ערבי; לאחר ועידת-לונדון הוּכרזה מדיניות חדשה – מדיניות “הספר הלבן” של מקדונלד.

הממשלה שינתה טעמה בכל פעם כשביצוע מדיניותה המוּצהרת נתקל בקשיים רציניים, ורק תמים יחשוב ש“הספר הלבן” זוהי המלה האחרונה, הסופית במדיניותה הארצישראלית של אנגליה, ואינה ניתנת עוד לשום שינוּי ותמוּרה. במדיניות בכלל אין “סוֹפיות” ואין “מלים אחרונות”. ואין מדיניות גמישה וקלת-תנועה כמדיניות הבריטית. ותורת “הספר הלבן” אינה יוצאת מן הכלל. היא עלוּלה להשתנות אם התגשמותה תיתקל בקשיים רציניים. אפשר לומר כמעט בבטחון מוחלט ש“הספר הלבן” כמות שהוא לא יוּצא לפועל אף פעם. – יבואו שינויים, אולם השאלה היא: אילו שינויים? כי יתכנו גם שינויים לרעתנו. ונעשה משגה פאטאלי אם נחשוב שב“ספר הלבן” מצינו כבר את כל קוּבעת כוס התרעלה של התכחשות הממשלה המנדטורית. הכוחות שנלחמו במדיניות המנדט והבית-הלאומי מוסיפים ללחוץ על הממשלה – ואין כמעט גבול לכשרון הכניעה והנסיגה של ממשלת צ’מברלין.

*

מועידת-לונדון (שנסתיימה באמצע מרס) ועד פִּרסוּם “הספר הלבן” (באמצע מאי) נעשו ויתורים נוספים ללחץ הערבי. בהצעות שהוגשו למשלחת היהודית והערבית בלונדון – נסתייגה “העצמאות הפלשתינאית” בשלושה סייגים: הסכם יהודי-ערבי מוקדם, אפשרות של סידוּר פדרלי, אי-היות המדינה הפלשתינאית יהודית או ערבית. כל שלושת הסייגים האלה הושמטו מ“הספר הלבן” – ואין ספק שהשמטות אלו באו על-פי לחץ הערבים. גם ההכרזה החדשה של מיניסטר-המושבות על הפסקת העליה היהודית מאוקטובר ואילך לרגל “העליה הבלתי-ליגלית” – אף היא מציינת נסיגה נוספת. ורק תמים יניח שאלו הן הנסיגות האחרונות. הסופיות.

וכאן יש מקום לדפיטיסטים שבתוכנו להתגדר: אמנם, אנגליה מוַתרת ונכנעת ללחץ הערבי. לערבים יש כוח. אנגליה זקוקה לידידותם. אבל במה כוחנו ובמה נוכל אנחנו לעמוד בפני המדיניות החדשה – ולהביא לידי שינויים לטובתנו?

זה יותר משנתיים טוענת הממשלה האנגלית ש“המנדט אינו ניתן להגשמה” – כלומר שאין ברצונה ובדעתה להגשים את המנדט. ואין כוח לעם היהודי לכפות על אנגליה משטר מנדטורי שאין היא רוצה בו. מבחינה משפּטית-מוסרית חייבת אנגליה במשטר מנדטורי, כי רק בזכות המנדט שניתן לה ושקיבלה על עצמה – שולטת אנגליה בארץ. אולם הפעם אני עוסק לא בבירור משפטי-מוסרי אלא בבירור פוליטי, והשאלה הפּוליטית (להבדיל משאלה מוסרית-משפּטית), העומדת לפנינו עכשיו, אינה: מנדט או “ספר לבן”, אלא הכשלת "הספר הלבן", גם אם בתוצאת הכשלה זו לא יחזור המשטר המנדטורי. אם אין בכוחנו לכוף את אנגליה להתמיד במנדט – אין זאת אומרת שאין בכוחנו לגרום לכשלון המדיניות של “הספר הלבן” ולהביא על-ידי כך למשטר חדש, שיאַפשר ויבטיח את גידולנו וריבוּינו בארץ, אם גם לא במסגרת המנדט.

השאלה הפוליטית שהציג לפנינו “הספר הלבן” היא לפיכך כפוּלה:

1) כיצד ובמה נכשיל את המדיניות של “הספר הלבן”?

2) מה הוא המשטר האפשרי בתנאי המציאות הפוליטית הנוכחית שבידינו להקים במקום משטר “הספר הלבן” – אם משטר המנדט לא יחזור (ומלבד רצונה החפשי והטוב של אנגליה אין עכשיו כוח בעולם שיטיל על אנגליה משטר זה נגד רצונה!).

משטר “הספר הלבן” פירושו: הפסקת עליה יהודית, צמצוּם שטח ההתישבות היהודית, שלטון הרוב הערבי בארץ כוּלה. בלי עזרה צבאית מתמדת ורבת-היקף של אנגליה לא יכּון משטר זה אף יום אחד, אם הישוב בארץ והעם היהודי בגולה יתנגדו לו בפועל, בהתמדה, בעוז ובתבונה. ערבי ארץ-ישראל אין בכוחם לסגור את הארץ לעליה יהוּדית ואין ביכלתם להשתלט על היהודים, גם כשיהיו מיעוט של שליש – נגד רצונם. ואם ערבי ארץ-ישראל יזָקקו אף הם לעזרת היהודים בארצות הגולה. הים אינו יותר מחיצה מהמדבר. וכשם שהשכנים יעברו את המדבר – יעברו היהודים את הים. ובלי התערבות מתמדת של הצי והצבא האנגלי אין לראות בשום-אופן כיצד תוגשם מדיניותו של “הספר הלבן” – וקשה להניח שהצי והצבא האנגלי יראו לאורך-ימים את תפקידם בשעבוד יהודי ארץ-ישראל לשלטון ערבי ובמניעת יהודים לשוב למולדתם.

בויכוח שנתקיים בפרלמנט לפני שבוע על הפסקת העליה, ציין דוף קוּפּר, מי שהיה זמן רב חבר בקבינט של צ’מברלין ועמד בזה אחר זה כמיניסטר-הצבא ומיניסטר-הצי, את כשלון המדיניות של “הספר הלבן”. המדיניות של “הספר הלבן”, הכריז מי שהיה חברו של מקדונלד בקבינט, לא “תפעל”, ועצם ההכרזה על הפסקת העליה הליגלית בגלל העליה הבלתי-ליגלית מוכיחה שהמדיניות נכשלה. והצדק עם דוף קוּפּר. אם במשך החדשיים האחרונים שלאחר הכרזת “הספר הלבן” אין הממשלה האנגלית יכולה למנוע עלית יהודים לארץ בלי רשותה – בשעה שעוד יש מקום לעליה ליגלית במיכסה לא-קטנה בערך, בהשוואה למיכסות העליה בשלוש השנים שקדמו ל“ספר הלבן”, – מה ערך יש להכרזתה על הפסקת העליה לאחר חמש שנים? עכשיו מענישה הממשלה את העולים “הליגליים” בעד “עוון” העולים “הבלתי-ליגליים”. את מי תעניש לאחר חמש שנים?

מיניסטר-המושבות שזמם והכריז את המדיניות של “הספר הלבן” וכבר הספיק במשך חדשיים להכריז על סגירת שערי הארץ ליהודים מיד לאחר אוקטובר שנה זו, ושהוא מגייס את כל ההשפּעה הפוליטית והדיפלומטית העצומה של ממשלתו בפולין, רומניה, תורכיה, יון וארצות אחרות למען ארגן בלוקדה על היהודים הרוצים לצאת לארץ, ומשתמש בצי הבריטי לצוד על חופי הארץ פליטים יהודים שנמלטו על אף הבלוֹקדה מארצות הגיהנום האנטישמי – ובכוחו לאסור ולכלוא במחנות-הסגר את “הפושעים” הנוראים המתמלטים לארץ הבית-הלאומי, – כמה משונה הדבר שמיניסטר-מושבות כל-יכול זה פּונה בפרלמנט בקריאה למנהיגים היהודים לסייע… למניעת עליה “בלתי-ליגלית” לארץ. האין המנגנון הדיפּלומטי, הצבאי, הימי והמשטרתי של אימפּריה כבירה זו יכול לעמוד בפני אילו אלפי פליטים יהודים – שאין להם אלא רצונם “הבלתי-חוּקי” להינצל במולדתם ובביתם הלאומי?..

נראה הדבר שגם אימפּריה כבירה ועצוּמה זו אינה כל-יכולה בבואה להגשים מדיניות המתנגדת ליושר האלמנטרי ולשׂכל הישר החיוני של עם אומלל ומעוּנה שאין לו תקנה אלא בשיבה לארצו.

האם הכרה זו או סיבות אחרות הניעוּ את מיניסטר-המושבות לסיים את נאומו השני באותו ויכוח (משום-מה לא השתתף הפּעם בויכוח שום מיניסטר אחר, ומיניסטר-המושבות נאלץ כרגיל לדבר פּעמיים באותו ענין) בדברים שאפשר לראות בהם מעין הכנה לנסיגה מהמדיניות ה“סופית” של “הספר הלבן”. דברים אלה מחייבים הקדמה קטנה.

כידוּע “גילתה” הממשלה בימי ועידת-לונדון “תעודה” שיש בה כדי לערער ולפסול את הצהרת-בלפור, וזוהי אגרת הוגרט – קצין אנגלי נמוך שנשלח בשנת 1918 בשליחות דיפּלומטית לשריף חוסיין להסביר לו את כוונתה של הצהרת-בלפור. במשך עשרים שנה לא שמע איש על אגרת זו. לא הפּרלמנט האנגלי, לא ועדת-המנדטים, לא חבר-הלאומים ולא הסוכנות היהודית לא זכו אף פעם לשמוע על קיום אגרת זו – עד שהגיעה השעה וממשלתו של צ’מברלין החליטה להסגיר את הבית-הלאומי, חיפשו ומצאו בארכיון של מיניסטר-החוץ וגילו תעודה, בלתי-ידועה לאיש, שעל יסודה אפשר להצדיק כביכול את ההתכחשות להצהרת-בלפור. תעודה זו ידועה עכשיו בשם “אגרת הוגרט” – ומיניסטר-המושבות מעמיד אותה בשורה אחת עם הצהרת-בלפור. אגרת הוגרט היתה ידועה כבר בימי ועידת-לונדון – והיא שמשה אז אמתלה לביטול הצהרת-בלפור. בסוף הויכוח בשבוע שעבר העלה שוב מיניסטר-המושבות את זכר הוגרט – אולם הפּעם גילה מר מקדונלד באגרת זו תוכן חדש שאין למצוא אותו ב“ספר הלבן”. ואלה דברי המיניסטר:

“לבסוף אני רוצה להסתמך על אגרת הוגרט המבוזה כל-כך, כי נראה לי, שלאחר כל הבירורים על המשמעות המדויקת של הבטחתנו ליהודים והבטחתנו לערבים, אם יש ברצוננו להגיע לידי פתרון מאושר והרה-שלום לשאלה, עלינו לחזור לפסוּק אחד חשוב באגרת הוגרט זו, וזוהי ההצהרה בשם הממשלה הבריטית, כי עד כמה שהדבר נוגע לארץ-ישראל, הרי זה רצוננו הנחרץ שעם אחד לא יהיה כפוף למשנהו”. האין זה פלא שמר מלקולם מקדונלד שהוציא לאחר עשרים שנה מגנזי הארכיון את אגרת הוגרט וראה בה הצדקה לחיסול הצהרת-בלפור וביסוס למדיניות החדשה של “הספר הלבן” – לא ידע לפני פרסום “הספר הלבן” כי באגרת הוגרט נאמר ש“עם אחד בארץ- ישראל לא יהיה כפוף למשנהו”. והן בועידת-לונדון נשאל אותו מלקולם מקדונלד לא פעם ולא שתים על עקרון אי-ההשתלטות של עם רחד על חברו – ואף-על-פי-כן לא ניתן כל רמז ב“ספר הלבן” שבפלשתינה העצמאית לא יהיה העם היהודי כפוף לעם הערבי. מה ראה פתאום מיניסטר-המושבות צורך להכריז חדשיים לאחר פרסוּם “הספר הלבן”, כי הוא רואה בפסוק זה ש“עם אחד לא יהיה כפוף למשנהו” – “טכּסט טוב מאוד למדיניות ארצישראלית”? הנתעלם “הטכּסט הטוב” הזה ממנו בשעת כתבו את “הספר הלבן” – או נתברר לו בינתיים שמדיניות “הספר הלבן” לא תצלח? והפליאה תגדל עוד יותר בקראנו את דבריו האחרונים של מיניסטר-המושבות, שבהם נתן פירוש מעשי ל“טכּסט הטוב מאוד”.

“אין בדעתי – כך סיים מר מקדונלד את נאומו בפרלמנט – לעשות פירושים נוספים לפסוק האמור, מלבד זה שלפי דעתי שומה עלינו להקשיב קשב רב מאוד להצעה על חוקה פדרלית בשביל ארץ ישראל”.

הצעת חוקה פדרלית נדונה בועידת-לונדון, על-פי דרישת המשלחת היהודית, ובהצעות שהוגשו תחילה למשלחת היהודית והערבית ניתן מקום לסידוּר פדרלי של ארץ-ישראל עצמאית – אולם ב“ספר הלבן” נמחק כל זכר לחוקה פדרלית, כי כך דרשו ערבי ארץ-ישראל והמדינות השכנות. ואם חדשיים לאחר פרסום “הספר הלבן” חזר מיניסטר-המושבות והכריז על הצורך “להקשיב קשב רב מאוד” להצעות חוקה פדרלית, – סימן שנתערער קצת הבטחון בלב מיניסטר-המושבות (ואולי גם בלב שאר חבריו) באפשרות הגשמתו של “הספר הלבן”…

בצדק ציין באותו ויכוּח דוף קוּפּר (חברו-לשעבר של מלקולם מקדונלד) כי “אי-אפשר להכחיש שהפּרסטיג’ה והפּופּולריוּת של ממשלת אנגליה ירדו פלאים בארץ-ישראל גם בקרב היהודים וגם בקרב הערבים”, ואיש מאתנו לא יְיַחס רצינות מיוחדת לדברי מיניסטר-המושבות ולא יסיק מהם שום מסקנות נמהרות – מלבד זה שהמיניסטר עצמו אינו בטוח כל-כך ביכלתו לבצע את המדיניות שהוּתוותה על ידו ב“ספר הלבן”. כי אמנם המדיניות של “הספר הלבן” נכשלה כבר – ונכשלה מפּני שהיהודים “מרדו” בה – לא כאשר מרדו הערבים. לא בטירור ובחבלות וברצח אנשים נקיים – אלא ב“מרד” העליה. כנראה שלא קל הדבר לאנגליה לדכא “מרד” זה – אם-כי היא מנסה את כוחה ומגייסת את ציריה וצייה וצבאה ושוטריה, ומטילה קנסות ומאיימת במאסרים וביריות – והיהודים אינם נכנעים, לא באשר הם אוהבים להפר חוק, אלא באשר אין באפשרותם להיכנע, באשר הם מוכרחים לעלות לארץ, באשר אין מה להפסיד – מחוץ לארץ-ישראל.

*

וזוהי התשובה על השאלה הפאטאלית: במה כוחנו? – כוחנו הוא בחוסר-ברירה. לאנגליה יש ברירות שונות בארץ-ישראל. היתה לה ברירת המנדט. היתה לה ברירת החלוקה. היתה לה ברירת הסכם יהוד-ערבי. היתה לה ברירת “הספר הלבן”. מיניסטר-המושבות גילה עכשיו ברירה חדשה: עם אחד לא יהיה כפוף למשנהו, והארץ תקבל חוּקה פדרלית. יש לאנגליה עוד ועוד ברירות. לעם היהודי יש רק ברירה אחת: לעלות ארצה ולבנותה! מלקום מקדונלד אינו הראשון שסגר את הארץ בפני העליה היהודית – ונתאכזב. קדם לו השלטון התורכי לפני המלחמה. ובתוך חברי המשלחת היהודית בלונדון היו צירים שבאו כ“עולים בלתי-ליגלים” – לפני יותר משלושים שנה – וגם הודיעו על כך למר מלקולם מקדונלד וחברו לורד הליפכּס, וחברותם במשלחת לא נפסלה על “החטא” הגדול והנורא שחטאו ל“חוק התורכי”. האומנם גם האמין מר מלקולם מקדונלד שיהודי גרמניה, צ’כיה ופולין ירָתעו בימינו מה“חוק” שלו – ויבַכּרו להתנוון ולהישמד בתופת הנאצית ובלבד שלו יעברו על “חוקי” העליה של ממשלת-המנדט אשר הפרה את דברה לעם היהודי?

ולשוא פּנה מיניסטר-המושבות למנהיגים היהודים שיעזרו לו במניעת “עליה בלתי-ליגלית”. אין איש מצטער יותר ממנהיג יהודי על העלבון של יהודי המוכרח להתחפּש ולהסתתר ולעקוף את החוק הממשלתי בדרכו למולדתו. אולם יש חוק עליון, חוק-הקיום, שהוא קיים ועומד גם אם מיניסטר-המושבות הנוכחי אינו רוצה להכיר בו, וחוק זה עוקר יהודי מגיא-הבכא ומעביר אותו לארצו. ואם מי שהיה מיניסטר-הצי אומר בויכוח שמדיניות “הספר הלבן” נכשלה, כי אין לקַפלה במיטת-סדום של “הספר הלבן”, – ידע מה שאמר. אולם העליה היא רק פּרק אחד ב“ספר הלבן”, וכשלון פּרק אחד אינו גורר עכשיו בהכרח כשלון הספר כולו. יש פרק על קרקע ויש פּרק על חוקה. מדיניות העליה שב“ספר הלבן” נכשלת על-ידי הסבל וחוסר-המוצא של יהודי הגולה – שאין להם ברירה אלא לעלות ארצה. יהודי הגולה אין בכוחם להכשיל את מדיניות הקרקע והחוקה של “הספר הלבן”, – רק הישוב היהודי בארץ מסוגל לעשות זאת, אם גם הוא יראה בהכשלת מדיניות זו שאלת חיים ומוות, כאשר רואים פליטי הגולה שאלת חיים ומוות בעלייתם לארץ.

ההוקעה המוּסרית, הוקעת המעל והמרמה וההתכחשות של “הספר הלבן”, לא תעמוד לנו כשהיא עומדת לבדה במלחמתנו נגד המדיניות החדשה. בגולה היה כוחנו רק בפה: ידענו לצעוק, להסביר, להתחנן, לבכות, לעשות תעמולה, – כל אלה לא יעמדו לנו עכשיו. אנו חיים בתקופה אכזרית. הגיון, יושר, צדק אינם מטבּע עוברת-לסוחר בשעה זו, אולם לא נדם לגמרי המצפּון האנושי, והראָיה: שני הויכוחים בפרלמנט האנגלי. וכמה פּאתּוס, תוקף מוסרי, הגיון פּוליטי, יושר אנושי, היה בדברי מתנגדי “הספר הלבן”, אלא שהם נתקלו באזנים אטומות של הרוב – והמעל ניצח.

אולם בארץ אין כוחנו בפה בלבד. ששים שנות עבודתנו הקימו התחלה לא-מצערה של כוח יהודי. אין אנו כאן סמוּכים על שולחן אחרים, ואין אנו תלויים על בלימה, ואין אנו קיימים בחסד זרים. מושרשים ומעורים בקרקע מולדת, מרוכּזים בישובים עצמאיים – אין אנו כמות מבוטלת. אם-כי אנו עדיין מיעוט – אין בארץ כוח העולה עלינו ביכלתו הרוחנית או גם הפיסית. ויש בידינו לעשות לאַל את מדיניות-המעל אם נדע להשתמש בעוז ובתבוּנה בשני אלה: בכוח הממשי של הישוב העברי בארץ ובסבל הנואש של הגולה.

18 באבגוסט 1939

קונגרס נכבד! מאורעות ונסיבות, שאין לעם היהודי שליטה עליהם ושהשפּעתו עליהם היא קטנה עד מאוד, העמידו את התנועה הציונית על פּרשת-דרכים רבת-סכנות, בפני הכרעה בין ציונות של מנדט ובין ציונות עצמאית.

על פרשת נתיבות

בקונגרס הציוני הכ“א, עוד יותר משבקונגרס הציוני הכ' – אין השאלה המרכזית שאלה מפלגתית בציונות. היינו מסלפים את השאלה הקשה והטראגית שאינו עומדים בפניה והיינו מזייפים את מהות המפלגתיוּת בציונות, את חילוקי-הדעות הישרים והכּנים השולטים – ויש להם זכות שליטה בתנועה הציונית – אילו נהפכו שאלות פוליטיות, שהועמדו לפנינו ע”י מאורעות-עולם, לויכוח בין-מפלגתי. אין זה ויכוח שבין מפלגה למפלגה, ורצינות השאלה דורשת מכל אחד מאתנו לדבר בכנוּת גלוית-לב.

הועמדנו על פרשת-דרכים; לא משום שאנו בעצמנו רצינו בכך, אלא הביאה אותנו לכך הפרת הברית ע"י ממשלת-המנדט. ממשלה זו ניתקה את הפעולה המשותפת שנמשכה יותר מעשרים שנה בין אנגליה ובינינו.

אנו נמצאים בקונגרס הציוני, האורגן הסוּברני העליון של התנועה, שרק הוא רשאי לקבוע את עמדת הציונות במצב החדש שנשתנה מיסודו, וכל אחד מאתנו יכול להביע לפי-שעה רק את דעתו הוא. ומשום כך תסלחו לי, אם תוך הבעת דעה אשתמש כמה פעמים במילה “אני”.

עוד תחודש הברית בינינו ובין האנגלים

אני מאמין, שניתוק הקואופּרציה בין אנגליה ובין העם היהודי אינו מוחלט ואינו מתמיד. הוא מצומצם ומוגבל בתחומי מקום וזמן. הוא מוגבל בתחומי האינטרסים שלנו בארץ-ישראל. על במת העולם הגדולה, שגם אנו איננו אדישים לגבּיה כעם יהודי וכחלק האנושות, הננו עומדים כבתחילה ונעמוד גם להבא באותו מחנה, שבו עומד העולם האנגלו-סכּסי והקיסרות הבריטית. הנני אומר, שאפילו במקום שבו הופר המנדט – אין ניתוק-היחסים הזה מתמיד. הנני בטוח, כי יבוא זמן, שגם בארץ-ישראל תתחדש הברית בינינו ובין אנגליה, לא על היסודות הישנים, לא על יסוד של יחס נתינים לממשלתם או של יחס אנשי-חסות למגיניהם, אלא יחס של עם אל עם, יחס של בעלי-ברית שווי-זכויות, אם-כי לא שווי-כוחות.

ובינתיים נריב את ריבנו

אולם בשעה זו, לדאבוננו, הננו עומדים בפרק של ריב גדול מאוד בו במקום המשמש צומת-עורקים, – יתר על-כן: המשמש לבם של העם היהודי ושל ההיסטוריה היהודית – בארץ-ישראל. ואין לנו מנוס מעובדה טראגית זו. עלינו לראותה בכל מוראה ובכל רצינותה, ולהוציא מזה את כל המסקנות הבלתי-נמנעות, ותהיינה אלו רציניות, נועזות, מסוכנות וקשות כאשר תהיינה. אַל נשלה את עצמנו במליצות, בנחמות-שוא, אלא נראה את המציאות כמו שהיא, בלי כחל ובלי שֹרק. וכדי לראותה כהוָיתה, מספיק להשוות שני תאריכים בהיסטוריה הקצרה של יחסינו עם אנגליה.

חשבונו של שיתוף-פעולה

תאריך אחד – 1917, כשאנגליה, האומה האנגלית הגדולה, פּירסמה – היחידה בעולם – את ההכרזה ההיסטורית, שהיא מכירה ביהודים כבעם, שהיא מכירה בזכויות העם היהודי לארץ-ישראל. יתר על כן: היא התחייבה אז לעזור לשיבת העם היהודי לארצו ולהקמת הבית-הלאומי היהודי בארץ-ישראל. ההצהרה הזאת היתה הבסיס, שעליו נבנה שיתוף-הפעולה בין העם היהודי ואנגליה בארץ-ישראל, שיתוף-פעולה פורה, רב-תוצאות, אם-כי לא אידיאלי בשלמות. אותם האנשים בתוכנו, שעכשיו הם קוראים את ההיסטוריה לשעבר ופוסקים, שלא רק ב“ספר הלבן”, אלא שבמשך כל עשרים השנה בגדה בנו ורימתה אותנו אנגליה, אינם יודעים, כי הם משרתים שירות רב את מיניסטר-המושבות ואת הממשלה האחראית להפרת המנדט. הם אומרים למעשה כמעט אותם הדברים, שעליהם מתבסס מיניסטר-המושבות וממשלתו בהפרת המנדט. גם הם טוענים: מה שאנו אומרים עכשיו הרי זה פירוש נאמן של המנדט, כפי שהוא. זהו המשך הדרך שהלכנו בה כל הזמן, המשך ההבטחות שנתַנו.

השקפה זו היא כוזבת. אין זה המשך, אלא סלף וקרע. היה שיתוף-פעולה פורה ורב-תוצאות, אם-כי לא אידיאלי. הוא לא היה אידיאלי, כי מן הנמנע הוא שיתוף-פעולה אידיאלי בין עמים, השונים זה מזה בגורלם, במצבם, בצרכיהם, באינטרסים שלהם. רק אנשים תמימים יכלו לחשוב שאפשרית זהות בין האינטרסים והרצון של העם האנגלי. אולם היה שיתוף – שיתוף אמנם מוגבל – של אינטרסים ושל עבודה, שנתן תוצאות רבות מאוד. ושקר הדבר, כי אחרי עשרים שנים של שיתוף פעולה בינינו ובין אנגליה הננו עומדים כפושטי-רגל. אחרי עשרים שנות שיתוף-פעולה יצרנו בארץ-ישראל כוח, שלא היה לנו מאות בשנים, מהזמנים שלאחר בר-כוכבא. במשך עשרים שנה של שיתוף-פעולה יהודי-אנגלי גדל הישוב היהודי בארץ-ישראל פי שמונה. הגענו לישוב, שלא היה קיים בארץ-ישראל מאות בשנים. במשך הזמן הזה, מאז 1917, הכּינו שרשים עמוקים באדמת מולדתנו והקימונו למעלה ממאתים ישובים חקלאיים. במשך הזמן הזה רכשנו סטטוס בין-לאומי ומוכר באופן חוקי בשביל העם היהודי לגבי ארץ-ישראל. במשך הזמו הזה הוכרה לשוננו כלשון ממלכתית בארץ-ישראל וע"י זה – גם בכל העולם. במשך הזמן הזה רכשנו עמדות-מפתח וזכיונות-מפתח בארץ-ישראל. ודאי היו הרבה דברים הראויים לבקורת. ואמנם במשך עשרים השנה של שיתוף-הפעולה נאבקנו בלי קץ עם ממשלת-המנדט, הואיל ולא היתה וגם אי-אפשר היה שתהיה זהות אינטרסים. אולם עלינו להיות ישרים לגבי עצמנו ולא לתלות את הקולר רק בצד השני. מי מאתנו יכול לומר בבור לבב, שבמשך עשרים השנה עשה הכל בשביל עמו ובשביל ארצו? כמה ציונים יכולים לומר זאת במצפון טהור? אילו היו יכולים לומר זאת, היה מצבנו עכשיו אחר לגמרי.

אולם בכל השגיאות והליקויים של צד זה וצד שני, נוצר במשך עשרים השנה כוח יהודי בארץ המשמש עכשיו משֹגב ומשען – כמעט משען יחידי – לעם היהודי במולדתו ברגע הטראגי הנוכחי. נוצרה נקודת-ארכימדס בארץ-ישראל, שעליה אנו יכולים להישען בעבודתנו ובמלחמתנו הבאה.

אין אנו חדלי-אונים

והנה הובאנו לתאריך חדש – 1939. איני רוצה לעמוד על הניתוח המשפטי או המוסרי של “הספר הלבן”. הדבר נעשה למדי הן ע“י ציונים, הן ע”י אנגלים, הן ע“י ועדת-המנדטים. רק אתמול פורסמה החלטת ועדת-המנדטים שנתקבלה בה פה-אחד, ש”הספר הלבן" אינו מתישב עם המנדט ועם התחייבויותיה של אנגליה, כפי שהבינו עד עכשיו אנגליה עצמה, חבר-הלאומים ואנחנו כולנו. ולא אעשה ניתוח משפטי ומוסרי, לא רק משום שהוא כבר נעשה, אלא משום שהדבר הוא חסר-תועלת ומבּחינה ידועה גם מזיק. הוא עלול להטעות. לא נעסוק בהטפת מוסר לממשלת-המנדט. אזניה אטומות. הושמעו דברי-המוסר מפּינו, מפי נציגים מובהקים של מפלגות אנגליות גדולות, מפי הוגי-דעות, מדינאים ואנשי-דת אנגליים. והאזנים היו אטומות ודברי מוסרם לא הועילו. ואל נא נעסוק בעבודה ללא תועלת. אין כוחנו אפסי כל-כך ואין אנו נאלצים להשתמש באמצעי היחידי שנקטנו בו במשך כל הדורות בגולה – להטיף מוסר, לפנות למצפון ולעורר רחמים בלבד. העם היהודי יצר עמדת-כוח בארץ-ישראל. ויש לבחון עכשיו בחינה פוליטית גם את מעשה ממשלת-המנדט וגם את תגובתנו אנו למעשה זה.

הצהרה הסותרת את הכרת האנושות התרבותית

הנני רוצה לסכּם רק בקצרה את התוכן הפוליטי של ההצהרה משנת 1939 הכלולה ב“ספר הלבן”. כהצהרת-בלפור משנת 1917 יש גם בה דבר חדש – אם-כי הפוך – בהיסטוריה היהודית, דבר חדש אחרי החורבן, אחרי מיגור העצמאות היהודית על-ידי לגיונות רומא. והתוכן הטראגי של “הספר הלבן” הוא בזה, שמעצמה גדולה, אשר כבשה את הארץ והטוענת שארץ-ישראל עומדת ברשותה לא לטובת עצמה, אלא מטעם האנושות, מטעם חבר-הלאומים, הודיעה בפומבי, שארץ-ישראל היא ארץ ערבית, והיא שייכת לא רק לערבים היושבים בה, אלא לכל העולם הערבי. מצרים, תימן, עיראק, סעודיה זכאיות לחתוך את גורל ארץ-ישראל, והיהודים בארץ-ישראל אינם אלא מיעוט-חסות, ועלית היהודים לארץ-ישראל חדלה מהיות זכותם ההיסטורית, הטבעית והאנושית, אלא כבכל שאר הארצות תלוי הדבר בחסדם של בעלי-הארץ, והבעלים הם – הערבים; כך אומר למעשה “הספר הלבן”. הרבה פעמים אחרי החורבן כבשו עמים שונים את ארץ-ישראל, אולם אף פעם לא נמסרה הודעה כזו על גורל הארץ, הסותרת את כל ההיסטוריה האנושית והכרת האנושות התרבותית במשך מאות בשנים, שעם ישראל וארץ-ישראל קשורים זה בזה, הכרה הקיימת הרבה-הרבה שנים לפני מתן ההצהרה הבלפורית. ואַל נא נזלזל ונבטל את הסכנה הרצינית הצפויה בהצהרת החדשה הזאת של אנגליה, ואל נינחם במליצות טפלות ובתנחומי-שוא קלים כי ראינו הרבה צרות וגזירות, והן עברו וחלפו.

להוד מעלתו, הנציב העליון לארץ – ישראל,

בית הממשלה, ירושלים.

הוד מעלתו,

1. הננו מתכבדים להעיר על התקנות להעברת קרקעות, אשר טופס מהן הומצא לנו אתמול, ולבקש שעצומותינו הבאות יועברו אל מזכיר-המדינה לעיונה של ממשלת הוד מלכותו.

2. אין אנחנו מתכוונים בעצומותינו אלו למתוח בקורת על פרטים, כי אם להעיר על העקרונות הראשיים, שעליהם מיוסדות תקנות אלו.

3. הפועל-יוצא מתקנות אלו הוא, ששום יהודי לא יוכל לרכוש בארץ – ישראל חלקת-אדמה, בנין או עץ, או איזו זכות שהיא על מים, אלא בערים ובחלק קטן מן הארץ בלבד. התקנות שוללות מן היהודים את השויון בפני החוק וקובעות הפליה גזעית. הן גוזרות על היהודים תחום-מושב צר, דוגמת זה שהיה קיים ברוסיה הצארית לפני המלחמה האחרונה, וזה שקיים כיום רק תחת משטר הנאצים. לא רק שמפירות הן את תנאי המנדט, אלא עושות לגמרי לאַל את תעודתו העיקרית.

4. ההקדמה למנדט קובעת ש“המנדטור יהיה אחראי להוצאה-לפועל של ההצהרה, אשר ניתנה בראשונה ב – 2 לנובמבר שנת 1917 על-ידי ממשלת הוד מלכותו הבריטית… למען הקמת בית-לאומי לעם היהודי בארץ – ישראל”. הסעיף השני של המנדט מחייב את המנדטור “לשים את הארץ בתנאים מדיניים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים כאלה, שיבטיחו את הקמתו של הבית-הלאומי היהודי, כפי שנקבע בהקדמה”. הסעיף הששי מצַוה ש“האדמיניסטרציה של ארץ – ישראל תאמץ, מתוך שיתוף-פעולה עם הסוכנות היהודית, הנזכרת בסעיף הרביעי, התישבות צפופה של יהודים על הקרקע, לרבות קרקעות הממשלה וקרקעות שוממים, שאינם דרושים בשביל תועלת הכלל”. הסעיף החמישה-עשר מתנה, ש“שום הפליה, מאיזה מין שהוא, לא תיעשה ביחס למישהו מתושבי ארץ – ישראל על יסוד גזע, דת או לשון”. כל הציווּיים האלה הודחו כאילו לא היו על-ידי התקנות החדשות.

5. לפי רשימת ההסברה המצורפת, מתכוונות תקנות אלו להוציא-לפועל את ההצהרה על המדיניות של ממשלת הוד מלכותו מ-17 במאי שנת 1939. במכתבנו להוד מעלתו מ-31 במאי, ובתזכיר הנוסף מ-4 ביוני שנת 1939, טענו, כי הצהרת מדיניות זו אינה מתישבת עם תנאי המנדט. ועדת-המנדטים המתמדת, בישיבתה ה-36, היתה בדעה אחת, כי מדיניות זו אינה בהתאם עם פירושו של המנדט הארצישראלי, אשר ניתן כל הזמן על-ידי מועצת חבר-הלאומים, בעוד שרוב הועדה הגיע לידי מסקנה, כי מדיניות “הספר הלבן” אינה בהסכם עם המנדט, וכי כל מסקנה מתנגדת לזו “נמנעת מתוך עצם התנאים של המנדט וכוונות-היסוד של מחבריו”. מסקנותיו של מוסד בלתי-משוחד זה, שעליו הוטל מטעם חבר-הלאומים לבדוק את דרכי ההוצאה-לפועל של המנדט, מאשרות בשלימות את טענתנו ביחס להצהרת-המדיניות.

ההסכמה שניתנה ב-21 למאי שנת 1939 להצהרת-המדיניות על-ידי הרוב של בית-הנבחרים, היתה, לפי הבנתנו, מיוסדת על ההנחה שהניח מזכיר-המדינה בשעת הויכוח, כי אין סתירה בין הצהרת המדיניות ובין תנאי המנדט. והנה, כאמור לעיל, נמצאה הנחה זו על-ידי ועדת-המנדטים המתמדת כבלתי-מוצדקת.

6.  כפי שנאמר ברשימת-ההסברה, תוקנו תקנות אלו למען תת תוקף לסעיף ה-16 של הצהרת המדיניות. סעיף זה מתבסס, כביכול, רק על יסוד כלכלי בלבד. נאמר, כי לרגל הריבוי הטבעי של האוכלוסים הערבים ומכירת קרקעות של ערבים ליהודים, אין עוד מקום להעברה נוספת של אדמה ערבית ליהודים באזורים מסוימים. אנחנו מערערים על דיוקו של דבר זה. אנחנו טוענים, כי החלק הגדול ביותר של אדמת ארץ – ישראל עדיין בלתי-מעובד; כי פיתוח האחוזות שבידי הערבים נעשה אפשרי במידה רבה על-ידי מכירת חלק מאדמתם ליהודים; כי דוקא באותם האזורים שבהם מכרו הערבים חלק מאדמתם ליהודים, הוטב מצבם הכלכלי של הערבים, בעוד שבאזורים שבהם לא נעשה דבר זה מצבו של הישוב החקלאי עומד בדלדולו והקרקעות נשארים בחלקם הגדול מוּברים ושוממים.

סקירה שטחית בלבד על פני המפה, שעליה מדובר בתקנות, מספיקה להוכיח, כמה חסר-יסוד הוא הנימוק הכלכלי, שעליו מתבססות, כביכול, התקנות. ההגבלות המוטלות על-ידי התקנות אינן חלות על איזור-האדמה הקטן מטנטורה עד לגבול הדרומי של נפת רמלה. זהו בדיוק אותו איזור, שבו היתה מכירת קרקעות ליהודים שכיחה יותר, שבו ההתישבות היהודית מרוכזת ביותר ושבו נתרבו ביחד עם זאת גם האוכלוסים הערבים במידה יותר רבה מאשר בכל חלק אחר של הארץ. ולהיפך, באיזור “א” ששם רק מעט מאוד קרקע הועבר ליהודים, כמעט שלא רבו כלל האוכלוסים הערבים ודוקא באיזור זה, המקיף את החלק הגדול של הארץ, העברת קרקעות ליהודים נאסרת לגמרי.

7.  בהזדמניות שונות דרשנו מאת הממשלה להמציא לנו את הנתונים העובדתיים והסטטיסטיים, שעל יסודם מבקשים להצדיק את ההגבלות הקרקעיות, כדי שהמומחים שלנו יוכלו לבדוק אותם. הבקשה הזאת נדחתה בכל פעם. אם המדיניות הקרקעית יכולה באמת להיות מוצדקת על יסוד נימוקים כלכליים בלבד, כפי שטוענת הצהרת המדיניות, הרי אין אנחנו יכולים להבין מדוע מצאו לנחוץ להחזיק את החומר הזה בסוד.

8.  בהצהרה פומבית של המשלחת הערבית לועידה הארצישראלית בלונדון בשנה הקודמת, הודו שבארץ – ישראל המערבית יש כ-19 מיליון דונם קרקע — מתוך השטח הכללי המגיע ל-27 מיליון דונם קרקע בקירוב — אשר אינם מעובדים על ידי הערבים, ואינם יכוליםלהיות מעובדים על ידם. והנה, למעשה אוסרים כעת את רכישת כל הקרקעות האלה ופיתוחם על-ידי יהודים, באמתלה של חוסר קרקע.

9.  אנחנו קובעים כי התקנות לא רק שהן רחוקות מהביא תועלת לערבים, אלא יביאו להם הפסד ונזק. הן ידונו את החלק הגדול של ארץ – ישראל להישאר שומם וישַתּקו את ההתקדמות החקלאית של האכרים, בקחתן מהם אחד האמצעים הבטוחים ביותר לשיפור נחלותיהם.

10.  מחוץ לכל שאלה על תוקף משפטי, צדק ואיתנות כלכלית של התקנות, אנחנו קובעים, כי השעה הזאת ביחוד היא השעה הבלתי-מוצלחת ביותר בשביל התקנות. הארץ רק עתה מתחילה להתנער מתוצאות החורבן של ארבע שנות המהומות. התקנת משטר זה בתנאים אלה עשויה לעכב את השיבה למצב הנורמלי, את הקמת יחסי-השלום בין היהודים והערבים ושיתוף-פעולתם עם הממשלה.

בעוד שהמדיניות החדשה מתימרת לשאוף להקמת שלום ושיתוף-פעולה בין היהודים והערבים, הרי התקנות עשויות בהכרח להרחיב את התחום בין שני העמים ולמנוע כל שיתוף-פעולה החשוב של החקלאות.

11.  המדניות הקרקעית החדשה הנקבעת בתקנות, מתנקשת בלבו של הבית-הלאומי היהודי, בשללה מן היהודים את הזכות להתישב על הקרקע מחוץ לתחום-מושב צר, ובהכריחה אותם על-ידי כך להישאר, כמו בגלות יושבי-ערים. נסיון זה לשים לאַל שאיפה בת-דורות של העם היהודי להשתרש מחדש באדמת מולדתו העתיקה. נעשה בזמן שמליוני יהודים נרדפים ללא רחם על-ידי אויב אכזרי. את המהלומה הזאת נותנת ממשלת אומה גדולה, אשר התחייבה להשיב את העם היהודי לביתו הלאומי. העם היהודי לא ישלים עם הפיכת הבית-הלאומי היהודי לביתו הלאומי. העם היהודי לא ישלים עם הפיכת הבית-הלאומי היהודי לגיטו, וגם אינו יכול להאמין, כי בריטניה הגדולה תקח על עצמה בהכרה מלאה את האחריות לסילוף כזה של התחייבות בין-לאומית.

12.  בשנת 1930 פרסמה ממשלת הוד מלכותו “ספר לבן”, שכּלל סעיפים שהיו עשויים לגרום הגבלות חדשות להתישבות יהודית בארץ – ישראל. לורד היילשם וסיר סיימון, אשר טענו כי חידושים אלה אינם מתישבים עם המנדט פרסמו מכתב ב“טיימס”, שבו אמרו את הדברים האלה:

“אין אנחנו מתענינים ברגע זה בתועלתיותה למעשה של מדיניות הממשלה; ואולם המנדט מחזיק בתוכו התחייבות משפטית ומוסרית בשביל העם של הארץ הזאת, והפרת תנאיו על-ידי ממשלה בריטית איזו-שהיא תעמיד את המדינה נוכח האשמה כבדה בהפרת אמונים וזלזול בהתחייבותיה הבין לאומיות… הארץ הזאת אינה יכולה להרשות, שיפול עליה איזה חשד שהוא ביחס לנאמנותה, או ביחס לרצונה הנחרץ למלא בשלימות את התחייבויותיה הבין-לאומית. ועל כן, אם סעיפי “הספר הלבן” הם ביטוי שקול ומחושב של מדיניות הממשלה, — היינו מציעים, שיאחזו מיד בצעדים להביא את מועצת חבר-הלאומים לקבל מאת בית-הדין בהאג חוַת-דעת מייעצת בנוגע לשאלה הנדונה, ושהממשלה הבריטית לא תבצע את הסעיפים השנויים במחלוקת, אלא רק לאחר שבית-הדין יביע את דעתו לטובתם”.

13.  הסוכנות היהודית מתכבדת להציע שממשלת הוד מלכותו תלך ביחס לתקנות הקרקעות החדשות, באותה הדרך שהוצאה על-ידי אותם מומחי-הדין הגדולים.

יש לי הכבוד להיות עבדו הנכנע של הוד מלכותו,

                                                                                               (—) ד. בן- גוריון

                                                                                                הנהלת הסוכנות היהודית

27.2.1940

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

בישיבת הועד הפועל הציוני, ירושלים, 10 במרס 1940

הפעם אני ניגש לבירור הפוליטי בדחילו ורחימו שלא ידעתי כמותם, כי הדברים שיש לומר ושאין לומר הם חמורים מאין כמוהם. כאילו הררים כבדים רובצים על ראשנו ותהומות עמוקות פעורות לרגלינו. אבל אין ציוני רשאי להירתע, ואת אשר בלבו — עליו להשׂיח.

אך לפני גשתי לעצם הבירור המדיני, עלי לחזור על הנחת-יסוד מרכזית בציונות: עבודתנו בארץ נמשכת — ויקרה בארץ אשר יקרה. פעולתנו בעיר ובכפר, בים וביבשה, בכלכלה ובתרבות תתמיד בכל התנאים ובכל הנסיבות, ואם אפשר, עוד תתגבר. עבודה זו היא לחם חוקנו ואין להעלות על הדעת הפסקתה אף לשעה אחת.

