בראשית ההתישבות    🔗

השנה יימלאו 50 שנה ליסוד מושבותינו הראשונות על־ידי שבי־ציון – אם להוציא מהכלל את פתח־תקוה, שהנסיון הראשון ליסודה נעשה ארבע שנים לפני כך (בשנת תרל"ח) על־ידי קבוצת יהודי ירושלים, את בית־הספר החקלאי במקוה־ישראל שהוקם על־ידי “חברת כל ישראל חברים” בשנת תר“ל (1870), וגן מונטיפיורי על־יד יפו, שנרכש בשנת תרט”ו (1855).

לפני חמישים שנה – בשנת תרמ"ב – הונח היסוד למושבות ראשון־לציון ביהודה, זכרון־יעקב בשומרון וראש־פינה בגליל, ובשנת היובל אין אנו יכולים עדיין להתברך בלבנו שכבר נפתרה השאלה היסודית הקובעת את ערכו, כבודו, שלומו ועתידו של מפעל התישבותנו בארץ –יתר על כן: את גורל הציונות כולה – שאלת העבודה העברית.

והשאלה טרם נפתרה לא מפני שבמשך כל התקופה הזאת חסרה ההכרה בחשיבותה המכרעת של העבודה העברית בתקומת־העם בארצו. רבים מראשוני חובבי־ציון, כגון הרב צבי־הירש קאלישר, זאב יעבץ, מרדכי אליאסברג, י.ל. פינסקר ואחרים ראו בעבודת־האדמה, בעמל־כפיים, בשינוי מבנה החיים הכלכליים של העם את היסוד והעיקר בתחייתנו הלאומית.

בועידה הראשונה של חובבי־ציון בקאטוביץ (י“ח חשון תרמ”ה) ציין י. ל. פינסקר בנאום־הפתיחה שלו, כי

“המעמד הנורא של העם היהודי לא ישתנה לטובה בלתי אם על־ידי שינוי מקום וארחות חיים, אם נסוֹל להם מסילה חדשה במשלח־יד ויגיע־כפיים. כל הגויים יושבים איש על אדמתו, מרבית בני העם המה איכרים – מעמל־כפיהם יראו טובתם ושכר־פעולתם נכון לפניהם – בני־העמים האלה עוסקים בעבודה אשר תוצאותיה נראות לעינים והנם נושאים פרי תועלת במובנו הישר – עם ישראל היה לאיש הרוח, בעל הגיון או סוחר סופר ושוקל, ועל־ידי זה נתמוטטו גם כוחותיו הגופניים וידל מאד… עלינו איפוא לחגור את שארית כוחנו לצאת למרחב – – עד היום עבדנו עבודת עבד וציר מוציא ומביא דברים שבין אדם לחברו ומדינה לרעותה. נשובה נא היום אל אמנו הזקנה, הארץ אשר ברחמים גדולים תחכה לנו להאכילנו מפריה ולהשׂביענו מטוּבה. תאחז נא ידנו באֵת ובמחרשה תחת אשר החזקנו עד היום באמת הסוחרים ובמאזני כנען”…

ולא רק הוגי־דעות ודבּרי התנועה בגולה – בארץ גופא עמדו רבים על ערכה החיוני, הסוציאלי והלאומי, של העבודה כמה וכמה שנים לפני העליה השניה, שגוללה ביד רמה את דגל העבודה.

כשנקנתה באדר תרמ“ו אדמה נוספת בראשון־לציון – אדמת עיון – נתחייבו הקונים על פי דרישת הנדיב הידוע “כי לא יקחו עובדים רק מאחינו”. ב”יומן אחד הביל“ויים” מספר הד"ר חיסין על הימים ההם:

“בתחילה היו רבים מפקפקים אם אפשר לסמוך על הפועל העברי, אם יעמוד בנסיון, והיו בטוחים שעבודתו תהיה גרועה. אך למעשה היהודים עובדים יותר יפה מהערבים”.

הפועלים העברים “נתרבו” במושבה – מספרם הגיע עד 30־20 איש, ובשנת תרמ"ז נוסדה “אגודת הפועלים”, במטרה:

א) "כי הועד שלהם יחפש תמיד אחרי עבודה, למען לא יאלצו ללכת בטל;

ב) מי שאין לו עבודה יעזרוהו מעט;

ג) להיות בצוותא חדא, לבשל מאכלים במקום אחד"…

זה היה ארגון־הפועלים הראשון בתולדות התישבותנו החדשה בארץ.

ביום 21 במארס 1887 ציין חיסין ביומנו הנ"ל:

“מתוך הכרה מלאה בתפקידו הרב של הפועל העברי במפעל ההתישבות ומתוך הבנת התעודה הנשגבה החלה האגודה לסדר במרץ את עניניה”…

 

רעיון “הארץ והעבודה” בשנת תרנ"ב    🔗

עם התגברות העליה בשנות תר“נ־תרנ”א ועם יסוּד המושבות רחובות וחדרה נתרבה מספר הפועלים ונעשה נסיון מצד פועלי רחובות בקיץ תרנ"א לאַחד את כל פועלי הארץ לאגודה אחת בשם “הארץ והעבודה”, במטרה כפולה:

א) "להשגיח על כל דרכי הפועלים וחייהם בהווה, הן בחמריוּת והן ברוחניות, ולהיטיב בזה את מצבם בתור פועל ומידותיהם בתור יהודי ואדם ישר;

ב) לדאוג גם לאחרית תקותם, כי יוכל כל פועל עברי אחר זמן ידוע של עבודתו בארץ־ישראל – על פי תנאים ידועים – לבוא אל המנוחה ואל הנחלה פה בארץ אבותינו".

בתקנות שחיברו מיסדי האגודה ניתן ביטוי בהיר, קולע ועמוק, כמעט קלאסי, לרעיון העבודה, והדברים שנאמרו בשנת תרנ“ב לא נתישנו עדיין גם בשנת תרצ”ב.

בהקדמה מנתחים מחבּרי התקנות את שתי צורות ההתישבות – הפילנתרופית והמסחרית – ומגלים את ליקוּייהן והם מנסים להתווֹת תכנית חדשה להתישבות עובדת.

א) "המתישבים הראשונים באו הנה בכסף או בידים ריקניות, אך כולם באו לשם עבודה בגוף, ועלינו להגיד ישרם, כי עשו משלחתם באמונה, אפס כי הנסיונות הראשונים, כמחויב מן הטבע, לא הצליחו בידם ויכל ממונם בתוהו ויגיעתם לריק – ויהיו נזקקים לתמיכה, והחובבים בחוץ־לארץ סמכתם רוח נדיבה ויהיו נותנים וחוזרים ונותנים לתמוך בידי החלוצים למען יבואו אל מטרתם, ואף עלה בידי הנותנים חלק גדול מחפצם, אפס אל תכלית חפצם לא באו, כי אם נביא בחשבון את היציאה הרבה לעומת השבח לא נמצא נחת – כמה ממונות נשקעו בתמיכה ולא ראינו בהם סימן ברכה, ואדרבא, בבחינת־מה הביאו גם קללה לעולם, כי בסיבתם פרצה השחתת המידות בין הנתמכים ותטע בקרבם הנטיה לקבצנות…

ב) "השנה האחרונה חדשה נהיתה בעולם הישוב. בני רכוש היושבים בחוץ־לארץ התעוררו לקנות אדמה בארץ לעבדה ולנטעה, אך לא בעמל כפיהם, כי אם בכוח ממונם. ויתאחדו לאגודה והיא הפקידה מתוכה פקידים לפקח על העבודה הנעשית על־ידי אחרים. השיטה החדשה הביאה בכנפיה גם מגרעת חדשה. בגלל השיטה הזאת בא ענין הישוב לכלל סחורה. יגיע־כפיים וזיעת־אפיים מקשרים את הצורה ליוצרה בעבותות של גידים ועצבים אשר לא יינתקו בלי סכנת נפש, אך קשר הממון אל הסחורה אינו אלא עניבה הנשלפת על נקלה. הממון הוא דבר שמקבל צורה ופושט צורה בלי שום קושי. מה שהיום דינר הוא למחר קרקע ולמחרתו הוא חוזר להיות דינר. לכן אין אנו רואים בכל בעלי־הרכוש האלה מישבים קבועים, מישבים באמת. אבל אנו רואים בהם בעלי־חשבון העושים סחורה בישוב בזמן שהשעה משחקת לו לתת פרי טוב לעוסקים בו, ורעה גדולה מזו, כי על־ידי בעלי־הרכוש לא נבוא לעולם להתכלית שאנו מבקשים: לתכלית הַרבּוֹת יושבים מבני־ישראל על אדמת־הקודש.

ג) “שאלת הפועלים – השאלה הזאת הכי נכבדה בשלשתן. כי לא רק שאלה חברתית היא, אבל גם, וביתר שאת, שאלה לאומית, שאלת הישוב בכללו. הנסיון הורה לנו, כי בלי פועלים עברים אין תקומה להמושבות. הפועלים הערבים אינם אלא משענת קנה־רצוץ להמושבות, הן מבחינת מספרם והן מבחינת יתרון העבודה. ולא זו בלבד, אלא יש כאן בית־מיחוש פן כמקרה הכסיל, אשר הֶחיה את הארי המת, גם אנו יִקרנו. הפועלים העברים המה להישוב מה שהדם הוא לגוף אדם בריא; המה יתנו לו חיים והמה ישמרוהו מרקבון וכליון”…

העורך של השורות היקרות, אשר ליחן לא נָס גם לאחר ארבעים שנה, היה ידידם ומדריכם של חלוצי ביל"ו, אחד המעולים שבעסקני חיבת ציון וסופריה המובהקים, אשר עד היום לא נערך עדיין כראוי לו – יחיאל מיכל פינס המנוח.

על תקנות האגודה, אשר סיסמתה היתה “בעד ארצנו ועמל כפינו”, היו חתומים בתור “חברי הועד לפי שעה” – אריה־ליב גורדון, מאיר דיזנגוף, משה רטנר ואהרן אייזנברג.

