אפיזודה משנת 1881
ימים רעים מאד היו הימים ההם – סִפּר לנו זלמן המלַמד – והאדם אשר ראה אותם, לא ישכחם עוד לנצח. אם שנים הרבה יחיה, לא יסופו הזכרונות מקרב לבו, ואם יזקן, לא ימָחוּ המראות מנגד עיניו. ימים כאלה – כמובן – אי-אפשר כלל שישובו: – הזמנים, כמובן, כבר נשתנו, ואת אשר היה הוא לא יהיה עוד; אולי באיזו ארץ רחוקה, באחת מפנות הרי-החשך, אולי בין שבטים פראים באחד המדבריות יש עוד אשר יהיה כדבר הזה, ובאו הסופרים במכתבי-העתים הגדולים וצעקו על החמס והרעישו את העולם, והקוראים יניעו ראש ולא יאמינו, והנשים המסַפּרות תשבנה עם פוזמקותיהן בין אצבעותיהן וסִפּרו אשה לאחותה את דבר האגדות הנפלאות – ואולם לא בקרבנו ובימינו. ולכן אתם הצעירים, אשר בעיניכם לא ראיתם, אינכם יכולים להאמין את כל זאת; אבל אנכי הלא ראיתי, במו עיני ראיתי ובבשרי חשתי, וגם רגע אחד לא משו עוד המראות מנגד עיני. הן יותר מעשרים שנה עברו מאז ועד עתה – ובכל זאת אם אשב רגע אחד לבדי בין-השמשות ואסגור את עיני ואת כף ידי אשים עליהן, והנה רואה אנכי את-כל.
בתוך ה"חדר” ישבתי על תורתי ועל עבודתי כמשפטי יום-יום – הלא ידעתם את חדרי? ספרים אחדים, שלחן ושתי מטות, ספסל ושלשה כסאות, ומנורת נחשׁת-קלל בעלת חמשה קנים תלויה ביתד בתוך הסִפּון; על-גבי הכירה, בקצה החדר, שתים-שלש קערות ושתים-שלש קדרות, ועל-יד הכירה עומדת העריסה לבננו; ביתדות אשר בכתלים תלוים הטלית והתפִלין ומעט הבגדים אשר לנו – זה כל החדר.
וקול הֲמוֹת עולה מרחוק, קול צרוּד ונִבלע וטמוּעַ, כקול המון מים רחוקים מאד העצורים מבעד לשבכה. אין זאת כי-אם גאו פתאום מי הוֵיכסל, והמים הומים ושוטפים ומשתפכים, ואולם רחוק הויכסל מן הרחוב, אשר אנכי יושב שם. והקול הולך הלוך וקרב, הלוך וקרב – ופתאום והנה גם שריקות וזעקות וזועות.
„את היהודים הורגים! ”– לא אדע מפי מי שמעתי את קול הקריאה הזאת. לא ראיתי איש, זולתי קול.
וענן כבד עולה ומכסה רגע אחד את אור היום, ואחרי הענן אבק כבד, ואחרי האבק שלג. ואולם נפלא הדבר! היום היה צח ולא היה שלג ביום ההוא. ופתאום והנה מקצה רחוב דְזִ’יקָה מתעופפות נוצות המונים המונים ויורדות עד לרחוב ווֹלִינְסְקָה, אשר שם אנכי יושב. ועוד מעט והיו לערמות גדולות על פני הארץ.
"את היהודים שוחטים! ברחובות גְּרְזִ’יבּוֹבְסְקָה וגְרְזִ’יבּוֹב וּטְוַרְדָה כבר נשחטו כלם ולא נותר איש!”– לא אדע מי היה הדובר בי, כי לא ראיתי תמונה ורק שמעתי קול.