זמנים חדשים — תפקידים חדשים

אולם גזירת הקרקע ותחום-המושב מחייבת אותנו עכשיו, בשעת המלחמה, לבחון מחדש את דרכי מדיניותנו, את הליכותינו ויחסינו כלפי חוץ, ובירור במצב של מלחמה אינו פשוט ואינו קל.

ישנם יהודים טובים בארץ — ויש בינהם כאלה המאמינים, שהם גם ציונים טובים — המתנחמים ואומרים, שגם לאחר “הספר הלבן” ולאחר גזירת הקרקע אין להשוות את ארץ – ישראללגלות פולין וגרמניה. סוף-סוף אין שולחים פה יהודים למחנות-הסגר, ואין פורעים בנו, ותל-אביב היא עיר יהודית, ויש אוניברסיטה עברית בירושלים, וילדינו מדברים עברית וכדומה לזה.

אמנם, קשה לומר שארץ – ישראל דומה (עכשיו בכל אופן) לגלות פולין וגרמניה, ואני מבין את תנחומי היהודים האלה, וגם חס עליהם — אולם איני שותף לתנחומיהם ורגשותיהם. איני מוכן למדוד את מצבנו בארץ – ישראל באַמת-מידה של גרמניה הנאצית או באיזו אַמת-מידה אחרת. יש לי מידה אחת ובחינה אחת — המידה הציונית. ואת מצבנו ודרכנו יש לבחון בחינה ציונית בלבד. אין ארץ – ישראל אחת הארצות שיש בהן יהודים, ואין השאלה, מה יאוּנה ליהודי פלוני-אלמוני בגלל מעשה זה או אחר, מענינת אותנו. החשבון שיש ליהודי בגולה הגרמנית או אפילו בגולה האמריקאית, אינו חשבוננו. הבחינה הציונית יודעת דבר אחד, ורק זה בלבד : העלול הדבר הנדון להקל ולהחיש העברת המוני ישראל לארץ והשתרשותם בה — או לא? שום נתון אחר אינו בא בחשבון — אפילו לא החשבון של יהודי ארץ – ישראל. כי גם יהודי ארץ – ישראל — בלי החשבון הציוני — יכולים להיות כיהודי גרמניה או כיהודי פולין או כיהודי אמריקה. כי גם יהודי ארצישראלי יוכל לשאול את עצמו: האין פעולה ציונית עלולה להזיק לי? כלום איני עלול לאבּד בגללה את משרתי, שקיבלתי מהשליט? כלום לא יבוּלע לעסקי, למעמדי, לקריירה שלי? כי בארץ זו יש משטר ללא בקורת, ועכשיו גם משטר צבאי, והממשלה יכולה לעשות כרצונה גם ברכוש וגם בנפש, ויהודי ארצישראלי עלול לשאול עצמו, אם כדאי לו לעמוד בפני גזירות אנטי-ציוניות, אם כדאי לריב עם ממשלה תקיפה. — איני מגנה ואיני מוקיע עכשיו עמדה כזו. אני רק קובע, שדבר אין לה עם ציונות. כי השאלה היחידה, שציוני חייב לשאול עצמו, היא: כיצד לסייע להעברת המוני יהודים לארץ, לפתיחת דרך לגולים להשתרש במולדת?

דרוש לנו רק בירור ציוני. וקשה מאוד להיות ציוני (אוסישקין: קשה יותר להיות יהודי. ב. ג.: לא, יהודי הוא בעל-כרחו, ציוני מתוך רצון). כל ימי הייתי ציוני, ותמיד אני מתלבט ומרגיש, שעדיין איני ציוני כל-צרכי ואני מתאמץ להיות ציוני במאה אחוז, ואני חש, שהדבר קשה מאוד-מאוד.

היו זמנים שחשבו, כי היות ציוני פירושו לשקול שקל ולבחור ציר לקונגרס ציוני. אחר-כך חשבו — תחילה מעטים ואחריהם רבים — שהיות ציוני פירושו לעלות לארץ, לגאול אדמה, לבנות בתוכה, לעבוד ולשמור, ללמוד וללמד עברית. זה היה לא-קל — ועל כמה ציונים כבד הדבר ולא עשוהו. הגיעה השעה שגם לקיים דבר לא-קל אינו מספיק להיות ציוני. כי האומה היהודית — האומה המופלאה הזאת, הנאבקת זה מאות ואלפים בשנים עם אויבים אדירים ועדיין היא קיימת — מתבוססת עכשיו ביסוריה ודמיה, כאשר לא התבוססה זה כמה, ואין לה תיקון ותקוה אלא בארץ – ישראל, ושעריה נסגרים בפניה בתוקף “ספר לבן” וגזירות קרקע — ומי שמכיר זאת עכשיו ועומד בציונותו ומכוון את מחשבתו, רצונו ויכלתו וחייו לדבר יחיד זה, יודע, שעכשיו לא שקל, לא קונגרס, אף לא עבודה ובנין בארץ מספיקים. לציונות של עכשיו אין כל זה מספיק עוד.

גלות חדשה או גרעין ראשון לגאולה

מבחינה ציונית יש לישוב שתי אפשרויות. האחת: להיות גולה כאחת הגלויות המרובות שיש לנו בתפוצות. ואין זה מן הנמנע שארץ – ישראל תהיה גלות נוספת. אם הישוב יראה את תפקידו לדאוג רק לעצמו, לשמור אך ורק על הקיים, והוא יניח שכל מה שנוצר כאן לא נוצר אלא בשביל חצי-מיליון היהודים שבארץ ודאגתנו העיקרית היא קיומו של ישוב זה, ולא הדאגה למיליוני היהודים הנחרבים והנהרסים בגולה, — לא לעם היהודי כולו, — אז יהָפך לישוב גלותי, שאין בינו ובין שאר הגלויות אלא הבדל זה בלבד : בעוד ששאר הגלויות הן בדלית-ברירה, באונס, כי אין בידן ובכוחן לא להיות גלות, הרי הגלות הארצישראלית היא גלות מרצון, גלות מתוך חוסר רצון וחוסר כוח לא להיות גלות… וגלות ברמון מכאיבה שבעתיים ושבעים ושבעה — אם היא ארץ – ישראל.

ולישוב זה יש אפשרות שניה: להיות גרעין ראשון לגאולה, להיות סדן ומנוף להגשמה ציונית. הישוב עומד במבחן ועליו לבחור בדרך זו או שניה.

לפני ימים אחדים ישבנו במקום זה ודַנו בענינים מדיניים ואני אמרתי, שעדיין אני מחזיק בחשיבות ה“עֵז” של לילינבלום — כי כל עז, כל עץ, כל דונם, כל בית, כל יהודי בארץ יקרים וחשובים, ומאות אלפים של עזים ועצים ודונמים ובתים יהודים הם הנכס היקר והחשוב ביותר, שיש לעם היהודי בימינו. במה דברים אמורים? כשהעֵז והעץ והדונם והבית היהודי מעורים ומאוּרים בחזון הציוני, כשהם חלק של החזון, קיימים בשמו ולשמו. אין העֵז בארץ – ישראל שונה משום עז אחרת. ואין עץ פה קדוש יותר מעץ במקום אחר; אין גם כל חשיבות מיוחדת לאוניברסיטה עבריתעל הר-הצופים, וגם לא לישיבה דתית בעיר העתיקה או בפתח-תקוה. אבל לא טעה לילינבלום, שייחס להם חשיבות וקדוּשה, באשר הוא ראה אותם מתוך אספּקלריה ציונית, וכדאי למסור את הנפש על כל שעל אדמה ועל כל עץ פורח וכל צריף נטוי, באשר הם לבנה בבנין היסטורי, שהעם נושא נפשו אליו. אולם בלי משאת-נפש זו, העֵז והעץ והבית פה הם כעז וכעץ וכבית בגולה — ואשר יקרה אותם שם, יקרה אותם גם פה.

בלי החזון הציוני, או כשהחזון הציוני נהפָך למלה ריקקה ואינו מחייב אותנו למאמץ עליון — ישוב זה נהָפך לגולה, לאחת הגולות המרובות הצצות ונהרסות פה ושם…

והישוב אינו נהפך לגולה על-ידי הכרזות מחבּרי “הספר הלבן”. צ’מברלין ומקדונלד ויתר תקיפי-עולם יכריזו מה שיכריזו. חיינו, מעשינו, חוָיותינו נשמתנו ומהותנו אינם נקבעים על-פי הכרזותיהם ודבריהם. לא הם יכולים לערער את הציונות. זאת נוכל לעשות רק אנחנו. רק בנו תלוי הדבר, אם ארץ – ישראל תהיה מש“הספר הלבן” רוצה שתהיה.

אנחנו עומדים למחרת פרסום חוק-הקרקע. וַדאי אין זה דומה לחוקי-נירנברג. עדיין יהודי ארץ – ישראל כאנשים אינם במצבם של יהודי גרמניה. אפילו לא של יהודי לבוב או ורשה, אולם מבחינה ציונית — ואיני יודע בחינה אחרת — מצבנו גרוע ממצב היהודים בגולה החשכה ביותר. הרדיפות בכל ארץ וארץ פוגעות ואך ורק ביהודי אותה הארץ. מה שקרה פה פוגע בלב העם, מתנקש בנשמתו.

תשובות כוזבות ומשלות

מה לעשות?

רוצה אני קודם-כל להזהיר מתשובות כוזבות, משלות וריקות, שמנסים להשיב כל שאלה זו.

אחת התשובות הנשמעות היא בערך: אמנם “הספר הלבן” וחוק-הקרקע הם צרה גדולה לישראל, אבל גזירה עשויה להתבטל, תיגמר המלחמה, יוקם משטר חדש בעולם — ובמשטר החדש יוטב לנו והמעוות יתוקן.

ואני אחד מכל אלה שכל ימיו, ועכשיו עוד יותר מבימי נעוריו, להט לקראת משטר חדש. כי במשך עשרים השנים האחרונות ראיתי, מה קרה לעם היהודי, לעמים האחרים, לאנושות כולה — לרגל המשטר הקיים. ואנימאמין בכל לבי, שמשטר חדש בוא יבוא. איני יודע מתי, אם בעוד עשר או בעוד עשרים או חמישים שנה, אבל אין לי כל בטחון, שהוא יבוא דוקא בגלל המלחמה. מהי הערובה שגאולת-העולם תבוא מתוך טבח-עמים? איני אומר שהדבר לא יתכן בשום אופן, אולם אין זה טבוע במלחמה, ואין כל הכרח ובטחון שזה יבוא עם תום המלחמה.

אולם גם אם בוא יבוא משטר חדש, אין לי כל בטחון שמתוכו בלבד ייטב לנו. הישתנה מעמדו של העם היהודי לטובה אך ורק בשל המשטר החדש? יתכן משטר חדש — ותקוַת העם היהודי בארצו תיכּרת. ההיסטוריה יודעת את הנוסחה הרוסית “קרוֹמיא יאברייב” (“חוץ מן היהודים”). מי יערוב לנו, שמשטר חדש ומתוקן לא יהיה מלוּוה סעיף טראגי “חוץ מן העם היהודי”?

ויש נותנים תשובה אחרת: עם גמר המלחמה תתקיים ועידת-שלום ולועידה זו נגיש עצומותינו, נתבע את ארצנו, והועידה תתקן את המעוּות, שיעשָׂה בימי המלחמה לעם ישראל בארצו. אולם אנו חייבים לשאול את עצמנו כיצד נופיע אנחנו בועידת-שלום, אם גם נניח, שמוכרחה להתאסף ועידת-שלום בגמר המלחמה — ומדוע יֵטו אוזן קשבת לדרישתנו?

אני מניח, שאני יכול כמעט לומר: אני מאמין, שאנגליה תנצח. בכל אופן ברור, שאם היטלר ינצח — נקבל מידו מה שנקבל, אבל לא את גאולתנו הלאומית. האומר ועידת-שלום, מניח שאנגליה תנצח (יערי: תיתכן גם פשרה בין אנגליה והיטלר), אין אני מונה עכשיו את האפשרויות ואיני בודק את המלחמה אלא את הציונות. אם אנגליה תנצח — קשה לראות, כיצד בכלל תופיע שאלת ארץ – ישראל בועידת-השלום. ארץ – ישראל היא אחוזה בריטית. כקניה; האם ידונו על קניה בועידת-השלום כשאנגליה תנצח את היטלר? ידונו בועידת-השלום על צ’כוסלובקיה, אוסטריה, פולין, על פיצויים — אבל כיצד ידונו על טריטוריה העומדת תחת שלטון בריטי?

אם הדימוקרטיות תנצחנה יש להניח שבועידת-השלום ידונו על שאלת היהודים. יתכן שידונו על יהודי פולין, גרמניה, אוסטריה ובשאלה היהודית בכללה — אבל מדוע סבורים, שידונו על השאלה היהודית בקשר לארץ – ישראל? לארץ – ישראל ניתן על-ידי אנגליה משטר מסוים, ואם אנחנו משלימים עם משטר זה, — מדוע ישובו האנגלים לדון בו, ועוד בועידת-השלום? ידונו על צרת ישראל? — יתכן. אבל למה ידונו על פתרון **ציוני ** — אם אנו למעשה מסתלקים עכשיו מציונות ומשליכים יהבנו על ועידת-השלום? ומה לנו פתרון שאלת היהודים, אם אינו פתרון ציוני? כל פתרון ממין זה אינו אלא אשליה, ושׂבענו אשליות אלו.

ויש תשובה שלישית: הסכם יהודי-ערבי. ידוע לכם, שאני בכל לבי בעד הסכם יהודי-ערבי, לא רק בשעה שרע לנו, אלא בשעה שידנו כאילו היתה על העליונה. אבל אני חייב לשאול: מדוע יתנו הערבים ידם להסכם — ודוקא עכשיו, כשאנגליה הכתה אותנו מכה אנושה כזו? המעלה מישהו על הדעת, כי הערבים יתנו ידם להסכם, שידרוש ביטול גזירת הקרקע וחיסול “הספר הלבן” ויאפשר עליה יהודית גדולה לארץ? כלום משום שדבר זה דרוש לנו יסכימו לכך הערבים?

נשיב בנימוקיו של הצו-שכנגד

ועלי לחזור על הדבר, שאמרתי בחדר זה לפני יותר משנה, לפני שיצאתי להשתתף בועידת-לונדון, או כמו שקראו לה בלונדון — הועידה הארצישראלית: “נוכח המצב החדש בארץ, באנגליה ובעולם, אין השיטות המדיניות, שהשתמשו בהן בשנים כתיקונן, מועילות עוד”.

הסבּרה באנגליה — בפּרלמנט, במפלגת-העבודה, בקרב הליברלים, השמרנים, בעתונות, בחוגי הממשלה — וַדאי שהיא דרושה גם עכשיו, ואין בה כל רע. גם באמריקה יש לשוחח עם בעלי-ההשפעה. אם אפשר לפרסם מכתב ב“טיימס” הלונדוני או הניו-יורקי — הרי זה לא רע. אבל כל הסבור שזוהי התשובה הפוליטית עכשיו — אינו אלא עיוֵר או שוטה.

הממשלה האנגלית הגיעה למדיניות זו לא מתוך שיקול מוסרי אלא מתוך שיקול פוליטי. לא ישבו אנשי המוסר והצדק באולמי וייטהול ושקלו את טענות הערבים והיהודים בדבר הקרקע בארץ והגיעו לידי מסקנה, שהנגב ישוּבו צפוף ואין בו אף פיסת-קרקע פנויה, והתישבות יהודית בדרום ים-המלח עלולה לסַכּן את מעמד תושבי הערבה וסביבת עקבה, ולכן יש לאסור את השטח הזה ליהודים — כפי שאפשר להסיק מהגנת מלקולם מקדונלד על חוק-הקרקע, או שיש כבר לעם היהודי די קרקע, שיספיק למיליוני היהודים בעולם, ויש להכין בשביל הערבים רזרבה קרקעית גם בארץ – ישראל, נוסף על הרזרבות הקרקעיות הענקיות בסוריה ועיראק, השמורות לדורות הבאים של הערבים.

לא היו שיקולים מוסריים כאלה. הממשלה האנגלית ככל ממשלהאחרת, עושה שיקולים מדיניים. הממשלה האנגלית אינה אנטיישמית. מובן, יש גם אנגלים אנטישמיים, ופלוני או אלמוני בממשלה יתכן שדבק בו אבק אנטישמיות. אבל לא האנטישמיות הביאה למדיניות של “הספר הלבן”. פעלו כאן נימוקים מדיניים, ונימוקים מדיניים בלבד — ונגד נימוק מדיני יש להעמיד נימוק מדיני. הנימוקים המוסריים שלנו בלבד לא יספיקו. — — —

“הספר הלבן” עתיד להתגשם בצורה חריפה יותר משהוא נוסח לכתחילה

בועדה הפוליטית שבקונגרס האחרון בז’ניבה ב-21 לאבגוסט 1939 אמרתי את הדברים האלה:

“— — — עלי להזהיר את התנועה משני דברים: מאוֹפּטימיוּת קלה מצד אחד ומהרגשת חוסר-אונים מצד שני”.

גם בארץ וגם בקונגרס פגשתי חברים, שאין המדיניות של “הספר הלבן” מדאיגה אותם ביותר. לא משום שגורל ארץ – ישראל אינו נוגע ללבם, אלא מפני שהם בטוחים משום-מה, ש“הדבר אינו רציני”: הממשלה האנגלית לא תגשים מדיניות זו, לא תשנה יחסה לציונות, לא תסגור בפנינו שערי הארץ, לא תאסור עלינו רכישת קרקעות. האנגלים התיחסו בחיבה ליהודים עוד לפני הצהרת-בלפור. זה כעשרים שנה הם עוזרים לעם היהודי — ופתאום יהפכו את עורם? אין לדאוג.

אני מזהיר מקלות-דעת זו. “הספר הלבן” יוגשם — אם לא נעמוד בפניו ולא נכשיל את ביצועו. “הספר הלבן” לא נתחבר לצורך האנגלים. להיליפכס ולצ’מברלין ¹ לא יבולע אם היהודים ישובו לארץ. אין הם אנטישמיים, אף לא אנטי-ציוניים. הם נתנו ידם למדיניות חדשה — תחת לחץ חיצוני. הם נכנעו ללחץ הערבים, והלחץ הערבי קיים ויוסיף לפעול. הערבים אינם מרוצים מ“הספר הלבן”. יש ערבים רבים הסבורים, ש“הספר הלבן” לא נתן להם ולא כלום. אמנם הוא מזיק ליהודים — והם שמחים על כך. אולם הערבים לא קיבלו עדיין שום דבר חיובי ב“ספר הלבן”. מה שהערבים האלה רוצים בעיקר — זוהי עצמאות ארץ – ישראל, כלומר שלטונם-הם על ארץ– ישראל. ועצמאות זו לא הובטחה ב“הספר הלבן” אפילו להלכה. אילו גם היתה הבטחה מפורשת, היו הערבים מתיחסים לה בספקנות. אולם יש גם בין הערבים אנשים היודעים קרוא, והקורא בעיון את “הספר הלבן” רואה, שעם כל הלהג הרב על עצמאות ושלטון עצמי, נמנעה הממשלה מתת התחייבות ברורה, פשוטה ובלתי-מסויגת להעניק עצמאות לארץ. ועל עצמאות זו נלחמו הערבים בשנים האחרונות. את לב הערבים מושך לא רק השלטון על הארץ. אל תשכחו, שיצרנו בארץ דברים המושכים אף הם את לב הערבים: תל-אביב, המושבות. רכוש זה שהוקם על ידינו, מגרה — וכדאי הדבר להשתלט עליו. והערבים לא יפסיקו לחצם על האנגלים, להיפך. אמנם, אין אני חושש שהאנגלים ימסרו בקרוב את השלטון על הארץ לידי הערבים. מחברי “הספר הלבן” אין בדעתם להסתלק מהשלטון על הארץ אפילו בעוד עשרים שנה. כל הפרק על החוקה ב“הספר הלבן” אינו אלא אחיזת עינים. אולם שלטון אנגלי אינו שולל משטר ערבי. יתכן משטר ערבי בארץ, המבוצע בידי פקידים ונציבים ברטיים.

“הספר הלבן” פירושו משטר ערבי — גם כשהשלטון הוא למעשה בידי הבריטים.

במשחק הפוליטי החמוּר, שמשחקים עכשיו בעולם, אנחנו משמשים שלמון הניתן לערבים, והשלמון אינו מספיק. הם תובעים הב-הב. ואין זה השלב האחרון — אם נסמוך על ועידת-השלום והמשטר החדש בעולם.

האומרים “נחכה עד יעבור זעם”, אינם יודעים, מה עשתה לנו ממשלת אנגליה. והיא עשתה לא מתוך זעם, אלא מתוך חשבון קר מאוד, ואם היה כאן זעם מצד מישהו — ילך הזעם ויגדל והלחץ ימָשך.

גם אנו חייבים לשקול את המצב שיקול פוליטי קר, ריאלי, אכזרי. והשיקול שלנו אינו רשאי להירתע משום מסקנה, אם המסקנה יש בה הכרח ציוני. — — —

היאבקות בתנאי המלחמה

אין להתעלם מהמלחמה. שיקולים פוליטיים שאינם לוקחים בחשבון נסיבות חדשות, אינם שיקולים בטלניים. אין דוֹגמה בקו מדיני. המטרה הפוליטית קבועה ועומדת, אולם קו-הפעולה משתנה ומתחלף עם השתנות הגורמים והתנאים.

המלחמה באה. היא לא היתה בלתי-צפויה, אבל ציפּיה למלחמה. ומלחמה זו מצטיינת מבחינה יהודית בדבר אחד: עמדתנו נתונה מראש ועומדת למעלה מכל ספק. בכל מלחמה אחרת יכלו יהודים להיות אדישים, בעד וכנגד. במלחמה זו יחס העם היהודי קבוע ועומד. לדעתי, גם תוצאות המלחמה נתונות מראש. אם לא יקרה דבר-מה הסמוי לגמרי מן הין בשעה זו, הרי נצחונה של אנגליה בטוח. בכל אופן אנו יודעים, בנצחונו של איזה צד אנו רוצים ובמפלת מי אנו מעונינים.

וכיון שמלחמה זו נוגעת לנו מאוד, יש לבחון את חוקי-הקרקע גם לאור המלחמה, לאור צרכי המלחמה. וחוק זה הוא מכה קשה לכוח המלחמתי של הדימוקרטיה. אין הוא מפחית, כמובן, את כוח הצי הבריטי והצבא הצרפתי, אבל אין נלחמים רק בכוח צי וצבא. בלי כוח מוסרי אין מכריעים במלחמה. סוד זה ידע חניבעל, ידעו אלכסנדר מוקדון, נפּוֹליון, פוֹש ². יודעים זאת גם שליטי אנגליה. צ’מברלין והליפכס מכריזים בנאומיהם, שהם לוחמים על קדושת חוזים בין-לאומיים, על שמירת-אמונים ביחסי עמים, נגד הפרת בריתות, נגד תחיקה גזעית. מי שרוצה רשאי לפקפק בכנוּת המוסרית של הנאומים. אבל אי-אפשר לפקפק בצורך הפוליטי של נאומים כאלה. המלחמה זקוקה לנימוק מוסרי, בכל אופן מצד הדימוקרטיות. לאנגליה יש הכרחבנשק מוסרי נוסף על הנשק הגשמי שלה. הנשק המוסרי דרוש בשביל העם האנגלי, בשביל הדומיניונים, גם בשביל אמריקה ושאר הארצות הניטרליות. בלי כוח מוסרי ובלי נשק מוסרי אין אנגליה יכולה לנצח.

וחוק-הקרקע, שיש בו הפרת-אמונים וגם תחיקה גזעית, פוגע בכוח המוסרי של אנגליה הלוחמת. ואנחנו מעונינים בנצחונה של אנגליה — אולי לא-פחות מהאנגלים עצמם.

כאן יש מקום לבעל-דין לומר: איפכא מסתברא. כיון שאנו מעונינים בנצחון אנגליה, והחוק פוגע בכוח המוסרי של אנגליה, מעבור בשתיקה על החוק, לבל נפגע בכושר-המלחמה האנגלי.

תשובה על טענה זו, תשובה ניצחת, ניתנה לנו ממקום מוסמך, שאין להרהר אחריו: מן הפרלמנט האנגלי.

שם נתקיים ויכוח גדול על חוק-הקרקע, ונמתחה עליו בקורת חריפה על-ידי נואֶל בייקר, אֶמרי ואחרים. נאומים אלה, אם-כי היו חשובים ואין לזלזל כלל וכלל בערכם, לא שינו ולאישַנו כלום. כאלה וכאלה כבר נשמעו לא-פעם, ומבחינה ציונית אין הויכוח הזה מהוֶה תאריך חשוב. אולם זה היה תאריך חשוב מבחינת המדיניות האנגלית ומבחינת המלחמה. זוהי הפעם הראשונה מאז פּרצה המלחמה, שמפלגת-העבודה ניסתה להפּיל את הממשלה.

מיום הכרזת המלחמה נפסקה מלחמת-המפלגות באנגליה, ואם-כי האוֹפּוֹזיציה (הפועלים והליבּרלים) לא הצטרפה לממשלה — נפסקה למעשה ההתנגדות למפלגה השליטה ובכל בחירות-מלואים לא התחרו המפלגות זו בזו, אלא שמרו על המצב הקיים. ורק לאחר הופעת חוק-הקרקע — דבר פחוּת-ערך לכאורה מבחינת הפּוליטיקה האנגלית הפּנימית, ומחוּסר כל ערך כביכול מבחינת המלחמה בעולם — הכניסה מפלגת-העבודה הצעת אי-אמון לממשלת צ’מברלין וניסתה להביא לידי כשלון הממשלה. כדבר הזה לא קרה עד עכשיו מאז החלה המלחמה. זהו מאורע פוליטי ממדרגה ראשונה. הממשלה לא נפלה, עמד לה הרוב הגדול בפרלמנט, שכל דבר החוק אינו נוגע לו ולא נהיר לו. אולם דבר הוא — ולא דבר קל: הפועלים והליברלים ניסו בפעם הראשונה תוך כדי המלחמה להפיל את הממשלה. ובגלל מה? לא בגלל כשלון בהנהלת המלחמה. לא בגלל כשלון במדיניוּת-חוץ — אלא בגלל חוק-הקרקע בארץ – ישראל, באחת הארצות הקטנות והמרובות שבאימפּריה הקולוניאלית האנגלית. מדוע נעשה דבר זה? האין מפלגת-העבודה והליברלים השמאליים מעונינים בנצחון אנגליה? הרוצים הם לפגוע בכושר-המלחמה של ממשלתם? הגברה בתוכם האהבה לציונות על הפטריוטיזם האנגלי? מי תמים ויעלה על לבו מחשבות-הבל כאלה!

אמנם, יש בינהם ידידים ציונים למחצה, לשליש ולרביע. אבל לא מתוך דאגה ציונית — אלא מתוך דאגה לצרכי המלחמה ניסו הפועלים להפיל את ממשלת צ’מברלין ומקדונלד, כי ראו בחוק-הקרקע פגיעה קשה במעמד המוסרי של אנגליה, פגיעה בנשק המוסרי הדרוש לנצחונה של אנגליה. כי החוק יש בו הפרת-אמונים לעם היהודי, הפרת התחייבות בין-לאומית, התעללות בחבר-הלאומלראש הדףים, תחיקה גזעית — ובגלל דבר זה ראוי בעיניהם להפיל ממשלה, ולו גם בשעת מלחמה!

עלינו לקרוע את הגזירה

בועידת-לונדון נפגשנו עם אנשי ממשלה זו. ראינו את תפיסתם ובינתם הרחבה. הם עשו לנו מה שעשו קודם לכן לצ’כוסלובקיה. עשו למופתי מה שעשו קודם לכן להיטלר. אמנם, משפּרצה המלחמה פקפקו זמן רב. חוק-הקרקע היה צריך להופיע בספטמבר 1939. מיניסטר-המושבות התכונן ללכת בעצמו לישיבת חבר-הלאומים כדי להגן בפני ועדת-המנדטים על החוק. הוא היה בטוח, כנראה בהסכמת מועצת חבר-הלאומים — אם-כי ידע שבועדת-המנדטים צפויה לו חקירה-ודרישה לא-קלה. בגלל המלחמה נתבטל מושב חבר-הלאומים והחוק נתעכב זה ששה חדשים, כי לא ישבנו מאז בחיבוק-ידים. ברור שהיו היסוסים — ולבסוף באה ההכרעה נגדנו. לא קשה לשער נימוקי ההכרעה, לאחר שאנו יודעים היטב את טיב האנשים והלך-רוחם מועידת-לונדון. הם יודעים, שלנו אין ברירה; הזדהותנו עם מלחמת אנגליה ניתנה מראש; ואם אפשר לקנות ידידות הערבים או ניטרליותם על-ידי הסגרתנו — הרי זה ריוַח נקי. צ’מברלין אינו אנטישמי. הוא אינו אלא מדינאי — טוב או רע, זהו ענין למשפט ההיסטוריה האנגלית — והוא עשה את חשבונו. איני יודע, אם העם האנגלי יקבל לאורך-ימים את החשבונות והשיקולים המדיניים של צ’מברלין. במידה שהם נוגעים לאנגליה — אין זה עניננו להתערב בהם. יבוא בעל-הדין האנגלי ויעמוד על דינו. אולם במידה שהם נוגעים לנו — אנו השופטים.

מחברי “הספר הלבן” היו סבורים, שאנו נקבל את הגזירה, מפני שאין לנו ברירה. ואמנם צדקו הפעם. יש חוסר-ברירה, אך לא במקום שהם חושבים. עלינו לקרוע גזירה זו — ויהי מה, מפני שאין לנו ברירה; ארץ – ישראל היא שאלת חיים ומוות לעם היהודי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

בישיבת הועד־הפועל הציוני, בגמר הויכוח, ירושלים, 18 באפריל 1940

– לא היה צורך להכריז, שכל חברי הועד הפועל הם ציונים טובים. חזקה על כל ציוני, שהוא ציוני טוב. ואין להעמיד בספק ציונותו של מישהו. אולם כאן אין בודקים כליות ולב – אלא דרך וכיווּן, ולא כל דרך שציוני נוקט בה היא דרך ציונית. ואני שולל את הדרך שנקטו בה רוב המתווכחים.

בישיבה הקודמת אמרתי שקשה להיות ציוני, כי היות ציוני פירושו לחיות – וגם למות, אם יש צורך בכך – כציוני. ואין זה קל ביותר. אבל יש קושי שני – קשה לחשוב כציוני. מפני שבכלל אין זו מלאכה קלה – מחשבה היא מלאכת־מחשבת קשה מאוד, ומעט מאוד אנשים עושים מלאכה זו, וגם העושים כך – עושים זאת לעתים רחוקות מאוד. על־פי רוב חוזר האדם על השיגרה המקובלת בדורו ובסביבתו. כלל זה חל אפילו על גאוני המחשבה, כי גם הגאון חוזר על השיגרה המקובלת בכל הדברים, מלבד אחד או שנים, שבהם הוא סולל לעצמו דרך־מחשבה משלו. וזוהי הופעה לא־רגילה. בדרך־כלל חוזר האדם על המקובל, שאינו מצריך שום מאמץ. אולם יש וגם האדם הרגיל, הפשוט, חושב בעצמו – כשהוא מוצג פתאום בפני סכנה גדולה, בפני שאלת חיים ומוות. אז אין בשבילו שום נוסחאות ושגרות. כל חושיו מתמתחים ומתחדדים, והוא רואה את הדברים ראיה ראשונית, כהוויתם, שלא כמקובל, ומחפש תשובה שתהלום את המצב המסַכּן את קיומו.

ונראה לי, שהגיעה שעת סכנה לציונות – והיא מחוייבת לחשוב מחדש, לראות את הדברים מחדש ולחפש תשובה שתהלום את הסכנה האיומה – אם רק הציונות מסוגלת עדיין לחוש בסכנה העומדת לפניה.

*

כי גם המחשבה הציונית עמוסה הררי־הררים של מסורות מחשבה תפֵלות וכוזבות, נחלת העבר הלא־ציוני שלנו, של כולנו, מסורת של מאות בשנים, כשהיהודי לא עשה חשבון־עמו וחשבון־עולמו מתפיסה ציונית. המחשבה הציונית לא ירדה מן השמים שלֵמה ומשוכללת ועונה מראש על כל השאלות. כשם שהמפעל הציוני הֵחל בקטנות והוא צומח וגדל ומסתעף ומתרחב ומוסיף נדבך על גבי נדבך, – גם המחשבה הציונית כך. המעשה הציוני נתקל מזמן לזמן במעצורים חדשים, בנסיבות חדשות, ונדרשים מאמצים שלא שיערו ראשונינו, מייסדי התנועה והוגי המחשבה הציונית. הנחות־היסוד אינן מספיקות. וכשאנו נתקלים בבעיה חדשה בדרך ההגשמה, בעיה אשר המחשבה הציונית עד היום לא ידעה לה פתרון, – מיד קופצת מתוך אוצר המסורת המחשבתית הבלתי־ציונית, הגלותית, תשובה שאינה ציונית, אם כי הפה, שמתוכו יוצאת התשובה, הוא פה של ציוני. וקשה למצוא ציוני, מהטובים ביותר, שאין למחשבה לא־ציונית שליטה בלבו ובמוחו, כי מחשבות אלו חיו בלבנו מאות בשנים.

היתה השקפת־הגיטו. לפי השקפה זו נחלק העולם לשנים – ליהודים ולגויים, ובין שני חלקים אלה נחלק העולם: את העולם הזה לקחו הגויים, ואת העולם הבא – היהודים. הכוח והשלטון בעולם הזה ניתן לגויים; על היהודים נגזר להישאר חדלי־אונים ומשועבדים, עד שיגיעו לעולם הבא ואז יהיו עליונים למטה ותחתונים למעלה. בעיני הגיטו היה טבעי שהיהודי נרמָס, אין לו כוח, אין לו שלטון וזכות, אינו מהַוה גורם, אינו מסוגל להיאבק עם תקיפי־עולם (העולם הזה). היהודי לא נתיאש לגמרי מאושר, אבל גאולתו תבוא שלא כדרך הטבע. ועד אז – השלים עם גורלו. ידע שהוא שונה מכל העמים – ומדינה, שלטון, כוח, משפט, עצמאות, מלחמה ושלום הם לגויים ולא לו.

הציונות שללה השקפת־גיטו זו – שאגב לא היתה מעולם השקפת היהדות, ומורי־הדת הגדולים של עמנו בימים קדומים לא ידעו אותה. הציונות – גם החילונית וגם הדתית – הניחה, שגאולת עם ישראל צריכה לבוא מתוך מאמציו ובדרך הטבע, ושהעם היהודי צריך ליצור לעצמו תנאי־קיום ובסיס ממלכתי־ארצי, כאלה שיש לכל עם חפשי, היושב בארצו ועומד ברשותו. עד כאן אולי יסכימו לכך כל הציונים. אולם הנחה יסודית זו מסתעפת לכמה וכמה שרשים ולכמה וכמה ענפים, וברגע שהציונות באה במצור ואין ההלכה השגורה והמקובלת בציונות מספיקה ועליה לחתור לקראת פתרון שיהלום מציאות חדשה, מסובכת וקשה, – מיד חוזרת השקפת־הגיטו ומשתלטת על טובי הציונים.

*

ולמטבע של השקפת־הגיטו יש צד שני – תפיסת המתבוללים. הללו דוקא מבחינים, כשהם דנים בעולם הגויי, בין עם לעם. הם יודעים, שאין “גוי” אלא אנגלי או צרפתי, או רוסי או גרמני. הם יודעים שיש עמים גדולים וקטנים, חזקים וחלשים, טובים ורעים, תרבותיים ולא־תרבותיים, והם רואים את העולם שאינו יהודי ראִיה מציאותית על ניגודיו ומשחק כוחותיו. ואולם כשהם עוזבים את העולם הגדול ובאים לדון בענינים יהודיים, מיד מסתלקת תבונת־המציאות שלהם והרי הם רואים את היהודי ראִיה של גיטו, ואינם מבינים שהחוקים, בין חוקי טבע ובין חוקי היסטוריה, החלים על כל העמים חָלים גם על יהודים, ושהיהודים מסוגלים לעשות כל מה שלא־יהודי מסוגל לעשות. ואם אמנם תנאי־החיים של היהודים שונים מתנאי־חייהם של עמים אחרים, אבל הם אנשים שיש להם אותם הצרכים ואותה היכולת, והם מהוים גורם וכוח ומסוגלים לעשות כל המעשים הטובים והרעים, שמסוגלים להם כל בני עמים אחרים.

דוגמא קטנה: פעם הושיבה ההנהלה הציונית ועדה של מומחים מגדולי הפיננסיסטים היהודים לברר אפשרות של מִלוה להנהלה הציונית. בראש הועדה ישב יהודי שהיה חבר בקבינט בריטי וידע פרק בהלכות כספים, ובלי ספק היה יודע לשקול יפה־יפה שאלה של מִלוה בשביל אנגליה או בשביל מונאקו. אולם כשהוטל עליו לדון בשאלת מִלוה יהודי, נסתלקה כל חכמתו, והוא דן על הענין לא כפיננסיסט אלא כיהודי־של־גיטו ובא לידי מסקנה, שאין כל אפשרות לסדר מִלוה יהודי. כל חברי הועדה, אף הם פיננסיסטים יהודים באנגליה, הצטרפו לדעתו, ודבר המִלוה ירד מעל הפרק, עד שבא בחור יהודי מרוסיה ונתמנה לגזברה של הסוכנות היהודית וניגש לדבר בתפיסה ציונית – כלומר בתפיסה של השכל הישר, שאינו מפַלה בין יהודי לגוי – וסידר מִלוה ב“סיטי” לסוכנות היהודית.

כשהתווכחו בפרלמנט האנגלי על חוק־הקרקע, קם ציר יהודי והטיח דברים קשים נגד החוק; שאינו צודק, שאינו הוגן, שאינו הולם את הכבוד הבריטי – ואף־על־פי־כן הכריז והודיע, שיצביע בעד הממשלה (כי בבית־הנבחרים לא הצביעו בעד או נגד החוק, אלא בעד או נגד אי־האמון, שהכניסה מפלגת־העבודה).

בנאומו זה של ציר יהודי בפרלמנט אנגלי משתקפת כל הטראגיקה של יהודי־הגיטו (הגיטו מלַוה את היהודי הבלתי־ציוני גם כשהוא נבחר לפרלמנט הבריטי). כאדם הוא יודע, שהחוק אינו הוגן, אבל כיהודי הוא מצביע בעד הממשלה, כי זוהי ממשלה אדירה.

בועד הפועל הציוני אין מצביעים בעד או נגד הממשלה, אולם נאומי חלק גדול של הנואמים הזכירו את הנאום של הציר היהודי המִסכּן: החוק הוא אמנם רע – אבל אנו מחוסרי־אונים לעמוד בפניו, כי הגויים תקיפים ואנו חלשים. אין זו הנחה ציונית – מפני שאין זו הנחה אמתית. זוהי פרי התיאולוגיה של הגיטו ושל ההתבוללות.

*

הציונות היא פרי אמת פשוטה: יש לא רק יהודים – אלא יש עם יהודי. עם זה אמנם שונה במעמדו, בתנאי־חייו, בכוחו וביכלתו מכמה עמים אחרים – וגם העמים האחרים אינם דומים זה לזה בכל ואין שני עמים שוים – אולם גם גורל העם היהודי נתון בידי עצמו, בהגבלות מסוימות (הגבלות, אם־כי מצומצמות יותר, חלות על כל העמים), כי יש כוח כלשהו ויכולת כלשהי לעם זה – אם יש לו הרצון להשתמש בהם לטובתו הלאומית. ואין שום דבר שעם אחר יכול לעשות למען הגנת עצמו, אשר יבָּצר וימָנע מהעם היהודי. יתכן, שיצליח פחות. גם עמים אחרים אינם מצליחים בכל. עד עכשיו הצלחנו לא־מעט – גם בבנין וגם בהיאבקותנו המדינית. וכל פעם שנקטנו באמצעים ציוניים – כלומר באמצעים אנושיים נורמליים – הצלחנו. מדוע לא נצליח בעמידתנו נגד גזירת הקרקע ו“הספר הלבן”?

*

אמרו, שהגויים אינם אוהבים כשמפריעים להם. לי נדמה, שגם יהודים אינם אוהבים זאת ואף־על־פי־כן מפריעים לנו, מדוע לא נפריע גם אנו?

על כך עונים: אבל הגויים חזקים ואנו חלשים. התשובה היא: נעשה לפי מידת כוחנו. התפיסה על “גבורת הגויים” היא פרי הגיטו. מי הם “הגויים”? האומנם עומד כל העולם הבלתי־יהודי או אפילו “הגויים” הבריטיים מאחורי גזירת הקרקע? כלום לא היה ויכוח בפרלמנט ולא דרשו מדינאים רציניים לפטר את צ’מברלין ומקדונלד בגלל חוק זה? אמנם הרוב הצביע לטובת הממשלה. העומד הרוב הזה מאחורי החוק? כלום לא הרגיע מיניסטר־המושבות את הרוב שלו, שהחוק יביא אתו שקט בארץ? האין בכל הפחד הגדול והנורא הזה מפני “הגויים” אי־ידיעה גמורה על טיב “גויים” אלה? האין “גויים” אלה יודעים להתחשב עם התנגדות של מיעוט, של עם קטן, כשהתנגדות זו אינה מסתפקת רק במליצות נבובות?

*

אומרים: זוהי תקופה של שקיעת העמים הקטנים ואנחנו שוקעים עמהם. מוֹדָה חדשה באה לעולם: זכות הקיום רק לעמים הגדולים. מי הכריז על מוֹדָה זו? כלום לא היטלר? ומפיו של היטלר תחיה הציונות?

מאימתי הכריזו אנגליה וצרפת, שאין מקום לעמים קטנים? האין הדימוקרטיות המערביות נלחמות על חופש נורבגיה, דניה, פולין? האין הן מוכנות להגן על בלגיה והולנד, אם יותקפו ע"י היטלר? מה החפזון הזה בתוכנו היהודים לבלוע את התורה החדשה של היטלר – כאילו היא תורה מסיני?..

*

אומרים שעלינו “לשמור על הקיים”. בשמירת הקיים בלבד, אין ציונות, לדעתי. אולם אני כופר, שאפשר לנו בדרך זו של לשמור על “הקיים”. מה זה “הקיים”? לפני חדשיים היה “קיים” בארץ שיווי־זכויות לכל יהודי ארץ־ישראל. יהודי ארצישראלי היה רשאי לגור ולהתישב בכל מקום. התשמרו על “הקיים” הזה? בין הנכסים ה“קיימים” שלנו עכשו יש קורטוב של אבטונומיה – לכל־הפחות בחינוך. הבטוחים אתם, שבדרך של כניעה מתמדת (כי אין להתגרות ב“תקיפים”) תקיימו את החינוך היהודי ברשות יהודית? יתכן, שיש ליקויים בשיטת־החינוך שלנו. היתוקנו אלה ע"י פקיד זר – ואפילו פקיד זה הוא מידידינו? האין אני כאב לילדים יודע יותר מכל פקיד אנגלי, מהו החינוך, שילדַי צריכים לקבל? והוא הדין לגבי כל אב יהודי. יש הרבה דברים שאנו צריכים ללמוד מהאנגלים, אבל כלום אנו, הישוב היהודי בארץ, זקוקים לאפיטרופסות מוסרית וחינוכית של פקידות קולוניאלית בחינוך בנינו? ואיך תשמרו על “הקיים” הזה – אם אי־אפשר לנו בכלל לעמוד בפני “הגויים”?

יש לנו משק בעיר ובכפר – הבטוחים אתם שתשמרו על “הקיים” הזה? איני בטוח כלל וכלל. כי “משק” אין פירושו רק הבית והמכונה, או האדמה והעץ, אלא גם העובד בתוכו. וה“המשק הקיים” – שיש לשמור עליו – כולל גם עבודה עברית. הבטוחים אתם, שתשמרו על “הקיים” הזה? כי גם כאן יתכן שיהיה לנו ענין עם “הגויים”.