מיסדי האגודה מתחו ביקורת חריפה גם על העליה העובדת שקדמה להם:

“הסערה הבאה מצפון בשנים האחרונות העלתה אלינו המונים חנוונים וסרסורים, מוזגים ורוכלים, מלמדים ושמשים, סופרים ושוחטים, ויהיו בן־לילה כולם לפועלים. איש איש מהם נטל רכוּשו בידו וילך לאחת המושבות. חובבי הישוב שמחו עליהם – אך גם שמחתם זאת היתה עד ארגיעה. כי לא עברו ימים מעטים וכל ההמונים האלה כלעומת שבאו כן שבו ללכת ולא נשארו מהם בלתי אם מתי מעט. רבים מן החוזרים הללו לא היוּ לכתחילה ראויים לאותו דבר, כי ילידי בהלה היו; אבל אמת גם זאת כי היו גם בתוך השבים כמה וכמה אשר היו ראויים לעבודה וגם רצו בה ובארץ מאד מאד – ובכל זאת שבו על עקבם או הלכו לארץ החדשה, כי תנאי החיים המשתררים פה ביחס אל הפועלים הכריחום לכך…. אם חפצנו להביא פועלים עברים הנה, עלינו לשנות את תנאי החיים ביחס אל הפועלים שינוי גמור – עלינו להנעים להם את העבודה עצמה ועלינו לתת לפניהם גם תקוות ומטרות אשר תמשוכנה אותם אל עבודתם לא רק במושכות אהבה, כי אם גם במושכות התועלת” ויש צורך “להעמיד שבט מישבים בארץ, מישבים נאמנים הקשורים אל אדמתם כאדני השדה, מישבים העשויים להתרבּוֹת ולמלא את הארץ, מישבים אשר לא בפזרון־כספם אך בעמל־כפם ובזיעת־אפם יבואו לתכליתם”, ולשם כך "הפועלים העברים העובדים עבודתם עבודת שדה וכרם במושבות אשר בארץ־ישראל בתור שכירי־יום ועמהם שאר חובבי הישוב מיסדים יחד חברה, אשר דגלה עליה “בעד ארצנו ועמל כפינו”, וזה שמה לפי תכליתה: “הארץ והעבודה”, לתת יד לרבים מבני־ישראל אשר אין עשרם אלא בכוח ידיהם וכשרון פעלם להתישב אף המה בארץ ולהתקיים עליה:

א) בהגן החברה עליהם בכל הדברים הנוגעים לגופם ולרוחם;

ב) בתתה אחרית ותקוה לעבודתם להנחיל להם בארץ יש ואחיזה לקנין עולם".

התכניות של “הארץ והעבודה” לא נתקיימו. לרגל המשבר בארץ והסכסוכים הפנימיים נתפרדה החבילה ובראשית הקיץ תרנ"ב בטלה האגודה.

 

מצב העבודה במושבות הבארון    🔗

הפועלים העברים התפזרו איש לעברו. ממאתיים הפועלים אשר עבדו עד קיץ תרנ"ב בראשון־לציון נשארו רק מעטים.

“אם כי המלאכה לא היתה כבדה, עזבוה מרבית הפועלים, כי לא יכלו נשוא הגזרות והסייגים שנתחדשו עליהם חדשים לבקרים, וגם יד המחלות הויה בם וינוסו על נפשם” (י. גולדמן ב“פרי הארץ” של ז. יעבץ, יפו, תרנ"ב).

בשנת תרנ"ח היו בראשון־לציון רק 97 פועלים ורק שלושה מהם עבדו בחקלאות, השאר היו עסוקים ביקב ובבתי־מלאכה שונים.

“החלק היותר גדול מהם כבר בעלי אשה ובנים ושכרם ליום הוא רק 1,5–1,7 פרנק וכמובן יחיו חיי צער ודוחק במאד. להפועלים המתחילים בעבודה שאינם מרויחים גם הסך הנ”ל יתמוך הועד הפועל של חברת התמיכה ביפו בסך 1 גרוש וחצי ליום… " (לוח ארץ־ישראל של לונץ, שנה ד', תרנ"ח).

העבודה החקלאית נעשתה כמעט כולה רק על ידי פועלים ערבים. כך היה המצב גם בזכרון־יעקב.

“המושבה הגדולה זכרון־יעקב – בה יעבדו זה כעשר שנים כאלפיים פועלים ערבים, והערבים האלה מרוב התערבותם תמיד עם היהודים במושבה כבר נעשו מעט מעט בני תרבות… רבים ישאלו בצדק: מדוע ימצאו בזכרון־יעקב עבודה כאלפיים פועלים ערבים, ומדוע לא תינתן העבודה לעניים המרודים מאחינו בארץ־הקודש, בטח גם הם היו מסתפקים במועט” (חיים דוב משפיה בלוח ארץ־ישראל תרנ"ח).

כשביקר הבארון רוטשילד בחורף תרנ“ט בארץ דרש מאת האיכרים להעסיק בכרמיהם פועלים עברים, “כי תושיעו איש את אחיו, וזכרתם כי גם אתם עניים הייתם, ואל תעזבו את אחיכם ואל תתנו רק לאחרים”. אולם הדברים לא הועילו. אחוז הפועלים היהודים במושבות היה אפסי – וגם אלה כמעט שלא יכלו להתקיים. כשהעביר הבארון את המושבות הנתמכות על ידיו לרשות יק”א בשנת תר"ס נמצאו במושבות 532 משפחות פועלים (מלבד 57 שעזבו בקיץ את הארץ).

“מרביתם עובדים בארץ זה 12 שנה וכחמישים מהם עובדים מראשית יסוד הישוב הזה כ־18 שנה. במספר הנזכר יש 360 בעלי אשה ובנים והנשארים פנויים ומספר נפשותיהם הוא 1600. 170 מהם עובדים ביקבים והנשארים עובדי־אדמה – הראשונים יקבלו שכר עבודתם מן 8 עד 24 גרוש¹ ליום, ושכר האחרונים משתנה לפי המקום. בגליל – מן 4 עד 6 גרוש, וביהודה מן 6,2 עד 9 גרוש ליום, הכל לפי מצב העובד ושנות עבודתו. על פי השיטה החדשה (הפסק התמיכה) לא תהי כמעט כל עבודה לפועלים במושבות, ומה איפוא יהי גורלם עתה? אולי יאָלצו כולם לקחת את מקל הנודדים בידם ולעזוב את הארץ היקרה להם, אשר למענה סבלו כל עמל ותלאה”… (לוח ארץ־ישראל, ו' – תר"ס).

ואמנם חלק גדול מהפועלים האלה הוכרחו לעזוב את הארץ, בעזרה הכספית שניתנה להם על־ידי הפקידות החדשה – פקידות יק"א, על מנת שלא יישארו בארץ.

הסופר א. ש. הרשברג, שביקר אז (תרס"א) בארץ, מספר:

“יחס הקולוניסטים אל הפועלים העברים אינו נותן כבוד לראשונים. כמעט כולם מבכרים את הפועל הערבי על העברי בעבודות היכולות להיעשות בידי הראשון, בשביל שלבב הפועל העברי גס בבעליו מבני עמו; והאיכר העברי גם הוא אינו יכול להשתמש באחיו הפועל בתשמישים גסים שאינם נכנסים בגבול עבודתו החקלאית. בראשונה היו אנוסים להשתמש בפועלים עברים לעבודות מיוחדות, כמו הזמירה, ההרכבה, הצריכות איזה כשרון וידיעה קודמת, אבל לאט־לאט סיגלו לעצמם גם הערבים את העבודות האלה ושוב אין להם צורך בפועל עברי; גם מסתפקים הפועלים הערבים, אשר צרכי פרנסתם מעטים, בשכר מצער משכר הפועלים העברים וממתינים המה לבעליהם בקבלת שכרם עד הבציר, דבר שאי־אפשר ליהודי… גם מתרעמים הפועלים, כי הקולוניסטים פוסעים על ראשיהם בגאוה, לא יתנום לחווֹת דעה בעניני ציבור, שהמה משתמשים בהוצאותיו, כמו ברחובות ועוד. וגדולה תלונתם על הפקידים, גם של “חובבי־ציון”, כי חורשים המה רעה עליהם… למשל בנס־ציונה יש באר של “חובבי ציון” ובלכת הפועלים לדלות מים ממנה צריכים היו לעבור דרך מושב הקולוניסטים ויחסמו לה את הדרך לפניהם בגדר אבנים גדול, עד כי נאנסים הפועלים להקיף את הדרך עד בואם אל הבאר”…

מאותה שנה (תר"ס) נשאר לנו המִפקד הראשון של פועלי המושבות, אשר נערך על־ידי עסקן הסתדרות הפועלים (שקדמה לעליה השניה) א. קומרוב. בשתים־עשרה מושבות נמצאו 473 פועלים: בזכרון־יעקב 161 (מהם 81 פועלי יקב), בראשון־לציון 103 (מהם 80 פועלי יקב), בפתח־תקוה 52, בראש־פינה 40, בעקרון 25, ברחובות 22, בחדרה 20, בנס־ציונה 16, ביסוד־המעלה 14, במתולה 12, במחנים 4, במשמר־הירדן 4.

שבע מהמושבות האלה – זכרון יעקב, יסוד המעלה, מתולה, פתח־תקוה, עקרון, ראשון־לציון, ראש־פינה – נתמכו על־ידי הבארון ביד רחבה. במאמר “הישוב ואפוטרופסיו” עשה אחד־העם חשבון, כמה עלו שבע מושבות אלו ל“נדיב הידוע” עד תחילת 1900, שבה עברו לרשות יק"א:

“כ־360 קולוניסיטים יש לו, להנדיב, בכל המושבות – ובשבילם הוא מוציא בכל שנה (כפי הבודז’ט האחרון של הפקידות בשנת 1899) כ־1,500,000 פרנק,² שזה עולה יותר מ־4000 פרנק למשפחה, מלבד הוצאות שני היקבים בראשון־לציון וזכרון־יעקב, המגיעות גם הן לסך של 1,200,000 פרנק בשנה, כך שרק חלק קטן ממנו חוזר ונכנס על־ידי מכירת היין. ואם נזכיר עם זה, כי בשנים האחרונות נתמעטו ההוצאות – הנה תהיה לנו הרשות לשער, כי בשנים הקודמות היה הבודז’ט השנתי עוד יותר עשיר. ולפי זה נראה שאין שום הפרזה בהערכת הבקיאים מבני ארץ־ישראל, כי עלה הישוב להנדיב עד שנת 1900 לא פחות מארבעים מיליון פרנק. והנה – כל מקורי הכלכלה, הנמצאים עתה בכולן יחד (אדמת־זרע, כרמים, עצי־פרי וכו') מספיקים, באופן היותר טוב, לכלכל בדרך טבעית, בלי תמיכה ובלי ‘הכנסות’ מדומות, לא יותר ממאה משפחות. אילו היה איפוא הנדיב רוצה ויכול בשנה ההיא להעמיד תיכף את המושבות על בסיס טבעי על־ידי הרחקת המשפחות היתרות – היה צריך לרשום בפנקסו חשבון נפלא מאד: במחיר 40,000,000 (ארבעים מיליון) פרנק הגיע לבסוף, אחרי עמל 18 שנה, לראות 100 משפחות מפרנסות עצמן בעבודתן; כל משפחה עלתה לו, איפוא, ארבע מאות אלף פרנק” (“על פרשת דרכים”, כרך ב', “הישוב ואפוטרופסיו”).

זכרון־יעקב לבדה, שהחזיקה אז (עם בנותיה – שפיה ובת־שלמה) כמאה איכרים, עלתה לנדיב עד שנת 1900 ביותר מעשרה מיליון פרנק. באותו מאמר כותב אחד־העם:

“עוד בשנת 1899 היה הבודז’ט השנתי של זכרון־יעקב (מלבד היקב) כשבע מאות וחמישים אלף פרנק. ומזה נוכל ללמוד כי הסך הכללי שיצא לבטלה במושבה זו במשך כל השנים (18 שנה!) הוא בכל אופן יותר מעשרה מיליון” (שם).