מקצה רחוב “העולם החדש” נפתחה הרעה, מבית-הכנסיה אשר לקתולים, ומשם השתפכה ותכס את כל רחובות היהודים, ימין ושמאל. מעבר מזה באות השמועות מרחוב מַרְיַנְסְקָה וּבַגְנָה וּשְלִיסְקָה וסביביהם, ומעבר מזה עולים הקולות מרחוב קַרְמֶלִיצְקָה וּדְזֶ’לְנָה וְנוֹבוֹלִיפְּקִי והקרובים להם. הדם אשר בגידים קפא למשמע אזן.
ופתאום אני שומע כי אל הרחובות מעבר מזה, הקרובים לנו, לא תגיע הרעה. היהודים יצאו חמושים. והם נאבקים ונלחמים לבלתי תת את המשחית לבוא.
ואולם הדבר לא היה כן. מקצה רחוב גֶּנְשָׁה עלה באזני הקול: קול נפץ זכוכית בחלונות, קול שבר כלי-בית, קול הריסת חנויות
ואני מתגנב רגע אחד לפני פתח הבית ומביט.
כששה או כשמונה נערים פראים צובאים על חנות נפתלי לפּידות ומכים בדלתותיה בקרדומים. עוד מעט ועפו החוצה חתיכות שמלות משי ואטלס וסַמֶּט. אשה אחת מקרב ההמון, שכּורה מתנודדת, לוקחת מן השלל ולובשת שַׂלמה על גבי שַׂלמה.
מבית ראובן מַרגוֹלין משליכים בעד החלון, מתוך הקומה השניה, פסנתר. הפסנתר נשבר, והשברים נפלו לרגלי שנים מן הנערים אשר מתחת. עוד מעט והתעופף משם גם כלי-מראה מצֻפּה זהב. עוד מעט – וגם ציורים משוחים בצבעים.
בבית מרדכי המוזג פתחו את ברזות החביות, והיין-השרוף שוטף החוצה. ההמון פרוע והולל ומשתובב. האנשים על הנשים באים ושואבים את שפך היין-השרוף בחפני ידיהם.
על-יד בית-המדרש אשר בחצר ר' אפרים חסיד עומד השַׁמש בטליתו ובתפליו ומתגושש עם המון אנשים, לבלתי תת אותם לבוא אל הקֹדש. עוד מעט והשַׁמש שוכב על הארץ. עוד מעט וגליונות ספרי-תורה קרועים עפים החוצה.
מה זאת?… מתוך הקומה הרביעית מבעד החלון אשר לבית בפנת רחוב דז’יקה נופל ילד ארצה. אין זאת כי-אם לא היה הילד נזהר ויטפס על החלון ויפול.
ובעבר הרחוב והנה המון נערים שובבים, והם סובבים נערה עברית כבת שתים-עשרה שנה, והנערה צועקת – והצעקה סמרה את שערותי. צעקה כזאת לא שמעתי עוד מעולם.
ופתאום והנה אש עולה מאחת החנֻויות. החנות בוערת באש.
ואני רץ ונחפז ושב אל חדרי, ואולם המראות אשר ראיתי רודפים אחרי. בכל אשר אני עומד, עומדים הם לפני. עוד רגע ואני עומד שנית בחוץ; החרדה אשר בלבי לא נתנתני להיות בבית.
ואני שומע, כי ממחרת בבקר והיה הנגף ברחוב אשר לנו.
ואם לנצח נצחים אחיה, את הלילה ההוא לא אשכח! ראו, חביבי, השערות האלה הלבנות, אשר אתם רואים על קדקד ראשי, לא היו עוד לבנות בימים ההם, כי-אם שחורות, ואולם בלילה האחד ההוא הפך מראיהן כלו ואני שַׂבתי והִלבּנתי.