מהו סוף־סוף “הקיים”, שחרדים כל־כך על שמירתו? “הקיים” אינו כולל עליה – “הגויים” פסלו אותה עם פרסום “הספר הלבן”. “הקיים” אינו כולל עוד אדמת השממה בארץ – כי חוק־הקרקע אסר אותה עלינו. זכות־הדיבור ניטלה מאתנו – כי יש צנזורה. ולא היינו מתרעמים, אילו הצנזורה היתה משמשת את צרכי המלחמה. אבל הצנזורה משמשת את משטר “הספר הלבן”. ויש דבר אחד שהיה “קיים” עד עכשיו – בכל אופן בקרב רבים מאתנו ובקרב הדור היהודי שגדל כאן, במולדת – ההכרה וההרגשה, שאנו יושבים במולדתנו. היתה לנו הכרה, שכאן אנו מתהלכים זקופי־קומה, ולא כ“כלב בזה־נפש ומעונה”. הכרה זו היא כמדומני נכס חשוב. הנשמור על “קיים” זה?

תמה אני אם אפשר לשמור על “הקיים”, כשלא נדע לשמור על נשמתנו הציונית, או שמא “הקיים” הוא רק הנכס החמרי, שיש לכל אחד מאתנו? – ובגלל שמירתו ניכנע לכל גזירה ונקבל באהבה סגירתנו בתחום־מושב? ישוב נכנָע לא ישמור אפילו על נכסיו החמריים. – – –

*

הסתייעו כאן הרבה בפינלנד: היא עמדה בפני תקיפים ונכשלה. המדינות הבלטיות האחרות הצליחו כמובן יותר… אמנם אין אנו מקבלים גזירות־שוות. אין שתי סיטואציות פוליטיות דומות זו לזו. לא הרי פינלנד ורוסיה כהרי ארץ־ישראל היהודית ואנגליה. הרוסים לא תבעו את ויבּוֹרג בשביל צד שלישי, אלא לעצמם. אולם עשרים וחמישה מיליון דונם הקרקע, שנאסרו עלינו, אינם נדרשים לאנגלים. אין אנגליה מתכוונת ליישב פה את אנשיה. אילו היתה אנגליה זקוקה לאדמה זו, כשם שהיא זקוקה לצי שלה, מסופקני, אם כל התנגדותנו היתה מועילה. גם תינוק יודע, שאנגליה חזקה מאתנו, ובענין חיוני שלה – גם אם זה פוגע בנו – תהיה ידה על העליונה. אבל הנגב והרי הגליל והעמק ובקעת הירדן ושומרון והרי ירושלים והשפלה, שנאסרו עלינו, אינם דרושים לא להתישבות אנגלית ולא לבסיסים צבאיים או ימיים, כאשר נדרשה ויבּוֹרג לרוסים. להיפך, שממות אלו מפריעות לצבא האנגלי, ובכל מקום בארץ, שיש בו ישוב יהודי, מרגיש הצבא הבריטי יתר בטחון והוא יודע, שיש לו בעל־ברית נאמן. הגזירה באה מפני ששליטי־אנגליה היו סבורים, שיש לפייס את המופתי וכנופיות־הטירור כשם שרצו לפייס את היטלר. כלום לא נמצאו אנגלים חשובים ורבי־השפעה שהיו סבורים, כי זוהי שגגה וטעות פוליטית ולא רק עוול מוסרי והפרת־ברית בלבד? וכלום בעמידה נגד עוול ושגגה יש משום עמידה נגד אנגליה? נגד אינטרס בריטי?

ואין המקרה שלנו דומה כלל וכלל למקרה של פינלנד, אולם אני מעז לשבּח את פינלנד על שהעזה לעמוד בפני תקיף – ואיני יודע כשלונו של מי גדול יותר: אם של הארצות הבלטיות האחרות, אשר נכנעו וניצלו כביכול, או של פינלנד, שנלחמה וסבלה? האם זוהי העמידה הראשונה של פינלנד בפני תקיפי־רוסיה? כלום לא עמדה ארץ קטנה וגאה זו בפני עריצי הצאר וכל רוסיה הליברלית והסוציאליסטית, וכל העולם הנאור רחש כבוד ואהדה לה? וכלום כבר נגמר החשבון? בימים הקודרים והשחורים האלה יש לראות במלחמת־פינלנד דף נהדר ומפואר של גאון האדם ויקר ערכו. כל אחד מאתנו צריך להתגאות באומה קטנה זו, שידעה לעמוד בכבוד ובגבורה.

והנה הנורבגים אף הם מתגוננים – היש ערובּה, שהם יצליחו יותר מפינלנד? וכלום אין כולנו חדורים כבוד ויקר לאומה נועזה וגאה זו, שאינה נכנעת כל־כך בנקל לתוקפנות הנאצית?

*

שואלים: מה הם סיכויי ההצלחה של היאבקותנו־אנו? איש לא יוכל לתת שום ערובות. מי ערב לנו בארבע שנות־הטירור? עמדנו והגינונו על נפשנו. מי שמכיר את אנגליה יודע, שדוקא באומה זו יבינו עמידה של כבוד. אין אנגליה כגרמניה, ואין ממשלה אנגלית – אפילו ממשלתו של צ’מברלין – ממשלה נאצית. אולם נניח מקרה רע ביותר: היאבקותנו לא תצליח – האין היאבקותנו כדאית לשמה? כלום לא נפסיד יותר אם נרכין ראשינו ונשלים וניכנע? כלום אין לנו שום חשבון מוסרי וחינוכי ואנושי, מלבד חשבונות ריוח והפסד חמריים? האין אנו צריכים לדאוג לנשמת הדור הצעיר בארץ ובגולה, לנפש העם, לדורות הבאים?

עלינו לדאוג גם לשמירת “הקיים” הציוני בגולה. מיליוני יהודים נחנקים עכשיו ונתונים במחנה־הסגר גדול, ששמו שלטון נאצי. אולם יש גם מיליוני יהודים חפשים – הם קשורים לארץ. ואין דבר המסַכּן את הקשר הזה מהשלמת הישוב עם גזירות “הספר הלבן”. עמידת הישוב בשנות־המהומות הרימה את קרן הארץ בעיני העם היהודי, עודדה את הכרתו העצמית.

הציונות היא ה“הרפתקה” הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי לאחר החורבן. ו“הפקחים” ו“אנשי המעשה” בגולה ראו סכנה ממשית – ולא לגמרי בלי יסוד – ב“הרפתקה” זו. יציאת יהודי ירושלים מחומות העיר העתיקה לייסד על ביצות הירקון מושבה יהודית ראשונה היתה הרפתקה. הקמת “השומר” היתה הרפתקה, ובשעתה התנגדו לכך אנשי־המעשה ה“ריאליסטים”. וכמה מטובי חלוצינו שילמו בחייהם בעד הרפתקה זאת. אף הגנת “תל־חי” היתה הרפתקה – ו“ריאליסט” צבאי כז’בוטינסקי התנגד לה. ואף עלית המעפילים לארץ היתה הרפתקה גדולה. וכנראה אי־אפשר להגשמת הציונות בלי “הרפתקאות”. וה“הרפתקה” החדשה שנגזרה עלינו מטעם ההיסטוריה, היא הכשלת מדיניותו של “הספר הלבן”. – – –

באספת הנבחרים, ירושלים, י“ז באדר ב' תש”ג

היו בחדשים האחרונים שני מושבים של אסיפת־הנבחרים המכוונים כלפי חוץ, להשמיע את הזעקה והחרדה של הישוב על טבח יהדות אירופה. נדמה לי שיש צורך לדבר הפעם אל עצמנו.

כלפי עצמנו

באו עלינו בזו אחר זו שלוש פורענויות, אחת גדולה מחברתה: “הספר הלבן”, המלחמה, הטבח, ויש סכנה שצרה אחת תסיח את הדעת מהאחרות. סכנה זו קשה ביותר לאחר שבכל האסונות שבאו עלינו אנו עומדים מבודדים, ואין לנו להישען אלא על עצמנו.

ב“ספר הלבן” קיבלנו מכה מאת ממשלת העם היחיד שהושיט לנו עזרה כעם מאז יצאנו בגולה. במלחמה נדמה היה כאילו אנו עומדים עם בני־ברית, עם כל העמים הלוחמים בהיטלר, אבל גם בזה אנו מופלים לרעה. אף כי אנו הקרבן הראשון והקרבן הטראגי ביותר של המשטר הנאצי – אין זכותנו האלמנטרית כעם לוחם מוכרת אפילו על־ידי העמים הלוחמים לחופש ולזכויות העמים והאנושות. רק לנו לא ניתן במלחמה זו מעמד של עם ושל בן־ברית.

והטבח – הוא טבח העם היהודי, והעם היהודי בלבד. שמענו דברי השתתפות בצער מכמה ידידים, אבל בדברים אין מצילים ילדים נטבחים. ובאסון האיום, המשולש שבא עלינו, נעזבנו לנפשנו.

אין אנו צריכים ורשאים להתיאש ממצפון האנושות. בעולם שכולו זדון לא תהיה לנו תקומה. אולם המצפון האנושי לא ישעה אלינו – אם הרצון היהודי והכוח היהודי לא יבואו לידי גילוי. ניעזר אם נעזור לעצמנו.

אך גם העם היהודי בשלמותו אינו בן־חורין לפעול להצלתו. בארצות הכיבוש הנאצי – היהודים נתונים בסַד; באימפריה הבריטית, באמריקה, ברוסיה – אין הציבורים היהודים חפשים לפעול כיהודים, כי הם כפופים מדעת ושלא מדעת לרצון עם־הרוב ולמדיניות שאינה נובעת מצרכי היהודים ולחוקים שקבעו אחרים. אפילו ברוחם ובנפשם אין הם בני־חורין, וּודאי שאין ביכלתם – וגם לרוב אין ברצונם – לפעול אך ורק כיהודים, מתוך חשבון יהודי וצורך הכלל כפי שיהודי רואה אותו, כשם שעמים אחרים פועלים מתוך חשבונותיהם־הם וכפי שהם רואים את האינטרס הכללי.

ויש רק ציבור יהודי אחד קטן, הציבור בארץ, שאינו כפוף לאחרים, למדיניות זרה ולרצונות זרים; ורק פה יכול היהודי להיות יהודי ויהודי בלבד, כמו שהרוסי הוא רוסי, והאנגלי הוא אנגלי. הישוב היהודי בארץ הוא משום כך בבחינת הלב, המנצח על מחזור הדם של הגוף כולו. אין קיום לגוף בלי הלב, ואין קיום נפרד ללב. הישוב היהודי הוא המנצח על ביצוע תוחלת־התקומה של כל העם. אין לישוב קיום נפרד מחוץ לתוחלת העם, ואין לתוחלת העם משען נאמן מחוץ לישוב.

בלי העם היהודי מחו"ל אין אנו אלא אחת הגלויות ולנו צפוי הגורל של יהודי פולין, תימן ועיראק.

אולם כמבצעי חזון־התקומה של העם וכגרעין ראשון של עצמאותו במולדת יש לנו מעמד מיוחד, אחריות מיוחדת ויעוד מיוחד – גם כוח ויכולת שאין לכל שאר חלקי העם. בידינו הופקד הפקדון העליון והאחרון של האומה, ואנו מצוּוים על עֵרות מיוחדת – כי אנו המִצפה, ובעינים פקוחות עלינו להסתכל לכל חזית שממנה נשקפת סכנה או הצלה, כי אנו עומדים בכמה חזיתות.

מול ההתנקשות המחודשת

אנו עומדים עכשיו בתוך מאמץ המלחמה, ואנו עושים גם נסיון נואש להציל את פליטת הגרדום הנאצי, אבל אין אנו רשאים להתעלם מההתנקשות החדשה, או יותר נכון – המחודשת, שבאה עלינו כאן מצד שלטונות “הספר הלבן”.

יש אומרים: עכשיו אין לנו אלא המלחמה בהיטלר והצלת יהודים מהטבח. על עתידה של האדץ נדון עם בוא ועידת־השלום. ואמנם עכשיו עלינו לגייס מלוא יכלתנו למלחמה בהיטלר, ולמעלה מיכלתנו – להצלת יהודים מהטבח. אולם זוהי טענה נפסדת ומסוכנת לחכות לועידת־השלוֹם בהבטחת עתידנו בארץ. ראשית־כל: מנַין שתתקיים בכלל ועידת־שלום? מי הבטיח לנו שבועידת־השלום ישמעו את דבר העם היהודי? ומנַין הבטחון, שאין לוֹ שחר, שבועידת־השלום ידונו על ארץ־ישראל?

רק מתוך שיגרת־העבר אנו מדברים עכשיו על ועידת־שלום שתבוא אחרי המלחמה.

אפשר לומר שועידת־שלום מתקיימת עכשיו תוך כדי המלחמה. כאשר נפגש צ’רצ’יל עם רוזבלט בקזבלנקה – היתה זו ססיה של ועידת־שלום; כשבא עידן עם לורד הליפכס בשיחה עם קורדל־הול בוושינגטון – היתה זו ססיה של ועידת־שלום; כאשר מתכנסים שליחי העולם האנגלו־סכסי עם שליחי רוסיה המועצתית – זו היא ועידת־שלום; והסידורים שלאחר המלחמה הולכים ומתוכנים עכשיו, ולא רק בלונדון ובוושיגטון ובמוסקבה, אלא גם בקהיר, בגדד, ג’ידה וירושלים.

ואנו שוכחים גם זאת, שבעצם יש כבר סידור מוכן ומזומן לארץ־ישראל, סידור שנחתם בגושפנקא של ממשלת אנגליה, ואנגליה היא השולטת בארץ, ויש להניח שהיא תשלוט בארץ גם לאחר המלחמה; ויש מדיניות בריטית מוצהרת, הפעם לא רק על הנייר, אלא המבוצעת בארץ בזריזות, בהתמדה ובעקביות – מדיניות “הספר הלבן”, ולא תועיל לנו התעלמותנו־אנו מעובדה זו. סכנה ממשית אינה נעלמת כשמסתירים את הראש בחול.

ועידת־השלום מתקיימת והולכת תוך כדי המלחמה, וסידורי עתידה של ארץ־ישראל אף הם נעשים והולכים תוך כדי המלחמה; העתיד של הארץ נחרץ על־ידי יצירת עובדות – עובדות פוליטיות, צבאיות ומשקיות; בהתאם למדיניות “הספר הלבן” נעשית והולכת ארץ־ישראל מדינה דו־לאומית – מדינה ערבית־אנגלית עם גיטו ליהודים. כרגע קשה לאוזן יהודית לשמוע שם זה, אולם עוד יותר קשה היא ההוָיה של דבר זה; גיטו יהודי הוא בכל מקום שיש בו מיעוט יהודי; כל מיעוט יהודי באשר הוא אינו אלא בני־תערובת שלפעמים חסים עליהם ונותנים להם חסות, ולפעמים מפקירים אותם – הכל לפי הצורך של השליטים ושל המרוּבים – אם לביזה, אם לפרעות ואם לטבח, כשם שהופקרו האשוּרים על־ידי הברית האנגלית־עיראקית.

נבחין בין אנגליה הלוחמת בהיטלר ובין שלטון “הספר הלבן”

אמנם בארץ אין דבר זה כל־כך קל. הפיכת היהודים בארץ זו למיעוט פרמננטי, כלומר לגיטו, לא יעָשה בתנאים הקיימים בלי עזרת היהודים עצמם. או לכל הפחות בלי השלמתם הפסיבית, כי כאן יש כוח יהודי, כוח משקי, מדיני ופיסי, שיש בידיו למנוע את המזימה. והמלאכה של “הספר הלבן” לא תיעשה – יש צורך לשתף בה את היהודים. שותפות היהודים אינה דרושה בקביעת הנוסחאות המופשטות. רק אנו היהודים להוטים אחרי נוסחאות וסיסמאות. אחרים מסתפקים ביצירת עובדות, והשם שיקָרא לעובדות לא איכפת להם ביותר, כי הם אינם יהודים, לא למדו בבית־המדרש שלנו; העובדה חשובה להם ולא הנוסחה.

עכשיו נעשה נסיון לשתף אותנו ביצירת העובדות אשר יבצעו את מדיניות “הספר הלבן”. והשעה שבחרו למעשה זה היא אמנם שעת־כושר מצוינת.

הם יודעים שאנחנו טרודים מאוד – טרודים באסונות ובמאמצים נואשים. ושלטונות “הספר הלבן” סבורים – ואולי לא בלי יסוד – שאם יתנו לתכניותיהם שם מצלצל ויפה, תכניות של “מבנה מחודש”, לפי התרגום הרשמי, ריקונסטרקשן בלע“ז, שנעים ביותר לאזננו, אוזן יהודים שהקדישו כל חייהם לריקונסטרוקציה של ארצם, ובשעה שאנו טרודים במאמצי מלחמה והצלה – בלי שיזכירו אף ברמז שתכניות אלו קשורות ל”הספר הלבן", יתפסו אותנו בלבנו, וביחוד בשעה שאנו עומדים בפרשה של קואופרציה עם אנגליה על אף “הספר הלבן”; כי אנו עומדים בקואופרציה עם אנגליה הלוחמת ובני־בריתה הלוחמים ונמשיך בקואופרציה זו, כי זוהי מלחמתנו לא־פחות מאשר מלחמתה של אנגליה או של רוסיה, ושום דבר הנעשה על־ידי שלטונות “הספר הלבן” לא יסיח דעתנו מהסכנה לעולם ולעם היהודי בקיומו של היטלר, ובגופנו ובנפשנו, בהוננו ובאוננו ניקח חלק במלחמת־מצוה זו, כי אין אנו רוצים ואין אנו רשאים להניח שמלאכתנו תיעשה על־ידי אחרים.

מהלומה אחרי מהלומה

ביום פרוץ המלחמה, ב־3 לספטמבר שנת 1939, הכרזנו כי המלחמה אשר הנאצים כפו על אנגליה – אנחנו רואים אותה כמלחמתנו־אנו, ואם־כי הוכינו מכה קשה ואכזרית ב“ספר הלבן”, ובשום אופן לא נשלים עם מדיניותו, אנו מוכנים לתת כל מה שביכלתנו וברשותנו לאנגליה הלוחמת. לא הסתפקנו בהכרזה. הצענו עזרה ממשית לממשלה פה ובלונדון, אולם ממשלת צ’מברלין בלונדון ופקידות “הספר הלבן” בירושלים דחו את כל הצעותינו.

בסוף פברואר 1940 ניחתה עלינו מהלומה חדשה – גזירת הקרקע, שאסרה על היהודים במולדתם לרכוש, בין על־ידי קניה, בין על־ידי חכירה או שכירות, בין בדרך אחרת, חלקת אדמה, או בית, או עץ או מים או זכות למים בכל ארץ־ישראל, מחוץ לערים ומחוץ לשטח קטן על חוף היום. בגזירה חדשה זו גזלו מאתנו אפילו את השויון בפני החוק וקבעו בארץ הפליה גזעית נגד היהודים שאינה קיימת בשום מקום באימפריה הבריטית, ואפילו לא בארצות־ערב – מחוץ לתימן.

דרשנו אז מהממשלה שלא להפעיל את החוק הזה עד שמשפט בין־לאומי או חבר־הלאומים יחוו את דעתם על כשרותו, והיה לנו על מי להישען. זו היתה גם הדרישה של שני המומחים הגדולים ביותר במשפט האנגלי – שניהם קציני־משפט עליונים באימפריה הבריטית – לורד היילשאם וסיר (אז) ג’ון סיימון (עכשיו לורד סיימון), אשר בשעה שהוצעו נגדנו הגבלות קטנות יותר ב“ספר הלבן” בשנת 1930 דרשו מהממשלה שלא תפעיל את “הספר הלבן” עד אשר חבר־הלאומים או המשפט הבין־לאומי בהאג יחווּ את דעתם על כשרותו. אולם לא נענינו, אם־כי לא רק אנחנו, אלא כל האופוזיציה בפרלמנט הבריטי מצאה שחוק זה מפר גם את המנדט, וגם את יסודות המשפט האלמנטריים ביותר של העולם האנגלו־סכסי, ובגלל חוק פסול זה הביעה האופוזיציה בפעם הראשונה אחרי הכרזת המלחמה אי־אמון לממשלת צ’מברלין.

אולם החוק קיבל תוקף בלי סמכות חבר־הלאומים ובניגוד למנדט.

ב־18 לנובמבר 1940 באה מהמלומה נוספת. בפעם הראשונה תחת שלטון בריטי, נדמה לי בפעם הראשונה לאחר מאות בשנים, נגזר גירוש על יהודים מארצם. ועל איזה יהודים? פליטי חרב הנאצים שנמלטו למולדתם. 1645 פליטים אלה נתפסו באכזריות ונשלחו לארץ־גזירה, ורבים מהם כבר מתו מתלאות הגירוש.

לא שכחנו את המכות הללו. לא היינו ראויים לכבוד אנושי אילו היינו שוכחים אותן, אבל לא שכחנו שיש מלחמה, מלחמה בהיטלר, ושאנגליה עומדת בראשה, – אז לבדה, כמעט בודדת, עכשיו יחד עם עמים גדולים אחרים; ואנחנו ראינו חובתנו לעשות מאמץ מלחמתי מכסימלי, גם צבאי וגם משקי, אם־כי שלטונות “הספר הלבן” עשו הכל למען הניא אותנו ממאמץ זה. אלפים – עכשיו רבבות – מבנינו ובנותינו התגייסו. החקלאים שלנו הגדילו את התוצרת החקלאית לצרכי הצבא. בוני החרושת שלנו עשו נפלאות בתנאים קשים ביותר, מתוך חוסר חומר גלמי, חוסר מכונות, חוסר אמצעי־תחבורה, והקימו בסערות המלחמה כמעט באפס־יד חרושת ענפה ורחבה הדרושה למלחמה.

המלחמה טרם נגמרה. אולי גם קצה לא כל־כך קרוב, ועוד ידָרשו מאמצים אלה גם מהכושי – הכושי עוד לא עשה את מלאכתו עד סופה, ורבים רצו לשכוח הכל, למען נתרכז בלב שלם במאמץ המלחמה, והנה באה אתמול הממשלה והזכירה לנו שוב ש“הספר הלבן” הוא אקטואלי – ואנו חייבים תודה להוד מעלתו הנציב העליון על הזכרה זו.

פנית השליט ליהודים

אמנם רק תמימים יכלו להאמין שסערת המלחמה וצרכיה סילקו – ולוּ זמנית – את ביצוע “הספר הלבן”. אם אנו איננו דנים עכשיו על עתידות הארץ – אין זה מונע אחרים מלדון עליהן. ויש מו"מ נמרץ בין בגדד, קאהיר וג’ידה, ובין לונדון וירושלים במשך כל הזמן – בלי לפנות אלינו, אם לא להתחשב בהדים שמגיעים אלינו ממקורות יהודיים, העושים ביודעים או בלא יודעים את שליחות “הספר הלבן” ושלטונותיו. כי יש גם יהודים בארץ המנסים להשיא ולשדל אותנו שנסתלק מרעיון עצמאות יהודית, ונסכים להגבלות פוליטיות בעליה יהודית, ונסכים להכניס את ארץ־ישראל תחת שלטון סוריה ועיראק או סעודיה ויקרא לדבר בשם פדרציה. אולם תביעות אלו באות אלינו רק מיהודים. הממשלה לא פנתה אלינו בהצעות ובתביעות ממין זה.

כנראה שהשלטונות סבורים שבביצוע התכניות המדיניות של “הספר הלבן” אין הם זקוקים לנו; אולם יש גם תוכן משקי במדיניות זו, ומדיניות כלכלית זו לא כל־כך קל לבצע בלי הסכם היהודים והשתתפותם, ואתמול הואילו לפנות אלינו ולבקש את השתתפותנו בתיכון “מבנה מחודש” של ארצנו לאחר המלחמה, והדיון על עתידה של הארץ הועמד רשמית ופומבית על הפרק, ואין אנו בני־חורין להיפטר ממנו. אין אנו גם רשאים להתעלם מהתביעה שנשמעה אמש בנאום של הוד מעלתו הנציב העליון.

המעמד הגבוה של הנואם והתוכן הרציני של הנאום מחייבים אותנו לניתוח מדוקדק וגלוי־לב של תעודה זו.

ניתוח היש שבנאום מבחינה יהודית

יש לנתח שני דברים: מה שיש בנאום ומה שאין בו, ושניהם כאחד חשובים. אתחיל קודם מהיש.

מבטיחים לארץ תכנית של פיתוח, ולא רק תכנית, אלא גם ממונה מיוחד על “מבנה מחודש”, שאינו לגמרי בלתי־ידוע לנו, לכל־הפחות מעברו בארץ זו, והנאום קבע שני דברים: א) תכניות חיוביות; ב) סייגים לתכניות.

התכניות החיוביות הן:

1) בראש־וראשונה – פיתוח השירותים הציבוריים ומתן אפשרויות רחבות יותר לחינוך בני־הנעורים וטיפול בחולים, הכנות לקראת ביטוח לעת זקנה, למקרי מחלה וחוסר־עבודה.

2) לעתידה של החרושת – סלקציה (ברירה) של אותם ענפי־תעשיה שיש להם סיכויים ממשיים להתקיים בתנאי־שלום, למען השאירם בחיים גם לאחר המלחמה.

3) הממשלה מבטיחה להמשיך אחרי המלחמה, אמנם לא בצורה טוטליטרית, את הפיקוח הממשלתי על כמה משטחי־הכלכלה בארץ.

4) הממשלה מכריזה על צורך דחוף בתיכון מערכת השקאה וניקוז, אספקת מים, דירוג ההרים וכדומה “לשם שמירה על המעט שנשאר עוד מאדמת הארץ אחרי שנים רבות של הזנחה וטיפול בלתי־מספיק”.

5) “הבטחת השיווק של פרי־ההדר על צד היותר טוב.”

הוד מעלתו אינו מניח מקום לאשליות ומודיע ש“אין להניח כי תכנית זו תוכל להתגשם בשלימות תוך כדי שנים מעטות”.

הסייגים שעמד עליהם הנציב הם מעטים. הסייג הראשי הוא קשי המימון. “הכספים הדרושים לתכנית – או שיבואו מן האמצעים שנצטברו בתוך הארץ גופה או בצורת מִלוה מן החוץ, למשל משוק־הכספים של לונדון”. הסיכוי למקור כספי שני – למִלוה מן החוץ – הוא לדעת הנציב מצומצם, כי ב“שטח זה אנו מתחרים עם מדינות העולם רובן ככולן, ואין לשכוח כי רובן סבלו מן המלחמה לאין־ערוך הרבה יותר מארצנו, כי צרכיהן של הארצות ההן יהיו באמת צרכים דוחקים עד מאוד, וארצנו לא תוכל לזכות אלא במנת־מִלוה מצומצמת ביותר”.

עלינו עכשיו לברר לעצמנו מה אומרת תכנית זאת מבחינה יהודית, ואני איני רוצה להתנצל כלל למה אני בוחן אותה מבחינת הישוב היהודי. נבדוק סעיף־סעיף.

א) כפי שהדגיש הנציב העליון תינתן זכות־הבכורה בתכנית ה“ריקונסטרקשן” לשירותים ציבוריים, כגון חינוך, בריאות וכדומה. והוד מעלתו לא שכח לציין הפעם ש“הציבור היהודי כבר עשה רבות בשטח זה – הערבי אינו מצויד כה יפה”. וכדרכה בעבר תקדיש הממשלה את אמצעיה לטיפוח השירותים הציבוריים בקרב הערבים, ומקומנו־אנו בסעיף זה של תכנית “מבנה מחודש” לא יהיה כל־כך חדש – עלינו יוטל להמציא את האמצעים לסיפוק צרכי שכנינו על־ידי הפקידות הבריטית…

ב) הסעיף השני הוא – חרושת. סעיף זה נוגע לנו מאוד־מאוד, כי החרושת הקיימת בארץ היא ברובה ובעיקרה חרושת יהודית. וכאן נאמרו לנו דברים ברורים: – אין בדעת הממשלה להאדיר ולהרחיב את החרושת, כי “הארץ הזאת היא בעיקר חקלאית”, ומה שהממשלה מתכוננת לעשות לאחר המלחמה היא לקצץ ענפי־חרושת אשר לדעתה אין להם קיום בתנאי־שלום. ולפקיד מיוחד ימָסר לעשות סלקציה של אותם ענפי־חרושת שיש להשאירם בחיים, ולתת להם חסות ועידוד. “הן אך לשוא – הכריז הוד מעלתו – ניגע אם נרצה לתמוך באופן מלאכותי במפעלי־תעשיה שנידונו לכשלון מראש, בתנאי המועקה והלחץ של התקופה שלאחר המלחמה, והרבה יותר עדיף יהיה להפנות את המרץ וכוחות־האדם שבנמצא לשטחים פּורים יותר”.

סיר דוגלס האריס, שמוּנה לפני 7 או 8 שנים לפקיד־הפיתוח בארץ וגילה את יכלתו בפיתוח החקלאות – בלי שאיש מאתנו ראה את פרי מאמצי הפיתוח שלו, וגם הצטיין ביחס מסוים למפעלנו היהודי, – לו נמסר התפקיד לחרוץ גורל ענפי־התעשיה שהקימונו בארץ, אם הם נידונו מראש לכשלון או לא. כל מפעלנו בארץ, גם החקלאי וגם החרשתי, נידון מראש על־ידי כמה מומחים, שלא הבינו למה ואיך אנו עושים עבודתנו בארץ, לכשלון, ואין אנו יודעים מהי סמכותו המקצועית ומה רצונו וכוונתו של פקיד זה ביחס לחרושת יהודית המוקמת בהוננו, יזמתנו, עבודתנו, – בשביל צרכינו ועתידנו.

אין אנו סבורים כלל שארץ זו צריכה להישאר בעיקר ארץ חקלאית, אם־כי נכון ציין הנציב שבשעה זו הארץ היא חקלאית בעיקר. כל הארצות האינדוסטריאליות היו בעיקר ארצות חקלאיות בזמן מן הזמנים, ונדמה שגם אנגליה היתה פעם בעיקר ארץ חקלאית, אבל הקימו בה חרושת גדולה והיא קיימת. גם ארץ־ישראל היא ארץ חקלאית, והחקלאות תתפוס גם להבא בחייה מקום חשוב, וגם בהתישבות היהודית ניתנה ותינתן זכות־בכורה לחקלאות, אבל פנינו לחרושת, כי אנו זקוקים להרבה מקורות־פרנסה ולקליטה של המונים. אולם לאחר המלחמה יש לנו הבטחה של השליט, שפקיד מומחה יקבע אילו בתי־חרושת ישארו בחיים ואילו לא.

ג) ואשר לפיקוח הממשלתי המובטח לנו לאחר המלחמה, “אם כי לא בצורה טוטליטרית” – אין אנו יכולים להעלים את דאגתנו החמוּרה שפיקוח זה מופנה לכבילת יזמתנו המשקית ולהצרת צעדי התישבותנו. צרכי המלחמה מחייבים פיקוח, כשם שהם מחייבים צנזורה. אבל לא תמיד מכוּון הפיקוח רק לסיפוק צרכי המלחמה. ביצוע מדיניות “הספר הלבן” מדריך את הממשלה אולי הרבה יותר ממדיניות המלחמה, כשם שבהפעלת הצנזורה אין הממשלה מסתפקת באיסור פרסומים שיש בהם חשש נזק מלחמתי – אלא מנצלת את סמכותה המלחמתית המורחבת לדכא ביטוי יהודי וציוני חפשי. והפיקוח הממשלתי שימָשך גם לאחר המלחמה – אין אנו יכולים לראות בו כל טעם וצורך. לעומת־זאת יש לנו יסוד מספיק לחשוש, שהכוונה היא המשכת הכבילה של היזמה היהודית וחניקת “הבית־הלאומי”.

ד) תכניות של השקאה, ניקוז, אספקת מים ודירוג. בסעיף זה יכולה להיות ברכה גם ליהודים, גם לערבים וגם לארץ בכללה.

והפעם לא פירט הוד מעלתו שהדבר מכוון בעיקר לערבים, כאשר עשה זאת ביחס לשירותים הציבוריים. האבחנה בסעיף זה אינה נחוצה, כי מפברואר 1940 קיים חוק שלפיו מוגבלים היהודים בישיבתם רק בערים ובשטח קטן של חוף הים, שאינם זקוקים לדירוג וליעור ולניקוז ולכל שאר הדברים הטובים המובטחים בסעיף זה, ותכניות הממשלה לפיתוח חקלאי – אם תתגשמנה – מכוּוָנות בעיקר לשטח האדמה האסור ליהודים בהנאה, כי שטח ההרים וערבות הנגב ובקעת הירדן ועמק־יזרעאל נסגרו בפני יהודים, ושוב יהיה תפקידנו בסעיף זה לספק אמצעים לסיר דוגלס האריס להתקין השקאה, דירוג ויעור – אולם אסור יהיה לנו ליהנות מההרים המודרגים והמיוערים ומהאדמה המושקה, כי בשטח זה (כ־97% מכל ארץ־ישראל המערבית) אסור ליהודי אפילו לשכור דירה, ובזמן האחרון נעשה חוק חדש שעל פיו גם אסור ליהודי אפילו להיכנס ולטייל באותו איזור ברובו, מחוץ לכבישים שעדיין הותרו לנו מעבר ל“תחום המושב”.

אולם גם לגבי השטח “הערבי” נתבשׂרנו, שאין אנו צריכים לחכות לתכניות אשר יכשירו את השטחים השוממים רחבי־הידים בנגב ובהרים ובבקעת הירדן, כי הוד מעלתו מצא לנכון לפרש שתכניות ההשקאה והניקוז ודומיהן הן “לשם שמירה על המעט שנשאר עוד מאדמת הארץ אחרי שנים רבות של הזנחה וטיפול בלתי־מספיק. שאם לא נעשה זאת תלך בעיית הצפיפות הלוך והחרף עד כדי סכנה”.

האמצעים ל“מבנה המחודש”

לסייג ונימוק רב־משמעות זה עוד נשוב בסוף דברנו, אבל קודם נברר קצת את דבר האמצעים לתכנית “המבנה המחודש”.

לפי דעת הממשלה לא יבוא הון חיצוני לאחר המלחמה לצרכי פיתוח הארץ, כי העליה היהודית תיפסק בהתאם ל“ספר הלבן”, והעליה היהודית היתה כמעט המקור היחיד להזרמת הון לארץ. כן אין הממשלה סבורה שלפיתוח הארץ יושג מִלוה חיצוני, כי יש לדעתה ארצות יותר נצרכות אשר “סבלו לאין־ערוך יותר מאשר סבלה ארצנו”. העובדה שיש עם אחד אשר סבל לאין־ערוך יותר מכל העמים ולעם זה יש איזו שייכות וקשר לארץ זו וגם עד עכשיו מילא עם זה בפיתוח הארץ את התפקיד הראשי וכמעט היחידי – אין הנציב העליון כמובן מכניס בחשבון, כי הוא נאמן ל“ספר הלבן” ומכוון לנתק את הקשר הזה ולהפריד הפרדה מוחלטת בין שאלת ארץ־ישראל ובין שאלת העם היהודי.

והכספים לתכנית־הפיתוח של הממשלה – וכבר ראינו למי תכנית זו מכוּונת, אם בכלל היא עלולה להתגשם – צריכים לבוא “מכספים שנאגרו בתוך הארץ גופה”. איני אֶקונומיסט, ועוד פחות מזה אני פיננסיסט, אבל אני יושב בארץ למעלה מ־36 שנה ולא שמעתי על כספים שנאגרו בארץ הזאת – מלבד העודף, למעלה מחמישה מיליון לא"י, שצברה הממשלה לפני שנים אחדות ממסי היהודים, – ואני יודע לעומת־זאת על הון רב שהוכנס ארצה על־ידי העולים היהודים ועל־ידי קרנות ומוסדות יהודים.

רק מעט מהפקדונות הנמצאים בבנקים בארץ הם פרי האגירה הפנימית. בראשם ורובם אלה הם פקדונות העולים היהודים – מפולין, אמריקה, בוכרה, אנגליה, גרמניה ושאר הארצות אשר פליטי ישראל יכלו להציל קצת מהונם והעלוהו ארצה. להון זה נועד על־ידי ממשלתנו התפקיד לבצע את תכנית ה“ריקונסטרקשן” בתחומי “הספר הלבן”.

נבואה על חוסר־עבודה ובדותות על צפיפות חקלאית

דרך־אגב שמענו גם נבואה על חוסר־עבודה הצפוי לארץ זו בתום המלחמה, ונבואה זו יש לה על מה לסמוך כיון שממשלתנו בונה את תכניותיה על יסוד “הספר הלבן”, הרי לאחר שיבואו לארץ 29,000 הילדים ומלוויהם – כפי שהבטיח לפני שבועות אחדים מיניסטר־המושבות – יבוא הפסק גמור של העליה היהודית ושערי הארץ יסָגרו בהחלט בפני יהודים וחוסר־העליה עלול בלי־ספק לגרום לחוסר־עבודה, והמוצא היחיד שהממשלה רואה הוא – בבנין, כי החרושת תקוצץ, וההתישבות הנוספת של יהודים תיפסק, אולם את הבנין מניחה הממשלה בעיקר ליזמה הפרטית.

ואם־כי אין הממשלה מתחייבת לקבל על עצמה עול מחוסרי־העבודה, היא מוצאת לנחוץ להזהיר בעוד מועד על חוסר־העבודה שיפרוץ בארץ זו לאחר המלחמה, לעקור מלב תמימים את הדעה שארץ זו עלולה לשמש מקום־מקלט לשארית ישראל.

אולם בנאומו של הנציב העליון שמענו אזהרה חמוּרה עוד יותר. בפרק על תכניות הפיתוח החקלאי סיפר לנו הוד מעלתו כי בארץ זו יש בעיית צפיפות חקלאית “העלולה ללכת ולהחריף עד כדי סכנה”.

אמנם הוד מעלתו לא אמר את הדבר בשם אומרו, אבל שמענו כבר על “צפיפות” זו מפי אבי “הספר הלבן” עצמו, מר מלקולם מקדונלד, בנאום אשר נאַם ביום 6 למרס 1940 בבית־הנבחרים הבריטי, כשהגן על גזירת הקרקע, והוא סיפר אז למאות הצירים בפרלמנט, אשר אף פעם לא היו בארץ, כי השטח שנאסר על היהודים, כגון הנגב, הוא צפוף באוכלוסים ויש שם חוסר־עבודה וחוסר־קרקע. הרוב בפרלמנט, שאינו מכיר את תנאי הארץ, בלע את הבדותה הזידונה שיצאה מפי המיניסטר. אולם יש להצטער שמומחי הממשלה הטעו את הוד מעלתו הנציב באינפורמציה תמוהה זו. – האם אין יודעים מומחי הממשלה, שבארץ זו – בארץ־ישראל המערבית בלבד – יותר משני־שלישי אדמתה אינם מעובדים ואינם מיושבים ועומדים בשממונם ובעזובתם זה מאות בשנים? האומנם נעלם מעיני המומחים האלה שכל חציה הדרומי של הארץ, למעלה מארבעה־עשר מיליון דונם, אין בו אף נקודה אחת, לא עירונית ולא כפרית, ומלבד אלפים אחדים של בידואים הוא ריק לגמרי מתושבים?

על החסר בנאום

אולם החשוב בנאום זה ששמענו אמש הוא לא מה שנאמר, אלא מה שלא נאמר בו, ומתוך בירור החסר יתבררו לנו גם הדברים התמוהים במה שנאמר.

זו לא היתה אימפרוביזציה, אלא נאום שקול של שליט, ולא על נושא פחות־ערך, אלא על עתידה של הארץ לאחר המלחמה, ובנאום זה היתה התעלמות מדברים “קטנים” אחדים: מהמעמד המיוחד של ארץ זו; ממציאותה היחידה במינה; מהזיקה שיש לה בעבר ובעתיד לעם היהודי; מההתחייבויות של הבית־הלאומי; מהקשר ההיסטורי של עם ישראל לארץ, שקדם לקיסרות הבריטית; מהאסון הנורא אשר לעם היהודי, הגדול לאין־ערוך מכל מה שקרה לעם אחר, ועל המקום שארץ זו תופסת בחיי עם זה ובתקוות חייו; מהמפעל הריקונסטרוקטיבי שעם זה ביצע עד עכשיו בארץ ומהיכולת שגילה להפרות שממות הארץ; מהברכה הגדולה שהמפעל הציוני הביא לארץ ולכל תושביה – על כל אלה עבר השליט בשתיקה מחושבת רבת־משמעות.

נאום זה אפשר היה להשמיע בסודן, בטנגניקה – כאן לא יכירהו מקומו.

כשאתה קורא נאום זה נדמה כאילו שליטי הארץ לא פתחו אף פעם את ספר התנ"ך, לא שמעו מעולם על הצהרת־בלפור, לא קראו מימיהם את סעיפי המנדט, לא ביקרו בחייהם במושבה יהודית ולא נפגשו חלילה עם חלוץ יהודי – כמובן שלא שמעו על קיומה של הסוכנות היהודית לארץ־ישראל, שהוטל עליה מטעם המנדט “לסייע ולהשתתף בפיתוח הארץ”.

לא ניתן יד לביצוע משטר “הספר הלבן”

אנחנו איננו צריכים להיות כפויי־טובה על המחמאות שחלקו לנו בנאום זה – מחמאה לעירית תל־אביב על פעולת ההכנה שלה, מחמאה לציבור היהודי שעשה רבות בשטח השירותים הציבוריים: חינוך, בריאות וכדומה. מתוך הכרת טובה נהיה גלויי־לב ונאמר לממשלה דברים גלויים וברורים, שלא תהיה שום קואופרציה בינינו ובין שלטונות “הספר הלבן”, לא עכשיו ולא לאחר המלחמה; לא ניתן יד לביצוע התכניות שהוכרז עליהן אתמול, כי כל התכניות הללו בנויות על הפסקת העליה היהודית, על סגירת היהודים בתחום־מושב, על ביצוע משטרו של “הספר הלבן” – על גזילת זכות המולדת מהעם היהודי, ומשום כך הילחם נילחם ב“ספר הלבן” ובכל הכרוך בו עד חרמה.

אנו בטוחים, כי תכנית “קונסטרוקטיבית” זו כביכול בנויה על הנחה כוזבת ביסודה. ארץ זו מתוך יכלתה ואמצעיה הפנימיים בלבד לא תקוֹמם הריסותיה ולא תפריח שממתה. אדמת הארץ, כפי שציין הנציב, היא מוזנחה ועזובה, לא רק הרבה שנים, אלא הרבה מאות בשנים, מאז הרחיקו אותנו מארצנו, ואם קמו בארץ בששים השנים האחרונות מפעלי חקלאות וחרושת – הרי נבנו על־ידי שבי־ציון. לא אמצעים שנצברו בארץ – אלא הון חלוצי ועבודה חלוצית. נושאי חזון התקומה היהודית בנו את פתח־תקוה על ביצות הירקון ואת ראשון־לציון על חולות עין־הקורא ואת מוצא על סלעי ירושלים ואת חניתא על טרשי הגליל, והפריחו את העמק העזוב והמוזנח, והקימו את מפעלי החשמל והאשלג, בנו בתי־החרושת “נשר”, “לודזיה”, “אתא” ו“עסיס”, ויסדו כמה עשרות ומאות כפרים ובתי־חרושת.

בשום אחת מהארצות השכנות, לא במצרים ולא בסוריה, לא בעבר־הירדן ולא בעיראק, לא נעשה בעשרים השנים האחרונות להרמת החקלאות ולפיתוח החרושת כאשר נעשתה בארץ זו, והדבר נעשה לא על־ידי הממשלה – אלא על־ידי העליה וההתישבות היהודית. ולא בהון שנצבר בארץ – אלא בקרן הקיימת וקרן־היסוד, בכספי פיק"א ובהון יהודי פרטי שהוזרמו עם העליה היהודית ארצה, ולא על־פי תכניות השליטים אלא ביזמה ובהתלהבות ובשקידה ובעבודה החלוצית של נושאי חזון התקומה היהודית. ובלי העליה היהודית לא תעשה הממשלה לאחר מלחמה כאשר לא עשתה לפניה.