וכמה עלתה מושבה זו לפקידות החדשה מאז ועד היום, זה שלושים ושתים שנה? ומושבה זו שעלתה לעם היהודי אולי יותר מכל ההתישבות העובדת – תחוג השנה את חג יובלה מבלי שעובד בתוכה כמעט אף פועל עברי אחד…

 

מה מצאה העליה השניה?    🔗

לפני יותר ממחצית יובל שנים (1904–1906) עלו לארץ חלוצי העליה השניה ודגל העבודה בידם. מה מצאנו אז בארץ?

בימים ההם עוד לא היו הקרנות הציוניות – אפילו הקרן הקיימת טרם פעלה בארץ – ואיש לא חלם עדיין על התישבות עובדת. “עבודה עצמית” ו“הלאמת הקרקע” עדיין לא מצאו להם מהלכים אפילו בקרב הפועלים, וכל המושבות הקיימות – עשרים וחמש במספרן – עמדו על טהרת “היזמה הפרטית”, כלומר רכוש פרטי ועבודה שכירה, אם כי עיקר ההון בא לא מהמתישבים הפרטיים אלא מהכלל או מיחידים שתרמו מהונם לשם הכלל (כמו הבארון רוטשילד), והעבודה השכירה היתה רובה ככולה עבודה לא־עברית.

סיכום קצר ודולה ממצב ההתישבות בראשית העליה השניה ניתן בשורות הבאות שנכתבו בסיון תרפ"ז:

“ההתישבות העברית עלתה בסכום של 90,000,000 פרנק (קרי: תשעים מיליון) וכמעט כל הסכום הזה (חוץ מהסכומים שנשארו בידי הפקידים במזומנים…) נכנס אל הישוב הנכרי! חלק מן ההון הזה – מחיר הקרקע, מחיר חמרי בנין – היה צריך להיכנס בידי אחרים בהכרח על פי התנאים הטבעיים של התישבותנו, שהרי לא לגזול את הארץ באנו. אבל החלק הגדול נכנס לידי אחרים שלא בהכרח אלא ברצון. ולא נהיה כלל מן המגזימים, אם נאמר, כי חצי הקפיטל הנ”ל עבר לידי הערבים בתור תשלום עבודתם! ואם יש לנו כיום בארץ־ישראל בערך אלף איכרים – כל אחד מהם מכלכל, במספר הבינוני, שלוש משפחות של ערבים, נמצא שהערבים מקבלים כיום מידינו בעד עבודתם קרוב למיליון פרנק שנה בשנה, ומן הסכום הגדול הזה אינו חוזר ליהודים כלום – שכן הפועל הערבי אינו צריך לקנות מאת העברי העירוני, וכל מה שהוא מקבל במושבה הרי הוא מכניס אל כפרו. מכאן הֱוֵי אומר, שעם כל איכר יהודי שאנו מוסיפים בארץ־ישראל, אנו מוסיפים חיים ופרנסה לשלוש משפחות של ערבים…

“… וידע נא ישראל, כי בעלי־הבתים העברים לא ישיבו את הארץ לישראל בלי הפועלים העברים” (ההדגשה במקור).

את הדברים האלה כתב לא פועל, לא סוציאליסט, לא יריב מושבע של האיכרים, אלא עסקן ישובי ותיק, איכר בעצמו, מראשוני המתישבים, אשר הכרתו הציונית לא סולפה עדיין מפני חשבונות מעמדיים – מ. סמילנסקי.

תשעים מיליון – אלף איכרים – שלושת אלפים פועלים ערבים – אלו היו התוצאות של עשרים וחמש השנים הראשונות להתישבותנו בארץ – על בסיס “היזמה הפרטית”… כל איכר, שהעביד במשקו שלושה פועלים זרים, עלה באופן בינוני 90,000 פרנק זהב – או למעלה מ־5000 לא"י בוואַלוטה הנוכחית (וכל זה מבלי לקחת בחשבון את הבדלי המחירים שלפני25–50 שנה).

אין זה מתפקידי לספר כאן על קורותיה ולבטיה של העליה השניה מאז ועד היום – זה יותר מעשרים וחמש שנים – במלחמתה הנואשת והנועזת, רבת הסבל והגבורה, עשירת־האכזבות והכיבושים על זכות העבודה של הפועל העברי בארץ. אולם למען נעמוד על השינויים אשר נתהווּ בכיוון זה מאז ועד עכשיו – והבנת השנויים האלה חשובה בשביל פעולתנו העתידה – אציין עוּבדות מספר, קצרות אך מאלפות, שמתוכן אפשר לעמוד על המצב בראשית מלחמתנו ומה שמלחמה זו נתנה לנו.

בסוף קיץ תרס"ז (1907) כותבים מפתח־תקוה:

“הימים ימי בציר ענבים והמהומה גדולה: אין פועלים… לא עברים, כמובן – פשוט חסרים פועלים ערבים. רצים יצאו דחופים ומבוהלים להכפרים הרחוקים ובאו בתחנונים לפני הערבים: הצילו את הישוב ותנוּ לנוּ את ילדיכם הקטנים לימים אחדים… – ומה נהדר היה המראה כשיצאו מכפר־סבא (הערבי) כשלושים נפש ילדים וילדות מבני ארבע ומעלה, והמפקד לפניהם”…

חיפה בתחילת תרס"ח:

“מספר הפועלים האשכנזים העובדים פה עולה לארבעים. בעיקר ממציאים את העבודה “עתיד” (בית־חרושת לסבון) והסדנה המיכנית של מילר”.

נס ציונה, שבט תרס"ח:

“אדמת ואדי־חנין מסוגלה מאד לפרדסים. הפרדסנים שלנו מעסיקים פועלים רבים: מספר הפועלים הערבים עולה יותר ממאתיים, מספר הפועלים היהודים עולה לתשעה, מהם חמישה איכרים ובני איכרים וארבעה מהפועלים החדשים. אחד מאלה האחרונים הוא רק משגיח על העבודה…”

ירושלים, אדר ראשון תרס"ח:

“כשהיה הרצל בירושלים לפני שמונה שנים נטע במוצא ארז – וטבעי מאד הדבר, שאחדים ממוקיריו של מנהיגנו החליטו להציג לו זכרון על המקום הזה: בית־מקלט לסופרים זקנים, סאנאַטוריום וכדומה. ואפ”ק הִלוָה סכום כסף, וכבר הקיפו אותו גדר וחצבו בור – אבל מה גדול העלבון, שאפילוּ את הזכרון למנהיגנו בונים לא־יהודים, ובראש הבונים עומד הבנק הלאומי. הבנק התנה תנאי של עבודה עברית, אך הקבלן, ש. ב., טען ש“ביקש לעבודתו פועלים ובנאים יהודים ומצא למרות כל עמלו רק אחד…”

יער הרצל בלוד (בן־שמן), אדר ראשון תרס"ח:

“לפני שנתיים חפרו פה הערבים את הבורות והעמידו את הגבולין של האדמה הזאת (אדמת הקרן הקיימת!), ועכשיו ניגשו הערבים לנטוע את המשתלה בשביל יער הרצל. מה גדולה זכותה של אומה זו, שמלאכתה – ואפילו מלאכה כזאת – נעשית על־ידי אחרים!…”

בגליל התחתון, אדר ב' תרס"ח:

“בשנה הנוכחית עולה מספר הפועלים העברים העובדים במושבות הגליל התחתון יותר מאשר אשתקד, אך רובם עובדים כעת אצל הפקידות. על כל איכר שבמושבות הגליל נמצא פועל ערבי, שגם משפחתו גרה במושבה. ובמושבות ימה וסג’רה ישנם איכרים לא מעטים, שלכל אחד ישנם 2–3 פועלים ערבים, עד כי ברוב המושבות מכריע מספר המשפחות הערביות את מספר המשפחות העבריות…”

פתח־תקוה, תרס"ח:

“אמנם בנוגע ליתר המושבות אפשר להגיד, כי מספר הפועלים שבפתח־תקוה עולה על פני מספר הפועלים שבמושבה אחרת, אך כשנשׂים לבנו, כי בפתח־תקוה עובדים לרוב מאלף עד אלף וחמש מאות ערבים, נבין כי 12 או 13 מנינים של פועלים יהודים אינו גדול כלל…”

עין־גנים, אדר ב' תרס"ח:

“המתנחלים בפדזשה (עין־גנים) פנו לקבלן יהודי בפתח־תקוה, כי יבנה להם באר על־ידי אומנים יהודים. האחרון ענה, כי אומנים יהודים אין ולכן אינו יכול לקבל עליו עבודה זו. המתנחלים שלחו שליח מיוחד לואדי־חנין וראשון־לציון, ששם ישבו גם כן קבלנים יהודים לבניית בארות, אבל גם האחרונים הודיעו שבלי ערבים לא יחפרו הבאר”.

בשומרון ובגליל, ניסן תרס"ח:

“בכל הגליל – ובתוכם גם חדרה וזכרון – נמצאים עתה 82 פועלים עברים, מלבד פועלי היקבים: בחדרה 7, בזכרון־יעקב 3, בשפיה 1, באום ג’מל (בת־שלמה) 1, בסג’רה 45, במסחה 6, בימה 4, במלחמיה 7, במתולה 8”.

יפו, בית־הספר לבנות, תרס"ח:

בתמוז (תרס"ח) התחיל הועד האודיסאי של חובבי־ציון לבנות את בית־הספר לבנות ביפו. הדרישות מועד הבניה שיבנה על־ידי פועלים יהודים לא הועילו. הבנין נמסר לקבלן בתנאי שיקבל עד כמה שיהיה אפשר 50 אחוז יהודים. אך הקבלן מצא לו אמתלאות שונות לקפח את שכר הפועלים היהודים, עד אשר לא יכלו לעמוד בפני ידו הקשה ועזבו את העבודה כולם כאיש אחד.

מ. דיזנגוף, שהיה אחראי לבנין בית־הספר לבנות, יצא ב“הצבי” במכתב גלוי, שבו ניסה להוכיח שהיהודים אינם מסוגלים לעבוד…

פתח־תקוה, תמוז תרס"ח:

“השמועה, שנתאמתה גם על־ידי חקירת המועצה הפלשתינאית, כי איכרים אחדים מפתח־תקוה מתעתדים להביא פועלים מצריים לעבודה, עוררה התמרמרות גדולה בין כל השדרות”.

פתח־תקוה, תמוז תרס"ט:

“לפני ארבע שנים החלה תקופת הפועלים העברים הצעירים. מספרם הגיע אז רק לאיזה עשרות. אחרי שתי שנים של עבודה עלה מספרם ל־250. המספר הזה נמשך עד לפני שנה וחצי, ומני אז הולך מספרם ופוחת. לפני שנה נמצאו פה רק 100 איש, ועכשיו נשארו לא יותר מ־25–30, שהחצי מהם עובדים בקביעות בפרדסו של מר ק. – הפרדס היחידי שנעבד רק בידים עבריות”.

באותו זמן עבדו בפתח־תקוה לכל הפחות 1200 פועלים ערבים.