קראתי "על חטא”, קראתי “ודוי” – ואולם מעשה שטן! בכל פעם ופעם טעיתי ולא יכולתי לקרוא עד גמירא; אין זאת כי-אם היו מחשבותי מטורפות מעט בלילה ההוא. זוכר אנכי רק זאת האחת: על הספסל ישבתי בתוך החשכה והגיתי והגיתי, ואת לבי שאלתי פעם ושתים ומאה פעמים: רבונו של עולם! מדוע זה באתנו כל זאת? – ופתאום נזכרתי, כי יש כאלה אשר אומרים: על כי יונקים אנחנו את חלב הארץ. אבל הדבר הזה איננו אמת, האמינו לי, כי איננו אמת! לו ידעתי איה הם, כי אז הלכתי אליהם ודבּרתי אליהם – הלא סוף-סוף בּני-אדם הם ויש מוחות גם בּקדקדם – והוכחתי להם, כי רק טועים הם וכי אנכי זלמן המלמד אינני יונק כלל את חלב הארץ. אי לך זלמן ולכל היניקה אשר לך בכלל!
ואני לוקח לתוך ידי את הטלית ואת התפִלין אשר לי. טלית לא תוכל לעולם להזיק לאיש ישראל, אם תהא מוכנת לפניו בכל שעה; מי יודע את אשר יהיה מחר, ואלם לא מחר תהיה דרושה לי בפעם האחרונה ולנצח.
ואל אשתי ואל התינוק אשר בעריסה אני נגש ומפַקד, כי יקראו את “הודוי”. ואולם הפקודה היתה רק למותר. אשתי לא היתה מחַכּה כלל עד כי אבוא אנכי ואדבר אליה בדבר הודוי, כי קרא קראה כל הלילה וגם עתה לא נסגרו עוד שפתיה, והתינוק, שכחתי, כי אין עוד הדִבֵּר בפיו וכי איננו יכול עוד לקרוא.
ואני לוקח את כל החמודות ואת כל הדברים היקרים אשר לי והולך להצפין אותם בתוך המרתף אשר במעמקים מתחת לביתי. אם יבואו הפוחזים להתעלל בנו, אל-נא יתעללו לכל-הפחות בחמודותי אלה. ואני נוטל את התינוק ואת תיק-התפלין ואת החומשים ואת הספר “אור זרוע”, אשר בא לי בירושה מאת אבי-זקני, ואת ההדס להבדלה אשר בא לי בירושה מאת חותני עליו-השלום, ואת כף-הכסף האחת, אשר באה לי במתנת-דרשה ביום חתונתי מאת דודנו הגביר שיחיה, ואת אשתי אני קורא, ואת כל אלה אני אומר להוריד אל תוך המרתף. לכל-הפחות אל-נא תהיה סכנת נפש אדם.
ואז אני מביט על כל סביבי. דמדומי החמה הראשונים בוקעים אל תוך החלון. השלחן והספסל והמטות ויתר הכלים עומדים איש-איש על מקומו, ואינם יודעים את אשר יקרם בעוד שעה, בעוד שתים ושלש שעות.
ופתאום והנה מחשבה עולה על לבי. רק אלהים עשה את המחשבה הזאת!
ואת ידי אני שולח אל הזכוכיות אשר בחלון ושובר אותן, ואת הכרים והכסתות אני לוקח מעל המטות וקורע אותן ומשליך את הנוצות החוצה, ואת השלחן אני לוקח ואת הכסאות ואת הספסל ושובר אותם ומשליך את השברים החוצה. בקיצור, אני בעצמי עשיתי לי את “הפרעות” בביתי.
והיה כאשר יעבור האספסוף על פתח הבית, וראה את הנוצות ואת שברי-הכלים בחוץ, והאמין כי כבר היה בזה המשחית, ולא יבוא עוד אל הבית פנימה. אונאת נכרי מותרת!
רק באֹפן כזה הצלתי את נפשי ואת נפש התינוק ואת נפש אשתי ואת החומשים ואת התפלין אשר לי.
אמנם ידעתי: אתם הצעירים, אשר בעיניכם לא ראיתם את כל זאת, אתם אינכם יכולים להאמין; אבל אנכי, אשר ראיתי, הנה לא ימושו המראות ההם מנגד עיני עד היום. אם אשב רגע אחד לבדי בין-השמשות ואסגור את עיני ואשים את כף ידי עליהן, אז רואה אנכי את כלם גם עתה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.