השליטים לא שאלו את עצמם מדוע היתה אדמת הארץ נתונה “בהזנחה וטיפול בלתי־מספיק”. הנה נגלה להם את הסוד: ארץ־ישראל המערבית – כארץ־ישראל המזרחית, כסוריה ועיראק – אינה סובלת מצפיפות־אוכלוסים, אלא מחוסר־אוכלוסים. לאוכלוסים הקיימים יש, כנראה, כל־כך הרבה אדמה עד שהם במשך הרבה שנים הרשו לעצמם להזניח את האדמה ולטפל בה רק מעט. והם יוסיפו לעשות זאת גם להבא – גם אחרי ההכרזה על מבנה מחודש ומינוּיו של סיר דוגלס האריס – כי עוד לפני שמונה שנים כמדומה נתמנה מומחה זה למִשׂרת קצין־הפיתוח, ועד היום לא ראינו את הכפרים אשר פיתח והביצות אשר ייבּש וההרים אשר ייער ודירג וההשקאות אשר התקין – אם־כי במשך הזמן הזה נעשו מפעלים כאלה בארץ, אבל בלא עזרת המומחה הרשמי לפיתוח, אלא על אף ההפרעה המתמדת שלו ושל חבריו בשלטון.

התיכון שלנו

אנחנו לא נשתף פעולה בהגשמת תכניות הכרוכות במדיניות “הספר הלבן”, אולם הדאגה לפיתוח הארץ ולעתידה המשקי קרובה ללבנו לא פחות מאשר ללב השליט. אנו עסקנו בתיכון לאחר המלחמה עוד לפני ששמענו את ההכרזה על “מבנה מחודש” מטעם הממשלה. אולם התיכון שלנו שונה מזה של הממשלה ובנוי על שתי עובדות־יסוד:

א) שאדמת הארץ הזאת ברובה הגדול היא שוממה. למעלה משמונה־עשר מיליון דונם בארץ־ישראל המערבית בלבד פנויים ואינם מעובדים כלל, וגם שמונת המיליונים התפוסים – אדמתם מעובדת רק למחצה, לשליש ולרביע; וכאשר הוכחנו במפעלנו ההתישבותי עד עכשיו – יש מקום גם בשטח המיושב והמעובד לאינטנסיפיקציה משקית ולציפוף־אוכלוסים; ובניצול כל מקורות המים המרובים – מי־גשמים, נהרות, מעינות ומי ותהום – אפשר להשקות ולהפריח מיליוני דונמים חדשים ולהושיב מאות אלפים מתישבים נוספים על הקרקע, ועל ידם פי־כמה־וכמה מתישבים שיתפרנסו ממלאכה, חרושת וים.

ב) שיש עם אחד בעולם מחוסר מולדת וקרקע, הקשור מאז היותו לארץ־קדומים זו, ואין לו תיקון וגאולה אלא בחזירתו ובהתערותו במולדתו־מכורתו. ובין שתהיה בידו פיסת־נייר רשמית שקוראים לה רשיון־עליה ובין שלא תהיה לו – שוֹב ישוּב הנה. כי לארצו הוא שב, ועלייתו היא בזכות לא בחסד, כאשר כבר קבע ואישר זאת העם האנגלי יחד עם כל העולם התרבותי, לרבות גם נציגי העם הערבי בסוף מלחמת־העולם הראשונה. והאסון האיום שבא עכשיו על עם זה יהָפך למנוף אדיר של יצירה ובנין, אם ינָתן לו הסדן של מולדת ותחושל עצמאותו של עם בן־חורין.

גם לפנינו עמדה שאלת המימון, ואנחנו יודעים שבארץ זו אין כסף, הארץ היא דלה; אנחנו גם יודעים שרוב העם היהודי נחרב עכשיו ונתרושש עד היסוד, אבל יש עוד בכמה ארצות הון יהודי, ואנחנו גם מצפים למִלוה בין־לאומי. אם נכונים דברי הנציב שלגבי מִלוה קודמים אלו שסבלו יותר מאחרים, הרי אין בעולם עם שסבל יותר מאתנו, שסבל כמונו. אין אנחנו מבקשים נדבה; יש לנו נסיון בארץ, ואנחנו יודעים שבמפעלנו יש ברכה, שהוא נושא פרי, ונושא את עצמו, וההון שנשקיע בבנין הארץ – יחזיר עשרת מונים.

בתכניות אלו אנחנו עוסקים, ונשמח לשתף פעולה עם כל ישר־לב למען גאולת עם ישראל ולמען טובת הארץ – לטובת כל תושביה; אבל אנחנו דוחים את ההנחה שכאילו יש עוד רק מעט אדמה שאפשר להשביח. שלושה־רבעים של אדמת הארץ הזאת מצפּים לגואלם.

תכניתנו היא פיתוח מכסימלי של הארץ בחקלאות, בחרושת, בים, למען הכשיר עליה מכסימלית בזמן הקצר ביותר – ולשם כך מִלוה בין־לאומי, ולשם כך משטר חדש, שיהא לו הכשרון, הרצון, השקידה וההתלהבות וגם החזון – כדי לקומם הריסות אומה ומולדת. משטר זר – ולו גם החרוץ ביותר – לא יעשה מלאכה זו. פקידים שאתמול היו בטנגניקה, היום בארץ־ישראל, ומחר בסודן, שאין להם קשר אמיתי לא לארץ ולא לתושביה, לא לעבָרה ולא לעתידה, – הם לא יחדשו את מִבנה הארץ ולא יקדמו את יושביה. מלאכה גדולה וכבדה זו לא תיעשה אלא על־ידי משטר המזדהה בנפשו ובגופו ובמאודו עם בנין הארץ ותקומת עמה.

והנסיון של עשרים וחמש השנים האחרונות יוכיח. היתה כאן פקידות בריטית, שהוטל עליה לסייע להקמת הבית־הלאומי העברי. יש לה נסיון התישבותי ומיישב כאשר אין אולי לשום עם אחר בעולם. היה בידה כל הכוח – והיא נכשלה; ואנחנו היהודים – בלא שלטון, בלא כוח, בלא נסיון, כמעט גם בלא אמצעים – עשינו והצלחנו. כי לנו היה החזון ההיסטורי והצורך והרצון לביצועו. ואנחנו מאמיני בתיכון שלנו, וכופרים בתיכון של השליטים. בין תכניתנו ובין תכניותיהם רובצת תהום – “הספר הלבן” מפריד בינינו.

לא נשלים ולא ניכנע

בל נניח כל מקום לאשלית־שוא: שום השלָמה לא תיתכן.

יש אולי ריאליסטים בתוכנו, כמו שנמצאו “ריאליסטים” בנורבגיה שאמרו: היטלר זה אולי דבר רע והעצמאות הנורבגית היא דבר טוב, אבל עלינו לראות את העובדות כמו שהן, והעובדה היא שהיטלר הוא כוח ומנצח. לא בנורבגיה בלבד, אפילו באנגליה היו “ריאליסטים” שקראו להשלָמה עם היטלר. ולא יפּלא אם גם בתוכנו יש “ריאליסטים”, האומרים: “הספר הלבן” הוא עובדה, שלטון זה הוא כוח, ועלינו להשלים עם ה“מציאות”: “ריאליסטים” אלה מוכי־סנוורים, וסבורים שפיסת־נייר חזקה ממציאות היסטורית של מצוקת־עם ורצון תקומה וערגת־מולדת וחזון־גאולה.

הניגוד שבין “הספר הלבן” ובין רצון־החיים של עם ישראל אינו מוכרח להיות ניגוד בינינו ובין אנגליה. לא רק בתקופת המלחמה נשַתף פעולה עם אנגליה הלוחמת, אני מניח ואני מקוה שקואופרציה זו תימשך גם לאחר המלחמה, לשם פתרון אחת השאלות הכאובות ביותר בעולם. אפס, כדי שתקום קואופרציה זו יש להרוס כל אשליה על קואופּרציה בינינו ובין “הספר הלבן”, הגוזל זכות ומולדת ועצמאות מהעם היהודי.

בועידת־לונדון, בתחילת שנת 1939, הודיעו לנו בפעם הראשונה על תכניות ה“ספר הלבן”; המשלחת היהודית בועידה זו לא היתה מורכבת מבאי־כוח ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בלבד; היו שם גם באי־כוח “אגודת ישראל”, והיו גם חברים יהודים של בית־הלורדים האנגלי, ומשלחת זו הודיעה פה־אחד לממשלת הוד מלכותו, שהעם היהודי לא יתן יד לביצוע תכניות אלו ולא ישַתף פעולה עם הממשלה…

וכשנתפרסם “הספר הלבן” במאי 1939 הודיעה הסוכנות היהודית:

“ממשלת־המנדט הכריזה ב”ספר הלבן" על מדיניות חדשה בארץ־ישראל האומרת:

לקפח את זכות העם היהודי להקים שוב את ביתו הלאומי במולדתו העתיקה, למסור את שלטון הארץ לרוב הערבי הנוכחי, להסגיר לשלטון זה את גורל הישוב היהודי, להפסיק עליה יהודית לאחר שהיהודים יגיעו לשליש האוכלוסים ולהקים לאזרחים היהודים במולדתם גיטו טריטוריאלי.

העם היהודי רואה במדיניות זו של הפרת־אמונים כניעה בפני הטירור הערבי, הסגרת ידידי אנגליה בידי אויביה, כרִיַת תהום בין יהודים וערבים וערעור כל סיכוי לשלום בארץ.

העם היהודי לא ישלים עם מדיניות זו.

המשטר החדש, המוכרז ב“ספר הלבן” לא יהיה אלא משטר של כפיה, מחוסר כל יסוד מוסרי ומתנגד למשפט הבין־לאומי, ולא יוקם אלא בכוח הזרוע.[

הועדה המלכותית, אשר “הספר הלבן” כאילו מסתמך עליה, הצביעה כבר על הסכנות הכרוכות במשטר מעין זה:

“בהיות היהודים משוכנעים ששלטון ערבי יעשה לאַל כל מאמציהם ושאיפותיהם, ששלטון זר יהפוך את הבית־הלאומי לגיטו חנוק ורב־סכנות, הרי יש להניח שהם יבחרו להילחם מאשר להיכנע לשלטון זה. ולדכא התקוממות יהודית נגד מדיניות בריטית יהיה תפקיד בלתי־נעים ממש כדיכוי מרד ערבי”.

“הספר הלבן” התעלם מאזהרה זו.

אין לעם היהודי ריב עם העם הערבי, ומפעל גאולתו אינו פוגע בקיומם וצרכיהם של עמי־ערב. אין העם הערבי מחוסר מולדת וקרקע כעם היהודי, ואין בניו זקוקים לעליה.

ההתישבות היהודית היתה לברכה לארץ ולכל תושביה, ובמידה שהצהרת־בלפור סייעה לנצחון הצבא הבריטי – בה־במידה סייעה להשתחררות עמי־ערב, כאשר העידה על כך הועדה המלכותית.

העם היהודי גילה רצונו לשלום אפילו בשנות מהומות, ולא נגרר אחרי הפרובוקציה הממושכה של הטירור הערבי. אבל העם היהודי לא נכנע לטירור ולא יכָנע לו, גם לאחר שממשלת־המנדט החליטה לפַצות את הטירוריסטים בהסגרת הבית־הלאומי.

בשעת צרה לישראל שלא היה משלה אומרת הממשלה האנגלית לכרות את תקותו האחרונה ולחסום בפניו את הדרך למולדתו.

זוהי מכה אכזרית. היא קשה ביותר מפני שהיא באה מאת ממשלה של עם גדול שהושיט עזרתו לעם היהודי ושכוחו בעולם נשען על פרסטיז’ה מוסרית ושמירת אמוּנים בין־לאומיים.

מכה זו לא תכניע את העם היהודי. הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארצו לא ינָתק. העם היהודי לא ישלים עם נעילת שערי מולדתו בפני בניו, ולא יתן להפוך את ביתו הלאומי לגיטו.

חלוצי ישראל שגילו במשך שלושה דורות כוחם בבנין ארצם הנשַמה – יגַלו מעכשיו כוחם גם בהגנה על העליה, המולדת והקוממיות היהודית.

זוהי תשובתנו האחת.

בכינוס באי־כוח הסניפים של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, ב' ניסן תש"ג

נציגות ערבית על בסיס “הספר הלבן”

תקופת החדשים האלה שאנו חיים בהם היא תקופה של פעילות מדינית ערבית גדולה ובמרכזה עומדת ארץ־ישראל. פעילות זו היא במקצת פרי התחרות בין ההשפעה האנגלית ובין ההשפעה האמריקאית במזרח התיכון. כמה נציגים אנגלים קולוניאליים מודאגים אולי קצת מן הכבוד והאֵמון שארצות רבות ועמים רבים רוחשים לאמריקה, והם סבורים כי בחידוש ההסתה נגד היהודים והציונים – יגבירו את הידידות לאנגלים. אם יוקיעו את אמריקה כפּרוֹ־ציונית בארצות כמו עיראק וסוריה, או בין אנשי המופתי, עלול הדבר להוריד קצת את הפּרסטיז’ה האמריקאית.

אולם נחטיא את האמת אם נייחס את כל האקטיביות שבקרב הערבים בארץ ומסביבה אך ורק לגורמים מן החוץ. הערבים הם גורם עצמי, אם לא תמיד עצמאי. כאן בארץ הפעולה מכוונת בעיקר לקראת הקמת נציגות ערבית מוסמכת. ולא רק שמעודדים להקמת נציגות, אלא גם מנסים להקנות לה תכנית פוליטית, את תכנית “הספר הלבן”. פעולה זו אולי לא הצליחה עדיין לגמרי, כי אותם החוגים שאליהם מופנים המאמצים האלה של הממשלה, החוגים המוּפתיים, סבורים שאין צורך בנציגות חדשה; הנציג שלהם הוא חג' אמין אל חוסייני, ויש רק להחזירו לארץ, אז ממילא תהיה נציגות מוסמכת. ואם־כי שמענו הודעות ברורות, שאין להעלות על הדעת את שובו של חג' אמין אל חוסייני, אין בטחון שלא יתנו לו אף פעם לשוב. ואם עדיין אי־אפשר להשיב אותו, אפשר להשיב את ג’מל אל חוסייני הנמצא לא בברלין אלא ברודסיה שהיא תחת השלטון האנגלי. בכל אופן, בצורה זו או אחרת, יתכן שנתבשר כי הוקמה שוב נציגות מוסמכת של הערבים, מוסמכת לכל־הפחות בעיני השלטון, אם לא בעיני כל הערבים בארץ, והיא־היא שתילחם את מלחמת “הספר הלבן” והיא תילחם נגד היהודים בארץ.

פעילות זו גדולה עוד יותר בארצות השכנות. בסוריה הודיע לפני זמן־מה השליט הצרפתי קטרוֹ, שניגשים לחַדש את החיים הקונסטיטוציוניים בסוריה ובלבנון. אמנם, הדברים שם אינם פשוטים וחלקים כל־כך. קודם־כל יש סוריה ויש לבנון, ובלבנון יש התרוצצות גדולה, התרוצצות היסטורית של מאות בשנים. העדה המרוניטית, זו העדה הנוצרית המרוכזת במקום אחד בהרי הלבנון, אינה רוצה להיבלע בנקל בתוך המדינה הערבית־מוסלמית; וגם בסוריה יש מיעוטים שלא בנקל נכונים הם להיות כפופים לשלטון בדמשק.

ענין סוריה מסובך עוד יותר, כי בניגוד לכל שאר הארצות השכנות הערביות היא נמצאת לא תחת ספירת ההשפעה האנגלית, אלא תחת מנדט צרפתי. עוד לפני המלחמה האחרונה היתה אסכולה בריטית שהטיפה לתקן יוצא־דופן זה, ולשם דחיקת רגלי הצרפתים ועיגול ההשפעה והשלטון הבריטי בכל המזרח התיכון – יש ליצור פדרציה של סוריה, לבנון, ארץ־ישראל ועבר־הירדן, פדרציה כאילו עצמאית, שתימצא למעשה תחת השפעה בריטית. והקוראים הבקיאים יזכרו אולי שכל פעם שנתעוררה שאלת ארץ־ישראל בפרלמנט האנגלי, היו תמיד מופיעים מאמרים ב“טיימס” שהפתרון האמיתי הקיים לבעיית ארץ־ישראל היא יצירת פדרציה של ארץ־ישראל וסוריה. בחוגים האנגליים, שלא רק השפעתם אלא גם שלטונם בסוריה חזק, רעיון הפדרציה של סוריה וארץ־ישראל קיבל עכשיו תוקף משנה.

אחדות ערבית נוסח עיראק

המדינה העיראקית לא זו בלבד שלא הצליחה במשך עשרים שנות קיומה לפתור אף אחת מהשאלות הגדולות הפנימיות שלה, אלא אפילו לא התחילה ולא ניסתה בכך. בכלל, אין השלטון הנוכחי בעיראק פּוֹפּוּלרי כל־כך. ואילו היו עורכים משאל בעיראק, מסופקני אם אחוז אחד היה מצביע בעד הממשלה של נורי סעיד. זו קיימת באמת בחסדי הכידונים הבריטיים.

התנועה הלאומית הערבית היא רק פוליטית ואינה מבינה שעצמאות, מדינה ושלטון הם רק אמצעים ליצירת משק, חברה ותרבות, להעלאת החיים – ואינם יכולים להיות מטרה לעצמם. אצלם הם מטרה לעצמה, ללא כל מטרה אחרת, וברגע שהם השיגו את המטרה, עמדו ליד שוֹקת שבורה ולא יכלו ולא ניסו אפילו לתקן אותה. שלטונות כאלה יחפשו להם תמיד סיסמאות פוליטיות חדשות, למען כסות על מערומיהם, למען הסתיר את כל האפסות של שלטונם ועצמאותם. בא הקב"ה וזימן להם את ענין הציונות ובמידה ידועה את האידיאה הפּאן־ערבית. עצמאות בעיראק בלבד אינה מספיקה, והם רוצים שהיא תקיף שטח גדול יותר ושלטונם יתפשט על הרבה ארצות. ענין הפדרציה והמלחמה בציונות הוא, איפוא, כמעט צורך חיוני בשביל השלטון הנפסָד, שאין לו שום מטרה חיובית, ובשביל התנועה הלאומית הזאת, שאין לה שום מטרה אנושית או משקית.

נורי סעיד פשה, שאינו יודע וגם אינו מוכשר לפתור אף אחת מהשאלות הגדולות, הקשות והמרות של עיראק, לא שאלת הישוב הבדואי, לא שאלת המיעוט הכורדי הגדול בצפון, לא שאלת הניגוד בין המיעוט הסוני השליט והרוב השיעי שיש לו קירבת־דת לפרס, – רוצה להיות הארכיטקט של האחדות הערבית הגדולה ושל הפדרציה הערבית. יש לו תכנית לכך שהיא מורכבת משלושה סעיפים:

א) איחוד סוריה. פירוש הדבר, שסוריה והלבנון, ארץ־ישראל המערבית ועבר־הירדן יהַווּ מדינה אחת. למרוֹניטים הוא מוכן להבטיח את הזכויות שהיו להם תחת הממשל התורכי, מעין אבטונומיה לוֹקאַלית. אשר ליהודי ארץ־ישראל, מוכן הוא להנחיל להם בסוריה מאוחדת זו את כל הזכויות… של “הספר הלבן”. אתם אינכם יודעים, אולי, כי ב“ספר הלבן” מבטיחים לנו זכויות – הגנה על הסטטוס של “הבית הלאומי” היהודי. מה טיבם של אלו, אינני יודע, זכויות אלו הוא מוכן לתת ליהודי פלשתינה המערבית בתוך המדינה הסורית המאוחדת…

ב) תהיה ברית פדרלית, לא כל־כך הדוקה בתחילה, בין סוריה המאוחדת לבין עיראק וסעודיה.

ג) אם המדינות הערביות האחרות – מצרים, תימן ואולי גם לוב – ירצו להתאחד עם קונפדרציה זו, יוכלו לעשות זאת.

לא נחטיא בהרבה את האמת, אם נשַער שמאחורי התכנית הזאת עומד לא רק נורי, אלא מדינאים דוברי אנגלית, אם־כי אין זאת אומרת שיש גושפנקא בריטית רשמית לתכנית זאת.

אולם בדרומה של עיראק יש ארץ עוד יותר גדולה: סעודיה, והשליט של הארץ הזאת, אולי השליט הערבי היחידי העצמאי בימינו, אבן־סעוד, איננו רואה בעין יפה את התערבותה של עיראק ושל נורי בענינים ערביים כלליים. הוא מתנגד לתכניות הללו, שיעלו את מתנגדיו, שגירשם מחג’אז לאחר המלחמה הקודמת, למעלת גורם בין־ערבי. לעמדתו יש משקל מוסרי וגם פוליטי לא־מעט בעולם הערבי ובעולם המוסלמי, ולכן גם בפוליטיקה האנגלית. הוא מתנגד לתכניות הללו. קשה להעלות על הדעת, משום כך בלבד – ויש גם נימוקים אחרים – שהאיניציאטיבה של עיראק ושל נורי תצליח.

אחדות ערבית נוסח מצרים

משום כך – נוסף על סיבות אחרות – מניות מצרים והשלטון המצרי עולות בענין זה. המצרים רואים עצמם כחלק של העולם המוסלמי הערבי. אולם אין שם קנאות בדומה לעיראק וסוריה. בכלל אין המצרים אנשי־מלחמה. מלבד זאת יש גם שם סכסוכים פנימיים וקשיים גדולים מאוד. ואם־כי הממשלה המצרית הנוכחית היא פּוֹפּוּלרית, הרי כשרונה לטַפּל בשאלות פנימיות של העם, לגלות איניציאטיבה כלכלית, חברתית, סוציאלית – קטן מאוד, כמעט אַפסי, ותמיד יש אצלה מפלט קלאַסי מקשיים פנימיים לתוך איזה ענין חיצוני. גם זה דוחף את נחאס־פשה להתעסק בפרובלימות ערביות כלליות, ביחוד כשלידו נמצאים יועצים – ידידנו סיר מילס למפסון, מזכירו סמארט ואחרים. אבל למצרים יש תפיסה אחרת בעניני הערבים מאשר לעיראק ולנורי פשה, וגם הם מתנגדים לענין הפדרציה. הם מדברים לפי־שעה על תכנית צנועה יותר, על ברית בין המדינות הערביות העצמאיות, על ברית חוקתית (עד כמה שאפשר להשווֹת את החוקים), על ברית תרבותית, לשונית וכדומה. הם גם מתחשבים יותר עם הקשיים שיש בענין הפדרציה וביחוד עם הקשיים בלבנון (ענין המרוניטים) ובארץ־ישראל (ענין היהודים). אפשר, כמובן, להשפיע גם עליהם, שיקבלו את “הספר הלבן” בתור בסיס לסידור עניני היהודים בארץ־ישראל, אך הם אינם מושבעים כל־כך על “הספר הלבן” כמו ממשלתו של נורי סעיד פשה.

יש כרגע התחרות בין שתי תכניות של ועידה ערבית: העיראקים רוצים לכַנס ועידה פּאן־ערבית של כל המפלגות הערביות ולא רק של הממשלות, באופן כזה ישתתפו בה גם ערבי ארץ־ישראל ויוכלו להשתתף בה גם הסורים והלבנונים עוד לפני שתוקם שם ממשלה נבחרת. ואילו נחאס־פשה המצרי הוא בעד ועידה של המדינות הערביות העצמאיות. קודם־כל יש לו נימוק פנימי: אין הוא רוצה שהמפלגות הקיקיוניות במצרים, שכל משענן הוא בחצר המלך או בשלטון הזר, ירימו שוב ראש ויהווּ גורם. הוא סבור שערבי ארץ־ישראל יוכלו לשלוח צירים שידברו עם אנשי הממשלות, והוא יְיַצג את ערבי ארץ־ישראל. יש מעין נסיון בארץ להביא לכך שבמקום יצירת נציגות חדשה – ימָסר יפוי־כוח לואפד המצרי, לנחאס פשה שהוא יהיה מייצגם של ערבי ארץ־ישראל.

מול כוחות עוינים

כל זה חשוב לנו לדעת, כדי שלא נשתעשע באשליה, כי הענינים המדיניים שלנו הם לפי־שעה במקרר וששעתם תבוא רק לאחר המלחמה. הם אינם במקרר. מדובר נכבדות בארץ־ישראל וביהודים שבה. אנו גם צריכים לראות את המציאות: שאנו עומדים בפני קשיים עצומים, לא רק בפני מדיניות רשמית אנגלית אנטי־ציונית אלא גם בפני כוחות גדולים – בפני מדינות עצמאיות, אשר, בצורה זו או אחרת, על אף כל הניגודים הפנימים שביניהן, הן מוכנות להתאחד בנקודה אחת: נגד העליה היהודית, נגד תהליך זה, שהפך עד עכשיו לאט־לאט את ארץ־ישראל לארץ יהודית. אלה הם כוחות שאין לזלזל בהם. מאחוריהם עומדים כוחות אדירים בתוך האימפריה הבריטית: השלטונות בארץ, הנציגות הבריטית במזרח, משרד־החוץ, משרד־המושבות, אם־כי יש גם בממשלה אנשים בעלי דעות אחרות – גם ראש הממשלה האנגלית¹ נמנע מלהשתמש, עד עכשיו בכל אופן, בפוֹרמוּלה שיש בה כדי לחייב באופן אישי את “הספר הלבן”, אם־כי פּעמים אחדות היתה לו הזדמנות והיו גם נסיונות להביא אותו לידי כך. פעם נשאל באופן ישר בפרלמנט, אם הצהרת־בלפור קיימת והוא נתן תשובה בעקיפין, שהיא קיימת. אז קפץ אחד ממתנגדינו ושאל אם “הספר הלבן” קיים. וגם הפעם השיב תשובה לא־ישרה, ואמר: הרבה פעמים נתפרשה הפוליטיקה שלנו. אכן, אין לייחס חשיבות יתירה לעובדה זו, אם־כי יש בזה דבר־מה. יש כוחות אדירים באנגליה ובמזרח שהם נגדנו, ואנו צריכים לראות את המציאות כמו שהיא, גם כשהיא איומה.

מקומה של יהדות המזרח

יש כרגע גורם חדש במדיניות הציונית, שהוא עלול להיות גורם מסייע והוא עלול, חלילה, להיות גורם מכשיל במידה רבה מאוד, והוא – יהדות ארצות־ערב. נוּרי סעיד פשה רוצה להסתייע ביהודי עיראק נגד הציונות. אמנם, יש לו מדינה, יש לו צבא, יש “הספר הלבן”, אבל הוא מדינאי והוא יודע שאין לזלזל בשום כוח והוא אינו סבור כפציפיסטים שלנו. הוא סבור שגם ליהודי עיראק יש ערך והוא רוצה לרתום אותם במרכבתו האנטי־ציונית. יהודי עיראק, שאין להם מסורת ציונית ועל אף מה שעבר עליהם לפני שנתיים² נמנעו בכל־זאת, בלי שים לב ללחץ הגדול של ראש־הממשלה, מלעזור לו ומלהתחייב לפניו על פוליטיקה אנטי־ציונית. ואולי לא פחות מיהודי עיראק, עשויים יהודי מצרים למלא תפקיד חשוב חיובי או שלילי.

מהרבה בחינות ענין יהדות ארצות המזרח עלה עכשיו על הפרק הציוני: א) מפני האסון שקרה באירופה – ואין אנו יודעים מה יהיה על יהודי אירופה; ב) מפני האסון הצפוי ליהודים בארצות־המזרח בגלל הציונות. זוהי היהדות היחידה בעולם העלולה להיות קרבן לציונות, – לכן יש לנו אחריות מיוחדת כלפיה. גם מבחינה פוליטית עלולה יהדות זו לשמש גורם פוליטי במשחק הכוחות במזרח. ולא רק השליטים הערביים אלא גם השליטים האירופיים עלולים לנצל את חולשתם של קיבוצי־יהודים אלה, את ריחוקם ממרכזי־יהדות גדולים, נטיותיהם המתבוללות ועוד. את כל הדברים האלה עלול שלטון “הספר הלבן” לנצל במלחמתו נגד הציונות. אין אנו מפחדים מפני מאורעות בארץ. – ערבי ארץ־ישראל, ואפילו בסיועו הפעיל של נורי פשה אינם יכולים לשחוט אותנו, אבל יכולים הערבים לשחוט את יהודי עיראק. ואם יקרה כדבר הזה הרי אלה יהיו קרבנותינו־אנו – בגללנו. ענין הפעולה בקרב קיבוצי־יהודים גדולים אלה שההיסטוריה שמה אותם באחד המקומות המסוכנים ביותר – הולך ונעשה עכשיו ענין פוליטי. אם נורי פשה אינו מזלזל ב־150־100 אלף יהודי עיראק, אנו ודאי שאיננו יכולים לזלזל בהם. הוא הדין ביהודי מצרים. והמדיניות הציונית, לא רק מדיניות העליה ולא רק מדיניות החלוציות שלנו, אלא גם הציונות המדינית – מחייבת לפעול עכשיו בקרב יהודים אלה. והפעולה המדינית העיקרית היא פעולה חינוכית – כיבוש הלבבות של היהודים, וקודם־כל של הנוער בעיראק, מצרים וסוריה. בעוד שנים־שלושה חדשים תהיה אולי גם סוריה מדינה “עצמאית” ויש שם קיבוצי־יהודים, לא כל־כך גדולים במספר, אך אין לזלזל גם בקיבוץ קטן. אנו יודעים כמה נעזרנו בימי המאורעות ובשנות המלחמה ע“י יהודים בודדים, ע”י משפחה חלוצית אחת בדמשק; כמה נעזרנו במאמץ המלחמתי שלנו; כמה נעזר בהם המאמץ המלחמתי של בני בריתנו.

שליחות פוליטית זו יכולה להתמלא אך ורק ע"י תנועתנו, כי זוהי שליחות חלוצית, שליחות לנוער. יש להצטער על זה שהחבר ב. נקרא לשוב בחזרה למחנה אי־שם באפריקה ואיננו יכול להשתתף בכינוס זה: הוא יכול היה לספר לכם מה הערך היהודי, האנושי, החלוצי שיש לפגישת חיילינו בטריפולי ובּנגזי, עם יהדות המקומות האלה בשביל הילדים, הנשים, הזקנים המעונים. איזו בשורת־גאולה היתה בשבילם פגישה זו עם הצבא היהודי מארץ־ישראל. אבל לא לכל הארצות האלה נותנים לחיילינו לחדור. לא לכל הארצות האלה נותנים בכלל ליהודים לבוא. מלאכתנו לא תהיה קלה. אבל זהו אחד הסעיפים החיוניים, שהמצב הפוליטי מטיל עלינו בשעה זו. וההתחלה המצערה שעשתה המפלגה בהוצאת “אִגרת לאחינו בגולה” בערבית, היא רק סמל של התחלה. נצטרך להכשיר הרבה חברים בארצות אלו, לא רק בלימוד שפה, או יותר נכון שפות, אלא גם לזיין אותם בדבר העיקרי הדרוש לפעולה זו – באהבה רבה ליהודים נידחים.

מרכז מלחמתנו הפוליטית הוא בארץ

אבל אם־כי ציבורי־יהודים אלה יכולים להיות גורם מסייע חשוב או, חלילה, מפריע ומכשיל, – מרכז המלחמה הפוליטית שלנו הוא כאן. והיות שאצלי השפה העברית היא שפתי הפנימית, ואינני משתמש במליצות – הרי מלחמה פירושה מלחמה ממש. יתכן שלא ניזקק למלחמה על עתידנו, אם נצליח להדריך את היהדות בגולה, ובשורה ראשונה את יהדות אמריקה, לגייס אותה לשם הפעלה בכיוון הדרוש ולהטיל את מלוא משקלה המוסרי והפוליטי על כף־המאזנים. אבל הדבר איננו מובטח. יתכן שאין לנו די כוחות בשביל התפקיד הגדול הזה. במצב הנוכחי אינני רואה כי יהדות אמריקה ממלאה את התפקיד שהיא צריכה למלא, ואנו מוכרחים לקחת בחשבון גם את האמצעי האחרון. הנה בכל התכניות השונות בארץ, בעיראק, במצרים, – והכל לא בלי ידיעת השלטונות, – הגורם היהודי כמעט שאיננו מובא בחשבון, והדבר כך משום שנראה להם שהוא כאילו איננו קיים: השלטונות בארץ מאמינים והם מנסים לשכנע עד כמה שהם יכולים – ויכלתם בענין זה גדולה מיכלתנו – את הממשלה בלונדון, שאין גורם יהודי בארץ, ושהיהודים אמנם מוחים, מקבלים החלטות, אבל אינם מהַוים גורם פוליטי באותו מובן שהם מבינים גורם פוליטי. אלמלא כך לא היו בקלות כזאת דנים על תכניות של פדרציה עם ארץ־ישראל. לא כל־כך קל היו מניחים שהזכויות שיניחו ליהודים יהיו זכויות המובטחות להם ע“י מלקולם מקדונלד ב”ספר הלבן".

תפקיד המדיניות שלנו הוא לא רק ענין לקרָב המכריע בבוא הרגע האחרון. אין קרב מכריע ואין רגע אחרון, אלא עכשיו היא השעה. בשעה שהענינים “מתבשלים” במטבח הפוליטי – ידעו וירגישו שיש גורם יהודי. דברים כאלה יודעים לא ע"י כך שמקבלים כרטיס־דואר המודיע: ידידי אהובי, אנו פה, אנו כך וכך, – אלא בדרך שיודעים ומרגישים גורם פוליטי. והדרך זוהי:

א) הדרך שאנו הולכים בה מראשית המלחמה בהתגייסותנו. אך אין זה מספיק; גילוי זה של כוחנו מוּסוֶה, לא על־מנת לרַמות, כי אם מוּסוֶה בטבעו, – כי הוא מכוּון למלחמה בהיטלר. יודעים, כי יהודים נאמנים על כך שלא יעזרו להיטלר, ועד כמה שיוכלו – יתנגדו לו. מלחמתנו בהיטלר אינה מוכיחה עדיין שאנו גורם; כי גם היהודים באמריקה ובארצות אחרות, ואף יהודי עיראק אויבים הם להיטלר. גם כשערבי עיראק היו בעד היטלר, מסופקני אם היו יהודים בעדו, אם־כי הם מתבוללים. לכן דבר זה כשהוא לבדו איננו עדיין רגיסטרציה של מציאות גורם יהודי בארץ, אם־כי בלי זה לא יתכן הדבר. את מציאות הגורם היהודי צריכים להרגיש בכל צעד ובכל תכונה לקראת ביצוע התכניות השונות. והדבר הראשון הוא לדעת, שלא הקרב האחרון יכריע, אלא אולי הקרבות הראשונים על ענינים לא־מכריעים, על עניני יום־יום. את “הספר הלבן” יתחילו לבצע לא ביצירת ממשלה ערבית, אלא בערעור כוחנו המִשקי, בכבילת ידינו, בנישולנו מהתחבורה ומההובלה. והשלמתנו עם תהליך של נישול, אפילו זעיר שבזעיר, היא ראשית כניעה למשטר “הספר הלבן” ולכל התכניות, בין של נחאס פשה ובין של נורי סעיד.

ב) בעמדה ברורה נגד כל מיני תכניות הדומות או המהווֹת מוֹדיפיקציה של “הספר הלבן”. לא רק שליחים ביודעים, אלא גם אנשים שבכנוּת ובתמים מתנגדים ל“ספר הלבן”, עושים לעתים בלא־יודעים את שליחותו, אם זה מגנס או מרדכי בן־טוב, המפיצים ברבים תכניות המיוסדות על שלילת זכות העם היהודי לעצמאות ועל הגבלה פוליטית של העליה, אם־כי הם באים בהצעותיהם מתוך התנגדות ל“ספר הלבן”, הרי למעשה יש בזה משום סיוע יהודי ל“ספר הלבן”. ולא רק בתכניותיהם, אלא גם בהחלשת כוחנו היהודי למעשה הנגרמת בפעולותיהם. אם רוצים אתם לדעת, למָה אנו צריכים להתנגד, אין טוב מלשים לב למַה שונאינו מסייעים. ממשלת ארץ־ישראל, למשל, איננה חשודה, על אף הנאומים החגיגיים על־דבר גדולת הצבא האדום – לא רק ליגה V משבחת את הצבא האדום, גם הוד מעלתו הנציב העליון עושה זאת, – על אהבה גדולה לקומוניסטים, אולם התנועה הקומוניסטית עכשיו היא כמעט ילד־שעשועיה של האדמיניסטרציה הבריטית. יש עוד תנועה, שאיננה אהובה כשהיא לעצמה על הממשלה, – התנועה הריביזיוניסטית – ובכל זאת היא נתמכת ע“י הממשלה. יש גוף שלישי, שבוַדאי הממשלה אינה חשודה שהיא רוחשת לו אהדה מיוחדת – השומר הצעיר, – ובכל זאת גוף זה זוכה לפרוטקציה מיוחדת אצל הממשלה. הממשלה רואה ולא בלי יסוד את מרכז ההתנגדות ל”ספר הלבן" בשני כוחות בארץ: הסוכנות היהודית ומפלגת פועלי ארץ־ישראל. הממשלה יודעת, שכל כוח יהודי שהוא מסוגל ורוצה להחליש את שני הכוחות האלה, יש בו ברכה למטרותיה, אם־כי אלה הרוצים להכשיל את שני הכוחות האלה, יש להם כוונות אחרות. לממשלה אין ענין בכוונות, לה יש גישה פוליטית לדברים. והיא מעריכה את הדברים לפי תוצאותיהם.

מפלגת־פועלים מלוכדת – תנאי ראשון למלחמתנו המדינית

מתוך בחינת מצבנו המדיני ובחינת הכוחות הפועלים בעולם ובעם ביחס לקיומנו – לכליוננו או להצלתנו – באירופה, בדומיניונים הבריטיים, באמריקה, בארצות המזרח ובארץ; מבחינת המצב בישוב היהודי בארץ והמצב בתנועת־הפועלים העברית בארץ – הגעתי לידי מסקנה, כי יש תנאי־קודֵם אחד, מרכזי וראשי, למלחמתנו המדינית ולסיכוי נצחון במלחמה זו, והוא – מפלגה מדינית מלוכדת, היודעת את דרכה, הדרוכה לקראת תפקידה, המעוררת כבוד בציבור הפועלים, בישוב ובארץ, המסוגלת לרכז סביבה את רבבות הפועלים בארץ, המסוגלת לשַמש עמוד־אש לכל העם בין באמריקה החפשית ובין על הגרדום הנאצי בפולין. יש גם כלים עיקריים, שבלעדיהם לא נעשה את המלחמה הזאת, והם: הגיוס לצבא, הגיוס ללא־מַדים, הכוח המשקי שלנו, האדמה שמתחת לרגלינו, בתי־החרושת, הארגון שלנו, המגע שלנו עם הגולה, הכשרון למצוא מסילות ללב הקיבוצים הנידחים בארצות המזרח והמערב. אך קודם־כל הכלי העיקרי – כבריח מרכזי המבריח את כל זה – מפלגה פוליטית דרוכה. אולי לא היינו עד היום מפלגה במובן פוליטי; בעצם היינו סיעה בהסתדרות. אין זה דבר נטול־ערך, אבל לא היינו מפלגה פוליטית. לא היה מקום לכך. חָיינו ללא שלטון יהודי וללא היאבקות על השלטון. היו לנו נפתולים פוליטיים, אבל לא ראינו בהם את המרכז, אלא בסדן־היצירה שלנו. ואילו לא ראינו את המרכז בסדן־היצירה שלנו ובעבודה שלנו ולא הקימונו את הישוב הזה, את המשק החקלאי והחרושת, – כי אז לא היה לנו כיום במה להילחם.

אולם נשתנו הזמנים. אנו חיים בתקופה אכזרית. אנו חיים בשעת התגוששות שמעטות כמותה בהיסטוריה העולמית, והתגוששות זו לא תיפסק עם גמר המלחמה. דבר זה אנו חייבים לשַנן לעצמנו יום ולילה. כי גם ההיאבקות שלנו תתחיל רק לאחר המלחמה, ואיש איננו יודע, בפני מה ובפני מי נעמוד. אפשר שנעמוד בפני הדברים הנוראים ביותר. נוכל אולי להימלט מהם אם יהדות אמריקה תעשה מה שהיא מסוגלת לעשות, אבל מי יודע. והיאבקות פוליטית היא בלתי־אפשרית בלי מפלגה פוליטית. לא מפלגה ככל המפלגות, אלא עם חזון היסטורי גדול, המסוגלת להגיע עד נבכי המעמקים של כל הכוח והמסירות הגנוזים בתוכנו ובתוך כל היהודים. וזו מלאכה גדולה; כי איש איננו יודע מה הוא ומה גנוז בתוכו. אדם שחי כל ימיו בתקופת שלום ובארץ שקטה ושלֵוה, איננו יכול להעלות על לבו שבתוכו צפונים כוחות הירואיים כאלה, שגילו הטייסים האנגלים לאחר תבוסת צרפת, או מגיני רוסיה. אילו היה ניתן לבחור אחד ששמו י. טרומפלדור לבלות כל ימיו כעורך־דין בפּטרבורג, לא הוא ולא אחרים לא היו יודעים מה כוחות־הגבורה הגנוזים בתוכו, עד אשר נתגלגל לארץ־ישראל ובאו ימי תל־חי. והדבר כך לא רק אצל יחידים־בודדים, אלא אצל כל איש ואשה, ודרושה אמנות מיוחדת להגיע לכוחות הגנוזים הללו.

לקראת מאבק של כוחות לא־שוים

ההיאבקות העומדת לפנינו לא תהיה היאבקות של אדם אחד ולא של קבוצות־אנשים. זו תהיה היאבקות של עם, ודרוש כשרון לגלות את הכוחות הגנוזים בעם לרתום אותם במאבק של כוחות לא־שוים. הכוחות שיעמדו נגדנו יהיו כוחות אדירים, גם בקרב האנגלים, וגם בקרב הערבים. דרוש כוח קולקטיבי לנהל את המלחמה הזאת, כוח שבטהרתו ובשלמותו יעורר אֵמון, כוח שאין בו פגם פנימי. לא סתם מפלגה כמפלגות אחרות, לשם בחירות; נחוצה לנו מפלגה פוליטית לגיוס העם בהיאבקות האחרונה שלו, בתנאים אשר אולי אין דוגמתם בהיסטוריה האנושית.

המבחן שנעמוד בו יהיה נורא. אנו נצטרך לכוח שירַכז סביבנו גם אנשים המתנגדים לנו, כי אין העם היהודי עם של שוים. יש ניגודים בעם היהודי ובישוב היהודי, וכשיש ניגודים יש שנאה, אך זוהי מלחמת יהודים על קיומם. אנו מוכרחים לרתום מכסימום של יהודים ונחוצה מפלגה כזאת, שהיא יכולה לעורר כבוד והערצה גם בקרב המתנגדים. צריכה להיות מפלגה שתוכל קודם־כל לרכז את ציבור הפועלים, שתוכל להתגבר על יצרי הפירוד, הרפיון, האוכלים אותנו. עוד אנו נושאים לשוא את כל הדבּרות של סוציאליזם ואחדות־פועלים, אנו מוכרחים ללַכּד את הציבור מחדש. צריך קודם־כל שבתוכנו לא יהיו פגימות, והן ישנן והן מרובות. אני בוש במציאות חברים³ שלא נאה להם לבוא הנה למסיבה זו ולדומות לה. לא שהם אומרים כי אינם חברים לנו. להיפך, הם מכריזים ותובעים בקולי־קולות זכות־חבר במפלגה. ואין זו רק אשמתם־הם; זוהי אשמת כולנו. אנו צריכים למפלגה של שוים, ומפלגה של שוים יש בה לא רק זכויות אלא חובות, ושויון בזכויות ושויון בחובות הוא כשאני נשמע לרוב גם כשהוא מצביע נגדי, ואין מיוחסים, ואין זכות ויטוֹ למישהו, גם אם יש לו הזכויות הגדולות ביותר. מי יודע למי בתוכנו יש זכויות גדולות; מי יודע את החלוץ האלמוני, האִלם, שאף פעם לא בא שמו לא בעתון ולא בקובץ – מה הן הזכויות שלו?