תל־אביב, תמוז תרס"ט:

“כידוע קיבלה החברה “אחוזת בית” (כך נקראה בתחילתה תל־אביב) הלוואה בערך רבע מיליון פרנק מכסף הקרן הקיימת. יכולנו, איפוא, לקווֹת שכל העבודות מהפרבר הזה תימסרנה בודאי לידי עובדים יהודים… אוּלם התוצאות הן כבר ידועות: אבן הפינה שביסוד הראשון מהפרבר העברי ביפו הונחה על־ידי פועלים נכרים. בשבוּע האחרון הלכו אחדים מהנגרים היהודים לבקש שימסרו להם את עבודת הנגרות, ענה על זה אחד מחברי הועד של “אחוזת בית”, כי אצלם אין הבדל מי שיקח את העבודה ושלא יטרידו אותם יותר”…

יפו, חשון תר"ע:

“הולך ונגמר הרובע היהודי (תל־אביב) הנבנה בהלוואת הקופה הלאומית. מן הנץ השחר עד דמדומי לילה מלא המגרש הגדול תנועה וחיים. נשמעת הלמות פטישים – אבל בין כל הקירות, כמעט, לא תישמע כלל שירה עברית, מלה עברית בשעת הבניה העברית, כי את כל הבנינים תפסו הנכרים – ורק שנים שלושה בתים (מלבד הגימנסיה) נבנים על־ידי יהודים…”

פרדסי הפקידות, חשון תר"ע:

“כל העבודות העיקריות בפרדסי הבארון בפתח־תקוה ובואדי־חנין, במקוה־ישראל, בגן מונטיפיורי וכו' נעשות על־ידי נכרים. אחרי המקרה הידוע בואדי־חנין, שעקרו שם מספר גדול של עצים, פנינו לפקידות בדרישה, כי תגדיל את מספר הפועלים העברים. אך היא השיבה את פנינו ריקם”.

 

היחס לעבודה העברית לפני חצי־יובל    🔗

נמצאו כמובן גם אז “אידיאולוגים”, אשר ניסו להצדיק את החרם נגד הפועל בעברי בנימוקים פוליטיים. הביטויים “שלטון הפועלים” ו“דיקטטורה” לא היו אז שגורים בפי הציבור הבעל־ביתי, אבל בעצם הטענות נגד הפועלים היהודים לא חל כל שינוי.

“דבּר דיברתי עם הטובים בבני המושבות – כך כתב אז א. בן־יהודה – ונתברר לי כי לא תעבורנה שנים מעטות ולא יהיה אף פועל יהודי אחד בכל המושבות. לא מפני רוע העבודה של הפועל היהודי, ואף לא מפני יוקר עבודתו ישתמטו בני המושבות מהשתמש בפועלים יהודים, אלא מפני דרכיהם ומנהגיהם ותביעותיהם של הפועלים היהודים ביחס לנותני העבודה” – כי האיכר “איננו יכול בשום אופן להכניס את צוארו בעול התביעות של הפועל היהודי בשמה ובכוחה של האורגניזציה”…

דברים אלה נאמרו בזמן שלא היתה קיימת עדיין הסתדרות כללית, אף לא הסתדרות חקלאית, ולא ידעו כלל מה זאת לשכת־עבודה, ולפועלים לא היו כל מוסדות של עזרה או לקבלנות וכל שאיפתם של צעירי ישראל, אשר עזבו את הוריהם, בית־ספרם, חייהם המסודרים בארצות מגוּריהם ועלוּ לארץ – היתה לעבוד עבודת־שכיר במושבה הפרטית בפרנק וחצי או שני פרנקים ליום למען השיב את עבודת היהודים על אדמת־ישראל לידים עבריות.

היום שומעים לעתים קרובות, שלפנים אפשר היה לעבוד עם הפועלים היהודים, לפנים היו יחסים טובים – כמעט ששׂררה אידיליה בין האיכרים ובין פועליהם. באסיפת הנבחרים השניה, לפני שש שנים, בטרם נתבדלה התאחדות האיכרים מארגון הישוב, ניסה מ. סמילנסקי להוכיח לנו, ש“בימים ההם”, כשיוסף אהרונוביץ³ היה יושב ברחובות, היו ימים טובים ליחסים שבין האיכרים והפועלים היהודים, אוּלם עכשיו נתקלקלו היחסים, לאחר שיוסף אהרונוביץ וברל כצנלסון הפסידו כביכול את השפעתם על פועלי המושבות, ו“האיכרים הפשוטים” שרויים בפחד מהפועלים היהודים ש“כוונותיהם אינן מתאימות לישוב ולצרכיו”.

אבל מה נעשה אנחנו, בני העליה השניה, שזכורים לנו עדיין היטב “הימים הטובים ההם” – כשאיכרי פתח־תקוה פגשו אותנו בחרם, וועד המושבה אסר לא רק מסירת עבודה, אלא גם השכרת חדר או מתן עזרה רפואית לפועל היהודי…

ולא מישהו מאתנו, אלא מ. סמילנסקי עצמו, כתב בימים ההם (אלול תרס"ח):

“אנחנו יודעים על דבר החרם הפתח־תקואי. אבל אין זה סוד, כי בלעדי החרם הגלוי הזה יש גם “חרמות” נסתרים – מהם פאסיביים ומהם אקטיביים. ומי אינו יודע על דבר אותו ה”לחש" שמלחשים על כל אוזן של כל “בעל יכולת”, כי אותם הפועלים באו להחריב את עולמנו, לסתור את בניננו ולהילחם כנגד כל הקדוש על יסוד איזה מעשה בודד או איזו הברה של צעיר שוטה או גם רשע…"

כזה היה מצב העבודה העברית ואלה היו היחסים בימי העליה השניה.

 

סיכום ומסקנות של אחד־העם בשנת תרע"ב    🔗

כשבא אחד־העם לפני עשרים שנה בפעם השלישית לארץ וניסה לסכם לעצמו תוצאות הפעולה הישובית במשך שלושים שנה, הגיע מתוך הסתכלותו במצב העבודה למסקנה מבהילה:

"נסיון של שלושים שנה בחיי המושבות צריך להביאנו סוף־סוף לידי הכרה, כי מושבות עבריות אפשר להן להתקיים בארץ־ישראל, ואפשר שירבו וירבו… יכול יהודי להיות “פרמר” חרוץ, “בעל־בית” כפרי, מעין בועז בשעתו, המתפרנס מעבודת האדמה ובקי בה ושקוּע בה. בבוקר בבוקר הוא יוצא לשדהו או לכרמו, להשגיח על פועליו, החורשים או הזורעים אדמתו, הנוטעים או מרכיבים את גפניו, ואינו נמנע גם מלעבוד בידיו ממש יחד עם פועליו כשרואה צורך בדבר, אבל מה בצע בכל זה לבנין “המקלט הבטוח”? מפלגה “עליונה” של איכרים כאלה, התלויה בעבודת אחרים, אינה יכולה לשמש יסוד לבנין כזה. היסוד בחיי כל מדינה הוא ההמון הכפרי, הפועלים והאיכרים העניים, המתפרנסים בדוחק מעבודת ידיהם בשדה, אם בחלקה קטנה שלהם, או בשדות “המפלגה העליונה”, וההמון הכפרי שבארץ־ישראל לא לנו הוא בהוֹוה, וקשה לצייר לעצמנו, איך ייברא לנו בעתיד, אף אם ירבה מספר מושבותינו בכל פינות הארץ. בהוֹוה הלא ידוע, כי העבודה במושבותינו נעשית ברובה על־ידי בני הכפרים הערביים שמסביב, מהם שכירי יום, הבאים בבוקר ושבים בערב לכפריהם, ומהם פועלים תמידיים, היושבים במושבה עם נשיהם וטפם וכולם יחד עובדים בשבילנו עבודת “המקלט הבטוח”.

“– – נשארה איפוא אך תקוה אחת: אלה הפועלים הצעירים, הבאים מחוץ־לארץ במחשבה תחילה להקריב חייהם על מזבח האידיאל הלאומי, “לכבוש את העבודה” בארץ־ישראל ולברוא במושבותינו, אשר ישנן כבר ואשר ייוָסדו בעתיד, אותו ההמון הכפרי החסר בהן עד כה. לא לחינם עומדת בעת האחרונה “שאלת הפועלים” כמעט במרכז כל שאלות הישוב. הכל מרגישים, שבה באמת כלולה שאלה יותר גדולה: שאלת המטרה של הציונות בכללה. אם לא יצליחו גם הפועלים האלה למלאות את החסרון סימן הוא, כי האידיאליסמוס הלאומי גם הוא קצר כוח הוא לברוא את התכוּנות הנפשיות הדרושות לכך, ועלינו איפוא להשלים עם הרעיון, שהישוב הכפרי שלנו בארץ־ישראל, אף אם יתרחב ברבות הימים עד קצה גבול האפשרות, יישאר תמיד ישוב “עליון” של מועט קולטורי מפותח, שכוחו במוחו והונו, אבל ההמון הכפרי המרובה, שכוחו בעבודת ידיו, לא לנו יהיה גם אז. ודבר זה משנה לגמרי את מהותה ומטרתה של הציונות. אפשר לברוא במושבות “אנשי אדמה” מטופס עליון, שמלאכתם נעשית רובה על־ידי אחרים, ואולי אפשר לברוא גם מפלגת פועלים קטנה להעבודות “הדקות”, שהן קלות יותר ושכרן מרובה, אבל אי־אפשר לברוא המון כפרי – המון ממש – שיכבוש את העבודה הגסה והקשה, הנוטלת הרבה ונותנת מעט, אשר אך עליה יכול המון כפרי לעמוד באלפיו ורבבותיו. בפתח־תקוה, למשל, אפשר שיתפרנסו מן העבודות הדקות לכל היותר 300–400 פועלים, בעוד שהעבודה הפשוטה יש שמעסקת שם פועלים לאלפים…” (“סך הכל”, על פרשת דרכים, כרך ד', י“ז אדר תרע”ב).

 

מסקנה שנתבדתה    🔗

מתוך הנחות אלה בדבר מצב העבודה העברית ועתידה הסיק אחד־העם מסקנה איומה, אבל הגיונית, מוכרחת: הציונות המדינית אינה אפשרית, כי בלי עם עובד לא תיכון שום מדינה ולא יקום שום “מקלט בטוח” (היום היו אומרים “בית לאומי”). אולם אחד־העם לא חלה ולא הרגיש שהנחות אלה, הסותרות לציונוּת המדינית, הורסות בבת אחת גם את הציונות הרוחנית שלו. “מרכז לאומי רוחני ליהדות, מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר, של עבודת גוף וטהרת נפש, מיניאטורה אמיתית של עם ישראל כמו שהיה צריך להיות” – כיצד ייתכן דבר זה בישוב “עליון” התלוי בעובדים מבני עם אחר, שיעשו בשבילו את המרכז הרוחני?… כיצד יכולה מושבה שמלאכתה נעשית לא בידי יהודים, להיות “טבועה בחותם עברי ומוקפת אויר עברי לאומי”? ומה טיבה המוסרי, החברתי והלאומי, של “מפלגה עליונה של איכרים” המתפרנסת מעמל נכרים? האמנם דמות מכוערת, עקרה, מסכנה ונידונה לכלָיה של בעל־בית מנצל, המוקף במשקו עובדים מבני עם אחר – זוהי דמות “עם ישראל כמו שהיה צריך להיות”?…

שאלות מרוֹת כהנה וכהנה אפשר היה לשאול את בעל המרכז הרוחני, שלא ראה ולא האמין באפשרוּיות העבודה העברית בהמון, כי היהודי ה“פיקח” ו“בן־התרבות” שלו אינו יכול לראות את עולמו בעבודה, שעובד האדמה ועבד האדמה הם בעיניו היינו הך, שמוסר היהדות והצדק המוחלט, אשר עליהם העמיד את השקפת עולמו, אינם נפגעים כלל מ“הטופס היפה” של “בן תרבות”, הנהנה “מפרי הקולטורה של זמנו הנאת הגוף והנפש” מבלי שישתתף בעצמו ביצירת הקולטורה הזאת השתתפות גוף ונפש.