בשעת מלחמה – ומי יודע איזו מלחמות תהיינה לנו, – נחוץ שיהיה אֵמון. זה אולי תנאי עיקרי. אך זה בלבד אינו מספיק – אם לא יהיה לנו משק, אם לא יהיה לנו גיוס, אם לא יהיה לנו ארגון, אם לא תהיה לנו ספרות, אם לא תהיה לנו דרך. אבל אם גם כל הדברים האלה יהיו ולא תהיה מפלגה מדריכה ומחנכת, מנהלת ומלכדת, לא יועילו כל הדברים האלה. מפלגה כזאת צבת ראשונה היא. אני רוצה, שהחברים הנאספים כאן ושאינם כאן, יביאו לכל פינות הארץ, לתוך ציבורנו ולתוך כל הישוב, את הכרת המצב החמוּר שבו אנו עומדים, ראִיַת הכוחות האדירים העומדים נגדנו, ההכרח שלנו להיות דרוכים עד הסוף, ההכרח שלנו להיות מגויסים בכל הצורות במלוא יכלתנו, ולפני הכל ולשם הכל – ההכרח של מפלגה נאמנה, מדריכה, מלוּכדת ומאוּחדת.

עיקרי הדברים שנאמרו בישיבת הועד הפועל הציוני, ירושלים, 5 ביולי 1943

המדיניות הציונית בימינו יש לה שתי תעודות: שלילית וחיובית. השלילית היא קריעת “הספר הלבן”. החיובית – הקמת משטר להגשמת הציונות, הקמת מדינה יהודית.

אין אמצעי יחיד בדוק המוליך למטרה כפולה זו או לאחד משני חלקיה. למען השגת המטרה כולה או אפילו מקצתה, ידָרש מאמץ כולל, ממושך ונחרץ, מאמץ משולש של מלחמה, כיבוש ובנין. ידרש מאמץ בהרבה חזיתות – בישוב ובעם, בארץ ובארצות השכנות, באנגליה ובאמריקה, ובעוד זמן־מה אולי גם ברוסיה הסוביטית ובשאר מדינות אירופה; ואין לקבוע מראש בדיוק ובפרוטרוט את כל צעדינו בחזיתות המרובות ובחליפות הזמן, אולם יש צורך להבטיח את אחידות המדיניות שלנו בחזיתות המפוזרות מתוך ראִיָה בהירה של המציאות שבה אנו פועלים, לא המציאות הסטַטית, אלא הדינַמית, כי אנו חיים בתקוופה הדינַמית ביותר בהיסטוריה האנושית.

להבהרת המאמץ המדיני דרושים שני דברים:

א) תכלית ברורה ויציבה, שלקראתה נחתור בכל הנסיבות, בכל הכוחות, בכל זמנים, ובלי הרף. ב) קו־פעולה דינמי וגמיש, שיקח בחשבון לא רק את התנאים, האפשרויות והקשיים בשעה זו, אלא גם התמורות והחליפות העלולות להתרחש תוך כדי המלחמה ולאחריה, במצבנו־אנו וביחסי הכוחות בארץ ובעולם.

הדבר הראשון – תכלית המדיניות הציונית – הוגדר ונוסח על־ידי הועד הפועל הציוני ונתקבל בכל רחבי התנועה הציונית – הוגדר ונוסח על־ידי הועד הפועל הציוני ונתקבל בכל רחבי התנועה הציונית בכל הארצות החפשיות: באמריקה, אנגליה, קנדה, אבסטרליה, דרום־אפריקה וארץ־ישראל. מטעמי־צנזורה נקראה התכנית במשך זמן־מה בשם תכנית “ביטלמור”, אולם שמה האמיתי הוא – “תכנית־ירושלים”, כי היא נוּסחה בירושלים, ונתאשרה במושב הועד הפועל הציוני.

אנסה לברר את קו־הפעולה של מדיניותו בשני חלקיה – השלילי והחיובי.

כאז כן עתה — מלחמה ב“ספר הלבן”

אתחיל מהשלילי – המלחמה ב“ספר הלבן”. יש לקבוע הנחה יסודית אחת: גורל “הספר הלבן” הוא בידינו. אם “הספר הלבן” יקום – יקום באשמתנו אנו. “הספר הלבן” יפול – אם נחרץ רצוננו להפילו.

בישוב ובציונות יש הסכמה כללית בדבר התנגדותנו ל“ספר הלבן”, אולם יש חילוקי־דעות רציניים על דרכי ההתנגדות, והללו קובעים.

בקונגרס הציוני האחרון – הקונגרס שלאחר פרסום “הספר הלבן”, ניסחתי ארבע הנחות בדבר התנגדותנו ל“ספר הלבן” ואלו הן:

א. “הספר הלבן” יצר חלל ריק במנדט. לגבי דידנו אין “הספר הלבן” קיים בשום צורה ובשום תנאי ובשום פירוש. לגבי דידנו יש כאן רק חלל ריק שנוצר במנדט, וחלל זה צריך להתמלא על ידינו־אנו, על ידינו בלבד. אם יש בנו העוז לראות לתוכם של דברים ומה מתחייב מהם, מן ההכרח שנמצא בקרבנו את הכוח והעוז והתבונה למלא את החלל במנדט על־ידי עצמנו. אנו צריכים להתנהג, כאילו היינו המדינה בארץ־ישראל; ואנו צריכים להתנהג, כך עד שנהיה ולמען שנהיה המדינה בארץ־ישראל.

ב. הגזירות הללו שבאו מצד אחת הממשלות האדירות בעולם, שהיא הנגיד והמצַוה היחיד בארץ־ישראל — את הגזירות הללו לא נבטל אך ורק על־ידי פנִיָה למצפונה של האנושות; אנו עצמנו, על־ידי רצוננו וכוחנו, נוכל לבטלן, כי ברשותנו ישנם שני כוחות החזקים בהרבה מן הכוח העומד מאחורי הגזירות: 1) לחץ הסתערותו של העם היהודי על ארץ־ישראל, 2) כוח הישוב היהודי בארץ. שני הכוחות יפעלו בהכרחיות פַטַלית, משום שאין להם דרך ומוצא אחר.

ג. לא נַשלה את עצמנו: יודעים אנו את כוחה העצום של אנגליה, ואין עיננו צרה בכוח זה. להיפך, על במת־העולם נעמוד בשעת הצורך על צדו של כוח זה. מי יודע, אולי מחר או מחרתיים יפול הגורל ותבוא הכרעה בדם ואש – אז נעמוד בהכרעה זו לימינה של אנגליה. אולם לא נסתיר ולא נטשטש את הדבר, שבחזית המדיניות הארצישראלית אנו עומדים בריב חמוּר וטראגי עם הממשלה האנגלית; בחזית זו לא נוַתר ולא נירתע כמלוא נימה. ובחזית זו אנו עומדים בפני כוח לא־קטן – לא נמעיט את דמותו, אבל גם לא נפריז בגדלו: אין כוחה של אנגליה, אין מצפונה של אנגליה, ואין צרכים היסטוריים ואינטרסים חיוניים של אנגליה עומדים מאחורי “הספר הלבן”. שום אינטרס חיוני של אנגליה אינו מחייב את “הספר הלבן”, ובמקום שאין אינטרס חיוני אין מלוא־הכוח. רק לנו ארץ־ישראל היא שאלת חיים ומוות – ומשום כך גדול כוחנו במערכה זו, גדול מהכוח העומד נגדנו.

ד. אני מאמין שניתוק הקואופרציה בין הממשלה האנגלית ובין העם היהודי אינו מוחלט ואינו מתמיד. הוא מצומצם ומוגבל בתחומי מקום וזמן. הוא מוגבל בתחומי האינטרסים שלנו בארץ־ישראל על במת העולם הגדולה הננו עומדים כבתחילה ונעמוד גם להבא באותו מחנה שבו עומד העולם האנגלו־סכסי. הנני אומר, שאפילו במקום שבו הופר המנדט אין ניתוק הקשרים מתמיד. הנני בטוח, כי יבוא זמן וגם בארץ־ישראל תתחדש הברית בינינו ובין אנגליה, לא על היסודות הישנים, לא על יסוד של יחס נתינים לממשלתם או של יחס אנשי־חסות למגיניהם, אלא של יחס עם לעם, יחס של בעלי־ברית שווי־זכויות, אם־כי לא שווי־כוחות".

גם עכשיו לאחר שעברו כמעט ארבע שנים מאז נקבעו הנחות אלו, נדמה לי שאין לגרוע מהן ואין לחלוק על אמיתותן. מיד לאחר הקונגרס פרצה מלחמת העולם החדשה. המלחמה לא הקלה על התנגדותנו ל“ספר הלבן”. היא טרם נסתיימה, ואין יודע כמה תימשך, אם־כי אין ספק בתוצאותיה. כאשר הכרזתי בקונגרס – עמדנו ללא כל היסוס על צדה של אנגליה, וגייסנו את מיטב צעירינו בארץ לצבא, אולם “הריב החמוּר והטראגי בחזית המדיניות בארצישראלית” לא נפסק –ויש לברר כיצד נעמוד למעשה בפני “הספר הלבן”.

ללא אשליות

קודם־כל יש לעקור כל אשלית־שוא. כי יש בתוכנו אופטימיסטים תמימים ומיתּממים, שאינם חוששים כלל וכלל ל“הספר הלבן”, והם משני מינים:

יש “אופטימיסטים” האומרים: האנגלים הם ידידנו, ולא יעשו לנו כל רע. “הספר הלבן” – לא איכפת. גם בימי תורכיה אסרו עליה יהודית ורכישת קרקעות, ואף־על־פי־כן עבדנו, עלינו והתישבנו. נעבוד גם במשטר “הספר הלבן”.

האופטימיסטים “הבריטיים” שלנו שוכחים שלושה דברים: 1) מדיניות “הספר הלבן” היא המדיניות הרשמית והמוצהרת של הממשלה הבריטית, מאושרת על־ידי הפרלמנט ומהוה התחייבות פומבית כלפי העולם הערבי;

2) מאחורי מדיניות זו עומדת פקידוּת קולוניאלית, אשר כל ימיה לא ראתה בעין יפה את המדיניות של הבית־הלאומי היהודי;

3) לחץ הערבים קיים ועומד, גם של מדינות־ערב וגם של ערבי ארץ־ישראל.

האופטימיסטים “התורכים” שוכחים ש“תור־הזהב” המדומה של המשטר התורכי חלף ועבר, וגם התורכים נשתנו בינתיים. בימי עבדול חמיד¹ היה קיים בארץ משטר של קפּיטולַציות, ונתינים זרים – רוב היהודים היו פה נתינים זרים –היו למעשה פטורים מעול השלטון התורכי. השלטון עצמו היה רקוב, משולל כשרון וכוח לשלוט. הערבים כגורם פוליטי כמעט לא היו במציאות, ולא קשה היה לפעול בדרך־כלל מחוץ לחוק ובניגוד לחוק. עכשיו יש בארץ משטר אנגלו־ערבי, וכל המעלות והחסרונות של משטר זה יהיו מכוּונים נגדנו, וה“לא איכפת” אינו אלא אופטימיזם קל־דעת המתחמק ממציאות קשה ומרה.

“הספר הלבן” יקום במלואו ובצורה גרועה יותר מאשר ניתן, אם לא נהיה מוכנים לעמוד בפניו במלוא כוחנו ובכל האמצעים שבידינו, כל זמן שיּעָשה צעד כלשהו לביצועו. אפילו ידידנו בממשלה – יש לנו מעין ידידים בממשלה – יבַצעו את “הספר הלבן”, אם ידעו שלא יתָקלו במכשולים חמוּרים ומתמידים בביצועו.

הערבים לא יסתפקו אפילו ב“ספר הלבן” כשנשאל המופתי בתחילת 1937 על־ידי ועדת פיל: כיצד ינהגו הערבים ביהודים הנמצאים כבר בארץ כשהשלטון יהיה בידיהם, ענה: “דבר זה ימָסר לראוּת־עיניה של הממשלה, אשר תוקם, והממשלה תחליט לפי שיקולים נאותים ומועילים ביותר לארץ”.

וכנשאל שוב אם הארץ תסַגל ותעכּל את 400,000 היהודים שהיו אז בארץ, השיב: לא! ואז העיר הלורד פיל: כמה מ־400,000 יהודים אלה יהיה מן הצורך להרחיק מן הארץ באמצעים רכים או מכאיבים? והמופתי ענה: “עלינו להניח כל זה לעתיד”!

עד היום לא נמצא אף מנהיג ערבי אחד שחָלק בפומבי על הודעה זו של המופתי.

ומימים קרובים לנו יותר: נורי סעיד פחה, ראש ממשלת עיראק, סירב לפני חדשים אחדים לתת רשות־מעבר למאות אחדות של ילדים פליטים מטהרן, והיה הכרח לסכּן את הילדים ולהסיע אותם לארץ דרך הים.

“האופטימיסטים” שבתוכנו שוכחים שגזירת הקרקע קיימת ועומדת, ואנו סגורים כבר בתחום־מושב צר. רק בשטח של 1,344,000 דונם מותר ליהודים להתישב. בשטח 17,132,000 דונם, שהם 63% של ארץ־המנדט המערבית, כל דריסת־רגל אסורה לנו, ואין יהודי יכול בשני־שלישים של הארץ לא רק לרכוש קרקע, אלא אפילו לשכור בית או דירה או עץ. בשטח של 8,535,000 –31% של הארץ – דרוש רשיון מיוחד של הנציב ליהודי הרוצה לקנות קרקע.

הפקידות מבצעת את מדיניות “הספר הלבן”, לא כאשר ביצעה את מדיניות הבית־הלאומי – באי־רצון וכאילו כפאה שד – אלא בתיאבון ובקנאות, ולא עוד אלא שהיא שוקדת על מניעת כל שינוי לטובתנו בעתיד. לשם כך היא מבאישה את ריחנו בצבא ובלונדון, מסלפת את דמות מאמץ־המלחמה היהודי, כובלת יצירתנו המשקית, מתנכלת ביכולת הכלכלית שלנו, סוחטת מסים כבדים מהישוב היהודי אגב הפליה גלויה, הפליה גזעית, לגבי היהודים.

ואין לשכוח גם זאת: ביצוע “הספר הלבן” אינו אקט חד־פעמי אלא תהליך ממושך. גם ביטולו של “הספר הלבן” לא יבוא מתוך פעולה חד־פעמית, מתוך התנגשות מכרעת, מעין “קרב אחרון” בינינו ובין השלטונות, או כתוצאה של שיחה מוצלחת בין נציגינו ובין נציגי אנגליה.

ביצוע “הספר הלבן” נעשה צעד־צעד, ואף ערעורו יבוא מתוך היאבקות מתמדת וממושכת.

מחבּרי “הספר הלבן” ידעו זאת, ובכוונה לא קצבו במפורש תקופת־ביצוע.

הפקידות יודעת ששעת ההכרעה מתקרבת והיא מחפשת לה בני־ברית בקרב היהודים, לא בגלוי ולא במישרים — היא יודעת ששום יהודי לא יתן יד למדיניות “הספר הלבן”, אבל היא עושה מלאכתה בעקיפין. היא מסייעת להגברת הפילוגים בישוב, מעודדת כל קבוצה אופוזיציונית, שיש ממנה תקוָה לפורר את אחדות הישוב והתנועה הציונית.

הפקידות יודעת שתקפו הפוליטי של “הספר הלבן” יתערער בדעת־הקהל הבריטית וגם בחוגי הממשלה אם יווכחו בקשיים ובמניעות החמוּרים בדרך התגשמותו. מניעות אלו יכולות לבוא רק מאתנו היהודים, וקודם־כל – מהישוב היהודי בארץ.

תחום התנגדותנו ל“הספר הלבן” — עקירתו משרשו

לשאלה הנשמעת לפעמים בתוכנו; מה הם תחומי ההתנגדות ל“הספר הלבן”? – יש רק תשובה אחת: התחום הוא ביטולו של “הספר הלבן”. עד ש“הספר הלבן” יקָרע ויעבור מן העולם –התנגדות ללא כל רתיעה. הוא לא יבוטל כל זמן שלא יוברר לממשלה – וגם לערבים – שהיהודים לא ישלימו אתו בשום תנאי. רק אם יהיה ברור להם שנעמוד בהתנגדותנו עד הסוף – לא נצטרך אולי לעמוד עד הסוף. רק כשידעו שלא נירָתע משום אמצעים – לא ניזָקק אולי להשתמש באמצעים חריפים.

והפקידות אינה מצפה שהיהודים יסכימו ל“ספר הלבן”, אולם היא עדיין מקַוה שהישוב ישלים למעשה עמו, אם־כי הוא מתנגד לו בפיו, ובלי עֵרוּת מיוחדת של המצפון הציוני השלָמה אינה מן הנמנע.

הרי דוּגמאות אחדות של אפשרות השלָמה: דוּגמא אל“ף – בשטח העליה. “הספר הלבן” אינו אוסר עליה יהודית לארץ־ישראל. גם לאחר תום המיכסה של 75,000 אלף ש”הספר הלבן" קבע לחמש שנים, תיתכן עליה יהודית לארץ – בהסכמת הערבים או בהשלמתם. מה ש“הספר הלבן” שָלַל מאתנו זוהי העליה בזכות as of right – בתוקף קשרנו ההיסטורי לארץ ובתוקף זכות העם היהודי לכונן כאן מחדש את ביתו הלאומי. עכשיו ינָתן רק לשלושים וארבעת אלפים יהודים לעלות לארץ “בזכות” – בין שהערבים יסכימו ובין שיתנגדו. לאחר־כך זכות היהודים לעלות לארץ אינה שונה מזכות היהודים להגר לעיראק או לאמריקה.

נניח שלאחר בוא 34,000 העולים האחרונים “בזכות” — יבוא רודף־שלום (יהודי, אנגלי, או ערבי) ויאמר לנו: מעכשיו לא תוכלו להכניס הנה אף יהודי אחד בלי הסכם עם הערבים. יש אפשרות שהערבים יסכימו לעליה נוספת של 100,000 יהודים אם תסכימו אתם שזהו הגבול האחרון לגידול הישוב היהודי. יתכן שימָצאו אז “אנשי־מעשה” בתוכנו אשר יטענו: היות טבלי הסכם לא יוכל אף יהודי אחד לעלות ארצה – נסכים לגבול המוצע ונעלה עוד 100,000 יהודים. – זוהי השלָמה עם “הספר הלבן”.

דוּגמה שניה – בשטח השלטון. לפי “הספר הלבן” צריכה ארץ זו ליהפך למדינה עצמאית, לא מדינה ערבית, ואף לא מדינה יהודית, אלא מעין מדינה דו־לאומית, של שני־שלישים ערבים ושליש יהודים, ושני העמים משתתפים בשלטון באופן יחסי. כשיגיע תור הקמת ממשלה פלשתינאית על־פי “הספר הלבן” יבוא אלינו שוב רודף־שלום מ“אנשי־המעשה” ויאמר: מציעים לנו שלושה תיקים חשובים, מתוך תשעת התיקים שיש בממשלה. אם לא נשַתף פעולה – ימָסרו כל התיקים לערבים. מוטב איפוא שיהיה לנו שליש מאשר לא כלום, ומי יודע אולי השליש שלנו ישפיע גם על שני־השלישים הערבים. קבלת הצעה “מעשית” זו היא השלָמה עם “הספר הלבן”.

השאלה שעלינו לחרוץ היא זו: הרוצים אנו בהמתקת “הספר הלבן” — או בעקירתו משרשו?

שאלה זו הועמדה עכשיו בפנינו על־ידי הממשלה ב“תכנית־הפיתוח” שהוכרזה על־ידי הנציב העליון.

“תכנית פיתוח” — לפיתוחו של מי היא באה?

רק עיוֵר יכול היה לא לראות ש“תכנית־הפיתוח” של ממשלת ארץ־ישראל בנויה על מדיניות “הספר הלבן”. אולם יש יהודים טובים שהשם המושך “פיתוח” לוקח את לבם, וקשה להם להעלות על הדעת, שהישוב היהודי לא יתן יד ל“תכנית־הפיתוח” של הממשלה — אם אפילו זוהי ממשלת “הספר הלבן”.

סופר בעל־כשרון, מראשוני חלוצי התישבותנו, מַקשה קוּשיה כ“קורה”: היתכן ש“תכנית־הפיתוח” של הממשלה כרוכה ב“ספר הלבן”? הן פיתוח ו“ספר הלבן” הם תרתי דסתרי! פיתוח– הוא מושג דינַמי' “הספר הלבן” הוא מושג סטַטי, וכיצד עלה על דעת הסוכנות היהודית לחשוד את “תכנית־הפיתוח” שכאילו היא כרורה ב“ספר הלבן”? סופר שנון זה התעלם במדרש המלים שלו מדבר של מה־בכך, ש“הספר הלבן” מיועד ליהודים, והפיתוח – לערבים (אם בכלל יהיה פיתוח). כלום לא יתכן פיתוח בעיראק, שאף בה אסורה הכניסה ליהודים כמו לפלשתינה של “הספר הלבן”? האם לא יתכן פיתוח בתימן?

מקשן יותר מעמיק טוען כך: תכניות הממשלה אמנם מיוסדות על “הספר הלבן” – כלומר על הפסקת העליה וצמצום ישוב היהודים בתחום־מושב התופס רק 5% משטחה של הארץ. תכניות־הפיתוח שלנו בנויות על עליה והתישבות יהודית גדולה בכל רחבי הארץ. אולם ההבדל בין שתי התכנית היא הבדל כמותי, הממשלה עושה “תכנית־פיתוח” רק בשביל הישוב המצוי כבר בארץ – ואנו גם בשביל ישוב זה, גם בשביל המיליונים שיבואו. אולם בכלל מאתיים – מנה. נעבוד שכם אחד עם הממשלה בתכניות המצומצמות והקטנות שלה – ונוסיף עליהן את ההרחבה שלנו.

טענה זו היתה הגיונית אילו היו בארץ זו עכשיו רק יהודים, והויכוח בינינו ובין הממשלה היה: אם להוסיף או לא להוסיף על ישוב יהודי זה. אז היינו יכולים לשתף פעולה עם הממשלה ב“תכניות־הפיתוח” שלה בשביל הישוב היהודי הקיים, והיינו מוסיפים בעצמנו תכניות ליהודים העתידים לעלות מפולין, הונגריה, עיראק ותימן.

אולם המציאות היא קצת אחרת. בארץ ישנם שני ישובים, וההבדל ביניהם אינו בלאומיות ובלשון בלבד, אלא ברמת־החיים, באָשיות המשק, בטיב השירותים ובגובה הצרכים. במסגרת של הפסקת העליה והקפאת הישוב היהודי – כלומר במסגרת “הספר הלבן” – הרי תכניות הממשלה מן ההכרח שתהיינה מכוּוָנות להעלאת רמת־החיים והמשק וטיב השירותים של הישוב הערבי על חשבון המסים של הישוב היהודי, וההבדל שבין תכניות הממשלה ותכניותינו־אנו הוא לא כמותי אלא איכותי.

נקח לדוּגמה את פרשת השירותים שבתכנית הממשלה. במסגרת הקפאת הישוב, כשהערבים הם שני־שלישים, והיהודים שליש אחד לצמיתות, מן הדין והיושר שהממשלה תדאג בסידור השירותים לתושבי הארץ מתוך עיקרון של שויון – חוק אחד לערבים וליהודים. בשטח השירותים העיקריים, החינוך והבריאות, יש ליהודים יותר משליש. גם בכמות וגם באיכות. הישוב היהודי בארץ היה על־פי מקורו, יניקתו ומגמת גידולו לא חלק של “הישוב הפלשתינאי” – אלא נצר מהעם היהודי שנשתל במולדת כדי שיקלוט במשך הזמן את שבי־ציון ויחדש נעורי האומה העברית בארץ מכוֹרתה. לשם כך נוצרו כאן מוֹסדות חינוך ובריאות המכוּוָנים לצרכי העם היהודי החוזר לארצו, ועולים לאין ערוך על המוסדות ממין זה שהיו קיימים בישוב הפלשתינאי. ברגע שהמשטר בנוי על הקפאת השליש היהודי אין לצפות שהממשלה תוסיף לשירותים היהודים, בשעה ששני־שלישי הישוב רחוקים עדיין מרחק של שנים רבות מהשירותים שיש כבר ליהודים, ותכנית שירותים על יסוד ש“הספר הלבן” נכנס לתקפו המלא — לא רק שיקוצצו כמה בתי־חרושת, כפי שנתבשרנו כבר על כך בנאומי הנציב העליון ופקיד הפיתוח, אלא גם החרושת שתורשה להתקיים — יגדל עליה הלחץ הממשלתי, שתיהפך בשני־שלישים לחרושת ערבית. ואם גם לא ינשלו את בעלי בתי־החרושת היהודים – הרי אין כל בטחון שלא ינשלו את פועלי־החרושת היהודים. כמו כן ינושל הפועל מענף־ההדר.

שיטת ההפליה הקיימת כבר עכשיו בשטח המסים יש בה ללמדנו על שיטת הפיתוח והשירותים שתונהג במסגרת “הספר הלבן”. שתי דוּגמאות יספיקו לעניננו: דוּגמה אחת של מס־עקיף, דוּגמה שניה של מס־ישיר.

בתקופת המלחמה הגדילה הממשלה את המסים על חמרי־עישון: המסים על “הטמבק” בהשואה לשנת 1935 הם עכשיו – 140%; המיסים על טבק לסיגריות – 240%. את המין הראשון מעשנים הערבים, המין השני – היהודים.

אולם גדולה יותר ההפליה במס־הכנסה. אין הממשלה נוהגת לפרסם מספרים על גודל מס הכנסה, אולם ידוע ממקורות בטוחים שבשנת 1942/3 נכנס ממס־הכנסה הסכום של 850,000 לא“י, מזה שילמו חברות וזרים 140,000 לא”י, הערבים — 130,000 לא“י, והיהודים 570,000 לא”י. ז. א. שהשליש היהודי שילם פי 4.5 מאשר שני־שלישים הערבים. באופן ממוצע שילם כל יהודי – ילד, זקן וטף – 110 גרוש, וכל ערבי 13 גרוש. האומנם משתכר היהודי בארץ באופן ממוצע פי תשעה מאשר הערבי?

ואף־על־פי־כן אין אנשי־המעשה שלנו רואים מה פירושה ותכנה של “תכנית־פיתוח” לאחר המלחמה, על יסוד “הספר הלבן”, והרי הם גם מעלים נימוק ציוני כביכול לטובת השיתוף בתכניות אלו. וזוהי טענתם: אנו רוצים בעליה והתישבות רבתי לאחר המלחמה. עליה והתישבות מחייבות פיתוח, השקאה, השבחת קרקע, עבודות ציבוריות, הרחבת חרושת וכו'. בלי עזרת הממשלה דבר זה לא יתכן. פיתוח הנגב ועמק הירדן לא יתכן בלי תמיכת הממשלה. עליה גדולה מחייבת חרושת ענפה — ושוב בלי סיוע הממשלה לא תגדל החרושת. ואם אנו לא נשתף פעולה עם תכניות־הפיתוח של הממשלה – נזיק לעליה ולהתישבות.

ברור שעליה והתישבות רבתי לא יתכנו בלי פיתוח רחב של החקלאות והחרושת, ופיתוח בקנה־מידה רחב לא יתכן בלי עזרה אקטיבית ומכוּוֶנת של הממשלה – אולם סניגורי “תכנית־הפיתוח” של הממשלה שכחו לשאול עצמם אם “תכניות־פיתוח” של ממשלה זו, ממשלת “הספר הלבן”, מכוּוֶנות להרחבת העליה וההתישבות היהודית – או להחנקתן ולהקפאתן.

משל למה הדבר דומה? לחולה הנמצא בטיפולו של רופא, שהחליט משום־מה להמית את החולה ולהשקותו סמי־מוות במקום סמי־רפואה. הדבר נודע לחולה, והריהו מסרב לקבל מהרופא כל סם, וידידו של החולה בא אצלו וטוען, שעליו להיזקק לרופא ולקבל מידו סמי־מרפא. אולם החולה עומד בסירובו. הוא אמנם זקוק ומוכן לקבל סמי־רפואה, אבל לא סמי־מוות. ואין לו תקנה אלא בהחלפת הרופא.

ודאי שאנו זקוקים לתכניות־פיתוח, אבל רק כאלו המכוונות לקליטת עליה יהודית ולהרחבתה, ולא לתכניות הקפאת הישוב היהודי ודלדולו עד כדי שירד לדרגת הישוב הערבי. וממשלה זו – כל עוד “הספר הלבן” קיים – תקבע תכניותיה לפי מדיניותה־היא ולא לפי מדיניותנו־אנו, ואין היא מתכוונת לסייע לנו אלא להסתייע בנו. ומשום כך לא תיתכן השתתפותנו ב“תכנית־הפיתוח” של הממשלה.

הישוב כולו והעם לתפוצותיו —להכשלת “הספר הלבן”

אין זאת אומרת שאנו מפסיקים בכול את שיתופנו עם הממשלה. אנו מוסיפים כמקודם להשתתף במאמץ המלחמה. אנו משתתפים גם בכל שטחי־הפעולה השוטפים, שאין בהם משום הצרת גידולנו. נוסיף לקנות בולי־דואר ולקבל רשיונות לאבטומובילים. ולא עוד אלא שנמשיך לדרוש את חלקנו בשירותי המדינה ומפעליה – כגון חינוך, בריאות, שיכון, עזרה לחרושת ולחקלאות וכדומה. אנו משלמים מסים ומכלכלים את הממשלה ולא נותַר אף על נימה אחת מזכיותינו ועל המגיע לנו בעבודות הממשלה. אולם בתיכון הממשלתי שלאחר המלחמה אין אלא הכשרת אטמוספירה כאן ובלונדון להקל על ביצוע “הספר הלבן” – לפיתוח רמיה זה לא ניתן יד. נתקין תכניות־פיתוח שלנו – ונילחם להן.

ואם ישאל השואל: האין התנגדותנו ל“ספר הלבן” ולתיכון הממשלתי עלולה לגרום לנו נזק חמרי? – על שאלה זו יש לענות בגלוי וביושר־לבב: אין שום דרך־מלחמה ב“ספר הלבן” העלולה להכניס רווחים לבעליה. מהתנגדות ל“ספר הלבן” אי־אפשר לעשות הון ולהתעשר. הרודף אחרי בצע, המבקש משרות מכובדות מהממשלה, השואף לקבל אות־הצטיינות – יתמוך בממשלת “הספר הלבן”. המלחמה לעליה, להתישבות, למולדת, לעצמאות יהודית תעלה בנזקים חמריים – ואולי לא רק חמריים בלבד. והחוששים לכך – אל ישאו שם הציונות לשוא. בלי נכונות לעמוד עד הסוף, עד קצה גבול יכלתנו – ועד בכלל – על זכות העם היהודי למולדת ולעצמאות –לא תיכון הציונות. תקיפי־עולם – יהיו מי שיהיו – לא יגישו לנו שי מדינה יהודית. בלי היותנו דרוכים להגנת התוחלת האחת והאחרונה של העם היהודי – יקום “הספר הלבן”.

ונכונות זו לעמידה בשער – לא די שתהא נחלת קבוצה אחת נבחרת בישוב. עליה להיות נחלת הישוב כוללו. יש גם רדיקלים – מהפכנים, כביכול, האומרים בערך כך: במלחמה נגד “הספר הלבן” אין לעמוד בפני שום דבר. אם “הספר הלבן” אוסר עלינו התישבות בנגב – נשלח שמה קבוצת צעירים חלוצים אשר יאחזו באדמה. ואם מישהו יבוא להוריד אותם – לא יזוזו אפילו אם ישפך דם; אולם, למען השם, אל תפריעו לנו לסדר את ענינינו המוניציפליים בעיר ובמושבה בשיתוף־פעולה עם מושל־המחוז.

גישה “ריבולוציונית” זו על חשבון קבוצות חלוצים – לא רק שמוּסרה הציבורי מפוקפק, אלא גם שכלה המעשי הוא מופרך. לא יהיה שקט בחוצות תל־אביב כשישפך דם־חלוצים בנגב. העמידה בפני מדיניות־החנק של “הספר הלבן” היא הכרח כללי של הישוב בארץ ושל העם היהודי בגולה. ובשנַים נכריע את “הספר הלבן”.

א) בעליה – כשהיהדות בגולה והישוב בארץ יפתחו את השערים הסגורים ושבי־ציון יעלו בכל התנאים. כי עלית יהודים למולדתם אינה זקוקה לשום רשיון והסכמה מצד מישהו. זוהי זכותנו הטבעית וההיסטורית אשר נגן עליה בפני כל עושקיה בכל האמצעים שבידינו.

ב) בהתנגדות מתמדת למשטר “הספר הלבן”; לא רק שנימנע משיתוף־פעולה בהקמת משטרו של “הספר הלבן”, אלא לא נקבל על עצמנו בשום תנאי עול הממשלה הפלשתינאית אשר תוּקם – אם תוּקם.

אנגליה לא תכפה עלינו שלטון המופתי ובני־בריתו, ואנגליה לא תטביע בים פליטים יהודים החותרים לחופי מולדתם. אנגליה לא תשתמש זמן רב בכוח למען הגשמת “הספר הלבן”. כשתיווכח שאין מדיניות זו נתונה לביצוע אלא בכפיה – יסָתם הגולל על “הספר הלבן”.

מקורותיה של מדיניות־המעל של האנגלים

בגשתנו לדון על התעודה החיובית של המדיניות הציונית יש לומר מיד: יש בכוחנו, בכוחנו בלבד, להפיל את “הספר הלבן”, אולם אין בכוחנו להקים מדינה יהודית. נוכל להפיר מזימת החנק וההקפאה – אם רק נרצה ולא נירתע משום מאמץ. אולם אין ביכלתנו לשים את הארץ במשטר אשר יבטיח הגשמת הציונות. לשם כך אנו זקוקים לסיעתא בין־לאומית.

אשליה מדינית היא ראשית כשלון, ולכן אין אנו רשאים להפריז בכוחנו וביכלתנו – כשם שאין לזלזל בהם ולמַעט את דמותם. ובבירור תעודתנו המדינית החיובית יש לעמוד גם על הגורמים החיצוניים, אם־כי יש לזכור שגם כאן הגורם היהודי הוא העיקר.

הראשון בגורמי־חוץ הוא שוב מדינת־המנדט – אנגליה. לאנגליה יש כוח מספיק, ולמעלה מזה, להגשמת “הספר הלבן”, אבל היא לא תבצע את “הספר הלבן” בכוח, כי אין שום צורך היסטורי וחיוני של בריטניה עומד מאחרי “הספר הלבן”, ולכן אין גם המצפון הבריטי ואין גם הכוח הבריטי צמודים אליו. מה איפוא הביא לידי מדיניות “הספר הלבן”?

שנים הם שיצרו את המדיניות החדשה: 1) המגמה “הפרו־ערבית” או האנטי־ציונית של הפקידות הקולוניאלית בלונדון ובמזרח התיכון. בפקידות זו יש לכלול גם שליחי משרד־החוץ בארצות מזרח התיכון; 2) הקוניונקטורה המינכנית בשנות 1938/9 ומדיניות־הפיוס של ממשלת צ’מברלין.

המגמה הפרו־ערבית במשרד־המושבות ובמשרד־החוץ אינה פרי אהבה לערבים. הדוגלים במגמה זו הם לרוב אימפּריאליסטים ריאקציוניים, שאינם חשודים כלל וכלל על נטיות של חירות ושויון לגבי המושבות הקולוניאליות ועמי־המזרח, אולם הם סבורים שיותר קל להשתלט על הערבים בצורה זו או אחרת בלי ארץ־ישראל יהודית, כי ביהודים קשה לנהוג כמו שנוהגים בערבים.

מגמה זו נפגעה לא־מעט על־ידי העובדה שבמשך עשרים שנה שלטה מדיניות הבית־הלאומי, ובארץ־ישראל נוצר בינתיים כוח יהודי לא קטן, ורבים מאנשי המגמה הפרו־ערבית מבינים שאין להתעלם בדיעבד מהגורם היהודי, אם כי לדעתם היה משגה לכתחילה במתן עזרה לגורם זה.

ואשר לקוֹניוּנקטוּרה המינכנית ולמדיניות־הפיוס של צ’מברלין – שתיהן נפלו ונהרסו, ופחד היטלר באירופה והמופתי בארץ־ישראל לא יהיה מוטל עוד על אנגליה כאשר היה מוטל בשנת 1938. ואם־כי מדיניות־הפיוס לא נעקרה עדיין מן השורש ומשרד־המושבות ומשרד־החוץ מסוגלים לחדש אותה במזרח גם לאחר הנצחון, – הרי יסָתם המקור הראשי שממנה ינקה מדיניות זו את כוחותיה בימי מינכן, והיא תידל ותיבש לאחר שימוּגרו שלטונו ופחדו של היטלר.

אין אנו רשאים להשלות נפשנו שאחרי המלחמה תחלוף המגמה האנטי־ציונית והפרו־ערבית באנגליה, כי המקור שממנו יונקת מגמה זו יעמוד בעינו גם לאחר המלחמה – הפחד מהערבים. אולם מגמה זו היתה קיימת גם במלחמת־העולם הראשונה, בשעת מתן הצהרת־בלפור, ואף־על־פי־כן הוכרעה הכף לטובתנו, והמגמה הציונית ניצחה בממשלה הבריטית.

הנימוקים לטובת הציונות במתן הצהרת־בלפור

מה היה טיבה של מגמה זו, ומה היו נימוקיה המכריעים?

על כך יש לנו עדות מובהקת ומוסכמת של מדינאי בריטי, אשר שימש במשך תקופה זו במשרת מיניסטר־המושבות ומיניסטר להודו, והיה מזכיר קבינט־המלחמה בתקופה הדיון על הצהרת־בלפור, ויודע איפוא ידיעה אוטנטית את מדיניות אנגליה במזרח ובקי בנימוקים ושיקולים שהביאו לידי מתן הצהרת־בלפור. זהו ליאו אֶמְרי (עכשיו חבר בקבינט של צ’רצ’יל), אשר מסר את עדותו בפרלמנט האנגלי בויכוח על “הספר הלבן” ביום 22 למאי 1939. עדות זו מהוה תעודת פוליטית ממדרגה ראשונה, אשר משום־מה לא שמו עדיין לב אליה, וראויים הדברים להיות מועתקים בשלמותם.

בתשובה לנאומו של מלקולם מקדונלד, אבי “הספר הלבן”, אמר אמרי בין השאר:

– – – "חברי הנכבד פתח בתיאור על מקורות מדיניותנו בארץ־ישראל. הנני מודה כי תיאור זה לא התאים לגמרי לזכרונותי־אני. היתה לי הזכות להשתתף מקרוב, בתוך מזכיר לקבינט־המלחמה, בויכוחים ארוכים, אשר קדמו להצהרת־בלפור. חברי הנכבד דיבר על מדיניות זו כאילו נולדה מתוך שאון המלחמה, ורמז כי במידת־מה חסר היה דיון מלא עליה. הוא רמז היום, ובחודש נובמבר האחרון אמר לנו זאת בצורה מפורשת יותר, כי מחברי הצהרת־בלפור לא ידעו על קיומו של ישוב בן 600,000 ערבים בארץ־ישראל. תאמינו לי, כי דבר זה רחוק בתכלית מהמצב כפי שאני זוכר אותו. תעודה רבת־ערך זו לא פורסמה בחפזון או מתוך קלות־דעת. לא היתה זו הברקה מחשבתית מוצלחת או תחבולה של תעמולה מלחמתית והמכוונת לרכוש את תמיכתה של יהדות אמריקה או רוסיה; ופחות מכל אפשר לומר שתעודה זו פורסמה מתוך חוסר־ידיעה של העובדות הנוגעות לענין.

נהפוך הוא: כל העובדות הנוגעות לדבר, כל הקשיים העלולים להתעורר – והיו מוכרחים למעשה להתעורר מתוך התגובה הטבעית של ישוב פרימיטיבי בבואו במגע עם גורם חדש הנבדל ממנו על־ידי מאות שנות התפתחות עוד יותר מאשר על־ידי הבדל גזע ודת, – כל האספקטים האלה נשקלו חדשים רבים והובנו הבנה מלאה. אולם מדינאי הזמן ההוא הסתכלו בבעיותיהם מתוך פרספקטיבה רחבה יותר. הם ראו בהתפוררות המתקרבת של האימפריה העותומנית הזדמנות יחידה במינה, אשר אינה יכולה לחזור אף פעם, לתרום לפתרון אותה הבעיה המטרידה והטראגית, גורל עם אשר איננו עדיין עם, באשר הוא מיעוט בכל מקום, באשר אין ארץ שיוכל לקרוא לה ארץ משלו, – תהא זו ארץ כמפלט למעשה מפני דיכוי, או אפילו רק כמרכז גאוותו וחיבתו בלבד. המדינאים ההם ידעו כי בעיה זו יכולה להחריף שוב בכל רגע, אם כי לא חלמו אף פעם על השתוללות מטורפת של רדיפות והשמדה השוטפת מאז באירופה. במובן זה, מכל מקום, היטיבו לבנות יותר ממה שידעו. אם ראית־הנולד היא אבן־בוחן של מדינאות, הרי ודאי עלינו להיות גאים כיום שמדיניות בריטית דוקא תיקנה, על־ידי ראית־נולד נועזת וקונסטרוקטיבית, את מסגרת המולדת, עיר המקלט, שהיתה יכולה לתת ברגע זה, אילו הורשה הדבר, עזרה רוחנית וחמרית ללא שיעור ליהדות המפרפרת. חושב אני שהיינו צריכים להיות מעודדים ברוחנו ולהמשיך בהגשמת המדיניות אשר התחלנו בה מתוך ראית־הנולד, ואשר התקדמה כבר בצורה כה פוריה, מתוך בטחון מחודש ומתוך החלטה נחרצת להתגבר על כל המכשולים. במקום זה יש לנו “הספר הלבן”, שמתחילתו ועד סופו הריהו הודאה בכשלון, שלילה ברורה של העקרונות אשר עליהם היתה מיוסדת הנהלתנו בארץ־ישראל, ולדעתי, לכל־הפחות, הפרת ההבטחות אשר בתקפן הופקד בידינו השלטון בארץ.

היה עוד אספקט לבעיה אשר משך ביחוד לבבות אנשים צעירים יותר כמוני וכסיר מרק סייקס² המנוח – שאבד לפני זמנו לבית הזה – אשר תר ונסע במזרח הקרוב והתענין מאוד מתוך יחס של אהדה בעולם המושלמי, זמן רב לפני שמישהו מאתנו בא במגע עם הציונות. האמנו כי היתה זאת שליחותה של ברטניה לקומם מחדש את הפריחה והתרבות בארצות עתיקות אלו, ששימשו לפנים מרכז ראשי לחיי־תרבות פורחים בעולם ומקור מחשבתו היוצרת. אנחנו ידענו, שאם־כי בידינו הוא להעניק לארצות אלו את המסגרת הדרושה של חוק וסדר והנהלה מודרנית, הרי התחדשות אמיתית תבוא אך דרך מקור־השפעה אינטימי יותר ומפעיל במישרים, ונראה היה לנו שרק היהודים היו מסוגלים להעניק השפעה זו. רק הם היו מסוגלים לשתול את תרבות המערב במזרח מתוך ידיעה אינסטינקטיבית של סיבה ותוצאותיה. ולמעלה מכל, הם היו באים לא כמדריכים קיקיוניים, אף לא כמתישבים המביטים אחורנית למולדת שבמקום אחר, אלא כעם החוזר למולדתו־הוא, המוכן להזדהות בכל לבבו ומאודו, ללא תנאי וללא סייג, עם גורל המולדת.

זו היתה עמדה אשר דיברה לא רק ללב המנהיגים הציונים, אלא גם לטובים שבקרב המנהיגים הערבים באותו הזמן. ואני מעֵז לומר שיום יבוא ורעיון זה ימשוך לבם עוד פעם – אולם לשם כך נדרשת מאתנו גישה שונה לגמרי, עמדה שונה לגמרי מאשר זו שב“ספר הלבן”.

ולבסוף – היתה גם השקפה בריטית במובן הצר – ואני, בכל אופן, לא התבישתי מעולם להבחין בשאלות הללו בראש־וראשונה מתוך בחינת השפעתן על ענינים ברטיים. השקפה זו היתה מבוססת על העובדה שארץ־ישראל תופסת עמדה בעלת חשיבות אסטרטגית יחידה במינה, גם ביחס לתעלת־סואץ וגם ביחס לצומת תחבורת־האויר שבין שלוש היבשות בעולם הישן. לדעתנו היה זה ענין בריטי חיוני שארץ־ישראל תהיה מדינה פורחת ומתקדמת, קשורה אתנו קשרי רצון טוב ורגשי־תודה, מסוגלה בשעת־הצורך להעמיד לרשותנו כוחות אדם וחמרים, שרק ישוב צפוף, מפותח וחדיש יכול להמציא. אילו היינו יודעים את הסכנות הצפויות לנו כיום – בכמה רצון ועוז נוסף היינו ממריצים את המדיניות שהאמנו בה אז! עכשיו, לאור הסכנות האיומות המרחפות עלינו, טראגי הוא לחשוב על השימוש שהיינו יכולים להשתמש כיום בכוחות האדם, הכשרון, היזמה, הנאמנות והאמונה – כי עד היום הנאמנות והאמונה היו עדיין קיימות – של יהודי ארץ־ישראל!

אלה היו הנימוקים אשר הצדיקו את מדיניותה של הצהרת־בלפור…"

הנימוקים בעד הציונות נתחזקו

אם אנו מתבוננים בשלושת הנימוקים האלה כיום, ארבע שנים לאחר הישמעם בפומבי בבית־הנבחרים הבריטי – אנו רואים שכל אחד מהם נתחזק עכשיו פי־כמה.

נימוק ראשון – צרת ישראל. לא רק לויד ג’ורג'³, בלפור ושאר חבריהם בקבינט, שנתן את ההצהרה, לא חלמו מעולם על אותה השתוללות מטורפת של רדיפות והשמדה, שציין לפני ארבע שנים אֶמרי, אלא גם אֶמרי לא יכול היה לפני ארבע שנים לתאר לעצמו למה עלולה להגיע השתוללות תלינית זו בארצות הכיבוש הנאצי. השואה האיומה הגיעה עכשיו לדרגה כזו שהפכה לסכנה חמורה ומרה לציונות גופה; היטלר עלול לסלק את “הבעיה המטרדת” ע"י השמדת יהדות אירופה. זוהי הסכנה הריאלית היחידה, הסכנה האיומה ביותר הנשקפה עכשיו לציונות. בלי עליה גדולה – מי יודע אם במוקדם או במאוחר גם גורל יהודי ארץ־ישראל לא יהיה כגורל יהודי פולין.

אולם אם תהיה שארית ליהדות אירופה, ואנו מקוים על אף הכל שתהיה, ואולי לא־קטנה, תעמודנה בסוף המלחמה האומות המנצחות, ובראש־וראשונה האומות האנגלו־סכסיות, בפני בעיה יהודית חריפה וטראגית כאשר לא היתה אף פעם.

במלחמת־העולם הראשונה היתה ארץ־ישראל רק חזון, ודרושים היו אנשי־חזון כלויד ג’ורג' ובלפור כדי לראות ששיבת־ציון של פזורי־ישראל תיתכן. גם בקרב היהודים היו רק מועטים אשר האמינו כי בני־גולה, עתיקי מעבודה, אדמה ומדינה מאות בשנים יהיו מסוגלים לבנות מולדת, אומה ועצמאות. במשך עשרים שנים אלו קם הדבר בחלקו ויֶהי. קם גרעין של אומה יהודית מעוּרה באדמת המולדת, בכלכלה ובתרבות ובהנהלה עצמית – צמח וגדל והפך כוח מַפרה בארץ ובעם. ותפקידה הראשון של מדיניותנו הציונית היא להביא לעולם, לדעת־הקהל של האומות, עתונותן, ממשלותיהן, את שתי העובדות הנצחיות: אסונה של היהדות המפרפרת ונאבקת בשארית יכולתה על קיומה, והיכולת שנתגלתה בארץ ישראל בעקבות המאמץ הציוני־חלוצי. מדיניות ציונית אינה נעשית רק בשיחות עם שליטים. העולם האנגלו־סכסי בנוי על דימוקרטיה חפשית פחות או יותר, ושליטים עלולים להתחלף, ודעת השליט בלבד אינה קובעת, ובלי תמיכת דעת־הקהל אין גם השליט הידיד והנאור מסוגל לתרגם את אהדתו לשפה מדינית־מעשית. ועל התנועה הציונית בכל הארצות להקנות לעמי אנגליה ואמריקה – ובמידת היכולת גם לעמי אירופה, רוסיה וסין – את דעת הבעיה היהודית כבעיה כפולה של עם מחוסר מולדת ועצמאות ושל המונים עקורים ונחרבים, והבנת הפתרון הציוני – שנתגלם מקצתו במפעל שביצענו עד עכשיו ושגנוז עדיין באפשרויות הגדולות פי־כמה. הנימוק הראשון שלפי עדותו של אמרי המריץ את מתן הצהרת־בלפור – כוחו עלה עכשיו גם מבחינת הצורך וגם מבחינת היכולת: החריפה הבעיה היהודית, הוכחה היכולת הציונית.

גם הנימוק השני – שליחות העם היהודי במולדת, לגבי הפרחת ארצות המזרח התיכון – נעשה עכשיו יותר ריאלי, מעשי ומורגש מבחינה כפולה: מבחינת הצורך והיכלת.

בסוף המלחמה הקודמת היתה עצמאות ארצות־ערב רק חלום פוליטי. סוריה, חצי־אי ערב, עיראק, מצרים האמינו שהדבר היחיד החסר להן – זהו שחרור מעול זר ועצמאות מדינית. מאז קמה סעודיה עצמאית. עיראק קיבלה עצמאות. במצרים בוטל הפרוטקטורט. גם סוריה היתה במשך שנים אחדות עצמאית למחצה. ואחרי כל אלה נתברר שכל המדינות הללו לא פתרו אף אחת משאלותיהן הפנימיות – שהן בשורה הראשונה שאלות משקיות, סוציאליות ותרבותיות, נוסף על שאלות המיעוטים. יחידים מבין מדינאים מרחיקי־ראות בארצות אלו מבינים כבר שעצמאות פוליטית בלבד אינה אלא פיקציה ואחיזת־עינים אם אינה מתבססת על עצמאות משקית ותרבותית, וששחרור משלטון זר נעשה ממשי רק כשהוא מיוסד על שלטון עצמי אמיתי, שלטון העם, ושמדיניות שלילית בלבד, מדיניות המכוונת נגד עול זר, בלי מדיניות חיובית המכוונת לביצור פנימי של העם – ביצור סוציאלי, כלכלי ורוחני, – מחטיאה את המטרה. עיראק, שזה יותר מעשרים שנה היא נהנית מעצמאות פורמלית, ושזה יותר מעשר שנים נתבטלו בה שרידי המנדט, לא הצליחה לפתור אף במשהו את הבעיות הקשות המטרידות מדינה זו – בעיית הבדואים, דלות הפלחים, ריבוי האדמה ומיעוט האוכלוסים, השקאה, הניגוד שבין הרוב השיעי והמיעוט הסוני השליט, בעיית הכורדים והאשורים, בריאות העם והשכלתו, שחיתות הפקידות, וכדומה. הוא הדין בסוריה ומצרים. ארץ־ישראל יהודית, רבת־אוכלוסים ועשירת כוחות משקיים, מדעיים, ארגוניים ותרבותיים, עלולה ליהפך לגורם רב־אונים בקידום ארצות אלו. משהו מיכולת זו כבר גילינו עד עכשיו. אולם רק ישוב יהודי גדול, מפותח, ועצמאי יהיה לאל ידו למלא במלוא התנופה את השליחות הגדולה לגבי המזרח התיכון, שמדינאים אנגלים גדולים הכירו בצרכה עוד במלחמה הקודמת.

ואשר לנימוק השלישי: ברכת ארץ־ישראל יהודית לאנגליה גופה – שימשה מלחמה זו ראָיה ניצחת. כשבריטניה נאלצה להילחם שוב על קיומה – ומלחמה זו נתפשטה על פני כל כדור הארץ, – הרי בחזית אחת מרכזית של מלחמה זו, בחזית המזרח התיכון, באה עזרה ממשית, נאמנה ויעילה רק מהישוב היהודי הקטן שבארץ קטנה זו. אילו היה כאן בראשית המלחמה לא ישוב של חצי־מיליון יהודים – אלא של שני מיליונים לפחות (ודבר זה לא היה מן הנמנע אילו מדיניות הבית־הלאומי היתה מבוצעת ביתר רצון ועוז ונאמנות), היה אולי כל מהלך המלחמה במזרח התיכון (ואולי לא רק במזרח התיכון) שונה ביסודו. היש צורך להוסיף שגורל העם היהודי היה אז שונה בתכלית?

הניגוד בינינו ובין מדיניות “הספר הלבן” הוא ניגוד שאין לגשר אותו, אולם אין זה ניגוד מוכרח, ואין זה ניגוד בינינו ובין אנגליה. אין כעם האנגלי המסוגל להבין מלחמה נגד מדיניות נפסדת, מלחמת עם קטן וחלש על קיומו, ואין עם כעם האנגלי היודע להשלים בכל לבו עם אלה שלחמו בו – למען שחרורם הלאומי. אנגליה העמידה אנדרטה לוושינגטון המורד⁴ בלבה של לונדון. בן־בריתה הנאמן ביותר של אנגליה ברחבי האימפריה שלא מהגזע האנגלי הוא הפלדמרשל סמאטס, אשר נלחם באנגלים במלחמת־הבורים. בהיסטוריה האנושית לא גילה אף עם אחד גניוס מדיני כעם האנגלי, ואפילו גניוס רומא העתיקה דהה לעומת הגניוס הבריטי. האנגלים יודעים להבחין בין התנגדות זמנית ובין קשרי־ברית היסטוריים, – ולאנגלים אפשר להסביר דברים הנראים אפילו לאנשים בתוכנו מעין תרתי דסתרי: התנגדות ללא רתיעה למדיניות “הספר הלבן” המלוא יכלתנו ותנופתנו המדינית ושיתוף־פעולה עם אנגליה במלחמה ובקביעת המשטר העולמי החדש לאחר המלחמה – לטובת העם היהודי, המזרח התיכון ובריטניה הגדולה.

ספק אם אנגליה שהיתה יכולה ורוצה לשלוט ביד רמה, בהישענה על כוחה הפיסי בלבד, היתה זקוקה לנו בארצות מזרח התיכון. אולם אנגליה שתרצה לרכוש את ידידות עמי־המזרח לשם פעולת־גומלין והנאת־גומלין, תוכל בלי־ספק להפיק תועלת רבה ממציאות ארץ יהודית רבת אוכלוסים ויכולת בתוך פינה זו שבכדור הארץ. שום גורם אחר לא יצלח לתווך בין המזרח ובין המערב, בין התרבות האנגלו־סכסית ובין התרבות המזרחית כאשר יצלח העם היהודי יליד המזרח וספוג תרבות־המערב. לא מיסיונרים ולא קומיסרים יהודים – אלא עם יהודי, עם עצמאי מעוּרה ומושרש במולדתו ישמש גשר של רצון טוב והבנה הדדית בין עמי המזרח התיכון ובין העולם האנגלו־סכסי והאירופי. אולם מיעוט יהודי לא ימלא שום תפקיד, לא בפתרון הבעיה היהודית ולא בהפרחת המזרח ולא בהקמת יחסי־גומלין בין המזרח והמערב. מיעוט יהודי ישמש רק גורם מרגיז ומפריע, גם בינם ובין הערבים וגם בינם ובין האנגלים. ותפקידה של המדיניות הציונית הוא להסביר לדעת־הקהל העולמית, ובשורה הראשונה לאנגלו־סכסית, כי הציונות הגדולה, כלומר עליה והתישבות יהודית בקנה־מידה ממלכתי גדול, באמצעים בין־לאומיים, ברשות העם היהודי עצמו ובתקופת־זמן קצרה ככל־ האפשר יש בה כדי 1) לפתור פתרון של קיימא את הבעיה היהודית, 2) להביא לידי התקרבות יציבה וממשית בין העם היהודי ובין העם הערבי, 3) לשמש גשר בין המזרח התיכון ובין המערב, 4) להבטיח את האינטרסים הבריטיים בפינה זו שבכדור העולם.

ניעזר בגורמים בין־לאומיים ויהודים לטובת הפתרון הציוני

אין להשתעשע בתקוה שהמלאכה העומדת לפנינו היא קלה. גם החלטת מפלגת־העבודה הבריטית לטובת בית־לאומי לעם ישראל – כבר הסברתי בפני הועדה המלכותית שבית־לאומי לעם ישראל הוא יותר ממדינה יהודית – אינה צריכה לעורר בנו תקווֹת מופרזות. גם העובדה שבראש הממשלה הבריטית עומד איש⁵ שהתנגד בשעתו בתוקף ל“ספר הלבן”, ושבממשלה משתתפים ידידים פוליטיים כאֶמרי, סינקלר, אטלי, קריפס ואחרים, אינה נותנת שום ערובה שהפתרון הציוני יבוא מאליו. “הספר הלבן” הוא מציאות פוליטית, ואם־כי ראש־הממשלה הנוכחי וכמה מחבריו התנגדו לו בשעתו, – הרי בינתיים הפך עובדה, ובאנגליה אין מזיזים בנקל עובדה קיימת. לא פסקה גם האורינטאציה האנטי־ציונית בכמה משרדים מרכזיים בלונדון, כי אורינטציה זו יונקת ממקור התנגדות הערבים, והתנגדות זו לא פסקה ולא תיפסק אולי בטרם תיהפך ארץ־ישראל עברית למעשה, – ועלינו לחפש עזרה וסיוע בכל מקום שיש למצוא אותם.

חבר־הלאומים נהרס עם פרוץ המלחמה, וספק אם יקום לתחיה בדמותו הקודמת. אולם לא בוטל עדיין באופן רשמי, ועדיין אנגליה שלטת בארץ־ישראל בתוקף מנדט של חבר־הלאומים, ומוסד זה לא אישר את “הספר הלבן”; להיפך, ועדת־המנדטים החליטה פה אחד ש“הספר הלבן” אינו מתישב עם המנדט כפי שהוא פּוֹרַש עד היום, והרוב בועדת־המנדטים קבע ש“הספר הלבן” אינו מתישב עם שום פירוש של המנדט. אמנם, אין נקודה משפטית מכרעת בויכוח מדיני, אבל אין לזלזל גם בעמדה משפּטית. לאחר המלחמה עלול גם נימוק משפטי נאמן לשמש פתח־חרטה לידידים שלנו באנגליה, וכשיוכשרו התנאים לבדיקת המדיניות מנימוקים פוליטיים – אפשר יהיה להיעזר גם בנימוקים משפטיים.

בחיפושינו אחרי גורמים מסייעים יש לזכור שהמען הפוליטי הראשון – המען החיצוני – הוא אנגליה עצמה. אנגליה תצא ממלחמה זו כמנצחת. אמנם לא תהא המנצחת היחידה. רוסיה ואמריקה ממלאות תפקיד אדיר במלחמה זו. אולם יש עובדה היסטורית כבירה לזכותה של אנגליה בלבד: היה זמן – לאחר כשלון צרפת – שאנגליה עמדה לבדה, בודדת, כמעט בלי צבא ובלי נשק יבשתי, מול האויב הנאצי, ובעמידת־גבורה זו הצילה לא רק את עצמה אלא את העולם כולו. עובדה זו המשמשת מקור של גאוה לאומית (מוצדקת) באנגליה, היא גם מקור של פרסטיז’ה וכוח פוליטי. ואם גם יתכן שהשפעת אנגליה במזרח הרחוק תופחת – הרי ברור שהשפעתה במזרח הקרוב והתיכון תישאר בעינה, ואולי תגבר. ובתקופה שלאחר המלחמה הרי תהיה אנגליה בעל־דברנו הישיר.

אולם אנגליה לא ניצחה ולא תנצח במלחמה זו לבדה, ועובדה זו תקבע להבא את מדיניותה החיצונית. במידה שאפשר לחזות מראש ענינים מדיניים, אפשר להניח כמעט בודאות מלאה, כי במדיניות החיצונית של אנגליה ישלוט קו ראשי אחד – ידידות עם ארצות הברית של אמריקה הצפונית. עוד מלחמת העולם הראשונה הוכיחה מהו משקלה של אמריקה, ומה חלקה בהכרעה בהתנגשות עולמית. אמריקה נצטרפה אז למלחמה כמעט בסוף והכריעה את הכף לטובת אנגליה וצרפת. אז היו על צדה של אנגליה גם יפּאן ואיטליה. במלחמה זו עומדת רק אמריקה ורוסיה – מהמעצמות הגדולות – על צדה של אנגליה. יפאן נמצאת במחנה הגרמני, וערכה של אמריקה במלחמה עלה עוד יותר – גם במלחמת אנגליה וגם במלחמת רוסיה. יתר על כן: לכל הפחות שלושה דומיניונים בריטיים – קנדה, אבסטרליה וניו־זילנד – נמצאים במסגרת הבטחון האמריקאי. בלי אמריקה אין כמעט שום אפשרות לאנגליה להגן על חברות אלו של הקומונוולט הבריטי – בפני אויב רציני כיפאן. ידידות אמריקה היא איפוא צורך חיוני בריטי, צורך ממדרגה ראשונה, ובלי ספק שזה יקבע את כיוונה של מדיניות אנגליה בעתיד.

אי־אפשר בודאות כזו לדבר על מדיניותה של אמריקה. לאחר מלחמת־העולם הראשונה שהוכרעה בכוחה של אמריקה – חזרו ארצות־הברית ונקטו במדיניות של “התבודדות מפוארת”. הפעם תומכות שתי המפלגות הגדולות – הדימוקרטים והריפובליקאים – במדיניות בין־לאומית ורואות את אמריקה כחלק בלתי־נפרד מיתר חלקי כדור הארץ, בין באירופה, בין באסיה ובין באפריקה. כל המדינאים המובהקים באמריקה בשעה זו מתנגדים לאיזולציה, ודעת־הקהל ברובה המכריע הכירה שהתבודדותה של אמריקה לאחר המלחמה הקודמת ועזיבתה את חבר־הלאומים של וילסון לנפשו היתה אחת העילות היסודיות למלחמת־עולם חדשה זו. ואעפ"כ אין להניח שמדיניותה הבין־לאומית של אמריקה לאחר המלחמה היא כמונחת בקופסה. אמריקה היא ארץ כבירה, בעלת ישוב עצום בלתי־מגובש, שהניגודים והשינויים בתוכו הם רבים ותכופים. ואי־אפשר לדעת מראש מה תהיה דעת־הקהל לאחר גמר המלחמה. אולם תהא המדיניות האמריקאית לאחר המלחמה מה שתהיה – ברור שמצד אנגליה יהיה הידוק קשריה עם אמריקה לאבן־פינה במדיניותה החיצונית. וכאן יש מפתח לגורם מסייע חשוב. באמריקה יש חמישה מיליון אזרחים שהם יהודים, וישוב יהודי זה הוא הכוח הפוטונציאלי הראשון – לאחר הישוב בארץ – שיש לנו בעולם בהיאבקותנו על עתידנו במולדת. יש להדגיש כוח פוטנציאלי, היולי. אין זה עדיין כוח מגובש, אקטיבי, והוא טעון הפעלה והדרכה, אבל הוא עלול לשמש אחד הגורמים אשר יכריעו בהתרוצצות שיש במדיניות האנגלית בין שתי האורינטציות – הציונית והאנטי־ציונית.

לפיכך מוטל עלינו באמריקה תפקיד כפול: כיבוש היהדות לציונות מדינית ורכישת עזרת הממשלה. כל אחד משניהם כשהוא לעצמו קובע ומכריע במידה רבה גם בלי השני. אם גם נניח שלא יעלה בידינו לרכוש את עזרתה המדינית של הממשלה האמריקאית – או מפני שממשלה זו לא תרצה ללחוץ על אנגליה, או מפני שלא תרצה להכריע בריב שבינינו ובין הערבים, או מפני שלא תרצה להתערב בענין לא־אמריקאי – גם אז יש ערך פוליטי כביר לכיבוש היהדות, כי אחרי מלחמה זו יהרהר משרד־החוץ בלונדון פעם ושתים בטרם יתן הסכמתו לצעד ולהכרעה העלולים להרגיז חמישה מיליון אזרחי־אמריקה, וביחוד חמישה מיליון כאלה שיש להם, לרגל שורה של נסיבות, משקל פוליטי גדול יותר מאשר יש לחמישה מיליון אחרים. כל זמן שאמריקה היא ארץ דימוקרטית ודעתו של כל אזרח באה לידי ביטוי ביום ההצבעה אין ענין לאנגליה שעל השונאים המרובים שיש לה באמריקה – האירלנדים, הגרמנים, האיטלקים ושאר הקתולים – יתוַסף עוד אלמנט חרוץ, נאור, מרוכז בערים ובמדינות־מפתח ורב־השפעה בעתונות, המונה חמישה מיליון נפש. כי אנגליה תיזקק לאמריקה עוד ימים רבים. ומשום כך כיבוש יהדות אמריקה לציונות, גם אם אינו מוליך ל“כיבוש” הממשלה האמריקאית, – יש לו ערך מדיני רב.

ברור שעמדת היהדות כשהיא לבדה אינה קובעת עדיין את עמדת הממשלה האמריקאית, אם־כי בענין יהודי שמור ליהדות משקל רב – לפעמים מכריע – בעיצוב דעת־הקהל האמריקאית; ואין ספק שדעת הממשלה האמריקאית – ותהא אשר תהיה מדיניותה החיצונית לאחר המלחמה – תהיה שקולה בעיני הממשלה האנגלית כנגד כל דעת ממשלה אחרת שהיא בעולם, לרבות דעת מושלי־ערב.

בתקופה שלפני המלחמה מילאו גם מדינות־אירופה תפקיד לא קטן במדיניות הציונית. יתכן שכמה ממדינות אלו ישובו לתחיה – ולהשפעה בין־לאומית. גורלן של מדינות פולין, צ’כוסלובקיה, רומניה עדיין עטוף ערפל, כי אין יודע מה יהיה גבולותיה המערביים של רוסיה המנצחת.

ברוסיה הסוביטית נמצא הקיבוץ היהודי הגדול ביותר באירופה. יהדות רוסיה היתה הגורם המדריך של העם היהודי לפזוריו עד המהפכה הבולשביסטית. מאז נכרתה מגוף האומה היהודית ואינה מסוגלה, לרגל המשטר המדיני שבו היא חיה, לפעול על דעת עצמה, אפילו במידה המצומצמת שדבר זה ניתן לקיבוצי יהודים בשאר ארצות הגולה. עמדת היהדות הרוסית נקבעת לחלוטין ע"י השלטון, ואין ליהודי רוסיה כל אפשרות להשפיע במשהו על עמדת ממשלתם. לפני המלחמה התיחס הקומוניזם – והקומוניזם חי מפי שליטי רוסיה – באיבה לציונות ולמפעל היהודי בארץ. בימי המהומות קיבל המופתי והכנופיות הטירוריסטיות שלו ברכת המפלגות הקומוניסטיות (וגם של הקומוניסטים היהודים). שליטי רוסיה גילו לא־פעם את גמישותם הרבה בענינים בין־לאומיים, הקו של רוסיה הסוביטית לפני המלחמה אינו מחויב להישאר גם לאחר המלחמה, והתנועה הציונית חייבת לשקוד על כל אפשרות להסביר את דבר הציונות לשליטי רוסיה ונציגיה.

אין התנועה הציונית רשאית להתעלם גם מגורמים שחשיבותם פחותה, כגון סין ומדינות אמריקה הדרומית, נוסף על ממשלת־הגולה של בעלי־הברית הלוחמים. אולם הגורם המכריע בשאלת ארץ־ישראל לאחר מלחמה זו יהיה העולם האנגלו־סכסי: בריטניה הגדולה והדומיניונים מצד אחד, אמריקה הצפונית מצד שני.

ונשאלת השאלה — אחת השאלות המרכזיות בהתוָיית קו־פעולתנו המדיני: – מהי המדיניות הציונית שיש לה סיכויים להצלחה באנגליה ואמריקה?

“פשרה שקולה” שאינה פותרת דבר ומגדילה סבך ומשטמה

לפני כשנה פירסם ד“ר מגנס בקובץ אמריקאי מאמר בשם “לקראת שלום בארץ־ישראל”, שבו הוא קורא לאמריקה להכריע בריב שבין היהודים והערבים בארץ. ד”ר מגנס היה כידוע מחסידי הסכם יהודי־ערבי וגם האמין כל השנים באפשרותו של הסכם זה, לא לאחר שיבוצע דבר הציונות, אלא כמכשיר ותנאי קודם לביצועה. הוא גם ניסה לא פעם, על דעת עצמו ולפעמים בשותפות עם חבריו־לדעה, לנהל משא־ומתן עם מנהיגים ערבים בארץ ובארצות שכנות. מתוך נסיונו או מתוך נסיבות הזמן הגיע ד“ר מגנס לידי מסקנה שאין כל סיכוי עכשיו להסכם יהודי־ערבי, ואינו רואה פתרון לשאלת ארץ־ישראל בזמן הקרוב אלא מתוך הכרעה חיצונית — לדעתו, בעיקר הכרעה אמריקאית — והוא מציע לאמריקה תכנית של הכרעה. הוא מציע לא לתת לערבים כל מה שהם רוצים — הפסקה גמורה של העליה היהודית והקמת מדינה ערבית; לא לתת ליהודים כל מה שהם רוצים — עליה לפי מכסימום יכולת־הקליטה ומדינה יהודית, אלא “פשרה שקולה”, שאם יהיה צורך בכך “יכפו אותה על שני הצדדים”. והוא מזהיר את קוראיו ש”אם ארצות־הברית תיגָררנה לתוך מצב קשה ומתוח" – ולדעתו הן חייבות להיגרר לתוכו – “עליהן לדעת מראש שתפקידן לא יהיה פשוט ואין עליהן לקבלו בקלות. הן יכולות להסתבך במחלוקת ואף במשׂטמות הנראות כבלתי־נפרדות כמעט מהבעיה הארצישראלית”.

מהי הפשרה השקולה שאמריקה נתבעת לכפות אותה על היהודים והערבים גם מתוך הסתבכות במחלוקת ומשטמה? שלושה הם יסודות ה“פשרה”, לפי מגנס: א) “איחוד ארץ־ישראל, עבר הירדן, סוריה והלבנון לפדרציה כלכלית ומדינית”. ב) “משטר דו־לאומי שיעניק לפי החוקה זכויות וחובות מדיניות שוות גם לאומה היהודית וגם לאומה הערבית בלי להתחשב ברוב או במיעוט” (“שויון” זה חל רק על ארץ־ישראל, ולא על הפדרציה המרובעת). ג) “אין להסכים לגזירה המפסיקה בשרירות־לב את העליה לארץ־ישראל. זוהי הסיבה העיקרת שבגללה היו היהודים מאוחדים בהתנגדותם ל”ספר הלבן" משנת 1939" – – “כשתוקם הפדרציה לא תהא עוד לשאלת המספרים בארץ־ישראל חשיבותה הנוכחית” – – ו"על סמך ההנחה שהפדרציה אפשרית ורצויה, יוכלו אלפים רבים של פליטים יהודים למצוא מקום בארץ־ישראל ובשאר ארצות הפדרציה (בלי להרחיב את הבית־הלאומי היהודי אל מעבר לגבולות ארץ־ישראל").

“אם מאיזו סיבה מדאיבה שהיא לא תוקם הפדרציה, תהיה שאלת העליה לארץ־ישראל לבדה – – מסובכת הרבה יותר – – ועלינו להציע במקרה זה שלמשך תקופה של עשר שנים יחושב מספר העולים היהודים באופן שבסוף השנה העשירית יהווּ היהודים לא יותר מארבעים אחוז למאה מהאוכלוסיה הכללית”.

הקַוים היסודיים של תכנית־פשרה כזו יכילו שתי הגבלות: האחת – שככל שיהיה יחס האחוזים והאורך של תקופות קבועות אלו, לא תורשה האוכלוסיה היהודית לעולם לעלות על מחציתה של האוכלוסיה כולה; והתנאי השני הוא שמיכסת העליה לא תחולק לפי חשבון מדויק לחלקים שָוִים מדי שנה בשנה, אלא שהמידה האפשרית מבחינה כלכלית תוכל להינתן בשנים הראשונות לאחר גמר המלחמה בהתחשב עם טלטוליהם האיומים של אלפי יהודים.

לא כל החולקים על תכנית־ירושלים (“בילטמור”) שנתקבלה על־ידי התנועה הציונית מסכימים בכל להצעת ד“ר מגנס. אולם הם יחד עם ד”ר מגנס סבורים שבלי ויתור גמור על עליה עברית לא יתכן עכשיו הסכם יהודי־ערבי, ודרושה מפני זה הכרעה חיצונית, אולם ההכרעה לא תיתכן על יסוד עליה יהודית גדולה, בלתי־מוגבלת מבחינה פוליטית, ומתוך כך לא תיתכן מדינה יהודית. האנגלים והאמריקנים לא יקבלו לא את טענת הערבים במלואה ולא את טענת היהודים במלואה — ולכן, אומרים הם, עלינו להציע דבר־מה שבאמצע.

לא אעמוד כאן על השאלה המתבקשת מאליה: היות ו“אמצע” אינו אלא מושג יחסי, ונקבּע על־ידי הקצָווֹת, הרי ה“אמצע” שאנחנו נציע יהפָך מיד לקצה, והפשרה תחול על אמצע חדש, בין ה“אמצע” שלנו שנעשה קצה ובין הקצה של הערבים. ואם נציע את האמצע החדש – יהָפך מיד לקצה, והפשרה תחול על אמצע חדש, בין ה“אמצע” שלנו שנעשה קצה ובין הקצה של הערבים. ואם נציע את האמצע החדש – יהָפך אף זה לקצה, וכן בלי סוף. לא קריעת הצפון מעֵבר לראש־הנקרה, לא קריעת הדרום מעבר לרפיח, ולא קריעת עבר־הירדן – אף אחד מהניתוחים הקשים האלה לא המעיט את התנגדות הערבים לשיוּר המעט שנשאר בתחומי הבית־הלאומי. – ואף גזירת הקרקע לפי “הספר הלבן”, שאסרה גם את תשעים וחמישה האחוזים הנשארים – לא הניחה את דעת הערבים.

ודין שטח האדמה כדין שיעור העליה. ברגע שהתכנית הציונית תצטמצם בשיעור־עליה מוגבל מבחינה פוליטית, כהצעת ד“ר מגנס וה”איחוד"⁶ – ויהיו השיעורים אשר יהיו – תתרכז כל ההתנגדות הערבית לעליה זו, ואם אנגליה ואמריקה עלולות להכריע רק לטובת פשרה ממוצעת שבין תביעת הערבים ובין תביעת היהודים – נעשית כל תכנית מדיניות ציונית בלתי־מעשית ואילוֹזוֹרית.

אולם יש לבחון את ההנחה של ד"ר מגנס וחבריו ביסודה: הנכון הדבר שרק ציונות קצוצה ומעוטת־דמות עלולה להתקבל על דעת המדינאים באנגליה ובאמריקה?

ד“ר מגנס צודק באמרו שגם אם אמריקה תכריע על יסוד “פשרה שקולה” – כלומר עליה מוגבלת וקצוצה – תיתקל בהתנגדות ערבית ותסתבך במחלוקת ומשטמה, ויהיה הכרח לכפות את הפתרון על הערבים. אבל יש לשאול: לשם מה תכפה אמריקה על הערבים פתרון ממין זה? לשם מה תיכנס בריב עם ערבי ארץ־ישראל, מדינות־ערב והעולם המוסלמי – שבהם מפחידים אותנו שוללי “תכנית ירושלם”? איזו מן הבעיות תיפתר על־ידי הכרעה כזו? מה יתן פתרון כזה לארץ, לערבים, ליהודים? במקום שש מאות אלף יהודים יהיו כאן שמונה מאות או מיליון יהודים ריבוי של ארבע מאות ואפילו רק של מאתים אלף יהודים, אינו מילתא זוטרתא. אבל במה ישַנה דבר זה את מצבו של העם היהודי בעולם, שאסונו הוא – היותו מיעוט בכל מקום. כיצד יפתור ריבוי קפוא זה שאלת פּליטי ישראל? והציונות שומה עליה לפתור בעיה כפולה זו – הבעיה ההיסטורית של עם מחוסר־מולדת שהוא מיעוט בכל מקום, ובעיית החורבן היהודי בימינו. אפילו בעיית הישוב היהודי בארץ לא תיפתר על־ידי כך. גם אם נהיה שמונה מאות או מיליון אין בטחון לקיומנו, אין בטחון למשקנו, אין בטחון לתרבותנו כל זמן שנישאר מיעוט וגידולנו יופרע מנימוקים פוליטיים חיצוניים, – כי במה יעמוד מיעוט יהודי כזה הנתון לחסד של אימפריה ערבית (ותקראו לה בשם פדרציה)? האם לא יהא זה ישוב שירגיז את הערבים ויעורר בהם שנאת ישראל יותר מכל ישוב יהודי אחר בעולם? כלום ישתנה כאן “החוק” האנטישימי שפעל בכל ארצות הפיזור ובכל הדורות –שאם מספר היהודים עולה על אחוז מסוים אין עם הרוב סובל אותו? האם יש בהכרעה מעין זו כדי לפתור לכל הפחות בעיית ארץ־ישראל? היביא פתרון כזה שקט ומנוחה לארץ? ישוב יהודי קפוא של מיעוט ניכר בגודל 40 – 50 אחוז או אפילו שקול כנגד הישוב הערבי אינו פותר אלא מסבך ומחריף את הבעיה הארצישראלית. הקפאה זו של יהודים וערבים ביחס של 40־ 60 או 50 – 50 פירושה מתיחות פוליטית מתמדת בקרב היהודים והערבים כאחד, הגדלת הפחד ההדדי, וקרקע פורה להתנגשות וסכסוכים בלתי־פוסקים. המופתי הכריז בפני הועדה המלכותית שאין הערבים מוכנים “לעכּל” אפילו 400,000 היהודים שנמצאו אז בארץ. ו”מאורעות" הלבנון בשנת 1860⁷ ומאורעות עיראק (טבח האשורים, אבגוסט 1933) – כשהערבים ניסו להיפטר משכניהם הנוצרים בדרכים שהומצאו לאו־דוקא ע“י היטלר; ו”מאורעות" ארץ־ישראל גופה בשנת 1936־ 1939 אומרים משהו. ומי תמים ויניח שהיהודים עצמם ישלימו עם מצב המונע אותם להביא ארצה את בניהם, הוריהם, קרוביהם ובני־עמם המסתערים למולדת היהודית האחת בעולם ובהיסטוריה. תהיה אמנם הכרעה של אנגליה ואמריקה: עד מספר זה תגיעו ולא תוסיפו. אבל כלום יתכן שלאחר הגיע מספר זה לארץ – ישכיבו היהודים את עצמם ברצון במיטת־סדום זו? האם לא יתפרצו יהודים נוספים לעלות ארצה – ובני הישוב כלום לא יעזרו להם?

“פשרה שקולה” זו של ד"ר מגנס וחבריו אינה פותרת ולא כלום, אלא מוסיפה בעיות חדשות. היא מגייסת בארץ מתיחות מזוינת – מצב של מלחמת־אזרחים מתמדת. היא מגדילה את המתיחות במזרח התיכון, ומגבירה את התמרמרות היאוש בקרב בעם היהודי בעולם. – היכן ההגיון המדיני, המוסרי, המעשי של הכרעה ממין זה?

“הספר הלבן” אמר בפשטות: מה שנעשה בעבר – נעשה; היהודים שנכנסו – נכנסו; מעכשיו אנו מפסיקים כל עליה ואוסרים למעשה כל התפשטות יהודית בארץ. מדיניות זו היתה עשויה להחניק את היהודים – אבל לכל־הפחות באה לתת סיפוק לערבים. יש שליש יהודים – וחסל! אף יהודי אחד לא יתוַסף! מגנס וחבריו אינם מקבלים מדיניות זו, ומאמינים שגם אנגליה ואמריקה לאחר המלחמה לא ימשיכו במדיניות זו, ויפתחו שוב את הדלת לעליה יהודית – לעליה מוגבלת – גם אם יהיה צורך לכפות לשם כך את הערבים. אבל מגנס וחבריו לא יוכלו בשום אופן להסביר לשם מה יעשו זאת האנגלים והאמריקנים? פשרה היא טובה כשהיא מסלקת קשיים משני צדדים או לכל־הפחות מצד אחד ומניחה דעת המעונינים. פשרה זו שמציע מגנס תגדיל את הקשים מכל הצדדים ולא תניח דעת מישהו, ומבחינת סיכוי ההצלחה אין לה כל יתרון על “תכנית ירושלים”, אלא להיפך.

ציונות גדולה הפותרת בעיות גדולות — סיכוייה גדולים יותר להצלחה

אולם השאלה חוזרת: היש סיכויים לפתרון הציוני המלא, הגדול? כבר נאמר שאין בכוח היהודים עכשיו להפוך את ארץ־ישראל למדינה יהודית בלי עזרה חיצונית, בין־לאומית. אין איש יכול להבטיח לעצמו, או לאחרים, שעזרה זו תבוא, ותבוא בזמנה, ובשלמות. ואילו היתה הציונות נעגנת לבטחון מראש שאחרים יסייעו בידה — ועד שתהיה בידה ערובה זו לא היתה מתחילה לפעול, – היינו עומדים עכשיו במקום שעמדנו בה לפני שבעים שנה, כלומר בעירום ובחוסר־כל. אבל מאידך גיסא חייבת המדיניות הציונית לשאול את עצמה: המטרה שאנו מציגים לעצמנו, לא לעתיד רחוק בלתי־נראה אלא לתקופתנו זו – היתכן שתושג? רק נביאים ושוטים מסוגלים לומר בבטחה: “תושג” או “לא תושג”. די למדיניות אם היא בטוחה שהדבר הרצוי הוא בגדר האפשרות. והשאלה היא: התיתכן הכרעה מדינית על בסיס “תכנית ירושלים”?

התשובה נתונה בשני שיקולים:

א) שיקול היסטורי. כבר ניתנה פעם הכרעה כזו מצד אנגליה ואמריקה – בסוף המלחמה הקודמת. גם אז נתרוצצו שתי אורינטציות – ציונית ולא ציונית. בראש האורינטציה האנטי־ציונית בקבינט הבריטי עמד יהודי – ששימש אז מיניסטר לעניני הודו. ונפלה הכרעה. מה היה טיבה של ההכרעה? מיעוט יהודי בארץ? עליה מוגבלת? מדינה דו־לאומית? – לא. הנשיא וילסון, השותף האמריקאי להצהרת־בלפור, אמר במפורש ובפשטות “קומונוולט יהודי!” מה אמר הקבינט הבריטי? מה היתה כוונת הצהרת־בלפור ומשמעותה המדינית? על כך יש עדות מוסמכת ומובהקת של ועדה מלכותית בריטית אשר בדקה כל התעודות וגבתה עדות מאת מחבּרי ההצהרה, בתוכם לויד ג’ורג' ווינסטון צ’רצ’יל – ראש־הממשלה שניצח במלחמת־העולם הראשונה, וראש־הממשלה המנצח במלחמת־העולם השניה. והועדה המלכותית קבעה שני דברים: 1) ארץ־ישראל הנזכרת בהצהרת־בלפור, כוונתה היתה לא ארץ־ישראל המערבית בלבד, אלא הארץ בגבולותיה ההיסטוריים; 2) “הבית־הלאומי” הנקוט בלשון ההצהרה כוונתו היתה — אפשרות של מדינה יהודית. אפילו “הספר הלבן”, לא התכוון למנוע התהוות רוב יהודי והקמת מדינה יהודית. כי לדעת הגויים רוב יהודי פירושו מדינה יהודית, ויהיו המשטר וצורת השלטון במדינה אשר יהיו.

אלה היו טיבה ומובנה של ההכרעה במלחמה הקודמת. מובן שאין ההיסטוריה מוכרחה לחזור, אולם הטענה שהכרעה כזו נפלה אז מפני שהקבינט לא ידע על מציאות הערבים או על התנגדותם האפשרית של הערבים – כבר הוזמה והופרכה על־ידי אֶמרי ואחרים. ואנו באים עכשיו לתבוע מאנגליה ומאמריקה לקיים את אשר התחייבו אז.

ב) אולם תביעתנו נשענת לא רק על הבטחה והתחייבות שניתנו פעם. יש הגיון פוליטי מחודש בתביעתנו, ודוקא בתביעה של ציונות גדולה, ממלכתית. איש לא יוכל לערוב שמאמצינו באנגליה ואמריקה יצליחו מיד או יצליחו בכלל, ויתכן שאנו עומדים בפני היאבקות קשה וממושכת; אבל גם על דעת הגורמים המכריעים מכל ציונות אחרת, כי רק הציונות הגדולה פותרת בבת־אחת את שלוש הבעיות הקשות הקשורות בעם ישראל ובארץ־ישראל:

1) הבעיה ההיסטורית של העם היהודי המחוסר מולדת;

2) הבעיה של מצוקת המוני ישראל באירופה וארצות אחרות בתקופה זו;

3) הבעיה הפנימית של ארץ־ישראל — הניגוד בין יהודים וערבים בשאלת העליה.

מהו תכנה ועיקרה של הציונות הגדולה? לא נוסחה מדינית זו או אחרת – אלא יצירת עובדה, כלומר לא הכרעה מילולית, אלא הכרעה במעשה: העברה יהודית רבתי ומהירה לארץ־ישראל מיד לאחר המלחמה, דוגמת העברת היוָנים מאנטוליה ליוָן אחרי מלחמת יוָן תורכיה לפני עשרים שנה… בפני המדינות המנצחות, ובראש־וראשונה בפני אמריקה, תעמוד לאחר מלחמה זו תעודה ענקית לפרנס עשרות מיליונים אוכלוסים בארצות הנהרסות והמדולדלות באירופה, ובתוכם גם השארית היהודית שתינצל מחרב היטלר. האמצעים אשר ידָרשו להעביר את היהודים לארץ ולהיאחזותם בחקלאות, בחרושת במלאכה וכל משלוח־יד אחר – יהיו רק חלק־מה מהאמצעים אשר ידָרשו להקמת הריסות המלחמה בארצות שונות. עם הכפלת הישוב היהודי – ובאמצעים בין־לאומיים הדבר ניתן להיעשות בזמן הקצר ביותר, – נפתָּר ביסודו הקושי הפוליטי בארץ. לאחר שיתוַסף המיליון היהודי הראשון בארץ – יש אפשרות לסדר את המשטר בארץ בדרך הטבעית ביותר, מתוך סילוק כל הניגודים הפוליטיים העומדים עכשיו בין יהודים וערבים. וכשיוקם בארץ שלטון (הכוונה לשלטון הפנימי, ותהא המסגרת הבין־לאומית מה שתהיה) שיש ברצונו וביכלתו לפתח במידה המכסימלית והמהירה את כל אפשרויותיה הגנוזות של הארץ – ורק שלטון יהודי יהא לו רצון זה – נוצרת הערובה הממשית להמשך של עליה והתישבות, ללא כל הפרעות וסייגים מדיניים, אשר תפתור במלואה ולחלוטין את הבעיה היהודית משתי בחינותיה – הבחינה ההיסטורית והמציאותית. המזרח התיכון יתעשר בכוח מַפרה ומקַדם שעלול לפתוח פרק חדש בתולדות ארצות אלו, דלות־היכולת ועשירות־הסיכויים. העם הערבי ירכוש לו ידיד ובן־ברית נאמן אשר יסייע לו להתנער משפלותו הכלכלית והרוחנית מתוך עבודת־גומלין ושותפות־אינטרסים אשר יהיו לברכה גם ליהודים וגם לערבים כשני כוחות שווי־זכויות, שיש ביניהם לא תלות אלא זיקה־הדדית.