לאשרנו אנו יכולים עכשיו, לאחר עשרים שנה, לציין בבטחון שהפרוגנוזה הפסימית של אחד־העם בדבר העבודה העברית נתבדתה. אנו מתאספים עכשיו בעיר, שכל עבודתה, בין דקה וקלה, ובין גסה וקשה, נעשית במאה אחוזים בידים עבריות. אם תל־אביב נעשתה לשם תהילה וגאון, לא רק בישוב אלא בעם העברי כולו, הרי זה לא מפני שיש בה חנויות יהודיות, או בנקים יהוּדיים, או ראש־עיריה יהודי – דברים אלה תמצאו בכמה וכמה ערים ועיירות – אלא מפני שעיר זו מצטיינת בדבר שאין דוגמתו בשום עיר אחרת בארץ וּבעולם – זוהי עיר העבודה העברית. העולים החדשים מקבלים את העוּבדה הגדולה הזאת כדבר טבעי, המובן מאליו, ונדמה להם שכך היה “לעולמים”, אבל גם עיר זו לא נולדה מהולה. ולא רק בראשית יסודה, כאשר סיפרתי קודם, אלא גם לאחר המלחמה נתקיים בעיר זו “האידיאל הלאומי” הגדול, שלו נלחם עכשיו בהתלהבות קנאית כזו משה סמילנסקי – עבודה מעורבת. והיה נחוץ זעזוע הדמים של מאי 1921, למען שתל־אביב תיהפך לעיר עברית ממש, לעיר העבודה העברית.

אולם לא רק בעיר זו אנו רואים עכשיו את הדבר שאחד־העם לא יכול היה להאמין באפשרותו – גם במושבות זכינו סוף־סוף לאלפי פועלים עברים, העסוקים בכל העבודות הפשוטות והקשות.

כשכתב אחד־העם את ה“סך הכל” שלו – בשנת תרע"ב – היו במושבות כשש מאות פועלים יהודים (פתח־תקוה 147, רחובות 126, חדרה 100, ראשון־לציון ובאר־יעקב 64, בן־שמן 49, חולדה 29, במושבות הגליל – עשרות אחדות).

במפקד שערך המשרד הארצישראלי לאחר שנה (מאי 1913) הגיע מספר הפועלים בכל המושבות ל־801, מהם היו 650 פועלים, 151 פועלות (416 אשכנזים, 310 תימנים, 64 ספרדים, 11 בני עדות אחרות), מלבד 136 פועלים במשקי הקרן הקיימת (כנרת 23, דגניה 28, בן־שמן 56, חולדה 23, גן־שמואל 6).

בתקופת גמר המלחמה (בשנות תרע“ז–תרע”ט) מנו מושבות יהודה 607 פועל, מושבות השומרון 145, מושבות הגליל התחתון 125, הגליל העליון 6, כל המושבות יחד – 883 (במספר זה לא נכללו פקידים ובעלי אומנויות חפשיות) ומשקי הפועלים מנו 429 עובד (בן־שמן 98, כנרת 85, מרחביה 56, נחלת־יהודה 41, דגניה 27, כרכור 24, מחניים 22, תל־עדשים 20, אילת־השחר 15, כפר־גלעדי 31 ותל־חי 10).

במפקד הראשון לאחר המלחמה שנערך על־ידי ההסתדרות הכללית (י“ז אלול תרפ”ב) נמנו במושבות 1968 עובדים (לרבות פקידים ואחרים). במפקד השני של ההסתדרות (כ“ב אלול תרפ”ו) נמנו 4682 פועלים (3745 פועלים, 937 פועלות) ויחד עם 631 נשי העובדים – 5313 איש. מהם היו עסוקים בחקלאות 2029 פועלים, 482 פועלות, יחד – 2511 (53% מכל הפועלים), השאר היו פועלי בנין ועבודות ציבוריות, חרושת ומלאכה, פקידות ושירוּת.

במארס 1930 – לפי המפקד שנערך על־ידי הסוכנות וההסתדרות ביחד – נמצאו במושבות 7648 פועלים (מלבד נשי עובדים): במושבות יהודה 4454, שרון 1157, שומרון 1602, גליל 435. מהם עבדו בחקלאות 4982 – 64,7% (מזה בפרדסנות 4231). בבנין ובעבודות ציבוריות 820 – 10,6%; בחרושת ומלאכה 676 – 8,8%; בפקידות 346 – 4,5%.

 

פלא העבודה העברית    🔗

כיום מונים במושבות למעלה משמונת אלפים פועלים, ועם נשי העובדים – למעלה מעשרת אלפים, וכהנה וכהנה בערים. הוקם מעמד עובד עברי בעיר ובכפר, בבנין שכונות וערים שלמות, בסלילת דרכים וכבישים, בחיצוב בסלע וסיתות אבנים, בחפירת תעלות וקידוח בארות, בניקוז וייבוש, בסַבָּלוּת ובהובלה, בכל עבודת שדה וגן למיניה ובכל מלאכה וחרושת לענפיהן – ואין עבודה בארץ אשר תיבצר מידי הפועל היהודי.

ולא רק שזכינו לרבבות פועלים בכל ענפי המשק – לעינינו קם פלא אשר גם רבים בתוכנו לא האמינו באפשרותו הקרובה: גושים טריטוריאליים שלמים, הבנויים על טהרת העבודה העברית במאה אחוזים. לא רק בהתישבות העובדת על קרקע הלאום ועל יסוד העבודה העצמית – אלא בהתישבות ההון הפרטי, על אדמת הפרט, בעבודה שכירה. כמה רחוקים אנו מהימים כשלא יכלו למצוא אומנים יהודים לבנות באר במושב־פועלים, ובית־ספר עברי הוקם בעבודה לא־עברית, ובהנחת היסודות לעיר העברית הראשונה כמעט שלא שותף הפועל היהודי… דברים אשר לא ייאמנו עכשיו כי יסופרו…

עמק הירדן ועמק יזרעאל, גוש השרון ותל־אביב, אלפי הפועלים היהודים בשדות יהודה, שומרון וגליל ובבתי־המלאכה והחרושת בערי הארץ הזימו את הנבואות השחורות של שוללי העבודה העברית ותקוַת התקומה הלאומית הכרוכה בה.

איך קם הפלא הזה?

הפלא הגדול שחוללה ההתישבות היהודית בארץ הוא לא בשינוי פני הארץ ובנין הריסותיה – עם כל גדלו של המפעל הזה.

הקמת עיר פורחת, על רחובותיה הסלולים ובתיה, מוסדותיה ומכוניה שופעי החיים והתרבות, על גבי חולות נעזבים וריקים, התקנת פרדסים וכרמים ושדות־בר על אדמת שממה וביצות, מוכת רזון או אכולת קדחת ממארת, חישוף אוצרות טבע גנוזים ב“ים המות” והפיכת זרמי־נהר למקור אורה וכוח – בעזרת ההון והמדע אפשר לעשות כהנה וכהנה בערבות אפריקה השחורה ובקצה הקוטב הצפוני. ואין כמעט ארץ בעולם אשר ההון היהודי והמוח היהודי אין להם חלק במפעלי הטכניקה והחרושת אשר שינו פני תבל. הפלא הגדול, היחיד במינו, שקם בארץ – זהו העובד העברי אשר ידו בכל מלאכת השדות והגנים, הכרמים והפרדסים, בתי־החרושת והמלאכה, המסילות והכבישים, מכוֹני החשמל והמים, המחצבה והנמל. העובד העברי אשר כמוהו לא היה לנו עד היום הזה בכל ארצות הגולה ואשר עד לפני שנות מספר לא האמינו רבים וכן שלמים באפשרות קיומו פה.

ואמנם היה יסוד לקטני־האמנה. אם יש ארץ שאינה נוחה לפי תנאיה האובייקטיביים במצבה הקיים לצמיחת מעמד עובד עברי – הרי זוהי ארץ־ישראל. בכל הארצות סובל הפועל היהודי משני גורמים שליליים: התנכרות המעביד היהודי לעובדים מבני עמו והלחץ של הסביבה הבלתי־יהודית, בלא הבדל מעמד… האנטישמיות הכלכלית – גם של הפועל וגם של המעביד הבלתי־יהודי – חוסמת ברוב הארצות את הדרך לפועל היהודי לענפי־העבודה העיקריים. גם חלק גדול של המעבידים היהודים בכל הארצות נגועים באנטישמיות ואיכרי פתח־תקוה אינם הראשונים שהמציאו את החרם נגד הפועל היהודי.

אולם בארץ־ישראל קיים גורם שלישי נוסף, גורם אובייקטיבי רב־אונים, העושה כמעט לנמנע את העבודה העברית בארץ זו: מציאות רזרבה ענקית של עבודה זולה, בלתי־מאורגנת, חסרת־הכרה, מעוּטת־צרכים, ואֲמוּנה על שעבוד והכנעה וניצול בלי־גבול. אחד מסופרי עתון “המגיד” מנה לפני 50 שנה את שבחי ארץ־ישראל ואת אחד מיתרונותיה העיקריים לגבי ישוב ארץ־ישראל ראה בעובדה, כי “עובדים ערביים בה למכביר ושכרם מִצער”… ה“מכביר” וה“מצער” האלה היו בעוכרי העבודה העברית מאז ועד היום הזה.

ואם במשך עשרות שנים לא מצא הפועל היהודי משען־עבודה נאמן במשק היהודי שצמח וגדל בארץ, הרי זאת לא רק מפני רוע־לבב המעביד העברי ושנאתו לפועל היהודי, כמו בארץ אחרת, אלא מפני מציאות אובייקטיבית: השפע והזול של העבודה הבלתי־יהודית הנוחה לניצול.

מה היה, איפוא, הכוח אשר הקים מעמד עובד עברי בארץ, על אף ההתנכרות והחרם, על אף המציאות האובייקטיבית המכשילה? מה חולל, איפוא, את הפלא הגדול הזה?

 

המצפוּן הלאומי    🔗

אומרים: המצפון הלאומי. המצפון של המעביד היהודי, המחייב אותו להעסיק פועל יהודי מתוך הכרה ציונית. אני אהיה האחרון לכפוֹר במצפון לאומי. מה ששמענו הערב מפי ז’וכוביצקי⁴ היה, נדמה לי, ביטוי של מצפון לאומי. איני יודע באיזו מידה הוא דיבר כבא־כוח האיכרים, אבל כך יכול לדבר רק מי שהמצפּוּן הלאומי מדבר מתוך גרונו.