הגורם הערבי

ובזה אני בא לגורם הערבי. רבים אולי יתרעמו ויתפלאו למה נדון הגורם הערבי רק לאחר הגורם האנגלי והאמריקאי, והרי הגורם הערבי הוא קודֵם וקובע גם את מדיניותה של אנגליה, ואולי גם של אמריקה במזרח התיכון. יש להודות: מבחינת הנצח הגורם הערבי קודם. הערבים קדמו בארץ־ישראל ובארצות השכנות לאנגליה ואמריקה, וּוַדאי ישָארו כאן לאחר שכל המדינות הזרות יסתלקו מכאן לגמרי. ברם, אין דין הפוליטיקה כדין המטפיסיקה. אין נצח במדיניות. יש רק זמן קצוב ומסוים פחות או יותר שמכריע במאורעות פוליטיים כמו במאורעות אישיים.

פרק־הזמן הקובע את גורל הציונות הוא זמן היהפכו של הישוב היהודי ממיעוט לרוב. בפרק זה לא הערבים אלא האנגלים (והאמריקנים) יהיו המכריעים. הערבים ישמשו רק גורם־משנה. הערבים לא הזמינו את האנגלים לבוא למצרים, אף לא לעיראק ולארץ־ישראל. ואם־כי הכיבוש הזמני במצרים נמשך כבר למעלה מששים שנה ברור שיום יבוא ומצרים תהיה עצמאית בהחלט. כיבוש ארץ־ישראל על־ידי האנגלים הוא הרבה יותר צעיר, והחל רק בשנת 1917, ואולי לא ימָשך ככיבוש ה“זמני” במצרים. אבל מה שקרה כאן בפרק־זמן מבחינה ציונית, הוא חשוב ומכריע ממה שקרה פה במשך מאות בשנים. בסוף 1918 היו כאן 58,000 יהודים, בסוף מלחמה זו יהיו כאן 580,000 יהודים. אין צורך לחכות עד שמספרנו יגדל שוב פי־עשרה בעשרים וחמש השנים הבאות. אם בהכרעת אנגליה ואמריקה יוגדל לאחר תום המלחמה מספרנו רק פי־שלושה – או אפילו רק פי־שנים, ולשם כך דרוש רק זמן קצר מאוד, – עוד נהיה רחוקים גם אז מביצועה המלא של הציונות, אולם בסיסה המדיני יהיה שונה תכלית שינוי: הציונות תעמוד אז לגמרי על רגליה־היא, על רגלים יהודיות. לשם מַעבר זה, הקובע הכל, אנו זקוקים לעזרה אנגלית־אמריקאית, ומַעבר זה לא יעָשה בהסכם ערבי – ללא עזרה אנגלית־אמריקאית.

גם האידיאולוגים של “איחוד”, “עליה חדשה” והשומר הצעיר אינם מאמינים עוד שהסכם ערבי – בלי שנתחייב על מיעוט נצחי ועל עליה קצוצה – הוא מעשי עכשיו, ואין הם תולים את המשך הפעולה הציונית בתנאי של הסכם. להיפך, כולם מכירים שבתקופה זו דרושה הכרעה. ואם יש צורך בהכרעה – יש לפנות למכריע.

את כשלון רעיון ההסכם אני מציין בצער רב, הייתי בעצמי ממטיפי ההסכם, לפני שנשלחתי מטעם התנועה לעסוק במדיניות הציונית, וניסיתי לבוא בדברים עם הערבים בארץ ובארצות השכנות, לאחר שהוטל עלי להשתתף בהנהלת ענינינו המדיניים. אולם למדתי מהערבים שאין הם רואים אותנו כאשר אנו רואים את עצמנו, ועוד פחות הם רואים את עצמם כאשר אנו רואים אותם וכאשר אנחנו היינו רוצים שיראו את עצמם.

גם ערבים אלה הנהנים בעצמם כיחידים ממפעלנו הציוני וגם אלה שמכירים בברכת מפעלנו גם בלי הנאה עצמית, אינם רוצים, כערבים, בברכה זו, מפני שאינם רוצים את העליה היהודית המביאה אותה, ואינם רוצים את העליה היהודית מפני שהם רוצים שארץ זו תישאר ערבית כאשר היתה, אם גם לא מאז ומעולם, אבל במשך מאות בשנים. לא כולם השלימו גם עם היהודים שישנם פה כבר למעשה, ואלה שהשלימו — השלימו רק עם העובדה הקיימת, הסטטית, ולא עם זו הדינמית. יש בודדים שנכונים להשלים עם כליה מוגבלת – מתוך פחד שהיהודים יקבלו מהאנגלים והאמריקנים הרבה יותר. הטוענים שהערבים קובעים את מדיניותה של אנגליה לגבי ארץ־ישראל. – אינם רואים שאנגליה קובעת הרבה יותר את מדיניותה של הערבים לגבי היהודים. אם תינטל האפשרות של התערבות אנגליה, אמריקה או מעצמה גדולה אחרת בשעה זו – לא ימָצא אף ערבי אחד אשר יסכים אפילו לעליה יהודית של בודדים, וארץ־ישראל תיהפך מיד – במידה שהיהודים בכוחם־הם לא יפריעו לכך – למדינה ערבית אשר מעמד היהודים בתוכה לא יהיה שונה ממעמד היהודים בעיראק או בתימן.

בלי עזרה והשפעה מכוונת מצד אנגליה ואמריקה אין בתקופה זו כל אפשרות של הסכם יהודי־ערבי על בסיס ציוני. אבל אין זאת אומרת שאין עכשיו מה לעשות בשטח הערבי.

המלחמה השתיקה לזמן רב את האקטיביות הפוליטית בקרב הערבים. רוב הערבים בארץ־ישראל ובארצות השכנות, רוב המנהיגים הערבים בכל המזרח התיכון, תלו את תקוותיהם בנצחונו של היטלר וציפו לפלישה נאצית־פאשיסטית. עם המכות הקשות שניתכו על ה“ציר” בחזית אפריקה הצפונית נתערערה העמדה הפּרוֹ־נאצית, אולם המנהיגים הפּרוֹ־נאצים נשארו גם עכשיו מנהיגי דעת־הקהל הערבית. מתחילה ריאורינטציה פוליטית בעולם הערבי. המחשבה הערבית מתחילה להסתגל לרעיון של נצחון אנגלי־אמריקאי. השליטים בשתי הארצות שקיבלו את עצמאותן מידי האנגלים – מצרים ועיראק –נשענים יותר על כידונים בריטיים מאשר על תמיכת עמם. והאיניציאטיבה הפוליטית במזרח התיכון יותר משהיא בידי מנהיגות ערבית – היא בידי השלטון הבריטי, אף בענינים שנוגעים לעמי־ערב בלבד.

ובתקופת־מעבר זו עלינו להבהיר לעצמנו שלוש שאלות, אשר לא הוגדרו עדיין ב“תכנית ירושלים”:

א) מה יהיה מעמד הערבים בארץ־ישראל יהודית, במדינה יהודית?

ב) מה יהיו יחסיה של ארץ־ישראל יהודית לארצות השכנות?

ג) מה יהיו היחסים בינינו ובין הערבים בתקופה־המעבר – עד שתבוצע “תכנית ירושלים”?

כשנתקיים בחודש מאי שנת 1939 בפרלמנט האנגלי ויכוח על “הספר הלבן”, הסביר מלקולם מקדונלד, שאם־כי היהודים יהיו רק מיעוט במדינה הארצישראלית, לא יותר משליש – אפשר להבטיח בערובות קונסטיטוציוניות את מעמדם וזכויותיהם כיהודים וכקיבוץ לאומי. קם נויל בייקר, מצירי מפלגת־העבודה, ושאל אותו שאלה בזו הלשון: “ידידי הנכבד מאוד הסביר כי ערובות קונסטיטוציוניות יבטיחו את מעמד היהודים כשיהיו מיעוט, – האם הוא מוכן להסביר לנו מדוע אותן הערובות הקונסטיטוציוניות לא יבטיחו את מעמד הערבים כשהיהודים יהיו רוב?” מקדונלד לא ענה על שאלה זו; התנועה הציונית אינה יכולה עוד להימנע מתשובה לשאלה זו, לאחר שכל המפלגות הציוניות רוצות ברוב יהודי בארץ בזמן הקצר ביותר, ואפילו מאיר יערי הכריז בוַעד הפועל הציוני, שהוא מצטרף לרצון זה – ואין השומר הצעיר, כידוע רוצה בדברים שלא ניתנו להתגשם – הרי מחובתו לומר לעם היהודי, לעולם הערבי ולדעת־הקהל באירופה ובאמריקה כיצד אנו רואים את המשטר בארץ, כשרוב תושביה יהיו יהודים, לכשתקום מדינה יהודית.

התשובה שיש לתת היא בת ארבעה סעיפים:

א) שלטון דימוקרטי מיוסד על שויון גמור של כל התושבים ללא הבדל דת ולאום;

ב) אבטונומיה מלאה לכל העדות בארץ בעניניהן הפנימיים – דתיים, חינוכיים וכדומה;

ג) שלטון עצמי בכפר ובעיר (אבטונומיה מוניציפלית ממשית);

ד) השוָאה מודרגת של כל תושבי הארץ ברמת־החיים הכלכלית, הסוציאלית והתרבותית.

בארבעה סעיפים אלה יש להשלים את “תכנית ירושלים”.

שני גורמים יחייבו ארץ־ישראל יהודית להיות למופת ביחסה למיעוטים (לאחר שהיהודים יהוו רוב בארץ): א) מציאות קיבוצים יהודים בגולה, ב) מציאות ארצות ערביות בשכנות הארץ.

לעם היהודי בארץ יהיו בני־תערובת בכמה מהארצות בעולם, והערבות הישראלית תחייב להתנהג עם המיעוטים בצדק מוחלט, לבל ניתן פתחון־פה לאנטישמיות. גם הצורך הכלכלי והפוליטי לעמוד בקשרי־ידידות עם הארצות השכנות יהַוה ערובה אובייקטיבית לזכויות המיעוט הערבי בארץ. מעמדם של הערבים בארץ־ישראל ישמש בלי־ספק קנה־מידה לארצות השכנות ביחסיהן ליהודים.

מה תהא מסגרת יחסיה של ארץ־ישראל לארצות השכנות? מדובר על פדרציה, אחדות, ברית ערבית כללית. יש מדברים על פדרציה מרובעת: סוריה, לבנון, עבר־הירדן וארץ־ישראל. יש מציעים פדרציה של סוריה מאוחדת עם עיראק וסעודיה, ויש מוסיפים גם מצרים. הממעיטים מציעים רק ברית כלכלית ותרבותית של כמה מארצות־ערב. עד כמה שהדבר נוגע לארצות־ערב – מחוץ לארץ־ישראל – אין זה ענין יהודי ואין אנו נתבעים לקבוע את יחסנו השלילי או החיובי. אחדות ערבית תקום – כשתקום – על־ידי הערבים, אם יצליחו להתגבר על הניגודים שבין הארצות ושבתוך הארצות השונות. רק אם ידָרש צירופה של ארץ־ישראל לפדרציה או לברית – יש לנו להיזקק לבעיה זו. ואין אנו לפי־שעה צריכים לקבוע עמדה מחייבת, שלילית או חיובית. אנו נהיה תמיד מוכנים לקואופרציה אמיצה בינינו ובין הארצות השכנות – בתנאי של הדדיות ופעולת־גומלין.

ללבנון נודעת חשיבות מיוחדת בפרשת יחסינו עם הארצות השכנות משני טעמים: פוליטי ומשקי. כאן יש עדה נוצרית גדולה – עדת־המרוניטים, שמצבה דומה למצב היהודים בארץ: אי בודד בים המוסלימי. מכל המיעוטים המרובים אשר בסוריה ועיראק יש למרוניטים מסורת גדולה יותר של עצמאות תרבותית ומדינית, וגם לעתיד – סיכוייהם לאבטונומיה ממלכתית גדולים מאלה של מיעוט אחר, ויש ענין רב ללבנון הנוצרי שבשכונותו תקום מדינה יהודית.

הנימוק המשקי אולי חשוב מהנימוק הפוליטי. שאלת־הגורל של ארץ־ישראל היהודית היא שאלת המים. אדמה פנויה להתישבות יש בשפע רב בארץ־ישראל המערבית, ויש רק מחסור במים. בלבנון יורד שפע עצום של גשמים, פי־שלושה מאשר בארץ הגשומה ביותר באירופה; הלבנון אינו זקוק לעתרת הגשמים האלה, ואינו יכול לנצלם – גם אם ישתמש במידה היעילה ביותר בכל טיפּת־מים הנתונה לשימוש. עכשיו הולך אוצר יקר זה לטמיון, בשטפו ברובו לתוך ים־התיכון במערב, ובמיעוטו – לאפיקי ים־המלח בדרום. שיתוף פעולה משקי עם הלבנון לשם ניצול רציונלי של שטפי־הגשם יש בו ברכה רבה לשתי הארצות השכנות.

ואשר ליחסים עם שכנינו הערבים בארץ גופא בתקופת־המעבר – ותקופה זו עלולה להיות לא קצרה ביותר – יש להעמיד על שנַים:

א) יחסי־שכנות טובה בין ישובים יהודים וישובים ערבים ופעולת־גומלין ועזרה הדדית בשטח הכלכלי, הסוציאלי, המוניציפּלי והתרבותי על יסוד של שויון ועצמאות, שיתוף־פעולה ללא תלות וללא פילנטרופּיה. יחסים בריאים בין שני עמים נוצרים אך ורק על בסיס של אינטרס הדדי, על־ידי עזרת־גומלין כשני צדדים הנהנים זה מזה ומהנים זה את זה כשווי־ זכויות, ושווי־חובות, זאת אומרת: קואופּרציה בין פועל יהודי ובין פועל ערבי, בין פרדסן יהודי ובין פרדסן ערבי, בין יצרן יהודי ובין יצרן ערבי, בין אכר יהודי ובין אכר ערבי, אבל לא “קואופּרציה” בין פרדסן יהודי ובין פועל ערבי, בין יצרן ערבי ובין צרכן יהודי, גם לא “שיתוף” של גומלי־חסדים מצד אחד ובין מקבלי־חסדים מצד שני – אלא קואופּרציה של שָוים.

ב) הדבר השני דיו להגדירו במלה אחת: בטחון.

על יהדות ארצות־המזרח

במדיניותו הציונית נתבעת עכשיו תשומת־לב מיוחדת לקיבוצים היהודים בארצות־ערב. אם יש גלויות שעלינו לחסל אותן בדחיפות הנמרצה ביותר על־ידי העברת היהודים שבהן למולדת – הרי אלו הן גלויות־ערב: תימן, עיראק, סוריה, מצרים וצפון־אפריקה, לרבות יהדות פרס ותורכיה. מה שעובר עכשיו על יהדות אירופה מחייב חרדה מיוחדת לגורל הגלויות במזרח התיכון. קיבוצים יהודים אלה הם בני־תערובת של הציונות. מה שאירע לאשורים בעיראק לפני עשר שנים עלול לקרות ביתר אכזריות ו“עקביות” ליהודי עיראק, בשעה של מתיחות פוליטית בארץ. רק עיור לא יראה את ה“מנא מנא תקל ופרסין” שעל הקיר. תושבי בגדד הערבים עושים בגלוי הכנות לטבח. גם במצרים מחריף מצב היהודים. השנאה לזרים בכלל וליהודים בפרט מתגברת והולכת. ענות יהדות תימן היא מן המפורסמות; עכשיו נהרסת גם יהדות תורכיה תוך נישול שיטתי של המיעוטים בתורכיה. בארצות־ערב יש גם סכנה מדינית: שליטי הארצות האלה מנסים ללחוץ על נתיניהם היהודים שיתנו יד למלחמה בציונות. ועלינו לדאוג לכך שבמקום גורם אנטי־ציוני, יהיו יהודי ארצות אלו למנוף ציוני – לשליחי העם היהודי בקרב העולם הערבי, כל עוד הם בגולה הערבית. אולם עלינו לקצר שהייה זאת. תכונתנו הראשית לקראת הבאות היא העליה. ודרכי העליה מאירופה עכשיו אבלות. היַמים סגורים ומסוגרים, ויש רק ארצות אחדות המחוברות ביבשה לארץ־ישראל – אלו הן הארצות השכנות. כל השיקולים האלה מחייבים דאגה ופעולה מיוחדת להעברתם המהירה של יהודי־ערב לארץ. זהו סימן של כשלון רב לציונות שעדיין לא חיסלנו את גלות תימן. אם לא נחסל גלות עיראק בדרך ציונית – יש סכנה שהיא תחוסל היטלראית.

באחדות ובתנופה

מכשירי המדיניות הציונית הם שנַים: ההסתדרות הציונית והישוב העברי בארץ. ההסתדרות הציונית נפגעה קשה במלחמה: באירופה חלקה הושמד, חלקה נחנק ושוּתק. הקשרים בין שאר חלקי התנועה ניתקו. עברו ארבע שנים ללא קונגרס – והמלחמה טרם נסתיימה ואין יודע מתי יבוא קצה. אפילו ההנהלה הציונית אינה אחידה, והמגע בין חלקיה הפזורים בירושלים, לונדון וניו־יורק אינו מתמיד ונורמלי. התפקקות קשרי התנועה בעקב תנאי המלחמה מעמידה בסכנה את אחידות קו־הפעולה והמדיניות הציונית. אין אפשרות לכנס קונגרס לפני תום המלחמה באירופה, אבל יש צורך למצוא תחליף הולם לקונגרס – בכינוס הציוני מבאי־כוח התנועה בכל הארצות החפשיות (האימפּריה הבריטית, האמריקות), ארץ־ישראל והארצות והמשוחררות מכיבוש נאצי. כינוס זה יש לקיים בארץ־ישראל דוקא, לא רק באשר כאן מושב הועד הפועל המצומצם וההנהלה הציונית, – שני המוסדות החוקיים המייצגים עכשיו את ההסתדרות הציונית, אלא באשר ארץ־ישראל משמשת עכשיו משען ראשוני לתנועה הציונית וסדן להיאבקותנו המדינית. שליחי התנועה בעולם צריכים להיפגש עם הישוב הבונה והלוחם, ומכאן ישאבו אומץ, אמונה ובטחון; כאן יעמדו גם על הקשיים, התקלות והסכנות שיש להתגבר עליהם. אימוץ הקשרים בין התנועה הציונית ובין הישוב בארץ הוא תנאי־קודם להתכוננותנו לקראת הבאות.

בארבעה אלה עלינו להיכון לימים הבאים:

א) עמידה בפני “הספר הלבן” ללא רתיעה;

ב) מאמץ מדיני לרכוש את אנגליה, אמריקה ושאר הגורמים המדיניים החיצוניים ל“תכנית ירושלים”.

ג) חישול הכוח היהודי בארץ והאדרתו המתמדת;

ד) תיכון ציוני;

בסיום יש להוסיף רק מלים אחדות לסעיף האחרון.

תיכון ציוני יש לבסס על שלושה עקרונות: קליטה מכסימלית של עליה; בטחון פיסי ופוליטי; הבראה גופנית, כלכלית וסוציאלית של העם היהודי המתערה מחדש במולדתו. ועיקרון ראשון קודם לכל; מכסימום של עולים במינימום של זמן. אם כל אפשריות־הפיתוח הגנוזות בארץ ינוצלו במלוא־היקפן באמצעי המדע, הארגון והטכניקה החדישים – מסוגלת הארץ לקלוט בזמן הקצר ביותר את כל פליטת הגולה באירופה ובארצות־המצוקה.

אפשריות־הקליטה עומדות על ששה דברים: אדמה, מים, כוח, תחבורה, שווקים וגורם אנושי.

שטח אדמתה של מערב ארץ־ישראל, הנתון תחת המנדט (הקטן מהשטח ההיסטורי והטבעי של מערב ארץ־ישראל), הוא למעלה מעשרים וששה מיליון דונם. לא יותר משמונה מיליון מעובדים כיום הזה, ברובם עיבוד פּרימיטיבי. למעלה משמונה־עשר מיליון בשטח המערבי של המנדט אינם מעובדים ואינם מיושבים. כל חציה הדרומי של ארץ־ישראל המערבית ריק לגמרי מאדם, פרט לשבטי בדואים נודדים ופרט לעיירה באר־שבע. שטח זה בלבד תופס למעלה משלושה־עשר מיליון דונם. עם פתרון שאלת המים אפשר להושיב בשטח זה בלבד מאות אלפים משפחות על הקרקע.

מקורות המים בארץ לא נחקרו עדיין במידה מספיקה, אולם כמות־המים הידועה והבטוחה מספיקה להשקאת ארבעה מיליון דונם. עד עכשיו משתמשים רק בעשרה אחוזים מכמות זו. על ארבעה מיליון דונם אדמה מושקית אפשר להושיב כמאתים אלף משפחות חקלאיות. אולם ניצולם המלא של כל מקורות־המים מחייב תיכון ממלכתי. שפע מימיה של ארצנו נמצא בצפון, עתרת האדמה מקומה בדרום, ובלי סמכות ממלכתית ובלי אמצעים ממלכתיים אין לזווג את המים והאדמה בקנה־מידה רחב.

פיתוח חקלאות אינטנסיבית וחרושת ענפה, אשר יפרנסו מאות רבבות אדם, מוּתנה ממציאות כוח מניע בשפע ובזול. ארצנו דלה בחמרי־דלק, אולם מִבְנה הגיאוֹלוֹגי היחיד במינה אָצל לה מקורות גנוזים כבירים של כוח פּוטנציאלי: ההבדל הרב בגבהי זרמי המים. משהו מזה נוצל על־ידי מפעל החשמל של המנוח רוטנברג, אבל מה שנוּצל אינו אלא מעט־מזער מהשפע הצפון בחיק הארץ. הבקע העמוק מצפונה של הארץ, לרגל הר החרמון, ועד דרומה באילת אשר על ים־סוף – הבקעה העמוקה ביותר בכדור הארץ – והבדלי הרמות שבין ים־התיכון וים־המלח (קרוב לארבע מאות מטר), מסוגלים להעניק לארץ אוצרות לא ישוערו של כוח חשמלי. מומחים סבורים, שאם יחפרו תעלה מים־התיכון לעמק־הירדן אשר תעביר מימיו לים־המלח, ישוחררו כל מימי הירדן ופלגיו במזרח ובמערב, והכוח האדיר אשר יוָצר ממפּל מי ים־התיכון בעומק של מאות מטרים, יעניק לארץ אוצרות כוח חשמלי זול ושופע. מומחה אמריקאי חישב ומצא שפיתוח הארץ על יסוד תכנית זו יאפשר יישובם של חמישה מיליון אדם בשני עברי הירדן, נוסף על מיליון ושמונה מאות אלף הנמצאים פה כיום.

מעטות הארצות הקטנות בעולם אשר נתברכו באמצעי־תחבורה טבעיים ומלאכותיים כאלה שניתנו לארץ־ישראל. שני ימי הארץ – ים־התיכון במערב וים־סוף בדרום, מקשרים את הארץ עם כל יבשת אירופה, אפריקה ואמריקה המזרחית מצד אחד, ועם יבשת אסיה ואבסטרליה מצד שני. חיפה משמשת כבר היום מרכז התחבורה האוירית שבין אירופה ואסיה, ומסילת־ברזל של שלושה קונטיננטים עוברת לארכה של ארצנו.

ה“הינטרלאנד” המזרחי והדרומי של ארצנו, כל המזרח התיכון וצפון־אפריקה, – מצרים, סוריה, תורכיה, עיראק, פרס והודו כבר משמשות גם עכשיו שוק טבעי לחרושת הצעירה שהוקמה על ידינו בשנים האחרונות, ולא יבָּצר מאתנו לפתח פה חרושת ענפה ומסועפת אשר תספּק צרכיהם הגדלים של עמי־הקדם שכנינו.

אולם יותר מכל תנאי הטבע והסביבה קובע הגורם הדינמי של כל פיתוח ובנין – הגורם האנושי. חיי הגולה, הפיזור והתלות הטילו בנו מוּמים חברתיים ופוליטיים ולא במהרה נרַפא אותם. אולם מפעל־הבנין שאנו עוֹסקים בו זה שלושה דורות הוכיח שניחַנו בסגולה מופלאה ויקרה שאין ערוך לה – סגולת בנין־ארץ. מימי יסוּד פתח־תקוה, ועד הקמת הנקודה הצעירה ביותר בנגב, נתגלה בחלוצינו גאוניות קונסטרוקטיבית. בני עיר היו כמעט בן־יום לבני־כפר. נתוקים מעבודה היו לעובדי חרוצים ומעולים, דרי־יַבָּשה נעשו ליורדי־ים, ואין עבודה בחקלאות ובחרושת, בים ובאויר אשר תיבצר מבוני־המולדת.

ועל יסוד נסיוננו העשיר בארץ נתַכן תכניות עליה והתישבות רחבות מידה לקליטת המוני ישראל מכל התפוצות. אבל בתכניות על הנייר בלבד לא נצא ידי חובתנו. עלינו להכשיר מיד במעשים מתאימים את ביצוע התכניות. בהרחבת העליה וההתישבות – כבהאדרת כוחות הגיוס והבטחון – לא ניעגן לגמר המלחמה. התכונה היעילה לקראת הבאות לא תיתכן בלי הרחבה שיטתית ומכוּוָנת של עמדותינו המשקיות והישוביות מעכשיו: התישבות חדשה על הגבולות, על חוף הים ובהרים; הגברת העליה בכל הדרכים ובכל האפשרויות; גיוס הנוער להתגוננות ולבנין; הכשרה ימית. וציוד ימי; דאגה מיחדת להגדלת ישובנו בערי־המפתח: ירושלים וחיפה.

התכונה לקראת הבאות דורשת מעל הכל — חזית מאוחדת של ציונוּת גדולה ולוחמת

בכינוס ברמת־הכובש, 21 בנובמבר 1943

לא עת דיבורים עכשיו. אומר רק שלושה דברים:

דברי הראשון – לחברוֹת ברמת־הכובש: תחזקנה ידיכן! ביום פרוע ממשלת "הספר הלבן, בהגנה היהודית הוכחתן שוב שבשבט־החלוצים אשר קם לישראל אין הבדל בין בחור לבחורה. שניהם יודעים לעמוד בשער בלי־מוֹרך.

הדבר השני – לחברים ברמת הכובש: כאשר הושמתם בגדר־התיל לא היה זה אלא מימוש סמלי של המצב בו נתון העם היהודי בעולם כולו בדרגות שונות: באירופה המנואצת – בגדר־תיל של תליָנים ורוצחים; בארצנו זו– בגדר תיל של גוזלי זכויותינו ומדכאינו; ובארצות החופשיות, כביכול, שבהן יש כאילו שיווי־זכויות ליהודים – בגדר־תיל של בנים חורגים ומיעוט חסר־ישע התלוי תמיד בחסדיו של השליט וברחמיו של הרוב.

והדבר השלישי – לציבור שלנו כולו, למעטים שנתאספו כאן ולכל חבריהם בכל רחבי הארץ מעסלוג' ועד דן: הפרעות של ממשלת “הספר הלבן” בבוני רמת־הכובש ומגיניה – אינן התחלה, גם לא סוף. זוהי חוליה בשרשרת. ממשלת “הספר הלבן” הכריזה מלחמה על זכותנו ויכולתנו להגן על נפשנו. היא רוצה לפרק את הנשק המעט שיש ברשותנו. רוצים להסגיר אותנו לכנופיות המופתי או להגנת קפּראטה¹. במשפטים ועלילות, חיפושים ומאסרים רוצים לעקור מידינו את הנשק להגנת עצמנו. הטכניקה והזדון של חבלנינו משתכללים. לא הרי החיפוש בחולדה כהרי החיפוש ברמת־הכובש וגם רמת־הכובש אינה המלה האחרונה של ברוּטַליות, מרמה וזדון. המחפשים ברמת־הכובש שבו כלאומת שבאו. הם לא מצאו כלום. התפארותם בהודעות־הרמיה שפירסמו ברדיו על מציאת ציוד צבאי היא התפארות־שוא. ברמת־הכובש לא מצאו ולא בזזו שום נשק וכל כוחם גילו בפציעת אנשים כבולים הנתונים בגדר תיל או במכוניות־משטרה. אולם אל נזלזל ביכלתם, בתחבולותיהם ובכוחם להרע. יש לרשותם לא רק שוטרים פרועים המכים בקתות־רובים אנשים מחוסרי־מגן ושותתי־דם, אלא גם חבר מלשינים ומסגירים ורשת ריגול ועלילה. הפעם נכשלו. הם הלכו מפה ריקים, רק דם שפכו. אבל לא זו היתה כוונתם. הם באו לפרק את נשקנו. אין אנחנו יודעים מתי יבוא יום־הפקודה. כנופיות המופתי, שאנשי ממשלת “הספר הלבן” אינם אלא עושי־דברן בכל המדיניות האנטי־ציונית שלהם, פועלות באין מפריע. הן מתארגנות והן רוכשות וגונבות נשק – אצלן אין מחפשים, והנשק שבידיהן הוא לא לשם הגנה. שום סכנה אינה נשקפת להן מאתנו. כל פעולותיה של ממשלת “הספר הלבן” עשויות לעודד את הכנופיות, להגביר את כוחן, חוצפתן והתקפתן. עלינו משום כך להיות מוכנים ודרוכים. נדע לשמור על הנשק שלנו כעל בבת־עינינו. נשכלל גם אנו את אימוננו וציודנו.

השימוש בגדר־התיל איננו האמצעי האחרון. לכל אחד מאתנו יכול לקרות מה שקרה לשמואל ווליניץ². אל נירתע ואל נפחד. נשמור על נשקנו. נדע לעמוד על הנשק שלנו לא־פחות מאשר נדע לעמוד על נפשנו. נשקנו ועבודתנו הם תמצית חיינו. נשקנו לא ילקח מאתנו כל עוד אנו בחיים.

וארבע הן הדרישות אשר תצאנה מפה ומהישוב כולו:

קץ לפרעות שעורכים נגד ההגנה היהודית העצמית! קץ לחיפושים של נשק־ההגנה שלנו! קץ למשפטים ולעלילות אשר אתם מפיצים על בונינו־ מגינינו! חדלו לכם מפרסומי־הרמיה ברדיו. – לא תחניקו את האמת!

והדרישה השניה: משפט על הפורעים. הדם שנשפך פה, לא ידי השוטרים בלבד שפכו אותו; אותו שוטר עלוב אשר הכה את שמואל מכות־רצח, לא היה אלא שבט בידי מישהו. השליטים היושבים להם ברוָחה בארמונותיהם ונתנו את הפקודות לערוך חיפוש זה – הם ששפכו את הדם הזה.

והדרישה השלישית: לשחרר מיד את אסירינו! אם הם צריכים להיות בכלא, כולנו צריכים להיות שם. או שיכניסו את כולנו לשם, או שיוציאו אותם מיד אלינו.

הדרישה הרביעית: יותן לעיתונינו לומר את דבר האמת! יותּן לעתונינו שלא העלימו את האמת לאמיתה – להופיע! יבָּטלו מיד הענשים הזידוניים נגד העתונים העברים. הללו עשו חובתם וסיפרו לציבור את האמת³. ושוב נודיע ברורות: לא נירתע ולא נפחד! את נשקנו לא נמסור כל עוד אנו חיים! מכות ומאסרים לא יטילו עלינו אימה! נשמיע ברמה את אמיתנו ונקיים ונגביר את ההגנה העברית בארץ!

גם בימים אלה כשאנו נסערים יום־יום מהשמדת רבבות יהודים וטבח ילדים ותינוקות ע"י התליָנים הנאציים – עוד הלב מזדעזע לשמע נפילת האחד היקר והנערץ.

כמהלומה רבה ירדה על הלב הידיעה מהרדיו הלונדוני שאורד וינגייט נפל חלל.

נפגשנו אתו לראשונה בארץ בימי המהומות שקדמו למלחמה. הוא קיבל על עצמו לארגן מצעירי המתישבים שלנו במשקי העמק פלוגות־לילה להילחם בכנופיות הטירוריסטיות שפעלו אז בארץ בעזרת ה"ציר..

מיד עם הפגישה הראשונה אתו היה מורגש שלפנינו קצין מחונך בעל שיעור־קומה מוסרי ואינטלקטואלי בלתי־מצוי.

הוא לא הלך בדרך הסלולה ולא היה כפוף לרוטינה הצבאית המקובלת – ולא תמיד היה אהוב ביותר משום זה על העומדים על גבו. הוא היה מקורי – גם בראִיָתו ובמחשבתו וגם בתגובתו ובפעולתו. הוא ידע תמיד סוד התאמת האמצעים למצבים המסוכנים ביותר; לא היה קושי שגאונו הצבאי לא מצא כנגדו אמצעי, ולאחר שקבע לו דרך־פעולה לא נרתע משום דבר.

אם מפקד צבאי הוא זה היודע להלהיב את חייליו ולעורר בהם אמון ומסירות בלי־גבול למפקדם באשר ישלחם – הרי וינגייט היה מפקד בחסד־עליון. בפלוגות־הלילה שוינגייט אירגן ובכל יחידות הנוטרים היהודים לא היה בחור שלא היה מוכן לבוא באש ומים על־פי פקודה קלה של וינגייט.

בתולדות מלחמת־העולם יזָכר וינגייט ככובש וכמשחרר של חבש – וכאויב הנורא ביותר של היפאנים בבורמה. הגניוס הצבאי והקסם האישי של וינגייט ידע ללכד אספסוף של ילידים בחבש למכשיר־מלחמה כביר, שהטיל אימתו על כל הצבא הפאשיסטי בחבש.

על פעולותיו הנועזות של וינגייט בבורמה נפוצו בכל העולם אגדות־פלאים ולא רבים זכו במלחמה זו לעלות במהירות כזו מדרגת קפיטן לדרגה של גנרל. וכל מי שהכיר את אורד ידע שצפון לגנרל צעיר זה עתיד צבאי גדול. ויותר מכולם ידע זאת מנהיג־המלחמה הגדול בדורנו צ’רצ’יל. ראש הממשלה הבריטית נועץ עם וינגייט לא־פעם משך מלחמה זו, וכצ’רצ’יל ביקר בפעם האחרונה באוֹטבה – הוזמן וינגייט באופן מיוחד לבוא לקנדה להשתתף בהתיעצויות האסטרטגיות הגדולות שבין ראש־הממשלה הבריטי ונשיא ארצות־הברית.

וינגייט היה יותר מחייל גדול – הוא היה אדם גדול: הוא היה לוחם מסור ללא פשרות וללא סייגים לאידיאלים האנושיים של צדק ואחוה, בין איש לאיש ובין עם לעם; וכשנדמה לו כי נעשה עוול – לא נשא פנים לגבוהים ממנו ולא חשש לקריירה שלו. נאמנות לאמת, לצדק, לתנ"ך – קדמה לכל חשבון אחר.

היה אוהב אהבה עמוקה את התנ“ך, ועם בואו לארץ נתמלא אהבה לארץ התנ”ך ולעם התנ"ך. מתוך מגעו עם בחורי העמק בפלוגות־הלילה ידע להעריך את המפעל החשוב הנעשה על־ידי הנוער העברי בארץ העתיקה־החדשה, ואם־כי הורחק מהארץ והוטלו עליו בחבש ובבורמה תפקידים צבאיים רבי־מידות לא הסיח את דעתו אף פעם מארץ זו וחלום חייו היה להעמיד עצמו לשירות מפעל־הגאולה של העם היהודי. הוא היה פּטריוט בריטי גאה והתגאה בכך שעמו הוא הראשון להושיט יד לעם ישראל ולעזור לו בחידוש ביתו הלאומי בארץ־מולדתו העתיקה.

אף איש לא הצטער יותר ממנו על הסטיה של המדיניות הבריטית בארץ־ישראל ערב המלחמה. הוא היה בטוח שהמשגה יתוקן – והעם הבריטי יעמוד בדיבורו לעם היהודי.

עם נפילתו של וינגייט בשדה־הקרב אבד לצבא הבריטי גניוס צבאי ממדרגה ראשונה, לאנושות – לוחם ללא־חת לצדק וליושר, ולעם היהודי – ידיד מסור ואציל.

2 באפריל 1944.

בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל, 9 במאי 1944

כשהלכנו לבחירות לאספת הנבחרים בשנים הקודמות היתה שאלת האבטונומיה של הישוב היהודי בארץ, סדריה ומוסדותיה השאלה העיקרית. לא כן עכשיו. אני בין אלה המחשיבים את כנסת ישראל, גם בצוּרתה הלקויה וגם בחוקתה הפגומה, כי כל מלחמה על עצמאות יהודית גם אם היא לקויה עדיין, יש בה חשיבות. אבל אנחנו עומדים עכשיו בשנת 1944. ושאלת תפקידו של הישוב בתקופה זו, היא השאלה העיקרית העומדת לפנינו.

אין לזלזל בסידור השירותים הסוציאליים – הם חשובים מאד דוקא עכשיו על הפרק הוא מלחמת העם היהוּדי על עתידו, ותפקיד הישוּב שהוא ענין חשוּב. אלא שכרגע אנוּ חייבים לברר ולבדוק מה הם התפקידים שאותם נקרא הישוב למלא. כי הישוב והכנסת אינם לגמרי היינו הך. בשלושה גילויים מתגלה הישוב ויש להבחין בין שלושתם: א) הישוב הוא קודם כל חלוץ העם היהודי, ומשום כך יש לו תפקידים כאלה שאין לשום ישוּב יהוּדי אחר בעולם, תפקידים, שרק הוא יכול למלאותם; ב) הישוּב הוא חלק של העם היהוּדי, ועליו להיות שותף למאמציו של העם היהוּדי כוּלו בתקופה זו ולביצור מעמדו; ג) הישוּב הוא חטיבה אבטונומית, על צרכיו וסידוריו המיוחדים.

איני רוצה למעט את חשיבותו של הסעיף השלישי. אבל לגבי שני הסעיפים הראשונים הוא פחות חשוּב. החשוב ביותר הוא הישוּב כשליח העם; הדבר השני הוא: הישוּב כחלק של העם. כי העניין המרכזי העומד עכשיו, כשאנחנו עומדים לפני עליה, על כל הקשיים שבה; והחינוך וודאי במלחמה זו.

אין לזלזל בפרובלימה התקציבית של הועד הלאומי ולא בפרובלימה התקציבית של החינוך ובשאר הדברים, אבל הבחירות יש להן הפעם משמעות פוליטית ולא משמעות סידורית. היו ויכוחים בינינו; היו ויכוחים בינינו לבין הממשלה; היה ויכוח באסיפת הנבחרים, אינני זוכר באיזו שנה, אם 1923 או 1925, ביני ובין המנוח גליקסון. הוא דיבר על הקהילה היהודית בא"י דוגמת הקהילות היהודיות שהיוּ בגולה, ואמנם הקהילות בגולה מלאו תפקיד עצום בשמירה על העם היהוּדי ועל צביונו, אבל גישתי לשאלה זו בארץ היתה אחרת, גישה ציונית: לא קהלה פרסונלית, אלא טריטוריאלית. ויכוח זה עבר זמנו. לא סדרי הישוב אלא גורל הארץ וגורל העם היהודי, הן השאלות העומדות על הפרק. מה יהיה גורל הארץ, מה יהיו היחסים בין העם היהוּדי ובין הארץ, ומה יקבע העולם בנידון זה – זאת היא השאלה האחת והמרכזית.

ישנם דברים, שרק הישוּב יכול לעשותם, והדבר העיקרי הנמצא בידי הישוב הוא הכרעת הספר הלבן. אינני אומר המלחמה בספר הלבן: המלחמה בספר הלבן היא עניינו של כל העם היהודי – יהודי אמריקה, יהודי אנגליה, אפריקה ושארית יהודי פולין. זו היא מלחמת כולם. אבל הכרעת הספר הלבן – דבר זה נמצא רק בידי הישוב. כי הישוּב יכול להפר את המזימה להקים משטר הספר הלבן בארץ, להפוך את ארץ־ישראל למדינה ערבית או למדינה דו־לאומית, לפי הספר הלבן (כי הפרוגרמה של הספר הלבן היא הקמת מדינה דו־לאומית בארץ־ישראל). בכוחו של הישוּב הוּא למנוע הקמת משטר כזה, ואם יקום – להלחם בו, עד כדי שלא יכול להתקיים.

זהו הדבר הראשון. כי משטר הספר הלבן עודנו חי וקיים; העובדה, שפרט אחד ממנו נתבדה לעת עתה, שהעליה היהוּדית לא נפסקה ב־31 למרס שנה זו, כפי שצריכה היתה להפסק בהתאם לספר הלבן, זהו דבר חשוּב כשלעצמו, אך אין פירושו שהספר הלבן נתבטל. ואם כי אין להניח, שתוך ימי המלחמה תרצה הממשלה להגשים גם את הסעיף השלישי של הספר הלבן, הרי יש להניח, שהיא תרצה לעשות זאת בגמר המלחמה, ואין לדעת מתי זו תיגמר. לקראת אפשרות כזאת אנו חייבים לגייס את הישוב, את העם היהודי, את דעת הקהל בעולם. כשהישוב נקרא עכשיו לבחירות, הרי הדבר הראשון, שאנו מצווים עליו הוא, שבחירות אלה ייהפכו לגיוס פוליטי, לריכוז כוחות כאלה בישוּב, שיוכלו להתיצב נגד כל נסיון להגשים את הספר הלבן.

והדבר השני – הנובע מתוך הראשון והנחוץ לישוּב לגופו, הוא ענין חיזוק כוחות הבטחון. אף זהו דבר, שרק הישוּב יוכל לעשותו. לא שאין כוח יהודי באמריקה ובאנגליה: בכל מקום שבו ישנם יהודים ישנו איזה כוח יהודי, אפילו בתימן, אבל כוח, המסוגל לעמוד על משמר הבטחון של עניני העם כולו ועתידו, נמצא רק בארץ.

הדבר השלישי (אני מדבר כרגע על עניינים של הישוּב כחלוץ העם היהודי, הפועל כחלק העם היהודי) – זה המאמץ הצבאי. המלחמה עוד לא נגמרה, וכשהמלחמה לא נגמרה בעולם, ודאי שהיא לא נגמרה גם בשבילנו, ואנחנו חייבים להמשיך את מלחמתנו על חלקנו במאמץ הצבאי. מלחמתנו זו עוד לא נסתיימה והיא לא צריכה להסתיים, וצריכים להיות שני כוחות אשר יעשו את מלחמת העם היהודי. הכוח האחד היא נציגותו הציונית, אבל את המלחמה הזאת צריך לעשות גם הישוב. ואנחנו צריכים לגייס את רצונו של הישוב עכשיו להאבק על חלקנו במלחמה, על צבא יהודי, על חיזוק אותו כוח שישנו.