וז’וכוביצקי אינו יחיד. יש עכשיו עשרות ומאות איכרים המקיימים באמונה את מצוַת העבודה העברית, ומהם לא חדשים שמקרוב באו, אלא גם איכרים ותיקים שנתנסו כבר בכל הנסיונות ויודעים את כל קשייה וחומרותיה של העבודה העברית.

ואולי הגילוי הנהדר ביותר של מצפון לאומי של איכר ראינו בדוגמה שנזכרה מקודם בדבָרַי, בבעל־הפרדס היחיד שעוד לפני עשרים וארבע שנים קיים את משקו על טהרת העבודה העברית – יעקב קרוֹל מפתח־תקוה. בימינו אלה, לאחר קיומה של ההתישבות העובדת בעמק, שגילתה את יכלתו החקלאית של הפועל היהודי, לאחר מציאות אלפי פועלים במושבות, לאחר “התעברותה” הגמורה של תל־אביב וגוש השרון – לא קשה לדבר על עבודה עברית כמו שדיבר ז’וכוביצקי, וגם לקיים מה שהוא מקיים. אולם בשעה שבכל הארץ היתה שוררת התנכרות כללית לפועל העברי, כשלא רק המעשה הציוני, אלא גם ההלכה הציונית לא הכירו עדיין במצוַת העבודה העברית, ואחד מטובי ההוגים של חיבת־ציון גם כָּפר בפירוש באפשרות העבודה העברית ולא ראה בה כלל תנאי הכרחי לתחיית היהדות ולהקמת המרכז הרוחני – בשעה כזו היה דרוש מצפון לאומי ער ונאמן לשחות נגד הזרם הכללי ולקיים בעקשנות ובקנאות את מצוַת העבודה העברית במאה אחוזים, על אף הלעג והזלזול שהדבר הזה פגש בסביבת האיכרים. אני בטוח שבבוא הזמן לכתוב את תולדות הישוב היהודי יירשם האיש הזה כאחד מגיבורי המפעל ההתיישבותי. אין זו גבורה גדולה לחרף את הנפש בשעת סכנה או ברגע של התלהבות, אוּלם דרושה גבורה מוסרית להתמיד יום יום בקיום מצוה ציונית פרוזאית, שאין עליה עדיין הגוּשפנקה הרשמית של התנוּעה ואשר בעיני כל הסביבה של המעבידים היא נלעגת ונקלה. אוּלם גילוּי הירואי זה של מצפון לאומי היה יחיד בזמנו ויוצא מן הכלל. עשרות ומאות של איכרים שבאו לארץ בשם הרעיון הציוני ואשר נתישבו בארץ בעזרת התנוּעה הציונית – התכחשו למצפון זה ורבים מהם עודם מוסיפים עד היום הזה להחרים את הפועל היהודי.

בזכרון־יעקב ובראש־פינה אין כמעט דריסת־רגל לפועל יהודי. בפתח־תקוה, נס־ציונה, ראשון־לציון, חדרה ורחובות ישנם עשרות פרדסים שהעבודה העברית מוחרמת בהם. בפתח־תקוה בלבד מנו ביום 13 באפריל 1931 – 108 פרדסים על שטח של 4898 דונם שרגל פועל יהודי לא דרכה בהם. ב־4 לפברואר 1930 עבדו בחמש המושבות הנ"ל בעבודה חקלאית 2733 פועלים יהודים ו־3078 פועלים ערבים. בפברואר שנה זו עבדו בחמש מושבות אלה 4230 פועלים יהודים (בתוך זה גם פועלי בנין ועבודות ציבוריות) וכ־4000 פועלים ערבים (בחקלאות בלבד).

והן בין מחרימי העבודה העברית וצורריה ישנם רבים שבאו לארץ בשם הרעיון הלאומי ועדיין הם דוגלים גם עכשיו בציונות ובבנין הארץ – ואין “מצפונם” נוקפם ואין “לאומיותם” נפגעת מנישול הפועל היהודי.

הציונות של המעבידים לא עמדה להם לקיים את העבודה העברית ולא על “מצפונם הלאומי” נשליך את יהבנו. כוחות אחרים עמדו לעבודה העברית.

 

ארגון פועלים    🔗

ויש אומרים: ארגון הפועלים. כאחד מאלה שהקדישו כמה משנותיהם לארגון פועלים ודאי לא תחשדו בי שאיני מעריך את החשיבות החיונית והיכולת החיובית של ארגון פועלים. כל מי שמכיר קצת את תנאי העבודה שלנוּ יודה, שבלי ארגון לא ייתכן קיומו של הפועל העברי בארץ. בכל מקום קשה להיות פועל, שבעתיים קשה להיות פועל יהודי, שבעים ושבע – פועל יהודי בארץ־ישראל.

מעבר לעבודה בלתי־רגילה, בארץ־עליה העומדת בתחילת בנינה ובסיסה הכלכלי הוא עדיין רופף, בשוק־עבודה מצומצם שאינו בטוח ואינו קבוע, אבל עלול להיות מוצף תמיד עבודה זולה, נוכח מעביד מתנכר ועוֹיין שאינו זקוק כלל לפועל היהודי – בתנאים אלה, נדמה לי, לא עבד עדיין שום פועל יהודי. ובלי ארגון מעמדי אמיץ, בלי עזרת־חברים נאמנה, בלי אחריות הדדית ונסיון קיבוצי והדרכה מרוכזת, בלי מוסדות עצמיים מקצועיים, משקיים ותרבותיים, בלי מכשירי־כיבוש משותפים – לא היה הפועל היהודי נאחז כאן בעבודה, לא היה שומר על צלמו האנושי, לא היה מגלה כשרון יצירה ולא היה ממלא את העבודה שהוטלה עליו במפעל הציוני בארץ. וכל מי שגורס עבודה עברית ואינו גורס עבודה עברית מאורגנת, אינו אלא מתעתע. יותר מאשר באיזו ארץ שהיא תלוי גורל העבודה העברית בארץ־ישראל בגורל ארגונה. ואף־על־פי־כן אין אני מאמין שרק בכוח ארגוננו עשינו בארץ מה שעשינו. במה נבאר את הפלא, שבתוך ים עבודה זולה ובלתי־מאורגנת קיימים איים של עבודה יקרה ומאורגנת. ולא בענפי עבודה “דקים” הדורשים תבונה או מומחיות מיוחדת – אלא בכל אותן העבודות הפשוטות והגסות, הנעשות בלי קושי והבדל מיוחד על־ידי הפועל הזול. היעלה על הדעת להניח שאילו היו מזדמנים – דרך־מקרה – פועלים גרמנים או אנגלים לארץ זו היו מצליחים להתבצר באלפיהם בעבודה פשוטה ולשמור על רמת־חייהם הגבוהה על אף מציאות המוני פועלים זולים בארץ? ההיה עומד להם לשם כך כוח הארגון בלבד?

בתנועת־הפועלים בעולם לא ראינו אף דוּגמה אחת מעין זו. בכל מקום שיש בו פועלים בעלי שתי רמות־חיים נידונים הפועלים ה“עליונים” להצטמצם בענפי עבודה “מיוחסים” – יחוס־חוק או יחוס־מקצוע, אבל לא ראינו שפועל יקר ומאורגן יכבוש עבודות הנעשות באותו מקום על־ידי פועל זול ובלתי־מאורגן וישמור על רמת־חייו הגבוהה וכיבוּשיו הסוציאליים.

 

כוח העליה    🔗

מהו, איפוא, הכוח שעמד לעבודה העברית בארץ־ישראל?

זה היה הכוח הדינמי של העליה. אם יכול היה הפועל היהודי להתגבר על התנכרות המעביד היהודי ועל המציאות האובייקטיבית החותרת תחת קיוּמו – אין זאת אלא בכוח הלחץ המתגבר של צורך היסטורי חיוני של המוני ישראל בגולה, שאין להם קיום בהווה ולא תקוה לעתיד, אלא במעבר לחיי־עבודה מעורים בקרקע מולדת. כוח עצום וכביר – אם כי נעלם וסמוי מן העין, כוח רצון־הקיום של האומה העברית הצמאה לארץ ולעבודה, לחירות ולקוממיות, כוח עשוי לבלי־חת ובלתי־נרתע מפני כל מכשול, הוא־הוא שדפק על ראשי החלוצים וציוה עליהם לכבוש את העבודה בארץ, כי זוהי שאלת־החיים של העם. לא בכוח עצמם, אלא בכוח השליחות ההיסטורית אשר לקחו על עצמם חלוצי העבודה – לסול דרך לשיבת המוני ישראל לארצם – חוללוּ את הפלא הגדול שעליו גאוַת המפעל הציוני ומאתו תקוַת עתידנו בארץ.

וכשם שהפועל העברי בארץ הוא פרי העליה, שליחה ונושא דברה – כך גם העליה תלויה בגורל העבודה העברית בארץ. לא לחינם ולא במקרה נלחמים צוררי הפועל היהודי ושוטניו בעליה. בדברי בא־כוחה המדיני של הסוכנות על גורמי סגירת השערים בשנה האחרונה שמענו על ההשפעה הנפסדת של עמדת “בוסתנאי”⁵ בשאלה זו.

וכל מי שמדבר גבוהה על עליה רבתי, על התישבות עממית, על ציונוּת גדולה ואינו דואג באמת ובתמים, בפועל ממש ובמעשי יום יום, לעבודה עברית – להתבצרותה, להרחבתה עד קצה גבול היכולת של המשק העברי ושאר האפשרוּיות שישנן בארץ – הרי זה מתעתע ומאחז עינים.

ושאלת העבודה העברית עומדת עכשיו בכל חריפותה וטרגיותה הפאטאלית כאשר לא עמדה אף פעם במשך כל חמישים השנים של התישבותנו החדשה. ולא לרגל “מאורעות הקטיף” של החורף – אלא מפני שלב־ההתפתחות המכריע שאליו הגיע משק המטעים העברי. בתקופה הקרובה יוכרע גורל העבודה העברית בהתישבות ההון הפרטי לשבט או לחסד, ויחד אתה יוכרע גורל התישבות זו גופא – וגורל העליה היהודית בתקופה הקרובה.

 

עבודה עברית וארגון משותף    🔗

מי שהוא שיסע אותי בקריאה: וארגון משותף? כן, אנו הלוחמים לעבודה עברית מלאה בכל רחבי המשק היהודי מחייבים את הארגון המשותף.

אין אנו מחייבים ארגון משותף מתוך ויתור על עבודה עברית מלאה, ולא ארגון משותף מתוך חוסר אמונה באפשרותה הריאלית והצדקתה המוסרית על עבודה עברית. אנו מחייבים ארגון משותף מתוך עמידה על בסיס עבודה עברית מלאה ומתוך אמונה באפשרותה הגמורה. אנו מחייבים ארגון משותף בין הפועל היהודי שיבנה את המשק היהודי ובין הפועל הערבי העובד במשק הערבי, וכן ארגון משותף בין כל הפועלים העובדים במשק הממלכתי, העירוני והארצי הכללי.

הרביזיוניסטים והקומוניסטים רואים סתירה בין מלחמתנו לעבודה עברית ובין פעולתנו לארגון משותף. שניהם תובעים או, או: או מלחמה לעבודה עברית, או ארגון משותף.

ואמנם, אם הפועל היהודי אין לו תפקיד אחר בארץ, אלא להיות סוכן של “המהפכה הסוציאליסטית” בקרב הפועלים והפלחים הערבים – אין לו כל צורך להילחם על עבודה, כי “התקציב הממלכתי” להפיכת המשטר בעולם ימלא ביד רחבה את כל מחסוריו. אבל היהודי הבוחל ב“סוכנות” זו, והוא רוצה להיות פועל הקיים על עבודתו, ולא רק פועל בודד וארעי אלא להווֹת מעמד פועלים המיועד ומוכשר ליהפך לעם עובד – לפועל זה אין תפקיד רבולוציוני חיוני יותר ופורה יותר מאשר המלחמה על ריבוי אפשרויות העבודה, המבטיחות את קיומו, גידולו, כוחו ועתידו.

גם המדינאים של הציונות ה“צרופה”, היודעים להקים בהבל־פיהם מדינה עברית משני עברי־הירדן בלא עבודה חלוצית, בלא פעולה ישובית, בלא מאמצי בנין, בלא התנדבות עם – להם אין כל צורך לטפל ב“קטנות” כאלה כגון עבודה עברית או תיקון תנאי העבודה בארץ. מדינאים אלה בוטחים ב“משטר” – במקרה זה לא משטר סוציאליסטי, כמובן, אלא “משטר קולוניזטורי” – שיוקם על־ידי שלטון ממונה ויסדר, כמו במקל קסמים, את עניני המדינה העברית על הצד הכי־טוב ויפתור מאליו את כל השאלות והבעיות, ובתוכן גם שאלת היחסים עם השכנים.

אנו אין לנו הבטחון הרביזיוניסטי במשטר־הפלאים ורב־החסדים של כוח ממלכתי חיצוני. ציונותנו אנו לימדתנו להישען קודם כל על מאמצינו הפנימיים ולשאלות המסובכות אנוּ מחפשים פתרון בכוחנו אנוּ. בכוחנו זה אנוּ רוצים גם לנסות לפתור יחסי שכנים – בדרך זו של קשרי חברים וענינים משוּתפים בין עובדי שני העמים.

אנו רואים זכות לעצמנו בהתחלת הפעולה לארגון הפועל הערבי ואנוּ רואים חובה לעצמנו להמשיך בפעולה זו, במידת יכלתנו, אם כי לא באנוּ הנה כמיסיונרים ואנשי “תעודה”. עלִינוּ לארץ לבנות את חיינו ולהקים בעבודתנו בית־היוצר לאומה העברית. ודווקא משום כך אנוּ רואים צורך וחובה להושיט יד־חברים לעובד הערבי, לעזור לארגוּנו ולהרמת מצבו. מתוך סולידריות מעמדית בינלאומית ומתוך הכרה ציונית ישובית אנו רוצים שהפועל הערבי יעבוד בתנאים לא־גרועים מהפועל היהודי. ולא רק אנוּ, הפועלים, מעונינים בכך. כשם שנחוץ שהפועל הערבי לא יתחרה בפועל היהודי בזול עבודתו, כן נחוץ שהפלח הערבי לא יתחרה באיכר היהודי בזול תנובתו, ובעל בית־החרושת הערבי לא יתחרה בחברו היהודי בזול תעשייתו.

המעונין מישהו בישוב העברי – מלבד מספר פרדסנים הרוצים לנשל את הפועל היהוּדי מהעבודה – שבמשק הפרדסים הערבי ישלטוּ תנאי־עבודה־ושכר גרוּעים וירוּדים מאלה שבמשק היהוּדי?

ה“ארגון המשותף” אינו סותר את ה“עבודה העברית”, אלא משלים אותה. העבודה העברית אינה שוללת את הארגוּן המשוּתף, אלא מאפשרת אותו. בלי עבודה עברית אין ארגון משוּתף ואין ארגוּן נפרד. העבודה היא תנאי קודם לקיוּמו, לפעוּלתו ולארגוּנו של הפועל. המלחמה לעבודה קודמת בזמן, בדחיפות, בחשיבות לכל מלחמה אחרת.

הפועל היהוּדי לא “כבש” שוּם עבודה מתוך הורדת שכר והרעת תנאי העבודה. להיפך: ברוב המקרים (וברוב מכריע) נעשה הכיבוש רק מתוך העלאת השכר והשבחת תנאי העבודה. כניסת פועל ערבי למקום־עבודה יהוּדי כרוכה תמיד בהנמכת השכר. כניסת פועל יהודי למקום־עבודה ערבי כרוּכה בהרמת השכר. משם־כך אין כל אפשרוּת שכיבוּש העבודה יגרור דחיקת הפועל הערבי ממקומו. הפועל היהוּדי יכול לכבוש רק את מקום־העבודה המגיע לו – מקום העבודה שנוצר בכוח ההתישבוּת והעליה העברית ולשמן, זאת אומרת העבודה במשק היהודי וחלק מתאים במשק הארצי הכללי, הממלכתי והעירוני.

התאחזותה של העליה העברית בעבודה אינה נעשית על חשבון המשק הערבי והפועל הערבי. שדה־העבודה של הפועל היהודי לא נכבש במשק הפלשתינאי הקיים, אלא נוצר מחדש בכוח ההתישבות היהודית. המשק היהוּדי הנבנה במאה אחוזים בעבודה עברית אינו פוגע בפועל הערבי. ההתישבות היהוּדית אינה ממעטת את מקורות־העבודה של הערבים, אלא מגדילה אותם בדרך בלתי־ישרה, אם גם היא מעסיקה פועלים יהוּדים בלבד במפעליה. אפילו הופּ־סימפּסון⁶ לא יכול להתעלם מעובדה זו. פועלי מלאכה נחשלת עלוּלים לסבול במקרים ידוּעים מפיתוּח ענפי־משק מפוּתחים יותר. בנין רכבת ותחבוּרת אוטומובילים עלוּלים לפגוע בנהגי גמלים וחמורים, כערבים כיהוּדים. אוּלם תוספת מקורות פרנסה וענפי־משק חדשים אינה מסוּגלת להמעיט בדרך־כלל את אפשרוּיות העבודה של העובדים הקיימים, גם אם יוּכנסוּ לענפי־משק חדשים פועלים נוספים מתוך העליה. ומשק הפרדסים יוכיח.

בשנת 1914 היוּ בארץ כשלושים אלף דונם מטעי הדר, מזה כ־21,000 דונם ערביים וכ־9000 דונם יהוּדיים. שטח הפרדסים מגיע השנה ל־115 אלף דונם, בערך, מהם כ־65,000 יהוּדיים וכ־50,000 ערביים. שטח המטעים היהודי גדל פי שבעה, אך גם שטח המטעים הערבי גדל פי שנים וחצי. אילוּ היוּ כל הפרדסים היהוּדיים מעסיקים פועלים יהוּדים בלבד, לא היתה נטיעה נוספת זו פוגעת אף בפועל ערבי אחד, להיפך, היתה מוסיפה עבודה לפועלי הנמל, לנהגים, לגַמָלים, לפקידים, מחוץ לעבודה הנוספת של המטעים הערביים.

מה אומרת, איפוא, בשבילנו הפוליטיקה של עבודה עברית וארגון משותף במשק הפרדסים?

יש ששים וחמישה אלפים דונם יהודיים, חמישים אלף דונם ערביים. השטח הראשון נועד לפועל היהודי. בשטח השני עובד הפועל הערבי. שבעת אלפים הפועלים בשטח הראשון, המקבלים 20 גרוש ליום, מעונינים שחמשת אלפים הפועלים העובדים בשטח השני יקבלו אף הם 20 גרוש ליום. לשם כך הם עוזרים לארגונם ויוצרים על כל שטח הפרדסים הארצישראלי ארגון משותף של פועלי ההדר, שלתוכו נכנסים הפועלים היהודים במשק היהודי והפועלים הערבים במשק הערבי, למען הבטיח בכוחות משותפים תנאי־עבודה הוגנים, ובמידת האפשרות – שווים, בכל משק ההדר. פעולה משותפת זו תהיה לברכה לא רק לפועלי שני העמים, אלא גם לתועלת הישוב בכללו, כיהודי כערבי, ורק הפרדסנים הרוצים לנצל עבודה זולה דווקא, או פוליטיקנים המתפרנסים מסכסוכים גזעיים בארץ – יצטערו על פעולה זו. אין לנו כל יסוד להשתתף בצערם.

 

שליחות מעמד הפועלים    🔗

האיכרוּת המתנכרת ושכיריה, פליטי התנוּעה אשר מכרו את עטם ומצפוּנם בעד בצע־כסף, ונביאי־השקר של הציונוּת ה“גרגשית”⁷ משליכים שיקוצים על הציבור העובד, הסתדרוּתו, מפעליו, שאיפתו ומגרים נגד הפועלים את האינסטינקטים המעמדיים האפלים ביותר של ה“בעל־בית” שאינו מכיר ואינו מעריך את הכוח החדש – כוח העבודה, הצומח לעם היהודי על קרקע המולדת מתוך הבראת מבנה חייו הכלכליים והסוציאליים.

פחות מכל מעונין הפועל היהודי בסכסוּכי־עבודה ובכל ההפסד החמרי והפוליטי הכרוך בהם. את התעוּדה העליונה של דורנוּ רואה ציבוּר הפועלים בשני דברים: בנין ועליה, בנין ארץ ועליית־עם. וכל מה שמחטיא תעודה זו, מכביד עליה ומתנגד לה – הרי זה פסול ומזיק. אוּלם בנין ועליה לא ייתכנוּ בלי עבודה, וכל זמן שהעבודה העברית לא תיקבע כאבן־השתיה של התישבותנו בארץ, כל זמן שברחבי המשק היהודי, וביחוּד בחקלאות, לא תובטח בשלמותה העבודה העברית, לא בתורת חסד וצדקה, אלא כעוּבדה טבעית, מוכרחת ומובנת מאליה – לא יפרוק הפועל את אֲזֵנו.

רוצים אנוּ להבטיח את העבודה העברית בדרכי שלום ומתוך הסכם הדדי, אך אם לא יהיה לנו מוצא אחר – נילחם, וה“משמרות” לא יהיו האמצעי האחרון במלחמתנו.

“בוסתנאי” שׂם את אנשי המשמרות לפורעים ובעלי־אגרופים ומכריז נגדם מלחמת קודש. “בעלי אגרופים” אלה עמדו על ה“משמרות” עוד לפני “מאורעות הקטיף”: בהגנת מסחה, סג’רה, חדרה, רחובות, תל־חי, חולדה, ירושלים וגם נפלו חלל, וחבריהם לא נרתעו לאחור – והמשיכו.