הדבר הרביעי – ואף הוא נוגע לישוב כחלוץ העם – הם התפקידים העומדים לפנינו בתקופת המעבר, לא רק במובן הפוליטי, כי אם גם במובן ההתישבותי והמשקי. עכשיו אנו במצב מלחמה, ויש משק של מלחמה, כל החיים שלנו קשוּרים למלחמה, כמעט אין יהודי בארץ שחייו אינם יונקים באופן ישיר או בעקיפין מן המלחמה. המשק הכלכלי המלחמתי, הצבאי, האנגלי, הוא גורם יותר גדול עכשיו בכלכלת ארץ־ישראל מכל גורם אחר. זה לא ימשך לעולם ועד. ייתכן שיחולו שינוּיים וזעזועים כלכליים, והם יכולים ליהפך לקטסטרופה פוליטית. אם בשעה שהמלחמה שלנו על העליה תחריף, וייתכן מאד שהיא תחריף, גם אם לא נרצה, ולא נשיש לקראת החרפה זו – אם באותו זמן יהיה משבר גדול בארץ, לא יהיה זה אסון כלכלי, אלא אסון פוליטי גדול, ולא אסון פוליטי במערכת חיי השעה, אלא במערכה ההיסטורית, שהיא תקבע את גורל הארץ לעשרות שנים. ויש לגייס את הישוב, את משק הפועלים, את המשק הכללי, שאנחנו בו גורם לא קטן, לקראת הזעזועים והשינויים האלה, לא רק כדי שנוכל לעמוד ולשמור על העמדות הקיימות, אלא גם כדי שנתכונן לקראת הגדולות, שאנחנו מצפים ונלחמים להן.

לא בלבד שאנו חייבים לדאוג לכך, שהמשק שלנו לא יזועזע ולא ייהרס בשנות מעבר אלה שאנו מצוּוים לבנות גשר מהמשק של הישוב הקטן למשק של המדינה היהוּדית.

אלה הם לדעתי ארבעת התפקידים העיקריים של הישוב כחלוץ העם. נעשו נסיונות, ואולי ייעשו נסיונות גם עכשיו, לגייס את הישוּב היהודי בניגוד לעם, כלומר בניגוּד לתנוּעה הציונית המאורגנת. נסיונות אלה נעשו לא מתוך התכחשות לציונות, אלא מתוך חישוב תכסיסי, כי אלה שניסו לעשות זאת נכשלו בציונות, וחשבו להפוך את הישוב למנוף במלחמה פנימית זו, ויתכן שנסיון זה יתלבש באיצטלה של עצמאות הישוב.

התנוּעה הציונית צריכה להתיצב כנגד זה במלוא כוחה. עלינו לזכור באיזו שנה אנחנו חיים ומה הם תפקידי השעה הזאת. אין לישוב עצמו הכוח להקים את המדינה היהודית, זו תוכל לקום רק ע“י הכרעה בין־לאומית וע”י גיוס כוחו המלא של העם היהודי בעולם. זאת היא מלחמת העם היהודי כולו, אבל במלחמה זו יהיה לישוּב חלק גדול. ואנחנו חיים עכשיו בשנים שאינן כתיקונן. כל המסגרות מתערערות. וזהו אחד הפלאים הגדולים, שדוקא מסגרת אחת, שהיא תלוּיה בנס גם בימים כתיקוּנם, דוקא מסגרת זו עמדה במבחן של מלחמה עולמית אחת ונשארה קיימת, עמדה במלחמת עולם שניה ונשארה קיימת, – כוונתי למסגרת ההסתדרות הציונית. אמנם המלחמה פגעה בה, פגעה בה קשה. קודם כל פגעה בה מפני שנחרבו מרכזי הציונות ונשמדו מרכזי היהודים באירופה. יהדות פולין היתה משען של הציונות, והיא נחרבה. נפגמו החיים הדימוקרטיים של ההסתדרות הציונית. זה חמש שנים שלא היה קונגרס ציוני. הועד הפועל של ההסתדרות יכול אולי להתקיים גם כמה שנים בלי בחירות. הועד הלאומי גם שלוש עשרה־שנה, אך ההנהלה הציונית אינה יכולה להתקיים כך, מפני שהיא מפוזרת בעולם כולו. בישוב מרוכז בארץ יכולים חברי ההסתדרות וחברי הכנסת להעריך את המסיבות מדוע אין עורכים בחירות, כי המגע הבלתי אמצעי שלהם עם הציבור ועם העולים החדשים קיים ועומד. ההסתדרות היתה קיימת היתה פועלת, אם כי לא היו בחירות כמה שנים, הקשר לא נותק, אולי נתרופף במידת מה הקשר הפורמלי, אבל היה קשר ממשי בין מוסדות ההסתדרות והציבור, כי הם חיים שניהם בארץ זו. לא כך המצב בהסתדרות הציונית: היא מפוזרת על פני כל העולם, חלקיה קרועים זה מזה, וכשחייה הדימוקרטיים אינם מתחדשים, כשלא נפגשים בקונגרס, וההנהלה אינה נבחרת מחדש – הרי יש בזה כדי לערער. ואם עברו בכל זאת יותר מארבע שנים, והועד הפועל הציוני עודנו קיים, וההנהלה פועלת – הרי זה נס ממש.

אך ההנהלה אינה יכולה לעשות הכל. מלבד באנגליה ובדומיניונים יש שנה כרגע בעצם רק הסתדרות ציונית אחת בעלת משקל, – באמריקה; ובאמריקה שלטת דוקטרינה של מונרו: “ווי עס קריסטלט זיך – יידלט זיך”: קיימים שם הרגלים אחרים, אף כי לעתים קשה לקבוע אם זו היא אשמת האנשים או אשמת המסיבות. ואם כי יש גם ערך להנהלה, הרי המצב הוא כזה, שעמדת הקיבוצים בארצות השונות תלויה בעיקר בהדרכתה של ארץ־ישראל. העולם הציוני צופה לארץ־ישראל ומקבל ממנה את הכיווּן שלו, את הכיווּן הציוני. משום כך כה גדולים היו הנזק והפשע שבהצבעה ההיא בועד הפועל של ההסתדרות על הוראות למשלחת לקונגרס הפועלים הבין־לאומי. חברים אלה לא הבינו, כי הענין שהם מטפלים בו חרג מתוך המסגרת של היחסים הפנימיים שבין סיעות ומפלגות, והוא פוגע בתנועה כולה. ואמנם התנוּעה כוּלה נזדעזעה. מפני שהתנוּעה הציונית חיה מפיה של ארץ־ישראל, והפרצוף הציוני של ארץ־ישראל יקבע במידה רבה את פרצופה של הציונות כולה. זהו ענין שאינו נוגע לשוּם שירות של הועד הלאוּמי, לא לחינוך, לא לעבודה סוציאלית ולא לשום דבר אחר. זהו אחד הדברים המרכזיים הגלומים בבחירות אלו – גילוי פרצופו הציוני של הישוב, אשר בהשפעתו תעוּצב דמוּתה של הציונות בארצות אחרות. ביחוד מכריע הדבר הזה עכשיו, כי יש המונים גדולים של התנועה הציונית, החושבים – אני בטוח שבטעות, – שענין הציונות אינו בשבילם, אלא בשביל מישהו אחר. כזאת היא לפי שעה הציונות באמריקה.

הציונות בפולין לא היתה תלויה כל כך בפרצופה הציוני של א"י. בפולין היתה יכולה להיות תנוּעה ציונית גם כאשר ארץ־ישראל היתה אנטי־ציונית, והיה זמן שארץ־ישראל היתה אנטי־ציונית, שהיתה אוגנדיסטית וטריטוריאליסטית. פולין היתה ציונית, כי הציונות צמחה שם מצרכי העם היהודי בפולין, הם לא נזקקו לדעת יהודי ארץ־ישראל. ואילו היתה יהדות פולין קיימת עכשיו, ודאי היתה חרפה זו של הצבעת המיעוטים בועד הפועל של ההסתדרות נפגשת בתגובה אחרת. אבל יהדות זו אינה. אותם קיבוצי היהוּדים, שהציונות היא צורך עצמי שלהם, והם יודעים כי הציונות היא צורך עצמי יהודי שלהם, נשמדו או שותקו עכשיו. באמריקה עדיין אין יודעים זאת. הציונות שלהם היא עדיין בחלקה הגדול ציונות פילנטרופית, בשביל מישהו אחר, ולא ציונות שיש להם צורך בה, והיא תלויה משום זה בכך, מה שתאמר ארץ־ישראל.

ואילו היתה ארץ־ישראל נכנעת לאט לאט למודיפיקאציה של הספר הלבן, – והמתנגדים למדינה יהודית הריהם מסייעים למודיפיקאציה של הספר הלבן, – אז גם הציונות באמריקה היתה עלולה להיכנע. אם ארץ־ישראל מסתפקת בכך, הרי זה מספיק גם להם. אם בארץ־ישראל תהיה ציונות המאמינה בצורך, בהכרח ובאפשרות, שאחרי המלחמה יתן העולם צדק לעם היהודי והישוּב יילחם על כך, אז הציונות בכל הארצות האלו תהיה אחרת. גילוי הפרצוף הציוני של הישוב הוא, איפוא, אחד הדברים, הקובעים את הכיווּן של התנוּעה הציונית בכל העולם.

ויש להבליט עכשיו שלושת הסימנים הגדולים של הציונות הנאמנה (בכל סימן יש לנו שותף, אבל איני יודע אם יש לנו שותפים בשלושת הסימנים יחד): א) הציונות בתורת פתרון מלא וגמור של שאלת העם היהודי, כלומר: מדינה יהודית כתביעה אקטואלית תוך מלחמה נגד כל מורידי דגל, נגד כל מנמיכי הדגל, נגד מזייפי הדגל מימין ומשמאל; ב) ציונות לוחמת. זו לא רק שאינה משלימה עם הספר הלבן, כי אין יהודי בעולם המסכים לספר הלבן, קשה למצוא אפילו גוי הגון בעולם המסכים לו; אלא כל האומר: ביטול הספר הלבן ולא יותר, גורם מבלי שידע זאת, רק למודיפיקאציה של הספר הלבן. כל האומר: יש מלחמה ועלינו להרכין את הראש ולהשלים עם הכל; כל המניח שאנחנו חדלי אונים ואין לנו כל משקל – מערער את כל תקוות הציונות ואת האפשרות של פתרון ציוני לעם ולארץ; ו־ג) ציונות יוצרת. כי שני הסימנים הראשונים עלולים בנקל להסתלף, להזדייף, וליהפך למלה דיקלאראטיבית ריקה. מדינה יהודית משני עברי הירדן, מלחמה נגד כל שוטר בריטי בארץ – זהי סילוּף. מולדת אין כובשים, אלא יוצרים, גם שיחרור העם יצירה היא. ואין זה אקט חד־פעמי, אלא אקט יצירתי בלתי פוסק.

גיוּס הישוב לציונות כזאת, ציונות גואלת, לוחמת, יוצרת ומשחררת, גילוי פרצוף זה של הישוב – הם העיקר עכשיו. יש יהודי, שכל אחד מאתנו רוחש לו כבוד: משה סמילנסקי. יש לו לסמילנסקי בלי ספק אינסטינקט ציוני חי, ובכל החליפות שלו היה נאמן לאינסטינקט זה; אף רגע לא חדל סמילנסקי להיות ציוני; הרי הוא רוצה להקים כפר יהודי בארץ־ישראל; אבל על־ידי ההתכחשות למלחמה הפוליטית, על ידי ההשלמה עם השליט ועל ידי הורדת הדגל של המלחמה המדינית, עלולים גם האידיאה וגם המפעל היצירתי להזדייף. יש הרבה סמילנסקי בארץ, אך בלי החיוב הגדול והחשוב שלו, – זהו חלק גדול של העליה החדשה, הזרה לשפה העברית ולהרגשת העצמאות היהודית. יש להם יחס של השלמה עם כל תקיף, אבל אין להם אותו הפאתוס המצוּי בסמילנסקי לכל כברת אדמה יהודית. אין אנחנו יכולים לומר עליהם, שהם חובבי ציון, כי חיבת ציון היתה ציונות מדינית, חובבי ציון הראשונים היו ציונים מדיניים; שטאמפר לא היה יכול לעזוב את הוריו בהונגריה לפני שבעים שנה וללכת לארץ־ישראל ברגל, כדי להקים פה כפר יהודי, כפר שלא היה במציאות עד אז, אילו לא פעם בלבו חזון פוליטי גדול. השם חובבי ציון אינו, איפוא, שם גנאי, אבל פרחה מלבם נשמת הציונות ומשא נפשה שהיא: גאולה והצלה להמוני־ישראל ועל ידי כך – לעם ישראל כולו. הללו אינם רואים שיש מיליונים יהודים שתקוותם היהידה היא ארץ־ישראל, ואם אין להם תקווה זו חייהם אינם חיים, עתידם אינו עתיד.

ציונות מדינית לוחמת אינה מלה ריקה, אך כוונתה אינה למלחמה פראית נגד שוטר בריטי בארץ־ישראל. יש לנו מלחמה עם כל אלה השוללים את זכות העם היהודי לעצמאות כזו שיש לכל עם אחר, ושלילת זכותנו זו, שלילת הזכות של מדינה יהודית – היא שלילת היסודות של הציונות.

מסביב למלחמה זו יש לארגן את הישוב, ולגייס את כוחו. אין אנו מעוניינים ברוב, בשלטון גרידא – אנו מעונינים בגיוּס ישוב בעל פרצוף, רצון וכוח ציוני, אשר יורה את הדרך לעם, יעמוד במלחמתו על זכותנו לעצמאות ומולדת, ישוב, אשר ימשיך, על אף כל הקשיים, לבנות וליצור ויהדוף אחור כל התנקשות וקיפוח ועלבון, ואשר ישמש מנוף להגשמה ציונית.

במרכז הבחירות לכנסת ישראל עומדת מלחמת העם היהודי על קיומו, על עתידו בארץ, על הגשמת המדינה היהודית. ועלינו לראות בבחירות אמצעי לגיוס פוליטי של הישוב. למתן אזהרה מחודשת לממשלה, שבישוב מתארגן ומתקיים כוח, אשר ישים לאל את הספר הלבן בכל האמצעים. גיוּס הישוב להחזקת כוחות הבטחון שלו גילה אפשרות גדולה.

בישוב גלומות אפשרויות אדירות שרק מקצתן הגיעו לכלל מימוש. נעשו גדולות בשטח הגיוס הצבאי. כשלושים אלף התנדבו לשרותים השונים; אולם רבו המשתמטים, ואנו עדיין רחוקים מקצה גבול יכולתה וצרכיה של התגייסותנו. נאספו אמצעים לא מעטים לצרכי התגייסות והצלה. בהשוואה לכל ישוב יהודי אחר אנו עומדים אולי במקום הראשון. אבל אין זה מספיק. יש התנדבות – גם בגוף וגם ברכוש – בישוב, אבל היא אינה מספיקה, אינה שווה לכולם. מפעל ההצלה דורש הרחבה, מפעל הגיוּס דורש המרצה, מפעל הבטחון דורש הגברה, מפעל ההתישבות – בכפר ובעיר, ביבשה ובים, דורש התמדה וגידול. ועל הכל: דריכות ותכונה לקראת הבאות.

הישוב כחלק של העם היהודי, כחלוץ העם ושליחו, שישמש דוגמה ומופת לעם בתפוצות וימלא בארץ את התפקיד המיוחד רק לו במערכה המדינית ובהגשמת הציונות – זהו העיקר העומד בפנינו בבחירות אלו.

בכנס הראשון של ועידת ההסתדרות, ד' בכסליו תש"ה – 20 בנובמבר 1944

עומדות לפנינו שתי שאלות, או יותר נכון שתי ברירות שאין מנוס מהן. הראשונה: טירור או מאבק ציוני מדיני. השאלה היא – זה או זה, שניהם יחד לא יתכנו. בשום אופן אין שניהם יכולים לדוּר בכפיפה אחת. והברירה השניה: ארגוני־טירור או ישוב מאורגן. עַם מאורגן, תנועת־פועלים מאורגנת. ושוב – זה או זה. שניהם יחד אינם יכולים לדוּר בכפיפה אחת. או הראשון או השני.

*

נעשות בארץ שוּרה של פעולות, אשר בשפה פשוטה, בלי הז’רגוֹן הפוליטי, יש לקרוא להן רצח, שוד, גניבות, סחיטות. אילו נעשו בלי קואַזי־אידיאה פוליטת, לא לשם איזה רעיון כביכול, גם אז אין לסבול תופעות כאלו בתוך ציבור תרבותי. אין ציבור יכול להשלים עם מעשי רצח, שוד וגניבות בתוכו. לשם כך הקים משטרה וממשלה. ציבור שיש לו שלטון עצמי נוהג כך. ציבור שאין לו שלטון עצמי מוכרח להיעזר לשם כך במשטרה ובשלטון הקיימים מטעם אחרים. אבל אילו היה זה סתם רצח וסתם שוד וסתם גניבות, לא היה זה כל־כך מסוּכן. אבל פּשעים אלה מבוּצעים כביכול בשם הרעיון הציוני. ומשום כך אין זו סכּנה הנשקפת לחיי יחיד ולרכושו של יחיד ולשלומו של יחיד בלבד. זוהי סכנה חמוּרה פי־כמה, באשר היא מאיימת על משהו החשוב לנו יותר מקיומנו אנו – היא מסכּנת את יעודנו ואת חזוננו. הסכנה היא שמעשי הרצח והשוד והגניבה, שקוראים להם בז’רגוֹן הפוליטי טירור, נעשים כביכול לשם אידיאה – במקום אידיאה. הם נעשים כביכול לשם מלחמה פוליטית – במקום מלחמה פוליטית.

ועלינו להבהיר לעצמנו, לעם, לישוב, לנוער, לציבור הפועלים, לכל יהודי, שיתכן רק זה או זה; או מאבק ציוני מדיני, שפירושו עליה בכל הזמנים ובכל התנאים, התישבות בכל המאמצים ובכל תמצית כוחנו, חינוך העם וגיוסו לגאולת עצמו, רכישת דעת־הקהל לפתרון הציוני, רכישת דעת שליטים, רכישת דעת מנהיגים של פועלים ושל מפלגות פוליטיות ושל כנסיות דתיות ושל כל מיני אגודות, רכישת עתונות, התנגדות לגזירות, התנגדות לשלילת זכויותינו, עמידה מאורגנת ככלל בעל רצון, בעל יעוּד וגם בעל יכולת מסוימת נגד תוקפיו, משנאיו, עושקיו, מתוך שיקול, אחריות, חשבון, הערכה ומתוך החלטה נחרצת להתגונן ולעמוד בשער. כל זה כלול במאבק הציוני המדיני שלנו. ויתּכנו מעשי טירור ושוד ורצח הבאים במקום המאמצים הציוניים המדיניים האלה. שניהם יחד לא יתכנו.

יתכן ישוב שיש בו רצח והציבור כולו הם אנשי־מישרים. יתכן ישוב שיש בתוכו שודדים, ורוב אנשיו הגונים. יתכן ישוב שיש בתוכו גנבים, ורוב אנשיו הם שומרי־חוק. גם בזה אין משום אידיאל כל־כך גדול, שכדאי להתפלל עליו, כמו שנמצא מישהו בתוכנו שהתפלל: הלואי שנזכה כבר לגנבים שלנו ולשודדים במדינה שלנו! לזה יהיה לנו תמיד זמן. מציאוּת רוצח, שודד וגנב איננה מערערת את קיום הציבור אם הציבור כולו בריא. אבל השוד והרצח והגניבה מתעטפים באיצטלה לאומית ומופיעים בשם הציבור, ואם לא בשם הציבור הרי לשם הציבור, לשם חירותו, כביכול, לשם עתידו ולשם שחרורו כביכול, והציבור שותק ומשלים – הרי לציבור זה אין לפניו הדרך השניה של מאבק ציוני מדיני. כל זמן שהרוצח הוא רוצח פרטי והשודד הוא שודד פּרטי, גם אז מחוּיב כל אחד, כאזרח, לעשות מה שביכלתו, במידה שזה ניתן לו, לעקור אותו, ולשם כך מקיימים, על־ידי המסים הנגבים מהאזרחים, כוח משטרתי מיוחד העוסק בזה. אבל ברגע שהרוצח והשודד מדבר כביכול בשמי, רוצח בשמי, שודד בשמי, גונב בשמי, ואני שותק; ברגע שמישהו רוצח בשם הכלל, והכלל שותק וטומן ידו בצלחת, - אז אני מכיר והכלל מכיר שהפושעים הללו הם כאילו שליחיו, ואז אין לו שום אלטרנטיבה אחרת אלא מעשי הטירור. כשהציבור משלים עם הפּשעים שכנופיה טרוריסטית עושה בשמו ולשמו – אין הציבור מסוּגל לנקוט דרך אחרת לביצוע תעודתו הפוליטית.

*

וכשם שאין מנוס מהברירה הראשונה, מאבק ציוני מדיני או טירור, כך אין מנוס גם מהשניה: ארגוני־טירור או ישוב מאורגן, עם מאורגן ותנועת־פועלים מאורגנת. אוא שיש עם יהודי היודע את אסונו והיודע את דרך הצלתו והעושה בכוחות מלוכּדים מאמצים, מאמצי־בנין ומאמצים מדיניים ומאמצי־הסברה, מאמצי־התנגדות ומאמצעי־מלחמה, כשיש צורך במלחמה, מתוך ליכוד לאומי ותוך אחריות לאומית ושיקול לאומי, על דעת הציבור ובכוח הציבור; יש ישוב מאורגן, והישוב מלוכד – לא שהוא מלוכד בשפה אחת ובדברים אחדים, אלא כל יהודי בן־חורין להביע את דעתו, אחד בזה ואחד בזה, ויש דיון ויש בירור ויש הכרעה ויש החלטה, ורק לאחר זה פועלים; ויש תנועת־פועלים מאורגנת – לא קסרקטין של פועלים, אלא תנועת בני־חורין המכירים ביעודם ההיסטורי הגדול, המכירים בתפקיד הגדול של עבודת חייהם והמכירים באחדותם הגדולה ובערך הגדול של אחדותם ובפעולה הקולקטיבית שלהם וביצירה הקולקטיבית שלהם, והם בונים ויוצרים ונאבקים ונלחמים – בשעה שצריך לבנות וליצור או בשעה שיש צורך להיאבק ולהילחם; או שבניגוד לכל אלה יש בארץ כנופיה שקנתה לה תותח, טומיגאַן או ליטרה של דינמיט, והם בכוח הרובה והדינמיט חותכים את השאלות שלנו בלי לשאול אותנו ובלי להתיעץ אתנו ובלי לקבל את דעתנו – והם קובעים מה תהיה תגובת הישוב ומה תהיה עמדתו ואיך יופי ומי יופיע בשמו. שניהם יחד אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. או זה או זה.

ואל יהיו לנו שום אשליות על אפשרות קיום שני הדברים האלה יחד. לא יתּכנו שני הדברים – או דרך זו של הטרוריסטים או דרך זו של הציונות, או ארגון זה של הכנופיות, או ארגון זה של העם והישוב; או מסגרת של כנופית רוצחים ושדדים במחשך ובמארב, או מסגרת חפשית של עם וישוב ותנועת פועלים, התאחדות אכרים, התאחדות בעלי תעשיה, ארגוני־נוער, ארגונים של בני־חורין מלוּכדים, של בעלי משמעת פעולה וחירות הויכוח, של הערכה והחלטה משותפת.

זהו הלקח של כל ההיסטוריה האנושית בכל הארצות ובכל הדורות: משטר של אלימות – או חירות מאורגנת, ואין אנחנו מזדקקים לז’רגון החדש – לא של טירור ולא של פאשיזם ולא של שם לועז מודרני אחר. זוהי תופעה עתיקה. בכל זמן ובכל מקום שיש בו ארגון של ציבור בן־חורין שליט על עצמו, אין מקום לכנופיות כאלו. בכל מקום ובכל זמן שכנופיות כאלו משתלטות – אין מקום ואפשרות לציבור מאורגן ובן־חורין להתקיים; או הם או אנחנו.

*

ואם אנו רוצים במאבק ציוני מדיני ובקיום עם וישוב מאורגן אחראי ובעל כושר־פעולה – עלינו לקום ולפעול נגד הטירור ונגד ארגוני־הטירור. יש צורך לפעול ולא רק לדבּר.

ודאי שאין כל נזק בהסברות אידיאולוגיות והיסטוריות וסוציולוגיות על התופעות החולניות הפליליות הללו. אינני מזלזל בהסברה ויש לעשותה – יש לעשותה בכל סיעה בעם, בכל סיעה בישוב, בכל סיעה בהסתדרות: יש להסביר את הדברים, כל אחד בלשונו ולפי דרכו, למען יבין כל אדם בישראל, כזקן כנער, את הנזק והסכנה הכרוכים בתופעות ובארגונים אלה. אבל לקחתי רשות־הדיבור כאן להשמיע אזהרה: אין שום תועלת בהסברות, בגינויים ובמליצות, אפילו הרבולוציוניות ביותר – אם אינם מלוּוים מעשים.

אילו היינו עומדים בפני תופעה של אידיאולוגיה טרוריסטית בלבד, היינו עונים להם בהסברה אידיאולוגית; אבל אנחנו עומדים בפני מעשים טרוריסטיים, מעשים המחבלים את קיומנו, את ארגוננו, את מלחמתנו, את מדיניותנו, את עתידנו. וכשעומדים בפנים מעשים – עונים במעשים. כנופיות אלו, שום לשון שבעולם אינה מובנת להן – לא לשון של צדק, לא לשון של ציונות, לא לשון של סוציאליזם, ולא שום לשון שבעולם, מלבד לשון הכוח, מלבד גילוּיי־כוח. אין די, איפוא, לדבּר ולהסביר, - יש למנוע פעולתם ולפרק ארגונם. יש לעקור אפשרות מעשיהם המסוכנים, ויש לעקור ארגוניהם. אין כוונתי לעקור את האנשים; איני רוצה שתישפך אף טיפּת־דם אחת, שיאבד אף איש אחד. אין הכרח בכך – אם שפיכות־דמים לא תבוא מצדם. אני גם מאמין שאפשר להציל בהסברה נכונה כמה אנשים, ביחוד מהנוער, אשר נתעו ע"י תורות מסולפות המנצלות את האסון היהודי, את הצער והזעם היהודי שמסוגל להעביר בימינו אלה אנשים על דעתם. האסון, הצער והזעם מנוצלים עכשיו רק על־ידי מנהיגי הכנופיות, כי מקורן של הכנופיות הוא לא במאורעות השנים האחרונות. אפשר להציל רבים שנתפסו בזמן האחרון לכנופיות על־ידי הסברה, אבל אנחנו נשגה באשליה מסוכנת אם נחשוב שעל־ידי הסברה בלבד נעקור נגד ממאיר זה מתוכנו.

*

אני מחַלק את אנשי־הכנופיות לשנַים: חלקם מַניאַקים וחלקם שאַר־לאַטאַנים. יש מניאקים הבטוחים בתום־לב שאם ירצחו את פלוני ואת אלמוני יביאו גאולה לישראל, והם רוצחים את פלוני ואת אלמוני בדיוק באותה התלהבות וקנאות, בין זה אנגלי, ובין זה יהודי. אבל לא כולם תמימים כל־כך. המטרה האמיתית של הטירור היא לא כלפי חוץ אלא כלפי פנים.

כל כנופיה כזאת, כאילו מופנית נגד אויב חיצוני כביכול, לאמיתו של דבר היא תמיד מופנית נגד “אויב” פנימי; והאויב הפנימי הוא כל אחד שאינו נשמע לה. יתכן שעל־ידי הסברה נוכל להציל חלק מהנוער הנגרר אחרי הכנופיות מתוך שהותעה על־ידי סיסמה כוזבת וע"י ניצול הצער והזעם היהודי; אבל זוהי אשליה שעל־ידי כך נפסיק את הפעולות הטרוריסטיות ונפרק את הארגונים הטרוריסטיים. פעולות טרוריסטיות אינן זקוקות להמונים ולציבור גדול ואינן תלויות בהם. זוהי הסכנה והשחיתות שבמעשים ממין זה. אם גם נצליח על־ידי הסברה טובה ויעילה להרחיק מהם חלק מהנוער – מעשי הטירור ימָשכו, והארגונים יתקיימו.

אני אומר זאת לא כדי להפחית את ערך ההסברה. רק שלשום נתכנסו בירושלים כל ארגוני־הנוער הציוניים, ובאי־כוח הנוער תבעו בצדק הסברה מוגברת, לא רק בקרב הנוער המאורגן, אלא גם בקרב הנוער שאינו מאורגן, והנוער שאינו מאורגן עולה פי־כמה במספר על הנוער המאורגן. אבל הדבר העיקרי הנדרש מאתנו עכשיו הוא לא קביעת עמדה, “נעמען א שטעלונג”; הכנופיות “מצפצפות” על “שטעלונגען” גם של ההסתדרות וגם של הישוב, גם של התנועה הציונית וגם של כל העם היהודי; הן בטוחות רק בפעולות שלהן, ורק שפת־פעולות יבינו; ואני אראה בכל הכרזה – אפילו אם תהיה ממולחת ומפולפלת בכל הגינויים והכינויים החריפים ביותר, גם אם נוקיע ונכתים אותם כפאשיסטים, עוכרי־ישראל ועוד ועוד – רק יריה ריקה וחסרת־ערך ומזיקה, כי הם אינם מתפעלים מכל הכרזות.

נסינו בדבר זה יותר מחצי־שנה, מזמן שגל־הטירור התגבר. היו גינויים בכל העתונים, כל עתון ועתון בלשונו; היו גינויים של המוסדות – מקומיים ועליונים, כל מוסד בדרכו ובנוסחתו. הטרוריסטים לא התפעלו מגינויים אלה. להיפך, הם נתעודדו, נתחצפו, וחוששני – גם נתגברו. והגיע זמנן של פעולות.

*

צוּינו לפי־שעה ארבע פעולות, ואני רוצה לעמוד עליהן במלים פשוטות וברורות.

נתבענו על־ידי המוסדות העליונים – ההנהלה הציונית והוַעד הלאומי – להקיא אותם מתוכנו, ואני רוצה לתרגם תביעה זו לשפת המציאות והמעשה. אם בחור, חבר לכנופיִות אלו או תומך בהן, עובד באיזה בית־חרושת או במשרד, נתבעים הפועלים ועובדי־המשרד האחרים לגרש אותו וּלהרחיקו ממקום־עבודתו. במקום זה יותר נוח לי לומר זאת מאשר במקום אחר. הייתי מתקשה לומר זאת במסיכה אחרת, אשר שם טעונה זכות־העבודה של כל פועל חיזוק מוסרי וארגוני, אבל במקום זה יותר קל לי לומר זאת, כי מקום זה אינו זקוק שיטיפו לו על קדושת הזכות של כל פועל למקום־עבודה.

ובכוונה בחרתי דוּגמא קשה זאת: כל מי שקשור לכנופיות אלו, כל מי שתומך בהן – לאו־דוקא אם הוא משתמש בעצמו באקדוח או משליך את הפצצה, אלא כל מי שמפיץ את ספרותם ומדביק מודעות שלהם – צריך להיות מורחק ממקום־העבודה, אם זה משרד, בית־חרושת או פרדס, וצריך להיות מוּצא מלשכת־העבודה.

הוא הדין אם הוא לומד בבית־ספר – תיכוני או אחר, ולא רק אם הוא עצמו משתתף במעשי רצח ושוד, אלא גם אם הוא מביא את ספרותם הטמאה של הטרוריסטים לנערים, וּמפיצה ביניהם. לא זו בלבד שצריכים לקחת ממנו את הכרוזים הטמאים ולשרוף אותם, אלא צריך לגרש אותו מבית־הספר, שידע הוא וידעו אחיו וידעו הוריו, שהציבור מתקמם נגד הפשעים האלה המסַכנים אל את היחיד בלבד, אלא את כלל האומה.

תביעה זו מופנית גם לחוגים אחרים, לא רק לציבור הפועלים; הישוב כולו יחד עם התנועה הציונית צריכים להציג תביעה זו גם להתאחדות־האכרים ולהתאחדות בעלי־התעשיה, שאם יש ביניהם מישהו, אשר מטעם זה או אחר, נותן מכספו לכנופיות אלו, או עוזר להם באיזו שהיא דרך אחרת - יוּצא מתוך קהלם. לא יוכל איש כזה להיות חבר בהתאחדות־האכרים ולא יוכל להיות חבר בהתאחדות בעלי־התעשיה ולא באגודת הסוחרים או בחנונים. בל תהיה לאנשי־הכנופיות ולתומכיהם דריסת־רגל בשום קיבוץ מאורגן בארץ; ואל ישָארו המלים הללו: “להקיא אותם מתוכנו” – מילצה ריקה. הטרוריסטים אינם מושפעים ממליצות.

אל נעשה בתוכנו את המשגה, שעשה אחד מטובי ויקירי תנועת־הפועלים באנגליה (הוא כבר איננו אתנו, אבל מי שידע אותו – ידע להוקיר את ידידותו ומסירותו ללא גבול לענין הפועלים) – לנסבורי¹, אשר ראה את הסכנה של היטלר, אבל בתמימותו חשב לשים לה קץ לא על ידי הקמת כוח מזוין גדול כנגדו, למען ידע גאנגסטר זה שלא יוכל להשתלט על העולם, אלא נסע לברלין להטיף לו מוסר ולצטט לפניו פסוקים ממשא־ההר של ישוּ. כל הכרזות שאין בהן ממש, אין מאחוריהן מעשה, לא רק שאינן מפריעות לטירור, אלא מחזקות אותו. אני בטוח שהטרוריסטים יושבים עכשיו ומחכים מה יצא מהועידה הזאת, האם גם פה יתספקו בגינויים חריפים ובמליצות רבולוציוניות בלי שום מעשה ממשי אשר יבוא אחריהן. ואני בוחר בקורטוב מעשה לעקירת הטירור מאשר בקבי־קבים של מליצות רבולוציוניות.

התביעה להקיא אותם מתוכנו צריכה להיות מתורגמת לשפת־מעשים ע"י כל אחד ואחד מאתנו. ההסתדרות תתבע זאת מכל פועל ופועל; ארגוניה הנוער – מכל נער ונערה; מחלקת־החינוך – מכל מנהל בית־ספר. כל ארגון בישוב, כל בעל־בית, שיודע לוֹ כי אחד מדייריו תומך בכנופיות אלו או הוא חבר בהן – מוכרח להוציאו. יתכן שחוק־הדירות יגן עליו – הציבור יתגבר גם על זאת.

*

הדבר השני שנדרש מאתנו: לא לתת להם מקלט ומחסה. נדמה לי שאנחנו פה מכירים איש את רעהו. כולנו יהודים רחמנים בני רחמנים, ואני יהודי לא פחות מכל יהודי אחר, ואין לי שום שנאה אישית כלפי אנשים אלה, אבל אני רואה רק את האסון הגדול שהם ממיטים על עצמם ועוד יותר האסון שהם ממיטים על כולנו. וככל יהודי הקרוי להציל את עתיד עמו וארצו, ביחוד ברגעים טראגיים אלה, כשאנו עומדים אולי במערכה העליונה והמכרעת של העם היהודי על קיומו, בכל המובנים ,אינני יכול להתחשב עם הרגשות הרגילים שלי בחיי הפרט. שלחנו שלושים אלף מטובי ילדינו לצבא. אנחנו קוראים כרגע לגיוס מחודש, כל אלה שהלכו עכשיו לחזית אף הם תובעים זאת מאתנו – וכולנו נצטרף לתביעתם, ונכלא בלבנו כל רגע פרטי. נוכח חובה ציונית – אל יטיפו לנו על רחמנות. נוכח השואה שהטירור וכנופיות הטירור ממיטים עלינו – חייבים אנחנו לומר לכל יהודי בארץ למנוע מחסה ומלקט מכל אנשי הכנופיה ומכל תומכיהם. אני יודע שכאן אנו נתקלים באחד האינסטינקטים המעולים, המשובחים שבתוכנו. זה אינסטינקט אנושי, ביחוד אינסטינקט יהודי, אבל אם איננו רוצים להתאכזר לעם היהודי המתבוסס בכליונו, איננו יכולים להתחשב כרגע עם רחמנות מזוּיפת זו. אסור לתת מקלט ומחסה לפושעים אלה המסכנים את עתידנו.

*

והדבר השלישי: לא להכנע לאיומיהם! אחד האמצעים העיקריים שבהם נוקטים אנשי־הכנופיות הן הטלת אימה וסחיטות בישוב. והאיומים הגיעו לידי כך, שאנשים רחוקים מהכנופיות ומתנגדים בכל תוקף לתעלוליהן טוענים: אין לפעול נגד הכנופיות – פן נבוא לידי מלחמת־אחים. לאלה יש לומר: הכנופיות כבר הכניסו מלחמת־אזרחים בישוב, אלא שהם רוצים במלחמת־אזרחים חד־צדדית, שהם יסחוט כספים, יענישו “בוגדים”, יוציאו “פסקי־דין” של מוות, ירצחו את מי שאינו נכנע להם – וכל הציבור יקבל על עצמו את דינם. דבר זה לא יקום ולא יהיה!

לפני זמן קצר טלפנו מהכנופיות לעדה גולומב שתודיע ל“אדון גולומב” (אנשי הכנופיות מדקדקים בנימוסי־אבירוּת), שהוא בוגד, ואנחנו יודעים מהו פירוש הודעה זו. מחר יודיעו דבר כזה למי שהוא מחברי הנהלת הסוכנות או הוַעד הלאומי. אנחנו יודעים שלא גולומב ולא אנשי המוסדות יבָּהלו מאיומים אלה. אבל יש לנו ישוב של למעלה מחצי־מיליון איש. רבים מהם הם חדשים בארץ. לרבים אין המסורת של מייסדי פתח־תקוה ושומריה; אין המסורת של “השומר”, של מגיני תל־חי, וכשנכנסים לבית יהודי פשוט שני בחורים או בחור ובחורה מזוינים באקדוח ואומרים לו: תן לנו מאה לירות, - נופל עליו פחד.

עלינו לחנך את הישוב שלא יפחד מאיומים אלה ולא יכָּנע להם, ונחנך רק אם ניצור תנאים ששום איש לא יצטרך לפחד. אבל לא רק שלא יצטרך לפחד, - עלינו ליצור משטר כזה בישוב שלא יוכלו לאיים על שום איש. יודרכו כל נער ונערה ע“י ארגוני־הנוער וע”י בתי־הספר שהם לומדים בהם, שאם יבואו מהכנופיות לאביו ולאמו לדרוש כסף – ימסור מיד את הדבר למקום המתאים; ואם אין הוא יודע שום כתובת – ילך למשטרה.

צריך ליצור משטר כזה בישוב שיפסיק את החוצפה וההפקרות של הכנויפות. כמעט שהולכים בגלוי ברחובות ומכריזים: אני אצ“ל, פנו דרך לי, אני צריך לשדוד ועליכם להסתלק – ויהודים מסתלקים! עוד לא היתה חרפּה כזאת בארץ מאז היות הישוב הארצישראלי החדש. ישוב זה לא נוסד ע”י פחדנים… מייסדי פתח־תקוה וראשון־לציון, וכן מייסדי תל־אביב הראשונים לא היו פחדנים; גם כובשי העבודה העברית ובוני ההתישבות העובדת לא היו פחדנים. וכיצד קרה הדבר הזה שכנופיה של חוליגנים יכלה, בעיר של מאתים אלף, להיכנס באמצע היום למחסן של אריגים ולהודיע לכל הנמצאים במקום: הסתלקו, כאן נעשית פעולת אצ"ל – וכולם מסתלקים!…

מנַין חוצפה זו של אנשי־הכנופיות? אין לשכוח שגם חוצפה היא גורם חינוכי; כשם שמעשי־הגבורה של ראשוני השמירה בפתח־תקוה, של אנשי “השומר” ומגיני תל־חי היו גורם חינוכי – כי אברהם שפירא², וישראל גלעדי³, ויוסף טרומפלדור לא היו נואמים ופּדגוגים, כי אם מעשיהם חינכו, - כן גם חוצפה פרועה של אנשי־הכנופיות עלולה ליהפך לגורם חינוכי – שלילי, הורס. וחוצפה זו נתאפשרה רק מפני שאנו סילפנו במקרים אלה רגש יהודי בריא: לא לפנות לשלטון זר. מסורת זו יש לה הצדקה עמוקה בתולדותינו בגולה; עוד לא עבר זמנה גם בארץ. לא בכדי הקימו מייסדי המושבות הראשונות ועדי־מושבה ששימשו מעין שלטון יהודי פנימי, ובזאת הונח היסוד הראשון למדינה היהודית. לא בכדי נתפתחו ונתרבו תאים אלה של הנהגה עצמית, ואנו היינו כל־כך חרדים על האבטונומיזם היהודי לא רק בימי המשטר התוכרי אלא גם במשטר המנדט הבריטי.

אולם משונה הדבר שאלה הפורקים מעליהם כל עול הציבור היהודי ופורצים כל גדר בחיינו העצמאיים – יהיו מחוסנים במעשי־ההרס שלהם על־ידי אי־הרצון היהודי להיעזר בכוח השלטון והמשטרה.

*

איני חושש לכל הפרזה אם אומר שהטירור פוגע בנו פי־שבעה מאשר הוא פוגע בשלטון ובמשטרה, והוא מסַכן אותנו פי שבעים ושבעה – מאשר את מישהו אחר.

אני יודע שצ’רצ’יל דיבר בצער רב על רצח לורד מוין⁴. מוין היה ידידו הפרטי של צ’רצ’יל ושליחו – וזאת אומרת שליחה של אנגלית – במזרח הקרוב. ואף־על־פי־כן לא דיבר צ’רצ’יל בכאב כזה על רצח מוין כאשר דיבר עליו ד"ר וייצמן. כי רצח מוין לא פגע בעם האנגלי – כאשר הוא פגע בעם היהודי. שום אינטרס בריטי לא סוּכן על־ידי רצח אוילי ומתועב זה. – מבחינה בריטית זו היתה רק כעין עקיצה בזנב הארי (והארי הבריטי, ככל ארי, אינו אוהב גם עקיצות קלות), - אולם מבחינה יהודית היתה זו תחיבת סכין בגב העם היהודי. ומשום כך אין שום שלטון ושום משטרה מעונינים בביעור הטירור כמונו.

אבל אנחנו אין לנו עדיין שום שלטון. עוד לא הוקמה המדינה היהודית. לא שאין לנו לגמרי כוח. זוהי תורת־שוא; התורה שאנו אפס ונטולי כל יכולת וכוח, כתורת “רך כך” – שתיהן מסלפות את האמת. אבל אין לנו עדיין מה שיש לכל עמים תקינים. לא הוקמה עדיין המדינה היהודית ואין שלטון יהודי, ולכן במידה שהשלטון והמשטרה הבריטיים מעונינים בביעור הטירור – במידה זו אנו משתפים אתם פעולה. זו תהיה איוֶלת והתאבדות אם מתוך טענות צודקות שיש לנו למשטר הקיים בארץ בשטחים אחרים נימנע מהיעזר בו ולעזור לו בשטחים שבהם יש לנו –עד כמה שיש לנו – אינטרס משותף. ואני חוזר ואומר, שלנו יש אינטרס יותר גדול ויותר חיונוי בביעור הטירור מאשר לממשלה האנגלית. שום ממשלה ושום משטרה אינה רוצה שירצחו את שליחיה וסוכניה. וגם האנגלים אינם רוצים בכך. אבל אני חוזר ואומר שהכאב שבו דיבר צ’רצ’יל על רצח מוין הוא כאין וכאפס לעומת הכאב שבו דיבר וייצמן. מדוע? מפני שבנפשנו הוא הדבר!

ארבע התביעות הללו הן לפי־שעה המינימום המעשי שעלינו לבצע; ועלינו לגייס כל אחד בישוב, כל נער בבית־הספר, כל עובד בסדנה, כל תושב בכפר ובעיר, כל חבר בהסתדרות, באגודות, בהתאחדות, שיקיימו את ארבע התביעות הללו. לא תיתכן שום ניטרליות בינינו ובין הטרוריזם; או ציונוּת – או טירור. או כנופיות טרוריסטיות – או ישוב מאורגן. אין מנוס משתי ברירות אלו. על כל אחד לעשות את הבחירה. כך עומדת השאלה בפני כל יהודי בארץ, בפני כל ארגון ותא ציבורי. וזוהי החובה שעלינו למלא - כפי שהוּתוותה על־ידי המוסדות.