ואם על משמרת הרכוש היהודי ידעו לעמוד באמונה ובחירוף נפש – על משמרת העבודה העברית, על אחת כמה וכמה. את אלה לא יפחידו במגלבי משטרה, ולא ב“חרמות גלויים ונסתרים”, אף לא “בלחש שילחשו על אוזן בעל יכולת, כי אותם הפועלים באו להחריב את עולמנו, לסתור את בניננו ולהילחם כנגד כל הקדוש”…

פועלי ארץ־ישראל ודאי אינם מלאכים ולא נקיים משגיאות.

יש פועלים שאמונתם הציונית נסדקה והם מנסים להטליא את הסדק באימרות־בוסר “רבולוציוניות”. יש פועלים אחרים שיכלתם הנפשית והשכלית אינה מגעת כדי עמידה בפני המציאות הקשה והמסובכת והם מסתירים ראשם בחול פראזות עקרות וטפלות. ויש גם מוגי־לב ושפלי־רוח הבורחים מהמערכה ואפילו נותנים יד לאויב.

גם הפועלים הנאמנים לתנועה – והם רוב בנין ורוב מנין של פועלי ארץ־ישראל – הם רק בני בשר־ודם. לא כל פועל זוכר במשך 24 שעות ביום שהוא נושא שליחות היסטורית. לא כל מעשיו מכוּונים תמיד באחריות ציונית וסוציאליסטית. לא פחות ממישהו בארץ אני מכיר בחולשות, בליקוּיים ובחסרונות שלנו, של פועלי ארץ־ישראל, ועם הכרה זו אני אומר באמונה שלמה: כלל הפועלים בארץ, הציבור העובד כיחידה מאורגנת – ובציבור זה אני כולל לא רק חברי ההסתדרות אלא גם “הפועל המזרחי”, הפועל התימני וכל גוש־פועלים נאמן לעבודה ולבנין הארץ – אין באומה היהודית גוף ער, נאמן, אחראי, חרד ומוכן להגשמה כמוהו.

וציבור זה, מתוך דאגתו להתפתחות הבריאה של המשק בארץ־ישראל, רוצה בסידור יחסים קבועים ונורמליים עם המעבידים, והוא יודע את ההפסד הישובי והסכנה הפנימית והחיצונית הכרוכים במלחמות־העבודה. הסתדרות העובדים היא אחת הסתדרוּיות־הפועלים המעטות בעולם, שהשקיעה חלק כה גדול מכוחותיה ומִרצה בהקמת משקים ושטיפּלה ומטפלת במשקים אלה בכל־כך דאגה ואהבה.

אנו חרדים לא רק למשק העובדים, אלא גם למשק הפרטי, המשמש מקלט לעבודה עברית.

הפועל היהודי, כפועלי כל הארצות, נושא בלבו חזון השחרוּר הסוציאלי ומאמין שיום יבוא ובעולם כולו וגם בארץ־ישראל יכּוֹן משטר חדש, משטר העבודה. גם הפועל הערבי, שמעבידים חסרי־תרבות רואים בו עכשיו בהמת־עבודה, יתעורר ויתן יד למלחמת האנושות העובדת ולחזון שחרורה. העבדים לא יישארו עבדים לעולם־ועד. הזכוּיות שתובע הפועל היהודי – זכוּיות אדם, עובד ואזרח – תביעות אלו ידרוש גם הפועל הערבי מחר או מחרתיים. איני יודע – ואין איש יודע – באיזו צורה ידרוש הוא את זכוּיותיו, אבל רק מוכי־סנוורים יכולים לדמות שהפועל הערבי יסכים לנצח להיות משולל זכוּיות ומנוצל כאשר הוּא היום, ושלא ידרוש לעולם את האדמה והמשק אשר ידו תעבד. משק עברי הבנוי על עבודה עברית יישאר תמיד יהודי, ויהא המשטר בעולם וּבארץ מה שיהיה. משק יהוּדי אשר ייבנה על עבודה לא עברית יימחה זכרו היהוּדי בהגיע התור למשטר העבודה.

אנוּ חיים עכשיו במשטר הרכוש, ובמשטר הקיים עלינו לבנות את הארץ. ואני רואה דרך וצורך – למרות הניגודים הקיימים בין העובד והמעביד – להבטיח את עניני המשק מצד אחד ועניני העבודה מצד שני, על־ידי משא־ומתן והסכם בין שני הצדדים, על היסודות הבאים:

א) הבטחת העבודה העברית במשק היהודי לא בצורת חסד, אלא כחובה שאין להרהר אחריה;

ב) קביעת תנאי־עבודה הוגנים לפועל בגדר יכלתה המשקית של החקלאות והבטחת טיב העבודה והתוצרת לפי נורמה מסוימת.

ג) כל צד מחויב להכיר בזכויות ובאינטרסים של הצד שכנגד.

האיכר רוצה להיות שולט במשקו – אבל משק זה זקוק לעבודה שכירה, והעבודה נעשית רק על־ידי אדם חי שנקרא פועל. גם לפועל זה יש משק וזהו כוח עבודתו. כוח זה הוא הונו היחיד, ועליו הוא קיים, ומשק זה של הפועל אינו יכול להיות נתוּן אך ורק לשרירות לבו של המעביד. ויותר משאנוּ פונים לרגש הצדק של המעביד, נראה לנוּ שגם המעביד מעוּנין במניעת סכסוּכי־עבודה וזעזוּעים קשים במושבה ובמשק. איני חושב שאפשר להימנע מכל סכסוּך – אוּלם אפשר להעמיד את הסכסוּכים על המינימום. בכל מפעלי־החרושת הגדולים בארץ הגענו לידי הסכמים עם המעבידים, אם בכתב ואם בעל־פה. הושלטו סדרי־עבודה ויחסים המבטיחים את המינימום הרצוי לשני הצדדים. ניהלנו גם משא־ומתן לפני הקונגרס האחרון עם התאחדות בעלי התעשיה – שלשבחה יש לציין, שאינה מפקפקת כלל בחיוב העבודה העברית – ובשאלות העיקריות גם באנוּ לידי הסכם הדדי; ואם המשא־ומתן לא נתחדש ולא בא לידי גמר, הרי זאת לא מפני סירוּבה של ההסתדרוּת הכללית. לבסוף עלי לציין את ההסכם אשר סוּדר בין ההסתדרות החקלאית ובין שתי נקוּדות חקלאיות – מגדיאל ורעננה. בחוזי־עבודה אלה אנוּ רואים את הדרך לפתרון שאלת היחסים בין המעביד ובין העובד, במידה שהדבר ניתן לפתרון במשטר הקיים.

ויש רק שתי אפשרוּיות: הסכם או מלחמה. אנוּ רוצים בהסכם, אבל אם עניני העבודה וזכוּיות העובד לא יוּסדרוּ מתוך הסכם – ניאלץ להילחם.

הפועל העברי לא ישכח ולא יטשטש את הזכות ההיסטורית הגדולה של הראשונים, אשר לפני חמישים שנה הניחו את היסוד להתישבות החדשה ולחקלאות העברית בארץ. אם יש מישהו ראוי לשם־הכבוד הנערץ, אשר נתמעך מרוב שימוש בימינו אבל עתיד להיזכר ברטט קדושה ואהבה בדורות הבאים, השם “חלוצים” – הרי הם אלה שהעפילו לפני יובל שנים לתקוע יתד ראשונה בחולות יהודה השוממה והעזובה ולחדש, אחרי אלף וּשמונה מאות שנים, את הברית בין ישראל וארצו. שוּם מִשגה שנעשה אחר כך אין בכוחו להעיב את זיווֹ וערכו של “מעשה בראשית” זה. השם היקר “ביל”ו“, שלאורו עלִינו לארץ אנחנו, בני העליה השניה והשלישית, לא ידעך בלבנו לעולם. אולם דווקא מפני שכבוד הראשונים יקר לנו, לא נשלים עם חילול מפעלם בעקב משטר הבצע אשר הפך את המושבוֹת הראשונות לקִני־עבדות ומסחר בפרי עמל זרים. היורש הנאמן של ביל”ו – הפועל היהודי – הציל את מפעל ההתישבות מפשיטת־רגל מוסרית ופוליטית והעמיד את זכותנו לאדמה ולמולדת על הבסיס האחד והמיוחד המקנה לעם זכות לאדמה ולמולדת – על בסיס העבודה, והמלחמה הממושכת ורבת־הסבל על זכות העבודה טרם נסתיימה.

בעלי “המנוחה והנחלה”, אשר הבצע הרעיל והעריל את לבבכם, פגשו את חלוצי העבודה בלעג וקלס – כשהיו מועטים; במשׂטמה ופחד – כשנעשו מרובים.

במשך עשרות שנים כבש הפועל כיבוש רב, אך עוד רבה הדרך לפניו: מחרימי העבודה העברית ומנהיגיהם עודם נלחמים נגד הפועל העברי בחרמות ובדילטוריות, במגלבי־שוטרים ועלילות־שווא, ועדיין הם מתעטפים בטלית ציונית ומכריזים על ה“חטא” הציוני וה“סכנה” הלאומית שבעבודה עברית מלאה. והקטרוג על חלוצי ההגשמה הציונית הולך ומתגבר באשר הפועלים היהודים יש העוז בלבם לא להתחנן, אלא להילחם על זכוּתם לעבודה, להילחם על חובת המשק היהודי לקלוט עולים יהוּדים עד קצה גבול יכלתו ולאַזרח אותם בזכוּיות שווֹת ומלאות במושבה היהוּדית. והפרדסנים היהוּדים, שרק הבצע נגד עיניהם, מתחכמים לחסום את הדרך למושבה העברית בפני הפועל היהוּדי – “פן ירבה”…

מלחמת הפועלים בארץ לא היתה ולא תהיה מלחמה של אינטרסים מעמדיים בלבד. מלחמת־המעמדות בארץ־ישראל היא ביסודה ובמהותה מלחמה בין שליחי הציונות המתגשמת ובין מתנכריה ושונאיה. הכוח שגילה הפועל היהודי במלחמתו הקשה בארץ במשך עשרות שנים נוכח מכשולים וקשיים, שלא ידע שוּם ציבור פועלים בעולם – את הכוח הזה שאב לא רק מתוך ארגוּנו המעמדי וחזונו הסוציאלי, אלא מתוך השליחות הלאומית אשר הטיל על עצמו בהכרה וברצון, מתוך הכרה שמאחורי עבודתו ומלחמתו עומד צורך היסטורי של אומה המתאבקת על קיומה ומצפּה לגאולה. מתוך אמוּנה ציונית עמוקה שלא נזדעזעה ולא נפחתה, מתוך בטחון גמור בצדקת תביעתו וחיוּניותה הנוקבת – התביעה לעבודה עברית מלאה ולזכות־אזרח לעובד על אדמת המולדת – יעמוד הפועל היהוּדי במלחמתו את כל המתנכרים הגלויים והנסתרים, מבחוץ ומבפנים, ובכוח ארגוּנו המעמדי, ביצירתו המשקית ושליחותו הלאוּמית יבַצר וירחיב את העבודה העברית עד נצחונה המלא והמוחלט.

כ“ד אדר א' תרצ”ב.